נחש לבן והמסע המפותל של דייויד קוברדייל אל הפסגה

זה סיפור על בחור צעיר מסולטברן, עיירת חוף מנומנמת בצפון מזרח אנגליה, שהחל את דרכו על שולחן בית הספר בגיל חמש וסיים אותו לקראת סוף 2025 עם הודעת פרישה מרגשת למעריצים הרבים מאד. כל זאת כשעל הדרך הוא מוכר מיליוני עותקים באמריקה, מותיר אחריו שובל ארוך של נגנים מפוטרים, מנהלים זועמים וסיפורי רוק שיכלו למלא ספר עב כרס. דייויד קוברדייל, האיש והקול, ידע תמיד שיגיע לגדולות, גם כשנאלץ לשלם את חובותיו ללהקה הראשונה שלו מתוך המשכורת השבועית הדלה. המסע הזה, רצוף בתקליטים שהפכו לקלאסיקות ובהופעות באולמות שהיו לעיתים קטנים יותר מהציוד של הלהקה, הוא עדות לכוח רצון, לכישרון ולמעט מזל, או כמו שקוברדייל עצמו היה אומר, הרבה מאוד עבודה קשה.

קוברדייל הצעיר גדל במועדון קטן שנוהל על ידי הוריו. כבר בגיל חמש הוא עשה את הופעת הבכורה שלו בבית הספר האנטקליף, כשעמד על השולחן וביצע מחרוזת שירים של טומי סטיל. האהבה למוזיקה בערה בו מגיל צעיר, כשהוא מאזין לג'ימי הנדריקס ומסתבך בקטטות עם נערים שהעזו לא להעריך את הגאונות המוזיקלית של האליל שלו. אבל לא רק מוזיקה עניינה אותו. קוברדייל התגאה בידע נרחב במיתולוגיה יוונית וטען שבגיל 14 היה יכול לענות על כל השאלות בנושא בחידוני טלוויזיה.

הדרך לתהילה לא הייתה סלולה בשושנים. לאחר שעזב את המכללה לאמנות, שם למד עיצוב גרפי, הוא החליט להתמקד במוזיקה. הלהקה הרצינית הראשונה שלו, דה סקייליינרס, קיבלה אותו לשורותיה בנובמבר 1968 לאחר אודישן מוצלח. אולם ההצלחה לא תורגמה לכסף מיידי. המיקרופון הראשון שקיבל בהשאלה נשבר כבר בערב הראשון מרוב התלהבות. הלהקה נאלצה לקנות לו מיקרופון חדש ולנכות שני פאונד ממשכורתו בכל שבוע כדי לכסות את העלות, מה שגרר את התגובה הזועמת של הזמר הצעיר כי יכול היה לקנות תקליט בסכום הזה.

כדי להתפרנס, חברי הלהקה סידרו לו עבודה במפעל לעץ לייצור מסגרות לחלונות. הקריירה הזו החזיקה מעמד פחות משבוע. התירוץ של קוברדייל לעזיבה היה שהעובדים האחרים שמו לו מסטיק בשיער. הלהקה, ששינתה את שמה ל-THE GOVERNMENT בהשראת אזהרות הבריאות על חפיסות סיגריות, חוותה רגעים משעשעים בדרכים. באחת הנסיעות במעלה גבעה תלולה, פתחו חברי הלהקה את דלתות הרכב המסחרי כאמצעי זהירות למקרה שהבלמים יכשלו. קוברדייל המבוהל לא חשב פעמיים, זינק מעל הנוסעים וקפץ מהרכב הנוסע, כשהוא משאיר את חבריו המשתאים מאחור.

באחת ההופעות של הלהקה באוניברסיטת ברדפורד, החברים מצאו את עצמם להפתעתם כמופע הפותח של דיפ פרפל. ג'ון לורד ורוג'ר גלובר צפו בהם מהצד ואף מחאו כפיים, אך המפגש הזכור ביותר היה עם איאן גילאן, שניגש לקוברדייל ואמר לו שהוא שר טוב, אך מערכת ההגברה הרסה לו את ההופעה. אירוניה גורלית, בהתחשב בכך שקוברדייל יחליף אותו כמה שנים מאוחר יותר במחנה הסגול הכהה.

בשנת 1973, כשהוא עובד כמוכר בבוטיק בגדים, החליט קוברדייל לשלוח קלטת דמו למשרדי דיפ פרפל לאחר ששמע שמועות על עזיבתו של גילאן. הקלטת, שהוקלטה תחת השם דה פביולוסה בראדרס, נשלחה בדואר והובילה לאודישן. חברי הלהקה זכרו את הלהקה הקודמת שלו אך לא את פניו, וביקשו תמונה בדחיפות. קוברדייל, שלא ידע את דרכו מחוץ לעיר מגוריו, נזקק לליווי כדי להגיע לאולפנים בלונדון.

הקבלה ללהקה שינתה את חייו, אך לאו דווקא את מצב חשבון הבנק שלו באופן מיידי. קוברדייל גילה מאוחר יותר שסגנון החיים הראוותני של הלהקה מומן למעשה מכספי התמלוגים העתידיים של החברים. בעוד החברים הוותיקים נהנו מתמלוגים על תקליטים קודמים, קוברדייל חי למעשה על אשראי. כשהלהקה התפרקה ב-1976, הוא מצא את עצמו במצב כלכלי עדין.

לאחר הפירוק של סגול כהה, קוברדייל עבר לגרמניה כדי להיות קרוב לבת זוגו ג'וליה. הוא החל לעבוד על תקליט הסולו הראשון שלו, וייט סנייק. הצילומים לעטיפת התקליט כללו נחש פיתון אמיתי, שלא ממש חיבב את הז'קט של קוברדייל שהיה עשוי, למרבה האירוניה, מעור נחש אמיתי. התקליט עצמו סבל מהפקה בינונית והביקורות היו מעורבות, וחלקן אף הזהירו את קוברדייל מפני חזרה לאלמוניות.

התקליט השני, NORTHWINDS, היה שיפור משמעותי, אך קוברדייל השתוקק לחזור לבמה. הוא החל להרכיב להקה חדשה, כשהגרעין המרכזי היה הגיטריסט מיקי מודי, מכר ותיק מימי מידלסבורו. החיפוש אחר נגנים נוספים הוביל אותו לברני מרסדן ולבסיסט ניל מאריי.

סיבוב ההופעות הראשון של וייטסנייק בבריטניה בשנת 1978 היה רחוק מהזוהר של דיפ פרפל. הלהקה הופיעה במועדונים קטנים ובקולג'ים, ולעיתים קרובות נתקלה בבמות שלא התאימו לציוד שלהם. באחת ההופעות, הבמה התגלתה כקטנה יותר משולחן משרדי. במקרה אחר, מעריץ רכן לעבר מיקי מודי באמצע סולו גיטרה ושאל אותו באילו מיתרים הוא משתמש. למרות התנאים הקשים, הלהקה הצליחה ליצור קשר בלתי אמצעי עם הקהל.

באותה תקופה הצטרף ללהקה הקלידן פיט סולי, אך הוא הוחלף במהרה על ידי לא אחר מאשר ג'ון לורד, הקלידן של דיפ פרפל. לורד, שהיה סקפטי בהתחלה לגבי הצטרפות ללהקה של קוברדייל, אך שוכנע לאחר ששמע את המיני-תקליט SNAKEBITE. הוא הוסיף את הקלידים שלו לתקליט TROUBLE ביום אחד בלבד, כשהוא גורם לקירות האולפן לרעוד.

עם השנים הלהקה צברה תאוצה. התקליט LOVE HUNTER שיצא ב-1979 עורר סערה לא קטנה בגלל העטיפה שלו, שהציגה אישה עירומה רוכבת על נחש ענק. באמריקה, העטיפה צונזרה עם מדבקה גדולה, ובארגנטינה הגדילו לעשות והלבישו את האישה בביקיני שרשראות מפוקפק. קוברדייל טען שהוא לא מבין על מה המהומה, ושהתקשורת מנותקת מהרחוב.

סיבובי ההופעות הפכו לאינטנסיביים יותר. הלהקה חיממה את איי.סי.די.סי בגרמניה, חוויה שהוגדרה על ידי קוברדייל כאחת נקודות השפל של הלהקה מבחינה פיזית ומנטלית. במהלך הופעה בזארברוקן, קוברדייל קפץ בצורה לא מוצלחת וקרע רצועות ברגלו, מה שאילץ אותו להופיע עם קביים ולהיות מגובס במשך שלושה חודשים.

שנת 1982 הייתה שנה של משבר. במהלך ההקלטות לתקליט SAINTS AND SINNERS, המתח בלהקה גבר. מיקי מודי, שהרגיש מתוסכל, החל להשתעשע באולפן ולהשמיע קולות של צופר מכונית במקום לנגן סולו. קוברדייל, שהרגיש שהלהקה איבדה את הרעב שלה, החליט להקפיא את הפעילות. ברני מרסדן פוטר, ומיקי מודי עזב.

במהלך התקופה הזו, קוברדייל ניהל מגעים עם מתופפים וגיטריסטים שונים. שמועות דיברו על הצטרפות אפשרית של ג'ימי פייג', שמועה שהוכחשה על ידי קוברדייל בטענה שלא ראה את פייג' שש שנים. בסופו של דבר, הלהקה התגבשה מחדש עם מל גאלי, קולין הודג'קינסון וקוזי פאוואל בתופים. פאוואל, שהיה ידוע במופעי התופים הבומבסטיים שלו שכללו פיצוצים ואש, הודה שהוא מנסה להפחיד את הקהל ולפוצץ את הבמה.

אולם המזל הרע המשיך לרדוף את הלהקה. במהלך סיבוב הופעות בגרמניה, מל גאלי וג'ון סייקס (שהצטרף בינתיים ללהקה) החליטו לחזור למלון בדרך הקשה – בקפיצות מעל מכוניות חונות. גאלי מעד, וסייקס נחת עליו ושבר לו את היד. התאונה הזו השביתה את גאלי לתקופה ארוכה והובילה בסופו של דבר לעזיבתו את הלהקה, לאחר שקוברדייל אמר לו שהסד המיוחד שהוא נאלץ ללבוש גורם לו להיראות מגוחך על הבמה.

התקליט SLIDE IT IN סימן את תחילת הפריצה הגדולה באמריקה. חברת התקליטים גפן התעקשה על מיקס חדש לתקליט עבור השוק האמריקאי, מה שעורר זעם רב בקרב חברי הלהקה. מל גאלי זרק את הקלטת על הקיר כששמע את התוצאה, וקוברדייל טען שהתקליט איבד את הביצים הבריטיות שלו. אולם בסופו של דבר, הגרסה האמריקאית התקבלה והפכה להצלחה.

ההקלטות לתקליט הבא, שכונה בפשטות 1987, היו סיוט מתמשך. קוברדייל סבל מבעיות קול קשות שאילצו אותו לעבור ניתוח. הוא נאלץ לקחת שיעורי פיתוח קול אצל חזן יהודי בלוס אנג'לס, שהחזיר לו את הביטחון העצמי. בינתיים, המתחים בלהקה הגיעו לשיא. ג'ון סייקס, שהיה שותף לכתיבת החומרים, הרגיש מודר מתהליך המיקס וטס ללוס אנג'לס כדי להתעמת עם קוברדייל. התוצאה הייתה פיטוריו המיידיים של סייקס ושל שאר חברי הלהקה.

כשהתקליט 1987 יצא סוף סוף לאוויר העולם, קוברדייל מצא את עצמו ללא להקה. הוא נאלץ להרכיב הרכב חדש לחלוטין לצורך צילומי הקליפים. הגיטריסט ויויאן קמפבל, הבסיסט רודי סרזו והמתופף טומי אלדרידג' גויסו למשימה. הכימיה ביניהם הייתה מיידית, והם הפכו ללהקה הרשמית. הצילומים לקליפ STILL OF THE NIGHT היו אינטנסיביים ומתישים..

התקליט זכה להצלחה פנומנלית ומכר מיליוני עותקים. הלהיט HERE I GO AGAIN כבש את המצעדים, בגרסה מחודשת שהוקלטה עם נגני אולפן שונים מאלו שניגנו בתקליט המקורי. סיבוב ההופעות באמריקה היה ניצחון מוחץ. וייטסנייק, שהחלו כמופע חימום למוטלי קרו, גנבו את ההצגה והפכו ללהקה המרכזית בעיני הקהל. התקליט נשאר בראש המצעדים במשך חודשים ארוכים, וקוברדייל, האיש שהתחיל את דרכו במועדון קטן בסולטברן, עמד כעת בפסגת העולם. הוא למד את הלקח בדרך הקשה: הוא הבטיח שלא יחזור על הטעויות הפיננסיות של העבר ושלא יזניח את ארה"ב שוב.

לאורך השנים, וייטסנייק סיפקה לא מעט אנקדוטות משעשעות. הנה כמה מהן: מיקי מודי וברני מרסדן שכרו סוסי פנטומימה כדי להשתעשע בלובי של מלון. מנהל הציוד של הלהקה, שכונה מגנט בגלל יכולתו למשוך נשים, ענה לפקיד הקבלה ששאל אם הוא צריך עזרה: לא תודה, אני עם הסוס. ובאחת הפעמים, מלצרית זיהתה את קוברדייל במלון ושאלה אם הוא איאן גילאן, הסולן אותו החליף בדיפ פרפל. אפשר רק לנחש את תגובתו. כמו כן, חברי הלהקה הדפיסו חולצות עם הכיתוב "לא, לא הייתי בדיפ פאקינג פרפל" כדי להתמודד עם השאלות החוזרות ונשנות על האיחוד של הלהקה המיתולוגית. אבל זה כמובן לא היה בתקופה בה ג'ון לורד ואיאן פייס (המתופף של דיפ פרפל) היו חלק מההרכב.

כן, זה סיפור על נחש שהשיל את עורו פעם אחר פעם, רק כדי לחזור גדול יותר, חזק יותר וארסי יותר. ובעולם הרוק, זה בדיוק מה שהיה צריך כדי לשרוד בג'ונגל. הדרך נראית ארוכה ומפותלת, וגם כשהנחש מכיש את עצמו לפעמים, המוזיקה בסופו של דבר מנצחת (אם כי לטעמי - יש אצל ווייטסנייק גם כמה וכמה שירים מביכים), או לפחות מוכרת מספיק תקליטים כדי לקנות בית ענק בלוס אנג'לס ולשכוח מהחובות של שנות השבעים.