קפטן פנטסטיק: העשור המנצנץ והמוזר של האיש שפעם קראו לו רג'י

השנה היא 1975. אצטדיון דודג'ר בלוס אנג'לס גועש. על הבמה עומד אדם לבוש בחליפת בייסבול מכוסה פאייטים, אוחז במחבט בייסבול מול 55,000 איש שצורחים את שמו. הוא המלך הבלתי מעורער של הרוק, האיש שמוכר 2% מכלל התקליטים בעולם. אבל רק 48 שעות קודם לכן, אותו האיש בדיוק עמד על מקפצה בחצר האחוזה שלו בבוורלי הילס, הכריז בפני משפחתו וחבריו: "אני אמות בתוך שעה", וקפץ למים העמוקים לאחר שבלע חופן של כדורי ואליום. אז ברוכים הבאים לעולמו של אלטון ג'ון בשנות ה-70. עולם שבו הפער בין רג'ינלד קנת' דווייט – הילד המפוחד – לבין "קפטן פנטסטיק" היה רחב כמו המרחק בין כדור הארץ למאדים.

כדי להבין את המפלצת (במובן הטוב, וגם הפחות טוב) שאלטון ג'ון הפך להיות, צריך לחזור אחורה. הרבה לפני משקפי השמש בצורת שמשה קדמית והמגפיים בגובה מגדל אייפל, היה שם רג'י. ילד שמנמן שגדל בבית שבו המוזיקה התנגנה ללא הרף מהרדיו, ושניגן משמיעה בלבד כבר בגיל שלוש. אבל הבית הזה היה גם שדה קרב. אביו, סטנלי, קצין בחיל האוויר המלכותי, היה דמות מאיימת. רג'י חי בפחד מתמיד מפניו, חושש לנשום לא נכון או, חלילה, ללעוס את הסלרי שלו בקול רם מדי בארוחת הערב.

"הייתי מאובן ממנו," אלטון הודה לימים. "פחדתי מהרגע שהוא יחזור הביתה". המוזיקה הייתה המקלט. כשההורים רבו – והם רבו הרבה – רג'י היה מסתגר בחדרו וצולל לתוך אוסף התקליטים שלו. הוא לא סתם האזין להם; הוא היה מסדר אותם, בוהה בהם, מתיידד איתם. "גדלתי עם חפצים דוממים כחברים שלי," הוא סיפר פעם, משפט ששובר את הלב קצת יותר ככל שחושבים עליו.

הגאולה הגיעה בדמותו של אלטון דין (סקסופוניסט) ולונג ג'ון באלדרי (זמר בלוז כריזמטי). רג'י, שניגן בלהקה שלהם, "בלוזולוג'י", החליט יום אחד שנמאס לו להיות רג'י דווייט. בנסיעה חזרה משדה התעופה הית'רו, הוא שאל את הסקסופוניסט אם הוא יכול לאמץ את שמו הפרטי. "לך תזדיין, רג'," הייתה התשובה הלבבית. אבל רג'י לא ויתר. הוא צירף את השם הפרטי של אלטון דין לשם המשפחה של לונג ג'ון באלדרי, והוסיף את שמו האמצעי של הסוס המיתולוגי – הרקולס. וכך, מתוך תסביך נחיתות ותשוקה לתהילה, נולד אלטון הרקולס ג'ון.

אבל אלטון ג'ון הגדול לא היה קורה בלי ברני טאופין. והחיבור ביניהם הוא אולי אחת התאונות המאושרות ביותר בהיסטוריה של המוזיקה. רג'י, אז עדיין נער שמנמן וחסר ביטחון, ענה למודעה בעיתון NME שחיפשה כישרונות. הוא הגיע למשרד, התיישב ליד הפסנתר ושר כמה שירים. האיש בצד השני של השולחן, ריי וויליאמס, ראה פוטנציאל אבל ידע שרג'י לא יודע לכתוב מילים. אז הוא עשה מעשה: הוא שלף מעטפה סגורה שנשלחה על ידי בחור בשם ברני טאופין – מגדל תרנגולות בן 17 מלינקולנשייר שחשב שהוא משורר.

רג'י לקח את המעטפה הביתה. באותו לילה, הוא הלחין מוזיקה ל-14 שירים מתוך המעטפה. הכימיה הייתה מיידית, למרות שהשניים בקושי נפגשו. כשברני הגיע סוף סוף ללונדון, הוא נראה כמו "הדחליל מהקוסם מארץ עוץ", אבל לרג'י הוא נראה כמו מלאך. "התאהבתי בו," אלטון סיפר, "לא בצורה פיזית. הוא היה הנפש התאומה שחיפשתי כל חיי".

השניים עברו לגור יחד בדירה קטנה עם ארוסתו דאז של אלטון, לינדה וודרו. וכן, קראתם נכון – ארוסה. אלטון היה כה נואש לאהבה וכה מבולבל לגבי זהותו, שהוא כמעט התחתן. זה נגמר בניסיון התאבדות שלומיאלי למדי: אלטון הכניס את הראש לתנור הגז, אבל דאג להשאיר את חלון המטבח פתוח ולשים כרית נוחה מתחת לראשו. ברני מצא אותו, ולינדה העירה בציניות: "למה, הוא בזבז את כל הגז הזה". החתונה בוטלה ברגע האחרון, ואלטון וברני נמלטו משם כל עוד נפשם בם. האירוע יקבל בהמשך שיר בשם SOMEONE SAVED MY LIFE TONIGHT.

הפריצה הגדולה הגיעה ב-1970, במועדון הטרובדור בלוס אנג'לס. אלטון הגיע לאמריקה כפסנתרן בריטי אלמוני, ונתקל בקבלת פנים מוגזמת שכללה אוטובוס קומותיים אדום עם הכיתוב "אלטון ג'ון הגיע". הוא שנא את זה. הוא רצה קדילאק. אבל ברגע שעלה לבמה, משהו קרה. המועדון עצמו לא היה גדול. הצפיפות בו הייתה רבה אבל הרבה ידוענים ביקשו לראותו שם בפעולה.

הוא לא סתם ניגן בפסנתר; הוא תקף אותו. הוא בעט בכיסא שלו לאחור, ניגן בעמידה, עשה עמידת ידיים על המקלדת, ונראה כמו הכלאה בין ג'רי לי לואיס לחייזר. הקהל, שהיה מורכב ממיטב הברנז'ה של אל.איי, נותר המום. ניל דיימונד, שהציג אותו, שפך את המשקה שלו מרוב התלהבות. ליאון ראסל, האליל של אלטון באותה תקופה, ישב בשורה הראשונה ולא האמין. אחרי ההופעה, אלטון היה הכוכב החדש בשכונה. כולם רצו חתיכה ממנו. אפילו בוב דילן הגיע לראות אותו בהמשך הסיבוב, ואלטון וברני קפאו מפחד.

עם ההצלחה הגיע הכסף, ועם הכסף הגיעה ההתפרקות. אלטון ג'ון לא סתם קנה דברים; הוא שאב אותם. הוא קנה מכוניות לפי צבעים, בתים שהוא בקושי ביקר בהם, ובעיקר – משקפיים. האוסף שלו הגיע למאות זוגות, כולל זוג עם מגבים פעילים וזוג שעשוי מזהב טהור. באחד הטיולים ללוס אנג'לס, הוא נכנס לחנות התקליטים "טאוואר רקורדס" ופשוט רוקן אותה. "הסיבה שבאתי לנגן בטרובדור," הוא הודה, "היא כי רציתי ללכת לחנות תקליטים אמריקאית". הוא קנה אלבומים על פי העטיפה, לפי הריח, לפי המשקל.

אבל זה לא היה רק תקליטים. הוא קנה ציורים של רמברנדט ורנואר, פסלים עתיקים, ואפילו בובת קרטון ענקית בגובה 8 מטרים של מארק בולאן, שנאלצה לעמוד בגינה כי היא הייתה גדולה מדי לבית. ביום הולדתו ה-26, הוא ערך מסיבה על ספינה בנהר התמזה עם אורחים כמו פול סיימון ורינגו סטאר. עד אמצע שנות ה-70, אלטון היה בלתי ניתן לעצירה. הוא שכר מטוס בואינג 720 פרטי וצייר את שמו בזהב על הגוף. המטוס כלל אח (מזויפת, למרבה המזל), בר באורך 5 מטרים, וחדר שינה עם מיטה מכוסה פרווה. שם, בגובה 30,000 רגל, התנהלו מסיבות שגרמו לסדום ועמורה להיראות כמו פיקניק של הצופים.

סטיבי וונדר הופיע פעם בהפתעה על המטוס, מנגן באורגן של הבר, ואלטון – שהיה במצב רוח רע במיוחד – צעק: "תשתיקו את האורגן המזדיין הזה!" לפני שהבין במי מדובר. ההופעות הפכו לקרקס של תחפושות. הוא עלה לבמה מחופש לפסל החירות, לדונלד דאק, ולמלכת אנגליה. בהופעה אחת בהוליווד בול, הוא הוכנס לבמה על ידי לינדה לאבלייס (כוכבת "גרון עמוק"), כשיונים לבנות שוחררו מתוך פסנתרים צבעוניים. הבעיה היחידה הייתה שהיונים נבהלו וסירבו לעוף, והצוות נאלץ לזחול מתחת לפסנתרים ולדחוף אותן החוצה.

אבל מתחת לנצנצים, אלטון התחיל להתפרק. הקוקאין הפך לחלק בלתי נפרד מהתפריט היומי. "הייתי אוכל המבורגרים נוטפי שומן ונרדם מול הטלוויזיה," הוא סיפר. בהתקף זעם אחד ביוסטון, הוא איים על אנשי האבטחה וצרח: "תעופו מפה לעזאזל!" כשראה אותם מתנהגים באלימות לקהל. בהופעה אחרת, הוא התעלף על הבמה, נגרר החוצה להקיא, וחזר לנגן כאילו כלום לא קרה. ואז היה המפגש עם המלכה האם. בארוחת ערב בטירת וינדזור, אלטון היה כל כך לחוץ שהוא שם סוכר על הביצים שלו במקום מלח. כשעלה לחדר להחליף בגדים ונותר בתחתוניו, הנסיכה מרגרט נכנסה לחדר לשיחה קלילה, מתעלמת באלגנטיות מהעובדה שהוא חצי ערום.

אחד הרגעים המרגשים ביותר בקריירה של אלטון היה החיבור שלו עם ג'ון לנון. אלטון העריץ את לנון בצורה עיוורת ("הוא האדם היחיד בעסק הזה שקדוש לי ב-100 אחוז"). השניים הפכו לחברים קרובים, ואלטון אפילו ניגן בפסנתר בשיר של לנון, WHATEVER GETS YOU THROUGH THE NIGHT. אלטון היה משוכנע שהשיר יהיה להיט מקום ראשון. לנון היה סקפטי. הם התערבו: אם השיר מגיע למקום הראשון, לנון עולה להופיע עם אלטון במדיסון סקוור גארדן. השיר אכן כבש את הפסגה, ולנון, מבועת ומקיא מרוב לחץ מאחורי הקלעים, קיים את ההבטחה.

הרגע שבו לנון עלה לבמה בניו יורק בנובמבר 1974 מתואר כרעידת אדמה. "הבניין רעד פיזית," סיפר הגיטריסט דייבי ג'ונסטון. "ראיתי את המרפסות זזות". זה היה הלילה שבו לנון ויוקו אונו, אחרי שנה וחצי של פרידה, התאחדו מאחורי הקלעים, בזכות אלטון ששיחק את תפקיד השדכן. וכמובן, זו הייתה ההופעה הגדולה האחרונה של ג'ון לנון בחייו.

ב-1976, בשיא ההצלחה, אלטון עשה טעות אחת גדולה (לפחות במונחים של שיווק באמריקה השמרנית): הוא היה כנה. בראיון למגזין רולינג סטון, הוא הודה שהוא ביסקסואל. התגובה הייתה מיידית ואכזרית. תחנות רדיו הפסיקו לנגן את שיריו, ומדורות של תקליטים נערכו ברחבי הדרום של ארה"ב. נערה מיוטה כתבה מכתב למערכת העיתון בו הביעה זעזוע מ"המוסריות הננסית" שלו.

"זה היה מחיר קטן לשלם עבור החופש," אלטון אמר, למרות שהמכירות צנחו בן לילה. בבריטניה, לעומת זאת, נהגי מוניות פשוט צפרו לו יותר ברחוב. אבל במגרשי הכדורגל, האוהדים של הקבוצות היריבות לא ריחמו. במשחק של ווטפורד (הקבוצה שאלטון רכש והפך ליו"ר שלה), הקהל שר במקהלה: "אלטון ג'ון הוא הומוסקסואל" לצלילי "גלורי גלורי הללויה". אלטון ישב ביציע הכבוד, חייך וספג את הכל.

אם כבר מדברים על כדורגל, האהבה של אלטון למועדון ווטפורד הייתה אולי מערכת היחסים היציבה ביותר בחייו באותו עשור. הוא לא סתם היה בעלים עשיר; הוא היה אוהד שרוף שבכה כשהקבוצה ניצחה והתאבל כשהפסידה. הוא השקיע מיליונים, הביא את המאמן גרהאם טיילור, והוביל את הקבוצה מהליגה הרביעית ועד לליגה הראשונה. "החלום היחיד שלי הוא לעמוד ביציע הכבוד בלילה שבו ווטפורד עולה ליגה," הוא אמר. וכשזה קרה, ההתרגשות הייתה גדולה יותר מכל תקליט זהב.

לקראת סוף העשור, כשנדמה היה שהוא עשה הכל, אלטון החליט לכבוש יעד חדש: ברית המועצות. ב-1979, בשיא המלחמה הקרה, הוא הפך לכוכב הרוק המערבי הראשון שיצא לסיבוב הופעות מעבר למסך הברזל. הרוסים היו בהלם. הוא הופיע בלנינגרד ובמוסקבה, רק הוא וריי קופר (נגן כלי ההקשה המשוגע שלו), ונתן הופעות של שעתיים וחצי. הוא שתה שמפניה על הבמה, רקד על הפסנתר, ואפילו שר את BACK IN THE USSR של הביטלס. הקהל הרוסי, שהיה רגיל לאיפוק, יצא מגדרו. אבל הוא חזר משם עם הפסדים כספיים כבדים, כמו גם עם חוויה תרבותית ששינתה אותו.

שנות ה-70 של אלטון ג'ון הסתיימו רשמית בספטמבר 1980, בהופעה היסטורית בסנטרל פארק בפני חצי מיליון איש. הוא עלה לבמה בתחפושת דונלד דאק (שאותה הוריד בקושי רב כי הריצ'רץ' נתקע), ונתן את שואו חייו. זה היה עשור של קיצוניות. מהילד הביישן לכוכב שקונה יהלומים במיליונים; מהיוצר הרגיש שהלחין את YOUR SONG לאיש ששר על THE BITCH IS BACK; מהאמן הבודד שחשב שאיש לא אוהב אותו, לאיש שמוקף בעשרות אלפי מעריצים שמאירים את האפלה בגפרורים. האמת? לא יאמן שאלטון ג'ון שרד בכלל את הסבנטיז, לפי איך שהוא חי אז.