רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-1 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-1 במאי (1.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני עומד לפגוש את מיק בקליפורניה בסביבות אמצע אוקטובר, ונצטרך לעשות חזרות רבות. כל עניין הסרטים הזה שהוא עושה עכשיו באוסטרליה קצת מעיק; כלומר, זה נשמע לי מסוכן. הוא נורה בידו ונאלץ לקצר את שיערו, אבל מיק חושב שהוא צריך לעשות את הדברים האלה. דיברנו על זה לא פעם, ושאלתי אותו למה לעזאזל הוא רוצה להיות כוכב קולנוע. הוא ענה: 'ובכן, קית', אתה מוזיקאי וזה עולם שלם בפני עצמו, אבל אני לא מנגן על שום כלי'.

אמרתי לו שמי ששר ורוקד כמוהו לא צריך לעשות שום דבר אחר, אבל הוא לא מסכים. הצרה היא שזה לא מסתדר עם התוכניות שלנו; זה קרה בדיוק כשהצטרף ללהקה מיק טיילור, ובדיוק כשסיימנו את האלבום LET IT BLEED. נותר לנו שיר אחד להשלים, ובטעות מחקנו את ערוץ השירה של מיק בזמן שעבדנו על סרטי ההקלטה. עכשיו מיק תקוע באוסטרליה, במרחק של כ-3,000 מייל מהאולפן הקרוב. זה די רחוק. אבל בסופו של דבר, אני חושב שזה יהיה האלבום הכי טוב שהקלטנו אי פעם" (קית' ריצ'רדס בשנת 1969)

העננים של ג'וני. ב-1 במאי בשנת 1969 יצא האלבום השני של ג'וני מיטשל ושמו CLOUDS.

אני מאד אוהב את התקליט הזה - והרבה יותר ממה שקדם לו עם ג'וני. מספיק להביט בעטיפה של התקליט הראשון (שגם באה עם ציור של ג'וני - אך זה ציור קצת מבולגן מדי) ובציור שבעטיפת התקליט הזה כדי להבין שהשינוי הוא גדול מאד. הפעם היא בחרה להביא את עצמה אלינו הכי קרוב שיש. עד כדי כך שהיא אפילו דאגה להדגיש כל נמש בפנים שלה. ועם זה, מבחינתי ג'וני מיטשל היא קודם כל ציירת - והגישה הזו מורגשת בכל שורה באלבום. היא לא רק כותבת שירים, אלא היא מניחה שכבות של צבע ומרקם. אם זה במילים ואם זה בצלילים. ובניגוד לאלבומים המופקים והבומבסטיים של סוף שנות ה-60, CLOUDS הוא תקליט בהחלט חשוף. הפשטות הזו מייצרת תחושה שג'וני יושבת אצלי בסלון. אין תופים שיסיחו את הדעת, אין עיבודים כבדים. רק האמת שלה, וזה דורש אומץ עצום.

אז הנה עוד תקליט שמוכיח שבלונדיניות אולי נהנות יותר, אבל הן גם כותבות הרבה יותר עמוק. ובכן, השנה הייתה 1969, והרוחות בלורל קניון שבקליפורניה נשבו לכיוון אחד ברור: הפריצה הגדולה של הבחורה הקנדית עם הגיטרה והחיוך המסתורי. אז ג'וני מיטשל התייצבה באולפני A&M בהוליווד כדי להקליט את יצירתה השנייה, CLOUDS, והתוצאה הייתה מרגשת - עם שירים שרובם הגדול כבר הוקלט על ידי אמנים אחרים, שג'וני נתנה להם משיריה, כולל כמה שהפכו לקלאסיקות מהגדולות שלה, כמו CHELSEA MORNING ו- BOTH SIDES NOW. אחחח... איזו יצירה! ותאמינו לי, בכל פעם כשאני מקשיב לבוקר הזה של צ'לסי - היא מצליחה להפוך בוקר שכזה לחגיגה של חושים, עם האור שחודר דרך הווילונות, הקשת בענן שעל הקיר. היא אשכרה גורמת לך להרגיש את הריח של הקפה ואת התחושה של שמש על העור. זה הכוח של מילים וההגשה שלהן!

בתקליט הזה, גם הלחנים וגם המילים פשוטים יותר. למעשה, לעיתים הלחנים לא הסתכמו בהרבה יותר מאשר פריטת קצב בסיסית, למרות שג'וני הייתה עדיין נגנית גיטרה טובה מכדי רק לפרוט. באותו אופן, המסר של המילים היה בדרך כלל קל יותר להבנה. לפחות מחצית מהשירים עסקו לכאורה באהבה אבודה, אחד הנושאים המועדפים על ג'וני בכתיבה.  שיר אחרי שיר בתקליט הזה עסקו במערכת היחסים שבינו לבינה, כשהיא מעמידה את אהבתה אליו בספק מתמיד, מתעייפת מאורח חייו וכן הלאה. רק פעם אחת ג'וני לקחה הפסקה ספציפית, וזה קרה בקטע האקפלה THE FIDDLE AND THE DRUM, שנראה כמו שיר אנטי-מלחמתי שמופנה אל אמריקה הגדולה. השאלה היא האם אקפלה באמת עובדת עבור ג'וני, למרות שהיא הייתה זמרת מהממת. נקודות החוזק שלה היו בבירור באינטראקציה בין הגיטרה לקול שלה, ובמיוחד כשהיא שכללה את השליטה שלה בהכפלות קוליות.

והתקליט נחתם בהמנון האישי המובהק, BOTH SIDES NOW, שם משהו שנראה בעבר כנהדר (עננים, אהבה, חיים) בשל המושגים הקלישאתיים הרגילים, מביא עמו בעיות ככל שחווים אותו יותר ויותר. ועם זה בא הסירוב להכיר בטבע האמיתי של הדברים האלו, והרצון להישאר מקורקע בקלישאות האידיאליסטיות הישנות. ובכן, השיר הזה נכתב בכלל במהלך טיסה, אחרי שג'וני קראה ספר של סול בלו (ואולי גם ראתה את העננים מלמעלה בעת הטיסה), והפך ללהיט היסטרי בפיה של הזמרת ג'ודי קולינס. ואם כבר ג'ודי קולינס, הרי שפרט טריוויה מעניין במיוחד הוא שה-1 במאי הוא תאריך יום הולדתה. הנה, ככה על הדרך. אז אחרי קולינס, התור להקלטת השיר רק הלך והתארך, ואמנים רבים וטובים נכנסו לאולפן כדי לבצע אותו. ובכל זאת - זה השיר של ג'וני מיטשל, עם כל האותנטיות שבדבר. מספיק השיר הזה כדי להציב את ג'וני בליגה הגבוהה ביותר של כתיבת שירים. כן, זה שיר שנכתב על ידי בחורה צעירה בשנות העשרים לחייה, אבל הוא נשמע כאילו נכתב על ידי אדם שחי אלף גלגולים. עד כדי כך! והתובנה הזו, שהבנה אמיתית של החיים מגיעה רק כשמבינים שאנחנו בעצם לא יודעים כלום, היא לב התקליט. היכולת שלה להסתכל על אהבה, על אכזבה ועל חלומות משתי זוויות בו-זמנית (האשליה מול המציאות) זה מה שהופך את השיר הזה לסופר דופר מיוחד. זה אומר לנו שזה בסדר לא לדעת הכל בחיים האלו. פשוט לקבל את זה ולהבין שזה גדול מאיתנו. זה שיר שלא סתם שומעים. זה שיר שחיים איתו.

אז ג'וני מיטשל הגיעה להקלטות כשהיא חמושה בקולה הגבוה והמדויק ובנגינת הגיטרה שלה, שאופיינה בהרמוניות מפתיעות ובכווני מיתרים יוצאי דופן שהיא המציאה בעצמה. כך היא העניקה חוויה נדירה, שהתחילה היישר מהשיר הפותח, TIN ANGEL, בו היא שרה שהיא מצאה בבית הקפה מישהו לאהוב אותו. משהו פה מזכיר את האווירה של ניק דרייק. והתקליט ממשיך עד לסיום המפואר עם BOTH SIDES NOW. למרות שהיא נחשבה אז לכוכבת עולה בשמי הפולק, ג'וני לא רצתה מפיק חיצוני שיגיד לה מה לעשות. היא לקחה את המושכות לידיים והפיקה את התקליט בעצמה, מלבד שיר אחד שהופק על ידי פול רוטשילד (המפיק גם של להקת הדלתות). מדובר היה בתקליט שכולו ג'וני מיטשל והאורח היחיד שניגן לצידה באותן הקלטות אינטימיות היה סטיבן סטילס, שסיפק צלילי גיטרה ובס והוסיף מעט פלפל חשמלי לאווירה האקוסטית.

קולה של מיטשל בתקליט הזה היה רחב במנעד שלו וגם טהור ביותר, והוא נשמע צלול כמו מי נהר בקנדה הרחוקה. יש משהו כמעט דיבורי בדרך שבה היא שרה. היא לא מנסה להרשים אותנו בטכניקה (למרות שיש לה כזו בשפע), אלא היא פשוט מספרת סיפור. יש בקול הזה חמימות נדירה שהצליחה לחדור גם את הלבבות הקשוחים ביותר, אבל כמו בכל סיפור הצלחה, לא כולם אהבו את התקליט כשיצא לאור. עיתון GO, למשל, החליט להיות המסיבה המושבתת וטען כי ג'וני נשמעת יותר מדי מונוטונית ולא מתחברת באמת למילים שכתבה. אולי המבקר שם פשוט קם על צד שמאל באותו בוקר? כי שאר הביקורות היו בסך הכל חיוביות עד נלהבות. הן הציבו את שמה של מיטשל למעלה כאחת ההבטחות הגדולות בתחום היצירה האישית הנשית ויותר מזה. ואם כבר יצירה אישית, ג'וני הוכיחה שהיא לא רק מוזיקאית מחוננת אלא אמנית רב-תחומית של ממש, כשהיא זו שציירה את עטיפת התקליט. מדובר בפורטרט עצמי מרהיב שבו היא מחזיקה פרח על רקע נהר הססקצ'ואן, מה שנתן הצצה לעולם הוויזואלי העשיר שלה.

אז בעיתון GUARDUAN נכתב אז בביקורת על התקליט: "ג'וני מיטשל כתבה שירים לטום ראש וללהקת פיירפורט קונבנשן. הם השתמשו בשירים שלה בשני האלבומים שלהם. אבל אינטונציות זעירות בשתי הפרשנויות הצביעו על כך ששני המחנות לא היו הבעלים של השירים שהם בחרו". המבקר של GUARDUAN המשיך והעמיק בתוך הנפש של היצירה: "כל השירים בתקליט הזה של ג'וני מיטשל הם שלה. הקול שלה טהור והיא שרה בליווי גיטרה אקוסטית. כשאני אומר שהשירים שלה הם שלה, אני לא מתכוון רק שהיא כתבה אותם. היא הבעלים שלהם, כי כל אחד מהם, שונה מהאחרים, נוגע בה עצמה ומספר רק את הסיפור שלה. היא קנדית, מאלברטה והרקע שלה מוצב לתוך השירים שלה. החיים נראים אצלה כגלריה של מזכרות. היא מביטה בחפצים זמן כה רב בלהט שהם הופכים טעונים יותר במשמעות".

ודרך אגב... התקליט הזה בסופו של דבר גם זיכה אותה בפרס גראמי הראשון שלה, מה שחתם סופית את העובדה שהעננים של ג'וני הם הכי הכי שיש.

הופעת ביטלס אחרונה! ב-1 במאי בשנת 1966 נערך המופע האחרון בהחלט של הביטלס מול קהל באנגליה. ההופעה שהלהקה ביצעה על הגג בשנת 1969 לא נחשבת ככזו כי הביטלס הופיעו בה ללא קהל מולם.

הנוכחים במקום לא ידעו כי הם צופים, למעשה, בהופעה החיה האחרונה של הביטלס על אדמת אנגליה. היה זה ערב ארוך וגדוש שכלל הופעות של דאסטי ספרינגפילד, האבנים המתגלגלות, להקת ספנסר דייוויס, הפנים הקטנות, המי, להקת המזלות, האוברלנדרס, מתבודדי הרמן, הסט של אלן פרייס, המחפשים, ציפורי החצר, האחים ווקר ולהקת "דייב די, דוזי, ביקי, מיק וטיץ'". אורחי הכבוד באירוע היו רוי אורביסון וקליף ריצ'רד, בליווי להקתו הקבועה – הצלליות.

דרק ג'נסן, עורך ה-NME, שחזר לימים: "חיכיתי לביטלס ליד המטבחים, בכניסה האחורית לאצטדיון. פתאום נעצרה מכונית וממנה יצאו ארבעה טבחים לבושים בחלוקים ובידיהם מגשי מזון. הם חלפו על פניי, כשלפתע קלטתי לתדהמתי שאלו הם הביטלס בתחפושת. בעודם צועדים במטבח, רינגו מעד והמגש שהחזיק נפל לרצפה ברעש גדול. זה נראה כמו סצנה מסרט של האחים מרקס, והם צחקו מאוד מהסיטואציה".

פחות מצחיקה הייתה האווירה בין בריאן אפשטיין לאנדרו לוג אולדהאם, מנהלם של האבנים המתגלגלות. בעבר העסיק אפשטיין את אולדהאם כיחצ"ן של הביטלס, אך כעת הם התווכחו מי תהיה הלהקה שתחתום את הערב. שניהם ידעו כי חוזה הצילום לטלוויזיה מוגבל בזמן, ולפיכך הלהקה שתופיע אחרונה לא תיכלל בשידור למיליוני הצופים.

מוריס קין, מבעלי ה-NME, סיפר: "במהלך ההופעה של הסטונס נעמדו לפתע הביטלס ליד מדרגות הבמה, גיטרות בידיהם. אמרתי להם שהם הקדימו, אך ג'ון החליט שהם עולים באותו רגע. כשהבהרתי שזה בלתי אפשרי, הוא צעק עליי שאם לא יעלו עכשיו – הם לא יעלו בכלל. ניסיתי להסביר לבריאן אפשטיין שיש לי הסכם חתום עם הסטונס, ושאם הביטלס לא יעלו במועד שנקבע, האצטדיון ייהרס עד היסוד ואנחנו נתבע את הלהקה על הנזקים ועל הפרת החוזה. בריאן הבין מיד את המסר והעביר אותו לג'ון. לנון התפוצץ ושטף אותי במטר קללות עסיסי שטרם נשמע כמותו".

הביטלס הופיעו אחרונים, אך כצפוי, צולמו רק במהלך קבלת הפרסים. "זה כמו ארבעה פריקים שמוציאים אותם מהכלוב רק כדי שיראו אותם, הם ינידו בראשם ואז יוחזרו פנימה", התלונן אז ג'ון באוזני העיתונאי ריי קולמן. ובתום המופע הקצרצר (חמישה שירים בתוך רבע שעה בלבד), מיהרו חברי הלהקה למכונית המילוט. רגע לפני שנכנסו אליה, השליכו את הפרסים באוויר לעבר עוזריהם, מל אוונס וניל אספינל. המכונית החלה להתרחק מהמקום כשדלתותיה עדיין פתוחות, מסמלת את סופה של תקופה: זו הייתה הופעתם האחרונה של הביטלס על במה באנגליה.

ששש... מקליטים את הבלוז לבד! ב-1 במאי בשנת 1967 הקליט ג'ון מאייאל, איש להקת הבלוזברייקרז והבלוז הלבן, תקליט סולו שלם שייצא בתחילת נובמבר של אותה שנה בשם THE BLUES ALONE.

ג'ון מאייאל נחשב באותה תקופה ל"סנדק הבלוז הבריטי" והיה הרבה יותר מסתם אמן; הוא היה מנהיג להקה, צייד כישרונות, מנטור ומקדם בלתי נלאה של המוזיקה שאהב (אפילו פול מקרטני זכה לקבל בביתו של מאייאל הדרכת בלוז באותם ימים). להקתו, ה"בלוזברייקרס", הפכה לחממה מכרעת לכישרונות והזניקה את הקריירה של אגדות גיטרה רבות. ובכל זאת, בעיצומה של תקופת פעילות אינטנסיבית והתמקדות בגיבורי גיטרה אינסטרומנטליים, לקח על עצמו מאייאל פרויקט ייחודי.

הוא נכנס לאולפני DECCA לא עם להקה מלאה, אלא בעיקר לבדו, כדי להקליט את התקליט שייקרא לימים THE BLUES ALONE. המוזיקאי היחיד שניגן עמו לאורך כל ההקלטה היה המתופף קיף הארטלי. מאייאל הביא עמו שירים שנכתבו, בין היתר, בעקבות רומן שניהל עם הזמרת מארשה האנט. אחד השירים, BROKEN WINGS, זכה בהמשך לביצוע של להקת הרוק המתקדם "אטומיק רוסטר" באלבום הבכורה שלה.

השנה שקדמה לכך, 1966, הייתה נקודת מפנה עבור מאייאל. צאת האלבום BLUESBREAKERS WITH ERIC CLAPTON הייתה אירוע מכונן בבלוז הבריטי; הוא קבע רף חדש של צליל וגישה והעלה את קלפטון למעמד של "אלוהים". עם זאת, כהונתו של קלפטון בלהקה הייתה קצרה; הוא עזב באמצע 1966 כדי להקים את שלישיית הכוח פורצת הדרך CREAM עם ג'ק ברוס (בוגר נוסף בבית הספר הבלוזי של מאייאל) וג'ינג'ר בייקר. מאייאל מילא בכישרון רב את החלל שהותיר קלפטון ושכנע את פיטר גרין המוכשר להצטרף מחדש ללהקה (גרין ניגן בבלוזברייקרס תקופה קצרה קודם לכן, כשקלפטון יצא למסע הרפתקני ביוון). גרין הביא עמו רגישות שונה, ויחד הם הוציאו את התקליט A HARD ROAD. האלבום זכה לשבחי המבקרים, אך למרות המומנטום האמנותי, חוסר היציבות בהרכב הלהקה נותר מאתגר. החלטתו של מאייאל להקליט את THE BLUES ALONE יכולה להיחשב לא רק כבחירה אמנותית, אלא גם כצעד מעשי: הדבר איפשר לו לשמור על יצירתיות ופרודוקטיביות תוך ניווט בקשיים הלוגיסטיים של חילופי כוח האדם התכופים בלהקה.

הרעיון הבסיסי מאחורי הפרויקט היה פשוט אך נועז: ליצור אלבום המציג את כישרונותיו של ג'ון מאייאל כמולטי-אינסטרומנטליסט, ככותב שירים וכזמר. בסצנה שהוגדרה יותר ויותר על ידי דינמיקה קבוצתית וסולנים "גונבי הצגה", פרויקט זה שימש כתזכורת עוצמתית לכך שמנהיג הלהקה עצמו הוא המנוע היצירתי המרכזי. לא יודע מה אתכם, אני ממש אוהב את ג'ון מאייאל של התקופה ההיא.

אז האלבום הוקלט באולפן מס' 2 של אולפני DECCA בווסט המפסטד, לונדון. על הסשן פיקח המפיק מייק ורנון, דמות מרכזית בפריחת הבלוז הבריטי, שהפיק גם את האלבום של הבלוזברייקרס עם קלפטון. הכל הוקלט ביום אחד בלבד – הישג בולט אל מול הפקות האולפן המורכבות וגוזלות הזמן שהפכו נפוצות במוזיקת הרוק בשנת 1967. ומה שיצא מכל זה? דליקטס של צלילים!

המלך אלביס מתחתן! ב-1 במאי בשנת 1967 התחתן כוכב הרוק הגדול, אלביס פרסלי, עם בחירת ליבו, פרסיליה.

הטקס, שנערך בסוויטה במלון אלאדין שבלאס וגאס, היה קצר מאוד. כעבור דקות ספורות, פנה אלביס לקבל איחולי מזל טוב מהנוכחים המעטים. ביניהם היו מנהלו, קולונל טום פארקר; מישל, אחותה של פריסילה; השושבינים של אלביס, ג'ו אספוזיטו ומרטי לאקר; והיהלומן הארי לויץ', שמכר לאלביס את טבעת הנישואין – טבעת יהלום בת שלושה קרט ששוויה נאמד ב-4,000 דולר. בסך הכול נכחו בחדר 14 איש בלבד, מתוך כמאה שהוזמנו במקור.

פריסילה סיפרה לימים: "זה היה מתסכל לראות כיצד חברינו נדחקו הצידה. הקולונל דחק רבים החוצה בטענה שהחדר קטן מדי. אין לי מושג מדוע הוא לא דאג לחדר גדול יותר".

האירוע כולו נראה כמבצע צבאי בתכנונו של הקולונל. אלביס ופריסילה הגיעו לפאלם ספרינגס יום קודם לכן, וכתבת רכילות מקומית מיהרה לבשר כי השניים עומדים להינשא שם. היא לא ידעה שמדובר בהסחה בלבד; עוד לפני עלות השחר הם טסו ללאס וגאס ומיהרו להתחתן. לאחר שהוכרזו כחתן וכלה, נערכה ארוחת בוקר חגיגית לכל המשתתפים. מלצרים חרוצים עברו בין השולחנות העגולים והגישו עוף, צדפות ובשר חזיר. השמפניה זרמה כמים, והזוג המאושר רקד סלואו לצלילי השיר LOVE ME TENDER. "זה תמיד היה השיר האהוב עליי", סיפרה הכלה מאוחר יותר.

לאחר חיתוך העוגה רבת-הקומות, התפנו אלביס ופריסילה לפגוש קומץ עיתונאים. הקולונל השקיף מקרוב על המתרחש, וכשראה שאלביס אינו עונה כראוי על השאלות ומרבה להתבדח, החליט לקצר את המפגש. ירח הדבש נערך באחוזת גרייסלנד שבממפיס. אלביס אף שכר לונה פארק שלם עבורו ועבור כלתו, אך לצד השמחה שרר גם כעס רב; חברי "המאפיה של ממפיס" (פמלייתו של אלביס) רתחו על כך שלא הוזמנו לאירוע. אחד מהם היה רד וסט, חבר ילדות של אלביס, שהתפרץ: "זה הרגיש כאילו לא הזמינו אותי לחתונה של אחי! פשוט איבדתי את זה ורתחתי עליו".

בעיתון LONGVIEW שבטקסס נכתב באותם ימים: "חתונתו של אלביס פרסלי לא הצליחה להרגיז את המעריצות. פרסלי יצא השבוע מהבידוד של חייו הפרטיים; הוא חגג את נישואיו לפריסילה בקבלת פנים מפוארת בלאס וגאס, ואז נעלם פעם נוספת. נראה כי החתונה לא עוררה גל של תדהמה בקרב מעריצותיו. רוב הבנות שצרחו בשמו לפני עשור הן כיום נשים ואמהות. בעוד שרבות מהן נותרו נאמנות לגיבורן בחירוף נפש, הן נראות מפויסות יותר. נאמנותם של מעריצי פרסלי מעוררת תמיהה בהוליווד; בניגוד לאמנים פופולריים אחרים השמחים לחלוק את חייהם האישיים עם הציבור, אלביס אינו מופיע בציבור ומעניק רק ראיונות חטופים על סטים של סרטים. תקליטיו וסרטיו הם ערוץ החשיפה היחיד שלו לקהל.

אף שמכירות התקליטים שלו פיגרו לאחרונה אחרי אלו של הביטלס ואמנים עכשוויים אחרים, הוא נותר אמן מוביל. הוא עדיין משתכר מיליון דולר עבור כל אחד משלושת הסרטים שהוא מפיק מדי שנה. הרומן שלו עם פריסילה הלם את נטייתו לחשאיות. כעת התגלה שאלביס פגש אותה כשהיה בן 24, והיא בת 14 בלבד".

בסוף חודש מאי ערך אלביס קבלת פנים נוספת באחוזתו כדי לחגוג את נישואיו. אלביס ופריסילה עטו שוב את בגדי החתונה, ולמקום הוזמנו חברים רבים שלא נכחו בטקס הרשמי. לקראת חצות הכריז החתן המלכותי כי כעת כולם יצפו בסרט בכיכובו של קירק דאגלס, והוביל את אורחיו לחדר ההקרנה הפרטי שבאחוזה. פריסילה הייתה מאושרת, ובשלבים ראשונים של הריונה.

פרדס הצלילים של ג'ף בק. ב-1 במאי בשנת 1972 יצא אלבום חדש לג'ף בק ולהקתו. שמו הוא כשם הלהקה, אך מאז רבים מכנים אותו בשם "אלבום התפוז", בשל עטיפתו.

כן, זה אולי נראה מוזר להצהיר אהבה לתקליט שבדרך כלל נדחק לשוליים ההיסטוריים, במיוחד כשמדובר בענק כמו ג'ף בק. אבל משהו בתקליטים, שקיבלו גורל שכזה, מושך אותי אליהם. ברור שזה הוא לא TRUTH המהפכני ולא BLOW BY BLOW הווירטואוזי. הוא יצור כלאיים – ודווקא שם, לדעתי, טמון הקסם שלו, עם הסדקים והפגמים שלו. יש שמכנים אותו "האלבום הכתום" או "תקליט התפוז", בשל עטיפתו המציגה צילום של תפוז. מישהו רוצה פלח מזה? זה טעים.

לאחר יציאתו של התקליט ROUGH AND READY בסוף 1971, חיפש ג'ף בק כיוון חדש למוזיקה שלו. זו הייתה נקודת מפנה מרתקת. הוא כבר עזב את הבלוז-רוק הכבד של שנות ה-60, אבל עוד לא צלל עמוק לתוך הג'אז-פיוז'ן המלוטש של אמצע שנות ה-70. הוא היה אמן שמחפש את דרכו. אז המיזם הבא שלו נועד לבטא את הגרוב ההדוק של מוזיקת הנשמה והפ'אנק, המאפיין אמנים של חברת STAX רקורדס כמו בוקר טי והאם ג'יז. אז כדי להשיג את הצליל האותנטי הזה, גייס בק את סטיב קרופר – הגיטריסט של אותה להקה ושל חברת התקליטים – כדי שיפיק את אלבומה הבא של להקתו.

הלהקה הורכבה מבק (גיטרה), בוב טנץ' (שהוא זמר טוב אבל הוא לא רוד סטיוארט), מקס מידלטון (שהפסנתר החשמלי שלו מעניק צבע חם, כמעט סול-ג'אזי, שמרכך את החיספוס של בק), קלייב צ'אמן (בס) וקוזי פאוואל (שמביא עוצמה של רוק כבד לתוך מקצבים של מוסיקה שחורה – מצד אחד זה גרובי, ומצד שני זה בועט לך בבטן). אז החבורה הזו הגיעה בינואר 1972 לממפיס כדי להקליט באולפני TMI שבבעלותו של קרופר. בק קיווה למצוא שם את צליל התופים האנרגטי של STAX, בשילוב עם קווי בס פ'אנקיים וסגנון נגינת רוק כבד. עם זאת, ההקלטות הציבו אתגרים; סגנון ההפקה הקפדני של קרופר, שהתמקד בדיוק ובמשמעת, התנגש לעיתים עם שאיפתה של הלהקה לספונטניות רבה יותר. מאוחר יותר הרגיש בק שהתוצאה הסופית לא ביטאה במלואה את האנרגיה הגולמית שדמיין. אבל אי אפשר לדבר על האלבום הזה בלי להזכיר את הביצוע ל-GOING DOWN. יש עשרות ואולי מאות גרסאות לשיר הזה, אבל הגרסה הזו היא כנראה מהטובות יותר. הגיטרה של בק כאן נשמעת כמו חיה פצועה, והאינטראקציה שלו עם הפסנתר של מידלטון היא שיעור בדינמיקה מוזיקלית. זה רגע שבו כל הפגמים הופכים ליתרון – זה מלוכלך, זה מהיר מדי, וזה פשוט מושלם לטעמי.

חוץ מזה, בניגוד למוזיקה המודרנית שמלוטשת עד אימה בעזרת מחשבים, יש משהו משחרר בתקליט שכזה שלא מפחד להיות לא מאוזן. הפגמים האלה הם אלו שנותנים לו את האופי. זה תקליט שמרגיש כמו הופעה חיה במועדון אפוף עשן בשנת 1972 – זה לא תמיד נקי, אבל זה תמיד אמיתי. זה טוב זה! זה ג'ף בק הכי פגיע והכי מחפש שלו. הוא לא מנסה להרשים אותנו בסטריליות, אלא בנשמה. וכמו חבר טוב עם כמה הרגלים מעצבנים, אני אוהב אותו בגלל השילוב של הכל יחד. אז בשורה התחתונה שלי: אם אתם מחפשים שלמות טכנית, לכו ל-WIRED שלו שיצא בהמשך הדרך. אם אתם מחפשים את הלב הפועם של הרוק-סול הבריטי, התפוז הזה הוא בדיוק מה שאתם צריכים.

הנה הביקורת שנכתבה על התקליט ברולינג סטון בזמנו: "אם אי פעם תמצאו את עצמכם במצב רוח משועמם, טוסו מיד להוליווד; שם יבלה אתכם כותב ביקורת זו את שעות אחר הצהריים בהסברים מדוע הוא רואה בג'ף בק גיטריסט רוק חסר ערך כיום. האלבום הזה, והלהקה בכלל, נשמעים נהדר לרוב כאשר נגינת הגיטרה של בק נמצאת באור הזרקורים, אך המוזיקה עצמה משעממת, שגרתית וצפויה. למרות שליטתו בסגנון מסוים, זמר הלהקה (בוב טנץ') אינו מוכשר ואינו מעניין; הוא זמר של טריק אחד, שאותו הוא מלביש על כל שיר ושיר. ניתן היה לצפות שסטיב קרופר, כמפיק, ידחוף את הלהקה לגרוב של STAX, אך הדבר לא צלח – כך שגם קרופר נכשל כאן בתפקידו. לסיכום, ובנימה שעשויה להיות מהפחות פופולריות בהיסטוריה של ביקורות הרוק: מוטב לבק לחבור לדמות או למספר דמויות שכישרונן המוזיקלי והחזון שלהן מתכתבים עם הגאונות שלו כגיטריסט".

בק נותר אמביוולנטי כלפי התקליט; הוא הודה שיש בו "כמה דברים נחמדים", אך הרגיש שחסרים לו קונספט וצליל מגובשים. בסוף חודש מאי החליט בק לפרק את ההרכב, מתוך תחושה שלא יוכל להגיע עמו להישגים גבוהים יותר. הוא היה מאוכזב מהתוצאות עד כה וביקש לצאת לדרך חדשה.

הקרפנטרס מביטים לאחור. ב-1 במאי בשנת 1973 יצא תקליט חדש לצמד הקרפנטרס ושמו NOW & THEN.

אני לא יודע מה אתכם - אבל אני נמס בכל פעם כשאני מקשיב לקרפנטרס. יש פה משהו שהוא הרבה מעבר למוסיקת מעליות קלילה, מוסיקה שמאלצית, מוסיקה של סבתות ועוד כל מיני תיאורים שרבים מאוהבי המוסיקה הכבדה יותר אהבו להמטיר על זה. אני אוהב רוק כבד, אני אוהב רוק מתקדם, אני אוהב רוק אוואנגארדי, אני אוהב פופ סיקסטיזי נפלא, אני אוהב פ'אנק מלוכלך, אני אוהב ג'אז פיוז'ן מחוספס - ואני אוהב את הקרפנטרס. מאד! השילוב בין ההפקה הקלינית עם עיבודי הרגש של ריצ'ארד קרפנטר לבין הרגש הווקאלי החשוף של קארן קרפנטר יוצר אצלי חוויה שקשה לי באמת להגדיר אותה. משהו קוסמי שכזה.

וכשהגיע זמנו של הצמד המצליח להוציא אלבום חדש, יומן ההופעות שלהם היה עמוס מכדי לאפשר להם פנאי ליצירה. ריצ'רד קרפנטר לא מצא את הזמן והכוח להלחין שירים חדשים, ולכן הוחלט ליצור מחרוזת של להיטי עבר קלאסיים (המלווה בקריינות של שדרן רדיו בקולו של טוני פאלוסו, גיטריסט ההקלטות של הלהקה - זה שגם ניגן את סולו החשמלית עתיר הפאז בשיר GOODBYE TO LOVE). הפרויקט חיבר את ריצ'רד ואת אחותו, הזמרת קארן, לימים עברו שבהם נהגו השניים להאזין לתקליטונים ישנים בבית המשפחה בניו הייבן. והקול של קארן בתקליט הזה? ואווו! היא נמצאת בשיא כוחה. יש לה יכולת נדירה להישמע בו-זמנית כמו החברה הכי טובה שלי וכמו מלאך ששר לי מרחוק. היא לא סתם שרה מילים. היא מספרת סיפור. והיא הייתה כה פרפקציוניסטית בהגשה שלה, שממש אפשר לשמוע כל הברה בכל מילה שהיא שרה.

אחד הלהיטים הבולטים באלבום היה THIS MASQUERADE, שנכתב על ידי ליאון ראסל והופיע לראשונה באלבומו CARNEY. הקרפנטרס כבר הקליטו בעבר שירים של ראסל (SUPERSTAR ו-A SONG FOR YOU) ושמחו לאמץ שיר נוסף מבית היוצר שלו. סגנון הכתיבה של השיר נשמע כאילו נתפר במיוחד למידותיהם של הקרפנטרס, אף שלא כך היה. עם זאת, האופן שבו קארן ביצעה את השיר העניק לו גוון אישי ביותר. המקצב הנעים בסגנון הבוסה נובה, בשילוב נגינת הפסנתר הנהדרת והאוורירית של ריצ'רד, הפכו את השיר ללהיט. להיט נוסף היה SING משובב הנפש.

צדו השני של התקליט הוקדש למחרוזת "אולדיז" שמוסגרה בחוכמה באמצעות השיר YESTERDAY ONCE MORE, שבו שרה קארן על אהבתה להאזין לרדיו ולהתענג על הצלילים שבקעו ממנו: "כשהייתי צעירה הייתי מקשיבה לרדיו / מחכה לשירים האהובים עליי / כשהם הושמעו שרתי איתם / זה גרם לי לחייך". וכל שה לה לה לה שלהם ממיס אותי יותר ויותר. וזה מעניין... בשנת 1973, הם התגעגעו לשנת 1963. והיום, אני מתגעגע לדרך שבה הם התגעגעו. זהו סוג של נוסטלגיה על נוסטלגיה שהופך את ההאזנה ליותר מיוחדת.

באלבום הזה נכלל גם השיר JAMBALAYA, גרסת כיסוי לקלאסיקת הקאנטרי של האנק וויליאמס הטראגי. השיר, שנועד בתחילה להיות רצועה רגילה באלבום, יצא בסופו של דבר כסינגל ברחבי העולם עקב דרישת הקהל והפך ללהיט במדינות רבות, ובהן יפן (מקום 28), בריטניה (מקום 12) והולנד (מקום 3). בארצות הברית הוא מעולם לא יצא כתקליטון, אבל השיר הזה מציג את קארן באחד הרגעים היותר משוחררים שלה בשירה. איזה כיף זה! ויש את SING המקסים - שיר פשוט, כמעט ילדותי, שמזכיר שמוזיקה היא התרופה הכי טובה לעצבות, בכל גיל שהוא.

ועטיפת האלבום מציגה את ריצ'רד וקארן במכונית הפרארי "דייטונה" (מודל 1972) של ריצ'רד, שלא התלהב מהתוצאה הסופית של הצילום והרגיש שהקונספט של העיצוב האמנותי לקה בחסר. אבל המוסיקה, הו, המוסיקה...!

גם זה קרה ב-1 במאי:

- בשנת 1939 נולדה זמרת הפולק ג'ודי קולינס. היא זו שגילתה לקהל את הזמר הצעיר לאונרד כהן ועליה כתב סטיבן סטילס את השיר SUITE JUDY BLUE EYES.

- בשנת 1944 נולדה הזמרת ריטה קולידג'.

- בשנת 1969 התארח בוב דילן בתוכנית הטלוויזיה של ג'וני קאש. הם שרו יחדיו שלושה שירים של דילן. התוכנית צולמה בנאשוויל ושודרה ב-7 ביוני.

- בשנת 1968 נולדה הבסיסטית (לשעבר) של הסמאשינג פאמפקינס, דארסי רצקי.

- בשנת 1955 הוחתם זמר/גיטריסט רוק'נ'רול בשם צ'אק ברי ללייבל CHESS, לאחר המלצה עליו שהגיעה מאמן הבלוז, מאדי ווטרס. ההחתמה הוכחה כמנצחת כי ברי יצר כמה משירי הרוק'נ'רול החשובים ביותר (ביניהם ROLL OVER BEETHOVEN).

- בשנת 1969 העניקו חברי להקת "המי" לעיתונות הצצה ראשונה ליצירתם החדשה, העוסקת בילד חירש, אילם ועיוור בשם טומי. השמעת הבכורה של היצירה נערכה במועדון הג'אז של רוני סקוט שבלונדון. בקהל נכחו אנשי תקשורת רבים ומוזיקאים אחרים, כגון מארק בולאן (מהצמד "טירנוזאורוס רקס"), דייב די (מלהקת "דייב די, דוזי, ביקי, מיק וטיץ'") ואיאן מקלייגן (הקלידן של להקת SMALL FACES). הצגת יצירה חדשה במתכונת שכזו הייתה שכיחה בעולם הקולנוע והתיאטרון, אך לא בעולם הרוק. השירים החדשים הרשימו את הנוכחים, אך היו גם כאלו שהתלוננו על עוצמת קול גבוהה מדי.

הגיטריסט והכותב הראשי, פיט טאונסנד, הסביר לקהל מהבמה לפני שהלהקה החלה לנגן: "למוזיקה הזו יש סיפור. זהו סיפורו של טומי, ילד שנולד רגיל לגמרי, ממש כמוכם וכמוני. הוא נולד בזמן המלחמה, ואביו יצא לשירות צבאי. בינתיים, אמו של טומי אינה שומרת לו אמונים ומכניסה לביתה מאהב. יום אחד טומי רואה משהו שאסור היה לו לראות, ונאמר לו שעליו לשתוק לחלוטין. הוא חזה ברצח, וההלם הפך אותו לעיוור, חירש ואילם".

באותו רגע נשמע באולם צחוקם של כמה עיתונאים, ומישהו העיר שזהו רעיון חולני. "לא, זה לא חולני", המשיך טאונסנד. "טומי פוגש בהמשך את מלכת האסיד שמבטיחה להפוך אותו מילד לגבר. לאחר מכן הוא נאנס על ידי דודו, נחשף ל-LSD ובעקבות זאת הופך לאשף משחקי פינבול. לבסוף הוא הופך לגיבור של הדור הצעיר". השעה הבאה הוקדשה לביצוע כמה שירים מהיצירה; קירות המועדון, שהיו מורגלים במופעי ג'אז, רעדו מהצלילים שבקעו מהרמקולים העצומים שהובאו למקום. חלק מהנוכחים עזבו את האולם עם הבנה ששמיעתם נפגעה, אך לצדה גם הכרה בכך שחזו ברגע היסטורי בעולם המוזיקה.

- בשנת 1974 הופיע צמד הקארפנטרס בבית הלבן לפי בקשתו של הנשיא ניקסון, באירוע לכבוד קנצלר מערב גרמניה, וילי בראנט.

- בשנת 1974 הופיעה להקת קווין בפנסילבניה לצד להקת איירוסמית'. שתי הלהקות התווכחו שם בנוגע למי תופיע אחרי מי. אבל במהלך הוויכוח היו שני גיטריסטים שהפכן שם לחברים - בריאן מאי מקווין וג'ו פרי מאיירוסמית'. שניהם שתו משקה אלכוהולי חזק ביחד ומאי הודה לאחר מכן: "הייתי מחוק. ניגנתי את כל המופע מזיכרון".

- בשנת 1970 נחת בלונדון אמן הבלוז האוולין וולף במטרה להקליט באולפני אולימפיק תקליט עם אריק קלפטון, רינגו סטאר, ביל ווימן וצ'ארלי ווטס מהרולינג סטונס ועוד.

- בשנת 1995 יצא גיליון פלייבוי ובו הזמרת ננסי סינטרה (הבת של פרנק ובעלת השלאגר "המגפיים האלו נועדו להליכה") מככבת בשער וגם בפנים - כשהיא רק עם מגפיים...

- בשנת 1969 הופיע ג'ים מוריסון (הסולן של להקת הדלתות) בערב הקראת שירה ב- SACRAMENTO STATE COLLEGE GALLERY.

- בשנת 1966 הופיע ג'יימס בראון לראשונה בתוכנית האירוח הטלוויזיונית של אד סאליבן. בראון השקיע והביא לתוכנית את כל להקתו כשהוא מעניק הופעה מסחררת.

- בשנת 1968 יצא אלבום פסקול של אלביס פרסלי לסרט בשם SPEEDWAY. הקהל לא מיהר להתלהב.

- בשנת 1977 יצא תקליטון הבכורה של להקת פוליס, ובו השיר FALL OUT. התקליטון יצא לאור בחברת התקליטים של מיילס קופלנד, אחיו של המתופף סטיוארט קופלנד. בהרכב הלהקה היו חברים אז גם הבסיסט והזמר סטינג, והגיטריסט הנרי פדובאני. התקליטון לא זכה להצלחה מיידית, וחלף זמן עד שהלהקה פרצה לתודעה (עם הצטרפותו של הגיטריסט אנדי סאמרס).

התקליטון הוקלט במהירות ביום אחד בלבד, ב-12 בפברואר 1977, באולפני PATHWAY שבצפון לונדון. ההקלטה מומנה על ידי סטיוארט קופלנד ועלותה הייתה 150 פאונד. המהדורה הראשונה כללה 2,000 עותקים שאזלו במהירות. בהמשך הגיעו המכירות ל-10,000 עותקים, ובסופו של דבר ליותר מ-100,000, בעקבות הדפסות מחודשות לאחר הצלחתה המאוחרת של הלהקה. סטיוארט קופלנד ניגן בעצמו את סולו הגיטרה בשיר, בעוד פדובאני מילא את תפקידי גיטרת הקצב. לימים התייחס סטינג לשיר ואמר: "תמיד די אהבתי את FALL OUT. הוא היה בסיסי אבל מאוד אנרגטי".

- בשנת 1967 היה עסוק חבר להקת הביץ' בויז, קארל וילסון, בבית המשפט, לאחר מעצרו בגין ניסיון התחמקות מגיוס לצבא. וילסון היה ידוע אז בהתנגדותו הנחרצת למלחמת ויאטנם ועורך דינו טען בבית המשפט שלא ניתנה לו ההזדמנות להסביר את הצד שלו בעניין. לאח מכן הוא שוחרר בערבות בסך 40,000 דולר ודרכונו הוחזר לו, כך שיכל לחזור להופיע עם חבריו ללהקה, ששהו בינתיים בסיבוב באירופה. קארל הורשה לטוס בתנאי שיתייצב להמשך משפטו, ב-20 ביוני.

לאחר הסיוט בבית המשפט מיהר קארל לביתו כדי לארוז ולטוס. למחרת הוא טס מלוס אנג'לס לדבלין, בטיסה פרטית שעלתה 5,000 דולר! זמר הלהקה הנוסף, מייק לאב, אמר בהמשך לתקשורת: "לקארל אין בעיה לשרת את המדינה, אבל הוא לא מוכן לשים את ידיו על כלי נשק. זו השקפת עולמו ואתם יכולים לראות זאת בכל ראיון שהוא עשה בשנים האחרונות. יכול להיות שבהמשך הם ימצאו לו בצבא תפקיד הגון שבו הוא לא יצטרך לצאת ולהילחם".

אחיו ומתופף הלהקה, דניס וילסון: "קארל מרגיש בדיוק כמוני, שאין שום סיבה להיות קשור למשהו שיכול להרוג מישהו. מדוע יש כל כך הרבה שנאה בעולם? האמונה של קארל ושלי בעניין אינה קשורה לדת. הוא פשוט לא מוכן להרוג. פשוט אין צורך במלחמה כדי להניע את העולם. גם אני לא אתגייס לצבא אם ינסו כך לגייס אותי. אני מעדיף להעביר את זמן השירות בכלא. להרוג אנשים זה דבר רע".

- בשנת 1955 יצא תקליטון חדש לג'וני קאש, עם השיר I WALK THE LINE. זהו אחד משיריו המפורסמים ביותר, המבטא את ערכיו ואת אורח חייו של קאש לצד הבטחתו להישאר נאמן לאשתו הראשונה, ויויאן ליברטו, בזמן שהותו בדרכים. קאש היה בן 22 כשנישא לויויאן ב-7 באוגוסט 1954; בתם רוזאן נולדה עשרה חודשים לאחר מכן. הוא כתב את השיר כתזכורת לעצמו לשמור על נאמנותו – משימה שהתבררה כלא פשוטה כלל. עם הצלחת השיר הפך קאש לכוכב וניצב בפני הסחות דעת רבות. הוא הופיע ללא הרף ומיעט לשהות בביתו. בשנת 1956 פגש את ג'ון קרטר; השניים החלו לעבוד יחד וביניהם ניצת רומן. ויויאן הגישה תביעת גירושין בשנת 1966, וקאש וקרטר התחתנו ב-1968 ונשארו יחד עד יום מותם. השיר הוקלט באולפני "סאן" שבממפיס ב-2 באפריל 1956. קאש ניגן אותו בתחילה בקצב איטי, אך מנהל האולפן, סם פיליפס, ביקש ממנו להקליט גרסה מהירה יותר – וזו הייתה הגרסה שהופצה לבסוף.

- בשנת 1979 הופיע אלטון ג'ון את הופעתו הראשונה מתוך חמש בישראל. ההופעה נערכה בבנייני האומה שבירושלים. אלטון עלה לבמה לבוש בגדים ססגוניים ומגפי לאק מבריקים עם עקב גבוה. במשך שעתיים וחצי הלהיב אלטון את הקהל. הוא התחיל לבדו על הפסנתר ובאמצע ההופעה הצטרף אליו נגן כלי ההקשה ריי קופר. אחרי ההופעה נערכה מסיבה בסוויטה המלכותית שלו במלון הילטון שבעיר. אלטון תרם את הכנסותיו מהמופעים בארץ למען אירגון ווראייטי (למען ילדים נזקקים).

- בשנת 1972 יצא סינגל הבכורה של להקת האיגלס, שכלל את השיר TAKE IT EASY שנכתב על ידי סולן הלהקה, גלן פריי, בשיתוף עם ג'קסון בראון. בראון הוא שהחל לכתוב את השיר עבור אלבומו הראשון, אך התקשה להשלימו. באותה עת התגורר בראון בדירה בשכונת אקו פארק שבלוס אנג'לס, ומעליו גר גלן פריי, שחיפש חומרים ללהקתו החדשה.

פריי שמע את בראון עובד על השיר (הוא ציין כי למד רבות על כתיבת שירים מהאזנה לעבודתו של שכנו מלמטה), והחמיא לו על היצירה. בראון העביר את השיר לפריי, שסיים את הכתיבה והקליט אותו עם הלהקה. השיר הפך לרצועה הפותחת באלבום הבכורה של האיגלס, וגם, כאמור, לסינגל הראשון שלהם. פריי העיד כי בראון כתב את מרבית השיר והיה נדיב מאוד בחלוקת הקרדיט על הכתיבה. לדבריו: "השיר מייצג את הדימוי האמריקאי הראשון של הלהקה שלנו, עם נופי הדרום-מערב וראשיתו של מה שהפך לימים לסגנון הקאנטרי-רוק".

מותו של קלידן גאון. ב-1 במאי בשנת 2024 מת ריצ'רד טאנדי, הקלידן של להקת אי.אל.או, מתחילתה ועד סופה. בן 76 במותו.

אי.אל.או הי כנראה הלהקה שאני הכי אוהב, מכל הלהקות. וזה לא מעט בזכות איש אחד שניצב לו, לאורך כל שנותיה הקלאסיות של הלהקה, לצד ג'ף לין. ריצ'רד טאנדי מעולם לא היה האיש שחיפש את אור הזרקורים. בזמן שג'ף לין עמד בחזית עם התלתלים והמשקפיים הכהים, טאנדי ישב שם, מוקף בחומה של קלידים, סינטיסייזרים וחוטים, וטווה את הקסם שהפך את אי.אל.או לאחת הלהקות הייחודיות בהיסטוריה. הרבה לא יודעים זאת, אבל בעוד שג'ף לין היה המוח מאחורי השירים וההפקה, טאנדי היה הידיים שתרגמו את החזון הזה למציאות. הוא לא היה "קלידן ליווי" סטנדרטי; הוא היה צייר של צלילים. הוא ידע לקחת מהלכים הרמוניים מעולמות הבארוק והמוזיקה הקלאסית ולהטמיע אותם בתוך שיר פופ מושלם. והקשר שלו עם ג'ף לין היה כמעט טלפתי. טאנדי ידע בדיוק איזה סאונד חללי יחמיא לגיטרה של לין, ואיך להפוך בלדה פשוטה ליצירה גדולה באמצעות שכבות של פסנתר וסינטיסייזר. היכולת של טאנדי להחליף כובעים הייתה מדהימה. הוא נע בקלות בין סגנונות מבלי לאבד את טביעת האצבע הייחודית שלו. וכן, יש משהו מאוד שובה לב במוזיקאי שהוא וירטואוז אבל הוא לא מנסה להוכיח את זה בכל רגע. טאנדי מעולם לא העמיס סולואים מיותרים. כל תו שלו היה במקום, משרת את השיר, בונה את האווירה. אי.אל.או זה טאנדי ממש כמו שזה ג'ף לין. הוא סוג של קסם מוזר (ואפרופו, הוא זה שניגן את תפקיד הגיטרה בפתיחת הלהיט הזה - לא ג'ף לין).

ואיש נוסף שהיה חשוב מ-א-ד במהות והסאונד של אי.אל.או היה המתופף בב בוואן שבשנת 1980 כתב על טאנדי בספר שהוציא: "פיתחנו תיעוב כלפי בדיקות סאונד לפני הופעות. כל להקה עוברת את זה, בדרך כלל בשעות אחר הצהריים שלפני מופע הערב. לעיתים אנחנו מנגנים בהן קטעים של 'הצלליות' או את RUNAWAY של דל שאנון, או פשוט משחקים כדורגל ברחבת האצטדיון. כולם – חוץ מריצ'רד. הוא לוקח את בדיקות הסאונד ברצינות רבה, בדיוק כפי שהוא מתייחס למוזיקה שלו. כשהוא לא בסיבוב הופעות, הוא מסתגר ומתאמן, ולומד בעצמו לנגן קטעי קונצ'רטו בעל פה. הוא יכול להיעלם לשעות – שיאו עומד על יומיים – ופשוט לצפות בטלוויזיה. הוא ממש 'לומד' את הטלוויזיה, במיוחד בתחומי הספורט, החדשות והתוכניות הדוקומנטריות. הוא גם אוהב את התוכנית של ג'וני קרסון.

מעבר לכך, הוא מקפיד מאוד על תזונתו. בכל סיבוב הופעות יש לו את הדגנים שלו, היוגורט והאוכל הבריא שלו. הוא נושא עמו לדרכים קומקום אישי, שחיוני מאוד עבור התמכרותו לקפה; מספר כוסות הקפה שהוא שותה ביום עולה על מספר הסיגריות שהוא מעשן. הוא לוקח לסיבובי הופעות יותר ציוד מכולנו, כולל מטבח נייד. אם יש סופרמרקט ליד המלון, עיניו של ריצ'רד מיד ינצנצו. פעם אחת עצר אותו איש מכס חשדן וביקש ממנו לפתוח את מזוודותיו. האיש לא האמין למראה עיניו כשראה כיצד ריצ'רד ארז את חפציו, והוא אף קרא לחבריו כדי שיבואו לראות זאת בעצמם.

אני מכיר את ריצ'רד זמן רב יותר מכל חבר להקה אחר ב-אי.אל.או, למעט ג'ף לין. אך ריצ'רד הוא אדם כה עמוק, שנדמה לי שאיני מכיר אותו כלל. באופיו, הוא הפך לאמריקאי יותר מכל אחד אחר מאיתנו; הוא התחתן עם אמריקאית והקים בית בלוס אנג'לס. ריצ'רד למד איתי עוד בבית הספר והיה אתלטי מאוד. כיום טניס הוא ה-משחק שלו, וג'ף ואני נהנים לשחק מולו. אחד הריגושים הגדולים שלו היה לפגוש את ביורן בורג וג'ימי קונורס. ריצ'רד גם 'מייצר' את חשבונות הטלפון הגבוהים ביותר בסיבובי ההופעות של הלהקה – הוא ממש מכור לזה. בדומה לג'ף, הוא רגוע יותר באולפן ההקלטות מאשר בהופעות. עם השנים הוא הפך ליד ימינו החשובה של ג'ף בהקלטות; הוא מסייע בעיבודי התזמורת ומשתלט על כמות עצומה של קלידים. מה שמדאיג אותי הוא שהוא לומד לנגן על כל כך הרבה סוגי קלידים, עד שלא יישאר מקום לאף אחד אחר מאיתנו על הבמה".

הקימונו של ספארקס! ב-1 במאי בשנת 1974 יצא תקליט חדש לצמד/להקת ספארקס ושמו KIMONO MY HOUSE.

תחילת שנות השבעים הניבה באנגליה זרם חדש בשם "גלאם רוק" (רוק נוצץ). בתוך כל הניצנוצים שזהרו שם, הצליחו האחים מאאל להתבלט: לרון היה שיער משוח לאחור, שפם בסגנון צ'ארלי צ'אפלין וארשת פנים של אדם שלא ממש כדאי לספר לו בדיחה. לצידו ניצב אחיו הצעיר ראסל, בעל השיער הארוך והקול הגבוה.

אז בזמנו, נכתבה על התקליט ביקורת בעיתון NME: "ובכן, שנת 1974 מתבררת כשנה לא קטנה עבור הרוק'נ'רול". ובעיתון המוזיקה SOUNDS נכתב אז בביקורת: "יש לו את הפזרנות המוזיקלית של להקת WIZZARD (האחים מאאל רצו שרוי ווד יפיק את התקליט, אך הוא לא יכל להתפנות אליהם – נ.ר), את התחושה המתוחכמת של רוקסי מיוזיק ואת כוחו המאיים של הרייך השלישי".

התקליט המיוחד הזה יצא כשנתיים לאחר A WOOFER IN A TWEETER'S CLOTHING, שכישלונו במכירות גרם לאחים להבין שעליהם לשנות כיוון או להיתקע בעיר מגוריהם, לוס אנג'לס. רון מאאל: "במועדון 'ויסקי א גו גו' שבלוס אנג'לס חשבו שאנחנו רועשים מדי. נאלצנו לחמם שם להקות אחרות כשקהל של כחמישה אנשים בלבד הגיע לראות גם אותנו, לפני המנה העיקרית. ממש לחצו אותנו לקיר שם. המנהל שלנו בא ואמר לנו שאין דבר שהוא יכול לעשות למעננו מעבר למצב הקיים. לפתע פנה אלינו מישהו ואמר שיש לו קשרים עם חברת התקליטים הבריטית הידועה ISLAND; הם הביעו עניין, אך הוסיפו שיש לחזק את הלהקה עם הרכב נגנים שונה. עמדה בפנינו דילמה קשה: האם להיות 'מנוולים' ולפרק את הלהקה שלנו? או להמשיך עם השאר פה ולהישאר נעולים לנצח בלוס אנג'לס? החלטנו לעקור לאנגליה. מכרנו את כל הרכוש שלנו ועברנו, בעיוורון מוחלט, לאנגליה. לא ידענו מה יקרה איתנו. ברור שנטשנו את שאר חברי הלהקה, אבל לא הייתה לנו ברירה – היו לנו שני אלבומים שלא נמכרו".

ראסל מאאל: "היינו באנגליה כמה פעמים לפני שהקלטנו את האלבום הראשון שלנו, ואהבנו את הסצנה שם. זה היה בתקופה שבה פינק פלויד עוד הייתה עם סיד בארט, ולהקת המי עדיין התלבשה כראוי".

רון מאאל: "אז הגענו לאנגליה ומיד פרסמנו ב'מלודי מייקר' מודעות דרושים לגיטריסט, בסיסט ומתופף. מאף וינווד, אחיו של סטיב, היה זה שהחתים אותנו בחברת התקליטים ISLAND. תהינו מי יוכל להפיק אותנו; רעיון אחד שעלה היה רוי ווד, אך לפתע צץ משהו והוא לא היה זמין. לכן מאף החליט להפיק את האלבום שלנו בעצמו".

ראסל מאאל: "והנה אנחנו באנגליה, מקליטים את האלבום שלנו כפי שרצינו ובחברת תקליטים שהערכנו מאוד. לפתע הוציאה חברת התקליטים את השיר THIS TOWN'S AIN'T BIG ENOUGH FOR THE BOTH OF US והוא זינק למקום הראשון".

שם התקליט הוא או משחק מילים על הלהיט של רוזמרי קלוני COME ON A MY HOUSE, או שהוא לקוח משם פרק בסדרה קומית משנות ה-60 בכיכובם של מרלו תומאס וטד בסל. דבר אחד ברור: יש בו גודש של גלאם, אופנת מוד ופאוור-פופ. הייתה זו התגלמות החזון של צמד האחים, רון וראסל מאאל.

ועטיפת התקליט הייתה מהבולטות ביותר של התקופה. האחים מאאל בחרו בניק דה-ויל לעיצוב העטיפה מכיוון שהיה מעורב מאוד בעטיפות של רוקסי מיוזיק באותן שנים. הם רצו להשיג משהו מאותו זוהר מבלי לחקות את רוקסי מיוזיק. התמונה המדהימה של שתי נשים יפניות על רקע ירוק הפכה לאחת העטיפות האיקוניות של העשור. עבור הצלם, היה זה כמובן רק עוד יום עבודה מול שתי בחורות שהובאו מתיאטרון קאבוקי שפעל אז בלונדון. השתיים הגיעו בתלבושת מלאה ובאיפור. הסשן החל כשהשתיים מדגמנות בהבעות רציניות, אך בהמשך הן התרככו והחלו לצחוק – ואז הושגה התוצאה הנכונה. זה היה עידן של חיפוש משמעויות עמוקות בעטיפות תקליטים, ורווחה שמועה עקשנית שהבנות היו למעשה גברים בדראג – מה שהוסיף עוד ממד, גם אם לא מכוון, למוזיקה המסחררת. בצד האחורי מופיעות תמונות חברי הלהקה. הבסיסט מרטין גורדון התאכזב לגלות שהתמונה שבחר לעצמו לא הייתה זו שנכנסה לעטיפה.

ויש את הלהיט המטורף THIS TOWN'SAIN'T BIG ENOUGH FOR THE BOTH OF US. התקליטון הזה הושמע ללא הרף בתחנות הרדיו. ההפקה מקורית לחלוטין ומזכירה ניחוחות של המערב הפרוע לצד שירה גבוהה מאוד, שאינה הולמת קאובוי מצוי. וכשהם ביצעו את זה בתוכניות טלוויזיה אז, הניגוד החיצוני בין שני האחים היה מוקד משיכה גדול; בעוד שראסל השתולל על הבמה, היה זה רון שהיפנט את הצופים כשיושב בחוסר תנועה מול הקלידים והביט לכל העברים במבט אטום ותיאטרלי להחריד. אפילו פול מקרטני חיקה את דמותו של רון מאאל בקליפ ללהיטו COMING UP.

הלהיט הגדול זכה לביקורת בעיתון מלודי מייקר ב-6 באפריל 1974: "הנה לכם צליל מדהים ביותר. קולות של אקדחים והזמר שר בקול מוזר מאוד בתיאום עם הקלידים. אם מאף וינווד אחראי להפקה הזו, מגיע לו שולחן מזהב אמיתי במשרדו. הלהקה הזו חייבת לקבל תקליטון זהב, אחרת אין צדק בעולם". רון מאאל: "במקור קראתי לשיר TOO HOT TO HANDLE. כתבתי אותו מבלי לחשוב על הסגנון שבו אחי ישיר. כשהבאתי לו את השיר, הוא נאלץ להסתגל למה שכתבתי בקלידים. היינו בהלם כשחברת התקליטים הודיעה לנו שזה יהיה הסינגל המוביל. באותה תקופה היה משבר אנרגיה גדול באנגליה והפסקות חשמל תכופות. בגלל המחסור בוויניל, חששנו מאוד שהשיר לא ייצא כלל". ראסל מאאל: "רון כתב את השיר בסולם לה (A) ואי אפשר היה לשכנע אותו לשנות סולם, כי אז כל היופי שבו היה אובד. מה גם שרון ידע לנגן את השיר רק בסולם הזה. נאלצתי למתוח את הקול שלי ולהתאים את עצמי למה שיש".

והבסיסט מרטין גורדון, שניגן בהקלטה, חשף: "שילבתי בשיר מהלך בס שלקחתי מהיצירה CLOSE TO THE EDGE של להקת יס. אנשים לא שמו לב לזה".

ראסל מאאל: "יצאנו לסיבוב הופעות ונתקלנו בבחורות רבות שהשתוללו בהיסטריה וזרקו את עצמן אל הבמה. זו הפנטזיה שחלמנו עליה כשראינו להקות אחרות, והנה היא מתרחשת במציאות שלנו".

רון מאאל: "אבל פה נקלענו לבעיה, כי לא תפסנו את עצמנו כלהקת פופ לבני נוער. 95% מהקהל שלנו היו לפתע בחורות צרחניות. והנה אנחנו מולן עם שירים שבכל אחד מהם עשרות אקורדים מורכבים. אנשים רבים, שהיו אמורים להישאר איתנו ולאהוב את המוזיקה שלנו, נטשו אותנו כי לא אהבו את התיוג החדש. תהליך דומה קרה עם התקשורת. לחץ רב הופעל עלינו כשבאנו להקליט את האלבום הבא, PROPAGANDA. כל דבר שעשינו הושם תחת זכוכית מגדלת וממש פחדנו. חשבנו כל הזמן על הביטלס ואיך התהילה הגדולה פגעה בהם. רצינו שהאלבום הבא יהיה מורכב אף יותר מקודמו".

בונוס: מי מוציא אלבום סולו ראשון? החודש, מאי בשנת 1971, יצא תקליט הסולו הראשון של בסיסט להקת המי, ג'ון אנטוויסל. שמו הוא SMASH YOUR HEAD AGAINST THE WALL.

נו טוב, זה לא סתם עוד אלבום סולו של מוזיקאי מלהקה גדולה. זוהי הצהרת העצמאות של ג'ון אנטוויסל, הבסיסט המופנם והווירטואוז של המי שהכינוי שלו היה THE OX. אנטוויסל כתב כתב לפני כן שירים עם הומור חד עד שחור, אך פה הוא פרץ החוצה עד הסוף.

במשך שנים, אנטוויסל היה השותף השקט בלהקה, לפחות מבחינה יחצנית. בזמן שפיט טאונסנד כתב אופרות רוק ורוג'ר דאלטרי שאג בקדמת הבמה, אנטוויסל שמר על פוקר פייס ותקתק קווי בס שהיוו את עמוד השדרה של הלהקה. אבל במחסן שלו הצטברו שירים שטאונסנד, מסיבותיו שלו, לא תמיד מצא להם מקום באלבומי הלהקה. אז הוא הרגע שבו הסכר נפרץ. זה אלבום הסולו הראשון של חבר בלהקת המי וברור שאיש לא ציפה שדווקא מהאיש הזה יגיע הדבר הזה קודם. וזה מוכיח שאנטוויסל לא היה רק בסיסט, אלא מלחין וכותב טקסטים מושחז.

כבר על ההתחלה התקליט מפגיש עם ריף מנצח בשיר MY SIZE. הבס של אנטוויסל רועם והשירה שלו... המממ... השירה היא דווקא הצד החלש יחסית - אבל היי... ביחד זה טוב.

דרך אגב, השיר המפורסם שלו MY WIFE (שיצא בתקליט WHO'S NEXT) הוקלט באותה תקופה. למעשה, אנטוויסל שקל לכלול אותו באלבום הסולו הזה, אך בסוף הוא הפך לאחד מנכסי צאן הברזל של להקת האם והסגנון הדומה בשני הפרויקטים מראה עד כמה אנטוויסל היה בשיא יצירתי באותה שנה.

והעטיפה האייקונית המוזרה הזו? היא מציגה את אנטוויסל מבעד לזכוכית, לובש מסכת חמצן. זהו לא רק דימוי ויזואלי חזק, אלא רמז לאובססיה שלו עם מוות ועם התחושה של חנק יצירתי בתוך מסגרת הלהקה. בגרסאות מאוחרות יותר, ניתן לראות צילומים של אנטוויסל בתוך ארון קבורה – מין הומור אנטוויסלי טיפוסי. כמו כן, אנטוויסל הצליח להוציא מהרופא שלו צילום רנטגן לעטיפה.

ומי החברים שבאו לעזור לו פה? ובכן, אלו הם ג'רי שירלי - המתופף המצוין של להקת האמבל פיי. ודייב "סיראנו" לנגסטון: חברו הקרוב של אנטוויסל וטכנאי הגיטרות של המי, שניגן כאן בגיטרה חשמלית. ואנטוויסל עצמו, מלבד הבס והנשיפה, ניגן גם בפסנתר ובאורגן האמונד. מוכשר מאד האיש הזה! עם זאת, אנטוויסל תמיד התלונן שהמיקס המקורי של האלבום היה רזה מדי לטעמו. הדבר תוקן בהוצאות המחודשות.

התקליט הוקלט במשך שבועיים כשבזמן הזה אנטוויסל לא ויתר על גיחות קבועות לפאבים המקומיים. אחר צהריים אחד, קית' מון קפץ לאולפן עם שותף חדש לשתייה, ויו סטאנשל מלהקת בונזו דוג דו דה באנד, ואנטוויסל רתם את שניהם לתיפוף בניחוח לטיני עבור אחד משיריו, NO. 29. זו הייתה השתוללות רוק עליזה.

עם זאת, הגרסה של השיר HEAVEN AND HELL שהוא הקליט לאלבום הזה חסרה את החשמל, אנרגיה והטירוף של קית' מון ואת החיספוס בנגינה של פיט טאונסנד. אפשר לשמוע היטב את ההבדל בין שתי הגישות בהקשבה לאותו שיר בהוצאת הדלוקס של האלבום LIVE AT LEEDS של המי. בכל אופן, התקליט הזה של אנטוויסל היה בגדר התגלות עבור חבריו ללהקת המי, כפי שציין טאונסנד בהמשך: "למדנו מג'ון דרך עשיית האלבום שלו יותר ממה שלמדנו בכל השנים שבהן הוא ניגן איתנו בס. כי הוא עשה זאת, וזה דיבר אלינו".

אז מי מכם שרוצים זווית נוספת על להקת המי - זה בהחלט תקליט שלא כדאי לכם להחמיץ. זה לא טומי, זה לא קוואדרופניה, זה לא מיי ג'נריישן - זה ג'ון אנטוויסל כמו שהוא רצה להיות.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459