מאגמה!... מה?!... מאגמה!!!... אההה

באוקטובר בשנת 1970, יצא אלבום הבכורה הכפול של להקה צרפתית שאין כמותה... קוראים לה מאגמה והיא תיקח אותנו מכדור הארץ אל קובאיה. במה מדובר? בואו לקרוא...

ברוכים הבאים לשנת 1970, צרפת. האוויר עדיין נושא אדי מדורה קלושים מ"מהפכת הסטודנטים" של מאי 68, אבל בואו נודה באמת: בעולם המוזיקה, שום דבר לא באמת השתנה. הסצנה הצרפתית עדיין נשלטה ביד רמה על ידי דור הפופ של הסיקסטיז, אלילים שהתקבעו במצעדי הפזמונים הקדושים. הגבולות בין הז'אנרים היו ברורים ומוחלטים יותר מהגבול בין צרפת לגרמניה.

אז באפריל 1970 נכנסה לאולפני ההקלטות להקה צרפתית חדשה בשם מאגמה. האלבום הראשון שלהם היה פצצת זמן שהוטלה היישר לתוך אגם האדישות. יש שראו בו משב חמצן נחוץ, ואחרים ראו בו שערורייה של ממש.

האלבום הזה, שנקרא בפשטות MAGMA (אך נודע לימים בשם KOBAIA), היה יצירה כה מוזרה ובלתי ניתנת לסיווג, שהיא נותרה כזו עד היום. אני נדהם מזה בכל פעם מחדש. זה היה תקליט קונספט כפול שסיפר סיפור מדע בדיוני על קבוצת פליטים הבורחת מכדור הארץ הגוסס ומתיישבת בכוכב לכת חדש בשם קובאיה. וכדי להפוך את העניינים למורכבים עוד יותר, כמעט כולו הושר בשפה שכריסטיאןואנדר, מתופף הלהקה, המציא - קובאית.

מבקרים מסוימים שלפו מיד את כל התותחים הרטוריים המיושנים שלהם כדי לנטרל את הפצצה. ראשית, הם ניסו לדחוס את MAGMA למגירת "הפופ הצרפתי", שהייתה יותר פרי דמיון מאשר מציאות, וכללה בעיקר חיקויים עלובים של הסצנה האנגלית. שום עלבון לא נחסך מהם: עם מילים כמו "זיוף", "גרנדיוזי", "יומרני", "מלא פאתוס", "תעלול יחצני". משם הדרך הייתה קצרה להטחת עלבונות כמו "רובוטים", "חבורת שרלטנים", "אבסורד", "הונאה" וגולת הכותרת: "פשיסטים!".

הכינוי האחרון אכן הצליח להזיק להם לזמן מה, אבל נדרש הרבה יותר מזה כדי לחסל מוזיקה שנולדה מתוך נחישות טהורה של יוצריה, ומתוך עקשנות אובססיבית לייצר מוזיקה חיה ונושמת. כמה מלומדים מיושבים ניסו להפגין הבנה עמוקה כביכול, ומיקמו את MAGMA איפשהו באמצע הדרך בין סופט מאשין (בגלל הקשר לג'אז?) לבין קינג קרימזון (בגלל האנרגיה החשמלית?). אבל בואו נשאל ברצינות: מה נשאר היום מכל ההצהרות, הניתוחים וההשוואות הללו, ומי זוכר בכלל את המבקרים שכתבו אותם?

אבל כדי להבין איך הפצצה הזו נוצרה, חייבים לחזור אחורה אל האיש שבמרכזה: המתופף, המלחין והכוח המניע, כריסטיאן ואנדר. במשך תקופה ארוכה, האדם היחיד שהפיח חיים בוואנדר היה ג'ון קולטריין. ואנדר חי לבדו, וכל תקליט חדש של קולטריין שהגיע היה הקשר היחיד שלו לחיים האמיתיים. אמו, שהייתה מקורבת לסצנת הג'אז, הכירה לו מגיל צעיר ענקים כמו אלווין ג'ונס וקני קלארק, ואגדת החצוצרה צ'ט בייקר אפילו נתן לו את מערכת התופים הראשונה שלו. אבל קולטריין? הוא היה דת של איש אחד.

ואז, בשנת 1967, כשכריסטיאן היה בן 19, קולטריין מת. ופתאום, לא היה כלום. ואנדר חשב שהוא הולך למות יחד איתו. הוא שקע בייאוש מוחלט במשך שלוש שנים. את השנתיים האחרונות מתוכן הוא בילה באיטליה, כשהוא מקשיב לתקליטים של קולטריין במצב נוראי. כל ערב הוא הרגיש שהוא מתקרב עוד קצת לשקיעה מוחלטת. זו הייתה התמוטטות של כל כך הרבה דברים בבת אחת. אולי זה היה החלום הישן שלו לנגן יום אחד עם קולטריין, לפגוש אותו. הוא היה מאוכזב לחלוטין. אז הוא נסע לאיטליה, שם, לדבריו, הוא פשוט "התאבל על קולטריין" במשך שנתיים. הוא לא ידע מה לעשות. הוא עבד קצת עם הרכבים שונים, לא איטלקיים, אלא אמריקאיים, עם מוזיקאים מאמריקה. הוא אפילו ניגן עם ארתור קונלי, זמר של מוסיקת נשמה.

ואנדר הודה שזו הייתה תקופה שבה הוא שתה המון ולקח לא מעט סמים, כי היה לו דחף אמיתי להתאבד. לא היה לו רצון להמשיך ברגע שקולטריין מת, אבל הוא גם לא הרגיש שהוא רוצה לירות בעצמו. אז הוא פשוט שתה עוד כוסית כדי לנסות לשכוח, ובכל לילה הקשיב לג'ון קולטריין. הוא עזב את צרפת כדי לנסות להבין מה קורה. עד שיום אחד הגיעה ההתגלות. הוא חשב לעצמו שזה פשוט לא ייתכן שקולטריין עשה את כל זה לחינם. שקולטריין נתן לו כזה רצון לנגן, כזו אנרגיה, הוא נתן לו הכל. והוא הבין: זה לא נכון למות אם אתה אוהב את קולטריין. אתה חייב לנסות להמשיך. הוא ידע שהוא חייב לנסות, אבל לא היה לו מושג איך ולמה. הוא לא הכיר אף אחד לנגן איתו, והוא בכלל לא חשב על ליצור מוזיקה דרך זה.

ערב אחד, מני רבים, בטורינו, הוא שתה וויסקי. הוא זכר שזו הייתה הכוס השנייה שלו. לפתע, הוא הניח את הכוס ואמר לעצמו: "אתה לא תיגע יותר במשקה לעולם". הוא הניח את הכוס וחזר למלון, הלך לישון. הוא התעורר באמצע הלילה בתחושה שהוא גוסס. פשוטו כמשמעו, הוא הרגיש את המוות מגיע. הוא העיר את החצוצרן שישן בחדר ואמר לו "אני גוסס!". החצוצרן היה כל כך מסטול מסמים שהוא רק מלמל "לא, אתה לא" וחזר לישון. ואנדר עבר לילה מהגיהינום, משוכנע שזה הסוף.

לבסוף הוא נרדם. כשהתעורר בבוקר וירד לרחוב, הוא הרגיש כאילו העיר כולה מוארת באור יקרות. הוא הסתובב בעיר והרגיש שהכל חד וברור בצורה שלא תיאמן. הוא שאל את עצמו "מה קורה לי?". הוא נכנס לבית מרקחת כי חשב שמשהו לא נורמלי קורה לו, ואמר לרוקח שהוא לא מרגיש טוב. הרוקח אמר לו לחכות רגע, אבל ואנדר פשוט יצא והמשיך ללכת בעיר המוארת. הוא לא לקח שום דבר, לא סמים, ובטח לא LSD. תמיד חושבים שאנשים עם חזיונות בטח לקחו משהו, אבל זה לא היה המקרה. הוא היה מאורס לבחורה באיטליה שהוא אהב מאוד. איכשהו, הוא הגיע לתחנת הרכבת במילאנו, התקשר אליה ואמר לה: "החלטתי לחזור לפריס". הוא לא ידע למה, אבל הוא ידע שהוא חייב.

הוא עלה על הרכבת לפריס, "מנותק" לחלוטין במהלך כל הנסיעה. הוא לא הבין מה קורה לו. הוא עזב את אהובתו וזה היה לו קשה מאוד, אבל משהו חזק יותר משך אותו. הוא היה חייב לחזור לפריס. הוא חזר לבית אמו והיה שרוי בסוג של כאוס, וחי על דיאטה מוזרה של לימונדה ופודינג אורז. יום אחד, לורן תיבו, ששמע שהוא חזר, התקשר אליו כדי להציע לו עבודה בסיבוב הופעות בקזינואים של הקוט ד'אופל.

לורן תיבו לא היה דמות מקרית. הוא היה מוזיקאי אוטודידקט שהחל את דרכו בלהקת הבלוז-רוק PIVES, יחד עם פרנסיס מוז באורגן ולוסיין זבוסקי (זאבו) כסולן. ב-1968 הם הקליטו ארבעה שירי דמו שתפסו את תשומת ליבו של לי הולידיי, מפיק בחברת התקליטים PHILIPS. הוא החתים אותם תחת השם ZORGONES. הם הקליטו תקליט שלם ביוני 1968, אך הוא מעולם לא יצא.

במהלך אותו סיבוב הופעות גורלי בקזינו, ואנדר הלחין את KOBAIA. שם גם נולד הפרויקט המשותף שלו ושל לורן תיבו. הם ישבו יחד במכונית, ואנדר סיפר לו את הסיפור מאחורי KOBAIA, וכל אחד מהם הפליג לכוכב לכת משלו. ואנדר לקובאיה, תיבו ל-NAU EKTILA. כוכבי לכת שבהם לא יהיו יותר אנשים טיפשים. זה היה חלום מתוק. זה קרה בקיץ 1969. בהרכב היו פרנסיס מוז באורגן, לורן תיבו בבס, זאבו בשירה ובגיטרה, וז'אן-מארק פרי ("מק'גיל!") בגיטרה.

הלהקה שנשכרה לסיבוב ההופעות נקראה במקור DREAD EUPHORIA (שם שהציע זאבו), אבל מארגן הסיור מיהר לשנות את שמם ל-CARNABY STREET SWINGERS. שם נוראי. הם היו אמורים ללוות זמרת בשם שרלוט לסלי. אחרי שתי הופעות בלבד, הניסוי נכשל והם פוטרו מליווי הזמרת, אבל נשארו בסיבוב ההופעות כדי לנגן בעצמם. הם ביצעו קטעים של סאם ודייב, אוטיס רדינג, להקת SPIRIT, רולינג סטונס ואפילו... פרעה סנדרס.

הם ניגנו קטעים בהשראת התקליט TAUHID של פרעה סנדרס, תקליט אוונגרדי ורוחני משנת 1967, עם צרחות היסטריות. הלקוחות בקזינו התקשו ללגום את השמפניה שלהם. ההופעה לא ממש התאימה לאווירה. בסופו של דבר, הם נזרקו. ואנדר ותיבו סולקו מהסיור בגלל ענייני כסף. למרות זאת, היו כמה אנשים שעקבו אחריהם וחשבו שמה שהם עושים מדהים.

הם נפרדו עם הבטחה שיום אחד הם יתחילו הכל מחדש. ואנדר, פרנסיס מוז ולורן תיבו (שיהפוך למפיק שלהם) בילו שעות ארוכות בשיחות במכונית, ודמיינו שיום אחד הם יעשו את המוזיקה שבאמת ירצו לעשות. ואנדר תמיד חיפש את הדבר האחד הזה, את זעקת הכאב, הצעקה הראשונית. עוד לפני ששמע את קולטריין, הוא הקשיב לריי צ'ארלס, לפני התקופה ה"סירופית" שלו. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא שמע צרחות במוזיקה. קולטריין הגיע בדיוק ברגע הנכון. החיפוש הזה היה החיים שלו. הוא לא הקשיב למה שאנשים בגילו הקשיבו בדרך כלל.

הראשון שוואנדר פגש היה רנה גרבר, "סטינדר". זה היה בקונצרט שבו סטינדר ניגן במופע הפתיחה עם להקת רית'ם אנד בלוז. ואנדר ראה בחור עולה לבמה ומתחיל קטע סולו בסגנון ג'יימס בראון. ואז הסולו סקסופון התחיל. ואנדר חשב לעצמו, "וואו, יש פה סאונד ואווירה...". הבעיה הייתה שהסולו נמשך 40 דקות, וזה נראה לו חריג לחלוטין. הוא ניגש אליו אחרי ההופעה ושאל אותו אם הוא מכיר את ג'ון קולטריין. סטינדר ענה: "כן, זה כל מה שאני שומע!". ככה הם הכירו.

הבא בתור היה פאקו, נגן כלי הקשה שוואנדר שמע פעם ואהב את הסגנון שלו. לוואנדר עדיין לא הייתה תוכנית ברורה. הוא רק ידע שמשהו חייב לקרות. משהו חייב לזוז. היה ברור להם שהם לא הולכים לנגן את המוזיקה של קולטריין, זה כבר נעשה, ונעשה היטב. אבל משהו בער בו ליצור מוזיקה שונה מכל מה שקורה מסביב, שנראה לו קצת מרדים או מנוון. הם רצו לצאת מהתחום הזה, לנגן מוזיקה שפורצת את השלשלאות. הוא שאל את סטינדר ופאקו אם הם בעניין. הוא חשב לעצמו, "אנחנו הולכים לעשות מוזיקה של פראים". זו הייתה המילה שהם השתמשו בה. וזו אכן הייתה מוזיקה פראית מאוד, אובססיבית. באותו זמן הוא הלחין רק כמה קטעים בודדים.

הדברים התחילו לזוז מהר. ואנדר חשב שיקים את הלהקה אולי בעוד שנה, או שנתיים. ופתאום כל האלמנטים התחברו. הם התחילו לעשות חזרות, עוד לפני שהיה להם שם. ואז קרה נס: היה להם מזל עצום, ומישהו השאיל להם בחינם אולפן בפריס. מעולם לא היה להם אולפן משלהם. הם עבדו שם מ-10 בבוקר עד 2 לפנות בוקר. בלי הפסקה.

הם ניגנו בעיקר את המוזיקה של פרעה סנדרס. רק קטע אחד. ואת KOBAIA (השיר שיפתח את אלבום הבכורה). והדבר הכי לא מוסבר: הגיטריסט שלהם, קלוד אנגל, שהיה גיטריסט-על, פשוט עמד שם וניגן את שלושת האקורדים שוואנדר מצא ל-KOBAIA שוב ושוב, במשך כל היום. מ-10 בבוקר עד 2 לפנות בוקר, במשך 15 או 16 שעות. הוא לא ידע למה הוא נשאר, הוא פשוט נשאר. כולם הרגישו שמשהו גדול עומד לקרות, למרות שלא ידעו לשים על זה את האצבע. "היינו שם, כמה משוגעים תקועים באולפן, מנגנים את אותו הדבר שוב ושוב, ואומרים: אנחנו הולכים לשנות הכל!". ואנדר זוכר שהיה אוכל לפעמים סנדוויץ', אבל הסנדוויץ' היה מונח לו על התופים, והוא אכל אותו תוך כדי נגינה. ואנדר עצמו ניגן בתופים וגם על ויברפון, שהיה במקרה באולפן. הוא תמיד אהב את הכלי הזה.

הם היו צריכים בסיסט. פרנסיס מוז, שניגן איתם בסיבוב בקזינו, לא היה בסיסט בכלל, הוא היה אורגניסט וניגן קצת גיטרה אקוסטית בצד. אבל ואנדר שם לב שכשהם היו מנגנים ג'אמים של בוסה נובה, מוז הבין הכל. אז הוא פנה אליו ושאל אותו אם הוא מעוניין לנסות לנגן בס. הוא נתן לו כמה תרגילים פשוטים, ומוז לא רק הצליח, הוא עף מעל ומעבר. מאוחר יותר, בסיסטים היו שואלים את ואנדר, "מי הבסיסט שלך?", והוא מעולם לא סיפר להם שהוא מעולם לא ניגן בס לפני כן.

הם גם צירפו בסיסט ג'אז נוסף, ז'אק וידאל, על קונטרבס, כך שהחזרות לתקליט הכפול נעשו עם שני בסיסטים. לרוע המזל, כשהם הקליטו דמו, הם הבינו שז'אק וידאל עדיין לא מוכן, למרות שאהבו אותו מאוד.

הם היו צריכים סולן. היה להם את זאבו, חבר מסיבוב הקזינו, שהיה לו אחלה קול, אבל הוא לא שר בקצב. והיה איזה בחור מוזר עם שיער ארוך וזקן שתמיד הסתובב סביבם וביקש לשיר, ואנדר היה בטוח שהוא אידיוט. הבחור, קלאוס בלאסקיז, כל הזמן אמר "אני רוצה לשיר", ואנדר ענה "בסדר, נראה". הם לא העזו לנסות את קלאוס בגלל זאבו.

יום אחד הם הקליטו טייפ ניסיון. הבסיס הוקלט, והסולן היה אמור לשיר מעל זה. אבל זאבו לא הצליח לשיר בקצב. ואנדר לקח את הטייפ הביתה, והקשיב לו. פתאום, הוא שמע קול ברקע, איפשהו מאחורי ההקלטה. התברר שזה היה קלאוס, שישב בסוף האולפן, והקול שלו נקלט בטעות במיקרופון שהיה ליד הפסנתר. כשכריסטיאן שמע את קלאוס שר KOBAIAAAAAAA הוא שאל את עצמו: "רגע, מי זה ששר שם?". זה היה קלאוס.

אבל בינתיים הם כבר הספיקו לריב עם קלאוס, ואמרו לו שהוא לא יכול להיות בלהקה כי זאבו הוא הסולן. קלאוס עזב בכעס גדול. ואנדר עמד שם, הקשיב להקלטה, ואמר "זה קלאוס?". הם חיפשו אותו אחר כך בכל מקום. למזלם, הם מצאו אותו. הוא הצטרף.

היה בפריס מועדון בשם ROCK'N ROLL CIRCUS, שבו ניגנו כל המוזיקאים הכי נחשבים בעיר. הלהקה החדשה של ואנדר החליטה ללכת לנגן שם, להראות לכולם שמוזיקה חדשה קיימת. הם הגיעו לדלת, והשומר אמר להם: "אתם רוצים לנגן? סבבה, אז איך קוראים ללהקה?". לא היה להם שם. ואנדר נזכר שלפני שלוש שנים, בלהקה אחרת, הוא הלחין קטע שנקרא NOGMA. זה פשוט יצא לו מהפה. MAGMA. הוא הכריז, והם עלו לנגן.

הם ניגנו רק את KOBAIA, ואפילו לא ביצעו אותו טוב במיוחד כי לא כל הנגנים היו שם. לורן תיבו ניגן בס, והוא בקושי ידע לנגן. אבל זה היה טירוף חושים, פראי לחלוטין. הנגנים של ווילסון פיקט היו בקהל ורצו לעלות לבמה, הם אמרו שזה אדיר. אמריקאי אחד בקהל קפץ על שולחן וצעק: "זאת הלהקה הכי טובה בעולם!". הבחור הזה, קרל קנוט, הפך לפטרון שלהם ושילם על הבית שבו הם יכלו לעשות חזרות.

אלבום הבכורה הוקלט כמעט כולו "חי". בקטע השלישי, MALARIA, אפשר לשמוע את התו הראשון של הגיטרה של קלוד אנגל נכנס באיחור קל. הוא פשוט לא הספיק להפעיל את האפקטים האלקטרוניים שלו. הם יכלו לעצור ולהתחיל מחדש, הם היו באולפן, אבל הם פשוט המשיכו, כאילו זו חזרה. קלאוס בלאסקיז, הסולן החדש והפלאי, שכח את כל כלי ההקשה שלו בבית ביום ההקלטות, וגם היה לו כאב גרון. כל התקליט הוקלט בלי כלי הקשה, למרות שבחזרות היו המון פעמונים ואווירה אקזוטית. חבל מאוד, אבל זה לא עצר אותם מלעשות אלבום ענק. הקטע STOAH נולד אחרת. ואנדר חלם עליו במשך שלושה שבועות. הוא היה מתעורר בלילה מסיוטים, עם שיניים נוקשות, ניגש לפסנתר ומנגן את זה. התווים והמילים פשוט יצאו לו מהאצבעות.

באשר לעטיפה, אחותו של לורן תיבו ציירה את הציור הפנימי של חברי הלהקה כשפניהם עם הבעה מאיימת. לגבי הטופר המפורסם בעטיפה הקדמית, ואנדר בכלל ביקש סוג של כף חיה מהחלל שאוחזת בכדור הארץ סדוק. היא ציירה טופר של נשר. זה גרם להמון ויכוחים, אבל גם להרבה צחוקים.

צחוק, צחוק... אבל האלבום של מאגמה אינו מצחיק כלל. זה אלבום של מוסיקה רצינית שדורשת ראש פתוח מאד להאזנה. בתחילה השפה המומצאת תישמע מוזרה, אבל לאט לאט היא תהפוך למשהו שהוא בלתי נפרד מהחוויה. להקת מאגמה תמשיך ליצור עוד תקליטים רבים ומדהימים, כשוואנדר תמיד בחוד החנית. אז חברות וחברים - כשמה כן היא - להקה בוערת ולוהטת שמבקשת לבקע ולנזול. זה אלבום מדהים - כבר אמרתי את זה, נכון? גשו להקשיב לזה.