רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-24 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-24 במאי (24.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "המילים באות אצלי קודם. אז אני מתאים להן מנגינה או פשוט פורט אקורדים בגיטרה. אני לא אמן שכותב מנגינות" (בוב דילן, בעיתון NME בשנת 1964)

ב-24 במאי בשנת 1977 הופיע מארק בולאן את הופעתו האחרונה עם להקתו, טי רקס. היה זה בפארק השעשועים GRÖNA LUND שבשטוקהולם, שבדיה, בין גלגל ענק ומתקנים צבעוניים, שם ניצבה במה גדולה שהתכוננה לרגע היסטורי.

חמש שנים קודם לכן, בשנת 1972, קבע פול מקרטני במקום שיא קהל מדהים של 20,000 איש, והמקום, שהתגאה באירוח אמני רוק ענקיים ובעיצוב פוסטרים ייחודיים עבורם, ציפה לעוד ערב בלתי נשכח.

הפעם, האיש במרכז הבמה היה מארק בולאן, סולנה הכריזמטי של להקת טי רקס, שחזר להופיע בעיר אחרי ארבע שנים. אך שנת 1977 הייתה עולם אחר. הרוח נשבה לכיוון אחר, והפאנק החל להרים את ראשו בגאווה ברחובות לונדון. עבר זמן רב מאז שלהיט של להקת טי רקס כיכב במצעד השבדי, ורבים תהו האם זמנו של גיבור הגלאם-רוק חלף. זמן קצר לפני כן יצא תקליטו החדש DANDY IN THE UNDERWORLD, אך רק מעטים הבינו שזו לא הייתה אמורה להיות שירת הברבור, אלא יריית הפתיחה לקאמבק מתוכנן.

אבל המציאות, כמו תמיד, עלתה על כל דמיון. אנשים נהרו לפארק כדי לחזות בקסם של בולאן פעם נוספת. הוא ולהקתו הגיעו אל מאחורי הקלעים בלימוזינות נוצצות. בעוד חברי הלהקה החדשים לבשו בגדים רגילים, בולאן, נאמן למעמדו, לא יכול היה להרשות לעצמו פחות מהופעה של כוכב אמיתי.

לקול צהלות הקהל הם עלו לבמה ופתחו עם הקלאסיקה JEEPSTER. הסאונד אולי לא היה מושלם ומערכת ההגברה לא הייתה במיטבה, וההרכב החדש נשמע שונה מהסאונד המקורי של טי רקס, אבל לקהל זה לא היה באמת איכפת. ההתלהבות הייתה בשיאה. בולאן לא איכזב; הוא שר במלוא עוצמתו הרגשית, נע על הבמה בכל תנועה אפשרית, והוכיח שהכריזמה הבלתי נגמרת שלו עודנה שם. באחד הרגעים, נגן כלי ההקשה דינו דיינס השליך טמבורין אל הקהל, שהסתער עליו כאילו היה אוצר אבוד. היו גם מאוכזבים מכך שההמנון CHILDREN OF THE REVOLUTION לא בוצע, אך ההופעה הגיעה לשיאה בסיום, עם ביצוע מחשמל ל-HOT LOVE, שכלל סולו גיטרה ארוך שבמהלכו בולאן אף נשכב על רצפת הבמה.

בראיון לכתב שבדי מיד אחרי המופע, נשמע בולאן נלהב ומלא ביטחון. "אנחנו מופיעים יחד כבר ארבעה חודשים ואני מרגיש שאנחנו מגובשים לחלוטין", אמר, "אנחנו טובים עכשיו הרבה יותר מטי רקס שהייתה לי. חזרה לי תחושת העבר הנפלאה". על יצירתו האחרונה הוסיף: "התקליט החדש שלי מאד אהוב עליי. יש בו מין הודאה אישית. ה-DANDY שעליו אני שר הוא סוד. אני כבר עובד על תקליט חדש שיהיו בו אלמנטים של פאנק ומוזיקה הוליוודית. זה יהיה תקליט מטורף".

הוא לא ידע אז, שזה התקליט האחרון שהוא יתכנן. כמה חודשים לאחר מכן, ב-16 בספטמבר 1977, שבועיים לפני יום הולדתו ה-30, נהרג מארק בולאן בתאונת דרכים טראגית בלונדון. הקאמבק המזהיר נקטע באיבו, וההופעה בשטוקהולם נחקקה בזיכרון כריקוד הברבור הלבן האחרון והמרהיב של נסיך הגלאם-רוק.

כלב היהלום שטרף את הגלאם-רוק. ב-24 במאי 1974 עולם המוזיקה עצר את נשימתו. דייויד בואי שחרר תקליט חדשה שרבים לא היו מוכנים לו ושמו DIAMOND DOGS. זה תקליט אפל, נועז ומוטרף שהציג אמן במשבר קיומי ויצירתי, רגע לפני שהוא המציא את עצמו (שוב) מחדש.

כן, באותם ימים, התקליט הזה באמת חילק את קהל המעריצים של בואי לשתי קבוצות שלא היו מסוגלות להתפייס לעולם. חלקם ראו בזה יצירת מופת מוחלטת, היצירה הרצינית והמבדרת ביותר בצורה אינטליגנטית שדייוויד בואי יצר אי פעם, בעוד שאחרים התלוננו על כך שהשירים היו לא מפותחים, ממש לא בלתי נשכחים, ופשוט פסטיבל פיהוקים אחד גדול באופן כללי. במובן הזה, זו הייתה הגרסה של בואי לתקליטים מפורסמים אחרים כמו MINSTREL IN THE GALLERY או THEIR SATANIC MAJESTIES REQUEST או WHITE LIGHT WHITE HEAT. דברים שבזמן אמת לא ממש הובנו, כשיצאו אחרי תקליטים שהצליחו יותר, וקיבלו את תג הקלאסיקה שלהם רק בהמשך. אז שנת 1974 הייתה שנת מפנה. זיגי סטארדסט כבר מת על הבמה, העכבישים ממאדים התפזרו לכל עבר, ודיוויד בואי מצא את עצמו ניצב בפני דף חלק, אך כזה שמוכתם בחזון אפוקליפטי.

לדעתי זו לא פחות מיצירת מופת, יצירה שכובשת את הדמיון ומציגה את האמנות שאין שנייה לה של בואי. יש שם גלאם-רוק עם נושאים אפלים, שילוב מסעיר בין נצנצים לחשיכה, ותקליט שלקח לרבים זמן לעכל. אבל גם לי לקח זמן כדי להבין את זה. בימי צעירותי הייתי שקוע עמוק בתקופה הקלאסית של HUNKY DORY וזיגי סטארדאסט. משם גלשתי ל-ALADDIN SANE וצעדתי אחורה בזמן אל THE MAN WHO SOLD THE WORLD. אבל התקליט הזה של כלבי היהלום? הוא איכשהו תמיד עמד בצד. כנראה שהוא פשוט חיכה שאתבשל לקראתו, שאהיה מוכן. וכשהגיע הרגע הנכון, כלבי היהלום הזה ניגשו, הניחו את ראשם על רגליי ונתן לי ללטף אותם באהבה, בעודי נסחף איתם לעולם אפוקליפטי קודר. זה ממש הפסקול של עולם שחרב וקם לתחייה מתוך האפר של הגלאם-רוק.

ברור שהכרתי מהתקליט את הלהיטים, את REBEL REBEL הסוחף ואת 1984 המופתי, אבל רק בהאזנה המלאה הבנתי את הגדולה האמיתית של בואי כאמן-זיקית שלא קופא על שמריו. בזמן שכולם ציפו לעוד הצגה של זיגי או אלדין, הוא כבר טס קדימה. הוא השיל מעליו את עורו הישן, החליף את להקת הליווי העכבישית שלו בנגני סשנים מבריקים ואף הדיח את המפיק הקבוע שלו כדי להפיק את התקליט בעצמו. זו הייתה הפעם הראשונה מאז 1970 שבואי הוציא תקליט ללא יד ימינו, הגיטריסט מיק רונסון. במקומו, בואי עצמו תפס את הגיטרה החשמלית וניגן את מרבית התפקידים, כמו גם נגינה בסקסופון. בצעד זה הוא הוכיח שהוא לא אמן שנשען על הצלחת העבר, אלא כזה שמחפש ללא הרף דרכים חדשות ליצירה. נו, לא סתם הוא זכה לכינוי הזיקית של עולם הרוק.

בתחילת הדרך רצה בואי לקרוא ליצירה שלו בשם 1984, כמחווה לספרו של ג'ורג' אורוול. הוא אף החל לכתוב מחזמר שמבוסס על הספר, אך אלמנתו של אורוול, סוניה, סירבה לתת לו את האישור. אז בואי נאלץ לגנוז את הפרויקט, והוא השאיר רק צמד שירים מתוכו, כמו השיר 1984 (שנשמע לי בסגנון דיסקואי עוד לפני שזה שטף את העולם) והשיר BIG BROTHER, וזרק פנימה גם השפעות מספרו של ויליאם ס. בורוז ("הנערים הפראיים") וטכניקת החיתוךשלו, וברא עיר בשם HUNGER CITY. הוא שינה את השם של יצירתו ל-DIAMOND DOGS. הנה גאונות של אמן שנדחק לפינה אך חייב לפעול כדי להתקדם.

כבר בדקה הראשונה של התקליט, עם קטע בשם "אגדה עתידנית" בואי שוטח בפנינו את התמונה: "ובתוך המוות, בעוד הגופות הבודדות האחרונות שכבו נרקבות על הכביש הראשי והרירי, התריסים הורמו באינץ' בבניין הטמפרנס, אי שם למעלה על גבעת פוצ'ר ועיני מוטנטים אדומות השקיפו מטה על עיר הרעב. אין יותר גלגלים גדולים. פרעושים בגודל של חולדות מצצו דם מחולדות בגודל של חתולים ועשרת אלפים דמויי-אדם התפצלו לשבטים קטנים, חומדים את הגבוהים מבין גורדי השחקים הסטריליים כמו להקות של כלבים המסתערות על חזיתות הזכוכית של שדרת "לאב-מי". קורעים ועוטפים מחדש פרוות מינק ושועל כסוף מבריק, שהפכו עכשיו לחותלות. סמל משפחה מספיר וברקת סדוקה. בכל יום עכשיו, שנת כלבי היהלום. זה לא רוק'נ'רול! זה רצח עם!"...

ואיך הוא שר פה בתקליט! ואווו! המעברים מדיבור נמוך ומהדהד שמזכיר קברט פוסט-אפוקליפטי, דרך שירה זועקת ומלאת תשוקה, ועד לסקסופון המיילל (שבואי בעצמו ניגן) – יוצרים אצלי חוויה עוטפת, מפחידה ומהפנטת כאחד. זו הפקה מרשימה מאד.

אז רוב התקליט הוקלט בלונדון, באווירה קדחתנית. בואי, שהתקיים באותה תקופה על דיאטה של קוקאין, חלב וסיגריות ז'יטאן, כתב שירים בקצב מסחרר באולפן, והנחית אותם על הנגנים שנדרשו לבצע אותם באופן מיידי. התפקידים הבסיסיים של התקליט הוקלטו בשלושה ימים בלבד. לצד הפסנתרן הגאון מייק גארסון והמתופף איינסלי דאנבר, שהיו חלק מתקליט הקאברים שיצא לפני כן, PIN UPS, צורף הבסיסט הרבי פלאוורס. גארסון סיפר שבואי היה מגיע עם רעיון בסיסי, והם היו בונים יחד את השיר כולו תוך שעות.

התקליט נפתח בקטע FUTURE LEGEND, עם יללת זאב וקריינות מקפיאת דם של בואי על עתיד פוסט-אפוקליפטי. מיד אחר כך נשמע קול של קהל צורח. סוד קטן: שאגות הקהל הללו נלקחו ישירות מתקליט ההופעה של להקת FACES, וצעקת ה-HEY המפורסמת שנשמעת שם שייכת למעשה לרוד סטיוארט. מכאן מתחילה סוויטה אפלה ומסתורית שמציגה את הדמות החדשה שבואי רקח כדי להחליף את אלדין סיין: הלאווין ג'ק, מין חתול רחוב מגניב שחי על גגות מנהטן.

השיר שמסיים את הצד הראשון הוא הלהיט הגדול והנצחי REBEL REBEL. הריף הגראז'י והמלוכלך שלו, שבואי ניגן בעצמו, היווה פרידה רשמית מסצנת הגלאם רוק שהוא עצמו יצר. זהו שיר על נער שלובש בגדי נשים ומתאפר בכבדות, נושא שהיה מזוהה עם השלב הקודם בקריירה של בואי, אך כאן הוא מקבל טוויסט מחוספס יותר. צד ב' נפתח עם ROCK 'N' ROLL WITH ME ואז צולל שוב לאווירת 1984 המאיימת. הבלבול בקרב המעריצים היה גדול, אך בדיעבד, ניתן לסמן את התקליט הזה כנקודת מפנה מכרעת בדרכו האמנותית. יכול להיות שאם היו מוציאים חלק מהשירים פה מההקשר אז הם בטוח לא היו עושים שום דבר, אבל כשבואי תפר את החומרים האלה יחד, זה באמת נתן רושם של ההשקפה שלו אז על העולם האפל בשנת 1984. התקליט כולו היה פשוט מיסטיפיקציה קטנה, בדיוק כמו אותה לולאת טייפ שסיימה את התקליט עם המילים BRO - BRO - BRO - BRO שחזרו על עצמן שוב ושוב ושוב ללא הפסקה שודאי גרמו למי ששמע את זה בפעם הראשונה לחשוב שהתקליט שרוט, או הדיסק פגום או הסטרימינג מעאפן. דייוויד עצמו אמר את המשפט הבא לגבי העניין וקבע כי "זה היה פגם של הטייפ שנתקע באולפן אבל הם כל כך אהבו את זה בצוות ההפקה שהם פשוט החליטו להשאיר את זה ככה". מצד שני, לכו תדעו מה נכון בדבריו של בואי ומה לא. האיש הרי שחקן.

לעטיפה הבלתי נשכחת פנה בואי לאמן קאלט בלגי בשם גאי פילארט. בואי, שהתלהב מטכניקת הפוטו-ריאליזם של פילארט, הזמין אותו לארוחת בוקר במלון ופרש בפניו את חזונו: ציור המבוסס על תצלום מ-1926 של הרקדנית ג'וזפין בייקר, אך עם טוויסט. התוצאה הייתה יצור כלאיים מדהים ומטריד: פלג גופו העליון של בואי (עדיין בדמותו של זיגי-אלדין, שבלבלה הרבה מעריצים שחשבו שיקבלו פה עוד מהמנה ההיא) כשהוא מחובר לפלג גוף תחתון של כלב. חברת התקליטים RCA הזדעזעה לגלות שבציור המקורי נראה בבירור איבר מינו של הכלב ומיהרה לצנזר את העטיפה באמצעות טשטוש. אולם, מספר עותקים לא מצונזרים דלפו לשוק, והיום הם נחשבים לפריט אספנים נדיר ויקר במיוחד. סוג של יהלום.

הביקורות בזמן אמת היו קטלניות. מגזין הרולינג סטון פרסם ב-1 באוגוסט 1974: "נראה שבואי לכוד בתוך ההצלחה שלו... זהו כנראה התקליט הגרוע ביותר שלו בשש השנים האחרונות. הקול שלו, שהיה פעם מלא בהבעה מתוחכמת, הפך לקול נמוך וחלול. בואי מנסה לשקף לנו את סוף העולם, אך נראה שזהו למעשה הסוף של דייויד בואי".

כמה שהם טעו. זה לא היה הסוף, זו הייתה רק ההתחלה של הפרק הבא. באותה תקופה עזב בואי את אנגליה לתמיד. עקב פחד מטיסות, הוא הפליג באונייה לארצות הברית ולא שב עוד להתגורר במולדתו. DIAMOND DOGS הוא לא תקליט קל, אבל הוא גאונות של אמן שלא פחד להרוס הכול כדי לבנות את עצמו מחדש. הוא פרויקט נועז ושאפתני שדחף את גבולות הרוק והותיר אחריו יהלום מלוטש ואימתני בנוף העצום של היסטוריית המוזיקה. וזו חוויה מרגשת להקשיב לו בכל פעם, ובווליום גבוה. וכן - בתקליט ולא בסטרימינג.

קרע מאחורי הפסנתר: המתופף האגדי נגד בילי ג'ואל. העולם המוזיקלי הוכה בתדהמה ב-24 במאי 2009, כאשר התפוצצה פצצה מאחורי הקלעים של אחד האמנים המצליחים בהיסטוריה. ליברטי דה ויטו, המתופף האנרגטי של בילי ג'ואל, הגיש תביעה נגד איש הפסנתר, והאשמות היו חמורות: תמלוגים שלא שולמו במשך עשור שלם על עבודתו בתקליטים המכוננים ביותר של ג'ואל.

דה ויטו, שהיה הכוח המניע מאחורי התופים של ג'ואל בין השנים 1975 ל-2005, לא היה סתם נגן שכיר. הוא היה חלק בלתי נפרד מהסאונד שהגדיר דור שלם, עם עבודתו בתקליטי מופת כמו THE STRANGER, 52ND STREET ו-GLASS HOUSES או THE NYLON CURTAIN ו-AN INNOCENT MAN. לטענתו, למרות שהוא היה שותף ליצירה, הוא נושל מפירות ההצלחה ובסופו של דבר נזרק מהלהקה במפתיע ובלי כל הסבר.

דרכו של ליברטי דה ויטו למעגל הפנימי של בילי ג'ואל הייתה תוצר של סצנת המוזיקה התוססת של לונג איילנד. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון בשנת 1968 ולאחר תקופה קצרה בה תופף עבור הזמר מיץ' ריידר, תאונת דרכים קשה עצרה זמנית את קריירת התיפוף שלו. חזרתו למוזיקה הובילה להקמת להקת TOPPER, שכללה חברים עתידיים נוספים בלהקתו של ג'ואל כמו הבסיסט דאג סטגמאייר והגיטריסט ראסל ג'אבורס. בסופו של דבר, TOPPER הפכה לליבת הלהקה של בילי ג'ואל כשהוא חזר לניו יורק וחיפש "מתופף בסגנון ניו יורקי". זה סימן את תחילתה של דרך בת כמעט 30 שנה, שבה דה ויטו לא היה רק נגן שכיר, אלא תרם באופן חיוני לצליל של ג'ואל.

הכימיה של הלהקה הייתה ללא ספק גורם משמעותי ברצף ההצלחות של ג'ואל בתקופה זו. התעקשותו של איש הפסנתר להשתמש בלהקה שלו להקלטות, ואף לדחות את מפיק הביטלס ג'ורג' מרטין, שרצה להשתמש בנגני אולפן, מעידה על הכרתו בסינרגיה הייחודית שלהם. הוא אמר למפיק פיל ראמון את המשפט המפורסם, "תאהבו אותי, תאהבו את הלהקה שלי", אמירה שחיזקה את זהותם הקולקטיבית.

ושנות התהילה הללו התאפיינו בהצלחה עצומה, אחווה ומסע משותף מהופעות מקומיות לכוכבות עולמית. אבל הסדקים בין ג'ואל למתופף החלו להופיע כבר בשנת 2004 כאשר דה ויטו גילה שהוא לא הוזמן לחתונה השלישית של ג'ואל. הקרע המקצועי הגיע זמן קצר לאחר מכן. דה ויטו פוטר במפתיע מהלהקה של ג'ואל לפני סיבוב ההופעות של 2006. עבורו, שעד לאותו שלב החזיק בתקופת הכהונה הרציפה הארוכה ביותר בלהקה של ג'ואל, הפיטורין היו מזעזעים לא רק בגלל עצם התרחשותם אלא גם בגלל אופן ביצועם, עם חוסר הסבר ברור שללא ספק תדלק כעס ובלבול. פרידה כזו משותף לעבודה של 30 שנה, ללא תקשורת ישירה או נימוק שקוף, נתפסה ככל הנראה כחוסר כבוד עמוק, והפכה מאכזבה מקצועית לפצע אישי עמוק. גם הגיטריסט ראסל ג'אבורס פוטר שנים קודם לכן, והמרירות הודגשה בסרט התיעודי HIRED GUN משנת 2017. בסרט, גם דה ויטו וגם ג'אבורס סיפרו על חוויותיהם כמי שנזרקו ככה סתם על ידי ג'ואל.

בשנת 2007 המעריצים שמו לב שדה ויטו כבר לא מופיע עם הלהקה. בילי ג'ואל עצמו שמר על שתיקה ברובה לגבי פרטי פיטוריו של דה ויטו באותה עת. עם זאת, בראיון אחד, דווח כי ציין שהמניע לפרידה לא היה כספי, אך הוא לא יחשוף את הסיבה האמיתית מכיוון שהיא תהרוס לליברטי את החיים. בעוד דה ויטו הפך עם הזמן ליותר קולני לגבי הפרידה, ג'ואל שמר על עמדה מאופקת יותר. העיתון ניו יורק פוסט אף העלה השערה כי דה ויטו התעמת עם ג'ואל בנוגע לשתייה המופרזת של הזמר, רגע לפני שזה נכנס למכון גמילה מאלכוהול בשנת 2005.

מנקודת מבטו של דה ויטו, ההתפוררות החלה שנים קודם לכן. הוא ציין את האופן בו ג'ואל העיף מהלהקה את חברו הבסיסט, דאג סטגמאייר, שכמה שנים לאחר מכן התאבד. "האמת שהכל החל להתפורר בשנת 1989", סיפר המתופף, "כשבילי הסתכסך עם מנהלו ופיטר אותו ואז החל לעסוק עם המון עורכי דין ומנהלי חשבונות ואנחנו, הנגנים, נדפקנו כהוגן". המתח נמשך עד שיום אחד, דה ויטו גילה במקרה שהלהקה יוצאת לסיבוב הופעות חדש בלעדיו. "התקשרתי למנהל ההופעות כדי לברר מה קרה", הוא שחזר, "'למה הועפתי?' שאלתי והוא אמר שהוא לא יודע למה, והוא לא מתכוון לשאול כי הוא חושש לאבד את עבודתו. כולם פחדו מבילי". במרירותו, כתב דה ויטו מכתב ארוך לג'ואל, אך זה מעולם לא זכה למענה.

התביעה שהוגשה דרשה מאות אלפי דולרים בתמלוגים על שורת תקליטים מפוארת, החל מ-TURNSTILES ועד RIVER OF DREAMS. דה ויטו אמנם לא קיבל קרדיט רשמי על כתיבת השירים, אך טען בתוקף שתרומתו לעיבודם הייתה מכרעת. "אם בילי היה שר את ONLY THE GOOD DIE YOUNG כמו שהוא רצה במקור, זה היה שיר רגאיי", חשף דה ויטו לניו יורק פוסט. הוא סיכם את תרומתו במשפט חד שנכנס לפנתיאון: "אם בילי הוא האבא של השירים האלה, אני לפחות הדוד שלהם. אני זה שלימד אותם ללכת". בזמן הגשת התביעה, עורך דינו של דה ויטו הצהיר כי הסכום המדויק המגיע אינו ידוע וכי יש צורך להבין את היקף המכירות.

בסופו של דבר, הסכסוך המשפטי המר הסתיים בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, שפרטיה נותרו חסויים. השנים שלאחר פיטוריו ובמהלך הסכסוך המשפטי היו ללא ספק קשות עבור ליברטי דה ויטו. הוא תיאר את הסכסוך המתמשך כדבר שאוכל אותו מבפנים. עם זאת, הזמן וההתבוננות הביאו לשינוי משמעותי בפרספקטיבה של דה ויטו. הוא החל לשקול את הלחצים העצומים שעמם התמודד בילי ג'ואל ככוכב-על עולמי. "השם שלו נמצא על השלט", הודה דה ויטו. "במדיסון סקוור גארדן כתוב 'בילי ג'ואל הלילה'. לא כתוב 'ליברטי דה ויטו הלילה'. כל המשקל על הכתפיים שלו". האמפתיה הגוברת הזו הובילה את דה ויטו להודות שלג'ואל הייתה סיבה למעשיו, גם אם הסיבות הללו נותרו עמומות עבורו במשך שנים רבות.

זרז מוחשי יותר לפיוס הגיע בשנת 2019. דה ויטו עבר ניתוח בברכו, שסיפק לו תקופה ממושכת להתבוננות במצב. במקביל, הוא החל להופיע שוב עם המוזיקה של ג'ואל עם להקת THE LORDS OF 52ND STREET, להקה המורכבת מחברים לשעבר מההרכב הקלאסי של ג'ואל. לימוד ונגינה מחדש של השירים האיקוניים הללו הציתו מחדש קשר למוזיקה ולזיכרונות החיוביים הקשורים ליצירתה. "כשלימדתי את עצמי מחדש את השירים, התחלתי להתאהב בהם שוב, וכל מה שיכולתי לזכור היו כל הזמנים הטובים שהיו לנו יחד," הרהר דה ויטו. "הייתה לי את המוזיקה, אבל לא את הבחור שהסתכלתי לו בעיניים במשך 30 שנה. זו הייתה החתיכה היחידה שהייתה חסרה".

הבנה זו דרבנה את דה ויטו לנקוט בצעד יזום. בפברואר 2020, הוא שלח אימייל למשרדו של בילי ג'ואל עם מסר פשוט וישיר: "הגיע הזמן שהסכסוך בין הפסנתר לתופים יסתיים", והציע שייפגשו לקפה. תגובתו של ג'ואל הייתה מהירה וחיובית, והוא ענה תוך פחות מ-24 שעות שהוא ישמח להיפגש, והודה ששני הגברים היו מאוכזבים מהאופן שבו הסתיימה מערכת היחסים ביניהם. לאחר מכן הם נפגשו בדיינר בפלורידה. לדברי דה ויטו, המפגש התמקד בריפוי, לא בהאשמות. "כשנפגשנו, לא דיברנו על הדברים הרעים", הוא נזכר. "זה היה רק על הזמנים הטובים שהיו לנו, הילדים שיש לנו עכשיו. מה הילדים שלנו עשו. מי חולה, את מי איבדנו. דברים כאלה, וככה זה מאז". דה ויטו תיאר את האווירה כ"כמו שהייתה בהתחלה", מה שמרמז על חזרה לחברות הקלילה יותר של שנותיהם המוקדמות. ההחלטה להתמקד בזיכרונות חיוביים משותפים ובחיים האישיים הנוכחיים, במקום לנתח תלונות עבר, הייתה חיונית לבנייה מחדש של חברותם על בסיס חדש ובוגר יותר.

סמל ציבורי רב עוצמה למערכת היחסים המתוקנת הזו הגיע כאשר בילי ג'ואל הסכים לכתוב את ההקדמה לספר זיכרונותיו של דה ויטו, LIBERTY: LIFE, BILLY, AND THE PURSUIT OF HAPPINESS. מחווה זו הייתה יותר מאשר נימוס מקצועי בלבד; היא הייתה אישור ברור ופומבי, שסימן שהעוינות באמת חלפה ומידה של כבוד וחיבה הושבה. אך הסיפור לא נגמר שם. בשנת 2014, בהתרחשות מפתיעה ומרגשת, נבחר ליברטי דה ויטו להיכל התהילה של המוזיקה של לונג איילנד. ומי היה שם כדי להעניק לו את הפרס ולהכיר בתרומתו האדירה? לא אחר מאשר בילי ג'ואל.

טינה טרנר הלכה מאיתנו! ב-24 במאי 2023 נפל עצב על עולם אוהבי המוזיקה עם היוודע דבר מותה של הדיווה הבלתי מעורערת, טינה טרנר, בגיל 83.

את השם של טינה טרנר הכרתי עוד כשהייתי נער והיא עשתה את הקאמבק שלה עם PRIVATE DANCER. אז נטחנו השירים ממנו עד דק בתחנות הרדיו. כולם צעקו קאמבק ואני לא הבנתי אז מה היה לה לפני כן. איזה קאמבק? במה מדובר? וכשלקחו אותי לראות את הסרט "טומי" בבית קולנוע בצפון תל אביב - אז ראיתי לראשונה את האסיד קווין ונפל לי האסימון. הנוכחות שלה שם חישמלה אותי יותר מכל מה שהיא עשתה בקאמבק שלה.

ומאז חקרתי הרבה אודותיה וגיליתי זמרת נשמה אמיתית מהימים ההם. יש בקול שלה חספוס אותנטי שנפורץ כבר מההקלטות שלה בשנות השישים. זהו קול אדיר של רגש, כאב, שחרור ועוצמה בלתי מתפשרת. זה קול עם חותם. זה הקול של טינה טרנר.

וכאשר מאזינים ליצירות מופת היסטוריות כמו RIVER DEEP MOUNTAIN HIGH, אפשר לשמוע כיצד הקול שלה חותך דרך "חומת הצליל" האימתנית של פיל ספקטור. זו לא רק שירה; זו התנגשות חזיתית בין הפקה אולפנית גרנדיוזית לבין כוח ווקאלי-וולקאני טהור שלא נכנע לה, אלא רוכב עליה בדרך לפסגה. היכולת שלה להישאר דומיננטית מעל עיבודים כל כך כבדים ורב-שכבתיים היא נדירה. וכשבוחנים את ההתפתחות הוויזואלית והבימתית של הרוק משנות השישים ועד שנות התשעים, טינה טרנר ניצבת כמודל אולטימטיבי עבור דורות שלמים של פרפורמרים – אפילו ענקים כמו מיק ג'אגר למדו ממנה איך לזוז (היה צריך לשכתב את הלהיט המודרני יותר שייקרא MOVE LIKE TURNER במקום MOVE LIKE JAGGER). הנוכחות שלה על הבמה הייתה מחשמלת ומבוססת על תנועה בלתי פוסקת, זיעה, וחיבור ישיר ועוצמתי עם הקהל. אוקי, אז ג'ון פוגרטי לא אהב את הביצוע שלה ללהיט שהוא כתב, "מרי הגאה", אבל מיליונים אחרים? הם השתגעו על זה.

אבל טרנר, או בשמה המקורי אנה מיי בולוק, לא הייתה רק זמרת בעלת קול נדיר וכריזמה מתפרצת, אלא אייקון של עוצמה והישרדות, סמל למאבק חסר פשרות באלימות נגד נשים. שנים לפני שהפכה לסופרסטאר עולמית בזכות עצמה, היא חיה בסיוט מתמשך לצד בעלה והשותף המוזיקלי שלה, אייק טרנר. בראיון חשוף למגזין רולינג סטון בשנת 1986, היא פרשה את מסכת הייסורים במלואה. היא סיפרה שאייק היה אדם חסר השכלה, מה שהזין את חוסר הביטחון והכעס העצום שתמיד קינן בו, והתעצם באמצעות סמים. כל השירים שכתב נסובו סביב כאב ונשים, והיא פשוט שנאה אותם. כשהבין שהיא מזייפת את השירים בכוונה, הוא האשים אותה בחוסר התמסרות והבהיר לה שלעולם לא יוכל ליצור להיטים עם צורת השירה שלה. כל האשמה הוטלה עליה.

הוא ניהל רומנים עם אינספור נשים, והיא, לכודה במערכת יחסים שכללה את הלהיט המשותף שלהם, A FOOL IN LOVE משנת 1960, הרגישה חסרת מוצא. היא הייתה הכוכבת, והוא פחד לאבד אותה. הנקודה שבה הכל התפוצץ הייתה כשהודיעה לו שהיא לא רוצה להופיע. זה היה הרגע בו חגורת המכנסיים שלו יצאה נגדה בפעם הראשונה. היא ניסתה להתגונן ולהסביר שאינה מסוגלת לשיר את החומרים שלו, ואז הוא השתמש בטריק שלו: הוא הבטיח לשלם לה. היא יצאה להופיע, אך כשלא שילם, היא פחדה אפילו לבקש את הכסף.

באופן מצמרר, היא לא עזבה אותו כי דאגה לו. היא חשה אחריות כלפיו, ותהתה מה יעשה ואיך יסתדר בלעדיה. "זו הייתה בעיה רגשית אצלי", היא העידה. היא ידעה שאין לה לאן לברוח, והוא המשיך להכות אותה ללא רחם. תמיד היה לה פנס בעין, הוא המשיך להתרועע עם נשים אחרות ולא נתן לה כסף, ועדיין, היא ריחמה עליו. מבחינתו, להכות אותה ולשכב איתה היו חלק ממערכת יחסים נורמלית.

האימה הגיעה לשיאים חדשים כשהוא החל להכות אותה עם קולבי מתכת. היא התפללה כל הזמן ונמנעה מסמים ואלכוהול כדי להישאר בהכרה ולהיות מוכנה להתגונן. ניסיון בריחה אחד נכשל באופן טראומטי. היא לוותה כסף, עלתה על אוטובוס ונרדמה. כשהתעוררה, פניו של אייק היו מולה, נובח עליה "תרדי מהאוטובוס, כלבה". הוא ידע לאן היא נוסעת עוד לפניה, והאקדח שתמיד נשא עליו נתן לה את התחושה שיוכל לירות בה בכל רגע. המכות עם הקולבים לא פסקו, עד שבייאושה ניסתה להתאבד באמצעות נטילת כדורי וליום.

ביולי 1976, היא סוף סוף הצליחה לברוח, כשלכיסה 36 סנט בלבד. היא החלה את חייה מאפס. לא היה לה מושג איך להשיג כסף או לנהל את חייה. אייק, שחשב שהיא תחזור אליו על ארבע, עוד שילם עבור שכר הדירה הראשון שלה, בטוח שכשהכסף ייגמר היא תתחנן לחזור. היא ישנה על הרצפה, אחותה עזרה לה באוכל והיא נעזרה בתלושי מזון כדי לשרוד.

היא לא ראתה אותו מאז הגירושים, שהתקיימו בבית המשפט. מאז, הוא המשיך לשלוח לה מברקים ולבקש כסף. אך טינה כבר הייתה בדרך אחרת. בשנות השמונים היא המציאה את עצמה מחדש ובגדול. התקליט PRIVATE DANCER משנת 1984 הפך אותה לאחת הכוכבות הגדולות בעולם, עם להיטי ענק כמו WHAT'S LOVE GOT TO DO WITH IT, THE BEST ו-PRIVATE DANCER. היא הפכה לסופרסטאר ענקית, גדולה בהרבה ממה שהייתה אי פעם עם אייק.

אייק טרנר מת בשנת 2007 ממנת יתר. טינה טרנר הצליחה לברוח מהתהום, להביט לפחד בעיניים, ולהפוך את הכאב הגדול ביותר לניצחון מעורר ההשראה מהגדולים יותר שיש. נו, היא SIMPLY THE BEST.

כשחלום הענק של הלהקה הגדולה הפך לסיוט פיננסי. ב-24 במאי 1977, שלישיית הרוק המתקדם, אמרסון, לייק ופאלמר, פתחה סיבוב הופעות מגלומני בארצות הברית, כשלצידה על הבמה תזמורת סימפונית של 70 נגנים ומנצח. המופע היה עוצר נשימה, יצירת מופת מוזיקלית, וגם כישלון כלכלי מהדהד שכמעט ריסק את הלהקה.

כן, זה היה הרגע שבו אחת הלהקות הגדולות בעולם החליטה שהיא גדולה יותר מהחיים עצמם, וסיכנה הכול למען חזון אמנותי חסר תקדים.

הכול החל במוחו הקודח של הקלידן הווירטואוז, קית' אמרסון. עבורו, הופעה בפורמט של שלישייה כבר לא סיפקה אותו. הרעיון נולד בראשו בעקבות העבודה על אלבומם הכפול השאפתני, WORKS VOLUME 1, שבו כל אחד מחברי הלהקה קיבל צד שלם להציג את יכולותיו, כולל קונצ'רטו לפסנתר ותזמורת שהלחין אמרסון. הוא התעקש להביא את העושר המוזיקלי הזה אל הבמה במלוא הדרו - הוא רצה תזמורת שלמה, מקהלה, וכל מה שצריך כדי ליצור את המופע האולטימטיבי. חבריו ללהקה, הבסיסט והזמר גרג לייק והמתופף קארל פאלמר, נגררו להרפתקה הזו שלו בחוסר רצון, ומעולם לא באמת סלחו לו על כך.

עוד לפני שהגלגלים התחילו לנוע, האווירה הייתה מתוחה. גרג לייק אמר ביולי 1977 בכנות כואבת: "אנחנו מסכנים פה את כל מה שהרווחנו עד כה בעמל ידינו. אנחנו הולכים לסכן גם את כל מה שנרוויח מהסיבוב הקרוב. אני מדבר על המשפחות שלנו, הנכסים שלנו. ניאלץ למכור את הבתים שלנו במידה וניכשל. מה שבטוח, יהיה פה סיפור הצלחה גדול או כישלון מהדהד, לא משהו באמצע".

כמה עיתונאים שהוטסו במיוחד למונטריאול כדי לצפות בחזרות נותרו פעורי פה. על הבמה הענקית הם גילו צבא שלם: שלושת חברי הלהקה, 70 נגני תזמורת קלאסיים צעירים ומבריקים (הגיל הממוצע היה 26), מנצח, שישה אנשי מקהלה, צוות טכני של 60 איש, נהגי משאיות, רופא צמוד, ואפילו מאמן קראטה אישי לקארל פאלמר. הפקה בסדר גודל כזה לא נראתה מעולם בעולם הרוק.

והמחיר? ברור שהוא היה אסטרונומי. עוד לפני ההופעה הראשונה, השלישייה שילמה מכיסה 215,000 דולר מדי שבוע. מנהל הלהקה, סטיוארט יאנג, התנגד נחרצות לסיבוב ההופעות הזה, אך נכנע תחת הלחץ הבלתי פוסק של אמרסון. "היו לי הרבה רגעים שחשבתי שזה לא כדאי", הודה הקלידן באותו הקיץ, "עכשיו שפכנו המון כסף ואין דרך חזרה. בתחילה חשתי אשמה. השניים האחרים ניסו לבטל את הרעיון, אך עכשיו הם מחויבים לזה בדיוק כמוני". פאלמר ניסה לשדר אופטימיות: "השקענו הון, אבל תהיו בטוחים שלא אמכור את הבית שלי אם העסק ייכשל. השקענו עד כה כשני מיליון דולר. אנחנו צריכים להציג את המוזיקה לקהל כפי שהוא קיבל אותה באלבום האחרון שלנו, WORKS. פעם זה היה קשה, אבל היום הטכנולוגיה מאפשרת את זה".

הלהקה התגאתה באיכות התזמורת. "הם נחושים לנגן את המוזיקה הזו היטב, לא כמו הזקנים המנופחים שאתה פוגש בתזמורות", אמר לייק. אמרסון הכריז: "זו התזמורת הטובה ביותר שניגנתי איתה". פאלמר התלהב כל כך מנגני כלי ההקשה עד שהצהיר: "הם כל כך טובים שהייתי רוצה לחתוך להם את הידיים".

אז ההופעות הראשונות היו מפוארות. קטעים כמו PIRATES או הקונצ'רטו של אמרסון בוצעו בשלמות ובעוצמה ששיתקה את הקהל. גרג לייק, שהבין שאם כבר שופכים כסף - אז בסטייל, דרש להניח לרגליו על הבמה שטיח פרסי מקורי ויקר. מהר מאוד התברר לו שעדיף היה לו אם השטיח הפרסי הזה היה יכול לעוף ולקחת אותו הרחק מהחובות האדירים שנערמו.

המציאות הכתה במהירות. ההוצאות היו עצומות וההכנסות לא כיסו אותן. באחת ההופעות, מערכת התאורה המורכבת קרסה. מספר הופעות בוטלו, מה שהוביל להפסדים כואבים נוספים. הופעה גדולה בטאמפה בוטלה לאחר שמהומות של מעריצים בהופעה של לד זפלין בעיר גרמו לרשויות לבטל אירועים גדולים. כל ביטול כזה היה מכה כלכלית אנושה.

לאחר מספר שבועות בודדים, המסקנה הייתה בלתי נמנעת: הלהקה חייבת לשלוח את התזמורת הביתה כדי להציל את מה שנותר. אבל אל תחשבו שזה היה קל. כי על פי החוזה, הלהקה הייתה מחויבת להמשיך ולשלם ל-70 הנגנים את משכורתם גם כשהם יושבים בביתם. התוכנית הייתה להחזירם לשלוש הופעות ענק במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, אך בינתיים, ELP המשיכה את הסיבוב כשלישייה מצומצמת ומדממת כלכלית. "אנחנו עדיין מחפשים ספונסרים", אמר המנהל יאנג, "אם כי אנחנו כבר לא אופטימיים".

קית' אמרסון, שבור מבפנים, ניסה לשמור על חזות אופטימית: "אנחנו מאוכזבים. עם זאת, זה מעודד לדעת שאנחנו עדיין מסוגלים לנגן כשלישייה. יש לנו עדיין את הכוח". שנים לאחר מכן, הוא הודה במרירות: "כשהפסקנו עם התזמורת, נאלצתי להשמיט שירים רבים מההופעה. המסע הזה היה נועז, ומימנו אותו עם כל המקדמות מחברת התקליטים. במבט לאחור, זה חבל. יכולנו לעשות הרבה יותר. אני רציתי להמשיך עם התזמורת עד הסוף ואז לשלוח אותה להופיע לבד עם המוזיקה שלנו. זה היה יכול להחזיר לנו את ההשקעה".

הסיוט הפסיכדלי שחיסל את המאנקיז. ב-24 במאי בשנת 1969, האומה האמריקנית התכוננה לעוד בידור קליל מבית היוצר של המאנקיז, אבל קיבלה את אחת השעות המוזרות והקטלניות בתולדות הפופ. הספיישל, שנועד להציל את הקריירה הדועכת של הלהקה, הפך למסמר האחרון בארון הקבורה שלהם.

הכל התחיל עם שם מוזר: THIRTY THREE AND A THIRD REVOLUTIONS PER MONKEE. אם תהיתם לפשר השם, מדובר במהירות שבה מסתובב תקליט ויניל על פטיפון. השם המתוחכם רמז על התוכן הפסיכדלי והכאוטי שעמד להתפוצץ על המסך. זו הייתה ההפקה האחרונה בהרכב המקורי של הלהקה, וסימנה את סופה של תופעת המאנקיז כפי שהעולם הכיר.

על הנייר, זה נשמע כמו מתכון להצלחה מסחררת. לצד המאנקיז התארחה נבחרת חלומות של אגדות רוק'נ'רול: ג'רי לי לואיס, ריצ'ארד הקטן ופאטס דומינו. לצידם כיכבו גם להקת הטריניטי של הקלידן הבריטי בריאן אוגר והזמרת העוצמתית שלה, ג'ולי דריסקול. אלא שהקונספט של התוכנית היה אכזרי באופן מכוון.

בריאן אוגר, ששימש כמנחה המופרע של הערב, חשף את הרעיון של הבמאי ג'ק גוד: "הנחת היסוד הייתה שניקח ארבעה בחורים מהרחוב, נשטוף להם את המוח ונהפוך אותם לכוכבי רוק. שאלתי את ג'ק אם המאנקיז לא ירגישו שזה קצת בעייתי עבורם, הרי זה בדיוק מה שקרה להם בחיים האמיתיים. הוא ענה לי, 'ממש לא, בנאדם. אני רואה את הרעיון'".

ההפקה עצמה הייתה סיוט מתמשך. הספיישל היה התחייבות חוזית שהלהקה נאלצה למלא, והצילומים החלו שבועיים בלבד לאחר הבכורה הכושלת של סרטם האוונגרדי HEAD. האווירה על הסט הייתה עכורה, והמצב רק החמיר כששביתת עובדים ברשת NBC אילצה את ההפקה לעבור לאולפני MGM, שלא היו ערוכים לתוכנית כה שאפתנית. התוצאה הייתה שעה של טלוויזיה שהוגדרה כ"הצדעה פסיכדלית לאבולוציה של האדם והמוזיקה", אבל בפועל הייתה אפילו יותר מוזרה מהסרט HEAD המוזר לכשעצמו. מטרת המפיקים הייתה להשתמש במאנקיז עצמם כדי ללעוג ליומרות של תעשיית הפופ. מיקי דולנץ, מתופף הלהקה, סיפר שהרגיש לא בנוח עם כוונותיו של הבמאי, וחש שגוד הפך את חברי הלהקה לשחקני משנה נלעגים בתוכנית של עצמם. השיא המשפיל הגיע כשאוגר, בתפקיד מנחה דמוני, הציג את הלהקה במילים: "הנה הם באים, הנערצים, הדמויות מפלסטיק שנבחנו ועברו עיקור – המאנקיז!"

מייק נזמית', גיטריסט הלהקה והרוח היצירתית שבה, סיכם את החוויה במילים קשות: "אין בפרק הזה אנושיות, אין חמלה. אין עיניים נוצצות. שום דבר. הכל היה קצוץ ומודבק וזה היה קקופוני בעיניי. זו הייתה הירידה שלנו. פשוט אין שם לב כלשהו".

הספיישל היה כישלון צורב ברייטינג. עבור פיטר טורק המאנקי זה היה סוג של אנחת רווחה. הוא כבר קנה את החוזה שלו בכסף רב מכיסו כדי לעזוב את הלהקה, אך הסכים להשתתף בספיישל כמחויבות אחרונה. מיד לאחר השידור, הוא עזב באופן רשמי. המאנקיז, כרביעייה שהציתה את דמיון הנוער, חדלו מלהתקיים.

האמן הטוטאלי וההרס העצמי. ב-24 במאי בשנת 1975 הופיע טים הרדין בחאן הירושלמי. תהיו בטוחים שיש סיפורים מיוחדים גם על זה...

ההופעה הזו בשנת 1975 של טים הרדין הייתה עם שלישיית קצה השדה. כן כן! אז אשר ביטנסקי, שהיה מנהל השלישייה, סיפר לי: "אמנון צבן ואני הבאנו את טים לארץ והייתי בטוח שהולך להיות חיבור מושלם שלו עם קצה השדה. הוא היה אמן טוטאלי. רציתי מאד שקצה השדה יכבשו את העולם". אך הביקור של הרדין, אמן ששנים של שימוש בהרואין התעללו בגופו ובסופו של דבר גם גרמו למותו ממנת יתר בשנת 1980, הותיר אחריו שובל של סיפורים מטורפים, סותרים ובלתי נשכחים. ישנו הסיפור המפורסם מהופעה בקיבוץ במסגרת "הזמן הכפרי", לצד אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים החדשים, להקת תמוז ושלישיית קצה השדה, בהנחיית אורי זוהר. מספרים שהרדין היה מחוק לחלוטין. כשהרגיש צמא וביקש מים, אחד המארגנים מילא כד מבריכת השחייה הקרובה והגיש לו. הרדין שתה לרוויה את מי הכלור. אחרים, לעומת זאת, טוענים שדווקא היה במצב מצוין בפסטיבל.

הזיכרונות מהביקור הזה הם פסיפס של אמן גאון והרסני:

ראובן גבירץ (קצה השדה) סיפר לי: "אני זוכר הופעה בחיפה שבה טים הרדין לא אהב את תגובת הקהל המנומנמת ופשוט כיסח בעצבים את הגיטרה שלו על הבמה. הוא היה מאוד מיוחד, עם שירים נפלאים ופריטת FINGER PICKING מטריפה".

גיא יפה (קצה השדה) הוסיף: "אספנו אותו מהמלון והוא עשה רושם מוזר, מרוחק. הוא שבר את הגיטרה שלו על הבמה וביקש ממני את גיטרת המרטין שלי. כמובן שהעברתי לו אותה בחשש רב. למזלי, היא חזרה אליי שלמה".

אשר ביטנסקי סיכם: "היו הופעות מוצלחות, אבל אני זוכר גם הופעה בשפיים שבוטלה כי לא נמכרו כרטיסים. כן, אפילו חבילה של טים הרדין, אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים, תמוז וקצה השדה לא תמיד הצליחה למכור. טים גר במלון בפינת הירקון ונורדאו. יום אחד הוא התראיין לתוכנית של ירון לונדון. כששידרו את הראיון, הוא קפץ בחדר, עטף את עצמו במגבת וירד ככה ללובי לצעוק לכולם בשמחה שהוא בטלוויזיה. בהחלט לא היה משעמם איתו".

גם זה קרה ב-24 במאי:

2024: הפרפר שהתעופף למרחקים.

מת דאג אינגל, הזמר-קלידן המקורי של להקת הרוק האמריקאית, פרפר הברזל. כן, זו שהביאה להיט אדיר בשם IN A GADDA DA VIDA. בן 78 במותו.

1968: הרעם המתגלגל של הסטונס

היסטוריה בהתהוות באנגליה! הרולינג סטונס משחררים תקליטון חדש ולוהט, שמסמן חזרה לשורשים. בצד אחד, JUMPING JACK FLASH, עם סאונד בלוזי מחוספס ובועט שמרעיד את הרמקולים. בצד השני, CHILD OF THE MOON, הבלחה פסיכדלית אחרונה ויפהפייה. אבל הסיפור האמיתי נמצא בריף הגיטרה הממכר של השיר הראשי. מי היה מאמין שהריף המחשמל הזה, שנשמע כמו יצירה קלאסית של קית' ריצ'רדס, נולד בכלל על קלידים, במהלך ג'אם ספונטני, ונוגן על ידי הבסיסט השקט ביל ווימן? ווימן גם טען בספר זיכרונותיו שצליל האורגן הדומיננטי שנשמע בסוף השיר הוא שלו. למרות הקרבה המוזיקלית ללהיט הענק SATISFACTION, ווימן כנראה מעולם לא קיבל על כך את הקרדיט המגיע לו. כך או כך, קלאסיקה נולדה.

1995: הקול הגדול בישראל.

ג'ו קוקר, בעל קול נייר הזכוכית והנשמה הענקית, נוחת לשתי הופעות בלתי נשכחות בארץ הקודש. בערב הראשון הוא כובש את הבמה הקסומה של בריכת הסולטן בירושלים, ולמחרת הוא כבר העיף את הקהל באוויר בפארק הירקון בתל אביב.

1970: הפרידה העצובה של פיטר גרין

פסטיבל המוזיקה בבאת' היה אמור להיות חגיגה גדולה. פליטווד מאק, הלהקה הראשית, הופיעה לצד שמות כמו צ'יקאן שאק, ווישבון אש ורבים אחרים. אך במקום חגיגה, האירוע הפך לערב פרידה קורע לב ולכישלון כלכלי צורב. זו הייתה ההופעה האחרונה של גיבור הגיטרה והמנהיג הבלתי מעורער, פיטר גרין, עם הלהקה שהקים. בשל תחרות עם ארבעה פסטיבלי רוק אחרים שנערכו באותו סוף שבוע ברחבי אנגליה, הקהל לא הגיע. מתוך 15,000 איש שציפו להם, הגיעו רק 4,500. הלהקה נתנה הופעה בת 75 דקות, ובסיומה, המארגנים המאוכזבים פשוט כיבו את האורות על הבמה. במשך חצי שעה ארוכה, בחשיכה כמעט מוחלטת, הקהל הנאמן רקע ברגליו והריע בקריאה להדרן. ואז קרה הקסם: חמשת חברי הלהקה חזרו לבמה חשוכה, התקבצו סביב מערכת תופים אחת והחלו לתופף יחד בהדרן קצבי וקדמוני, כשהאור היחיד מגיע ממדורות שהצופים הדליקו בשטח. רגע חד פעמי ומרגש שנצרב בדברי הימים של הרוק.

1965: הג'אם שנולד בטעות

איזה פספוס היסטורי! ניסיון שני לאחד באולפני ה-BBC את קולו של בוב דילן עם הבלוז הבריטי החשמלי של ג'ון מאייאל והבלוזברייקרז, להקתו שכללה אז את הגיטריסט הצעיר והמבטיח אריק קלפטון, נפל ברגע האחרון. תריסר ימים אחרי ניסיון הקלטה ראשון שלא צלח, דילן נאלץ לבטל את ההופעה המתוכננת עקב זיהום ויראלי שתקף אותו בחופשה. צוות ה-BBC ו-800 המעריצים שכבר מילאו את האולפן גילו על הביטול רק כשהיה מאוחר מדי. עם ערב פנוי במפתיע, אריק קלפטון החליט לקפוץ לאחד המועדונים הלוהטים החדשים במרכז לונדון, ה-CROMWELLIAN, שזכה לכינוי החיבה CROM. על הבמה הופיע האורגניסט האגדי בריאן אוגר עם להקתו. קלפטון, יחד עם כמה מחברי להקת האנימלס שנכחו במקום, לא היססו, עלו לבמה, ומה שהתחיל כערב מבוזבז הפך לג'אם סשן ספונטני ומיתולוגי.

1967: הביטלס יוצאים לבלות

כשארבעת המופלאים יוצאים לבלות, כל העיניים נשואות אליהם. כל ארבעת חברי הביטלס הגיעו יחד למועדון הלילה האופנתי ספיקאיזי, ששכן במרתף ברחוב מרגרט 48. המועדון, שנוהל על ידי רוי פלין ומייק קארי ונפתח רק כמה חודשים קודם לכן, הפך במהרה למקום הבילוי הקבוע שלהם. המטרה באותו ערב: לצפות בהופעה של הלהקה החדשה והמסקרנת ביותר בשטח, פרוקול הארום, שזה עתה שיגעה את העולם עם הלהיט המהפנט A WHITER SHADE OF PALE.

1991: כוכב כבה מוקדם מדי

עצב גדול בעולם המוזיקה. ג'ין קלארק, ממייסדי הבירדס ואחד הקולות היפים של שנות השישים, הלך לעולמו בגיל 46 בלבד. סיבת המוות הייתה אי ספיקת לב, תוצאה טראגית של שנים ארוכות של מאבק באלכוהוליזם. קלארק היה, לפחות בתחילת הדרך, כותב השירים הפורה והעוצמתי ביותר בבירדס, אך התמוטטות נפשית אילצה אותו לעזוב את הלהקה בשיא תהילתה. הוא יצא לקריירת סולו שהניבה כמה תקליטים מופלאים, אך הם לא הצליחו להציל את חייו. תעשו לעצמכם טובה, חפשו ותקשיבו לתקליט המאסטרפיס שלו, NO OTHER, יצירת מופת על-זמנית.

1970: זפלין חוזרים הביתה

כשענקי הרוק חוזרים לעיר הולדתם, תמיד קורים דברים טובים. רוברט פלאנט וג'ון בונהאם מלהקת לד זפלין קפצו לביקור במועדון MOTHERS המיתולוגי בבירמינגהם, שנחשב אז לאחד ממועדוני הרוק הטובים בעולם. הלהקה שהופיעה באותו ערב הייתה COCHISE, וזה היה רק טבעי ששני חברי זפלין יעלו לבמה לג'אם סוער ומחוספס עם החברים.

2003: פול מגיע לכיכר האדומה

סוף סוף זה קרה! פול מקרטני, הביטל לשעבר, נוחת להופעה היסטורית ברוסיה, הארץ שבה מוזיקת הביטלס הייתה אסורה ומוברחת כמו אוצר במשך עשורים. הוא סוף סוף זכה לפגוש פנים אל פנים את המעריצים שכה השתוקקו לראותו על אדמתם. מקרטני ואשתו דאז, הת'ר מילס, אף נפגשו עם הנשיא ולדימיר פוטין. נו, שיהיה...

קרנבל של גאונות פופ. ב-24 במאי בשנת 1974 שחררה להקת 10CC את התקליט השני שלה ששמו SHEET MUSIC, והוכיחה לעולם שמוזיקת פופ יכולה להיות מתוחכמת עד כאב, מצחיקה עד דמעות וקליטה באופן פלילי, והכל באותו הזמן. זה בהחלט היה אחד התקליטים החדשניים והמרתקים יותר של שנת 1974.

הרביעייה המקורית של 10CC, שכללה את גרהאם גולדמן על הבס, אריק סטיוארט ולול קרים בגיטרות וקלידים, וקווין גודלי על התופים, הייתה תופעה מיוחדת. בין השנים 1973 ל-1976 החברים יצרו ארבעה תקליטים שהיוו מבחינתי כיתת אמן בכתיבת שירים. עם זאת, אין אחד מארבעת התקליטים שהוא לטעמי מושלם מתחילתו ועד סופו. תמיד אמצא בהם שיאים מטריפים לצד חומרים שנשמעים לי פחות מכך (אם כי עדיין מבוצעים נהדר). לאחר ארבעת התקליטים האלו, הצמד גודלי וקרים פרש כדי להתמקד בפרויקט נסיוני שהוא אפקט לגיטרה שהם קראו גיזמו, אז גולדמן וסטיוארט המשיכו את דרכה המצליחה של הלהקה עד סוף העשור - אם כי עם פחות שנינות חדה.

מה שהפך את 10CC לכוח כה מיוחד בנוף הבריטי של הסבנטיז היה הפיצול המדהים באישיותה. מצד אחד, האנשים בה הרכיבו מכונת להיטים משומנת עם כישרון-על לכתוב מנגינות פופ מושלמות. מצד שני, הם לא היססו לרגע לצלול לתוך מוזיקה מאתגרת, מורכבת ומתוזמרת להפליא, כזו שמעריצים של אמנים כמו פרנק זאפה הנהנו בהערכה. ההומור שלהם היה תמיד נשכני, אינטליגנטי ומפתיע, והם התייחסו לאולפן שלהם כאל מעבדת ניסויים פרטית. כן, היה להם יתרון עצום על פני להקות אחרות באותה תקופה כבעלים של אולפן הקלטות משלהם. אז הם פשוט עשו מה שהתחשק להם, מוסיקלית וטקסטואלית, ללא מגבלה של זמן הקלטה ותוך התעלמות מוחלטת מציפיות הקהל. בדרך, במקרה, כמה מהניסויים האלה הפכו ללהיטי ענק.

הכימיה ביניהם ניכרה במיוחד בהרמוניות הקוליות המורכבות. כל ארבעת החברים היו סולנים מוכשרים, וכדי להחליט מי ישיר איזה שיר, הם פיתחו שיטת אודישן הומוריסטית: שלט פשוט ועליו המילה NEXT. אם חבר להקה ניסה את כוחו בקטע ווקאלי ולא עמד בסטנדרטים של השאר, הם היו מרימים את השלט בחיוך, והבא בתור היה ניגש למיקרופון.

למעשה, 10CC הייתה סוג של סופרגרופ עוד לפני שהיה לה להיט אחד. גרהאם גולדמן כבר היה כותב שירים מבוקש בשנות השישים, ואחראי לקלאסיקות כמו BUS STOP של ההוליס, NO MILK TODAY של מתבודדי הרמן ו-FOR YOUR LOVE של היארדבירדס. הגיטריסט אריק סטיוארט הגיע מלהקת הסיקסטיז THE MINDBENDERS, שזכורה בעיקר בזכות הלהיט GROOVY KIND OF LOVE. הוא תיעב את התקופה הזו, הרגיש חנוק אמנותית, וכשפרש, הקים במנצ'סטר את אולפני STRAWBERRY, שהפכו לביתם היצירתי.

גודלי וקרים, חבריו של סטיוארט, הפכו למבקרים קבועים באולפן. יחד הם הקליטו תחת השם HOT LEGS קטע בשם NEANDERTHAL MAN, שיצא כתקליטון ולתדהמתם הגיע למקום השני במצעד הבריטי. באותו הזמן, גולדמן חזר ממורמר מניו יורק. הוא חיפש משהו חדש לעשות. הוא הצטרף לחבר'ה. הם עבדו כצוות הפקה והקלטה מבוקש, ואחד מלקוחותיהם היה ניל סדקה. הם הוקסמו מהמקצועיות שלו, אך נדהמו מקמצנותו. כשסירב לשלם להם אחוזים כמפיקים, הם תבעו אותו. סדקה הגיב למגזין הרולינג סטון: "המנהל שלהם התחנן שאעבוד איתם. אחרי שעשו עבודה טובה, סיכמתי בעל פה שאשלם להם. הם יקבלו את מה שמגיע להם".

אותו מנהל שסדקה הזכיר היה ג'ונתן קינג, שהעניק להם את שמם. מאז נטען שהשם 10CC מייצג נפח נוזל זרע הגדול במעט מהממוצע הגברי, כיאה לגדולה שלהם. סטיוארט ביקש בהמשך לשלול את זה. לאחר תקליט בכורה מצליח יחסית החלה החבורה לעבוד על תקליטה השני. השם שנבחר, SHEET MUSIC, היה משחק מילים על המושג SHIT MUSIC (מוזיקה מחורבנת), שהפך תחת ידיהם ל"מוזיקת סדינים" או "דפי תווים", תלוי בתרגום שלכם.

התקליט הציג תחכום שלעיתים פעל לרעתם. הסינגל הראשון, THE WORST BAND IN THE WORLD, עם שמו האירוני, אולי נלקח ברצינות רבה מדי על ידי שדרני הרדיו. זה אחד השירים היותר אהובים עליי בתקליט הזה והוא כל פעם מצליח להצחיק אותי מחדש עם משפטים כמו WE'VE NEVER SEEN THE VAN - LEAVE IT TO THE ROADIES, WE'VE NEVER SEEN THE ROADIES - LEAVE 'EM IN THE VAN וגם תחינת ה-FADE ME בסוף שבאמת מובילה לפייד אאוט של השיר. חברי הלהקה שרים מנקודת מבט של הלהקה הגרועה בעולם שלא אכפת לה מדעת הקהל, מהמבקרים או מהאמנות, ורק רוצה לצאת לחופשה.

אך הטעות של שם שיר לא שיווקי שכזה תוקנה עם הסינגל השני, THE WALL STREET SHUFFLE, שנשמע כמו יצירה של פול מקרטני מתקופת כנפיים. השיר נולד כשחברי הלהקה נסעו במונית בוול סטריט, והמילים נכתבו בהשראת נפילת ערך הפאונד ומשבר הנפט העולמי. איזו שורה אדירה זו היא BET YOU'D SELL YOUR MOTHER / YOU CAN BUY ANOTHER. הדרך שבה הם משחקים עם שמות של מטבעות עולמיים, בנקאים ואישים היסטוריים (מרוטשילד ועד הווארד יוז) תוך כדי נגינת רוק סוחפת, היא מופת של כתיבת שירים חכמה. מעניין שבזמן שהחברים הקליטו את התקליט, מקרטני עצמו עבד באולפני סטרוברי בשעות הערב, והפיק תקליט לאחיו, מייק מגיר.

הסינגל השלישי, SILLY LOVE, היה קטע רוק אנרגטי עם סאונד גיטרות נשכני וגרוב מדבק, שהיווה פתיחה מושלמת לצד ב' של התקליט. לדעתי זה אחד משירי הרוק הטובים ביותר של החבורה הזו. עוד בולט הוא השיר CLOCKWORK CREEP, שמסופר כדיאלוג בין פצצה לבין המטוס בו היא הוטמנה. קטע מהשיר הזה שימש מאוחר יותר בפתיחת הלהיט הענק שלהם I'M MANDY FLY ME. ויש את SOMEWHERE IN HOLLYWOOD. זו יצירת מופת של גודלי וקרים ובה תמונה מלנכולית של כוכב קולנוע הוליוודי מזדקן שחי את העבר שלו. וב-OLD WILD MEN הזקנה קופצת למחוזות הרוקרים המזדקנים. בעוד שמרבית להקות הרוק של שנות ה-70 שרו על נעורים, סקס, ומרד, 10CCבחרו לכתוב שיר נוגע ללב דווקא על מוזיקאים מזדקנים, על הזמן שחולף ועל התהילה שמתפוגגת. ויש את BARON SAMEDI שבו הלהקה שואבת השראה מהוודו והמקצבים האפרו-קריביים (ברון סאמדי הוא רוח של מתים במסורת הוודו ההאיטית). עבודת כלי ההקשה האדירה פה מראה עד כמה הלהקה הייתה רב-גונית מבחינה מוזיקלית, מסוגלת לעבור מפופ בריטי טיפוסי לגרוב אפריקאי מהפנט באותו התקליט.

אז מה שאני אוהב בתקליט הזה הוא האווירה הכללית שלו. בשנות השבעים, להקות רוק מתקדם רבות עסקו ברצינות תהומית. 10CC, לעומת זאת, סירבו לקחת את עצמם ברצינות תהומית בטקסטים שלהם, גם כאשר המוזיקה שלהם הייתה מאד רצינית, מבחינת ביצוע ואופן הקלטה. הלהקה יצרה כאן עולם משלה, ללא חוקים וללא מגבלות ז'אנריות. בתכל'ס, התקליט הזה פשוט לא הזדקן.

אבל למרות שהתקליט הפך לרב מכר, חברי הלהקה גילו לתדהמתם שהם נותרו כמעט ללא פרוטה. בייאושם, הם פנו לקינג המנהל אך הוא סירב לשנות את תנאי החוזה (נו, אחרי הכל הוא אהב שני דברים - הרבה כסף ובהמשך מסתבר שגם קטינים לבצע בהם את זממו...). ברגע שנודע בתעשייה שהחברים מחפשים חוזה חדש, החלה מלחמת הצעות. ההצעה המפתה ביותר הגיעה מריצ'רד ברנסון, הבעלים הצעיר והנועז של חברת התקליטים וירג'ין. הלהקה התלהבה והייתה על סף חתימה, אך ברגע האחרון קיבלה טלפון מברנסון שבישר לתדהמתה כי ג'ונתן קינג כבר החתים אותה מאחורי גבה בחברת תקליטים אחרת - פיליפס. חברי הלהקה היו המומים וכועסים. ואם אשתמש בשם התקליט הזה לתיאור המצב שלהם אז - THEY WERE DEEP IN THE SHEET.

יום הולדת שמח, מיסטר דילן. ב-24 במאי בשנת 1941 נולד רוברט אלן צימרמן, הידוע בכל בית בשם בוב דילן. לכבוד יום הולדתו, צללתי לארכיון ושליתי עבורכם כמה מהרגעים הגדולים והדרמטיים בקריירה של אחד האמנים החשובים והמשפיעים ביותר אי פעם. תהדקו חגורות.

1987: הסערה הישראלית של דילן

השנה היא 1987. השעה שלוש בלילה במלון ירושלמי, ובוב דילן לא מצליח להירדם. הוא מביט מחלונו על שער יפו המואר ומתרגש מהעיר הקדושה. אך מחוץ לחלון, הרוחות סוערות. זמן קצר קודם לכן, הוא סיים הופעה שנייה ומאכזבת בסיבוב ההופעות הראשון והיחיד שלו בישראל. הקהל הישראלי יצא מאוכזב. אחת הסיבות שיוחסו לכך הייתה ג'ט לג קטלני, כי דילן טס מלוס אנג'לס למצרים, ומשם המשיך באוטובוס עם טום פטי וצוותו ישירות לתל אביב. כשהוא עלה לבמה, להופעה הראשונה שלו בארצנו - בפארק הירקון ומול אלפי מעריצים נרגשים - הוא היה עדיין מעורפל מהמסע המתיש.

רשימת השירים שהרכיב להופעה הכתה את הקהל בתדהמה, ולא לטובה. כולם ציפו ללהיטים המוכרים בביצועים הקלאסיים. דילן ולהקתו פתחו עם MAGGY'S FARM המספק אבל המשיכו עם שירים פחות מוכרים. שיר הסיום, GO DOWN MOSES, הרגיש למעריצים ישראליים רבים כמו יריקה בפרצוף. העיתונאי חנוך גוטמן כתב בג'רוזלם פוסט: "האכזבה הייתה מרה וצופים רבים לא חיכו לסיום המופע ועזבו כבר באמצע".

יומיים לאחר מכן, בהופעה בבריכת הסולטן, דילן ידע שהוא חייב לפצות את הקהל, אבל אז הפוליטיקה נכנסה לתמונה. עיתוני ארצות הברית געשו מדיווחים על כך שדילן פגע במארחיו הישראלים. סופר שם כי הוא ביטל פגישה עם שר החוץ דאז, שמעון פרס, וכן הבריז מראיון טלוויזיוני ומארוחת שבת חגיגית שנערכה לכבודו. דובר מטעמו ניסה להרגיע את הרוחות והסביר שהזמר כלל לא התחייב להגיע לאירועים אלו, אך הנזק התדמיתי כבר נעשה. מצב רוחו הירוד של דילן ניכר גם על הבמה בירושלים. מאז, הביקור הזה נחשב לאחד מרגעי השפל בקריירה של דילן, אירוע שמעריציו בישראל מעדיפים לשכוח. נו, לפחות טום פטי היה מעולה.

אפריל 1968: בריטניה בעוצר נשימה.

מתוך המלודי מייקר, אפריל 1968: "בוב דילן יופיע באנגליה בסתיו! אלו הן החדשות המלהיבות עבור אלפי מעריציו כאן. דובר מטעמו מסר כי הסיכוי גבוה מאוד שזה יקרה. 'הוא ודאי יעשה סיבוב קצר באנגליה שיכלול כמה ערים מרכזיות. זה כל מה שאני יכול לספר'...". ההודעה הדרמטית הזו הגיעה לאחר תקופה ארוכה של שקט. הפעם האחרונה שדילן דרך על אדמת אנגליה הייתה ביוני 1966, אז ערך את הסיבוב השערורייתי והמיתולוגי שלו עם גיטרה חשמלית ולהקת ליווי, שגרם למעריצי הפולק השמרנים לזעוק לעברו "בוגד!". זמן קצר לאחר מכן, הוא היה מעורב בתאונת אופנוע מסתורית שהשביתה אותו מפעילות ציבורית. התקליט האחרון שהוציא, JOHN WESLEY HARDING, הציג דילן חדש, רגוע, תנ"כי ומסתורי, שונה לחלוטין ממה שהיה לפני התאונה. העולם כולו חיכה לראות איזה דילן יחזור לבמה.

20 בינואר 1968: הגיבור חוזר הביתה

זה היה תאריך היסטורי עבור כל חובב מוזיקה. לאחר היעדרות של 18 חודשים מהבמות, בוב דילן חזר. מאז שיצא תקליטו הכפול והמהפכני BLONDE ON BLONDE, נעלמו עקבותיו. השקט נשבר רק עם הוצאת תקליט אוסף בשם GREATEST HITS.

האירוע שסימן את שובו היה מופע מחווה מרגש באולם קרנגי הול היוקרתי בניו יורק, לזכרו של אביו הרוחני, זמר הפולק וודי גאת'רי, שנפטר באוקטובר 1967. על הבמה התייצבו ענקים כמו ג'ודי קולינס, ריצ'י הייבנס, פיט סיגר, טום פאקסטון, אודטה וארלו גאת'רי, בנו של וודי. אבל כולם ידעו מי הכוכב האמיתי של הערב, זה שכולם באו לראות.

המתח באולם היה עצום. כשהאמנים עלו לבמה והתיישבו, הקהל זיהה אותו בקושי. דילן, לבוש בחליפה אפורה, חולצה כחולה, מגפי זמש וטבעת יהלום ענקית על אצבעו הימנית, נראה שונה לחלוטין. השיער הארוך והפרוע של 1966 הוחלף בתספורת קצרה וזקן מסודר. הוא נראה בריא אך עצבני.

לקראת סוף החלק הראשון, עלו לבמה תופים, בס וגיטרות חשמליות. דילן פסע קדימה לקול תשואות הקהל, אחז בגיטרה ופתח עם GRAND COULEE DAM. באופן חריג, הוא הופיע ללא המפוחית המפורסמת שלו. מאחוריו ניגנו חברי להקת הליווי שלו, שהוצגו על הבמה בשם THE CRACKERS, אך העולם ילמד להכיר אותם בקרוב מאוד בתור THE BAND. הוא המשיך עם DEAR MR ROOSEVELT ו-AIN'T GOT NO HOME IN THIS WORLD ANYMORE. הקהל הגיב באהבה ובמחיאות כפיים סוערות.

לאחר ההפסקה, דילן נראה נינוח ונהנה מהערב. כל המופע הוקלט על ידי חברת התקליטים 'קולומביה' במטרה להפוך לתקליט. בסיום, משפחתו של גאת'רי עלתה לבמה לחבק את האמנים, ודילן הסמיק כשאשתו של וודי חיבקה אותו. כולם חשו בשינוי שעבר עליו: הוא חזר למקורות הפולק, ושירתו הייתה ברורה ומלודית יותר. לא נרשמה היסטריה, אלא תחושת הקלה אדירה. הגיבור שלהם חזר.

סוף 1978: דילן פוגש את ישו

בסוף שנות ה-70, דילן שוב המציא את עצמו מחדש, הפעם כמהפכה רוחנית. הוא הפך לנוצרי אדוק, נולד מחדש, והקליט את התקליט המטיפני "רכבת איטית מגיעה" (SLOW TRAIN COMING). על הבמה, הוא לא היסס לחלוק את אמונתו החדשה עם הקהל ההמום. הנה טעימה מהדרשות שנשא בין השירים:

סן פרנסיסקו, 11 בנובמבר 1979: "אני רוצה להגיד שאנו מציגים את המופע הערב באישורו של ישו".

אריזונה, 25 בנובמבר 1979: "העולם שאנו מכירים הושמד. צר לי אך זו האמת. בעוד שנים ספורות, כנראה שלוש, תהיה מלחמה שתיקרא מלחמת יום הדין והיא תהיה במזרח התיכון. אבל זה לא אמור להדאיג אותנו כי בין כה תקום ממלכה חדשה בירושלים שתימשך אלף שנים. שם ישו יפעיל אותה. זה יקרה".

אריזונה, 26 בנובמבר 1979: "יש פה קהל גס רוח הערב, אה? אתם יודעים את הרוח שנגד הנצרות? ובכן, זה קורה עכשיו פה. יש רק שני סוגי אנשים: אנשים שניצלו ואנשים אבודים. תזכרו שאמרתי לכם שישו הוא הלורד וכל ברך צריכה להשתחוות לו. תהיה מלחמת חורמה במזרח התיכון. רוסיה תתקוף שם ומיליוני סינים יגיעו לשם. ישו ירכיב אז את ממלכתו בירושלים. זה מה שהתנ"ך אומר".

ניו מקסיקו, 5 בדצמבר 1979: "אמרתי לכם פעם שהזמנים משתנים וזה קרה. אמרתי פעם שהתשובה נישאת ברוח וזה היה. עכשיו אני אומר לכם שישו חוזר".

ב-24 במאי בשנת 1969 יצא גיליון של מלודי מייקר ובו גם ציטוטים לוהטים, שערוריות חדשות ומה חושבים הכוכבים באמת! אז קבלו הצצה בלעדית למה שבאמת קורה מאחורי הקלעים של תעשיית המוזיקה הכי מרתקת בעולם!

עיתון המוזיקה הקדיש את הדף הראשון שלו גם לידיעה שסולן הרולינג סטונס, מיק ג'אגר, ישחק בסרט על גיבור מערב פרוע אוסטרלי ושמו נד קלי. הצילומים יהיו ביולי ובאוגוסט. באותה כתבה נמסר לקוראים גם על הפעילות העתידית של הסטונס: "בסוף צילומי הסרט מתכננת הלהקה לערוך כמה הופעות, באנגליה או באמריקה. חברי הלהקה עובדים כעת על תקליט חדש. אולפני הקלטה נקבעו להקלטה ובסיום התהליך ייבחר השיר שייצא גם על גבי תקליטון". בינתיים, לא נמסר לקוראי העיתון שחברי הסטונס נלחמים להתקדם מול בעיית ההתנהגות במקשה של החבר המייסד והגיטריסט, בריאן ג'ונס, שמכור לסמים וגורר את הסטונס לאחור במקום להתקדם.

הכוכבים פותחים את הפה – ואומרים הכל!

מיק פליטווד מפליטווד מק לא מסתיר את הקשיים של ההצלחה הפתאומית עם הלהיט ALBATROSS: "כשחזרנו מאמריקה ו'אלבטרוס' היה להיט ענק נפגענו מחלק מהביקורת, אבל נראה שזה היה רק מיעוט קטן". ועל ההופעות? - "אנחנו עדיין מנגנים גרוע כמו שאנחנו אוהבים". על המחיר האישי: "ג'ון מקווי, פיטר גרין ואני עבדנו ברציפות כחמש שנים ותמיד היינו על סף קריסה כלכלית. אני חושב שעכשיו נשמח להזדמנות לעצור את העבודה מדי פעם".

ג'ון קיי, הזמר של להקת זאב הערבות, על האלימות באמריקה והשתקפותה בשיריהם: "הרבה אנשים קפצו על העגלה הזו... כל כך קשה לומר אם משהו צפוי לצאת מזה". האם הם דוברים של דור? "אנחנו לא להקת מסרים ואנחנו לא מטיפים. אנחנו לא אומרים להם שום דבר שהם לא יודעים". ועל ג'אמים: "ג'אמינג רק מתחיל לקרות כאן בבריטניה. לפעמים ג'אמים יכולים להיות הדברים המשעממים ביותר בעולם".

אלן קליין מנהל את אפל? שמועות עיקשות טוענות שהאיש החזק האמריקאי מונה רשמית למנהל העסקים של חברת התקליטים של הביטלס.

אלביס לא בטלוויזיה הבריטית: למרות שה-BBC צפה בתוכנית הספיישל לחג המולד של המלך, שידורה בבריטניה עדיין מוטל בספק עקב בעיות חוזיות מהצד האמריקאי. דובר NBC טוען: "אנחנו לא יכולים לדבר על מחירים עד שנקבל אישור סופי מניו יורק".

צרות בגן עדן? לא שקט בגזרת להקת המי. פיט טאונסנד ורוג'ר דלטרי הואשמו בתקיפת שוטר סמוי במהלך הופעה בפילמור איסט. השניים עלולים לעמוד בפני קנס של 420 ליש"ט או שנת מאסר, והדיון בעניינם נקבע ל-27 במאי. טאונסנד הביע צער על התקרית וטען כי חשבו את השוטר למטריד מהקהל. כל זה קורה במקביל ליציאת אלבומם החדש והמדובר, אופרת הרוק "טומי".

מנפרד מאן קוטל את הדלתות: בסקירת התקליטים "בליינד דייט", מאן לא חסך במילים על WISHFUL SINFUL של הדלתות: "זה אחד השירים הכי לא מסחריים ששמעתי בחיי. הסאונד פשוט נורא. אנשים באמת אוהבים את זה בארה"ב? זה נשמע כאילו מישהו שר ממש גרוע. אני מקווה שלעולם לא אפגוש את ג'ים מוריסון". ועל "ציפור על החוט" של לאונרד כהן הוא הגיב: "לאונרד כהן. בטח, זה לאונרד כהן, תקשיבו לזה, זה יפהפה. זה בהחלט הדבר הכי טוב ששמעתי היום. זה נהדר, אני ממש אוהב את זה. כסינגל אני לא חושב שזה אי פעם יהיה להיט אבל זה הדבר שאני הכי אוהב."

קית' אמרסון (מלהקת הנייס) ומיץ' מיטשל (משלישיית ג'ימי הנדריקס אקספיריינס) ישתפו פעולה באלבום קומי חדש. (ספוילר שלי - זה לא יקרה...)

להקת קולוסאום מתכננת לכבוש את אמריקה עם שני סיבובי הופעות ממושכים.

הטרמלוס מוציאים סינגל חדש ב-12 ביוני, ONCE ON A SUNDAY MORNING, ומתכננים להקליט אלבום בהופעה חיה.

מיק ג'אגר: מגיבור רוק לכוכב קולנוע אוסטרלי... סולן הרולינג סטונס, מיק ג'אגר, לא נח לרגע! הכוכב האגדי עומד לככב בתפקיד הראשי בסרט "נד קלי", דמות פולקלור אוסטרלית ידועה לשמצה שהוצא להורג במלבורן ב-1880. לצדו תככב מריאן פיית'פול בתפקיד אחותו של קלי. הצילומים צפויים להתחיל ביולי הקרוב ביבשת הרחוקה. זהו תפקידו הקולנועי המשמעותי השני של ג'אגר. ומה עם הסטונס? הלהקה מתכננת הופעות חיות חדשות לאחר סיום צילומי הסרט, ובמקביל עובדת במרץ על אלבום חדש באולפנים.

דני תומפסון (הבסיסט של להקת פנטאנגל), על קטגוריזציה של המוזיקה שלהם: "כשאנחנו עושים ראיון, כותבי מוזיקה תמיד שואלים: 'מה זה? פולק או ג'אז?' אנחנו אומרים 'טוב, תראו, זו מוזיקה, אז תקראו לזה מה שאתם חושבים'...".

אריק קלפטון על האלבום WHEELS OF FIRE של להקת CREAM: "כולנו, ג'ינג'ר, ג'ק ואני לגמרי המומים ממנו. אני מחשיב אותו לאחד הדברים הכי טובים שאי פעם התחברתי אליהם. הוא מקיף את כל מה שאי פעם הדליק אותי ומשלב את הכל לאחד.".

זה אחד התקליטים המדליקים יותר של שנת 1968. ב-24 במאי בשנת 1968 הוציאה להקת SMALL FACES את התקליט OGDEN'S NUT GONE FLAKE, יצירת מופת פסיכדלית שנחשבת לאחד התקליטים המשפיעים והטובים יותר שיצאו מאנגליה בשנות השישים הסוערות.

כן, היצירה המדוברת שוחררה לחנויות התקליטים בקיץ של שנת 1968, וזאת למרות שהמקום הטבעי והראוי לה מבחינה מוזיקלית והיסטורית היה בכלל בקיץ של אהבה בשנת 1967. מצד שני, היצירה העגולה הזו, שעטיפתה עוצבה כהעתק מדויק של קופסת טבק בריטית אמיתית משנת 1899 ושאף זיכתה את הלהקה בפרס עיצוב יוקרתי, הייתה כה מפותלת ומסובכת עד כי היא השתייכה לאותה סירה יחד עם יצירות קונספט מורכבות ופורצות דרך כמו S. F. SORROW של להקת THE PRETTY THINGS ו-TOMMY של להקת המי. המוסיקה הייתה מגוונת, צבעונית ורבגונית בדיוק כמו עטיפת הפח הייחודית שעטפה אותה.

וברור שהכיוון החדש והנועז של הלהקה כבר נרמז שנה קודם לכן, עם התקליטון פורץ הדרך ITCHYCOO PARK. ההפקה החדשנית שלו הבהירה לכולם: ימי הרית'ם אנד בלוז תמו. רוח חדשה, ספוגה בניחוחות מתקתקים של חשיש, נשבה במסדרונות הבית השכור בו התגוררו יחד חברי הלהקה, הזמר-גיטריסט סטיב מאריוט, הבסיסט רוני ליין והאורגניסט איאן מקלייגן. רק המתופף קני ג'ונס העדיף לשמור על מרחק וגר בנפרד. הג'וינטים פתחו את הראש והציתו רצון עז להתפתח מוזיקלית, שאיפה שהגיעה לשיא מרהיב בתקליט השלם.

המסע אל התקליט החל בצעד עסקי אמיץ. בתחילת 1967, הלהקה הודיעה על עזיבת חברת התקליטים DECCA ואת מנהלם דון ארדן, איש קשוח שידוע לשמצה בהתנהלותו הבריונית. הם מצאו בית חדש וחם בלייבל IMMEDIATE, שהוקם על ידי אנדרו לוג אולדהאם, האיש שעמד מאחורי הרולינג סטונס. ההבטחה הגדולה ביותר שקיבלו הייתה זמן אולפן בלתי מוגבל באולפני אולימפיק בלונדון. ארבעת החברים צללו פנימה כמו ילדים שנכנסו לחנות ממתקים בחינם. הם החלו להתנסות בצלילים, אפקטים ורעיונות הפקה שלא נשמעו כמותם מעולם במוזיקה שלהם.

אך כשהגיע רגע האמת, דווקא אז, נתקעו חברי הלהקה במחסום יצירתי. אולדהאם, המנהל הממולח, זיהה את המצוקה ושלח אותם לחופשת התאווררות יצירתית. הוא שכר להם סירות בעיירה הציורית, הנלי על נהר התמזה, וציווה עליהם לצאת לשייט, לנקות את הראש ולכתוב שירים יחד. וכך היה. הלהקה, בנות הזוג, הכלבים, הגיטרות ומכשיר הקלטה נייד מדגם סוני יצאו למסע משחרר ומענג. התוצאה: מספיק חומרים חדשים כדי להשלים את התקליט.

אז התקליט מחולק באופן מבריק לשני חלקים. צד א' הוא אוסף שירים נפרדים, מופלאים וצבעוניים. זה נפתח בקטע אינסטרומנטלי מהפנט, המבוסס על שיר ישן של הלהקה בשם I'VE GOT MINE, ובו צליל פסנתר שעובר דרך פדאל ווא-ווא ומוביל לכניסה עוצמתית של הלהקה כולה. מיד אחריו מגיע AFTERGLOW, שיר אהבה שמאריוט כתב לבת זוגו, הדוגמנית ג'ני ריילנס. זוהי אחת ההופעות הווקאליות הגדולות שלו אי פעם, שירה שכולה נשמה. מקלייגן מנגן בשיר גם בצ'מבלו חשמלי, והשיר עצמו נוגן בחתונתם של סטיב וג'ני באותה שנה. למעשה,  נגינת האורגן הווירטואוזית של מקלייגן יחד עם התיפוף הפראי של קני ג'ונס באמת הפכו את היצירה הזו למה שהיא נועדה להיות - פראית ויפהפיה. ג'רי שירלי, מתופף HUMBLE PIE (בה יהיה חבר מאריוט זמן קצר לאחר צאת התקליט הזה), אמר שנים לאחר מכן: "רק סטיב מאריוט יכול לכתוב שיר שמתאר במדויק את התחושה של עישון ג'וינט מיד אחרי סקס". לצד הרכות הזו, ישנם גם קטעים עם סאונד כבד יותר כמו SONG OF A BAKER של רוני ליין או ROLLIN' OVER הרוקי. והצד הראשון נחתם עם הלהיט LAZY SUNDAY.

אך באופן אירוני, ההצלחה היא שזרעה את זרעי הפורענות. הסינגל עם השיר הזה נחל הצלחה אדירה, אך הלהקה מעולם לא רצתה שזה ייצא. זה בכלל התחיל כבדיחה פרטית באולפן, עם צליל של הורדת מים באסלה שהוקלט לאחר שמאריוט שר את השורה WHILE YOU FLUSH OUT THE MOON. אנדרו לוג אולדהאם זיהה את הפוטנציאל המסחרי ובעוד הלהקה הייתה בסיבוב הופעות בגרמניה, הוא שחרר את השיר ללא אישורה. חברי הלהקה גילו זאת כשפתחו את עיתון המוזיקה ונדהמו. הם חששו, ובצדק, שהשיר יתייג אותם כלהקת פופ קלילה. כך היה - פתאום ההופעות שלהם התמלאו בנערות צורחות שהפריעו להם לנגן.

בכל אופן, צד ב' של התקליט הוא יצירת קונספט שלמה, מין אגדת רוק פסיכדלית. הגיוון הסגנוני הוא אחד מסימני ההיכר של היצירה. מאריוט רצה במקור שהקומיקאי ספייק מאליגן יקריא את קטעי הקישור, אך זה לא היה פנוי. במקומו הגיע הקומיקאי והשחקן סטאנלי אונווין, שהתברר כבחירה מושלמת. אונווין, שהיה ידוע בשפתו הייחודית והמשובשת העניק ליצירה נופך קסום. העלילה מספרת על HAPPINESS STAN, שיום אחד מגלה לתדהמתו שרק חצי ירח מופיע בשמיים. אז הוא יוצא למסע כדי למצוא את החצי השני. בדרכו הוא מציל זבוב מרעב, וכאות תודה, הזבוב הופך ליצור ענק ממדים, לוקח את סטאן על גבו ומטיס אותו למערה של MAD JOHN. שם, ג'ון המטורף מסביר לסטאן שהיעלמות חצי הירח היא תופעה זמנית בלבד. הוא מצביע לשמיים, והנה, הירח שוב עגול ומלא. מסתבר שהמסע של סטאן ארך בדיוק את הזמן הדרוש לירח כדי להתמלא מחדש.

והחדשנות לא נעצרה במוזיקה. לאחר שהתקליט הושלם, הגיע שלב עיצוב העטיפה. שמו של התקליט הוא פרפרזה על מותג טבק פופולרי מליברפול שנקרא OGDEN'S NUT-BROWN FLAKE והרעיון המקורי היה לארוז את התקליט בקופסת פח עגולה, ממש כמו קופסת הטבק. אך העלויות האדירות גרמו לגניזת הרעיון. במקום זאת, נוצרה עטיפת קרטון עגולה, הראשונה מסוגה בעולם הפופ, שהורכבה מחמישה עיגולים מחוברים שנפתחו כמו ספר. למרות העיצוב המהפכני, זה היה סיוט שיווקי - וגם פחות יעיל עבור הצרכן. אי אפשר היה לדפדף בתקליט בחנויות כי קצותיו העגולים נבלעו בין העטיפות המרובעות, והתקליט עצמו נטה להחליק בקלות מהאריזה, מה שהוביל לאינספור עותקים שנפלו לרצפה וניזוקו.

למרות הכול, עם צאתו התקליט הפך להצלחה מסחררת ושהה שישה שבועות רצופים במקום הראשון במצעד הבריטי. הביקורות היללו אותו. עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם ביוני 1968: "לא רק שהמוזיקה כאן מעולה, גם עטיפת התקליט היא אחת היפות ביותר שנראו. המוזיקה מדהימה. אתם חייבים להקשיב ולקנות. הלהקה הזו הגיעה ואף עברה את הדרגה של סרג'נט פפר". גם המלודי מייקר שיבח, אם כי עם הסתייגות קלה מהמבטא הקוקני של מאריוט ומהקריינות של אונווין, אך סיכם כי התקליט "ראוי להיות בכל אוסף של חובב פופ".

עם זאת, חוסר היכולת לשחזר את ההפקה המורכבת של התקליט על הבמה הביא לתיסכולים. בשל כך, היצירה של הצד השני בוצעה במלואה רק פעם אחת, בתוכנית הטלוויזיה של הבי.בי.סי ושמה COLOUR ME POP, בליווי פלייבק מלא ובהשתתפותו של סטאנלי אונווין ששחזר את הקריינות. וההצלחה לא מנעה את הסוף. מאריוט הפך מתוסכל יותר ויותר. הוא כתב שיר אישי בשם THE UNIVERSAL, שהיה שונה מוזיקלית מכל מה שהלהקה עשתה. שאר החברים חשבו שהוא מנסה בכוונה לכתוב שיר גרוע, והסינגל נכשל במצעדים. מאריוט נפגע עמוקות. המתחים גברו. כשהחברים נסעו לצרפת להקליט תקליט עבור ג'וני האלידיי, הם פגשו שם את הגיטריסט הצעיר והמוכשר פיטר פרמפטון. מאריוט רצה לצרף אותו כחבר חמישי, אך שאר הלהקה סירבה בתוקף, לא מוכנה לחלוק את ההכנסות המזעריות גם כך עם חבר נוסף.

הפיצוץ הגיע ב-31 בדצמבר 1968, בהופעה ב-ALEXANDER PALACE בפריס. מתוסכל מהמגבלות של הלהקה בהופעה חיה, מאריוט השליך את הגיטרה שלו, צעק שהוא פורש וירד מהבמה. מאחורי הקלעים הוא פגש את גרג רידלי, הבסיסט של להקת SPOOKY TOOTH, ועל המקום הציע לו להקים להקה חדשה. רוני ליין נשאר שבור לב ונשבע שלעולם לא יעבוד יותר עם מאריוט. כך, סטיב מאריוט הקים את HUMBLE PIE, ושאר החברים, בתוספת רוד סטיוארט ורון ווד, המשיכו להצלחה מסחררת עוד יותר בתור FACES.

והתקליט OGDEN'S NUT GONE FLAKE? הוא נותר יצירת מופת שהייתה אמורה להיות תחילתו של עידן חדש אבל הפכה למצבת הזיכרון המפוארת של להקה אדירה שהגיעה לסופה בטרם עת.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459