סיד בארט - היהלום של פינק פלויד שכבה

במחלקה פרטית בבית חולים בקיימברידג', בחדר הנקרא "בארט" על שם הפתולוג המנוח מקס בארט, שכב לנוח אדם מבוגר ושמו סיד בארט. הוא היה עיוור כמעט לחלוטין עקב סיבוכים של מחלת הסוכרת, לאחר שהזניח את נטילת האינסולין. מדי פעם יצא משם בחזרה לביתו, מבלי להיראות לרוב לעולם הרחב – אותו עולם שהכיר אותו כאיש שייסד את פינק פלויד ו"נשרף" מהר מדי. חברי להקתו המפורסמת, שכבר הפכו עשירים מאוד וגם מרירים פה ושם זה כלפי זה, לא טרחו כלל לבקרו. רבים תיארו אותו כגאון, אך הוא עצמו לא ידע שהוא באמת כזה, עד מותו ב-7 ביולי 2006. בסדרה הזו אגלה לכם פרטים רבים על תהליך עלייתו והתרסקותו של אותו "חלילן בשערי השחר", שמשך אחריו מעריצים רבים.

ד"ר מקס בארט ואשתו וינפרד גידלו בביתם משפחה שוחרת מוזיקה. רוג'ר קית' בארט היה אחד מחמשת הילדים בבית זה. הוא נולד ב-6 בינואר 1946, ולא פעם הנעים בילדותו את זמנם של בני הבית בצלילי פסנתר, כליווי לשירתה של אחותו רוזמארי. רוג'ר היה ילד נבון, מלא קסם וחיוכים. אחד הדברים שהסבו לו אושר רב היה תחום הציור, בו עסק רבות. בגיל 11 החל לנגן ביוקלילי שקיבל במתנה מאביו, ולאחר כמה ניסיונות בלהקת סקיפל, התחנן בפני הוריו לקבל גיטרה רגילה. בביתו אירח את חבריו, שנהגו להאזין עמו בהתלהבות לתקליטי רוק אנד רול ובלוז. יחד עם חבריו קלייב וולהאן וג'ון גורדון, הקים שלישייה בשם THE HOLLERIN BLUES. וולהאן היה גם זה שהכיר לרוג'ר בארט בחור צעיר ויפה תואר בן 14 בשם דייויד גילמור.

בשנת 1961 זכה בארט בן ה-15 לקבל את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו. הוא התחדש בבת זוג קבועה ויצא "לחרוש" את מועדוני הג'אז הקרובים. באותה תקופה דבק בו הכינוי "סיד". יש הטוענים כי הדבר קרה במועדון ג'אז אחד, כמחווה למתופף עבר מקומי בשם סיד בארט. אחותו סיפרה מאוחר יותר כי השם ניתן לו דווקא כלעג על הכובע השטוח שעמו נהג להגיע לתנועת הנוער. הכינוי פשט כאש בשדה קוצים וכל חבריו החלו לקרוא לו כך. הוא לא התנגד, ואף שינה את הכתיב המקורי מ-SID ל-SYD.

אך באותה שנה, 1961, הוכה סיד בטרגדיה איומה כשאביו חלה וכל עולמה של המשפחה התהפך. האבחנה העלתה כי מדובר בסרטן שאינו נתיח, ומקס מת בפתאומיות ב-11 בדצמבר. סיד, שניהל יומן אישי מאז גיל 11, השאיר את הדף בתאריך זה לבן לחלוטין.

בשנת 1963, כשהוא מושפע מלהקה חדשה ושמה הביטלס, החל סיד לכתוב מילים לשירים. רעיונותיו הראשונים היו קצרים, עם נטייה לחריזה הומוריסטית. בקולג' בו למד החל להופיע עם הרכב מצומצם שנקרא THOSE WITHOUT. ב-26 בספטמבר 1963 נאלץ סיד להחמיץ מופע של הביטלס – אותם כה אהב – בקולנוע "ריגל" שבעירו, זאת משום שהיה עליו להתייצב לריאיון קבלה לבית ספר לאמנות בלונדון. הוא התקבל והחל ללמוד שם כעבור כמה חודשים. שם הכיר סטודנט לארכיטקטורה בשם רוג'ר ווטרס, שהקים להקה בשם "סיגמה 6", ששינתה את שמה בהמשך גם ל"טי סט", MEGGADEATHS ו-THE ABDABS. ווטרס הבסיסט ביקש מבארט להצטרף ללהקתו, שבה תופף הסטודנט לארכיטקטורה ניק מייסון. יחד עמם היה גיטריסט נוסף מקיימברידג' בשם בוב קלוז. לאחר זמן מה צירפו להרכב קלידן בשם ריק רייט וזמר בלוז בשם כריס דניס. מטרתם הייתה להידמות לרולינג סטונס בנגינת רפרטואר הרית'ם אנד בלוז. לפתע עלה בדעתו של בארט הרעיון לקרוא ללהקה על שם שני אמני בלוז מג'ורג'יה – פינק אנדרסון ופלויד קאונסיל. הופעתם הראשונה נערכה בסוף 1965.

בארט ניצל את חופשת לימודיו כדי לנפוש בדרום צרפת עם דייויד גילמור, שגם לימד אותו כיצד לנגן בגיטרה תפקידים של שירי ה"סטונס". גילמור הקים אז הרכב משלו בשם JOKERS WILD. השניים אף נעצרו על ידי שלטונות החוק הצרפתיים בשל התנהגות בלתי הולמת באחד המועדונים וגורשו מהמדינה.

בינתיים, חברים אחרים של בארט בקיימברידג' עסקו בניסיונות עם נוזל טהור, חדש ומלהיב שנקרא LSD-25. אלו היו איאן מור, דייב גייל, נייג'ל גורדון וסטורם ת'ורגרסון (האחרון יעצב בהמשך עטיפות תקליטים רבות לפינק פלויד וללהקות ידועות אחרות). מור וגורדון רצו מאוד לצרף את בארט ל"מועדון הניסויים" שלהם בסם הפלא. מור ארגן מסיבת גן פסיכודלית בבית הוריו של גייל בזמן שהללו שהו בחופשה. החברים מצצו בהנאה גבישי סוכר שעליהם טופטפו בנדיבות טיפות מאותו נוזל קסם. כשסיד הגיע למסיבה, כולם כבר היו בעיצומו של "טריפ". הוא נטל קוביית סוכר ומבלי לדעת למה לצפות – מצץ אותה. משם הוטס למסע אסטרונומי שנמשך 12 שעות. בידיו אחז בתפוז ובשזיף ובהה בהם ללא הרף, כשהוא מדמיין אותם ככוכבי הלכת ונוס ומאדים – עד שמישהו לקח ממנו את השזיף ונגס בו, ובכך גרם לעולמו הדמיוני לקרוס באותו רגע.

גורדון נזכר: "סיד היה בדרך כלל מתוח מאוד וחשבנו שזה יהיה רעיון טוב 'לשחרר' אותו בעזרת הסם. בדיעבד, הוא לא היה יציב מספיק כדי להתמודד עם זה". סיד חזר מהחוויה כשהוא מוקסם לחלוטין וניסה לתאר אותה דרך המוזיקה. את סופי השבוע נהג להקדיש להתמסטלות עם חבריו. זמן מה לאחר שהחל להתנסות ב-LSD, עבר להתגורר בבית משפחת מיטשל (שהייתה מיודדת עם משפחתו) בחור צעיר ושמו פיטר ווייטהד. באותו זמן נהג בארט לצאת בקביעות עם בת המשפחה, ג'ולייט, ששכנעה את הוריה לאפשר לבארט וחבריו להתאמן במרתף הבית. ווייטהד העיד: "זה נשמע לי נורא. ממש כמו להאזין ליצירה מזעזעת של שנברג".

בקיץ 1966 עבר ווייטהד מקיימברידג' ללונדון כדי לעסוק בצילום קולנוע. שם חלק דירה עם חבר נוסף של בארט, אנתוני סטרן. סיד בארט וחבריו כבר הפכו לאטרקציה לונדונית עם מוזיקה ניסיונית משלהם. ווייטהד עקב אחריהם, אך לא משום שאהב את המוזיקה המוזרה שיצרו, אלא מפני שהתאהב בבת זוגו של סיד, ג'ני ספיירס. מאחורי גבו של סיד ניהלו ג'ני ופיטר רומן, שלאחריו ביקשה ג'ני אכולת האשמה מפיטר שישתף את סיד ולהקתו בסרט שתכנן לצלם בשם "הבה ונעשה אהבה הלילה בלונדון", שנועד לתעד את הסצנה הלונדונית הפסיכודלית.

באותה עת פעל בלונדון בחור בשם בארי מיילס, שהפעיל מערכת עיתון מחתרתי בשם "אינטרנשיונל טיימס". מיילס הכיר את פיטר ג'נר, שניהל אז את פינק פלויד, וניסה להסביר לו את התלהבותו מאלבומה הראשון של להקה אמריקאית בשם LOVE. הוא הניח את התקליט על הפטיפון והצלילים הדהימו את ג'נר, שרץ לספר על כך לסיד. ג'נר לא יכול היה לעשות הרבה מלבד לזמזם את ששמע, וסיד, בגיטרה שבידו, עקב בנגינתו אחרי הזמזומים שהיו רחוקים מהמקור. בסופו של דבר, כך הורכב התפקיד המרכזי שעליו נשענה היצירה הניסיונית INTERSTELLAR OVERDRIVE. מה שג'נר ניסה לזמזם היה למעשה הגרסה של LOVE לשיר MY LITTLE RED BOOK.

הקטע החדש של פינק פלויד הפך לפסקול הולם לסצנת ההזיות הלונדונית. מעטים בלונדון יצרו אז צלילים דומים לאלו של פינק פלויד, שהפכה במהרה ללהקת מחתרת מובילה. כשפינק פלויד הציגו לראשונה את הקטע הזה על הבמה, הביטלס היו רחוקים עוד כמה חודשים מהקלטת אלבומם המהפכני "ריבולבר". הקטע הפך למוקד ההופעות של הלהקה. דבר נוסף שהשפיע על בארט רבות היה יצירתו של הנדל, "משיח". הוא האזין לה בקונצרט ברויאל אלברט הול בזמן שהיה ב"טריפ", ויצירה זו, לצד היצירה OM של ג'ון קולטריין (בסגנון ג'אז חופשי), הותירו עליו חותם עז.

הגיטרה החשמלית הפכה עבורו לכלי שאינו משמש רק לנגינת צלילים ברורים, אלא לאמצעי להפקת צריכות ורעשים מכוונים. לכן הוסיף למפרט הטכני שלו רכיב אלקטרוני בשם BINSON ECHOREC, אותו ראה לראשונה בהופעה של האנסמבל האקספרימנטלי AMM. הגיטריסט של אותו הרכב, קית' רואו, אימץ גישה ייחודית לנגינה תוך שימוש בכלים שונים שהחליק על המיתרים; אחד האהובים עליו היה סרגל פלסטיק.

ב-11 בפברואר 1967 נכנסו חברי פינק פלויד, יחד עם טכנאי ההקלטה ג'ון וודס, לאולפני SOUND TECHNIQUES כדי להקליט ארבעה שירים. מפיק הסשן היה ג'ו בויד. שניים מהשירים היו ארוכים מאוד: INTERSTELLAR OVERDRIVE ו-NICK'S BOOGIE. שני השירים הקצרים היו "ארנולד ליין" ו-LET'S ROLL ANOTHER ONE, ששמו שונה בהמשך ל-CANDY AND A CURRANT BUN.

היה זה אחד הרגעים שבהם סיד בארט היה בשיאו. הוא נהג לשבת בביתו עם כמות גדולה של חשיש ולכתוב שירים ללא הפסקה, שרובם נכנסו לאלבום הראשון של הלהקה. השיר "ארנולד ליין" נולד לאחר שאימו של רוג'ר ווטרס הבחינה כי לבנים שתלתה על חבלי הכביסה מחוץ לבית נעלמו בקביעות בשעות הלילה. ווטרס עדכן את בארט בנושא. בתחילה השיר היה ארוך וכלל קטעי אלתור, אך לקראת הקלטתו כתקליטון (סינגל), היה צורך לקצרו משמעותית.

"ארנולד ליין" הוקלט כך שהבס והתופים היו בערוץ אחד, הגיטרה של בארט בערוץ השני, והאורגן של ריק רייט בשלישי. הערוץ הרביעי נותר פנוי להקלטת תפקידים נוספים בהמשך. באחד הטייקים הראשונים הכה המתופף ניק מייסון בטעות באחד מעמודי המיקרופונים, ולכן ההקלטה הופסקה והלהקה ניגשה לביצוע נוסף. הטייק השלישי היה זה שממנו הורכב השיר המוכר. סאונד הגיטרה של בארט היה מהפכני לתקופתו; הוא נוצר משילוב של הצליל שבקע מהמגבר יחד עם צליל שהועבר ישירות מהמגבר למיקסר (דרך קופסת DI, שהייתה חדשנית בזמנו). סולו האורגן של רייט הוקלט בנפרד והודבק לתוך הטייק השלישי. בנוסף הוקלטה לשיר גיטרה אקוסטית, שאמנם קשה לשמוע במיקס הסופי אך היא מוסיפה לאווירה הכללית. לאחר שהפלייבק הושלם, כל הכלים אוחדו לערוץ אחד, מה שפינה שלושה ערוצים להקלטת קולות. בארט ורייט שרו את תפקידי השירה יחד, כשכל אחד אוחז במיקרופון, ושני הקולות הוקלטו ישירות לערוץ אחד משלהם.

בתחילת פברואר 1967 חתמה פינק פלויד על חוזה קריטי להמשך דרכה. אחד ממנהלי הלהקה, אנדרו קינג, סיפר: "נראה לי שזה היה ג'ו בויד, שהפיק את שני השירים הראשונים, שנדנד לנו שעלינו לחתום עם חברת תקליטים מסודרת. בויד קיווה להפוך למפיק הקבוע של הלהקה, והחברה שסימן הייתה POLYGRAM, שהייתה משמעותית מאוד בסצנת הרוק של אז".

ג'ו בויד נזכר: "לפני ההקלטות עם פינק פלויד הקמתי חברת הפקות בשם WITCHSEASON. רציתי מאוד להחתים בה את הלהקה ולהעביר את המאסטרים לחברת פוליגרם". אנדרו קינג הוסיף: "בזמן שהתחלנו את התהליך עם פוליגרם, שוחחנו במקביל עם EMI. אז נכנס לתמונה בחור בשם בריאן מוריסון, שאמר שעלינו ללכת ל-EMI כי 'הביטלס שם', וכי אולפני 'אבי רואד' היו חלק מהעסקה".

ג'ו בויד: "מנהל פוליגרם, גרמני בשם הורט שמולצי, רצה מאוד שנחתום אצלו. הגעתי עם הלהקה לאולפני החברה לחזרה מוזיקלית, כנראה כדי לפתות אותנו עם האולפן, אבל הוא היה קטן מדי. הלילה ההוא באולפן סימן את סוף הקריירה שלי עם פינק פלויד. שם הוחלט לגנוז את הרעיון של החתמה בפוליגרם. הבנתי שהדברים הולכים לכיוון שונה. קיוויתי להפיק את האלבום השלם, אך ידעתי ש-EMI לא מאפשרת למפיקים חיצוניים להשתמש באולפניה. הבנתי שאין לי סיכוי, אלא אם 'ארנולד ליין' יהפוך ללהיט ענק שיפתה את EMI לשתף עמי פעולה, אך זה לא קרה".

פיטר ג'נר, מנהלה השני של הלהקה: "חברת EMI הציעה לנו מקדמה של 5,000 ליש"ט – סכום אסטרונומי באותם ימים – ובמקביל הציעה חוזה לאלבום שלם. זה היה גורם משיכה אדיר, שכן חברות נטו להציע תחילה חוזים לשניים-שלושה סינגלים בלבד, וכאן קיבלנו הזדמנות ל'דבר האמיתי'. EMI התעקשה שטכנאי ההקלטה נורמן סמית' יהיה המפיק שלנו. ג'ו בויד התאכזב מאוד, ואנחנו היינו נבוכים שכן ג'ו היה חבר קרוב, אך לא הייתה לנו ברירה אלא ללכת על זה כדי להתקדם. רק בדיעבד גילינו שהחוזה לא היה מיטיב עמנו. נראה שנורמן סמית' קיווה להפוך למעין ג'ורג' מרטין – עמו עבד בעבר בהקלטות הביטלס – וראה בפינק פלויד את 'הביטלס שלו'".

הלהקה ומנהליה קיבלו 5,000 ליש"ט ושמונה אחוזים מתמלוגים עתידיים. אך העניינים הסתבכו במהרה; הכסף אזל, והלהקה הבינה שחברת התקליטים לא תעניק ולו ליש"ט נוסף. בשל כך, נאלצו המנהלים לחתום על חוזה חדש שהפחית את אחוז התמלוגים משמונה לחמישה בלבד – צעד שפגע רבות בהכנסותיהם בעתיד.

עיתון NME הבריטי פרסם ביקורת על תקליטון זה ב-18 במרץ 1967: "זה שיר לא רגיל. אבל הוא לא פסיכדלי. יש בו מילים מוזרות, יופי של צלילי אורגן ובניית דרמה טובה לאורכו. הצד השני של התקליטון פסיכדלי יותר". באותו חודש בישר עיתון 'רקורד מירור' שמכירות התקליטון טובות (כנראה עיתונאי שם קיבל כסף כדי לדווח זאת). חברי הלהקה אמרו באותה כתבה : "אם צריך לתאר אותנו, אפשר לסכם זאת בשתי מילים - אורות וצלילים. שני האלמנטים האלה עובדים היטב יחדיו אצלנו והם רחוקים מסוג של גימיק עבורנו. המטרה שלנו היא להביא את הקהל לקלוט את האפקט הזה שלנו".

באותו חודש פרסם ניק ג'ונס בעיתון מלודי מייקר: "המשימה שהוטלה עליי – לראיין את פינק פלויד – היא משימה כפוית טובה שלא הייתי מאחל אפילו לאויביי. המחשבה על ריאיון עם להקה פסיכודלית הפחידה אותי מאוד. באיזו שפה מדברים היצורים האלו? האם מבטיהם המטושטשים מסמים יהפכו אותי למשהו דמוי תפוז? מה תהיה התוצאה האיומה של התרועעות עם טראנסווסטיטים מקרקס שמוצאו בקיימברידג'? סברתי שזו תהיה חוויה מבעיתה.

דפקתי בעצבנות על דלת ביתו של סיד בארט, ששכן דווקא בלונדון. דלת הכניסה הייתה צבועה בסגול זועק. למה לעזאזל לא ביקשתי דמי סיכון כשמסרתי את הסכמתי למשימה הזו? סיד בארט פתח את הדלת, ומיד חיפשתי בחדר בגדי נשים – שהרי על כך שרה הלהקה בשיר 'ארנולד ליין'. במקום זאת, קיבלתי בחביבות רבה כוס קפה מחברתו של סיד שהתגוררה עמו שם. ובכן, בינתיים אין כל זכר לבגדי נשים; כנראה שפינק פלויד מסווים זאת היטב. החלטתי להטיח כמה שאלות מהירות בבארט, לפני שיתעורר לגמרי משנתו.

'סיד, למה כתבת שיר מלוכלך, מטונף, לא מוסרי ומשפיל כל כך?'... סיד ענה לי בעודו מנומנם: 'ובכן, פשוט כתבתי אותו. חשבתי ש"ארנולד ליין" הוא שם נחמד, והוא התאים מאוד למוזיקה שכבר התרוצצה בראשי. גרתי בקיימברידג' כשהתחלתי לכתוב את השיר. את המושג MOONSHINE WASHING LINE שאלתי מרוג'ר ווטרס, הבסיסט שלנו; הוא נהג לומר זאת מכיוון שבגינה האחורית של ביתו יש חבלי כביסה ארוכים מאוד. ואז עלה בדעתי להעניק לארנולד ליין תחביב. משם זה התחיל'.

בשלב זה הצטרף הקלידן ריק רייט ומיהר להסביר: 'אני חושב שהחרימו את השיר הזה שלנו ברדיו בגלל המילים. אי אפשר להתכחש למילים עצמן, ולכן הגוף הזה החליט להתכחש אלינו כלהקה'. סיד בארט הוסיף: 'כל סיפור החרם הזה לא פוגע בנו כלל'."

אפריל 1967. להקת פינק פלויד מוכתרת באנגליה כלהקה חדשה ומבטיחה ביותר בתחום מוזיקת המחתרת וכל הנלווה לה. באותה עת יצא לחנויות תקליטונה הראשון, 'ארנולד ליין', המספר את מעלליו של בחור שתחביבו הוא גניבת לבני נשים מחבלי כביסה. במהרה הוטל חרם על שידור השיר בכמה תחנות רדיו מקומיות. "אנשים פשוט נגדנו כלהקה," אמרו אז חברי הלהקה לעיתון 'רקורד מירור', "אין בחומר המוזיקלי שלנו דבר שאמור באמת לגרום לחרם שכזה".

במקביל, הפכו ארבעת המוזיקאים הללו לדוברים של הסצנה הניסיונית שפעלה אז בלונדון. רוג'ר ווטרס הסביר: "אנחנו מנגנים את מה שאנחנו אוהבים, ומה שאנו מנגנים הוא חדשני. כנראה אפשר לקרוא לנו תזמורת הבית של התנועה החדשה, כי אנחנו היחידים שעושים באמת את מה שהקהל המחתרתי רוצה לשמוע. אנחנו נמצאים במקום מרכזי בתמונת הפופ העדכנית. עם זאת, איננו אנרכיסטים כפי שמנסים לתייג אותנו. יש לנו מערכת תאורה מיוחדת שאנו מרכיבים לפני כל מופע; לאחר מכן הדבר תלוי באיש התאורה שלנו, שמתאים את אפקט האורות והצבעים למוזיקה שאנו מנגנים. אנו מחשיכים בכוונה את האולם לפני תחילת הנגינה, ואז האורות הצבעוניים מתחילים להכניס את הקהל לאווירה. אין לנו עניין לגרום לאנשים להזיות – מטרתנו היא לבדר". משפט אחרון זה נאמר על ידי ווטרס ככל הנראה כדי לשכנע את אנשי הרדיו וסביבתם כי מדובר בלהקה שאינה מבקשת להרע לאיש.

המתופף ניק מייסון הוסיף: "אנחנו תולים תקוות רבות באלבום שלנו העתיד לצאת, שישקף לחלוטין את עשייתנו. אנחנו מתפתחים כל הזמן ואין לנו סבלנות לאנשים שרק מחקים אחרים".

במאי 1967 טענה הלהקה כי תקליטונה הראשון משקף אותה נאמנה. סיד בארט אמר לעיתון 'רקורד מירור': "לא הושפעתי מדבר כשכתבתי את השיר הזה. שם השיר עלה בדעתי תחילה, ואחריו הגיע השאר. אני לא היחיד בלהקה שכותב שירים; כולנו כותבים כאן. התקליט המלא שלנו יכיל שירים מקוריים בלבד – כתשעה מהם שלי והשאר של חברי הלהקה האחרים. כשבאנו להקליט את 'ארנולד ליין', נכנסנו לאולפן, התחלנו לנגן והצליל הזה פשוט בקע החוצה. איננו נכנסים לעולם לאולפן עם מטרה סאונד מוגדרת מראש. המטרה היא פשוט ליצור תקליטון מסחרי טוב".

ריק רייט הוסיף: "אנחנו גם לא עולים לבמה עם תכנון ויזואלי מוקדם. האורות הפסיכדליים שאנו מפעילים מפתיעים גם אותנו מהופעה להופעה". רוג'ר ווטרס סיכם: "העניין עם האורות נועד גם להבהיר שאנחנו להקה מיוחדת, אחרת לא היו משמיעים את התקליטון שלנו ברדיו, שכן תחנות הרדיו אינן משמיעות אמנים לא מוכרים. התקליטון הבא שלנו יהיה שונה לגמרי מהנוכחי; אין לנו מושג כיצד הוא יישמע".

בראיונותיו הראשונים נהג סיד להדגיש כי הלהקה שואפת קודם כל להצליח בתחום הפופ, ורק אחר כך לעסוק במוזיקה רצינית. הוא הוסיף כי ברצונם להשיג ממון רב, מכוניות, בחורות ואורח חיים ראוותני. כאן החל המאבק הגדול בין הרצון להיות להקת מחתרת לבין השאיפה להיות להקת פופ – קונפליקט שבהמשך יוביל לשבירתו של בארט.

עם ההצלחה היחסית של 'ארנולד ליין', זנח בארט את מוזיקת הרית'ם אנד בלוז שאהב לטובת שירי פופ טבולים בפסיכודליה. סגנון זה הקנה לו מעריצים רבים שהמשיכו בדרכו גם לאחר ש"נשרף", בהם אמנים כדוגמת דייויד בואי, בריאן פרי ומרק בולאן. התמלילן פיט בראון, שעבד אז עם ג'ק ברוס בכתיבת שירים ללהקת CREAM, ציין: "השיר WHITE ROOM לא היה נוצר לולא היה סיד בארט קיים באותה עת".

ב-16 במרץ 1967 נח בביתו פיטר בואן, איש צוות אולפני EMI (באבי רואד), כשהטלפון צלצל. מנהל האולפן הורה לבואן לחזור לאולפן מס' 3 לסשן של שעה עשר, כדי להקליט להקה מחתרתית חדשה. המנהל הזהיר את בואן כי המוזיקה תישמע לו ודאי מוזרה, וכי חברי הלהקה אינם מהסוג החביב או המתקשר. בואן חזר לאולפן וגילה את הארבעה מתחממים לקראת ההקלטה בנגינת הקטע INTERSTELLAR OVERDRIVE. בואן נזכר: "פתחתי את דלת האולפן וכמעט עשיתי במכנסיים מרוב הפתעה. הלהקה הזו ניגנה כל כך חזק! חשבתי באותו רגע שלא אצליח להקליט אותה כראוי, אבל זה היה פשוט מלהיב".

תקליט הבכורה של פינק פלויד היה "הבייבי" של בארט. את שמו, 'החלילן בשערי השחר', שאל מהפרק השביעי בספר הילדים 'הרוח בערבי הנחל'. גם השירים בתקליט היו טבולים באווירת אגדות ילדים. בדומה לג'ון לנון, גם סיד בארט מצא השראה בימי הילדות – המקום שבו הדברים נראו פשוטים יותר מאשר בעולם המבוגרים. מות אביו של סיד היה כנראה נקודת המפנה שהפכה אותו מאדם שמח לאדם עצוב.

ההקלטות לתקליט הבכורה החלו במרץ 1967, מיד לאחר חתימת הלהקה בחברת EMI. סיד היה אז עדיין בשליטה אמנותית ותפקד כמנהיג הלהקה, אך לקראת הסשנים להשלמת התקליט כבר ניכר היה כי משהו גרם לו להשתנות לחלוטין. סיד נראה עייף לרוב. טכנאי ההקלטה, נורמן סמית', העיד: "הקלטת בארט והלהקה הייתה גיהינום; תמיד יצאתי משם עם כאב ראש. סיד לא היה ממושמע ולא שר את אותו הדבר פעמיים. לדבר איתו היה כמו לדבר לקיר לבנים, כי פניו היו חסרות הבעה. הוא ממש התנהג כילד".

אולם הטכנאי בואן דווקא מצא שפה משותפת עם בארט, והוא זה שהעניק לתקליט הבכורה את צליליו המיוחדים. בואן סיפר: "הגיטרה של סיד היוותה תמיד בעיה כיוון שהוא חיפש כל הזמן צלילים חדשים ולא ניגן דבר פעמיים. לעיתים היה בועט באפקט ה-ECHO שלו כדי להפיק צלילים. כבר בתחילת ההקלטות הרסנו ארבעה מיקרופונים בגללו. לא ידענו מה יהיה הצעד הבא שלו; ידענו שהוא משתמש כבד בסמי הזיה, אך הוא היה יצירתי מאוד, כך שזה עוד לא היווה בעיה עבורנו. איש באולפן לא באמת הבין אז את פינק פלויד; פשוט ניסינו לזרום עם מה שיש".

בזמן שפינק פלויד הקליטו את אלבום הבכורה שלהם, עבדו הביטלס באולפן המקביל על "סרג'נט פפר". פיטר ג'נר, מנהלה של להקת פינק פלויד, נזכר: "אני בטוח שהביטלס העתיקו לא מעט ממה שעשינו, ממש כפי שאנחנו העתקנו ממה ששמענו בוקע מהם במסדרון". ב-21 במרץ לקח בואן את חברי פינק פלויד לפגוש את "ארבעת המופלאים". בואן סיפר: "זה קרה כשהביטלס עבדו על המיקס לשיר LOVELY RITA. האווירה בסטודיו מס' 2, שבו עבדו הביטלס, לא הייתה מרוממת. חברי הפלויד עמדו שם כקפואים והביטו במבוכה ברצפה כשמקרטני ניגש לומר להם שלום. סיד חש גאווה כשפול ציין כי אהב את הצליל המיוחד והיצירתי שלהם".

בארי מיילס, חברו של פול, הוסיף: "פול התעניין מאוד בפינק פלויד. הוא חש שהם חוד החנית של מוזיקת הפופ המשלבת אלמנטים אלקטרוניים". באותו היום שבו נפגשו שתי הלהקות, נטל ג'ון לנון אל.אס.די באולפן. ג'ורג' מרטין, מפיק הלהקה, שלא היה מודע למצבו של לנון, ייעץ לו לעלות לגג האולפן כדי לשאוף אוויר צח. לאחר זמן מה שאל פול היכן ג'ון, וכשנענה שהוא על הגג, מיהר לשם בבהלה יחד עם ג'ורג' האריסון כדי להציל את חברם; לנון, שהיה שרוי בהזיה מוחלטת, עמד על הגג חסר המעקה וסיכן את חייו.

אף אחד מהסובבים את סיד בארט לא ידע להצביע על הרגע המדויק שבו השתנה אופיו, אך קיימת הסכמה כי הדבר קרה בסביבות אפריל 1967, כשבארט עבר עם חברתו, לינדסי קורנר, לדירה גדולה בארלס קורט. בבניין שבו התגורר בארט חיו גם כמה אנשים שנהגו להתנסות בסמי הזיה – באותה תקופה האל.אס.די היה עדיין חוקי באנגליה. הצלם מיק רוק, שנהג לבקר את בארט, סיפר: "היה שם בחור מוזר מאוד שתמיד היה נתון להשפעה עמוקה של הסם. הוא נהג לטפטף את החומר על נייר ולמצוץ אותו. זה היה חומר חזק ביותר שהטיס אותך לפלנטה אחרת. בפעם הראשונה שנטלתי אותו לא הצלחתי לזוז במשך כמה שעות. זה היה מטורף".

עבור סיד, נטילת הסם הפכה לטקס דתי. אנדרו קינג ציין: "סיד באמת האמין שהמהפכה הפסיכודלית זורמת בעורקיו. העולם השתנה, והוא האמין שכולנו צריכים להיות מושלמים, מקסימים ו'גזעיים'. כיום זה נשמע כסיסמה שחוקה, אך אז זה נתפס ברצינות תהומית, כשברקע נשמעו הדי מלחמת וייטנאם והרצון להביא שלום עולמי". בארט, שלא היה מודע לנזקים המצטברים של הסם, התקשה לעיתים קרובות להבחין בין מציאות לדמיון. "השער" החל להיסגר מאחוריו ככל שהתמיד בנטילת הסם. ההתלהבות שלו מהנושא הפכה מטרידה; היו שטענו כי ראו אותו נותן אפילו לאחד מחתוליו "להתנסות" בחומר. איש מסביבתו – לא חברי הלהקה, לא החברים הקרובים ולא ההנהלה – העז למשוך אותו החוצה מהעולם הזה, ככל הנראה מחשש להצטייר כמי שאינו "גזעי" מספיק. הנזקים הכבדים התבררו רק מאוחר יותר.

ב-12 במאי 1967 הופיעה פינק פלויד במופע-הפנינג באולם "רויאל פסטיבל". שם המופע היה GAMES FOR MAY, ובארט התבקש לכתוב שיר נושא לאירוע. כבר במהלך העבודה על השיר היה ברור לכל שמדובר בלהיט פוטנציאלי. מאז צצו גרסאות שונות באשר לזהותה של אמילי המופיעה בשיר. היו שטענו כי מדובר באמילי יאנג (כיום פסלת בריטית ידועה), שהגיעה להופעות הלהקה והתיידדה עם בארט. אחרים טוענים כי מדובר באמילי קנת', שהייתה אז בת 16 ופקדה בקביעות את מועדון ה-UFO (שנהגה כ'יו-פו'), שם הופיעה הלהקה דרך קבע. האנשים בסביבתה כינו אותה "תלמידת בית הספר הפסיכדלית".

אולם 'רויאל פסטיבל' היה בניין שמור מאד שהוקדש בעיקר להצגת רסיטלים קלאסיים. ההופעה של הפלויד הייתה דבר חדשני בזמנו. היא עלתה לבמה ללא להקת חימום. כמו כן, הופעתה הייתה ארוכה ממה שהיה רגיל אז בקרב להקות, שנהגו לא להופיע יותר מחצי שעה. הלהקה הוציאה הודעה לעיתונות ובה ציינה שהמופע הזה יהיה לא רק מוסיקלי אלא גם וויזואלי. שירים חדשים נכתבו במיוחד להופעה הזו ומערכת סאונד מתוחכמת תחלק את הצלילים לארבע פינות האולם.

גם אנשי התאורה של הלהקה הכינו מצגת אורות מיוחדת לכבוד האירוע הזה. ההופעה עצמה הוכתרה כהצלחה אך הלהקה הפסידה על זה כסף. זאת כי נאלצה להימנע במשך שבוע מקיום הופעות לפני כן על מנת לערות חזרות לקראת הערב הזה. הערב עצמו נחלק לשני חלקים. החלק הראשון הורכב מהשמעת טייפים שהוקלטו מראש ביחד עם תאורה מיוחדת. בחלק השני הופיעה הלהקה.

השיר החדש על אמילי הושמע כאן בהשמעת בכורה. איש צוות של הלהקה לבש בגדי אדמירל וזרק מהבמה פרחים לקהל. מכונת בועות סבון גדולה פיזרה בועות שהשתקפו באופן מהפנט עם התאורה שכוונה אליהן.

כל הקהל התמוגג מנחת. אך מאחורי הקלעים נרשם זעם גדול מאד מצד מנהלי האולם, שראו לחרדתם כיצד בועות הסבון מתפוצצות על הכיסאות המרופדים ומשאירות כתמים עגולים. הלהקה הרוויחה חרם תמידי מצד מנהלי האולם מעתה ואילך. המופע עצמו היה מספיק משמעותי עד שהדיבור עליו נמשך במשך כמה שבועות מיום קיומו. בינתיים, השיר GAMES FOR MAY קוצר קצת על ידי הלהקה בחדר החזרות והפך להיקרא SEE EMILY PLAY. בארט עצמו טען שאמילי היא בחורה שהוא ראה רוקדת עירומה ביער בעת שהתעורר אחרי שנת לילה מתחת לעץ, אחרי הופעה של פינק פלויד. הסיפור הזה של בארט הפך מאז לספק אמת וספק בדיה שלו. מה שבטוח באמת היה שתצרוכת סם ה- LSD של בארט גברה בתקופה ההיא באופן משמעותי. זה הסם שהביא אותו בסוף להיות שבר הכלי.

דייויד גילמור, שעוד לא היה אז גיטריסט הלהקה, בא לבקר את החברים באולפן ההקלטות SOUND TECHNIQUES בעת הקלטת השיר SEE EMILY PLAY. גילמור, שהיה חבר ילדות של בארט ואף לימד אותו לנגן גיטרה, נבהל מהמראה שנגלה לו באולפן. בארט כלל לא זיהה אותו והמבט בעיניו גרם לגילמור להבין שמשהו פה השתנה ולרעה. גילמור: "אולי החברים ששהו איתו כל יום לא חשו בשינוי המהותי בו, אך אני לא ראיתיו מזה כשנה והוא נראה לי אדם שונה לגמרי". שאר חברי הלהקה אמנם עישנו ג'וינטים בתקופה ההיא אך לא נגעו ב- LSD. רוג'ר ווטרס אף אסר על שאר החברים לעשן ג'וינט באולפן בעת ההקלטות. בכל פעם שראה באולפן את בארט עם ג'וינט, הוא מיהר וחטף לו אותו מהיד והשליכו.

תפקיד הגיטרה בשיר SEE EMILY PLAY נוצר על ידי שינויי תדר צליל הגיטרה שלו עם רכיב בשם FREQUENCY CONTROL. את תפקיד הגיטרה שלו יצר בארט כשהחליק על מיתרי הפנדר טלקאסטר שלו עם מצית ZIPPO. ב-18 במאי 1967 נערכה ההקלטה של השיר והוא יצא כסינגל ב-16 ביוני. זאת למרות שבארט עצמו התנגד להוצאתו על תקליטון. צד ב' של התקליטון היה שיר בשם SCARECROW, שיצא לאחר מכן גם באלבום הבכורה של הלהקה שנקרא PIPER AT THE GATES OF DAWN. השיר קיבל לרוב ביקורות טובות. גארי ברוקר, המנהיג של להקת פרוקול הארום, התארח בפינה של עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי בשם BLIND DATE. בפינה הזו הושמעו למוסיקאים ידועים שירים חדשים מבלי לומר להם של מי הם. ברוקר זיהה מיד את הצליל של פינק פלויד ואמר שהוא זיהה את הלהקה בזכות צליל האורגן האיום ונורא. אך הוסיף ואמר שהשיר הזה נשמע לו כמשהו שיהפוך ללהיט בטוח.

לקראת צאת התקליטון פורסמה ידיעה בעיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו':

"ללהקת פינק פלויד יש תכנית שאפתנית להפוך את מערכת התאורה וההגברה שלה למופע קרקסי באוהל גדול. בסוף חודש זה תתחיל הלהקה לנסות את העניין. אם זה יצליח - הקרקס הזה יהפוך לקרקס נודד של הלהקה, שיטייל החל מחודש ספטמבר. מנהל הלהקה, פיטר ג'נר, אומר : 'זה יכול להיות הדבר הגדול ביותר בעולם הפופ'. בינתיים מתכננת הלהקה לקחת לעצמה חופשה במשך חמישה שבועות. ג'נר מסביר : 'הלחץ על הבחורים הוא כה רב עד שהם כבר לא נהנים ממה שהם עושים. אנחנו רוצים להנות מזה. לכן אנחנו עוצרים עד שההתלהבות תחזור".

יום לאחר צאת התקליטון פורסמה ביקורת על התקליטון בעיתון NME : "השיר הזה מלא בתנודות מוזרות, הדים, ויבראציות אלקטרוניות, ערפולים והרמוניות סוחפות. השיר הזה צריך להצליח. צד ב' של התקליטון - עם שיר בשם THE SCARECROW - מעניין ויש בו גיטרה אקוסטית נחמדה". עיתון 'רקורד מירור' פרסם אז: "זה הדבר הטוב ביותר שיצא עד כה מפינק פלויד. זה חייב להיות להיט. השיר על הדחליל מעניין יותר מבחינת המילים שבו מאשר המנגינה".

ריק רייט, האורגניסט של פינק פלויד, סיפר באוגוסט 1967 על תקליטונה החדש של להקתו, SEE EMILY PLAY ועוד: "את השיר הזה הקלטנו באולפני SOUND TECHNIQUE STUDIOS שבצ'לסי. בחרנו באולפן הזה כי המפיק שלנו, נורמן סמית', התעקש להשתמש בו ולא באולפן שבאבי רואד. למרות שהשיר נשמע 'גימיקי', השתמשנו במעט אפקטים ליצירתו. קחו את הצליל שבסוף כל פזמון - זה פשוט סיד בארט שמחליק על מיתרי הגיטרה שלו עם מצית - והוספנו על זה קצת הד. באמצע השיר יש קטע פסנתר שהאצנו במהירות ההקלטה שלו כך שיישמע אוקטבה מעל מה שניגנתי באמת. כלומר, נאלצתי לנגן את כל התפקיד במהירות איטית. בהופעות אנחנו לא עושים את הקטע האמצעי הזה, כי המטרה שלנו אינה לשחזר את הצליל האולפני. לקהל שלנו זה לא איכפת. ההצלחה של השיר SEE EMILY PLAY לא השפיעה עלינו באופן אישי. ברור שעכשיו יש לנו יותר הופעות בזכות ההצלחה והכסף גדל בהתאם. אבל השיר הבא שלנו יכול להיות בקלות כישלון. הייתי בטוח שהשיר הנוכחי שלנו יצליח טוב יותר במצעד ממה שהיה איתו באמת. חבל לי שהאולמות בהם אנחנו מופיעים בדרך כלל הם רעים להופעות. אבל יש לנו רעיון לסיים את הסאגה הזו. אנחנו מתכננים להקים קרקס פיק פלויד. הצלחנו להשיג מבנה קרקסי מתקפל שנישא אותו ממקום למקום. נמצא שדה פתוח פה ושם ונקים בו את הקרקס שלנו. נעשה הופעה, נקפל אותו ונעבור הלאה. זה לא נעשה בעבר ונראה לי שזה יכול לעבוד".

המחויבות של סיד ללהקה החלה להתערער בעקבות עדיפותו לסמים. השיר SEE EMILY PLAY יצא באמצע יוני 1967 והפך להצלחה, שהניבה הזמנה של הלהקה לבוא ולהצטלם לתוכנית הלהיטים, 'טופ אוף דה פופס'. בפעם הראשונה הגיע סיד וביצע את השיר היטב. שבוע לאחר מכן היה עדיין השיר במצעד ובארט הגיע שוב עם הלהקה לאולפן, אך הפעם הוא לבש בגדים מרופטים. בפעם השלישית שהגיע לשם, הוא התחרפן לחלוטין וסירב לעמוד מול המצלמות. אנדרו קינג : "סיד פתאום נעלם לנו. לך תסביר לאנשי הבי.בי.סי שהזמר הראשי שלך נעלם. זה היה דבר שלא נשמע כמותו אז. אפשר לשרטט את הדעיכה של סיד בשלושת השבועות עם התוכנית הזו".

הצלחה של שיר, משמעותה יציאה למסע שיווקי נרחב בכלי התקשורת השונים. הדבר לא התאים לסיד בארט, שהיה בו מיצר ההרסנות. לעיתים נהג לשרוף את ציוריו ברגע שסיים אותם. ברגע שיצירה עזבה את ראשו ונחה לה במקום אחר, היא פסקה מלעניין אותו. והנה עכשיו הוא נאלץ לחזור ולקדם שוב ושוב דבר שכבר לא ראה בו משהו בעל ערך.

האנשים מסביבו עדיין לא קלטו שמשהו רע מתחולל במוחו. הם היו בטוחים שהוא משחק אותה כוכב רוק בזכות הצלחת השיר על אמילי. אך ההצלחה של השיר הייתה סכין כפולה עבור הלהקה. מצד אחד היא הביאה לה קהל רב של אוהדים שראו בשיר הזה שיר פופ משובח. מצד שני, חברי הלהקה לא רצו להפוך ללהקת פופ אלא להיחשב לאמנים רציניים. לפיכך השיר SEE EMILY PLAY בוצע על הבמה רק כמה פעמים בודדות. כשמפיקי הופעות שמעו שהלהקה מסרבת לנגן את להיטיה בהופעות, הם מיהרו להמציא חוזה ובו הם רוצים להחתים את חברי הלהקה על הדרישה לכלול את הלהיטים בהופעה.

היו לא מעט מקרים בהם הקהל החל להשתולל מכעס כשלא שמע את הלהיטים המוכרים. היו פעמים בהם נזרקו מהקהל בקבוקי בירה ומטבעות חותכים.

השיר SEE EMILY PLAY הפך ללהיט גדול, אבל חברי הלהקה ביצעו אותו, לעיתים נדירות בהופעות. זאת כי החשיבו את עצמם ללהקת מחתרת ונגינת שיר פופ מצליח שכזה הייתה כצעד מסוכן לקראת התמסחרות. לא פעם נאלצה הלהקה לנגן זאת רק כשאמרגנים, שקבעו הופעה עימה, הביעו בצעקות את חוסר שביעות רצונם לשמע המוסיקה הנסיונית עד קקפונית שבקעה מהרמקולים לקהל שלהם. כך נוצר שיר מחאה של הלהקה, נגד התופעה הזו, שנקרא בפיהם בשם REACTION IN G, שנועד להביע, באופן מאולתר, את חוסר רצונם לנגן את הלהיטים.

פיטר ג'נר: "תקופת השיר הזה הייתה האחרונה בה סיד היה ממוקד. לפתע הוא הפך לדובר הדור. תוסיפו לזה כמויות מבהילות של אל.אס.די, נסיעות בדרכים ותעשיית פופ - ויש לכם נוסחה מנצחת לאסון. זה גרם למוח שלו להיכנע".

ב-4 באוגוסט 1967 יצא לחנויות תקליט הבכורה, 'החלילן בשערי השחר'. היה זה תיזמון שיווקי מושלם, עם תרבות האל.אס.די, שהייתה חזקה ביותר אז בלונדון. זה היה האלבום החשוב ביותר שיצא באותה תקופה מאנגליה, אחרי סרג'נט פפר של הביטלס. המוסיקה של הפלויד בתקופה הזו הייתה פופ משולב עם אילתורים חופשיים. התיאור הזה אולי ממחיש את חשיבותו של האלבום הזה. הקטע הפותח, ASTRONOMY DOMINE, מתחיל עם קולו של מנהל הלהקה, פיטר ג'נר, כשהוא מקריא שמות של כוכבים אסטרונומיים דרך מגאפון. מכאן נשאב המאזין למסע פסיכודלי יחיד ומיוחד, שהסתיים בצלילי אוואנגארד דחוסים ומוזרים, בהשפעת הרכב אוונגארדי בריטי ושמו AMM. ריק רייט מספק באלבום תפקידי אורגן פארפיסה טעימים מאד. קטעי הסולו שלו בתקופה הזו קיבלו ניחוח אוריינטלי חזק מאד. הסגנון הזה קיבל בתוך הלהקה את המונח TURKISH DELIGHT. כלומר, הסולואים של רייט טעימים כמו ממתק 'ראחת לוקום' טורקי. זה בתקופה בה רייט נחשב לאיש החשוב ביותר בלהקה, אחרי בארט.

וכן, עיתון אחד גם שגה בשם התקליט בזמן אמת:

צילום העטיפה ועיצובה הופקד על ידי ויק סינג, שסיפר שנים לאחר מכן: "באמצע שנות השישים הייתי צלם מקצועי וחלק מסצנת לונדון הצבעונית. את פינק פלויד פגשתי לראשונה באירוע, שנערך מתחת לפסל של ארוס בכיכר פיקאדילי. זו הייתה עדיין להקה לא ידועה אז ושוחחתי עם חבריה קצת. הם נראו מסטולים ואמרו לי שהם בתהליך הכנת תקליט הבכורה שלהם. כמה שבועות אחרי הפגישה בפיקדילי התקשר אליי מנהל הלהקה, בעת ששהיתי בסטודיו שלי, ושאל אותי אם ברצוני לצלם את הלהקה לתקליט. אני הסכמתי וקבענו תאריך ליום צילום אחד. בשלב הזה לא הייתה הלהקה חתומה לחברת תקליטים כלשהי, כך שלא היה מנהל עיצוב מטעם חברה זו או אחרת. שאלתי את אותו מנהל אם לו או ללהקתו יש רעיונות לצילום. התשובה שקיבלתי הייתה שלילית. כך שכל הרעיון נפל עליי. אינני יודע אם חברי הלהקה ראו את עבודות הצילום שלי בעבר. מקור ההשראה ליצירת העטיפה הזו הגיע מהמוסיקה שהלהקה עשתה אז. הלהקה הייתה פסיכדלית והמוסיקה שלה סוריאליסטיתואף שונה לגמרי מכל מה שהיה אז. המוסיקה של פינק פלויד הייתה זקוקה לעטיפה מהממת בהתאם. תקציב ההפקה לצילום היה קטן. מעבדות ליצירת אפקטים מיוחדים היו יקרות מאד אז והטכנולוגיה הייתה רחוקה מאד ממה שיש היום. לכן החלטתי להשתמש בעדשת קליידוסקופ שג'ורג' האריסון נתן לי במתנה, כי לא היה לו שימוש בה. לא השתמשתי בעדה הזו עד אז. זה היה הפתרון המושלם עבורי. צילום הלהקה נערך בסטודיו שלי, עם רקע לבן ותאורה פשוטה. ביקשתי מהלהקה שתביא בגדים צבעוניים ופסיכדליים., שהיו אופנתיים אז. הם הגיעו בשעת בוקר, שתו כוס קפה והתיישבו לשוחח עימי. היה הרבה על מה לדבר כי לונדון געשה בימים ההם מבחינה תרבותית ואופנתית. זה היה זמן האהבה והשלום. אחרי כן ניגשו ארבעת החברים להחליף את בגדיהם הרגילים לבגדים הפסיכדליים שהביאו עימם. אחרי מספר שעות בהן ניסינו אפשרויות צילום שונות - הגיעה העת להפסקת צהריים. העוזר שלי הגיע עם כריכים, שני בקבוקי וודקה וכמה ג'וינטים מגולגלים היטב. אחרי ההפסקה שמתי ברקע את המוסיקה שהפלויד הקליטו אז. העמדתי אותם בפוזיציה מסויימת והתחלתי לצלם ללא הפסקה, עד השעה שש בערב. הפילם פותח ביום שלמחרת ונשלח ללהקה, שאהבה מאד את התוצאה". עיצוב העטיפה האחורי של האלבום צוייר על ידי בארט בעצמו.

כשאלבום הבכורה יצא, הוא קיבל מיד ביקורות אוהדות והגיע במצעד האלבומים למקום השישי. אך לפיט טאונסנד, האלבום היה אכזבה גדולה. הוא זכר את הטריפ שחווה אז בלונדון, וכשהוא הגיע להקשיב לאלבום בציפייה אדירה, הוא חש בהחמצה גדולה והאשים את נורמן סמית' בהפקה שחיבלה בפוטנציאל.

חברת התקליטים של הפלויד בארה"ב (CAPITOL) נתנה לתת-לייבל שלה בשם TOWER לשחרר גרסה שונה של האלבום. זאת כדי שיהיה מוצר מתאים שילווה את הופעות הלהקה באותו הזמן בפילמור ווסט, שבסאן פרנסיסקו. השירים שהוצאו מהגרסה הזו היו ASTRONOMY DOMINE, BIKE ו- FLAMING. במקומם נכנס לאלבום השיר SEE EMILY PLAY.

אז מה אמרו עליו מבקרי העיתונים אז? בעיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' פרסמו כי 'זה מעודד לראות להקה בריטית מקורית, שנמצאת בחוד החנית של הסצנה המחתרתית שבלונדון, כשהיא מוציאה תקליט מסחרי. עם זאת, אין כאן פשרה מצידה ולכן התקליט הזה כה מומלץ'. עיתון 'מיוזיק מייקר': "ארבעת חברי הלהקה הזו מביאים לנו צלילים נהדרים, כקליידוסקופ מרהיב של צבעים מוסיקליים. צריך הרבה אומץ כדי לעשות תקליט שכזה". הביקורת הבאה, של עיתון NME, הציגה את השיר שחותם את צד א', TAKE UP THY STETHOSCOPE AND WALK, כשיר שנכתב על ידי אמן הבלוז, מאדי ווטרס, מבלי להבין כי בסיסט הלהקה הוא שכתב אותו.

זמן קצר לאחר צאתו, הגיע התקליט למקום מרשים במצעד התקליטים הבריטיים, כשבספטמבר 1967 התמקם במקום השישי. אבל עבור סיד בארט הייתה זו הצלחה מקוללת. מהבחור הצנוע והלבבי, שאהב לצעוד ברחובות ולהיכנס לחנויות תקליטים וכלי נגינה להנאתו, הוא הפך לכוכב פופ שנשאב לכלוב של זהב, שבו החל לשאול שאלות על משמעות חייו. בארט לא רצה להיות כזה. הוא רצה לנגן מוסיקה להנאתו בלבד. אנשים ציפו ממנו לספק להיטים ולהנהיג את הלהקה, אך הוא כבר רצה להימלט משם. סמי ההזיה עזרו לו לצאת מהשער הנעול, אך מבלי שידע כי שער אחר נבנה, בעת שהוא טייל בממדים שונים. זה השער שנסגר בטריקה מבהילה והשאיר את בארט, עם תאי מוח מפויחים, כשהוא כלוא ללא אמצעים לחזור לממד הטבעי של המין האנושי. כשהגיע הזמן להקליט תקליטון שלישי, הסכיזופרניה כבר פרצה מבארט החוצה ואיש מסביבו לא ידע כיצד להגיב לזה. בארט נדרש לכתוב שיר שיהפוך גם הוא ללהיט, לקראת שוק התקליטונים של חג המולד, לסוף שנת 1967. התוצאה הגיעה ממפגש אקראי שלו עם בחורה שערכה קניות. הוא עקב אחריה ורשם את רשמיו לשיר הבא, שנקרא APPLES AND ORANGES, ונכשל במכירות. זה היה טעמו הראשון של הכישלון בפיו של בארט. מסביב החלו להניד בראש, לאות צער על התאיידות כשרון כה מבטיח.

המצב רק הלך והידרדר באופן מבהיל. בסיבוב הופעות של פינק פלויד בארה"ב תיפקד בארט כאיש חסר תנועה. בתוכניות הטלוויזיה שנקבעו להם שם, לא הצליח סיד להתמקד ונראה היה כאחד שמטייל בגלקסיה אחרת. שאר חברי הלהקה נותרו מבוישים וניסו לחפות על כך. המשפטים שיצאו מפיו הפכו פחות ופחות מובנים. בסיבוב הופעות של הלהקה, עם שלישיית 'ג'ימי הנדריקס אקספריינס' ולהקות 'אמן קורנר' ו- THE MOVE, נאלצו חברי פינק פלויד לבקש מגיטריסט להקת הנייס, דייוי אוליסט, להחליף את בארט על הבמה. הקש ששבר את גב הלהקה קרה בברייטון. סיד לא נמצא כלל. נייג'ל גורדון, חברם המשותף של בארט וגילמור, התקשר בבהילות לדייויד גילמור וביקש ממנו להגיע ולנגן.

אז ניסו חברי הלהקה וההנהלה לקחת את סיד לפסיכיאטר נודע בשם אר.די ליינג, שגרס כי שיגעון הינו בעיני המתבונן. ליינג ביקש להקשיב להקלטת שיחה עם בארט. לאחר שהקשיב בישר כי האיש לא ניתן לריפוי. אז החליטה הלהקה לא לקחת את בארט לפסיכיאטרים נוספים, מחשש שיושם במוסד סגור ולא יהיה עימם יותר.

בחג המולד של 1967 נתבקש גילמור להצטרף ללהקה, כדי לתחזק אותה. גילמור, שלא היה מנלהבי המוסיקה של פינק פלויד אז, ניאות לעזור והחל ללמוד את החומר. למשך זמן קצר תפקדה הלהקה כחמישיה, כשבהמשך הוחלט להפוך את סיד לבריאן וילסון של פינק פלויד. הם ינגנו בהופעות בעוד הוא יישאר בביתו ויכתוב את השירים הבאים. הרעיון הזה התפוגג אחרי זמן קצר ביותר. רוג'ר ווטרס, שחיבב מאד את סיד, הבין כי אין אפשרות להמשיך כך והורה למייסד הלהקה ההלום שלא יגיע יותר להקלטות.

תקליטה השני של להקת פינק פלויד, A SAUCERFUL OF SECRETS, הפך להיות אלבום של טלאים, במקום תקליט אחיד. סיד בארט הפך מיוצר פורה ליוצר שהסובבים אותו החלו להניד את ראשם בצער. עד שהובן לחברי פינק פלויד כי עדיף להם בלעדיו. עד שרוג'ר ווטרס הודיע למייסד הלהקה, כי נוכחותו בהקלטות האולפניות לא רצויה יותר.

אנדרו קינג: "המצב הפך להיות מרושע באולפן. סיד ישב בפינה אחת ושאר הלהקה בפינה אחרת. סיד יכל להיות אכזרי לעיתים ולצחוק עליהם. מהצד זה נראה כגירושים מכוערים. השיחות ביניהם הפכו לא נעימות ומלאות בעקיצות". פינק פלויד חרקו שיניים בהרכבת אלבומם השני, בעוד סיד ישב בחדר הבקרה, עם גיטרה בידו כשהוא מחכה לשאר להזמינו פנימה. ההזמנה לא הגיעה והוא פסק מלחכות. בגילמור הוא ראה כפולש לטריטוריה שאינה שייכת לו. בעוד סיד החל את שביתתו מהמציאות, הפך רוג'ר ווטרס לכוח המניע, כשהוא וריק רייט הפכו, באופן כפוי, לכותבי שירים לאחר שהבינו כי מעיין היצירה של היהלום הנוצץ יבש. אנגרו קינג: "ניסיתי לשכנע את סיד לכתוב שירים בסגנון 'אמילי', אבל זה היה צעד אנוכי מכיווני. סיד כבר לא היה במצב של להבין מה הוא באמת כותב". קינג ושותפו, פיטר ג'נר, חשו כי אין עתיד בפינק פלויד והעדיפו להמשיך ולנהל רק את בארט, שהועף מהלהקה, לאחר שהציע להוסיף לה גם סקסופוניסטיות. במהלך נסיעה לאחת ההופעות נשמע קול ששאל בתוך רכב ההסעות: 'האם נעבור לקחת את סיד איתנו ?'. התשובה (שייחסו אותה מאז לווטרס, אם כי לא הוכחה) באה בסגנון: 'לא, אין מה לטרוח'.

באותה תקופה עדיין הייתה תקווה, בחברת התקליטים EMI, כי יש עדיין מה למצוץ מהפרי הזה שנקרא סיד בארט. אבל זמן קצר לאחר תחילת ההקלטות לאלבום הסולו שלו הובן לכל כי המשימה תהיה קשה בהרבה ממה שתוכנן מראש. לאחר ניסיון ראשוני הוחלט לשים את הפרויקט עימו בהקפאה, בעוד הוא עצמו ממשיך להסתובב בסצנה הלונדונית. מדי פעם קפץ לבקר באולפני תוכנית הטלוויזיה 'טופ אוף דה פופס' ללא הזמנה.

באביב 1969 הודיע בארט כי הוא מוכן לחזור ולהקליט והפעם לחברת תקליטים חדשה ושמה HARVEST. היה זה לייבל פרוגרסיבי שהוקם על ידי EMI. במהלך ההקלטות נטל בארט כמויות גדולות של מנדראקס - תרופה שנועדה לעזור לו לרדת מהשפעת האל.אס.די. תרופה זו גרמה לו לבלאק-אאוטים רבים. דייויד גילמור החליט לעזור בהפקת התקליט הזה, מבלי ידע כי נכנס לתהליך קשה מנשוא. נראה היה כי תחושת האשמה, על כך שהחליף את בארט בלהקת פינק פלויד היא שגרמה להחלטתו. הסשנים לתקליט הוכרזו כסגורים, ללא אפשרות להכניס אורחים שלא קשורים ישירות בנגינה ובהקלטה. סיד היה עצבני כל הזמן. טכנאי האולפן נאלץ לסחוב עימו מיקרופון לכל מקום בו פנה בארט באולפן, באופן בלתי נשלט, רק כדי לקלוט טייק אחד ראוי להקלטה. לרגליו נעל הטכנאי נעלי בית רכים כדי שרעש צעדיו לא יכנס גם הוא להקלטה. בכל הזמן הזה ניסה גילמור להרגיעו.

בארט הביא להקלטות חברים שלו שיעזרו לו. ביניהם המתופף הצעיר ג'רי שירלי (שהתחיל באותו זמן את הקריירה שלו עם להקת HUMBLE PIE), המתופף ווילי ווילסון (חבר וותיק של גילמור) וגילמור עצמו סיפק נגינת בס. היה קשה מאד לתקשר איתו באולפן. הנגנים שניגנו איתו נאלצו לעקוב אחריו ולהגיב מיידית למה שהוא מנגן, כי בכל טייק הרי הוא עשה משהו אחר לגמרי. בתחילה נערכו רק טייקים אקוסטיים של בארט לבדו עם גיטרה. הסשנים האלה היו סיוט עבור טכנאי האולפן. זו חוויה שהם תיארו אותה אחר כך כקשה ולא מהנה כלל. חברי להקת סופט מאשין אף ניגנו בשלושה שירים ויצאו מזועזעים ממה שחוו באולפן. כשהם שאלו אותו באיזה סולם השיר שהם מקליטים איתו - הוא פשוט ענה "YEAH" או THAT'S FUNNY הסשנים נמתחו מבחינת זמנים והתקציב הלך והתדלדל. זה היה נראה כי האלבום הולך להיגנז. באותו הזמן ביקש בארט מגילמור שיעזור לו להפיק את האלבום הזה. גילמור ובארט כבר חזרו להיות אז חברים, בשל היותם שכנים. בארט אף קפץ פעם אחת לדירתו של גילמור כדי לשאול ממנו מגבר לסשן הקלטה..

רגשות אשם כבדים ריחפו מעל הפלויד בשל העפת בארט מהלהקה בצורה אגרסיבית. גילמור, שמילא את מקומו של בארט בפלויד, הרגיש את כובד האשמה והסכים מיד לעזור לבארט בהפקה. הסשנים המשיכו להיות קשים. בארט היה במצב לא יציב ואף נרדם לעיתים באמצע הקלטת טייק. גילמור, שהיה עסוק במיקסים לאלבום UMMAGUMMA של פינק פלויד, לא היה פנוי כולו לפרויקט הזה ובארט כעס עליו ביותר על כך. מה גם שגילמור הרגיש כי בארט לא עושה מאמץ גדול בכדי לייצב את הסשנים הכאוטיים לאלבומו. לכן נערכו הסשנים של המיקס לאלבום ביומיים בלבד ובלחץ גדול.

לצילומי עטיפת האלבום המיוחדת צבע בארט את רצפת דירתו בצבעים כתום וסגול במיוחד בשביל הצילום. הבחורה העירומה שמונצחת הייתה חברה של בארט, שנקראה IGGY THE ESKIMO. לא ידוע אם היא הייתה בת זוגו. הצלם מיק רוק והמעצב סטורם ת'ורגרסון הגיע לביתו של בארט על מנת לצלמו. את הדלת פתחה להם איגי כשהיא עירומה לגמרי. הבית של בארט היה צבוע בחלקו ומעט מאד חפצים היו בתוכו - מה שהוסיף לאופי העטיפה.

טיפה על אותה איגי מסתורית : היא הייתה בתקופה ההיא סטודנטית לאמנות שהתרועעה עם אמנים ידועים כמו ג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון. כשהיא הכירה את בארט, לא היה לה מושג איזה כוכב רוק הוא. בנוגע לצילום העירום על העטיפה, למעשה זה היה רעיון של בארט עצמו שהיא תופיע בעירום מלא. זמן קצר ביותר אחרי הצילום הזה איגי ובארט נפרדו... היא המשיכה בחייה, התחתנה בשנת 1978 ורק כשהלכה יום אחד עם בעלה באחד השווקים - היא ראתה את עטיפת האלבום באחד הדוכנים. זו הפעם הראשונה בה הבינה שהיא למעשה מככבת על עטיפת התקליט. את הכינוי THE ESKIMO היא הגתה בתור בדיחה לצלם של מגזין המוסיקה NME. היא השתמשה בכינוי הזה עד שהתחתנה.

בתחילת ינואר 1970 יצא התקליט THE MADCAP LAUGHS לחנויות. בעיתון רולינג סטון העניק בן אמרסון ביקורת לתקליט, רק כשיצא מחדש בשנת 1974: "בארט הועף מלהקת פינק פלויד בגלל שהוא היה חובבני, מאלתר והיפי מדי עבור חבורת הפרפקציוניסטים ההיא. התקליט הראשון שלו, ביחד עם השני, יצאו פה עכשיו מחדש כדי לרכב על גל ההצלחה של הצד האפל של הירח. אבל נראה שמעריצי הלהקה ממש לא יאהבו את התקליט הזה. התקליט THE MADCAP LAUGHS בלתי ניתן להאזנה. הוא כל כך לא מקצועי. הערך היחיד שלו הוא במתן שיעור להרס שסמים מביאים. בארט שר (אם אפשר לקרוא לזה כך) בקול מונוטוני כל כך חסר חיים עד שהיה צורך להוסיף לקול זה אפקטים אולפניים כדי להפיח בו קצת חיים. התקליט הזה ימחיש, לאלה שרצו לדעת מה קורה עם סיד בארט, שאולי לא כדאי להם לדעת".

בהוצאה הראשונה של התקליט לא היה זכר של קרדיטים לנגנים והמפיקים, כשהנתונים נוספו רק בהדפסות מאוחרות יותר. חלק אהבו את התוצאה וחלק פשוט שנאו. גילמור התבטא אז נגד האלבום כשטען כי זו מין דרך להעניש את בארט על התנהלותו הלא אחראית. רוג'ר ווטרס, שהיה שותף חלקי בהפקה כאן, דווקא חשב שהאלבום הזה טוב. במצעד הבריטי הוא זחל למקום 40. באמריקה הוא לא נכנס כלל למצעד. ב-6 ביוני 1970 הופיע סיד את הופעתו היחידה כשעמו דייויד גילמור בבס וג'רי שירלי בתופים. אבל האירוע הפך למביך כשאחרי ארבעה שירים הוא פשוט זרק את הגיטרה ונעלם מהבמה.