מלחמת הקיצוצים של וודסטוק

השנה היא 1970. הבוץ של פסטיבל וודסטוק המפורסם אולי כבר התייבש, אבל סערה חדשה ומאיימת החלה להתבשל, לא בשדה חקלאי במדינת ניו יורק, אלא בחדרי העריכה הממוזגים של הוליווד. במרכזה עמד סרט התעודה שעתיד היה להפוך לתופעה תרבותית, ובצדדים הניצבים עמדו שני כוחות מנוגדים: מצד אחד, חברת ההפקות הקטנה והאידיאליסטית וודלי-מוריס, ומצד שני, תאגיד הענק האחים וורנר. הסיבה למלחמה? שאלה פשוטה לכאורה: מה אורכו של סרט קולנוע.

הבמאים, מייקל וודלי ובוב מוריס, השקיעו חודשים מחייהם בצילום ועריכת מאות שעות של חומר גלם מהפסטיבל, במטרה לזקק את חוויית "שלושת ימי השלום והמוזיקה" אל תוך יצירה קולנועית. ב-15 במרץ, הם הציגו בגאווה את התוצאה בפני מנהלי וורנר: סרט באורך שלוש שעות וחמש דקות. התגובה של האולפנים הייתה קרה ומחושבת. הם דרשו לקצץ חצי שעה נוספת מהיצירה. עבור וודלי, זו הייתה דרישה בלתי אפשרית. הוא הרי כבר קיצץ את הסרט מגרסה ראשונית של קרוב לארבע שעות (3 שעות ו-50 דקות ליתר דיוק) והרגיש שהגיע לאורך המיטבי שמספר את הסיפור. הוא סירב בתוקף.

מכאן, העניינים רק הסלימו. בוב מוריס לא חסך במילים חריפות ותיאר את המצב למגזין המוזיקה רולינג סטון בצורה ישירה: "אנחנו במלחמה טוטאלית ומוחלטת עם וורנר. הם צריכים לחזור לנהל מגרשי חניה ובתי לוויות כי אין להם שמץ של מושג ארור על קולנוע". הרוח הרעה לא נשארה רק ברמת ההצהרות. כשמייקל וודלי ניסה להגיע למשרדי האחים וורנר בלוס אנג'לס כדי לברר מה עלה בגורל הסרט שלו, הוא נתקל במחזה סוריאליסטי: שומרים חמושים מנעו ממנו את הגישה לחדרי העריכה. נראה שרוח השלום והאהבה של וודסטוק לא ממש חלחלה למסדרונות האולפן.

סגן נשיא בוורנר, אדם בשם ויינטראוב, ניסה לשדר עסקים כרגיל. ב-23 במרץ הוא מסר תגובה רשמית ומעורפלת: "נכון לעכשיו, אנחנו לא שוקלים שום שינוי בסרט שהם נתנו לנו. כמובן, אנחנו שומרים לעצמנו את הזכות לבצע שינויים, אם נחליט לעשות זאת. אבל כרגע אנחנו לא מתכננים". וודלי שמע את הדברים וגיחך. "מה אני יכול לומר על זה?" תהה, "למה הם מסרבים לתת לנו לראות אותו, למה השומרים החמושים? הם חשבו שהם יכולים לכפות עליי לבצע את הקיצוצים, ואני פשוט לא הסכמתי".

הוויכוח חשף את הקרע הנצחי בין אמנות למסחר. אנשי הכספים של וורנר הביטו בשעון ובדולרים. סרט ארוך יותר פירושו פחות הקרנות ביום בכל בית קולנוע, ופחות הקרנות משמעותן פחות הכנסות. הם התנגדו במיוחד לקטעים ארוכים שהוקדשו לאמנים כמו ג'ימי הנדריקס וסליי סטון, שקיבלו כל אחד יותר מעשר דקות של זמן מסך יקר. מבחינתם, היה צריך להראות את השיא, את הלהיט המוכר, ולעבור מהר לאמן הבא.

וודלי ומוריס ראו זאת אחרת לגמרי. "מה שהם רוצים להראות זה את שיא ההופעה של כל אמן", זעם וודלי. "למשל, בסרט סליי שר את HIGHER ובסוף יש 400,000 איש ששרים יחד איתו. הם רוצים להראות רק את זה, בלי להראות איך סליי בונה את המופע וסוחף את הקהל. הם מעוניינים בשמות, לא במוזיקה ובקולנוע". מוריס הוסיף: "אם ג'ימי הנדריקס מבצע קטע גיטרה ארוך, אנחנו מראים אותו. הקטע הזה נבנה לשיא בלתי ייאמן, והם לא רוצים להראות את הבנייה. זה פשוט לא עובד ככה בסרט".

אבל ליוצרים היה נשק סודי. בחוזים שנחתמו עם האמנים שהופיעו בסרט, נקבע כי כל אמן חייב לאשר באופן אישי את הקטע הערוך של הופעתו. וודלי ומוריס פנו ישירות למוזיקאים, הסבירו להם את המצב, וטענו שאם וורנר יקצצו את הקטעים בניגוד לרצונם, האמנים יוכלו למשוך את אישורם ולהותיר את האולפן עם חורים ענקיים בסרט.

המאבק הגיע לשיאו סביב הקרנת הבכורה מול חברי האקדמיה לקולנוע. ההקרנה, שנקבעה ל-24 במרץ, נדחתה לפתע על ידי וורנר ביום אחד. התירוץ הרשמי של ויינטראוב היה שהבמאים לא תיאמו איתם את ההקרנה. אלא שבדיקה פשוטה בתיאטרון האקדמיה העלתה שהיו אלה דווקא האחים וורנר שהזמינו את האולם ואז דחו את האירוע ברגע האחרון. כשנשאל מדוע יש שומרים חמושים סביב חדר ההקרנה, טען ויינטראוב שיש רק עותק אחד של הסרט. וודלי מצידו טען שהוא יודע על קיומם של לפחות שני עותקים.

בסופו של דבר, כשהסרט יצא לאקרנים, התברר שהגרסה הארוכה והבלתי מתפשרת של וודלי ומוריס היא זו שניצחה. הקהל נהר לבתי הקולנוע, והסרט הפך להצלחה מסחרית מסחררת וזכה לשבחי המבקרים. הגושפנקה הסופית הגיעה כשנה לאחר מכן, כאשר "וודסטוק" זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר. היוצרים הוכיחו שלפעמים, כדי לספר סיפור גדול, צריך פשוט לתת למוזיקה לנגן, גם אם זה אומר עוד חצי שעה.