רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-10 בספטמבר בעולם הרוק (להקת הדלתות ננעלת, פרנק זאפה ברוקסי, פיטר גבריאל מגלה עולם)

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי: "אני יודע שחברי להקת אוריה היפ לקחו הרבה מאיתנו. אני זוכר שחזרתי פעם אחת מהופעה עם ג'ון לורד. נכנסנו לחדר בבית המלון, הדלקנו את הטלוויזיה וראינו לפתע על המסך להקה. הלסת שלנו צנחה כי קלטנו שאותה להקה עושה בדיוק את מה שאנחנו עושים. סולואי גיטרות ארוכים, שירים טיפשיים, צליל דומה, אותו אורגן והשילוב הזהה שלו עם הגיטרה. שנינו חשבנו לעצמנו באותו רגע - 'מה זה, לעזאזל?'...". (רוג'ר גלובר, הבסיסט של דיפ פרפל)

הערב שבו הדלתות נטרקו סופית: מה באמת קרה בהופעה האחרונה בהחלט של THE DOORS?

ב-10 בספטמבר בשנת 1972 נערכה הופעת הסיום של להקת THE DOORS כשלישייה. ג'ים מוריסון כבר לא היה בחיים.

זה קרה באמפיתיאטרון המפורסם HOLLYWOOD BOWL בלוס אנג'לס – מקום שבו ארבע שנים קודם לכן, ביולי 1968, הלהקה עמדה בשיא תהילתה כשארבעת המופלאים האלה הבעירו את הבמה באחת מהופעותיהם החשובות ביותר. אלא שהפעם, שנה וחודשיים לאחר שג'ים מוריסון נמצא ללא רוח חיים באמבטיה בפריס, המציאות הייתה שונה לחלוטין. תחשבו על זה רגע: כמה תעוזה (או אולי שריטה עמוקה) צריך כדי להמשיך להופיע בלי אחד הסולנים והסמלים הכי מהפנטים בתולדות המוזיקה? אבל ריי מנזרק, רובי קריגר וג'ון דנסמור פשוט אהבו לנגן יחד יותר מדי מכדי להניח את הכלים. או שמא הם לא רצו להפסיק להזרים כסף עם המותג שהם בנו?

אז הערב עצמו היה פסיפס סוריאליסטי של צלילים וסגנונות, כמעט כאילו נלקח מחלום קדחתני. את הבמה לא חיממו ה-DOORS לבדם. האירוע נפתח עם קולו המהפנט והנוגה של הזמר-יוצר טים באקלי, אמן מוערך בזכות עצמו, שהכין את הקרקע לבאות. אך באופן אירוני, מי שקיבלו את תפקיד המופע המרכזי, אלו שחתמו את הלילה, לא היו חברי הלהקה המיתולוגית, אלא פרנק זאפה. זאפה, שהגיע עם תזמורת הג'אז-רוק הענקית והחשמלית שלו, הציג לקהל את יצירתו החדשה והמורכבת, THE GRAND WAZOO, מופע וירטואוזי ועוצמתי שהיה עולם ומלואו. בין שני קטבים אלה, באקלי וזאפה, נדחקה הופעת הפרידה של ה-DOORS. תודו שמדובר בליין-אפ הזוי ומבריק גם יחד: מופע פולק מכשף של באקלי, לאחריו להקת רוק חשובה שנלחמת על חייה כסנדוויץ' באמצע הערב, ולקינוח – מפלצת הג'אז-רוק בת עשרים הנגנים של זאפה. עצם העובדה שהלהקה לא הייתה המופע המרכזי שסוגר את הלילה המחישה עד כמה מעמדם נסדק בלי מוריסון בחזית.  

אך למרות המעמד הלא שגרתי, ריי מנזרק, רובי קריגר וג'ון דנסמור לא נתנו לעובדות לבלבל אותם. הם עלו לבמה נחושים ומגובשים, והגישו סט הופעה מהודק שאמנם היה חסר את הכריזמה הפראית של מוריסון, אך פיצה על כך בסאונד בלוזי עשיר ומלא נשמה. השלישייה, שתפקדה כיחידה אורגנית, ניגנה שירים משני התקליטים שהוציאו לאחר מותו של חברם. מדובר באלבומים OTHER VOICES שיצא בסתיו 1971 ו-FULL CIRCLE שהוקלט בלונדון ויצא בקיץ 1972. הסט באותו ערב כלל בסך הכל תשעה שירים, ומתוכם רק שני שירים ישנים מימי מוריסון! השאר היו שירים חדשים כמו שיר הפתיחה TIGHTROPE RIDE, שנכתב כמעין התמודדות ישירה עם מותו של ג'ים, ו-SHIPS WITH SAILS הג'אזי והיפהפה. הנגינה הווירטואוזית של מנזרק, הטאץ' הכל-כך ייחודי של קריגר והתופים המדויקים להפליא של דנסמור הוכיחו שללהקה הזו היה מנוע מוזיקלי פנומנלי, גם אם הם נאלצו לשיר בעצמם.  

הקלידן, ריי מנזרק, שתפס גם את עמדת השירה, היה במצב רוח מרומם באופן מפתיע. הוא התבדח עם הקהל ושידר עסקים כרגיל. כשהגיע הזמן להציג את אחד השירים מהתקליט החדש, פרי עטו של הגיטריסט רובי קריגר, הוא לא חסך במילים. "אוקיי, רובי, מדהים..." הכריז מנזרק במיקרופון, "קבלו את האיש האלוהי והסקסי, רובי קריגר, שייתן לכם שיעור בספרדית הערב". הכוונה הייתה לשיר THE MOSQUITO. המעבר מהפואטיקה האפלה של ג'ים לשיר על יתוש ובוריטו אמנם גרם לכמה מעריצים להרים גבה, אבל איזה גרוב נפלא יש שם!  

אך הרגע המצמרר והזכור ביותר של הערב הגיע לקראת סיומו. כשהאקורדים הראשונים של הלהיט הגדול ביותר שלהם, LIGHT MY FIRE, עמדו להתנגן, השתתק מנזרק לרגע. דבריו הבאים נשמעו, במבט לאחור, לא רק כהקדשה אלא כהספד של ממש ללהקה כפי שהעולם הכיר ואהב אותה.

"כשרק התחלנו את הלהקה, היינו ארבעה", אמר בקול שקט ומהורהר. "אחד הבחורים חסר לנו עכשיו. אני לא בטוח אם אתם יודעים את זה או לא, אך הוא נקלע לתאונה והוא לא פה עכשיו". הקהל הקשיב בדממה. 

"אבל הוא יחזור! הוא יחזור בפעם הבאה בה ננגן פה, בהוליווד בול", המשיך, מנסה להחדיר נימה של תקווה מוזרה. "אנחנו ננסה לבצע את השיר הבא בתקווה שהוא מסתובב פה איפה שהוא. אנחנו נעשה את השיר הזה בשביל ג'ימבו. אוקיי, ג'ים - תתכונן. אני יודע שאתה נמצא פה איפה שהוא. אז תתכונן כי הנה זה בא".  

הלהקה פצחה בביצוע של השיר כשאיתה על הבמה גם אמן הג'אז הנודע צ'ארלס לויד, שהוסיף ממד חדש ומרגש לצליל המוכר. לויד, שהתארח וניגן בחליל באלבום FULL CIRCLE, עלה לבמה כבר מוקדם יותר בסט כדי לנגן בשיר THE PIANO BIRD, ונשאר על הבמה לחמשת השירים האחרונים כדי ללוות את החברים באלתורי ג'אז מבריקים. בסיום השיר, כשצליליו האחרונים התפוגגו אל תוך הלילה, זרק מנזרק לחלל האוויר את המשפט האחרון מהבמה: "המון תודה לכם. תודה לך, ג'ים. אנחנו נתראה".  

אף אחד בקהל לא ידע זאת באותו רגע, אך אלו היו המילים האחרונות של להקת ה-DOORS לקהל הרחב לשנים הבאות. זו הייתה הופעתם האחרונה תחת השם הזה. לאחר שירדו מהבמה, חברי הלהקה פנו לחגוג את סיום הדרך במסיבה פרועה באחוזה בהוליווד, שנמשכה עד אור הבוקר. למרות שבתחילת 1973 השלישייה עוד נסעה ללונדון וחיפשה סולן מחליף (והחברים אפילו שקלו לגייס לשורותיהם את איגי פופ הפרוע), הרעיון נגנז במהרה. הם הבינו שאת הכימיה המאגית של ארבעתם אי אפשר לשחזר עם אף אדם אחר. זה היה סיום הולם וקליפורני לסיפור של להקה שהגדירה מחדש את גבולות הרוק והפכה לסמל של תקופה שלמה. הדלתות אולי נסגרו סופית באותו לילה, אך המוזיקה שלהן ממשיכה להדהד, חזקה ורלוונטית מתמיד.  

גאון או מטורף? מה באמת קרה כשאמהות ההמצאה של פרנק זאפה השתלטו על מועדון ה-ROXY!

ב-10 בספטמבר בשנת 1974 יצא אלבום ההופעה הכפול של פרנק זאפה, ROXY AND ELSEWHERE. זו יצירת מופת חיה של טירוף מוסיקלי, אלבום שגם אחרי עשרות ומאות האזנות פשוט לא מפסיק להעיף לי את המוח בכל פעם מחדש! עבורי, מדובר באחד מאותם רגעי שיא נדירים שבהם מוזיקה מפסיקה להיות רק צלילים והופכת לרכבת הרים פסיכית של פיוז'ן, רוק מתקדם והומור פסיכי גאוני.

אההה... לזה בדיוק אני קורא אלבום הופעה! אני אמנם אמנע מלהגדיר את התקליט הזה כ'אלבום ההופעה הטוב ביותר של פרנק', כפי שמעריצים כה רבים עושים – פשוט משום שבמקרה של זאפה קשה מאוד למתוח קו מדויק בין אלבום אולפן לאלבום הופעה חיה; שלא לדבר על סדרת האלבומים האינסופית YOU CAN'T DO THAT ON STAGE ANYMORE. אבל חוויית ההאזנה הזו היא באמת משהו יוצא דופן! החומר כאן הוא כמעט כולו חדש לגמרי, וטכנית זה הופך את ROXY לעוד חוליה בשרשרת תקליטי אמצע שנות השבעים שלו שנפתחה עם OVERNITE SENSATION, אבל 'תחושת ההופעה החיה' הופכת אותו להרבה יותר. והלהקה ממש זורחת כאן, במיוחד פרנק בעצמו – שמספק כאן כמה מסולואי הגיטרה הגדולים יותר שלו.

הכל התחיל ,או אם אדייק בנתונים ההיסטוריים – הגיע לשיאו, באפריל 1974, כאשר זאפה החליט לצאת למסע הופעות נוסטלגי במקצת תחת השם 'עשר שנים לאמהות', כמחווה ללהקתו, אמהות ההמצאה, אף על פי שעיקר הקלטות הבסיס לאלבום בוצעו עוד קודם לכן, בין ה-8 ל-10 בדצמבר 1973, במועדון ה-ROXY שבלוס אנג'לס, ואילו ההופעות של מאי 1974 (בפנסילבניה ובשיקגו) סיפקו את רצועות ה-ELSEWHERE. אך זו לא הייתה סתם נסיעה במורד שביל הזיכרונות. זאפה הרכיב עבור הסיבוב הזה נבחרת חלומות של נגנים, מעין יחידת קומנדו מוזיקלית שהייתה מסוגלת לבצע את הפעלולים המסובכים ביותר שרקח במוחו הקודח.

הלהקה כללה שמות כמו הבסיסט טום פאולר, אחיו ברוס פאולר בטרומבון, ואח נוסף, וולט פאולר, שהיה וירטואוז רב-כלי וניגן בחצוצרה בחלק מההופעות. לצדם ניגנו נפוליאון מרפי ברוק הכריזמטי בסקסופון וחליל, הקלידן הפנומנלי ג'ורג' דיוק, וצמד מתופפים קטלני, ראלף האמפרי וצ'סטר תומפסון, שיצרו קיר קצב בלתי חדיר ששום דחפור שבעולם לא היה מצליח להזיז מילימטר. את ההרכב השלימו הגיטריסט ג'ף סימונס, רות' אנדרווד המדהימה במרימבה, ובתחילת הדרך גם חבר אמהות ההמצאה המקורי, הקלידן דון פרסטון. אלא שפרסטון החליט לפרוש זמן קצר לאחר תחילת הסיבוב, ועשה הסבה מקצועית מפתיעה כשהפך למנהל המוזיקלי של זמר הפופ ליאו סאייר!

האלבום הזה נועד להציג את להקת ה-MOTHERS כהרכב מהודק ומגובש שמנגן מוזיקה שהיא בהחלט ניסיונית, אך לעולם אינה מרחפת או מנותקת מדי מכדי ליהנות ממנה. הפואנטה היא ליצור חוויית הופעה חיה שתצליח בעת ובעונה אחת לייצר התרגשות רוק אמיתית מצד אחד, ולהיות מורכבת ככל האפשר מאידך. באופן מעניין, השם המקורי שתוכנן לאלבום היה בכלל LIVE ALL OVER THE PLACE, שם שבהחלט שיקף את האנרגיה המתפרצת. רעיון נוסף שנגנז היה שאיפתו של זאפה להוציא את האלבום בסאונד קוואדרפוני, טכנולוגיית סראונד לארבעה רמקולים שהקדימה את זמנה, אך נחשבה למסובכת ויקרה מדי להפקה המונית באותה תקופה. זאפה חלם שהמאזין בבית ירגיש כאילו הוא עומד ממש על הבמה במועדון, כשסולו הטרומבון מגיח מרמקול אחד, המרימבה המחשמלת מרמקול שני, ושני המתופפים מפרקים לו את הצורה מאחור. חזון מבריק, אבל תעשיית האודיו הביתית של שנת 1974 פשוט לא עמדה בקצב שלו. אלבום אחר שלו, APOSTROPHE שיצא באותה שנה, כן זכה למיקס הסראונד הזה.

ומה שהפך את ROXY AND ELSEWHERE לאלבום פורץ דרך היה לא רק המוזיקה, אלא גם הגישה להפקה. לראשונה, קהל המעריצים של זאפה קיבל לידיו אלבום הופעה עם סאונד נקי, צלול ומלוטש, בניגוד להקלטות הופעה הגולמיות יותר שהיו נפוצות אז (קחו לשם השוואה אלבומי הופעות של זאפה מלפני כן ששמם FILLMORE EAST JUNE 1971 או JUST ANOTHER BAND FROM LA ותבינו את השיפור בסאונד ב-ROXY AND ELSEWHERE). זאפה, פרפקציוניסט ידוע, לא הסתפק בסאונד החי בלבד. הוא לקח את ההקלטות מההופעות ברוקסי וב-ELSEWHERE והכניס אותן לאולפן לשיפוצים קוסמטיים. התוצאה היא יצירת כלאיים מרתקת: אלבום שמרגיש חי וספונטני, אך נשמע מדויק ומהודק כמו תקליט אולפן. המהלך הזה היה כל כך חשוב לזאפה, עד שהוא השקיע כ-35,000 דולר (סכום עתק לאותם ימים) כדי לצלם את ההופעות ברוקסי באופן מקצועי, אך למרבה הצער, התוצאה המצולמת נשארה במחסן האישי שלו ונחשפה לציבור רק עשורים רבים לאחר מכן. מדובר היה בסרטי פילם 16 מ"מ איכותיים שצילם צוות מקצועי, אך בעיות טכניות קשות בסנכרון בין ערוצי הסאונד לתמונות מרובות המצלמות שברו את רוחו של זאפה. הפרויקט ננעל עמוק בתוך הכספת המפורסמת שלו, ורק בשנת 2015, בזכות טכנולוגיה דיגיטלית חדישה, ראה אור הסרט הרשמי ROXY THE MOVIE. כשרואים בעיניים את הנגנים מבצעים את התווים המשוגעים האלה בחיוך ממזרי תוך כדי שהם מזיעים על הבמה, מבינים שזה היה נס מוזיקלי של ממש!

התיקונים האולפניים, או בשפת המוזיקאים-טכנאים OVERDUBS, היו חלק בלתי נפרד מהתהליך. דוגמה מצוינת לכך היא סולו הטרומבון המטורף של ברוס פאולר בקטע DON'T YOU EVER WASH THAT THING. פאולר הסביר מאוחר יותר: "הסיבה לתיקון לא הייתה שהסולו בהופעה היה גרוע. פשוט צליל התופים זלג לתוך המיקרופון שלי והרס את הסאונד. אז נכנסנו לאולפן, הקלטתי את הסולו מחדש, ולמזלי הקסם נשאר". גם נפוליאון מרפי ברוק סיפר על תהליך דומה בשירים VILLAGE OF THE SUN ו-CHEEPNIS: "פרנק רצה שאשיר את תפקיד השירה שלי פעמיים באולפן, ולמעשה מחקנו את ערוץ השירה החי של ג'ורג' דיוק. לאחר מכן החלטנו שאבצע גם תפקידי שירה הרמוניים נוספים". למעשה, האלבום מכיל הרבה יותר תיקונים ממה שהנגנים חשפו, מה שהופך אותו ליצירה מופתית אך כזו שאינה משקפת במאה אחוז את מהלך ההופעה המקורי. אבל בינינו, למי אכפת מהטהרנות הזו? פרנק ראה באולפן כלי נגינה לכל דבר, והתוצאה הסופית כל כך עשירה וממכרת שהתיקונים האלה רק משרתים פה את היצירה. כששומעים את שכבות הקולות המושלמות של נפוליאון מרפי ברוק, הלב שלי פשוט מתרחב מאושר.

אך החיים תחת שרביטו של זאפה לא היו קלים. הוא היה מנהיג תובעני שדרש מהנגנים שלו יכולות על-אנושיות. נפוליאון מרפי ברוק תיאר את התקופה כאתגר מתמשך: "פרנק לא הרשה לי לנגן בסקסופון או בחליל על הבמה עד שלא שיננתי באופן מושלם כל תו שכתב. הבנתי שעליי לעבוד קשה מאוד כדי להיות חלק מהאנסמבל. הוא איתגר אותנו כל הזמן, ולפעמים היה משפיל אותנו בכוונה על הבמה. הקהל חשב שזה חלק ממערכון קומי, אבל אנחנו ידענו שהוא רציני לחלוטין. בשלב מסוים, כל הנגנים קיימו פגישה בלעדיו והחלטנו שצריך לעצור את זה. הפתרון היה פשוט וגאוני: לשנן את המוזיקה שלו יומם וליל עד לרמה כזו שלא יהיו לו סיבות להעיר לנו". המשטר הזה אולי נשמע כמו טירונות ביחידה מובחרת, אבל זה בדיוק מה שהפך אותם לאנסמבל הכי מהודק על הגלובוס. הם ניגנו מקצבים מורכבים להחריד בעיניים עצומות ומתוך שינה, כאילו מדובר בשיר רוק פשוט של שלושה אקורדים!

על עטיפת האלבום המפורסמת נראה זאפה עם גיטרת הגיבסון SG האהובה עליו. הוא סיפר על גורלה העגום: "הגיטרה הזו נפגעה קשות בהמשך, בגלל חברת תעופה לא אחראית שפשוט ריסקה אותה. הצוואר נסדק ונגרמו עוד נזקים. תיקנתי אותה, אבל היא אף פעם לא חזרה להיות מה שהייתה. קשה לשמור אותה מכוונת, ולכן היא כבר כמעט לא בשימוש". ביולי 1974 הוא אכן החליף אותה בהעתק SG שיוצר במיוחד עבורו.

הנה כמה עובדות קטנות שהופכות את התקליט למרתק עוד יותר: אתחיל עם השיר DUMMY UP: שם השיר הוא ביטוי סלנג אמריקאי שמשמעותו "תשתוק" או "סתום את הפה". מדובר באלתור שלועג לתרבות הסמים ולמערכת החינוך האקדמית, כשהחברים מנהלים דיאלוג מטורלל על עישון תעודת בגרות תיכונית עטופה בתוך גרב ספורט משומשת של אתלט. פרנק מנצח על כל ההזיה הזו ומתפוצץ מצחוק ברקע – הומור זאפאי טיפוסי בשיא תפארתו! בסדר, החברים הם לא ממש מנגנים שם, אלא בעיקר מציגים קטעים מצחיקים ועושים שטויות. אבל זה חלק מההוויה.

והקטע ECHIDNA'S ARF עוסק בקיפודן נמלים אוסטרלי, חיה קטנה וחמודה. משפחת זאפה אימצה ומימנה את הגידול של חיה כזו בגן החיות של לוס אנג'לס, והעניקה לה את השם אוולין. אוולין עצמה זכתה לאזכור בתקליט האולפן הבא של זאפה, ONE SIZE FITS ALL. המוזיקה כאן מורכבת ומהירה כל כך, שנדמה כאילו קיפודן הנמלים עצמו מדלג במהירות על המרימבה של רות' אנדרווד, שנותנת כאן עוד אחת מתצוגות התכלית המרשימות בקריירה שלה. זה באמת משהו מיוחד! קודם כל, ה'סימפוניה' הזו מהירה מספיק ובעלת דרייב אדיר, כך שהיא לרגע לא נגררת – זה תענוג מוחלט לפתוח את הווליום עד הסוף ולהשתגע לחלוטין מזה. ארבע הדקות של ECHIDNA'S ARF מצליחות להכיל בתוכן משהו כמו כשני תריסרי מלודיות שונות, משקלי קצב, ריפים ורעיונות מקוריים. והדבר הכי מצחיק הוא שעם כל השינויים הבלתי פוסקים האלה, המנגינה אף פעם לא נשמעת כמו בלגן. הכל זורם פנימה והחוצה בצורה כל כך חלקה, עד שהייתם חושבים שהחבר'ה האלה נולדו עם הידע איך לעבור מ-4/4 ל-5/7 ומי יודע, אולי 13/15 בתוך שניות ספורות! קריאות המענה בין כלי הנשיפה, הוויברפון, הגיטרה והקלידים הן כה מושלמות, שזה כמעט כאילו כל הדבר הזה נוגן על ידי אדם אחד בלבד. במצמוץ עין, בלי אף טעות ובלי אף תו חסר; זה ממש מפחיד ומעורר יראת כבוד!

והשיר CHEEPNIS. אההה... זה אחד האהובים עליי ביותר באלבום. בשיר זה זאפה מספר על מפלצת בשם FRUNOBULAX. הוא טען שהשם מבוסס על כינוי שהדביק לכלב הרועים שלו, FRUNEY. עם זאת, לרות' אנדרווד הייתה גרסה אחרת: "זה שם שאשתו של פרנק, גייל, המציאה. הוא התבסס על פרה שבתם, מון, ציירה כשהייתה בת חמש". השיר הוא שיר הלל משעשע של זאפה לסרטי אימה ומדע בדיוני זולים ודלי תקציב משנות החמישים (סרטי B-MOVIES). זאפה אהב במיוחד את העובדה שבסרטים הללו היה אפשר לראות בבירור את החוטים שמחזיקים את המפלצות או את הרוכסן בגב של תחפושת הגומי ("אמרתי: אתם רואים עכשיו? את החוטים הקטנים שמחזיקים את עכביש הענק? את הרוכסן מהיצור מן הלגונה השחורה? את פתחי האוורור ליד המכלים שמהם עולות הבועות? ואת הכנפיים בצד של הירח...'). ובהקדמה החיה לקטע, פרנק מספר לקהל שמפלצת הענק FRUNOBULAX היא פודל ענק ממדים בגובה של כ-150 מטרים שתוקף את העיר ושתמיד יש בסרטים האלו גברת שנוקעת את העקב שלה... פרייסלס!

והשיר VILLAGE OF THE SUN? זהו אחד הקטעים האוטוביוגרפיים והנוסטלגיים ביותר שזאפה כתב אי פעם. השיר מוקדש לשנות נעוריו בעיירה סאן וילג' שבעמק אנטילופ בקליפורניה, אזור מדברי שהיה שופע חוות תרנגולי הודו וסופות חול אכזריות שקילפו את הצבע ממכוניות וסדקו שמשות (כפי שמתואר ישירות במילות השיר). באותה עיירה קטנה, שרובה הייתה אוכלוסייה שחורה והיספנית, הקים זאפה את להקת הרית'ם אנד בלוז המוקדמת שלו THE BLACKOUTS, שנהגה להופיע במועדון המקומי THE VILLAGE INN & BARBECUE מול קהל שיכור שרקד בתנועות מעידה משעשעות. הביצוע של נפוליאון מרפי ברוק מעניק לשיר הזה גרוב ונשמה נפלאים.

והשיר SON OF ORANGE COUNTY? ובכן, "בן מחוז אורנג'" הוא לא אחר מאשר נשיא ארצות הברית דאז, ריצ'רד ניקסון, שנולד ביורבה לינדה שבמחוז אורנג', קליפורניה. השיר הוקלט במאי 1974, בשיאה של שערוריית ווטרגייט, וזאפה שילב בו בעוקצנות את הציטוט הידוע לשמצה של ניקסון I AM NOT A CROOK ("אינני נוכל"). באופן כמעט נבואי, ניקסון התפטר באוגוסט 1974, שבועות ספורים בלבד לפני שהאלבום יצא לחנויות! הקטע הזה משחזר את האווירה של להקת ה-MOTHERS המוקדמת, עם תחושה הרבה יותר נינוחה, ביתית ושלווה משאר האלבום!

השיר MORE TROUBLE EVERY DAY: הקטע שמתחבר ישירות לסולו הגיטרה של SON OF ORANGE COUNTY הוא עיבוד פאנק-רוק כבד וסוחף לקטע הוותיק TROUBLE EVERY DAY, מאלבום הבכורה של אמהות ההמצאה משנת 1966, FREAK OUT!. השיר המקורי נכתב בעקבות מהומות וואטס שזעזעו את לוס אנג'לס ב-1965, ותקף בחריפות את האופן שבו מהדורות החדשות בטלוויזיה ניצלו את האלימות לטובת רייטינג מסחרי. הביצוע ברוקסי הופך את המחאה החברתית לחגיגת קצב מחשמלת עם צמד מתופפים שנשמע כמו רעידת אדמה.

וקבלו את הקטע BE-BOP TANGO (OF THE OLD JAZZMEN'S CHURCH): הוא סוגר את התקליט הכפול נמשך מעל 16 דקות של קרקס מוזיקלי גאוני. כאן זאפה הכריז את המשפט האלמותי שלו: "ג'אז אינו מת, הוא רק מריח מוזר" והזמין אנשים מהקהל לעלות לבמה ולרקוד לצלילי מקצבי בי-בופ מסובכים ומפותלים עד אימה. היכולת של ההרכב לנגן תווים כמעט בלתי אפשריים תוך כדי הומור, צחוק ואינטראקציה תיאטרלית עם המעריצים מראה מדוע הלהקה הזו נחשבת לחד-פעמית. בדקות הראשונות פרנק מספר לנו שהם הולכים לנגן 'טנגו סוטה' ושהם לא ינגנו אותו מהר מדי כדי שהכל יוקלט כמו שצריך בסרט ההקלטה. יש גם רגע אדיר שבו פרנק מצביע על הפעמון המצלצל וזועק: 'פעמון הפרה כסמל לתשוקה חסרת מעצורים, גבירותיי ורבותיי!' – זה תמיד קורע אותי מצחוק! ולברוס פאולר יש כאן סולו טרומבון מכובד.

אני מת על קטע שיתוף הקהל, שבו פרנק מזמין אנשים לבמה ומבקש מהם לרקוד לצלילי שירת הסקאט של ג'ורג' דיוק ("זה מקצב פשוט של הולכי-רגל, אל תרקדו למקצב הזה, תרקדו לפי מה שג'ורג' שר..."). ובסוף עוד עולה לבמה חשפנית (שגם רואים אותה על גבי העטיפה).

עם השנים, הארכיון של זאפה נפתח, ומעריצים זכו לקבל גרסאות נוספות וטהורות יותר של אותן הופעות. תחילה יצא ROXY BY PROXY, שהציג את ההופעות ללא התיקונים האולפניים, ולאחר מכן שוחררה קופסה מהודרת המכילה את כל ההקלטות מהרוקסי, במצבן הגולמי והחי ביותר. כל אלה רק מחזקים את המעמד של ROXY AND ELSEWHERE כאלבום מכונן, צילום רנטגן מדויק למוחו של גאון מוזיקלי בשיא יצירתו, ושל להקה שהייתה, ללא ספק, אחת הטובות ביותר שניגנו אי פעם על כדור הארץ. בין אם בגרסת הוויניל המקורית של 1974 ובין אם בקופסה המורחבת THE ROXY PERFORMANCES, האלבום הזה מוכיח שמוזיקה מורכבת ומתוחכמת לא חייבת להיות יבשה או כבדת ראש – היא יכולה להיות הדבר הכי חי, מרגש, מצחיק ומחשמל שיש.

למעשה, לאחר פירוק ההרכב הזה, פרנק מעולם לא הצליח למצוא משהו טוב יותר! נכון, היה ההרכב ההוא משנת 1976 עם טרי בוזיו ואדי ג'ובסון והלהקה של סיבוב ההופעות מ-1988 שהייתה כנראה מעט מקצועית יותר (במובן ה'מלוטש' של המילה), גדולה ומגוונת אך גם מסוכסכת יותר, אך הן מעולם לא היו מסוגלת לנגן קטעים כמו ECHIDNA'S ARF – כי עבור יצירות כאלה, לא המקצוענות היא זו שקובעת, אלא הווייב של להרגיש את האחר בנגינה! האם הייתם יכולים כיום להקים הרכב כמו נבחרת הרוקסי של זאפה ולנגן משהו כזה?

דמעות, סאטירה וסטירה מצלצלת בפרצוף: הסיפור המטורף מאחורי הקלאסיקה הדרומית של רנדי ניומן. 

ב-10 בספטמבר בשנת 1974 יצא אלבום קונספט של רנדי ניומן ושמו GOOD OLD BOYS. זה מקבץ של סיפורי סאטירה ודרום מעולה. במקור, האלבום הזה בכלל נולד תחת השם JOHNNY CUTLER'S BIRTHDAY, כשרנדי תכנן קונספט הדוק סביב דמות של פועל דרומי פשוט ביום הולדתו. הוא החליט לפרק את המבנה הנוקשה לטובת פסיפס רחב, ססגוני ומבריק בהרבה של הדרום האמריקאי, אך הרוח הזו נותרה בליבת היצירה. 

ללא ספק, זוהי אחת מיצירותיו הפרובוקטיביות והמורכבות ביותר של רנדי ניומן. האלבום צולל לעומק הנוף הפוליטי-חברתי של דרום ארצות הברית, ובוחן נושאים של גזענות, פערי מעמדות וקונפליקט תרבותי, בתערובת של הומור אפל, אירוניה ואמפתיה. לפיכך, אין זה רק אוסף של שירים, אלא פרשנות עוצמתית על הזהות הדרומית והסתירות בחברה האמריקאית. וזה בדיוק מה שאני כל כך מעריץ אצלו: היכולת לגרום לי לצחוק עד דמעות, להתכווץ בכיסא מרוב חוסר נוחות, ומיד אחר כך להתרגש עד עמקי הנשמה מעיבוד תזמורתי שמימי. אין הרבה דברים כאלו במוזיקה המודרנית.  

לשם הרקע: שנות ה-70 באמריקה היו תקופה של שינוי חברתי משמעותי. התנועה לזכויות האזרח השיגה ניצחונות בחקיקה, אך המתח הגזעי ואי-השוויון הכלכלי נותרו בולטים, במיוחד בדרום. ניומן, לאחר הצלחת תקליטו SAIL AWAY, השתמש באלבום הזה כדי לשקף את רגשותיו המעורבים כלפי האזור. הוא השתמש בכישורי ההתבוננות החדים שלו כדי לתאר את מורכבותו וסתירותיו של המצב. למרות שניומן נולד בלוס אנג'לס, הוא בילה בילדותו קיצים שלמים בניו אורלינס אצל משפחתה של אמו. החיבור השורשי הזה העניק לו הבנה אינטימית של הדרום, עם כל הניואנסים והמקצבים המקומיים. כדי להביא את הצליל הזה לשלמות באולפן, הוא גייס נבחרת נגנים מפוארת שכללה את ריי קודר בגיטרה סלייד מופלאה, וליווי קולי של חברי להקת איגלס – דונלד הנלי וגלן פריי.  

השיר הפותח, REDNECKS, נותן את הטון לאלבום כולו. השיר, שנכתב מנקודת מבטו של אדם לבן דרומי, משתמש בשפה חריפה ובאירוניה כדי לחשוף את הבורות והצביעות של הדרום והצפון כאחד. כעסו של המספר מכוון אל האליטה הליברלית הצפונית, שלדעתו מגנה את הגזענות הדרומית בעודה מתעלמת מהגזענות המערכתית הקיימת בערים שלה. בשנת 1970 צפה ניומן בתוכנית הטלוויזיה THE DICK CAVETT SHOW, שבה התארח מושל ג'ורג'יה הגזען לסטר מדוקס לצד כוכב הפוטבול האפרו-אמריקאי ג'ים בראון. המנחה קאבט והקהל הניו-יורקי עקצו והשפילו את מדוקס עד שזה קם ועזב בזעם את האולפן. ניומן, שתיעב את כל משנתו של מדוקס, חש אי-נוחות דווקא מהזחיחות וההתנשאות המוסרית של אנשי החוף המזרחי, ששפטו את הדרום בלי להביט על הגטאות בערים שלהם. 

השיר המרכזי באלבום, LOUISIANA 1927, מעביר את המיקוד אל השיטפון הגדול במיסיסיפי בשנת 1927 – קטסטרופה שהשפיעה באופן לא פרופורציונלי על קהילות שחורות עניות. באמצעות מנגינה שנשמעת כמעט כמזמור, ניומן מציב את היופי השלו של הדרום עם המציאות הקשה שעמה מתמודדות אוכלוסיות מוחלשות בו. הפזמון, "הם מנסים לשטוף אותנו הרחק מכאן", מבהיר את המסר בנוגע למניעים שמאחורי האירועים – נושא שחוזר על עצמו לאורך האלבום. ניומן הושפע מקריאת ספר על השיטפון הגדול ומסיפורי קרובי משפחתו. ניומן אף הודה בחיוך שהכניס שגיאה מטאורולוגית מכוונת למילים: הוא שר על עננים שמגיעים מצפון – תופעה נדירה ביותר בלואיזיאנה – כדי להעצים את הדימוי המטאפורי כאילו הצפון שלח במזיד את העננים להטביע את הדרומיים. השיר הנוגע ללב הזה קיבל משמעות נבואית ומצמררת 31 שנים מאוחר יותר, כשהפך להמנון הבלתי רשמי של אסון הוריקן קתרינה ב-2005.  

שיר משמעותי נוסף, BIRMINGHAM (העיר האמריקאית, לא הבריטית), מציע מבט קליל לכאורה על האדם הדרומי ממעמד הפועלים, המוצא גאווה בעירו ובאורח חייו. עם זאת, מתחת למנגינה הנעימה מסתתר דיוקן של קיפאון כלכלי והזדמנויות מוגבלות, שממחיש את מערכת היחסים המורכבת של הדרום עם מודרניות וקידמה. שיר זה, כמו רבים אחרים באלבום, גדוש באירוניה ומאתגר את המאזינים להביט מעבר לפני השטח. הגיבור בשיר הוא עובד מפעל פלדה שמתגאה בכלבו הנאמן ובאשתו. וכאן בדיוק מתחבר עוד רגע של גאונות צרופה: השיר הבא אחריו הוא MARIE, השם של אותה אישה, מהבלדות היפות והעצובות יותר. הטרגדיה המרגשת של השיר היא שאותו גבר מסוגל להביע אהבה אמיתית, עדינה ופיוטית כלפי אשתו רק ברגעים שבהם הוא שיכור עד אובדן חושים. ברגע שהוא מתפכח, הוא חוזר למסכה הגברית המחוספסת והאטומה. 

כך נכתב על האלבום בביקורת ברולינג סטון בזמנו: "האמברוז בירס של הרוק'נ'רול שחרר מבחר נוסף של פנטזיות מרות ונואשות. לאלבום זה אווירה 'דרומית' רעיונית של שכרות ודיכאון, חגיגות עליזות של דמויות פוליטיות, טירוף, מומים מולדים ודיוקנאות אובססיביים של סטריאוטיפים, המותירים את המאזין תוהה אם ניומן מתכוון לדבריו. המוזיקה רעננה, ובמיוחד נגינת הפסנתר של ניומן. אבל בין הבזקי גאונות להתעלות, צפה ועולה תחלואה. לאחר האזנות חוזרות ונשנות, נותר רושם מתמשך אחד: ניומן הוא אדם בעייתי.  

הוא בנה קריירה על בלבול הקהל שלו באמצעות אירוניה מסנוורת ודימויים מעוותים עד אימה כדי לעורר צחוק – מעין גרסה חדשה למשחק הצללים הישן של העני המכה את עצמו במצח עם גביע גלידה. בשירים קודמים הציג ניומן את האפוקליפסה (נהרות בוערים ובדיחות על פצצות אטום), ואיכשהו היית צריך לצחוק. הוא הראה לנו את הפריקים הקטנים והשמנים שלו ואת הסיוטים הנפוצים לכולנו, שבהם "כולם הפחידו אותי, אבל את/ה הכי הפחדת אותי". אפילו העבדות הפכה לקומית באופן אבסורדי ונוקב בשיר SAIL AWAY.  

האלבום החדש משוגע קצת יותר מעבודותיו הקודמות של ניומן. זהו עוד תקליט אפל וחשוך. אף שהוא אינו מכיל יצירה עגומה ומונומנטלית כמו "שיר אלוהים" מאלבומו הקודם (שבו אלוהות מטורללת ונקמנית מורחת את פני ילדיה בצואה משפילה), זהו המשך לעבודתו המטעה. הוא מסתער, מבלבל, משעשע והפכפך. אינך יודע אם לצחוק או לבכות, וזוהי מיומנותו הנדירה והמוזרה של רנדי ניומן".

בביקורת בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז: "רנדי ניומן הוא הילד הבעייתי האהוב על אמריקה לאחרונה. עם זאת, התחלתי לחשוד שהעניין החל למצות את עצמו כבר לפני כמה חודשים, כשקראתי באחד מאותם מגזינים 'קטנים', המתהדרים בהאדרה עצמית ובכתיבה משעממת, הגנה לא אופנתית על ה'רדנקס'. אין ספק, חשבתי לעצמי, שמגזין 'טיים' ימצא דרך לסגור את הנושא לנצח. אבל כותבים טובים כמו רנדי ניומן יכולים לעשות זאת טוב יותר, ולהציג פתרונות חדשים לנושאים ישנים. הדבר החשוב ביותר בתקליט החדש שלו הוא שהוא מצחיק, אך היתרונות הנלווים כוללים גם סוציולוגיה טובה, למי שמתעניין בכך, ומוזיקה בסטנדרטים הגבוהים של רנדי.  

ניומן ניגש לעניינים באכזריות כבר בשיר הראשון. הוא מסרב לכרות בריתות זולות עם האנשים שעליהם הוא צוחק. בהמשך השיר REDNECKS הוא אומר: 'כאן למטה אנחנו בורים מכדי להבין / הצפון שחרר את הכושי / כן, זה 'בחינם' להכניסו לכלוב בהארלם, ניו יורק / זה 'בחינם' להכניסו לכלוב בצד הדרומי של שיקגו...', וממשיך ברשימת ערי הצפון שלנו, המפורסמות בגטאות שלהן".

ובבילבורד נכתב בביקורת: "אורחות החיים והפוליטיקה של הדרום מספקים כמה מהסיפורים המרתקים ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, והפרויקט האחרון של ניומן מתמודד איתם במלוא העוצמה, בעיקר מנקודת מבטם של 'החבר'ה הטובים'. עם זאת, אם אתם מצפים לסט סאטירי, תשכחו מזה. ניומן מתייחס לנושא שלו בידע ובכבוד, כמו גם במומחיותו המוזיקלית הרגילה. מה שיש לנו כאן הם שירים מעובדים להפליא, עם מילים שממש מציירות תמונה של מקומות ותקופות שונות. שירתו של ניומן מגיעה כאן, אולי, לשיאה, ומביעה אמפתיה שנדיר למצוא בפרויקט פופ".

ואני חותם על כל מילה: זהו אלבום חובה בכל ספריית תקליטים שמכבדת את עצמה, מסע מוזיקלי מענג, מטריד, מצחיק ומרגש שמוכיח שרנדי ניומן הוא לא רק כותב שירים גאון – הוא מספר סיפורים יחיד בדורו. הוא רנדי ניומן!

יורקים אש, מקיאים דם ומזייפים קהל: הסיפור הבלתי ייאמן של האלבום שהמציא מחדש את ההופעות החיות!אז קבלו נשיקה לוהטת!

ב-10 בספטמבר בשנת 1975 יצא האלבום ALIVE של להקת קיס, עם ההופעה והתופעה... ועם ארבעה מטורפים מאופרים על מגפי פלטפורמה אימתניים שהחליטו שאם הם לא הולכים לכבוש את העולם – הם לפחות יפוצצו אותו עם טונות של חומר נפץ פירוטכני! זו הייתה נקודת המפנה שבה להקה שנאבקה על קיומה הפכה למפלצת אצטדיונים בלתי ניתנת לעצירה, ושינתה לתמיד את האופן שבו עולם הרוק תופס אלבומי הופעה חיה.

אלבום זה, שהוקלט במקור בכמה מקומות בארה"ב, כאשר הבסיס העיקרי הגיע מההופעות המחשמלות בהיכל COBO HALL שבדטרויט (עיר שהפכה למעוז המעריצים הבלתי מעורער שלהם), לצד הקלטות נוספות בקליבלנד, ווילדווד ודבנפורט, נחשב לפריצת הדרך של KISS ומכיל גרסאות חיות של שירים נבחרים משלושת אלבומי האולפן הראשונים של הלהקה. מדובר בשלושת אלבומי הבכורה שלהם שיצאו בטווח מטורף של בקושי שנה וחצי: האלבום הראשון שנשא את שמם KISS ומיד אחריו HOTTER THAN HELL (שניהם משנת 1974), ו-DRESSED TO KILL שיצא מוקדם יותר באותה שנה, 1975. באולפן הם נשמעו לפעמים מנומסים ומאופקים מדי בהשוואה לסופת הרעמים שהשתוללה על הבמות, אבל פה? פה כל שיר קיבל זריקת אדרנלין ישר לתוך הווריד!

וכן, אם יש חומר כלשהו של KISS ששווה משהו ומסתובב שם בחוץ – הוא חייב להיות בהופעה חיה! האלבום ALIVE הוא פחות או יותר המקבילה לשלושת אלבומי האולפן הראשונים של ההרכב, אבל הוא טוב יותר מכל השלושה גם יחד! וזאת מסיבה ברורה - האנרגיה החיה של הלהקה, שהיא בלתי ניתנת לערעור, גורמת לפעמים אפילו לשירים קצת פחות טובים לקום לתחייה.

בהפקת האולפן המקורית הגיטרות נשמעו דקות ורזות בהרבה, ולעתים קרובות הנמיכו את הבס של ג'ין סימונס; בהפקת ההופעה החיה, לעומת זאת, הגיטרות נשמעות שמנות וכבדות בהרבה, בעוד חטיבת הקצב מפרקת את הצורה בכזו חיות ותשוקה שבאולפן אפשר היה רק לחלום עליהן! נוסף על כך, קולות השירה כאן מלוכלכים, בועטים וחסרי מעצורים עוד יותר מקודם. זו חוויית-אולטרה אמיתית, הדבר הכי לוהט ברוק'נ'רול חסר שליטה, חצוף, רועש, וולגרי ו... אולי חסר לו הפאנץ' הקומי והמקצועי של המתחרים הגדולים מ-AC/DC, אבל הוא בהחלט מנצח אותם בנוקאאוט בכל מה שנוגע לאווירת מסיבות מטורפת!

למרות המוניטין של KISS כלהקת הופעות, שהדגישה את התיאטרליות לא פחות מהמוזיקה, הדבר לא תורגם בזמנו לגידול במכירות התקליטים. הקהל שבא להופעות נשאר פעור פה מול הגיטרות המעשנות, יריקות האש, הקאת הדם המזוייף של ג'ין סימונס והזיקוקים שנורו מצוואר הגיטרה של אייס פרלי – אבל כשזה הגיע לקניית תקליטים, המדפים בחנויות צברו בעיקר אבק. למעשה, KISS שרדה בזכות כרטיס ה-AMERICAN EXPRESS של המנהל שלה דאז, ביל אוקוין. האיש הנפלא הזה האמין בהם בצורה עיוורת, וגיהץ את הכרטיס שוב ושוב עבור מלונות זולים, דלק להובלת הציוד, מגברים וערימות בלתי נגמרות של איפור שחור-לבן, עד שהחובות שלו הרקיעו שחקים.

מה שסיבך את העניינים עוד יותר היה העובדה שחברת התקליטים שלה, CASABLANCA RECORDS, נקלעה לקשיים כלכליים משלה. זאת, בעקבות ההחלטה השגויה להוציא מוקדם יותר באותה שנה אלבום כפול ובו מונולוגים של המנחה הטלוויזיוני, ג'וני קרסון. האלבום הכפול הזה, שנקרא HERE'S JOHNNY: MAGIC MOMENTS FROM THE TONIGHT SHOW, היה פלופ מסחרי מהדהד. החברה קיוותה שאלבום המונולוגים יחלץ אותה מהבוץ הכלכלי, אך כישלונו המוחץ במכירות רק החמיר את המצב. מיליוני עותקים הוחזרו מהחנויות למחסנים, והבוס של החברה, ניל בוגרט, ראה את הסוף מתקרב בצעדי ענק.

אז במאמץ אחרון להציל את החברה, הוחלט לנסות למנף את המוניטין של KISS כתופעה בימתית ולהקליט לה אלבום חי. עבור הלהקה הייתה זו מתנה משמיים, שכן כך היא יכלה סוף סוף להשיג את הצליל שאליו שאפה. נוסף על כך, הקלטת הופעה חיה הייתה זולה באופן משמעותי מהקלטה באולפן. עם זאת, בסופו של דבר הלהקה מצאה את עצמה מקליטה מחדש באולפן את תפקידי הנגינה והשירה, כאשר גם קולות הקהל הוספו באופן מלאכותי. הקסם הזה התרחש באולפני ELECTRIC LADY בניו יורק. טכנאי ההקלטה, אדי קריימר, והחברים הבינו שההקלטות מההופעות היו גולמיות, צורמות ומלאות טעויות שנבעו מריצות והשתוללויות מטורפות על הבמה. הפתרון? כמעט כל ערוצי הבס, הגיטרה המובילה והשירה הוקלטו ותוקנו מחדש לחלוטין באולפן! למעשה, יש שטוענים שרק ערוצי התופים של פיטר קריס נותרו אותנטיים לחלוטין מההופעות. אבל למי אכפת מהתרמית הקטנה הזו כשהתוצאה היא פצצת רוק מושלמת שמרעידה את הקירות?

הרי כל המטרה שלהם היא לעשות רוק'נ'רול כל הלילה ולחגוג כל יום, קולטים? וכדי להוכיח את זה, פעם אחר פעם הלהקה קוטעת את השירים רק כדי לייצר כמה שיותר אינטראקציה כזו או אחרת עם הקהל. הרצועה האינסופית של "מאה אלף שנים" למשל, היא אינסופית בדיוק בגלל זה: אחרי סולו תופים ארוך ולא רע בכלל – עם אפקט פייזר - של פיטר קריס, מגיעות השאלות המחייבות והקבועות: "אני רוצה לשאול אתכם שאלה אחת – כמה אנשים כאן אוהבים לחגוג?! יופי, יש לי שאלה לכולם כאן – כמה מכם אוהבים לתפוס ראש ולהתמסטל?! אה כן, אני רוצה לדעת כמה אנשים הלילה מאמינים ברוק'נ'רול?!" וכן הלאה וכן הלאה.

פול סטנלי, זמר וגיטריסט הלהקה, כתב בספרו: "את שם האלבום לקחנו מאלבום הופעה של להקת סלייד (הכוונה לאלבום המופתי SLADE ALIVE משנת 1972, שהיה השראה עצומה עבורם - נ.ר). אנשים התווכחו אם האלבום הוא הקלטה חיה בלבד או ששופר בצורה כלשהי. התשובה היא: כן, שיפרנו אותו. לא ניסינו להסתיר דבר או לרמות איש. כי מי רצה לשמוע טעות שחוזרת על עצמה בלי סוף? מי רצה לשמוע גיטרה לא מכוונת? בשביל מה? בשם האותנטיות? בהופעה, אתה מאזין עם האוזניים והעיניים. טעות שחולפת בלי משים ברגע אחד, חיה לנצח כשהיא מוקלטת. רצינו לשחזר את חווית המופע שלנו – ועשינו כל מה שנדרש לשם כך. הוספנו להקלטה אפקטים של פיצוצים, כי כך זה נשמע בהופעה עצמה. חשבנו על האנשים שחגגו איתנו בקונצרט ורצינו שהם ישמעו את מה שהם זוכרים.

דאגנו גם שהקהל יישמע לאורך כל ההופעה – בדיוק כפי שחווים זאת בהופעה חיה. רוב אלבומי ההופעה באותם ימים נשמעו כמו הקלטת אולפן, ורק בין השירים אפשר היה לשמוע כמה מחיאות כפיים. אבל אנחנו רצינו להעביר את חווית הקונצרט האמיתית. העטיפה האחורית חלקה כבוד לאותם מעריצים שעשו את כל הרעש הזה והפכו את ההופעות שלנו לאירועים משותפים רבי עוצמה. לא יכולנו לבחור אדם מתאים יותר להפקת האלבום מאשר אדי קריימר. הגאונות שלו באולפן והחידושים שלו בשיפור הקלטות היו לא רק מדהימים, אלא פורצי דרך. הוא השתמש בלולאות (לופים) של קולות קהל על סרטי הקלטה שאורכם הגיע לעשרים מטרים, והם הסתובבו באולפן על מעמדי מיקרופונים במעגל, כך שלעולם לא ניתן היה לשמוע חזרה ברורה בתגובות המעריצים. היה לו הכול. מעולם לא הייתי חושב על זה בעצמי – ליצור לולאות הקלטה שונות שמתנגנות ללא הרף".

וכן, האלבום ALIVE הפך לסנסציה עולמית בין-לילה. הוא זינק לצמרת המצעדים, הגיע למעמד של אלבום זהב ובהמשך לפלטינה מרובעת, והציל במו ידיו את חברת CASABLANCA RECORDS מקריסה כלכלית. יותר מכל, האלבום הוכיח שרוק אמיתי הוא עניין של אנרגיה מתפרצת, זיעה, רעש ותיאטרליות טהורה – גם אם חלק ממנה עבר שיוף גאוני באולפן בחסותו של אדי קריימר. אז האלבום הזה מגדיר את עצם המהות של הביטוי 'גילטי פלז'ר' – כי זה תקליט שהיה אמור להסריח מכל נקודת מבט הגיונית, וכמעט מכל נקודת מבט לא הגיונית, ובכל זאת יש בו משהו שנוגע ופוגע ישירות במערכת העצבים המרכזית! מה זה בדיוק הדבר הזה? אני באמת לא יודע ולמען האמת, גם לא הייתי רוצה לדעת. האלבום הזה הוא פשוט תופעה מרתקת מאין כמותה, והוא מומלץ בחום לכל אותם אלו שרוצים לנתח ולהבין פסיכולוגיית המונים מהי.

במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "KISS על הבמה עשויה להיות משעשעת למשך כעשר דקות, אך בתקליט, בניכוי ההשפעה של פרצופים צבועים ותיאטרליות בימתית, יש לשפוט את הלהקה אך ורק על פי המוזיקה שלה. והיא נוראית. היא חוזרת על עצמה באופן מחריד, היא מונוטונית ובומבסטית. כמו לגיונות של להקות חסרות כישרון, KISS מנסה להתבסס על ווליום מעייף. אולם, להבדיל מלהקות אחרות, הם הגו את הרעיון לגרור את הרוק עמוק יותר אל תהומות ההגזמה התיאטרלית, ותוך כדי כך לאסוף לגיון של מעריצים צעירים שלא שמעו את הריפים האלה בעבר (GRAND FUNK RAILROAD עולים לראש). זאת, משום ש-CASABLANCA RECORDS החליטו לקדם את הלהקה כאלילי הנוער החדשים לילדים רעים. הדבר ניכר באריזה המבריקה ובחוברת הצבעונית, המציגה את כל חברי KISS בקלוז-אפ לצד מכתב אישי מכל אחד מהם ('בני הארץ היקרים: כשאני מנגן בגיטרה על הבמה, זה כמו לעשות אהבה... באהבה, אייס')…".

האלבום שכמעט רושש את פיטר גבריאל, הטריף את חברת התקליטים – ושינה את פני המוזיקה לעד!

ב-10 בספטמבר בשנת 1982 יצא תקליטו הרביעי של פיטר גבריאל. קבלו את הפצצה הדיגיטלית!

מבחינתי, מדובר באלבום מופת שבו גאונות פוגשת שיגעון טהור. זו יצירה כל כך חדשנית וחסרת פשרות שהיא נשמעה כמו שידור מעתיד אחר. וכרגיל, גבריאל התעקש שלא יהיה לה שם, מה שהכניס את מנהלי חברת התקליטים שלו באמריקה ללחץ קיומי. זה כבר הפך לבדיחה קבועה. שלושה תקליטים הוציא גבריאל, ולשלושתם קרא בפשטות "פיטר גבריאל". גבריאל ראה באלבומים שלו מעין מהדורות של מגזין חודשי – כמו גיליון 1, גיליון 2 וגיליון 3 – והמעריצים נאלצו להמציא להם כינויים לפי עטיפותיהם (CAR, SCRATCH ו-MELT). אבל כשהגיע הרביעי, אנשי חברת התקליטים GEFFEN בארצות הברית פשוט לא יכלו יותר. הם דרשו שם, משהו שאפשר לשים על פוסטר. בלית ברירה, הם הדביקו לתקליט את השם SECURITY, אולי כבדיחה על החרדות שלהם, ואולי כהתייחסות למצב העולם. כך או כך, לא משנה אם תקראו לו פיטר גבריאל 4 או SECURITY, מדובר במסע מסעיר אל תוך מוחו של גאון מוזיקלי בעיצומה של מהפכה אישית.

בין התקליט הקודם והמצוין שלו מ-1980, לבין היצירה הזו, גבריאל לא נח. הוא הפך לחוקר אובססיבי של מקצבים מרחבי הגלובוס. הוא גם המשיך את הכלל המחמיר שלו מאלבומו השלישי: איסור מוחלט על המתופפים להשתמש במצלתיים, כדי לפנות את כל המרחב התדרי לקולות, לכלי הקשה ולצבעים האלקטרוניים. הוא לא היה לבד במערכה, גם חברים כמו להקת ראשים מדברים והמפיק בריאן אינו היו שקועים עמוק בחיפוש אחר השראה אפריקאית ולטינית. מוזיקת העולם השלישי, כפי שקראו לה אז, הזרימה דם חדש ופועם לתוך הרוק המערבי שהחל להישמע מעט עייף. אבל גבריאל לקח את זה צעד אחד קדימה, או ליתר דיוק, צעד אחד אל תוך המעגלים החשמליים. באותם חודשים ממש הוא גם הגה והקים את פסטיבל המוזיקה הבינלאומי WOMAD – יוזמה מדהימה שחגגה את מוזיקת העולם, אך כמעט מוטטה אותו כלכלית באותו קיץ של 1982 והביאה אותו לפשיטת רגל, עד שחבריו מלהקת ג'נסיס נחלצו לעזרתו בהופעת איחוד חד-פעמית כדי לכסות את החובות הכבדים.

אין ספק שגבריאל חולל כאן רעידת אדמה. במובן הזה, SECURITY הוא האלבום הניסיוני של 1982 ואחד האלבומים פורצי הדרך ביותר של תחילת שנות השמונים! מה שפיטר ניסה למצוא כאן הוא מרשם חדש וכיוון רענן לרוק, באמצעות מהלך פשוט למדי: לקחת את יסודות הרוק ולחבר אותם לאותם סגנונות מוזיקליים קיימים שטרם באו איתו בברית הנישואין, או שחוברו אליו באופן בלתי מספק. תוסיפו לכך את ההתנהלות הפרועה של פיטר סביב אלמנטים חשודים כמו מכונות תופים – ותקבלו אלבום מרתק ומסעיר מאין כמותו. ובאשר לאותן מכונות תופים - הרי כולם השתגעו על מכונות תופים בתחילת שנות השמונים - אבל תודה לאל, גבריאל ידע לנצל אותן לשימוש מופלא. ככל הנראה הוא קיבל כמה שיעורים חשובים מפיל קולינס במהלך הקלטת אלבומיו הקודמים!

התקליט הזה היה מהראשונים שהוקלטו באופן דיגיטלי לחלוטין (על גבי מכשיר הקלטה דיגיטלי חדיש של חברת SONY), מה שהעניק לו צלילות וחדות שכמעט ולא נשמעו קודם לכן (עדיין, אני מעדיף אנלוגי). אך הכוכב האמיתי של ההקלטות היה מכשיר פלא חדשני שעלה הון עתק של 10,000 ליש"ט, סכום אסטרונומי באותה תקופה. קראו לו FAIRLIGHT CMI, וזה היה למעשה המחשב המוזיקלי הראשון שאפשר לדגום כל צליל שקיים בעולם ולהפוך אותו לכלי נגינה. "חלמתי כבר זמן מה על כלי שיכול לדגום דברים מהעולם האמיתי," סיפר גבריאל. "לארי פאסט, נגן הסינטיסייזרים שלי, אמר לי שהוא שמע שמועות על מכשיר כזה".

כשהמכונה סוף סוף הגיעה לאולפן הביתי והחדש שלו באחוזת ASHCOMBE HOUSE שבסאמרסט, החגיגה החלה. גבריאל ופאסט בילו שעות באיסוף צלילים: זכוכית מתנפצת, משרוקית מעוותת, אבן שנגררת על המדרכה ואפילו רעשים שנקלטו מתחנות רדיו אקראיות. כל אלו הפכו לחלק מהתזמורת המהפכנית של התקליט, ויצרו נוף צלילי שנע בין שבטיות פראית למדע בדיוני. גבריאל אפילו סיפר בהומור שכשהיה מפיק קטע מוצלח במיוחד באולפן, הפרות מהחווה הסמוכה היו באות ומלקקות את החלונות. "זה תמיד היה סימן להערכה אמיתית", הוא צחק. ועם כל המורכבות הזו, לא מעט מהשירים כאן הם אמנם אגוזים קשים לפיצוח, אבל הם שווים לחלוטין כל רגע של האזנה.

הצליל היה רק חצי מהסיפור. התקליט הזה צלל עמוק לתוך נושאים פסיכולוגיים, פוליטיים וחברתיים. השיר הפותח, THE RHYTHM OF THE HEAT, הוא דוגמה מושלמת. הוא נולד בהשראת כתביו של הפסיכולוג קרל יונג, שתיאר חוויה מטלטלת שהייתה לו כשצפה בקבוצת מתופפים אפריקאים נכנסת לטראנס. יונג תיאר בכתביו כיצד נתקף חרדה עמוקה שמא הקצב השבטי המהפנט ישתלט לחלוטין על מוחו המודע ויגרום לו לאבד את שפיותו מול כוחו של הלא-מודע הקולקטיבי. גבריאל, ששקל לקרוא לשיר JUNG IN AFRICA, תרגם את הפחד וההתמזגות עם הקצב הפראי לחוויה מוזיקלית עוצרת נשימה. הוא הקליט משרוקית צעצוע מעוותת ודגם אותה אל תוך ה-FAIRLIGHT CMI כדי ליצור את הפתיחה המצמררת, ובחלקו המסיים של השיר צירף מקצב ריקוד מלחמה מגאנה בביצוע להקת רקדנים ומתופפים אפריקאים – קטע קתרזיס מוזיקלי כה עוצמתי, שמסוגל להעיף לכם את הרמקולים. השיר הזה התפרסם מאוחר יותר גם כשהופיע בסדרה עתירת המוקסינים MIAMI VICE ובסרטו של אוליבר סטון NATURAL BORN KILLERS.

השיר הפותח הזה הוא מזמור פועם ומבשר רעות שאמור לשקף את תגובתו של האדם המודרני לחיים הרוחניים של אפריקה! אולי זה לא נשמע מבדר וקליל במיוחד, אבל זה בהחלט נשמע משכנע בטירוף – בעיקר כשפיטר מגיע לשיא העוצמה וזועק בנהמה מעומק הנשמה: "הקצב הוא הנשמה שלי!" ובנוסף, השיר צובר תאוצה מסחררת לקראת הסוף, כשפיטר מגביר את המהירות כדי לחקות ריקוד פולחני אמיתי ומחשמל.

ב-SAN JACINTO, גבריאל מספר בקול שבור את סיפורו של גבר אינדיאני שרואה את תרבותו נמחקת ונבלעת על ידי החברה הלבנה והמודרנית. זהו שיר כאב עדין ורב עוצמה. הסיפור האמיתי מאחורי השיר, כפי שחשף גבריאל, מרתק במיוחד: בעת ששהה בפאלם ספרינגס, הוא פגש עובד תחזוקה צעיר משבט האפאצ'י שדירתו נשרפה והציע להסיע אותו. גבריאל נדהם לגלות שלאיש לא היה אכפת כלל מרכושו שאבד – דאגתו היחידה הייתה לחתול שלו (ששרד למרבה המזל!). במהלך השיחה הלילית ביניהם, סיפר לו האינדיאני על טקס ההתבגרות המסורתי והמצמרר שעבר בגיל 14: איש רפואה לקח אותו אל פסגת הרי SAN JACINTO, שם נתן לנחש פעמונים להכיש אותו והשאיר אותו לבדו. הנער נאלץ למצוא את דרכו חזרה במורד ההר כשהוא הוזה מהארס – אם שרד, הוכתר כלוחם אמיץ; אם לא, מצא שם את מותו. גבריאל, שראה בעיניו כיצד אתרי הטבע הקדושים נרמסים לטובת מועדוני לילה כמו GERONIMO DISCO ומסעדות בשרים תיירותיות כמו SIT 'N' BULL STEAKHOUSE, תרגם זאת ליצירה. מבחינה מוזיקלית, הוא שילב שם מקצבי מארימבה מורכבים במקצב 5/8 בהשראת המלחין המינימליסטי סטיב רייך, ואף צירף דגימת סאונד מטורפת של נשיפה לתוך צינור מתכת חלוד שמצא במגרש גרוטאות! זה פשוט מהפנט! ובזמן ש-THE RHYTHM OF THE HEAT מושר מנקודת מבטו של האדם המודרני, הרי ש-SAN JACINTO מושר מנקודת מבטו של אינדיאני שמכנס את כל כוחותיו המיסטיים כדי להילחם נגד השליטה של האדם הלבן! זה עובד בצורה פנומנלית.

שני השירים הבאים סגרו את הצד הראשון של התקליט בשיאים נוספים. הקטע השלישי, I HAVE THE TOUCH, נולד לאחר שגבריאל קרא מחקר מרתק על מגע פיזי בין בני אדם: החוקרים גילו שבבתי קפה בפריס או בפוארטו ריקו אנשים נוגעים זה בזה עשרות פעמים בשעה, בעוד שבלונדון האנגלית אנשים נוגעים בממוצע רק פעמיים – בלחיצת היד של ההיכרות ובפרידה! גבריאל תהה על הבדידות והרעב האנושי למגע בחברה המודרנית, והפך את הרעיון לקטע גרובי ממכר עם מקצב מכונת תופים מסוג LINN LM-1. מיד אחריו הגיע THE FAMILY AND THE FISHING NET – קטע אפל, סוריאליסטי וכבד ראש שנשמע כמו פסקול לסרט אימה פסיכולוגי. גבריאל הציג את טקס החתונה המסורתי לא כאירוע רומנטי, אלא כריטואל שבטי מלחיץ, שבו שתי משפחות לוכדות את בני הזוג ברשת דיג חונקת. אגב, המתח האפל הזה לא נולד במקרה: באותה תקופה נישואיו הראשונים של גבריאל עלו על שרטון, ובאופן טראגי-אירוני אשתו אף ניהלה רומן עם לא אחר מאשר דיוויד לורד, המפיק המוזיקלי של התקליט הזה ממש!

ואז מגיע הצד השני עם הפתיחה ובה הלהיט SHOCK THE MONKEY. על פניו, זה קטע פופ קליט ומרקיד, אבל מתחת לפני השטח מסתתר סיפור מורכב על קנאה והתפרצות יצרים חייתיים במערכת יחסים. "זה שיר אהבה פשוט," הסביר גבריאל, "שחוקר איך קנאה יכולה לשחרר את הקוף הפרימיטיבי שבתוכנו". עם השפעות ברורות ממוזיקת הנשמה של חברת מוטאון, השיר הזה הפך ללהיט מפתיע באמריקה, והיה הראשון של גבריאל להיכנס ל-40 הגדולים שם. הוא הראה לו שאפשר להעביר מסר עמוק גם עם גרוב שמזיז את הגוף. רבים חשבו בטעות שמדובר בשיר מחאה למען זכויות בעלי חיים או נגד ניסויים בקופים, אך גבריאל הבהיר שוב ושוב שהקוף הוא מטאפורה ישירה למפלצת הקנאה הרוחשת בתוך נפש האדם. יש פה שימוש מבריק בקול הפלצט המפורסם שהוא סימן ההיכר הבלתי מעורער של גבריאל ומילים מרתקות ומשגעות! זה פשוט שיר מעולה!

והזמר פיטר האמיל (איש להקת ואן דר גראף ג'נרייטור) הוסיף קולות רקע לשיר הזה, וסימן את הפעם הראשונה שהזוג תועד יחד, למרות כל השנים המוקדמות כששניהם עבדו בלהקותיהם תחת חברת התקליטים CHARISMA. בתקופת הקלטת התקליט הזה של גבריאל, האמיל כבר פירק את ואן דר גראף ועבד עם להקה קטנה ויצר אלבומי סולו. בזמן ההוא האמיל עבר להתגורר בבאת' ובכך הפך גם לשכן של גבריאל. למרות הידידות ביניהם, מעולם לא היה כל דיבור על שיתוף פעולה רשמי: "לא, אני חושב ששנינו אוהבים להיות אלו ששולטים", האמיל אמר. "אני שמח לעבוד בשביל מישהו אחר בפרויקט 'שלו' כמובן, כמוסיקאי להשכרה... אבל אני יותר מדי בומבסטי, אגואיסט, מטורף כוח. ברור שהייתה יריבות בין ואן דר גראף לג'נסיס אבל לא ביני לבין פיטר. כבשנו עולמות באופן שונה והיו לשנינו, לדעתי, מטרות שונות. מה שאנחנו חולקים זה מנהל נהדר ושיטת עבודה נפוצה של 'קדימה, בואו נתחיל לעשות את זה כמו שצריך'. לא לקח זמן רב להקליט את השירה שלי פה. אני אוהב עבודה מהירה. כך גם היה בהמשך, כשהקלטתי עבורו את השיר הזה בשפה הגרמנית".

וכאילו לא די בכך, התקליט המשיך להפציץ יצירות ענק בצדו השני: השיר LAY YOUR HANDS ON ME עסק בריפוי, אמון והקרבה, וכלל צליל מוזר של שריטת אריח קרמיקה באמצעות מברג! בהופעות חיות השיר הזה הפך לרגע דתי כמעט, כאשר גבריאל הפנה את גבו לקהל ונפל לאחור בעיניים עצומות אל זרועות הקהל – אחד ממופעי ה-STAGE DIVE והאמון המפורסמים והראשונים בתולדות הרוק! מיד אחריו הגיעה הבלדה המרטיטה WALLFLOWER, שנכתבה בהשראת דו"ח של ארגון אמנסטי אינטרנשיונל על אסירים פוליטיים ועינויים במשטרים אפלים באמריקה הלטינית. גבריאל הפך את המונח שמציין בדרך כלל אדם ביישן במסיבה למטאפורה קורעת לב על אסיר שנשכח ונבלע בקיר תאו. את התקליט חתם KISS OF LIFE, שהתפוצץ באנרגיות לטיניות ואפרו-קובניות סוחפות של כלי הקשה, כמשב רוח אופטימי שמחזיר את המאזינים לחיים אחרי מסע נפשי כה עמוק.

וההרפתקנות של גבריאל לא נעצרה שם: הוא טרח והקליט מחדש את כל השירה באלבום בגרמנית מלאה, תחת השם DEUTSCHES ALBUM – פרויקט נדיר ומשוגע לחלוטין שבו האמיל אף סייע לו בהגייה נכונה של המילים. והנה מה שהיה לגבריאל לספר על עטיפת האלבום: "העטיפה באלבום זה הייתה משהו שעבדתי עליו עם פסל בשם מלקולם פוינטר, שעבודתו נחשבה בעיניי לחזקה. הוא נהג לעשות את הדברים האלה של ראשים כהים מאוד. היה ספר שראיתי על עיוותים, כמו מראות בירידים שמשנות את הצורה של מי שמביט בהן, והתחלנו להשתמש בזה".

באופן אירוני, בזמן שגבריאל יצר את התקליט הכי מאתגר ובלתי מתפשר שלו, חברו ללהקה לשעבר, פיל קולינס, הפך לכוכב פופ ענק. למעשה, בעוד שרבים נוטים לחשוב בטעות שחברת GEFFEN החתימה את שניהם וההימור הבטוח היה כמובן קולינס, המציאות ההיסטורית הייתה הפוכה ומבדחת בהרבה: ראש חברת התקליטים, דיוויד גפן, דחה את פיל קולינס על הסף ואמר בלעג לאנשי החברה שלו: 'למה שנרצה להחתים את המתופף של ג'נסיס כשיש לנו את הסולן הראשי שלהם?'! קולינס נאלץ לחתום בחברת ATLANTIC, וההימור שגפן היה משוכנע שהוא הבטוח ביותר היה דווקא גבריאל. בזמן שקולינס שבר קופות והפך לסנסציית מצעדים עולמית עם FACE VALUE, גבריאל הנחית על שולחנו של גפן את האלבום הניסיוני והקודר הזה.

התקליט של גבריאל דרש מהמאזינים עבודה, ריכוז וראש פתוח. הוא לא נועד למסיבות בריכה. יחלפו עוד ארבע שנים עד שגבריאל עצמו יפצח את הנוסחה המסחרית עם התקליט SO, ויהפוך לאחד האמנים הגדולים בעולם. אבל הבסיס לכל מה שהגיע אחר כך – החדשנות, העומק הרגשי, והשילוב בין טכנולוגיה לנשמה – הונח ממש כאן, בתקליט האמיץ ופורץ הדרך הזה מספטמבר 1982.

סטיבי והחבר'ה בהופעה חיה במזנון.

ב-10 בספטמבר בשנת 1971 יצא תקליט ההופעה של להקת טראפיק, ושמו WELCOME TO THE CANTEEN.

איזה תענוג של מוזיקה, פשוט לפתוח את האוזניים ולהתמוגג. סטיבי והחבר'ה בהופעה חיה במזנון. ולמרות השם המשועשע, מה שהתבשל שם על הבמה היה רחוק מלהיות הפסקת תה אנגלית שגרתית עם ביסקוויט יבש. זו הייתה מסיבת גרוב רותחת, עתירת אלתורים, נשמה והמון עשן באוויר. אני מוצא את עצמי נמשך לאלבום הזה בצורה מוזרה. האנרגיה זורמת וזורמת בלי הפסקה. הלוואי והייתי שם בעצמי – למרות שרק נולדתי כחודש לאחר צאת התקליט.

על העטיפה, באופן תמוה למדי, לא תמצאו את שם הלהקה שאחראית לכל הרעש הזה, טראפיק. במקום זה, מתנוססת רשימת שמות של שבעה נגנים, כאילו מדובר באיזה פרויקט-על חד פעמי. ובמובן מסוים, זה בדיוק מה שזה היה: תיעוד נדיר ורוחש חיים של איחוד קצרצר, מתוח ומחשמל. בתחילת שנות השבעים, טראפיק אולי הייתה להקה של איש אחד באולפן. אבל קשה לי מאוד לדמיין את סטיב ווינווד כ'תזמורת של איש אחד', שמנגן על גיטרה, בס, אורגן ותופים בו-זמנית; והקטע המצחיק הוא שגם הוא בקושי דמיין את עצמו כזה! גרוע מכך, השלישייה של טראפיק, כפי שהוצגה בצד ב' של התקליט LAST EXIT, הייתה רעיון עוד יותר נוראי, שגרם ללהקה להידרדר לשעמום מוחלט. ואז, בנקודה מסוימת, לקראת ההופעות החיות שלהם (וגם לאלבומים שבאו בעקבותיהן), טראפיק עברה מטמורפוזה מופלאה והפכה – בלי בולשיט – ללהקה של שבעה אנשים! כריס ווד חזר כחבר מן המניין יחד עם ג'ים קפאלדי, והם אפילו הצליחו להביא את דייב מייסון להופעה הזו, יחד עם ריק גרץ' בבס ועוד שני מתופפים – ג'ים גורדון וריבופ קוואקו בה על כלי הקשה. אששש!

מאחורי התעלומה הזו לא עמדה צניעות יתר של המוזיקאים, אלא סבך בירוקרטי משפטי וכאב ראש חוזי מול חברות התקליטים: דייב מייסון היה חתום באותה תקופה כיוצר עצמאי בחברת התקליטים BLUE THUMB בארצות הברית, בזמן שהלהקה הייתה קשורה בחוזים לחברות ISLAND בבריטניה ו-UNITED ARTISTS באמריקה. בנוסף, חברת התקליטים דרשה מההרכב עוד אלבום אחד כדי לסיים את ההתחייבות החוזית הישנה שלהם. כדי לא להסתבך בתביעות משפטיות ובמקביל לפרוע את החוב לחברה, הפתרון האלגנטי (או הערמומי, תלוי את מי שואלים) היה להוציא אלבום הופעה חי שנרשם תחת שמותיהם הפרטיים של שבעת הנגנים. כך כולם הרוויחו, החוזה נסגר, והדרך נסללה להמשך הפעילות.

שנת 1971 הייתה שנה של סימני שאלה גדולים עבור טראפיק. המנוע היצירתי של הלהקה, סטיב ווינווד, התאושש מדלקת הצפק, אירוע רפואי מסכן חיים שכמעט וכיבה את האור על הלהקה כולה. המומנטום נעצר בחריקת בלמים, והעתיד נראה מעורפל. ואז, כמו בסצנה מסרט הוליוודי, חזר אל התמונה הילד הסורר, הגיטריסט והזמר דייב מייסון. זו הייתה הפעם השלישית שמייסון, שהיה ידוע בחיכוכים האמנותיים הבלתי פוסקים שלו עם ווינווד, שב ללהקה ממנה פרש כבר פעמיים. הקאמבק הזה לא נועד להחזיק מעמד. הוא תוכנן לסדרה של שש הופעות בלבד, והתקליט הזה הוא המזכרת היחידה מאותו קיץ לוהט. השניים האלה היו כמו שמן ומים מוזיקליים: ווינווד משך כל הזמן אל עבר מחוזות הג'אז-רוק, הפולק המיסטי והבלוז העמוק, ואילו מייסון נמשך לפופ קליט, מהודק ומלודי. מייסון בדיוק הוכיח את עצמו בגדול עם אלבום סולו מצוין בשם ALONE TOGETHER, שהכיל בין השאר ביצוע משלו לקלאסיקה שכתב עבור טראפיק, FEELIN' ALRIGHT. כשהוא חזר לסיבוב הקצר הזה, כולם ידעו שהשעון מתקתק, אבל המוזיקה ניצחה את כל העקיצות ההדדיות. כל חברי הלהקה נמצאים כאן בשיאם! ווד תורם סולואי חליל מצמררים, ווינווד מתמרן במאסטר-קלאס בין הקלידים לגיטרה השנייה, ודייב מייסון מנגן כמו שד משחת.

ההקלטות שנעשו ביולי 1971 בהופעות חיות בלונדון ובקרוידון הן הבסיס לתקליט הזה. התוצאה היא סאונד גולמי, לא מלוטש, שמרגיש כאילו הוא קופץ עליי מהרמקולים. המסגרת החיה שחררה את טראפיק מכבלי האולפן ואפשרה לה למתוח את הגבולות, לאלתר ולהיכנס לקרבות נגינה סוערים שהקלטות מסודרות פשוט לא יכלו להכיל. והשילוב של שני מתופפים היה פשוט תאווה לאוזניים: ג'ים גורדון, אחד ממתופפי האולפן הגדולים בתולדות הרוק (שגם חתום על כתיבת חלק הפסנתר המפורסם ביצירה LAYLA), ישב מאחורי המערכת המרכזית והפציץ בדיוק מופתי. זה שחרר את ג'ים קפאלדי לעזוב את כיסא התופים, לעמוד בקדמת הבמה כמו כוכב אמיתי, לשיר קולות רקע ולהרביץ בטמבורין. תוסיפו לחגיגה את ריבופ קוואקו בה, נגן כלי ההקשה הגנאי שווינווד גילה במקרה במהלך מסע הופעות בשוודיה, שהביא מקצבי קונגס וטימבלס פראיים, ותבינו למה הקצב כאן מניע אפילו את העצמות הכי כבדות.

התקליט משלב בצורה מופתית בין העולמות השונים: קטעים קלאסיים משלושת התקליטים הראשונים של טראפיק, כמו DEAR MR. FANTASY, לצד שירים מקריירת הסולו הטרייה של מייסון. התקליט נפתח ברגל ימין עם MEDICATED GOO, שיר שנולד כסינגל פ'אנק-רוק קופצני עוד בתקופת אלבום השאריות LAST EXIT, ובו ווינווד שר בנשמה שחורה מופלאה. משם מייסון תופס פיקוד עם הבלדה הנוגעת ללב SAD AND DEEP AS YOU מתוך אלבום הסולו שלו ALONE TOGETHER, כשווינווד מלווה אותו ברגישות עצומה. מייסון מפגיז בהמשך גם עם SHOULDN'T HAVE TOOK MORE THAN YOU GAVE, שבו סולו הגיטרה שלו ממש בוער. ואי אפשר בלי השיר על 40,000 אנשי הראש שנלקח מהאלבום השני והמופתי של הלהקה הנושא את שמה TRAFFIC, כשכריס ווד מלהטט בחליל שלוקח ישר לתוך יער פסיכדלי מכושף. התלונה היחידה היא שהקול של ווינווד מוקלט בצורה ממש גרועה, כשהוא מתנדנד הלוך ושוב כאילו טכנאי ההקלטה שיחקו עם כפתורי הווליום בדיוק ברגע ההופעה.

אבל השיא של הצד השני מגיע עם הגרסה של DEAR MR. FANTASY, שנמתחת לכמעט אחת-עשרה דקות של שכרון חושים. כאן בהופעה הוא מתפרץ לג'אם מפלצתי שבו ווינווד מנגן סולואי גיטרה מחשמלים ומזכיר לכולם שהוא לא רק קלידן וזמר ענק, אלא גם גיטריסט מהשורה הראשונה בעולם. השיר הזה נהדר ובתכל'ס, רק לי נדמה שהוא השפיע ביג טיים על מהלך ארבעת האקורדים ב"נה נה ננה נהההה... היי ג'וד" של הביטלס?

והיהלום שבכתר, הרגע שגרם לקהל להשתולל, היה הביצוע המחשמל לקלאסיקה מתקופת הנעורים של ווינווד, הלהיט הענק של SPENCER DAVIS GROUP, הלוא הוא GIMME SOME LOVIN. זה היה רגע של סגירת מעגל, בו ווינווד חזר למקורות ונתן את כל מה שיש לו. איזה גרוב מדליק יש פה. לקחו את הריף המקורי ושינו לו את הצורה. והקהל שם? הוא נשמע דלוק. ואיזה סאונד נהדר ובשרני יש פה להאמונד של וינווד. ללקק את הקלידים! איזו אנרגיה! אבל למרות האנרגיה המתפרצת והכימיה החד-פעמית, כולם ידעו שהסוף קרוב. התקליט הזה היה שירת הברבור של מייסון בלהקה. זמן קצר לאחר צאתו, הוא ארז את הגיטרות ועזב סופית לקריירת סולו משגשגת.

באופן אירוני למדי, בזמן שבארצות הברית התקליט זכה להצלחה נאה, הגיע למקום ה-26 במצעד של בילבורד וקיבל אלבום זהב, בבריטניה מולדתו הוא נחל כישלון מסחרי מפתיע והיה לתקליט הראשון של הלהקה שלא הצליח להיכנס למצעדי המכירות. אולי הקהל הבריטי לא ידע איך לעכל את המוצר המוזר הזה, תקליט הופעה ללא שם הלהקה על העטיפה בשחור-לבן. האמריקאים, לעומת זאת, פשוט שמו את המוזיקה על הפטיפון ולא עניינה אותם הפוליטיקה שמאחורי שמות הנגנים.

מגזין המוזיקה רולינג סטון סיפק בזמנו ביקורת ששיקפה היטב את האופי הכפול של התקליט. המבקר כתב: "הנה סוף סוף קיבלנו את התקליט שחברת התקליטים הייתה חייבת להוציא מבחינה חוזית. אין פה שום שיר חדש, וברור שהתקליט הזה מצטרף לטרנד של הוצאת תקליטי הופעה מהר ככל האפשר ובמינימום עלות". אך מיד לאחר מכן הגיעה המחמאה: "מצד שני, חבורת הנגנים הזו ניגנה פשוט נהדר. הקול של ווינווד נפלא, נגינת הגיטרה של מייסון רק הולכת ומשתפרת ותפקידי הנשיפה של כריס ווד מלאי טעם. נראה שרק לג'ים קפאלדי המסכן לא היה הרבה מה לעשות על הבמה". את הביקורת חתם המגזין במילים שהציבו את הלהקה בשורה הראשונה של ענקיות ההופעות החיות: "טראפיק של היום ניצבת בגאווה לצד הגרייטפול דד של פעם והאחים אולמן של היום. אי אפשר לבקש יותר מזה".

ובסופו של דבר, זהו סיפורו של WELCOME TO THE CANTEEN. לא התקליט הכי מפורסם של טראפיק, אבל אולי מהמיוחדים שלה. יש כאן חסרונות, אין ספק. אבל בסך הכל, זהו אלבום הופעה חי מצוין של טראפיק. שמעתם את זה? אלבום הופעה חי מצוין! כאן, לזמן מה, הם מוכיחים שביסודם הם להקת רוק. בהחלט יש להם את האומץ ואת היכולת לנגן רוק רועש, פראי ובלתי צפוי. זה אחלה של מזנון! ואם כבר סיימתם לאכול ולשתות במזנון הזה, תדעו שמיד לאחר מכן נכנסה הלהקה לאולפן כדי להקליט את יצירת המופת הנצחית שלה, THE LOW SPARK OF HIGH HEELED BOYS – אבל זה כבר סיפור מענג אחר.

הגיטרה, ההרואין והקאמבק הלא מלא של קלפטון.

ב-10 בספטמבר בשנת 1973 יצא אלבום ההופעה של אריק קלפטון בריינבאו.

זה היה מבצע חילוץ נואש שנועד להחזיר לעולם את אחד מגדולי הגיטריסטים בכל הזמנים, אריק קלפטון, ממעמקי השאול של התמכרות קשה להרואין. אחרי פירוק הדומינוס, אריק הפך לחבר קרוב של מר הרואין ושמר איתו על יחסים אינטימיים במשך כמעט שלוש שנים (כשהוא בקושי נפרד ממנו לרגע בודד אחד בלבד כדי להשתתף בקונצרט למען בנגלדש של ג'ורג' האריסון).

והסיפור שלנו מתחיל שלוש שנים קודם לכן, בשנת 1970. קלפטון, אז בשיא כוחו היצירתי, סיים זה עתה להקליט את יצירת המופת הכפולה שלו עם להקתו DEREK AND THE DOMINOS. במרכזו עמד שיר הנושא האלמותי LAYLA שהיה למעשה מכתב אהבה נואש וסוחף לפאטי בויד, אשתו של חברו הטוב ביותר, ג'ורג' האריסון מהביטלס. אך כאשר זה לא זכה להצלחה המסחרית המיידית לה קיווה, וכשבויד נותרה נאמנה להאריסון - משהו בקלפטון נשבר. כאילו לא די בשברון הלב, באוקטובר 1971 נהרג בתאונת אופנוע שותפו המוזיקלי הקרוב להקלטות, אשף הגיטרה דואן אולמן, ואובדנו ריסק את קלפטון לחלוטין ודחף אותו עמוק יותר אל זרועות הדיכאון.

הוא החליט לממש איום מצמרר שהשמיע באוזניה של בויד זמן קצר קודם לכן. באחד הימים, הופיע בביתה, שלף מכיסו שקית הרואין והציב בפניה אולטימטום דרמטי: אם היא לא תעזוב את בעלה ותבחר בו, הוא ישקע בהתמכרות לסם הארור, וזו תהיה אשמתה הבלעדית. פאטי לא עזבה, וקלפטון, איש של מילה אך חבר חסר ערכי חברות, צלל בכל הכוח לתוך החור השחור שהבטיח. בשל פחד משתק ממחטים ומזרקים, קלפטון מעולם לא הזריק, אלא נהג להסניף את ההרואין ישירות – הרגל שדרש ממנו לצרוך כמויות מפלצתיות ויקרות פי כמה כדי להגיע לאותו אפקט הרסני. השנתיים הבאות נמחקו כמעט כליל מחייו. המוזיקה הושלכה הצידה. קלפטון וחברתו הצעירה דאז, אליס אורמסבי גור, הסתגרו באחוזתו הענקית הרטווד אדג' שבמחוז סארי, והפכו את ההרואין למרכז עולמם.

הם צרכו כמויות מסחריות ומבהילות של הסם, והתנתקו מהעולם החיצון. ההצצה היחידה שקיבל העולם לקלפטון בתקופה זו הייתה, כאמור, הופעת אורח בקונצרט למען בנגלדש שאירגן האריסון בניו יורק בשנת 1971. קלפטון עלה לבמה כשהוא במצב רעוע, רוח רפאים של עצמו, מחוק לחלוטין. האריסון נאלץ להצמיד לו סוחר סמים מקומי שידאג לספק לו את מנותיו, רק כדי שיוכל לעמוד על הרגליים ולהחזיק גיטרה. הוא אפילו לא הביא את הגיטרה הרגילה שלו וניגן על גיטרת נפח מגושמת מדגם GIBSON BYRDLAND, בעוד הגיטריסט ג'סי אד דייוויס הועמד בכוננות בצד הבמה כדי לגבות אותו אם יתמוטט. מיד אחרי ההופעה, הוא זחל בחזרה למאורת ההתמכרות שלו.

האיש שהחליט שנמאס לו לראות את חברו מתפורר לנגד עיניו היה פיט טאונסנד, הגיטריסט ומנהיג להקת המי. קלפטון עוד התקשר אליו קודם לכן וביקש עזרה בהשלמת התקליט השני של DEREK AND THE DOMINOS, אך כשפיט הגיע לאחוזה, לקלפטון כבר לא היה חשק לעבוד. הוא התבייש במצבו, אך טאונסנד לא ויתר. הוא רקם תוכנית נועזת: לארגן קונצרט קאמבק חגיגי שיכריח את קלפטון לצאת מהבית, להתאמן, ולהיזכר מי הוא באמת. טאונסנד, שאיבד את חברו ג'ימי הנדריקס זמן קצר קודם לכן, נשבע שלא יניח לעוד גיטריסט חשוב לקפח את חייו בגלל סמים.

התאריך נקבע ל-13 בינואר 1973, והמקום היה אולם הריינבאו בלונדון. טאונסנד גייס נבחרת חלומות של כוכבי רוק בריטיים כדי ללוות את קלפטון על הבמה. ההרכב החד-פעמי, שזכה לשם ההולם THE PALPITATIONS (דפיקות לב), כלל את טאונסנד ורוני ווד בגיטרות, סטיב ווינווד בקלידים וריק גרץ' בבס (שניהם ניגנו עם קלפטון בלהקת BLIND FAITH), ג'ים קפאלדי וג'ימי קרסטין בתופים, וריבופ קוואקו בה בכלי הקשה. חיבור מדהים בין חברי להקות טראפיק, המי ו-THE FACES, שהתייצבו כולם כאיש אחד מתוך רעות מוזיקלית אמיתית. הסופרגרופ שהוצגה כאן הייתה בלגן אמיתי, אבל בהחלט סופרגרופ אמיתית בכל רמ"ח איבריה!

השמועה על שובו של קלפטון לבמה התפשטה כאש בשדה קוצים. הביקוש לכרטיסים היה היסטרי, ושתי ההופעות שנקבעו לאותו ערב הוכרזו כסולד אאוט תוך דקות. החזרות המעטות נערכו בביתו של רוני ווד, וקלפטון, שהיה חלוד ורחוק משיאו, עשה מאמץ עילאי לחזור לכושר נגינה. כדי להנציח את האירוע, שכרו את שירותי ניידת ההקלטה המהוללת של רוני ליין, RONNIE LANE'S MOBILE STUDIO, שחנתה מחוץ לאולם ותיעדה כל תו.

ערב המופע היה מתוח עד להתפקע. מאחורי הקלעים, פיט טאונסנד כמעט תלש את שערות ראשו מדאגה. קלפטון איחר להגיע, והיה חשש אמיתי שהוא פשוט לא יופיע. לבסוף, הוא הגיע לאולם יחד עם אליס, שניהם די מסטולים. הסיבה לאיחור, כך התברר, הייתה קומית וטרגית בו זמנית: קלפטון, שבשנות ההתמכרות פיתח תיאבון בלתי נשלט לשוקולד וג'אנק פוד, פשוט לא הצליח להיכנס לחליפה הלבנה והצמודה שהכין למופע. נדרש מאמץ משותף שלו ושל אליס כדי לדחוס אותו איכשהו פנימה.

בקהל ישבה כל השמנא וסלתא של עולם הרוק: ג'ורג' האריסון, רינגו סטאר, ג'ימי פייג', אלטון ג'ון וג'ו קוקר באו לחזות בפלא. ברגע שקלפטון עלה לבמה והרגיש את אהבת הקהל, משהו ניצת בו מחדש. הוא סיפק הופעה טובה ככל שיכול היה במצבו, מלאת רגש ונגינה מחוספסת. נכון, האצבעות היו מעט איטיות וחלודות בהשוואה לימי להקת CREAM, אך הרגש והצליל הבלוזי החותך שלו נותרו ללא תחרות. הסמים באמת הפילו אותו, או שאולי היה זה המשבר הפנימי שכרסם בו מבפנים – הוא כבר התחיל לחוות את "תסביך גיבור הגיטרה" – וצליל הגיטרה שלו בתקליט הזה הרבה פחות נועז וחצוף מבעבר.

אך האור היה זמני בלבד. מיד לאחר הקונצרט, הוא חזר להסתגר ולהתמכר, והפעם אפילו עמוק יותר. לתפריט ההרואין היומי, שעלותו הגיעה לאלף לירות שטרלינג בשבוע (סכום עתק באותם ימים), הוא הוסיף שני בקבוקי וודקה מלאים. הקש ששבר את גב הגמל הגיע בדמות מכתב תקיף מאביה של אליס, הלורד הרלך, שאיים להסגיר את קלפטון למשטרה אם לא יפסיק לדרדר את בתו ואת עצמו אל האבדון. המכתב המאיים הזה היה הסטירה המצלצלת שגרמה לו להבין שהוא נמצא במרחק פסיעה ממאסר או מבית הקברות.

תשעה חודשים ארוכים לאחר ההופעה, יצא התקליט. הגרסה המקורית כללה שישה שירים בלבד, שנבחרו ועברו עריכה מסיבית כדי להסתיר את הזיופים ובריחות הקצב שהיו פה ושם, תוצאה של חוסר בחזרות. עם שפע מוגזם כזה של נגנים, גיטרות וכלים אחרים, זו בהחלט הייתה צרה צרורה להפיק את האלבום שנוצר. אחרי הכל, זה לא היה רק פרויקט מסקרן בצורה יוצאת דופן, אלא פרויקט שסימן את לידתו מחדש של קלפטון, כשהוא מושך אותו חזרה לחיים!

התקליט נפתח עם BADGE, שיר שנולד באלבום הפרידה של להקת CREAM שנקרא GOODBYE. אחריו מגיע ROLL IT OVER, קטע בלוז-רוק נהדר ונדיר שהוקלט במקור כבי-סייד בימי DEREK AND THE DOMINOS. פה זה מבוצע באופן קצת שונה. הצד הראשון נחתם בביצוע מרטיט ל-PRESENCE OF THE LORD, יצירת המופת שכתב קלפטון עבור להקת BLIND FAITH. זה היה אחד משיריו האישיים ביותר, שיר של תחינה וחיפוש שלווה רוחנית.

את הצד השני פותח PEARLY QUEEN של להקת TRAFFIC, שבו ווינווד מוביל בעוצמות ווקאליות שורפות. אחריו מגיע AFTER MIDNIGHT שכתב ג'יי ג'יי קייל. בהופעה הזו, הקטע לבש צורה חדשה, איטית יותר, קודרת ומחוספסת פי כמה. ולסיום – ביצוע טעון ומרגש ל-LITTLE WING של ג'ימי הנדריקס מתוך האלבום AXIS: BOLD AS LOVE. קלפטון והלהקה הקליטו אותו במקור ימים ספורים לפני מותו הטרגי של הנדריקס, ובקונצרט בריינבאו השיר הפך למחווה קורעת לב לחבר שהלך לבלי שוב. ואי אפשר להישאר אדישים למחווה הזו. לשמוע את אריק שר את השיר הזה בדואט יחד עם פיט טאונסנד פשוט מביא לי דמעות לעיניים, והרגש שמתפרץ בסולואים הוא עדיין יוצא מגדר הרגיל.

איש הסאונד של המופע דרש מקלפטון לבצע תיקוני גיטרה באולפן, אך מנהלו, רוברט סטיגווד, התעקש להשאיר את ההקלטה אותנטית, על פגמיה. עם השנים יצאה גרסת רימסטר מורחבת, וכן בוטלג מקיף עם שתי ההופעות המלאות, שחושף את התמונה כולה, על רגעי הקסם ורגעי החולשה. בגרסת הרימסטר המאוחרת זכינו לשמוע עוד ביצועים מחשמלים שלא נכללו בתקליט המקורי.

ולמרות הפגמים, התקליט הוא מסמך מרגש בו חברים התגייסו להציל חבר, והקהל עטף באהבה אמן אהוב שאיבד את דרכו. המשימה העיקרית של אותו ערב הושגה. אמנם לקח לו עוד זמן, אבל הקונצרט בריינבאו זרע את הזרעים לקאמבק האמיתי. בשנת 1974, קלפטון נגמל מהרואין (רק כדי ליפול להתמכרות חדשה לאלכוהול, סיפור אחר לגמרי), חזר להקליט ולהופיע ויצר קאמבק שהיה מושלם, עם קצת עזרה מידידים.

אבל נגינת ההופעה החיה של אריק לעולם כבר לא תחזור להיות אותו הדבר אחרי המופע הזה – השטף המדהים והמושלם הזה שאפיין את כל עבודתו מימי CREAM ועד אז עדיין קיים כאן, אך הוא עמד להיעלם בקרוב מאוד. קטעי הסולו המובילים שלו באלבומים הבאים, למעט כמה חריגים בולטים, נשמעים מקצועיים אך קצת חסרי אש לעומת הסולואים שזורמים במהירות ובחלקלקות במופע הזה. עניין של טעם, אתם יודעים.

ומה עלה בגורלה של אליס אורמסבי גור? סיפורה, למרבה הצער, לא זכה לסוף טוב. היא מתה ממנת יתר של הרואין בשנת 1995, לאחר שחיה את שנותיה האחרונות בעוני קשה. טרגדיה שמהווה תזכורת כואבת למחיר הכבד של החיים על הקצה.

מקיץ האהבה לסיוט של סינטיסייזרים: כשאגדות הפסיכדליה מכרו את הנשמה לאייטיז

ב-10 בספטמבר בשנת 1985 יצא תקליט ללהקת סטארשיפ ושמו KNEE DEEP IN THE HOOPLA. אולי חבל שהוא יצא... האלבום, למי שתהU, נלקח מתוך אחת השורות בשיר הפתיחה, שדיברה על שקיעה "עד הברכיים בתוך המהומה וההייפ". בדיעבד, נראה שהם ניבאו בדיוק נמרץ את הבור שאליו הם הפילו את עצמם – ואת האוזניים שלי ושל אחרים.

הבעיה התחילה כשלהקות רוק החלו להיות דומות לקבוצות ספורט. זה לא משנה מי אתה; כל עוד אתה לובש את אותה חולצה כמו כולם סביבך, אתה חלק מהקבוצה. בשנת 1965 הוקמה להקת הרוק ג'פרסון איירפליין. במהרה, הלהקה הזו והגרייטפול דד היו הלהקות המועדפות בקרב ילדי הפרחים של סן פרנסיסקו. במהלך שנות השישים המאוחרות ותחילת שנות השבעים, הלהקה עברה שינויי הרכב רבים, ובשנות השבעים הפכה לג'פרסון סטארשיפ. אולם עד 1985, כל חברי הלהקה המקוריים עזבו. נותרו רק המחליפים (שימו לב, הזמרת גרייס סליק לא הייתה חברה בלהקה המקורית). למרות שהם עדיין רצו להקליט תחת השם ג'פרסון סטארשיפ, הגיטריסט פול קנטנר החזיק בזכויות החוקיות על החלק "ג'פרסון" בשם, איים בתביעה ולכן הלהקה קיצרה את שמה ל"סטארשיפ". חברת התקליטים קיוותה ששמה של סליק לבדו יגרום לקהל להאמין שללהקה עדיין יש קשר להילת העבר. אבל איפה ההילה כשמדובר בתקליט הזה?

ובכן, התקליט נפתח עם הלהיט-המנון המביך, WE BUILT THIS CITY. מלבד היותו מאכזב מוזיקלית ומבלבל מבחינה לירית (ברני טאופין כתב את המילים, למען השם!), הוא נחשב בעיניי לאחד השירים המעצבנים יותר שהוקלטו אי פעם. למעשה, זה לא רק עניין של טעם שלי: מגזין BLENDER הכתיר אותו רשמית כ"שיר הגרוע ביותר בכל הזמנים", וקוראי מגזין רולינג סטון בחרו בו למקום הראשון במצעד השירים הגרועים ביותר של שנות השמונים. עם סינטיסייזרים אופנתיים להחריד ותופים אלקטרוניים, הוא נשמע כאילו הולחן על ידי בינה מלאכותית אומללה. איפה בדיוק הרוק'נ'רול בשיר הזה? כן, אליסה מארץ הפלאות הסתכלה מלמעלה בתדהמה ולא ידעה את נפשה מרוב צער. באבסורד מוחלט שרק תעשיית המוזיקה של אותם ימים יכלה לייצר, השיר הזה לא רק כבש את המקום הראשון במצעד האמריקאי, אלא אפילו היה מועמד לפרס גראמי לביצוע הרוק הטוב ביותר לצמד או להקה (למרבה המזל, הפרס הלך ללהקת דייר סטרייטס על MONEY FOR NOTHING). מאוחר יותר, השיר קיבל משמעות אירונית במיוחד כשהופיע בפסקול של פרסומת טלוויזיונית של חברת ITT.

גם טאופין וגם המלחין המקורי של השיר, מרטין פייג', אמרו שבעוד שהשינויים הסיטו את השיר מהחזון המקורי שלהם, המפיק פיטר וולף העניק לו פוטנציאל מסחרי אדיר. "זה כנראה יעזור לשלוח את הילדים שלי לקולג'...", אמר טאופין, ופייג' הוסיף, "זה היה מאוד חכם, כי אני יודע שהם רצו להיט. הגרסה שלנו הייתה קצת יותר אזוטרית". השיר השתנה באופן דרסטי מהדמו המקורי של פייג'. הוא היה במקור קריאת מרד נגד תאגידים המנסים לאסור על רוק'נ'רול בעתיד דמיוני, אבל אחרי שסטארשיפ סיימה את העבודה עליו, הוא נשמע יותר כמו חגיגה אירונית של מוזיקת רוק מסן פרנסיסקו, עם הפקה מסונתזת וחסרת תחושת רוק אמיתית. יש בשיר ביטוי מובהק למה שכמעט הרג את מוזיקת הרוק בשנות ה-80. רבים, ואני ביניהם, לא האמנו למראה עינינו כשראינו את גרייס סליק, האישה המגניבה ההיא משנות השישים, לוקחת חלק בחללית שכזו. איך אותה זמרת עוצמתית ששרה פעם על מרד ועל WHITE RABBIT עומדת ומנופפת בידיים מול מצלמות הוידאו-קליפים בצבעי ניאון ושיער מנופח?

בשיחה עם מגזין רולינג סטון אמר טאופין: "זה היה שיר אפל מאוד על האופן שבו חיי המועדונים בלוס אנג'לס נהרסו והופעות חיות כבר לא היו הדבר הנכון לעשות. זה היה נושא מאוד ספציפי. אם הייתם שומעים את הדמו המקורי, כנראה לא הייתם מזהים את השיר המוגמר". ברני טאופין פגש לראשונה את מרטין פייג' בארוחת צהריים שאורגנה על ידי מוציא לאור שחיפש שיתופי פעולה בסגנון עכשווי. השניים כתבו את השיר ושלחו את קלטת הדמו לדניס למברט, פיטר וולף וג'רמי סמית', שהיו אמורים להפיק את התקליט של סטארשיפ. "כולנו הסכמנו שאהבנו את המנגינה", אמר למברט. "אבל הרגשנו שהשיר לא מספיק סוחף כדי להיות המנון אמיתי. הרגשנו שאם נוכל למצוא פזמון מיוחד, זה יהיה מצוין. אז פנינו למרטין וברני ושאלנו מה לעשות בנידון. הם אמרו, 'טוב, קדימה. תראו מה אתם יכולים לעשות'. ופיטר ואני בנינו אותו מחדש וכתבנו פזמון ללחן, שלדעתי הפך אותו למסחרי מאוד".

השיר לא נכתב במיוחד עבור להקת סטארשיפ. "כתבתי את השיר מנקודת מבט של להקה אחרת בשם Q-FEEL. כתבתי אותו עבור הלהקה שלי. כתבתי אותו בשבילי. אני כותב את השירים הכי טובים שלי כשאני לא חושב על אמן ספציפי". השיר המקורי, למרות שרבים מאמינים כך, לא כוון לסן פרנסיסקו. "ברני ואני מרגישים את זה בכל עיר", אמר פייג'. "לא כתבנו את זה על סן פרנסיסקו. באמצע הקלטת הדמו שלנו, כששדרן הרדיו נכנס, זה היה תיאור של מצב עתידני שבו רוק'נ'רול נאסר על ידי תאגיד. סטארשיפ הפכה את זה לקליל יותר עם קול של שדרן רדיו שמדבר על ימי שמש בסן פרנסיסקו". למעשה, אותו קול מפורסם של שדרן הרדיו שמתפרץ באמצע השיר עם דיווח תנועה מזויף על "העיר ליד המפרץ" לא היה שדרן כלל, אלא לס גרלנד – סגן נשיא בכיר בערוץ MTV באותה תקופה! המפיקים פשוט גייסו את אחד האנשים החזקים בתעשיית הקליפים כדי להבטיח שהשיר ישודר ללא הרף. "אף אחד מאיתנו לא פגש את ברני או מרטין", אמרה גרייס סליק, "אבל זה בהחלט נשמע כאילו הם כתבו את השיר כשהם חושבים עלינו. צחקנו כששמענו אותו לראשונה, כי כל כך הרבה שורות גרמו לי להרגיש שהשיר נכתב עלינו". ובכן, בהמשך המאמר תקראו את דעתה האמיתית של גרייס בנושא.

בכל אופן, הסינטיסייזרים שנשמעים לאורך כל האלבום עושים את מה שנראה שסינטיסייזרים עושים בידיהם של מפיקים שמתלהבים יותר מדי מאופנה ומרצון לעשות כסף: הם מסווים את העובדה שאין שם שירים אמיתיים. הלהיט השני בתקליט, SARA, נפתח עם צלילים מחרידים של סינטיסייזר המנסה לחקות פסנתר פנדר רודס, וקלידים שמנסים לחקות מפוחית (בתקציב ההפקה לא יכלו להביא נגן מפוחית לאולפן?). אני זוכר את השיר הזה עוד מזמן אמת, כשהוא נוגן ברדיו. לא אהבתי אותו כבר אז. ואני אוהב פופ טוב – פשוט השיר הזה נשמע כאילו נכתב בלי שום רגש. תנחומיי לשרה תומאס, אשתו של הסולן מיקי תומאס באותם ימים. אלא שבקליפ המלודרמטי ששודר בערוצי המוזיקה, מי שגילמה את שרה לצדו של תומאס על רקע סופת אבק תקופתית הייתה השחקנית רבקה דה מורניי. השיר כבש גם הוא את המקום הראשון בארצות הברית במרץ 1986, מה שמוכיח שהקהל פשוט בלע כל קינוח עתיר סוכר שהאכילו אותו.

המצב מחמיר אף יותר עם השיר השלישי, TOMORROW DOESN'T MATTER TONIGHT. לא פעם בתקליטים, הרצועה השלישית מיועדת לשיר שאינו מיועד להיות להיט, אלא "עוד שיר" באלבום. ובכל זאת, להפתעת כולם הוא שוחרר כסינגל והגיע למקום ה-26 במצעד. השיר הרביעי נקרא ROCK MYSELF TO SLEEP, ושמו מעיד עליו. רוק סתמי שעושה חשק לעצום עיניים ולהתחיל לנחור. מי שכתב אותו הוא קימברלי ריו, הגיטריסט של להקת KATRINA AND THE WAVES (האיש שכתב את הלהיט WALKING ON SUNSHINE) ויוצא להקת הגראז'-רוק THE SOFT BOYS. להקתו של ריו אף הקליטה אותו באותה שנה, אך סטארשיפ לקחו אותו והפכו אותו לשיר רוק תאגידי חסר שיניים. והצד הראשון נחתם עם DESPERATE HEART. אלוהים אדירים – שייגמר כבר הצד הזה. אחד מכותבי השיר הזה היה מייקל בולטון, עוד בימים שבהם ניסה להתפרנס מחיבור שירי פופ-רוק מסחריים לאחרים לפני הפריצה הגדולה שלו – והתוצאה נשמעת בדיוק כמו מוזיקת מעליות מתקתקה.

הצד השני נפתח עם PRIVATE ROOM, עוד שיר בהפקת אייטיז טיפוסית שלא עושה הרבה חוץ מלייצר רעש של תופים אלקטרוניים ומלודיה חסרת עוקץ. האירוניה היא שהשיר נכתב על ידי הגיטריסט קרייג צ'קיסו ומיקי תומאס; צ'קיסו היה נגן נפלא עוד בימי ג'פרסון סטארשיפ, אך כאן עבודת הגיטרה שלו נקברה כולה תחת אפקטים ממוחשבים. זה ממשיך להיגרר במצולות עם BEFORE I GO. בשלב הזה כבר ברור שגרייס סליק אינה זמרת ראשית כאן, והיא נמצאת פה בעיקר כדי לשמש חותמת כשרות למותג סטארשיפ. שיר אחד לפני הסוף, HEARTS OF THE WORLD WILL UNDERSTAND, מחזיר את סליק למיקרופון – ואולי היה עדיף שהיא הייתה נשארת דוממת. הקטע החותם נקרא LOVE RUSTS, ואכן, האהבה לג'פרסון איירפליין החלידה כאן עם הרבה אקורדים מסונתזים מעוררי דרמה מזויפת וגיטריסט עם הרבה פוזה ומעט עסיס. השיר הזה נכתב שוב על ידי ברני טאופין ומרטין פייג', כאילו כדי לוודא סופית שהמסמר האחרון ננעץ עמוק בארון הקבורה של הרוק האמיתי.

גרייס סליק הודתה בספרה על סטארשיפ: "לחברת התקליטים לא היה אכפת כלל מי כתב את השירים, כל עוד הם נמכרו. הייתי צריכה לשיר את השירים כדואטים עם מיקי תומאס. זה היה בסדר מבחינתי, אבל מיקי ראה את עצמו כמפקד בקדמת הלהקה – עד שהגעתי להרוס לו את החזון. מכיוון ששניים מהסינגלים הגדולים שלנו היו דואטים, הפך לו קשה יותר ויותר להתנגד להצמדתי אליו. הוא מעולם לא דיבר על זה, אבל היה קל לזהות שהוא לא היה מרוצה מכך".

בשנת 2020 היא אמרה: "אין שום עיר שנבנתה על רוק'נ'רול. אם אתה מדבר על לוס אנג'לס, היא נבנתה על תפוזים, נפט ותעשיית הקולנוע. סן פרנסיסקו נבנתה על זהב ומסחר בניו יורק, שקיימים הרבה יותר זמן מרוק'נ'רול. ברני טאופין כתב את השיר על מועדונים שנסגרים בלוס אנג'לס, אבל מועדונים לא ייסגרו לנצח בעיר כמו אל.איי. אז זה היה שיר די טיפשי. ובכל מקרה, כולם חשבו שאנחנו מתפארים בסן פרנסיסקו, מה שלא היה נכון. היו לנו שלושה שירים שהגיעו למקום הראשון בשנות ה-80, ולא האמנתי למילים של אף אחד מהם". לא צריך יותר מזה כדי להשתכנע שהתקליט של סטארשיפ הוא כישלון מוחלט.

להיט מעצבן נוסף של סטארשיפ בהמשך היה NOTHING'S GONNA STOP US NOW (וחבל שלא עצרו אותם כאן ועכשיו...). השיר הזה, שנלקח מפסקול הסרט MANNEQUIN משנת 1987, הפך את גרייס סליק בגיל 47 לאישה המבוגרת ביותר שהגיעה למקום הראשון במצעד האמריקאי באותם ימים (שיא שהחזיק מעמד עד ששר שברה אותו עם הלהיט BELIEVE). אחרי כמה אלבומים עם הסטארשיפ הזו, גרייס סליק סוף סוף הבינה שהיא אסטרונאוטית לא נחוצה בחללית הזו ופרשה, הפעם כדי להתאחד מחדש עם גרסת שנות השישים של ג'פרסון איירפליין לאלבום איחוד תחת אותו השם. עכשיו תסלחו לי, אני ממהר לשים על הפטיפון את התקליט AFTER BATHING AT BAXTER'S. אני חייב להחזיר לעצמי חמצן.

גם זה קרה ב-10 בספטמבר. יום שבו נולדו כוכבים, הוקלטו יצירות מופת, מהפכות מוזיקליות יצאו לדרך וגם כמה רגעים מוזרים במיוחד נרשמו בדפי ההיסטוריה. בואו נצא למסע בזמן אל כמה מהרגעים הגדולים, וההזויים, שהתאריך הזה העניק לנו.

נירוונה מריחה כמו רוח נעורים ומפוצצת את עולם הפופ

שנת 1991. דמיינו את מצעדי הפזמונים: בלדות האהבה עתירות הקיטש של בריאן אדמס, מנעד הקול האינסופי של מריה קארי, ריקודי הפופ המתוקתקים של פאולה עבדול וההפקות המלוטשות של מייקל ג'קסון. הרוק הכבד של שנות השמונים נשמע מיושן, והיה נדמה שהרוק'נ'רול האמיתי, זה עם הגיטרות המלוכלכות והזעם, ירד למחתרת וגווע סופית במיינסטרים. אבל אז הגיע הסתיו, ואיתו הר געש מוזיקלי שהתפרץ מסיאטל.

ב-10 בספטמבר 1991, שחררה להקה כמעט אלמונית בשם נירוונה סינגל ראשון מתוך תקליטה השני. קראו לשיר SMELLS LIKE TEEN SPIRIT, והוא לא ביקש רשות מאף אחד. הוא פשוט בעט את הדלת פנימה. זה לא היה הארד רוק, זה לא היה בדיוק פאנק, וזה בטח לא היה מטאל. המבקרים, שלא ידעו איך לעכל את הצליל החדש והגולמי הזה, הדביקו לו תווית חדשה: גראנג'.

במרכז הבמה עמד קורט קוביין, האנטיתזה המושלמת לכוכב פופ. עם שיער שמנוני, סוודר קרוע וג'ינס בלוי, הוא נראה כמו מישהו שאספתם מהרחוב. הוא לא שר במובן הקלאסי של המילה; הוא נאנק, זעק ולחשש מילים כמעט בלתי מובנות, שאיכשהו ביטאו במדויק את התסכול והשעמום של דור שלם שנמאס לו מהפלסטיק המבריק של הפופ. נירוונה לא רק כבשה את המצעדים, היא פתחה שער למהפכה תרבותית שלמה, והוכיחה שמוזיקה לא חייבת להיות יפה כדי להיות אדירה.

כשסנטה לא האמין: הדואט המוזר של בואי וקרוסבי

נקפוץ אחורה לשנת 1977, לאירוע מוזיקלי מסוג אחר לגמרי, כזה שגורם לגירוד קל במבוכה עד היום. הזמר הוותיק והאהוב בינג קרוסבי, מלך שירי חג המולד, הזמין את לא אחר מאשר דיוויד בואי לדואט מיוחד לכבוד החג. החיבור היה מוזר על הנייר, ובמציאות הוא היה אפילו יותר. לפני שהם שרו יחד את מחרוזת השירים, השניים ניהלו שיחה מקדימה שנכתבה עבורם, שיחה מאולצת ומביכה כל כך, שאפילו סנטה קלאוס כנראה הסמיק בפינה. "שלום, אני דיוויד בואי, אני גר פה בסביבה", אמר בואי במבט קפוא. "אה, ואתה זה ששר, נכון?" ענה קרוסבי. הקסם פשוט לא היה שם. כחודש בלבד לאחר הקלטת הדואט הזה, הלך בינג קרוסבי לעולמו.

כאוס באולפן: הביטלס, אבבא, הרבה אהבה וגם איגי פופ

ה-10 בספטמבר היה גם יום פורה במיוחד בין כתלי אולפני ההקלטות, ולפעמים גם קצת מטורף.

בשנת 1968, באולפני EMI המפורסמים, להקת הביטלס הייתה בעיצומו של סשן הקלטות פרוע במיוחד להשלמת השיר HELTER SKELTER. בעוד פול מקרטני צורח את נשמתו אל המיקרופון בהקלטת ערוץ השירה המוביל, חברו ללהקה ג'ורג' האריסון החליט להוסיף קצת דרמה משלו. הוא אחז במאפרה שהייתה מלאה בבדלי סיגריות בוערים, הניף אותה מעל ראשו והחל לרוץ ברחבי האולפן, כשהוא מחקה את הזמר ארתור בראון, שהיה ידוע בהופעותיו עם קסדה בוערת. התוצאה הסופית בשיר נשמעת כאוטית ומלאת אנרגיה, ועכשיו אתם יודעים שחלק מהטירוף הזה היה אמיתי לגמרי.

נקפוץ לשטוקהולם, 1976. להקת אבבא נמצאת באולפני מטרונום ומקליטה את תפקידי השירה לאחד הלהיטים הגדולים בכל הזמנים, DANCING QUEEN. מתברר שהגרסה שאנחנו מכירים היא לא הגרסה המקורית. במקור, קדם לבית המוכר ("את טיזרית, את מדליקה אותם") בית נוסף, שנחתך בעריכה. המילים הלכו בערך כך: "בייבי, בייבי את מדהימה / היי, את נראית טוב הלילה / כשאת מגיעה למסיבה, תקשיבי לבחורים / יש להם את המבט בעיניים". בסופו של דבר, המפיקים החליטו שהשיר יעבוד טוב יותר אם יתחיל ישר מאמצע הפזמון, החלטה שהתבררה כגאונית.

ומהכאוס המבוקר של הביטלס והפופ המלוטש של אבבא, לתוהו ובוהו המוחלט של THE STOOGES. בשנת 1972, נכנס הסולן איגי פופ עם להקתו לאולפני CBS בלונדון כדי להתחיל לעבוד על תקליטם השלישי, RAW POWER. דיוויד בואי הציע להפיק עבורם את התקליט, אך פופ, בביטחון עצמי אופייני, דחה את ההצעה בטענה שהוא נקי מסמים, מלא ברעיונות ומוכן לכבוש את העולם. ובכן, שלושת המצבים הללו התפוגגו במהירות שיא. סשן ההקלטות הפך לכאוס מוחלט של רעש, סמים ואגו, והתוצאה הייתה תקליט גולמי, אלים ומבריק, שנחשב לאבן דרך בפאנק רוק.

ובשנת 1967 הקליטה להקת LOVE באולפני SUNSET SOUND RECORDINGS את השיר ALONE AGAIN OR שפותח את אלבומה השלישי, FOREVER CHANGES. השיר הזה נכתב על ידי גיטריסט הליווי, בריאן מקליין אך קיבל תפנית קריטית כשארתור לי עשה לו מיקס תוך הגברת ערוץ שירת הליווי שלו והנמכת את ערוץ השירה המקורי של מקליין.

ימי הולדת, צנזורה ומופעים בשק

כמו בכל יום גדול בהיסטוריה, גם ה-10 בספטמבר הוא יום הולדתם של כמה מוזיקאים חשובים. ב-1945 נולד הגיטריסט והזמר הפורטוריקני העיוור ובעל הקול הייחודי, חוזה פליסיאנו. ב-1950 נולד ג'ו פרי, הגיטריסט הכריזמטי של אירוסמית' והצלע השנייה בצמד "התאומים הרעילים" לצד זמר הלהקה - סטיבן טיילר. גם עולם המתופפים חוגג: דון פאוואל מלהקת הגלאם רוק סלייד נולד ב-1946; ארט טריפ, שהיה חלק מלהקת אמהות ההמצאה של פרנק זאפה, נולד ב-1944; וב-1949 נולד בארימור בארלו, שהיה המתופף של ג'ת'רו טול בתקופת הסבנטיז שלה. רבים יגידו שהוא אחד המתופפים המוכשרים והפחות מוערכים של הרוק המתקדם הבריטי. גם סינת'יה פאוואל, אשתו הראשונה של ג'ון לנון, נולדה בתאריך זה בשנת 1939. היא הייתה שם לפני כל הטירוף של הביטלמניה, וחוותה אותו מהעין השקטה של הסערה. היא מתה באפריל 2015.

ובגזרת השערוריות: בשנת 1973, ה-BBC, גוף השידור הממלכתי והשמרני של בריטניה, החליט לפסול לשידור את התקליטון STAR STAR של הרולינג סטונס. הסיבה? המילה הלא כל כך עדינה STARFUCKER הופיעה בשיר לא פחות מ-12 פעמים. הסטונס, כהרגלם, כנראה רק משכו בכתפיהם וצחקו כל הדרך אל הבנק.

אם כבר הזכרנו את לנון, אי אפשר בלי קורטוב של אמנות מושגית. בשנת 1969, ג'ון לנון ויוקו אונו הציגו את המופע שלהם, BAGISM, במכון לאמנות עכשווית בלונדון. המופע כלל את השניים יושבים על הבמה בתוך שק לבן ענק במשך חמש שעות. הרעיון היה לבטל את הדעות הקדומות – אם אינך יכול לראות את האדם, אינך יכול לשפוט אותו על פי מראהו החיצוני.

המסע שלנו בזמן מסתיים עם שתי נקודות ציון מעניינות נוספות: בשנת 1964, זמר צעיר וצרוד בשם רוד סטיוארט ביצע את הקלטתו הראשונה, גרסת כיסוי לשיר הבלוז GOOD MORNING LITTLE SCHOOLGIRL. השיר לא זכה להצלחה, אך בגיטרת הבס בסשן ההקלטות ההוא ניגן בחור צעיר בשם ג'ון בולדווין, שלימים יהפוך לג'ון פול ג'ונס - הבסיסט של לד זפלין. וב-1975, בוב דילן הופיע בתוכנית טלוויזיה מיוחדת לכבוד ג'ון האמונד, צייד הכישרונות האגדי שגילה אותו. דילן, במחווה נדירה של הכרת תודה, ניגן שלושה שירים וכיבד את האיש שנתן לו את ההזדמנות הראשונה.

אה... וב-10 בספטמבר בשנת 1989 הופיעה להקת סוזי והבנשיז את הופעתה הראשונה מתוך שלוש בקולנוע דן בתל אביב.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.