רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-11 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-11 בספטמבר (11.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "הפכנו פרנואידים בנוגע למצב שהוא גם מחמיא וגם תלוש מהמציאות. זה קורה כשאתה בעת עשיית אלבום ואתה מגלה כי ההזמנות המוקדמות שלו כבר מרקיעות שחקים והוא כבר מובטח להיות מקום ראשון במצעד, עוד לפני שבכלל סיימת אותו. זה מדהים כשאתה חושב שאתה יכול לגעות כפרה, להקליט את זה וזה כבר מובטח להיכנס למקום הראשון" (ריי תומאס, מלהקת מודי בלוז, בשנת 1971)

העולם מקבל סטירת לחי מצלצלת. ב-11 בספטמבר בשנת 2001 הזדעזענו ממתקפת טרור במגדלי התאומים בארה"ב.

ברוס ספרינגסטין בספרו האוטוביוגרפי: "ב-11 בספטמבר 2001 ירדתי מהמיטה ונכנסתי למטבח, ואחת הנשים שעבדו בבית שלנו סיפרה לי שמטוס טס לתוך מרכז הסחר העולמי. זכרתי שמטוס קטן טס פעם לבניין האמפייר סטייט בערפל כבד והמחשבה הראשונה שלי הייתה, 'מסכן הטייס'. הבנתי שזה טייס חסר ניסיון שהטיס את המטוס הקטן שלו. היה רק דבר אחד. כשישבתי ליד שולחן ארוחת הבוקר שטוף השמש שלנו, השמיים בחוץ לא יכלו היה להיות ברורים יותר. לא יכולה הייתה להיות בעיית ראות. סקרן, נכנסתי לסלון והדלקתי את הטלוויזיה.

עשן היתמר מאחד ממגדלי הסחר וכשצפיתי, טס מטוס אחר לתוך המגדל שני. זה לא היה מטוס ססנה אלא מטוס נוסעים בגודל מלא. זמן קצר לאחר מכן הגיע הדיווח שמטוס נוסף בדרכו אל הפנטגון. היינו מותקפים. ישבתי, כמו שאר התושבים, מבולבל ליד מסך טלוויזיה, שבו התרחש הבלתי נתפס, מרגיש שכל דבר,

באמת כל דבר, יכול או עלול לקרות בהמשך. כשראיתי את המגדלים נופלים, כזה אירוע בלתי אפשרי ומבלבל שאיש חדשות לא יכל היה להגות את מה שראו עיניו.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות, נסעתי לגשר RUMSON–SEA. שם, בדרך כלל, ביום בהיר פגעו מגדלי התאומים בשני קווים אנכיים זעירים באופק קודקוד הגשר. היום, זרמים של עשן התרוממו במרחק חמישה עשר קילומטרים בלבד. עצרתי בחוף המקומי שלי והלכתי אל שפת המים, מבט לצפון; קו אפור דק של עשן, אבק ואפר התפשט מזרחה מעל קו המים. ישבתי זמן מה, לבד, חוף ספטמבר ריק מתחת לשקט המפחיד של

שמים שקטים. אנחנו גרים לאורך מסדרון אוויר עמוס מאוד. מטוסים כל הזמן טסים ליד החוף המזרחי בדרכם לנמלי התעופה קנדי וניוארק, והזמזום הנמוך של מנועי מטוסים הוא חלק ממערך הסאונד בחוף לא פחות מהגלים המתנפצים בעדינות. לא היום. כל התנועה האווירית מקורקעת. החוף שקט כבסרט מדע בדיוני.

לאחר זמן קצר, הלכתי הביתה כדי להצטרף לפטי ולאסוף את ילדינו מבית הספר. כשנסעתי על החצץ של חניון מועדון החוף, היססתי אם להיכנס לתנועה בשדרות אושן. בדיוק אז מכונית חלפה על פני, החלון שלה למטה, והנהג ,שזיהה אותי, צעק, 'ברוס, אנחנו צריכים אותך'. בערך ידעתי למה הוא מתכוון, אבל... בדרך הביתה, הניסיון לשים את הבוקר בהקשר הוכח ככמעט בלתי אפשרי. נזכרתי בעצמי בבגדי התעמלות בתיכון שלנו

במגרש כדורגל כשמישהו בא בריצה וצעק מעבר למגרש החניה בקפיטריה של בית הספר. אני זוכר את הפנים שלי נלחצות אל גדר שרשרת בזמן שאני שומע, 'הנשיא נרצח, קנדי נורה'..."

הבלוז הקוסמי של ג'ניס ג'ופלין. ב-11 בספטמבר בשנת 1969 יצא תקליט הסולו הראשון של ג'ניס ג'ופלין ושמו I GOT DEM OL' KOZMIC BLUES AGAIN, MAMA.

שנת 1969 הייתה שנה של הגדרה מחדש עבור ג'ופלין. רק זמן קצר קודם לכן היא הייתה הפנים והקול הבלתי נשכח של להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY, ההרכב שהזניק אותה מהופעות קטנות במועדונים אל במות הפסטיבלים הגדולות ביותר, והפך אותה לסמל של שחרור נשי ורוק מחוספס. אך ככל שהכוכב שלה דרך, כך גברו הלחשושים סביבה. מנהלים, מבקרים וחברים מזויפים לחשו על אוזנה שהלהקה, עם כל הכבוד, היא משקולת. שהיא הכוכבת האמיתית והם רק נגנים מלווים שמפריעים לה לפרוש כנפיים. ג'ופלין, שהייתה להוטה להוכיח את עצמה ולהתפתח כאמנית, הקשיבה לקולות הללו, ארזה את מטלטליה הנפשיים וזינקה אל הלא נודע של קריירת סולו.

התקליט הזה, עם שמו הארוך והמוזר, היווה סטירת לחי מצלצלת לכל מי שציפה לעוד מאותו הדבר. ג'ופלין לא ניסתה לשחזר את הצליל הגראז'י והגולמי של להקתה הקודמת. במקום זאת, היא פנתה לכיוון שאפתני ובוגר יותר, כזה ששאב השראה עמוקה ממוזיקת הנשמה והרית'ם אנד בלוז שהעריצה. השינוי המהותי ביותר היה הוספת חטיבת כלי נשיפה דומיננטית, בסגנון שהזכיר את ההפקות המפוארות של חברת התקליטים המשפיעה STAX מממפיס. פתאום, הגיטרות הרועשות פינו מקום לסקסופונים וטרומבונים, והסאונד הפך למורכב ומלוטש יותר. כדי לשמור על חוט מקשר לעברה, היא צירפה אליה את הגיטריסט סם אנדרו, שותפה מההרכב הקודם, אך היה ברור לכולם מי כאן בעלת הבית.

עם הדינמיקה הווקאלית העוצמתית והנוכחות הבימתית הכריזמטית שלה, לא היה ספק שג'ניס היא הבוסית של ההרכב החדש, שזכה לשם הראוי KOZMIC BLUES BAND. אך כאן גם צצה הבעיה. ג'ופלין הייתה אמנית אדירה, אך מנהלת להקה הרבה פחות טובה. היא התקשתה לארגן ולנהל את החבורה הגדולה של הנגנים, והכימיה שהייתה לה עם חבריה הוותיקים לא שוחזרה בקלות. המתח וחוסר התיאום הובילו לכך שהעסק כולו התפרק במהרה, כשהוא מותיר אחריו את התקליט הבודד הזה כעדות ניצחת לניסיון.

ג'ופלין, כמו רבות מהזמרות הגדולות בתקופתה, לא הייתה כותבת שירים פורה. היא הייתה בעיקר מבצעת, פרשנית של טקסטים ומנגינות של אחרים. אך אוי, איזו פרשנית היא הייתה. היא לא סתם שרה שירים; היא נכנסה איתם לזירה, נאבקה בהם, תקפה אותם, פירקה אותם לגורמים והרכיבה אותם מחדש בצלמה ובדמותה. היא הפכה כל שיר, בין אם זה TRY (JUST A LITTLE BIT HARDER) או הקאבר המפתיע ל-TO LOVE SOMEBODY של הבי ג'יס, לחוויה אישית וחשופה. מבקרים רבים התלוננו, לעיתים בצדק, שהיא "חונקת את השירים למוות" בעוצמת הרגש שלה. אך כשהיא הייתה במיטבה, היא יצקה בהם חיים כה עזים, עד שהיה קשה לזכור איך הם נשמעו קודם. במובן הזה, היא הייתה דומה מאוד לג'ו קוקר, עוד אמן שהפך את הפרשנות לאמנות בפני עצמה.

יותר מכל, ג'ניס אהבה את הבלוז. זה היה השורש שלה, התשוקה האמיתית שלה. היא רצתה בכל ליבה להיתפס כאמנית בלוז אותנטית, לא ככוכבת רוק. אך באופן אירוני, היא לרוב שרה דווקא נגד המסורת של הבלוז. בעוד שהבלוז הקלאסי הוא דרך להתמודד עם הכאב ולהתעלות מעליו בכבוד ובאיפוק, ג'ניס לא רצתה להתעלות מעל הכאב – היא רצתה לצרוח אותו החוצה, להקיא אותו על הקהל, ולגרום לכל מי שבטווח שמיעה להרגיש אותו בעצמות.

כשהטריק הזה עבד, זה היה לא פחות ממתת אל. רגעים של התגלות מוזיקלית שבהם הרגישות והכאב שלה הפכו לאוניברסליים. אך כשהיא חצתה את הגבול הדק, זה היה מוגזם, והיו כאלה שהפנו לה עורף. כשיצאה לדרך חדשה, היו שחיכו לה בפינה, מוכנים לבקר את הניסיון שלה להתקדם. היא תלתה תקווה עצומה בתקליט הסולו הזה, אך מעטים שיבחו אותה על הבחירה בנגנים ובסאונד המלוטש, והתגעגעו לכאוס של פעם. למרות זאת, התקליט זכה להצלחה מסחרית והגיע למעמד של תקליט זהב, מה שהוכיח שהקהל הרחב דווקא היה מוכן למסע הקוסמי שהיא הציעה. מבחינה היסטורית, I GOT DEM OL’ KOZMIC BLUES AGAIN, MAMA הוא אולי לא התקליט המושלם ביותר שלה, אבל הוא ללא ספק אחד המסמכים המרתקים והחשובים בקריירה הקצרה והמסעירה שלה.

ברולינג סטון נכתב בביקורת ארסית על התקליט הזה בזמנו: "ג'ניס מעולם לא נשמעה טוב יותר בתקליט, אבל לקח לי ארבע האזנות מלאות לפני שבאמת שמעתי אותה, כי הלהקה שלה ממש גרועה, החל מהעיבודים ועד לביצוע המוזיקה. בני הכלבות האלו לא יכולים לעשות שום דבר נכון. התשובה היחידה היא להכיר את מה שהם עושים כדי שיהיה אפשר להתעלם מזה, ואז להגיע ולהבין את קולה של ג'ניס.

הם לא יכולים להיות כל כך גרועים, אתם אומרים? בשיר TRY, הם מגמגמים כמו משהו שחברת התקליטים סטקס הייתה דוחה מיד. אולי רק השיר ONE GOOD MAN נשמע טוב בתקליט כולו, בו סם אנדרו מנגן גיטרה נסבלת אבל חוסם את השירה של ג'ניס. לפחות שאר הלהקה רגועה בשיר הזה, גם אם הם לא מוסיפים דבר.

סנוקי פלאווארס מפליא לנגן את סולו הסקסופון בריטון הגרוע ביותר ששמעתי. הלהקה של ג'ניס נופלת לגמרי על הפנים. ההצטברות הגדולה היא אכזבה ענקית, מגושמת, ורק רצון מאסיבי מצד ג'ניס מצליח להביא את התקליט למשהו שאיכשהו אפשר להאזין לו. באופן שבו זה מוקלט, קולה קבור בין כלי הנשיפה, כך שלפעמים זה נשמע כמו דו -קרב גרוטסקי בינה לבין הצופר המכוער והנוחר של פלאווארס.

אחת התקלות העיקריות היא תיפוף מכני. אבל זה לא רק המתופפים, ולא רק קטע הקצב. על בסיס התקליט הזה, אין פה להקה פ'אנקית וזה גיהנום טהור: אין דבר מגעיל יותר מהאזנה לנגנים לא-פ'אנקיים שמנסים לנגן פ'אנק. למזלה של ג'ניס, היא פ'אנקית מספיק לבד בכדי להתגבר על זה. היא נשמעת מעולה. פשוט נהדר. זה פשוט עניין של להגיע לנקודה שבה אתה יכול לסגור את הלהקה לגמרי ולהקשיב לאישה הזאת שרה. אומנם זו אסטרטגיה מוזרה, אבל מובטח שזה שווה את זה".

היום בו הענק גמגם. ב-11 בספטמבר בשנת 1978 יצא תקליט חדש ללהקת הרוק המתקדם ג'נטל ג'יאנט. שמו הוא GIANT FOR A DAY. מעריצי הלהקה, חובבי המוזיקה המאתגרת, לא ידעו אם לבכות או לבכות חזק יותר.

השם על העטיפה היה GIANT FOR A DAY, אבל מהר מאוד התברר למעריצים ההמומים שהענק האהוב עליהם הצטמק לגודל של גמד מבולבל. התגובה נעה בין הלם מוחלט לתהייה אם מישהו עובד עליהם.

זה היה הרגע שבו להקת המופת הפרוגרסיבית הבריטית החליטה שהיא רוצה להיות פשוטה. כמה פשוטה? "כשהתחלתי לנגן מוזיקה", סיפר הסולן דרק שולמן לעיתון בניוקאסל באותם ימים, "ידעתי רק שלושה אקורדים. עד היום אלו שלושת האקורדים הטובים ביותר, לדעתי". האמירה הזו, שהייתה אולי משעשעת בהקשר אחר, הפכה להסבר כואב לתפנית החדה של הלהקה. שולמן ניסה למכור את השינוי כהתפתחות טבעית: "התקליט החדש שלנו הוא ג'נטל ג'יאנט מודל 1974 או 1971, רק בלי שיר אחד שיש בתוכו ארבעה שירים". אבל המעריצים שמעו משהו אחר לגמרי. הם שמעו להקה שמנסה בכוח לכתוב להיטים.

אחיו של דרק והבסיסט, ריי שולמן, ניסה גם הוא לרכך את המכה. "זה לא אומר שהמוזיקליות שלנו צנחה", הסביר, "פשוט גילינו שנלכדנו בכל הקטע הזה של עיבודים מורכבים ועמדנו מול סכנה באיבוד הניצוץ החיוני". הניצוץ שאבד, כך נראה, היה הרצון להיות מתוחכמים. במקומו הגיע רצון עז להישמע ברדיו, להתחבב על הקהל הרחב שאז האזין ללהקות כמו פורינר או בוסטון. הבעיה הייתה, כפי שניסח זאת מבקר הרולינג סטון מאוחר יותר, שלג'נטל ג'יאנט פשוט לא היה את ה-DNA המתאים לזה.

כדי להוסיף שמן למדורת הבלבול, הלהקה עצמה הייתה מפוצלת פיזית. האחים שולמן עברו להתגורר בארצות הברית, בעוד שאר חברי הלהקה – הגיטריסט גארי גרין, הקלידן קרי מינייר והמתופף ג'ון ווית'רס – נשארו באנגליה. המרחק הפיזי יצר ריחוק יצירתי, והתהליך שהיה פעם סימביוזה מורכבת של חמישה מוחות הפך לסדרה של התכתבויות. התוצאה הייתה אוסף שירים מבולגן, שאפילו כלל שיר פרי עטו של המתופף ווית'רס, דבר שלא היה עולה על הדעת בתקליטים הקודמים.

אבל אם חשבתם שהמעריצים סבלו, דמיינו מה עבר על חברי הלהקה עצמם. גארי גרין, הגיטריסט בעל הסגנון הייחודי, לא חסך במילים: "זה תקליט לא טוב. יש פה ושם רגעים טובים אבל המוזיקה לא טובה והקונספט שעוטף אותה מצויר מדי. פה התחלנו להחליק מטה. כולנו שנאנו את זה". הוא סיפר שניסה להתנגד, להשמיע את קולו, אך נתקל בחומות בצורות. "הבעתי את הגועל שלי מזה אך לא הקשיבו לי. את השיר SPOOKIE BOOGIE אני דווקא אוהב. השיר IT'S ONLY GOODBYE הוא שיר אהבה נחמד שהיה ניסיון שלנו לכתוב להיט. אולי הזמן לא התאים לזה".

הזמן אכן לא התאים. סצנת הפאנק והגל החדש השתלטו על בריטניה, והקהל לא חיפש בלדות רוק נוסחתיות מלהקת רוק מתקדם. אפילו עטיפת התקליט, רעיון שיווקי שנולד כנראה במוחו של איש מכירות מיוזע, הייתה כישלון מהדהד. העטיפה עוצבה כך שניתן יהיה לגזור ממנה מסכה של פני הענק ולקשור אותה בחוט. "אני זוכר שראיתי בפעם הראשונה את עטיפת התקליט והזדעזעתי", הודה המתופף ג'ון ווית'רס. "כל הרעיון הזה היה טיפשי מאוד בעיניי. מצב הרוח בלהקה, עם סיום ההקלטות, היה ירוד מאוד. זה היה כמו להכות את ראשך שוב ושוב בקיר".

את התקליט הקליטו באולפנים מכובדים למדי, כולל האולפן הלונדוני של פיט טאונסנד מלהקת המי, שהיה ממוקם בכנסייה, ונגיעות נוספות נעשו באולפן של ג'ת'רו טול. האירוניה היא שבמקדשי הרוק הללו נולדה יצירה כה מסחרית וחסרת נשמה.

הביקורות לא איחרו לבוא והיו קטלניות. מגזין הרולינג סטון השחיז את סכיניו ופשוט ביתר את התקליט לגזרים. "פעם ניגנה הלהקה הזו את הרוק המתקדם הטוב ביותר שיש", כתב המבקר, "אבל לאחרונה היא התמסחרה לחלוטין. היא מחפשת את הקהל הרחב והכסף הרב. זה ממש כואב לראות את זה. התקליט הזה הוא עוגה בפרצוף של המעריצים". הביקורת המשיכה וקבעה כי לחברי הלהקה פשוט אין את היכולת להלחין מלודיות פשוטות וכובשות, ותפקידי השירה נשמעים כמו "חורים גדולים שלא מולאו". נקודת אור קטנה נמצאה בשיר TAKE ME שכתב ווית'רס, אך בסך הכל, התקליט סומן כ"בזבוז מוחלט של ויניל".

הניסיון להיראות קלילים המשיך בקליפים שנוצרו לשירים WORDS FROM THE WISE ו-THANK YOU. בקליפ של האחרון, בלדה אנמית וחסרת חיים, נראה הקלידן קרי מינייר כשהוא מכווץ וחסר מעש. מינייר, וירטואוז שבעבר ניצח על תזמורות שלמות של קלידים מורכבים, הפך לפתע לשחקן ספסל. "זה היה תקליט קשה לעשייה מבחינתי", הוא הודה. "אין לי מושג איך הצלחתי איכשהו להשתחל אליו. לא יכולתי לתרום בו משהו משמעותי. לא היה מקום לקלידים בתקליט הזה".

המכה הסופית והמשפילה ביותר הגיעה מיד עם יציאת התקליט. לראשונה בתולדות הלהקה, לא נקבע סיבוב הופעות לקידומו. הסיבה הייתה פשוטה וכואבת: חברת התקליטים שלהם שמעה את התוצאה הסופית ופשוט העיפה אותם לכל הרוחות. הלהקה נותרה ללא חוזה, ללא הופעות וללא הכנסה. "הייתי צריך לשלם את שכר הדירה ולא נכנס לי כסף", סיפר גארי גרין בכנות. "חברת התקליטים בעטה אותנו ולא היה מי שיעסיק אותנו. עסקי המוזיקה השתנו סביבנו. הפאנק שינה הכל. זו הייתה תקופה קשה ונאלצתי לעבוד בעבודה אחרת, ברישום מכוניות לעלייה למעבורת".

כך, הניסיון של הענק להפוך לחביב הקהל ליום אחד, הסתיים בכך שהוא נותר ללא קהל, ללא כסף וללא כבוד. GIANT FOR A DAY נותר עד היום צלקת כואבת בתולדות הלהקה, תזכורת לכך שלפעמים, שלושת האקורדים הטובים ביותר הם פשוט לא מספיקים.

כשפורינר באה לשחק לנו בראש. ב-11 בספטמבר בשנת 1979 יצא אלבומה השלישי של להקת פורינר ושמו HEAD GAMES. לא כולם אהבו את המשחק הזה.

חברי הלהקה היו נרגשים ביותר לקראת הקלטת האלבום הזה. הם חשו כי כבשו את העולם בהצלחה בסיבוב ההופעות לקידום אלבומם השני, DOUBLE VISION. באווירת שימחה (לא של כולם, כפי שתקראו פה בהמשך) הם הגיעו לארה"ב כדי להקליט את אלבומם השלישי, שיתברר בהמשך כבעייתי. בהרכב חל אז שינוי קל, עם החלפתו של הבסיסט המקורי, אד גליארדי, בבסיסט ריק ווילס. גליארדי התעלף במשרד הלהקה כשהבין כי הוא מפוטר.

מנהיג הלהקה, מיק ג'ונס: "הכרתי את ריק מזה שנים. בשלב מסוים נוצר מתח רב בין גליארדי למתופף דניס אליוט, שביקש ממני לבדוק את ריק. האמת היא שאני ניגנתי את תפקיד הבס באולפן בכ-90 אחוזים משני האלבומים הראשונים ורציתי מישהו שישחרר אותי מהעול הזה. אני אוהב לנגן בבס אך אני מנגן באופן פשוט מדי. חשתי שצריך פה חטיבת קצב ששני האנשים בה מבינים היטב זה את זה".

גם מפיק חדש הגיע ללהקה בדמות רוי תומס בייקר, שהפיק לפני כן ובהצלחה את להקת קווין. מיק ג'ונס, רצה אותו כבר לאלבום הראשון אך בייקר לא היה פנוי אז. לאלבום הזה הוא הגיע ולצערי ההפקה פה פחות אהובה עליי מההפקה בשני האלבומים הראשונים. הזמר לו גראם בספרו: "מיק חשב שאנחנו צריכים שם גדול עוד יותר כדי להפיק את האלבום השלישי שלנו ושכר את רוי תומס בייקר, שקיבל שבחים מהמבקרים על עבודתו עם להקות קווין ו-THE CARS. למרבה הצער, לא בייקר ולא הטכנאי שלו עמדו בדרישות המוניטין שלהם. מיק אהב לעבוד עם מפיק אחר בכל אלבום כי, כפי שהוא אמר, 'אלבום אחד זה לא מספיק זמן שמפיק יטיל עלינו את הסגנון שלו'. אני גם חושב שמיק עשה את זה כי הוא לא רצה שאף מפיק יגזול את כוחו.

התזמון להקליט את התקליט היה לא טוב עבורי; הילד הראשון שלי, ניק, נולד ולא יכולתי להיות יותר גאה, וממש ציפיתי להפוך לאבא, אבל התוכניות האלה השתבשו מתי שקיבלתי טלפון ממיק שאמר לי שהם מוכנים להתחיל להקליט שוב - באולפן ב דרום קליפורניה ליד הבית שלו. הייתי מרוסק כי חשבתי שנעבוד על האלבום השלישי באולפן שלנו בניו יורק. עכשיו הוא רצה שאעזוב את אשתי ובני שזה עתה נולד לכמה חודשים. הייתי מפורק מזה, אבל לא הייתה לי ברירה. לא אם אני רוצה להמשיך לרדוף אחר החלום המוזיקלי הזה שלי, במיוחד בזמן שביר ללהקה במגמת עלייה. בדקתי אם אשתי וניק יוכלו לבוא איתי, אבל הוא היה קטן מדי לדבר שכזה. אז ארזתי את המזוודה ואת הטינה שלי, וטסתי לחוף המערבי, נחוש לעבוד הכי מהר שאני יכול על האלבום הזה כדי שאוכל לחזור לאשתי ולתינוק שלנו. לרוע המזל, מיק וחבריי ללהקה לא השתתפו בתחושת הדחיפות שלי.

במלון הרגשתי בודד ואשם לא להיות עם אשתי וניק. התקשרתי הביתה כל יום, וזה שבר את ליבי כשאשתי אמרה לי שניק עשה את זה או את זה בפעם הראשונה ולא הייתי שם כדי לראות את זה. אין הזדמנות שנייה לראות את אבני הדרך הללו. זה לא ניחם אותי שלמיק ולכמה חברים אחרים בלהקה היו בתים בגבעות הוליווד עם נשותיהם ומשפחותיהם. התוכנית הייתה להתחיל לעבוד על השירים החדשים שלנו בכל בוקר בערך בשעה 10:00. ובכן, הגעתי מיד בשעה 10:00 באותו היום הראשון של החזרות, ושאר הלהקה לא הופיעה עד 15:00 כי החברים חגגו בלילה לפני. זה נמשך כמה ימים, והמסיבה הזו המשיכה. זה הגיע לנקודה שבה עוד לפני שתו הושמע, העברנו בינינו שניים או שלושה בקבוקים של דום פריניון או שמפנייה. אני מודה, שתיתי יחד עם כולם, ובמהרה היו לנו את במדפים העליונים של הסטודיו בקבוקים ריקים. אפילו לא היינו באמצע הדרך בהכנת האלבום, וכבר לא היה יותר מקום לבקבוקים. אז היינו מורידים את הבקבוקים ומתחילים הכל מחדש.

בייקר, מפיק הסאונד המבריק, הפסיק להופיע באופן קבוע. הטכנאי שלו תיאם את פגישות ההקלטה בהיעדרו, ולפעמים הוא ממש חשש להיות שם. אחרי כמה שבועות, לא היה לנו דבר אחד שהקלטנו ששווה האזנה.

הפכתי ליותר כועס וממורמר, מרגע לרגע, כי פיספסתי זמן יקר עם הילד שלי. אז בוקר אחד נמאס לי, ותפסתי מונית כדי לטוס הביתה. הדבר המצחיק - או אולי דבר עצוב - זה שחזרתי לביתי למשך כמה ימים לפני שהם בכלל הבינו שנעלמתי. סוף סוף קיבלתי טלפון ממיק. הוא שאל אותי למה עזבתי, ואמרתי לו כי עסקנו יותר במסיבה מאשר ליצור מוזיקה חדשה. אמרתי שאני אשם כמו כולם, אבל הזמן לבילוי היה צריך להפסיק. היינו צריכים לחזור לעבודה רצינית או שנחליק במדרון ונלך בדרך של כל כך הרבה להקות כושלות בעבר. הבעתי גם את מורת רוחי מכך שאני רחוק ממשפחה צעירה ואם הייתי צריך להיות רחוק, לעזאזל עדיף שזה יהיה בשביל משהו פרודוקטיבי. מיק אמר שהוא הבין לגמרי ושהוא יתעקש שנתחיל לעבוד על האלבום השלישי ברצינות. טסתי בחזרה ללוס אנג'לס, והפעם התחלנו בעבודה קצת רצינית יותר על התקליט השלישי שלנו.

חשבנו שעשינו כמה שירים טובים, אבל קיווינו שהגאונות של בייקר בהקלטה תביא אותם לרמה אחרת. זה מה שקיווינו לו, אבל בייקר איכזב אותנו. אז כפי שהתברר, היינו צריכים להציל את האלבום ולעמוד במועד האחרון שלנו להגשתו, לפי החוזה. לא הייתי מרוצה מהמוצר המוגמר; היו עיוותים ובעיות אחרות עם הצלילים. זה נשמע לא גמור. אם זה לא הספיק, מילות שיר הנושא - יחד עם הצילום של נערה מתבגרת מנגבת את מספר הטלפון שלה בשירותי גברים - פגע ברבים. לפני שהצלחנו להבין על מה המהומה, נמסר לנו שאנו מוחרמים בבוסטון. התחנות שם הפסיקו לנגן את השירים שלנו והתקשרו לחנויות תקליטים להסיר את האלבום מהמדפים. עד מהרה התפשטה השמועה למקומות אחרים, כולל חגורת התנ"ך, ומטיפים דרשו נגד האלבום. שמעתי סיפורים שבהם הם למעשה שברו את האלבומים שלנו לשניים מול הקהילות שלהם. ניסינו להסביר בתקשורת אבל זה לא עזר ופגע גם בסיבוב ההופעות שלנו לקידום התקליט".

התקליט הזה מתחיל בשיר הנהדר DIRTY WHITE BOY, אך שאר השירים בצד הראשון נשמעים לאוזניי שבלוניים מדי. מיק ג'ונס על השיר הפותח הרוקי הזה: "הילד הרע והמלוכלך היה אלביס פרסלי. בעיני הוא תמיד היה אותו ילד לבן ומלוכלך ששינה את צורת המוזיקה לחלוטין. זה דיבר על סוג המורשת שהוא השאיר, ואני חושב שהוא השפיע על כל הנגנים שבאו אחריו, כמו מיק ג'אגר, שהיה גם ילד לבן מלוכלך. אלביס סלל את הדרך לכל זה". בתקופה ההיא עדיין השתולל עניין הגזענות והשיר נפסל לשידור.

האלבום נתקל בקשיי מכירה גם כי על העטיפה יש תצלום של צעירה במשתנה לגברים, כשהיא מנסה למחוק את מספר הטלפון שלה מהקיר. זה לא עבר טוב עם כמה בעלי חנויות תקליטים ותחנות רדיו. גם שם האלבום קיבל את הפירוש של אקט מיני.

גם צדו השני של האלבום לא חף משירים שבלוניים מדי שמעניקים את התחושה של להקה שמנסה בכוח לשמר את האנרגיה האדירה של אלבומיה הקודמים, אך כעת היא קרה כקרח (הייתי חייב להשתמש במשפט הזה... חחח..).

הרולינג סטון בביקורתו: "פורינר משקיעה מאמצים רבים כדי לשכוח שהיא תופעה עם כלכלה עצמאית ומוצרים פלטינום משלה ולא להקת רוק. אומנם הם יכלו להתאמץ יותר, כי התקליט החדש נשמע מוכר מדי, עם הסינטיסייזרים המתערבלים, הקלידים הגותיים וצלילי גיטרה שכבר שמענו ממנה שלא נועדו להיות יותר מקלף בטוח ברדיו. לעומת זאת., השיר 'מסונוור על ידי המדע', סובל ממנת יתר של כנות אקולוגית המורכבת ממקצבים עייפים. אבל התקליט מציג גם טיעון משכנע מאוד כי החבר'ה האלו יכולים לטלטל עם רוח ושכנוע".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב בזמנו בביקורת: "עשו טובה לעצמכם - תתעלמו מהעטיפה הקדמית הוולגרית ותשכחו מהצד הראשון האומלל. תתחילו ישר מהצד השני. גם תתעלמו בו מהשיר האחרון.

אני חושד שהסיבה שהצד הראשון הוא אוסף מעצבן של שירים מעצבנים ובינוניים בגלל הצורך של פורינר בלהיטים. הם דפקו חצי תריסר שירים צועקים כדי לשמור על מעמדם בשוק. החומר הטוב יותר כאן מראה שהלהקה בדרך כלל מנגנת הרבה מתחת ליכולות שלה. אם הם יכולים להרגיל את הקהל שלהם לכישרונות האמיתיים שלהם, אולי יום אחד הם יוכלו להוציא אלבום שהכל בו טוב".

שני חברי להקה מקוריים נאלצו לראות, לאחר צאת האלבום הזה, כי גם דרכם נסללה מחוצה ללהקה. הגיטריסט / סקסופוניסט איאן מקדונלד עוד הספיק להיות שותף בכתיבת שיר חדש בשם WAITING FOR A GIRL LIKE YOU, אך לא זכה לקבל בו קרדיט, כשיצא בשנת 1981 באלבום 4.

מקדונלד: "מיק ולו (גראם הזמר) רצו לצמצם את נפח הלהקה. אל גרינווד (הקלידן) ואני הגענו יום אחד לאולפן וגילינו שאין שם אף אחד. אז הבנו שאנחנו מחוץ ללהקה". לו גראם: "איאן ואל כעסו ונפגעו באופן מובן, והם שיפדו אותנו די טוב בכתבה בלוס אנג'לס טיימס. הוצגנו בתור להקה בבלגאן, להקה שהייתה על סף הגשמה אך נקרעה מריב פנימי. בראיונות נפרדים, איאן ו אל תיארו את הפיטורים שלהם כמיותרים ולא הוגנים. הם אמרו ששניהם סבלו מתסכול יצירתי ושפורינר הפכה ללהקה של שני אנשים עם מיק ואני בתור כותבי שירים ראשיים".

ופורינר? היא המשיכה הלאה לכיוון הצלחה מסחרית אדירה, עם האלבום 4 (שנקרא כך כי הוא האלבום הרביעי וכי בלהקה היו אז ארבעה חברים). והאלבום HEAD GAMES? הוא נותר האח החורג במשפחה הנוכרית הזו.

הרצח שזעזע את ג'מייקה. ב-11 בספטמבר בשנת 1987 נרצח זמר הרגאיי, פיטר טוש (וינסטון יוברט מקינטוש).

הערב ירד על קינגסטון, ג'מייקה, ב-11 בספטמבר 1987, אבל האווירה בביתו של פיטר טוש הייתה מחשמלת. המוזיקאי, שהיה ידוע בקולו העוצמתי ובדעותיו הבלתי מתפשרות לא פחות מהמוזיקה שלו, בדיוק חזר מסיבוב הופעות מצליח בארצות הברית. חברים התאספו, הצחוק התגלגל, אך איש לא שיער שבתוך שעות ספורות, הבית הזה יהפוך לזירת רצח אכזרית שתשלח גלי הלם ברחבי עולם המוזיקה ותסיים באלימות מחרידה את סיפורו של אחד מלוחמי החופש הגדולים של הרגאיי.

וינסטון יוברט מקינטוש, או כפי שהעולם הכיר אותו, פיטר טוש, מעולם לא היה איש של פשרות. הוא היה אחד משלושת המייסדים של להקת THE WAILERS, לצד בוב מארלי ובאני וויילר. אך בעוד מארלי הפך לסמל עולמי של שלום ואהבה, טוש נותר הזעם המהפכני, ה-STEPPING RAZOR, כפי שכינה את עצמו באחד משיריו, תמיד חד, תמיד מסוכן לממסד. בשנת 1973, כשהרגיש שאור הזרקורים מתמקד יתר על המידה במארלי הכריזמטי, הוא פרש מהלהקה בטריקת דלת רועמת. הוא לא רצה להיות כינור שני לאף אחד.

ההימור השתלם. טוש פצח בקריירת סולו משגשגת, והוציא שורה של תקליטי סולו שהפכו אותו לכוכב בזכות עצמו. הוא שר על LEGALIZE IT ועל EQUAL RIGHTS, כשהוא לא מהסס להצית ג'וינט על הבמה מול פוליטיקאים המומים. הפריצה הגדולה שלו לשוק הבינלאומי הגיעה ב-1978, כשלא אחרים מאשר חברי הרולינג סטונס, ובראשם מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס, החתימו אותו בחברת התקליטים שלהם ולקחו אותו לחמם את הופעותיהם. לפתע, קהל של עשרות אלפי מעריצי רוק נחשף למסרים החברתיים הנוקבים שלו ולצלילי הרגאיי השורשיים מג'מייקה.

אך שנת 1987 הייתה שנה ארורה עבור חברי הלהקה המקורית. כמה חודשים בלבד לפני הרצח של טוש, ב-17 באפריל, פגש גם המתופף קרלטון בארט את מותו בטרם עת. בארט יצא מביתו בדרך למכולת, כאשר מכונית חולפת האטה לידו, ושתי יריות מדויקות לראשו קיפדו את חייו. החקירה העלתה סיפור בגידה קטלני: אשתו הפרודה, אלברטין, והמאהב שלה, נהג מונית בשם גלנרוי קארטר, הואשמו ותכננו את הרצח בקור רוח.

ואז הגיע תורו של טוש. באותו ערב גורלי, דפיקה נשמעה על דלת ביתו. חברו, מייקל רובינסון, ניגש לפתוח, ובאותו רגע פרצו פנימה שלושה שודדים חמושים שארבו בחוץ. "זה שוד!" הם צעקו, והשליטו טרור על הנוכחים. הם דרשו את הכסף מסיבוב ההופעות, בטוחים שטוש חזר עם מזוודות מלאות מזומנים.

בדירה נכחו באותה עת, מלבד טוש, גם חברתו ומנהלתו מרלין בראון, שדרן הרדיו ג'ף דיקסון ואשתו, הטבח האישי של טוש, וילטון בראון, המתופף קרלטון דייויס, וחברם מייקל רובינסון. השודדים ציוו על כולם לשכב על הרצפה עם הפנים למטה, והחלו בחיפוש קדחתני ברחבי הבית. אך החיפוש העלה חרס. טוש, ככל הנראה, לא החזיק סכומי כסף גדולים בביתו. התסכול והזעם של השודדים הגיעו לנקודת רתיחה. במקום לברוח כלעומת שבאו, הם החליטו להשאיר מסר עקוב מדם. הם פשוט פתחו באש על האנשים השרועים בחוסר אונים על הרצפה.

היריות קטלו במקום את פיטר טוש, בגיל 42 בלבד. יחד איתו נרצחו גם הטבח שלו, וילטון בראון, ושדרן הרדיו ג'ף דיקסון. שאר הנוכחים נפצעו בדרגות חומרה שונות, אך שרדו כדי לספר את סיפור הזוועה.

האירוניה הגדולה והאכזרית ביותר בסיפור הזה היא זהותו של החשוד המרכזי. המשטרה זיהתה במהירות את אחד היורים כדניס לובאן, המכונה "לפו". לובאן היה פושע ששוחרר על תנאי באוקטובר 1986, לאחר שריצה 13 מתוך 25 שנות המאסר שנגזרו עליו בגין ניסיון רצח. טוש, באופטימיות שאפיינה אותו לצד הזעם, פגש את לובאן, התיידד עמו והאמין בכל ליבו שמגיעה לו הזדמנות שנייה. הוא ניסה לעזור לו להשתקם. הוא טעה, ובגדול. האיש שטוש ניסה להציל, גמל לו בכדור קטלני.

לובאן נמלט אך נתפס במהרה והועמד לדין. הוא נמצא אשם ונידון לעונש מוות בתלייה. כשנשאל על ידי השופט אם יש לו מה לומר לפני גזר הדין, הוא ענה בקור רוח, "אני חף מפשע, אדוני". באופן מדהים, הוא הצליח לחמוק מחבל התלייה. פסיקה משפטית בג'מייקה משנת 1994 קבעה כי עונשם של נידונים למוות שלא הוצאו להורג במשך חמש שנים מיום גזר הדין, יומר אוטומטית למאסר עולם. לובאן נהנה מהחוק הזה, ועונשו הומר.

ראש ממשלת ג'מייקה לשעבר, מייקל מנלי, ספד לו במילים מדויקות: "פיטר טוש העניק לג'מייקה ולעולם ספרייה בלתי נשכחת של יצירות מוזיקליות שיושמעו ויושרו על ידי דורות רבים של אנשים".

לנון בראיון טלוויזיוני חשוב. ב-11 בספטמבר בשנת 1971 התארחו ג'ון לנון ויוקו אונו בתוכנית האירוח הטלוויזיונית האמריקאית של דיק קאבט.

באותה תקופה, היחסים בין ג'ון לנון ופול מקרטני היו בשפל המדרגה. השיר הנקמני של לנון על שותפו לשעבר, HOW DO YOU SLEEP, שוחרר בדיוק באותו שבוע, והראיון המדובר היווה הזדמנות מושלמת עבור לנון להעמיק את הקרע.

השיחה גלשה במהירות מסמול-טוק לנושאים עסיסיים יותר. לנון אמר למארח, דיק קאבט: "אם יוקו אכן פירקה את הביטלס, אז מגיע לה גם הקרדיט על כל המוזיקה הנהדרת שג'ורג', רינגו, פול ואני יצרנו מאז הפירוק".

קאבט המשיך לחקור את מערכת היחסים ביניהם ושאל את יוקו אונו איך זה להיות "ברת המזל" שנישאה ל"אחד מארבעת המופלאים". היא השיבה בלהט: "אני מסרבת לחשוב עליו כעל 'אחד מארבעה'. כשפגשתי אותו, ראיתי בו אמן בזכות עצמו". כדי להדגיש עד כמה לא העריכה את הביטלס לפני שהכירה אותו, לנון חשף: "היא בקושי ידעה מי אנחנו. השם היחיד שהיא זיהתה היה רינגו, כי 'רינגו' פירושו 'תפוח' ביפנית", הסביר בארשת פנים רצינית.

האווירה התלהטה כשהדיון עבר לפירוק הלהקה, ולנון טען שהיה בלתי נמנע. "יוקו לא פירקה את הביטלס. הלהקה התפרקה מעצמה", אמר בתקיפות. קאבט שאל אם היה רגע מסוים שבו הבין שהכל נגמר. "לא, זה כמו לשאול אם אתה זוכר את הרגע שבו התאהבת. זה פשוט קורה", ענה לנון.

הוא המשיך והוסיף: "הלהקה הייתה חוויה של עליות ומורדות. זה יכול היה להימשך כך, או שהמצב היה יכול להחמיר. מה שבטוח הוא שלא רצינו להיגרר לבמה בגיל 50 ולשיר את SHE LOVES YOU כשאנחנו סובלים מאסתמה ושחפת". לנון סיכם בכנות: "כבר מזמן אמרתי שלא ארצה לשיר את SHE LOVES YOU בגיל 30. באוקטובר האחרון חגגתי 30, וזה בערך הזמן שבו החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה".

הראיון היה נפיץ. לנון ידע ששאר חברי הלהקה צופים בו, וניצל את הבמה כדי "לשפוך שמן על המדורה", לשחרר את הכאוס הפנימי שלו ולהציג לקהל את נקודת המבט שלו על הפיצול. אף שרבים עדיין מאשימים את יוקו בפירוק הביטלס, הופעתו של לנון אצל דיק קאבט הראתה שלסיפור הזה, כמו לכל סיפור, יש שני צדדים, ושהמציאות הייתה מורכבת הרבה יותר מכפי שנראתה במבט ראשון.

ב-11 בספטמבר בשנת 1950 נולד יגאל בשן שהלך מאיתנו בנסיבות טראגיות. לציון התאריך אספתי מספר אנקדוטות נדירות מעברו המקצועי.

מאות עטיפות שהודפסו לאלבום 'לצפון באהבה', של יגאל בשן, נזרקו לפח על ידי חברת התקליטים. העטיפה המקורית נועדה להיות צבועה בכתום ועם עיגולים אפורים. בעת הדפסת העטיפה הובן לחברת 'הד ארצי' כי התוצאה אינה משביעת רצון. העטיפות נגנזו והעטיפה החדשה הודפסה הפעם בצבע כחול וללא עיגולים אפורים.

בשנת 1970 הופיע יגאל באיצטדיון הכדורגל של פאלמרו. היה זה ערב שלא חף גם משערוריות. היה זה הלילה השלישי של הפסטיבל. כ-25,000 איש הגיעו למקום. המון עיתונאים וצלמים ביניהם. בפסטיבל הופיעו אמנים ידועים כמו להקת 'אקספשן' ההולנדית, האורגניסט הבריטי בריאן אוגר, אמן הג'אז דיוק אלינגטון ועוד. אבל היה זה אמן אחד שכמעט והרס את הכל. על הבמה עלה בחור בריטי שידע שנתיים לפני כן להיט גדול שחרך את המצעדים. שמו היה ארתור בראון והשלאגר שלו נקרא FIRE. בדרך כלל נהג בראון לשיר את להיטו כשקסדה בוערת על ראשו. הפעם הוא החליט להבעיר את העלילה יותר, כנראה בגלל סם שלקח. היה זה כשהקהל החל לזרוק חפצים לכיוונו. בראון לא חשב פעמיים ושלף דבר מהמכנסיים. למשטרה זה הספיק כדי לקפוץ לבמה ולעצור אותו. הרוחות התלהטו. הקהל דרש לעצור את בראון. להקות שעלו לאחר מכן לא הצליחו להרגיע את הרוחות בנגינתן. אז הגיע תורו של יגאל בשן לעלות לבמה. הייתה זו הפעם הראשונה בה טס לחו"ל ועמד מול קהל זר, והנה קרה נס; יגאל החל להרגיע את הקהל בשירתו. כשהגיע לשיר האחרון, אותו שר בשפה האיטלקית, כבר קם הקהל על רגליו. כמו שאומרים - אין אש ללא בשן!

לקראת סוף 1970 בוטלה תכנית יחיד של יגאל בשן. מדוע? כי שלטונות צה"ל לא אישרו למפיק, אברהם פשנל, להרכיב תכנית לזמר הפורץ, מחוץ למסגרת שירותו בלהקת פיקוד צפון. פשנל עמד להשקיע סכום של עשרות אלפי לירות בהעלאת התוכנית הזו אך המשא ומתן שניהל מול צה"ל הוציאו בצד הנפסד. יגאל חזר לבסיס הצבאי והמשיך לעבוד עם הלהקה.

השנה היא 1975 וא. מס, מניו יורק, נרעש ונרגש מהמודעה שגילה בניו יורק. כך כתב לעיתון העולם הזה: "ישראל זו ציון. ישראל היא ירושלים. ישראל - תפוזים? ישראל - זה צה"ל? ישראל - הגנה, פלמ"ח, אצ"ל? ישראל - לח"י? ישראל - גולדה מאיר? טעות! כשלון חרוץ בידיעת הארץ. ישראל היא יגאל בשן! כך כתוב בידיעות של עיתונות ניו יורק. עיר ואם בישראל, על שני מיליון תושביה היהודים ויותר מרבע מיליון הישראלים. ובמודעה נכתב: 'יגאל בשן זו המשמעות של ישראל. הוא חיבר את השירים המושרים ביותר שבה'.

בספטמבר 1977 הוציא יגאל בשן תקליט מיוחד, עם ניחוחות פ'אנקיים ותימניים יחדיו. הוא קרא לזה 'צבעים' והנה מה שהיה ללהיטון לפרסם בביקורת: "אם אלבום צריך להיקרא על שם הלהיט הגדול שבו, הרי שיגאל היה צריך לקרוא לאלבום זה בשם 'אבא תגיד לי למה'. ובמקום להחזיק שפופרת טלפון ביד הוא היה צריך להצטלם על העטיפה עם בנו, אורי. כי השם 'צבעים' איננו הולם ביותר את תוכנו של התקליט. הוא נקרא כך על שום הפזמון 'צבעים', שאיננו דווקא מן החזקים בתקליט זה. מזמורי תפילה תימניים מעובדים לקצבים מודרניים - הם הממלאים את רובו של האלבום ובכך ייחודו. צבע מיוחד נוסף בכל זאת לאלבום, בזכות עיבודיה המצוינים של אלונה טוראל, בתוספת קולות הרקע של גלי עטרי וריקי מנור. ליגאל בשן יש יומרות של מלחין ומחבר מילים, אולם נראה כי המוסיקה היא עדיין הצד היותר חזק שלו".

אוגוסט 1981. ארבעה שמות ידועים בתעשייה המוסיקלית מכריזים על להקה חדשה - 'כלים שלובים'. אלה הם גרי אקשטיין, דני ליטני, יגאל בשן ויצחק קלפטר. מי שרוצה לדעת היכן אפשר יהיה לראות את הלהקה בהופעת בכורה? בשביל זה, תשריינו כבר עכשיו כרטיסים ל'עיר הנוער' של שנת 1981. שם הלהקה המבטיחה הומצא על ידי דני ליטני, אחרי סיעור מוחות פעיל, שבמהלכו הציע קלפטר שמות כמו 'החפים מפשע', 'כישוף הכלבים' ו'פאנק קייק'. דבר אחד ברור לכל, הסגנון שלהם יחדיו הוא קאנטרי-רוק-פאנקי עם נגיעות בלוז. אתם הבנתם את זה? האמת? זה לא משנה - כי כל מה שהרביעייה הזו תפיק יהיה לא פחות מזהב. תנו להם כפיים!!!

בשנת 1976 הייתם צריכים להוציא מכיסכם 3,500 לירות כדי להזמין הופעה של יגאל בליווי להקה.

השיר "סיוון", עם מילותיו של שמוליק צ'יזיק, נקרא במקור MY SUZANNE.

יגאל בשן - המון תודה לך על היצירה שלך, שירתך המענגת וכל הטוב שהקרנת על התרבות שלנו. יהיה זכרך ברוך תמיד.

גם זה קרה ב-11 בספטמבר. שבו בנוח, הדקו חגורות וסובבו את כפתור הווליום למקסימום. אנחנו יוצאים למסע בזמן אל העשורים שבהם הגיטרות היו רועשות, השיער היה ארוך והמוזיקה שינתה את העולם.

קלייר שלי, התביעה שלי: הסיפור המוזר של גילברט אוסאליבן

בשנת 1972, צמרת מצעד הפזמונים הבריטי נכבשה על ידי שיר מתוק ורגיש בשם CLAIR, שביצע בחור אירי עם תספורת קערה וחיבה לאפודות סרוגות, גילברט אוסאליבן. השיר, בלדה מקסימה, נכתב על קלייר הקטנה, בתו של האמרגן שלו, גורדון מילס. עד כאן, סיפור מתוק. אבל מאחורי המתיקות הסתתרה דרמה לא קטנה. אותו מילס היה האיש שגילה את ריימונד אדוארד אוסאליבן, צעיר אלמוני, והחליט להפוך אותו לכוכב. הוא החתים אותו על חוזה לחמש שנים, שינה את שמו לשם הבמה המוכר, וחשוב מכל, יצר לו תדמית ייחודית שכללה מכנסיים קצרים, כובע שטוח וחליפות שנראו כאילו נלקחו היישר משנות העשרים. התדמית המשונה עבדה והלהיטים זרמו, אך מאחורי הקלעים היחסים עלו על שרטון. אוסאליבן גילה שאינו מקבל את התמלוגים המגיעים לו, ובצעד אמיץ תבע את האיש שהפך אותו לכוכב. באופן מפתיע, בית המשפט פסק לטובתו, והוא זכה בתביעתו ובזכויות על שיריו. כך, השיר המתוק על בתו של המנהל הפך לסמל למאבק עסקי מר.

רינגו בפינה: היום שבו שברו לביטלס את הלב

זמן קצר אחורה, לשנת 1962. באולפני EMI המפורסמים בלונדון, להקה צעירה מליברפול בשם הביטלס הגיעה להקליט את הסינגל הראשון שלה, LOVE ME DO. המתופף הטרי של הלהקה, רינגו סטאר, שהצטרף רק שבועות ספורים קודם לכן, היה נרגש. אלא שלמפיק המוזיקלי המהולל, ג'ורג' מרטין, היו תוכניות אחרות. הוא לא היה משוכנע ביכולות התיפוף של רינגו והחליט, ליתר ביטחון, להזמין מתופף אולפנים מקצועי ומנוסה בשם אנדי וייט. דמיינו את הסיטואציה: רינגו מגיע מוכן ומזומן, רק כדי לגלות שמישהו אחר יושב על כיסא המתופף שלו. ליבו נשבר לרסיסים. כדי להוסיף חטא על פשע, מרטין הושיט לו זוג מראקס וביקש ממנו לנער אותם ברקע. רינגו, מצוברח ועצוב, עשה כבקשתו. בסופו של דבר, הגרסה עם התיפוף של אנדי וייט היא זו ששוחררה על גבי התקליט, בעוד הגרסה המקורית עם רינגו שוחררה כסינגל. זה היה רגע של השפלה עבור אחד המתופפים המפורסמים בהיסטוריה, רגע שלעולם לא ישכח.

דלתות מזהב וחוות החלומות של לנון

בואו נקפוץ לשנת 1967. סצנת הרוק של לוס אנג'לס רותחת, ובמרכזה להקה אחת מסתורית ומהפנטת: הדלתות. בתאריך זה, הלהקה הגיעה לאבן דרך משמעותית כאשר תקליט הבכורה שלה, THE DOORS, והסינגל הבלתי נשכח LIGHT MY FIRE, הוכתרו רשמית כתקליטי זהב בארצות הברית. ההישג הזה ביסס את מעמדם ככוכבי ענק וסימן את תחילתה של קריירה קצרה אך מסעירה.

שש שנים לאחר מכן, ב-1973, סיפור אחר לגמרי התרחש בצד השני של האוקיינוס. ג'ון לנון ויוקו אונו, שכבר עברו להתגורר בניו יורק, החליטו להעמיד למכירה את אחוזתם המפוארת באנגליה, טיטנהרסט פארק. הם רכשו את הנכס העצום בברקשייר בשנת 1969 תמורת 145,000 ליש"ט, סכום נכבד לאותה תקופה, והשקיעו כפול מזה בשיפוצים. השיפוץ כלל, בין היתר, חפירת אגם מלאכותי ענק ממש מול חלון חדר השינה שלהם. באחוזה הזו צולם גם הווידאו קליפ המפורסם לשיר IMAGINE. לאחר שעברו לארצות הברית ב-1971, לנון מעולם לא שב לאנגליה. בשיחת טלפון מניו יורק, הוא הורה לסוכן הנדל"ן שלו לשים את הנכס על המדף. ובאשר לקונה? ובכן, זה היה לא אחר מאשר חברו ללהקה, רינגו סטאר, ששמר על הנכס במשפחת הביטלס.

כשדיוויד פגש את בינג: הדואט הכי לא צפוי בחג המולד

שנת 1977. דמיינו מפגש הזוי בין שני עולמות: דיוויד בואי, זיקית הרוק, ובינג קרוסבי, זמר הבלדות האמריקאי המיושב מסרטי חג המולד של פעם. השניים צילמו דואט לספיישל טלוויזיוני של קרוסבי. התסריטאי הכין קטע חביב שבו בואי "מבקר" בביתו של קרוסבי והם משוחחים על מנהגי החג. השיחה הייתה אמורה להוביל אותם לשיר יחד את LITTLE DRUMMER BOY. אלא שרגע לפני הצילומים, בואי לקח את המפיקים הצידה והודיע: "אני שונא את השיר הזה. אין משהו אחר שאני יכול לשיר?". המפיקים, התסריטאי והמעבד המוזיקלי נכנסו ללחץ, ירדו לפסנתר במרתף ובתוך פחות משעה כתבו לחן נגדי חדש לגמרי, PEACE ON EARTH, שבואי ישיר במקביל למנגינה המקורית של קרוסבי. התוצאה הייתה דואט קסום ומרגש, אך אם תצפו בקליפ, תוכלו לראות שבואי נראה מכווץ וחסר נוחות לאורך כל הביצוע, כאילו הוא מעדיף להיות בכל מקום אחר, אולי אפילו על מאדים.

חדשות קצרות מהשטח: מעצרים, הופעות וימי הולדת

1943: נולד מיקי הארט, המתופף הכפול והנפלא של להקת הרוק הפסיכדלי גרייטפול דד.

1948: הגיטריסט והזמר הבריטי המהפכני ג'ון מרטין, ששילב פולק, בלוז וג'אז, נולד. הוא הלך לעולמו בינואר 2009.

1953: גיטריסט להקת סטיקס, טומי שו, מגיע לעולם.

1964: סיפור קורע מצח מתרחש בגריניץ'. צעיר אלמוני זוכה בתחרות כפילי מיק ג'אגר. אותו צעיר התגלה ככריס ג'אגר, אחיו הצעיר של מיק, שהגיע לתחרות תחת השם הבדוי לורי ירהאם. כנראה שהדמיון בכל זאת עובר בגנים.

1964: באותו יום, להקת הזומביס הופיעה בתוכנית הטלוויזיה הסקוטית DIG THAT.

1968: לארי גרהאם, הבסיסט פורץ הדרך של להקת הפאנק סליי אנד דה פמילי סטון, נעצר בלונדון באשמת החזקת מריחואנה.

2002: הסנדק של מוזיקת הנשמה, ג'יימס בראון, נתבע על ידי שתיים מבנותיו, שדרשו לקבל תמלוגים על שירים שלטענתן עזרו לו לכתוב.

2007: עולם הג'אז נפרד מאחד מענקיו, הקלידן ג'ו זאווינול, שהלך לעולמו בגיל 75. זאווינול היה ממייסדי הרכב הפיוז'ן המשפיע WEATHER REPORT.

האם זה 'שיא עולמי חדש' או 'תקליט עולמי חדש'? ב-11 בספטמבר בשנת 1976 יצא האלבום A NEW WORLD RECORD של אי.אל.או.

זהו התקליט השני של ג'ף לין ולהקתו שהוקלט באולפני MUSICLAND, אשר שכנו במרתף של בית מלון במינכן. הסיבה למעבר להקלטות בגרמניה, כפי שסיפר ג'ף לין בראיונות, הייתה בעיקר היחס החם שיצירתו קיבלה מנגני כלי הקשת הקלאסיים בתזמורות הגרמניות. לעומת זאת, פרצופם החמוץ של נגני התזמורת הפילהרמונית הבריטית גרם לו לסלוד מהם.

אך את הסיבה האמיתית למעבר לגרמניה שמעתי מריצ'ארד גולדבלאט – טכנאי הקול שהקליט את אלבומה הקודם של הלהקה, FACE THE MUSIC. כשראיינתי אותו לספרי השני, הוא גילה לי, דרך אגב, שהמעבר לגרמניה נבע מרצונם להימלט ממס ההכנסה הבריטי, שחייב כל אמן לשלם הון על רווחים מתקליטים שהוקלטו באנגליה. לגולדבלאט, אגב, יש קרדיט תודה באלבום הקודם, והוא גם שימש כטכנאי ההקלטה באלבום הבכורה של שלמה גרוניך.

התקליט הזה של אי.אל.או הפך את הלהקה לאחת המצליחות ביותר בשנות השבעים. כמו כן, זהו התקליט הראשון שהציג על עטיפתו את לוגו הלהקה המפורסם, המשולב בעיצוב של צלחת מעופפת (שהתבסס על תיבות נגינה, "ג'וקבוקס", שהיו פופולריות באותה תקופה). בהשראת הקונספט, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות עם מופע תאורה חדשני, שהתבסס על קרני לייזר.

התקליט נפתח באופן דרמטי עם השיר TIGHTROPE. הוא כולל את כל המרכיבים שהופכים שיר פופ למוצלח, לרבות סאונד תופים שמתופפים רבים היו חולמים עליו. כל המרכיבים משתלבים באופן מושלם: השירה של לין, ההרמוניות הקוליות עם הבסיסט קלי גרוקאט, תפקידי הקלידים העשירים של ריצ'ארד טאנדי ועיבודי המקהלה והתזמורת, שקשה לדמיין את השיר בלעדיהם. גרסת הרימסטר של התקליט כוללת קטע בונוס עם מיקס מוקדם לשיר, החושף תפקידי נגינה שקשה היה לשמוע במיקס המקורי.

הפתיחה של השיר השני בתקליט, TELEPHONE LINE, היא הקלטה של צליל חיוג מטלפון בארצות הברית. חברי הלהקה, שהקליטו במינכן, פשוט הרימו שפופרת, חייגו למספר בארה"ב והקליטו את הצלילים. לאחר מכן, הקלידן ריצ'ארד טאנדי האזין להקלטה ושחזר את הצלילים באופן מדויק להפליא באמצעות סינטיסייזר ה"מוג" שלו. מתופף הלהקה, בב בוואן, סיפר בעבר שהאפשרות להקליט צליל חיוג בריטי כלל לא עלתה לדיון. צליל החיוג הזה מוביל לאחת הבלדות היפות ביותר שג'ף לין כתב אי פעם – עוד יצירת מופת שיצאה תחת ידו, אשר הפכה כמובן ללהיט ענק.

השיר ROCKARIA! נכתב על חובב רוק המתאהב בזמרת אופרה. הזמרת, מארי תומאס, שהגיעה להקליט את תפקידה, הונצחה באלבום ברגע משעשע: במהלך חימום קולה נפלטה לה קריאת "אופס!", והוחלט להשאיר זאת בפתיחת השיר. היא לא תיארה לעצמה שכך ייפתח שיר בהשתתפותה, אך לדברי לין, היא קיבלה זאת בקלות בזכות חוש ההומור המפותח שלה. תומאס הייתה באותה עת זמרת אופרה בריטית ידועה ובעלת קול סופרן. גם שיר זה הפך ללהיט גדול.

צד א' של התקליט מסתיים בשיר הנהדר MISSION. לין ניגן בו בגיטרת פנדר סטראטוקסטר, כיוון שלטענתו, ניסה להפיק צלילים הדומים לסגנונו של האנק מרווין מלהקת "הצלליות". מי שמעוניין לשמוע גרסה במיקס שונה, יוכל למצוא אותה במארז התקליטורים של הלהקה, FLASHBACK, שם מתגלה השיר בעיבוד מרתק אחר. פתיחת השיר כוללת מסר נסתר, שפוענח עד היום באופן חלקי בלבד.

צד ב' נפתח עם SO FINE, שיר קצבי שבמהלך העבודה עליו נקרא SO BAD. קטע האמצע בשיר, בעל המקצב השבטי, נוצר באמצעות העברת צליל התופים דרך סינטיסייזר מוג, מה שיצר סאונד חדש ומעניין. סיום השיר נוצר כאשר לין ניתק את מכשיר הסלילים מהחשמל בעת השמעת כלי הקשת, ובכך יצר אפקט של צלילים "גולשים" היורדים מטה, היישר אל הלהיט הבא.

והלהיט הבא הוא LIVIN' THING, שזכה לפרשנויות רבות, וחלקן אף טענו כי זהו שיר נגד הפלות. ג'ף לין עצמו שלל טענה זו וציין כי השיר עוסק באהבה אבודה. זהו שיר שכל תו בו משדר "להיט". אף שניתן להבחין פה ושם בנקודות העריכה האנלוגיות בסלילי ההקלטה, האווירה הכללית זורמת וטבעית. השיר היה הלהיט הגדול ביותר של הלהקה בבריטניה עד אותה עת. בשיר ניתן לשמוע גם את הזמרת פטי קוואטרו, אחותה של סוזי קוואטרו המצליחה. קולה של פטי לא זכה לקרדיט באלבום. יחד עמה שרו שתי חברות לשעבר בלהקת הבנות FANNY: ברי בראנדט ואדי לי.

השיר הקצר ביותר בתקליט הוא ABOVE THE CLOUDS בעל הפתיחה החלומית. מעניין לציין כי חברי הלהקה כינו אותו באולפן BAD SALLAD – משחק מילים על SAD BALLAD.

אז מגיע הרגע הרוקי של אי.אל.או עם השיר DO YA, שאותו כתב לין עוד בשנת 1971 ללהקתו הקודמת, THE MOVE. השיר אף יצא אז כתקליטון. לגרסה באלבום זה הוסיף לין בית נוסף ועיבד את השיר באופן עשיר יותר. הלהקה נהגה לבצע קטע ממנו בהופעותיה עוד קודם לכן, והתלהבות הקהל היא שהובילה להחלטה להקליטו מחדש. מיקס שונה של השיר קיים באוסף הלהקה FLASHBACK.

התקליט מסתיים ביצירה ששמה הוא כשם גן עדן אגדי: SHANGRI-LA. זהו שיר נהדר עם הפקה דרמטית ואפקטיבית, וסיומו מזכיר את השיר ONE SUMMER DREAM שחתם את התקליט הקודם, FACE THE MUSIC. בשיר מופיעה אחת השורות המבריקות של ג'ף לין, מעריץ הביטלס: "השאנגרי-לה שלי נעלמה, התפוגגה כמו הסיומת של היי ג'וד".

במהלך ההכנות לתקליט, שניים מחברי הלהקה עבדו על פרויקטים צדדיים: המתופף בב בוואן הוציא תקליטון עם גרסה אינסטרומנטלית מחודשת לקטע של סנדי נלסון, LET THERE BE MORE DRUMS. בוואן הקליט את הקטע באולפני DE LANE LEA בלונדון, יחד עם ג'ף לין בגיטרה ורוי ווד (מייסד הלהקה שפרש ממנה לאחר האלבום הראשון) בסקסופון. צד ב' של התקליטון כלל קטע אינסטרומנטלי נוסף בשם HEAVY HEAD, על שם חנות התקליטים שפתח בוואן בבירמינגהם. בקטע זה מנגנים חברי אי.אל.או בוואן, לין, טאנדי וגרוקאט, והקרדיט על הכתיבה ניתן לארבעתם – בפעם הראשונה והאחרונה.

באותה שנה הקליט ג'ף לין שני שירים של הביטלס – WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS ו-NOWHERE MAN – אשר שולבו יחד בפסקול לסרט יוצא דופן בשם ALL THIS AND WORLD WAR II. הסרט נחשב למוזר כיוון ששילב קטעי ארכיון ממלחמת העולם השנייה עם גרסאות כיסוי לשירי הביטלס בביצוע אמנים ידועים, ובהם פיטר גבריאל, הבי ג'יס, סטטוס קוו ועוד.

להלן קטע מביקורת על התקליט, שפורסמה במגזין רולינג סטון ב-16 בדצמבר 1976: "התקליט מכיל גרסה ירודה של השיר DO YA, שהוקלטה בעבר באופן טוב יותר. גם שאר השירים כאן הם צל חיוור בהשוואה ליצירותיה הקודמות של הלהקה. ציניקנים יאמרו כי מדובר באמן הגונב מעצמו. אינני חושב כך, אך התקליט נשמע לי כניסיון של ג'ף לין ולהקתו לספק לקהל את הצליל שהקהל רוצה לשמוע. עם זאת, יש עובדה אחת שאי אפשר לקחת מג'ף לין – הוא בעל כישרון נדיר לכתיבת מלודיות קליטות. מה שבטוח, בחג המולד הקרוב, התקליט הזה יהיה במיליוני בתים".

כמובן, הכול עניין של טעם אישי. בעיניי זהו אלבום מופלא, ואף רכשתי אותו במהדורת ויניל שקוף במשקל 180 גרם. אני מכיר את האלבום הזה מאז שהייתי בן שש, ומעולם לא שמעתי אותו באיכות סאונד טובה יותר מהוצאת התקליט הזו. מומלץ בחום רב!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.