רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-25 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-25 במאי (25.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כשהביטלס מרוויחים כסף קטן, עד ל-50 ליש"ט בשבוע, הם משלמים לי עמלה קטנה או שום דבר. מעל לזה, יש עקומת שכר עמלה מסודרת עם מקסימום 25 אחוזי עמלה. בשנה הראשונה עם הביטלס רק הפסדתי כסף" (בריאן אפשטיין, מנהל הביטלס, בעיתון מלודי מייקר, בשנת 1963)

כשהגיטרה רצתה חופש - דייויד גילמור בסולו ראשון. ב-25 במאי בשנת 1978 יצא אלבום הסולו של דייויד גילמור, שהיה אז הגיטריסט של פינק פלויד. הדעות על אלבום זה נחלקות לשתיים. יש שרואים בו דבר מרגש ומופלא. בצד השני רואים בו גלולת שינה טובה.

ברקע סיבוב ההופעות הענק והשוחק של פינק פלויד לקידום התקליט ANIMALS, החלו להופיע סדקים עמוקים בממלכה של פינק פלויד. סיבוב ההופעות IN THE FLESH, שליווה את התקליט החייתי ההוא, היה מופע אצטדיונים מפלצתי שהותיר את חברי הלהקה מרוקנים פיזית ונפשית. האווירה הפנימית הייתה לא נוחה, והסדקים בין הגישה המלודית והאינטואיטיבית של גילמור לבין הדומיננטיות הקונספטואלית והמילולית של הבסיסט רוג'ר ווטרס הפכו לתהום של ממש. ווטרס תפס את המושכות, והכיוון האפל והתיאטרלי שהוא הוביל, למרות הצלחתו, חנק את רוח השותפות המוזיקלית שגילמור כה אהב. אז קצת לפני שרוג'ר ווטרס נעל את הלהקה בתוך החומות המגלומניות של THE WALL, דיוויד גילמור חש צורך עז לנשום.

ובתוך הקלסטרופוביה היצירתית הזו, הרעיון של פרויקט סולו הפך עבור גילמור לא רק לאפשרות מפתה, אלא לצורך קיומי. זו לא הייתה הכרזת מרד, אלא שחרור לחץ הכרחי, הזדמנות לתת דרור לרעיונות מוזיקליים שלא מצאו את מקומם במכונה המשומנת והכבדה של פינק פלויד. הוא השתוקק לחזור לבסיס: כימיה פשוטה של נגנים שמאלתרים יחד בחדר אחד, ניגוד מוחלט להקלטות המוקפדות והמתישות של הלהקה באותה תקופה.

כדי לברוא את עולמו מחדש, גילמור פנה לשורשים. הוא חבר מחדש למתופף ווילי וילסון ולבסיסט ריק ווילס, חבריו מהרכבו הקודם, JOKERS WILD. האיחוד הזה לא היה מקרי; הוא נועד לייצר סביבת עבודה נינוחה ומוכרת, כזו שמבוססת על היסטוריה משותפת. על הסיבה לבחירת חבריו מן העבר הסביר: "בחרתי אותם כי הם נגנים מצוינים. חוץ מזה, הם חברים טובים שלי ויש לנו חברות אמיתית בינינו. למעשה, רק בזכותם ניגשתי לפרויקט הזה. הם אלו שדחפו אותי לזה. לא הבאתי להקלטות קלידן קבוע כי רציתי שהבסיס לתקליט יהיה עם שלושתנו. רק כשהשלמנו את ההקלטות, הוספתי פה ושם קלידים שניגנתי בעצמי. בתקליט השתמשתי בהמון העלאות אולפניות, אבל השתדלתי להימנע מסגנון ההפקה של פינק פלויד, שגורם לכל תקליט לקחת זמן רב להשלמתו".

ההקלטות התרחשו בתחילת 1978 באולפני SUPER BEAR שהיו ממוקמים בלב הריביירה הצרפתית. הבחירה בצרפת לא הייתה רק אסתטית. באותה תקופה, חברי פינק פלויד התמודדו עם בעיות מס חמורות בבריטניה, והרילוקיישן הזמני סיפק להם מקלט פיננסי נחוץ. הרי כל תקליט שמוקלט באנגליה - הרווחים ממכירותיו נאכלים על ידי מס ההכנסה הבריטי הגבוה. האולפן עצמו היה אולפן מגורים, מה שאפשר לשלישייה לחיות, לנשום וליצור מוזיקה באווירה מבודדת ואינטימית, הרחק מכל לחץ חיצוני.

עבור גילמור, העבודה על התקליט הייתה משב רוח מרענן. כשהוא משוחרר מהמשקל הקונספטואלי ומהוויכוחים הבלתי פוסקים של להקת האם, הוא ניווט את הספינה המוזיקלית בתחושת חופש מוחלטת. הדגש הושם על רגש וביצוע שירים בארומת רוק אורגני עם נגיעות בלוז עמוקות. אך הסיפור המרתק באמת הוא מה שקרה מתחת לפני השטח. מה שמעט יודעים הוא שבמהלך הסשנים הללו נזרעו הזרעים לכמה מהקלאסיקות הגדולות יותר של פינק פלויד. קטע מוזיקלי מופנם שגילמור פיתח, אשר כונה בהקלטת דמו בשם THE ORGAN PIECE, התפתח מאוחר יותר והפך לפזמון וסולו הגיטרה האלמותיים בשיר COMFORTABLY NUMB. ריף גיטרה קצבי אחר שנולד שם, היווה את הבסיס לשיר RUN LIKE HELL. שני השירים הפכו לעמודי תווך באלבום THE WALL.

והתוצאה הסופית? תקליט שנושא בפשטות את השם DAVID GILMOUR, שהיווה הצהרת עצמאות אמנותית עם אוסף שירים ישיר ואישי. על התקליט הזה סיפר גילמור, ביוני 1978, לעיתון מלודי מייקר: "לא ניסיתי לעשות פה אלבום שיהיה דומה לפינק פלויד. מצד שני גם לא ניסיתי שיהיה שונה מדי מזה. לא טרחתי ליצור פה את הצליל שאפיין את פינק פלויד, למרות שיש אנשים שאמרו לי שזה נשמע דומה. אני נוטה להסכים עם דעתם. עם זאת, בפינק פלויד אין את הספונטניות שנהניתי איתה פה. טוב לי לדעת שיש לי אלטרנטיבה אחרת ליצירת המוסיקה שלי, ולא רק במסגרת הלהקה ההיא. אני לא מתכנן לצאת לסיבוב הופעות עם שירי התקליט הזה. צילמתי לאחרונה ארבעה שירים כסרטי פרומו. זה היה לי כיף. כשפינק פלויד יוצאת לדרכים, מדובר בסוג של מכונת מפלצת. התקליט החדש שלי לא בא עם דף ובו מילות השירים כי אני לא נלהב מהמילים שאני כותב".

לעיתון 'ביט אינסטרומנטל' הוא סיפר אז: "החלטתי שברצוני לשלוט לחלוטין בתהליך הפקת האלבום הזה, כי בפינק פלויד אין באפשרותי לשלוט בכל העניינים שם. פה זה היה באחריותי הבלעדית לבחור את הנגנים ואת השירים. כשפינק פלויד סיימה את סיבוב ההופעות האחרון שלה, נכנסתי עם כמה חברים לאולפן והתחלנו להשתעשע ברעיונות, שלפתע התחברו יחדיו לאלבום. לא היה לי רעיון לעשות אלבום משלי מלכתחילה. הרעיון צץ רק לאחר שהקשבתי לדמואים שעשינו והבנתי שיש לי פה משהו טוב ביד".

אז כשאני מניח את אלבום הסולו הזה על הפטיפון, יש תחושה מיידית של נעל בית חמימה. למעשה, מומלץ מאוד להאזין ליצירה הזו ספציפית בתקליט; התדרים שבוקעים משם הם פשוט נפלאים. הסאונד האנלוגי מעניק לגיטרה של גילמור – אותו צליל פנדר סטרטוקסטר נקי אך מלא הבעה – נוכחות חמה, כמעט פיזית בתוך החדר. אני אוהב את התקליט הזה מאד, אבל בכל זאת, בכל פעם שהמחט מסיימת את הסיבוב האחרון שלה, אני מוצא את עצמי מודה: אני לא ממהר להתלהב ממנו באותה יראת קודש שאני שומר לתקליטי פינק פלויד הגדולים שלי.

הנה ההסבר שלי... האלבום של גילמור הוא קודם כל אלבום של גיטריסט. אין בו את הניכור האורבני של "אנימלס" או את הטירוף הקיומי של "הצד האפל של הירח" . יש בו שירים ישירים, לעיתים בלוזיים, שנותנים לגילמור את המרחב למתוח את האצבעות. הקטע הפותח והאינסטרומנטלי, MIHALIS, מציג סאונד גיטרה צלול ומרחף שהוא החתימה המובהקת שלו. אין על גילמור בתחום שלו! והפנינה האמיתית של האלבום, THERE'S NO WAY OUT OF HERE (שהיא למעשה קאבר לשיר של להקת UNICORN שגילמור הפיק קודם לכן), מדגימה את היכולת שלו לקחת שיר רוק/פולק פשוט ולהזריק לו מלנכוליה גילמורית כובשת. והריפים ב-RAISE MY RENT או ב-SHORT AND SWEET (שנכתב עם רוי הארפר ומכיל זרעים מוזיקליים שינבטו מאוחר יותר ב-RUN LIKE HELL) הם תענוג צרוף לאוזן. אז אני אוהב את האלבום הזה כי הוא נטול יומרות. הוא לא מנסה לפתור את בעיות הקפיטליזם, המלחמה או השיגעון. זה רק דיוויד גילמור, באולפן צרפתי, עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב בעולם: להפיק צלילים שנוגעים ישר בלב דרך שישה מיתרים ומגבר. העיבודים, אף שאינם מורכבים במיוחד, עשויים בטעם טוב, והשירה של גילמור רכה, פגיעה ונטולת הציניות הווטרסית הצעקנית.

אז איפה הקאץ'? למה האלבום הזה לא גורם לי לעור ברווז מאותה ליגה של DARK SIDE OF THE MOON? התשובה טמונה במילה אחת: סינרגיה. כאשר בוחנים את ההיסטוריה של הרוק והפופ, יצירות מופת אמיתיות נשענות פעמים רבות על עיבודים אינטליגנטיים, רב-שכבתיים, כאלה שלוקחים את המאזין למסע שבו כל תפקיד משלים את השני לכדי שלמות טוטאלית. פינק פלויד בשיאה הייתה מעבדת סאונד וקונספט. הקלידים האווירתיים של ריק רייט סיפקו את הקנבס הרחב, התיפוף הייחודי והמדויק של ניק מייסון נתן את הדופק, והחזון האמנותי (וגם הטקסטואלי) של רוג'ר ווטרס יצר את האדריכלות המפלצתית שבתוכה גילמור יכול היה לזרוח. ובאלבום הסולו שלו, גילמור חסר את החיכוך האינטלקטואלי והאמנותי הזה. השירים כאן מבוססים על מבנים די קונבנציונליים של רוק ופופ סבנטיזי. חסר בהם את הממד הנסתר, המעברים הפסיכדליים, אפקטי הסאונד פורצי הדרך והשכבות המוזיקליות שהפכו את אלבומי פינק פלויד לחוויה כמעט קולנועית.

יותר מכך, גילמור, על אף היותו כותב מלודיות מחונן, מעולם לא היה תמלילן דגול או מוח קונספטואלי. כשמאזינים לתקליט הזה, מרגישים שמדובר באוסף של שירים טובים, לעיתים מצוינים, אבל הם לא מתגבשים לאמירה אחת מפוארת. אין כאן את תחושת הסכנה והטירוף שווטרס תמיד ידע לשזור אל תוך היופי המלודי של גילמור. השלמות האדריכלית פשוט איננה כאן. אז אלבום הבכורה של דיוויד גילמור הוא כמו פגישה עם חבר ותיק וטוב בבית קפה שקט. אתה יודע בדיוק מה תקבל: שיחה נעימה, אווירה חמימה וכוס קפה עם מאפה. אין הפתעות מטלטלות, ואין דרמות שמשנות את החיים. זהו אלבום של אזור נוחות, עבור האמן ועבור המאזינים גם יחד. ואני תמיד אחזור לתקליט הזה, אשלוף אותו מהעטיפה, אניח בזהירות על הפטיפון ואתענג על כל תו ותו שהוויניל הזה יודע להפיק, כי הסאונד של גילמור הוא פסקול חובה בכל ספרייה מוזיקלית שמכבדת את עצמה. אך בניגוד לתקליטי פינק פלויד – שהם מבחינתי אירועים שדורשים האזנה אקטיבית, התמסרות טוטאלית ומוכנות להיסחף לתוך חורים שחורים של צליל ורגש – האלבום הזה יישאר תמיד היצירה היפה, הבטוחה והאינטימית שעומדת בצל של החומות הגדולות.

גם זה קרה ב-25 במאי:

ההופעה האחרונה של קית' מון עם המי

בשנת 1978, להקת המי התכנסה באולפני שפרטון למופע מיוחד, שתוכנן להיות מצולם עבור סרטם הדוקומנטרי THE KIDS ARE ALRIGHT. איש על הסט לא שיער שזו תהיה ההופעה האחרונה של המתופף הפרוע, קית' מון, שמת באופן טרגי מספר שבועות לאחר מכן. המופע המיוחד הזה נקבע לאחר שהבמאי ג'ף שטיין לא היה מרוצה מהצילומים המקוריים שנערכו בקילברן ב-15 בדצמבר 1977. כדי לשמור על המשכיות ויזואלית, חברי הלהקה לבשו את אותם הבגדים שלבשו בהופעה הקודמת, למעט מון, שדווקא בחר בבגד אחר. בקהל המצומצם, שמנה כ-500 מוזמנים בלבד, ניתן היה לזהות פנים מוכרות כמו חברי להקות הפריטנדרס והסקס פיסטולס. התוכנית המקורית הייתה לבצע שלושה שירים בלבד, אך האנרגיה המחשמלת בין הלהקה לקהל עשתה את שלה. חברי המי, שהיו ידועים בהופעותיהם העוצמתיות, החליטו להעניק לקהל המעריצים הנאמן, שהמתין בסבלנות בין הצילומים, הופעה מלאה ובלתי נשכחת. בסיום הערב, התבקש הקהל להתאסף על מדשאת האולפן בארבע שורות, כשכל חבר להקה עומד בראש טור, לצורך צילום תמונה אפשרית לעטיפת התקליט WHO ARE YOU. בסופו של דבר, נבחרה תמונה אחרת לגמרי לעטיפה, והתמונה מהמדשאה נותרה זיכרון אחרון ומרגש.

ערב התרמה טרגי ובלתי נשכח

בשנת 1969, קהילת הרוק הבריטית התאחדה לערב אחד של כאב ותקווה. להקת הפולק-רוק החלוצית, פיירפורט קונבנשן, ארגנה מופע התרמה באולם ראונדהאוס המיתולוגי בלונדון, עבור משפחתו של המתופף שלה, מארטין לאמבל. לאמבל נהרג חודשיים קודם לכן בתאונת דרכים על כביש M1, תאונה בה הייתה מעורבת רוב הלהקה ובנוסף לחייו של לאמבל, נהרגה גם חברתו של הגיטריסט ריצ'רד תומפסון - ג'ני פרנקלין. על במה אחת, בערב בלתי נתפס, הופיעו ענקי התקופה: פינק פלויד, פאמילי, PRETTY THINGS, סופט מאשין, ולצדם שדרן הרדיו ג'ון פיל. האירוע נקטע בפתאומיות דקות ספורות אחרי 23:00, בשל איסור הופעות לאחר שעה זו. ברגע של תסכול, אלמוני ניגש למתג החשמל הראשי וכיבה את הבמה, לאכזבתם הגדולה של כל הנוכחים. הגיטריסט פיטר גרין מלהקת פליטווד מאק, סיכם את התחושות הקשות בראיון למגזין המוזיקה DISC: "התאונה שקרתה ללהקה ההיא ממש השפיעה עליי. זה יכול היה להיות אנחנו. זה יכול לקרות לכל להקה. לקחנו המון סיכונים באופן בו נסענו מעיר לעיר כדי להופיע".

הביטלס וההקלטה ששברה את השגרה

בשנת 1967, בשיא תקופתם הפסיכדלית, הקליטו הביטלס את שירו המהפנט של ג'ורג' האריסון, IT'S ALL TOO MUCH. באופן חריג, ההקלטה לא נערכה באולפני EMI המוכרים באבי רוד, אלא באולפני DE LANE LEA. גם הצוות הקבוע נעדר: המפיק ג'ורג' מרטין והטכנאי ג'ף אמריק לא נכחו בסשן. במקומם, על המלאכה ניצחו טכנאי ההקלטה דייב סידל ומפעיל הסלילים מייק ווייל. השיר, ששמו הזמני היה TOO MUCH, הוקלט בארבעה טייקים בסיסיים, בסשן לילי שנמשך משבע בערב ועד שתיים וחצי לפנות בוקר. התוצאה הייתה יצירה פסיכדלית סוחפת וארוכה, שנכללה לבסוף בפסקול הסרט המצויר YELLOW SUBMARINE.

מזל טוב לקלאוס העקרב!

איחולי יום הולדת חמים נשלחים לקלאוס מיינה, הקול הבלתי נשכח של להקת הרוק הגרמנית הסקורפיונס. מיינה, שנולד ב-25 במאי 1948, הוא האיש שגם שר את אחד ההמנונים הגדולים של סוף המאה ה-20, WIND OF CHANGE, שהפך לסמל לנפילת חומת ברלין ותום המלחמה הקרה.

זוכרים את רובי שטיינהרדט

בשנת 1950 נולד רובי שטיינהרדט, הכנר והזמר שהעניק ללהקת הרוק המתקדם קנזאס את הצליל הייחודי והבלתי נשכח שלה. שטיינהרדט, שהלך לעולמו ביולי 2021, היה אחראי לקווי כינור אייקוניים בשירים כמו DUST IN THE WIND ו-CARRY ON WAYWARD SON. בהצהרה שפרסמה הלהקה נכתב בכאב: "חברי להקת קנזאס, בעבר ובהווה, מבקשים להביע את הצער העמוק ביותר על מותו של חברנו ללהקה וידידנו, רובי שטיינהרדט. רובי תמיד יהיה בנשמה שלנו, במוחנו ובמוזיקה שלנו. מה שהוא הביא לנו כחברים ללהקה, למעריצים שהשתתפו בקונצרטים שלנו ולצלילי קנזאס, תמיד יהיה לבבי. אנחנו אוהבים אותו ותמיד נתגעגע אליו".

הלידה האיטית של תקליט מופת

בשנת 1971, להקת בלאק סאבאת' סיימה להקליט את תקליטה השלישי והמכונן, MASTER OF REALITY, באולפני מורגן בלונדון. בניגוד גמור לתקליט הבכורה שלהם, שהוקלט כולו ביומיים בלבד, העבודה על התקליט הזה נמשכה כחודש ימים. הסיבה? חברי הלהקה, שהיו שקועים עמוק באורח חיים פרוע, הגיעו לאולפן ללא חומרים מוכנים מראש ונאלצו ליצור את הריפים הכבדים והשירים האפלים שהפכו לקלאסיקה במקום.

הגן הסודי של ג'ורג' האריסון

בשנת 2013 נחנך גן מיוחד לזכרו של ג'ורג' האריסון בבהקטיוודנטה מנור, אחוזה גדולה ליד ווטפורד. האריסון, שהפך לחסיד של תנועת הארה קרישנה, רכש את האתר עבור התנועה בשנת 1973. הגן, שעוצב כדי לשקף את מסעו הרוחני העמוק, הוא מקום מיסטי המשלב טקסטים קדושים עתיקים. האריסון עצמו היה גנן נלהב וטיפח בגאווה את הגנים באחוזתו, פריאר פארק. הוא אף הקדיש את האוטוביוגרפיה שלו "לגננים בכל מקום". בטקס הפתיחה המרגש נכחו אלמנתו, אוליביה האריסון, והגנן והמגיש הבריטי המפורסם, מונטי דון.

הדלתות והקהל שהקפיא אותם

לא כל הופעה היא הצלחה מסחררת. בשנת 1968, להקת הדלתות הגיעה לשתי הופעות בפארק לאגון בסולט לייק סיטי, אך נתקלה בקהל מועט ואדיש. ג'ים מוריסון, מתוסכל מהנוכחות הדלה, שאל במיקרופון: "איפה לעזאזל כולם?". לאחר השיר הראשון, מחיאות הכפיים היו כה רפות עד שמוריסון לא יכול היה להתאפק ושאל: "האם אתם מתים שם? מדוע הגעתם לפה בכלל?". האדישות נמשכה, ובמהלך השיר השני החל מוריסון לקלל את הקהל, מה שגרם לחלק מהצופים פשוט לקום ולעזוב. ההופעה הראשונה הסתיימה בבושת פנים אחרי ארבעה שירים בלבד, וההופעה השנייה לא הייתה טובה בהרבה.

הנשיקה שהכניסה את הקיור לאמריקה

בשנת 1987 להקת הקיור שחררה את התקליט הכפול והשאפתני KISS ME, KISS ME, KISS ME. זהו התקליט שפרץ עבורם סופית את הדרך לשוק האמריקני, הרבה בזכות להיטי ענק כמו WHY CAN'T I BE YOU ו-JUST LIKE HEAVEN. השירים הוקלטו בדרום צרפת, והתקליט השביעי של הלהקה הציג פסיפס סגנוני מרהיב. הסולן רוברט סמית' הסביר שהתקליט הוא מבט אל העבר והעתיד בו זמנית. הוא סיפר שבעת העבודה על אוסף הלהיטים STANDING ON THE BEACH, הוא גילה מחדש סגנונות ומצבי רוח שהלהקה התנסתה בהם בעבר וחש שעדיין לא מיצה אותם. "במובן מסוים, התקליט החדש הוא כמעט רזומה של כל מה שעשינו", אמר בראיון. כתוצאה מכך, התקליט מציע משהו לכל אחד: פסיכדליה, פ'אנק, פופ קצבי בהשפעת R&B ובלדות הגל החדש הרומנטיות שהפכו לסימן ההיכר שלהם. ההצלחה בארה"ב הייתה מסחררת, והציפייה הייתה שהלהקה תמשיך בקו הפופ הנגיש. במקום זאת, סמית' וחבריו צללו חזרה אל האפלה עם התקליט המונומנטלי והגותי DISINTEGRATION.

כשסנטנה הפתיע את המהאווישנו

בשנת 1974, חובבי הג'אז-רוק בסן פרנסיסקו זכו להפתעה של פעם בחיים. במהלך הופעה של להקת מהאווישנו אורקסטרה באולם ווינטרלנד, עלה לבמה בהדרן אורח מיוחד – הגיטריסט קרלוס סנטנה, לג'אם סשן היסטורי.

המחאה של וויין פונטנה

זוכרים את וויין פונטנה, כוכב הפופ מהסיקסטיז שהלהיט הגדול שלו היה THE GAME OF LOVE? ובכן, בשנת 2007 הוא עלה לכותרות מסיבה אחרת לגמרי. הוא נעצר באשמת הצתת רכב, אך הגיע לבית המשפט כשהוא מחופש לאלת הצדק, עם גלימה, כתר, משקפיים כהים, חרב ומאזניים. השופט נזף בו על התחפושת ודרש ממנו למסור את החרב והמאזניים. פונטנה השאיר את הכתר, הגלימה והמשקפיים, ומחה באוזני הנוכחים ש"הצדק עיוור".

איך נולד להיט פרנואידי?

בשנת 1981 יצא באוסטרליה התקליטון WHO CAN IT BE NOW של להקת MEN AT WORK. זה היה הסינגל הראשון של ההרכב האוסטרלי, והוא הפך ללהיט ענק בישראל ובעולם כולו. הלהקה החלה כצמד אקוסטי עם הסולן קולין היי והגיטריסט רון סטרייקרט. לאחר שנים של הופעות בפאבים, גילה אותם נציג של חברת CBS והחתים אותם. קולין היי סיפר על כתיבת השיר: "ישבתי עם חברה שלי בבקתת עץ במלבורן. זה היה מקום נהדר להתעסק עם רעיונות, ולקח לי בערך חצי שעה לכתוב את השיר. הוא פשוט צץ החוצה. חברה שלי אמרה, 'זה יהיה הלהיט הראשון שלך', והיא צדקה". התקליט ממנו יצא השיר, BUSINESS AS USUAL, שהה 15 שבועות בצמרת מצעד המכירות האמריקני – שיא לאלבום בכורה. קטע הסקסופון המפורסם, שלא ניתן לדמיין את השיר בלעדיו, הופיע במקור רק באמצע השיר. המפיק פיטר מקיאן זיהה את הפוטנציאל והעביר אותו להתחלה, מה שהפך אותו לאלמנט המרכזי. גם הקליפ, שתיאר גבר פרנואיד בביתו, תרם להצלחה. רשת MTV, שהייתה בחיתוליה, שידרה אותו ללא הרף. "לא היה לנו הרבה כסף, רק 5,000-6,000 דולר לתקציב", סיפר היי. בארצות הברית, חברת התקליטים היססה אם לשחרר את השיר, אך למזלה של הלהקה, השיר הספיק לכבוש את המצעדים בדיוק לפני שמייקל ג'קסון הגיע עם THRILLER ושינה את כללי המשחק.

פול מקרטני וכבשה קטנה

בשנת 1972, להקת כנפיים, בראשות פול מקרטני, צילמה את הופעתה הראשונה בתוכנית הלהיטים הבריטית TOP OF THE POPS. השיר שבחרו לבצע היה שיר הילדים MARY HAD A LITTLE LAMB, בחירה תמוהה שעוררה הרמת גבות רבות. מקרטני הגיע להסכם עם מפיקי התוכנית שההקלטה תשמש גם לשידור ברדיו ב-BBC, אך תימחק לאחר מכן. כשנשאל על התוכנית, ענה פול בכנות: "אני שומע אנשים שיוצאים נגד התוכנית הזו, אבל אני צופה בה המון רק בגלל שהיא פופ. באנגליה אין מה לראות בטלוויזיה ולכן זו תוכנית טובה בשבילי. אני צופה בזה ובסרטי טום וג'רי".

הבלוז והארנב השרוף

בשנת 1965 הלך לעולמו בשנתו סוני בוי וויליאמסון, אמן בלוז ונגן מפוחית שהשפיע על דור שלם של אמני רוק, כולל היארדבירדס, האנימלס והרולינג סטונס. אחד הסיפורים הצבעוניים ביותר עליו מספר כיצד במהלך סיבוב הופעות באנגליה, הוא שרף את חדר המלון שלו כשניסה לבשל ארנב בתוך קומקום קפה. הוא היה בן 52 במותו.

כשזאפה פגש את פונטי

בשנת 1970, יצא תקליט בשם KING KONG, שיתוף פעולה מסקרן בין הכנר הצרפתי ז'אן לוק פונטי והגאון המוזיקלי פרנק זאפה, שהפיק את התקליט. ברולינג סטון התלהבו: "הנה כאן יש לנו את הפירות של אחד משיתופי הפעולה המתגמלים ביותר. ז'אן-לוק פונטי הוא כנר ג'אז צועני צרפתי (אם הקטגוריות כבר אומרות משהו) עם סגנון קולח בצורה יוצאת דופן שכולו קפיצות רחבות, טכניקות קידה לא שגרתיות והפתעות גדולות, והוא פגש בפרנק זאפה רב התושייה שהמאמצים שלו כאן צריכים לבסס אותו כראש מוזיקלי מרכזי. זאפה, עוטה את חליפת המלחין-מעבד הג'אז שלו וכאן הוא מזכיר את צ'ארלס מינגוס, לא מבחינה מוזיקלית (חוץ מהלחן דמוי המינגוס של 'עשרים סיגריות קטנות'), אלא באופן שבו הוא בוחן מחדש ומוצא אפשרויות ביטוי חדשות בקטעים הקודמים שלו, ומשלב אותן עם מוזיקה חדשה המתייחסת לתחומי ניסיון רחבים ללא מיקוד בתיק סגנוני אחד. קשה לסווג את התקליט. יש בו קטעים שמזכירים את קופלנד, סטרוינסקי המוקדם, שטוקהאוזן. זאפה הצליח בעבר להדביק קצת מוזיקה מתקדמת על האוזניים התמימות של ציבור רוכשי התקליטים, והקהל הגדול שלו אמור לעזור לפונטי ולקינג קונג לקבל את תשומת הלב הראויה".

האיש שהיה הצל של ג'ון לנון

בשנת 2020, בגיל 86, מת לס אנת'וני, לאחר שסבל ממחלת האלצהיימר. שמו אולי לא מוכר לכולם, אבל תפקידו היה קריטי: הוא היה הנהג ושומר הראש הצמוד של ג'ון לנון בתקופת הביטלס. הוא נכנס לתפקיד (בשכר של 36 ליש"ט לשבוע) לפני שלנון הוציא רישיון נהיגה, ונשאר בתפקידו גם לאחר מכן, מכיוון שהביטל הוכיח את עצמו כנהג גרוע למדי. לס היה איש סודו של לנון, והוא זה שנשלח על ידו לביתה של דודתו מימי כדי להביא את מדליית ה-MBE שלו בשנת 1969, רגע לפני שלנון החזיר אותה לארמון בקינגהאם במחאה.

קרלוס סנטנה המום מהנדריקס.

בשנת 1969 הגיע גיטריסט להקת סנטנה, קרלוס סנטנה, לפסטיבל פולק-רוק בסן חוזה. זו הייתה הפעם הראשונה בה הוא צפה בהופעה של ג'ימי הנדריקס. זה המם אותו... קרלוס סנטנה: "הפעם הראשונה שראיתי את ג'ימי הייתה במתחם הירידים של סנטה קלרה בסן חוזה. זה כנראה היה המופע הכי מדהים ששמעתי בחיי. מעולם לא שמעתי אותו מנגן טוב יותר לאחר מכן. המופע היה מדהים לחלוטין. ג'ימי היה בשיא האמנות שלו. מעולם לא נחשפתי לצורת הביטוי הדרסטית הזו. מישהו באמת הקליט את זה באותו יום. אני מקשיב לזה ועדיין המום. אתה יכול לשמוע את כל גלי הרוחות האלו בוכים דרך הגיטרה שלו. היינו כמו - 'אוי אלוהים! איך הוא יכול לעשות את זה?' זה היה מפחיד, מעולם לא שמעתי מישהו מביע מוזיקה חשמלית כמו שהוא עשה באותו היום. זה היה מדהים להיות מותקף עם כל הרוחות הזועקות האלה. הוא באמת שלט בכלי הזה כמו נגן ג'אז או בלוז. זה היה כמו לשלוט בשד ולגרום לו לשיר".

בציטוט אחר, מפברואר 1995): "ראיתי אותו במתחם הירידים של סנטה קלרה בסן חוזה בשנת 69' אבל לא הספקתי לדבר איתו אז - עדיין לא הכרתי אותו. אני חושב שזה היה המופע הכי טוב ששמעתי אותו מנגן. היה לו ביטחון עילאי באותו יום. הוא היה כמו מייקל טייסון, שמפיל בחורים בזירת האגרוף בשלוש שניות. מיילס דייויס אמר, 'אני יכול לדעת כיצד מישהו מנגן רק לפי איך שהוא עומד, אתה יודע'. הייתה לג'ימי עמדה מסוימת, בנאדם. הוא היה בכל הקטע של הפנדר סטראטוקאסטר הזה והיה לו ביטחון עילאי, זה כל מה שאני יכול לומר" והנה ציטוט של סנטנה מספרו האוטוביוגרפי: "ראיתי אותו בערך שבע פעמים בסך הכל, והלילה ההוא היה נהדר. אבל שום הופעה של הנדריקס לא הייתה טובה מזו ששמעתי אותו עושה במתחם הירידים של מחוז סנטה קלרה בסן חוזה ב-69'. מעולם לא שמעתי אותו מצליח יותר".

כשהגמדים המסטולים השתלטו על הפטיפון. ב-25 במאי בשנת 1973 יצא התקליט THE FLYING TEAPOT של להקת רוק מתקדם ושמה גונג. קומקום התה המעופף ממריא וממציא יקום.

הניסיון לתאר את התקליט הזה במילים הוא די חסר תועלת.. בעיקרון, המוזיקאים הללו, שהגיעו ברובם מסצנת קנטרברי המפוארת, הצליחו בתהליך של תקליט יחיד בדיוק במקום שבו להקות אחרות התאמצו יותר ולא הצליחו עד הסוף. למעשה, בכל פעם שלהקת רוק מתקדם ניסתה לבסס עולם פנטזיה משלה, זה פשוט לא הצליח. אף אחד מלבד גונג לא יכול היה לבצע את כל המושגים המטופשים והילדותיים האלה מבלי ליפול על הפרצוף, וזאת משום שהמוזיקה של גונג מתאימה לחלוטין לקונספט שלה.

 זה באמת מרענן לראות להקה שמתעמקת בעניינים כל כך רציניים, אסתטיים ומורכבים, אך ניגשת אליהם מנקודת מבט של ילד פנטזיונר ותמים, למרות שאולי היא לא הייתה כל כך תמימה, אחרי הכל. אבל אני מאמין שדייוויד אלן האמין בלב שלם בכל הדברים האלה. לא הייתה שום דרך שחקיין מתחכם יכול היה לבצע קונספט תובעני כזה עם כל כך מעט פגמים אומנותיים - יצירה שהיא גם בדיחה פרטית קוסמית וגם הפגנת כוח מוזיקלית נדירה.

עד אותה שנה, גונג כבר חצבו לעצמם שם ככוח אימתני של ג'אז-רוק פסיכדלי בלתי צפוי. מי שהוביל את החבורה היה המשורר והמוזיקאי האוסטרלי בעל החזון, דייוויד אלן, והלהקה תפקדה פחות כמו הרכב רוק ויותר כמו קומונה אנרכיסטית וזורמת. הבסיס שלהם היה פביליון דו היי, בקתת ציד רעועה ורחבת ידיים באזור כפרי בצרפת, ששימשה בו זמנית כבית מגורים משותף וכחממה יצירתית מתפוצצת. שם, הגבולות בין החיים לאמנות נמחקו כליל בתוך זרם בלתי פוסק של אלתורים מוזיקליים, ויכוחים פילוסופיים וסגנון חיים ניסיוני.

ההרכב שהתגבש להקלטת התקליט הזה היה תערובת נפיצה של חברים ותיקים ודם חדש. לצדו של אלן ועמיתתו, "לוחשת החלל" גילי סמית', ניגנו הסקסופוניסט והחלילן הווירטואוז דידייה מאלרב והבסיסט כריסטיאן טריטש. לתוך הסשנים האלה נכנסה דמות מפתח שתשנה את הלהקה לנצח: קוסם הסינטיסייזרים טים בלייק, שצליליו האלקטרוניים הפכו לחלק בלתי נפרד מהזהות הקוסמית של גונג. גם הגיטריסט סטיב הילאג', לפני כן חבר בלהקת KHAN, הצטרף, אם כי תרומתו לתקליט הספציפי הזה הייתה מצומצמת מאחר שהגיע בשלב מאוחר של התהליך. דייויד אלן בספרו: "כשהגיטריסט סטיב הילאג' הצטרף ללהקה, כבר לא נותר לו כמעט מקום להוסיף את צליליו בהקלטה. הוא הוסיף קצת גיטרת ווא-ווא פה וקצת אקורדים של ג'אז שם וסולו בקטע FLYING TEAPOT". ועל היסודות הקצביים היו אמונים התיפוף העוצמתי והזורם של לורי אלן ותוספת של ראשיד הוארי.

הרעיון מאחורי קומקום התה המעופף היה שזור עמוק בתוך טרילוגיית RADIO GNOME INVISIBLE של אלן, מיתולוגיה רחבה ומופרכת שהגדירה את השלב הבא בקריירה של גונג. אלן שאב השראה ממקורות מגוונים כמו חזיונות פסיכדליים שחווה בליל ירח מלא בשנת 1966, וגם מהאנלוגיה הפילוסופית של ברטראנד ראסל על קומקום התה השמימי, הטוענת שנטל ההוכחה חל על מי שטוען טענה פנטסטית. אז מהדמיון הפורה הזה הוא רקח מציאות מקבילה שמאוכלסת בפיקסים עם קומקומים על הראש, דוקטורי אוקטבה, והגיבור הראשי של הסאגה, זירו הגיבור (באנגלית זה נשמע טוב יותר - ZERO THE HERO). התקליט נועד להיות הפרק הראשון בסיפור המופלא הזה, שידור מסתורי מכוכב הלכת גונג ישירות אל כדור הארץ התמים.

אז בתחילת 1973 עברה הלהקה לאולפני מאנור באוקספורדשייר, אנגליה. זה היה מתקן הקלטות חדשני וביתי שהקים יזם צעיר ושאפתן בשם ריצ'רד ברנסון. התפאורה הפסטורלית שם הייתה רחוקה שנות אור מהקומונה הכפרית שלהם בצרפת, אך האנרגיה היצירתית געשה בעוצמה. הסשנים היו סופת טורנדו של ניסויים, כשהלהקה תרגמה את רוח האלתור החופשית מהופעותיה החיות היישר לסרט ההקלטה. הציוד המתקדם של האולפן איפשר לטים בלייק לחקור עד תום את הפוטנציאל של הסינטיסייזרים שלו וליצור את המרקמים המבעבעים והמהפנטים שהפכו לחותמת של התקליט. עדיין, משהו באולפן ההוא לא סיפק את דייויד אלן שסיפר בספרו על הקלטת התקליט הזה: "בהשוואה לאולפן הצרפתי בו הקלטנו את האלבום הקודם, CAMEMBERT ELECTRIQUE, אולפני מאנור היו ברמת העולם השלישי. הצליל שהתקבל בחדר הבקרה היה רחוק מאד מהצליל של הלהקה שנוגן באולפן. הקלטנו מספר טייקים של שיר הפתיחה, שהיה גבוה בהרבה מהנחוץ. ועדיין הלהקה נשמעה לא טוב בהקלטה. הזמן החל להלחיץ אותנו מאד וקבענו שנתקן את הסאונד בעת עריכת המיקס. בינתיים חשנו שהמוזיקה שאנו מנגנים ברגש רב לא מתקבלת היטב בציוד ההקלטה. לא ידענו מה לעשות. לא הבנתי מה גרם ליצירה TUBULAR BELLS להישמע כה טוב באותו אולפן וליצירה שלנו להישמע רע. מה קורה שם שעוצר אותנו?"

ואם זה לא מספיק, בעודם מבקשים ליצור יצירה חללית, הגיעה המציאות וטרקה להם את הדלת בפרצוף. באמצע ההקלטות, חברת התקליטים הצרפתית שלהם, BYG RECORDS, פשטה את הרגל. החבורה מצאה את עצמה תקועה באנגליה, בלי תמיכה כלכלית ועם תקליט לא גמור ביד. זה היה הרגע שהיה יכול לחסל את הלהקה אחת ולתמיד.

אבל במפנה עלילה ששינה את עתיד המוזיקה העצמאית, ריצ'רד ברנסון, בעלי האולפן, נכנס לתמונה. הוא זיהה הזדמנות במצוקה של הלהקה והציע להחתים אותה בלייבל החדש והקטן שלו, וירג'ין רקורדס. גם תהליך עריכת המיקס לא היה קל, כפי שסיפר אלן בספרו: "כשערכתי את המיקס לאלבום, דמיינתי את הרמקולים בחדר הבקרה כשתי קופסאות שיוצאים מהן 32 איש ובבת אחת! זאת כי כל חברי הלהקה והנספחים עמדו שם והתווכחו על כל צליל. זה לא היה רחוק מהתמוטטות עצבים". אבל עם חוזה חדש ביד, גונג הצליחו לסיים את העבודה על התקליט, שהפך להוצאה השנייה אי פעם של וירג'ין, עם המספר הקטלוגי V2002, מיד אחרי התקליט של מייק אולדפילד, TUBULAR BELLS.

בעיתון NME נכתב בביקורת על התקליט אז: "האלבום הזה מוזר. מאד מוזר. אבל הוא גם ממש טוב. המוזיקה בו לא יכולה להיכנס לתוויות כרוק, פופ או ג'אז. חברי הלהקה ממיסים את הגבולות בין הסגנונות האלו. מה שיוצא מזה הוא התקפה על אונות המוח וגם נגינה בסטנדרט גבוה מאד". בעיתון מלודי מייקר נכתב אז בביקורת: "המוזיקה פה מספקת את העיקר. ברגע שהלהקה מפסיקה לשיר על רדיו גנום וספלי תה, זה ממש טוב, כרוק זורם עם אפקטים מוזרים. כמה חבל שהמוזיקה מתחבאת לרוב מאחורי מילים מטופשות".

התקליט של בואי שחותם את הסבנטיז. ב-25 במאי 1979 יצא התקליט LODGER, יצירתו החדשה והמסעירה של האחד והיחיד, דייויד בואי, והוא לא דומה לשום דבר ששמעתם קודם. תתכוננו לקוקטייל צלילים מבעבע שמשלב אלמנטים היישר מבתי היוצר המתוחכמים של סקוט ווקר ובריאן אינו.

אז נכון, אולי לא תמצאו כאן את השלאגר שובר המצעדים הבא שלו, אבל היי, כשמדובר בזיקית של הרוק, דייויד בואי, היצירה השלמה היא הכוכבת האמיתית, והיא חשובה הרבה יותר מעוד להיט רגעי. בואי, אמן השינויים הבלתי נלאה, רצה גם הפעם להמציא את עצמו מחדש, ליצור פרסונה חדשה שתסעיר את הדמיון. אבל... התקליט הזה, שחתם את טרילוגיית ברלין של בואי (למקות שדווקא פה אין לתקליט קשר ממשי עם העיר הגרמנית), אמנם לא בא כנקודת שפל מוחלטת, והמוזיקה מצליחה לחלחל, לגדול עליי ולמצוא חן בעיניי לאחר זמן מה, אך בשורה התחתונה מדובר ביצירה חלשה בהשוואה לתקליט כמו HEROES שקדם לו או לתקליט שבא אחריו, SCARY MONSTERS.

הפעם, בואי החליט לעזוב את ברלין התוססת ולהקליט במקום עם אווירה שונה לחלוטין. הבחירה נפלה על שווייץ הנינוחה והפסטורלית, אם כי חשוב לציין שרוחה של ברלין לא נעלמה לגמרי מהצלילים. תאמינו או לא, במקור התקליט הזה כמעט ונקרא בשמות כמו "תאונות מתוכננות" או "למרות הקווים הישרים", אבל בסוף, בואי הלך על השם הקצר והקולע LODGER (כלומר, דייר).

ובכן, אני מוצא את עצמי נהנה מהפתיחה של התקליט, עם הטוויסטים המלודיים וההרמוניים של FANTASTIC VOYAGE, עם המנדולינות האפקטיביות שבו. אוקי, זה לא שיר פצצה לפתוח איתו תקליט - אבל זה בהחלט מפתיע. הקטע השני הוא קריצה ברורה לאחים ווקר בסגנון הסבנטיזי שלהם עם התקליט NITE FLIGHTS. מה שכן, העריכות המרובות והאנלוגיות בשיר הזה, AFRICAN NIGHT FLIGHT, קצת גורעות לי מההנאה הכללית. עדיין - זה בהחלט משהו חדש שנשמע אז מבית היוצר של בואי (שומעים את בריאן אינו שר קולות ברקע?). מה שברור לי, לפי הפתיחה הזו - שמדובר בתקליט שרק מעריצי בואי אדוקים באמת ייהנו ממנו במאה אחוז. ובכן, אני לא מעריץ - אני מעריך. אני לא מעריץ אף אמן על פני השטח - אני מעריך אותם בדרגות שונות. רק את אשתי ואת ילדיי אני מעריץ. בכל אופן - אני מודה שהתקליט הזה מהנה אך לא זורם לי. לפתע פורץ קטע מעניין מאד בצורת YASSASIN שנשמע כמו רגאיי מקולקל עם ניחוחות מזרחיים הזויים. ואחריו מגיע RED SAILS ששוב נשמע כמו הומאז' לאחים ווקר של NIGHT FLIGHTS. מה שאומר שהתקליט הזה מטלטל אותי ממקום למקום ללא רחמים. אין קו אחיד בין השירים וזה קצת מפריע לי.

היצירה החדשה והנועזת של בואי הוקלטה באולפני MOUNTAIN, שהיו ממוקמים בקומת הקרקע של קזינו מונטרה, ממש אל מול הנוף עוצר הנשימה של אגם ז'נבה. אותו קזינו, אגב, נהרס בשריפה המפורסמת במהלך הופעה של פרנק זאפה ב-4 בדצמבר 1971, אך שוחזר ונבנה מחדש בשנת 1975 והפך לאולפן הקלטות משוכלל. רק כדי לסבר את האוזן, במהלך קיץ 1978, להקת קווין הקליטה חלק נכבד מהתקליט שלה, JAZZ, באולפנים החדשים הללו. הם, בניגוד לבואי, הצליחו לשכור את הסלון הגדול של הקזינו, שאירח בעבר בקביעות הופעות במהלך פסטיבל הג'אז של מונטרה, וכל זאת כדי להשיג צליל חזק ועוצמתי. לרוע מזלו של בואי, הוא לא הצליח להשיג את האולם הגדול ונאלץ להסתפק באולפן הקטן והאינטימי יותר.

טוני ויסקונטי, המפיק הצמוד, נזכר: "לאולפן היה צליל כל כך מת. הרצפה הייתה עם שטיחים מקיר לקיר, הקירות היו מכוסים שטיחים והיו אריחים אקוסטיים בתקרה. ניסינו לשכור את האולם הגדול, אבל לא הצלחנו להשיג אותו, אז נאלצנו להקליט הכל בחדר הקטן, המחניק והחם הזה. יש לי כל כך הרבה תמונות של בריאן אינו עם חזה חשוף שם מרוב חום. ברגע שקיבלנו טייק טוב – כולם מיהרו לעבר הדלתות ולצאת לאוויר הצח. הם אפילו לא רצו לשמוע את התוצאה. רק לנשום אוויר צח". וזה לא הכל! במהלך עריכת המיקס של התקליט באולפני רקורד פלאנט בניו יורק, זכו ויסקונטי ובואי לביקור מפתיע מהאחד והיחיד, מיק ג'אגר. הם העניקו לו השמעה בלעדית של אחד השירים, וג'אגר, כדרכו, לא חסך בביקורת. לפני שעזב, הוא זרק לעברם: "בסדר, אני עוזב. אני הולך לסשן של ג'וני מיטשל לראות אם אני יכול לחבל גם בזה". קלאסי!

אי אפשר לדבר על LODGER מבלי להתייחס לעטיפה הפרובוקטיבית שלו, יצירת אמנות בפני עצמה שאי אפשר להישאר אדישים אליה. בואי מככב בה כקורבן של תאונה כלשהי, האף שלו נראה שבור ותנוחת גופו מעוותת באופן שנראה בלתי אפשרי לגוף אנושי חי. לקהל הרחב לא היה קל, כנראה, לקבל עטיפה שכזו, אך עבור בואי זו הייתה הצהרה אמנותית נוקבת. בעטיפה הפנימית הסיפור ממשיך, עם תמונות של תינוק שוכב ולצדו תמונת גופתו השוכבת של צ'ה גווארה. וואט דה פאק?!

זמן מה לאחר יציאת התקליט, הודו גם בואי וגם ויסקונטי כי הוא לא קיבל את המיקס הראוי לו. ויסקונטי אף טרח וערך מיקס חדש לתקליט עבור קופסת האוסף המהודרת של בואי, A NEW CAREER IN A NEW TOWN. ועדיין, למרות הכל, מעטים יצביעו על התקליט הזה כעל אחד מרגעיו הגדולים יותר של בואי. הוא נחשב יותר ליצירה למעמיקים, לאלו שמוכנים לצלול אל תוך הקטלוג העשיר והמגוון שלו.

ומה אמרו המבקרים בזמן אמת? עיתון מלודי מייקר פסק כי "זה תקליט פופ נחמד אך חסר פנים. צפו למכירות נאות ממנו". ב-NME הוסיפו בנימה אופיינית: "זה תקליט מדכא ואני אוהב את זה". הרולינג סטון, לעומתם, גרס בביקורת כי "התקליטים של בואי אינם אירועים, למרות שמי שעושה אותם מתעקש לכנותם כך, אך מציג אותם כאירועים בלב חצוי. רעיונות רבים שלו מתנוססים כדגל אך אי אפשר למצוא את התורן שלו. התקליט הזה ייחשב כאירוע רק אם נוכל בעתיד לראותו כשלב ביניים בין העבר לעתיד".

בעיתון קורייר ג'ורנל, ממדינת קנטאקי הרחוקה, נכתבה אז ביקורת מעמיקה: "התקליט החדש של דיוויד בואי הוא תקליט האולפן הראשון של הזמר הבריטי מזה יותר משנה וחצי. במקביל לכך שהוא נדחף על ידי חברת התקליטים שלו להפוך לתקליטו הפופולרי ביותר, הוא נותר סתמי יותר, אם לא מורכב יותר, מכל היצירות הרבות האחרות שלו. לאחר שנאבקתי עם התקליט במשך יותר מחודש, בניסיון להבין על מה מדובר ואז ניסיתי להסביר את זה, החלטתי שיש לי שתי אלטרנטיבות: או לזרוק את כל העניין ולא לכתוב ביקורת תקליט בכלל, או להתאמץ בכל זאת".

"אז כמו בסרטים הטובים ביותר של מיכלאנג'לו אנטוניוני," המשיך המבקר, "התקליט מעורר התרגשות למרות עדינות השירים שלו והנטייה של המילים והלחן להישכח לאחר השמעת התקליט. בואי מעולם לא התעסק בנגינת מוזיקת רוק כמו ביצירת יצירות מופת. עם זאת, מעריצי בואי עדיין מתעניינים, כי כמו בהרבה מוזיקת רוקנרול, העבודה של בואי עצמו מספקת דרך להסתכל על דברים מלבד הסטטוס קוו. זה הוא תקליט בעיקר של עמדה וגישה. התמונות שבואי מתעד הן במסגרות הקפאה. כמו אצל אנטוניוני, מה שהכי חשוב עבור בואי זה מה שקורה כרגע ולא ממה הרגע צמח או לאן הוא יוביל ולמי זה קורה. השימוש של בואי במוזיקה כאן, בנגינה ובעיבוד, הוא הטוב ביותר שלו מאז התקליט DIAMOND DOGS. זאת בעזרת בריאן אינו, שמסיים כאן את שיתוף הפעולה בן שלושת התקליטים שלו עם בואי. הצליל המתקבל יוצר מתח מבלי להיות חזק או מנוגד. המנגינות מספיק מוצקות כדי להעניק לכידות לכל שיר, אך אינן בלתי נשכחות מספיק כדי להישאר. ככה זה צריך להיות. שכן בואי צייר את עצמו כגיבור קיומי וכל שיר הופך למקרה בלבד שחולף עם בוא השיר הבא. עדיין, מסגרת התקליט היא כה רחבה, שגם אם החומר בו מאכזב, הדרך בה הוא מוצג מביאה את השלב המעניין ביותר בשילוב של בואי-אינו".

ב-25 במאי בשנת 1968 יצא גיליון של עיתון המוזיקה הבריטי, מלודי מייקר. הנה כמה דיווחים שאספתי משם:

- הגיטריסט, דייב מייסון, חזר ללהקת טראפיק ממנה פרש. קלידן הלהקה, סטיב וינווד, מסר: "דייב הצטרף אלינו בזמן שהיינו בארה"ב. הוא חזר לכתוב לנו שירים. הייתה לנו תקופה לא טובה אחרי שהוא עזב, בדצמבר של השנה הקודמת. עכשיו הוא חזר ואנחנו שמחים".

- פיט טאונסנד, הגיטריסט של להקת המי, התחתן עם חברתו מעצבת האופנה, קארן אסטלי.

- הסרט המצויר של הביטלס צפוי לצאת לאקרנים ביולי. יחד עם הסרט ייצא גם ספר מצויר שיתאר את עלילת הסרט.

"בריאן ג'ונס נעצר באשמת סמים בביתו בצ'לסי ביום שלישי בבוקר. ג'ונס נעצר לאחר כניסת הבלשים לדירה שלו בקינגס רואד ב-7 בבוקר. השוטרים, אשר היה להם צו חיפוש, לקחו חומר עבור בדיקות משפטיות. ג'ונס נלקח למשטרת צ'לסי והואשם בעוון הסמים המסוכנים שהחזיק, כגון קנאביס. הוא נעצר בשמו המלא, לואיס בריאן ג'ונס. הוא היה לבד בדירתו כשהמשטרה הגיעה וניתנה לו רשות לפנות לעורך דין לפני שהואשם. מאוחר יותר הוא הועבר מתחנת המשטרה בצ'לסי אל בית משפט השלום בלונדון. כשהוא הופיע מול השופטים, הוא הובא להארכת מעצר והוחלט לאפשר לו להפקיד ערבות של 2,000 ליש"ט עד 11 ביוני. היועץ שלו, מר קולין ניקולס, אמר לג'ונס יש הגנה מלאה והכחיש לחלוטין את האשמה".

ארית'ה פרנקלין על זהותה המוזיקלית: "אני לא חושבת על עצמי כזמרת ג'אז. אני קרובה יותר לרית'ם אנד בלוז ולבלוז ישר, עם גוספל לפעמים וקצת מוזיקה פופולרית מעורבבת שם".

רוג'ר מגווין מלהקת הבירדס על שילוב מוזיקת ​​קאנטרי בצליל שלהם: "אני לא חושב שניכנס למוזיקת ​​קאנטרי במאה אחוז. אבל זה טהור וזה לא באמת נעשה על ידי אמני פופ. זה תחום חדש והקלה מכל הזבל הפסיכדלי הזה".

אל קופר, על סצנת הבלוז האמריקאית: "הילד הממוצע לא שמע על מאדי ווטרס עד שקלפטון והנדריקס נתנו לסצנה הזדמנות".

אנדי וויליאמס על הביטלס: "מעולם לא פגשתי את הביטלס. אני במיוחד רוצה להיפגש עם פול וג'ון. אני מעריץ גדול. האלבום סרג'נט פפר היה ממש נהדר מההתחלה ועד הסוף".

מארק בולאן מהצמד "טירנוזאורוס רקס" על תהילתו הגוברת: "אני לא יודע כמה גדולים אנחנו יכולים להיות. אני פשוט נהנה לנגן, אני מנגן כל יום וזה גורם לי להרגיש מאושר. העובדה שאנחנו מקבלים 150 פאונד להופעה זה אדיר".

צינור שמתחיל בלה מינור. ב-25 במאי בשנת 1973 יצא תקליט הבכורה של מייק אולדפילד. הסיפור שמאחורי TUBULAR BELLS הוא סיפור על גאונות, טירוף, שדים אישיים וניצחון מוזיקלי אחד.

שנת 1973 הייתה שנה מכוננת ברוק המתקדם. שני תקליטי ענק, שהיו אפופים במוטיבים של מצוקה ושיגעון, כבשו את העולם. הראשון היה THE DARK SIDE OF THE MOON של פינק פלויד. השני, שהיה הישג פנומנלי עבור מוזיקאי שרק חגג יום הולדת 20, היה TUBULAR BELLS של מייק אולדפילד. אולדפילד רקח את יצירת המופת הזו במשך שנתיים, כשהוא יוצק לתוכה את כל החרדות והשדים שרדפו אותו. זה לא היה רק תקליט בכורה לאמן צעיר ומופנם, אלא גם תקליט הבכורה של לייבל חדש ועצמאי בשם וירג'ין, שהקים יזם צעיר בשם ריצ'רד ברנסון. מאז ועד היום, התקליט מכר קרוב ל-20 מיליון עותקים.

והצליל המזוהה ביותר עם התקליט הוא קטע הפתיחה המהפנט שלו, המנוגן על הקלידים הלבנים של הפסנתר בסולם לה מינור ובמשקל קצבי נדיר של 15 רבעים. החזרה על המלודיה הפכה אותה למנטרה מוזיקלית. הבמאי וויליאם פרידקין שמע את הקטע וידע מיד שהוא רוצה אותו לסרט האימה החדש שלו על ילדה שאחוזת דיבוק, THE EXORCIST. הנעימה שולבה בסרט, שיצא באותה שנה והפך להצלחה מפלצתית, ללא אישורו של אולדפילד. במשך שנים, החרים האמן את הסרט, לא רק בגלל השימוש הלא מורשה, אלא גם כי פחד שהצפייה בו תציף מחדש את פחדיו העמוקים ביותר. אבל בינינו? אני לא יודע מה מפחיד יותר - הסרט הזה? או צליל נהמת הזאב של אולדפילד בצד השני של התקליט הזה?

הפחדים האלו של אולדפילד לא נולדו בחלל ריק. אמו של מייק, אחות במקצועה, נאבקה בדיכאון תהומי ובאלכוהוליזם קיצוני, אושפזה לעיתים במוסדות פסיכיאטריים ומתה כשהיה נער. היא האמינה שרוחות רודפות אותה, והדבר הטביע חותם עמוק על בנה הצעיר, שחשש שירש את מצבה. המוזיקה הייתה המפלט היחיד שלו. הוא נשר מבית הספר בגיל 15 והקים עם אחותו סאלי את צמד הפולק SALLYANGIE, ולאחר מכן את ההרכב BAREFOOT עם אחיו טרי. פחד הבמה שיתק אותו, אך דרכו הצטלבה עם קווין איירס, לשעבר חבר בלהקת סופט מאשין, והוא הצטרף אליו כבסיסט.

טריפ LSD אחד רע, באוגוסט 1970 באמסטרדם, פתח אצלו את שערי הגיהינום. כל המצוקות והחרדות צפו מתת המודע והוא החל לסבול מהתקפי חרדה קשים. הוא חזר לבית הוריו, מצא נחמה במוזיקה קלאסית, אך נאלץ לפרוש מהלהקה של איירס בשנת 1971.

אולדפילד, שהושפע עמוקות מהיצירה ATOM HEART MOTHER של פינק פלויד ומהרכבו של קית' טיפט, CENTIPEDE, החל לפתח רעיונות ליצירה תזמורתית משלו. הוא לא ידע לקרוא תווים, אז הוא המציא שיטה משלו. קווין איירס נתן לו במתנה מכשיר הקלטה ישן, ואולדפילד הסיר ממנו את ראש המחיקה כדי שיוכל להקליט שכבות על גבי שכבות של צלילים, מעין ביטוי לכאוס הנפשי שבו היה שרוי. ליצירה המתהווה הוא קרא OPUS ONE.

במקביל, צעיר בן 21 בשם ריצ'רד ברנסון פתח חנות תקליטים למשלוחים בדואר. אחד מעובדיו שמע במקרה את המוזיקה המופלאה שבקעה מחלונו של אולדפילד וסיפר עליה לבוס שלו. ברנסון לא התלהב, אך שותפו, סיימון דרייפר, זיהה את הגאונות. הם הציעו לאולדפילד זמן אולפן. צירוף מקרים קוסמי הביא לכך שסט של פעמונים צינוריים (TUBULAR BELLS) שהושכר עבור הקלטות של ג'ון קייל לתקליט THE ACADEMY IN PERIL, הושאר באולפן. אולדפילד ראה אותם וביקש להשתמש בהם. ללא הרגע הזה, היסטוריית המוזיקה הייתה כנראה נראית אחרת.

בינתיים הוא היה חייב להמשיך להתפרנס ואף שקל ברצינות להיות הגיטריסט בהרכב חדש שהקים הזמר אלכס הארווי, שגם עזר לו להיות נגן בהפקה בימתית של המחזמר 'שיער'. בנוסף, אולדפילד היה עני. לא היה לו כלל כסף. ביטחונו העצמי היה כה ירוד עד שלא חשב כלל לבקש תמורה כספית בנוגע לשירותיו המוזיקליים עד אז. לאחר שהושלמו 25 הדקות המיוחלות והוכתרו כהצלחה על ידי ברנסון ודרייפר, הוחלט להמשיך ולהשלים את האלבום עם הקלטת הצד השני. אולדפילד היה מאד דיסקרטי בנוגע להקלטות. מעטים ידעו את תהליך יצירתו.

תהליך ההקלטה היה מפרך. אולדפילד, שהיה עני מרוד וחסר ביטחון, ניגן בעצמו על כמעט כל הכלים, נעזר במטרונום כדי לשמור על קצב, ונאבק בהתקפי דיכאון. טכנאי ההקלטה, טום ניומן, שימש לו כמשענת פסיכולוגית. מספר נגנים התגייסו לעזור מתוך חברות. ג'ון פילד, שהיה חבר עם טוני ניומן בלהקתם JADE WARRIOR, הוסיף תפקידי חלילים. את הקונטרבס סיפק לינדסי קופר, שהיה לפני כן חבר בלהקת הפולק-רוק הבריטית STRAWBS. המתופף ביצירה היה סטיב בראוטון, מלהקת אדגר בראוטון. הוא לא קיבל שכר כספי עבור הקלטתו. זה נעשה מתוך מחווה טובה למלחין הצעיר. הוא, כמו רבים אחרים, לא שיער שהיצירה הזו של האיש המופנם הזה תהפוך ללהיט היסטרי. באולפן הסמוך נכח ויב סטנשאל, שהיה לפני כן הזמר בלהקת BONZO DOG DOO DAH BAND. הוא הקליט מוזיקה לפרויקט משלו. סטנשאל נתבקש לבוא להקלטות של אולדפילד על מנת להקליט את הצגת כלי הנגינה (זה מופיע לקראת סוף היצירה שבתקליט). הוא הסכים בשמחה וביצע את תפקידו בטייק אחד ובאופן מושלם.

פרט טריוויה מטורף הוא שכדי להשיג את הצליל הייחודי והמצלצל של אותם פעמונים, אולדפילד הצעיר החליט באקט של זעם יצירתי להכות עליהם באמצעות פטיש מתכת כבד במקום בפטיש העץ הסטנדרטי, מה שגרם לעיקום הכלים והשאיר אותם פגומים לתמיד. אגב, זה היה גם החלק היחיד בתקליט שכלל קולות ליווי נשיים, אשר הובלו על ידי אחותו של מייק, סאלי.

באשר לצד השני, אחרי כל היומרנות והכבדות של הרוק המתקדם במהלך היצירה, זה הסתיים לפתע בריקוד ג'יג פולקלוריסטי, קליל ועליז. לא, זה לא נגמר עם אקורד כוח עצום סטייל להקת רוק, לא עם שיא תזמורתי גרנדיוזי, וגם לא עם פנורמה מפוארת של צלילי טבע, אלא פשוט עם ריקוד ג'יג קטן ומצחיק, וזה סתם בת אחת את הגולל על כל עניין היומרנות. לא פלא שהיצירה זינקה הישר למקום הראשון במצעדי המכירות בבריטניה ושהתה שם שבועות ארוכים, למרות שההצלחה הפסיכית הזו גם הטרידה את חייו של מייק בהמשך וגרמה לו להסתגרות. למעשה, צילו הענק של התקליט רדף אותו כל כך חזק במשך עשורים, שהוא אפילו נכנע ללחצים והקליט אלבומי המשך ליצירה בשנות התשעים. למרות המאמץ, הם היו, כמובן, נחותים בהרבה מהמקור, מה שהיה טבעי לחלוטין אחרי פסגה מוזיקלית חסרת תקדים שכזו שניפצה כל מוסכמה אפשרית.

תהליך המיקס של התקליט היה סיוט לנוגעים בדבר. חמישה אנשים (ביניהם אולדפילד וניומן) הניחו את ידיהם על קונסולת המיקסר והחלו לבצע ביחד מיקס. כל טעות קטנה גררה את החבורה להתחיל את כל התהליך מחדש. זאת כי מדובר ביצירה אחת ארוכה. כשההקלטות הושלמו, המאסטר ניתן לברנסון שלקח אותן להשמעה בפסטיבל קאן שבצרפת. אך שם הוא נתקל בתגובות אדישות בגלל אופיו האינסטרומנטלי של הקטע. הוא התבאס ואף חשב להוסיף מילים ותפקידי שירה להקלטה הקיימת. בסוף הרעיון לא יצא לפועל.

עם יציאת התקליט, שדרן ה-BBC ג'ון פיל העניק לו דחיפה אדירה. ברנסון החליט להפיק הופעה חיה ומלאה באולם היוקרתי QUEEN ELIZABETH HALL בלונדון. אולדפילד המבועת סירב, עד שברנסון הציע לו את מכונית הבנטלי שלו בתמורה. מאחורי הקלעים, רגע לפני העלייה לבמה, אולדפילד היה על סף התמוטטות. מי שהרגיע אותו היה לא אחר מאשר מיק ג'אגר, שהובא למקום על ידי גיטריסט הרולינג סטונס, מיק טיילור, שניגן גם הוא במופע. ההופעה הייתה ניצחון מסחרר. אולדפילד יצא המום מתשואות הקהל, נכנס למכונית הבנטלי החדשה שלו ודהר אל עתיד חדש. הנער הביישן והעני הפך לבחור ביישן ועשיר מאי פעם, והמוזיקה שלו הפכה לפסקול של דור שלם.

ברולינג סטון נכתב בביקורת על תקליט זה בזמנו: "זה בחור אנגלי לא ידוע שמנגן מעל 20 כלים והפיק את הפרויקט החשוב ביותר והחד פעמי בשנת 1973. זוהי הופעת בכורה מהסוג שאין לנו שום זכות לצפות כמותה מאף אחד. לקח למייק אולדפילד שנה להקליט המון תפקידים נדרשים ל-49 דקות המוזיקה המלהיבה שלו. אני אשמיע את התוצאה פעמים רבות כל כך. אולדפילד אסף צלילים ממגוון רחב של כלי נגינה, זה על גבי זה. לעיתים יש קטע סולו ובהזדמנויות אחרות הוא מייצר צליל תזמורתי. הקצב והדינמיקה משתנים. אין שום ניבוי מה הוא יעשה שלוש דקות מכאן. עם זאת ישנה אחדות מתמדת כאשר קווצות של קטע אחד של היצירה נושאות אל החלק הבא. המעברים מרשימים כמו הנושאים. אין מילים ביצירה, אך מדי פעם מופיעים קולות אנושיים. התפקיד היחיד המדבר הוא תפקידו של אדון הטקסים, ויב סטנשל, המופיע בקטע היעיל ביותר של היצירה. צלצול פעמונים ואורגן של הכנסייה מציגים זרם זרם של מכשירים. סטנשל פתאום פולט, 'פסנתר כנף!' בנקודה זו נכנס הפסנתר עם אמירה ברורה. המתח גובר במקביל לקרשנדו של המוזיקה. כשהוא סוף סוף אומר, 'פלוס - פעמונים צינוריים!' הפעמונים יוצאים בניצחון. זהו רגע של שפע נדיר למוזיקה מוקלטת עם שחרור רוחני. מקהלה נשית משלימה את האווירה הדתית למחצה. אנשים ישמעו דברים שונים בתקליט כי הם יביאו אליו את החוויות המוזיקליות האישיות שלהם".

בעיתון המוזיקה CIRCUS נכתב: "מייקל הוא אחד המוחות המוזיקליים שהמציא תקליט סימפונית סולו, תאמינו או לא. זה מתחיל מריף פשוט וממשיך למעברים של סאונד עצום. זו מוזיקה שמיימית".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459