מפעל הלהיטים ששינה את אמריקה: הסיפור של מוטאון.

הסלוגן היה פשוט וגאוני: THE SOUND OF YOUNG AMERICA, הצליל של אמריקה הצעירה. אבל מאחורי המילים הקליטות האלה, שטבעה חברת התקליטים הקטנה מדטרויט, טמלה מוטאון, הסתתרה מהפכה של ממש. זו לא הייתה סתם סיסמת מכירות מבריקה, זו הייתה האמת לאמיתה.

במהלך שנות השישים הסוערות, מה שהתחיל כעוד יוזמה עצמאית של אפרו-אמריקאים בעיר המכוניות, צמח והפך לאימפריה מוזיקלית כה עוצמתית ומקורית, עד שהעולם היה צריך להמציא עבורה קטגוריה חדשה. אמנים כמו הסופרימס, מרווין גאי, סטיבי וונדר, המירקלס ומרת'ה והוונדלס כבר לא היו סתם זמרי סול. הם היו השגרירים של "הצליל של מוטאון", סגנון מוזיקלי מדבק שריסק כל מחסום גזעי שעמד בדרכו.

המוח מאחורי המכונה

האיש מאחורי הכל היה ברי גורדי ג'וניור, מתאגרף לשעבר ועובד בפס ייצור במפעל מכוניות, שהבין דבר או שניים על יעילות ועל השוק האמריקאי. עם הלוואה של 800 דולר בלבד מהקרן המשפחתית, הוא הקים את החברה בבית צנוע בשדרות ווסט גרנד 2648, בית שהפך למקדש המכונה HITSVILLE U.S.A.

גורדי ידע מהרגע הראשון שהקהל האפרו-אמריקאי, על כל אהבתו למוזיקה, הוא רק פירור מעוגת התקליטים האמריקאית. לכבוש את מצעדי הרית'ם אנד בלוז היה נחמד, אבל זה הסתכם במכירות של 200 עד 300 אלף עותקים. הכסף הגדול באמת, הבין גורדי, שכב בכיסיהם של בני הנוער הלבנים ממעמד הביניים, אלו עם דמי הכיס הנדיבים והתיאבון הבלתי נדלה ללהיטים חדשים.

בעוד חברות נשמה אחרות כמו CHESS, STAX או דיוק-פיקוק התמקדו בשיווק אגרסיבי בגטאות העירוניים, גורדי טווה רשת רחבה הרבה יותר. הוא דאג שמערך ההפצה שלו יהיה לא רק מהיר כברק, אלא יגיע לכל חנות תקליטים באמריקה, בין אם היא משרתת קהל לבן או אפרו-אמריקאי. הוא לא היסס לגייס אנשי שיווק לבנים וממולחים כמו נשיא המכירות ברני איילס, שכיוון את הפרסום לתדמית כל-אמריקאית, והכי חשוב – יצר מוזיקה שפנתה לכולם.

ההקלטות המוקדמות של מוטאון התרכזו בשירי אהבה נעריים וקצביים, עם שכלולים מתוחכמים של סגנון הרית'ם אנד בלוז המקפיץ של מפיקי ענק ניו יורקים כמו לייבר וסטולר או פיל ספקטור. אבל גורדי לא עצר באמריקה. הוא הבין מוקדם מאוד את הפוטנציאל הגלום בשווקים שמעבר לים, מהלך שהפך את מוטאון בסופו של דבר לתאגיד המצליח ביותר בהיסטוריה שהיה בבעלות אפרו-אמריקאית.

חומה של התנגדות וחיבוק של לבנים

בעוד רוב הלייבלים האמריקאים התייחסו לאירופה כמחשבה שנייה, מוטאון השקיעה שם מאמץ אמיתי. היא הייתה מהחברות הראשונות שהוציאו סינגלים בבריטניה ובאירופה עוד לפני שיצאו בארצות הברית. באופן חסר תקדים, היא אפשרה למפיצים המקומיים, כמו חברת EMI הענקית בבריטניה, להשפיע על מה שיופץ ומתי. התוצאה הייתה תופעה מרתקת: להיטי ענק של מוטאון באמריקה נגנזו בבריטניה, בעוד ששירים שבקושי שמו לב אליהם בארצות הברית, כמו רצועות מתוך תקליטים, הפכו ללהיטי ענק באירופה. אמנים כמו ג'ימי ראפין והספינרס (שנקראו מאוחר יותר הדטרויט ספינרס) היו כוכבי ענק בבריטניה, בזמן שבארצות הברית הם זכו להצלחה מתונה בהרבה.

אבל הדרך לא הייתה קלה. ג'ון שרדר, שעזב את EMI כדי לנהל את הלייבל העצמאי ORIOLE, זיהה את הפוטנציאל וחתם על עסקת רישוי. עד מהרה, תקליטונים כמו PINGERPRINTS של נער הפלא סטיבי וונדר הפכו להמנונים במועדונים הסודיים של לונדון.

בבי.בי.סי, לעומת זאת, פחות התחברו. "זו מוזיקה נהדרת", פסק הפקיד התורן, "אבל היא שחורה ואתנית מדי בשביל פורמט השידורים שלנו". כן, קראתם נכון. אבל תנועת הנכבשים צמחה, וגררה אחריה קהל בריטי הולך וגדל. גורדי שלח לבריטניה סיבוב הופעות ענק של אמני החברה שלו. מסחרית, זו הייתה קטסטרופה, אבל אסטרטגית, מוטאון הפסידה בקרב כדי לנצח במלחמה. החומה נפרצה. עם המעבר ללייבל STATESIDE של EMI, השקת הלוגו המוכר של טמלה מוטאון בשנת 1965, והתמיכה הפומבית של כוכבים כמו הביטלס והרולינג סטונס, אי אפשר היה יותר להתעלם מהם.

דיקטטורה בקצב הסול

הסוד של מוטאון לא היה רק בכוכבים הנוצצים שעמדו בקדמת הבמה, אלא בחדר קטן וחשוך במרתף של HITSVILLE U.S.A, שכונה "מאורת הנחשים". שם ישבה להקת הבית, ה-FUNK BROTHERS, חבורת נגני ג'אז ובלוז מהשורה הראשונה ששמם כמעט ולא הופיע על עטיפות התקליטים. נגנים כמו הבסיסט ג'יימס ג'יימרסון והקלידן ארל ואן דייק היו המנוע האמיתי של הצליל המזוהה, עם קווי בס מלודיים ותיפוף עוצמתי שהפכו כל שיר ללהיט פוטנציאלי.

עם זאת, הנוסחה המנצחת הפכה עם הזמן למשעבדת. בין 1965 ל-1969, המכונה המשומנת של מוטאון זכתה, ולא במקרה, לכינוי המלגלג "פופ-סול של פס ייצור". האמנים היו נתונים למשטר ברזל. האישיות שלהם נמחקה לטובת התדמית התאגידית. מפיקי הבית, בראשם צוות העל הולנד-דוזייר-הולנד וביל "סמוקי" רובינסון, לא רק הכתיבו להם איך לשיר, אלא גם מה להגיד בראיונות, מה ללבוש ואיך לזוז על הבמה, בעזרת אימוני כוריאוגרפיה מפרכים.

מוטאון אכן הייתה "משפחה", כפי שטענה, אבל זו הייתה משפחה עם הורים שתלטנים במיוחד. התסכול בעבע מתחת לפני השטח. החל ממרי וולס, דרך קים וסטון ועד פלורנס באלארד שהודחה מהסופרימס, אמנים רבים הרגישו שהם חייבים לעזוב כדי למצוא את הקול האישי שלהם. לרוב, זה נגמר בכישלון צורב מחוץ לחממה. גרוע מכך, כשמוטאון החתימה כוכבים מבוססים כמו צ'אק ג'קסון, היא פשוט מחקה את הייחוד שלהם והפכה אותם לעוד בורג במכונה. רק אמנים עם אישיות חזקה כמו גלדיס נייט והפיפס הצליחו לשמור על זהותם, וגם זה בקושי.

מועדוני יוקרה, דולרים וקיפאון יצירתי

הצליל התוסס ששחרר פעם אמנים אפרו-אמריקאים מגבולות הרית'ם אנד בלוז, כבל אותם כעת באזיקים מסוג חדש. המוזיקה הפכה צפויה וחסרת להט. גורדי דחף את כוכביו למעגלי ה-SUPPER CLUBS הרווחיים, מועדוני ארוחת ערב יוקרתיים כמו הקופקבנה בניו יורק. לראות את הפור טופס או הסופרימס מופיעים שם נחשב לשיא ההצלחה, אבל זה דרש מהם לבצע גרסאות קיטשיות לשירים מוכרים.

הדולרים זרמו לקופות, אבל האווירה היצירתית במכונת הלהיטים של דטרויט הפכה מחניקה. שמועות על מעורבות של המאפיה ועל כך שהחברה הייתה הבעלים אפילו של הבגדים על גבם של האמנים, לא הוסיפו לתדמית המשפחתית. אמנים מצאו את עצמם כבולים בחוזים ארוכי טווח, וגילו שהחברה גורפת את רוב הרווחים. הם נשארו שם, פשוט מחכים שהחוזה ייגמר כבר.

אך האימפריה הייתה חזקה מכל. כשהתחרות המקומית הרימה ראש בדמות הלייבלים GOLDEN WORLD ו-RIC TIC, מוטאון פשוט קנתה אותם, צירפה אליה את הזמר המעולה אדווין סטאר, והותירה אמנים מוכשרים אחרים מאחור.

הזמנים משתנים, והסול הופך פסיכדלי

הצליל של מוטאון המשיך להתגלגל. הוא אולי איבד מעריצים ותיקים, אבל תמיד זכה למעריצים חדשים שהתחברו למוזיקת הריקודים הטובה ביותר בסביבה. אף תקליט לא היה גרוע באמת, אבל רבים היו בינוניים.

ואז, בסוף העשור, רוחות חדשות החלו לנשב. הופעת האסיד-רוק השפיעה על כולם. הטמפטיישנס, יחד עם המפיק הגאון נורמן וויטפילד, פיתחו סגנון חדש ובועט שהם כינו PSYCHEDELIC SOUL. החברה כולה עברה מהשורשים בדטרויט אל בירת הבידור של לוס אנג'לס. המעבר סימן את תחילתה של יציאת מצרים המונית. הפור טופס עזבו, ג'ימי ראפין חתם בפולידור, וגלדיס נייט והפיפס מצאו בית חדש. אבל מוטאון עשתה את המהלך שלה בדיוק בזמן. העזיבות הללו פינו את הבמה להתפוצצות היצירתית של אמנים כמו מרווין גאי, סטיבי וונדר ואדי קנדריקס, שסוף סוף השתחררו מהנוסחאות הישנות והקליטו את יצירות המופת הגדולות ביותר שלהם.

אולי מוטאון כבר לא הייתה באופן בלעדי "הצליל של אמריקה הצעירה", אבל היא עדיין החזיקה בכמה מהקולות החשובים והטובים ביותר של האומה, והייתה מוכנה לסיבוב הבא. הסיפור, כך התברר, היה רחוק מלהסתיים.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459