כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-1 במאי (1.5) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אני הולך לפגוש את מיק בקליפורניה, בערך באמצע אוקטובר, ואנחנו נצטרך לעשות חזרות רבות. כל עניין הסרטים הזה שהוא עושה עכשיו באוסטרליה קצת מעיק. כלומר, זה נשמע לי מסוכן. הוא נורה ביד והוא נאלץ לקצר את שיערו. אבל מיק חושב שהוא צריך לעשות את הדברים האלו. דיברנו על זה לא פעם, ושאלתי אותו למה לעזאזל הוא רוצה להיות כוכב קולנוע. אבל הוא אומר, 'ובכן, קית', אתה מוזיקאי וזה דבר שלם בפני עצמו, אבל אני לא מנגן כלום'. אז אמרתי שמי ששר ורוקד כמו שהוא, לא צריך לעשות שום דבר אחר. אבל הוא לא מסכים. הצרה היא שזה לא תואם את התוכניות שלנו; זה קרה בדיוק כשהכנסנו את מיק טיילור ללהקה, ובדיוק כשסיימנו את האלבום LET IT BLEED. היה לנו שיר אחד לעשות ובטעות מחקנו את קולו של מיק כשהתעסקנו עם הטייפ. ומיק תקוע באוסטרליה, בערך 3,000 מייל מהאולפן הקרוב. זה די רחוק. אבל בסופו של דבר, אני חושב שזה יהיה התקליט הכי טוב שעשינו אי פעם" (קית' ריצ'רדס בשנת 1969)
ב-1 במאי בשנת 1969 יצא האלבום השני של ג'וני מיטשל ושמו CLOUDS.
יש בו שירים שרובם הגדול כבר הוקלט על ידי אמנים אחרים, שג'וני נתנה להם משיריה, כולל כמה שהפכו לקלאסיקות מהגדולות שלה, כמו CHELSEA MORNING ו- BOTH SIDES NOW. האחרון הפך ללהיט בפיה של הזמרת, ג'ודי קולינס (שדרך אגב, ה-1 במאי הוא תאריך יום הולדתה). אחריה הקליטו את השיר אמנים רבים, ביניהם גם פרנק סינטרה. ג'וני, עם קולה הגבוה והמדויק ונגינת הגיטרה שלה בעלת ההרמוניות המפתיעות, מעניקה למאזין חוויה נדירה, היישר מהשיר הפותח, TIN ANGEL ועד הסיום עם BOTH SIDES NOW. מדובר באלבום שכולו ג'וני מיטשל, ששרה פה ומנגנת בגיטרה ובקלידים. אורח יחיד שניגן לצידה בהקלטה הוא סטיבן סטילס, שסיפק צלילי גיטרה ובס.
קולה של מיטשל פה רחב טווחים וגם טהור ביותר. יש בו חמימות נדירה, אבל לא כולם אהבו את האלבום כשיצא. עיתון GO טען כי ג'וני נשמעת יותר מדי מונוטונית ולא מתחברת באמת למילים שכתבה. אבל הביקורות היו בסך הכל חיוביות עד נלהבות והציבו את שמה של מיטשל למעלה כאחת ההבטחות הגדולות בתחום היצירה האישית הנשית ויותר מזה.
אם כבר יצירה אישית - ג'וני גם ציירה את עטיפת התקליט.
בעיתון GUARDUAN נכתב אז בביקורת על התקליט: "ג'וני מיטשל כתבה שירים לטום ראש וללהקת פיירפורט קונבנשן. הם השתמשו בשירים שלה בשני האלבומים שלהם. אבל אינטונציות זעירות בשתי הפרשנויות הצביעו על כך ששני המחנות לא היו הבעלים של השירים שהם בחרו. טום ראש הוא אחד מאותם זמרים ששיריהם מאבדים אחיזה, וג'ודי דיבל, הזמרת המקורית של פיירפורט קונבנשן, למרות שהיא מרגישה את השירים, היא לא מצליחה להטעין אותם. בחורה אנגלייה ששרה 'לבד בקרולינה', למשל, מאבדת תחושת מקום מכרעת. פיירפורט קונבנשן, לעומת זאת, היא להקת פולק-רוק יפה וקלילה.
כל השירים בתקליט הזה של ג'וני מיטשל הם שלה. הקול שלה טהור והיא שרה בליווי גיטרה אקוסטית. כשאני אומר שהשירים שלה הם שלה, אני לא מתכוון רק שהיא כתבה אותם. היא הבעלים שלהם, כי כל אחד מהם, שונה מהאחרים, נוגע בה עצמה ומספר רק את הסיפור שלה. היא קנדית, מאלברטה והרקע שלה מוצב לתוך השירים שלה.
מבלי לרצות להיות לבד, היא התרגלה לעצמה, עם מודעות עצמית ויכולת להסתכל על עצמה ועל האדם האחר, מה שהופך את האמת לחובה, גם במחיר של הפסד. היא יכולה להיות צופה בעצמה. החיים נראים כגלריה של מזכרות, שמדביקות אותה ואת הנוף שלה. היא מביטה בחפצים זמן כה רב בלהט שהם הופכים טעונים יותר במשמעות מאשר אנשים שנעלמו כעת. למרות זאת, היא צעירה. ג'וני מיטשל מוכשרת ומרגשת בצורה יוצאת דופן, כי היא כנה עם עצמה, והעצמי שלה יפה".
ב-1 במאי בשנת 1966 נערך המופע האחרון בהחלט של הביטלס מול קהל באנגליה. ההופעה שהלהקה ביצעה על הגג בשנת 1969 לא נחשבת ככזו כי הביטלס הופיעו בה ללא קהל מולם.
הנוכחים במקום לא ידעו שהם למעשה צופים בהופעה החיה האחרונה של הביטלס באנגליה. הערב היה אינסופי וכלל הופעות של דאסטי ספרינגפילד, האבנים המתגלגלות, להקתו של ספנסר דיוויס, הפנים הקטנות, המי, להקת המזלות, האוברלנדרס, מתבודדי הרמן, הסט של אלן פרייס, המחפשים, ציפורי החצר, האחים ווקר ולהקת "דייב די, דוזי, ביקי, מיק וטיץ'". אורחי כבוד היו רוי אורביסון וקליף ריצ'רד עם להקת הליווי הקבועה שלו - הצלליות.
דרק ג'נסן, עורך ה-NME, סיפר לאחר מכן: "חיכיתי לביטלס ליד המטבחים, בכניסה האחורית לאצטדיון. פתאום נעצרה מכונית וארבעה טבחים יצאו ממנה עם חלוקים ודברי מזון. הם עברו לידי כשלפתע קלטתי לתדהמתי שאלה הביטלס בתחפושת. הם צעדו במטבח, רינגו מעד והמגש שהחזיק נפל לרצפה ברעש גדול. זה נראה כמו סצנה מסרט של האחים מרקס והם צחקו מאוד ממה שקרה".
פחות מצחיקה היתה האווירה בין בריאן אפשטיין לאנדרו לוג אולדהאם, מנהל הרולינג סטונס. אפשטיין הכיר את אולדהאם והעסיק אותו בעבר כיחצ"ן של הביטלס. עכשיו הם התווכחו מי תהיה הלהקה שתסגור את הערב. שניהם ידעו שחוזה הצילום של ההופעה לטלוויזיה היה מוגבל בזמן ולכן מי שיופיע אחרון לא יהיה בשידור למיליוני צופים. מוריס קין, בעלי ה-NME: "במהלך ההופעה של הסטונס עמדו לפתע הביטלס, עם הגיטרות בידיהם, ליד מדרגות הבמה. אמרתי להם שהם הקדימו אבל ג'ון החליט שהם עולים עכשיו. אמרתי שזה בלתי אפשרי והוא צעק עלי שאם הם לא יעלו עכשיו, הם לא יעלו בכלל. הלכתי לבריאן אפשטיין וניסיתי להסביר לו שיש לי הסכם חתום עם הסטונס, ושאם הביטלס לא יעלו בזמן שנקבע - האצטדיון ייהרס עד היסוד ואנחנו ומנהלי האצטדיון נתבע אותו ואת להקתו על ההרס ועל הפרת החוזה. בריאן הבין מיד את המסר והעבירו לג'ון. לנון התפוצץ ושטף אותי במטר קללות עסיסי שטרם נשמע כמותו".
הביטלס הופיעו אחרונים וצולמו רק במהלך קבלת הפרסים. "זה כמו ארבעה פריקים שמגולגלים החוצה בשביל להיראות, להניד את ראשם ולחזור לכלוב", התלונן אז ג'ון באוזני העיתונאי ריי קולמן. לאחר המופע הקצרצר (רבע שעה בלבד עם חמישה שירים), רצו הביטלס למכונית המילוט ולפני שנכנסו אליה זרקו באוויר את הפרסים לכיוון עוזריהם, מל אוונס וניל אספינל. המכונית החלה להתרחק מהמקום כשדלתותיה עדיין פתוחות. זו הייתה ההופעה האחרונה של הביטלס על במה באנגליה.
ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-1 במאי בשנת 1967 היה עסוק חבר להקת הביץ' בויז, קארל וילסון, בבית המשפט, לאחר מעצרו בגין ניסיון התחמקות מגיוס לצבא.
וילסון היה ידוע אז בהתנגדותו הנחרצת למלחמת ויאטנם ועורך דינו טען בבית המשפט שלא ניתנה לו ההזדמנות להסביר את הצד שלו בעניין. לאח מכן הוא שוחרר בערבות בסך 40,000 דולר ודרכונו הוחזר לו, כך שיכל לחזור להופיע עם חבריו ללהקה, ששהו בינתיים בסיבוב באירופה. קארל הורשה לטוס בתנאי שיתייצב להמשך משפטו, ב-20 ביוני.
לאחר הסיוט בבית המשפט מיהר קארל לביתו כדי לארוז ולטוס. למחרת הוא טס מלוס אנג'לס לדבלין, בטיסה פרטית שעלתה 5,000 דולר! זמר הלהקה הנוסף, מייק לאב, אמר בהמשך לתקשורת: "לקארל אין בעיה לשרת את המדינה, אבל הוא לא מוכן לשים את ידיו על כלי נשק. זו השקפת עולמו ואתם יכולים לראות זאת בכל ראיון שהוא עשה בשנים האחרונות. יכול להיות שבהמשך הם ימצאו לו בצבא תפקיד הגון שבו הוא לא יצטרך לצאת ולהילחם".
אחיו ומתופף הלהקה, דניס וילסון: "קארל מרגיש בדיוק כמוני, שאין שום סיבה להיות קשור למשהו שיכול להרוג מישהו. מדוע יש כל כך הרבה שנאה בעולם? האמונה של קארל ושלי בעניין אינה קשורה לדת. הוא פשוט לא מוכן להרוג. פשוט אין צורך במלחמה כדי להניע את העולם. גם אני לא אתגייס לצבא אם ינסו כך לגייס אותי. אני מעדיף להעביר את זמן השירות בכלא. להרוג אנשים זה דבר רע".
ב-1 במאי בשנת 1967 הקליט ג'ון מאיאל, איש הבלוזברייקרז והבלוז הלבן, אלבום סולו שלם שייצא בתחילת נובמבר של אותה שנה בשם THE BLUES ALONE.
ההקלטות נערכו באולפני חברת התקליטים DECCA שבצפון-מערב לונדון. זה לא היה סשן של הבלוזברייקרז ומאייאל הקליט תריסר שירים מקוריים ביממה אחת. הוא לקח להקלטה את הגיטרה של פיטר גרין ואת הבס של ג'ון מקווי (חבריו בלהקת הבלוזברייקרז אז). כמו כן, הוא ניגן בהקלטה גם במפוחית, פסנתר, אורגן, צלסטה ובכלי הקשה. היחיד שניגן עמו בהקלטה זו היה המתופף קיף הארטלי. מאייאל הביא שירים שנכתבו גם בעקבות רומן שהיה לו אז עם הזמרת מארשה האנט. אחד השירים, BROKEN WINGS, יקבל בהמשך גם ביצוע של להקת רוק מתקדם בשם אטומיק רוסטר, באלבום הבכורה שלה.
ב-1 במאי בשנת 1967 התחתן כוכב הרוק הגדול, אלביס פרסלי, עם בחירת ליבו, פרסיליה.
הטקס היה קצר מאד, שם בסוויטה במלון אלאדין שבלאס וגאס. לאחר כמה דקות פנה אלביס לקבל ברכות מזל טוב מהנוכחים הספורים. ביניהם מנהלו קולונל טום פארקר, אחותה של פריסיליה מישל, השושבינים של אלביס (ג'ו אפוסיטו ומרטי לאקר), היהלומן הארי לויץ' שמכר לאלביס את טבעת הנישואין ובה יהלום בשווי שלושה קראט בשווי 4,000 דולר. בסה"כ היו בחדר 14 אנשים, מתוך כמאה שהוזמנו.
פרסיליה סיפרה שנים לאחר מכן: "זה היה מעצבן לראות כיצד חברינו נדחפו לצד. הקולונל דחף רבים החוצה בטענה שהחדר קטן מדי. אין לי מושג מדוע הוא לא שינה לחדר גדול יותר".
זה היה נראה כמבצע צבאי של הקולונל. אלביס ופרסיליה הגיעו יום לפני כן לפאלם ספרינגס וכתבת רחרחנית מקומית מיהרה לבשר שהשניים יתחתנו שם. היא לא ידעה שזו הייתה הסחה בלבד והם טסו לפני עלות השחר ללאס וגאס. ומיהרו להתחתן שם. לאחר הכרזתם חתן וכלה נערכה ארוחת בוקר לכל החוגגים. מלצרים חרוצים הסתובבו בין השולחנות העגולים והגישו עוף, צדפות וחזיר. השמפניה זרמה כמים והזוג המאושר רקד שם סלואו לצלילי השיר LOVE ME TENDER. "זה תמיד היה השיר האהוב עליי", סיפרה הכלה אחר כך.
לאחר שנחתכה העוגה הגבוהה פנו אלביס ופרסיליה לקבל קומץ עיתונאים. הקולונל צפה היטב על המתרחש וכשראה שאלביס לא עונה כמו שצריך על השאלות ורק מתבדח, החליט לקצר את הדבר. ירח הדבש נערך באחוזה שבגרייסלנד, ממפיס. אלביס שכר גם לונה פארק רק בשבילו ובשביל כלתו. אבל לצד השמחה היה גם כעס רב; חברי מאפיה כעסו שלא הוזמנו גם הם לאירוע. אחד מהם היה רד וסט, חבר ילדות של אלביס, שהתפוצץ: "זה היה כמו שלא יזמינו אותי לחתונה של אחי! אני ממש איבדתי את זה ורתחתי עליו".
בעיתון LONGVIEW, בטקסס, נכתב אז: "החתונה של אלביס פרסלי לא הצליחה להרגיז את המעריצות. אלביס פרסלי יצא השבוע מהבידוד של חייו הפרטיים. הוא חגג את נישואיו לפרסיליה בקבלת פנים מפוארת בלאס וגאס, ואז נעלם פעם נוספת. החתונה ככל הנראה לא גרמה לגל של תדהמה בקרב מעריצות פרסלי. רוב הבנות שצרחו עליו לפני 10 שנים הן עכשיו נשים ואמהות. בעוד שרבות מהן נשארות נאמנות בעוז לגיבורם, הן נראות רגועות. נאמנותם של מעריצי פרסלי מעוררת תמיהה בהוליווד. שלא כמו כמה אמנים אהובים פופולריים שמוכנים לחלוק את חייהם האישיים עם הציבור, אלביס לא עושה שום הופעה אישית ונותן רק ראיונות זמניים על סטים של סרטים. התקליטים והסרטים שלו הם החשיפה היחידה שלו לציבור.
בעוד שמכירות התקליטים שלו נמצאים אחרי אלו של הביטלס ואהובים אחרים לאחרונה, הוא עדיין אמן מוכר מוביל. הוא עדיין יכול להרוויח מיליון דולר עבור כל אחד משלושת הסרטים שהוא עושה מדי שנה. הרומן שלו עם פריסילה היה אופייני לנטייתו של פרסלי לחשאיות. התגלה שאלביס פגש אותה כשהוא היה בן 24 והיא בת 14".
בסוף חודש מאי ערך אלביס קבלת פנים באחוזתו, לחגיגה נוספת את החתונה. אלביס ופרסיליה לבשו את בגדי החתונה ולמקום הוזמנו חברים רבים שלא היו בטקס הרשמי. לקראת חצות הכריז החתן המלך שכולם יצפו עכשיו בסרט בכיכובו של קירק דאגלס. הוא הוביל את כולם לחדר ההקרנה הפרטי שבאחוזה. פרסיליה הייתה מאושרת ובתחילת הריון.
ב-1 במאי בשנת 1972 יצא אלבום חדש לג'ף בק ולהקתו. שמו הוא כשם הלהקה, אך מאז רבים מכנים אותו בשם "אלבום התפוז", בשל עטיפתו.
היה זה גלגול נוסף של הרכב זה, בראשותו של הגיטריסט ג'ף בק, שסיים להקליט את תוצרתו החדשה ביולי 1971, כשלצדו של בק אלו הם הזמר בובי טנץ', הקלידן מקס מידלטון, הבסיסט קלייב צ'מאן והמתופף קוזי פאוואל.
בק רצה להביא באלבום זה השפעות ממוזיקת הנשמה והפ'אנק האמריקנית. בראשו הוא דמיין את להקת בוקר טי והאם ג'יז. בשביל אותנטיות המסע החליט בק להביא לכיסא המפיק את הגיטריסט סטיב קרופר, מאותה להקה משפיעה, שהיה גם מפיק הבית בחברת התקליטים STAX. התוצאה לא נשמעה כמו בוקר טי והאם ג'יז אך מחשמלת בצורה אחרת. לא כולם העריכו את המאמץ...
הנה הביקורת שנכתבה על התקליט ברולינג סטון בזמנו: "אם אי פעם תמצאו את עצמכם במצב רוח משועמם, פשוט תטוסו מיד להוליווד, שם כותב ביקורת זו יבלה אתכם אחר הצהריים בהסבר מדוע הוא רואה בג'ף בק כיום גיטריסט רוק חסר ערך. האלבום הזה, והלהקה בכלל, בדרך כלל נהדרים כשנגינת הגיטרה של בק נמצאת באור הזרקורים. אבל המוזיקה של ג'ף בק היא בעיקר משעממת, שגרתית וצפויה. למרות שליטתו בסגנון מסוים, זמר הלהקה (בוב טנץ') אינו מוכשר ולא מעניין. הוא זמר של טריק אחד, אותו הוא מלביש על כל שיר שיהיה. אפשר היה לצפות שסטיב קרופר, כמפיק, ידחוף את הלהקה לגרוב של STAX, אך לא היה מזל טוב שכזה. כך שגם קרופר נכשל פה, כמפיק. כדי לחוות דעה שחוסר הפופולריות שלה עשויה לעלות על זו של כל אחת אחרת בהיסטוריה של ביקורות הרוק, אסכם שהכי טוב, כמובן, שהוא צריך להתחבר לדמות או מספר דמויות שכישרון התפיסה המוזיקלי שלהם מתכתב עם הגאונות שלו כגיטריסט".
בסוף חודש מאי החליט בק לשים סוף להרכב הזה. הוא חש שלא יוכל להגיע עמו גבוה יותר. הוא היה מאוכזב ממה שהושג עד כה ורצה לצאת לדרך חדשה.
ב-1 במאי בשנת 1973 יצא תקליט חדש לצמד הקארפנטרס ושמו NOW & THEN.
כשהגיע הזמן של הצמד המצליח הזה להביא לחנויות את התקליט הבא, יומן ההופעות היה עמוס מדי מכדי לנשום. ריצ'רד קארפנטר לא מצא את הזמן והכוח להלחין שירים חדשים ולכן הוחלט ליצור מחרוזת שירים-קלאסיקות מימי העבר הרחוק. זה חיבר את ריצ'רד ואחותו, הזמרת קארן, לימים של פעם, בהם השניים נהגו להקשיב, בבית המשפחה בניו הייבן, לתקליטונים הישנים.
אחד הלהיטים הברורים בתקליט היה THIS MASQUARADE, שנכתב על ידי ליאון ראסל והוצג קודם לכן בתקליטו CARNEY. הקארפנטרס כבר הקליטו בעבר שירים שלו (SUPERSTAR ו-A SONG FOR YOU) ושמחו לקבל עוד שיר מבית היוצר שלו. אופן כתיבת השיר הזה נשמע כאילו זה נכתב במיוחד לקארפנטרס, אם כי הדבר אינו כך. עדיין, האופן בו קארן שרה את השיר הזה הפך אותו להישמע אישי ביותר עבורה. המקצב הנעים בסגנון הבוסה נובה, עם הפסנתר הנהדר והאוורירי של ריצ'רד, הפכו את השיר הזה ללהיט. להיט נוסף בא עם SING משובב הנפש. צדו השני של התקליט הוקדש למחרוזת האולדיז שנעטפה בחוכמה עם השיר YESTERDAY ONCE MORE, שבו קארן שרה על אהבתה להקשיב לרדיו ולהתענג על הצלילים שבקעו ממנו "כשהייתי צעירה הייתי מקשיבה לרדיו / מחכה לשירים האהובים עליי / כשהם הושמעו שרתי איתם / זה גרם לי לחייך".
ב-1 במאי בשנת 1969 העניקו חברי המי לעיתונות הצצת בכורה ליצירתם החדשה על ילד חירש, אילם ועיוור בשם טומי. הופעת היצירה הזו נערכה במועדון הג'אז של רוני סקוט שבלונדון.
בקהל נכחו הרבה אנשי תקשורת כמו גם מוסיקאים אחרים כגון מארק בולאן (מהצמד טירנוזאורוס רקס, ודייב די (מלהקת דייב די, דוזי, ביקי, מיק וטיץ') ואיאן מקלייגן (הקלידן לשעבר של להקת SMALL FACES). הצגת יצירה חדשה, בצורה שכזו, הייתה שכיחה בעולם הסרטים וההצגות, אך לא בעולם הרוק. השירים החדשים הרשימו את הנוכחים, אך היו גם שהתלוננו על עוצמת הרעש הגבוהה מדי.
הגיטריסט והכותב הראשי, פיט טאונסנד, הסביר מהבמה לקהל, לפני שהלהקה החלה לנגן: "יש סיפור למוסיקה. זה הסיפור של טומי, ילד שנולד כנורמלי, ממש כמוכם וכמוני. הוא נולד ובגלל המלחמה, אביו יצא לצבא כדי להילחם. בינתיים, אמו של טומי לא שומרת אמונים ומביאה אליה מאהב. יום אחד, טומי רואה משהו שהוא לא היה צריך לראות ונאמר לו שעליו לשתוק לחלוטין בעניין. הוא צפה ברצח. ההלם גרם לו להיות עיוור, חירש ואילם". אז נשמע באולם צחוק של עיתונאים ומישהו ציין שזה רעיון חולני. "לא, זה לא חולני", המשיך טאונסנד. "טומי נפגש בהמשך עם מלקת האסיד שמבטיחה להפוך אותו מילד לגבר. בהמשך הוא נאנס על ידי הדוד שלו ומתוודע לאל.אס.די ובעקבות זה הוא הופך לאשף משחקי פינבול. אז הוא הופך לגיבור של הדור הצעיר". אז הפכה השעה הבאה להצגת כמה שירים מהיצירה, כשקירות המועדון, שהיו רגילים יותר למופעי ג'אז, רעדו מהצלילים שיצאו מהרמקולים הגדולים שהובאו לשם. כמה אנשים יצאו משם עם הבנה ששמיעתם נפגעה ולצדה הבנה נוספת, שהם חזו ברגע היסטורי בעולם המוסיקה.
גם זה קרה ב-1 במאי:
- בשנת 1939 נולדה זמרת הפולק ג'ודי קולינס. היא זו שגילתה לקהל את הזמר הצעיר לאונרד כהן ועליה כתב סטיבן סטילס את השיר SUITE JUDY BLUE EYES.
- בשנת 1944 נולדה הזמרת ריטה קולידג'.
- בשנת 1969 התארח בוב דילן בתוכנית הטלוויזיה של ג'וני קאש. הם שרו יחדיו שלושה שירים של דילן. התוכנית צולמה בנאשוויל ושודרה ב-7 ביוני.
- בשנת 1968 נולדה הבסיסטית (לשעבר) של הסמאשינג פאמפקינס, דארסי רצקי.
- בשנת 1955 הוחתם זמר/גיטריסט רוק'נ'רול בשם צ'אק ברי ללייבל CHESS, לאחר המלצה עליו שהגיעה מאמן הבלוז, מאדי ווטרס. ההחתמה הוכחה כמנצחת כי ברי יצר כמה משירי הרוק'נ'רול החשובים ביותר (ביניהם ROLL OVER BEETHOVEN).
- בשנת 1974 הופיע צמד הקארפנטרס בבית הלבן לפי בקשתו של הנשיא ניקסון, באירוע לכבוד קנצלר מערב גרמניה, וילי בראנט.
- בשנת 1970 נחת בלונדון אמן הבלוז האוולין וולף במטרה להקליט באולפני אולימפיק תקליט עם אריק קלפטון, רינגו סטאר, ביל ווימן וצ'ארלי ווטס מהרולינג סטונס ועוד.
- בשנת 1995 יצא גיליון פלייבוי ובו הזמרת ננסי סינטרה (הבת של פרנק ובעלת השלאגר "המגפיים האלו נועדו להליכה") מככבת בשער וגם בפנים - כשהיא רק עם מגפיים...
- בשנת 1969 הופיע ג'ים מוריסון (הסולן של להקת הדלתות) בערב הקראת שירה ב- SACRAMENTO STATE COLLEGE GALLERY.
- בשנת 1966 הופיע ג'יימס בראון לראשונה בתוכנית האירוח הטלוויזיונית של אד סאליבן. בראון השקיע והביא לתוכנית את כל להקתו כשהוא מעניק הופעה מסחררת.
- בשנת 1968 יצא אלבום פסקול של אלביס פרסלי לסרט בשם SPEEDWAY. הקהל לא מיהר להתלהב.
- בשנת 1977 יצא תקליטון בכורה ללהקה ושמה פוליס, עם השיר FALL OUT. הרכב הלהקה היה אז בסיסט/זמר ושמו סטינג, מתופף בשם סטיוארט קופלאנד והגיטריסט הנרי פדובאני. התקליטון לא הצליח וייקח עוד זמן עד שלהקה זו תצליח באמת (עם גיטריסט אחר ושמו אנדי סאמרס).
- בשנת 1955 יצא תקליטון חדש לג'וני קאש, עם השיר I WALK THE LINE. זה אחד השירים המפורסמים ביותר שלו ומפרט את ערכיו ואורח חייו של קאש עם הבטחה להישאר נאמן לאשתו הראשונה, ויויאן ליברטו, בזמן שהיה בדרכים. קאש היה בן 22 כשהתחתן עם ויויאן ב-7 באוגוסט 1954; בתם רוזאן נולדה 10 חודשים מאוחר יותר. הוא כתב את השיר כתזכורת להישאר נאמן, מה שהתברר שלא היה קל מאוד לביצוע. כשהשיר המריא, הוא הפך לכוכב ופתאום היה עטוף בהסחות דעת. קאש טייל ללא הרף, כשרק לעתים רחוקות היה בבית. בשנת 1956 הוא פגש את ג'ון קרטר, הם התחילו לעבוד יחד וגם ניצת רומן. ויויאן הגישה תביעת גירושין בשנת 1966. קאש וקרטר התחתנו בשנת 1968 ונשארו יחד עד המוות.השיר הוקלט באולפן סאן בממפיס, ב-2 באפריל 1956, כשקאש ניגן אותו בקצב איטי, אבל בוס האולפן, סם פיליפס, ביקש ממנו לעשות גרסה נוספת בקצב מהיר יותר, שבסופו של דבר הייתה הגרסה שיצאה.
- בשנת 1979 הופיע אלטון ג'ון את הופעתו הראשונה מתוך חמש בישראל. ההופעה נערכה בבנייני האומה שבירושלים. אלטון עלה לבמה לבוש בגדים ססגוניים ומגפי לאק מבריקים עם עקב גבוה. במשך שעתיים וחצי הלהיב אלטון את הקהל. הוא התחיל לבדו על הפסנתר ובאמצע ההופעה הצטרף אליו נגן כלי ההקשה ריי קופר. אחרי ההופעה נערכה מסיבה בסוויטה המלכותית שלו במלון הילטון שבעיר. אלטון תרם את הכנסותיו מהמופעים בארץ למען אירגון ווראייטי (למען ילדים נזקקים).
ב-1 במאי בשנת 2024 מת ריצ'רד טאנדי, הקלידן של להקת אי.אל.או, מתחילתה ועד סופה. בן 76 במותו.
בשנת 1980 כתב עליו מתופף הלהקה, בב בוואן, בספר שהוציא: "אנחנו פיתחנו תיעוב כלפי בדיקות סאונד להופעות. כל להקה עוברת את זה, בדרך כלל בשעות אחר הצהריים לפני המופע בערב. אז לפעמים אנחנו מנגנים בהן קטעים של הצלליות או RUNAWAY של דל שאנון או משחקים כדורגל ברחבת האיצטדיון. כולם - חוץ מריצ'רד. הוא לוקח את בדיקות הסאונד ברצינות רבה, כמו המוסיקה שלו. כשהוא לא בסיבוב הופעות, הוא נועל את עצמו ומתאמן ומלמד את עצמו לנגן קטעי קונצ'רטו בעל פה. הוא יכול להיעלם לשעות - השיא שלו זה יומיים - ולצפות בטלוויזיה. הוא ממש לומד את הטלוויזיה, במיוחד בענף הספורט, החדשות ותוכניות דוקומנטריות. הוא גם אוהב את התוכנית של ג'וני קרסון.
אבל הוא ממש זהיר עם מה שהוא אוכל. יש לו את הדגנים שלו, יוגורט ואוכל בריא בכל סיבוב הופעות. יש לו גם קומקום אישי שהוא לוקח איתו לדרכים וזה חיוני להתמכרותו לקפה. מספר כוסות הקפה שהוא שותה ביום עוקף את מספר הסיגריות שהוא מעשן. הוא לוקח ציוד יותר מכולנו לסיבוב הופעות, כולל מטבח נייד. אם יש סופרמרקט ליד המלון, עיניו של ריצ'רד מיד ינצנצו. פעם אחת עצר אותו איש מכס חשדן וביקש ממנו לפתוח את המזוודות שלו. האיש לא האמין כשראה את האופן בו ריצ'רד ארז את ענייניו. הוא היה חייב לקרוא לחבריו שיראו גם הם.
אני מכיר את ריצ'רד יותר זמן מכל חבר להקה אחר באי.אל.או, חוץ מג'ף לין. אבח ריצ'רד הוא אדם כה עמוק שנדמה לי שאני לא מכיר אותו כלל. הוא הפך להיות אמריקאי באופי יותר מכל אחד אחר מאיתנו. הוא התחתן עם אמריקאית והקים בית בלוס אנג'לס. ריצ'רד היה איתי עוד בבית הספר והיה אתלטי מאד. עכשיו טניס זה ה-משחק שלו וג'ף ואני נהנינו לשחק מולו. אחד הריגושים שלו היה לפגוש את ביורן בורג וג'ימי קונורס. ריצ'רד גם משיג את חשבונות הטלפון הגבוהים ביותר בסיבוב הופעות של הלהקה. הוא ממש מכור לזה. כמו ג'ף, הוא יותר רגוע באולפן הקלטה מאשר בהופעות. עם השנים הוא הפך ליד ימין חשובה בהקלטות. הוא עוזר עם עיבודי התזמורת וגם משתלט על כמות עצומה של קלידים. מה שמדאיג אותי הוא שהוא לומד לנגן בכל כך הרבה קלידים שלא יהיה מקום לאף אחד אחר מאיתנו על הבמה".
ההרצאה "התזמורת המחשמלת - הסיפור של אי.אל.או" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-1 במאי בשנת 1972 יצא תקליטון בכורה ללהקת איגלס, עם השיר TAKE IT EASY שנכתב על ידי זמר הלהקה, גלן פריי, ביחד עם ג'קסון בראון.
ג'קסון בראון הוא שהתחיל לכתוב את השיר הזה לאלבומו הראשון, אבל הוא לא ידע איך לסיים אותו. באותה תקופה הוא התגורר בדירה באקו פארק בלוס אנג'לס, ומעליו גר גלן פריי, שהיה צריך שירים ללהקתו החדשה - איגלס. פריי שמע את בראון עובד על השיר (הוא אומר שלמד הרבה על כתיבת שירים מהאזנה לעבודות השכן שלו מלמטה), ואמר לג'קסון שהוא חושב שזה נהדר. בראון אמר שהוא מתקשה להשלים את הכתיבה והעביר את השיר לפריי, שסיים לכתוב אותו והקליט אותו עם להקתו, שהשתמשה בו כשיר ראשון באלבומה הראשון, וגם, כאמור, כתקליטון הראשון שלה. פריי אמר שבראון עשה את רוב העבודה על השיר והיה נדיב מאוד בשיתוף הקרדיט לכתיבה. פריי: "השיר מייצג את הדימוי הראשון האמריקאי של הלהקה שלנו עם נופי דרום-מערב והתחלה של מה שהפך לקאנטרי-רוק".
ב-1 במאי בשנת 1974 יצא תקליט חדש לצמד/להקת ספארקס ושמו KIMONO MY HOUSE. בזמנו, נכתב ביקורת עליו בעיתון NME - "ובכן, שנת 1974 מתבררת כשנה לא קטנה עבור הרוק'נ'רול".
ובעיתון המוזיקה SOUNDS נכתב בביקורת אז: "יש לו את הפזרנות המוזיקלית של להקת WIZZARD (האחים מאאל רצו שרוי ווד יפיק את התקליט, אך הוא לא יכל - נ.ר), את התחושה המתוחכמת של רוקסי מיוזיק וכוחו המאיים של הרייך השלישי".
אלבום זה יצא כשנתיים לאחר A WOOFER IN A TWEETER'S CLOTHING וכישלונו במכירות גרם לאחים, הזמר ראסל מאאל ואחיו הקלידן רון, להבין שעליהם לשנות כיוון או להיתקע בעיר שלהם, לוס אנג'לס.
רון מאאל: "במועדון ויסקי א גו גו שבלוס אנג'לס חשבו שאנחנו רועשים מדי. נאלצנו לחמם שם להקות אחרות כשסדר גודל של חמישה אנשים הגיע לראות גם אותנו, לפני המנה העיקרית. ממש לחצו אותנו לקיר שם. המנהל שלנו בא ואמר לנו שאין דבר שהוא יכול לעשות למעננו מעבר למצב הקיים. לפתע בא אלינו מישהו ואמר שיש לו קשרים עם חברת התקליטים ISLAND הבריטית והידועה, שהביעה עניין אך הוסיפה שיש לחזק את הלהקה עם הרכב נגנים שונה. עמדה מולנו הדילמה הקשה, האם להיות מנוולים ולפרק את הלהקה שלנו? או להמשיך עם השאר פה ולהיות נעולים לנצח בלוס אנג'לס? החלטנו לעקור לאנגליה, מכרנו את כל הרכוש שלנו ועברנו, בטיפשות עיוורת גמורה, לאנגליה. לא ידענו מה יקרה איתנו. ברור שדפקנו את שאר חברי הלהקה אבל לא הייתה לנו ברירה היו לנו שני אלבומים שלא נמכרו".
ראסל מאאל: "היינו באנגליה כמה פעמים, לפני שהקלטנו את האלבום הראשון שלנו, ואהבנו את הסצנה שם. זה היה בזמנים בהם פינק פלויד עוד הייתה עם סיד בארט ולהקת המי עדיין התלבשה כראוי".
רון מאאל: "אז הגענו לאנגליה ומיד פרסמנו במלודי מייקר מודעות דרושים לגיטריסט, בסיסט ומתופף. מאף וינווד, אח של סטיב, היה זה שהחתים אותנו לחברת התקליטים איילנד. אז חשבנו מי יוכל להפיק אותנו. רעיון אחד שעלה בא עם השם רוי ווד. אבל לפתע צץ משהו והוא לא היה זמין. אז מאף החליט להפיק בעצמו את האלבום שלנו".
ראסל מאאל: "והנה אנחנו באנגליה, מקליטים את האלבום שלנו כמו שאנחנו רוצים ובחברת תקליטים שמאד הערכנו אותה. לפתע הוציאה אותה חברת תקליטים את השיר 'העיר הזו אינה גדולה מספיק לשנינו' והוא זינק למקום הראשון".
שם התקליט הזה הוא או משחק מילים על להיט של רוזמרי קלוני, COME ON-A MY HOUSE או משם הפרק, KIMONO MY HOUSE, מסדרה קומית מהסיקסטיז, של מרלו תומאס וטד בסל. דבר אחד ברור; יש בו גודש של גלאם, אופנת מוד ופאוור פופ. הייתה זו התגלמות החזון של צמד האחים, רון וראסל מייאל.
עטיפת התקליט הייתה אחת הבולטות יותר מהתקופה. האחים מייאל בחרו בניק דה ויל לעשות אותה בגלל שהוא היה כה מעורב עם העטיפות של רוקסי מיוזיק אז. הם רצו להשיג משהו מאותו זוהר ומבלי לחקות את רוקסי מיוזיק. אז התמונה המדהימה של שתי נשים יפניות על רקע ירוק הפכה לאחת העטיפות הבולטות של העשור. לצלם שצילם את זה היה זה, כמובן, רק עוד יום עבודה מול שתי בחורות שהובאו מתיאטרון קאבוקי שפעל אז בלונדון. השתיים הגיעו עם כל התחפושת והאיפור שלהן. הסשן החל כשהשתיים מדגמנות עם מחוות רציניות. ואז הן התרככו, החלו לצחוק יותר והתוצאה הנכונה הושגה. זה היה, כמובן, העידן של מציאת משמעויות עמוקות בעטיפות תקליטים והייתה שמועה מתמשכת שהבנות היו למעשה בחורים בדראג, מה שהוסיף עוד ממד, אם כי לא מכוון אז, למוזיקה המסחררת.
בצד האחורי נמצאות תמונות חברי הלהקה. הבסיסט מרטין גורדון התאכזב לגלות שהתמונה שהוא בחר של עצמו לא הייתה זו שהגיעה לעטיפה.
התקליט עורר הדים באנגליה גם בגלל הלהיט שבו, THIS TOWN AIN'T BIG ENOUGH FOR THE BOTH OF US.
תחילת שנות השבעים הניבו באנגליה זרם חדש ושמו 'גלאם רוק', שפירושו רוק נוצץ. ועם כל הניצנוצים שזהרו שם, הצליחו האחים מאאל לבלוט היטב; לרון היה שיער משוח לאחור, שפם כמו של צ'ארלי צ'אפלין וארשת פנים של אחד שלא ממש בא לך לספר לו בדיחה. לצידו נעמד אחיו הצעיר ראסל, בעל השיער הארוך והקול הגבוה. התקליטון החדש הושמע ללא הרף בתחנות הרדיו. ההפקה שבו מקורית לגמרי ומזכירה ניחוחות של המערב הפרוע לצד שירה גבוהה מאד, שלא מתאימה לקאובוי מצוי.
עם השיר באה גם הצלחה לתקליט האירופאי הראשון של השניים, KIMONO MY HOUSE.
רון מאאל: "המטרה שלנו היא לגרום לנוער הבריטי למשוח את שיערו לאחור ולגדל שפמים קטנים". הניגוד החיצוני בין שני האחים היה מוקד משיכה גדול מאד; בעוד שראסל מאאל השתולל על הבמה, היה זה רון שהיפנט את הצופים כשישב בחוסר תנועה מול הקלידים והביט לכל הכיוונים במבט אטום ותיאטרלי להחריד. אפילו פול מקרטני חיקה את דמותו של רון מאאל בקליפ שעשה ללהיטו COMING UP.
הלהיט הגדול הזה זכה לביקורת בעיתון מלודי מייקר, ב-6 באפריל 1974: "הנה לכם צליל מדהים ביותר. צלילים של אקדחים והזמר שר בקול מוזר מאד בתיאום עם הקלידים. אם מאף וינווד אחראי להפקה הזו, הוא חייב לקבל על זה שולחן מזהב אמיתי במשרד שלו בחברת התקליטים. והלהקה הזו חייבת לקבל על זה תקליטון זהב או שאין צדק בעולם".
רון מאאל: "במקור קראתי לשיר הזה בשם TOO HOT TO HANDLE. את השיר הזה כתבתי מבלי לחשוב על הסגנון שאחי ישיר בו. כשהבאתי לו את זה, הוא נאלץ להסתגל למה שכתבתי בקלידים. היינו בהלם כשחברת התקליטים הודיעה לנו שזה יהיה תקליטון. אבל בתקופה שהקלטנו את זה, היה משבר אנרגיה גדול באנגליה. הפסקות חשמל היו שם כל הזמן. ובגלל המחסור בחומר הוויניל היה לנו חשש גדול שהשיר לא ייצא כלל".
ראסל מאאל: "רון כתב את השיר הזה בסולם לה ואי אפשר היה לשכנע אותו לשנות את השיר לסולם אחר, כי אז כל היופי שבו היה הולך לאיבוד. מה גם שרון ידע לנגן את השיר רק בסולם הזה. אז נאלצתי למתוח את הקול שלי ולהתאים את עצמי למה שיש".
הבסיסט מרטין גורדון, שניגן בהקלטת השיר, הסגיר: "השחלתי בשיר הזה מהלך של בס שלקחתי מהיצירה CLOSE TO THE EDGE של להקת יס. אנשים לא שמו לב לזה".
ראסל מאאל: "עשינו סיבוב הופעות ונתקלנו בבחורות רבות שהשתוללו בהיסטריה וזרקו את עצמן אל הבמה. זו הפנטזיה שחלמנו עליה כשראינו להקות אחרות והנה היא מתרחשת במציאות שלנו".
רון מאאל: "אבל פה נכנסנו לבעיה, כי לא חשבנו על עצמנו עד אותו הרגע כלהקת פופ לבני נוער. תשעים וחמישה אחוזים מהקהל שלנו היו לפתע בחורות צרחניות. והנה אנחנו מולן עם שירים שבכל אחד מהם תשעים וחמישה אקורדים. אנשים רבים, שהיו אמורים להישאר איתנו ולאהוב את המוזיקה שלנו, זרקו אותנו כי לא אהבו את התיוג החדש שלנו. אותו הדבר קרה עם התקשורת כלפינו. לחץ רב הופעל עלינו כשבאנו להקליט את האלבום הבא שלנו, PROPAGANDA. כל דבר שעשינו אז הושם מתחת למיקרוסקופ וממש פחדנו. כל הזמן חשבנו על הביטלס והתהילה הגדולה שלהם שממש פגעה בהם. רצינו לעשות את האלבום הבא שיהיה מורכב יותר מקודמו".
בונוס 1: החודש, מאי בשנת 1966, התראיין אלן פרייס, האורגניסט לשעבר של האנימלס, לעיתון הפופ הבריטי RAVE. גם את זה הוא אמר:
"כשהתחלתי עם האנימלס זה היה בזמן ההיסטריה סביב הביטלס והסטונס. אז הגיעה היסטריה מסוג שונה עם להקת המי. בתוך כל זה הצלחנו להביא שירים בעלי משמעות. היה לנו קשה להשיג הערכה בהתחלה. כי היה קשה לאנשים להזדהות עם המוזיקה שלנו.
כשהייתי עם האנימלס היינו תלויים זה בזה. לא הייתה למישהו מאיתנו להחליט ללא האחרים. הכל היה מאורגן ללהקה כקבוצה. עכשיו אני יכול להחליט דברים ואחד מהם יהיה לצאת להופעות ללא צורך לטוס. אני רוצה להיכנס לעולם הסרטים ולשחק בו אבל המבטא שלי יהווה ודאי מכשול. אני מהאנשים שחייבים לעבוד כל הזמן".
בונוס 2: החודש, מאי בשנת 1969, יצא תקליט חדש ללהקת ההוליס, והפעם עם ביצועים שלה את השירים של בוב דילן.
אחרי הכישלון היחסי של תקליטם (הנהדר) הקודם, BUTTERFLY, לא ידעו חברי ההוליס לאן להמשיך. הרעיון לתקליט עם שירי דילן גרם לחבר הלהקה המקורי, גרהאם נאש, לפרוש מהלהקה, כפי שהוא סיפר בספרו: "ניסיתי להביא שירים חדשים שלי אבל הם התחילו לעשות רעש לגבי הקלטת אלבום קאברים של שירי דילן. לא היה לי שום דבר נגד לנסות את זה. הרי מי לעזאזל לא אוהב שירים של בוב דילן? אנשים נוטים לחשוב שאתה לא יכול לכסות את הדברים שלו אלא אם כן אתה עושה ציפוי מבריק וגבוה בסגנון פיטר, פול ומרי לזה, אבל פשוט תנגנו אלבום של הבירדס.
הבנתי שההוליס יכולים לבשל משהו טעים עם זה פה. אבל אלבום שלם של קאברים של דילן? זה נשמע לי רעיון צ'יזי מדי, אבל זרמתי עם זה. אבל ברגע שנכנסנו לאולפן, הכל השתבש. החבר'ה החליטו לעשות עיבודים שילבינו את שיריו של דילן. עיבודים שנותנים להם תחושה חלקה, סכרינית, לאס וגאסית. הֵם הפילו אותם, חיסלו את כוחם. עשינו גרסה של BLOWIN' IN THE WIND שהייתה פשוט נוראית. זה היה הסוף, מבחינתי. לא עוד דילן. אני מתעקש על זה. הייתי משוכנע שההוליס איבדו את המיקוד שלהם. חשבתי שלא הגענו לשום מקום עם הרעיון הזה ואולי היינו צריכים קצת זמן בנפרד".
נאש, שחש מתוסכל מכך שההוליס דחו שירים נהדרים שלו לטובת קאברים, פרש מההוליס כדי להתחיל מסע חדש עם דייויד קרוסבי וסטיבן סטילס. שאר ההוליס עם החבר החדש טרי סילבסטר, המשיכו עם הרעיון של דילן.
נאש: "כתבתי מה שלדעתי היו כמה שירים מעניינים באותה תקופה וההוליס לא התעניינו בהם. וכשכתבתי למשל, 'אני אוריד את הבגדים שלי ואשכב לצידך', החברים שם אמרו, 'היי, אתה לא יכול לשיר את זה. אנחנו לא הולכים לשיר את הדברים המלוכלכים האלו'. להגיד את הדברים האלה למוזיקאי זה מגוחך".
בשנת 1974 אמר זמר הלהקה, אלן קלארק: "בזמנו הייתי מרוצה מהאלבום אבל בדיעבד, אני לא חושב שזה היה מהלך טוב עבור ההוליס. אנשים קטלו אותו, ואמרו, 'איך הם יכלו אי פעם להתייחס לדילן בכבוד?' חשבנו שנעשה את זה עבור מעריצי ההוליס, אבל באמת רק שפכתי את המילים של דילן, לא שרתי אותן. יכולתי להיות הרבה יותר טוב עם זה שם".
"במשך תשעה חודשים לא עשינו כלום", אמר המתופף ,בובי אליוט, עם צאת תקליט הקאברים. "היינו צריכים את הזמן לעשות חשבון נפש ולהחליט מה אנחנו רוצים לעשות עם הקריירה שלנו. עכשיו אנחנו מרגישים הרבה יותר מאושרים. פשוט לא היה לנו זמן לחשוב על העבודה שלנו, היו דברים שרצינו לעשות אבל פשוט לא היה לנו זמן לחשוב עליהם. יש לנו רעיונות אחרים שהיינו רוצים לפתח - אולי סדרת אלבומים על סגנונות שונים של מוזיקה - ההוליס שרים קאנטרי וההוליס שרים רוקנ'רול. מאז שטרי (סילבסטר) הצטרף אלינו, הוא התחיל לכתוב עם אלן (קלארק) והם ביחד צוות טוב".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
