קליפורניה חולמת (אבל המציאות? סיוט): הרמוניה של כאוס, סקס ופופ

אם הייתם מקשיבים לרדיו באמצע שנות השישים, לא היה מנוס מהם. הם נשמעו כמו מלאכים שירדו מהשמיים כדי לבשר על עידן חדש של אהבה חופשית ושמש נצחית. ארבעה קולות שמשתלבים בשלמות על-טבעית: ג'ון פיליפס (המוח), מישל פיליפס (היופי), דני דוהרטי (הקול) וקאס אליוט (הנשמה). הם היו "האמהות והאבות" והם מכרו לעולם את החלום הקליפורני באריזת צלופן נוצצת. גם יום שני העגמומי הפך בפיהם לזוהר.

אבל מתחת להרמוניות השמימיות ולגלימות הבוהמייניות, המציאות הייתה רחוקה מאוד מלהיות גן עדן. הסיפור האמיתי שלהם הוא אופרת סבון פסיכדלית עמוסה בבגידות, טריפים של LSD, משחקי כוח, גניבות, הסתבכויות עם החוק, ובעיקר – הרבה מאוד כישרון שצמח מתוך ייאוש מוחלט.

ג'ון פיליפס, המוח (והפה הגדול) מאחורי הלהקה, לא היה בדיוק נער מקהלה. עוד הרבה לפני שהפך לאייקון פופ, הוא היה פרחח מקצועי ומניפולטור בחסד. כשהוריו שלחו אותו לפנימייה צבאית קתולית קשוחה, הוא למד מהר מאוד שהדרך היחידה לשרוד היא לתחמן את המערכת. השיא הגיע כשהתקבל לאקדמיה הימית היוקרתית "אנאפוליס" רק כדי לרצות את אביו. כשהבין שחיי צבא הם לא בשבילו, הוא זייף "נקודות עיוורות" בראייה. הרופאים היו מבולבלים, אמו שיתפה פעולה עם סיפור כיסוי על נפילה על הראש בילדותו, וג'ון שוחרר לחופשי. "פשוט לא יכולתי לראות את עצמי משיט נושאת מטוסים", הוא הודה מאוחר יותר.

אחרי שנזרק מהאקדמיה הימית, ג'ון החליט ב-1958 לעשות מעשה הרואי: הוא ארז מזוודה וטס להוואנה, קובה, כדי להצטרף למהפכה של פידל קסטרו. לפחות זה מה שהוא סיפר לאשתו דאז, סוזי. בפועל? הוא וחבר בילו שבועיים שיכורים במלונות פאר, ניגנו בגיטרה ברחובות וצפו בסרטים כחולים. המהפכה היחידה שג'ון עבר שם הייתה היכרות ראשונה עם מריחואנה, באדיבות יצאנית מקומית שחשבה שהוא קונה סיגרים.

בצד השני של המשוואה הייתה מישל גיליאם (לימים פיליפס), נערה יפהפייה שגדלה במקסיקו ובקליפורניה עם חיבה לצרות. מישל וג'ון נפגשו כשג'ון עוד היה נשוי, והרומן ביניהם היה כל כך לוהט ופומבי שג'ון פשוט עזב את משפחתו לטובת הנערה בת ה-17

הם היו מוזיקאים רעבים בניו יורק הקפואה. ג'ון פיליפס, שהגיע מרקע של ג'אז ולהקות ווקאליות קטנות, היה אובססיבי למוזיקה אבל תקוע בעולם הפולק הדועך. מישל, שהפכה להיות אשתו הצעירה והיפהפייה, חלמה בעיקר לחזור הביתה לשמש של קליפורניה.

השיר המפורסם ביותר שלהם, CALIFORNIA DREAMIN, לא נכתב על שפת הים ביום שמשי, אלא בחדר מלון עלוב וקפוא בניו יורק. ג'ון נזכר בלילה ההוא: "היינו במלון ארל בניו יורק, היה ארבע מעלות מתחת לאפס, היינו מרוששים, והחימום במלון כבה בעשר בלילה. מישל ישנה, ואני ניגנתי בגיטרה. ניסיתי להעיר אותה כדי שתכתוב את המילים. היא אמרה 'עזוב אותי, אני רוצה לישון'. אמרתי לה 'קומי, תכתבי את זה, את לא תצטערי על זה לעולם, אני מבטיח לך'".

מישל אכן קמה, ובחוסר רצון בולט תרמה את הבית השני המפורסם על הכניסה לכנסייה. ג'ון שנא את השורה הזו בהתחלה. הוא חשב שהיא דתית מדי, אבל מישל התעקשה. היא גדלה במקסיקו סיטי וזכרה את הכנסיות הקתוליות בחיבה. השיר הזה, שנולד מתוך קור וגעגועים, יהפוך מאוחר יותר להמנון של דור שלם.

החיבור בין ארבעת חברי הלהקה לא היה מובן מאליו. דני דוהרטי, זמר קנדי עם קול זהב, היה החוליה המקשרת. הוא הכיר את קאס אליוט (שבאותה תקופה רדפה אחריו לכל מקום) והכיר את ג'ון ומישל. המפגש המכונן של הארבעה התרחש בדירה בניו יורק, בלילה שכלל כמות מכובדת של LSD נוזלי שמישהו השיג.

מישל מספרת על הרגע שבו קאס נכנסה לחדר בפעם הראשונה, בדיוק כשהסמים התחילו להשפיע: "פתחתי את הדלת וראיתי את קאס עומדת שם בחצאית קפלים, סוודר ורוד וריסים מלאכותיים ענקיים. כשהיא מצמצה, היא נראתה כמו בובה. אמרתי לעצמי, 'וואו, זה חתיכת סם!'".

באותו לילה הזוי, הם ישבו סביב כלוב ציפורים גדול, הדליקו נר בתוכו וצפו בצללים המרקדים על הקירות כשהם מעמידים פנים שהם הציפורים וג'ון הוא החתול. זו הייתה תחילתה של "המשפחה". הם גילו שכשהם שרים יחד, משהו קסום קורה. אבל ג'ון, המנהיג הבלתי מעורער והשתלטן, לא רצה את קאס בלהקה. התירוץ הרשמי? היא לא מספיק טובה מוזיקלית. הסיבה האמיתית? היא הייתה שמנה מדי לטעמו, והוא רצה תדמית מסוימת. קאס, מצדה, לא ויתרה.

בניסיון לגבש את הסאונד (ולברוח מהחורף), החבורה ארזה אוהלים, אופנועים וכלי נגינה וטסה לאיי הבתולה. מה שהיה אמור להיות חופשת עבודה הפך למה שהם כינו בקריצה "מחנה עינויים". הם הקימו אוהלים ליד ביצה מלאה יתושים, חיו על הקצה, שתו רום וצרכו כמויות גדולות של חומרים משני תודעה. הם שרפו רהיטים כדי להתחמם, וגיהצו את כרטיס האמריקן אקספרס של ג'ון עד שהבנק פשוט ביטל אותו. הם היו כל כך עניים שהם נאלצו לגנוב אוכל ולפעמים לאכול מה שדגו בים. אבל שם, בין היתושים לשיזוף, נולדה ההרמוניה המפורסמת. הם שמעו את הביטלס ואת הבירדס והבינו שהפולק מת ושהעתיד הוא ברוק חשמלי. דני דחף את ג'ון לכיוון הזה: "אנחנו חייבים תופים, חייבים להיות להקת רוק". ג'ון, שהיה טהרן של פולק, התנגד בהתחלה, אבל נכנע כשהבין לאן הרוח נושבת.

הם ניגנו ושרו במועדון מקומי בשם DUFFY'S, וקאס – שעדיין לא התקבלה רשמית ללהקה – עבדה שם כמלצרית ושרה את הקולות הגבוהים מהרצפה בזמן שהשלושה האחרים היו על הבמה.

השהות באיים הסתיימה בבריחה דרמטית. מושל האי גירש אותם והם נתקעו בלי דולר בכיס. איך הם חזרו? בזכות נס בקזינו. מישל, שמעולם לא הימרה בחייה, ניגשה לשולחן הקוביות והצליחה להביא 17 פעמים רצופות של ניצחון. "הקהל השתגע, צעקו 'לכי על זה, בלונדי!'", נזכר דני. הם זכו ב-6,000 דולר, אספו את הכסף מהשולחן וטסו ישר להזמין כרטיסים במחלקה הראשונה בטיסה לניו יורק.

כשהגיעו ללוס אנג'לס, הם היו שבורים, מלוכלכים ורעבים. בארי מגווייר, זמר שהיה אז בשיא הצלחתו עם הלהיט EVE OF DESTRUCTION, סידר להם אודישן אצל המפיק לו אדלר. הם נכנסו לאולפן, עדיין לבושים בבגדים המטונפים מהאיים, ושרו לאדלר את CALIFORNIA DREAMIN. התגובה שלו הייתה מיידית. "עצמתי את העיניים והקשבתי להם. הייתה לי כבר הכותרת לאלבום הראשון: 'אם אתה יכול להאמין לעיניים ולאוזניים שלך'... כי ידעתי שזה בדיוק הדבר". אדלר שאל אותם מה הם צריכים כדי לחתום עמו. ג'ון ענה במשפט שהפך לאגדה: "זרם קבוע של מזומנים מהמשרד שלך לבית שלנו".

אבל היה תנאי אחד - אדלר רצה את קאס. הוא הבין שהקול שלה והכריזמה שלה הם הדבק שמחזיק את הכל. ג'ון נאלץ לבלוע את הגאווה, וקאס הוחתמה רשמית. האגדה מספרת שקאס קיבלה מכה בראש מצינור ברזל באיים וזה שינה לה את הקול ואפשר לה להגיע לטונים גבוהים יותר שהיו נחוצים להרכב. המציאות? סיפור כיסוי שהם המציאו כדי להסביר למה ג'ון פתאום הסכים לקבל אותה ללהקה. האמת הייתה פשוטה: הם היו צריכים את הכסף, ואדלר לא היה מוכן לחתום בלעדיה.

בעוד שהמוזיקה שלהם הייתה הרמונית להפליא, היחסים האישיים היו "סלט רגשי" אחד גדול. ג'ון היה נשוי למישל. קאס הייתה מאוהבת עד מעל הראש בדני. ודני? דני ומישל התחילו רומן סודי עוד באיי הבתולה ("שיחקנו ברגליים מתחת לשולחן", הוא הודה).

הרומן ביניהם קרה בלילה אחד, אחרי מסיבת יום הולדת לקאס, בזמן שג'ון וקאס ישנו שיכורים על השולחן בסלון. דני פשוט סימן למישל באצבעו, והם חמקו לדירה ריקה סמוכה. אבל סודות בלהקה הזו לא נשמרו זמן רב. דני, אולי מתוך רגשות אשם או סתם טיפשות, סיפר לקאס, שהייתה מאוהבת בו בסתר. קאס, פגועה עד עמקי נשמתה, בכתה במושב האחורי של המכונית בדרך חזרה, וחשפה את הבגידה. התגובה של ג'ון הייתה מפתיעה: במקום לרצוח אותם, הוא כתב שיר.

השיר I SAW HER AGAIN נכתב כעונש לדני. ג'ון הכריח את דני לשיר את השיר שוב ושוב באולפן, כשהוא צופה בו מתייסר. מישל נזכרת: "כעסתי מאוד שג'ון מעניש את דני בצורה סדיסטית וחולנית כזו. שאלתי אותו איך הוא יכול לעשות את זה, והוא ענה: 'כי אני מאמין בלהפוך טרגדיה לתמלוגים'". באולפן ההקלטות, ג'ון היה רודן. הוא היה מעיר את כולם באמצע הלילה לעבוד, ובמקרה של השיר הזה, טעות הקלטה שבה דני נכנס מוקדם מדי ("I SAW HER... I SAW HER AGAIN") הושארה בכוונה כי זה נשמע אותנטי. קאס הייתה שבורה לחלוטין מהרומן הזה. היא הייתה מאוהבת בדני והאשימה את מישל - "מכל הגברים בעולם, דווקא את האיש שלי לקחת לעצמך?", היא הטיחה בה.

המתח הגיע לשיא בערב אחד בשנת 1966, כשמישל נתפסה מפלרטטת עם ג'ין קלארק מלהקת הבירדס במהלך הופעה. ג'ון חטף את המיקרופון ופיטר אותה על המקום מול הקהל ("יום הולדת שמח שיהיה לך, את מפוטרת!"). למחרת, מישל קיבל מכתב רשמי מעורך הדין של הלהקה (שהיה גם עורך הדין שלה), שהודיע לה חגיגית שהיא בחוץ. "אל תקראי לעצמך 'מאמא' יותר", נכתב שם. הלהקה המשיכה הלאה במהירות אכזרית, החליפה את מישל בבחורה בשם ג'יל גיבסון, ואפילו הדביקה את הפרצוף של ג'יל על הגוף של מישל בעטיפת האלבום השני (למרות שחלק מהעותקים המקוריים עדיין מסתובבים בשוק ושווים בקרב מעריצים אספנים). הלהקה המשיכה להופיע כאילו כלום לא קרה. אבל המעריצים צעקו "איפה מישל?", והקסם נעלם.

אבל מישל לא ויתרה. היא ידעה שהיא חלק בלתי נפרד מהקסם. היא התחננה, בכתה, ואפילו הסכימה לחתום על חוזה דרקוני שאוסר עליה להשתמש בשם "מאמא מישל" אם הלהקה תתפרק (סעיף שבוטל רק אחרי שהיא צעקה על נשיא חברת התקליטים "מה לעזאזל זה?!" וגרמה לו לצאת מהחדר בזעם). בסופו של דבר, הקהל רצה את מישל, וג'ון נאלץ להחזיר אותה - אבל לא לפני שהיא למדה בדרך הקשה.

עם ההצלחה הגיע הכסף, והרבה ממנו. ג'ון ומישל, שנשארו נשואים, כבר לא גרו בחדר קר במלון פשפשים. הם קנו אחוזה מפוארת בבל-אייר שהייתה שייכת בעבר לכוכבת הקולנוע ג'נט מקדונלד. הכסף זרם כמו מים – תמלוגים של 50 או 100 אלף דולר היו מגיעים בדואר כבדרך אגב. הם קנו מכוניות רולס רויס תואמות, יגואר לכל חבר להקה, ובגדים בבוטיקים היקרים ביותר. הבית של הפיליפסים הפך למרכז העניינים של האליטה ההוליוודית והמוזיקלית. הביטלס, הרולינג סטונס, רומן פולנסקי ושרון טייט – כולם היו בני בית שם. אבל גולת הכותרת הייתה האולפן הסודי. באותה תקופה החוק אסר על בניית אולפני הקלטות בבתים פרטיים בבל-אייר. ג'ון, שלא ממש התעניין בחוקים, בנה אולפן משוכלל בעליית הגג, מוסתר מאחורי ארון הבגדים הישן של ג'נט מקדונלד. הכניסה הייתה סודית: היית לוחץ על פאנל עץ במסדרון, והוא היה נפתח כמו בסרט ריגול וחושף את האולפן.

הפקחים של העירייה היו מגיעים לחפש את הבנייה הלא חוקית, אבל מעולם לא מצאו את הדלת הסודית. באולפן הזה הלהקה הקליטה חלקים נרחבים מאלבומיה המאוחרים, כשהם שוקעים עמוק יותר ויותר לתוך אורח חיים של מסיבות שנמשכו ימים, אלכוהול יוקרתי (דני היה מחסל בקבוקי 'קראון רויאל' בסיטונאות) וסמים מכל הסוגים.

ב-1967, ג'ון ולו אדלר הגו רעיון מהפכני: פסטיבל הפופ הבינלאומי של מונטריי. זה היה האירוע שעיצב את "קיץ האהבה". הם הצליחו לשכנע את האמנים הגדולים בעולם (כולל המי וג'ימי הנדריקס) להופיע בחינם למען "צדקה". אבל הלהקה עצמה הייתה במצב רע. הם היו אמורים לסגור את הפסטיבל, אבל דני היה עסוק בלהשתכר באיי הבתולה ולא הגיע לחזרות. "הוא הופיע עשר דקות לפני שהיינו צריכים לעלות לבמה", נזכר ג'ון במרירות. ההופעה שלהם נחשבת בעיני רבים לחלשה, במיוחד אחרי שג'ימי הנדריקס שרף את הגיטרה שלו והמי שברו את כל הציוד על הבמה דקות ספורות לפני כן. "היינו צריכים לעלות ולהשתמש בציוד שנשאר אחרי ההרס", סיפר דני.

מאחורי הקלעים של הפסטיבל הכל היה כאוס. להקות מסן פרנסיסקו, ובראשן הגרייטפול דד, שנאו את ג'ון וראו בו מיליונר מלוס אנג'לס שמנסה לנצל אותם. הם סירבו לחתום על ויתור זכויות לצילום, ובסוף הפסטיבל, המנהלים של ה"דד" החליטו לנקום. הם השקו את השומרים בוויסקי מהול ב-LSD, וגנבו ציוד הגברה בשווי מיליון דולר שהושאל לפסטיבל על ידי חברת "פנדר". כשלו אדלר דרש את הציוד בחזרה, מנהל הדד ענה לו בציניות: "למה שלא תבוא לקחת את זה? ואל תשכח לשים פרחים בשיער".

אחרי הפסטיבל, הלהקה יצאה למסע יחסי ציבור באירופה והחליטה לעשות את זה בסטייל: הפלגה באונייה היוקרתית "פרנס". הם עלו לסיפון עם מזוודות גוצ'י חדשות וכמות מכובדת של מריחואנה שתפרו בתוך הבטנה של המעילים שלהם. אבל כשהגיעו לסאות'המפטון באנגליה, חיכתה להם הפתעה לא נעימה. שוטרים עלו לאונייה והודיעו שקאס אליוט עצורה באשמת גניבת שמיכות ומפתחות ממלון בביקור קודם. האמת הייתה שהמשטרה חיפשה את בן הזוג שלה, סוחר הסמים פיק דוסון. המעצר היה אלים ומשפיל: שוטרת גדולה גררה את קאס, ומישל, בהתקף זעם, הכתה את השוטרת בפניה.

הלהקה כולה התייצבה בבית המשפט, אבל הדרמה האמיתית קרתה במלון אחר כך. במסיבה שנערכה לכבוד שחרורה של קאס, בנוכחות מיק ג'אגר, ג'ון העליב את קאס בפומבי. קאס, שספגה ממנו עלבונות על משקלה במשך שנים ("ג'ון היה אומר לי להפסיק לאכול כי העיניים שלי מתקרבות אחת לשנייה"), צרחה עליו "לך תזדיין!" מול כולם ועזבה את הלהקה. זה היה הסוף המעשי של הלהקה, גם אם הם המשיכו לקרטע עוד קצת. היחסים היו מורעלים, הסמים הפכו מכייף לבעיה, והיצירתיות של ג'ון החלה לדעוך.

הלהקה התפרקה רשמית ב-1968, וגם ג'ון ומישל התגרשו, אבל הלהקה נאלצה להתאחד שוב ב-1971 לאלבום כפוי (PEOPLE LIKE US) רק כדי להימנע מתביעה של מיליון דולר מצד חברת התקליטים. האלבום הזה, שהוקלט כשחברי הלהקה בקושי מדברים אחד עם השני, נחשב לכישלון צורב ולסוף עגום לאגדה.

אם שנות השישים היו החלום, שנות השבעים היו הסיוט בהקיץ. ג'ון, לאחר גירושיו ממישל, התחתן עם השחקנית הדרום-אפריקאית ג'נבייב וייט. יחד הם צללו לתוך מערבולת של סמים קשים שהפכה את חייהם לסרט אימה. זה התחיל בלונדון. ג'ון התחבר לקית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס. השניים הפכו ל"תאומי הרעל", מבלים לילות כימים באולפנים ובדירות פאר, מסניפים ומזריקים כמויות של הרואין וקוקאין שיכלו להרוג גדוד שלם. ג'ון סיפר על לילה אחד שבו הוא וקית' נראו כמו זוג הומלסים מוזנחים כשיצאו מהאולפן בבוקר, מפחידים את המזכירה בכניסה.

ההתמכרות של ג'ון לקוקאין הגיעה לרמות פסיכוטיות. הוא החל לסבול מהזיה בעלת שם רפואי – "פורמיקציה" – התחושה שיש חרקים שזוחלים מתחת לעור. ג'ון היה משוכנע שיש לו "חרקי קוקאין". הוא היה עומד שעות מול המראה עם פינצטה, מנסה לשלוף אותם, עד שגופו היה מכוסה פצעים. הוא אפילו ביקר אצל רופאים ומומחים לטפילים, מביא איתו דגימות של "החרקים" (שהיו בעצם חתיכות עור ודם יבש). באחת הפעמים הוא עטף את כל גופו בניילון נצמד בניסיון לחנוק את החרקים הדמיוניים. זה היה טירוף מוחלט.

הסוף הטרגי באמת הגיע ב-1974. קאס אליוט, שסוף סוף זכתה להצלחה עצמאית והופיעה בפלאדיום בלונדון בפני קהל מריע, מתה בשנתה בחדר בדירה שהייתה שייכת להארי נילסן. האגדה האורבנית מספרת שהיא נחנקה מכריך חזיר, אבל האמת הפרוזאית והעצובה יותר הייתה שהלב שלה פשוט לא עמד בעומס. פשוט נח לצדה כריך שכזה. "הלב הגדול שלה פשוט ויתר", אמרו חבריה. היא הייתה רק בת 33.

כשחזר לניו יורק, ג'ון שכלל את ההתמכרות שלו לכדי אמנות פלילית. הוא מצא בית מרקחת קטן במנהטן והפך אותו למקור האספקה הפרטי שלו. הרוקחים, שהסתנוורו מהכוכב המפורסם ומהכסף, סיפקו לו כמויות מסחריות של תרופות מרשם נרקוטיות ללא מרשמים אמיתיים. ג'ון היה יוצא משם עם שקיות מלאות בקוקטייל קטלני של כדורים ומזרקים.

השיטה הייתה מתוחכמת: ג'ון היה קונה אלפי כדורים (כמו קוואלודס) מבית המרקחת במחיר סיטונאי, ואז סוחר בהם עם דילרים של קוקאין כדי לממן את ההתמכרות שלו ושל אשתו. הם חיו בדירת פאר בשדרה ה-72, שהפכה למאורת סמים מטונפת. קירות האמבטיה היו מוכתמים בדם (מהניסיונות לנקות את המזרקים הסתומים), מזרקים משומשים נזרקו לפח בנייר כסף כדי לא לדקור את עובדי הזבל.

באחת האפיזודות הביזאריות, ג'ון היה צריך להבריח סמים בטיסה. הוא תפר שקיות של הרואין וקוקאין לתוך הבטנה של מכנסיו, ממש סביב המותניים, ועבר כך את הבידוק הביטחוני. בפעם אחרת, הוא רוקן ספר שירה עתיק ויקר ומילא אותו בהרואין טהור שנשלח אליו בדואר. האירוניה לא נעלמה מעיניו: הספרים שפעם קרא באהבה לאשתו לאור נרות הפכו לכלי קיבול לסם שהרס את חייהם.

הטרגדיה הגדולה ביותר בסיפור הייתה ההשפעה על הילדים. ג'פרי ולורה (מקנזי פיליפס), ילדיו הגדולים של ג'ון, נשאבו לתוך העולם הזה. לורה, שהייתה רק נערה, מצאה את עצמה משתמשת בסמים עם אביה. ישנו רגע מצמרר שבו ג'ון מתאר כיצד הוא מזריק קוקאין לבתו בת ה-18. "אבא, אתה צריך משקפיים חדשים, פספסת את הווריד," היא אמרה לו בקרירות.

בנו הקטן, טאמרליין (טאם), נחטף על ידי ג'ון ואשתו במסע מטורף של בריחה מהחוק ומגרושתו מישל. הם נסעו ברחבי ארצות הברית בלימוזינה, כשטאם הקטן יושב על ברכיו של ג'ון ועוזר לו לנהוג בזמן שאביו מזריק סמים תוך כדי נסיעה כדי "להתיישר". הם התחבאו במלונות דרכים, שינו את המראה שלהם, ואפילו צבעו את הכלב שלהם בשחור כדי שלא יזהו אותם.

במהלך השנים ג'ון ניסה להיגמל אינספור פעמים, לרוב בדרכים מפוקפקות. רופא אחד במנהטן, שכונה "דוקטור די", הבטיח לרפא אותו מהרואין על ידי זריקות של "ויטמינים". בפועל, הזריקות הכילו אמפטמינים וקוקאין רפואי טהור. ג'ון נכנס למרפאה מכור להרואין ויצא ממנה מכור לקוקאין. הוא ואשתו היו מגיעים למרפאה, מפלרטטים עם הרופא על ספרות והיסטוריה, ובזמן שדעתו הייתה מוסחת, ג'ון היה גונב מזרקים ובקבוקוני סמים מהארונות.

במקרה אחר, ג'ון שילם הון תועפות לרופא שהבטיח גמילה בבית מבודד בווירג'יניה. זה נגמר בכך שג'ון שבר את ידו של הרופא הנוכל, נמלט מהבית בשלג, ושכנע נהג מונית לקחת אותו לשדה התעופה כדי לטוס חזרה לניו יורק ולקנות עוד סמים. הוא הגיע לשדה התעופה וחנה בחנייה השמורה לנשיא ארצות הברית כי זו הייתה החנייה הפנויה היחידה הקרובה לטרמינל.

הסוף הבלתי נמנע הגיע ב-1980. ה-DEA פשט על בית המרקחת ותפס את ג'ון. הוא עמד בפני עונש של 45 שנות מאסר. למזלו (או בזכות עורך דין מבריק ושיתוף פעולה מלא עם התביעה), הוא קיבל עונש קל בצורה שערורייתית: 30 יום בכלא מינימום-אבטחה בפנסילבניה, שם בילה את זמנו במשחקי כדורסל עם האסירים ובחתימות כסלבריטאי.

אבל הכלא לא היה העונש האמיתי. העונש היה הגוף ההרוס, הבזבוז של מיליוני דולרים, הקריירה המרוסקת והנזק הבלתי הפיך למשפחתו. בתו החורגת מתה ממנת יתר בנסיבות מסתוריות בזמן שהוא היה שקוע עמוק בסמים, אירוע שזעזע אותו עד עמקי נשמתו.

בסופו של דבר, ג'ון פיליפס הצליח להתנקות (למרות מעידות חוזרות ונשנות עם אלכוהול). הוא הקים מחדש את "האמהות והאבות" (עם חברים אחרים מאלו שהיו לצדו פעם) ויצא לסיבובי הופעות נוסטלגיים. הוא הפך למרצה נגד סמים, מסתובב בבתי ספר ומספר לילדים את מה שאף אחד אחר לא יכול לספר ממקור ראשון: איך זה מרגיש להיות על גג העולם, ואז ליפול משם ישר לתוך תא שירותים מסריח עם מחט ביד.

איפה זה ואיפה קליפורניה החולמת?