סיפורו של זמר נוכרי - כן, בואו לגלות עוד קצת על לו גראם

הנה הסיפור הלא-יאמן, המצחיק, המרגש ולעיתים המבעית של לו גראם - הקול האגדי מאחורי פורינר, שהוא אחד הקולות היותר אהובים עליי בעולם הרוק. מילד שבכה כשאבא שלו שבר לו תקליטי רוק'נ'רול, ועד לאדם שניצח גידול מוחי, התמכרויות, והופעה אחת הזויה במיוחד מול קהל של אנשים עירומים לחלוטין. זהו מסע רוק אמיתי, ללא פילטרים.

לו גראם (במקור גרמטיקו) לא נולד עם מיקרופון ביד, אלא עם מקלות תופים. הוא גדל ברוצ'סטר, ניו יורק, למשפחה איטלקית חמה ומוזיקלית. אבא שלו, בן, היה חצוצרן מוכשר ומנהיג תזמורת, ואמא שלו הייתה הזמרת. המוזיקה זרמה בדם, אבל הרוק'נ'רול? טוב, זה כבר היה סיפור אחר.

האגדה של לו גראם מתחילה, כמו כל סיפור רוק טוב, במרד נעורים. השנה היא 1965, גראם בן 15, והרולינג סטונס מגיעים לעיר. ההורים שלו, ששמעו על המוניטין המפוקפק של ג'אגר וחבריו, הטילו וטו מוחלט: "צר לנו, אבל אתה לא הולך!". אבל אהבה לרוק (ולחברה שלו דאז שקנתה כרטיסים) הייתה חזקה מכל עונש. לו ארז את חולצתו, את מכנסי הג'ינס הצמודים, ופשוט ברח מהבית בריצה כשאביו צועק אחריו ברחוב.

ההופעה עצמה הייתה כאוס מוחלט. הקהל יצא משליטה עד כדי כך שמפקד המשטרה המקומי, וויליאם לומברד, עלה לבמה, חטף את המיקרופון מג'אגר והכריז שההופעה נגמרה. הקהל הגיב בבוז ובזריקת חפצים. לו זכר בבירור חפיסת מסטיקים מלבנית עפה באוויר ופוגעת בול בעין של אחד הבלשים, שקיפץ אחורה כאילו נורה. גראם נאלץ לברוח הביתה במונית ולהתגנב למיטה בחושך, רק כדי למצוא את אביו מחכה לו בכורסה בסלון. העונש? ריתוק לחודש. וכן, בעיניו זה היה שווה כל רגע .

לפני שהפך לקול של דור שלם, גראם היה המתופף והסולן של להקת BLACK SHEEP. הם היו בדרך למעלה, חתומים בחברת תקליטים ואפילו השיגו את החלום הרטוב של כל להקה צעירה: מופע חימום ללהקת קיס בערב חג המולד בבוסטון. ההופעה הייתה הצלחה מסחררת, הקהל דרש הדרנים, והעתיד נראה ורוד.

אבל אז, הגורל התערב בצורה אכזרית. בדרך חזרה הביתה, המשאית עם כל הציוד של הלהקה החליקה על קרח והתרסקה. הציוד הושמד כליל. בלי ביטוח ובלי כסף, הלהקה נאלצה לבטל את סיבוב ההופעות, וחוזה ההקלטות בוטל זמן קצר לאחר מכן.

הנפילה הייתה קשה. מרגע של תהילה בבוסטון, גראם מצא את עצמו עובד כשרת בבניין בתי המשפט ברוצ'סטר, מקרצף שירותים של שופטים ומנקה אבק, כשהוא מרגיש כמו הכישלון הגדול בעולם. מי היה מאמין שדווקא מהנקודה הנמוכה הזו תגיע שיחת הטלפון שתשנה את חייו?

מיק ג'ונס, גיטריסט בריטי, שלפני כן עבד עם ג'וני האלידיי ולהקת SPOOKY TOOTH, חיפש סולן ללהקה החדשה שלו, זכר את הקול של גראם מתקליט של BLACK SHEEP, שקיבל שנה קודם לכן. הוא הזמין את לו לאודישן בניו יורק. לו, שעדיין ליקק את הפצעים מפירוק הלהקה הקודמת שלו, הגיע עם תיק קטן ליום אחד בלבד. האודישן הלך כל כך טוב שמיק ביקש ממנו להישאר עוד יום, ועוד יום. לו נאלץ להודות בפני מיק: "יש רק בעיה אחת, ארזתי ליום אחד, ואני מסובב את התחתונים והגרביים שלי כבר כמה ימים. אני מגיע למצב מסוכן מבחינה היגיינית". בסוף זה הסתדר.

הכימיה הייתה מיידית. אבל איך קוראים לתינוק החדש? מיק רצה לקרוא ללהקה TRIGGER, ודמיין תמונה של אקדח ענק על תוף הבס. אבל השם הזה נפסל כי הוא הזכיר לאנשים את הסוס של הקאובוי רוי רוג'רס. בסוף נבחר השם FOREIGNER, כי לא משנה איפה הם היו מנגנים – בארה"ב או בבריטניה – תמיד יהיה מישהו בלהקה שהוא זר על האדמה הזו.

אחד הדברים המדהימים בקריירה של גראם הוא המקורות הלא צפויים לשירים שהפכו לקלאסיקות: למשל, DOUBLE VISION - הלהיט הענק הזה נולד מול הטלוויזיה. לו צפה במשחק הוקי של הניו יורק ריינג'רס, כשהשוער ג'ון דוידסון חטף מכה בראש. השדרן הודיע בשידור חי: "הוא יהיה בסדר, הוא רק חווה קצת ראייה כפולה". לו קפץ מהכיסא, צעק "זהו זה!", וכתב את המילים במקום.

ומה עם HOT BLOODED? השיר הזה, שהפך להמנון רוק, נכתב בחופזה והושמע לקהל עוד לפני שהיה גמור. הלהקה הופיעה בפסטיבל ענק בקליפורניה ב-8 בבוקר. הקהל היה באקסטזה ודרש הדרן, אבל ללהקה נגמרו השירים. המפיק ביל גרהאם דחף אותם חזרה לבמה ואמר "תנגנו עוד משהו - קדימה!". בלית ברירה, הם ניגנו את השיר הזה כשלגראם יש מילים רק לבית אחד, עליו הוא חזר שוב ושוב. הקהל, שלא הכיר את השיר, השתולל משמחה .

ומהדם הרותח אני עובר לתיבת הלהיטים עם הגיבור שלה - JUKE BOX HERO.: השיר האוטוביוגרפי הזה נכתב על אותם ימים שבהם גראם עמד בגשם מחוץ לאולם ההופעות ברוצ'סטר, ללא כרטיס, מצמיד את האוזן לדלת הברזל האחורית רק כדי לשמוע את הבס והגיטרות רועמים מבפנים, וחולם שיום אחד הוא יהיה זה שעומד על הבמה .

ויש גם את URGENT כשסולו הסקסופון המפורסם בשיר הזה הוא תוצאה של צירוף מקרים מטורף. הלהקה חיפשה צליל מיוחד, ומיק ג'ונס קרא בעיתון שנגן הסקסופון ג'וניור ווקר מופיע במועדון סמוך בניו יורק. החבר'ה הלכו להופעה, "חטפו" אותו לאולפן ב-3 לפנות בוקר, והוא ניגן את הסולו המפורסם בטייק אחד או שניים, שם את הכובע ויצא, משאיר את כולם פעורי פה .

והנה על WAITING FOR A GIRL LIKE YOU - בזמן ההקלטות של הבלדה הממיסה הזו, אישה יפהפייה ומסתורית נכנסה לפתע לאולפן והתיישבה מול הזכוכית. לו, שהיה בטוח שהיא מכרה של אחד הנגנים, שר את השיר כולו ישירות אליה, כשהוא מנסה להרשים אותה. היא חייכה, נופפה לשלום ונעלמה כלעומת שבאה. עד היום אין לו מושג מי זו הייתה, אבל הביצוע המושלם נזקף לזכותה .

למרות ההצלחה הפנומנלית, המתחים בלהקה החלו לבעבע. מיק ג'ונס, המנהיג המוזיקלי, התחיל להשתלט על העניינים בצורה שהשאירה את גראם מתוסכל. רגע השבירה הגיע עם הלהיט הענק I WANT TO KNOW WHAT LOVE IS. לו השקיע שבועות בעבודה על השיר, שינה ניואנסים והוסיף את הנשמה שלו. אבל כשהגיע הרגע לחלק את התמלוגים, הפיצוץ היה בלתי נמנע. מפלצת האגו והכסף הרימה את ראשה.

לו גראם: "המשא ומתן שלנו הגיע לשפל כשהגיע הזמן לחלק את הקרדיט עבור השירים באלבום הבא. פיתחנו מערכת שבה הוא ואני ישבנו, רק שנינו, ורשמנו איזה אחוז הרגשנו שכל אחד מאיתנו תרם לכל שיר. אז היינו מחליפים את פיסות הנייר המקופלות ומדברים. 'אני מקווה שזה לא הולך להיות קשה', אמר מיק כשהתיישבנו בחדר המנוחה של הסטודיו של האולפן בסוף 1984 כדי להחליט מי יקבל מה מהאלבום החמישי שלנו. כפי שהתברר, זה היה מאוד קשה, עם אי הסכמה גדולה.

כשהגיע הזמן לקבוע את האחוזים עבור I WANT TO KNOW WHAT LOVE IS, כתבתי 'מיק 60; אני 40'. הוא רשם מה לדעתו הוגן מצדו והחלפנו את פיסות הנייר. כשהוא קרא את הפתק שלי, הוא מיד התמרמר. לאחר מכן הסתכלתי על הפתק שלו וקראתי בתדהמה, 'אני 95, לו גראם - 5'. רתחתי מזעם. 'ואני עוד נדיב עם זה', הוא אמר לי. רציתי לזנק מעבר לשולחן ולחנוק אותו. הוא לא זז מעמדתו. הוא היה תקיף. 'מיק, בילינו שבועות בעבודה על השיר הזה, ואני תרמתי הרבה מעבר לחמישה אחוז', אמרתי. 'אז אם כבר - תיקח את הכל, בן זונה'..." עמדתו הקשוחה עלתה לי מיליוני דולרים, אבל מעבר לכך זה שלח לי מסר חזק שאני כבר לא שותף רציני בלהקה הזו. זו הייתה הלהקה של מיק ואני הייתי לא יותר מסולן שהוא דרש".

הסיפור של גראם הוא גם סיפור של התמכרות קשה לאלכוהול וקוקאין, שהשתלטו על חייו בשנות ה-80. הוא הגיע למצב שבו הוא לא יכול היה לחכות שההופעה תסתיים כדי לרוץ לחדר ולהסניף. ב-1991, אחרי לילה של הוללות בניו יורק שבו הרגיש שהוא עומד למות, הוא החליט ללכת לגמילה במרכז "הייזלדן". שם עבר חוויה רוחנית עמוקה והפך לנוצרי מאמין. האמונה עזרה לו להישאר נקי במשך עשרות שנים, גם כשהיה מוקף בפיתויים בסיבובי הופעות, כשהוא אטם את חדר השינה שלו באוטובוס הלהקה עם חולצות כדי שריח המריחואנה של שאר החברים לא יכנס פנימה .

חיי הדרכים סיפקו לא מעט רגעים הזויים, אבל שום דבר לא הכין את הלהקה להופעה במישיגן ב-1995. כשהאוטובוס התקרב למקום, הם ראו שלטים של NUDESTOCK. כן, לתדהמתם הם הוזמנו להופיע במושבת נודיסטים. לו רצה לסרב לעלות לבמה, אבל החוזה היה מחייב. הלהקה ניגנה מול קהל של מאות אנשים עירומים כביום היוולדם, כשהם משתדלים להסתכל רק לשמיים או על הנעליים שלהם. "זה לא היה מחזה יפה," נזכר גראם באנשים המבוגרים ההם, במיוחד כשהחלקים הרוטטים קיפצו לקצב המוזיקה.

ב-1997, ערב סיבוב הופעות ביפן, לו החל לסבול מכאבי ראש איומים ואובדן זיכרון. הוא היה שוכח מספרי טלפון של ההורים שלו ושמות של אנשים שהכיר עשרות שנים. האבחנה הייתה מכה בפנים: גידול מוחי בגודל ביצה, שפיר אומנם, אבל כזה שלוחץ על עצב הראייה ובלוטת יותרת המוח. הרופאים נתנו לו "גזר דין מוות" ואמרו שהגידול לא ניתן לניתוח.

למזלו, צפייה מקרית בתוכנית טלוויזיה הובילה אותו למנתח בבוסטון שהשתמש בטכנולוגיית לייזר חדשנית. הניתוח הצליח, אבל ההחלמה הייתה גיהינום. הטיפולים הרסו את בלוטת יותרת המוח שלו, מה ששיבש לחלוטין את חילוף החומרים. גראם, שתמיד היה בכושר שיא, התנפח לממדי ענק ועלה כמעט 50 קילוגרם תוך זמן קצר. הוא לא זיהה את עצמו במראה.

הלחץ לחזור להופיע היה גדול. הלהקה הייתה זקוקה לכסף. ב-1998, כשהוא עדיין נפוח מסטרואידים וסובל מבעיות זיכרון קשות, גראם עלה לבמה. זה היה מחזה עצוב. הוא עמד קפוא במקום אחד כי שיווי המשקל שלו נהרס, ונעזר בבלוני חמצן שהוסתרו בצד הבמה כדי לנשום בין השירים. את המילים לשירים שהוא עצמו כתב הוא נאלץ לקרוא מפתקים ענקיים שהונחו על הרצפה. המבקרים היו אכזריים וקטלו אותו על המראה החיצוני ועל הביצועים, מבלי לדעת (או להתחשב) במאבק ההישרדותי שהוא עבר.

הסכנה האמיתית ארבה דווקא מחוץ לבמה. לו גראם, חובב מכוניות מרוץ מושבע (שהשתתף בצעירותו במרוצי דראג לא חוקיים ברחובות רוצ'סטר), כמעט ונהרג פעמיים בתאונות דרכים לאחר הניתוח. הוא היה נרדם על ההגה באמצע היום, מתנגש חזיתית ברכבים אחרים. רק בדיקה במעבדת שינה גילתה שהוא סובל מדום נשימה בשינה חמור, תוצאה של השינויים הפיזיים שעבר, מה שגרם לו לעייפות כרונית מסכנת חיים.

הסוף של פורינר עבור לו גראם הגיע ב-2003, לאחר הופעה בהולנד שבה מיק ג'ונס, שהיה אמור להיות פיכח, עלה לבמה שיכור לחלוטין, ניגן תווים שגויים ואפילו חפן את ישבנה של אחת מזמרות "האחיות פוינטר" באמצע השיר LET IT BE מול 40,000 איש. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. גראם החליט שדי לו.

היום, לו גראם הוא אדם אחר. הוא חזר לגור ברוצ'סטר, העיר שפעם נשבע לעזוב. הוא נשוי באושר (בפעם השלישית) לרובין, אישה שפגש במפגש מכוניות קלאסיות. הוא עדיין מופיע, אבל בתנאים שלו – "רוקר של סופי שבוע", כפי שהוא מכנה זאת, כדי לא לפספס את הגדילה של הילדים שלו כפי שקרה לו עם ילדיו הגדולים.

הוא אמנם נכנס להיכל התהילה של כותבי השירים יחד עם מיק ג'ונס, אבל הכעס על מה שקרה לפורינר עדיין שם. גראם כועס במיוחד על כך שהלהקה ממשיכה להופיע תחת השם הידוע עם סולן חקיין שנשמע בדיוק כמוהו, ולעיתים קרובות ללא אף חבר מקורי בלהקה (כשמיק ג'ונס חולה - כפי שגם קרה פעם אחת בארצנו...). "זו הונאה", הוא טען, "האם הייתם הולכים לראות את הביטלס בלי פול או רינגו?"

אבל בסופו של יום, הילד שחלם להיות JUKE BOX HERO הגשים את החלום. עם 70 מיליון אלבומים שנמכרו, עשרות להיטים וניצחון על המוות עצמו, לו גראם נשאר עומד, מישיר מבט לקהל, ועדיין מחפש את התו הגבוה הבא לשיר אותו.