רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-10 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-10 בספטמבר (10.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני יודע שחברי להקת אוריה היפ לקחו הרבה מאיתנו. אני זוכר שחזרתי פעם אחת מהופעה עם ג'ון לורד. נכנסנו לחדר בבית המלון, הדלקנו את הטלוויזיה וראינו לפתע על המסך להקה. הלסת שלנו צנחה כי קלטנו שאותה להקה עושה בדיוק את מה שאנחנו עושים. סולואי גיטרות ארוכים, שירים טיפשיים, צליל דומה, אותו אורגן והשילוב הזהה שלו עם הגיטרה. שנינו חשבנו לעצמנו באותו רגע - 'מה זה, לעזאזל?'...". (רוג'ר גלובר, הבסיסט של דיפ פרפל)

הסוף המוזר של הדלתות. ב-10 בספטמבר בשנת 1972 נערכה הופעת הסיום של להקת THE DOORS כשלישייה. ג'ים מוריסון כבר לא היה בחיים.

הערב עצמו היה פסיפס סוריאליסטי של צלילים וסגנונות, כמעט כאילו נלקח מחלום קדחתני. את הבמה לא חיממו ה-DOORS לבדם. האירוע נפתח עם קולו המהפנט והנוגה של הזמר-יוצר טים באקלי, אמן מוערך בזכות עצמו, שהכין את הקרקע לבאות. אך באופן אירוני, מי שקיבלו את תפקיד המופע המרכזי, אלו שחתמו את הלילה, לא היו חברי הלהקה המיתולוגית, אלא פרנק זאפה. זאפה, שהגיע עם תזמורת הג'אז-רוק הענקית והחשמלית שלו, הציג לקהל את יצירתו החדשה והמורכבת, THE GRAND WAZOO, מופע וירטואוזי ועוצמתי שהיה עולם ומלואו. בין שני קטבים אלה, נדחקה הופעת הפרידה של ה-DOORS.

אך למרות המעמד הלא שגרתי, ריי מנזרק, רובי קריגר וג'ון דנסמור לא נתנו לעובדות לבלבל אותם. הם עלו לבמה נחושים ומגובשים, והגישו סט הופעה מהודק שאמנם היה חסר את הכריזמה הפראית של מוריסון, אך פיצה על כך בסאונד בלוזי עשיר ומלא נשמה. השלישייה, שתפקדה כיחידה אורגנית, ניגנה שירים משני התקליטים שהוציאו לאחר מותו של חברם.

הקלידן, ריי מנזרק, שתפס גם את עמדת השירה, היה במצב רוח מרומם באופן מפתיע. הוא התבדח עם הקהל ושידר עסקים כרגיל. כשהגיע הזמן להציג את אחד השירים מהתקליט החדש, פרי עטו של הגיטריסט רובי קריגר, הוא לא חסך במילים. "אוקיי, רובי, מדהים..." הכריז מנזרק במיקרופון, "קבלו את האיש האלוהי והסקסי, רובי קריגר, שייתן לכם שיעור בספרדית הערב". הכוונה הייתה לשיר THE MUSQUITO, קטע קליט עם השפעות לטיניות שקריגר גם שר. קריגר מצידו, ענה ללא מילים, ופשוט פרט על הגיטרה שלו צלילים חמים ונפלאים שהוכיחו שוב את מקומו כאחד הגיטריסטים המיוחדים של דורו.

אך הרגע המצמרר והזכור ביותר של הערב הגיע לקראת סיומו. כשהאקורדים הראשונים של הלהיט הגדול ביותר שלהם, LIGHT MY FIRE, עמדו להתנגן, השתתק מנזרק לרגע. דבריו הבאים נשמעו, במבט לאחור, לא רק כהקדשה אלא כהספד של ממש ללהקה כפי שהעולם הכיר ואהב אותה.

"כשרק התחלנו את הלהקה, היינו ארבעה", אמר בקול שקט ומהורהר. "אחד הבחורים חסר לנו עכשיו. אני לא בטוח אם אתם יודעים את זה או לא, אך הוא נקלע לתאונה והוא לא פה עכשיו". הקהל הקשיב בדממה. "אבל הוא יחזור! הוא יחזור בפעם הבאה בה ננגן פה, בהוליווד בול", המשיך, מנסה להחדיר נימה של תקווה. "אנחנו ננסה לבצע את השיר הבא בתקווה שהוא מסתובב פה איפה שהוא. אנחנו נעשה את השיר הזה בשביל ג'ימבו. אוקיי, ג'ים - תתכונן. אני יודע שאתה נמצא פה איפה שהוא. אז תתכונן כי הנה זה בא".

הלהקה פצחה בביצוע של השיר, כאשר באופן ספונטני הצטרף אליה על הבמה נגן הסקסופון והחליל, אמן הג'אז הנודע צ'ארלס לויד, שהוסיף ממד חדש ומרגש לצליל המוכר. בסיום השיר, כשצליליו האחרונים התפוגגו אל תוך הלילה, זרק מנזרק לחלל האוויר את המשפט האחרון מהבמה: "המון תודה לכם. תודה לך, ג'ים. אנחנו נתראה".

אף אחד בקהל לא ידע זאת באותו רגע, אך אלו היו המילים האחרונות של להקת ה-DOORS לקהל הרחב. זו הייתה הופעתם האחרונה תחת השם הזה. לאחר שירדו מהבמה, חברי הלהקה פנו לחגוג את סיום הדרך במסיבה פרועה באחוזה בהוליווד, שנמשכה עד אור הבוקר. היה זה סיום הולם וקליפורני לסיפור של להקה שהגדירה מחדש את גבולות הרוק והפכה לסמל של תקופה שלמה. הדלתות אולי נסגרו סופית באותו לילה, אך המוזיקה שלהן ממשיכה להדהד, חזקה ורלוונטית מתמיד.

טירף מוחלט בהופעה חיה. ב-10 בספטמבר בשנת 1974 יצא אלבום ההופעה הכפול של פרנק זאפה, ROXY AND ELSEWHERE.זו יצירת מופת חיה של טירוף מוסיקלי.

הכל התחיל באפריל 1974, כאשר זאפה החליט לצאת למסע הופעות נוסטלגי במקצת תחת השם 'עשר שנים לאמהות', כמחווה ללהקתו המיתולוגית, אמהות ההמצאה. אך זו לא הייתה סתם נסיעה במורד שביל הזיכרונות. זאפה הרכיב עבור הסיבוב הזה נבחרת חלומות של נגנים, מעין יחידת קומנדו מוזיקלית שהייתה מסוגלת לבצע את הפעלולים המסובכים ביותר שרקח במוחו הקודח. הלהקה כללה שמות כמו הבסיסט טום פאולר, אחיו ברוס פאולר על הטרומבון, ואח נוסף, וולט פאולר, שהיה וירטואוז רב-כלי. לצדם ניגנו נפוליאון מרפי ברוק הכריזמטי על סקסופון וחליל, הקלידן הפנומנלי ג'ורג' דוק, וצמד מתופפים קטלני, ראלף האמפרי וצ'סטר תומפסון, שיצרו קיר קצב בלתי חדיר. את ההרכב השלימו הגיטריסט ג'ף סימונס, רות' אנדרווד המדהימה על המרימבה, ובתחילת הדרך גם חבר אמהות ההמצאה המקורי, הקלידן דון פרסטון. אלא שפרסטון החליט לפרוש זמן קצר לאחר תחילת הסיבוב, ועשה הסבה מקצועית מפתיעה כשהפך למנהל המוזיקלי של זמר הפופ ליאו סאייר. אפשר רק לדמיין את המעבר מהכאוס המאורגן של זאפה למיינסטרים המלודי של סאייר.

מתוך סיבוב ההופעות הפורה הזה נולד אלבום הופעה כפול, שנועד לתעד את הכימיה המחשמלת והסאונד הייחודי של ההרכב. באופן מעניין, השם המקורי שתוכנן לתקליט היה LIVE ALL OVER THE PLACE, שם שבהחלט שיקף את האנרגיה המתפרצת. רעיון נוסף שנגנז היה שאיפתו של זאפה להוציא את התקליט בסאונד קוואדרפוני, טכנולוגיית סראונד לארבעה רמקולים שהקדימה את זמנה, אך נחשבה למסובכת ויקרה מדי להפקה המונית באותה תקופה.

מה שהפך את ROXY AND ELSEWHERE לתקליט פורץ דרך היה לא רק המוזיקה, אלא גם הגישה להפקה. לראשונה, קהל המעריצים של זאפה קיבל לידיו אלבום הופעה עם סאונד נקי, צלול ומלוטש, בניגוד להקלטות הופעה הגולמיות יותר שהיו נפוצות אז. זאפה, פרפקציוניסט ידוע, לא הסתפק בסאונד החי בלבד. הוא לקח את ההקלטות מההופעות במועדון רוקסי בלוס אנג'לס, וגם ממקומות אחרים (ומכאן המילה ELSEWHERE בשם התקליט), והכניס אותן לאולפן ל"שיפוצים קוסמטיים". התוצאה היא יצירת כלאיים מרתקת: אלבום שמרגיש חי וספונטני, אך נשמע מדויק ומהודק כמו תקליט אולפן. המהלך הזה היה כל כך חשוב לזאפה, עד שהוא השקיע כ-35,000 דולר (סכום עתק לאותם ימים) כדי לצלם את ההופעות ברוקסי באופן מקצועי, אך למרבה הצער, התוצאה המצולמת נשארה במחסן האישי שלו ונחשפה לציבור רק עשורים רבים לאחר מכן.

התיקונים האולפניים, או בשפת המוזיקאים OVERDUBS, היו חלק בלתי נפרד מהתהליך. דוגמה מצוינת לכך היא סולו הטרומבון המטורף של ברוס פאולר בקטע DON'T YOU EVER WASH THAT THING. פאולר הסביר מאוחר יותר: "הסיבה לתיקון לא הייתה שהסולו בהופעה היה גרוע. פשוט צליל התופים זלג לתוך המיקרופון שלי והרס את הסאונד. אז נכנסנו לאולפן, הקלטתי את הסולו מחדש, ולמזלי הקסם נשאר". גם נפוליאון מרפי ברוק סיפר על תהליך דומה בשירים VILLAGE OF THE SUN ו-CHEEPNIS: "פרנק רצה שאשיר את תפקיד השירה שלי פעמיים באולפן, ולמעשה מחקנו את ערוץ השירה החי של ג'ורג' דיוק. לאחר מכן החלטנו שאבצע גם תפקידי שירה הרמוניים נוספים". למעשה, האלבום מכיל הרבה יותר תיקונים ממה שהנגנים חשפו, מה שהופך אותו ליצירה מופתית אך כזו שאינה משקפת במאה אחוז את מהלך ההופעה המקורי.

אך החיים תחת שרביטו של זאפה לא היו קלים. הוא היה מנהיג תובעני שדרש מהנגנים שלו יכולות על-אנושיות. נפוליאון מרפי ברוק תיאר את התקופה כאתגר מתמשך: "פרנק לא הרשה לי לנגן בסקסופון או בחליל על הבמה עד שלא שיננתי באופן מושלם כל תו שכתב. הבנתי שעליי לעבוד קשה מאוד כדי להיות חלק מהאנסמבל. הוא איתגר אותנו כל הזמן, ולפעמים היה משפיל אותנו בכוונה על הבמה. הקהל חשב שזה חלק ממערכון קומי, אבל אנחנו ידענו שהוא רציני לחלוטין. בשלב מסוים, כל הנגנים קיימו פגישה בלעדיו והחלטנו שצריך לעצור את זה. הפתרון היה פשוט וגאוני: לשנן את המוזיקה שלו יומם וליל עד לרמה כזו שלא יהיו לו סיבות להעיר לנו".

על עטיפת האלבום המפורסמת נראה זאפה עם גיטרת הגיבסון SG האהובה עליו. הוא סיפר על גורלה העגום: "הגיטרה הזו נפגעה קשות בהמשך, בגלל חברת תעופה לא אחראית שפשוט ריסקה אותה. הצוואר נסדק ונגרמו עוד נזקים. תיקנתי אותה, אבל היא אף פעם לא חזרה להיות מה שהייתה. קשה לשמור אותה מכוונת, ולכן היא כבר כמעט לא בשימוש". ביולי 1974 הוא אכן החליף אותה בהעתק SG שיוצר במיוחד עבורו.

כמה עובדות קטנות שהופכות את התקליט למרתק עוד יותר:

השיר DUMMY UP: שם השיר הוא ביטוי סלנג אמריקאי שמשמעותו "תשתוק" או "סתום את הפה".

הקטע ECHIDNA'S ARF: השיר עוסק בקיפודן נמלים אוסטרלי, חיה קטנה וחמודה. משפחת זאפה אימצה ומימנה את הגידול של חיה כזו בגן החיות של לוס אנג'לס, והעניקה לה את השם אוולין. אוולין עצמה זכתה לאזכור בתקליט האולפן הבא של זאפה, ONE SIZE FITS ALL.

השיר CHEEPNIS: בשיר זה זאפה מספר על מפלצת בשם FRUNOBULAX. הוא טען שהשם מבוסס על כינוי שהדביק לכלב הרועים שלו, FRUNEY. עם זאת, לרות' אנדרווד הייתה גרסה אחרת: "זה שם שאשתו של פרנק, גייל, המציאה. הוא התבסס על פרה שבתם, מון, ציירה כשהייתה בת חמש".

עם השנים, הארכיון של זאפה נפתח, ומעריצים זכו לקבל גרסאות נוספות וטהורות יותר של אותן הופעות. תחילה יצא התקליט ROXY BY PROXY, שהציג את ההופעות ללא התיקונים האולפניים, ולאחר מכן שוחררה קופסה מהודרת המכילה את כל ההקלטות מהרוקסי, במצבן הגולמי והחי ביותר. כל אלה רק מחזקים את המעמד של ROXY AND ELSEWHERE כתקליט מכונן, צילום רנטגן מדויק למוחו של גאון מוזיקלי בשיא יצירתו, ושל להקה שהייתה, ללא ספק, אחת הטובות ביותר שניגנו אי פעם על כדור הארץ.

הבחורים הטובים של רנדי ניומן. ב-10 בספטמבר בשנת 1974 יצא אלבום קונספט של רנדי ניומן ושמו GOOD OLD BOYS. זה מקבץ של סיפורי סאטירה ודרום מעולה.

ללא ספק, זוהי אחת מיצירותיו הפרובוקטיביות והמורכבות ביותר של רנדי ניומן. האלבום צולל לעומק הנוף הפוליטי-חברתי של דרום ארצות הברית, ובוחן נושאים של גזענות, פערי מעמדות וקונפליקט תרבותי, בתערובת של הומור אפל, אירוניה ואמפתיה. לפיכך, אין זה רק אוסף של שירים, אלא פרשנות עוצמתית על הזהות הדרומית והסתירות הגלומות בחברה האמריקאית.

לשם הרקע: שנות ה-70 באמריקה היו תקופה של שינוי חברתי משמעותי. התנועה לזכויות האזרח השיגה ניצחונות בחקיקה, אך המתח הגזעי ואי-השוויון הכלכלי נותרו בולטים, במיוחד בדרום. ניומן, לאחר הצלחת תקליטו SAIL AWAY, השתמש באלבום הזה כדי לחקור את רגשותיו המעורבים כלפי האזור. הוא שאב ממורשתו הדרומית והביע ביקורת על היבטיו האפלים, תוך שימוש בכישורי ההתבוננות החדים שלו כדי לתאר את מורכבותו וסתירותיו.

השיר הפותח, REDNECKS, נותן את הטון לאלבום כולו. השיר, שנכתב מנקודת מבטו של אדם לבן דרומי, משתמש בשפה חריפה ובאירוניה כדי לחשוף את הבורות והצביעות של הדרום והצפון כאחד. כעסו של המספר מכוון אל האליטה הליברלית הצפונית, שלדעתו מגנה את הגזענות הדרומית בעודה מתעלמת מהגזענות המערכתית הקיימת בערים שלה. השימוש של ניומן במונח זה הוא מאשים ואמפתי בו-זמנית, ומשמש כמראה לחשיפת הצביעות הלאומית.

השיר המרכזי באלבום, LOUISIANA 1927, מעביר את המיקוד אל השיטפון הגדול במיסיסיפי בשנת 1927 – קטסטרופה שהשפיעה באופן לא פרופורציונלי על קהילות שחורות עניות. באמצעות מנגינה שנשמעת כמעט כמזמור, ניומן מנגיד את היופי השלו של הדרום עם המציאות הקשה שעמה מתמודדות אוכלוסיות מוחלשות בו. הפזמון, "הם מנסים לשטוף אותנו הרחק מכאן", מבהיר את המסר בנוגע למניעים שמאחורי האירועים – נושא החוזר על עצמו לאורך האלבום.

שיר משמעותי נוסף, BIRMINGHAM (העיר האמריקאית, לא הבריטית), מציע מבט קליל לכאורה על האדם הדרומי ממעמד הפועלים, המוצא גאווה בעירו ובאורח חייו. עם זאת, מתחת למנגינה הנעימה מסתתר דיוקן של קיפאון כלכלי והזדמנויות מוגבלות, הממחיש את מערכת היחסים המורכבת של הדרום עם מודרניות וקידמה. שיר זה, כמו רבים אחרים באלבום, גדוש באירוניה ומאתגר את המאזין להביט מעבר לפני השטח.

כך נכתב עליו בביקורת ב"רולינג סטון" בזמנו: "האמברוז בירס של הרוק'נ'רול שחרר מבחר נוסף של פנטזיות מרות ונואשות. לאלבום זה אווירה 'דרומית' רעיונית של שכרות ודיכאון, חגיגות עליזות של דמויות פוליטיות, טירוף, מומים מולדים ודיוקנאות אובססיביים של סטריאוטיפים, המותירים את המאזין תוהה אם ניומן מתכוון לדבריו. המוזיקה רעננה, ובמיוחד נגינת הפסנתר של ניומן. אבל בין הבזקי גאונות להתעלות, צפה ועולה תחלואה. לאחר האזנות חוזרות ונשנות, נותר רושם מתמשך אחד: ניומן הוא אדם בעייתי.

הוא בנה קריירה על בלבול הקהל שלו באמצעות אירוניה מסנוורת ודימויים מעוותים עד אימה כדי לעורר צחוק – מעין גרסה חדשה למשחק הצללים הישן של העני המכה את עצמו במצח עם גביע גלידה. בשירים קודמים הציג ניומן את האפוקליפסה (נהרות בוערים ובדיחות על פצצות אטום), ואיכשהו היית צריך לצחוק. הוא הראה לנו את הפריקים הקטנים והשמנים שלו ואת הסיוטים הנפוצים לכולנו, שבהם "כולם הפחידו אותי, אבל את/ה הכי הפחדת אותי". אפילו העבדות הפכה לקומית באופן אבסורדי ונוקב בשיר SAIL AWAY.

האלבום החדש משוגע קצת יותר מעבודותיו הקודמות של ניומן. זהו עוד תקליט אפל וחשוך. אף שהוא אינו מכיל יצירה עגומה ומונומנטלית כמו "שיר אלוהים" מאלבומו הקודם (שבו אלוהות מטורללת ונקמנית מורחת את פני ילדיה בצואה משפילה), זהו המשך לעבודתו המטעה. הוא מסתער, מבלבל, משעשע והפכפך. אינך יודע אם לצחוק או לבכות, וזוהי מיומנותו הנדירה והמוזרה של רנדי ניומן."

בביקורת בעיתון STEREO REVIEW נכתב: "רנדי ניומן הוא הילד הבעייתי האהוב על אמריקה לאחרונה. עם זאת, התחלתי לחשוד שהעניין החל למצות את עצמו כבר לפני כמה חודשים, כשקראתי באחד מאותם מגזינים 'קטנים', המתהדרים בהאדרה עצמית ובכתיבה משעממת, הגנה לא אופנתית על ה'רדנקס'. אין ספק, חשבתי לעצמי, שמגזין 'טיים' ימצא דרך לסגור את הנושא לנצח. אבל כותבים טובים כמו רנדי ניומן יכולים לעשות זאת טוב יותר, ולהציג פתרונות חדשים לנושאים ישנים. הדבר החשוב ביותר בתקליט החדש שלו הוא שהוא מצחיק, אך היתרונות הנלווים כוללים גם סוציולוגיה טובה, למי שמתעניין בכך, ומוזיקה בסטנדרטים הגבוהים של רנדי.

ניומן ניגש לעניינים באכזריות כבר בשיר הראשון. הוא מסרב לכרות בריתות זולות עם האנשים שעליהם הוא צוחק. בהמשך השיר REDNECKS הוא אומר: 'כאן למטה אנחנו בורים מכדי להבין / הצפון שחרר את הכושי / כן, זה 'בחינם' להכניסו לכלוב בהארלם, ניו יורק / זה 'בחינם' להכניסו לכלוב בצד הדרומי של שיקגו...', וממשיך ברשימת ערי הצפון שלנו, המפורסמות בגטאות שלהן."

וב"בילבורד" נכתב בביקורת: "אורחות החיים והפוליטיקה של הדרום מספקים כמה מהסיפורים המרתקים ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, והפרויקט האחרון של ניומן מתמודד איתם במלוא העוצמה, בעיקר מנקודת מבטם של 'החבר'ה הטובים'. עם זאת, אם אתם מצפים לסט סאטירי, תשכחו מזה. ניומן מתייחס לנושא שלו בידע ובכבוד, כמו גם במומחיותו המוזיקלית הרגילה. מה שיש לנו כאן הם שירים מעובדים להפליא, עם מילים שממש מציירות תמונה של מקומות ותקופות שונות. שירתו של ניומן מגיעה כאן, אולי, לשיאה, ומביעה אמפתיה שנדיר למצוא בפרויקט פופ."

נשיקה לוהטת! ב-10 בספטמבר בשנת 1975 יצא האלבום ALIVE של להקת קיס, עם ההופעה והתופעה...

אלבום זה, שהוקלט במקור בכמה מקומות בארה"ב, נחשב לפריצת הדרך של KISS ומכיל גרסאות חיות של שירים נבחרים משלושת אלבומי האולפן הראשונים של הלהקה.

למרות המוניטין של KISS כלהקת הופעות, שהדגישה את התיאטרליות לא פחות מהמוזיקה, הדבר לא תורגם בזמנו לגידול במכירות התקליטים. למעשה, KISS שרדה בזכות כרטיס ה-AMERICAN EXPRESS של המנהל שלה דאז, ביל אוקוין. מה שסיבך את העניינים עוד יותר היה העובדה שחברת התקליטים שלה, CASABLANCA RECORDS, נקלעה לקשיים כלכליים משלה. זאת, בעקבות ההחלטה השגויה להוציא מוקדם יותר באותה שנה אלבום כפול ובו מונולוגים של המנחה הטלוויזיוני, ג'וני קרסון. החברה קיוותה שאלבום המונולוגים יחלץ אותה מהבוץ הכלכלי, אך כישלונו המוחץ במכירות רק החמיר את המצב.

במאמץ אחרון להציל את החברה, הוחלט לנסות למנף את המוניטין של KISS כתופעה בימתית ולהקליט לה אלבום חי. עבור הלהקה הייתה זו מתנה משמיים, שכן כך היא יכלה סוף סוף להשיג את הצליל שאליו שאפה. נוסף על כך, הקלטת הופעה חיה הייתה זולה באופן משמעותי מהקלטה באולפן. עם זאת, בסופו של דבר הלהקה מצאה את עצמה מקליטה מחדש באולפן את תפקידי הנגינה והשירה, כאשר גם קולות הקהל הוספו באופן מלאכותי.

פול סטנלי, זמר וגיטריסט הלהקה, כתב בספרו: "את שם האלבום לקחנו מאלבום הופעה של להקת סלייד. אנשים התווכחו אם האלבום הוא הקלטה חיה בלבד או ששופר בצורה כלשהי. התשובה היא: כן, שיפרנו אותו. לא ניסינו להסתיר דבר או לרמות איש. כי מי רצה לשמוע טעות שחוזרת על עצמה בלי סוף? מי רצה לשמוע גיטרה לא מכוונת? בשביל מה? בשם האותנטיות? בהופעה, אתה מאזין עם האוזניים והעיניים. טעות שחולפת בלי משים ברגע אחד, חיה לנצח כשהיא מוקלטת. רצינו לשחזר את חווית המופע שלנו – ועשינו כל מה שנדרש לשם כך. הוספנו להקלטה אפקטים של פיצוצים, כי כך זה נשמע בהופעה עצמה. חשבנו על האנשים שחגגו איתנו בקונצרט ורצינו שהם ישמעו את מה שהם זוכרים".

"דאגנו גם שהקהל יישמע לאורך כל ההופעה – בדיוק כפי שחווים זאת בהופעה חיה. רוב אלבומי ההופעה באותם ימים נשמעו כמו הקלטת אולפן, ורק בין השירים אפשר היה לשמוע כמה מחיאות כפיים. אבל אנחנו רצינו להעביר את חווית הקונצרט האמיתית. העטיפה האחורית חלקה כבוד לאותם מעריצים שעשו את כל הרעש הזה והפכו את ההופעות שלנו לאירועים משותפים רבי עוצמה".

"לא יכולנו לבחור אדם מתאים יותר להפקת האלבום מאשר אדי קריימר. הגאונות שלו באולפן והחידושים שלו בשיפור הקלטות היו לא רק מדהימים, אלא פורצי דרך. הוא השתמש בלולאות (לופים) של קולות קהל על סרטי הקלטה שאורכם הגיע לעשרים מטרים, והם הסתובבו באולפן על מעמדי מיקרופונים במעגל, כך שלעולם לא ניתן היה לשמוע חזרה ברורה בתגובות המעריצים. היה לו הכול. מעולם לא הייתי חושב על זה בעצמי – ליצור לולאות הקלטה שונות שמתנגנות ללא הרף".

במגזין רולינג סטון נכתב בביקורת על האלבום: "KISS על הבמה עשויה להיות משעשעת למשך כעשר דקות, אך בתקליט, בניכוי ההשפעה של פרצופים צבועים ותיאטרליות בימתית, יש לשפוט את הלהקה אך ורק על פי המוזיקה שלה. והיא נוראית. היא חוזרת על עצמה באופן מחריד, היא מונוטונית ובומבסטית. כמו לגיונות של להקות חסרות כישרון, KISS מנסה להתבסס על ווליום מעייף. אולם, להבדיל מלהקות אחרות, הם הגו את הרעיון לגרור את הרוק עמוק יותר אל תהומות ההגזמה התיאטרלית, ותוך כדי כך לאסוף לגיון של מעריצים צעירים שלא שמעו את הריפים האלה בעבר (GRAND FUNK RAILROAD עולים לראש). זאת, משום ש-CASABLANCA RECORDS החליטו לקדם את הלהקה כאלילי הנוער החדשים לילדים רעים. הדבר ניכר באריזה המבריקה ובחוברת הצבעונית, המציגה את כל חברי KISS בקלוז-אפ לצד מכתב אישי מכל אחד מהם ('בני הארץ היקרים: כשאני מנגן בגיטרה על הבמה, זה כמו לעשות אהבה... באהבה, אייס')…".

סטיבי והחבר'ה בהופעה חיה במזנון. ב-10 בספטמבר בשנת 1971 יצא תקליט ההופעה של להקת טראפיק, ושמו WELCOME TO THE CANTEEN.

על העטיפה שלה, באופן תמוה למדי, לא תמצאו את שם הלהקה שאחראית לכל הרעש הזה, טראפיק. במקום זה, מתנוססת רשימת שמות של שבעה נגנים, כאילו מדובר באיזה פרויקט-על חד פעמי. ובמובן מסוים, זה בדיוק מה שזה היה: תיעוד נדיר ורוחש חיים של איחוד קצרצר, מתוח ומחשמל.

שנת 1971 הייתה שנה של סימני שאלה גדולים עבור טראפיק. המנוע היצירתי של הלהקה, סטיב ווינווד, התאושש מדלקת הצפק, אירוע רפואי מסכן חיים שכמעט וכיבה את האור על הלהקה כולה. המומנטום נעצר בחריקת בלמים, והעתיד נראה מעורפל. ואז, כמו בסצנה מסרט הוליוודי, חזר אל התמונה הילד הסורר, הגיטריסט והזמר דייב מייסון. זו הייתה הפעם השלישית שמייסון, שהיה ידוע בחיכוכים האמנותיים הבלתי פוסקים שלו עם ווינווד, שב ללהקה ממנה פרש כבר פעמיים. הקאמבק הזה לא נועד להחזיק מעמד. הוא תוכנן לסדרה של שש הופעות בלבד, והתקליט הזה הוא המזכרת היחידה מאותו קיץ לוהט.

כדי לתעד את הרגע, התאספה חבורה שלא הייתה מביישת אף נבחרת חלומות של הרוק. לצד ווינווד, מייסון והמתופף המקורי ג'ים קפאלדי, ניצבו על הבמה שמות גדולים. הבסיסט היה ריק גרץ', שותפו של ווינווד מההרכב BLIND FAITH. על כלי הנשיפה והחליל הופקד כריס ווד, שהביא את הגוון הג'אזי הייחודי של טראפיק. ריבופ קוואקו בה הוסיף קצב אפריקאי סוחף על כלי ההקשה. ומאחורי מערכת תופים נוספת ישב לא אחר מאשר ג'ים גורדון, המתופף מההרכב של אריק קלפטון, DEREK AND THE DOMINOS. שני מתופפים על במה אחת? זה היה מתכון לרעידת אדמה קצבית. ההרכב האקלקטי והנפיץ הזה ניגן יחד מספר הופעות מצומצם בלבד, וההקלטות שנעשו ביולי 1971 בהופעות חיות בלונדון ובקרוידון הן הבסיס לתקליט הזה. התוצאה היא סאונד גולמי, לא מלוטש, שמרגיש כאילו הוא קופץ עליך מהרמקולים. המסגרת החיה שחררה את טראפיק מכבלי האולפן ואפשרה לה למתוח את הגבולות, לאלתר ולהיכנס לקרבות נגינה סוערים שהקלטות מסודרות פשוט לא יכלו להכיל.

גולת הכותרת של התקליט היא כמובן המפגש המחודש בין ווינווד למייסון. שני ענקים מוזיקליים עם חזונות אמנותיים שונים שלעיתים קרובות התנגשו בעוצמה. אך פה, על הבמה, נראה שהם שמו את האגו בצד, לפחות באופן זמני. מייסון הביא איתו את יכולות הלחנה והשירה שלו, וכמובן, את סגנון הגיטרה הייחודי שלו. התקליט משלב בצורה מופתית בין העולמות השונים: קטעים קלאסיים משלושת התקליטים הראשונים של טראפיק, כמו DEAR MR. FANTASY, לצד שירים מקריירת הסולו הטרייה של מייסון.

אך היהלום שבכתר, הרגע שגרם לקהל להשתולל, היה הביצוע המחשמל לקלאסיקה מתקופת הנעורים של ווינווד, הלהיט הענק של SPENCER DAVIS GROUP, הלוא הוא GIMME SOME LOVIN. זה היה רגע של סגירת מעגל, בו ווינווד חזר למקורות ונתן את כל מה שיש לו. למרות האנרגיה המתפרצת והכימיה החד-פעמית, כולם ידעו שהסוף קרוב. התקליט הזה היה שירת הברבור של מייסון בלהקה. זמן קצר לאחר צאתו, הוא ארז את הגיטרות ועזב סופית לקריירת סולו משגשגת.

באופן אירוני למדי, בזמן שבארצות הברית התקליט זכה להצלחה נאה, בבריטניה מולדתו הוא נחל כישלון מסחרי מפתיע והיה לתקליט הראשון של הלהקה שלא הצליח להיכנס למצעדי המכירות. אולי הקהל הבריטי לא ידע איך לעכל את המוצר המוזר הזה, תקליט הופעה ללא שם הלהקה על העטיפה.

מגזין המוזיקה רולינג סטון סיפק בזמנו ביקורת ששיקפה היטב את האופי הכפול של התקליט. המבקר כתב: "הנה סוף סוף קיבלנו את התקליט שחברת התקליטים הייתה חייבת להוציא מבחינה חוזית. אין פה שום שיר חדש, וברור שהתקליט הזה מצטרף לטרנד של הוצאת תקליטי הופעה מהר ככל האפשר ובמינימום עלות". אך מיד לאחר מכן הגיעה המחמאה: "מצד שני, חבורת הנגנים הזו ניגנה פשוט נהדר. הקול של ווינווד נפלא, נגינת הגיטרה של מייסון רק הולכת ומשתפרת ותפקידי הנשיפה של כריס ווד מלאי טעם. נראה שרק לג'ים קפאלדי המסכן לא היה הרבה מה לעשות על הבמה". את הביקורת חתם המגזין במילים שהציבו את הלהקה בשורה הראשונה של ענקיות ההופעות החיות: "טראפיק של היום ניצבת בגאווה לצד הגרייטפול דד של פעם והאחים אולמן של היום. אי אפשר לבקש יותר מזה".

ובסופו של דבר, זהו סיפורו של WELCOME TO THE CANTEEN. לא התקליט הכי מפורסם של טראפיק, אבל אולי הכי מיוחד שלה. צילום רנטגן מוזיקלי של רגע נדיר בזמן, תיעוד של שביתת נשק זמנית בין שני כוחות יצירה אדירים, שהולידה הופעה חיה מחשמלת ובלתי נשכחת. זה אחלה של מזנון!

הגיטרה, ההרואין והקאמבק. ב-10 בספטמבר בשנת 1973 יצא אלבום ההופעה של אריק קלפטון בריינבאו.

זה היה מסמך רוק נדיר ומרגש, תיעוד של מבצע חילוץ נואש שנועד להחזיר לעולם את אחד מגדולי הגיטריסטים בכל הזמנים, אריק קלפטון, ממעמקי השאול של התמכרות קשה להרואין. והסיפור שלנו מתחיל שלוש שנים קודם לכן, בשנת 1970. קלפטון, אז בשיא כוחו היצירתי, סיים זה עתה להקליט את יצירת המופת הכפולה שלו עם להקתו DEREK AND THE DOMINOS. האלבום, שבמרכזו עמד שיר הנושא האלמותי LAYLA, היה למעשה מכתב אהבה נואש וסוחף לפאטי בויד, אשתו של חברו הטוב ביותר, ג'ורג' האריסון מהביטלס. אך כאשר זה לא זכה להצלחה המסחרית המיידית לה קיווה, וכשבויד נותרה נאמנה להאריסון, משהו בקלפטון נשבר.

הוא החליט לממש איום מצמרר שהשמיע באוזניה של בויד זמן קצר קודם לכן. באחד הימים, הופיע בביתה, שלף מכיסו שקית הרואין והציב בפניה אולטימטום דרמטי: אם היא לא תעזוב את בעלה ותבחר בו, הוא ישקע בהתמכרות לסם הארור, וזו תהיה אשמתה הבלעדית. פאטי לא עזבה, וקלפטון, איש של מילה אך חבר חסר ערכי חברות, צלל בכל הכוח לתוך החור השחור שהבטיח.

השנתיים הבאות נמחקו כמעט כליל מחייו. המוזיקה הושלכה הצידה. קלפטון וחברתו הצעירה דאז, אליס אורמסבי גור, הסתגרו באחוזתו הענקית והפכו את ההרואין למרכז עולמם. הם צרכו כמויות מסחריות ומבהילות של הסם, והתנתקו מהעולם החיצון. ההצצה היחידה שקיבל העולם לקלפטון בתקופה זו הייתה הופעת אורח בקונצרט למען בנגלדש שאירגן האריסון בניו יורק בשנת 1971. קלפטון עלה לבמה כשהוא במצב רעוע, רוח רפאים של עצמו, מחוק לחלוטין. האריסון נאלץ להצמיד לו סוחר סמים מקומי שידאג לספק לו את מנותיו, רק כדי שיוכל לעמוד על הרגליים ולהחזיק גיטרה. מיד אחרי ההופעה, הוא זחל בחזרה למאורת ההתמכרות שלו.

האיש שהחליט שנמאס לו לראות את חברו הגאון מתפורר לנגד עיניו היה פיט טאונסנד, הגיטריסט ומנהיג להקת המי. קלפטון עוד התקשר אליו קודם לכן וביקש עזרה בהשלמת התקליט השני של DEREK AND THE DOMINOS, אך כשפיט הגיע לאחוזה, לקלפטון כבר לא היה חשק לעבוד. הוא התבייש במצבו, אך טאונסנד לא ויתר. הוא רקם תוכנית נועזת: לארגן קונצרט קאמבק חגיגי שיכריח את קלפטון לצאת מהבית, להתאמן, ולהיזכר מי הוא באמת.

התאריך נקבע ל-13 בינואר 1973, והמקום היה אולם הריינבאו בלונדון. טאונסנד גייס נבחרת חלומות של כוכבי רוק בריטיים כדי ללוות את קלפטון על הבמה. ההרכב החד-פעמי, שזכה לשם ההולם THE PALPITATIONS (דפיקות לב), כלל את טאונסנד ורוני ווד בגיטרות, סטיב ווינווד בקלידים וריק גרץ' בבס (שניהם ניגנו עם קלפטון בלהקת BLIND FAITH), ג'ים קפאלדי וג'ימי קרסטין בתופים, וריבופ קוואקו בה בכלי הקשה.

השמועה על שובו של קלפטון לבמה התפשטה כאש בשדה קוצים. הביקוש לכרטיסים היה היסטרי, ושתי ההופעות שנקבעו לאותו ערב הוכרזו כסולד אאוט תוך דקות. החזרות המעטות נערכו בביתו של רוני ווד, וקלפטון, שהיה חלוד ורחוק משיאו, עשה מאמץ עילאי לחזור לכושר נגינה.

ערב המופע היה מתוח עד להתפקע. מאחורי הקלעים, פיט טאונסנד כמעט תלש את שערות ראשו מדאגה. קלפטון איחר להגיע, והיה חשש אמיתי שהוא פשוט לא יופיע. לבסוף, הוא הגיע לאולם יחד עם אליס, שניהם די מסטולים. הסיבה לאיחור, כך התברר, הייתה קומית וטרגית בו זמנית: קלפטון, שבשנות ההתמכרות פיתח תיאבון בלתי נשלט לשוקולד וג'אנק פוד, פשוט לא הצליח להיכנס לחליפה הלבנה והצמודה שהכין למופע. נדרש מאמץ משותף שלו ושל אליס כדי לדחוס אותו איכשהו פנימה.

בקהל ישבה כל השמנא וסלתא של עולם הרוק: ג'ורג' האריסון, רינגו סטאר, ג'ימי פייג', אלטון ג'ון וג'ו קוקר באו לחזות בפלא. ברגע שקלפטון עלה לבמה והרגיש את אהבת הקהל, משהו ניצת בו מחדש. הוא סיפק הופעה טובה ככל שיכול היה במצבו, מלאת רגש ונגינה מחוספסת.

אך האור היה זמני בלבד. מיד לאחר הקונצרט, הוא חזר להסתגר ולהתמכר, והפעם אפילו עמוק יותר. לתפריט ההרואין היומי, שעלותו הגיעה לאלף לירות שטרלינג בשבוע (סכום עתק באותם ימים), הוא הוסיף שני בקבוקי וודקה מלאים. הקש ששבר את גב הגמל הגיע בדמות מכתב תקיף מאביה של אליס, הלורד הרלך, שאיים להסגיר את קלפטון למשטרה אם לא יפסיק לדרדר את בתו ואת עצמו אל האבדון.

תשעה חודשים ארוכים לאחר ההופעה, יצא התקליט. הגרסה המקורית כללה שישה שירים בלבד, שנבחרו ועברו עריכה מסיבית כדי להסתיר את הזיופים ובריחות הקצב שהיו פה ושם, תוצאה של חוסר בחזרות. איש הסאונד של המופע דרש מקלפטון לבצע תיקוני גיטרה באולפן, אך מנהלו, רוברט סטיגווד, התעקש להשאיר את ההקלטה אותנטית, על פגמיה. עם השנים יצאה גרסת רימסטר מורחבת, וכן בוטלג מקיף עם שתי ההופעות המלאות, החושף את התמונה כולה, על רגעי הקסם ורגעי החולשה.

למרות הפגמים, התקליט הוא מסמך מרגש בו חברים התגייסו להציל חבר, והקהל עטף באהבה אמן אהוב שאיבד את דרכו. המשימה העיקרית של אותו ערב הושגה. אמנם לקח לו עוד זמן, אבל הקונצרט בריינבאו זרע את הזרעים לקאמבק האמיתי. בשנת 1974, קלפטון נגמל מהרואין (רק כדי ליפול להתמכרות חדשה לאלכוהול, סיפור אחר לגמרי), חזר להקליט ולהופיע, והוציא את התקליט המצליח "461 אושן בולברד". הקאמבק היה מושלם, עם קצת עזרה מידידים.

ומה עלה בגורלה של אליס אורמסבי גור? סיפורה, למרבה הצער, לא זכה לסוף טוב. היא מתה ממנת יתר של הרואין בשנת 1995, לאחר שחיה את שנותיה האחרונות בעוני קשה. טרגדיה המהווה תזכורת כואבת למחיר הכבד של החיים על הקצה.

ב-10 בספטמבר בשנת 1985 יצא תקליט ללהקת סטארשיפ ושמו KNEE DEEP IN THE HOOPLA. אולי חבל שהוא יצא...

הבעיה התחילה כשלהקות רוק החלו לגלות דמיון רב לקבוצות ספורט. זה לא משנה מי אתה; כל עוד אתה לובש את אותה חולצה כמו כולם סביבך, אתה חלק מהקבוצה.

בשנת 1965, פול קנטנר הקים את להקת הרוק ג'פרסון איירפליין. במהלך "קיץ האהבה", הלהקה שלו והגרייטפול דד היו הלהקות המועדפות בקרב ילדי הפרחים של סן פרנסיסקו. במהלך שנות השישים המאוחרות ותחילת שנות השבעים, הלהקה עברה שינויי הרכב רבים, ובשנות השבעים הפכה לג'פרסון סטארשיפ. אולם עד 1985, כל חברי הלהקה המקוריים עזבו, כולל קנטנר; נותרו רק המחליפים (הזמרת גרייס סליק לא הייתה חברה בלהקה המקורית). למרות שהם עדיין רצו להקליט תחת השם ג'פרסון סטארשיפ, קנטנר החזיק בזכויות החוקיות על החלק "ג'פרסון" בשם, ולכן הלהקה קיצרה את שמה ל"סטארשיפ". חברת התקליטים קיוותה ששמה של סליק לבדו יגרום לקהל להאמין שללהקה עדיין יש קשר להילת העבר. אבל איפה ההילה כשמדובר בתקליט הזה?

התקליט נפתח עם הלהיט-המנון המביך, WE BUILT THIS CITY. מלבד היותו מאכזב מוזיקלית ומבלבל מבחינה לירית (ברני טאופין כתב את המילים!), הוא נחשב לאחד השירים המעצבנים ביותר שהוקלטו אי פעם. עם סינטיסייזרים אופנתיים להחריד ותופים אלקטרוניים, הוא נשמע כאילו הולחן על ידי בינה מלאכותית אומללה. איפה בדיוק הרוק'נ'רול בשיר הזה? אליסה מארץ הפלאות הסתכלה מלמעלה בתדהמה ולא ידעה את נפשה מרוב צער. מאוחר יותר, השיר קיבל משמעות אירונית במיוחד כשהופיע בפסקול של פרסומת טלוויזיונית של חברת ITT.

גם טאופין וגם המלחין המקורי של השיר, מרטין פייג', אמרו שבעוד שהשינויים הסיטו את השיר מהחזון המקורי שלהם, המפיק פיטר וולף העניק לו פוטנציאל מסחרי אדיר. "זה כנראה יעזור לשלוח את הילדים שלי לקולג'...", אמר טאופין, ופייג' הוסיף, "זה היה מאוד חכם, כי אני יודע שהם רצו להיט. הגרסה שלנו הייתה קצת יותר אזוטרית". השיר השתנה באופן דרסטי מהדמו המקורי של פייג'. הוא היה במקור קריאת מרד נגד תאגידים המנסים לאסור על רוק'נ'רול בעתיד דמיוני, אבל אחרי שסטארשיפ סיימה את העבודה עליו, הוא נשמע יותר כמו חגיגה אירונית של מוזיקת רוק מסן פרנסיסקו, עם הפקה מסונתזת וחסרת תחושת רוק אמיתית. יש בשיר ביטוי מובהק למה שכמעט הרג את מוזיקת הרוק בשנות ה-80. רבים, ואני ביניהם, לא האמינו למראה עיניהם כשראו את גרייס סליק, האישה המגניבה ההיא משנות השישים, לוקחת חלק בחללית שכזו.

בשיחה עם מגזין רולינג סטון אמר טאופין: "זה היה שיר אפל מאוד על האופן שבו חיי המועדונים בלוס אנג'לס נהרסו והופעות חיות כבר לא היו הדבר הנכון לעשות. זה היה נושא מאוד ספציפי. אם הייתם שומעים את הדמו המקורי, כנראה לא הייתם מזהים את השיר המוגמר".

ברני טאופין פגש לראשונה את מרטין פייג' בארוחת צהריים שאורגנה על ידי מוציא לאור שחיפש שיתופי פעולה בסגנון עכשווי. השניים כתבו את השיר ושלחו את קלטת הדמו לדניס למברט, פיטר וולף וג'רמי סמית', שהיו אמורים להפיק את התקליט של סטארשיפ. "כולנו הסכמנו שאהבנו את המנגינה", אמר למברט. "אבל הרגשנו שהשיר לא מספיק סוחף כדי להיות המנון אמיתי. הרגשנו שאם נוכל למצוא פזמון מיוחד, זה יהיה מצוין. אז פנינו למרטין וברני ושאלנו מה לעשות בנידון. הם אמרו, 'טוב, קדימה. תראו מה אתם יכולים לעשות'. ופיטר ואני בנינו אותו מחדש וכתבנו פזמון ללחן, שלדעתי הפך אותו למסחרי מאוד".

השיר לא נכתב במיוחד עבור להקת סטארשיפ. "כתבתי את השיר מנקודת מבט של להקה אחרת בשם Q-FEEL. כתבתי אותו עבור הלהקה שלי. כתבתי אותו בשבילי. אני כותב את השירים הכי טובים שלי כשאני לא חושב על אמן ספציפי". השיר המקורי, למרות שרבים מאמינים כך, לא כוון לסן פרנסיסקו. "ברני ואני מרגישים את זה בכל עיר", אמר פייג'. "לא כתבנו את זה על סן פרנסיסקו. באמצע הקלטת הדמו שלנו, כששדרן הרדיו נכנס, זה היה תיאור של מצב עתידני שבו רוק'נ'רול נאסר על ידי תאגיד. סטארשיפ הפכה את זה לקליל יותר עם קול של שדרן רדיו שמדבר על ימי שמש בסן פרנסיסקו". "אף אחד מאיתנו לא פגש את ברני או מרטין", אמרה גרייס סליק, "אבל זה בהחלט נשמע כאילו הם כתבו את השיר כשהם חושבים עלינו. צחקנו כששמענו אותו לראשונה, כי כל כך הרבה שורות גרמו לי להרגיש שהשיר נכתב עלינו". ובכן, בהמשך המאמר תקראו את דעתה האמיתית של גרייס בנושא.

בכל אופן, הסינטיסייזרים שנשמעים לאורך כל האלבום עושים את מה שנראה שסינטיסייזרים עושים בידיהם של מפיקים שמתלהבים יותר מדי מאופנה ומרצון לעשות כסף: הם מסווים את העובדה שאין שם שירים אמיתיים. הלהיט השני בתקליט, SARA, נפתח עם צלילים מחרידים של סינטיסייזר המנסה לחקות פסנתר פנדר רודס, וקלידים המנסים לחקות מפוחית (בתקציב ההפקה לא יכלו להביא נגן מפוחית לאולפן?). אני זוכר את השיר הזה עוד מזמן אמת, כשהוא נוגן ברדיו. לא אהבתי אותו כבר אז. ואני אוהב פופ טוב – פשוט השיר הזה נשמע כאילו נכתב בלי שום רגש. תנחומיי לשרה...

המצב מחמיר אף יותר עם השיר השלישי, TOMORROW DOESN'T MATTER TONIGHT. לא פעם בתקליטים, הרצועה השלישית מיועדת לשיר שאינו מיועד להיות להיט, אלא "עוד שיר" באלבום. השיר הרביעי נקרא ROCK MYSELF TO SLEEP, ושמו מעיד עליו. רוק סתמי שעושה חשק לעצום עיניים ולהתחיל לנחור. הצד הראשון נחתם עם DESPERATE HEART. אלוהים אדירים – שייגמר כבר הצד הזה.

הצד השני נפתח עם PRIVATE ROOM, עוד שיר בהפקת אייטיז טיפוסית שלא עושה הרבה חוץ מלייצר רעש של תופים אלקטרוניים ומלודיה חסרת עוקץ. זה ממשיך להיגרר במצולות עם BEFORE I GO. בשלב הזה כבר ברור שגרייס סליק אינה זמרת ראשית כאן, והיא נמצאת פה בעיקר כדי לשמש חותמת כשרות למותג סטארשיפ. שיר אחד לפני הסוף, HEARTS OF THE WORLD WILL UNDERSTAND, מחזיר את סליק למיקרופון – ואולי היה עדיף שהיא הייתה נשארת דוממת. הקטע החותם נקרא LOVE RUSTS, ואכן, האהבה לג'פרסון איירפליין החלידה כאן עם הרבה אקורדים מסונתזים מעוררי דרמה מזויפת וגיטריסט עם הרבה פוזה ומעט עסיס.

גרייס סליק הודתה בספרה על סטארשיפ: "לחברת התקליטים לא היה אכפת כלל מי כתב את השירים, כל עוד הם נמכרו. הייתי צריכה לשיר את השירים כדואטים עם מיקי תומאס. זה היה בסדר מבחינתי, אבל מיקי ראה את עצמו כמפקד בקדמת הלהקה – עד שהגעתי להרוס לו את החזון. מכיוון ששניים מהסינגלים הגדולים שלנו היו דואטים, הפך לו קשה יותר ויותר להתנגד להצמדתי אליו. הוא מעולם לא דיבר על זה, אבל היה קל לזהות שהוא לא היה מרוצה מכך".

בשנת 2020 היא אמרה: "אין שום עיר שנבנתה על רוק'נ'רול. אם אתה מדבר על לוס אנג'לס, היא נבנתה על תפוזים, נפט ותעשיית הקולנוע. סן פרנסיסקו נבנתה על זהב ומסחר בניו יורק, שקיימים הרבה יותר זמן מרוק'נ'רול. ברני טאופין כתב את השיר על מועדונים שנסגרים בלוס אנג'לס, אבל מועדונים לא ייסגרו לנצח בעיר כמו אל.איי. אז זה היה שיר די טיפשי. ובכל מקרה, כולם חשבו שאנחנו מתפארים בסן פרנסיסקו, מה שלא היה נכון. היו לנו שלושה שירים שהגיעו למקום הראשון בשנות ה-80, ולא האמנתי למילים של אף אחד מהם". לא צריך יותר מזה כדי להשתכנע שהתקליט של סטארשיפ הוא כישלון מוחלט.

להיט מעצבן נוסף של סטארשיפ בהמשך היה NOTHING'S GONNA STOP US NOW (וחבל שלא עצרו אותם כאן ועכשיו...). אחרי כמה אלבומים עם הסטארשיפ הזו, גרייס סליק סוף סוף הבינה שהיא אסטרונאוטית לא נחוצה בחללית הזו ופרשה, הפעם כדי להתאחד מחדש עם גרסת שנות השישים של ג'פרסון איירפליין לאלבום איחוד תחת אותו השם. זה כבר לא היה מטוס, אלא כיסא הגלגלים של ג'פרסון.

גם זה קרה ב-10 בספטמבר. יום שבו נולדו כוכבים, הוקלטו יצירות מופת, מהפכות מוזיקליות יצאו לדרך וגם כמה רגעים מוזרים במיוחד נרשמו בדפי ההיסטוריה. בואו נצא למסע בזמן אל כמה מהרגעים הגדולים, וההזויים, שהתאריך הזה העניק לנו.

נירוונה מריחה כמו רוח נעורים ומפוצצת את עולם הפופ

שנת 1991. דמיינו את מצעדי הפזמונים: בלדות האהבה עתירות הקיטש של בריאן אדמס, מנעד הקול האינסופי של מריה קארי, ריקודי הפופ המתוקתקים של פאולה עבדול וההפקות המלוטשות של מייקל ג'קסון. הרוק הכבד של שנות השמונים נשמע מיושן, והיה נדמה שהרוק'נ'רול האמיתי, זה עם הגיטרות המלוכלכות והזעם, ירד למחתרת וגווע סופית במיינסטרים. אבל אז הגיע הסתיו, ואיתו הר געש מוזיקלי שהתפרץ מסיאטל.

ב-10 בספטמבר 1991, שחררה להקה כמעט אלמונית בשם נירוונה סינגל ראשון מתוך תקליטה השני. קראו לשיר SMELLS LIKE TEEN SPIRIT, והוא לא ביקש רשות מאף אחד. הוא פשוט בעט את הדלת פנימה. זה לא היה הארד רוק, זה לא היה בדיוק פאנק, וזה בטח לא היה מטאל. המבקרים, שלא ידעו איך לעכל את הצליל החדש והגולמי הזה, הדביקו לו תווית חדשה: גראנג'.

במרכז הבמה עמד קורט קוביין, האנטיתזה המושלמת לכוכב פופ. עם שיער שמנוני, סוודר קרוע וג'ינס בלוי, הוא נראה כמו מישהו שאספתם מהרחוב. הוא לא שר במובן הקלאסי של המילה; הוא נאנק, זעק ולחשש מילים כמעט בלתי מובנות, שאיכשהו ביטאו במדויק את התסכול והשעמום של דור שלם שנמאס לו מהפלסטיק המבריק של הפופ. נירוונה לא רק כבשה את המצעדים, היא פתחה שער למהפכה תרבותית שלמה, והוכיחה שמוזיקה לא חייבת להיות יפה כדי להיות אדירה.

כשסנטה לא האמין: הדואט המוזר של בואי וקרוסבי

נקפוץ אחורה לשנת 1977, לאירוע מוזיקלי מסוג אחר לגמרי, כזה שגורם לגירוד קל במבוכה עד היום. הזמר הוותיק והאהוב בינג קרוסבי, מלך שירי חג המולד, הזמין את לא אחר מאשר דיוויד בואי לדואט מיוחד לכבוד החג. החיבור היה מוזר על הנייר, ובמציאות הוא היה אפילו יותר. לפני שהם שרו יחד את מחרוזת השירים, השניים ניהלו שיחה מקדימה שנכתבה עבורם, שיחה מאולצת ומביכה כל כך, שאפילו סנטה קלאוס כנראה הסמיק בפינה. "שלום, אני דיוויד בואי, אני גר פה בסביבה", אמר בואי במבט קפוא. "אה, ואתה זה ששר, נכון?" ענה קרוסבי. הקסם פשוט לא היה שם. כחודש בלבד לאחר הקלטת הדואט הזה, הלך בינג קרוסבי לעולמו.

כאוס באולפן: הביטלס, אבבא, הרבה אהבה וגם איגי פופ

ה-10 בספטמבר היה גם יום פורה במיוחד בין כתלי אולפני ההקלטות, ולפעמים גם קצת מטורף.

בשנת 1968, באולפני EMI המפורסמים, להקת הביטלס הייתה בעיצומו של סשן הקלטות פרוע במיוחד להשלמת השיר HELTER SKELTER. בעוד פול מקרטני צורח את נשמתו אל המיקרופון בהקלטת ערוץ השירה המוביל, חברו ללהקה ג'ורג' האריסון החליט להוסיף קצת דרמה משלו. הוא אחז במאפרה שהייתה מלאה בבדלי סיגריות בוערים, הניף אותה מעל ראשו והחל לרוץ ברחבי האולפן, כשהוא מחקה את הזמר ארתור בראון, שהיה ידוע בהופעותיו עם קסדה בוערת. התוצאה הסופית בשיר נשמעת כאוטית ומלאת אנרגיה, ועכשיו אתם יודעים שחלק מהטירוף הזה היה אמיתי לגמרי.

נקפוץ לשטוקהולם, 1976. להקת אבבא נמצאת באולפני מטרונום ומקליטה את תפקידי השירה לאחד הלהיטים הגדולים בכל הזמנים, DANCING QUEEN. מתברר שהגרסה שאנחנו מכירים היא לא הגרסה המקורית. במקור, קדם לבית המוכר ("את טיזרית, את מדליקה אותם") בית נוסף, שנחתך בעריכה. המילים הלכו בערך כך: "בייבי, בייבי את מדהימה / היי, את נראית טוב הלילה / כשאת מגיעה למסיבה, תקשיבי לבחורים / יש להם את המבט בעיניים". בסופו של דבר, המפיקים החליטו שהשיר יעבוד טוב יותר אם יתחיל ישר מאמצע הפזמון, החלטה שהתבררה כגאונית.

ומהכאוס המבוקר של הביטלס והפופ המלוטש של אבבא, לתוהו ובוהו המוחלט של THE STOOGES. בשנת 1972, נכנס הסולן איגי פופ עם להקתו לאולפני CBS בלונדון כדי להתחיל לעבוד על תקליטם השלישי, RAW POWER. דיוויד בואי הציע להפיק עבורם את התקליט, אך פופ, בביטחון עצמי אופייני, דחה את ההצעה בטענה שהוא נקי מסמים, מלא ברעיונות ומוכן לכבוש את העולם. ובכן, שלושת המצבים הללו התפוגגו במהירות שיא. סשן ההקלטות הפך לכאוס מוחלט של רעש, סמים ואגו, והתוצאה הייתה תקליט גולמי, אלים ומבריק, שנחשב לאבן דרך בפאנק רוק.

ובשנת 1967 הקליטה להקת LOVE באולפני SUNSET SOUND RECORDINGS את השיר ALONE AGAIN OR שפותח את אלבומה השלישי, FOREVER CHANGES. השיר הזה נכתב על ידי גיטריסט הליווי, בריאן מקליין אך קיבל תפנית קריטית כשארתור לי עשה לו מיקס תוך הגברת ערוץ שירת הליווי שלו והנמכת את ערוץ השירה המקורי של מקליין.

ימי הולדת, צנזורה ומופעים בשק

כמו בכל יום גדול בהיסטוריה, גם ה-10 בספטמבר הוא יום הולדתם של כמה מוזיקאים חשובים. ב-1945 נולד הגיטריסט והזמר הפורטוריקני העיוור ובעל הקול הייחודי, חוזה פליסיאנו. ב-1950 נולד ג'ו פרי, הגיטריסט הכריזמטי של אירוסמית' והצלע השנייה בצמד "התאומים הרעילים" לצד זמר הלהקה - סטיבן טיילר. גם עולם המתופפים חוגג: דון פאוואל מלהקת הגלאם רוק סלייד נולד ב-1946; ארט טריפ, שהיה חלק מלהקת אמהות ההמצאה של פרנק זאפה, נולד ב-1944; וב-1949 נולד בארימור בארלו, שהיה המתופף של ג'ת'רו טול בתקופת הסבנטיז שלה. רבים יגידו שהוא אחד המתופפים המוכשרים והפחות מוערכים של הרוק המתקדם הבריטי. גם סינת'יה פאוואל, אשתו הראשונה של ג'ון לנון, נולדה בתאריך זה בשנת 1939. היא הייתה שם לפני כל הטירוף של הביטלמניה, וחוותה אותו מהעין השקטה של הסערה. היא מתה באפריל 2015.

ובגזרת השערוריות: בשנת 1973, ה-BBC, גוף השידור הממלכתי והשמרני של בריטניה, החליט לפסול לשידור את התקליטון STAR STAR של הרולינג סטונס. הסיבה? המילה הלא כל כך עדינה STARFUCKER הופיעה בשיר לא פחות מ-12 פעמים. הסטונס, כהרגלם, כנראה רק משכו בכתפיהם וצחקו כל הדרך אל הבנק.

אם כבר הזכרנו את לנון, אי אפשר בלי קורטוב של אמנות מושגית. בשנת 1969, ג'ון לנון ויוקו אונו הציגו את המופע שלהם, BAGISM, במכון לאמנות עכשווית בלונדון. המופע כלל את השניים יושבים על הבמה בתוך שק לבן ענק במשך חמש שעות. הרעיון היה לבטל את הדעות הקדומות – אם אינך יכול לראות את האדם, אינך יכול לשפוט אותו על פי מראהו החיצוני.

המסע שלנו בזמן מסתיים עם שתי נקודות ציון מעניינות נוספות: בשנת 1964, זמר צעיר וצרוד בשם רוד סטיוארט ביצע את הקלטתו הראשונה, גרסת כיסוי לשיר הבלוז GOOD MORNING LITTLE SCHOOLGIRL. השיר לא זכה להצלחה, אך בגיטרת הבס בסשן ההקלטות ההוא ניגן בחור צעיר בשם ג'ון בולדווין, שלימים יהפוך לג'ון פול ג'ונס - הבסיסט של לד זפלין. וב-1975, בוב דילן הופיע בתוכנית טלוויזיה מיוחדת לכבוד ג'ון האמונד, צייד הכישרונות האגדי שגילה אותו. דילן, במחווה נדירה של הכרת תודה, ניגן שלושה שירים וכיבד את האיש שנתן לו את ההזדמנות הראשונה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.