רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-1 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-1 בספטמבר (1.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אנחנו תמיד מקבלים ביקורות טובות באנגליה, אבל ג'ון פיל הוא השדרן היחיד שישמיע אותנו פה ברדיו" (מארק בולאן, מלהקת טי רקס, במלודי מייקר, בשנת 1969)

ב-1 בספטמבר בשנת 1988 הופיע איגי פופ בסינרמה.

בלוז לאללה - אינשאללה! ב-1 בספטמבר בשנת 1975 יצא התקליט BLUES FOR ALLAH של להקת גרייטפול דד.

באמצע שנות השבעים, המכונה האדירה שנקראת הגרייטפול דד חרקה. אחרי שנים של הופעות בלתי פוסקות, יצירה אינטנסיבית והתמודדות עם תהילה מפלצתית, משהו באוויר הרגיש כמו סוף עידן. חברי הלהקה מצאו את עצמם בצומת דרכים, מותשים פיזית ונפשית. התחושה הכללית הייתה של מיצוי, כאילו כל הבארות היצירתיים יבשו. תוסיפו לזה את הניסיון הכושל והיקר להפעיל חברת תקליטים עצמאית, ותקבלו מתכון לאסון. היה נדמה שהמסע הפסיכדלי הארוך והמוזר עומד להגיע לתחנתו הסופית.

אבל אז, אחרי הפסקה קצרה, הראשונה בתולדות הלהקה, משהו השתנה. כמו עוף חול שקם מאפרו, כמו מת שחזר לחיים, חברי הדד חזרו לאולפן ההקלטות עם מיקוד מחודש ואנרגיות שלא נשמעו כמותן שנים. הם היו נחושים לנער את האבק, לשבור את הכללים של עצמם ולהמציא את הגלגל מחדש. התוצאה הייתה BLUES FOR ALLAH, תקליט שלא דומה לשום דבר שהם יצרו לפניו או אחריו, יצירה שהיא הרבה יותר מסתם אוסף של שירים. יצירה שהיא חופש אמנותי.

ואם כבר חופש אמנותי - הגרייטפול דד צללו פה למים עמוקים וזרים. התקליט הוא יצור כלאיים מוזיקלי מרהיב, שילוב מסחרר של ג'אז פיוז'ן מורכב, הרמוניות וסולמות בהשראת מוזיקה מזרח תיכונית, וכל זה עטוף במעטפת הרוק הפסיכדלי המוכרת שלהם. זהו תקליט שהתריס נגד כל ניסיון לקטלג אותו, הרחיב את גבולות הסאונד של הלהקה והוכיח שהם עדיין מסוגלים להפתיע, ואפילו לזעזע.

מבנה התקליט עצמו הוא סיפור. הוא מורכב מארבעה שירים "רגילים", אם אפשר לקרוא להם כך, שלושה קטעים אינסטרומנטליים וירטואוזיים, וגולת הכותרת ההזויה בדמות שיר הנושא, שהוא כנראה אחד הקטעים המוזרים והמהפנטים יותר שהלהקה הקליטה אי פעם. איזו מוזרות מהנה זו. זה כנראה הדבר האחרון שמעריצי הלהקה, שכבר היו רגילים לדברים שונים מלהקה זו, ציפו לשמוע.

כפי שהסביר המאסטרו בעצמו, הגיטריסט ג'רי גרסיה, בראיון למגזין רולינג סטון ב-1993: "אני לא חושב שהרעיונות המוזיקליים שלי היו כל כך מוזרים. מה שעובד אצלי במוזיקה זה הרכיב הרגשי. לא הצד הטכני של הדברים. אני נמשך למוזרות שבמוזיקה עצמה. למשל, כמו בתקליט BLUES FOR ALLAH. המציאות הרגשית היא מה שהניע ומניע אותי".

אחד הגורמים המרכזיים לרעננות ולתחכום של התקליט הוא חזרתו של המתופף מיקי הארט. הארט עזב את הלהקה ב-1971 בנסיבות טראומטיות. אביו, לני הארט, ששימש כמנהל הכספים של הלהקה, נתפס במעילת ענק בכספי החברים. הארט הצעיר, שלא יכול היה לשאת את הבושה, פשוט נעלם. חזרתו לאולפן, שהיה למעשה אולפן ההקלטות הפרטי של הגיטריסט בוב וויר ושמו היה ACE, הייתה כמו זריקת אדרנלין קצבית ללב הלהקה. הוא הביא עמו עולם שלם של מקצבים אקזוטיים וכלי הקשה ייחודיים, והנוכחות שלו לצד המתופף השני, ביל קראוצמן, יצרה חטיבת קצב מפלצתית ורב-גונית שדחפה את המוזיקה למקומות חדשים. כל נגינה שלו העירה לחיים את הלהקה שמסביבו.

ומה הסיפור מאחורי השם יוצא הדופן של התקליט? ובכן, כאן הסיפור מקבל טוויסט בינלאומי מפתיע. שם התקליט הוא מחווה לפייסל, מלך ערב הסעודית, שנרצח זמן קצר לפני תחילת ההקלטות. מסתבר שהמלך היה מעריץ נלהב של הלהקה. ההתנקשות בו, ב-25 במרץ 1975, על ידי אחיינו, זעזעה את חברי הלהקה באופן אישי. התמלילן הקבוע, רוברט האנטר, כתב את מילות שיר הנושא כמעין קינה למלך, שהיה ידוע כשליט מתון ופרוגרסיבי שניסה להכניס רפורמות חילוניות לממלכה השמרנית. האנטר השתמש באירוע כהשראה להרהר בנושאים אוניברסליים של מלחמה, סכסוך ואובדן, והשיר קורא לאחדות וענווה מול תעלומת היקום.

התקליט נפתח בסערה עם הסוויטה המשולשת HELP ON THE WAY / SLIPKNOT / FRANKLIN'S TOWER. כבר מהצלילים הראשונים ברור שהלהקה עבדה קשה על עיבודים מורכבים. יש כאן אלמנטים של פ'אנק, קטעים אינסטרומנטליים שמזכירים את גדולי הפיוז'ן של התקופה, וכל זה מתחבר למשהו שרק הגרייטפול דד יכולים לעשות. קולו של גרסיה, עם אותו אנפוף שהוא רק שלו, נשמע צלול ומלא רגש. חטיבת הקצב של הארט וקראוצמן, יחד עם נגינת הבס המלודית והווירטואוזית של פיל לש, יוצרת שטיח קצבי עשיר שעליו שאר הנגנים רוקדים.

עם זאת, לא כולם התחברו ליצירה בשלמותה. רבים טוענים שהצד השני של התקליט דווקא חלש. במגזין רולינג סטון, למשל, לא ממש ידעו איך לעכל את התקליט. המבקר ציין שיש בו "לא מעט הפתעות, חלקן נעימות (חזרתו של מיקי הארט והמוזיקה ברוב הצד הראשון) וחלקן מביכות (רוב הצד השני)". הוא שיבח את כל חלקו הראשון של התקליט, למעט השיר של בוב וויר, THE MUSIC NEVER STOPPED, שאותו כינה "מייגע". על הצד השני כתב המבקר באירוניה שהלהקה הסיטה את עצמה "גיאוגרפית מהמישורים המערביים אל מדבר סהרה". ובכל זאת, הוא סיכם במשפט המחמיא: "צד אחד טוב של גרייטפול דד טוב יותר ממה ששמעתי מאז AMERICAN BEAUTY. נמשיך להחזיק אצבעות".

אולי הקסם הגדול ביותר של BLUES FOR ALLAH טמון בתהליך היצירה שלו. כפי שגרסיה סיפר, הלהקה נכנסה לאולפן בלי שום חומר מוכן מראש. "קבענו כלל יסוד: בואו נעשה תקליט שבו אנחנו נפגשים כל יום ולא מביאים שום דבר כתוב", אמר. "כל הרעיון היה לחזור לעניין הזה של להקה, שבה הלהקה עצמה תורמת את התרומה העיקרית להתפתחות החומר. היינו נכנסים לאולפן ומג'מג'מים, ואם היה צץ משהו נחמד, היינו אומרים 'אוקיי, בואו נשמור את היופי הקטן הזה ונראה אם אפשר לעשות איתו משהו'. כך יצרנו את רוב התקליט". הוא הוסיף בחיוך: "אני חושב שזה התקליט הראשון שעשינו מזה שנים שבאמת נהנינו בהכנתו. צחקנו הרבה והיינו טובים ומשוגעים. הייתה לנו הזדמנות להיות מוזרים יותר ממה שאנחנו בדרך כלל".

התקליט הגיע למקום ה-12 במצעד המכירות האמריקאי, אך במשך שנים לא קיבל את המעמד הקלאסי של קודמיו. עם הזמן, לעומת זאת, הוא הפך לאחד התקליטים האהובים והמוערכים ביותר בקרב מעריציה האדוקים של הלהקה. הם הבינו ש-BLUES FOR ALLAH הוא לא רק תקליט, אלא תיעוד של הרגע שבו הגרייטפול דד התעוררו מהתרדמת, הסתכלו אל הלא נודע, וקפצו לתוכו בשמחה ובלי פחד. אינשאללה!

היום שבו דיוויד בואי נשבע להקליט "זבל של פופ". כן, ב-1 בספטמבר בשנת 1967 הודיע דייויד בואי בפירוש למנהלו, קן פיט, שבכוונתו להקליט - "זבל של פופ", אבל למעשה ביקש להשתחרר מהשלשלאות.

זה היה האחד בספטמבר 1967. ברחובות לונדון הסתובבו צעירים עם שיער ארוך וחלומות פסיכדליים, והעולם כולו רקד לצלילי קיץ האהבה. אבל עבור אמן צעיר, מתוסכל ומוכשר עד כאב בשם דיוויד בואי, זה היה יום של חשבון נפש. תקליט הבכורה שלו, שיצא מוקדם יותר באותה שנה, נחל כישלון חרוץ. הוא היה מלא בשירים תיאטרליים וסיפורים מוזרים שלא מצאו את דרכם אל גלי האתר, ובוודאי שלא אל מצעדי המכירות. אז הוא פנה למנהלו, קן פיט, והטיל את הפצצה. "אני הולך לכתוב שיר זבל של פופ", הוא הכריז בנחרצות של מי שמאס בכישלונות.

פיט, שהכיר את עומק הכישרון של בן טיפוחיו, היה סקפטי. "אני לא חושב שאתה מסוגל לכתוב זבל בכוונה תחילה", הוא ענה לו. בואי צחק. "רוצה להתערב? עוד לא ראית כלום". וכך, מתוך תסכול ורצון עז לפרוץ סוף סוף לתודעה, נולד השיר LET ME SLEEP BESIDE YOU. זו לא הייתה סתם הצהרה ריקה, זו הייתה יריית הפתיחה למהפך מוזיקלי שעתיד לשנות את חייו, ואת עולם המוזיקה כולו.

ההצהרה הזו לא נשארה באוויר. באותו יום נקבעה לבואי הקלטה באולפני ADVISION בלונדון, עם כוח עזר משמעותי: המפיק והטכנאי האמריקני הצעיר טוני ויסקונטי. זו הייתה הפעם הראשונה שהשניים עבדו יחד באופן רשמי, והכימיה הייתה מיידית. הם לא ידעו זאת אז, אבל המפגש הזה הניח את היסודות לאחת השותפויות הפוריות והחשובות יותר בתולדות הרוק. המשימה: להקליט שני שירים חדשים בתקווה שיצליחו היכן שהתקליט הראשון כשל.

השיר הראשון היה אותו ה"זבל של פופ" המובטח, LET ME SLEEP BESIDE YOU. השני היה KARMA MAN, יצירה מורכבת יותר שנכתבה בהשראת התעניינותו הגוברת של בואי בבודהיזם. כדי להבטיח שהסאונד יהיה חד ומדויק, גויסה נבחרת חלומות של נגני אולפן. על הגיטרות הופקדו שני ענקים: הראשון, ביג ג'ים סאליבן, שהיה דמות מוכרת ומוערכת בסצנת ההקלטות הבריטית וניגן עבור כולם, מאלביס פרסלי ועד טום ג'ונס ולהקת האריות שלנו. השני היה גיטריסט צעיר ומהפכני בשם ג'ון מקלאפלין, שלימים יקים את מהווישנו אורקסטרה וישנה את פני הג'אז-פיוז'ן. מאחורי התופים ישב אנדי ווייט, ששמו אולי לא מצלצל מוכר לרבים, אך הוא האיש שניגן בתופים בהקלטה המקורית של LOVE ME DO של הביטלס, במקומו של רינגו סטאר המאוכזב והפגוע - בגלל החלטה של המפיק, ג'ורג' מרטין.

במשך שש שעות אינטנסיביות, החבורה עבדה על שני השירים. התוצאה הייתה שונה בתכלית מהחומרים המוקדמים של בואי. הצליל היה בועט, רוקי, עם גיטרות דומיננטיות וגישה ישירה. זו הייתה נקודת מפנה ברורה, התרחקות מהסגנון הפופי-תיאטרלי של תקליט הבכורה ואל תוך טריטוריה מחוספסת ונועזת יותר. בואי וויסקונטי הרגישו שיש להם משהו מיוחד ביד.

אבל אז, נכנסה לתמונה חברת התקליטים DECCA, או ליתר דיוק, חברת הבת שלה DERAM, שבה היה חתום בואי. כששמעו את המילים LET ME SLEEP BESIDE YOU ("תני לי לישון לצידך"), המנהלים השמרנים נכנסו לפאניקה. הרמיזות המיניות היו, לטעמם, בוטות מדי, והם היו משוכנעים שתחנת הרדיו של ה-BBC, שומרת הסף של הטעם הטוב, תפסול את השיר על הסף. כפי שסיפר ויסקונטי בספרו, "אהבתי את השיר, הוא נשמע לי מאוד אמריקני. אבל חברת התקליטים מיהרה לשים מעצור".

בואי נאלץ, בחוסר רצון, להתקפל. הוא נכנס שוב לאולפן והקליט גרסה מרוככת, בה שר LET ME BE BESIDE YOU ("תני לי להיות לצידך"). "ברור שזה שינה את כל מהות השיר", כתב ויסקונטי. האירוניה הגדולה? זה כלל לא עזר. ה-BBC התעלם מהשיר לחלוטין, בשתי גרסאותיו. הדלת למיינסטרים נשארה סגורה בפניו.

במבט לאחור, הפרק הזה נראה כמו הערת שוליים משעשעת. ויסקונטי עצמו הודה בשנת 1977 שהתוצאה הסופית של ההקלטה ההיא נשמעה לו "נוראית". אך החשיבות של אותו יום לא הייתה בסינגל שנגנז, אלא במה שהוא סימל. הוא סימל את הרגע שבו בואי הפסיק לנסות לרצות אחרים והחל למצוא את הקול הייחודי שלו. זה היה היום שבו נולדה השותפות האמנותית שלו עם טוני ויסקונטי, שותפות שתניב יצירות מופת כמו THE MAN WHO SOLD THE WORLD, את הטרילוגיה הברלינאית, את "בלאקסטאר" ועוד.

אותו "זבל של פופ", כפי שכינה זאת קן פיט, לא היה זבל כלל, אלא "עוד שיר טוב מאוד" שנולד מתסכול. יחד עם KARMA MAN ו-IN THE HEAT OF THE MORNING שנכתבו באותה רוח, הוא היווה את הגשר בין האמן המבטיח של שנות השישים לאייקון-זיקית משנה התרבות של שנות השבעים. כל זה התחיל בהצהרה אחת בה ביקש בואי לנסות להיכשל בכוונה.

התקליט של סטיקס שסירב למכור את נשמתו. ב-1 בספטמבר בשנת 1978 יצא האלבום PIECES OF EIGHT של להקת סטיקס.

בעוד שהצלחת התקליט הקודם, THE GRAND ILLUSION, הזניקה את חברי להקת סטיקס למעמד של כוכבי-על, עם כל המשתמע מכך – כסף גדול, תהילה וחיים על הקצה – התקליט החדש הציג להקה בוגרת יותר, מהורהרת, ואולי אפילו קצת חשדנית כלפי כל הזוהר הזה. את הטון קבע שיר הנושא, שנכתב על ידי הקלידן והסולן דניס דה-יאנג. בשיר, דה-יאנג בחן במבט מפוכח את הריקנות שיכולה להתלוות לעושר חומרי. כפי שהסביר בעצמו, המסר המרכזי של התקליט היה ברור: "אל תוותרו על החלומות שלכם רק כדי לרדוף אחרי כסף ורכוש". האם חברי הלהקה הרגישו שההצלחה המסחררת מתחילה לכרסם להם בנשמה? התשובה כנראה חיובית.

אבל PIECES OF EIGHT היה הרבה יותר מהצהרה פילוסופית. הוא היה מכונת להיטים משומנת היטב. בעוד שיר הנושא הציג את הצד המלודי והתיאטרלי של הלהקה, גיטריסט הלהקה, טומי שו, תפס את המושכות וסיפק שני המנוני רוק מחוספסים שהפכו עם השנים לפולחן של ממש בקרב המעריצים, אולי אפילו יותר מהסינגלים הרשמיים. הראשון היה BLUE COLLAR MAN, שיר על פועל קשה יום שנמצא על סף ייאוש, והשני הוא RENEGADE האלמותי, סיפור על פושע נמלט ברגעיו האחרונים, עם אחד הריפים הזכורים יותר של התקופה. שני השירים האלה חשפו את הדינמיקה המרתקת בתוך הלהקה: המתח היצירתי בין הפופ-הפרוגרסיבי של דה-יאנג לבין ההארד רוק השרירי של שו והגיטריסט השני בלהקה, ג'יימס יאנג.

התקליט כולו הופק והוקלט על ידי חברי הלהקה באולפני פארגון בשיקגו, עיר הולדתם. זו הייתה הפעם האחרונה שהם הקליטו באולפן הזה, מה שסימל סוף של תקופה ותחילתה של דרך חדשה, מורכבת יותר, בפסגת עולם המוזיקה. התוצאה הייתה סאונד מלוטש, עוצמתי וגדול מהחיים, כזה שנועד למלא אצטדיונים שלמים, והוא אכן עשה זאת. התקליט נסק למקום השישי במצעד בילבורד האמריקאי ומכר למעלה משלושה מיליון עותקים, מה שהעניק לו מעמד של פלטינה משולשת.

אבל מה חשבו המבקרים על כל הטוב הזה? ובכן, כאן הסיפור מסתבך. המבקר במגזין רולינג סטון לא ממש התרשם, בלשון המעטה. כך נכתב: "סטיקס היא להקת אצטדיונים מבית הספר הפרוגרסיבי. כל מחווה הופכת שטחית, הפאר שלה הוא נסיבתי ביותר (זו הדרך היחידה למשוך את תשומת הלב) וסביב כל פזמון אורב צליל סינטיסייזר מסתחרר, אם לא עוגב שהובא מקתדרלה אמיתית. האסטרטגיה הופכת לברורה; הסינטיסייזר של דניס דה יאנג הוא קריטי מכיוון שללא הצלילים המבעבעים שלו, עבודות הגיטרה של טומי שו וג'יימס יאנג יעמדו במערומיהן. אף אחד מהחלקים האלה לא עומד בכבודו ובעצמו, אבל כשהם מרוחים ביחד, כל אחד מהם תורם לארץ פנטזיה שלהקות ככמותה רצות בהן. מה שלפחות הופך את סטיקס לנכונה בתחומה.

המוזיקה של סטיקס לא מחדשת. אם שמעתם את להקות יס וקווין - שמעתם את הכל. המילים קצת יותר מעניינות. זה משמעותי שרק אחד מתוך שירי התקליט עוסק באהבת מישהו אחר. אבל סטיקס לא שונה מלהקות אחרות כמותה, שחבריה צורחים שהם חמים. לא רק בגלל שהם גיבורי גיטרה גרועים, לא בגלל שיש להם נשמה או מנגנים כל כך נהדר, אפילו לא בגלל שהם כוכבי רוק. לא, הם חמים, כי הם מרגישים כמלכים ו'אם אתה לא מאמין בזה, תסתכל על כל הכסף שלנו, שלא לדבר על הלבושים המלכותיים שלנו'.

מה שמעניין באמת הוא מה שמתרחש במוחם של האנשים התומכים בזה במספרי מכירות כה מדהימים. אם אלו האלופים, תנו לי את הנכים".

גם ב-STEREO REVIEW לא יצאו מגדרם. "סטיקס היא להקת רוק טובה אבל הבעיה עם להקות מסוג זה היא שבגלל היעדר כל נושא אחר, הן ממשיכות לנצל את חוסר הביטחון שלהן ואת חוסר הבשלות המתמשכת של חומרי השיר. או שזה, או שהיא לוקחת רמזים מהקהל הצעיר שלה. כך שרה סטיקס את 'התקווה הלבנה הגדולה', על הקהל שמחכה לצניחתה, ו'שר הטבעות' (התייחסות לרומני הפנטזיה של טולקין), על עולם טהור שבו ילדים יכולים להיות ילדים לנצח. מזכיר לכם קצת את ילדי וודסטוק שחשבו שלעולם לא יגיעו לשלושים? הגלגל מסתובב וכן, הוא לא הולך לשום מקום. וכך גם סטיקס".

אבל לא כולם היו כל כך ציניים. בעיתון בוסטון גלוב דווקא מצאו צדדים חיוביים. "אולי ההיבט המרשים ביותר של התקליט הזה הוא שהלהקה הפיקה אותו ונראה שהיא מודעת לחלוטין למוזיקה וליכולות שלה וכיצד לשלוט בשתיהן. המוזיקה מניעה קדימה וההרמוניות הגבוהות, המופיעות כמעט בכל שיר, משדרות התרגשות עזה. יש פעמים שהלהקה נתפסת לא טוב בעיבודים שלה, אבל בסך הכל, המנגינות די טובות".

את הביקורת האוהדת והמדויקת ביותר סיפק אולי דווקא עיתון מקומי מוויסקונסין, הגרין ביי פרס. הכותב שם הבין את המהות של הלהקה וכתב: "להקות רוק רבות מזדעפות, נוהמות, משתוללות, בועטות, יורקות, מכות, מקללות, צורחות, תוקפות ובדרך כלל אינן מרוצות מהעולם הסובב אותן. משהו תמיד לא בסדר - ומצד שני יש את סטיקס. יש לה שם מבשר רעות, העוסק במוות ובעולם התחתון. אבל היא עוסקת בפילוסופיה של אנחנו בסדר ואתם בסדר. השירים בתקליט החדש בדרך כלל גורמים לך להרגיש טוב עם עצמך, עם העולם ועם אנשים אחרים.

ציניקנים עלולים לתקוף את הלהקה, לצעוק שהיא עוסקת בפילוסופיות רדודות, אבל אני אקח את סטיקס על פני הנאצים בכל יום. אופן הצגת השירים עוזר מאוד. אין דבר כזה, שיר פשוט של סטיקס. יש בה הרפתקאות משתנות, מתחלפות, הולכות לכאן ולשם ולכל מקום. מה שעשוי להתחיל בשירת א-קפלה עשוי להסתיים בקרשנדו של נגינת גיטרה אמיצה לאחר שעברו חצי תריסר מסלולים צדדיים דרך הרוק הבסיסי והקלאסי שבדרך".

בסופו של דבר, PIECES OF EIGHT הוא תזכורת נצחית לכך שלפעמים, למרות מה שהמבקרים אומרים, הדבר החשוב ביותר הוא הקשר בין הלהקה למאזינים שלה. זהו תקליט שהעז לדבר על הסכנות שבתהילה בדיוק ברגע שהיא הושגה, ויצר פסקול על-זמני של רוק קלאסי, מלא בגיטרות נושכות, קלידים חולמניים והרמוניות קוליות שהיו יכולות להזיז הרים. הוא עדיין מרגיש רלוונטי, מרגש ובעיקר – אמיתי.

מזל טוב לבי ג'י! ב-1 בספטמבר בשנת 1946 נולד בארי אלן קרמפטון גיב, האח הבכור של האחים במשפחת גיב שהרכיבו את להקת הבי ג'יז. אז לכבוד ארוע זה יצאתי לנבירה במקורותיי למציאת ארועים שקרו לו, ביום הולדתו, בשנים עברו.

1966: רוקנרול ונקניקיות בסידני

אתחיל בקפיצה קטנה אחורה, לשנת 1966. הבי ג'יז הם עדיין לא התופעה העולמית שכולנו מכירים, אלא הרכב צעיר ומבטיח שמנסה לכבוש את מולדתו המאמצת, אוסטרליה. ביום הולדתו ה-20, בארי עומד על במה מול חברי מועדון YOUNG AUSTRALIA בסידני. האווירה מחשמלת, הצעירים בקהל משתוללים, והאחים גיב נותנים את כל מה שיש להם. לצידם על הבמה מופיעים גם הזמרות דיינה לי וכריסטין רוברטס, וגיטריסט צעיר ומבטיח בשם וינס מאלוני. חברי הלהקה עוד לא יודעים זאת, אבל אותו מאלוני, שמחמם אותם באותו ערב, יהפוך בקרוב לחבר רשמי בבי ג'יז וינגן איתם בכמה מהתקליטים הראשונים שלהם. איזו מתנת יום הולדת, אה?

1968: אמריקה אוהבת, אבל מהבית

קאט. שנתיים קדימה, 1968. הבי ג'יז הם כבר סנסציה בינלאומית. להיטים כמו MASSACHUSETTS ו-TO LOVE SOMEBODY הפכו אותם לאחד השמות החמים בעולם. הם נמצאים בשיאו של סיבוב הופעות ראשון ומפרך בארצות הברית. ב-1 בספטמבר, יום הולדתו ה-22 של בארי, הייתה אמורה להתקיים ההופעה החותמת של הסיבוב, אך היא בוטלה במפתיע. הגיטריסט וינס מאלוני, שכבר היה חלק בלתי נפרד מהלהקה, סיפק שנים לאחר מכן ציטוט משעשע ומעט מריר שניסה להסביר את המצב: "מה שנאמר לנו אז, כסיבה לביטול, הוא שאנשים אהבו להקשיב למוזיקה שלנו בתקליטים, אבל הם לא ממש רצו לבוא ולראות אותנו מופיעים". האם זו הייתה האמת כולה? כנראה שלא. דיווחים אחרים מאותה תקופה דיברו על מכירת כרטיסים מאכזבת בכמה ערים, ועל עייפות כללית של הלהקה. כך או כך, בארי נאלץ לכבות את הנרות באותה שנה עם טעם קצת חמוץ בפה ותהייה בעניין ההצלחה של להקתו.

1969: מכתב פיטורין ליום הולדת

אם חשבתם ש-1968 הייתה דרמטית, חכו שתשמעו על יום הולדתו ה-23 של בארי ב-1969. הלהקה, שהייתה בשיא הצלחתה, החלה להתפרק מבפנים. מתחים בין האחים, בעיקר בין בארי לרובין, הובילו לפיצול כואב. ובדיוק ב-1 בספטמבר, עיתון המוזיקה הבריטי NME מפרסם ידיעה מרעישה: המתופף קולין פטרסון, שהיה חבר רשמי בלהקה, פוטר. פטרסון, שהיה ידוע גם בכינוי "סמיילי", לא חייך יותר, לא נשאר חייב והגיב בזעם. "קיבלתי מכתב מבארי ומוריס גיב ובו נאמר לי שהם לא רוצים יותר להיות בקשר איתי", הוא סיפר בכעס. "בגלל שאני שותף עסקי בבי ג'יז, אין לי ברירה אלא לפנות לעורכי הדין שלי. אני מתכוון להמשיך לפעול מוזיקלית תחת השם הזה, גם אם זה אומר שאקים להקה אחרת". המאבק על השם "הבי ג'יז" רק החל, והלהקה המקורית נראתה רחוקה מאי פעם. איזו דרך לחגוג יום הולדת.

1970: אהבה היא התשובה

אחרי שנה סוערת של מריבות משפטיות ופיצול כואב, יום הולדתו ה-24 של בארי ב-1970 סוף סוף הביא עמו שקט ושמחה. ביום זה ממש, בארי התחתן עם אהבת חייו, לינדה גריי, מי שהייתה בעבר מלכת היופי של אדינבורו. השניים נפגשו שנתיים קודם לכן על הסט של תוכנית הטלוויזיה המוזיקלית TOP OF THE POPS, והאהבה פרחה. החתונה סימנה פרק חדש ורגוע יותר בחייו של בארי, והוכיחה שגם בתוך הכאוס של עולם הפופ, יש מקום לאהבת אמת. לינדה הפכה לעוגן בחייו, והשניים נשואים באושר מאז. סוף טוב, הכל טוב.

1971: סוני ושר גונבים את ההצגה

שנה לאחר מכן, ב-1971, האחים גיב כבר הספיקו להתפייס ולחזור לפעילות משותפת. הם תכננו קאמבק גדול וסיבוב הופעות בארצות הברית, שהיה אמור להיפתח בהופעה חגיגית בפסטיבל פתוח בקליבלנד, בדיוק ביום הולדתו ה-25 של בארי. אבל הגורל, או אולי מנהל הזמנות לא יעיל, שוב התערב. ההופעה בוטלה ברגע האחרון, ובמקום הבי ג'יז, עלו לבמה לא אחרים מאשר סוני ושר. בעוד בארי כנראה חגג יום הולדת שקט מהמתוכנן, סוני ושר שרו לקהל את I GOT YOU BABE. עוד מכשול בדרך, עוד תזכורת לכך ששום דבר לא בא בקלות, אפילו לא לבארי גיב ביום הולדתו.

פליטווד מאק והפרידה הדרמטית בהוליווד בול. ב-1 בספטמבר בשנת 1980 הופיעה להקת פליטווד מאק בהוליווד בול. גיטריסט הלהקה, לינדסי בקינגהאם ניגש למיקרופון והטיל פצצה - "זו ההופעה האחרונה שלנו למשך זמן רב".

על הבמה עמדה פליטווד מאק, הלהקה שהגדירה מחדש את צלילי שנות השבעים, בסיומו של סיבוב הופעות עולמי מפרך שארך תשעה חודשים. הקהל, שמנה רבבות, היה שרוי באופוריה, מוכן לעוד לילה של הרמוניות מושלמות ודרמה בימתית. איש בקהל לא שיער שבתוך דקות ספורות, הגיטריסט הכריזמטי והמוח המוזיקלי של הלהקה, לינדסי בקינגהאם, יטיל פצצה שתהדהד בעולם המוזיקה עוד שנים רבות.

באמצע ההופעה, לאחר ביצוע סוחף של אחד מלהיטיהם, ניגש בקינגהאם לקדמת הבמה. הוא אחז במיקרופון, הקהל השתתק בציפייה, ואז, בקול שנשמע עייף אך נחוש, הוא אמר את המילים שחתכו את אוויר הלילה: "זו ההופעה האחרונה שלנו למשך זמן רב". לרגע, נדמה היה שהזמן עצר מלכת. האם זו בדיחה? האם זה חלק מההצגה? אבל בקינגהאם ביקש לשחרר הצהרה.

ההופעה באותו ערב, כמו רבות אחרות בסיבוב ההופעות של האלבום TUSK, הייתה במידה רבה המופע של לינדסי בקינגהאם. לבוש במגפי בוקרים, חולצת טי לבנה וכובע קאובוי מבוורלי הילס, הוא היה התגלמות הרוקסטאר. האנרגיה שלו על הבמה הייתה חשמלית, כמעט אלימה. הוא ניצח על הלהקה ביד רמה, דוחף את חטיבת הקצב המהודקת והעוצמתית של הבסיסט ג'ון מקווי והמתופף מיק פליטווד אל הקצה. סולואי הגיטרה שלו היו וירטואוזיים, מלאי זעם ותשוקה, כאילו כל צליל שנפרט ממיתרי הגיטרה שלו מספר את סיפור הסערות האישיות והיצירתיות שגעשו בתוך הלהקה.

וסיפורים לא חסרו. הדרמה סביב פליטווד מאק הייתה חומר לאופרת סבון משובחת. הפרידה המתוקשרת של בקינגהאם וסטיבי ניקס, הגירושים של ג'ון וכריסטין מקווי – כל אלו התנקזו אל תוך המוזיקה שלהם, והפכו את התקליט המופתי RUMOURS לאחד התקליטים הנמכרים והאהובים בכל הזמנים. אך ההצלחה האדירה גבתה מחיר כבד. הלחץ לשחזר את ההישג, יחד עם המורכבות של מערכות היחסים הפנימיות, יצרו סיר לחץ שהיה על סף פיצוץ.

האלבום הכפול TUSK, שיצא ב-1979, היה תגובת הנגד של בקינגהאם. הוא לקח את המושכות לידיו, והוביל את הלהקה לכיוון ניסיוני, פחות מסחרי, שהושפע מהפאנק ומהגל החדש. זו הייתה יצירה שאפתנית וכפולה, שהוכיחה את גאונותו המוזיקלית אך גם הרחיקה חלק מהקהל שהתאהב בצליל המלוטש של קודמו. סיבוב ההופעות שנועד לקדם את האלבום היה ארוך ומתיש, והמתחים בין חברי הלהקה הגיעו לנקודת רתיחה. ההצהרה של בקינגהאם על הבמה בהוליווד בול הייתה, למעשה, שחרור הקיטור הבלתי נמנע.

למרות הדומיננטיות של בקינגהאם, פליטווד מאק תמיד הייתה סך כל חלקיה, וכל אחד מהם זהר באור אחר באותו לילה גורלי. כריסטין מקווי, בקור רוח בריטי אופייני, הייתה השקט והיציבות בעין הסערה. היא ניגנה בקלידים בחן ובאלגנטיות, והשירים שלה, כמו DON'T STOP ו-YOU MAKE LOVING FUN, היו עוגנים של אופטימיות מלודית בתוך המערבולת הרגשית.

ומולה, סטיבי ניקס. מלכת הפיות הנצחית של הרוק, עטופה בצעיפי שיפון ובמסתורין. נוכחותה הבימתית הייתה מהפנטת כתמיד, שילוב כמעט בלתי אפשרי של שבריריות ועוצמה. אך גם אצלה, משהו היה שונה. כתב המגזין רולינג סטון שסיקר את המופע, ציין: "זה לא היה מופע של איש אחד. כריסטין מקווי הייתה השקטה בעין ההוריקן של בקינגהאם; השירים שלה היו חינניים, והיא הייתה מודל של איפוק בקלידים. וסטיבי ניקס עדיין הייתה דקורטיבית בעיקרון - אבל בלהקה שהיא שילוב כמעט מופלא של סגנונות מוזיקליים, טמפרמנטליים וויזואליים, הקישוט הזה היה חשוב ללא ספק. ובמהלך השיר LANDSLIDE, ניקס הייתה מרתקת, מופשטת מכל תנוחות הברבור הגוסס שלה ויומרותיה כמלכת הפיות, ומגובה רק בגיטרה האקוסטית של בקינגהאם ובקלידים השקטים של מקווי, היא שרה על ההתבגרות בקול צרוד, סדוק ולא בטוח שהיה הרבה יותר ישיר ומרגש מזה מצדה. זו הייתה תצוגה אמיצה, צעד חשוף בהרבה ממה שאנחנו מצפים ממגה-סטארס. בואו נקווה שהם יוכלו להמשיך כך בפעם הבאה שהם יופיעו יחד - מתי שזה לא יהיה".

החיבוקים והנשיקות שחלקו חברי הלהקה מאחורי הקלעים בסיום ההופעה לא סימנו בהכרח פיוס, אלא בעיקר אנחת רווחה קולקטיבית על סיומה של מסכת ייסורים. למרות ההצהרה הדרמטית, הלהקה לא התפרקה באופן רשמי. החברים לקחו הפסקה ארוכה, שארכה כשנתיים, במהלכה כל אחד מהחברים המובילים פנה לקריירת סולו או מנוחה. הם עוד ישובו להקליט ולהופיע יחד בעתיד, אך משהו באותו לילה בהוליווד בול סימן את סופה של תקופה. זה היה רגע הפרידה מהתמימות, השיא של עשור סוער בו פליטווד מאק כבשה את העולם והפכה לפסקול חייהם של מיליונים, תוך שהיא כמעט ומתפרקת תחת כובד הצלחתה והדרמות האישיות שלה. הלילה הזה לא היה סוף הסיפור, אבל הוא בהחלט היה סוף פרק. ואיזה פרק זה היה.

ג'ון מאייאל יוצא למסע צלב נגד הפסיכדליה. ב-1 בספטמבר בשנת 1967 יצא התקליט CRUSADE של ג'ון מאייאל.

זה היה מסע צלב מוזיקלי של איש אחד, חמוש בגיטרות, מפוחית וקול צרוד, נגד כל מה שהיה אופנתי ומנצנץ באותה שנה. קבלו את איש הבלוז הלבן הבריטי, ג'ון מאייאל.

זה היה התקליט הרביעי של מאייאל וספינת הדגל שלו, להקת הבלוזברייקרז, אבל ההרכב שעמד מאחוריו היה טרי ורענן. הקהל עדיין לא הספיק לעכל את עזיבתו של הגיטריסט הקודם, פיטר גרין, שכבר מיהר להקים להקה קטנה משלו בשם פליטווד מאק. הנעליים שהשאיר אחריו היו עצומות, אבל מאייאל, בתור צייד הכישרונות הגדול של הבלוז הבריטי, שלף מהכובע ילד פלא בן 18 בלבד בשם מיק טיילור. בתופים הלם בעוצמה קיף הארטלי ועם הבס עמד יציב כסלע ג'ון מקווי. מאייאל לא הסתפק בכך והוסיף לתבשיל גם חטיבת כלי נשיפה, כדי לתת לכל העסק קצת יותר נשמה ופאנץ'. התוצאה הייתה תקליט בלוז חשוף, נטול אפקטים של אולפן או יומרות פסיכדליות. רק נגנים שבאו לנגן ולעבוד.

איך התקשורת קיבלה את מסע הצלב הזה? ובכן, הדעות היו חלוקות. במגזין MUSIC MAKER התלהבו מהאנרגיה והלהט אך לא חסכו בעקיצה מתוחכמת: "הוא פנטסטי! והבלוזברייקרז שותפים להתלהבותו. זה ניכר היטב במוזיקה. אבל האמת היא שהתרגום שלהם לבלוז הוא די רדוד, בהשוואה לאמני הבלוז מארצות הברית. שום מידה של התלהבות תחפה על כך. אחרי שאמרתי את זה, אוסיף שהנגינה בתקליט הזה נהדרת". לעומתם, במלודי מייקר הבינו את הראש של מאייאל וכתבו: "העולם הצבאי שולט לאחרונה בעולם הבלוז של מאייאל, עם מילים נוקבות ומוזיקת בלוז כבדה". הם גם ציינו את הקריאה הנחרצת שנכתבה על עטיפת התקליט, בה מאייאל הפציר בקהל חובבי הבלוז להשמיע את קולו ולתמוך באמנים האמריקאים הגדולים כמו אלברט קינג, ג'יי בי לנואר, באדי גאי, אוטיס ראש וסוני בוי וויליאמסון.

אך בעוד לונדון מנסה להבין את התקליט החדש, בשבדיה, לשם היה מאייאל אמור להגיע להופעות, הביקורת הייתה, איך לומר, קצת פחות דיפלומטית. עיתון מקומי פסק בנחרצות: "התקליט הזה הוא דוגמה מדוע רק אנשים שחורים יכולים לנגן ולשיר את הבלוז. אצל הלבנים זה נשמע כקלישאה. לכלי הנשיפה שבתקליט אין באמת צורך". נו, שוודים. לך תתווכח איתם.

ומה חשב האמן עצמו על תהליך היצירה? בספרו, ג'ון מאייאל חשף את הטירוף ששרר באולפן: "נכנסנו לאולפני DECCA להקליט את התקליט ב-11 ביולי 1967. החבר'ה היו קצת מופתעים מהמהירות שבה דחפתי אותם לשם. הקלטנו בקצב מסחרר, עם בקושי זמן לשמוע את התוצאות, ולעיתים רחוקות עם הסכמה לבצע את השיר שוב". הוא מספר שהקריאות שלו, "הבא בתור!", הדהדו באולפן שוב ושוב במהלך הסשן, שנמשך בסך הכל אחת עשרה שעות. זה היה כל מה שהם היו צריכים כדי להקליט טייקים איכותיים לכל שירי התקליט.

"הלהקה הייתה קצת מבולבלת כשהפסקתי את הסשן," הוא כותב, "אבל עשינו צדק בצורה גסה וספונטנית לכל המנגינות. בטח, חלק מהן יכלו להיות קצת יותר מהודקות, והסולואים אולי היו משתפרים עם זמן אולפן נוסף, אבל כשהמפיק מייק ורנון, טכנאי ההקלטה גאס דאדג'ון ואני ניגשנו לעריכת המיקס למחרת, השירים נשמעו נהדר".

מאייאל לא רק ניהל את העניינים המוזיקליים, אלא גם את העיצוב. "הזמנו את צוות הצילום של DECCA לסדרת צילומים לעטיפת התקליט, שאת הפריסה והיצירה שלו עיצבתי. כמו כן ציירתי שלטים ממוסמרים למוטות, אותם הנפנו כשהנושא שלהם היה ברור בהצהרות כמו 'הבלוז צריך את תמיכתכם', כי חשתי שהציבור הבריטי החמיץ את המוזיקה של הבלוזמנים האמריקאים הגדולים".

בסופו של דבר, הקהל הבריטי הצביע ברגליים ושלח את CRUSADE למקום השמיני המכובד במצעד המכירות. באמריקה התקליט כלל לא נכנס למצעדים. אבל מעבר למספרים, התקליט הזה היה תחנת רכבת חשובה בקריירה של מאייאל, ובעיקר, כרטיס הביקור שהציג לעולם את הכישרון הצעיר והמסעיר של מיק טיילור, שבזכות הנגינה המופתית שלו כאן, ימצא את עצמו כעבור זמן לא רב מנגן בלהקה שקראו לה רולינג סטונס. מסע הצלב, כך נראה, הצליח.

הדרמה האחרונה של המפיק פיל ספקטור. ב-1 בספטמבר בשנת 2006 התחתן המפיק האגדי והמעורער, פיל ספקטור, עם אשתו הרביעית, רייצ'ל. זאת בעת שניהל מאבק משפטי בהכחשת ההאשמות נגדו ברצח השחקנית לנה קלארקסון.

בעולם הפופ, שבו כל יום מביא איתו דרמה חדשה, הסיפור הזה הצליח לשבור שיאים. דמיינו את התמונה: פיל ספקטור, הארכיטקט של "חומת הסאונד" המהפכנית, האיש שהלביש בפאר תזמורתי את הלהיטים של ה-RONETTES וה-RIGHTEOUS BROTHERS ועבד עם ג'ון לנון וג'ורג' האריסון, מוצא את עצמו מסובך עד צוואר בפרשת מותה של השחקנית לנה קלארקסון באחוזתו המפוארת. ובדיוק ברגע המתוח הזה, כשעתידו לוט בערפל משפטי, הוא מחליט שהדבר הנכון לעשות הוא לארגן חתונה.

הכלה המיועדת לא הייתה סתם מישהי. הכירו את רייצ'ל שורט, צעירה מספקטור בארבעים שנה תמימות. באתר האינטרנט שלה, הגדירה את עצמה שורט, או צ'ל כפי שביקשה שיקראו לה, כ"זמרת מובילה, כותבת שירים ונגנית טרומבון". בלונדינית יפהפייה שתמונותיה הציגו אותה באור זוהר. אך הדרך שלה אל ליבו של ספקטור לא התחילה באולפן הקלטות, אלא במסדרונות אחוזתו. ספקטור שכר אותה במקור לתפקיד צנוע למדי: עוזרת של העוזרת האישית שלו, מישל בליין. מסלול קידום מהיר במיוחד, אפילו בסטנדרטים של הוליווד, הוביל אותה ישירות מסידור הניירת לזרועותיו של המעסיק הראשי. תוך זמן קצר, השניים התאהבו, או לפחות כך זה נראה.

ההחלטה להתחתן בעיצומו של משפט רצח הרימה יותר מכמה גבות בתעשייה. רבים תהו מה עומד מאחורי המהלך. האם זהו אקט של אהבת אמת שמצאה נחמה בתוך הכאוס, או מהלך מחושב של אישה צעירה שזיהתה הזדמנות פז? ספקטור, מצדו, נראה באמת מאוהב. מקורבים סיפרו שהיא הכניסה רוגע לחייו הסוערים והבלתי צפויים.

כבר במרץ 2005, ספקטור ערך מסיבת אירוסין במסעדת היוקרה דולצ'ה ויטה בבוורלי הילס. בין ארבעים האורחים שהוזמנו היו חברים ותיקים, לצד פרצופים חדשים שהפכו לחלק בלתי נפרד מחייו: צבא עורכי הדין שלו ונשותיהם. מאותו רגע, נראה היה שרייצ'ל אינה מבזבזת זמן. היא החלה להתערב בענייניו של ארוסה הטרי ולקחת את המושכות לידיה. באחד המהלכים הראשונים והמשמעותיים שלה, היא שכנעה את ספקטור שמישל בליין, העוזרת הוותיקה שלו, גונבת ממנו. ספקטור, במקום לבדוק את ההאשמות, מיהר לפטר את בליין, שהגיבה מיד בהגשת תביעה משלה נגדו. הסערה סביב המפיק רק הלכה והתעצמה.

טקס החתונה עצמו, שנערך בספטמבר 2006, היה ההפך הגמור מההפקות הגרנדיוזיות של ספקטור. הוא התקיים באינטימיות כמעט פרנואידית באחוזתו המבודדת, "טירת אלהמברה". קומץ זעיר של אורחים נכח במעמד, ביניהם בעיקר שומרי הראש שלו. ספקטור, שהיה ידוע בנטייתו להתבודדות, כבר מיעט לצאת מביתו, מוקף בחומות גבוהות ובצוות משפטי. הוא היה מתוח ועצבני לקראת המשפט המתקרב. תיבת הנגינה המפורסמת בחדר המוזיקה, שבעבר הדהדה בלהיטיו הנצחיים, נותרה דוממת רוב הזמן.

מרגע שהפכה לגברת ספקטור הרביעית, נראה היה שנוכחותה של רייצ'ל בטירה דווקא הולכת ופוחתת. חברים בסביבתה סיפרו שהיא מתכננת את הצעד הבא בקריירה שלה: הקלטת תקליט משלה. והמפיק? ובכן, התכנון היה שפיל ספקטור בכבודו ובעצמו יפיק לה את התקליט, כמובן רק לאחר שיזוכה במשפט. זה היה אמור להיות הקאמבק המפואר של שניהם, המהלך שיוכיח לכל המבקרים מי המנצח האמיתי בסיפור הזה.

אלא שהזיכוי המיוחל לא הגיע. לאחר הרשעתו של ספקטור, רייצ'ל נותרה לבדה באחוזה הענקית והמשיכה לנהל את חייה. היא הוציאה סכומים גדולים מכספו על שיפוצים נרחבים, רכישת פריטי יוקרה וניסיונות לקדם את הקריירה המוזיקלית שלה. בסופו של דבר, הסוף היה ידוע מראש. בשנת 2016, מתוך תאו בכלא, הגיש פיל ספקטור בקשה לגירושין, בטענה לחילוקי דעות בלתי ניתנים לגישור כשהוא מאשים אותה בניהול כושל של הונו.

הנישואים הללו נותרו פרק סוריאליסטי ובלתי נשכח בחייו של אדם שגם כך לא חסרו בהם רגעים דרמטיים. כן, גם מול האפשרות של מאסר עולם, ספקטור הצליח להוסיף עוד טוויסט עלילתי בלתי צפוי למורשת המורכבת שלו. והקשר הקצר אך המסעיר עם רייצ'ל שורט היה אחת האפיזודות האחרונות בסיפור חייו הסבוך והשנוי במחלוקת של פיל ספקטור, סיפור שהמשיך לרתק את הציבור עד למותו בכלא בינואר 2021.

ב-1 בספטמבר בשנת 1969 קרה דבר שהביא את מתופף להקת הרוק המתקדם הבריטית, קולוסאום, לכתוב עליו בטור שלו בעיתון המוזיקה הבריטי, ביט אינסטרומנטל.

"אמריקה. 1 בספטמבר 1969. חום אימים בניו יורק. אני הולך ברחובות העיר ונכנס לחנויות רק כדי לנשום קצת במזגנים. מיזוג אוויר הוא דרך חיים. בלי זה, אין סיכוי שם. ביממה שהיינו שם כבר הספקנו לראות נהג מונית נגרר אל מחוץ לרכבו ונבעט באכזריות עד שהמשטרה הגיעה עם סירנות מייללות. זה מוזר לראות פה שוטרים חמושים מסתובבים בכל פינה. חשנו הקלה כשעברנו משם לבוסטון. זו אחת הערים היחידות שאפשר ללכת בה לאחר שקיעת השמש ולא להישדד. ההופעה הראשונה שלנו שם הייתה מעולה. האנשים שם נחמדים ביותר. תהינו אם השחצנות של האמריקנים, ברוב הערים, באה בגלל הסרטים שלה או להיפך.

סאן פרנסיסקו הייתה קרה וערפילית. ההופעה בפילמור ווסט הייתה טובה מאד אבל אנשים הציקו לנו המון בנסיון למכור לנו סמים. בלוס אנג'לס לא חווינו חוויה טובה. המועדון בו הופענו, ויסקי א גו גו המפורסם, היה בעינינו סתם עוד פאב משקאות מדכא והקהל שם כלל לא הכיר אותנו. מבחינתי, אמריקה נמצאת מאחור לעומת אנגליה ושאר אירופה".

הסיפור המחשמל מאחורי התקליט ששינה את תזמורת אור החשמל. ב-1 בספטמבר בשנת 1975 יצא בארה"ב התקליט FACE THE MUSIC של להקת אי.אל.או. באנגליה הוא יצא חודשיים לאחר מכן.

שנת 1975. עולם הרוק מתפוצץ מצלילים חדשים, מלהקות ששוברות את הגבולות בין פופ, רוק קלאסי ומוזיקה תזמורתית. ובדיוק בנקודת הזמן הזו שחררה להקת ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA, או בקיצור ELO, תקליט שנשאר כמעט כמו יהלום חבוי בקטלוג המפואר שלה. התקליט הזה, FACE THE MUSIC, נחשב בעיני רבים לנקודת המפנה האמיתית, הרגע בו העולם פגש לראשונה את הסאונד הסימפוני המלא והמוכר של הלהקה. עם זאת, הוא אינו מוזכר בדרך כלל באותה נשימה עם מפלצות רוק כמו A NEW WORLD RECORD או האופרה החללית OUT OF THE BLUE. מדוע? בואו נצא למסע בזמן, נניח את המחט על החריץ הראשון ונבין איך נוצר הפלא הזה.

התקליט FACE THE MUSIC הוא החוליה המקשרת, הגשר המוזיקלי המושלם בין הפאר המיתולוגי של התקליט ELDORADO מ-1974, לבין השלמות הפופית המלוטשת של A NEW WORLD RECORD שהגיע שנה אחריו, ב-1976. זהו המקום שבו ג'ף לין, המוח המוזיקלי והאיש שאחראי כמעט לכל תו וצליל, החל לגבש את הנוסחה שתהפוך את ELO לאחת הלהקות הגדולות בעולם.

אחד השינויים המשמעותיים ביותר שנולדו בתקליט הזה הגיע מכיוונו של המתופף, בב בוואן. לראשונה, צליל התופים שלו הוקלט באופן בומבסטי ועוצמתי כל כך, שהפך מאותו רגע לסימן ההיכר של חטיבת הקצב של הלהקה. איך הוא עשה את זה? בוואן פשוט הקליט את אותו תפקיד תופים פעמיים, אחד על גבי השני, ויצר סאונד ענק ומהדהד. שנים לאחר מכן, הוא התלונן בראיונות שהטכניקה הזו, למרות שהעניקה לו סאונד ייחודי, הגבילה אותו מלנגן רוק חופשי ופרוע באולפן כפי שאהב. מצד אחד, הוא הרגיש כלוא. מצד שני, הוא יצר לעצמו חותמת סאונד שאי אפשר לטעות בה.

אלמנט קריטי נוסף שהצטרף לפאזל היה הבסיסט והזמר קלי גרוקאט. הגעתו ללהקה הייתה לא פחות מגאונית. גרוקאט העניק לג'ף לין את מה שהיה חסר לו יותר מכל: קולות רקע גבוהים, מדויקים והרמוניים, שהשתלבו באופן מושלם עם קולו של לין ויצרו את הרמוניית הקולות העשירה שהפכה לסמל של הלהקה.

ההקלטות עצמן היו מבצע בינלאומי. ערוצי הבסיס, השלד של השירים, הוקלטו באולפני MUSICLAND המפורסמים במינכן, ששכנו, באופן אירוני למדי, במרתף של בית מלון. לאחר מכן, סלילי ההקלטות הוטסו ללונדון, שם נוספו עליהם תפקידי התזמורת המפוארים. התחנה הסופית הייתה בלוס אנג'לס, שם שלוש זמרות רקע מוכשרות, אלי גריניץ', סוזאן קולינס ומארג'י ריימונד, הוסיפו את הטאץ' הסופי של גרוב ונשמה עם קולותיהן.

מהתקליט הזה יצאו שני להיטים עצומים שכבשו את ארצות הברית: EVIL WOMAN ו-STRANGE MAGIC. הם הזניקו את התקליט למקום השמיני במצעד האמריקאי והפכו אותו לרב מכר. עם זאת, במולדתם אנגליה, התקליט התעלם מהמצעדים לחלוטין עד לשנת 1978, אז יצא מחדש כחלק ממארז מיוחד בשם THREE LIGHT YEARS.

התקליט נפתח בקטע אינסטרומנטלי עוצר נשימה בשם FIRE ON HIGH. זו לא סתם פתיחה, זהו קולאז' צלילים אפל, מסתורי ומהפנט. ג'ף לין רקח כאן יצירה מורכבת מהקלטות שונות וקטעי תזמורת שמתמזגים זה בזה באופן שכמעט ולא נשמע כמותו לפני כן. רבים ממהרים לתייג את ELO כלהקה מסחרית, אך האזנה לקטע הזה מוכיחה שלין וחבריו ידעו להיות ניסיוניים, אמיצים ואפילו אוונגרדיים כשרצו. בתוך בליל הצלילים הזה, נשמע לפתע קול עמוק ומאיים שממלמל הברות לא ברורות. סוד קטן לחובבי הוויניל: אם מסובבים את התקליט לאחור על הפטיפון, מתגלה קולו הנמוך של המתופף בוואן, שאומר בבירור: "המוזיקה ניתנת לנגינה לאחור, אך הזמן לא. סובבו בחזרה! סובבו בחזרה!!!". כששאלתי את בוואן מה פירוש השם FIRE ON HIGH. הוא ענה לי בפשטות, "אני לא זוכר". עם זאת, הוא אמר לי שזה קטע התיפוף באי.אל.או שהוא הכי גאה בו. בראיון רדיו ב-1980 ציין בוואן שזה היה הקטע שהוא הכי נהנה לנגן על הבמה. וכן, הקטע הפותח הזה מתכתב היטב עם עיצוב העטיפה האפל עד מצמרר. דרך אגב, אחת הזמרות שהתארחו בהקלטת האלבום, מרג'י ריימונד, ניסתה להוסיף הקלטת שירה בסוף הקטע הזה עם המילים FIRE ON HIGH BABY, אך ג'ף לין החליט בסוף להוריד את זה מהמיקס.

ואחרי הסערה מגיע היופי הצרוף של WATERFALL, מלודיה כובשת והפקה עשירה היישר ממוחו הקודח של לין. זהו אחד השירים היפהפיים והפחות מוכרים של הלהקה, שאף יצא כסינגל בצרפת.

ואז מגיע הפיצוץ: EVIL WOMAN (או כפי שנקרא בזמנו בעברית: 'אישה מושחתת'). השיר, שהפך לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה אי פעם, נכתב על ידי לין תוך דקות ספורות באולפן. הוא פשוט הרגיש שחסר לו להיט קליט לתקליט, והשאר היסטוריה. נגינת הפסנתר המבריקה של ריצ'ארד טאנדי מובילה את השיר בקצב שאי אפשר להישאר אדיש אליו. במהלך כתיבתי את הספר השני שלי, על הרוק הישראלי, איתרתי את טכנאי ההקלטה (לשעבר), ריצ'ארד גולדבלאט, שהקליט את תקליטו הראשון של שלמה גרוניך בארץ בשנת 1971. בעודנו משוחחים במיילים, הוא גילה לי, כבדרך אגב, שהוא הקליט את התקליט הזה של אי.אל.או ושאחד הדברים שהוא הכי גאה בהם זה סאונד הפסנתר והקלאווינט בשיר הספציפי הזה. ריצ'רד קיבל קרדיט תודה בשמו הפרטי בעטיפת התקליט. לין, מעריץ ידוע של הביטלס, שתל בשיר מחווה קטנה כשהשורה THERE'S A HOLE IN MY HEAD WHERE THE RAIN COMES IN מהדהדת ישירות את השיר FIXING A HOLE של ארבעת המופלאים. חדי האוזן יבחינו גם בקטע תזמורת קצרצר באמצע השיר שמנוגן לאחור, למעשה זהו קטע מהשיר הבא בתקליט, NIGHTRIDER, שהוצג במהופך.

השיר EVIL WOMAN הכיל במקור בית נוסף, שהורד בגרסה המוכרת אך יצא במלואו (עם הבית הנוסף) לפני כמה שנים בגרסת ה- GOLD CD של התקליט הזה. בגרסת הרימסטר בדיסק יצא השיר המלא כבונוס, אך עם מיקס נטול תפקידי התזמורת הסימפונית.

צד א' של התקליט נחתם עם NIGHTRIDER, מחווה של ג'ף לין ללהקת הנעורים שלו שנקראה THE NIGHTRIDERS. גם שיר זה יצא כתקליטון, אך לא הצליח לשחזר את ההצלחה של קודמו. הבסיסט קלי גרוקאט קיבל כאן את הכבוד לשיר בית שלם כסולן.

צד ב' נפתח ברוק חסר פשרות בשם POKER, אחד הקטעים הכבדים והרוקיים יותר של הלהקה. באופן חריג, ההפקה כולה הוקלטה במיקס מונו, כדי ליצור תחושה דחוסה וכוחנית יותר, כאשר רק צלילי סינטיסייזר ופסנתר בודדים מגיחים מהצדדים בסטריאו. גם כאן, קלי גרוקאט הוא הסולן הראשי (ג'ף לין מספק את הקול ההרמוני), מה שמדגיש את החשיבות של הצטרפותו.

מכאן אנו צוללים אל הלהיט השני, STRANGE MAGIC. זוהי פשוט יצירת מופת חלומית, מלודיה והפקה שאמנים רבים היו מוכנים למכור כליה כדי לכתוב. רבים לא יודעים, אבל את סולו הגיטרה העדין שפותח את השיר ניגן דווקא הקלידן, ריצ'ארד טאנדי, שהיה גיטריסט מוכשר בזכות עצמו. מסתבר שלין התקשה לבצע את הסולו בדיוק כפי שרצה, והעביר את השרביט לחברו הטוב.

השיר הבא, DOWN HOME TOWN, הוא סטייה משונה ומשעשעת, מעין בדיחה מוזיקלית בסגנון קאנטרי. פתיחת השיר היא הקלטה במהופך של פזמון השיר WATERFALL. בעטיפת התקליט המקורית, לצד מילות השיר, הודפסה הערת שוליים הומוריסטית: "הלהקה בשיר זה הצמיחה מאז גבה שלישית". הזמרת בשיר, מארג'י רימונד: "ג'ף נתן לי לעשות את הסולו הקטן שיצא לי לקראת סוף השיר שם, 'אוווווו, אני מרגיש שאתה יורד עכשיו'. איזה ריגוש. אפשר לשמוע את כולנו שרות בשיר הזה בבירור, במיוחד את החלק: 'הלוואי שהייתי בארץ דיקסי...' ואני הראשונה ששרה מאיתנו את המשפט LOOK AWAY..."

והתקליט מסתיים ביצירה קסומה בשם ONE SUMMER DREAM. שוב, מלודיה מהפנטת מהטובות ביותר שלין כתב אי פעם. ההפקה המרחפת והאווירה החלומית גורמות למאזין להרגיש כאילו הוא מצמיח כנפיים ועף הרחק. לין ציין פעם בראיון שזהו מעין שיר מחאה, אך מעולם לא פירט למה התכוון, והשאיר את המסתורין באוויר.

קצת על העטיפה הפרובוקטיבית, שמציגה בקדמתה אוזניות שמונחות על כסא חשמלי. בעוד שהמונח FACE THE MUSIC יכול להתפרש כ"עמוד מול המוסיקה" (כפי שזה תורגם בזמנו בארצנו) - המינוח הוא סלנג שאומר "לקבל את ההשלכות הלא נעימות כתוצאה מטעויות". הצד האחורי מראה את חברי הלהקה מביטים כאילו בצפייה מבעד לזגוגית בהוצאה להורג. הרעיון של פניהם הצמודים לחלון הזכיר לי יותר מדי את התמונה של הרולינג סטונס שעשו כך, כשש שנים לפני כן בתקליט האוסף THROUGH THE PAST DARKLY. אז שאלתי את בב בוואן אם זה דומה בכוונה. הוא השיב לי: "לא ידוע לי על כוונה שכזו. הצלם פשוט אמר לנו לעמוד כך מול הזכוכית ועשינו כדבריו". בספרו משנת 1980 הוסיף בוואן שטאנדי הקלידן נגעל מהרעיון להביט בצפייה להורג ולכן הוא נראה מביט הצידה. זה נראה כמו הלצה שרבים ממעריצי הלהקה תפסו אותה ברצינות מדי.

מגזין רולינג סטון סיכם זאת היטב בביקורת שפורסמה ביום הראשון של שנת 1976: "ג'ף לין הוא אחד הרוקרים האחרונים שמביאים אלינו את הסיקסטיז באופן מכובד. השירים שלו קליטים מאד אך לא סכריניים. כל שמונת הקטעים פה חזקים. הלהקה הזו מוכיחה שרוק יכול להיות מורכב, שאפתני ואמנותי, ועדיין להישאר רוק". וזהו בדיוק סיפורו של FACE THE MUSIC, התקליט שהציב את התשתית להפיכתה של ELO לתופעה עולמית.

המוות הכה אותם, אבל המסתורין רק התחיל: הרגע שבו הביטלס סירבו להיכנע. ב-1 בספטמבר בשנת 1967 נפגשו חברי הביטלס בביתו של פול מקרטני בלונדון, כדי לדון בעתידם המשותף - כמה ימים לאחר מות מנהלם, בריאן אפשטיין.

האוויר בביתו הלונדוני של פול מקרטני היה סמיך ממתח של אי ודאות, אבל כבד ושאלה אחת שריחפה בחלל: מה עכשיו? היה זה הראשון בספטמבר 1967, ימים ספורים בלבד לאחר שהעולם התבשר על מותו הפתאומי והטרגי של בריאן אפשטיין, האיש שהיה יותר ממנהל עבור הביטלס. הוא היה האבא, המצפן, האיש שהאמין בהם כשאף אחד אחר לא, והדבק שחיבר בין ארבעת המופלאים. ועתה, הדבק נעלם.

בעוד לונדון מסכמת את קיץ האהבה הצבעוני והפסיכדלי, ושאריות הקונפטי של התקליט סרג'נט פפר עדיין מתעופפות באוויר, מצאו את עצמם חברי הלהקה המפורסמת בעולם בצומת דרכים קריטי. הצל שהטיל מותו של אפשטיין איים לבלוע את כל המומנטום האדיר שהם יצרו. היו דיבורים באוויר על נסיגה, על מסע רוחני ארוך להודו כדי לחקור את סודות המדיטציה הטרנסצנדנטלית אצל הגורו המדובר, המהארישי מאהש יוגי. עבור ג'ון לנון וג'ורג' האריסון, הרעיון קסם להם. זה נראה כמו מפלט מושלם מהכאוס, דרך למצוא משמעות חדשה לאחר האובדן.

אבל לפול מקרטני היו תוכניות אחרות לגמרי. הוא חש את הסכנה. הוא ידע שהתפרקות או היעלמות ממושכת עלולות להיות קטלניות ללהקה. הוא לא היה מוכן לתת לאימפריה שהם בנו להתחיל להתפורר. לכן, באותו בוקר גורלי, הוא הזעיק לביתו את איש היח"צ הנאמן שלהם, טוני בארו, שעה לפני ששאר החברים היו אמורים להגיע. מקרטני, בתפקיד המנהיג הלא רשמי שלקח על עצמו ברגעי משבר, פרש בפני בארו את חזונו, תוכנית נועזת ומשוגעת כמעט כמו המוזיקה שלהם.

"אני לא אתן לנו לשקוע", הוא אמר לבארו בנחרצות, משרטט על דף נייר עיגול מחולק לפלחים, כמו עוגה. כל פלח ייצג סצנה בפרויקט החדש שלו: סרט טלוויזיה שיצולם באופן חופשי, כמעט מאולתר, ויקרא MAGICAL MYSTERY TOUR. הרעיון, שהושפע בין היתר מ"מסעות המסתורין" שהיו פופולריים בליברפול בילדותם ומהרפתקאותיו הפסיכדליות של הסופר קן קיזי וחבורתו בארצות הברית, היה פשוט ומופרך בו זמנית: לעלות על אוטובוס צבעוני עם חברים, שחקנים ואנשי קרקס, ולצאת למסע ברחבי אנגליה כשהמצלמות מתעדות את כל מה שקורה. בלי תסריט, בלי חוקים, רק כאוס יצירתי.

כשהגיעו לנון, האריסון ורינגו סטאר, מבולבלים ועדיין מתאבלים, מקרטני הציג בפניהם את הרעיון במלוא התשוקה. הוא טען שזו הדרך המושלמת להישאר יחד, להמשיך ליצור, ולהתחבר מחדש עם הקהל שלהם מבלי לצאת למסעי הופעות מתישים. במקום שהקהל יבוא אליהם, הם יביאו את החוויה ישירות לסלון של כל בית בבריטניה. הוא חילק להם את "פלחי העוגה" שלו, והטיל על כל אחד מהם למלא קטע בסרט עם מוזיקה ומערכונים.

טוני בארו: "פול הציג את ציור שלו עם עיגול שפרוס למקטעים כדי לייצג שמונה רצפים חיוניים להכללה בסרט. הוא כתב מילות מפתח שיניעו אותו כאשר הוא יתאר את ההפקה המוצעת לאחרים. הוא הרגיש ש'סיבוב הופעות' קולנועי נחוץ פה. כשהשאר הגיעו הוא נתן לכל חבר בביטלס לטפל בכל קטע בעיגול המצויר, ועודד אותם להמציא תוכן מוזיקלי ו/או קטע קומדיה משלהם לרצפים ספציפיים שיימשכו 10 או 15 דקות. הוא אמר שהתפיסה שלו התבססה על הרעיון הישן של טיולי אוטובוס על חוף הים, כמו סיורי מסתורין, 'אבל זה יהיה נופך נוסף של פנטזיה כי ארבעה קוסמים יעבדו כדי לגרום לדברים נפלאים לקרות'. פול התעקש שהצילומים חייבים להתחיל בשבוע שלאחר מכן, עד אז נצטרך לארגן ולקשט אוטובוס צהוב גדול, לארגן צוות משנה של שחקנים מקצועיים ואמנים מסוגים שונים, את הצלמים והצוות הטכני הדרושים ומסלול לאוטובוס שיקח אותנו".

התגובות היו מעורבות. לנון, למרות הספקנות הראשונית, נדלק מהפוטנציאל האנרכי והסוריאליסטי של הפרויקט. זה התחבר היטב לעולמות הנונסנס שהוא כל כך אהב. האריסון היה פחות נלהב, עיניו כבר היו נשואות מזרחה, אל עבר הודו והחיפוש הרוחני. אבל בסופו של דבר, מתוך נאמנות וכבוד למקרטני, ומההבנה שחייבים לעשות משהו, כולם הסכימו. הפגישה הזו, שהתחילה באווירת נכאים, הסתיימה בהחלטה ששינתה את מסלול הלהקה. המסע להודו נדחה, והמסע המסתורי על גלגלים יצא לדרך.

בדיעבד, הפרויקט הזה, MAGICAL MYSTERY TOUR, התקבל בביקורות צוננות והוגדר על ידי רבים ככישלון האמנותי הראשון של הלהקה. הסרט, ששודר בטלוויזיה הבריטית בשחור-לבן, נראה מבולגן וחסר פשר עבור הצופה הממוצע. אך הפסקול שליווה אותו היה גאוני כהרגלו, והכיל קלאסיקות כמו I AM THE WALRUS, THE FOOL ON THE HILL ועוד. יותר מכל, הפגישה ההיא בביתו של פול מקרטני הוכיחה את חוסנה של הלהקה. ברגע האפל ביותר שלה, כשהיה קל כל כך להתפרק, החברים בחרו ביצירה. הם בחרו להמשיך את הקסם, גם כשהקוסם הניהולי הראשי שלהם, בריאן אפשטיין, כבר לא היה שם כדי לעשות סדר בבלגאן. הם עלו על האוטובוס ויצאו אל הלא נודע, ובכך הבטיחו שהמסע של הביטלס עוד רחוק מלהסתיים.

אז מה עוד קרה ב-1 בספטמבר עם הביטלס?

1961: ריחות של מרתף, זיעה ומהפכה בליברפול

שנת 1961. העולם עוד לא שמע על ה"ביטלמאניה", ולחברי הלהקה עוד קוראים פשוט ג'ון, פול, ג'ורג' ופיט (בסט, המתופף המקורי, כמובן). ב-1 בספטמבר, כמו בימים רבים אחרים באותה שנה, הלהקה עלתה לבמה הצפופה של מועדון הקאברן ברחוב מאת'יו 10 בליברפול לשתי הופעות, אחת בצהריים והשנייה בשעות אחר הצהריים המוקדמות.

אל תדמיינו אצטדיונים מלאים עד אפס מקום. הקאברן היה מרתף לח, אפלולי ומיוזע. המקום, שבמקור היה בכלל מועדון ג'אז, נכנע באיטיות למגיפת הרוק'נ'רול ששטפה את העיר. הופעות הצהריים הללו היו עניין קבוע, והן משכו קהל מגוון: פועלי נמל בהפסקת צהריים, נערות שברחו מבית הספר, וסתם צעירים מקומיים שחיפשו קצת רעש והתרגשות. על הבמה הקטנטנה הזו הביטלס חישלו את הסאונד שלהם. הם ניגנו בלי הפסקה, שעות על גבי שעות, מבצעים קאברים ללהיטי רוק אמריקאיים של צ'אק ברי, ליטל ריצ'רד ואלביס פרסלי. זו הייתה תקופת החניכה שלהם, המקום בו למדו להלהיב קהל, להחליף בדיחות שנונות ביניהם, ובעיקר – להפוך ליחידה מוזיקלית הדוקה ובועטת. שם נזרעו הזרעים של הלהקה שתשנה את העולם, גם אם איש בקהל לא ממש ידע זאת באותו הרגע.

1963: הפלישה הטלוויזיונית מתחילה במנצ'סטר

קדימה בזמן, שנתיים בדיוק. שנת 1963. ליברפול כבר קטנה על הביטלס, והממלכה המאוחדת מתחילה להתמכר לשגעת. הסינגלים שלהם כובשים את המצעדים, והפנים שלהם מתנוססות על שערי המגזינים. ב-1 בספטמבר, הלהקה הגיעה לאולפני הטלוויזיה ABC במנצ'סטר כדי להקליט הופעה לתוכנית הבידור הפופולרית BIG NIGHT OUT.

היום התחיל בחזרות מפרכות והסתיים בערב, כשהארבעה עלו על הבמה מול קהל חי של כ-600 צעירים נלהבים. האווירה הייתה מחשמלת. למרות שההופעה עצמה הייתה עם פלייבק ותנועות מתואמות לשלושה מלהיטיהם הגדולים ביותר באותה עת, FROM ME TO YOU, SHE LOVES YOU ו-TWIST AND SHOUT, זה לא הפריע לקהל לצרוח את נשמתו. התוכנית, בהנחייתם של צמד הקומיקאים מייק וברני וינטרס, הייתה תוכנית וראייטי קלאסית שכללה גם אורחים כמו הזמר בילי דיינטי והרקדן ליונל בלייר. אבל היה ברור מי גונב את ההצגה. ההופעה הזו, ששודרה כשבוע לאחר מכן, הייתה עוד שלב בכיבוש הסלון הבריטי. הביטלס הוכיחו שהם לא רק להקה שמנגנת נהדר, אלא גם כוכבי טלוויזיה כריזמטיים ומלאי קסם, חבילה מושלמת שאי אפשר היה להתעלם ממנה.

1969: מפגש פסגה חורק באחוזת טיטנהרסט

ושוב קפיצה בזמן, הפעם לשנת 1969. הביטלס כבר לא אותה להקה תמימה מליברפול. הם נמצאים על סף התפרקות, שבעי תהילה ומסוכסכים. ג'ון לנון קנה לאחרונה את אחוזת טיטנהרסט המפוארת בה חי עם יוקו אונו. ב-1 בספטמבר הגיע לבקר אותו שם אורח מיוחד במינו: בוב דילן. יום לאחר שלנון ראה אותו בהופעה בפסטיבל האי ווייט.

זה היה אמור להיות מפגש פסגה בין שניים מכותבי השירים המשפיעים ביותר של המאה העשרים. לנון ודילן חלקו היסטוריה של הערצה הדדית ותחרות סמויה, וזו הייתה הפעם האחרונה שדרכיהם הצטלבו. אך הפגישה הייתה רחוקה מלהיות מושלמת. לנון, שהיה בעיצומו של תהליך גמילה מהרואין, ניסה לשכנע את דילן להקליט אותו. "הוא הגיע לביתנו עם ג'ורג' (האריסון)", סיפר לנון מאוחר יותר, "וכשכתבתי את COLD TURKEY, ניסיתי לגרום לו להקליט את זה. ביקשתי ליצור הקלטה שלו רק עם הפסנתר הביתי, אבל אשתו (שרה) הייתה בהריון או משהו והם פשוט עזבו".

האווירה הייתה מתוחה. דילן, שבעצמו התמודד עם לחצי התהילה וחיפש שקט, לא היה מעוניין להיכנס לסערה הרגשית של לנון. הסירוב והעזיבה המהירה הותירו את לנון מאוכזב. המפגש הזה, שהיה יכול להיות רגע היסטורי של שיתוף פעולה, הפך במקום זאת לאפילוג צורם למערכת היחסים המורכבת בין שני הענקים. סוף עידן התמימות, לא רק עבור הביטלס, אלא עבור שנות השישים כולן.

כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".

ארוחת בוקר באמריקה, סעודת פרידה בפריס. ב-1 בספטמבר בשנת 1980 יצא אלבום כפול ללהקת סופרטרמפ ושמו PARIS, שהוקלט בעיר האורות, ב-29 בנובמבר 1979.

שנת 1979. העולם כולו לרגליה של סופרטרמפ. הלהקה הבריטית המתוחכמת, שתמיד שילבה פופ מלודי עם רוק מתקדם ונגיעות ג'אז, מצאה סוף סוף את הווריד של אמריקה. אחרי שנים של עבודה קשה ויצירת תקליטי מופת, הגיע הפיצוץ הגדול: התקליט BREAKFAST IN AMERICA הפך לתופעה היסטרית, כבש את המצעדים והפך לתקליט הפלטינה הראשון של הלהקה בארצות הברית. ההצלחה הייתה כל כך מסחררת, שבקנדה השכנה הם לא הסתפקו בפלטינה וקיבלו שני פרסי יהלום, אחד עבור התקליט הזה והשני עבור יצירת המופת המוקדמת יותר, CRIME OF THE CENTURY. גם באירופה המבצרים נפלו בזה אחר זה, ותארי פלטינה נערמו במשרדי הלהקה. אבל מאחורי הקלעים, התמונה הייתה קצת פחות נוצצת. חברי הלהקה היו גמורים, מרוסקים פיזית ונפשית מסיבובי הופעות אינסופיים. כל מה שהם רצו היה לחזור הביתה ללוס אנג'לס, לסגור כמה קצוות עסקיים ולצאת לחופשה ארוכה, ארוכה מאוד.

אלא שלחברת התקליטים היו תוכניות אחרות. מכונת הכסף המשומנת של סופרטרמפ עבדה שעות נוספות, ואף אחד לא התכוון לתת לה להתקרר. הם דרשו מוצר חדש, ומהר, כדי לרכוב על גל ההצלחה המטורף. הרעיון שעלה היה מבריק בפשטותו: אלבום הופעה. למרבה המזל, כמה מההופעות האחרונות בסיבוב ההופעות הוקלטו בדיוק למטרה כזו. המהלך היה טקטי וחכם. הוא נועד לא רק לספק את הרעב של השוק, אלא גם לחשוף את הקהל האמריקני החדש והעצום לשירים המוקדמים והמורכבים יותר של הלהקה, ולגרום להם לרוץ לחנויות ולקנות גם את התקליטים הישנים. מעבר לכך, חברי הלהקה עצמם חשו שחלק מהשירים שלהם פשוט נשמעו טוב יותר על הבמה, עם האנרגיה החיה והעוצמה של הקהל, ולא היו מרוצים לחלוטין מגרסאות האולפן המהוקצעות.

מכיוון שכולם הבינו שתקליט אולפן חדש הוא פנטזיה רחוקה שלא תתממש לפני 1981, הוחלט ללכת על זה. אלבום ההופעה ישחרר את הלחץ ויקנה להם את הזמן היקר לו היו זקוקים.

כאן הסיפור מקבל טוויסט קטן ומעניין. אנשי הסאונד של הלהקה, שהקליטו את המופעים, הכינו עותקים של ההקלטות לחברי הלהקה. הם רצו שהבחירה תהיה נקייה לחלוטין מהטיות וזיכרונות. לכן, במקום לכתוב על הסלילים את שם העיר בה הוקלטה ההופעה, הם פשוט סימנו אותם במספרים. כל חבר להקה לקח את הסלילים הביתה, האזין בנחת, והתבקש לבחור את ההופעה המנצחת. באופן כמעט גורף, רוב האצבעות הצביעו על אותו מספר מסתורי, שלימים התברר כשייך להופעה השנייה של הלהקה בפריס, שנערכה ב-29 בנובמבר 1979. הבסיסט דאגי תומפסון נזכר באותו ערב: "הופענו בפריס בבניין מאוד מוזר, הפביליון של פריס, שנהרס זמן קצר אחרי שהופענו שם. הבעלים של המקום אפילו תלו מצנחים מהתקרה. אני לא זוכר את ההופעה הזו כיוצאת דופן במיוחד בסיבוב ההופעות שעשינו". לפעמים, הקסם הגדול ביותר קורה דווקא כשלא מרגישים אותו.

התוצאה הייתה האלבום הכפול PARIS, יצירה חיה, נושמת ובועטת. באופן מפתיע, נדרשו תיקוני אולפן מינימליים ביותר כדי להביא את המוצר הסופי לאור, עדות לאיכות הנגינה המהודקת של הלהקה. אבל דבר אחד היה חסר, באופן כמעט צורם: הלהיט הגדול GIVE A LITTLE BIT. מה הסיבה? פרפקציוניזם, לא פחות. למרות עשרות הקלטות, הלהקה פשוט לא מצאה ולו ביצוע חי אחד של השיר שהחברים היו מרוצים ממנו לחלוטין. במקום זאת, המעריצים זכו לפיצוי הולם בדמות שיר בונוס נדיר: גרסת הופעה מיוחדת ל-YOU STARTED LAUGHING, שיר שהמקור שלו מהאולפן עהיה נחלתם של אספנים בלבד, מאז שיצא כצד ב' של תקליטון שם LADY בשנת 1975. רבים מאוהבי הלהקה אפילו לא ידעו שקיימת גרסה שכזו.

שנת 1980 הגיעה, ואיתה הסוף של סופרטרמפ הקלאסית והאהובה. חברי הלהקה יצאו סוף סוף לחופשה המיוחלת, אך כשחזרו ממנה, שום דבר כבר לא היה אותו הדבר. רוח שנות השמונים, עם צלילי הסינטיסייזר והגל החדש, החלה לנשב בעוצמה ושוק המוזיקה השתנה. בפעם הראשונה מזה שש שנים, חברי הלהקה יכלו לנשום אוויר נקי מלחצים, אבל הריק הזה רק חשף את הסדקים העמוקים. הם כבר היו אנשים בוגרים, נשואים ועם משפחות. והכי חשוב, שני הכוחות היצירתיים המרכזיים, הפסנתרן בעל הקול המחוספס ריק דייויס והגיטריסט בעל קול הפלצט הייחודי רוג'ר הודסון, כבר היו כשני אויבים מרים שחולקים אולפן. הודסון, מצדו, כבר היה עם רגל אחת בחוץ, והעסיק את עצמו בבניית בית ענק ואולפן הקלטות פרטי, מקום שלו קרא בשם THE SHIRE, שם קיווה למצוא אנרגיה טובה וטיהור נפשי.

התקליט הבא, FAMOUS LAST WORDS, שיצא ב-1982, כבר נשא את צלקות המאבק. הוא לא היה תקליט רע, אבל חסר לו הניצוץ, האחדות והקסם של קודמיו. יצא ממנו להיט אחד משמעותי, IT'S RAINING AGAIN, אבל שאר השירים, נעימים ככל שהיו, לא התקרבו לרמות ההתלהבות הקולקטיבית של העבר. אפילו קליפ משעשע לשיר MY KIND OF LADY, בו ריק דייויס המזוקן גילח את פניו, לא הצליח להפוך אותו לקלאסיקה.

הפרידה הרשמית של הודסון הגיעה מיד לאחר מכן, והיא לא הייתה יפה. הוא מיהר להתראיין וללכלך על חברו לשעבר. בריאיון למגזין רולינג סטון הוא סיפק הסבר פסיכדלי במיוחד לקרע: הוא טען שהם לא יכולים לתקשר יותר מכיוון שהוא, הודסון, התנסה ב-LSD בעבר ואילו דייויס לא, ולכן נוצר ביניהם נתק נפשי ותודעתי. הסיפור הזה מזכיר באופן מצמרר את הריחוק שנוצר בין ג'ון לנון לפול מקרטני אחרי שלנון גילה את הסם וראה כיצד מקרטני חושש ממנו. גם מקרטני ניסה, נבהל, ונטש, והקרע בין שני ענקי המוזיקה החל להעמיק.

ומה כל זה מותיר לנו? את האלבום PARIS. לא רק כאוסף שירים בהופעה חיה, אלא כמצבת זיכרון מפוארת. זוהי התמונה האחרונה, הצליל האחרון של סופרטרמפ בשיא כוחה, התיעוד הסופי של הלהקה האהובה מהסבנטיז רגע לפני שהאורות כבו ומה שנשאר זה לנקות את הכלים המלוכלכים שנזרקו לכיור לאחר שכבר הסתיימה ארוחת הבוקר.

בעיתון סיטיזן, מקנדה, נכתב אז בביקורת על האלבום: "הנה אלבום ההופעה המיוחל של הפייבוריטים שזכו לשבחים בינלאומיים, חברי להקת סופרטרמפ. אלבום כפול וארוז יפה זה, הוא טוב כמו שאפשר לקוות ומשקף את הסאונד החי המעולה ללא סטריליות.

לרוק כה רהוט ומתוחכם שבו לא רק שאפשר לשמוע ולהבין כל מילה, אלא שכדאי וחשוב ביותר להיות מסוגל לעשות זאת - החיפוש של הלהקה אחר כמעט שלמות משתלם יפה. האלבום חסר, כמובן, את ההשפעה החזותית והרגשית. הקהל מגיב ללהקה, ולתמונות במה כמו רצף הרכבת המצולם בשיר 'רודי'. אבל האלבום מדגיש את המוזיקה וזה נהדר.

ארבעת הצדדים מאוזנים היטב ועוברים יפה ממצב רוח אחד למשנהו. זה יוצר האזנה מעולה מתחילתו ועד סופו, מהתחלה רופפת עם הפתיחה המסורתית, SCHOOL, ואז מגיע למגוון פסגות כשהוא מתחבר יפה לסיום המסורתי, CRIME OF THE CENTURY. אפשר לראות באלבום זה אוסף להיטי הלהקה באופן לא רשמי ויש בו מהשירים הטובים ביותר שלה. המנגינות קרובות מאוד למקור, אבל עם אופי משלהן, המשקף יפה את האבולוציה של הלהקה. חברי הלהקה נאמנים מבלי להיות מעתיקנים ומשעממים".

בעיתון "סנטה קרוז", מקליפורניה, נכתב אז בביקורת: "בעצם זה אוסף 'המיטב של' שהוקלט בהופעה חיה. זו גיחה בת שני תקליטים דרך העבר של סופרטרמפ, שהגיעה לשיא עם 'ארוחת בוקר באמריקה' - תקליט שמכר למעלה מ-11 מיליון עותקים ברחבי העולם. לאלבומים בהופעה יש חסרונות ברורים והאלבום הזה אינו יוצא דופן. צליל הרוק הפרוגרסיבי המסובך של סופרטרמפ מייגעים. בעוד ש'ארוחת בוקר באמריקה' היה התקליט שהביא סוף סוף את סופרטרמפ להמונים, רבים ממעריצי הלהקה האדוקים המקוריים מעדיפים חומרים מוקדמים יותר. עבור מי שמכיר רק עכשיו את הלהקה ולא מוכן לפזר את הכסף על תקליטי האולפן הקודמים של הלהקה, האלבום הזה הוא בחירה חסכונית. אחרת, תוותרו על זה".

להתראות למלכים - שלום למלכי הרוק מקנדה! ב-1 בספטמבר בשנת 1977 יצא תקליטה החמישי של להקת RUSH הקנדית ושמו A FAREWELL TO KINGS.

שנת 1977. עולם המוזיקה עדיין מהדהד מצלילי הפאנק הזועם מחד והדיסקו המנצנץ מאידך, אבל אי שם באזור הכפרי הפסטורלי של וויילס, שלושה מוזיקאים קנדים מתכוננים לכתוב את הפרק הבא בסיפורם. הם לא עוד חבורת אנדרדוגים שמנסה לשרוד, אלא להקה שהגיעה למעמד של מנצחים, חמושה בביטחון יצירתי ובארסנל כלים חדש ומרשים. הלהקה היא RUSH, והתקליט שעמד להיוולד באולפני רוקפילד עתיד למצב את שמה באופן סופי ומוחלט בתודעה הציבורית.

רק שנה קודם לכן, התמונה הייתה שונה לחלוטין. חברת התקליטים של השלישייה – הבסיסט והזמר גדי לי, הגיטריסט אלכס לייפסון והמתופף והתמלילן הראשי, ניל פירת – עמדה להראות להם את הדלת החוצה. הטענה: המוזיקה שלהם מורכבת מדי, היצירות ארוכות מדי, ובשורה התחתונה, הם פשוט לא מסחריים. במקום להיכנע, השלושה נכנסו לאולפן והקליטו את "2112", תקליט קונספט נועז שבמרכזו יצירה בת 20 דקות על עתיד דיסטופי. ההימור השתלם בגדול. התקליט הפך להצלחה מסחררת והעניק להם חופש אמנותי מוחלט. כעת, כשהגיעו לרוקפילד ביוני 1977 – אותו מקום קסום שבו הקליטה קווין את "לילה באופרה" – הם באו כשליטים, מוכנים לכבוש טריטוריות מוזיקליות חדשות.

כפי שסיפר פירת בחוברת שליוותה את סיבוב ההופעות לקידום התקליט: "אם התקופה עד עכשיו הייתה סיומו של פרק א', אז אנחנו בהחלט מתחילים עכשיו את פרק ב'". הוא תיאר כיצד ההפסקה הארוכה בין תקליטי האולפן אפשרה להם להתמקצע בכלים חדשים שיעשירו את הצליל. אלכס עבר לנגן על גיטרת גיבסון כפולת צוואר ועל סינטיסייזר בס המופעל באמצעות פדלים. גדי הוסיף לארסנל שלו בס כפול צוואר וסינטיסייזר מיני מוג, וניל הרחיב את עמדת התופים שלו עם כלי הקשה אקזוטיים כמו פעמונים צינוריים וגלוקנשפיל. השדרוג הטכנולוגי הזה אפשר לשלושה אנשים להישמע כמו תזמורת שלמה.

האווירה הכפרית השפיעה עמוקות על היצירה. פירת ציין כי "ההסתגרות והאווירה הרגועה ברוקפילד התאימו מאוד לעבודה, פשוט כי לא היה שום דבר אחר לעשות חוץ מלהקליט!". הם אפילו ניצלו את ההזדמנות הייחודית להקליט קטעים באוויר הפתוח. אם תקשיבו היטב בפתיחת יצירת הנושא שפותחת את התקליט, A FAREWELL TO KINGS, תוכלו לשמוע את ציוץ הציפורים האמיתי של וויילס. בשיר זה, כתב פירת טקסט על המאבק הנצחי בצביעות ובשחיתות ועל החיפוש אחר האמת הפנימית, תוך שימוש בדימויים של אבירים, טירות ומלכים כדי להמחיש שהמאבק הזה מתקיים בכל דור ודור.

אך היהלום שבכתר של צד א' הוא ללא ספק היצירה המרכזית XANADU. במשך 11 דקות, הלהקה לוקחת את המאזין למסע פנטסטי המבוסס על הפואמה הלא גמורה "קובלא חאן" של המשורר האנגלי סמואל טיילור קולרידג'. קולרידג' כתב את הפואמה תחת השפעת אופיום, והיא מתארת את ממלכת הפאר קסנאדו, מקום של עונג נצחי שבו ארמונות מפוארים עם "קרני שמש לצד מערות קרח". הוא התעורר מההזיה באמצע הכתיבה ומעולם לא הצליח לשחזר את החזון ולהשלים את יצירתו. חברי RUSH, לעומת זאת, לא נזקקו לשום סיוע כימי. הם הסתמכו אך ורק על דמיונם הפורה ועל יכולתם המוזיקלית הפנומנלית כדי לברוא עולם שלם של צלילים, מרקמים ורגשות, כולל אחד מסולואי הגיטרה המרגשים ביותר של לייפסון ושירה דרמטית במיוחד של לי.

לאחר האפוס המורכב הזה, הלהקה הפכה את התקליט לצדו השני ופתחה אותו עם הפתעה: שיר קצר, קליט וישיר בשם CLOSER TO THE HEART. פירת הסביר שאם שיר הנושא מציג את הבעיות בעולם, השיר הזה מציע את הפתרון. הטקסט, שנכתב בהשראת חבר מסיאטל, קורא למנהיגים, לאמנים ולכל מי שיוצר ומשפיע – "החרטים והציירים, והמשוררים והמחזאים" – לעצב עולם הרמוני יותר. הפשטות והמסר האופטימי הפכו אותו מיד לאחד מהמנוני הלהקה, והוא אף זכה להצלחה כשהגיע למקום ה-36 במצעד התקליטונים הבריטי. זו הייתה אחת מנקודות החוזק של הלהקה: היכולת לנוע בקלילות בין יצירות רוק מתקדם ארוכות ומסועפות לבין שירי רוק קצרים וממוקדים, ולבצע את הכל ברמה הגבוהה ביותר.

בהמשך התקליט מגיע CINDERELLA MAN, קטע ייחודי שנכתב דווקא על ידי לי ולייפסון. השניים שאבו השראה מהסרט MR. DEEDS GOES TO TOWN בכיכובו של גארי קופר, המספר על איש פשוט מעיירה קטנה שיורש הון עתק ועובר לעיר הגדולה, שם הוא נתקל בצביעות ובחמדנות. פירת אפילו התלוצץ על הקטע האינסטרומנטלי בשיר ותיאר אותו כמשהו שאפשר, ברעד קל, לכנותו FANKY. מיד אחריו מגיעה הבלדה הקטנה והעדינה MADRIGAL, שיר אהבה שמספק רגע של שקט ושלווה לפני הסערה הגדולה.

ואיזו סערה היא זו! התקליט נחתם עם CYGNUS X-1, יצירה אפלה, כבדה ואינטנסיבית שלוקחת את המאזין למסע אל קצה החלל החיצון, ישירות אל תוך החור השחור הראשון שתועד אי פעם על ידי מדענים. המוזיקה, שנכתבה כמעט כולה באופן ספונטני באולפן, בונה מתח קוסמי אדיר ומסתיימת בצורה דרמטית, כשהיא מבטיחה שהסיפור ימשיך בתקליט הבא. "זה חייב להיות אחד הדברים הכי חזקים שעשינו", סיכם פירת, "אם זה לא נותן לכם עור ברווז, אתם ודאי לא משמיעים את זה חזק מספיק!". הוא צדק, והסיפור אכן המשיך בתקליט הבא, HEMISPHERES.

גם זה קרה ב-1 בספטמבר. בואו נצא למסע בזמן אל כמה סיפורים מדהימים, מצחיקים וחשובים שקרו בדיוק בתאריך הזה לאורך השנים, והשאירו חותם בל יימחה.

כשפול מקרטני קיבל אורח לא קרוא

בשנת 1970, כשקדחת הביטלמאניה כבר דעכה אך ההערצה עדיין בערה בעוצמה, מצא את עצמו פול מקרטני בסיטואציה שכל כוכב על חושש ממנה. צעיר בן עשרים בשם ברט סולריס החליט שהדרך הטובה ביותר לפגוש את המוזיקאי הנערץ עליו היא פשוט לטפס על החומה ולהיכנס לביתו שבשכונת סנט ג'ונס ווד היוקרתית בלונדון. כשהמשטרה הגיעה למקום, סולריס לא התבלבל ומסר הסבר מקורי במיוחד למעשיו. הוא טען שהוא חבר בכת דתית מסתורית בשם ISKOW. ככל הנראה, התכוון לארגון ISKCON, הידוע יותר בשם "הרא קרישנה", תנועה רוחנית שהייתה מקורבת באותה תקופה דווקא לחברו ללהקה, ג'ורג' האריסון. האירוניה לא עזרה לו, והוא נשלח למעצר של שמונה ימים כדי לחשוב על דרכים קצת יותר מקובלות להשיג חתימה.

הצד האפל של תעשיית החלומות

קפיצה מהירה לשנת 1976, ללוס אנג'לס הנוצצת והמסוכנת. לו אדלר, אחד המפיקים והאמרגנים המשפיעים ביותר בחוף המערבי, האיש שמאחורי פסטיבל מונטריי ותקליטי זהב של המאמאס והפאפאס וקרול קינג, חווה את הסיוט בהתגלמותו. הוא ויד ימינו, ניל סילבר, נחטפו באיומי נשק על ידי זוג שדרש כופר צנוע יחסית של 25,000 דולר. למרבה המזל, הסיפור הסתיים במהירות יחסית כשהמשטרה הצליחה לעצור את צמד החוטפים בתוך שבוע. אך צל של תעלומה נותר מרחף מעל הפרשה, שותף שלישי לפשע הצליח להימלט ומעולם לא נתפס, והותיר את הוליווד עם סיפור שנראה כאילו נלקח ישירות מתסריט מותחן.

המצאה מחדש: טום וייטס מוצא את קולו האמיתי

בשנת 1983 יצא תקליט בו החליט טום וייטס, זמר-יוצר בעל קול מחוספס שכבר בנה לעצמו קהל מעריצים נאמן עם תקליטים ספוגי אווירת ג'אז אפלולית ובתי קפה מעושנים, שהגיע הזמן לזרוק את כל מה שידע לפח ולהתחיל מחדש. בעידודה של אשתו ושותפתו היצירתית, קתלין ברנן, הוא נכנס לאולפן והפיק לראשונה לגמרי בעצמו תקליט בשם SWORDFISHTROMBONES. התוצאה הייתה לא פחות מרעידת אדמה מוזיקלית. את הפסנתר המלנכולי החליפו כלי נשיפה מעוותים, כלי הקשה תעשייתיים שנשמעו כאילו הוקלטו במגרש גרוטאות, ומארג צלילים אוונגרדי ופורץ דרך. גם מבחינה לירית, וייטס נטש את סיפורי הברים המוכרים לטובת דמויות גרוטסקיות וסיפורים סוריאליסטיים. התקליט הזה סימן את לידתו של טום וייטס החדש, אמן שלא פוחד מכלום, והשפיע על דורות של מוזיקאים אלטרנטיביים אחריו.

רגעים קטנים, היסטוריה גדולה

והיו עוד כל כך הרבה רגעים מכוננים. בשנת 1957, נער צעיר וביישן מסיאטל בשם ג'ימי הנדריקס, הלך לאצטדיון סיקס כדי לראות בהופעה את סנסציית הרוק'נ'רול הלוהטת של התקופה, אלביס פרסלי. איש לא יכול היה לתאר לעצמו שילד הגיטרה הזה מהקהל, יהפוך בעצמו עשור לאחר מכן לאמן שיגדיר מחדש את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על הגיטרה החשמלית.

חמש שנים קודם לכן, בשנת 1952, עשה מוזיקאי צעיר אחר, ריי צ'ארלס, את הצעד החשוב ביותר בקריירה שלו. הוא עזב את חברת התקליטים הקטנה SWINGTIME RECORDS וחתם בחברת ATLANTIC, לייבל שהיה בית חם למוזיקה שחורה. המפיקים שם זיהו את הגאונות שלו ודחפו אותו להתרחק מסגנון הפופ המהוקצע שחיקה בו אמנים כמו נט קינג קול, ולחזור לשורשים המחוספסים והעמוקים של הבלוז והגוספל. המהלך הזה הוביל אותו ליצור סאונד חדש ועוצמתי, כזה שמאוחר יותר יקבל את השם רית'ם אנד בלוז וסול, וישנה את פני המוזיקה הפופולרית לנצח.

וגם זה קרה:

בשנת 1967, גיטריסט מוכשר בשם בוז סקאגס הצטרף ללהקת הבלוז של חבר ילדותו, סטיב מילר. שיתוף הפעולה ביניהם הוליד כמה מהתקליטים המוקדמים והחשובים של סטיב מילר באנד, לפני שסקאגס פנה משם לקריירת סולו מצליחה. ובשנת 1965, פול מקרטני וג'ורג' האריסון קפצו לבקר באולפן ההקלטות את חברי להקת הבירדס, בדיוק כשהם עבדו על מה שיהפוך ללהיט הענק שלהם, MR. TAMBOURINE MAN. המפגש המתועד הזה בין שתי הלהקות המשפיעות ביותר של התקופה הוא חומר לקריאה מרתקת. לכן, הפרטים המפתיעים ממה שקרה שם נמצאים בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

ב-1 בספטמבר בשנת 1946 נולד שלום חנוך. פרטים רבים ונדירים עליו, עד שנת 1973, תמצאו בספרי השני, "רוק ישראלי 1973-1967". מה, עדיין אין לכם את הספר הזה?!

בכל מקרה, הנה כמה פרטי מידע ששלפתי בשבילכם, עם שלום מהמשך הסבנטיז ותחילת האייטיז.

בינואר 1978 הופיע שלום חנוך באולם צוותא והמופע שודר בטלוויזיה. מה שרבים לא יודעים זה שבעת ההפסקה בצילומים הזמין שלום את חברו הקרוב, דורי בן זאב, והשניים פצחו בביצוע חי של השיר 'למון טרי', להנאת הקהל. ריצ'י הייבנס, האמן הידוע שאף פתח את פסטיבל וודסטוק המקורי, נכח באולם ואף התחבק בעת ההפסקה עם שלום. הוא לא הפסיק פה ואף פינק את הקהל בביצוע חי משלו לשיר שהפך אותו באותו פסטיבל ידוע מאוגוסט 1969 - FREEDOM. בקהל נכחו אריק איינשטיין, אסתר שמיר, מתי כספי ורבים אחרים וטובים.

השנה היא 1979. אריק איינשטיין ושלום חנוך הופיעו יחדיו בהיכל התרבות שבתל אביב, במסגרת סיבוב ההופעות המשותף של השניים. המופע רב הנגנים החזיר לבמה קלאסיקות רבות מתחילת אותו עשור, בעיבודים עדכניים לרוח תקופת סוף הסבנטיז. הקהל, שנכח במקום הגיב באופן נלהב מדי. מנהלי 'היכל התרבות' צפו, קצפו והחליטו שלא לאפשר יותר לשני אלה להופיע באולם הנחשב. לאחר דין ודברים הושג הסכם לפיו השניים יחזרו להופיע שם. כשהחלה ההופעה דאגו אריק ושלום להרגיע מיד את הקהל, כדי שלא ישתולל, יקפוץ על הכסאות או ידליק נרות. הקהל נענה לבקשת האמנים ושר עימם בגרון ניחר ונרגש את השירים האהובים כל כך.

ביוני 2017 פורסם כי גיחתו של שלום חנוך להופיע בלוס אנג'לס לא נחלה הצלחה. ובכן, לא כך היה הדבר באפריל 1980, כשהגיע שלום להופיע באולם 'רוקסי' ששכן בשדרות סאנסט שבהוליווד. אולם זה לא היה גדול והכיל עד 500 איש. מה שכן, אותו אולם אירח על הבמה שלו שמות גדולים ביותר ששאפו להגיע אליו - פרנק זאפה, פול סימון, אלטון ג'ון, סנטאנה ועוד. האמנים הגדולים הסכימו לקבל שכר זעום עבור הופעתם - 750 דולר. העיקר לדרוך על הבמה המקודשת ההיא.

מדוע רצו אותם אמנים להגיע ל'רוקסי'? כי זה היה המקום לבדוק הופעה חדשה, מול קהל קטן יחסית, לפני שמוציאים אותה לקהל הרחב.

כשנודע כי שלום חנוך מגיע להופיע נלחמו הקופאים המקומיים בקושי להגות את שמו של האמן אותו באו למכור, אך בסופו של דבר הוכרז כי זה מופע סולד אאוט. במודעות הפרסומת תוייג שלום כ'אמן פולק'. הוא עלה על הבמה בלבוש לבן, עם גיטרה אקוסטית ועם גיטריסט ליווי לצידו, ששמו ג'ף ריצ'מן. השניים פצחו במיטב להיטיו המוכרים לכל מחיאות הכפיים הנלהבות של הקהל. נכחו שם גם הבמאי בועז דוידזון וצבי שיסל, שדאג לתאורה. למחרת הופעתו של שלום חנוך, עלתה לבמת הרוקסי להקת ה'קלאש'.

ב-1 בספטמבר בשנת 1972 יצא באנגליה תקליטון חדש לדייויד בואי ובו השיר JOHN I'M ONLY DANCING.

השיר הזה עוסק במערכת יחסים הומוסקסואלית. לאחר ריקוד עם בחורה, הזמר מרגיע את ג'ון, בן זוגו הגבר, שהוא "רק רוקד" איתה ואינו מעורב רומנטית. היו שהציעו גם שזו הייתה תגובתו של בואי להערת גנאי שהשמיע ג'ון לנון על צורת הלבוש של בואי. מספר חודשים לפני יציאת השיר הזה, בואי טען שהוא דו מיני כשהתראיין למלודי מייקר והקונוטציות ההומוסקסואליות של השיר הזה גרמו לכך שבארה"ב הוא חטף התעלמות מצד התקשורת. בהמשך יצאה גרסה נוספת של השיר עם תוספת סקסופון.

דאי דייויס, איש היח"צ אז במשרד של מנהלו של בואי, טוני דפריס: "היה דיון גדול אם להוציא את זה או לא, שיר שאינו מאלבום - חשבתי שמצב הרוח שלו מתאים בדיוק לאופן שבו הדברים מתפתחים. ואז כשהשיר לא הצליח כל כך, טוני התבאס ממני מאד".

המתופף פה היה וודי וודמאנסי, שכתב בספרו: "חברת התקליטים RCA החשיבה את השיר כמסוכן מכדי להוציא אותו בארה"ב ותוכנית הלהיטים הבריטית, טופ אוף דה פופס, אסרה את הסרטון וסירבה להשמיע אותו והסיבה שניתנה היא שהוא לא היה לטעם הבי.בי.סי". שנים לאחר צאת התקליטון אמר בואי: "זה היה הניסיון שלי לעשות המנון דו מיני, וזה היה מוצלח להפליא. נדהמתי שהבי.בי.סי השמיע את זה".

ב-1 בספטמבר בשנת 1969 נערך בבנייני האומה בירושלים שיחזור פסטיבל סן רמו האיטלקי.

ועכשיו כולם לשיר ביחד:

הביאו את דוד גרשון וגם את דודה דליה

הרי ודאי הם לא ראו מה בא פה מאיטליה

שילחו מברק לסאשה. כדאי מאד לקרוא לו

אולי יהיה על הבמה שיחזור של בובי סולו

גם זה קרה החודש, ספטמבר, בשנת 1977:

אם חשבתם שהחיים על הבמה פרועים, חכו שתשמעו מה קורה כשהאורות כבים והגיטרות חוזרות לנרתיקים. קחו נשימה עמוקה, כי אנחנו צוללים ראש לתוך הדרמות, העסקאות, השערוריות והרגעים הביזאריים שהופכים את עולם הרוק למה שהוא.

צרות בגן עדן של הרוק'נ'רול

נראה שהצרות פשוט לא מרפות מהרולינג סטונס. סרט דוקומנטרי של הבמאי רוברט פרנק, שתיעד את סיבוב ההופעות האמריקאי של הלהקה ב-1972, הפך לסלע מחלוקת משפטי. הסטונס הגיעו להסדר מחוץ לבית המשפט כדי למנוע את הקרנת הסרט עד 1979 לפחות. מדוע? על פי השמועות, הצילומים הבעייתיים כוללים קטעים של ג'אגר "מסניף אבקה לבנה מקצה של סכין" ושל קית' ריצ'רדס "מזריק סם".

ואם זה לא מספיק, הצרות המשפטיות של ריצ'רדס בקנדה ממשיכות להעסיק את הכותרות. שמועה שהופצה במגזין MODEREN SCREEN טענה שהתיק נגדו נסגר מכיוון שהשוטרים הקנדיים רשמו שם שגוי על צו החיפוש, מה שהפך את כל הראיות ללא קבילות. דובר הלהקה, פול וסרמן, מיהר להכחיש: "ממש לא נכון". ריצ'רדס צפוי לחזור לטורונטו ב-2 בדצמבר לדיון קדם משפט נוסף. למרות זאת, תנאי השחרור בערבות שלו מקלים יחסית ומאפשרים לו לנסוע לכל מקום, כל עוד בית המשפט יודע איפה הוא נמצא. דרכונו אף הוחזר לו בזמן שהוא שוהה בניו יורק ועובר טיפולים רפואיים.

בגזרה רומנטית סוערת יותר, רוד סטיוארט נמצא בעיצומה של פרידה מכוערת במיוחד מבת זוגו לשעבר, השחקנית בריט אקלנד. היא תובעת ממנו חצי מהשווי הנוכחי שלו, ובתגובה, רוד לא חסך במילים קשות בבית המשפט. הוא טען שהיא נהגה למרוח יותר מדי איפור, לא הייתה בקיאה בשפה האנגלית ו"לא הייתה טבחית מוכשרת". כאילו כדי להוסיף שמן למדורה, רוד שכר מאבטחים מחברת פינקרטון כדי שיערכו חיפוש בכל רכב שנכנס ויוצא מאחוזתו (שבה בריט עדיין מתגוררת), מחשש שהיא תבריח החוצה פריטי עתיקות יקרי ערך. כל זה קורה בזמן שסטיוארט חתם על חוזה חדש ועצום עם חברת האחים וורנר, שעל פי הדיווחים הוא החוזה הגדול ביותר שהוצע לאמן עד היום. כנראה שיש לו ממה לשלם.

זאפה חטף זאפטה

מנהל ההופעות של פרנק זאפה, רונלד נהודה בן ה-30 מקליפורניה, התאבד בלאס וגאס בזמן שהלהקה הופיעה במלון אלאדין. מכתב התאבדות נמצא, אך תוכנו לא נחשף.

ביזנס, ביזאר ובלאגן

בצד העסקי, להקת בלונדי ניתקה את כל קשריה עם חברת התקליטים PRIVATE STOCK והמפיק ריצ'רד גוטרר. לדברי המנהל פיטר לידס, "פשוט הרגשתי שהיה חוסר בקידום מכירות וחוסר ידע לגבי מה לעשות איתם". כעת, שתי ענקיות, CBS ו-CHRYSALIS, נלחמות ראש בראש על החוזה הנחשק. כריסליס ניצחה בסיבוב השלישי עם מכת נוקאאוט!

בפינת הביזאר העולמי: שיאנית הביטולים המוזרים היא ריטה קולידג'. מתברר שבסינגפור הרחוקה, אסור לומר את המילה "היי", אפילו לא לחבר טוב, מכיוון שלמילה יש קונוטציות של סמים. לכן, גרסתה של ריטה לשיר "HIGHER & HIGHER" נאסרה לחלוטין להשמעה ברדיו שם.

והנה סיפור קאסטינג שגרם אז לרבים להרים גבה (או שתיים): תוכנן סרט חדש בבימויו של ראס מאייר, שמתעתד לספר את סיפורה של להקת הפאנק, סקס פיסטולס. לתפקיד הראשי לוהקה מריאן פיית'פול ואת אמו של ג'וני רוטן הוחלט שתגלם לא אחרת מאשר כוכבת הקולנוע ריטה הייוורת'! תגובתה הנלהבת של הייוורת' לתפקיד הייתה: "אני בטוחה שהם בחורים נחמדים מאוד". ובכן, לפחות זה עוזר לשלם את החשבונות.

חדשות קצרות מהשטח

טינה טרנר נעצרה על נשיאת אקדח. כשהשופט קנס אותה ב-150 דולר, היא השיבה: "אני מפורסמת ואני צריכה להגן על עצמי!".

בוב סיגר טען שהוא מאבד כשלושה קילוגרמים בכל הופעה. מי אמר שהעסקים האלה לא קשים.

הזיווג הבלתי אפשרי של גרג אולמן ושר תוכנן להגיע סוף סוף על ויניל עם יציאת התקליט המשותף שלהם, ALLMAN AND WOMAN. זה הולך להיות מעניין, בלשון המעטה.

בוז סקאגס ביקר לאחרונה בבית הלבן. מסתבר שבנו של הנשיא, צ'יפ קרטר, הוא מעריץ גדול שלו, והזמין אותו לארוחת צהריים לאחר שהתרשם מהופעתו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.