רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 בספטמבר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי:

"אפילו בהתחלה קראו לנו כולם 'עובדי השטן'. אני לא חושב שהיה לנו דימוי שטני. היה לנו שם אפל, אך השירים עצמם לא באו לקדם שטניות. אני גדלתי בבית קתולי והאמנתי בישו ואלוהים. בגיל 17 התחלתי לחקור קצת את נושא השטן - מתוך סקרנות כתחביב בלבד. בגלל שאני כתבתי את מילות שירי הלהקה - הנושא הזה חילחל פנימה, אבל מבחינתי אני כתבתי את המילים כאזהרה נגד השטן" (גיזר באטלר, הבסיסט של להקת בלאק סאבאת)

המפלצות של בואי שבלעו את שנות השבעים. "מייג'ור טום הוא נרקומן": כשדייויד בואי שרף את העבר בדרך לכיבוש העולם עם מפלצות מפחידות.

ב-12 בספטמבר בשנת 1980 יצא האלבום SCARY MONSTERS... AND SUPER CREEPS של דייויד בואי.

הלוח הראה 12 בספטמבר 1980. עשור חדש הפציע, ושנות השבעים הסוערות, שהיו מגרש המשחקים הפרטי של דייויד בואי, נראו כמו זיכרון רחוק. אחרי מסע אוונגרדי בברלין עם טרילוגיה של תקליטים – LOW, HEROES ו-LODGER – שהקדימו את זמנם אבל לא ממש מילאו אצטדיונים, העולם עצר את נשימתו. מה יעשה עכשיו זיקית הרוק? האם הוא יישאר קבור לנצח במעבדות הניסויים של המוזיקה האלקטרונית האירופית, או שיחזור לטרוף את מצעדי הפזמונים כמו שרק הוא יודע? התשובה הגיעה בצורת תקליט אחד, יצירה מבריקה בשם SCARY MONSTERS... AND SUPER CREEPS, שהיוותה לא רק סיכום מושלם לעשור שחלף אלא גם יריית הפתיחה לעשור בו יהפוך לכוכב גדול בעולם.

ובכן, אין יותר בריאן אינו על חתיכת הפלסטיק הזו, לטוב או לרע! ברור לחלוטין ש-SCARY MONSTERS היה שלב המעבר של בואי. במובן מסוים, זוהי צוואתו התרבותית לקהל המאמינים הנאמן שלו – התקליט שאחריו הוא הצליח לבנות את אליל הפופ המושלם לשנים ספורות. אבל כאן, יש כל כך הרבה מה לאהוב, כשדייוויד מוכיח בצורה מבריקה את האפשרות לשדרג מוזיקת פופ למעמד אצילי.

ומאיפה לעזאזל הגיע השם המוזר הזה לתקליט? בואי סיפר בראיון שההשראה נולדה בכלל מקופסת דגני בוקר של קורנפלקס, שעליה הובטח לילדים פרס של SCARY MONSTERS AND SUPER HEROES. בואי רק שינה את גיבורי העל ל-SUPER CREEPS, כי טיפוסים קריפיים ומוזרים התאימו לו הרבה יותר לספארי האנושי של ניו יורק.

עשר שנים לאחר צאת התקליט, בואי עצמו הודה בראיון נדיר של כנות: "התקליט הזה תמיד היה עבורי משהו טהור. בתקליט הזה ביקשתי להוציא ממני את תחושת אי הנעימות שהייתי שרוי בה". ובכן, אם ב"אי נעימות" הוא התכוון לחרדות, פרנויה, זיכרונות מעורפלים מסמים ומאבקי אגו, הרי שהוא הצליח להפוך את כל אלו לזהב טהור. והאמת? איזה זהב מופלא זה היה! התקליט הזה פשוט נוטף אנרגיה עצבנית של גאון שיודע בדיוק מה הוא עושה, גם כשהעולם סביבו רועד.

בואי מגיח פה מתוך התחביבים שלו בסגנון ברלין ופתאום עושה ניסיון להציג את עצמו כאמן חדש. הוא זנח את כל תרגילי הגלאם-רוק כבר שנים קודם לכן, ואת הטרילוגיה הברלינאית צריך להחשיב כאמירה אמנותית כבדת משקל (למרות שיש לי ספקות כבדים לגבי הערך האמנותי של LODGER). אבל כאן, הנושאים שבהם הוא מתעסק הם הרבה יותר מקורקעים ויומיומיים. באופן אירוני, הוא פונה לגנות את עצם טבעה של תרבות הפופ (בשיר FASHION), ובו בזמן מביע רחמים על עצמו כקורבן הכי אומלל של אותה תרבות פופ (בשיר TEENAGE WILDLIFE). וכמובן, במקום שבו יש ביקורת על תרבות הפופ, תמיד מופיעות גם כמה הצהרות אנטי-ממסדיות רציניות – כמו בשיר הנושא הנפלא או בפופ של KINGDOM COME. כנראה שדייוויד ניסה לרכוב על החלק היותר 'פוליטי' של הגל החדש (להקת U2 בדיוק צצה אז, אז אני מניח שהוא לקח השראה ממישהו אחר), כי איך עוד אפשר להסביר את התפנית המילולית הפתאומית הזו?

התקליט לא רק ניקה לו את הראש, אלא גם החזיר אותו היישר אל צמרת מצעדי המכירות, מקום שלא ביקר בו מאז אמצע העשור הקודם. פתאום, האיש שהתנסה במוזיקת אמביינט אפלה עם המפיק בריאן אינו חזר להיות אליל פופ נגיש, אך כזה שלא שכח את הניסיוניות והמורכבות שאפיינו אותו. הוא לקח את כל החידושים של הגל החדש – ז'אנר שבעצם נולד מתוך התסרוקות והחולצות של בואי עצמו – והראה לכל החקיינים הצעירים מי בעל הבית האמיתי.

אבל מאחורי הקלעים, הסיפור היה מורכב הרבה יותר, וכלל דרמה משפטית ורצון עז לנקמה קטנה ומתוקה. בסוף שנות השבעים, בואי עדיין רתח על מנהלו לשעבר, טוני דפרייס. השניים נפרדו בטונים צורמים בשנת 1976 לאחר שבואי טען כי דפרייס ניהל את עסקיו בחוסר שקיפות משווע שגרם לו נזקים כלכליים אדירים. פסק הדין הכריח את בואי לשלם לדפרייס אחוזים נכבדים מתמלוגיו העתידיים. באופן אירוני, התקליטים הניסיוניים והפחות מסחריים של תקופת ברלין לא הכניסו לכיסו של דפרייס סכומים משמעותיים, עובדה שגרמה לבואי קורטוב של נחת ובוודאי הוסיפה עצבים לדפרייס. אבל הסכם התמלוגים המעיק היה בתוקף עד ה-30 בספטמבר 1982. בואי, איש עסקים ממולח לא פחות מאמן פורץ דרך, נשך שפתיים, הביט בלוח השנה והבין שהגיע הזמן לחזור לעניינים, ובגדול. זה היה אלבום האולפן האחרון שלו במסגרת החוזה הישן עם חברת RCA. הוא הבין שאם הוא יוציא עכשיו פצצה מוזיקלית, הוא יסיים את המחויבויות המעיקות בראש מורם, ולאחר סיום ההסכם יוכל לחתום על חוזה מיליונים גדול, בדיוק כפי שעשה עם חברת EMI.

כדי להבטיח את ההצלחה, הוא כינס סביבו נבחרת חלומות של נגנים וחברים ותיקים. כאמור, הגיטריסט הנאמן קרלוס אלומאר היה שם, יחד עם חטיבת הקצב המופלאה שכללה את הבסיסט ג'ורג' מארי והמתופף דניס דייוויס (עבור השלישייה הזו, שליוותה את בואי מאז אמצע שנות השבעים, זה היה אלבום האולפן האחרון איתו), ולצדו הגיטרה המסורית והצורמנית של רוברט פריפ - הגאון הבלתי מתפשר, נחת באולפן בניו יורק היישר מטיסה טרנס-אטלנטית כשהוא סובל מג'ט לג, חיבר את הגיטרה למגבר ובתוך יום וחצי הקליט כמה תפקידי גיטרה פרועים ומבריקים, בחלקם מבלי שבכלל שמע את השירים לפני כן! אפילו רוי ביטן, הפסנתרן המהדהד מלהקת האי סטריט בנד של ברוס ספרינגסטין, הגיע לתרום את חלקו והעניק לנעימות צבע דרמטי ועמוק. וכאילו זה לא מספיק, גם פיט טאונסנד מלהקת המי ניגן גיטרה בשיר BECAUSE YOU'RE YOUNG. בואי בסך הכל ביקש ממנו: "תנגן פשוט כמו פיט טאונסנד", וזה סיפק במדויק את מכות האקורדים העוצמתיות שכולנו מכירים ואוהבים. אני ממש אוהב את נגינת הקצב הפרועה הזו בבתים – היא הופכת את השיר הזה למשהו מיוחד. הטאץ' הטאונסנדי הזה! לא סתם אמרו עליו שיש הרבה נגני גיטרה שעושים סולו טוב ממנו - אבל בנגינת קצב? הוא מאסטר!

בפברואר 1980 בואי סיים את ההקלטות הראשוניות של מקצבי הבסיס באולפני POWER STATION בניו יורק, ובמקביל נכנס ללמידה מעמיקה של דמותו הטרגית של "איש הפיל", ג'ון מריק (אותה גילם בהצלחה תחילה בדנוור ובשיקגו ביולי ובאוגוסט, ועל במת ברודווי בניו יורק רק בספטמבר, בסמוך להשקת האלבום), וחזר לאולפן באפריל 1980 בלונדון להקלטת השירה כאדם אחר. החוויה התיאטרלית והעיסוק בדמות המעוותת והטרגית השפיעו עליו עמוקות, והוא ניגש אל המיקרופון עם עוצמה חדשה.

באוגוסט 1980, חודש לפני צאת התקליט המלא, העולם שמע את התוצאה. הסינגל ASHES TO ASHES שוחרר והפך להמנון מיידי. זה היה יותר מסתם שיר. בואי חזר אל הדמות המיתולוגית שיצר ב-1969, מייג'ור טום, האסטרונאוט האבוד מ-SPACE ODDITY. אבל מייג'ור טום של 1980 לא היה גיבור חלל רומנטי, הוא היה נרקומן, תקוע בגבהים של שפל, שולח לנו מסרים מהחלל. רבים ראו בכך את האוטוביוגרפיה הכי חשופה שבואי כתב אי פעם, וידוי פומבי על מאבקיו בהתמכרות ובשדים הפנימיים שלו. השורה החותמת את הפזמון, "אמא שלי אמרה שכדי לעשות את הדברים, עדיף שלא תתעסק עם מייג'ור טום", הייתה קריאה ברורה לעזוב את העבר מאחור ולהתקדם הלאה. ואם אי פעם תהיתם לגבי המשפט המוזר בשיר על "הגלגלים הירוקים הקטנים שעוקבים אחריי", בואי סיפר לגיטריסט ג'י אי סמית' שמדובר בכלל בעגלת התה בעלת הגלגלים הירוקים במשרדי ה-BBC בלונדון, שהייתה מקרקשת במסדרונות ומפתה את כולם עם עוגיות וממתקים שקשה לסרב להם – מטאפורה יומיומית ומבריקה להתמכרות ולפיתוי שרודף אחריך!

באופן מפתיע, ההשראה למלודיה הנוגה הגיעה משיר ילדים בשם INCHWORM, אותו שר דני קיי בסרט משנת 1952. בואי הסביר: "יש בשיר הזה אלמנט של חריזת ילדים, ועם זאת משהו כל כך עצוב ונוקב. זה החזיר אותי למחשבות הטהורות והעצומות שיש לך כילד". המפיק הנאמן, טוני ויסקונטי, נדהם: "ציפינו לעוד משהו בסגנון התקליטים הקודמים, ולפתע עמד בפנינו שיר פופ מושלם, עם בית ופזמון מתוקים, שבתוכם הוא פשוט הורג את מייג'ור טום". והקליפ שליווה את השיר, שהיה בזמנו אחד היקרים ביותר שהופקו אי פעם (עם עלות הפקה מטורפת לאותם ימים של כרבע מיליון ליש"ט!), עם דמותו של בואי בבגדי ליצן פיירו על רקע נוף סוריאליסטי ודחפור ענקי שנוסע בעקבותיו, הפך לאחד מסמלי עידן ה-MTV. בואי בעצמו הגיע למועדון ה-BLITZ הלונדוני כדי ללהק במו ידיו צעירים מהסצנה המקומית, בהם סטיב סטריינג' מלהקת ויסאז', שצעדו מאחוריו בתלבושות מרהיבות. ולא, למרות מה שנטען, האישה המבוגרת שבסוף הקליפ הזה נראית הולכת עם בואי על חוף הים אינה אמא שלו האמיתית, אלא פשוט שחקנית מבוגרת שגויסה לצילומים.

אז בעוד שבואי משתמש כאן בעיקר באותם גאדג'טים מוזיקליים לכל אורך הדרך (תופים אלקטרוניים + ריפים כבדים של גיטרות + בס של דיסקו + סינטיסייזרים עתידניים של היי-טק = SCARY MONSTERS), הוא עדיין מצליח להפוך את האלבום למגוון להפליא! התקליט עצמו נפתח ונסגר בצליל של סרט ישן המסתובב במקרנה, כאילו כל היצירה היא סרט שרץ בתוך מוחו של בואי. שיר הפתיחה, IT'S NO GAME (PART 1), תוקף אותנו עם קריינות זועמת ביפנית וצרחותיו של בואי, תזכורת לכך שהצד הפרוע שלו עדיין חי וקיים. למעשה, השיר הזה החל לקרות עוד בשנת 1970 כדמו לתקליט THE MAN WHO SOLD THE WORLD בשם TIRED OF MY LIFE. כדי לטלטל את המאזינים, בואי גייס שחקנית יפנית מלונדון בשם מיצ'י הירוטה והנחה אותה לדקלם את הטקסט בזעם, כשהיא משתמשת בהטיות לשון גבריות ותוקפניות המזוהות עם סמוראים – כל זאת כדי לנפץ את הדימוי המערבי השוביניסטי של נשים יפניות כנועות ומתקתקות.

להיט נוסף מהתקליט, FASHION, היה עקיצה סאטירית ומבריקה לעולם האופנה והמועדונים. השיר נולד תחת השם הזמני JAMAICA, וטוני ויסקונטי הודה שהגרוב והבס נלקחו בהשראה ישירה מלהיטו של בואי משנת 1975, GOLDEN YEARS. בואי ראה בשיר הזה מעין המשך רוחני ללהיט של להקת הקינקס משנת 1966, DEDICATED FOLLOWER OF FASHION. כן, הוא העריץ את הקינקס. ומה לגבי צליל ה-"ביפ ביפ" הממכר? בואי מחזר אותו מתוך שיר ישן וגנוז שלו משנת 1970 בשם RUPERT THE RILEY. האמת? בידיים של כל להקה חדשה וטרייה השיר הזה היה נשמע סתם קיטש, שיר גימיק מטופש; אבל בידיו של מאסטר אמיתי, הוא הופך למעדן של ממש – האם הקריאות האלה של 'פה-פה-פה-פה-פאשן' וצלילי הגיטרה המגניבים הם לא פשוט יפהפיים?!

הקליפ המפורסם לשיר צולם במועדון HURRAH הניו יורקי (אותו מקום בו סיד וישס השתתף בעבר בקטטה עקובה מדם), וכולל הופעות אורח של מיי פאנג, זוגתו לשעבר של ג'ון לנון, ואלן האנטר, שלימים הפך לאחד ממנחי הווידאו המיתולוגיים של ערוץ ה-MTV. בואי רמז בצורה לא מוסתרת לקשר בין צעידה על מסלול הדוגמנות לבין צעדת אווזים צבאית. הייתה זו גם דרכו להתמודד עם הערות פרו-פשיסטיות שנויות במחלוקת שהוא עצמו אמר באמצע שנות השבעים, בתקופה שאותה תיאר מאוחר יותר כאפופה בקוקאין. איזה מהלך מבריק, להשתמש דווקא באופנה, התחום שבו הוא נחשב למלך הבלתי מעורער, כדי לבקר את עצמו ואת החברה כולה.

אבל הקסם של האלבום לא מסתכם רק בשני הלהיטים הענקיים האלה. ממש לא. שיר הנושא, SCARY MONSTERS... AND SUPER CREEPS, הוא קטע רוק פסיכוטי שמתאר אישה ששוקעת בטירוף ובבידוד. השיר החל להתגלגל כבר בשנת 1974 תחת השם RUNNING SCARED, כשבואי ניגן אותו על גיטרה אקוסטית לאיגי פופ, אך נגנז לשש שנים עד שעבר ליטוש סופי. צליל הבס המוזר שפותח אותו, שנשמע כמו נביחות מקוטעות של כלב רובוטי, הופק על ידי טוני ויסקונטי בעזרת סינטיסייזר זול בשם EDP WASP, שחובר ישירות למעגל של תוף הסנר! היום משיגים אפקט שכזה בלחיצת כפתור במחשב. פעם המוחות עבדו קשה יותר. זהו קטע רוק מהיר ומאיים, עם מלודיה שלמען האמת היא די שגרתית וכנראה מוחזרה בפעם האלף בהיסטוריה; אבל המילים של בואי מצילות את השיר! וברגע שרוברט פריפ נכנס לתמונה עם תפקיד המוביל המטורף והמאני שלו, שראוי לחלוטין לפטריארך של קינג קרימזון – אני כבר מוכן לסלוח לו על הכל, כי באותו רגע אני פשוט מוצא את עצמי מנגן על גיטרת אוויר פריקית-פריפית.

ועוד לא אמרתי מילה על אחת מפסגות היצירה של בואי: TEENAGE WILDLIFE, אפוס מוזיקלי מהפנט של כמעט שבע דקות. בואי סיפר בראיונות שניגש לבצע את השיר תוך חיקוי מודע של זמרת הנשמה, רוני ספקטור. במילים של השיר הוא שיגר חצים ארסיים לעבר כל חקייניו הצעירים מסצנת הסינת'-פופ – ובראשם גארי ניומן – עם השורה "אותו דבר ישן בבגדים חדשים, מכוער כמו מיליונר מתבגר". הגיטרה הבוכייה של רוברט פריפ בשיר הזה מהווה מחווה ישירה וגאונית לצליל הגיטרה האייקוני שלו מתוך השיר HEROES, כשהוא מתחרה בדו-קרב צלילים מסחרר מול הגיטרה של קרלוס אלומאר. עם הפתיחה הזו, אני ממש מחכה לשמוע אותו שר "אני... אני אהיה מלך..." - אבל בואי כבר מתקדם קדימה מזה.

התקליט מכיל פנינים נוספות כמו UP THE HILL BACKWARDS האקוסטי והקופצני (שהשם המקורי שלו, בעת העבודה עליו, היה בכלל CAMERAS IN BROOKLYN). השיר נפתח במקצב בסגנון בו דידלי שמנוגן בגיטרה אקוסטית על ידי טוני ויסקונטי במשקל 7/4. הוא התקשה לשמור על המקצב הלא-טבעי הזה. "חרקתי שיניים במהלך הביצוע", הוא הסביר, "וספרתי במודע לאורך כל הזמן". ואז השיר מקבל תפנית חדשה עם תחילת הבית, המושר בקול אחד (יוניסון) על ידי טוני ויסקונטי, בואי וחברה של בואי, לין מייטלנד.

ויש את SCREAM LIKE A BABY בו אימץ בגלוי את המלודיה של הבתים והפזמון מהשיר I AM A LASER – שיר שנכתב במקור עבור אווה צ'רי והרכב ה-ASTRONETTES ב-1973 אך נגנז – והותיר את השם המקורי כשם עבודה, עד שהחליט לשכתב את המילים. עבור קטע המעבר בשיר, ויסקונטי עיבד את קולו של חברו, ובואוי הקליט את אותה שורה פעמיים. המפיק האט את מהירות ההקלטה בטייק הראשון והאיץ אותה בטייק השני; כך נוצר אפקט של שינוי גובה הצליל אשר לימים היווה השראה עבור פרינס בדמות האלטר-אגו הנשית שלו, "קמיל".

ויש קאבר נהדר לשיר KINGDOM COME של טום ורליין מלהקת טלוויז'ן. בואי, שהיה מעריץ גדול של הלהקה, כבר תכנן לעבוד עם ורליין – אשר הוציא ב-1979 את אלבום הבכורה שלו. קרלוס אלומאר הציע לנסות להקליט גרסת כיסוי לזה. לאחר שהושלמה הקלטת רצועות הליווי, הזמינו בואי וויסקונטי את ורליין להקליט כמה תפקידי גיטרה באולפן. המוזיקאי ביקש לשכור כמה מגברי גיטרה לצורך המשימה, ובקשתו נענתה ברצון. המפיק תיאר מאוחר יותר את התוצאה המפתיעה: "למחרת, דייוויד ואני נתקלנו במחזה של טום ורליין בוחן כל מגבר אפשרי בניו יורק. ללא הגזמה – היו באולפן כ-30 מגברי גיטרה. הוא היה מנגן את אותו משפט מוזיקלי במגבר אחד, מנתק את הגיטרה ועובר למגבר הבא. שוחחנו איתו על התפקיד; הוא אמר שיש לו כמה רעיונות, אך הוא מחפש צליל טוב". אבל יהיה אשר יהיה התפקיד שטום ורליין הקליט באותו יום, הוא נותר מחוץ למיקס הסופי של האלבום לטובת הגיטרה של רוברט פריפ.

אז SCARY MONSTERS היה הצומת המושלם בקריירה של דייויד בואי. הוא היה נגיש מספיק כדי לכבוש מחדש את המצעדים, מורכב מספיק כדי לרצות את המבקרים, ואישי מספיק כדי לשמש לו טיפול פסיכולוגי פומבי. זה היה התקליט שסגר סופית את הדלת על שנות השבעים והוכיח שבואי, המפלצת המפחידה והיצור העל-טבעי, תמיד יהיה צעד אחד לפני כולם. אלבום מופת שכל מי שאוהב רוק באמת חייב להחזיק על גבי תקליט ויניל משובח – כזה שמזכיר שגם כשהמוזיקה בוקעת מתוך חרדות וייסורים, היא עדיין יכולה להישמע כמו החגיגה הכי מבריקה בעיר.

בביקורת בעיתון NME נכתב בזמנו: "בואי מתקשר עם הקהל בכנות כובשת, ומשכנע שפסימיות מנומקת עדיפה על אופטימיות מזויפת בכל הנוגע ליצירה. זהו אלבומו של דיוויד הריאליסט". במלודי מייקר נכתב: "זהו אלבום עם הסאונד של ברלין, לצד גישה מרוככת יותר". והקהל בבריטניה הצביע ברגליים ובתקליטים: האלבום כבש בסערה את המקום הראשון במצעד המכירות הבריטי – הישג שבואי לא חווה מאז ימי האלבום DIAMOND DOGS בשנת 1974. זו הייתה חותמת ניצחת לכך שהזיקית הגדולה של הרוק מסוגלת להמציא את עצמה מחדש, ולעשות את זה בסטייל שאיש מלבדו מעולם לא הצליח לשחזר.

בביקורת שפורסמה אז ברולינג סטון נכתב: "בסרטו של ניקולס רואג, 'האיש שנפל לכדור הארץ', ישנה סצנה שבה דיוויד בואי, המגלם חוצן פגיע, צופה בריכוז באלימות הטקסית והגדולה מהחיים של הופעת קאבוקי. הסצנה הזו – האופן שבו בואי נדהם תחילה ואז נעלם בפתאומיות, כאילו שבע וראה מספיק – מהדהדת בראש בזמן ההאזנה ל'מפלצות מפחידות'. באלבומיו המוקדמים, בואי הציג את עצמו כאמן הבוחן את עצמו תחת זכוכית מגדלת. האסתטיקה שלו התאפיינה בריחוק. השילוב בין האופן שבו טיפח את האגדה סביבו, נטייתו להאדרה עצמית וסירובו לחשוף את המנגנונים מאחורי יצירתו, גרם לרבים לפרש לא נכון את שינויי הפרסונה שלו.

'מפלצות מפחידות' מציג את ניסוייו של דיוויד בואי עם בריאן אינו כתהליך של למידה מחדש: בואי התאמן במחנה האימונים של האוונגרד המוזיקלי, רכש אוצר מילים סינתטי נוסף, והתוצאה הייתה תרגילים מינימליסטיים ונטולי יומרות, שהפכו לחלק מעבודותיו הטובות ביותר.

דיוויד בואי תמיד השתמש בריחוק כאמצעי לשימור עצמי, אבל כעת הוא מתמודד עם ההשלכות, כשהניכור הופך לא רק לרעיון מופשט אלא לקוד שניתן לחיות לפיו. שיר ההמשך לספייס אודיטי, ASHES TO ASHES, הוא כתב האישום העצמי המפורש ביותר של בואי. באופן שמשקף את רוח התקופה, מייג'ור טום – הגיבור האסקפיסטי – הפך לנרקומן שמרחף בחלל, נאחז בגאוותו ובפנטזיה כי 'יישאר נקי הלילה'. אף על פי שהדימוי מצמרר, קשה לראות ב'אפר לאפר' יותר מאשר עיסוק עצמי מעוות. מוצלח יותר הוא השיר FASHION, פרודיה נוקבת ועמוסת אירוניה על פשיזם סגנוני ("אנחנו כיתת הגאונים / ואנחנו מגיעים לעיר / ביפ ביפ"). המנגינה קליטה מספיק כדי להפוך ללהיט רחבות, מה שרק מוכיח את טענתו של בואי.

איש אינו חסין כאן. למייג'ור טום אין גאולה. ההומוסקסואלים אינם יכולים להציל את חבריהם – או אפילו את זהותם הייחודית. הדוגמנים ב-FASHION אינם יכולים להפסיק לצעוד. ואכן, הילדים ב-BECAUSE YOU'RE YOUNG אפילו לא יכולים להבחין ביניהם. אז לאן הולכים כשהתקווה אבדה? באלבומו הבא, בואי עוד עשוי לצאת למסע חיפוש, אבל בתקליט הנוכחי הוא 'אוכל את צעיריו'".

הוא מעולם לא ישב באמת בכלא, אבל שר כמו אסיר עולם: הסודות המרתקים על ג'וני קאש שלא סיפרו לכם.

ב-12 בספטמבר בשנת 2003 מת ג'וני קאש, בגיל 71. האיש שהיה אגדה אמיתית.

בינינו, אין עוד מוזיקאי שמזוהה כל כך עם הצבע השחור ועם מיתוס המורד האולטימטיבי כמוהו (תסלח לי, ריצ'י בלאקמור). קאש לא היה סתם זמר, הוא היה תופעה שאי אפשר היה להישאר אדיש מולה, טיפוס ענק עם נוכחות בימתית מחשמלת וקול בריטון שיכול להרעיד קירות ולחדור ישירות אל תוך הנשמה. נו, זה פאקינג ג'וני קאש!!!

ומותו לא הגיע כהפתעה גמורה. בשנים שקדמו לכך, סבל קאש מהפרעה אוטונומית נוירופתית, מצב רפואי מורכב שפגע במערכת העצבים שלו והפך אותו פגיע במיוחד לדלקות ריאות חוזרות ונשנות. אך המכה האמיתית, זו שרבים מאמינים ששברה את רוחו, הגיעה ארבעה חודשים בלבד קודם לכן. אהבת חייו, שותפתו לחיים ולבמה, הזמרת והיוצרת המוכשרת ג'ון קרטר קאש, נפטרה בגיל 73 מסיבוכים של ניתוח לב. חבריו סיפרו שהאור כבה בעיניו באותו היום, והלב הענק פשוט לא עמד בזה. הרופאים אמנם ציינו בדו"ח הרפואי סיבוכים של מחלת הסוכרת, אבל כל חובבי מוזיקה עם טיפת רגש מבינים את האמת הבלתי מעורערת: ג'וני פשוט מת מלב שבור. כשהשניים האלה שרו יחד, הניצוצות שעפו באוויר יכלו להדליק תחנת כוח שלמה, ובלעדיה – העולם נהיה פשוט אפור מדי עבור האיש בשחור.

כדי להבין את המוזיקה של ג'וני קאש, צריך לחזור אחורה, אל שדות הכותנה הלוהטים של ארקנסו בתקופת השפל הגדול. הוא נולד למשפחה ענייה, וחייו המוקדמים היו פסקול של עבודה קשה: קטיף כותנה תחת שמש קופחת, כריתת עצים והנחת פסי רכבת. שם, בין העובדים הפשוטים, הוא ספג את הסיפורים, את הכאב ואת התקווה הקטנה שהפכו מאוחר יותר לחומרי הגלם של יצירתו. המוזיקה שלו לא הייתה המצאה, היא הייתה עדות. היא נשמעה כמו החיים עצמם, מחוספסת, כנה ונטולת פילטרים. הוריו אפילו לא העניקו לו שם מלא אלא קראו לו רק בראשי התיבות ג'יי אר קאש, ורק כשהתגייס לצבא דרשו ממנו שם אמיתי והוא בחר בג'ון! מעבר לעוני הקשה, טרגדיה איומה צילקה את נפשו כשהיה בן 12 בלבד: אחיו הבכור והאהוב ג'ק נהרג בתאונת מסור מחרידה. האובדן הנורא הזה ליווה את ג'וני עד יומו האחרון ויצק לתוך שירתו את אותה עצבות תהומית שזועקת מכל צליל שלו.

באמצע שנות החמישים, הוא נכנס בדלת של אולפני סאן בממפיס, אותו מקום קדוש שבו התחיל הכול. שם, תחת ניצוחו של המפיק סם פיליפס, הוא הפך לחלק מרביעייה היסטורית שכללה את אלביס פרסלי, ג'רי לי לואיס וקארל פרקינס. יחד, הם לא רק יצרו מוזיקה, הם המציאו את הרוק'נ'רול. אותו מפגש פסגה ספונטני באולפן זכה לכינוי האלמותי THE MILLION DOLLAR QUARTET, רגע של קסם טהור בתולדות המוזיקה.

ועם הגיטרה האקוסטית שלו וסאונד ה"בום צ'יקה בום" הייחודי של להקתו, להקת THE TENNESSEE TWO, קאש פרץ עם להיט ענק כמו I WALK THE LINE, שיר שהגדיר מחדש את הגבולות בין קאנטרי, פולק ורוק צעיר ומרדני. ואיך בדיוק נולד הצליל הקצבי הממכר ההוא? ללהקה בכלל לא היה מתופף באולפן! אז מה עשה קאש? הוא פשוט דחף שטר דולר מקופל או קלף משחק מתחת למיתרי הגיטרה כדי לייצר אפקט תקתוק מכני של רכבת משא דוהרת – אלתור גאוני! והשיר I WALK THE LINE? במקור קאש כתב אותו כבלדה אטית ורגישה, אבל סם פיליפס האיץ את הקצב למהירות מסחררת כדי שיעבוד ברדיו. ואם שמתם לב לזמזום המוזר שקאש משמיע בגרונו לפני כל בית – זה לא היה שטיק אמנותי, אלא הדרך שלו לתפוס את הסולם הנכון, כי השיר מחליף סולמות באופן חריג ביותר. השפעתו של קאש הייתה כה עצומה, עד שבשנת 1992, 12 שנים אחרי שכבר נכנס להיכל התהילה של מוזיקת הקאנטרי, הוא זכה לכבוד וצורף גם להיכל התהילה של הרוק'נ'רול, הוכחה ניצחת למקומו כאחד החלוצים.

קאש היה הרבה יותר מזמר של להיטים. הוא היה המשורר של אמריקה העובדת, הפועלת והשקופה. שיריו היו כרוניקות על חייהם של כורי פחם, חקלאים שנושלו מאדמתם, בוקרים בודדים, פועלי רכבת ואסירים החולמים על חופש. הוא היה אמן קונספטואלי עוד לפני שהמציאו את המונח. בתקליטים כמו RIDE THIS TRAIN משנת 1960, BLOOD, SWEAT AND TEARS מ-1963, ותקליט המחאה הנוקב על מצוקת האינדיאנים BITTER TEARS מ-1964, הוא יצר יצירות שלמות שסיפרו סיפור גדול וחשוב. המחויבות שלו לחלשים הייתה טוטאלית. כשתחנות הרדיו החרימו את השיר THE BALLAD OF IRA HAYES מתוך התקליט BITTER TEARS בגלל שהציג ביקורת חריפה על קיפוח האינדיאנים, קאש התפוצץ מזעם. הוא רכש מכספו מודעת ענק במגזין המוזיקה בילבורד וכינה את שדרני הרדיו פחדנים עלובי נפש! בדיוק מסיבה זו הוא כתב ב-1971 את השיר MAN IN BLACK, שבו הצהיר שהבגדים השחורים הם לא פוזה אופנתית, אלא סמל של סולידריות עם העניים, הרעבים, הנדכאים ואלה שנשכחו מאחור.

אחד השירים המזוהים איתו ביותר, FOLSOM PRISON BLUES, שכתב עוד בשנת 1953 בעת שירותו הצבאי הפעיל בחיל האוויר בגרמניה - מיד לאחר שצפה בסרט קולנוע על הכלא המפורסם, טבע את דמות הפושע בעל הלב הטוב והחרטה. כשהוא שר בקול הבריטון העמוק והרועם שלו "אני שומע את הרכבת מגיעה, מתגלגלת סביב העיקול, ולא ראיתי את אור השמש, אני לא יודע מתי, אני תקוע בכלא פולסום והזמן ממשיך להתגלגל", קשה היה שלא להאמין לו. המשפט המצמרר והמפורסם ביותר בשיר – שבו הוא יורה באדם רק כדי לראות אותו מת – נולד כשרצה להמציא את הסיבה המרושעת, חסרת ההיגיון והמזעזעת ביותר לרצח. אגב, מאוחר יותר התברר שהלחן והמבנה הושפעו עמוקות מהשיר CRESCENT CITY BLUES, וקאש נאלץ לשלם פיצוי כספי נכבד למלחין המקורי בהסדר משפטי.

האמת הפלילית, כמובן, הייתה קצת פחות דרמטית. קאש בילה בסך הכול לילה אחד במעצר באל פאסו, בגין החזקת כדורים ממריצים שהיו חוקיים עם מרשם. למרות שנעצר בסך הכול כשבע פעמים בחייו להעברת לילה בתא מעצר – כולל פעם אחת קורעת מצחוק במיסיסיפי על קטיפת פרחים באמצע הלילה – הוא מעולם לא נידון למאסר ממושך בכלא אמיתי. אבל הוא לא היה צריך להיות אסיר כדי להבין את נשמתו של האסיר. כשהוא הופיע בתוך בתי הסוהר והקליט את אלבומי המופת בהופעה חיה AT FOLSOM PRISON ו-AT SAN QUENTIN, הקהל של האסירים פשוט ראה בו אחד משלהם. הוא שר על חוטאים שמחפשים גאולה, כי הוא עצמו נלחם בשדים הפנימיים שלו כל חייו.

שנות השישים, שהיו שנות פריחה אמנותית, היו גם שנים של הרס עצמי. לחץ ההופעות, הנסיעות הבלתי פוסקות והנטייה הטבעית שלו למלנכוליה, דרדרו אותו לתלות קשה באמפטמינים וברביטורטים. הוא החל להחמיץ הופעות, התנהגותו הפכה בלתי צפויה, ונישואיו הראשונים לויויאן ליברטו התפרקו. ההתנהגות שלו הפכה למופרעת לחלוטין. באחד המקרים הידועים לשמצה, רכבו עלה באש והצית שריפת יער ענקית בקליפורניה שחיסלה מאות דונמים וגרמה למותם של עשרות נשרים נדירים. קאש הופיע למשפט ובשיא החוצפה אמר לשופט: "אני לא הרגתי אותם, האש הרגה אותם!". השיא הגיע ב-1967 כשזחל אל מעמקי מערה חשוכה בטנסי מתוך כוונה לא לחזור ממנה לעולם, אך דווקא במעמקי האדמה חווה הארה רוחנית שהחזירה אותו לחיים.

והאור בקצה המנהרה שלו הייתה ג'ון קרטר, שאף כתבה את להיטו RING OF FIRE. היא הייתה בת למשפחת המלוכה של מוזיקת הקאנטרי וראתה את האיש שמאחורי ההתמכרות. ג'ון כתבה את המילים על התחושה המפחידה והשורפת של התאהבות בקאש הפרוע, שלצדו היא הרגישה כמו בתוך מלכודת אש. השיר הוקלט בתחילה על ידי אחותה תחת השם LOVE'S RING OF FIRE, אך קאש טען שחלם חלום שבו שמע את השיר בעיבוד מיוחד עם חצוצרות מקסיקניות. הוא הבטיח לאחות שאם השיר שלה לא יהפוך ללהיט, הוא יקליט אותו בדיוק כמו שחלם – וכך נולד אחד מריפי החצוצרות המפורסמים בהיסטוריה של המוזיקה! ג'ון ומשפחתה עטפו אותו, שכנעו אותו להיכנס לגמילה ועזרו לו לגלות מחדש את אמונתו הנוצרית העמוקה. ב-1968 הם נישאו, ומאז היו בלתי נפרדים, דוגמה ומופת לזוגיות של אהבה, תמיכה וגאולה.

הקריירה שלו ידעה עליות ומורדות בשנים שלאחר מכן, אך התפנית המדהימה ביותר הגיעה ב-1994. המפיק המבריק, ריק רובין, שהיה מוכר בעיקר מעבודתו עם ענקי היפ הופ ומטאל כמו הביסטי בויז וסלייר, החתים את קאש המזדקן לחברת התקליטים שלו. החיבור בין מפיק ההיפ-הופ עטור הזקן העבות לבין קאש המזדקן נראה בהתחלה כמו הבדיחה הכי מוזרה בעולם, אבל התברר כמהלך של גאונות טהורה. רובין הגיע לסלון ביתו של קאש ופשוט אמר לו: "שב עם הגיטרה ותשיר לי מה שבא לך, בלי פילטרים ובלי הפקות מנופחות". התוצאה הראשונה, התקליט AMERICAN RECORDINGS, הייתה יצירת מופת. קאש, חמוש בגיטרה אקוסטית בלבד, הקליט אלבום חשוף, אינטימי וכואב, שכלל גרסאות כיסוי לשירים של אמנים צעירים ממנו בהרבה, כמו טום וייטס ולאונרד כהן. זה זיכה אותו בפרס גראמי והציג אותו לדור חדש של מאזינים.

התחייה המשיכה עם התקליט UNCHAINED והגיעה לשיאה עם סדרת האלבומים שהקליט ממש עד סוף חייו. הקהל גילה מחדש את העוצמה שבקולו, קול שנסדק עם השנים אך רק קיבל עומק ומשמעות. הרגע שסימל יותר מכל את חזרתו לפסגה היה גרסת הכיסוי המצמררת לשיר HURT של להקת ניין אינץ' ניילז, מתוך האלבום המרגש AMERICAN IV: THE MAN COMES AROUND. בקליפ, שצולם חודשים ספורים לפני מותו, נראה קאש שברירי, מביט לאחור על חייו במבט מפוכח, כואב וחסר רחמים. זה היה הרקוויאם שלו, הצוואה האמנותית שהותיר אחריו. טרנט רזנור, סולן הלהקה שכתב את השיר במקור, היה סקפטי לחלוטין וחשש שקאש יהפוך את השיר הכואב שלו לגימיק מסחרי זול. אבל ברגע שצפה בקליפ הגמור שביים מארק רומאנק – עם ידיו הרועדות של קאש הזקן שמוזגות יין על שולחן סעודה נטוש ומבט מלא כאב בעיניו – רזנור פרץ בבכי חסר מעצורים ואמר: "השיר הזה כבר לא שייך לי יותר".

שנים חלפו והרכבת של ג'וני קאש עדיין דוהרת. קולו ממשיך להדהד, מספר את הסיפור הנצחי על מאבק, על חטא, על אהבה ועל החיפוש המתמיד אחר הגאולה. האיש בשחור אולי נדם, אבל המוזיקה שלו חיה ובועטת מתמיד. וכשאני רוצה יוד קצת מנה של קאש - אני שם על צלחת הפטיפון שלי תקליט שלו (אני בעיקר חוזר אל תקליטי בתי הסוהר שלו שיש לי, במהדורות חדשות) ונותן לצלילים לכבוש אותי שוב ושוב.

למה עטיפת התקליט הזו הפכה לסיוט של אספנים ולמצבת הזיכרון המרגשת ביותר בתולדות הרוק? 

ב-12 בספטמבר בשנת 1969 יצא אוסף שירים פנטסטי לרולינג סטונס ושמו THROUGH THE PAST DARKLY. קבלו צלילים מהעבר האפל של הסטונס.

הימים היו ימי סוף הסיקסטיז, תקופה של תהפוכות תרבותיות וזעזועים פנימיים בעולם הרוק. והרולינג סטונס, איך לא, היו בלב הסערה. חודשיים בלבד לפני צאת התקליט, ב-3 ביולי 1969, נמצא בריאן ג'ונס, המייסד, הגיטריסט והנשמה הנסיונית של הלהקה, מת בבריכת השחייה באחוזת קוצ'פורד פארם בסאסקס (שבאירוניה מרירה למדי הייתה בעבר ביתו של אלן אלכסנדר מילן, מחבר "פו הדוב"). מותו הטרגי, בגיל 27 בלבד, שסימן בעצב את פתיחתו של "מועדון 27" הידוע לשמצה, לא היה הפתעה גמורה לאלו שעקבו אחר הידרדרותו והתמכרותו לסמים, אך הוא היווה סיום אלים וצורם לפרק הראשון והמכונן בתולדות הלהקה.

ג'ונס, האיש שנתן ללהקה את שמה בהשראת שיר בלוז של מאדי ווטרס, שהכניס צלילים אקזוטיים (תחשבו רק על הסיטאר המהפנט ב-PAINT IT, BLACK או המלוטרון המבריק ב-SHE'S A RAINBOW) - כבר היה במידה רבה מחוץ לתמונה. המאבקים הפנימיים, השדים האישיים וההתמכרויות הרחיקו אותו מהתהליך היצירתי. ביוני אותה שנה, חודש לפני מותו, הוא כבר לא היה חבר בלהקה באופן רשמי, לאחר שחבריו להרכב הגיעו עד לביתו ב-8 ביוני כדי לבשר לו בעדינות, אך בנחישות, שדרכיהם נפרדות.

אל הוואקום שהותיר נכנס גיטריסט צעיר ומוכשר להפליא בשם מיק טיילור – בחור מוכשר בטירוף בן 20 בלבד שהגיע ישר מבית היוצר של ג'ון מאייאל והבלוזברייקרס – שנגינתו הווירטואוזית והמלודית הבטיחה לקחת את הלהקה למחוזות חדשים. ואכן, העולם כולו כבר ידע על השינוי בהרכב. אך עטיפת התקליט, בצורתה המתומנת והלא שגרתית, שימשה כתזכורת חזותית ופוצעת לפרידה. העיצוב המופתי הזה של ג'ון קוש, יחד עם הצילום המבריק של אית'ן ראסל, היה סיוט של ממש למפעלי הדפוס של אותה תקופה – ובינינו, עד היום הוא סיוט לא קטן לכל אספן שמנסה להעמיד את העטיפה המתומנת הזו על המדף בלי לכופף לה את הפינות! בחזית העטיפה, חמשת חברי הלהקה, כולל ג'ונס הנראה חיוור, מנותק וכמעט שקוף, מביטים ממנה במבטים ריקים כאשר פניהם נלחצות אל תוך לוח זכוכית, מבטים שמרמזים על הסדקים שנפערו בלהקה עצמה (ואם תהפכו לגב העטיפה, תגלו שאותה זכוכית כבר מצולמת כשהיא מנופצת לחלוטין לרסיסים). זהו צילום קבוצתי אחרון, גם אם סמלי, שמגביר את תחושת הגעגוע וההחמצה.

שם התקליט, THROUGH THE PAST, DARKLY, הוא מחווה מתוחכמת לסרטו של הבמאי השבדי אינגמר ברגמן, "מבעד לזכוכית האפלה" (THROUGH A GLASS DARKLY) משנת 1961. הבחירה בשם הזה לא הייתה מקרית. היא שיקפה את המצב הנפשי של הלהקה – התבוננות פנימית כואבת, הרהור על הצדדים האפלים והמורכבים של החיים, וניסיון להבין את הדרך שעשו עד כה מבעד למסך עכור של טרגדיה ותהילה. אם באוסף הלהיטים הראשון שלהם משנת 1966, BIG HITS (HIGH TIDE AND GREEN GRASS), הם עוד הצטלמו מחויכים כפרחחי הרחוב הכובשים של לונדון העליזה, כאן כבר היה ברור שהתמימות נשרפה כליל ושנות השישים מסתיימות בטונים קודרים בהרבה.

למרות הנסיבות העצובות, התקליט היה הצלחה מסחרית מסחררת. הוא הגיע עד למקום השני המרשים בשתי המדינות – בבריטניה מנעו ממנו את הפסגה ABBEY ROAD של הביטלס והסופרגרופ BLIND FAITH, ובארצות הברית הוא נעצר במקום השני אחרי GREEN RIVER של קרידנס קלירווטר רבייבל. זה הוכיח שהקסם של הסטונס לא רק שלא פג, אלא אולי אף התעצם בתוך הכאוס. הוא יצא בתקופה שסימנה את חזרתה של הלהקה לבמות אחרי הפסקה של שנתיים, שיאה היה בהופעת הענק החינמית בהייד פארק בלונדון ב-5 ביולי, יומיים בלבד לאחר מותו של ג'ונס. מה שתוכנן במקור כהופעת בכורה חגיגית למיק טיילור, הפך באחת לאירוע פרידה פומבי ומרגש מבריאן ג'ונס, כשמיק ג'אגר מקריא לזכרו שורות מתוך הקינה המפורסמת של המשורר פרסי ביש שלי ואלפי פרפרים לבנים מופרחים לאוויר (ורבים מהם נוחתים לקרקע ומתים במחזה סוריאליסטי, כיוון שנחנקו מחום בתוך הקופסאות טרם שחרורם). התקליט היה, אם כן, פסקול מושלם לאותו רגע מכונן: מבט נוסטלגי לאחור וצעד נחוש קדימה. סוף של מסע אחד, ותחילתו של מסע אחר, חשמלי לא פחות, שהוביל ישר למסע ההופעות האמריקאי המיתולוגי של סוף אותה שנה.

בעטיפה הפנימית של התקליט, שנחתכה גם היא בצורת מתומן, הודפסה מחווה אישית ונוגעת ללב לג'ונס, ציטוט משיר עממי נושן: "כאשר תראו זאת, זכרו אותי ושמרוני במחשבתכם; יאמר העולם מה שיאמר, דברו עליי כפי שמצאתם אותי בעצמכם". זה היה רגע פשוט, שקט ומצמרר בתוך אלבום רוק סוער, כזה שגרם לכל מעריץ שפותח את העטיפה לעצור לרגע את הנשימה ולחשוב.

מגזין המוזיקה האמריקני רולינג סטון לא חסך בשבחים בביקורת שפורסמה בזמן אמת: "זהו אחד מתקליטי המסיבות הגדולים ביותר. כל הקטעים הם מועדפים, כולם נהדרים – רוק'נ'רול רועש, קשוח ונוצץ. גם אם יש לכם כבר כל שיר ושיר, סביר להניח שהם מעולם לא נשמעו טוב יחד כפי שהם נשמעים על התקליט הזה. אם הסטונס באמת עוברים את העבר באפלה, הם היו צריכים לפחות לתת לנו תזכורת היכן הם באמת היו - למשל בכלא, ואולי הם היו נותנים למאזינים אמריקנים פינוק על ידי הכללת מיטב החומרים הישנים שלהם באמת עם גרסאותיהם הגאות כתלמידים בבית הספר לצ'אק ברי". עם זאת, המבקר הביע גם אכזבה מכך ששירים כמו WE LOVE YOU (שיר שנכתב כתגובה למעצרם של ג'אגר וריצ'רדס באשמת סמים) וקטע הבי-סייד הפסיכדלי CHILD OF THE MOON הושמטו מהגרסה האמריקנית, בעוד שיר כמו MOTHER'S LITTLE HELPER כן נכלל בה.

יש דרמה ענקית שהסתתרה מאחורי כל צליל. השיר WE LOVE YOU נולד כנקמה מוזיקלית מבריקה ומתריסה נגד המשטרה והממסד הבריטי בעקבות הפשיטה הידועה לשמצה על ביתו של קית' ריצ'רדס בפברואר 1967. השיר נפתח בצלילי צעדים כבדים וטריקת דלת ברזל של תא מעצר, אבל השוס האמיתי הוא שמי שהגיעו לאולפן כדי לתת גב ולשיר קולות רקע היו לא אחרים מאשר ג'ון לנון ופול מקרטני! גילוי סולידריות מדהים בין הלהקות שכולם חשבו שהן אויבות מושבעות. ומה עם CHILD OF THE MOON? מדובר באחד משירי הבי-סייד היפים והפסיכדליים ביותר בהיסטוריה (הצד השני של JUMPIN' JACK FLASH), שיר שנכתב בהשראת אהובתו של קית', אניטה פלנברג, ובו בריאן ג'ונס מפליא לנגן בסקסופון סופרן ענוג. מנגד, השיר MOTHER'S LITTLE HELPER, שנפתח בשורה הצינית הגאונית על כמה שזה מעיק להזדקן (WHAT A DRAG IT IS GETTING OLD), היה למעשה שיר הפופ הראשון בהיסטוריה שהעז לחשוף את ההתמכרות הסודית של עקרות הבית השלוות מהפרוורים לכדורי הרגעה במרשם רופא – אותו ואליום צהוב וקטן – כשהריף האוריינטלי המכשף שלו נוצר בכלל מנגינת סלייד מבריקה על גיטרת 12 מיתרים חשמלית!

וכאן טמון אחד ההבדלים המעניינים בין הגרסאות. בעוד הקהל האמריקני קיבל רשימת שירים אחת (שכללה למשל את הלהיט הענק PAINT IT, BLACK במקום קטעים מוקדמים יותר), המהדורה הבריטית הציגה מבחר שונה במקצת, וכן כללה את WE LOVE YOU לצד פנינים מוקדמות כמו YOU BETTER MOVE ON ו-SITTIN' ON A FENCE. אז מה קיבלנו שם? מצעד להיטים על-זמני. JUMPIN' JACK FLASH מקפיץ אותנו היישר לגרוב הבלוזי והמחוספס של הלהקה – שיר שנולד בכלל בבוקר גשום ועכור באחוזתו של קית' ריצ'רדס. מיק ג'אגר התעורר מצעדי מגפיים כבדים מחוץ לחלון ונבהל, קית' הרגיע אותו ואמר: "זה סתם ג'ק, ג'ק הקופץ" (בהתייחסו לגנן שלו, ג'ק דאייר), וג'אגר השלים מיד בקריצה: "פלאש!".

הבסיסט ביל ויימן המציא את הריף הראשוני על פסנתר (וכמובן התמרמר שנים על כך שלא קיבל קרדיט כתיבה), וקית' הקליט את הגיטרה האקוסטית לתוך רשם קלטות נייד קטן של פיליפס כדי ליצור עיוות צליל מלוכלך ורוטט. פשוט גאונות של חוסר אמצעים! והשיר "אלפיים שנות אור מהבית" לוקח אותנו למסע פסיכדלי בחלל החיצון – עוד הברקה שנולדה כשלמעשה ג'אגר שרבט את מילות השיר כשהיה עצור ומבודד בין כותלי כלא בריקסון, כשברקע בריאן ג'ונס רוקח ממכשיר המלוטרון צלילים חייזריים שגורמים לך להרגיש אבוד לחלוטין בקוסמוס.

ו-LET'S SPEND THE NIGHT TOGETHER הוא הזמנה ישירה וחסרת בושה, עד כדי כך שבתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן אילצו את ג'אגר לשיר "בואי נבלה קצת זמן ביחד" כדי לא להשחית את נפש הנוער האמריקאי, בעוד RUBY TUESDAY היא בלדת פרידה נוגה מהגרופית האולטימטיבית. תוסיפו לזה את DANDELION העליז ואת HONKY TONK WOMEN הבוצי והמחוספס – ותקבלו פסיפס מושלם של להקה בשיא כוחה היצירתי, רגע לפני שהפכה למכונת הרוק המשומנת של שנות השבעים.

אז THROUGH THE PAST, DARKLY הוא יותר מתקליט. הוא מצבת זיכרון, יומן מסע, תמונת מחזור של עידן שהסתיים וכרטיס כניסה לעידן חדש. הוא תפס את הרולינג סטונס ברגע שבו העצב, הכאוס והתקווה התערבבו יחד לכדי יצירה אחת, עוצמתית ונצחית. מבחינתי, בכל פעם שהמחט נוחתת על הצד הראשון של הוויניל הזה, החדר מתמלא באותו חשמל מסוכן וטהור. פלאש!

האלבום שרד הוט צ'ילי פפרס ניסו לקבור: מה באמת קרה ב"דקה הלוהטת" עם דייב נאבארו?

ב-12 בספטמבר בשנת 1995 יצא אלבום חדש ללהקת רד הוט צ'ילי פפרס, ONE HOT MINUTE. הפעם נמצא בשורותיה גיטריסט חדש - דייב נאבארו, לשעבר מלהקת ג'יינס אדיקשן.

השנה היא 1995. העולם עדיין רוקד לצלילי הטירוף העולמי שיצרו הרד הוט צ'ילי פפרס ארבע שנים קודם לכן. האלבום BLOOD SUGAR SEX MAGIK הפך אותם לאחת הלהקות הגדולות על הפלנטה, עם המנונים כמו GIVE IT AWAY ו-UNDER THE BRIDGE שהתנגנו בכל מקום. אז ברור שהציפיות מהלהקה היו בשמיים, והמעריצים חיכו בנשימה עצורה לפרק הבא בסיפור של הלהקה מקליפורניה. ואז, ב-12 בספטמבר, זה הגיע...

אלבום חדש בשם ONE HOT MINUTE נחת על המדפים, והדבר הראשון שכולם שמו לב אליו לא היה עטיפה פרובוקטיבית או בס מבעבע של פלי, אלא דווקא שם אחר בעמדת הגיטרה. אני זוכר את הרגע שבו שמתי את היד על הדיסק הזה לראשונה (בימים בהם הדיסק היה המלך ותקליט היה צלחת מיושנת). השיר WARPED פוצץ לי את המוח. בום!

האיש והגיטרה שהגדיר את הצליל המתפרץ של הלהקה באלבום הקודם, ג'ון פרושיאנטה הנפלא, נעלם. ההצלחה המסחררת הייתה גדולה מדי עבורו. הלחץ, ההופעות הענקיות וההפיכה לסמל תרבות שברו אותו והוא החליט לפרוש, משאיר את חבריו עם חלל ענק ונעליים גדולות שאיש לא העז למלא. הנטישה הזו התרחשה בדרמטיות בשיאו של סיבוב הופעות ביפן במאי 1992, שעות בודדות לפני עלייה לבמה, כשפרושיאנטה פשוט הודיע שהוא לא מוכן לנגן יותר ועלה על טיסה הביתה. כך התחיל מסע חיפושים אחר גיטריסט חדש, כמעט כמו תוכנית ריאליטי מוזיקלית. הלהקה גייסה בבהילות את הגיטריסט אריק מרשל. מרשל חרש איתם את הבמות, הופיע בפסטיבל LOLLAPALOOZA ואפילו ליווה אותם בהופעה היסטורית בטקס פרסי הגראמי ובקליפים, אך כשהגיע הזמן לשבת וליצור מוזיקה חדשה – הקסם פשוט התפוגג. לתקופה קצרה, החברים ניסו את מזלם עם ג'סי טוביאס, גיטריסט מוכשר מלהקת MOTHER TONGUE. אך אחרי כמה שבועות של חזרות, הכימיה פשוט לא הייתה שם. התחושה באוויר הייתה ברורה, זה לא עובד. הלהקה הייתה על סף משבר.  

ואז, ברגע של הברקה, המתופף צ'אד סמית' זרק לחלל האוויר שם אחד שהיה נראה כמו מדע בדיוני באותם ימים: דייב נאבארו. נאבארו לא היה סתם גיטריסט, הוא היה אדון הריפים והאווירה הפסיכדלית של להקת הענק האלטרנטיבית ג'יינס אדיקשן. האיש היה כוכב רוק במלוא מובן המילה – פירסינג, קעקועים, הילה אפלה ונוכחות בימתית מחשמלת. עד כמה הוא היה מבוקש? מספיק לספר שזמן קצר קודם לכן, סולן להקת GUNS N' ROSES, אקסל רוז, התחנן בפניו שיחליף בלהקתו את איזי סטראדלין, אבל נאבארו הבריז ולא הגיע לחזרות! 

בעוד שהצ'ילי פפרס היו התגלמות הפ'אנק-רוק השמח והקופצני, נאבארו הגיע מעולם אפל יותר, כבד יותר, מלא בדיסטורשן ובסאונד מתכתי. הבחירה בו הייתה הימור פרוע, כמעט כמו לנסות לחבר בין מים לשמן. את הופעת הבכורה המשותפת שלהם הם ערכו בפסטיבל WOODSTOCK '94, כשהם עלו לבמה חמושים בנורות חשמל ענקיות מוארות על הראש – מופע מבריק, מטורלל וגדול מהחיים שהבהיר שההרכב הזה הולך להפציץ, ובגדול.  

הכניסה של נאבארו לחדר החזרות שינתה את הכללים. שיטת העבודה של הלהקה, שהתבססה על ג'אמים ספונטניים וזרימה חופשית, התנגשה חזיתית עם סגנון העבודה המחושב והמדויק של נאבארו. הוא לא היה איש של פ'אנק, הוא היה מכונת רוק משומנת היטב. התוצאה הייתה אלבום שלא דומה לשום דבר שהלהקה עשתה לפניו או אחריו. ONE HOT MINUTE הוא יצירה אפלה, כבדה ופסיכדלית. השירים ארוכים יותר, הריפים קשוחים והאווירה הכללית טעונה ומהורהרת. שירים כמו WARPED ו-COFFEE SHOP הציגו צד שלא נשמע קודם, בעוד שהבלדה המלנכולית MY FRIENDS הראתה שהלהקה יכולה לרגש גם בטריטוריה חדשה. רק בשיר AEROPLANE היה אפשר למצוא שרידים מהשמחה המתפרצת שאפיינה אותם בעבר. אבל תגידו מה שתגידו, איזה תענוג של אלבום! השילוב בין הבס המגרגר של פלי, התופים הענקיים של צ'אד והסולואים המנסרים של נאבארו הוליד סאונד שלא שומעים כל יום.  

אך מתחת לפני השטח, הדינמיקה בלהקה הייתה מורכבת. תהליך ההקלטות באולפני THE SOUND FACTORY בהוליווד נמתח על פני יותר משנה מייגעת, כשהלהקה סובלת ממחסומי כתיבה קשים בעקבות מצבו המעורער של קידיס. המצב הגיע לידי כך שהבסיסט פלי נאלץ לתפוס את המושכות ולכתוב בעצמו מילים לחלק נכבד משירי האלבום. נאבארו, למרות מעמדו הרם בסצנה, מעולם לא הרגיש שייך באמת. הוא הרגיש כמו שתל זר בגוף שהכיר את עצמו היטב. שנים רבות לאחר מכן, בשיחה גלויה עם הסולן אנתוני קידיס, הגיטריסט הודה שבמהלך כל התקופה שלו בלהקה, הוא חי בפחד מתמיד. הוא היה משוכנע שבכל יום מחדש הם עומדים להודיע לו שהוא מפוטר. התחושה הזו, של היותו אאוטסיידר, חלחלה ללא ספק לצלילים של האלבום והפכה אותו לפרק החריג והמסקרן ביותר בסיפור של הרד הוט צ'ילי פפרס. 

זו הייתה דקה לוהטת אחת בהיסטוריה שלהם, אך כזו שהותירה חותם צרוב ובלתי נשכח. עד כדי כך צרוב, שכאשר ג'ון פרושיאנטה חזר להרכב לקראת הקלטת CALIFORNICATION, הלהקה הטילה מעין "צו איסור השמעה" על שירי האלבום עם נאבארו בהופעות חיות. פרושיאנטה הצהיר שהוא אפילו לא מסוגל להאזין לאלבום, והשירים ננעלו עמוק במרתף, כמעט ללא יוצא מן הכלל.  

הזמר, אנתוני קידיס, מספר בספרו: "לפני הקלטת האלבום הזה לקחתי שיעורי פיתוח קול עם מאמן הקול של מייקל ג'קסון. לא אהבתי אותו ופיטרתי אותו אחרי שני שיעורים. אז מצאתי מישהו אחר, פחות מפורסם, ובמקום לתרגל סולמות, פתחנו ספר שירים של הביטלס ועבדנו עליהם. אני לא יודע אם זה שיפר את יכולותיי הווקאליות, אבל זו הייתה חוויה מהנה מאוד. היינו גאים באלבום ONE HOT MINUTE, גם אם הוא לא יצא טוב כפי שיכול היה לצאת לו שמרנו על אחדות אחרי אלבומנו הקודם. אבל בהתחשב בכך שזה היה הרכב חדש לחלוטין, זה היה מאמץ לא רע, בסגנון של MOTHER'S MILK למשל. הוא לא נמכר כמו האלבום הקודם שלנו ואנשים איבדו בנו אמון. בחברת התקליטים חשבו שאנחנו להקה שזכתה להצלחה רגעית, וזהו".  

בביקורת שפורסמה אז במגזין רולינג סטון נכתב: "רד הוט צ'ילי פפרס, להקת הפ'אנק-פאנק שהתפרסמה כשהיא מופיעה עם גרביים על איברי מינה, צוללת אל הצד הרגשי העמוק של התמכרות לסמים ואובדן. אלה נושאים שהלהקה נגעה בהם לראשונה בלהיטה הגדול ביותר עד כה, UNDER THE BRIDGE, מתוך אלבום המגה-פלטינה שלה מ-1991, BLOODSUGARSEXMAGIK. עבור החברים בלהקה, הרצינות מתבררת כמשחררת הרבה יותר מכל הרפתקה. לפני מותו של הגיטריסט המקורי, הלל סלובק, בשנת 1988 כתוצאה ממנת יתר, הטירוף העליז של הפפרס הסתיר לעיתים קרובות את המנעד המוזיקלי הרחב שלהם, כולל התעניינותו של הבסיסט פלי בג'אז ובמוזיקה קלאסית. כעת, אמונתם בג'אמינג, בחדשנות ובספונטניות באה לידי ביטוי מלא. האלבום החדש אקלקטי ועתיר דמיון, ומציג את חברי הלהקה כמחושבים יותר, רוחניים ואף בוגרים. אחרי קריירה של יותר מעשור, הם סוף סוף מממשים את הפוטנציאל שלהם.

היות שהצ'ילי פפרס הם הרכב ותיק והמפיק ריק רובין, ששב לעבוד איתם, אינו טיפש, האלבום מציע גם שירים המזכירים את להיטי העבר. גיטריסטים רבים התחלפו בלהקה בעקבות מותו של סלובק. ייתכן שהחבר החדש ביותר, דייב נבארו, לשעבר מג'יינ'ס אדיקשן, יהפוך לתוספת קבועה. תרומתו ניכרת בכך שהוא לוקח צעד קדימה את נטייתם של הצ'ילי פפרס לניואנסים ג'אזיים, אלתור ותיאום מוזיקלי כמעט טלפתי. הוא גם מסייע ללהקה להתחבר לשורשי הפ'אנק-מטאל שלה, וכן לפ'אנק רטרו מהודק יותר".  

על הלהיט AEROPLANE: השיר מבוסס על שיר בלוז מסורתי בשם JESUS IS MY AEROPLANE. חברי הלהקה הסבירו בראיון שזו תחושתם כלפי מוזיקה – שהיא לוקחת אותם למקום גבוה יותר. וכמה זה אירוני כשמקהלת הילדים שחותמת את השיר שרה את השורה האפלה I LIKE PLEASURE SPIKED WITH PAIN. הילדים האלה לא היו זמרי אולפן מקצועיים, אלא כל חבריה לכיתה של קלרה, בתו של פלי, שהובאו לאולפן לשיר במתיקות תמימה על כאב והנאה – שילוב ביזארי וגאוני כמו שרק הפפרס מסוגלים להמציא! 

בראיון למגזין BASS PLAYER, הבסיסט פלי הסביר שהשיר הזה גרם לו לכמה קשיים: "זה היה השיר היחיד שחששתי לגביו, חשבתי שהוא נשמע כמו עוד שיר של ילד לבן טיפש שמנסה להיות פ'אנקי! כאשר ניגנו אותו בביצוע חי באולפן, תפקיד הבס שלי לא הוקלט כראוי, ולכן זה היה אחד הקטעים הבודדים שנאלצתי להקליט בנפרד, על גבי ההקלטה של שאר הלהקה. הנגינה שלי בשיר הרגישה לי נוקשה כל הזמן, ולא הייתי מסונכרן עם התופים. רציתי להקליט את זה מחדש, אבל המפיק ריק רובין אמר שזה מגניב וכך זה נשאר".

על השיר הפותח, WARPED הסביר קידיס באוטוביוגרפיה שלו, שזה נכתב בתקופה שבה חזר להשתמש בסמים. הוא נגמל בשנת 1989, אך התמכר שוב בתקופה זו. הנפילה הזו קרתה בעקבות טיפול שיניים כירורגי שבו קיבל משככי כאבים נרקוטיים, והובילה אותו במהירות חזרה אל המזרקים. הוא הסתיר זאת מחבריו ללהקה, אך הופתע כיצד איש מהם לא הבין זאת לאור המילים שכתב, במיוחד בשיר הזה. השם המקורי של השיר במהלך העבודה עליו היה SWIRLY, מכיוון שכך תיאר קידיס בראיון ל-NME את הצליל המסתחרר והמעורפל שלו. צלילי הפתיחה של השיר מכילים לחישות מוקלטות לאחור שהיו למעשה וידוי ישיר על הסוד הנורא שלו. אם זה לא הספיק, הקליפ של השיר עורר סערה עצומה ב-MTV, כאשר בסיומו קידיס ודייב נאבארו החליפו ביניהם נשיקה צרפתית סוערת – פרובוקציה שהוכיחה שהלהקה הזו עדיין יודעת לזעזע את השמרנים.  

הבלדה המרטיטה, MY FRIENDS, נולדה ממקום טהור של חמלה ואהבה. קידיס לא כתב כאן שיר פרידה רומנטי רגיל, אלא שיר תמיכה בחבריו הקרובים ביותר שנאבקו בדיכאון עמוק, בהתמכרויות ובבדידות. והשיר המרגש TEARJERKER בא כמחווה לקורט קוביין שהתאבד באפריל 1994, אירוע שגרם לקידיס לפרוץ בבכי חסר מעצורים. נירוונה יצאה עם הרד הוט צ'ילי פפרס לסיבוב הופעות משותף ב-1991, ובשיר קידיס נזכר בפגישתם הראשונה, כשקוביין ישב מאחורי הקלעים לבוש בשמלה פרחונית עם מבט כחול בעיניים. זוהי בלדה אקוסטית שבירה וכואבת שכולה אהבה והצדעה לאייקון שנשבר.  

ו-TRANSCENDING, שיר הסיום המטלטל של האלבום, הוקדש לשחקן והמוזיקאי ריבר פיניקס, חבר נפש קרוב של פלי וקידיס. ב-30 באוקטובר 1993, פיניקס התמוטט ממנת יתר של סמים על המדרכה מחוץ למועדון THE VIPER ROOM, ופלי היה זה שליווה אותו באמבולנס בנשימותיו האחרונות. פלי כתב את המילים, את המנגינה ואת תפקיד הבס האקוסטי על חוף הים בהוואי מתוך אבל עמוק. השיר נפתח בגרוב רך ומהפנט אך מתפרץ בחציו השני לכדי זעקות דיסטורשן מפלצתיות.

ויש את הקטע האישי, PEA: שיר קצרצר של דקה ו-47 שניות, שבו פלי מנגן לבדו על גיטרת בס אקוסטית ושר מכל הלב. השיר נולד מזיכרונות ילדות של פלי כנער קטן וצנום שספג מכות והצקות מחבורות ביריונים בגלל שצבע את שערו בוורוד. כשפלי חזר יום אחד הביתה חבול ומדמם, הגיטריסט המנוח הלל סלובק בדיוק בישל סיר מרק ושאג: "בוא נלך להרביץ להם!", אך פלי הביט בסלובק הרזה ובמרק, וסירב. השיר כולל את השורה הזועמת HOMOPHOBIC REDNECK DICK, שבגללה רשת הענק האמריקאית WAL-MART סירבה למכור את האלבום ודרשה גרסה מצונזרת! והפרט הכי מדהים: זהו השיר היחיד מכל שירי ONE HOT MINUTE שהלהקה המשיכה לנגן בהופעות חיות גם לאחר חזרתו של ג'ון פרושיאנטה – פשוט כי מדובר בסולו מוחלט של פלי ללא גיטרות!  

ועל הפצצה האנרגטית, COFFEE SHOP: שמו המקורי של השיר היה BASEBALLS. זהו אחד השירים הקצביים והשמחים הבודדים באלבום, שמתאר ניסיון ישיר ולא מתנצל לפגוש מישהי בבית קפה ולרקוד בטירוף כמו איגי פופ. גולת הכותרת המוזיקלית כאן היא הסולו הכפול של דייב נאבארו, שהקליט שני תפקידי גיטרה בוערים עם אפקט ווא-ווא שמנגנים בו-זמנית בשני הרמקולים – חגיגה מוחלטת של גיטרות!  

האלבום כולל גם רגעים של התבוננות לאחור, כמו בשיר DEEP KICK שבו פלי פותח בקטע דיבור נוסטלגי ומספר על ימי הנעורים המופרעים שלו ושל אנתוני ברחובות הוליווד עם הלל סלובק, ובשיר ONE BIG MOB שבו באמצע ההפצצה הפ'אנקית נשמעים קולות בכי של תינוקת בטרם הלהקה חוזרת לנגן בשיא העוצמה. גם שיר הנושא, ONE HOT MINUTE, מתאר את החיים המסחררים והחולפים של כוכבי רוק בין הופעות ומפגשים חטופים.

אז בשורה התחתונה, ONE HOT MINUTE אולי היה "הכבשה השחורה" של הרד הוט צ'ילי פפרס במצעדי המכירות, אבל במבחן הזמן הוא עומד כיהלום מחוספס, מבריק וחד-פעמי. החיבור הבלתי-אפשרי בין הפ'אנק של פלי וצ'אד סמית' לבין הגיטרה האפלה והמכשפת של דייב נאבארו - כשביניהם נמצא הדבק של קידיס - יצר דקה אחת בהיסטוריה שהייתה לוהטת וכואבת.

כשהסולן של דיפ פרפל התעורר עם הנגאובר מטורף וגילה שהוא בכלל בבלאק סאבאת'!

ב-12 בספטמבר בשנת 1983 יצא התקליט BORN AGAIN של להקת בלאק סאבאת'. בלאק סאבאת' נולדים מחדש? לא בדיוק!

כן, זה היה אחד הרגעים המוזרים יותר בעולם הרוק הכבד, עם כניסתו של הזמר איאן גילאן (לשעבר מדיפ פרפל) ללהקת זו – חיבור שנשמע אז כמו מדע בדיוני מוחלט: הקול הסגול פוגש את ריפי האופל והדום השחור של טוני איומי. חובבי רוק כבד רבים הגיבו בהלם מוחלט. אחרי הכל, האלבומים של גילאן עם הלהקה שלו לא נמכרו, הקול שלו הלך ודעך ומשקלו עלה, ומתוך ייאוש או מתוך סקרנות טהורה או כי הוא היה בכלל שיכור כלוט, הוא החליט להצטרף לסאבאת'! קשה לדמיין רעיון מגוחך יותר מזה, אם כי כנראה יידרש ממני רק קצת יותר דמיון כדי לדמיין את רוני ג'יימס דיו תופס את מקומו של ג'ון לנון ויוצא לסיבוב הופעות עם הביטלס.

סגנון השירה של גילאן, המילים שלו, התדמית והאישיות שלו היו לחלוטין בלתי תואמים לתדמית המסורתית של סאבאת'. גילאן היה גס ומחוספס, כמובן, אבל הוא היה גם עליז, מקורקע לחלוטין ומשוחרר מכל נטיות גותיות או שטניות. BORN AGAIN, עם שמו האירוני, שלא לדבר על עטיפת האלבום המטופשת ביותר של סאבאת' אי פעם, נדון מראש להיות כישלון – אבל היי, בלעדיו לא היינו מקבלים את סטונהנדג' של ספיינל טאפ! אה רגע!!! יש בתקליט הזה של סאבאת' שיר בשם סטונהנדג'!!! מה פה קורה פה???

אז היה זה בתחילת 1983, הזמר רוני ג'יימס דיו כבר לא היה בבלאק סאבאת' (הוא לקח איתו את המתופף ויני אפיס כדי להקים את להקת הסולו שלו). זו הייתה עזיבה שלוותה בטריקת דלת צורמת במיוחד. אז הגיטריסט של הלהקה, טוני איומי, התקשר לגילאן כדי להיפגש עמו ללגימת בירה בפאב בעיירה וודסטוק שבמחוז אוקספורדשייר, הרחק מכל עין בולשת. השניים קבעו להיפגש בפאב THE BEAR. גילאן הגיע לנקודת המפגש והזכרון שב אליו רק למחרת, כשמנהלו, פיל באנפילד, התקשר אליו והודיע לו: "איאן, אם אתה מתכוון לעשות עוד צעד דרסטי שכזה בקריירה שלך, עדיף שקודם תדבר איתי על זה".

לגילאן לא היה כלל מושג.... הוא סיפק את הזווית שלו בספרו: "עם אובדן הזמר והמתופף שלהם, לטוני איומי ולגיזר באטלר נותר להחליט מה לעשות לאחר מכן, אז הם ניגשו תחילה למתופף המקורי של להקתם, ביל וורד, כדי לראות אם הוא יחזור אחרי היעדרות ארוכה כתוצאה מעודף רוק'נ'רול, כולל אלכוהול וסמים. אז ביל הסכים לחזור, ואז, קצת אחרי זה, הסכמתי להיות הזמר שלהם לאלבום וסיבוב ההופעות שיבוא אחריו. למעשה, הבקשה הראשונית להצטרף לבלאק סאבאת' הגיעה לראשונה מהמנהלים שלהם, דון ודיוויד ארדן, שבתחילה חשבו על יצירת סופרגרופ, עם טוני, גיזר, ביל ואני. זה היה הסוג של נקודת התחלה, כשטוני, גיזר ואני נפגשנו בפאב. עם זאת, כמה ליטרים מאוחר יותר, רעיון הסופרגרופ נפל בצד. כמובן, היו הרבה דיונים לגבי המעמד והמוניטין שלי עם דיפ פרפל שצריך לכבד, אבל, עד סוף ה'פגישה' שלנו - המספרים היו בצד שלהם, אז הסתפקתי בלעבוד תחת שמם.

מתישהו במהלך הבוקר שלמחרת התקשר אליי המנהל שלי ואמר, 'אני מבין שהצטרפת לבלאק סאבאת'. אם אתה מתכנן לעשות דבר חשוב נוסף כמו שינוי קריירה כזה, הלוואי שתתקשר אליי קודם, אז אנחנו נוכל לדבר על זה!'... כמובן שכולנו נפגשנו בעבר בסצנת הרוק, אבל רקע המוזיקה שלנו והמעריצים שאליהם פנינו היו שונים מאוד, אז קיבלנו כמה מבטים מבולבלים מהם בנוגע להחלטה שלנו".

גילאן חשב על זה שוב והבין שאולי כדאי בכל זאת לנסות. הם החלו לערוך חזרות כלהקה באולפני MANOR באוקספורדשייר, כדי לכתוב שירים לאלבום הבא. מדובר באולפנים בלב הכפר, מקום שבו אמנים אמורים למצוא שלווה פסטורלית – אבל כשחבורה כזו מגיעה למקום עם כמויות בלתי נתפסות של ציוד, ווליום, אלכוהול ואגו, תהיו בטוחים שהשלווה הופכת מהר מאוד לתוהו ובוהו מושלם.

טוני איומי בספרו: "כשרוני ג'יימס דיו וויני אפיס עזבו את בלאק סאבאת', החלפנו את ההנהלה שוב ללא אחר מאשר דון ארדן. הוא לא התעניין בניהול אותנו בלי אוזי אוסבורן, אבל הוא שינה את דעתו, אולי גם בגלל שהוא חטף מכה גדולה עם שרון (הבת שלו) אחרי שהיא לקחה את אוזי אליה, כאשתו וכמנהלת שלו. אחרי אסון הניהול של סנדי פרלמן קיבלנו את פניו בחזרה בזרועות פתוחות. דון הגה את הרעיון שניפגש עם איאן גילאן, מתהילת דיפ פרפל. הוא אמר: 'תראו איך אתם מסתדרים!'... לא הכרתי את איאן. קבענו לפגוש אותו בצהריים בפאב באוקספורדשייר, שנקרא THE BEAR. היה לנו משקה, אחר כך עוד משקה, ועוד משקה, ועוד אחד לשתות. הפאב נפתח ונסגר ושוב נפתח ונסגר, ועדיין היינו שם. ובסוף הלילה אנחנו היינו להקה.

למחרת איאן כנראה לא זכר כל כך טוב, כי המנהל שלו, פיל בנפילד, אמר לו: 'בפעם הבאה כשתחליט להקים להקה, תוכל להודיע לי? הרגע קיבלתי את השיחה הזו מדון ארדן על הלהקה ואמרתי, "מה זאת אומרת?' ודון אמר לי: "טוב, הוא פשוט הצטרף לבלאק סאבאת'...' בהחלט היה באזז סביב העסק. הם השתגעו מזה שאנחנו מתאגדים. זה היה יוצא דופן, חבר'ה משתי להקות גדולות שנפגשים כדי להקים להקה חדשה.

פיל בנפילד ניהל את איאן ודון ניהל אותנו. אז נתנו לדון לטפל בזה, כי פיל לא רצה להסתבך איתו יותר מדי. פיל ואיאן הסתכלו עליו כמו, 'דון ארדן, הוא ידוע כמי שחותך ידיים לאנשים!'. לא התכוונו לקרוא ללהקה בלאק סאבאת'. הרעיון היה להקים סופרגרופ של שמות שונים בלהקה אחת ולקרוא לזה משהו אחר. אבל דון חשב שאנחנו צריכים להמשיך עם השם הידוע שלנו, אז הסכמנו. אני וביל וורד נשארנו בקשר וכאשר הקמנו את הלהקה החדשה ביחד חשבתי, בוא נראה מה ביל זומם. ביקשתי ממנו לבוא והוא עשה זאת במהרה. חשבנו שזה יהיה טוב לביל לנגן, כי זה מה שהוא, נגן. הוא עשה טוב באותה תקופה. הוא גר בלוס אנג'לס, שם הוא הפסיק לשתות. הוא הגיע לאנגליה עם הבחור הזה מאלכוהוליסטים אנונימיים.

גילאן, שלא ראה את עצמו חלק מהחבורה, החליט לישון מחוץ למתחם באוהל.

טוני איומי בספרו: "הלכנו לאחוזה, שבה היה סטודיו כפרי בבעלות ריצ'רד ברנסון, כדי להקליט את BORN AGAIN.

איאן אמר לי: 'כשנקליט, אני הולך להישאר בחוץ'.

אמרתי: 'בחוץ? למה אתה מתכוון?'

'טוב, אני הולך להקים אוהל מחוץ לבית ואני הולך להישאר שם'.

'אז למה זה?'

'זה כנראה יהיה יותר טוב לקול שלי'.

'בסדר.'

חשבתי שהוא צוחק, אבל כשהגעתי לאחוזה וראיתי את האוהל הזה בחוץ חשבתי, לעזאזל, הוא רציני. איאן הקים את האוהל הגדול והענק הזה. היה לזה אזור בישול וחדר שינה וכל דבר אחר. נשארו לנו כל אפקטי הפיצוצים מסיבוב ההופעות האחרון שעשינו, אז לילה אחד שמנו את זה מסביב לאוהל. אחרי שאיאן הלך לישון, לפתע נשמע בום אדיר. כל העניין פשוט עף באוויר והוא היה מבולבל לחלוטין. הגרוע מכל היה שהוא שם את האוהל שלו ממש ליד האגם ולריצ'רד ברנסון היו כל מיני דגים באורך שלושה מטרים בו. זעזוע הרעש עבר לאורך כל האגם והרג חלק מהדגים וטלטל את השאר, כך שכולם צפו על פני השטח. כשברנסון שמע על כך הוא היה לא שמח בכלל. (דמיינו את הפרצוף של המיליארדר ריצ'רד ברנסון כשהוא מגלה שחבורת רוקרים פרועה פוצצה לו את דגי הנוי היקרים באגם הפרטי שלו!)".

הבסיסט, גיזר באטלר, בספרו: "ביל וורד (המתופף) לא היה היחיד שנאבקתי אז להבין אותו. גילאן לא רצה לישון איתנו בבית והקים אוהל גדול בשטח. היינו מסתכלים מהחלון ורואים אותו מבשל את הארוחות שלו שם בחוץ, עם גזייה. אני מניח שזה היה שהוא קצת מוזר וזה חלק מעולם הרוק'נ'רול, אבל זה גרם להבין שהוא לא ממש רואה את עצמו כחלק מהלהקה.

לילה אחד, חבר מהצוות הטכני שלנו פוצץ את האוהל של גילאן עם חומרי נפץ שנשארו מסיבוב ההופעות שעשינו לפני כן לקידום התקליט MOB RULES. כנקמה, גילאן, שיכור לחלוטין מטקילה ובירות, גנב את מכוניתו של ביל, לקח אותה לסיבוב במסלול הקארטינג המאולתר, איבד שליטה, התהפך ונחת בבריכת השחייה כשמכלי הדלק כמעט מתפוצצים. כשביל קם למחרת וראה את המכונית שלו, שעכשיו הייתה שרופה, הוא השתגע. גילאן אמר לביל, 'בטח מישהו פרץ ומצא את המפתחות'. ביל האמין לו ולא בדק את זה יותר, אבל מישהו כנראה גילה לו את האמת ואז ביל לקח את העניינים לידיים - למחרת גילאן מצא את הסירה שלו, שעגנה על הנהר, כשהיא הוטבעה עם חומרי נפץ נוספים". על זה נכתב השיר TRASHED שנכנס מאוחר יותר לרשימת "15 המושחתים" המפורסמת של ארגון הצנזורה האמריקאי PMRC בראשות טיפר גור, שטענו שהוא מעודד שימוש באלכוהול – בעוד שגילאן צעק בתגובה שמדובר בכלל בשיר אזהרה מובהק שממחיש כמה מסוכן לנהוג כשאתה שיכור לגמרי!

טוני איומי בספרו: "כשהיינו באחוזה חשבנו שכנראה יהיה זול יותר לקנות את המכוניות שלנו במקום לשכור אותן לסיבוב ההופעות הקרוב שלנו, אז קנינו ארבעה פורדים חדשים. ביל היה במיוחד מרוצה מאוד מהגלגלים החדשים שלו. לילה אחד ירדנו כולנו לפאב ואיאן הלך לאחוזה קצת לפנינו. היה מסלול קרטינג שהסתובב סביב בריכת השחייה, והוא החליט לקחת את אחת המכוניות להסיע שם. הוא איבד שליטה ובאנג!, המכונית התהפכה. הוא יצא, אבל המכונית עלתה באש והוא פשוט עזב את זה כך. הוא חזר הביתה, זרק את המפתחות על השולחן ואמר שהוא הולך לישון. בבוקר קם ביל ואמר, 'מה קרה לרכב שלי?' מצאנו אותו במורד מסלול הקרטינג, הפוך ושרוף. ביל השתולל מזעם, 'מי עשה את זה?!'

ביל גילה שזה היה איאן שהפך את המכונית שלו, אז הוא לקח אזמל, יצא לנהר, ניפץ חורים בתחתית הסירה של גילאן והטביע אותה. ואז איאן צעק: 'לעזאזל, מישהו גנב לי את הסירה!' הוא נסע במעלה ובמורד הנהר כדי לראות אם היא נסחפה או אם מישהו גנב אותה. הוא לא מצא אותה והשתגע לגמרי. הוא דיווח על הסירה שלו כנעדרת למשטרה, אבל אז היא נמצאה בתחתית הנהר, מתחת למים. היו לה שני מנועים ענקיים חדשים והם נהרסו. אז ביל קיבל את הנקמה שלו".

אבל עבור המאזינים, השיר הזה - TRASHED, שפותח את התקליט, הכה כמו פטיש עשרה קילו בראש, ולא כולם ידעו איך לעכל אותו. הריף לא כזה חריף כמו בימי העבר של סאבאת' וצרחת הפתיחה של גילאן נשמעת כמו מישהו שמנסה לחקות את איאן גילאן אך ללא ממש הצלחה. גילאן מיילל ומתפתל כמיטב יכולתו כדי לשכנע שהוא עדיין מסוגל לעשות את זה, אבל עד 1983 הקול שלו איבד את כל המנעד הגבוה והמפואר שהיה לו פעם. הוא עדיין די עוצמתי, אבל רוני ג'יימס דיו היה מביס אותו בנוק אאוט בשירה תוך שנייה אחת, והרבה יותר מדי פעמים הוא פשוט צורח וזועק כאילו המטרה היחידה שלו היא להוכיח: "רק תקשיבו לי! לא, באמת, אני איאן גילאן, אני עדיין הכי טוב שיש". אין ספק שהשיר הזה לא עושה לו טוב.

גילאן היה אחראי לרוב המילים בתקליט, ואני לא חושב שהן מהטובות. שירים כמו DIGITAL BITCH ו- KEEP IT WARM, שנכתבו על חברתו של גילאן, היו עובדים בדיפ פרפל, אבל סאבאת' לא הייתה סוג כזה של להקה. גיזר באטלר: "אני חושב שהתרומה הלירית היחידה שלי לאלבום הייתה עם השיר DISTURBING THE PRIEST שהיה על כומר שגר בסמוך אלינו וכל הזמן התלונן על הרעש שבא מהחזרות שעשינו". האולפן שכן ממש בסמוך לכנסייה מקומית עתיקה. הלהקה הרעידה את הקירות בווליום מחריש אוזניים באמצע הלילה. אלא שהתפנית הייתה שהכומר המקומי דווקא הודה לחברי הלהקה: הוא סיפר להם שהמוזיקה והרעש החזיקו אותו ער בשעות הקטנות של הלילה ועזרו לו להתרכז בכתיבת הדרשות שלו ליום ראשון!

התגובה הראשונית שלי ל-DISTURBING THE PRIEST, החלק המרכזי של האלבום, הייתה אדישות שהפכה סופית לגיחוך ולעג. כלומר, לשמוע את גילאן צורח, צוחק ויורק דברים לא ברורים לכל אורך השיר? זה מצחיק. גילאן מנסה בכנות מוחלטת לשחק אותה שטניסט, עם מילים אלימות נגד הכנסייה וכל הגישה הזו, והוא פשוט לא יודע איך לעשות את זה! הרי הוא מעולם לא עשה דבר כזה בעבר. הוא שר על ילד בזמן, על עשן על המים, על כוכב אוטוסטרדה או על אישה מטוקיו. למעשה, גילאן עצמו הודה לאחר מכן שהוא מעולם לא הרגיש בבית עם הסגנון של סאבאת'. והשאלה היא - למה להצטרף ללהקה מלכתחילה? אה כן, האלכוהול דיבר...

והשיר ZERO THE HERO? מדובר בשיר שנכתב כביקורת נוקבת על אותם אנשים שבוחרים בדרך הבטוחה, המשעממת והקונפורמית, בלי להעז לחיות באמת. הריף המפלצתי והמהפנט של איומי בשיר הזה דווקא נשמע משכנע. ממש כמו פסקול של סרט מפחיד עם בתים שנשמעים כמו סוג של ראפ שכזה. אולי זה השיר היחיד באלבום שאני עוד מחבב. למרות שגם הוא נוסחתי ואם כבר נוסחה - אז ZERO חייב להתחרז עם HERO, נכון? אבל משהו בשיר הזה עדיין טיפשי באופן חיובי.

באטלר: "אני לא יודע אם זה היה בגלל הסמים שטוני לקח, אבל האובססיביות שלו הגיעה לרמות חדשות במהלך יצירת האלבום. אני לא יכול לזכור באיזה שיר זה היה, אבל טוני אמר, 'אני הולך לנגן שתי דקות סולו, אבל אני רוצה שזה יסתיים בדיוק אחרי תשעים שניות'. אמרתי לו: 'למה אתה לא פשוט מנגן סולו גיטרה למשך תשעים שניות, במקום לנסות לנגן סולו גיטרה של שתי דקות בתשעים שניות?' הוא ניסה להסביר לי את זה, אבל לא הצלחתי להבין למה הוא מתכוון, אז השארתי אותו לזה. רובין בלאק, טכנאי ההקלטה שלנו, כל כך נלחץ שהוא פיתח עווית. בינתיים, כל כך נמאס לי, שלקחתי הקלטות של השירים שכבר עשינו והתחלתי להאזין להן בבית. הצליל היה עמום ולא ברור. כשסיפרתי לטוני ורובין, הם התעקשו שזה יתוקן במיקס. זה אף פעם לא קרה, וטוני ואיאן האשימו אותי בזה. זה מה שקורה כשלא שוכרים מפיק טוב, כמו מרטין בירץ', לטפל בדברים - דברים משתבשים וכולם מצביעים ומאשימים".

וזה רק חלק מהסיפור. החלק השני הוא שעמוד השדרה המוזיקלי של הלהקה עושה לאט לאט את דרכו אל עבר המזבלה. ביל וורד חזר ללהקה, לפרק זמן קצר, אבל באמת שלא היינו יכולים לדעת את זה – התופים הפכו פתאום לנטולי כל אישיות לחלוטין; הבס של גיזר נהיה מונוטוני; וטוני? ובכן, פשוט אין אפילו ריף אחד באמת מעניין, פחות או יותר, בכל האלבום: זה סתם מטאל ישן ופשוט שבו פאוואר-קורדס חסרי עניין מחליפים משפטים מוזיקליים אמיתיים. לפחות חלק מזה עדיין נשמע רענן, וזה בטח לא חנוק לחלוטין בתוך הפקת מטאל נוסח MTV כמו זו של SEVENTH STAR.

באטלר: "עם זאת, בהאזנה לו לאחרונה, זה היה הרבה יותר טוב ממה שזכרתי. יש בו כמה שירים טובים, אני מספק כמה אפקטי בס נחמדים, לטוני יש כמה ריפים מפלצתיים בגיטרה והשירה של איאן נהדרת. זה רק מראה, שאם השירים מספיק טובים, אתה יכול לברוח מהפקה מפוקפקת". נו טוב, עניין של טעם.

טוני איומי: "הפקנו את האלבום בעצמנו. לאיאן היו גושים במיתרי הקול שלו באותה תקופה. כשפגשנו אותו לראשונה, הוא אמר: 'אני לא אוכל לשיר יותר מדי כי יש לי בעיה עם הקול שלי'. נפלא. אבל כששומעים את האלבום, קשה להאמין שהיו לו בעיות כלשהן: הצרחות שגילאן שחרר שם, במיוחד ברצועת הנושא BORN AGAIN ובפתיחה המבעיתה של DISTURBING THE PRIEST, היו מהפראיות ביותר בקריירה שלו!

במהלך ההקלטה לביל הייתה בעיה כלשהי עם אשתו לשעבר. אני חושב שזה היה קשור למשמורת על בנו. יום אחד קניתי לביל שלט, כי הוא היה שנה נקי מאלכוהול. הלכתי לתת לו והוא התעצבן עליי לגמרי. זה היה כל כך מפחיד, כי הכל הלך כל כך טוב ואז, באנג!, והוא שוב מדוכא. אמרתי לגיזר: 'מה קרה? מה קורה?' הוא אמר: 'הו, הגיעו לו חדשות רעות מלוס אנג'לס'. הספונסר מאלכוהוליסטים אנונימים כבר הלך בשלב הזה. תפסנו אותו גונב דברים מביל, אז שלחנו אותו לארוז. ביל עבר שלב מוזר. אחרי כמה ימים הוא ישב במטבח באחוזה ובהתקף זעם הוא זרק את כל הצלחות והכלים. למחרת ביל עשה את אותו הדבר שוב. הוא פשוט כעס על הכל והוא רצה לחזור ללוס אנג'לס כדי להחלים שוב. זה ממש איכזב אותנו. מה נעשה עכשיו בלי ביל?

כשהגענו לשלב המיקס, איאן השמיע את הדברים ממש חזק, לעזאזל. כביכול הוא פוצץ כמה טוויטרים ברמקולים של האולפן. עשינו את המיקס בלי לדעת שהטוויטרים הלכו, ואף אחד לא שם לב. רק חשבנו שזה קצת צליל מוזר, אבל זה ישתפר במאסטרינג. לא עקבנו אחרי זה. בזמן ששמענו את האלבום, הצליל היה נורא. זה נמכר ממש טוב, אבל היינו מאוד מאוכזבים מכך שזה לא יצא כמו שכולנו רצינו שזה ייצא. ההקלטות המקוריות נשמעו הרבה יותר טוב. התקליט הזה היה שונה מאוד מכל מה שעשינו לפני. יש בו כמה שירים טובים וכבדים מאוד. העטיפה הייתה עניין אחר. איאן לא האמין כשראה את זה. הוא אמר: 'אתה לא יכול לעשות את זה. אתה לא יכול להביא תינוק בחזית עם טפרים וקרניים!' הוא תיעב את זה לחלוטין. מישהו הציג את הדבר הזה לדון ארדן: 'יש לי את הרעיון הזה בשבילך לעטיפה...' ודון אמר: 'זה נהדר!' הוא באמת דחף את זה עלינו: 'אני חושב שזה יגרום להרבה בעיות, הרבה עניין, אנשים ידברו על זה!' אנשים דיברו על זה, בהחלט". האמן סטיב ג'ול הודה לימים שעיצב את עטיפת התינוק המפלצתי הזו כשהוא סובל מהנגאובר אטומי: הוא לקח תצלום של תינוק ממגזין ישן משנת 1968, צבע אותו בשחור-צהוב זרחני, הדביק לו קרניים, ניבים וציפורניים, מתוך תקווה שהלהקה תזרוק את הסקיצה לפח. אלא שדון ארדן נדלק על זה מיד, ואיאן גילאן, כשקיבל לידיו את קופסת התקליטים הראשונה, פשוט הקיא מרוב בחילה!

המלודי מייקר פרסם בביקורתו שזה הוא "זה אלבום עייף, חסר חיים וחסר אחיזה באייטיז עד כדי מבוכה להקשיב לו. אם למוזיקה היה איי קיו - הרי שהאיי קיו של האלבום הזה היה אפס גדול".

בעצם, האם 1983 לא הייתה שנת הפארודיה העצמית? אולי היא הייתה כזו! הרבה אמני רוק וותיקים הוציאו באותה שנה תקליטים שנשמעו כמו צל חיוור של העבר שלהם, שגובל בפרודיה. אז אם חושבים על זה מקרוב, אולי סאבאת' פשוט נסחפו אחרי הנטייה הכללית.

אבל המבקרים לחוד והקהל לחוד: בבריטניה האלבום טס ישר למקום הרביעי במצעד המכירות – ההישג הגבוה ביותר של בלאק סאבאת' מאז 1973! המעריצים אהבו את הכבדות המחוספסת. סיבוב ההופעות לקידומו (עם המתופף של אי.אל.או, בב בוואן, במקום ביל וורד ששוב לא יכול היה לעמוד במעמסה הפיזית והנפשית) הפך לבדיחה, עם גילאן שלא טרח ללמוד את מילות השירים הישנים מתקופת אוזי אוסבורן ופעמים רבות מצא את עצמו מתבלבל ולא מוצא את דפי השירים שהדביק על הבמה מבעד לערפילי הקרח היבש והעשן הכבד. בכלל, מה הקשר בין WAR PIGS לקולו של גילאן? והתפאורה נראתה כטירה עתיקה, שנועדה להיראות כמו אתר סטונהנג' האגדי, שנבנתה במידות גדולות מדי (בשל אי-הבנה של מעצבי הבמה שחישבו את הממדים במטרים במקום ברגל!) ולכן אי אפשר היה להכניסה להרבה אולמות. לתפאורה הזו נוסף גם גמד, שהיה לבוש כשטן בעטיפת התקליט. היה זה חומר מצוין ליצירת הפרודיה של ספיינל טאפ – למעשה, במאי הסרט רוב ריינר ביקר בהופעות הללו והעתיק את סצנת סטונהנג' המגוחכת כמעט אחד לאחד, רק עם הגזמה הפוכה מבחינת מידות התפאורה, לתוך הסרט!

ובאותו זמן החלו המגעים לאיחוד ההרכב השני והקלאסי של דיפ פרפל (מה שנקרא DEEP PURPLE MARK II) וגילאן ידע שתיכף הוא ינטוש את הספינה כדי להקליט את אלבום הקאמבק ההיסטורי PERFECT STRANGERS. ברור שהיה בהצעה ההיא המון כסף שאי אפשר היה לסרב לו. עבור בלאק סאבאת', BORN AGAIN נותר מפגש פסגה של ענקים שהוליד כאוס, עטיפה מעאפנה, המון הומור שחור, ובעיקר מוזיקה שהייתה קטנה בהרבה מסך החברים שעשו אותה.

אווירת גן העדן של TALK TALK

ב-12 בספטמבר בשנת 1988 יצא התקליט SPIRIT OF EDEN של TALK TALK. אם יש יצירה שמגדירה מחדש את המושג אומץ אמנותי טהור, הרי שזהו האלבום הזה. להקה שהתחילה את דרכה עמוק בתוך הגל החדש והסינת'-פופ הבוהק של שנות השמונים, עם להיטי ענק שחרכו את הרדיו ואת רחבות הריקודים כמו IT'S MY LIFE ו-SUCH A SHAME, החליטה לעשות סיבוב פרסה מוחלט, לטרוק את הדלת בפני תעשיית הפופ המסחרית, ולברוא יצירת מופת אחרת לגמרי.

בשנת 1986 הוציאה הלהקה את THE COLOUR OF SPRING, אלבום מבריק שהפך להצלחה מסחרית וביקורתית בינלאומית אדירה. חברת התקליטים שלהם, EMI, כבר פתחה בקבוקי שמפניה ופינטזה על עוד שרשרת להיטים קליטים שיכניסו מיליונים לקופתה. מנהלי החברה היו כל כך בטוחים בהמשך החגיגה, עד שהם העניקו לסולן והמוח היצירתי, מארק הוליס, צ'ק פתוח, תקציב חלומי וחופש אמנותי מוחלט – בלי להעלות על דעתם שהם חותמים במו ידיהם על תעודת הפטירה של הלהקה כהרכב מצעדים.

הוליס, יחד עם שותפו המוזיקלי והמפיק, טים רייס-גרין, לקח את חופש הפעולה הזה למחוזות קיצוניים. השניים התבצרו באולפן ושם החל תהליך שנשמע יותר כמו ריטריט מיסטי של כת סודית מאשר הקלטת אלבום רוק. במשך 14 חודשים הוקלט האלבום באפלה כמעט מוחלטת: החלונות נאטמו, האורות כובו לחלוטין, והתאורה היחידה באולפן בקעה מנרות, מנורות שמן ומקרן פסיכדלי ישן שהטיל כתמי שמן צבעוניים על הקירות. האווירה הייתה כל כך טעונה ומנותקת מכל ממד של זמן ומציאות, עד שנגנים שהגיעו להקלטות דיווחו על קלסטרופוביה מוחלטת ואיבדו כל קשר למושגים של יום ולילה.

שיטת העבודה גבלה בשיגעון גאוני: הוליס ופרייס גרין הזמינו עשרות נגני סשן מהשורה הראשונה – בהם נגן הכינור נייג'ל קנדי, אשף המפוחית מארק פלת'אם ונגן הקונטרבס הדגול דני תומפסון. הנגנים הוכנסו אל החדר החשוך והתבקשו לאלתר במשך שעות ארוכות, לעיתים ימים שלמים, על גבי אקורדים בודדים ומבלי שניתן להם מושג ירוק כיצד אמור להישמע השיר השלם. בסופו של דבר, מתוך אינספור סלילי הקלטה מלאים באלתורים, הוליס בחר שניות ספורות בלבד! משפט מפוחית פה, פריטת מיתר בודדת שם, ואת כולם הרכיב בעבודת נמלים סיזיפית של עריכה וחיתוך פיזי של סרטי ההקלטה. האגדה מספרת שנייג'ל קנדי כמעט יצא מדעתו כשהתבקש לנגן שוב ושוב בלי להבין מדוע שום דבר אינו משביע את רצונו של הוליס.

התוצאה שנולדה מהחושך הזה היא פלא צלילי של שישה קטעים בלבד, שמתחברים לחוויה שמחייבת ישיבה מול הרמקולים, עצימת עיניים והאזנה דרוכה. צד א' של התקליט הוא סוויטה רציפה שמחברת שלושה קטעים: THE RAINBOW, EDEN ו-DESIRE. הניגודים המוזיקליים פשוט עוצרי נשימה: המוזיקה מהלכת על קצות האצבעות בין דממה שברירית, צלילי אורגן עמומים ומפוחית ג'אזית מהפנטת, ועד להתפרצות געשית פתאומית של גיטרה מנסרת בדיסטורשן מחריש אוזניים וזעקות מלאות כאב של הוליס ב-DESIRE. מנעד הדינמיקה נע מלחש עדין לרעידת אדמה. זה בום!

אחד הסיפורים המרגשים והכואבים ביותר סביב האלבום מגיע בפתיחת צד ב' עם היצירה I BELIEVE IN YOU. השיר, שנפתח בצלילי עוגב עתיקים ומלווה בשירתם המלאכית של נערים ממקהלת CHELMSFORD CATHEDRAL, נכתב על ידי הוליס בעקבות מאבקו הטרגי של אחיו הבכור, אד הוליס, בהתמכרות קשה להרואין. אד היה דמות מרכזית בסצנת הפאנק הבריטית כמנהל להקת EDDIE AND THE HOT RODS, והוא היה האיש שחשף את מארק הצעיר לעולם המוזיקה ודחף אותו לכתוב. לראות את אחיו הגדול והנערץ קורס אל תוך מחלת ההתמכרות ריסק את ליבו של מארק, והשיר נולד כזעקת תפילה נואשת וכנה. למרבה היגון, אד הלך לעולמו זמן לא רב לאחר צאת התקליט.

כשמנהלי חברת התקליטים EMI זכו סוף סוף להאזין למאסטר המוגמר, התגובה במשרדים נעה בין הלם מוחלט לזעם אדיר. בכירי החברה, שהתכנסו בחדר ההאזנה וציפו למטח של להיטי פופ קצביים, מצאו את עצמם בחושך מול יצירה אוונגרדית, מהורהרת ומלאת שקט. מסופר כי אחד הבכירים פרץ בבכי מרוב תסכול, כשהבין שאין בתקליט הזה אפילו רצועה אחת שתוכל להשתלב בפלייליסט של תחנות הרדיו המסחריות.

בצעד נואש וכוחני, החליטה EMI לקצץ ולערוך גרסה מקוצרת של I BELIEVE IN YOU כדי לשחררו כסינגל – בניגוד גמור לרצונו של הוליס. הוא זעם על הפגיעה ביצירה, אך החוזה כבל אותו לחובת צילום וידאו-קליפ. התוצאה היא אחד הקליפים האנטי-מסחריים והמבריקים ביותר ששודרו ב-MTV: הוליס נראה יושב בחדר חשוך עם גיטרה, עיניו מוסתרות מאחורי משקפיים עגולים, הוא כמעט ואינו טורח להזיז את שפתיו בסנכרון עם המוזיקה, ומבטו מקרין ניכור מוחלט אל מול המצלמה – מסר ברור וחד לפיו איש לא יאלץ אותו להעמיד פנים שהוא כוכב פופ.

המלחמה הידרדרה במהירות לתביעה משפטית חסרת תקדים: חברת התקליטים סירבה לשלם ללהקה ואף ניסתה לתבוע אותם בטענה ההזויה שהאלבום אינו עומד ברמה מסחרית סבירה. בית המשפט הבריטי דחה את התביעה על הסף, וקבע פסק דין היסטורי שמגן על חופש היצירה וקובע כי חברת תקליטים אינה מוסמכת להכתיב לאמן את אופייה של האמנות שלו. TALK TALK השתחררה מהחוזה הכובל, עברה לחברת POLYDOR, ושם השלימה את המהפכה הצלילית עם אלבומה הבא והאחרון, LAUGHING STOCK. אז התקליט הזה - שהוא בית ספר לעצמאות מוסיקלית והעברת חשיבות השקט שבין הצלילים - הוא דבר שכל אוהבי מוסיקה הרפתקניים חייבים לחוות אותו. כי ככה זה כשנשארים נאמנים ליושרה אמנותית שבוערת בפנים.

גם זה קרה ב-12 בספטמבר. זהו יום שבו אבני דרך מוזיקליות הונחו, להקות התפרקו, ותקליטים שהגדירו ז'אנרים שלמים יצאו לאור. בואו נפעיל את מכונת הזמן ונעשה סיבוב בין השנים, כדי לראות מה בדיוק קרה ביום הזה, שהפך לכל כך משמעותי.

הצד האפל של האוז והצד המואר של הרגאיי

בשנת 1980, עולם המטאל עמד להשתנות לנצח. נסיך האופל, אוזי אוסבורן, שרק נפרד מלהקת בלאק סאבאת', שחרר את תקליט הסולו הראשון שלו, BLIZZARD OF OZZ. זה היה יותר מסתם תקליט חדש. חלק ארי מההצלחה המסחררת נזקף לזכותו של גיטריסט צעיר ומוכשר בשם רנדי רודס. רודס עשה דבר שלא נעשה עד אז במטאל בצורה כה מובהקת: הוא שילב את ההשכלה הקלאסית שלו עם ריפים כבדים וסולואים וירטואוזיים, ויצר צליל חדש, מרתק ומהפכני. 

הלהיט הענק מתוך התקליט, CRAZY TRAIN, נולד מתוך אלתור של רודס על סולם פה דיאז מינור. את אותה קריאה מיתולוגית שפותחת את השיר – !ALL ABOARD מלווה בצחוק המטורף – אוזי פלט בספונטניות מוחלטת בחדר הבקרה באולפן, והוחלט שזה מתאים! המילים, שנכתבו ברובן על ידי הבסיסט בוב דייזלי, לא דיברו בכלל על שיגעון אישי, אלא על אימת המלחמה הקרה והחשש מהשמדה גרעינית – אותה 'רכבת מטורפת' של מנהיגי המעצמות. ואי אפשר בלי להזכיר את MR. CROWLEY: אוזי קיבל השראה לחבר שיר על האוקולטיסט והמיסטיקן הבריטי אליסטר קראולי מחפיסת קלפי טארוט שמצא באולפן. עבודת הקלידים הגותית של דון איירי, יחד עם שני הסולואים המחשמלים של רנדי רודס, הפכו את השיר ליצירה שמטאליסטים רבים עד היום מזילים עליה ריר בהערצה. 

מעניין לגלות שהפרויקט הזה בכלל לא תוכנן להיות מיזם סולו של אוזי, אלא תקליט של להקה חדשה. אלא שהחלטות ניהוליות ושיווקיות של הרגע האחרון מיתגו את הכול תחת שמו של אוזי. המהלך הזה יצר דם רע ומתחים קשים מאחורי הקלעים, במיוחד מול הבסיסט בוב דייזלי והמתופף לי קרסלייק, שחשו מרומים ומצאו את עצמם נאבקים במשך שנים על קרדיטים ותמלוגים שהגיעו להם. הסכסוך היה כה מר, שבשנת 2002 שרון אוסבורן דאגה למחוק בהוצאה המחודשת את כל ערוצי הבס והתופים המקוריים של דייזלי וקרסלייק ולהקליט אותם מחדש עם נגנים אחרים כנקמה קטנונית – שערורייה שהרתיחה את קהילת הרוק העולמית.  

ובאותו יום ממש של 1980, בצד אחר לגמרי של המפה המוזיקלית, סטיבי וונדר הוציא תקליטון עם השיר MASTER BLASTER, שכלל בסוגריים את המילה JAMMIN (הסינגל המוביל מתוך אלבום המופת שלו HOTTER THAN JULY). זו לא הייתה מחווה מקרית. השיר היה הומאז' ישיר לחזונו של חברו הטוב, בוב מארלי, לעולם מאוחד ושליו. השניים נפגשו חמש שנים קודם לכן בהופעה של וונדר בקינגסטון, ג'מייקה, והפכו לחברים קרובים. באוקטובר 1975 עלה וונדר במפתיע לבמה בג'מייקה למופע צדקה משותף עם מארלי למען ארגון עיוורים מקומי, ושם נזרעו זרעי הידידות וההשפעה המוזיקלית. הם אף תכננו לקיים אירוע מוזיקלי ענק ומשותף, אך התוכניות נגנזו באופן טראגי כאשר מארלי חלה בסרטן. השיר נשאר כמורשת לחברותם ולחלומם המשותף. וונדר שילב בשיר הזה חגיגה של מאורעות פוליטיים אופטימיים, ביניהם סיום שלטון המיעוט הלבן ברודזיה והקמת זימבבואה העצמאית. הגרוב המשגע של השיר הפך אותו ללהיט בינלאומי ענק שכבש את צמרות המצעדים.

כשסוזי פגשה את רוברט בתל אביב

שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1983, סצנת הרוק המקומית בישראל זכתה לרגע נדיר. להקת סוזי והבאנשיז, אחת הלהקות החשובות בפוסט-פאנק, הגיעה להופעה בקולנוע דן בתל אביב. הקהל שהגיע למקום קיבל בונוס מיוחד: על הבמה עמד לא אחר מאשר רוברט סמית', המנהיג הכריזמטי של להקת הקיור, שהצטרף אליהם לסיבוב ההופעות. סמית' גויס למלא את מקומו של הגיטריסט ג'ון מקגאוץ' שפרש, וכך מצא את עצמו מלהטט במקביל בין הנהגת להקתו לבין תפקיד הגיטריסט המוביל של סוזי. הופעתם בקולנוע דן הצפוף והלוהט של תל אביב באותו סוף קיץ הביאה את האפלה הפוסט-פאנקית של מועדוני לונדון היישר אל הלב של ישראל. כדי לחתום ערב בלתי נשכח, הלהקה בחרה לסיים את ההופעה עם קאבר מפתיע ובועט לשיר HELTER SKELTER של הביטלס, והשאירה את הקהל הישראלי המום ונלהב. 

יצירות מופת, פאשלות ואכזבות

בשנת 1974, בוב דילן נכנס לאולפני A&R בניו יורק כדי להתחיל לעבוד על מה שיהפוך לאחד התקליטים החשובים והאישיים ביותר בקריירה שלו, BLOOD ON THE TRACKS. התקליט, שנכתב על רקע פרידתו הכואבת מאשתו שרה, נחשב עד היום לאחת מפסגות יצירתו. באותו יום ראשון של הקלטות, 12 בספטמבר, כשלצדו טכנאי ההקלטות פיל ראמון, דילן התיישב עם גיטרה אקוסטית, מפוחית ומחברת עם כריכה אדומה, והקליט בטייקים בודדים שירים מופלאים כמו TANGLED UP IN BLUE, SIMPLE TWIST OF FATE ו-IDIOT WIND. הבן שלו ג'ייקוב דילן סיפר פעם בריאיון: "כשאני מאזין לשירים האלה, אלה ההורים שלי שמדברים ביניהם". דילן אמנם ניסה לטעון שהשירים נכתבו בכלל בהשראת סיפורים קצרים של אנטון צ'כוב, אבל בינינו – אף אחד לא קנה את זה. בהמשך, כפי שידוע, דילן חשש שההקלטות מניו יורק קודרות ומדכאות מדי, ובדצמבר נכנס לאולפן במיניאפוליס והקליט מחדש מחצית משירי האלבום עם נגנים מקומיים.

בצד המשעשע יותר של ההיסטוריה, בשנת 1967, הביטלס המשיכו בצילומי סרטם הפסיכדלי MAGICAL MYSTERY TOUR. במהלך הצילומים, נהג האוטובוס המפורסם שלהם החליט לקחת דרך צדדית כדי לחמוק מפקק תנועה. התוצאה? האוטובוס נתקע על גשר צר ויצר פקק תנועה עצבני וגדול בהרבה, במה שהפך לאנקדוטה קומית בתולדות הלהקה. הנהג, אלף שמו, ניסה לתמרן את האוטובוס הענקי והצבעוני על פני גשר צר מעל נהר דארט באזור דבון. האוטובוס נתקע כמו פקק שעם, ומאחוריו נמתחה שיירת ענק של מכוניות, כתבים ומעריצים היסטריים. ג'ון לנון, שהעצבים שלו התרופפו במהירות, ירד בזעם מהאוטובוס, בעוד פול מנסה לשמור על פאסון ולחייך במבוכה לעוברי האורח. כאוס בריטי טיפוסי, שבועיים בלבד אחרי מותו הפתאומי של אמרגנם בריאן אפשטיין.  

בשנת 1975 יצא באנגליה תקליטון חדש לג'ורג' האריסון, עם השיר YOU. הוא כתב את השיר הזה בשנת 1970, למרות שהוא לא יצא במשך חמש שנים. האריסון סיפר, עם צאת השיר, שזה נכתב עבור הזמרת רוני ספקטור, שהייתה נשואה אז לפיל ספקטור, שהפיק רבים משירי הסולו של אקס-הביטלס עד אז. השיר שימש כסינגל המוביל מאלבומו EXTRA TEXTURE (READ ALL ABOUT IT). ערוצי הפלייבק הוקלטו עוד בפברואר 1971 עם סוללת נגנים שכללה את הקלידן ליאון ראסל, הבסיסט קארל ריידל והמתופף ג'ים גורדון. הפרויקט של רוני ספקטור נגנז אז בגלל התנהגותו הבלתי יציבה של פיל ספקטור. כשהאריסון שלף את ההקלטות מהארכיון ארבע שנים מאוחר יותר, הוא הקליט את קולו על גבי הפלייבק המקורי – ומכיוון שהסולם נתפר במקור לקול נשי גבוה, ג'ורג' נאלץ למתוח את מיתרי קולו בפלצט מאומץ, מה שיצר ביצוע שירה ייחודי וטעון ברגש.

ואם כבר מדברים על יצירות, בשנת 1995, לני קרביץ הוציא את אלבומו הרביעי, CIRCUS. אני חייב להודות, כאן איבדתי אותו. אחרי שני אלבומים ראשונים מופלאים ואלבום שלישי שהיה בסדר גמור והניב להיטים, הגיע הקרקס הזה שהיה, לטעמי, מאכזב למדי. החדשנות והאנרגיה הרעננה שאפיינו את עבודותיו הקודמות נעלמו כלא היו. קרביץ לא הציע שום דבר חדש או מרגש, ובמקום זאת נראה היה שהוא פשוט רוכב על נוסחה קיימת. האווירה הכללית הייתה קודרת מדי, ובין השירים היו קטעים שנשמעו כאילו עדיין לא נאפו מספיק בתנור המוזיקלי שלו. הפעם, באופן לא מפתיע, לא יצא מהמוצר הזה להיט גדול. ייתכן שהציפייה העצומה רק העצימה את תחושת האכזבה, שלי ושל רבים אחרים. מה גם שאולי לא התחשק לי לראות תמונות של קרביץ העירום בחוברת הדיסק. אפילו השיר המושמע ביותר משם, ROCK AND ROLL IS DEAD, נשמע מאולץ וממוחזר למרות הריף הזועם. פרינס פגש את קרביץ באותם ימים ושאל אותו בחיוך עוקצני: "תגיד, אם הרוק'נ'רול מת, אפשר בבקשה לקבל את הגיטרות שלך?". קרביץ עבר אז תקופה קשה מנשוא עם מחלת הסרטן הסופנית של אמו והגירושים שלו, והדיכאון הזה חילחל לכל תו באלבום.

ובשנת 1980 יצא תקליט חדש ללהקת XTC ששמו BLACK SEA. זהו אחד מאלבומי הגל החדש האינטליגנטיים יותר של התקופה, שהופק על ידי סטיב ליליווייט וכלל את התיפוף העוצמתי של טרי צ'יימברס בסאונד הדהוד מהפכני. שירים מבריקים כמו GENERALS AND MAJORS ו-TOWERS OF LONDON הציגו את השנינות הבריטית של אנדי פארטרידג' וקולין מולדינג. השיר הפותח, RESPECTABLE STREET, שלעג בצביעות של מעמד הביניים הבורגני, נפסל לשידור בתחנות ה-BBC בגלל מילים כמו 'הפלה' ו'אמצעי מניעה' – מה שרק הפך אותו לאהוב יותר על המעריצים.  

ובשנת 1989 הוציאה להקת אירוסמית' את האלבום PUMP, שהנחית מגה-להיטים כמו LOVE IN AN ELEVATOR ו-JANIE'S GOT A GUN (שנכתב בהשראת כתבה שזעזעה את סטיבן טיילר בנושא התעללות בילדים). וב-12 בספטמבר 2008 שחררה להקת מטאליקה את אלבומה התשיעי DEATH MAGNETIC בהפקת ריק רובין, שהחזיר אותה אל ימי הת'ראש-מטאל המהירים והאגרסיביים של שנות השמונים. עדיין, אני מעדיף להקשיב לתקליטי האייטיז שלהם.

דרמה מאחורי הקלעים: סוכריות, פרידות ותביעות

ה-12 בספטמבר היה גם יום של דרמות גדולות. בשנת 1980, להקת ואן היילן גילתה שהמארגנים של הופעתה בדנוור, קולורדו, לא עמדו בסעיף אחד קטן ומפורסם בחוזה: הדרישה לקערת סוכריות M&M צבעוניות, ללא סוכריות חומות. כשחברי הלהקה גילו סוכריות חומות בקערה, הם פשוט השתוללו והרסו את כל חדר ההלבשה, וגרמו נזק בשווי 10,000 דולר. שנים לאחר מכן, הסביר הסולן דיוויד לי רות' שהסעיף הזה לא היה קפריזה של כוכבי רוק. הוא שימש כמבחן: אם הלהקה הייתה רואה סוכריות חומות, זה היה סימן לכך שהמארגנים לא קראו את החוזה הטכני המורכב בעיון, וייתכן שגם התעלמו מדרישות בטיחות קריטיות אחרות על הבמה. רות' צדק לגמרי: בסיבוב ההופעות ההוא שנקרא WORLD INVASION הם הציבו דרישות משקל קפדניות עבור במות כבדות וציוד תאורה במשקל טונות. כשהוא גילה את הסוכריות החומות, החשש התאמת מיד – המפיקים המקומיים התעלמו מהוראות המשקל, ורצפת האולם אכן שקעה ונגרם נזק מבני אדיר של שמונים אלף דולר. הפירוק של חדר ההלבשה היה אולי דרמטי, אבל הוא מנע אסון בטיחותי אמיתי על הבמה.

עשור לאחר מכן, בשנת 1990, דרמה של ממש התחוללה במחנה פליטווד מאק, כאשר שתי הנשים של הלהקה, סטיבי ניקס וכריסטין מקווי, הודיעו על עזיבתן. ההחלטה נבעה משילוב של שחיקה אישית ומקצועית. הדינמיקה בלהקה הייתה אינטנסיבית ומלאת קונפליקטים במשך שנים. כריסטין מקווי פשוט מאסה בלחצים ורצתה לנהל חיים שקטים יותר באנגליה. סטיבי ניקס, שנהנתה מהצלחה אדירה בקריירת הסולו שלה, רצתה להתמקד בדרכה העצמאית והתמודדה עם בעיות בריאות. גם עזיבתו של הגיטריסט לינדזי בקינגהאם כמה שנים קודם לכן הותירה חלל יצירתי שהלהקה התקשתה למלא, מה שתרם להחלטתן. עזיבתן פירקה למעשה את ההרכב האגדי שיצר את RUMOURS, והשאירה את מיק פליטווד וג'ון מקווי חסרי אונים, מחפשים מחליפים בסיבובי הופעות פושרים עד לאיחוד הגדול בשנות התשעים.  

חוגגים ימי הולדת ונפרדים מאגדות

ה-12 בספטמבר הוא גם יום הולדתם של כמה מוזיקאים דגולים. בשנת 1952 נולד בקנדה ניל פירת, המתופף המבריק והתמלילן הראשי של להקת RUSH. פירת לא היה רק מתופף וירטואוז, אלא גם הוגה דעות שכתב מילים מורכבות ועמוקות. מעריצי הלהקה כינו אותו בהערצה 'הפרופסור'. הוא בנה סביבו מערכות תופים של 360 מעלות וניגן בדיוק כירורגי אך מלא ברגש. הוא הלך לעולמו בינואר 2020 לאחר מאבק במחלת הסרטן. באותו יום נולדו גם בארי ווייט (1944), מאסטרו הנשמה והאהבה שמת ביולי 2003 – האיש בעל קול הבריטון העמוק שהרטיט מיליוני לבבות בלהיטי דיסקו וסול ענקיים כמו YOU'RE THE FIRST, THE LAST, MY EVERYTHING ו-CAN'T GET ENOUGH OF YOUR LOVE, BABE; נולד גם בריאן רוברטסון (1956), הגיטריסט של להקת THIN LIZZY שהיה שותף להרמוניות הגיטרות הכפולות בהמנוני רוק כמו THE BOYS ARE BACK IN TOWN ו-JAILBREAK (לפני שעבר לנגן בלהקת MOTORHEAD); ונולד גם גרי באקלי (1952), אחד משלושת היוצרים של להקת AMERICA שחתום על שירים מלטפים כמו I NEED YOU ו-SISTER GOLDEN HAIR.  

ולצד החגיגות, גם רגעים של פרידה. בשנת 2014, בגיל 72, הלך לעולמו הבסיסט והזמר ג'ון גוסטפסון, שהיה חבר בלהקות כמו רוקסי מיוזיק ו-QUATERMASS. גוסטפסון היה דמות מוכרת ובולטת בסצנת המוזיקה של ליברפול בתחילת הסיקסטיז, והיה מיודד עם כל חברי הביטלס עוד לפני שכבשו את העולם. הוא זה שהפליא לנגן את תפקיד הבס הבלתי נשכח בלהיט LOVE IS THE DRUG מתוך התקליט SIREN של רוקסי מיוזיק, ואף גילם בקולו את דמותו של שמעון הקנאי באלבום הקונספט המקורי של JESUS CHRIST SUPERSTAR. 

ועוד פרידה ביום זה: ב-12 בספטמבר 1997 מת מדום לב בגיל 66 סטיג אנדרסון, האיש שניהל את להקת אבבא, הקים את חברת התקליטים POLAR MUSIC והיה שותף לכתיבת מגה-להיטים כמו WATERLOO, MAMMA MIA ו-DANCING QUEEN. כן, הוא היה האבא של אבבא!

כוכב הקופים עולה לאוויר

השנה היא 1966 ותוכנית טלוויזיה חדשה עם להקה מהונדסת בשם המאנקיז עולה לאוויר. הנוסחה, שהתבססה על הצלחת הביטלס, עבדה כמו קסם והפכה אותם לכוכבים ענקיים בן לילה. מגזין TV WEEK השווה את התוכנית החדשה לאחים מארקס פוגשים את הסרט A HARD DAY'S NIGHT של הביטלס. איש לא ידע זאת אז, אבל באותו ערב התחוללה רעידת אדמה קטנה בעולם הפופ.  

הפרק הראשון, שנקרא ROYAL FLUSH, הציג עלילה קלילה על חבורת מוזיקאים צעירים, שלומיאלים ומלאי קסם, המצילים נסיכה בשם בטינה מידיו של דודה המרושע. יומיים בלבד לפני שידור הבכורה, הסינגל הראשון של הלהקה, "הרכבת האחרונה לקלארקסוויל", כבר נכנס למצעדים. מכאן, הנסיקה הייתה מסחררת. השיר טיפס מהמקום ה-67, ל-43, ל-26, לחמישייה הפותחת, ולבסוף כבש את המקום הראשון במצעד. שבוע לאחר מכן, תקליט הבכורה שלהם ששוחרר לחנויות כבר יצר טירוף היסטרי בקרב הקהל.

אך סיפור ההצלחה הזה לא נולד במוסך מיוזע. הוא החל שנה קודם לכן, בספטמבר 1965, כאשר שני מפיקי טלוויזיה, בוב רפאלסון וברט שניידר, פרסמו מודעה במגזיני הבידור עם הכותרת: "טירוף! דרושים מוזיקאים וזמרי פולק ורוק לתפקידי משחק בסדרת טלוויזיה. מחפשים ארבעה בחורים מטורפים בגילאי 17-21". לא פחות מ-437 צעירים הגיעו לאודישנים בלוס אנג'לס, ביניהם, על פי מיתוס אורבני עקשן (שהתברר כשגוי), גם רוצח המונים לעתיד בשם צ'ארלס מנסון.  

בסופו של דבר, נבחרו ארבעה שהיו מתכון לבלגן מנצח: דייווי ג'ונס, שחקן יליד מנצ'סטר; מיקי דולנז, שחקן נוסף עם ניסיון קודם; מייקל נסמית', מוזיקאי רציני מטקסס; ופיטר טורק, נגן מהחוף המזרחי. הארבעה מעולם לא נפגשו קודם לכן. המפיקים, שראו לנגד עיניהם את ההצלחה המסחרית של ארבעת המופלאים מליברפול, הרכיבו להקה מהונדסת שתתאים בדיוק למסך הקטן.  

כדי להבטיח שהמוזיקה תהיה קליטה ומצליחה, גויס לתפקיד המפיק המוזיקלי דון קירשנר. הוא הביא עמו את צמד כותבי הלהיטים טומי בויס ובובי הארט, ואת נגני האולפן הטובים ביותר של התקופה, קבוצה שכונתה THE WRECKING CREW, שהייתה אחראית לצליל של אמנים כמו הביץ' בויז ופרנק סינטרה. נסמית', המוזיקאי המנוסה בחבורה, לא אהב את העובדה שהם לא מנגנים בעצמם ודחף את חבריו להשתתף בכתיבה ובהקלטות. הסכסוך התפוצץ בפגישה סוערת במלון בוורלי הילס, שבה נסמית' הזועם הנחית אגרוף שריסק את קיר הגבס ואיים על קירשנר: "זה יכול היה להיות הפרצוף שלך!". המרד הוכתר בהצלחה, קירשנר פוטר, ובאלבומם השלישי HEADQUARTERS הם כבר ניגנו בעצמם על כל הכלים.  

ההצלחה הייתה כה גדולה, שכאשר הלהקה יצאה לסיבוב הופעות לקידום הסדרה, הם נחתו מהליקופטר ישירות לרכבת שנסעה לעיירה דל מאר, אשר שמה שונה ליום אחד לקלארקסוויל. על גב הרכבת הם ניגנו את ההופעה הפומבית הראשונה שלהם. "הייתי בן 19, 20", נזכר ג'ונס שנים לאחר מכן, "הכל היה מלא בכיף של יריד, וכך גם שאר החברים".  

אך ימי התהילה הפשוטים והעליזים לא יכלו להימשך לנצח. במרץ 1968, לאחר שתי עונות בלבד, הסדרה הנקייה והמצונזרת יחסית בוטלה. הניסיון שלהם לעבור לקולנוע עם סרט סאטירה פסיכדלי בשם HEAD, שנכתב בשיתוף עם ג'ק ניקולסון הצעיר, נכשל בקופות כישלון חרוץ. הקהל הצעיר שלהם פשוט לא הבין את המהפך האמנותי. בתחילת 1969, פיטר טורק עזב את הלהקה, ובשנת 1971 הסיפור נגמר באופן רשמי. "זו הייתה תופעה ייחודית", אמר טורק ב-1982, "להיות חבר בלהקה שלא הייתה באמת להקה, ובכל זאת הייתה להקה".  

ועוד כמה סיפורים קטנים וטובים לסיום

1963: השיר SHE LOVES YOU של הביטלס מגיע למקום הראשון במצעד הבריטי! השיר שהפיץ בעולם את הצעקה !YEAH, YEAH, YEAH שבר את כל שיאי המכירות והפך לסינגל הנמכר ביותר בבריטניה בכל שנות השישים.  

1968: להקת לד זפלין – שעדיין הופיעה תחת השם THE NEW YARDBIRDS – מקיימת בסטוקהולם שבשוודיה את אחת מהופעותיה הראשונות אי פעם, בסיבוב הופעות שבו גובש הצליל הכבד שישנה את פני הרוק.  

1970: פרסם עיתון מלודי מייקר הבריטי שלהקת פינק פלויד תכתוב מוסיקה לבאלט של הכוריאוגרף הצרפתי רולאן פטי, בכיכובו של רודולף נוראייב. התיכנון המקורי היה לעשות עשר הופעות של הלהקה, מה-1 עד ה-10 ביולי 1971, עם 60 רקדנים ועם תזמורת ובה 108 נגנים. ההפקה עם נוראייב לא יצאה לפועל בסוף, אך פינק פלויד שיתפה פעולה עם פטי בהופעות בלט מיוחדות בצרפת בשנת 1973, שבהן ניגנה על הבמה יצירות כמו CAREFUL WITH THAT AXE, EUGENE ו-ONE OF THESE DAYS.  

1977: נולד בן לפול ולינדה מקרטני. שמו הוא ג'יימס לואיס מקרטני. ג'יימס המשיך בדרכו המוזיקלית של אביו, ניגן גיטרה ותופים באלבומיו של פול FLAMING PIE ו-DRIVING RAIN ופיתח קריירת סולו עצמאית. עדיין, כמו כל ילדי הביטלס - זו בעיה להיות בן של מוסיקאי כה חשוב בעולם ששואף להיות מוסיקאי בעצמו, לא?  

1983: יצא תקליט רביעי ללהקת יו.בי 40 ושמו LABOUR OF LOVE. תקליט זה הפך להצלחה גם בזכות להיטים כגון RED RED WINE (במקור של ניל דיאמונד - אך חברי הלהקה לא ידעו שהמקור הוא שלו עד אחרי שהקליטו את זה לפי גרסת רגאי, משנת 1969, של טוני טרייב) ו-MANY RIVERS TO CROSS וגם CHERRY OH BABY. חברי הלהקה גילו שניל דיאמונד כתב את השיר רק כשהגיעו הצ'קים של התמלוגים! דיאמונד מצדו אהב את הגרסה שלהם כל כך, עד שהחל לבצע את השיר בהופעותיו בעיבוד הרגאיי של יו.בי 40.  

1985: לאחר שלוש שנות שתיקה תקשורתית, פרינס מעניק ריאיון למגזין רולינג סטון. הוא נשאר חמקמק כהרגלו, אך הסביר מדוע נהג להמציא סיפורים על עצמו בתחילת הדרך: "רציתי שהם יתרכזו במוזיקה". הריאיון המרתק התקיים בשיא סיבוב ההופעות של PURPLE RAIN, ובו חשף פרינס מעט מהתפיסה המוזיקלית והרוחנית שמאחורי הגאונות שלו.  

1987: מייקל ג'קסון פותח בטוקיו את סיבוב ההופעות העולמי BAD – סיבוב הסולו הראשון שלו ללא אחיו, ששבר שיאי קהל עולמיים עם למעלה מארבעה מיליון צופים.  

2001: הצהיר קלידן להקת THE BAND, גארת' האדסון, על פשיטת רגל. סוף עצוב ומתסכל עבור אחד מגדולי הקלידנים בתולדות הרוק.

2003: חברי הביטלס הנותרים ויוקו אונו תבעו את חברת APPLE בטענה ש- ITUNES מפרה את זכויות היוצרים שלהם בתור מחזיקי השם במקור. המאבק המשפטי הגיע לסיומו רק בשנת 2007 בהסדר פשרה, שסלל את הדרך לנחיתת השירים של הביטלס בחנות המוזיקה הדיגיטלית בשנת 2010.

2007: הודעה רשמית על מופע איחוד של לד זפלין מרעידה את עולם המוזיקה. הביקוש היה כה היסטרי, עד שהיה צורך להיכנס להגרלה כדי לזכות באחד מ-18,000 הכרטיסים שעמדו למכירה. יותר מעשרים מיליון איש ברחבי העולם ניסו להשיג כרטיס למופע ההיסטורי באולם O2 בלונדון לזכרו של אהמט ארטגון, שבו תפס ג'ייסון בונהאם את עמדת התופים של אביו ג'ון המנוח.  

2011: - גלן קאמבל, שסבל ממחלת אלצהיימר, ביצע את השיר IT`S YOUR AMAZING GRACE, בתוכנית הלילה עם ג'יי לנו. על הבמה הוא הצליח להופיע כשקרא את המילים מהמסך שמולו. הוא רק התחיל אז את סיבוב הופעות הפרידה שלו, שנמשך יותר משנה, עד שמצבו הידרדר עד כדי כך שהוא כבר לא יכל להופיע יותר. רגע אצילי וקורע לב של ענק גיטרה ושירה שנפרד מקהלו בגבורה ובכבוד.  

"תגידו, מי מביניכם הוא פינק?": איך הפכו חברי פינק פלויד את הדיכאון וההתמוטטות הנפשית ליצירת מופת?

ב-12 בספטמבר בשנת 1975 יצא באנגליה האלבום WISH YOU WERE HERE של פינק פלויד. קבלו את הצד האפל יותר של הירח.

אני חייב להודות - התקליט הזה לפעמים מדהים ומהמם אותי ולפעמים מצליח לשעמם אותי. זה מ-א-ד תלוי במצב הרוח בו אני מקשיב לו. אין לי ספק שמדובר באחת מיצירות המופת האווירתיות של הלהקה. זו תמונה מוסיקלית מיוחדת במינה, עם לא מעט רבדים והפתעות. עדיין, זה תקליט שהוא למצב רוח. לפעמים כיף לי עם יצירות שנמתחות יותר מדי - ולפעמים אין לי סבלנות לזה. וכן, היצירה SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND מ-א-ד נמתחת. מצד שני, כשאני בתוך זה - אני רואה שזה מרהיב. כמו להביט מהופנט ביהלום. הכל עניין של איך שמסתכלים על זה באותו רגע. ויכול להיות שאין תקליט שמדגים טוב יותר איך מתוך ייאוש עמוק, ריקנות ושממה יצירתית מוחלטת בוקעת יצירת מופת שמרטיטה את הלב ככה.

פינק פלויד החלו לעבוד על האלבום עם האתגר מעורר הקנאה של מי שאין לו כבר שום דבר להוכיח, כשלצדם מונחים המון שקי כסף שהיו כבדים מכדי לסחוב. זאת בזכות ההצלחה המדהימה של הצד האפל של הירח. הם גם החלו לעלות זה לזה על העצבים, איבדו לחלוטין את התשוקה ואת ההתרגשות של הופעות חיות אך משכו קהל המוני ומגוון, שחלק ניכר ממנו נראה כמי שאינו מבין כלל את מהות הלהקה ואת הדרך המפרכת והסיזיפית שהיא עשתה אל הפסגה. המכונה של תעשיית המוזיקה דרשה, מנגד, שהחבר'ה ייצרו תקליט נוסף – והם כמעט אמרו לא, כשהם שוכחים לרגע שהם קודם כל אמנים. העיתונאי ניק קנט כתב אז ב-NME שהלהקה איבדה את זה לחלוטין, וחברי הלהקה כמעט האמינו לו, תוך שהם מוכיחים כמה העור שלהם דק ורגיש לביקורת.

עוד לפני שהם התעשתו והחלו להקליט ברצינות, הם ניסו להקליט פרויקט ממש ביזארי בשם HOUSEHOLD OBJECTS – ניסיון עיקש לייצר מוזיקה בלי כלי נגינה כלל, רק בעזרת גומיות, סלוטייפים, מחבתות וכוסות יין. הם שרפו על השטות הזו חודשים יקרים עד שזרקו את העניין לפח. אבל היו להם גם שלדים של מוזיקה חדשה שהם כבר בחנו בהופעות חיות. כמעט כמו מתוך הליכה מתוך שינה, הם לקחו את הרצועות הללו לאולפן והחלו להתנהג כמו להקה מקליטה, שעושה מה שאומרים לה לעשות. SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND היה אחד מאותם שירים. ולמרות המחסור הניכר בחומרים, שני שירים נוספים, YOU GOTTA BE CRAZY ו-RAVING AND DROOLING, הושלכו לערימת המגירה כדי להגיח מאוחר יותר באלבום ANIMALS תחת השמות DOGS ו-SHEEP.

בעבודתם באולפני אבי רואד מאמצע אחר הצהריים ועד השעות הקטנות של הלילה, במהלך רוב המחצית הראשונה של 1975, נראה היה שחברי הלהקה בעיקר לא עושים כלום במשך פרקי זמן ארוכים – משחקים בהטלת חצים ללוח, משתכרים, ומנסים לגרום לניק מייסון לגלות שמץ של עניין בזמן שהיה שקוע כולו בהליכי הגירושין מאשתו לינדה. כתיבה ושכתוב, מחשבות, עשיית הדברים שאמנים בשר ודם עושים, פקפוק עצמי וחישוב טקטיקות – כולם הפכו לתחליף לברקים של השראה. רוג'ר ווטרס ננעל על רעיון ההיעדרות כנושא המרכזי של התקליט, וכך העניק קונספט לאלבום של הלהקה. אך הקונספט של WISH YOU WERE HERE, כפי שהתגבש לבסוף, היה חופשי ולא נוקשה, ולעתים קרובות אלו הקונספטים הטובים ביותר.

אז SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND מצליח בצורה מבריקה לספר את הסיפור העז של קריסתו המוחלטת של סיד בארט. רוג'ר מאחל שסיד יהיה שם למען טובתו של סיד עצמו. לא סתם ראשי התיבות של היצירה הזו הם SYD, נכון? צליל הרקע המרחף בפתיחת SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND נלקח ישירות מאותו סשן ניסיוני קודם ללא כלי נגינה, שבו הם העבירו אצבע רטובה על שולי כוסות יין מלאות מים כדי להפיק צליל מתמשך, ואז שילבו את הצליל הזה יחד עם הסינטיסייזר של ריצ'רד רייט. השילוב הזה יוצר אווירה שמימית שמהפנטת מהשנייה הראשונה.

וכאן בדיוק מתרחש אחד הרגעים המצמררים, ההזויים והקורעים ביותר בתולדות המוזיקה. ב-5 ביוני 1975, בזמן שהלהקה עבדה על המיקס הסופי של SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND, נכנס לפתע לאולפן אדם כבד משקל, קירח לחלוטין, ללא גבות, לבוש מעיל גשם לבן ומחזיק שקית ניילון. הוא עמד שם ולחברי הלהקה לקח זמן רב לקלוט שזהו סיד בארט בכבודו ובעצמו – מנהיגם המייסד והגאון הפסיכדלי לשעבר, שאליו בדיוק הוקדש השיר שהתנגן ברמקולים! כשהחבר'ה הבינו מי עומד מולם, הם פרצו בבכי. הטרגדיה וההיעדרות קיבלו לפתע פנים בשר ודם.

והשיר WISH YOU WERE HERE, לעומת זאת, נתון לכל מיני פרשנויות. המונים שרים אותו כאילו מדובר בתפילה דתית, אבל לא יודעים על מה זה באמת. אבל מה זה באמת משנה? המנגינה קליטה? הביצוע יפהפה? העיבוד נגיש? זה מספיק. האמת? גם אני לא בטוח על מה השיר הזה באמת. זה אולי היופי האניגמטי שלו. את הרעשים של כוונון הרדיו בפתיחת השיר הקליט דייויד גילמור ישירות מהרדיו בתוך מכונית השברולט קורבט שלו! והכנר סטפן גרפיאלי הקליט סולו כינור עדין לשיר באולפן הסמוך תמורת 300 ליש"ט, אך הוא נבלע כמעט כליל במיקס הסופי ורק עשרות שנים מאוחר יותר נחשף הטייק שלו למעריצים.

אז התקליט נפתח ומסתיים ב-SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND מעצים את תחושת הקונספט החסר. ושיר הנושא נמצא בצד ב', במקום אסטרטגי מעולה. ועטופים בתוך כל התחבושות הללו נמצאים שני שירים שמתקשרים לסיד בארט באופן קלוש בלבד, אך מתחברים בעוצמה רבה לרעיון ההיעדרות – הלהקה שנפקדת זה מחייו של זה, נעדרת רעיונות, מופיעה על הבמה בהיסח דעת מתוך אוטומט, מנותקת מהחיים הרגילים ונעדרת מבחינה נפשית באולפן ההקלטות. גם WELCOME TO THE MACHINE וגם HAVE A CIGAR הם שירי מסרים ארסיים שכוונו ישר לבטן הרכה של תעשיית המוזיקה. הראשון נשען על מקצבים מכניים וסינטיסייזרים רושפים, והשני מספק מנת רוק מחוספסת של אנשי עבודה, כשהזמר האורח רוי הארפר פולט את המשפט האלמותי שנטען כי נאמר לחברי פינק פלויד בפגישות עם אנשי חברת התקליטים: "דרך אגב, מי מכם הוא פינק?".

יש כאן פרט היסטורי שחשוב לדייק בו: דייוויד גילמור סירב לשיר את HAVE A CIGAR כיוון שחשב שהטקסט ציני ובוטה מדי, אך הסיבה שרוי הארפר נקרא לדגל הייתה שווטרס פשוט קרע את מיתרי קולו באולפן בעת ששר את SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND ולא היה מסוגל להגיע לגבהים הנדרשים. הארפר בדיוק הקליט באותם ימים את אלבומו HQ באולפן 3 הצמוד באולפני אבי רואד (בו גילמור התארח), נכנס פנימה והביא ביצוע פגז – עובדה שווטרס התחרט עליה שנים רבות לאחר מכן.

בסופו של דבר, WISH YOU WERE HERE – שהוא אולי המיני-אלבום בן ארבעה שירים הארוך בעולם (אם כי בפועל מדובר בחמש רצועות רשמיות, כיוון ש-SHINE ON פוצל לשני חלקים עצמאיים לחלוטין שפותחים וסוגרים את האלבום) – זכה להצלחה מסחרית מסחררת. . וכן, זה היה התקליט האחרון שבו הלהקה תפקדה כדמוקרטיה כלשהי. לכן אני רואה בו את התקליט האמיתי האחרון של פינק פלויד.

ועטיפת האלבום האייקונית בעיצובו של חברת HIPGNOSIS מעלה שאלות רבות: מה קורה שם? למה האיש הזה עולה באש? איפה הם נפגשים? היה זה פעלולן אמיתי בשם רוני רונדל, שהועלה באש 15 פעמים עד שהרוח שינתה כיוון ונטען כי שרפה לו את השפם! הכל אמיתי לגמרי, בלי שום פוטושופ. אז במה מדובר פה? כנראה בהיעדר אלמנט הכאב. כלומר, הקונספט הוא שאלמנט כלשהו חסר בתמונה המלאה - ממש כמו הקונספט של התקליט. ישנם גם הניואנסים הקטנים שקל לפספס: שולי התצלום שנשרפים וזולגים החוצה מהמסגרת; ובגב התקליט – איש בחליפה ללא גוף ופנים, שנמצא בתוך מדבר שומם ומחזיק תקליט שקוף במקום תקליט זהב, כשהחול זולג דרך קרע בשוליים הלבנים. זהו דימוי קודר אך ברור להחריד של תחושת הריקנות והשחיקה בלהקה מצליחה.

ברור שהאלבום מפגין חמלה גדולה כלפי סיד בארט. חברי הלהקה התגעגעו אליו וחשבו שהוא גאון. הם היו חברי ילדות שלו, והעובדה שכבר לא היה איתם העציבה אותם עד עמקי נשמתם. למרבה הצער, חומרים פסיכואקטיביים ובעיות נפשיות הכריעו אותו, והדבר משתקף היטב במילים. איזו מחווה טובה יותר יכולה להיות מאשר סוויטה מוזיקלית מפוארת? כאשר סיד הוזז הצידה, הדינמיקה החדשה הפכה למאבק בין ווטרס לגילמור – אש וקרח שנאבקים על השליטה. במבנה שנבנה מחדש, האלבום הזה היה האחרון שבו המתח היצירתי ביניהם עבד לפני שהפך להרסני ומשתק. ובכלל, יכול להיות שהחברים חשו אשמה אדירה אז שסיד, האיש שהעלה אותם למעלה בהתחלה, הועף מהלהקה על ידם ככה פתאום בשנת 1968?

ווטרס הודה בראיונות שברגע שכל השאיפות מתממשות והתקליט "הצד האפל של הירח" מגיע למקום הראשון בבילבורד, מגלים שההצלחה לא באמת משנה את איך שאתה מרגיש מבפנים: אם היית אדם מאושר קודם, תישאר כזה, ואם לא – שום הצלחה חומרית לא תשנה זאת. הוא הרגיש סלידה עמוקה מההיסטריה של הקהל באצטדיונים באמריקה ומהפער הבלתי נסבל שבין אמנות לתעשיית המיליונים. הניכור והשיתוק היצירתי שליוו את תחילת 1975 נבעו מכך שאיש לא הישיר מבט אל חברו. הכל נעשה מכני. ווטרס הבין שהדרך היחידה להציל את הפרויקט היא לכתוב על מה שקורה להם באותו רגע ממש: העובדה שהם לא באמת נוכחים שם, אלא שוהים שם רק מכוח ההרגל של "להיות פינק פלויד". מבחינתו, דמותו של סיד בארט סימלה בדיוק את מי שנכנע ללחצים המוחצים של החיים ושל הרוק ובחר בנסיגה מוחלטת כדרך ההתמודדות היחידה. נו, זו דרך רומנטית שלו להסתכל על זה...

הנה קטע מביקורת של העיתון רולינג סטון, שפורסמה מיד לאחר צאת האלבום: "ללא פינק פלויד לא היו לנו להקות מדע בדיוני כמו HAWKWIND, CAN, AMON DUUL II ודומותיהן. פינק פלויד היו הראשונים שחקרו את מרומי התודעה באמצעים כימיים. הצלחתה המסחרית של הלהקה הוכחה כבר באלבומם הקודם, THE DARK SIDE OF THE MOON. בשלב זה, האלבום ההוא כבר נמכר בכשישה מיליון עותקים ברחבי העולם, כמחציתם בארצות הברית בלבד. העיכוב בהוצאת האלבום הנוכחי התפרש בקרב הקהל הרחב כחשש פרנואידי של הלהקה להוציא יצירה שתתחרה במאסטרפיס שלה. אם זו אכן הייתה הסיבה לעיכוב, הרי שהיא התממשה באלבום הזה.

להקת פינק פלויד אינה מתהדרת בווירטואוזיות. היא משתמשת באותם שלושה אקורדים שרבים אחרים משתמשים בהם, ומומחית בלהפוך אלמנטים פשוטים, באופן מניפולטיבי, לגרנדיוזיים. אחד הגורמים להצלחת האלבום הקודם היה היכולת להבליט את מגבלות הנגינה של חברי הלהקה ולהפוך אותן לכדי שלם הגדול מסך חלקיו. דייוויד גילמור, הנגן המוכשר בחבורה, לא מצליח באלבום החדש להימנע מלנגן קטעים שנשמעים כאילו נוצרו תחת אצבעותיו ולא נהגו בראשו. שיר הנושא באלבום הוא המוצלח ביותר, אך רק עד שהלהקה כולה מצטרפת לנגינה, ואז הוא נופל. אחרי ההישגים שאליהם הגיעה הלהקה עד כה, מפתיע לגלות כיצד היא משתמשת בשיר הזה בעיבוד ובנגינה פשטניים מדי.

להקת פינק פלויד מצליחה לטשטש את מגבלותיה בעזרת טריקים אולפניים רבים. השיר SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND הוא קטע חשוב, כיוון שהוא נכתב על סיד בארט, מנהיגהּ לשעבר של הלהקה שאיבד את שפיותו. אך נראה שגם הלהקה עצמה איבדה כאן את דרכה; היא הייתה יכולה לשיר על אחיו של רוג'ר ווטרס שקיבל דוח חניה, והשיר היה נשמע אותו הדבר. האלבום עוסק בתעשיית המוזיקה, שרמסה וריסקה את סיד בארט. הם אף הביאו להקלטות את הזמר רוי הארפר, אמן לא מוכר יחסית, שנראה כי גם הוא נרמס תחת גלגלי התעשייה. כאשר אתה בא לדבר על המכונה התעשייתית הגדולה, אך אינך מצליח לשמר את אנושיותך, הרי שאתה לכוד בתוכה. וזה בדיוק מצבה של פינק פלויד".

גם בעיתון מלודי מייקר לא התרשמו בזמנו מהאלבום, כפי שנכתב שם בביקורת: "לא משנה מאיזה כיוון ניגשים לאלבום הזה, הוא נשמע לא משכנע, מגוחך בכנותו, ומפגין חוסר דמיון משווע בכל רגע".

מצד שני, בעיתון הבריטי NME דווקא אהבו: "במקום שבו THE DARK SIDE OF THE MOON היה שטוח, מרוחק, חסר כיוון ומאובן – האלבום החדש מדויק ומלודי מאוד".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.