סקוט, ביל והבחור ההוא עם הפאות - אלביס פרסלי.

זה התחיל בטעות. ווינפילד סקוט מור השלישי הגיע לעולם בחווה במערב טנסי יומיים אחרי חג המולד של 1931, למשפחה שציפתה בכלל לבת שתמלא את החלל שהותירה אחות שנפטרה. אבל הגורל, כדרכו, תכנן משהו אחר לגמרי עבור הילד הזה, שבסופו של דבר אחז בגיטרה ושינה את העולם. לפני שמישהו שמע את השם אלביס פרסלי, סקוטי מור כבר הספיק לזייף את הגיל שלו כדי להתגייס לצי האמריקאי, לשרת בסין ובקוריאה, ולחטוף סטירה במקלחות המשותפות מחייל אחר. כשחזר לממפיס, הוא היה בחור צעיר ומחוספס שידע לתקן מנועים, לעצב כובעים בניקוי יבש, ולנגן בגיטרה בצורה שאף אחד עוד לא ממש הבין.

הקיץ של 1954 בממפיס היה לוהט ולח, מהסוג שגורם לבגדים להידבק למושבי המכונית. סקוטי, שניגן אז בהרכב קאנטרי מקומי בשם הסטארלייט רנגלרס, הציק לסם פיליפס, הבעלים של אולפני סאן, בחיפוש אחר משהו חדש. המזכירה של סם, מריון, הזכירה בחור צעיר עם פאות לחיים שנכנס פעם להקליט שיר ליום ההולדת של אמא שלו. סם נכנע ונתן לסקוטי את המספר.

ביום ראשון, הרביעי ביולי, אלביס פרסלי הופיע בביתו של סקוטי. הוא לבש חולצה תחרה לבנה, מכנס ורוד עם פס שחור בצד ונעליים לבנות. אשתו של סקוטי באותו זמן, בובי, פתחה את הדלת וחשבה לעצמה שאם זה לא הזמר, האיש הלבוש המוזר הזה לבדו שווה אודישן. ביל בלאק, הבסיסט והשכן מלמטה, הגיע גם הוא להאזין. במשך שעות הם ישבו וניגנו בלדות איטיות ומשמימות. כשאלביס עזב, ביל לא התרשם במיוחד. הוא אמר לסקוטי שהבחור לא הרשים אותו יותר מדי. סקוטי הסכים שהיה לו קול נחמד ותזמון טוב, אבל שום דבר יוצא דופן. ובכל זאת, הם החליטו לנסות להקליט באולפן למחרת בערב.

הערב באולפן היה מתסכל. השלישייה – אלביס, סקוטי וביל – עברה שיר אחרי שיר, בלדה אחרי בלדה, ושום דבר לא עבד. סם פיליפס ישב בחדר הבקרה, משועמם ומאוכזב. סביב חצות, כולם כבר היו עייפים ומוכנים ללכת הביתה. ואז, ברגע של שטות מוחלטת, אלביס לקח את הגיטרה והחל להשתולל עם שיר בלוז ישן בשם THAT'S ALL RIGHT MAMA. הוא שר אותו מהר, בקצב אחר לגמרי מהמקור. ביל בלאק קפץ מיד, תפס את הבס שלו והצטרף לחגיגה. סקוטי, שחיפש כל הערב הזדמנות לנגן משהו קצבי יותר, נכנס עם הגיטרה שלו.

סם פיליפס הוציא את הראש מהדלת ושאל מה לעזאזל הם עושים. הם ענו שהם לא יודעים. סם אמר להם לחזור ולעשות את זה שוב, כי זה נשמע לא רע בכלל דרך הדלתות. הם הקליטו את זה, וכשהשמיעו את התוצאה, ביל בלאק זרק את המשפט הנבואי: "לעזאזל, אם ישמיעו את זה ברדיו, עלולים לגרש אותנו מהעיר".

ההצלחה הייתה מיידית, אבל החיים בדרכים היו רחוקים מלהיות זוהרים. השלישייה, שכינתה את עצמה הבלו מון בויז, נדחסה למכונית אחת עם הציוד קשור לגג ונסעה מעיר לעיר. אלביס, שהיה צעיר ונמרץ בצורה בלתי רגילה, הפך את הנסיעות הללו לחוויה כאוטית. הוא היה משליך חפצים מהחלון תוך כדי נסיעה – פעם אחת אלו היו הנעליים שלו עצמו, שהסריחו את הרכב, ופעם אחרת בגדים של חברי הלהקה או המפתחות של הרכב.

ההיגיינה של אלביס בימים הראשונים הייתה נושא לשיחה. סקוטי וביל נאלצו לחנך אותו בעדינות לקחת מקלחת כל יום, הרגל שלא היה מובן מאליו עבור בחור כפרי באותה תקופה. הם היו מאיימים לשפוך עליו מים אם לא יקום ויתקלח.

ההופעות עצמן הפכו לזירת קרב. אלביס, שלא היה לו מוניטור על הבמה, לא שמע כלום מרוב צרחות הקהל. הוא היה מביט בתנועות הידיים והרגליים של סקוטי וביל כדי לדעת איפה הם נמצאים בשיר. הקהל, שהיה מורכב ברובו מבנות צעירות, היה מאבד עשתונות. באחת ההופעות בקנדה, הקהל פרץ את המחסומים והתיישב על הדשא מול הבמה.

בהתחלה, ההסכם היה פשוט: חמישים אחוז לאלביס, עשרים וחמישה אחוז לסקוטי, ועשרים וחמישה אחוז לביל. זה היה הוגן, וכולם היו שותפים. אבל אז הגיע קולונל טום פארקר. האיש, שהיה למעשה מהגר לא חוקי מהולנד עם עבר בקרקסים, החל להשתלט על העניינים. הוא לא אהב את הרעיון שהלהקה היא שותפה. הוא רצה שאלביס יהיה הכוכב היחיד, והנגנים יהיו שכירים.

לאט אבל בטוח, בוב ניל, המנהל הקודם וההגון, נדחק החוצה. הקולונל החל לסכסך בין אלביס ללהקה. הוא סיפר לאלביס שהנגנים מנסים לנצל אותו. בסופו של דבר, ההסכם המקורי בוטל. סקוטי וביל הפכו לשכירים שמקבלים מאתיים דולר לשבוע כשהם עובדים, ומאה דולר לשבוע כשהם לא. עבור אלביס, שלא הבין בכסף, זה נשמע כמו המון – הרי אבא שלו מעולם לא הרוויח סכומים כאלה. אבל עבור סקוטי וביל, ששילמו על האוכל, הבגדים והוצאות הדרך בעצמם, זו הייתה מכה כלכלית אנושה. באותה שנה שבה אלביס הפך למיליונר, סקוטי הרוויח קצת יותר משמונת אלפים דולר.

הקולונל חסם כל ניסיון של הלהקה להרוויח מהצד. כשסוכנות קרייזלר הציעה לתת ללהקה מכוניות חדשות בחינם תמורת פרסום, הקולונל סירב. כשחברת מוצרי חשמל רצתה לתת להם מקררים ותנורים, הוא אמר לא. הפילוסופיה שלו הייתה ששום דבר לא באמת בחינם, ושהוא לא רוצה להיות חייב לאף אחד.

כשאלביס עבר להוליווד, הלהקה נגררה אחריו, אבל המעמד שלהם המשיך להישחק. בסרט אחד הבמאי המוזיקלי סירב להשתמש בהם בהקלטות הפסקול והביא נגנים משלו. אלביס הבטיח שזה לא יקרה שוב, ובסרטים הבאים הם אכן השתתפו, אבל לעיתים קרובות בתפקידים משפילים. בסרט "קינג קריאול", סקוטי נאלץ לעמוד ברקע ולהעמיד פנים שהוא מנגן בבנג'ו – כלי שהוא מעולם לא ניגן בו, ושבכלל לא היו לו מיתרים באותה סצנה.

המתח הגיע לשיא. סקוטי וביל היו נואשים. הם בקושי סגרו את החודש, בעוד אלביס פיזר כספים על מכוניות ומתנות למעריצים ולחברים, אך מעולם לא קנה רכב לחברי הלהקה שלו שהיו איתו מההתחלה. הם החליטו להגיש מכתבי התפטרות. אלביס הגיב בהלם וכעס, והאשים אותם בחוסר נאמנות. בראיון לעיתונות הוא אמר שאם הם היו באים אליו, הוא היה מסדר את העניין, אבל עכשיו זה מאוחר מדי.

העבודה באולפני הקולנוע הייתה מתסכלת. נציגי האיגוד היו עוצרים את ההקלטות כל שעה עגולה בדיוק למחיאת כף כדי לסמן הפסקה, לא משנה אם הלהקה הייתה באמצע טייק מושלם. באחת הפעמים, אלביס איבד את הסבלנות והורה לטכנאים להמשיך להקליט, מתעלם מהאיש עם הסטופר. אבל גם הרגעים האלה של מרד היו נדירים. אלביס היה לכוד ברשת של הקולונל ושל אולפני הסרטים, והמוזיקה הפכה למוצר תעשייתי.

בפועל, סקוטי וביל ידעו שאלביס לא באמת ידע מה קורה. הקולונל דאג לבודד אותו. אחרי כמה שבועות של נתק, אלביס נשבר וביקש מהם לחזור לסיבוב הופעות קצר בחוף המערבי. הם הסכימו, תמורת שכר משופר להופעה, אבל הקסם של השותפות נעלם. הם היו עכשיו נגנים שכירים לכל דבר.

כשהגיע צו הגיוס של אלביס, הלהקה שוחררה לדרכה. אלביס נפרד מהם בשיחת טלפון קרירה, כאילו אמר "נתראה כשאשתחרר". באותו שבוע הוא קנה לחברה שלו מכונית חדשה, בעוד סקוטי וביל נותרו ללא פרנסה. סקוטי נאלץ לחתום אבטלה. כשאמו של אלביס, גלדיס, מתה בזמן שירותו הצבאי, סקוטי וביל לא הגיעו ללוויה. לא היה להם כסף לבגדים מתאימים, והם הרגישו נבוכים ומנוכרים.

עשר שנים עברו. סקוטי כבר פרש מנגינה והקים אולפן הקלטות בנשוויל. הוא התחתן עם אמילי, בחורה צעירה ונמרצת שלא ידעה הרבה על עברו עם המלך. לילה אחד הטלפון צלצל. אמילי ענתה, והקול בצד השני אמר "זה אלביס פרסלי". היא ענתה בציניות "יופי, ואני אליזבת טיילור" וניתקה. כשהטלפון צלצל שוב, התברר שזה באמת הוא.

אלביס הזמין את סקוטי להשתתף בתוכנית הספיישל של NBC. זו הייתה הפעם הראשונה שהם נפגשו מזה שנים. כשהגיעו ללוס אנג'לס, הם הוזמנו לארוחת ערב בביתו של אלביס. האווירה הייתה מוזרה. פריסילה ישבה בשקט, ואלביס נראה מתוח. כשאמילי ביקשה קוקה-קולה, אחד שומרי הראש נזף בה ש"אלביס שותה פפסי". אלביס, ברגע נדיר של אסרטיביות מול הפמליה, הורה להביא לה קולה מיד. אמילי הבחינה שאלביס התייחס לסקוטי בכבוד שונה לגמרי מאשר לשאר האנשים סביבו. היה שם גבול שאף אחד לא חצה.

בצילומים עצמם, אלביס היה לבוש בחליפת העור השחורה המפורסמת. הוא היה לחוץ נורא ושאל את סקוטי שוב ושוב אם הוא יצליח לעשות את זה. כשהם עלו לבמה הקטנה בסיבוב, הקסם חזר. הצליל היה רזה, מחוספס ואמיתי. באמצע ההופעה, אלביס החליט שהוא רוצה לנגן בגיטרה של סקוטי – גיבסון גדולה ומרשימה. סקוטי, שחרד לגיטרות שלו כמו לילדים, נאלץ להסכים בחוסר רצון. אלביס לקח את הגיטרה, עמד איתה, ואפילו שאל אם יש רצועה. לא הייתה. הוא ניגן עליה, מאזן אותה על הירך, בזמן שסקוטי ניגן על הגיטרה האקוסטית החבוטה של אלביס. זה היה רגע של מבחן חברות, ושניהם ידעו את זה.

אחרי מותו של אלביס ב-1977, סקוטי המשיך בחייו בנשוויל, עובד כטכנאי אולפן ומנסה להתרחק מאור הזרקורים. יום אחד ב-1970, פיט דרייק הביא את רינגו סטאר לאולפן של סקוטי להקליט אלבום קאנטרי. כשרינגו הגיע, שוטר בשכר ששכר פיט דרייק עמד בכניסה עם רשימת מוזמנים. השוטר לא זיהה את הביטל המפורסם וסירב לתת לו להיכנס עד שאשתו של סקוטי התערבה. רינגו, שהיה רגיל לטירוף של הביטלמאניה, קיבל את זה בהומור בריטי טיפוסי.

שנים מאוחר יותר, ב-1996, קית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס ביקש לפגוש את סקוטי. קית', שהעריץ את סקוטי מאז שהיה נער, הגיע לאולפן עם אביו בן ה-82 וארגז וודקה. הם ניגנו יחד שעות, כשקית' מנסה ללמוד את המהלכים המדויקים של MYSTERY TRAIN. בסוף הסשן, סקוטי וקית' ישבו ודיברו על ההבדל בין להיות נגן לבין להיות כוכב. קית' הודה שאלביס היה ענק, אבל הלהקה שמאחוריו היא זו שגרמה לו לרצות לנגן.

ב-2003, סקוטי עבר ניתוח מוח חירום להסרת שטף דם. הרופאים נדהמו שהוא בכלל הצליח ללכת לבית החולים בכוחות עצמו. כשהשתחרר, אסרו עליו לנהוג במכונית, אבל אף אחד לא אמר כלום על טרקטור כיסוח דשא. ביום הראשון בבית, הוא עלה על הטרקטור, התקרב יותר מדי לתעלה והתהפך פנימה. למזלו הוא יצא ללא פגע, וחילץ את הטרקטור בעזרת חבלים.

ב-2011, סקוטי חגג יום הולדת 80 בממפיס. פריסילה פרסלי הגיעה לברך, ופול מקרטני שר לו "יום הולדת שמח" בטלפון מקופנהגן. אבל הרגע המרגש באמת היה כשקיבל גיטרה שנבנתה כהעתק מדויק של הגיבסון הראשונה שלו מ-1954. כשהחזיק אותה, הזיכרונות הציפו אותו – הימים באולפן הקטן של סם פיליפס, הנסיעות האינסופיות במכונית הצפופה, הצרחות של הקהל, והחברות המורכבת עם הבחור ששינה את העולם, אבל בסופו של דבר נשאר בשבילו סתם עוד ילד מוכשר מממפיס שלקח לו את הגיטרה על הבמה.

סקוטי מור לא הפך למיליונר כמו הבוס שלו לשעבר (סך כל ההכנסות שלו מ-14 שנות עבודה עם אלביס הסתכמו בכ-30,000 דולר בלבד), אבל הוא נשאר האיש שהמציא צליל חדש, עמד בצל הענק, וידע מתי לכבות את המגבר וללכת הביתה. וכן, הוא חי הרבה יותר שנים מהמלך.