מאחורי התהילה: הסודות האפלים של הביי סיטי רולרס

בשנות ה-70, חמישה נערים צעירים מאדינבורו, סקוטלנד, הידועים בשם "ביי סיטי רולרס", הפכו לסנסציה עולמית ולאחת הלהקות המצליחות ביותר של העשור. עם מכירות של למעלה מ-120 מיליון תקליטים, הם הציתו תופעה שנקראה "רולרמאניה" - היסטריה המונית של מעריצות צורחות שליוותה אותם בכל פינה בגלובוס. להיטים כמו BYE BYE BABY ו-SATURDAY NIGHT הפכו פסקול של דור שלם, והציגו תמונה של תמימות נעורים ושמחה מתפרצת.

בסיקסטיז היו אלו הביטלס שהמעריצות צרחו בהיסטריה לעברן - או במילה אחת, ביטלמאניה. בתחילת הסבנטיז כוונו הצרחות הצעירות באנגליה לעבר להקת טי רקס, עם המנהיג הכריזמטי מארק בולאן. עם שוך הילתה של טי רקס הגיחו באנגליה אלילים צחורי שיניים אחרים אך באמצע הסבנטיז הייתה זו להקת הפופ "ביי סיטי רולרס" (או מחליקי העיר ביי, כפי שתורגם שם הלהקה אז בארצנו) שהציתה היסטריית הערצה בממדים מפלצתיים.

המעריצות התעלפו בהופעות הלהקה הזו והיו מוכנות ללכת עמה באש ובמים. את זאת גילו חברי הלהקה באירוע מיוחד בפארק מלורי בלסטר, שנערך על ידי רדיו מקומי ונועד לשלב תחרות סירות עם הופעות

פופ. מסוק הביא את חברי הלהקה למרכז הפארק כשלפתע פרצה הסתערות המונית מבהילה לעברו. גדרות בטחון נרמסו וחברי הלהקה הובהלו במהרה לאחת הסירות, במטרה להתרחק מהיבשה הגועשת.

אבל המעריצות הצעירות לא ויתרו וזינקו בבגדיהן למים המקפיאים, בניסיון נואש אך נחוש להיאחז בסירה של האלילים. עשרות מהן נמשו מהמים ונזקקו לטיפול רפואי. באותה שנת 1975 קונן השדרן הבריטי הידוע של הבי.בי.סי, ג׳ון פיל, "מי שעושה את היחצ״נות של הלהקה הזו צריך להתבייש בעצמו, כי חברי הלהקה יהיו שברי כלי כשכל זה יסתיים".

תחזיתו של פיל אכן תתממש... מאחורי החיוכים המצולמים והפופ הקליט, הסתתרה היסטוריה אפלה ומטרידה של ניצול, התעללות, סמים, סכסוכים אלימים וטרגדיה פיננסית. סיפורם של הביי סיטי רולר אינו אגדת פופ, אלא סיפור אימה על תמימות שאבדה, חלומות שהתנפצו והמחיר הנורא של התהילה.

המנהל והמפלצת: הנה טאם פאטון

אי אפשר לספר את סיפורה של הלהקה לכאורה בלי דמותו של המנהל שלה, טאם פאטון. הוא היה האדריכל של הלהקה. האיש שבנה אותה, שייצב את התדמית שלה, ושדחף אותה לפסגת העולם. אבל עבור חברי הלהקה, הוא היה גם המקור לרבים מסיוטיהם. פאטון שלט בכל היבט בחייהם. כבר בתחילת הקריירה שלו, התעניינותו של פאטון בגברים הצעירים שאותם ניהל הייתה חשודה. בעוד שהוא אכף בפומבי תדמית נקייה ללהקה, ואסר על חברות ואלכוהול, זה היה חלק מאסטרטגיית שליטה רחבה יותר.

"הוא היה כמו אמא אווזה", אמר פעם חבר הלהקה המייסד, אלן לונגמיור, "הוא נהג להחביא את הכל". שליטתו הייתה אבסולוטית. הוא אסר על חברי הלהקה הצעירים לצאת עם חברות, בטענה שהדבר יפגע בהם כבחורים זמינים למעריצות. הוא היה עוקב אחריהם, מרגל אחריהם ומוודא שהם לא מפרים את הכללים הנוקשים שלו.

טאם פאטון שיווק את הרולרס כבחורים צעירים תמימים ונקיים לחלוטין תדמיתית. הוא אסר עליהם להיצמד לחברות קבועות והעמידם בקמפיין נגד עישון בו הם אמרו שהם לא יכולים לסבול בנות שעישנו. למגזינים לבני נוער נאמר בצייתנות כי הלהקה שותה רק חלב ושהגיטריסט, סטיוארט ווד, כה פוחד מהחושך שהוא תמיד ישן עם בובת דובון. היה זה, כמובן, רחוק מאוד מהמציאות והכי קרוב לתיאטרון בובות עם מנהל קשוח.

אך השליטה לא הסתיימה שם. עם השנים, צפו עניינים על ניצול מיני. בשנת 1982, פאטון הורשע ונידון לשלוש שנות מאסר בגין מעשים מגונים בנערים קטינים. לס מקוואן, סולן הלהקה, טען כי פאטון סימם ואנס אותו כשהיה בן 19. חבר הלהקה לשעבר, פט מקגלין, טען גם הוא כי פאטון ניסה לאנוס אותו מספר פעמים. "הוא היה חיה," אמר מקוואן. "הוא היה הגרוע מבין בני האדם שאני מכיר".

לכאורה, לשליטה שלו היה ממד מיני מרושע. טוני קלדר, דמות בתעשיית המוזיקה המוקדמת ששקל להחתים את הלהקה, סיפר על שיחה מצמררת שבה הודה פאטון שפיטר זמר שסירב לחיזוריו המיניים. אלן לונגמויר נזכר כיצד פאטון התנפל עליו במכונית, תקרית שגרמה לו להפסיק להאמין לכוונותיו של מנהלו.

אנשים רבים הופתעו מאד כשטאם פאטון היה בחיים ולא ננקטה נגדו פעולה משטרתית בגין התעללות מינית או ניצול מיני. השמועות הללו רמזו על רשת רחבה יותר של ניצול, שכונתה "מעגל הקסמים של אדינבורו", שכללה על פי החשד שופטים, עורכי דין ואישי ציבור בכירים.

פאטון הפך בשנותיו לסוחר סמים וניהל "חנות" לסמים מביתו המבוצר, כשצעירים רבים, חלקם חסרי בית, התגוררו במקום ושימשו כעוזריו. התנהגותו הטורפנית הלכה והתגברה ככל שתהילתה של הלהקה גדלה. ביתו רחב הידיים הפך למרכז ידוע לשמצה למסיבות שכללו סמים, אלכוהול וגברים צעירים, שחלקם היו עדיין בשנות העשרה לחייהם. פאט מקגלין, שהחליף את איאן מיטשל בלהקה, טען כי פאטון ניסה לאנוס אותו בחמש הזדמנויות שונות והיה מטפטף סם במשקאות שלו .

"היי, איפה המיליונים?": הטרגדיה הפיננסית

"היינו פשוט חמישה בחורים ממעמד הפועלים שלא ידעו כלום על עסקי המוזיקה", הודה אלן לונגמיור. "לא מפתיע שהכסף נעלם". הבטחות לעושר אגדי ליוו אותם בשנות ההצלחה אבל הכסף הגדול מעולם לא הגיע לידיהם. פאטון יצרן קונספט של "קופה" משותפת שאליה היו אמורים כל הרווחים לזרום ולהתחלק שווה בשווה. למעשה, הקופה הזו לא חולקה. חברי הלהקה מצאו את עצמם חותמים על חוזים מורכבים רגע לפני עלייה לבמה, לא מבינים על מה הם חותמים.

הכספים נוהלו דרך רשת סבוכה של חברות מוזרות. מבנה זה הותיר את חברי הלהקה ללא שליטה או הבנה במצבם הפיננסי. "בשלב מסוים, היינו אמורים לקבל מספר מיליוני לירות שטרלינג", אמר הגיטריסט אריק פוקנר. "אבל כשהכל יתגלה סוף-סוף, זה ייראה כאחת ההונאות הגדולות ביותר בתולדות הרוק'נ'רול. רק עניין המרצ'נדייז לבדו היה שוד לאור יום".

המאבק המשפטי להשבת כספם נמשך שנים. הם תבעו את חברת התקליטים שלהם, אריסטה (שנרכשה מאוחר יותר על ידי סוני), בטענה לחוב של מיליוני דולרים בתמלוגים. המאבק המתיש הסתיים בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט רק בשנת 2016. כל אחד מהחברים קיבל סכום זעום - "מספיק לכמה חופשות נחמדות, אבל לא משהו שמשנה את החיים", כפי שתיאר זאת לונגמיור.

קללת הרולר: סמים, שדים פנימיים ואלימות

התהילה המהירה והלחץ הבלתי פוסק גבו מחיר כבד מחברי הלהקה הצעירים. חייהם הפכו לכאוס של סמים, אלכוהול, בעיות נפשיות וסכסוכים פנימיים אלימים. לס מקוואן , הסולן הכריזמטי, נאבק בהתמכרות קשה לקוקאין ואלכוהול, שלדבריו החלה בעידודו של פאטון. בשנת 1975, בשיא תהילתם, הוא היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית שבה דרס למוות אישה בת 78.

אף אחד מהלהקה לא השקיע כסף בבתים חדשים. הם היו מועסקים בשכר של כ-300 ליש״ט לשבוע. נראה שכסף לא הדאיג אותם והם נראו מאושרים מספיק עם מערכות הסטריאו החדשות שלהם. רק לזמר המוביל בלהקה, לס מקוואן בן ה-19, הייתה מכונית. הוא השקיע בפורד מוסטנג כחולה יד שניה עם גלגלים רחבים שעלתה 25,000 ליש״ט, והוא התרברב שהיא יכולה לנסוע במהירות רבה. "אני מרגיש שאני עף איתה, זה נוסע כל כך מהר. אני אוהב מהירות. זה מעניק לי ריגוש", הוא אמר למגזין בני נעורים מיד לאחר הרכישה. הוא עבר את מבחן הנהיגה שלו רק בשנת 1974 והמוסטנג הייתה מכונית לא שגרתית עבור נהג מתחיל.

גלגלי המזל של הלהקה נפגעו באפריל 1975 כשמקוואן נסע ברכבו באדינבורג לכיוון השדה התעופה ומשם להופעה בבריסטול, כשעמו חברתו ואחד מאחיו. למרות הגשם שירד, הוא חש כי חייו שטופי שמש, גם בזכות הלהיט "ביי ביי בייבי" שהצליח מאד במצעדים. הוא נסע לאורך דרך קורסטורפין כשבינתיים ביקשה יופימיה קלוני בת ה-78 לעבור את הכביש, נקלעה לנתיב נסיעתו ונדרסה למוות. עדי ראיה סיפרו שמקוואן נסע מעל המהירות המותרת. הרולרס ביטלו את ההופעה של אותו לילה בבריסטול, דקות ספורות לפני התחלתה והקהל נותר מאוכזב. למרבה הפלא, מקוואן חזר לבמה למחרת, בסאות׳המפטון.

מקוואן היה ממורמר כלפי שאר הלהקה והמנהל שלה. "הם לא ראו דרך אנושית לעזור לי. זה לא היה כמו 'אנחנו הולכים לעבור זה ביחד', אלא זה היה יותר כמו, 'אנחנו צריכים אותך מחר על הבמה, איש דפוק שאתה, אז כדאי שתפסיק לבכות כמו ילד, לעזאזל'. הייתי בן 19, הרגע הרגתי מישהי, ונראה היה שכולם מסביבי העמידו פנים שלא קרה דבר או שזה לא משנה. רציתי לדפוק על דלת משפחתה של האישה שהרגתי ולהגיד שאני ממש ממש מצטער, אבל אסור היה לי לעשות את זה. לא הורשיתי ללכת להלוויה שלה".

ההופעות המשיכו להיות טעונות ביותר עם עדר מעריצים ומעריצות מבעבע. היה זה מצב מסוכן מאד ונותרו שני תאריכים אחרונים לסיבוב ההופעות התובעני. ב-2 ביוני 1975 נערכה ההופעה באוקספורד. הקהל נכנס להיסטריה וצלמי התקשורת הובהלו מיד לפיר התזמורת שבקדמת הבמה במטרה שיהיו מוגנים שם. כמה מעריצות קפצו לתוך הפיר ומקוואן החליט ללמדן לקח כשלקח את מעמד המיקרופון ותקף אותן באכזריות, כשהוא פוגע בצלם, סטיב הארטלי, שנפצע ומיהר לתבוע את הזמר על נזקים שקרו לו ולמצלמתו היקרה. "שרתי איזה שיר ופשוט איבדתי את זה. פרצתי בבכי, לא יכולתי להתמודד עם זה יותר והכיתי עם מעמד

המיקרופון צלם אחד שאיבד את ההכרה". צלם נוסף, מלקולם ראוז, נפצע גם הוא בהתקפה זו,תבע וזכה גם הוא בתביעתו. השופט הורה לזמר התוקפני לשלם מיד את הפיצויים ואת הוצאות המשפט או שייכנס למספר חודשים לכלא. מקוואן הנזוף שילם. "אחרי זה התחלתי לאט לאט להיכנס לסוגים שונים של סמים. אם פעם

המנהל הרשה לי לעשן מריחואנה, רק לא ליד האחרים, עכשיו כבר התעסקתי בהרואין. קפצתי מהקצה לגיהנום הפרטי שלי. לראות מישהו שוכב מת ברחוב זה משהו שאתה אף פעם לא יכול להתגבר עליו".

אריק פוקנר, הגיטריסט והיוצר המרכזי, גם שקע בדיכאון קשה. בשנת 1976 הוא אושפז לאחר שלקח מנת יתר של תרופות הרגעה, במה שתואר על ידי הסובבים אותו כניסיון התאבדות.

אלן לונגמיור תיאר את עצמו כ"אסיר של ההצלחה שלנו". הוא סבל מדיכאון ואלכוהוליזם, ועזב את הלהקה בשנת 1976 כדי למצוא שלווה. "רציתי פשוט לשתות בירה בפאב עם חברים", אמר.

דרק לונגמיור, המתופף השקט והאח של אלן, הסתבך בעצמו עם החוק. בשנת 2000, הוא הורשע בהחזקת פורנוגרפיית ילדים. הוא טען כי פאטון הפליל אותו כנקמה על כך שהלהקה התאחדה ותבעה את כספה.

בין חברי הלהקה היתה לא פעם אלימות פיזית. בסיבוב הופעות ביפן, הגיטריסט סטיוארט "וודי" ווד בעט במקוואן והפיל אותו מהבמה. האווירה בלהקה תוארה לא פעם כרעילה ומלאת שנאה.

מקוואן עזב את הלהקה והשתקע בלוס אנג'לס. הוא מצא את העיר הערמומית ההיא כמקום בילוי מועדף להשתמש בקוקאין ולנסות לעשות מוסיקה עם חברו, סקובי ריידר, תחת השם "אגו טריפ". אז הוא גילה שמחכה לו חשבון לתשלום עם מיליוני ליש״ט למס ההכנסה. הוא מיהר לרוקן את קופת הפרויקט המוזיקלי החדש לטובתו. זה, כמובן, לא כיסה את החשבון. "הייתי המום", אמר ריידר. "קרעתי את התחת שלי במשך 18 חודשים. הוצאתי סכין מטבח גדולה ותקעתי אותה מתחת לסנטרו של לס. הוא שכב על כיסא נוח. אמרתי, 'אני יכול להרוג אותך עכשיו אבל אני לא מתכוון לעשות את זה כי לא מגיע למטומטם כמוך לקבל דרך מהירה החוצה. אני הולך לעזוב וכשתראה אותי שוב אז עדיף שתברח כל עוד נשמתך בך".

כמו שאר להקתו לשעבר, לא נותר לו לאן לברוח. כל הכסף שהיה לו נעלם והיו לו המון לשלם על למס ההכנסה. חשבון הבנק שלו נסגר, הבית שהוא קנה בעבר נלקח ממנו והוא עבר לדירה שכורה מעופשת בלונדון. שם הוא המשיך להאשים את כולם - חוץ מאת עצמו. הלהקה המשיכה בלעדיו ונקלעה לצרות

בענייני סמים. השם "מחליקי העיר ביי" החליק למחלקת הבדיחות. מוסיקה מצליחה כבר לא הייתה שם.

קולות מהתעשייה

גם אנשי מקצוע שעבדו עם הלהקה היו מודעים לטבעה הבעייתי. המפיק פיל קולטר, שכתב והפיק רבים מלהיטיה, הודה: "הם לא היו נגנים או מוזיקאים מעולים. האמת היא שלא היה להם סאונד, והתפקיד שלי היה להמציא להם סאונד שיהיה מזוהה איתם". ג'ונתן קינג , שהפיק את להיטם הראשון, נזכר בציניות: "לא חשבתי שהחבר'ה חמודים מספיק כדי לזכות בקהל מעריצים אמיתיים. ברור שטעיתי, אבל הייתי צודק בזמנו". נו, קינג הורשע גם הוא בהמשך בניצול קטינים לרעב המיני שלו ונשלח לכלא לכמה שנים.

סיפורם של הביי סיטי רולרס הוא תזכורת כואבת לצד האפל של תעשיית המוזיקה. להקה שסימלה שמחה ותמימות על מיליונים, הייתה כלואה במציאות של ניצול, התעללות ומאבקים פנימיים. נשארה רק הדממה הרועמת של האמת. עבור חברי הלהקה, המאבק על כספם, על שמם הטוב ועל שפיותם, נמשך הרבה אחרי שהמוזיקה נדמה. מאחורי כל להיט נוצץ מסתתר סיפור שבור.

ומה עם הפשעים של פאטון?

היקף פשעיו של פאטון נחשפו לציבור בשנת 1982, כאשר נידון לשלוש שנות מאסר על ביצוע מעשים מגונים בוטים עם נערים מתבגרים והתנהגות מגונה ללא בושה כלפי עשרה צעירים בגילאי 15 עד 20. בית המשפט שמע כיצד הוא אילחש את קורבנותיו באלכוהול וסמים כדי "להשחית" אותם. פאטון ריצה רק שנה אחת מעונשו ומעולם לא הביע חרטה בפומבי, ובמקום זאת הציג את עצמו כקורבן של חוקים מיושנים נגד הומוסקסואליות.

אפילו לאחר הרשעתו, לכאורה נמשכו פעילויות מטרידות בדירתו הידועה לשמצה. היו שמועות ארוכות שנים על "רשת פדופילים" הפועלת באדינבורו, כשפאטון במרכזה. גברים בוגרים ששרדו התעללות מינית בילדותם שם חששו לדבר מחשש להשלכות. הסביבה בדירה ההיא הייתה של פחד והפחדה. בשנת 2003, פאטון נחקר בקשר לאונס קבוצתי לכאורה של ילד בן 12, לצד הדי ג'יי לשעבר של ה-BBC כריס דאנינג, אם כי פאטון זוכה בסופו של דבר עקב חוסר ראיות. עם זאת , נוכחותם המתמשכת של גברים צעירים פגיעים באחוזתו המבוצרת, אותה כינו הדיירים "חוות התרנגולות", הציתה את החשדות.

סיפורו של טאם פאטון משמש כסיפור אזהרה קודר על הבטן התחתונה האפלה של תעשיית המוזיקה. הוא היה אדם שהחזיק בכוח עצום, לא רק על הקריירות של חברי להקת ביי סיטי רולרס אלא גם על חייהם של צעירים פגיעים רבים. בעוד שסייע ביצירת תופעה עולמית שהביאה שמחה למיליונים, צלו היה ארוך בסמטת הפשעים המיניים והניצול, שאולי לעולם לא יתגלו במלואם.

קולות של חברי הלהקה על מה שקרה להם

אלן לונגמויר: "ברוב הזמן כל מה שראיתי היה בתוך חדר מלון. נהגתי לנסות לצאת לבד כדי לשתות בירה - לפעמים הם לא זיהו אותך אם היית לבוש בגדים רגילים. נראה שהם לא הבינו שאנחנו לא מסתובבים כל הזמן במכנסי טרטן רחבים ונעלי פלטפורמה... באמת אהבתי את טאם ואני אתגעגע אליו מאוד. תודה טאם, כי אלמלא אתה, אף אחד מה"ביי סיטי רולרס" לא היה מגיע לאן שאנחנו היום... אני לא מבין איך הם בכלל יכולים לטעון שחלק מהכסף לא מגיע לי... אני עצוב מכל העניין, מהאופן שבו הם הפנו לי עורף ודקרו אותי בגב. היינו מאוד קרובים. זה לא היה הכרחי והכל נעשה אך ורק מתוך חמדנות... אני מצטער שלא היו לי חיים נורמליים יותר. אם היה לי את הזמן שוב, בהחלט הייתי בוחר בחיים של אינסטלטור, מוצא לעצמי אישה טובה ומביא לעצמי שלושה, אולי ארבעה ילדים. כן, אני חושב שזה היה הופך אותי לאדם מאושר מאוד... זה מדהים לחשוב שעם כל ההצלחה שלנו מעולם לא הרווחנו פרוטה... היינו רק חמישה בחורים ממעמד הפועלים שלא ידעו כלום על עסקי המוזיקה. פשוט המשכנו עם זה, אבל היו אנשים שרימו אותנו מכל עבר".

לס מקוואן: "שנאתי את טאם. הוא היה חיה. הוא טרף צעירים. הוא רצה לנצל אותם כלכלית ומינית. הוא הבן אדם הכי גרוע שאני מכיר. טאם תמיד אמר שאם זה לא היה בשבילו הייתי עדיין עובד באתר בנייה. אני לא יכול לדמיין שאדם או חיה יתאבלו על מותו. הוא היה סוחר סמים ואנס. אני בטוח שכל הלהקה נפגעה מהיכרות עם טאם. חלקנו נפגעו קשות יותר מאחרים. הייתי רק ילד צעיר כשהוא אנס אותי. טאם היה מניפולטור מרושע של גברים צעירים. הוא השתמש בכוחו ובסמים שלו. טאם היה נהדר בכך שהצית סמים ללהקה כדי לשמור אותנו עובדים ותחת שליטתו. הוא תמיד התנסה בסמים חדשים. התנסיתי קצת באופיום וזה התאים לו - אתה לא מבין מה קורה לך. הוא היה אדם גדול ומאיים באמת. אם הוא רצה משהו הוא השיג אותו בכוח. לא הלחץ של כוכבות העל הוא שהפיל את הרולרס, אלא הבריונות של טאם פאטון. הלהקה פחדה ממנו מאוד. כל הזמן אמרו לנו מה לעשות, לאן ללכת, איך להתלבש, מה לומר ואפילו מה לחשוב. לא היה לנו חופש. להיות בלהקה היה כמו להיות בכלא. כשעזבתי כמעט ולא הייתי מסוגל לקבל החלטה בעצמי - אפילו על דברים פשוטים כמו מה ללבוש או לאיזו מסעדה ללכת. זה היה כמו אנשים שמאושפזים במוסד. איבדתי את היכולת לדאוג לעצמי. הייתי קצת כמו ג'ורג' מייקל, פוגש זרים בשביל סקס. היו לי כמה לקוחות קבועים שראיתי לא מעט, אבל לא הייתה לי מה שאפשר לקרוא מערכת יחסים איתם. זה היה פשוט לפגוש את אותו אדם בשביל סקס. ניסיתי הכל, שלישיות, רביעיות, נשים, גברים, כל הקצוות... אבל נמאס לי מזה. זה היה יותר מדי אקשן. זה היה מתיש. אונס בדייט הוא הדרך הטובה ביותר שאני יכול לחשוב עליה להסביר איך שוכנעו אותי, באמצעות סמים, לקיים יחסי מין עם גבר אחר. זה קרה באמריקה בחדר מלון. נתנו לי קוואלודס, סם שמוריד עכבות וגורם לך להיות חרמן. בסופו של דבר השתתפתי בדברים שלא הייתי עושה אחרת. אחר כך הרגשתי ממש מנוצלת. אף פעם לא סיפרתי על זה לאף אחד, אפילו לא לחבר'ה האחרים בלהקה, כי התביישתי. אולי חלק מהבושה הייתה שבאמת נהניתי מזה. כשהסכמתי לעשות את סדרת הטלוויזיה לא חשבתי שאדבר על דברים כאלה בסוף, אבל אני מרגיש הקלה עכשיו שזה בגלוי. אני חושב שזה ייתן לי את ההזדמנות לפרוח קצת. קשה לשמור על המותג והשם באור חיובי, והצלחתי לעשות זאת לאורך השנים. הייתי שמח אם ביי סיטי רולרס היו ביחד ועושים את שלהם. אם הם היו חושבים אי פעם על איחוד, זה היה נהדר עבור האוהדים, אבל הייתי צריך להסתכל על המצב במונחים אמיתיים ולחשוב, 'טוב, מה הסיכוי שזה יקרה?' זה די נמוך, אז צא החוצה לס ותעשה את שלך".

אריק פוקנר: "אני בהחלט לא אחזור ללהקה ואמכור מיליון דיסקים עבור סוני כדי שלא תשלם ללהקה. לא ירמו אותי פעמיים. היינו אחת הלהקות הבריטיות הבודדות שפרצו למצעד באמריקה. היו לנו שישה אלבומי זהב שם. זו הסיבה שכל הבעיות המשפטיות בנוגע לכסף היו כל כך קשות לפתרון, כי חתמנו ​​על כל החוזים שלנו בארצות הברית. איך יכול להיות שיש לך שיר שמוכר שישה מיליון עותקים ברחבי העולם ועדיין לא קיבלנו ממנו כסף?"

סטיוארט "וודי" ווד: "היו לנו עליות ומורדות, אבל לא הייתי משנה את היותי רולר בשום אופן".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459