פינת הנוסטלגיה שלי - קינלי

היה היה פעם, בארץ ישראל הישנה והטובה, עידן שבו ה"קיוסק" היה מרכז העולם, "אסימון" היה מטבע לשון ("אההה... נפל לי האסימון") וב"מקררי אמקור" השולטים עמד בגאווה ה-בקבוק, מלך ג'ינג'י בלתי מעורער של הקיץ הישראלי, גיבור ילדותי - קינלי!

כן, כן, קינלי. עוד לפני עידן ה"זירו", ה"מקס" וה"קוקה שמוקה", היה זה קינלי. משקה תוסס, מתוק-חמצמץ בנוסחה מופלאה ונדירה, ובשני טעמים שהיוו את כל קשת האפשרויות של היקום דאז: תפוזים ולימון. עבורי, קינלי לא היה עוד משקה. הוא היה חבר תוסס - כי עם קינלי כיף להיות צמא.

סיפורו של קינלי הוא סיפור ישראלי קלאסי, כזה שנולד כמעט בטעות, קצת מאולתר, והרבה בזכות חוצפה מקומית. אי שם בשנות ה-70, חברת קוקה-קולה העולמית, שכבר ביססה את שליטתה בשוק הקולה המקומי, רצתה להביא לישראל את מותג התפוזים הבינלאומי שלה – "פנטה". אלא שכאן נכנס לתמונה יצרן קטן מטבריה, שכבר ייצר משקה בשם "פנטה הגליל". במקום להיכנס למלחמות משפטיות יקרות, החליטו בענקית המשקאות לעשות מעשה ישראלי: לעקוף את הבעיה. הם שלפו מהמדף מותג אחר שלהם, "קינלי", והדביקו אותו על בקבוקי התפוזים והלימון המיועדים לשוק הישראלי. וכך, בלי להתכוון, נולד אייקון.

לימים, בשנות ה-90, לאחר שהסימן המסחרי "פנטה" התפנה, קוקה-קולה אכן החליפה את הקינלי בפנטה המוכרת לנו היום - אבל זה ממש לא זה! איפה זה ואיפה קינלי...

מי שזוכרים כמוני את בקבוק הקינלי המקורי, זוכרים פיסת היסטוריה. זה היה בקבוק זכוכית כבד, כזה שהיום היה נחשב לנשק קר. הבקבוק (שלדעתי טוב בהרבה מבקבוקי הפלסטיק) היה בעל קימורים ייחודיים, והחזקתו ביד קרה, אחרי שהוצא מהמקרר הרועש של המכולת, הייתה תענוג צרוף ומלא שמחת חיים.

היה משהו טקסי בפתיחת בקבוק קינלי. רעש ה"פססססט" של הגז המשתחרר היה אות הפתיחה הרשמי של כל סיבה לשמוח. והטעם? הו, הטעם. ברור שזה לא היה טעם של תפוזים שנקטפו זה עתה מהעץ. זה היה טעם של פרשנות חופשית, כמעט אמנותית, של מהנדסי מזון מוכשרים מאד למושג "פרי הדר תוסס". זו הייתה מתיקות עזה שסיכנה את השיניים, עם גיזוז אגרסיבי שצרב בעונג בלשון, וצבע כתום זרחני להפליא.

היום, בעידן שבו כל ילד הוא מומחה גורמה קטן שיודע להבחין בין סוגי קפה שונים, קשה להסביר את האהבה שלי למשקאות הפשוטים ההם. היו גם את הוויכוחים האינסופיים: מה יותר טעים, קינלי תפוזים או קריסטל תפוזים? מי יותר חזק, קינלי או טמפו? לכל משקה היה מחנה אוהדים נאמן. בשבילי, קריסטל תפוזים התאים יותר לניקוי רצפות. וטמפו? שיהיה טמ-שם. קינלי הוא ה-דבר.

עם השנים, כאמור, הקינלי הלך ונעלם מהמדפים, הוחלף בפנטה הנוצצת והבינלאומית. מאוחר יותר, המותג "קינלי" חזר בגרסת "קינלי סודה" - ועם תחושה שבאים לעבוד עליי. זה היה כמו לפגוש חבר ילדות כתום-שיער פרוע שהפך לרואה חשבון מחוייט ושקוף. הקסם פשוט אבד.

אז אני מוכן לעשות עסקה אתכם - אם תמצאו לי בקבוק זכוכית של קינלי סגור מהסבנטיז, עם גזים ומצונן היטב - אתן לכם הרבה תמורתו. רק כדי ללגום עוד פעם אחת הטעם ההוא. אחחח... אלו געגועים תוססים בבקבוק.