מותו של המלך, לידתה של האימפריה: הקרבות על אלביס פרסלי

עשרים שנה לאחר מותו של אלביס פרסלי, ג'ק סודן, המנהל הראשי של תאגיד ELVIS PRESLEY ENTERPRISES, או בקיצור EPE, פסע במורד שביל הגישה אל שערי אחוזת גרייסלנד. שלושים אלף מעריצים נלהבים גדשו את השדרה באותו ליל אוגוסט מהביל, ממתינים לעלייה לרגל השנתית לאור נרות אל קברו של מלך הרוק'נ'רול. אבל סודן לא חשב באותו רגע על מסירותם של המעריצים. הוא הרהר בפסיקה של בית משפט אנגלי מוקדם יותר באותה שנה, שקבעה כי השם "אלביס פרסלי" הפך למפורסם כל כך, עד שהתאגיד שלו אינו יכול עוד לטעון לבעלות על הסימן המסחרי שלו.

"זה בעצם להחזיר את אלביס לעם, המקום אליו הוא שייך", הכריז בצהלה סיד שואו, סוחר מרצ'נדייז עצמאי שהתנגד למאמצי העיזבון לרשום את הסימן המסחרי באנגליה. סודן ביטל את ההשפעה הכלכלית של שואו בזלזול וטען שהוא "צעד אחד מעל דוכן רחוב". אך זו הייתה המפלה השנייה של EPE בתוך שנה, עשור לאחר שהשיגו אישור משפטי תקדימי לזכויותיהם על דמותו של אלביס. באותו זמן, בית משפט פדרלי ביוסטון פסק, למורת רוחם של מנהלי העיזבון, שפאב מקומי יכול להמשיך ולקרוא לעצמו THE VELVET ELVIS (על כך, בהמשך). המלך אולי מת, אבל המלחמה על שמו, דמותו והאימפריה הכלכלית שהותיר אחריו רק החלה.

במהלך חייו, אלביס השתמש בעורכי דין הרבה פחות מאשר העיזבון שלו לאחר מותו. כמו אמנים רבים בתקופתו, הוא לא החזיק יועץ משפטי צמוד כפי שמקובל היום. הוא סמך בעיקר על מנהלו הכול יכול, קולונל טום פארקר, שיטפל בכל פרטי החוזים בקריירה שלו. פארקר החלקלק הסביר את טכניקת המשא ומתן המפוקפקת שלו בראיון משנת 1963 על סט הסרט KISSIN COUSINS: "לפני כמה ימים מפיק אמר לי שאלביס קצת נחלש. אמרתי, 'כן, גם אני שמעתי את זה'. המפיק שאל, 'מה המחיר שלך עכשיו?'. אמרתי לו, 'טוב, הוא עלה במאה אלף דולר לסרט'. הוא אמר, 'מה? הרגע אמרתי לך שהוא נחלש'. עניתי, 'כן, בגלל זה אנחנו צריכים לקבל קצת יותר כסף. אולי נזדקק לזה'. ואתה יודע מה? הוא שילם את זה, חצי מיליון דולר, פלוס חמישים אחוז מרווחי הסרט".

פרנק גלנקלר, שותף בכיר במשרד ממפיס שטיפל זמן רב בענייניו המשפטיים של פרסלי, נזכר איך זה היה להיות עורך דין של אלביס: "בשנות החמישים, נאלצנו לנסוע ביערות הנידחים של ארקנסו עם דלק בשווי 75 סנט כדי לאתר בן דוד של פרסלי. היינו צריכים שהוא יאמת את תאריך הלידה של סבתו של אלביס, מיני מיי, כדי שהיא תוכל להתלוות אליו לנסיעתו הראשונה לגרמניה. כשסוף סוף מצאנו את הבית, הייתה עז על המרפסת הקדמית. בן הדוד לא רצה לחתום על התצהיר כי הוא לא ידע לקרוא ופחד שהוא חותם על ויתור על הבעלות על ביתו. בסוף, הוא נתן לנו את החתימה שלו".

לאלביס היו רואה חשבון ועורכי דין לגירושין ולמיסים. אבל את עסקיו האישיים ניהל רק אביו, ורנון, שלו נתן ייפוי כוח כללי. "קולונל פארקר היה אחראי על עשיית הכסף", הסביר ביצ'ר סמית', יועץ העיזבון והמיסים של פרסלי בסוף חייו. "אחרי שאלביס קיבל אותו, ורנון היה דואג לתשלום החשבונות ולהגשת דוחות המס".

אלביס פרסלי הרוויח במהלך חייו כ-79 מיליון דולר לאחר מס, אך הוא חילק חלק ניכר מעושרו לחברים ולזרים וביצע מעט מאוד השקעות. "משנת 1973 ואילך, המצב היה די גרוע", אמר בארי וורד, היועץ המשפטי הכללי של עיזבון פרסלי במשך עשר שנים החל מ-1983. "קולונל פארקר מכר את זכויות התמלוגים של אלביס לחברת RCA תמורת 5.4 מיליון דולר. הם עשו מזה עניין גדול בזמנו, כי זה היה סכום כסף שלא נשמע כדוגמתו עבור אמן. אבל אלביס כמעט ולא ראה מזה כלום. הכסף הלך לפארקר, לתשלום המיסים של אלביס, או לפריסילה פרסלי עבור הגירושין שלה".

במסגרת ההסדר הידוע לשמצה מ-1 במרץ 1973, שנעשה כשבריאותם של פרסלי ופארקר החלה להתדרדר, RCA שילמה לאלביס סכום חד פעמי תמורת ויתור על כל זכויות התמלוגים העתידיות מהקלטות העבר שלו. אלביס גם חתם על חוזה הקלטות חדש לשבע שנים עם RCA, שאמנם כלל מקדמות משמעותיות, אך קבע תמלוג התחלתי של 45 סנט בלבד לתקליט – עלייה של 5 סנט בלבד מהחוזה הראשוני שלו מ-1956 ופחות ממחצית ממה שקיבלו כוכבי-על אחרים בשנת 1973. "השנים האחרונות בחייו של אלביס היו מעגל קסמים אכזרי", אמר וורד. "הייתה לו פמליה ענקית של נתמכים וכמעט ולא נכנס כסף אמיתי. גרייסלנד הייתה תחת משכנתה מתגלגלת. אלביס היה מסיים סיבוב הופעות, החשבונות היו נערמים, וכשהקופה הייתה מתרוקנת, הוא היה לווה כסף ויוצא שוב לדרכים כדי להחזיר אותו".

על רקע בריאותו המתדרדרת, אלביס התבקש להסדיר את ענייניו. "צ'ארלי דייוויס אמר לאלביס שהוא צריך צוואה, במיוחד כשהוא גרוש מפריסילה ויש לו ילדה", הסביר ביצ'ר סמית'. ב-3 במרץ 1977, אלביס חתם על המסמך בחדר העבודה שלו בקומה העליונה בגרייסלנד. הצוואה קבעה את בתו, ליסה מארי, כיורשת העיקרית, את ורנון כמנהל העיזבון, וסיפקה תמיכה כספית לסבתו ולאחותו. "ניסיתי לעבור על זה עם אלביס... אבל אלביס שם את ידיו על הצוואה ואמר, 'קראתי את זה מספיק פעמים. אני מוכן לחתום'", נזכר סמית'.

אך בין מרץ לאוגוסט 1977, "הרבה דברים החלו להתפרק", המשיך סמית'. "הבעיות המשפטיות של אלביס הסלימו באופן דרמטי. בריאותו הידרדרה. הוא היה תחת לחץ עצום". בין הצרות המשפטיות נכללה תביעה על סך 6.2 מיליון דולר בנבאדה, לאחר שאנשי הפמליה של אלביס "רקדו סטפס על פניו של איזה בחור", כפי שתיאר זאת סמית'. בנוסף, הוא נתבע לאחר שחזר בו מהתחייבות לבנות מגרשי רקטבול מסחריים. הוא גם הסתבך בתביעה בניו ג'רזי לאחר שניסה לבטל רכישת מטוס סילון שהיה שייך בעבר לאיש הכספים הנמלט, רוברט וסקו.

כל הבעיות הללו התגמדו כשהגיעה הידיעה על מותו של אלביס ב-16 באוגוסט 1977. היקף בעיותיו הפיננסיות התברר במהרה. רשימת מלאי של 82 עמודים שהוגשה לבית המשפט בממפיס פירטה שישה חשבונות בנק. הגדול שבהם, חשבון עובר ושב ללא ריבית, הכיל 1,055,174 דולר שהיו מיועדים לתשלומי מס. שוויים של חמשת החשבונות האחרים היה זעום. למרות שהעיזבון החזיק בנכסים יקרי ערך, כולל גרייסלנד, המזומנים היו מעטים.

שבוע לאחר מותו של אלביס, אביו ורנון הסכים להמשיך את הקשר העסקי עם קולונל פארקר. אך לאחר שוורנון נפטר ב-1979, מנהלי העיזבון החדשים, שכללו את פריסילה פרסלי, החלו לפקפק בעמלות המופרזות של פארקר. בית המשפט לענייני ירושה בממפיס מינה עורך דין מקומי בשם בלנשרד טואל לשמש כאפוטרופוס עבור ליסה מארי פרסלי הקטינה. טואל החל לחקור.

בספטמבר 1980, טואל הגיש דוח בן 300 עמודים בו טען שפארקר השתלטן שמר את אלביס "מבודד לחלוטין" מבחינה כלכלית, וכתוצאה מכך, לאלביס לא היו תוכניות פנסיה או הגנות מס אחרות. "הדבר הכי לא ייאמן היה שאחרי שאלביס מת, הקולונל קיבל 7 או 8 מיליון דולר בלי שהיה לו אפילו אמן לנהל", אמר טואל. בדיון סוער בדצמבר 1980, השופט העניק לטואל סמכויות מורחבות לחקור את ענייניו של פארקר. טואל, שהתקשה להשיג מסמכים, איבד את סבלנותו בפגישה במשרדו של עורך דינו של פארקר, הכריז "קולונל פארקר יכול לנשק לי את התחת!!" ויצא בסערה כדי לכתוב את הדוח השני שלו.

הדוח השני היה חריף עוד יותר. טואל טען כי מספר עסקאות צדדיות משמעותיות שפארקר עשה עם RCA בזמן חתימת ויתור התמלוגים ב-1973 היו למעשה "שוחד" לפארקר "כדי שישמור על אלביס תחת שליטה". הוא טען שיש לו ראיות שגם פארקר וגם RCA אשמים בקשירת קשר, הונאה ומצג שווא. "החתימה של אלביס על החוזה עם RCA ב-73' הייתה ההחלטה הגרועה ביותר שנעשתה אי פעם בהיסטוריה של הרוק'נ'רול", קבע טואל.

השופט הורה לעיזבון לתבוע את פארקר ואת RCA, מה שהצית סדרת תביעות בקליפורניה, ניו יורק וטנסי. אך העיזבון היה מרושש, עם הכנסות הולכות ופוחתות והוצאות משפטיות תופחות. לבסוף, בשנת 1983, הושג הסדר. פארקר העביר לעיזבון הקלטות אודיו וחומרי וידאו בתמורה לתשלום של 2 מיליון דולר מ-RCA. חברת התקליטים גם שילמה לעיזבון 1.1 מיליון דולר נוספים על תמלוגים שלא שולמו. ההסדר ניתק את קשריו העסקיים של פארקר עם העיזבון אחת ולתמיד, אם כי הקולונל, שמת ב-1997, בילה את שארית חייו בניסיון לשפר את האופן שבו ההיסטוריה תשפוט אותו.

מלחמת המרצ'נדייז!

במקביל לקרבות המשפטיים נגד פארקר, ניהל העיזבון מלחמה בחזית נוספת: מרצ'נדייז. כבר ב-1956 חתם פארקר על עסקת מרצ'נדייז גדולה עם האנק סאפרסטין, שכללה 38 קטגוריות של מזכרות, החל מגרביים ועד מכונות כתיבה ניידות. המוצרים הכניסו יותר מ-30 מיליון דולר בשנה הראשונה. בשנות ה-70, פארקר הקים את חברת BOXCAR ENTERPRISES כדי לטפל במכירת מזכרות בהופעות. על פי הדוח של טואל, בשנת 1974 פארקר קיבל מהחברה 27,650 דולר, בעוד שאלביס קיבל 2,750 דולר בלבד.

לאחר מותו של אלביס, השוק הוצף במוצרים פיראטיים. כדי להילחם בתופעה, פארקר העניק רישיון בלעדי לחברה בשם FACTORS ETC. Inc, בניהולו של הארי "הדוב" גייזלר, פועל פלדה לשעבר שהחל את דרכו בעסקי המרצ'נדייז ברקמת שמות על חולצות באולינג. "ידעתי שזה לא חוקי", הודה גייזלר על עסקיו המוקדמים. "אבל לא ידעתי כמה זה לא חוקי, אתה מבין?".

כדי לרדוף אחרי הפיראטים, FACTORS נאלצה להוכיח בבית המשפט שזכות הפרסום של אלביס היא "ניתנת להורשה". החוק בנושא היה מעורפל. בשני תיקים מרכזיים בניו יורק, בית המשפט פסק לטובת FACTORS, וקבע שלעיזבון יש זכות קניין עצמאית מכיוון שאלביס ניצל את זכות הפרסום שלו במהלך חייו.

העיזבון גם נאלץ להתמודד עם תעשיית חקייני אלביס המשגשגת, שמנתה כ-3,000 חקיינים ברחבי ארצות הברית. בתביעה נגד מופע בשם THE BIG EL SHOW, בית המשפט פסק כי ניתן להמשיך במופע החיקוי, אך אסר עליו למכור מוצרים הנושאים את דמותו של אלביס.

אך אז הגיעה מכה קשה. במרץ 1980, בית המשפט לערעורים פסק בתיק אחר, MEMPHIS DEVELOPMENT FOUNDATION, כי על פי חוקי טנסי, זכות הפרסום של אלביס פרסלי נכנסה לנחלת הכלל עם מותו. "ההשפעה של הפסיקה הייתה איומה", אמר בארי וורד. "זכות הרישוי של העיזבון הוכרזה פתוחה לכל אחד". סוחרי המזכרות הפיראטיים ליד גרייסלנד "הצביעו לנו באצבע משולשת", נזכר וורד.

העיזבון לא ויתר. הם החלו לרשום סימנים מסחריים פדרליים על הלוגו TCB, על השם גרייסלנד, ובהמשך על "אלביס" ו"אלביס פרסלי". במקביל, הם פעלו לחקיקת חוק בטנסי שיקבע כי זכות הפרסום ניתנת להורשה. החוק עבר ב-1984, אך העיזבון היה זקוק לניצחון משפטי שיבטל את הפסיקה הקודמת. ההזדמנות הגיעה בסכסוך משונה בין העיזבון למועדון מעריצים. באפריל 1987, בית המשפט לערעורים של טנסי פסק לטובת העיזבון, וקבע באופן סופי ששמו ודמותו של אלביס פרסלי ניתנים להורשה על פי החוק המקומי. "זו הייתה ההחלטה החשובה ביותר בכל הז'אנר הזה", אמר וורד. עשר שנים לאחר מותו, לעיזבון סוף סוף היה הנשק המשפטי שהיה זקוק לו.

סיד שואו, אלביס הקטיפה, והאימפריה המודרנית

הניצחון המשפטי בטנסי נתן רוח גבית למאבק של העיזבון בסוחר הבריטי סיד שואו, שניהל עסק משגשג של מוצרי אלביס בשם ELVISLY YOURS. שואו, דמות צבעונית בפני עצמה, אפילו התמודד לפרלמנט הבריטי מטעם "מפלגת אלביס פרסלי". העיזבון תבע את שואו בארצות הברית על מכירת מוצרים כמו תחתונים לנשים עם פניו של אלביס וכותרות שירים כמו LOVE ME TENDER. שואו טען להגנתו: "יש לי תמונות של אלביס על הבמה מנגב את מצחו עם זוג תחתונים. הייתי במכירה פומבית בלונדון שבה הציעו למכירה תחתוני פרסלי שהקולונל פארקר אישר ב-1956". בית המשפט בארצות הברית פסק לטובת העיזבון, אך שואו המשיך להילחם בהם בבריטניה, ואף זכה בניצחון משפטי משלו כשהתנגד לרישום סימני מסחר של העיזבון בממלכה המאוחדת.

קרב משפטי מוזר נוסף התנהל סביב פאב ביוסטון בשם THE VELVET ELVIS. הבעלים, בארי קפצ'ה, טען שהמקום הוא "פרודיה זולה ודביקה" על התרבות האמריקאית, המעוצב עם מנורות לבה, וילונות חרוזים ודיוקנאות קטיפה של מלקולם X, ברוס לי ונשים עירומות, לצד דיוקן קטיפה של אלביס עצמו. השופטת, ונסה גילמור, שפתחה את פסק הדין במשחק מילים על שיריו של אלביס, קבעה בתחילה לטובת הפאב, אך מאוחר יותר בית המשפט לערעורים הפך את ההחלטה וקבע כי השם אכן מפר את הסימן המסחרי של העיזבון.

כיום, EPE היא מכונה משומנת היטב. "אנחנו לא קמים בבוקר ושואלים, 'את מי נתבע היום?'", אמר ג'ק סודן. "אבל אם מישהו היה פורץ למפעל צמיגים שאלביס בנה וגונב את הצמיגים, כולם היו מבינים. כשאנחנו תופסים מישהו שגונב את דמותו של אלביס, אנחנו מצטיירים כעסק חסר הומור ודרקוני. אנחנו חייבים להגן על הקניין הרוחני שלנו".

ההצלחה השיווקית של בול הדואר של אלביס ב-1993 פתחה את הסכר, והמרצ'נדייז התפוצץ. עד 1985, הכנסות העיזבון ממכירת ורישוי מוצרים עמדו על כ-2 מיליון דולר. בין 1991 ל-1996, הסכום זינק ליותר מ-20 מיליון דולר. כיום, העיזבון עובד עם כ-100 בעלי רישיונות, עם דרישות מינימום של 50,000 דולר ותמלוג של 10 אחוזים. הממלכה של אלביס פרסלי, שנבנתה על חורבות של ניהול כושל וחובות, הפכה לאימפריה כלכלית אדירה, המוכיחה שלפעמים, מותו של המלך הוא רק ההתחלה.