קול מלאכים, סוף טרגי: הסיפור שלא ייאמן של טים באקלי

בואו נלך אל ה-20 ביולי 1974. השמש קופחת על אדמת הרטפורדשייר באנגליה, ומאה אלף חוגגים מתחילים לזרום לשטח האחוזה המפוארת של בית נבוורת'. האירוע, שכונה בעליזות "ההילולה הכפרית", הבטיח יום שלם של מוזיקה משובחת עם ענקי התקופה: האחים אולמן, האחים דובי, מהווישנו אורקסטרה (בהרכב שונה מההרכב הקלאסי שהיה עם בילי קובהאם), ואן מוריסון ועוד. אבל בתחתית הפוסטר, באותיות קטנות, הופיע שם אחד שכבר החל להישכח: טים באקלי.

כשבאקלי עלה לבמה בשעות הצהריים המוקדמות, בזמן שהקהל עוד התארגן על הדשא, איש לא ציפה למה שעמד להתרחש. במשך שמונה שירים, הוא שחרר את קולו המדהים, המשתרע על פני ארבע אוקטבות, על מצע של רוק ופ'אנק חושניים ומשוחררים. "זה לא ממש הזיז לטימי שהוא מופיע ראשון", נזכר ג'ים פילדר, הבסיסט שליווה אותו באותו יום. "הוא פשוט צלל לתוך הסט ולא הרים את הראש עד שזה נגמר. הוא היה על-אנושי. ההופעה הזו הייתה רגע שיא בקריירה שלי". ופה מדבר בסיסט שהיה חבר בלהקת דם, יזע ודמעות בשנותיה הראשונות.

המתופף באדי הלם מוסיף דימוי ציורי: "טים היה כמו סוס המרוצים האגדי שסיים תמיד מרחק עצום לפני המתחרים. ברגע שהוא התחיל לשיר ואני נכנסתי עם המקצבים האפרו-קובניים, אי אפשר היה לעצור אותנו. טים זרח על הבמה. הוא הרגיש שהוא שייך לראש הרשימה, לא לתחתית שלה. זו לא הייתה אגואיסטיות, הוא פשוט היה כל כך בטוח בעצמו. זה הרגיש כמו תחילתו של עידן מוזיקלי חדש עבורו".

אך הגורל, כמו תמיד, תכנן תסריט אחר לגמרי. במקום עידן חדש, זו הייתה אחת ההופעות האחרונות בחייו. תוך פחות משנה, בגיל 28 בלבד, טים באקלי כבר לא היה בין החיים, בדיוק כשהיה על סף מהפך נוסף ומפתיע – הפעם, ככוכב קולנוע.

כדי להבין את הטרגדיה, צריך לחזור אחורה. הפעם האחרונה שבאקלי הופיע בבריטניה לפני נבוורת' הייתה שש שנים קודם לכן, ב-1968. אז, הוא היה על גג העולם. נער צעיר, יפה תואר עם שיער מתולתל, חמוש בגיטרת 12 מיתרים וחתום בחברת התקליטים הנחשבת ELEKTRA. התקליט השני שלו, GOODBYE AND HELLO, זכה להצלחה גדולה, והוא נראה כמו הדבר הגדול הבא בעולם הפולק-רוק.

"הוא היה נער הרים עם שיער מתולתל, והאלילים שלו היו פיט סיגר ופרד ניל", הסביר הגיטריסט הוותיק שלו, לי אנדרווד. "אבל הוא מעולם לא היה זמר פולק טיפוסי. הוא תמיד היה איש של עצמו, מקורי". ג'ים פילדר, שהכיר את באקלי עוד מימי התיכון באנהיים, קליפורניה, הסכים: "בגלל שהיה לו שיער כמו של דילן וגיטרה אקוסטית, הכניסו אותו למגירת הפולק. אבל מה שהוא היה באמת, מהיום הראשון, היה זמר-יוצר".

אך באקלי היה הרבה יותר מזה. הוא היה נשמה מוזיקלית חסרת מנוחה, עם קול גמיש ועוטף שהיה מסוגל להביע טווח רגשי עצום. "הוא תמיד הרגיש שהוא ימות צעיר, אז הוא זז מהר מאוד, ספג רעיונות חדשים כמו ספוג", אומר אנדרווד. למרות המראה הכובש, הכריזמה והקול השמימי, באקלי לא רק היה אדיש לתהילה, הוא היה פעיל נגדה. "התקליט GOODBYE AND HELLO מכר מאות אלפי עותקים, אבל לא נראה שליבו היה נתון להצלחה", אישר ג'ק הולצמן, האיש שהחתים אותו בחברת התקליטים.

הולצמן נזכר בהופעה מכוננת בניו יורק ב-1969, מול 2,000 איש. "טים הציץ מהווילון על הבמה, ואני חושב שמה שהוא ראה היה המון שבא לטרוף אותו. הוא לא רצה שהשדים יתפסו אותו. זו הייתה נקודת מפנה". ארט ג'ונסון, הגיטריסט האחרון שליווה אותו, הוסיף: "הוא יכול היה להיות גדול יותר מדילן, כוכב ענק, אבל הוא היה שקוע במוזיקה יותר מאשר ב'קריירה'. הוא רצה שהעולם ילך אחריו, הוא לא רצה ללכת אחרי העולם".

גורם נוסף שהרחיק אותו מהזרם המרכזי היה השימוש הגובר בהרואין. "בהתחלה הוא היה פטפטן וכיף להיות בסביבתו, אבל ההרואין הפך אותו למסוגר", סיפר הולצמן. "הוא התחיל לדבר רק דרך המוזיקה שלו".

הריחוק הזה התבטא במוזיקה. התקליטים שלו הפכו ליותר ויותר ניסיוניים. ב-1969 יצא HAPPY SAD, שנטה לכיוון ג'אזי ומשוחרר יותר. אחריו הגיע LORCA מ-1970, יצירת אוונגרד בת חמישה קטעים שהייתה מלאה בצרימות מאולתרות, שינויי מקצבים וקולו של באקלי שנע בין יללות, צרחות ובכי חסר מילים. זה כבר היה יותר מדי עבור חברת התקליטים. "לא הייתי מרוצה מהתקליט הזה, אבל זו הייתה הטעות שלי", הודה הולצמן. "לא הבנתי את זה. הוא הקדים אותי, והברק של היצירה חמק ממני. לא חידשתי לו את החוזה".

בכך, ELEKTRA פספסו את מה שנחשב היום ליצירת מופת של באקלי, התקליט STARSAILOR, שהכיל את השיר המוכר והאהוב ביותר שלו, SONG TO THE SIREN. אך ב-1970 התגובות היו צוננות וכשהמתופף באדי הלם פגש את באקלי כשלוש שנים לאחר מכן, הזמר כבר התמודד עם המציאות הקשה של התעשייה.

בניסיון מודע לחזור למשחק המסחרי, באקלי שינה כיוון פעם נוספת. הוא פנה לסאונד רווי בגרובים בתקליטים FREETINGS FROM LA ו-SEFRONIA. האחרון הוקלט בלייבל של פרנק זאפה. המפיק דני רנדל סיפר: "פרנק אמר לי 'אני אוהב את הקול של טים, ואני חושב שמגיע לו לקבל תשומת לב עכשווית'". באקלי שיתף פעולה, אבל זה לא היה פשוט. התקליט היה שילוב מוזר של בלדות קורעות לב, גרסאות כיסוי מאופקות לשירים של טום וייטס ופרד ניל, ושירי פ'אנק-רוק עם מילים בוטות מינית.

התגובה הייתה עוינת. מעריציו הוותיקים הרגישו נבגדים. בהופעה בסן פרנסיסקו, מישהו צעק לעברו: "התמסחרת, טים!". "הוא היה מרוסק", נזכר הלם. "הלב שלו נשבר". אפילו המנהל שלו, הרב כהן (שהיה גם מנהלו של זאפה), התייאש מחוסר רצונו של באקלי "לשחק את המשחק". הלם מספר: "הרב היה שואל אותי בטלפון 'הוא עושה את קטעי היודל האלו שלו? למה הוא לא פשוט שר את הבלדות?'". אבל טים סירב לעמוד במקום. "הוא היה מוכן להשתנות, ואהבתי את זה בו. הוא רצה לפרוץ את הגבולות".

בתוך הכאוס המקצועי, חייו האישיים היו מורכבים לא פחות. הוא היה נשוי לג'ודי, והפך לאב חורג לבנה טיילור. לעומת זאת, בנו הביולוגי, ג'ף, מנישואיו הקצרים בגיל 18, היה דמות כמעט לא קיימת בחייו. "הוא דיבר איתי כמה פעמים על כך שנטש את אמו של ג'ף כדי להגשים את ייעודו כמוזיקאי", הודה אנדרווד. "הוא התכוון להסביר לג'ף הכול כשיתבגר".

בחודשים האחרונים לחייו, היו סימנים שהוא מנסה להתקרב לג'ף אך זה לא עזר. לעומת זאת, עם אשתו ג'ודי ובנו החורג, טיילור, הוא היה בעל ואב למופת. "הוא היה מרוויח כסף בדרכים כדי לשלם לטיילור עבור בית ספר מיוחד", מספר הלם. "הוא היה אבא רגיל לגמרי כשהם היו בסביבה".

אבל כשהם לא היו, הפיתויים ארבו לו. צריכת הסמים שלו הפכה פחות הרגל יומיומי ויותר הבקטע של התקפים. הוא היה "נקי" לגמרי בסיבובי הופעות, אך בסופי שבוע או בחופשות היה מגזים. הוא היה אדם של סתירות: מצד אחד דמות שובבה, מצחיקה ואינטליגנטית, ומצד שני נוטה למצבי רוח קודרים ולהסתגרות. "הוא היה משקיף חד על העולם סביבו, וזה דיכא אותו", אומר ג'ונסון. "זה מה שקורה כשרואים דברים לעומק".

בסוף 1974 יצא התקליט האחרון שלו, LOOK AT THE FOOL. למרות כמה רגעים יפים, הוא היה לא אחיד ונכשל מסחרית. ועדיין, האווירה הייתה אופטימית. באקלי נפרד מהמנהל הדומיננטי שלו, הרב כהן, והרגיש חופש יצירתי מחודש. והדבר המרגש ביותר: הוא נבחר לתפקיד הראשי בסרט הביוגרפי על וודי גאת'רי, BOUND FOR GLORY, בבימויו של האל אשבי (התפקיד, אגב, הלך בסוף לדיוויד קאראדין). הוא היה נקי, בריא, ועבר את הבדיקות הגופניות בהצטיינות. הקריירה שלו עמדה להתפוצץ.

ב-28 ביוני 1975, באקלי ולהקתו הופיעו מול 1,800 איש בדאלאס. "הביקורת הייתה כל כך חיובית", נזכר הלם. "'טים באקלי הגיע', הם כתבו, 'הוא מנהיג להקה אמיתי'". למחרת בלילה, הוא חזר ללוס אנג'לס, מתכנן חופשה קצרה בביתו לפני הנסיעה לאספן כדי להתחיל את צילומי הסרט. אך הוא מעולם לא הגיע לאספן. עם נחיתתו, הוא נסע לביתו של חבר, ריצ'רד קילינג. שם, לאחר ששתה, הוא הסניף הרואין, ככל הנראה בטעות. כשקילינג החזיר אותו הביתה, באקלי כבר היה מחוסר הכרה. מצבו הידרדר, פרמדיקים הוזעקו, וקצת לפני 10 בלילה, הוא מת.

סיבת המוות הרשמית: "הרעלה חריפה של הרואין / מורפין ואתנול". התאונה הנוראה יוחסה לעובדה שגופו, שהיה נקי מסמים ואלכוהול, פשוט לא עמד בהלם. אלמנתו ג'ודי תיארה זאת כתאונה.

עם זאת, תיאוריות קונספירציה תמיד ריחפו סביב מותו. המתופף באדי הלם טען שבאקלי נרצח. אך הגרסה המקובלת היא שהוא פשוט חגג יותר מדי בסוף סיבוב הופעות מוצלח. "הניחוש שלי הוא שהוא חשב לחגוג את תפקיד המשחק החדש שלו", אמר ארט ג'ונסון. "זו הייתה פשוט החלטה שגויה מצידו". אותו חבר, ריצ'רד קילינג, הואשם והורשע בגרימת מוות ברשלנות, ונידון לעבודות שירות.

כך, בגיל 28, נדם אחד הקולות המיוחדים והנועזים ביותר במוזיקה. "הקריירה שלו הייתה על סף פיצוץ", סיכם ג'ים פילדר. "הסרט היה מקפיץ אותו לפסגה. הוא היה מופיע בתוכניות אירוח ליליות והופך למטרה של הפפראצי. איך כל זה היה משפיע על המוזיקה שלו? זה כבר סיפור לסרט שלם בפני עצמו". סרט שלעולם לא יצולם, על אמן שפרץ כל גבול אפשרי, עד שנתקל בגבול האחרון, אותו לא הצליח לחצות בבטחה.