רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-12 בספטמבר (12.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אפילו בהתחלה קראו לנו כולם 'עובדי השטן'. אני לא חושב שהיה לנו דימוי שטני. היה לנו שם אפל, אך השירים עצמם לא באו לקדם שטניות. אני גדלתי בבית קתולי והאמנתי בישו ואלוהים. בגיל 17 התחלתי לחקור קצת את נושא השטן - מתוך סקרנות כתחביב בלבד. בגלל שאני כתבתי את מילות שירי הלהקה - הנושא הזה חילחל פנימה, אבל מבחינתי אני כתבתי את המילים כאזהרה נגד השטן" (גיזר באטלר, הבסיסט של להקת בלאק סאבאת)

המפלצות של בואי שבלעו את שנות השבעים. ב-12 בספטמבר בשנת 1980 יצא האלבום SCARY MONSTERS... AND SUPER CREEPS של דייויד בואי.

הלוח הראה 12 בספטמבר 1980. עשור חדש הפציע, ושנות השבעים הסוערות, שהיו מגרש המשחקים הפרטי של דייויד בואי, נראו כמו זיכרון רחוק. אחרי מסע אוונגרדי בברלין עם טרילוגיה של תקליטים שהקדימו את זמנם אבל לא ממש מילאו אצטדיונים, העולם עצר את נשימתו. מה יעשה עכשיו זיקית הרוק? התשובה הגיעה בצורת תקליט אחד, יצירת מופת נוירוטית ומבריקה בשם SCARY MONSTERS... AND SUPER CREEPS, שהיוותה לא רק סיכום מושלם לעשור שחלף אלא גם יריית הפתיחה לעשור בו יהפוך לכוכב הגדול בעולם.

עשר שנים לאחר צאת התקליט, בואי עצמו הודה בראיון נדיר של כנות: "התקליט הזה תמיד היה עבורי משהו טהור. בתקליט הזה ביקשתי להוציא ממני את תחושת אי הנעימות שהייתי שרוי בה". ובכן, אם ב"אי נעימות" הוא התכוון לחרדות, פרנויה, זיכרונות מעורפלים מסמים ומאבקי אגו, הרי שהוא הצליח להפוך את כל אלו לזהב טהור. התקליט לא רק ניקה לו את הראש, אלא גם החזיר אותו היישר אל צמרת מצעדי המכירות, מקום שלא ביקר בו מאז אמצע העשור הקודם. פתאום, האיש שהתנסה במוזיקת אמביינט אפלה עם המפיק בריאן אינו חזר להיות אליל פופ נגיש, אך כזה שלא שכח את הניסיוניות והמורכבות שאפיינו אותו.

אבל מאחורי הקלעים, הסיפור היה מורכב הרבה יותר, וכלל דרמה משפטית ורצון עז לנקמה קטנה ומתוקה. בסוף שנות השבעים, בואי עדיין רתח על מנהלו לשעבר, טוני דפרייס. השניים נפרדו בטונים צורמים בשנת 1976 לאחר שבואי טען כי דפרייס ניהל את עסקיו בחוסר שקיפות משווע שגרם לו נזקים כלכליים אדירים. פסק הדין הכריח את בואי לשלם לדפרייס אחוזים נכבדים מתמלוגיו העתידיים. באופן אירוני, התקליטים הניסיוניים והפחות מסחריים של תקופת ברלין לא הכניסו לכיסו של דפרייס סכומים משמעותיים, עובדה שגרמה לבואי קורטוב של נחת. אבל הסכם התמלוגים המעיק היה בתוקף עד ה-30 בספטמבר 1982. בואי, איש עסקים ממולח לא פחות מאמן פורץ דרך, נשך שפתיים, הביט בלוח השנה והבין שהגיע הזמן לחזור לעניינים, ובגדול.

כדי להבטיח את ההצלחה, הוא כינס סביבו נבחרת חלומות של נגנים וחברים ותיקים. הגיטריסט הנאמן קרלוס אלומאר היה שם, ולצדו הגיטרה המסורית והצורמנית של רוברט פריפ מקינג קרימזון. אפילו רוי ביטן, הפסנתרן המהדהד מלהקת האי סטריט בנד של ברוס ספרינגסטין, הגיע לתרום את חלקו. וכאילו זה לא מספיק, גם פיט טאונסנד מלהקת המי ניגן גיטרה בשיר BECAUSE YOU'RE YOUNG. במקביל, בואי לקח על עצמו אתגר מסוג אחר לגמרי: התפקיד הראשי במחזה "איש הפיל" בברודווי. הוא סיים את ההקלטות הראשוניות, קפץ לניו יורק לככב על הבמה בהצלחה מסחררת, וחזר לאולפן באפריל 1980 כאדם אחר. החוויה התיאטרלית והעיסוק בדמות המעוותת והטרגית השפיעו עליו עמוקות, והוא ניגש אל המיקרופון עם עוצמה ופגיעות שלא נשמעו בקולו קודם לכן.

באוגוסט 1980, חודש לפני צאת התקליט המלא, העולם שמע את התוצאה. הסינגל ASHES TO ASHES שוחרר והפך להמנון מיידי. זה היה יותר מסתם שיר. בואי חזר אל הדמות המיתולוגית שיצר ב-1969, מייג'ור טום, האסטרונאוט האבוד מ-SPACE ODDITY. אבל מייג'ור טום של 1980 לא היה גיבור חלל רומנטי, הוא היה "נרקומן, תקוע בגבהים של שפל, שולח לנו מסרים מהחלל". רבים ראו בכך את האוטוביוגרפיה הכי חשופה שבואי כתב אי פעם, וידוי פומבי על מאבקיו בהתמכרות ובשדים הפנימיים שלו. השורה החותמת את הפזמון, "אמא שלי אמרה שכדי לעשות את הדברים, עדיף שלא תתעסק עם מייג'ור טום", הייתה קריאה ברורה לעזוב את העבר מאחור ולהתקדם הלאה.

באופן מפתיע, ההשראה למלודיה הנוגה הגיעה משיר ילדים בשם INCHWORM, אותו שר דני קיי בסרט משנת 1952. בואי הסביר: "יש בשיר הזה אלמנט של חריזת ילדים, ועם זאת משהו כל כך עצוב ונוקב. זה החזיר אותי למחשבות הטהורות והעצומות שיש לך כילד". המפיק הנאמן, טוני ויסקונטי, נדהם: "ציפינו לעוד משהו בסגנון התקליטים הקודמים, ולפתע עמד בפנינו שיר פופ מושלם, עם בית ופזמון מתוקים, שבתוכם הוא פשוט הורג את מייג'ור טום". הקליפ שליווה את השיר, שהיה בזמנו אחד היקרים ביותר שהופקו אי פעם, עם דמותו של בואי בבגדי ליצן פיירו על רקע נוף סוריאליסטי, הפך לאחד מסמלי עידן ה-MTV. ולא, למרות מה שנטען, האישה המבוגרת שבסוף הקליפ הזה נראית הולכת עם בואי על חוף הים אינה אמא שלו האמיתית.

התקליט עצמו נפתח ונסגר בצליל של סרט ישן המסתובב במקרנה, כאילו כל היצירה היא סרט שרץ בתוך מוחו של בואי. שיר הפתיחה, IT'S NO GAME (PART 1), תוקף את המאזין עם קריינות זועמת ביפנית וצרחותיו של בואי, תזכורת לכך שהצד הפרוע שלו עדיין חי וקיים. להיט נוסף מהתקליט, FASHION, היה עקיצה סאטירית ומבריקה לעולם האופנה והמועדונים. בואי רמז בצורה לא מוסתרת לקשר בין צעידה על מסלול הדוגמנות לבין צעדת אווזים צבאית. הייתה זו גם דרכו להתמודד עם הערות פרו-פשיסטיות שנויות במחלוקת שהוא עצמו אמר באמצע שנות השבעים, בתקופה שאותה תיאר מאוחר יותר כאפופה בקוקאין. איזה מהלך מבריק, להשתמש דווקא באופנה, התחום שבו הוא נחשב למלך הבלתי מעורער, כדי לבקר את עצמו ואת החברה כולה.

אז SCARY MONSTERS היה הצומת המושלם בקריירה של דייויד בואי. הוא היה נגיש מספיק כדי לכבוש מחדש את המצעדים, מורכב מספיק כדי לרצות את המבקרים, ואישי מספיק כדי לשמש לו טיפול פסיכולוגי פומבי. זה היה התקליט שסגר סופית את הדלת על שנות השבעים והוכיח שבואי, המפלצת המפחידה והיצור העל-טבעי, תמיד יהיה צעד אחד לפני כולם.

בביקורת בעיתון NME נכתב בזמנו: "בואי מתקשר עם הקהל בכנות כובשת, ומשכנע שפסימיות מנומקת עדיפה על אופטימיות מזויפת בכל הנוגע ליצירה. זהו אלבומו של דיוויד הריאליסט". במלודי מייקר נכתב: "זהו אלבום עם הסאונד של ברלין, לצד גישה מרוככת יותר".

בביקורת שפורסמה ברולינג סטון נכתב: "בסרטו של ניקולס רואג, 'האיש שנפל לכדור הארץ', ישנה סצנה שבה דיוויד בואי, המגלם חוצן פגיע, צופה בריכוז באלימות הטקסית והגדולה מהחיים של הופעת קאבוקי. הסצנה הזו – האופן שבו בואי נדהם תחילה ואז נעלם בפתאומיות, כאילו שבע וראה מספיק – מהדהדת בראש בזמן ההאזנה ל'מפלצות מפחידות'. באלבומיו המוקדמים, בואי הציג את עצמו כאמן הבוחן את עצמו תחת זכוכית מגדלת. האסתטיקה שלו התאפיינה בריחוק. השילוב בין האופן שבו טיפח את האגדה סביבו, נטייתו להאדרה עצמית וסירובו לחשוף את המנגנונים מאחורי יצירתו, גרם לרבים לפרש לא נכון את שינויי הפרסונה שלו.

'מפלצות מפחידות' מציג את ניסוייו של דיוויד בואי עם בריאן אינו כתהליך של למידה מחדש: בואי התאמן במחנה האימונים של האוונגרד המוזיקלי, רכש אוצר מילים סינתטי נוסף, והתוצאה הייתה תרגילים מינימליסטיים ונטולי יומרות, שהפכו לחלק מעבודותיו הטובות ביותר.

דיוויד בואי תמיד השתמש בריחוק כאמצעי לשימור עצמי, אבל כעת הוא מתמודד עם ההשלכות, כשהניכור הופך לא רק לרעיון מופשט אלא לקוד שניתן לחיות לפיו. שיר ההמשך לספייס אודיטי, ASHES TO ASHES, הוא כתב האישום העצמי המפורש ביותר של בואי. באופן שמשקף את רוח התקופה, מייג'ור טום – הגיבור האסקפיסטי – הפך לנרקומן שמרחף בחלל, נאחז בגאוותו ובפנטזיה כי 'יישאר נקי הלילה'. אף על פי שהדימוי מצמרר, קשה לראות ב'אפר לאפר' יותר מאשר עיסוק עצמי מעוות. מוצלח יותר הוא השיר FASHION, פרודיה נוקבת ועמוסת אירוניה על פשיזם סגנוני ("אנחנו כיתת הגאונים / ואנחנו מגיעים לעיר / ביפ ביפ"). המנגינה קליטה מספיק כדי להפוך ללהיט רחבות, מה שרק מוכיח את טענתו של בואי.

איש אינו חסין כאן. למייג'ור טום אין גאולה. ההומוסקסואלים אינם יכולים להציל את חבריהם – או אפילו את זהותם הייחודית. הדוגמנים ב-FASHION אינם יכולים להפסיק לצעוד. ואכן, הילדים ב-BECAUSE YOU'RE YOUNG אפילו לא יכולים להבחין ביניהם. אז לאן הולכים כשהתקווה אבדה? באלבומו הבא, בואי עוד עשוי לצאת למסע חיפוש, אבל בתקליט הנוכחי הוא 'אוכל את צעיריו'".

מותו של האיש בשחור. ב-12 בספטמבר בשנת 2003 מת ג'וני קאש, בגיל 71. האיש שהיה אגדה אמיתית.

מותו לא הגיע כהפתעה גמורה. בשנים שקדמו לכך, סבל קאש מהפרעה אוטונומית נוירופתית, מצב רפואי מורכב שפגע במערכת העצבים שלו והפך אותו פגיע במיוחד לדלקות ריאות חוזרות ונשנות. אך המכה האמיתית, זו שרבים מאמינים ששברה את רוחו, הגיעה ארבעה חודשים בלבד קודם לכן. אהבת חייו, שותפתו לחיים ולבמה, הזמרת והיוצרת המוכשרת ג'ון קרטר קאש, נפטרה בגיל 73 מסיבוכים של ניתוח לב. חבריו סיפרו שהאור כבה בעיניו באותו היום, והלב הענק פשוט לא עמד בזה.

כדי להבין את המוזיקה של ג'וני קאש, צריך לחזור אחורה, אל שדות הכותנה הלוהטים של ארקנסו בתקופת השפל הגדול. הוא נולד למשפחה ענייה, וחייו המוקדמים היו פסקול של עבודה קשה: קטיף כותנה תחת שמש קופחת, כריתת עצים והנחת פסי רכבת. שם, בין העובדים הפשוטים, הוא ספג את הסיפורים, את הכאב ואת התקווה הקטנה שהפכו מאוחר יותר לחומרי הגלם של יצירתו. המוזיקה שלו לא הייתה המצאה, היא הייתה עדות. היא נשמעה כמו החיים עצמם, מחוספסת, כנה ונטולת פילטרים.

באמצע שנות החמישים, הוא נכנס בדלת של אולפני סאן בממפיס, אותו מקום קדוש שבו התחיל הכול. שם, תחת ניצוחו של המפיק סם פיליפס, הוא הפך לחלק מרביעייה היסטורית שכללה את אלביס פרסלי, ג'רי לי לואיס וקארל פרקינס. יחד, הם לא רק יצרו מוזיקה, הם המציאו את הרוק'נ'רול. עם הגיטרה האקוסטית שלו וסאונד ה-BOOM CHICKA BOOM הייחודי של להקתו, קאש פרץ עם להיט ענק כמו I WALK THE LINE, שיר שהגדיר מחדש את הגבולות בין קאנטרי, פולק ורוק צעיר ומרדני. השפעתו הייתה כה עצומה, עד שבשנת 1992, 12 שנים אחרי שכבר נכנס להיכל התהילה של מוזיקת הקאנטרי, הוא זכה לכבוד וצורף גם להיכל התהילה של הרוק'נ'רול, הוכחה ניצחת למקומו כאחד החלוצים.

קאש היה הרבה יותר מזמר של להיטים. הוא היה המשורר של אמריקה העובדת, הפועלת והשקופה. שיריו היו כרוניקות על חייהם של כורי פחם, חקלאים שנושלו מאדמתם, בוקרים בודדים, פועלי רכבת ואסירים החולמים על חופש. הוא היה אמן קונספטואלי עוד לפני שהמציאו את המונח. בתקליטים כמו RIDE THIS TRAIN משנת 1960, BLOOD, SWEAT AND TEARS מ-1963, ותקליט המחאה הנוקב על מצוקת האינדיאנים BITTER TEARS מ-1964, הוא יצר יצירות שלמות שסיפרו סיפור גדול וחשוב.

אחד השירים המזוהים איתו ביותר, FOLSOM PRISON BLUES, שכתב זמן קצר לאחר שחרורו מחיל האוויר, טבע את דמות הפושע בעל הלב הטוב והחרטה. כשהוא שר בקול הבריטון העמוק והרועם שלו "אני שומע את הרכבת מגיעה, מתגלגלת סביב העיקול, ולא ראיתי את אור השמש, אני לא יודע מתי, אני תקוע בכלא פולסום והזמן ממשיך להתגלגל", קשה היה שלא להאמין לו. האמת, כמובן, הייתה קצת פחות דרמטית. קאש בילה בסך הכול לילה אחד במעצר באל פאסו, בגין החזקת כדורים ממריצים שהיו חוקיים עם מרשם. אבל הוא לא היה צריך להיות אסיר כדי להבין את נשמתו של האסיר. הוא שר על חוטאים המחפשים גאולה, כי הוא עצמו נלחם בשדים הפנימיים שלו כל חייו.

שנות השישים, שהיו שנות פריחה אמנותית, היו גם שנים של הרס עצמי. לחץ ההופעות, הנסיעות הבלתי פוסקות והנטייה הטבעית שלו למלנכוליה, דרדרו אותו לתלות קשה באמפטמינים וברביטורטים. הוא החל להחמיץ הופעות, התנהגותו הפכה בלתי צפויה, ונישואיו הראשונים לויויאן ליברטו התפרקו.

האור בקצה המנהרה הייתה ג'ון קרטר, שאף כתבה את להיטו RING OF FIRE. היא הייתה בת למשפחת המלוכה של מוזיקת הקאנטרי וראתה את האיש שמאחורי ההתמכרות. היא ומשפחתה עטפו אותו, שכנעו אותו להיכנס לגמילה ועזרו לו לגלות מחדש את אמונתו הנוצרית העמוקה. ב-1968 הם נישאו, ומאז היו בלתי נפרדים, דוגמה ומופת לזוגיות של אהבה, תמיכה וגאולה.

הקריירה שלו ידעה עליות ומורדות בשנים שלאחר מכן, אך התפנית המדהימה ביותר הגיעה ב-1994. המפיק המבריק, ריק רובין, שהיה מוכר בעיקר מעבודתו עם ענקי היפ הופ ומטאל כמו הביסטי בויז וסלייר, החתים את קאש המזדקן לחברת התקליטים שלו. התוצאה הראשונה, התקליט AMERICAN RECORDINGS, הייתה יצירת מופת. קאש, חמוש בגיטרה אקוסטית בלבד, הקליט תקליט חשוף, אינטימי וכואב, שכלל גרסאות כיסוי לשירים של אמנים צעירים ממנו בהרבה, כמו טום וייטס ולאונרד כהן. התקליט אולי לא מכר המונים בהתחלה, אבל הוא זיכה אותו בפרס גראמי והציג אותו לדור חדש של מאזינים.

התחייה המשיכה עם התקליט UNCHAINED והגיעה לשיאה עם סדרת התקליטים שהקליט ממש עד סוף חייו. הקהל גילה מחדש את העוצמה שבקולו, קול שנסדק עם השנים אך רק קיבל עומק ומשמעות. הרגע שסימל יותר מכל את חזרתו לפסגה היה גרסת הכיסוי המצמררת לשיר HURT של להקת ניין אינץ' ניילז. בקליפ, שצולם חודשים ספורים לפני מותו, נראה קאש שברירי, מביט לאחור על חייו במבט מפוכח, כואב וחסר רחמים. זה היה הרקוויאם שלו, הצוואה האמנותית שהותיר אחריו.

שנים חלפו והרכבת של ג'וני קאש עדיין דוהרת. קולו ממשיך להדהד, מספר את הסיפור הנצחי על מאבק, על חטא, על אהבה ועל החיפוש המתמיד אחר הגאולה. האיש בשחור אולי נדם, אבל המוזיקה שלו חיה ובועטת מתמיד.

צלילים מהעבר האפל של הסטונס. ב-12 בספטמבר בשנת 1969 יצא אוסף שירים פנטסטי לרולינג סטונס ושמו THROUGH THE PAST DARKLY.

הימים היו ימי סוף הסיקסטיז, תקופה של תהפוכות תרבותיות וזעזועים פנימיים בעולם הרוק. והרולינג סטונס, איך לא, היו בלב הסערה. חודשיים בלבד לפני צאת התקליט, ב-3 ביולי 1969, נמצא בריאן ג'ונס, המייסד, הגיטריסט והנשמה הנסיונית של הלהקה, מת בבריכת השחייה באחוזתו. מותו הטרגי, בגיל 27 בלבד, לא היה הפתעה גמורה לאלו שעקבו אחר הידרדרותו והתמכרותו לסמים, אך הוא היווה סיום אלים וצורם לפרק הראשון והמכונן בתולדות הלהקה. ג'ונס, האיש שנתן ללהקה את שמה, שהכניס צלילים אקזוטיים של סיטאר ומרימבה כמו גם מלוטרון לרוק שלהם, כבר היה במידה רבה מחוץ לתמונה. המאבקים הפנימיים, השדים האישיים וההתמכרויות הרחיקו אותו מהתהליך היצירתי. ביוני אותה שנה, חודש לפני מותו, הוא כבר לא היה חבר בלהקה באופן רשמי.

אל הוואקום שהותיר נכנס גיטריסט צעיר ומוכשר להפליא בשם מיק טיילור, שנגינתו הווירטואוזית והמלודית הבטיחה לקחת את הלהקה למחוזות חדשים. ואכן, העולם כולו כבר ידע על השינוי בהרכב. אך עטיפת התקליט, בצורתה המתומנת והלא שגרתית, שימשה כתזכורת חזותית ופוצעת לפרידה. חמשת חברי הלהקה, כולל ג'ונס, מביטים ממנה במבטים ריקים המרמזים על הסדקים שנפערו בלהקה עצמה. זהו צילום קבוצתי אחרון, גם אם סמלי, שמגביר את תחושת הגעגוע וההחמצה.

שם התקליט, THROUGH THE PAST, DARKLY, הוא מחווה מתוחכמת לסרטו של הבמאי השבדי אינגמר ברגמן, "מבעד לזכוכית האפלה" (THROUGH A GLASS DARKLY) משנת 1961. הבחירה בשם הזה לא הייתה מקרית. היא שיקפה את המצב הנפשי של הלהקה – התבוננות פנימית כואבת, הרהור על הצדדים האפלים והמורכבים של החיים, וניסיון להבין את הדרך שעשו עד כה מבעד למסך עכור של טרגדיה ותהילה.

למרות הנסיבות העצובות, התקליט היה הצלחה מסחרית מסחררת. הוא המריא לראש המצעדים בבריטניה ובארצות הברית והוכיח שהקסם של הסטונס לא רק שלא פג, אלא אולי אף התעצם בתוך הכאוס. הוא יצא בתקופה שסימנה את חזרתה של הלהקה לבמות אחרי הפסקה של שנתיים, שיאה היה בהופעת הענק החינמית בהייד פארק בלונדון ב-5 ביולי, יומיים בלבד לאחר מותו של ג'ונס. מה שתוכנן במקור כהופעת בכורה חגיגית למיק טיילור, הפך באחת לאירוע פרידה פומבי ומרגש מבריאן ג'ונס, כשמיק ג'אגר מקריא שיר לזכרו ואלפי פרפרים לבנים מופרחים לאוויר (ורבים מהם נוחתים לקרקע ומתים). התקליט היה, אם כן, פסקול מושלם לאותו רגע מכונן: מבט נוסטלגי לאחור וצעד נחוש קדימה. סוף של מסע אחד, ותחילתו של מסע אחר, חשמלי לא פחות.

בעטיפה הפנימית של התקליט, שנחתכה גם היא בצורת מתומן, הודפסה מחווה אישית ונוגעת ללב לג'ונס, ציטוט שביקש מהעולם לזכור אותו כפי שהוא היה: "כשאתם רואים, זכרו אותי, והישארו לי בראש. תנו לכל העולם להגיד מה שהם יכולים לדבר עלי, כפי שאתם מוצאים לנכון".

מגזין המוזיקה האמריקני רולינג סטון לא חסך בשבחים בביקורת שפורסמה בזמן אמת: "זהו אחד מתקליטי המסיבות הגדולים ביותר. כל הקטעים הם מועדפים, כולם נהדרים – רוק'נ'רול רועש, קשוח ונוצץ. גם אם יש לכם כבר כל שיר ושיר, סביר להניח שהם מעולם לא נשמעו טוב יחד כפי שהם נשמעים על התקליט הזה. אם הסטונס באמת עוברים את העבר באפלה, הם היו צריכים לפחות לתת לנו תזכורת היכן הם באמת היו - למשל בכלא, ואולי הם היו נותנים למאזינים אמריקנים פינוק על ידי הכללת מיטב החומרים הישנים שלהם באמת עם גרסאותיהם הגאות כתלמידים בבית הספר לצ'אק ברי". עם זאת, המבקר הביע גם אכזבה מכך ששירים כמו WE LOVE YOU (שיר שנכתב כתגובה למעצרם של ג'אגר וריצ'רדס באשמת סמים) וקטע הבי-סייד הפסיכדלי CHILD OF THE MOON הושמטו מהגרסה האמריקנית, בעוד שיר כמו MOTHER'S LITTLE HELPER כן נכלל בה.

וכאן טמון אחד ההבדלים המעניינים בין הגרסאות. בעוד הקהל האמריקני קיבל רשימת שירים אחת, המהדורה הבריטית הציגה מבחר שונה במקצת, וכן כללה את WE LOVE YOU. אז מה קיבלנו שם? מצעד להיטים על-זמני. JUMPIN' JACK FLASH מקפיץ אותנו היישר לגרוב הבלוזי והמחוספס של הלהקה. 2,000 LIGHT YEARS FROM HOME לוקח אותנו למסע פסיכדלי בחלל החיצון. LET'S SPEND THE NIGHT TOGETHER הוא הזמנה ישירה וחסרת בושה, בעוד RUBY TUESDAY היא בלדת פרידה נוגה מהגרופית האולטימטיבית. תוסיפו לזה את DANDELION העליז ואת HONKY TONK WOMEN הבוצי והמחוספס, ותקבלו פסיפס מושלם של להקה בשיא כוחה היצירתי, רגע לפני שהפכה למכונת הרוק המשומנת של שנות השבעים.

אז THROUGH THE PAST, DARKLY הוא יותר מתקליט. הוא מצבת זיכרון, יומן מסע, תמונת מחזור של עידן שהסתיים וכרטיס כניסה לעידן חדש. הוא תפס את הרולינג סטונס ברגע שבו העצב, הכאוס והתקווה התערבבו יחד לכדי יצירה אחת, עוצמתית ונצחית.

כשהפ'אנק פגש את המטאל: הסיפור הדרמטי מאחורי הדקה הלוהטת של הרד הוט צ'ילי פפרס. ב-12 בספטמבר בשנת 1995 יצא אלבום חדש ללהקת רד הוט צ'ילי פפרס, ONE HOT MINUTE. הפעם נמצא בשורותיה גיטריסט חדש - דייב נאבארו, לשעבר מלהקת ג'יינס אדיקשן.

השנה היא 1995. העולם עדיין רוקד לצלילי הטירוף העולמי שיצרו הרד הוט צ'ילי פפרס ארבע שנים קודם לכן. האלבום BLOOD SUGAR SEX MAGIK הפך אותם לאחת הלהקות הגדולות על הפלנטה, עם המנונים כמו GIVE IT AWAY ו-UNDER THE BRIDGE שהתנגנו בכל מקום. הציפיות מהלהקה היו בשמיים, והמעריצים חיכו בנשימה עצורה לפרק הבא בסיפור של הלהקה מקליפורניה. ואז, ב-12 בספטמבר, זה הגיע. אלבום חדש בשם ONE HOT MINUTE נחת על המדפים, והדבר הראשון שכולם שמו לב אליו לא היה עטיפה פרובוקטיבית או באס מבעבע של פלי, אלא דווקא שם אחר בעמדת הגיטרה.

האיש והגיטרה שהגדיר את הצליל המתפרץ של הלהקה בתקליט הקודם, ג'ון פרושיאנטה, נעלם. ההצלחה המסחררת הייתה גדולה מדי עבורו. הלחץ, ההופעות הענקיות וההפיכה לסמל תרבות שברו אותו והוא החליט לפרוש, משאיר את חבריו עם חלל ענק ונעליים גדולות שאיש לא העז למלא. כך התחיל מסע חיפושים קדחתני אחר גיטריסט חדש, כמעט כמו תוכנית ריאליטי מוזיקלית. לתקופה קצרה, הם ניסו את מזלם עם ג'סי טוביאס, גיטריסט מוכשר מלהקת MOTHER TONGUE. אך אחרי כמה שבועות של חזרות, הכימיה פשוט לא הייתה שם. התחושה באוויר הייתה ברורה, זה לא עובד. הלהקה הייתה על סף משבר.

ואז, ברגע של הברקה, המתופף צ'אד סמית' זרק לחלל האוויר שם אחד שהיה נראה כמו מדע בדיוני באותם ימים: דייב נאבארו. נאבארו לא היה סתם גיטריסט, הוא היה אדון הריפים והאווירה הפסיכדלית של להקת הענק האלטרנטיבית ג'יינס אדיקשן. בעוד שהצ'ילי פפרס היו התגלמות הפ'אנק-רוק השמח והקופצני, נאבארו הגיע מעולם אפל יותר, כבד יותר, מלא בדיסטורשן ובסאונד מתכתי. הבחירה בו הייתה הימור פרוע, כמעט כמו לנסות לחבר בין מים לשמן.

הכניסה של נאבארו לחדר החזרות שינתה את הכללים. שיטת העבודה של הלהקה, שהתבססה על ג'אמים ספונטניים וזרימה חופשית, התנגשה חזיתית עם סגנון העבודה המחושב והמדויק של נאבארו. הוא לא היה איש של פ'אנק, הוא היה מכונת רוק משומנת היטב. התוצאה הייתה תקליט שלא דומה לשום דבר שהלהקה עשתה לפניו או אחריו. ONE HOT MINUTE הוא יצירה אפלה, כבדה ופסיכדלית. השירים ארוכים יותר, הריפים קשוחים והאווירה הכללית טעונה ומהורהרת. שירים כמו WARPED ו-COFFEE SHOP הציגו צד שלא נשמע קודם, בעוד שהבלדה המלנכולית MY FRIENDS הראתה שהלהקה יכולה לרגש גם בטריטוריה חדשה. רק בשיר AEROPLANE, בזכות ליין באס קליט במיוחד של פלי ומקהלת ילדים (שכללה את בתו קלרה), היה אפשר למצוא שרידים מהשמחה המתפרצת שאפיינה אותם בעבר.

אך מתחת לפני השטח, הדינמיקה בלהקה הייתה מורכבת. נאבארו, למרות מעמדו הרם בסצנה, מעולם לא הרגיש שייך באמת. הוא הרגיש כמו שתל זר בגוף שהכיר את עצמו היטב. שנים רבות לאחר מכן, בשיחה גלויה עם הסולן אנתוני קידיס, הוא הודה שבמהלך כל התקופה שלו בלהקה, הוא חי בפחד מתמיד. הוא היה משוכנע שבכל יום מחדש הם עומדים להודיע לו שהוא מפוטר. התחושה הזו, של היותו אאוטסיידר, חלחלה ללא ספק לצלילים של האלבום והפכה אותו לפרק החריג והמסקרן ביותר בסיפור של הרד הוט צ'ילי פפרס. זו הייתה דקה לוהטת אחת בהיסטוריה שלהם, אך כזו שהותירה חותם צרוב ובלתי נשכח.

הזמר, אנתוני קידיס, מספר בספרו: "לפני הקלטת האלבום הזה לקחתי שיעורי פיתוח קול עם מאמן הקול של מייקל ג'קסון. לא אהבתי אותו ופיטרתי אותו אחרי שני שיעורים. אז מצאתי מישהו אחר, פחות מפורסם, ובמקום לתרגל סולמות, פתחנו ספר שירים של הביטלס ועבדנו עליהם. אני לא יודע אם זה שיפר את יכולותיי הווקאליות, אבל זו הייתה חוויה מהנה מאוד. היינו גאים באלבום ONE HOT MINUTE, גם אם הוא לא יצא טוב כפי שיכול היה לצאת לו שמרנו על אחדות אחרי אלבומנו הקודם. אבל בהתחשב בכך שזה היה הרכב חדש לחלוטין, זה היה מאמץ לא רע, בסגנון של MOTHER'S MILK למשל. הוא לא נמכר כמו האלבום הקודם שלנו ואנשים איבדו בנו אמון. בחברת התקליטים חשבו שאנחנו להקה שזכתה להצלחה רגעית, וזהו".

בביקורת שפורסמה אז במגזין רולינג סטון נכתב: "רד הוט צ'ילי פפרס, להקת הפ'אנק-פאנק שהתפרסמה כשהיא מופיעה עם גרביים על איברי מינה, צוללת אל הצד הרגשי העמוק של התמכרות לסמים ואובדן. אלה נושאים שהלהקה נגעה בהם לראשונה בלהיטה הגדול ביותר עד כה, UNDER THE BRIDGE, מתוך אלבום המגה-פלטינה שלה מ-1991, BLOODSUGARSEXMAGIK. עבור החברים בלהקה, הרצינות מתבררת כמשחררת הרבה יותר מכל הרפתקה. לפני מותו של הגיטריסט המקורי, הלל סלובק, בשנת 1988 כתוצאה ממנת יתר, הטירוף העליז של הפפרס הסתיר לעיתים קרובות את המנעד המוזיקלי הרחב שלהם, כולל התעניינותו של הבסיסט פלי בג'אז ובמוזיקה קלאסית. כעת, אמונתם בג'אמינג, בחדשנות ובספונטניות באה לידי ביטוי מלא. האלבום החדש אקלקטי ועתיר דמיון, ומציג את חברי הלהקה כמחושבים יותר, רוחניים ואף בוגרים. אחרי קריירה של יותר מעשור, הם סוף סוף מממשים את הפוטנציאל שלהם.

היות שהצ'ילי פפרס הם הרכב ותיק והמפיק ריק רובין, ששב לעבוד איתם, אינו טיפש, האלבום מציע גם שירים המזכירים את להיטי העבר. גיטריסטים רבים התחלפו בלהקה בעקבות מותו של סלובק. ייתכן שהחבר החדש ביותר, דייב נבארו, לשעבר מג'יינ'ס אדיקשן, יהפוך לתוספת קבועה. תרומתו ניכרת בכך שהוא לוקח צעד קדימה את נטייתם של הצ'ילי פפרס לניואנסים ג'אזיים, אלתור ותיאום מוזיקלי כמעט טלפתי. הוא גם מסייע ללהקה להתחבר לשורשי הפ'אנק-מטאל שלה, וכן לפ'אנק רטרו מהודק יותר".

על הלהיט AEROPLANE: השיר מבוסס על שיר בלוז מסורתי בשם JESUS IS MY AEROPLANE. חברי הלהקה הסבירו בראיון שזו תחושתם כלפי מוזיקה – שהיא לוקחת אותם למקום גבוה יותר. בראיון למגזין BASS PLAYER, הבסיסט פלי הסביר שהשיר הזה גרם לו לכמה קשיים: "זה היה השיר היחיד שחששתי לגביו, חשבתי שהוא נשמע כמו עוד שיר של ילד לבן טיפש שמנסה להיות פ'אנקי! כאשר ניגנו אותו בביצוע חי באולפן, תפקיד הבס שלי לא הוקלט כראוי, ולכן זה היה אחד הקטעים הבודדים שנאלצתי להקליט בנפרד, על גבי ההקלטה של שאר הלהקה. הנגינה שלי בשיר הרגישה לי נוקשה כל הזמן, ולא הייתי מסונכרן עם התופים. רציתי להקליט את זה מחדש, אבל ריק רובין אמר שזה מגניב וכך זה נשאר".

על השיר הפותח, WARPED: באוטוביוגרפיה שלו, זמר הלהקה אנתוני קידיס, מסביר שהשיר נכתב בתקופה שבה חזר להשתמש בסמים. הוא נגמל בשנת 1989, אך התמכר שוב בתקופה זו. הוא הסתיר זאת מחבריו ללהקה, אך תמה כיצד איש מהם לא הבין זאת לאור המילים שכתב, במיוחד בשיר הזה.

גם זה קרה ב-12 בספטמבר. זהו יום שבו אבני דרך מוזיקליות הונחו, להקות התפרקו, ותקליטים שהגדירו ז'אנרים שלמים יצאו לאור. בואו נפעיל את מכונת הזמן ונעשה סיבוב בין השנים, כדי לראות מה בדיוק קרה ביום הזה, שהפך לכל כך משמעותי.

הצד האפל של האוז והצד המואר של הרגאיי

בשנת 1980, עולם המטאל עמד להשתנות לנצח. נסיך האופל, אוזי אוסבורן, שרק נפרד מלהקת בלאק סאבאת', שחרר את תקליט הסולו הראשון שלו, BLIZZARD OF OZ. זה היה יותר מסתם תקליט חדש. חלק ארי מההצלחה המסחררת נזקף לזכותו של גיטריסט צעיר ומוכשר בשם רנדי רודס. רודס עשה דבר שלא נעשה עד אז במטאל בצורה כה מובהקת: הוא שילב את ההשכלה הקלאסית שלו עם ריפים כבדים וסולואים וירטואוזיים, ויצר צליל חדש, מרתק ומהפכני. מעניין לגלות שהפרויקט הזה בכלל לא תוכנן להיות מיזם סולו של אוזי, אלא תקליט של להקה חדשה. אלא שהחלטות ניהוליות ושיווקיות של הרגע האחרון מיתגו את הכול תחת שמו של אוזי. המהלך הזה יצר דם רע ומתחים קשים מאחורי הקלעים, במיוחד מול הבסיסט בוב דייזלי והמתופף לי קרסלייק, שחשו מרומים ומצאו את עצמם נאבקים במשך שנים על קרדיטים ותמלוגים שהגיעו להם.

באותו יום ממש, בצד אחר לגמרי של המפה המוזיקלית, סטיבי וונדר הוציא תקליטון עם השיר MASTER BLASTER, שכלל בסוגריים את המילה JAMMIN. זו לא הייתה מחווה מקרית. השיר היה הומאז' ישיר לחזונו של חברו הטוב, בוב מארלי, לעולם מאוחד ושליו. השניים נפגשו חמש שנים קודם לכן בהופעה של וונדר בקינגסטון, ג'מייקה, והפכו לחברים קרובים. הם אף תכננו לקיים אירוע מוזיקלי ענק ומשותף, אך התוכניות נגנזו באופן טראגי כאשר מארלי חלה בסרטן. השיר נשאר כמורשת לחברותם ולחלומם המשותף.

כשסוזי פגשה את רוברט בתל אביב

שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1983, סצנת הרוק המקומית בישראל זכתה לרגע נדיר. להקת סוזי והבאנשיז, אחת הלהקות החשובות בפוסט-פאנק, הגיעה להופעה בקולנוע דן בתל אביב. הקהל שהגיע למקום קיבל בונוס מיוחד: על הבמה עמד לא אחר מאשר רוברט סמית', המנהיג הכריזמטי של להקת הקיור, שהצטרף אליהם לסיבוב ההופעות. כדי לחתום ערב בלתי נשכח, הלהקה בחרה לסיים את ההופעה עם קאבר מפתיע ובועט לשיר HELTER SKELTER של הביטלס, והשאירה את הקהל הישראלי המום ונלהב.

יצירות מופת, פאשלות ואכזבות

בשנת 1974, בוב דילן נכנס לאולפני A&R בניו יורק כדי להתחיל לעבוד על מה שיהפוך לאחד התקליטים החשובים והאישיים ביותר בקריירה שלו, BLOOD ON THE TRACKS. התקליט, שנכתב על רקע פרידתו הכואבת מאשתו שרה, נחשב עד היום לאחת מפסגות יצירתו.

בצד המשעשע יותר של ההיסטוריה, בשנת 1967, הביטלס המשיכו בצילומי סרטם הפסיכדלי MAGICAL MYSTERY TOUR. במהלך הצילומים, נהג האוטובוס המפורסם שלהם החליט לקחת דרך צדדית כדי לחמוק מפקק תנועה. התוצאה? האוטובוס נתקע על גשר צר ויצר פקק תנועה עצבני וגדול בהרבה, במה שהפך לאנקדוטה קומית בתולדות הלהקה.

בשנת 1975 יצא באנגליה תקליטון חדש לג'ורג' האריסון, עם השיר YOU. הוא כתב את השיר הזה בשנת 1970, למרות שהוא לא יצא במשך חמש שנים. האריסון סיפר, עם צאת השיר, שזה נכתב עבור הזמרת רוני ספקטור, שהייתה נשואה אז לפיל ספקטור, שהפיק רבים משירי הסולו של אקס-הביטלס עד אז.

ואם כבר מדברים על יצירות, בשנת 1995, לני קרביץ הוציא את אלבומו הרביעי, CIRCUS. אני חייב להודות, כאן איבדתי אותו. אחרי שני אלבומים ראשונים מופלאים ואלבום שלישי שהיה בסדר גמור והניב להיטים, הגיע הקרקס הזה שהיה, לטעמי, מאכזב למדי. החדשנות והאנרגיה הרעננה שאפיינו את עבודותיו הקודמות נעלמו כלא היו. קרביץ לא הציע שום דבר חדש או מרגש, ובמקום זאת נראה היה שהוא פשוט רוכב על נוסחה קיימת. האווירה הכללית הייתה קודרת מדי, ובין השירים היו קטעים שנשמעו כאילו עדיין לא נאפו מספיק בתנור המוזיקלי שלו. הפעם, באופן לא מפתיע, לא יצא מהמוצר הזה להיט גדול. ייתכן שהציפייה העצומה רק העצימה את תחושת האכזבה, שלי ושל רבים אחרים. מה גם שאולי לא התחשק לי לראות תמונות של קרביץ העירום בחוברת הדיסק.

ובשנת 1980 יצא תקליט חדש ללהקת XTC ששמו BLACK SEA.

דרמה מאחורי הקלעים: סוכריות, פרידות ותביעות

ה-12 בספטמבר היה גם יום של דרמות גדולות. בשנת 1980, להקת ואן היילן גילתה שהמארגנים של הופעתה בדנוור, קולורדו, לא עמדו בסעיף אחד קטן ומפורסם בחוזה: הדרישה לקערת סוכריות M&M צבעוניות, ללא סוכריות חומות. כשחברי הלהקה גילו סוכריות חומות בקערה, הם פשוט השתוללו והרסו את כל חדר ההלבשה, וגרמו נזק בשווי 10,000 דולר. שנים לאחר מכן, הסביר הסולן דיוויד לי רות' שהסעיף הזה לא היה קפריזה של כוכבי רוק. הוא שימש כמבחן: אם הלהקה הייתה רואה סוכריות חומות, זה היה סימן לכך שהמארגנים לא קראו את החוזה הטכני המורכב בעיון, וייתכן שגם התעלמו מדרישות בטיחות קריטיות אחרות על הבמה.

עשור לאחר מכן, בשנת 1990, דרמה של ממש התחוללה במחנה פליטווד מאק, כאשר שתי הנשים של הלהקה, סטיבי ניקס וכריסטין מקווי, הודיעו על עזיבתן. ההחלטה נבעה משילוב של שחיקה אישית ומקצועית. הדינמיקה בלהקה הייתה אינטנסיבית ומלאת קונפליקטים במשך שנים. כריסטין מקווי פשוט מאסה בלחצים ורצתה לנהל חיים שקטים יותר באנגליה. סטיבי ניקס, שנהנתה מהצלחה אדירה בקריירת הסולו שלה, רצתה להתמקד בדרכה העצמאית והתמודדה עם בעיות בריאות. גם עזיבתו של הגיטריסט לינדזי בקינגהאם כמה שנים קודם לכן הותירה חלל יצירתי שהלהקה התקשתה למלא, מה שתרם להחלטתן.

חוגגים ימי הולדת ונפרדים מאגדות

ה-12 בספטמבר הוא גם יום הולדתם של כמה מוזיקאים דגולים. בשנת 1952 נולד בקנדה ניל פירת, המתופף המבריק והתמלילן הראשי של להקת RUSH. פירת לא היה רק מתופף וירטואוז, אלא גם הוגה דעות שכתב מילים מורכבות ועמוקות. הוא הלך לעולמו בינואר 2020 לאחר מאבק במחלת הסרטן. באותו יום נולדו גם בארי ווייט (1944), מאסטרו הנשמה והאהבה שמת ביולי 2003; בריאן רוברטסון (1956), הגיטריסט של להקת THIN LIZZY; וגרי באקלי (1952), אחד משלושת היוצרים של להקת AMERICA.

ולצד החגיגות, גם רגעים של פרידה. בשנת 2014, בגיל 72, הלך לעולמו הבסיסט והזמר ג'ון גוסטפסון, שהיה חבר בלהקות כמו רוקסי מיוזיק ו-QUATERMASS. גוסטפסון היה דמות מוכרת ובולטת בסצנת המוזיקה של ליברפול בתחילת הסיקסטיז, והיה מיודד עם כל חברי הביטלס עוד לפני שכבשו את העולם.

כוכב הקופים עולה לאוויר

השנה היא 1966 ותוכנית טלוויזיה חדשה עם להקה מהונדסת בשם המאנקיז עולה לאוויר. הנוסחה, שהתבססה על הצלחת הביטלס, עבדה כמו קסם והפכה אותם לכוכבים ענקיים בן לילה. מגזין TV WEEK השווה את התוכנית החדשה לאחים מארקס פוגשים את הסרט A HARD DAY'S NIGHT של הביטלס. איש לא ידע זאת אז, אבל באותו ערב התחוללה רעידת אדמה קטנה בעולם הפופ.

הפרק הראשון, שנקרא ROYAL FLUSH, הציג עלילה קלילה על חבורת מוזיקאים צעירים, שלומיאלים ומלאי קסם, המצילים נסיכה בשם בטינה מידיו של דודה המרושע. יומיים בלבד לפני שידור הבכורה, הסינגל הראשון של הלהקה, "הרכבת האחרונה לקלארקסוויל", כבר נכנס למצעדים. מכאן, הנסיקה הייתה מסחררת. השיר טיפס מהמקום ה-67, ל-43, ל-26, לחמישייה הפותחת, ולבסוף כבש את המקום הראשון במצעד. שבוע לאחר מכן, תקליט הבכורה שלהם ששוחרר לחנויות כבר יצר טירוף היסטרי בקרב הקהל.

אך סיפור ההצלחה הזה לא נולד במוסך מיוזע. הוא החל שנה קודם לכן, בספטמבר 1965, כאשר שני מפיקי טלוויזיה, בוב רפאלסון וברט שניידר, פרסמו מודעה במגזיני הבידור עם הכותרת: "טירוף! דרושים מוזיקאים וזמרי פולק ורוק לתפקידי משחק בסדרת טלוויזיה. מחפשים ארבעה בחורים מטורפים בגילאי 17-21". לא פחות מ-437 צעירים הגיעו לאודישנים בלוס אנג'לס, ביניהם, על פי מיתוס אורבני עקשן (שהתברר כשגוי), גם רוצח המונים לעתיד בשם צ'ארלס מנסון.

בסופו של דבר, נבחרו ארבעה שהיו מתכון לבלגן מנצח: דייווי ג'ונס, שחקן יליד מנצ'סטר; מיקי דולנז, שחקן נוסף עם ניסיון קודם; מייקל נסמית', מוזיקאי רציני מטקסס; ופיטר טורק, נגן מהחוף המזרחי. הארבעה מעולם לא נפגשו קודם לכן. המפיקים, שראו לנגד עיניהם את ההצלחה המסחרית של ארבעת המופלאים מליברפול, הרכיבו להקה מהונדסת שתתאים בדיוק למסך הקטן.

כדי להבטיח שהמוזיקה תהיה קליטה ומצליחה, גויס לתפקיד המפיק המוזיקלי דון קירשנר. הוא הביא עמו את צמד כותבי הלהיטים טומי בויס ובובי הארט, ואת נגני האולפן הטובים ביותר של התקופה, קבוצה שכונתה THE WRECKING CREW, שהייתה אחראית לצליל של אמנים כמו הביץ' בויז ופרנק סינטרה. נסמית', המוזיקאי המנוסה בחבורה, לא אהב את העובדה שהם לא מנגנים בעצמם ודחף את חבריו להשתתף בכתיבה ובהקלטות.

ההצלחה הייתה כה גדולה, שכאשר הלהקה יצאה לסיבוב הופעות לקידום הסדרה, הם נחתו מהליקופטר ישירות לרכבת שנסעה לעיירה דל מאר, אשר שמה שונה ליום אחד לקלארקסוויל. על גב הרכבת הם ניגנו את ההופעה הפומבית הראשונה שלהם. "הייתי בן 19, 20", נזכר ג'ונס שנים לאחר מכן, "הכל היה מלא בכיף של יריד, וכך גם שאר החברים".

אך ימי התהילה הפשוטים והעליזים לא יכלו להימשך לנצח. במרץ 1968, לאחר שתי עונות בלבד, הסדרה הנקייה והמצונזרת יחסית בוטלה. הניסיון שלהם לעבור לקולנוע עם סרט סאטירה פסיכדלי בשם HEAD, שנכתב בשיתוף עם ג'ק ניקולסון הצעיר, נכשל בקופות כישלון חרוץ. הקהל הצעיר שלהם פשוט לא הבין את המהפך האמנותי. בתחילת 1969, פיטר טורק עזב את הלהקה, ובשנת 1971 הסיפור נגמר באופן רשמי. "זו הייתה תופעה ייחודית", אמר טורק ב-1982, "להיות חבר בלהקה שלא הייתה באמת להקה, ובכל זאת הייתה להקה".

ועוד כמה סיפורים קטנים וטובים לסיום

1970:  פרסם עיתון מלודי מייקר הבריטי שלהקת פינק פלויד תכתוב מוסיקה לבאלט של הכוריאוגרף הצרפתי רולאן פטי, בכיכובו של רודולף נוראייב. התיכנון המקורי היה לעשות עשר הופעות של הלהקה, מה-1 עד ה-10 ביולי 1971, עם 60 רקדנים ועם תזמורת ובה 108 נגנים.

1977: נולד בן לפול ולינדה מקרטני. שמו הוא ג'יימס לואיס מקרטני.

1983: יצא תקליט רביעי ללהקת יו.בי 40 ושמו LABOUR OF LOVE. תקליט זה הפך להצלחה גם בזכות להיטים כגון RED RED WINE (במקור של ניל דיאמונד - אך חברי הלהקה לא ידעו שהמקור הוא שלו עד אחרי שהקליטו את זה לפי גרסת רגאי, משנת 1969, של טוני טרייב) ו-MANY RIVERS TO CROSS וגם CHERRY OH BABY.

1985: לאחר שלוש שנות שתיקה תקשורתית, פרינס מעניק ריאיון למגזין רולינג סטון. הוא נשאר חמקמק כהרגלו, אך הסביר מדוע נהג להמציא סיפורים על עצמו בתחילת הדרך: "רציתי שהם יתרכזו במוזיקה".

2001: הצהיר קלידן להקת THE BAND, גארת' האדסון, על פשיטת רגל.

2003: חברי הביטלס הנותרים ויוקו אונו תבעו את חברת APPLE בטענה ש- ITUNES מפרה את זכויות היוצרים שלהם בתור מחזיקי השם במקור.

2007: הודעה רשמית על מופע איחוד של לד זפלין מרעידה את עולם המוזיקה. הביקוש היה כה היסטרי, עד שהיה צורך להיכנס להגרלה כדי לזכות באחד מ-18,000 הכרטיסים שעמדו למכירה.

2011: - גלן קאמבל, שסבל ממחלת אלצהיימר, את IT`S YOUR AMAZONG GRACE, ביצע בתוכנית הלילה עם ג'יי לנו. על הבמה הוא הצליח להופיע כשקרא את המילים מהמסך שמולו. הוא רק התחיל אז את סיבוב הופעות הפרידה שלו, שנמשך יותר משנה, עד שמצבו הידרדר עד כדי כך שהוא כבר לא יכל להופיע יותר.

הצד האפל אף יותר של הירח. ב-12 בספטמבר בשנת 1975 יצא באנגליה האלבום WISH YOU WERE HERE של פינק פלויד.

הנה קטע מביקורת של העיתון ROLLING STONE, שפורסמה מיד לאחר צאת האלבום: "ללא פינק פלויד לא היו לנו להקות מדע בדיוני כמו HAWKWIND, CAN, AMON DUUL II ודומותיהן. פינק פלויד היו הראשונים שחקרו את מרומי התודעה באמצעים כימיים. הצלחתה המסחרית של הלהקה הוכחה כבר באלבומם הקודם, THE DARK SIDE OF THE MOON. בשלב זה, האלבום ההוא כבר נמכר בכשישה מיליון עותקים ברחבי העולם, כמחציתם בארצות הברית בלבד. העיכוב בהוצאת האלבום הנוכחי התפרש בקרב הקהל הרחב כחשש פרנואידי של הלהקה להוציא יצירה שתתחרה במאסטרפיס שלה. אם זו אכן הייתה הסיבה לעיכוב, הרי שהיא התממשה באלבום הזה.

להקת פינק פלויד אינה מתהדרת בווירטואוזיות. היא משתמשת באותם שלושה אקורדים שרבים אחרים משתמשים בהם, ומומחית בלהפוך אלמנטים פשוטים, באופן מניפולטיבי, לגרנדיוזיים. אחד הגורמים להצלחת האלבום הקודם היה היכולת להבליט את מגבלות הנגינה של חברי הלהקה ולהפוך אותן לכדי שלם הגדול מסך חלקיו. דייוויד גילמור, הנגן המוכשר בחבורה, לא מצליח באלבום החדש להימנע מלנגן קטעים שנשמעים כאילו נוצרו תחת אצבעותיו ולא נהגו בראשו. שיר הנושא באלבום הוא המוצלח ביותר, אך רק עד שהלהקה כולה מצטרפת לנגינה, ואז הוא נופל. אחרי ההישגים שאליהם הגיעה הלהקה עד כה, מפתיע לגלות כיצד היא משתמשת בשיר הזה בעיבוד ובנגינה פשטניים מדי.

להקת פינק פלויד מצליחה לטשטש את מגבלותיה בעזרת טריקים אולפניים רבים. השיר SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND הוא קטע חשוב, כיוון שהוא נכתב על סיד בארט, מנהיגהּ לשעבר של הלהקה שאיבד את שפיותו. אך נראה שגם הלהקה עצמה איבדה כאן את דרכה; היא הייתה יכולה לשיר על אחיו של רוג'ר ווטרס שקיבל דוח חניה, והשיר היה נשמע אותו הדבר. האלבום עוסק בתעשיית המוזיקה, שרמסה וריסקה את סיד בארט. הם אף הביאו להקלטות את הזמר רוי הארפר, אמן לא מוכר יחסית, שנראה כי גם הוא נרמס תחת גלגלי התעשייה. כאשר אתה בא לדבר על המכונה התעשייתית הגדולה, אך אינך מצליח לשמר את אנושיותך, הרי שאתה לכוד בתוכה. וזה בדיוק מצבה של פינק פלויד.

גם בעיתון מלודי מייקר לא התרשמו בזמנו מהאלבום, כפי שנכתב שם בביקורת: "לא משנה מאיזה כיוון ניגשים לאלבום הזה, הוא נשמע לא משכנע, מגוחך בכנותו, ומפגין חוסר דמיון משווע בכל רגע".

מצד שני, בעיתון הבריטי NME דווקא אהבו: "במקום שבו THE DARK SIDE OF THE MOON היה שטוח, מרוחק, חסר כיוון ומאובן – האלבום החדש מדויק ומלודי מאוד".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.