רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-13 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-13 בספטמבר (13.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "ביום בו סיימנו את ההקלטות של DEEP PURPLE IN ROCK נסענו ישר משם ברכבת להופעה בסקוטלנד. בדרך מילמלתי כי לדעתי ההקלטה יכלה להישמע טוב יותר אם היינו מנגנים יותר ביחד באולפן. באותו רגע הסתובב אליי ג'ון לורד, תקע בי מבט חודר, כחבר להקה בכיר יותר, ואמר לי באופן נחרץ - 'אם זה היה יכול להיות טוב יותר, זה היה מבוצע טוב יותר'. הדברים שלו העמידו אותי במקום". (רוג'ר גלובר, הבסיסט של להקת דיפ פרפל)

הפשע המשתלם של סופרטרמפ. ב-13 בספטמבר בשנת 1974 יצא אלבומה השלישי של להקת סופרטרמפ, CRIME OF THE CENTURY.

שנת 1973. דמיינו את הסיטואציה: אתם חברים בלהקת רוק בריטית בשם סופרטרמפ, אבל התחושה היא יותר כמו סופר-באסה. מאחוריכם שני תקליטים שכמעט אף אחד לא שמע עליהם, והם נכשלו באופן כל כך מפואר עד שהפכו לבדיחה עצובה במסדרונות חברת התקליטים. ההופעות שלכם הן סיוט לוגיסטי שמתנהל בדרכים צדדיות, כשאתם דחוסים בתוך מכונית מסחרית חבוטה ומתפרקת, נואשים לעוד הופעה בפאב נידח כלשהו. אתם פשוט להקה על סף תהום.

אם זה לא מספיק, ברז המזומנים היחיד שלכם עומד להיסגר בחבטה. מיליונר הולנדי חובב מוזיקה בשם סטנלי מיסגקס, שגילה את קלידן הלהקה, ריק דייויס, שלוש שנים קודם לכן והחליט לממן את החלום, איבד את הסבלנות. הוא לא רק הפסיק את התמיכה, אלא גם הציג לחברי הלהקה חשבונית ודרש שיכסו את כל ההפסדים שספג בגללם. בקיצור, המצב היה עגום, והעתיד נראה שחור יותר מויניל שרוט.

גם בחברת התקליטים A&M התחילו להרים ידיים. אבל אז, ברגע האחרון, הגיע ניצוץ של תקווה. דייויס והגיטריסט רוג'ר הודסון, שהיו צמד כותבי השירים והגרעין המייסד של הלהקה, החליטו לעשות מעשה קיצוני: הם הודיעו שיפטרו את שאר הנגנים ויבנו את המותג סופרטרמפ מחדש. זה היה הימור של הכל או כלום. לתמונה נכנסו שלושה נגנים חדשים ורעננים: ג'ון האליוול, קוסם כלי הנשיפה, המתופף המדויק בוב סיבנברג, והבסיסט היציב דאגי תומפסון. לפתע, כמו קסם, הכימיה עבדה. דייויס והודסון הרגישו בפעם הראשונה שיש להם להקה אמיתית, חמישה אנשים שנושמים את אותו האוויר המוזיקלי.

לפני שנכנסו להקליט את התקליט הגורלי, הם עוד ניסו את מזלם עם סינגל בשם LAND HO, אך גם הוא צלל למצולות. הוא היה כישלון כל כך מהדהד, שבמשך שנים הפך לפריט נדיר לאספנים בלבד, עדות אילמת לדרך החתחתים שעברו. כעת, כל הקופה הונחה על תקליט אחד. הם נכנסו לאולפני טריידנט בלונדון, מקום בו הקליטו אמנים כמו דיוויד בואי וקווין, כשעל הכוונת מטרה אחת: להקליט יצירה שתציל להם את הקריירה.

לתפקיד טכנאי ההקלטה והמפיק-השותף נבחר קן סקוט, איש סאונד מבריק שעבד עם הביטלס ובואי. המשימה הראשונה של סקוט לא הייתה שיר כזה או אחר, אלא אתגר טכני טהור: לבנות סאונד תופים שיהיה עוצמתי, ייחודי ובלתי נשכח. הוא עבד במשך שבועות, באופן כמעט אובססיבי, על מיקום המיקרופונים ועל האקוסטיקה של החדר. התוצאה הדהימה את המתופף סיבנברג עצמו, שלא האמין שכך התופים שלו יכולים להישמע. צליל התופים הזה, שהונדס בקפידה על ידי סקוט, הפך מאותו רגע לאחד מסימני ההיכר הבולטים של סופרטרמפ.

תהליך ההקלטה היה איטי ומדוקדק. קודם הוקלטו ערוצי הבסיס – תופים ובס, יחד עם פסנתר אקוסטי או פסנתר חשמלי מדגם וורליצר, שהעניק להם צליל חם וייחודי. רק לאחר שהבסיס היה מושלם, הוקלטו הגיטרות ושאר הכלים. תהליך הוספת הערוצים הנוספים היה ארוך ומורכב כל כך, עד שבשלב מסוים החלו כולם להזיע מדאגה שהזמן שהוקצב להם באולפן היקר פשוט יאזל.

שבועיים לתוך ההקלטות, הגיעה הודעה שהקפיאה את דמם של הנוכחים: אחד המנהלים הבכירים מחברת התקליטים עומד להגיע לביקור פתע כדי לשמוע את התוצאות עד כה. קן סקוט ניסה להסביר שעדיין אין הרבה מה לשמוע, שהכל בשלבים ראשוניים, אבל הבוס התעקש. הפאניקה באולפן הגיעה לשיא. הם הרגישו שהעתיד שלהם תלוי בתגובתו של האיש הזה.

הבוס נכנס, התיישב, והם השמיעו לו כמה קטעים. הוא הקשיב בריכוז, הנהן קלות, וכשסיים אמר רק שתי מילים: "נחמד מאד", והלך. הדממה שנשארה באולפן הייתה רועמת יותר מכל מגבר. "נחמד מאד"? זו הייתה מכת מוות. כולם היו משוכנעים שהם פישלו בגדול, שהבוס שנא את מה ששמע, ושהם עומדים לקבל שיחת טלפון שתבשר להם שהפרויקט בוטל. האווירה הייתה כל כך קשה, עד שהם פשוט הפסיקו את ההקלטות לאותו יום, מובסים לחלוטין.

למחרת, הם חזרו לאולפן באנרגיות נמוכות, והחליטו להמשיך לעבוד עד שתגיע הבשורה המרה באופן רשמי. אבל אז, חיכתה להם הפתעה מדהימה. הגיעה הודעה מהמשרדים הראשיים: הבוס הגדול היה נלהב לחלוטין ממה ששמע. המילה "נחמד" הייתה פשוט הדרך המאופקת שלו להביע התלהבות שיא. האנחת הרווחה שנשמעה באולפן הייתה כל כך גדולה, שכנראה גרמה לרעידת אדמה קלה בסוהו. מהרגע הזה, האווירה השתנתה לחלוטין, ורוב חברי ההרכב מציינים עד היום את הקלטות התקליט CRIME OF THE CENTURY כחוויה המהנה ביותר שהייתה להם אי פעם באולפן.

קן סקוט לא הסתפק בסאונד מושלם, הוא רצה גם מקוריות. הוא הציע ללהקה לוותר לחלוטין על מחסן האפקטים הסטנדרטי של האולפן. "אם אנחנו רוצים שהתקליט הזה יהיה מיוחד", אמר, "אנחנו צריכים להקליט את האפקטים שלנו בעצמנו". וכך, חברי הלהקה יצאו למסע הקלטות סוריאליסטי ברחבי לונדון.

עבור השיר RUDY, הם הלכו לתחנת הרכבת PADDINGTON העמוסה כדי להקליט רעשים אותנטיים של רכבות מגיעות ויוצאות. את המולת האנשים הם הקליטו בתחנת הרכבת התחתית LEICESTER SQUARE. בדרכם חזרה לאולפן, הם הבחינו בקבצן שניגן בכינור בכניסה לתחנה. הנגינה שלו הייתה כל כך נוגעת ללב, שהם החליטו להקליט גם אותו על המקום. אם תקשיבו היטב, תוכלו לשמוע את נגינת הכינור של אותו איש אלמוני בשיר.

בשביל השיר הפותח והאייקוני, SCHOOL, סקוט הגה רעיון מבריק. הוא הלך לדירה של חבר, שהשקיפה על חצר בית ספר. הוא המתין בסבלנות להפסקת הצהריים, הרגע בו כל הילדים פורצים החוצה בצעקות ושמחה, ולחץ על כפתור ההקלטה. הוא חזר לאולפן עם חצי שעה של צהלות ילדים, ערך מתוכה את הקטע המושלם, והפך אותו לפתיחה הבלתי נשכחת של התקליט כולו.

למרות שהתקליט עוסק בנושאים כמו בדידות, בלבול ושיגעון, הוא לא נוצר כתקליט קונספט במקור. היה רעיון ראשוני לספר את סיפורה של דמות בשם רודי, אך הוא נזנח לטובת אוסף שירים עצמאיים. עם זאת, הדמות של רודי עדיין מהדהדת. השיר SCHOOL מתאר את סבלו בבית הספר, והשיר הבא, BLOODY WELL RIGHT, ממשיך את סיפורו כשהוא מצטרף לכנופיית רחוב שלועגת לשאיפותיו. שיר זה הפך ללהיט הראשון של הלהקה בארצות הברית, למרות שבאנגליה מולדתו לא הצליח להיכנס למצעד.

הסאונד של התקליט היה עשיר ומגוון, עם שימוש מועט יחסית בסינטיסייזרים לאותה תקופה. נעשה שימוש בסינטיסייזר מוג ובכלי מיתר אלקטרוני בשם ELKA STRING ENSEMBLE. בשיר DREAMER, אחד הצלילים המיוחדים הופק בדרך יצירתית במיוחד: סיבוב אצבע רטובה סביב שפתה של כוס יין. גובה הצליל כוון באמצעות כמות היין שנמזגה לכוס.

השילוב המנצח של שירי פופ קליטים עם מבנים מורכבים של רוק מתקדם, משך ללהקה קהל חדש לגמרי, כולל מעריצים של להקות כמו קינג קרימזון וג'נטל ג'יאנט. לאחר שישה חודשים מפרכים של הקלטות, יצא התקליט CRIME OF THE CENTURY וזכה להצלחה מסחררת ומיידית. גם סיבוב ההופעות שבא בעקבותיו הפך להצלחה אדירה. הלהקה שעמדה על סף פירוק, הפכה בן לילה לכוכבת ענק.

הביקורות, כצפוי, היו חלוקות. במגזין הרולינג סטון קטלו את התקליט וכתבו: "נראה כי כמעט כל שיר באלבום הזה מחזיק בתוכו קטעים שרוצים להישמע רציניים אך הם משעממים. יש את הרצון לנעול אותם בחדר עם אלבומי הביטלס הראשונים עד שהם יהיו משוכנעים שאפשר להיות דינמיים בשתי דקות וחצי כמו בחמש. נראה שהנושאים של האלבום הזה, שהופק יפה מאוד, הם הדחקה של האינדיבידואליות וחוסר הסובלנות בעולם של אקסצנטריות, אם כי קשה להסיק כל כך הרבה מהמילים חסרות החן והפרובוקטיביות. אסור להם לאפשר לאף שיר להימשך יותר מ-200 שניות, ועליהם להתרכז יותר במנגינה".

בעיתון בילבורד נכתב: "תערובת ישנה למדי של רוק בפן המסורתי יותר, צלילי אלקטרוניקה וכלי נשיפה חזקים ואותם רגעים הומוריסטיים מחמישייה בריטית שיכולה לעמוד לצד הטובים ביותר. נראה שהחומר הטוב ביותר הוא הדברים הקצביים המאפשרים ללהקה הזדמנות לעשות רוק, אבל הכל עובד טוב".

ב-13 בספטמבר בשנת 1969 הופיע ג'ון לנון הופעה שלמה, בפעם הראשונה ללא הביטלס.

הסיפור הבא התרחש סביב הופעתם של ג'ון לנון ויוקו אונו בפסטיבל תחיית הרוק'נ'רול של טורונטו, שנערך באצטדיון ורסיטי שבקנדה. למארגני הפסטיבל הייתה בעיה קשה: שלושה ימים לפני פתיחתו נמכרו רק אלפיים כרטיסים מתוך עשרים אלף שהוצעו למכירה. בראשם נדלקה נורה: להזמין חבר מלהקת הביטלס. מפיק האירוע, ג'ון בראון, התקשר בבהילות למשרדי APPLE, וג'ון הסכים להירתם למשימה. להקת ליווי הורכבה במהירות וכללה את קלאוס פורמן על הבס ואת אלן וייט (לימים מתופף להקת יס) על התופים. כשג'ון התקשר לוייט, הלה חשב שמדובר במתיחה וניתק את השיחה. ג'ון התקשר שוב, והפעם וייט הבין שההצעה אמיתית. ג'ורג' האריסון: "ג'ון רצה שאצטרף ללהקה הזו בטורונטו אבל לא רציתי להיות בהרכב אוונגרד וידעתי שלשם זה יוביל. אז ממני הוא פנה לאריק קלפטון".

בטורונטו החלה התעוררות תקשורתית לקראת בואו של ג'ון. שדרן רדיו מקומי השמיע בתוכניתו הקלטה של ג'ון המודיע על בואו הקרוב. השידור האיץ משמעותית את קצב מכירת הכרטיסים לפסטיבל. ג'ון בראון המאושר התקשר לג'ון, אך שמע ממנו שהמופע מבוטל "מכיוון שאי אפשר להשיג את אריק קלפטון". בראון ביקש וקיבל את מספר הטלפון של "אלוהי הגיטרה" והתקשר אליו בעצמו. קלפטון, שהתאושש בביתו מסיבוב הופעות מתיש עם להקת "אמונה עיוורת" בארצות הברית, ענה בשעת אחר הצהריים לצלצול כשהוא מנומנם. בראון התחנן בפניו שיגיד לג'ון שהוא מגיע מיד, "או שימצא חדר קבוע בביתו לאכלס בו מפיק שבור ומובס". הלחץ עבד. קלפטון התקשר לג'ון והתלונן על כך שסיבך אותו בפלונטר (כך לפי בראון). גרסה שונה מופיעה באוטוביוגרפיה של קלפטון, ולפיה ג'ון הוא שהתקשר אליו ושאל אם הוא פנוי להופעה בטורונטו. כשהשיב בחיוב, אמר לו ג'ון שהם ייפגשו בשדה התעופה הית'רו כדי לעלות לטיסה בשלוש ורבע בצהריים.

ההרכב החדש קיבל את השם PLASTIC ONO BAND, וחבריו ניסו לקיים את החזרה הראשונה במהלך הטיסה. ג'ון: "ניסינו לעשות חזרה במטוס אבל זה היה בלתי אפשרי. לא יכולנו לשמוע כלום כי לא היו לנו מגברים". מזג האוויר בטורונטו היה גשום, ובעוד המשלחת מחכה למזוודות הגיעה לפתע לימוזינה. ג'ון ויוקו נכנסו אליה ונסעו, כשהם משאירים את חבריהם המופתעים בשדה התעופה. קלפטון סיפר בספרו שהיה מאוכזב מהתנהגות זו.

מה קרה בהופעה? הפרטים הנדירים נמצאים בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!". כמה ימים לאחר מכן הודיע ג'ון לשאר הביטלס שברצונו לפרוש מהלהקה...

ב-13 בספטמבר בשנת 1941 נולד דייויד קלייטון תומאס, הזמר של להקת דם, יזע ודמעות. הגיטריסט של אותה להקה, סטיב כץ, ששנא אותו מאד, תיאר את הזמר בספרו כך:

"לדיוויד היה קול מושלם. כמובן, כמו ברוב הדברים בחיים, שום דבר אינו מושלם. למרות שדיוויד היה זמר גדול, הוא מעולם לא הצטיין בנימוסים ובהתנהגות בסיסית – עובדה שלא ידענו אז, אך גילינו מאוחר יותר, לצערנו. לפעמים הקהל שלנו היה מאופק, במיוחד באזורים הכפריים. זה לא אומר שהם אהבו אותנו פחות; הם פשוט היו מנומסים יותר. אבל אם דיוויד הרגיש שהשיר הראשון, MORE AND MORE, לא זכה למחיאות כפיים סוערות, הוא היה מתנשא מעל הקהל ואומר: "אולי השיר הבא יעורר אתכם!". הייתי נבוך לגמרי ורציתי להרוג אותו. אם אתה כבר מתכוון להעליב את הקהל, תעשה את זה בסוף ההופעה, לא בהתחלה. זה היה מחריד, וזה לא קרה רק פעם אחת.

אם השיר שלי, SOMETIMES IN WINTER, התקבל יפה, הוא היה עומד ממש מולי על הבמה ומונע ממני להשתחוות בנימוס ולהודות לקהל. אם ניסיתי להתרחק ממנו, הוא היה זז איתי, מדבר לתוך המיקרופון שלו ומסתיר לי את הקהל. שוב, רציתי להרוג אותו. לילה אחד במועדון 'טרובדור' בלוס אנג'לס, הוא פלירטט עם בת הזוג שלי, אחותה של השחקנית סאלי פילד, ממש מולי. זה היה יותר מחוסר כבוד. סביר להניח שהייתי בכלא עכשיו אילו הייתי מממש את רצוני להרוג את דיוויד, אבל כבר היה לפניי תור של אנשים שרצו לעשות זאת. דיוויד היה אדם מביך; הוא צינן את התלהבותם של יזמים ואמרגנים, הבריח נשים, ובגדול – כל מי שנקרה בדרכו. שנאתי אותו.

בהתחלה, כשהוא הצטרף ללהקה ובאמת האמין במה ששר בסגנון מוזיקת הנשמה הישנה, הוא היה כוח אדיר, והתגובה מהקהל הייתה בדיוק כפי שקיווינו. זכינו להצלחה מסחררת. אבל אחרי שהכסף הגדול התחיל לזרום והוא התחיל להאמין למה שכתבו עליו בעיתונות, קרה לו הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות בעסק הזה – הוא הפך לפרודיה של עצמו. זה היה כאילו הוא מבצע חיקוי של סמי דייוויס ג'וניור, המחקה את דיוויד, המחקה את סמי. אם הייתם רואים אותם מבלים יחד, הייתם מבינים איך זה קרה: סמי הרגיש "מגניב" להסתובב עם בחור מעולם הרוק, ודיוויד הסתנוור מההצלחה של סמי בלאס וגאס ובהוליווד. שניהם נכנסו לעולמות שזרים להם. אני לא יודע איך זה השפיע על סמי – הסגנון של לאס וגאס התבסס ממילא על שמאלץ, כך שהשפעת רוק לא הייתה רלוונטית – אבל דיוויד התחיל לעשות את השטויות האלה בסגנון "מוזיקת טרקלינים".

הוא התנשא על הקהל והתייחס אליו רע. לא היה לו כבוד לאנשים שקנו את התקליטים שלנו ופרנסו אותנו. זה היה חסר היגיון. איך אפשר לנהל מערכת יחסים גרועה עם הלקוחות שלך? והוא היה מחייך. אני שונא זמרים שמחייכים; זה בולשיט. אתה יודע, לקחת שיר עצוב ונוגע ללב שאמור לקרוע לך את הקרביים, ולהפוך אותו לקליל. סמי עשה את זה כל הזמן בהופעות שלו. אני מניח שבסופו של דבר, או שדיוויד איבד את היכולת לבצע מוזיקת נשמה טהורה, או שלקהל לא היה אכפת מההבדל עם אורות וגאס בעיניים, אבל זה פשוט לא היה אמיתי. הסתובבתי עם סמי לפעמים, והוא לא היה "מגניב" כמו שהוא רצה שנאמין. חיבבתי את סמי, ואפילו צחקתי איתו כשהפגין חוסר יכולת מוחלט לגלגל ג'וינט.

תחילת הסוף הגיעה בתקליט השלישי שלנו, במהלך השיר LONESOME SUZIE של ריצ'רד מנואל, שהוקלט במקור על ידי להקת THE BAND. אפשר ממש לשמוע את דיוויד מחייך בהקלטה. הוא הרס את השיר. זה יומרני, זה לא כן; אפשר להרגיש את זה. אני כל כך שונא את הביצוע הזה שלא הקשבתי לשיר כבר ארבעים שנה. הוא פשוט שר אותו כאילו היה דין מרטין או איזה זמר-ברים מזדיין. האיש איבד כל חוש לרית'ם אנד בלוז, כל הבנה במוזיקת נשמה. פעם הוא היה מסוגל לשיר שיר כזה. הוא הרג אותו עם חוסר הכנות שלו. עם זאת, גרוע יותר מהפיכתו של דיוויד מזמר נשמה לזמר שמאלץ היה אופיו הבריוני. כשצירפנו אותו, לא היה לנו מושג עד כמה הוא מופרע. הוא התייחס לכולם נורא; הוא התעמר באנשי צוות, בחברי הלהקה ובברמנים, והתעלל בנשים.

אני מתחרט על היום שבו שכרנו אותו ועל כל יום שעבר מאז ולא הצלחתי להיפטר ממנו. אין לי תירוצים, מלבד העובדה שנקלענו לסחרור של הצלחה וכוכבות רוק, וברגע שהוא היה בפנים והכסף ותקליטי הזהב זרמו, לא היה פשוט לעשות שינוי שיסיים את כל זה. פרנסתם של אנשים רבים הייתה תלויה בנו. מלבד תשעת חברי הלהקה על הבמה, היו אנשי צוות, נהגים, יחצנים, מנהלים ואנשי חברת התקליטים – כולם סמכו עלינו שנמשיך לפעול. ובכל זאת, אני מצטער כל יום על הכוח שנתתי לבריון ההוא.

לילה אחד הוא היה ב-TIN ANGEL, מסעדה בקומה העליונה של בר בגריניץ' וילג', ונקלע לקטטת אגרופים עם הטבח. איך לעזאזל אתה מסתבך עם מישהו שעובד במטבח? זה דורש מאמץ. ומה הטעם? כנראה שדיוויד לא אהב את האוכל והתחיל לצעוק. הטבח יצא לראות על מה המהומה, ודיוויד התנפל עליו. הטבח, שהיה מקסיקני, התכופף בזמן, זינק על דיוויד ונשך חתיכה מאוזנו. למחרת מצאו את חתיכת האוזן על רצפת הבר. התקשרו אליי באמצע הלילה להודיע שדיוויד בבית חולים, ולמען האמת, לא היה לי אכפת, כל עוד הוא יוכל להגיע להופעה ולשיר.

שנאתי את המניאק הזה וניסיתי להתרחק ממנו ככל שיכולתי – מה שלא תמיד היה קל. כשראיתי את אוזנו החבושה, לא יכולתי שלא להתחיל לצחוק. דיוויד היה מוכן לקרוע אותי לגזרים, עד ששאר חברי הלהקה עצרו אותו מלרדוף אחריי. זה באמת היה די מצחיק. אני לא אדם מאיים במיוחד, אבל הבחור הזה הביא אותי לקצה. לילה אחד לבשתי על הבמה חולצת פסים כחולים-צהובים, והוא הציג אותי בתור "הדבורה היהודית הקטנה שלו". ברגע שירדנו מהבמה, רדפתי אחריו, מוכן לבעוט בו הכי חזק שאני יכול.

זמן קצר לאחר מכן הייתה לנו הופעה בניו מקסיקו, והוא החליט שהוא לא נוסע עם הלהקה, אלא טס במטוס פרטי מלוס אנג'לס. הדבר שימח את כולם, כי מלבד כל השאר, הוא גם מעולם לא החליף בגדים. הוא היה מופיע על הבמה, מזיע תחת האורות, ואז יוצא למסיבה, מתעלף במלון, וחוזר חלילה למחרת. לבחור לא היה כבוד אפילו לעצמו. פעם, בהופעה באוסטרליה, היו כ-40 מעלות על הבמה, והוא התעלף מהחום. חשבתי שהוא קיבל התקף לב. הצוות שלנו גרר אותו מהבמה וניסה להפשיט אותו, אבל מכנסי העור שלו נדבקו לגופו. נדרשו שלושה אנשים כדי לקלף אותם ממנו, וכשהם הצליחו לבסוף, הסירחון היה כל כך נורא שאחד מהם הקיא על דיוויד. אבל לפחות הוא התעורר, אז ידענו שהוא לא מת.

עד פה מהספר של סטיב כץ. עכשיו אקח אתכם לספר שקראתי מאת קלייטון תומאס ובו הוא מספר על הגיטריסט כך: "עד כמה שאהבתי וכיבדתי את בובי (קולומבי, המתופף), ממש לא היה לי עניין בסטיב כץ, והתחושה הייתה הדדית. קודם כל, גדלתי על מסורת של גיטריסטי בלוז נהדרים – בי.בי קינג, אלברט קינג, אוטיס ראש. גיבורי הגיטרה שלי היו קלפטון, הנדריקס, דוואן אולמן. לא התרשמתי מסטיב כץ כמוזיקאי. הוא היה גיטריסט פולק לא רע ונגן מפוחית סביר, אבל מבחינה מוזיקלית הוא היה הרחק מאחורי שאר הנגנים בהרכב הקטלני הזה. לא ממש הבנתי למה הוא בלהקה, אבל הסיבות התבררו מהר מאוד. הוא היה נגן גיטרת הקצב בלהקת BLUES PROJECT עם אל קופר, ולכן עבר איתו להקים את 'דם, יזע ודמעות'. הייתה לו בעלות חלקית על שם הלהקה, ומכאן גם חלק בחוזה ההקלטות שלנו עם חברת 'קולומביה'. בנוסף, אחיו דניס היה עורך הדין והמנהל-השותף של הלהקה. היה לי ברור שהנוכחות של סטיב כץ בלהקה המעולה הזו נבעה משיקולים פוליטיים יותר מאשר מוזיקליים.

גם כץ לא אהב אותי. הוא לא רצה אותי בהרכב מההתחלה. הוא חשב שאני אסיר לשעבר גס רוח ושבעיות ההגירה שלי מקנדה הן יותר מדי צרות. הוא לא טעה, בשני הסעיפים. עם זאת, ההנהלה לא הסכימה איתו. כשהתקליטים נמכרו בכמויות אדירות והכסף הגדול זרם, הם לא רצו לטלטל את הספינה. היה להם קלף מנצח ביד, והם היו מוכנים לעשות כל מה שצריך כדי להשאיר אותי בלהקה.

סטיב כץ תמיד ראה את עצמו כרדיקל, אחד שיוצא נגד גזענות, עריצות הממשל האמריקאי והמצב של השכבות החלשות. אבל הוא מעולם לא היה רעב, חסר בית, עבד עבודת פרך או חטף מהמערכת יום בחייו. הסכמתי איתו בנושאים רבים, ואף הערצתי את מחויבותו לאידיאלים שלו, אבל העוינות הגלויה שלו כלפי הממסד הייתה מוגזמת. באותה תקופה הייתי בארצות הברית עם ויזה שהיה צריך לחדש עבור כל הופעה. ההנהלה טיפלה בזה על בסיס שבועי, ושילמתי הון לעורכי דין לענייני הגירה שנלחמו כדי להשאיר אותי בארץ. הממשל הזה היה נוח לסטיב כץ, אבל עבורי הוא יכול היה להיות קטלני. סטיב כץ ואני היינו כמו שמן ומים; לא נועדנו להסתדר.

ואז קרה משהו שאישר את כל מה שכץ חשב עליי. זמן קצר אחרי שהצטרפתי ללהקה, מישהו ניסה לגנוב את גיטרת הפנדר טלקאסטר שלי. לילה אחד, אחרי הופעה בקפה 'או גו גו', עצרתי בבר קטן לשתות בירה עם שני חברים מוזיקאים מטורונטו. היינו שם דקות ספורות כשראיתי בחור יוצא מהדלת עם הגיטרה שלי. רצתי אחריו, עם שני החברים שלי מאחור, תפסתי את נרתיק הגיטרה והתפתחה קטטה. חטפתי ממנו את הגיטרה והוא בא להרביץ לי. התחלנו קרב אגרופים, ובשלב מסוים הבחור סובב את ראשו, נעל את שיניו באוזני וקרע חתיכה ממנה. נאבקתי ביד אחת פנויה והנחתתי עוד כמה מכות לפני שהפרידו בינינו. בתוך המהומה, הג'אנקי הזה ברח ונעלם. המקומיים לקחו אותי לבית החולים, שם הרופאים חבשו את אוזני, הזריקו לי אנטיביוטיקה ונתנו לי מרשם למשככי כאבים. משם, החברים שלי החזירו אותי למלון צ'לסי. התקרית הזו הזעיקה את סטיב כץ, והתדמית שלי כאסיר מתקוטט נצרבה במוחו לנצח.

כבר למחרת יצאה הלהקה לסיבוב הופעות בניו אינגלנד. הסרתי את התחבושות כל לילה והופעתי כששערי מסורק ומכסה את האוזן הפצועה, מסטול ממשככי כאבים ואלכוהול, אבל כל הופעה הייתה הצלחה מסחררת. בלילה האחרון של הסיבוב, נכנסתי לחדר ההלבשה ומצאתי את כץ מתלונן שהוא לא יכול לעלות לבמה כי הוא 'לא מרגיש טוב'. נגעלתי ממנו. הנה אני, עולה לבמה ערב אחר ערב עם כאבי תופת באוזן ומעולם לא מאכזב את הלהקה, והוא 'לא מרגיש טוב'. הוא בטח לא יקבל ממני סימפתיה. צעקתי עליו: 'מגיע לך, אידיוט, זו שעת ההצגה!', ויצאתי מהחדר בסערה. זה לא היה הדבר הכי חכם להגיד לבחור שהיה בעצם הבוס שלי, אבל נמאס לי מכץ ומהיחס המתנשא שלו. סטיב עלה להופיע בסוף, אבל היה ברור שלעולם לא נהיה חברים".

הדרך החיה של לינירד סקינירד. ב-13 בספטמבר בשנת 1976 יצא אלבום ההופעה היחיד שראו כל חברי להקת לינירד סקינירד, בהרכבה הקלאסי. שנה לאחר מכן אירעה תאונת המטוס הקטלנית.

בתאריך ה-13 בספטמבר 1976, עולם הרוק קיבל לידיו פיסת היסטוריה מהתנור, גם אם איש עדיין לא ידע זאת. חבורת הפורעים האהובה מדרום ארצות הברית, להקת לינירד סקינירד, שחררה את אלבום ההופעה הראשון והיחיד שיצא בתקופת חייהם של חברי ההרכב הקלאסי. זה תיעוד רועם של להקה בשיא כוחה המוחלט, רגע לפני שהשמיים נפלו.

שנות ה-70 היו תור הזהב של אלבומי ההופעה. נדמה היה שכל להקת רוק שמכבדת את עצמה, מ-KISS ועד דיפ פרפל, הבינה שהדרך הבטוחה לחצוב את מקומה בפנתיאון היא לשחרר אלבום כפול שמדגים לקהל בבית מה הוא מפסיד. אלבומי הופעה היו כרטיס הביקור האולטימטיבי, הוכחה ניצחת ליכולות של הלהקה מחוץ לסביבה המעוקרת של אולפן ההקלטות. ובמקרה של לינירד סקינירד, זה היה אפילו הכרחי יותר. הלהקה כבר פיתחה לעצמה מוניטין של מפלצת הופעות, חיה טורפת שיודעת להצית כל במה עליה היא דורכת. האנרגיה הגולמית, הנגינה המהפנטת והכריזמה המתפרצת של הסולן רוני ואן זאנט היו משהו שהקלטות האולפן, מוצלחות ככל שהיו, התקשו להכיל.

חברת התקליטים, MCA, זיהתה את הפוטנציאל. הם הבינו שהקהל צמא לחוות את החוויה המלאה, וגם, בואו נודה באמת, חשבונות הבנק שלהם חייכו למחשבה על מוצר כל כך נחשק שעלויות ההפקה שלו נמוכות משמעותית מאלבום אולפן. למה להשקיע שבועות באולפן יקר כשאפשר פשוט להציב כמה מיקרופונים, ללחוץ על כפתור ההקלטה ולתת לחבר'ה מג'קסונוויל, פלורידה, לעשות את מה שהם עושים הכי טוב?

ההקלטות לאלבום התקיימו שלושה לילות רצופים בחודש יולי של אותה שנה, בתיאטרון FOX באטלנטה, ג'ורג'יה. הבחירה במקום לא הייתה מקרית. התיאטרון היה נתון בסכנת הריסה, והלהקה, יחד עם אמנים נוספים, קיימה הופעות מיוחדות כדי לסייע בגיוס כספים להצלתו. האווירה במקום הייתה מחשמלת. זה לא היה עוד קהל, זו הייתה קהילה שבאה לחגוג את המוזיקה שלה ולהציל פיסת היסטוריה מקומית. הלהקה עלתה לבמה כשהיא בשיאה, עם הרכב שכלל לא רק את המייסדים ואן זאנט, גארי רוסינגטון, אלן קולינס, ליאון וילקסון ובילי פאוול, אלא גם את המתופף החדש ארטימוס פייל ואת התוספת הטרייה והמסעירה שהצטרפה זמן קצר לפני כן: הגיטריסט סטיב גיינס.

גיינס, שהחליף את אד קינג, הביא איתו אנרגיה חדשה והשלים את חומת הגיטרות האימתנית של הלהקה לשלישייה קטלנית. באלבום הזה נשמע לראשונה התיאום המושלם בין שלוש הגיטרות, שהפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים של הלהקה. הביצועים באלבום היו לא פחות ממופת של רוק דרומי. מלהיטים כמו SWEET HOME ALABAMA ו-GIMME THREE STEPS ועד לבלדות קורעות לב כמו TUESDAY'S GONE, הלהקה נשמעה הדוקה, עוצמתית ומלאת נשמה.

אבל גולת הכותרת, היהלום שבכתר, היה ללא ספק הביצוע המפלצתי בן 14 הדקות לשיר FREE BIRD. מה שהתחיל כבלדה שקטה, התפתח לסולו גיטרות אינסופי, דו-קרב אפי בין הגיטריסטים שסחף את הקהל לטירוף מוחלט. זו הייתה ונותרה עד היום הגרסה המוחצת והמוכרת ביותר של השיר, ההמנון הלא רשמי של כל מי שאי פעם הרים מצית (או טלפון סלולרי) בהופעת רוק.

האלבום זכה להצלחה מסחררת והזניק את הקריירה של הלהקה לגבהים חדשים. החברים יצאו לסיבוב הופעות ענק והפכו לאחד השמות הגדולים בעולם. אך באופן מצמרר, ההצלחה הגדולה הייתה רק הקדמה לטרגדיה הנוראה. שנה וקצת יותר מחודש לאחר צאת האלבום, ב-20 באוקטובר 1977, המטוס שהטיס את הלהקה התרסק במיסיסיפי. בתאונה הקטלנית נהרגו הסולן רוני ואן זאנט, הגיטריסט סטיב גיינס, אחותו וזמרת הליווי קאסי גיינס, עוזר מנהל הלהקה וגם הטייס ועוזרו. הפרק המפואר של ההרכב הקלאסי של לינירד סקינירד הגיע לסיומו הפתאומי והאלים.

במבט לאחור, ONE MORE FROM THE ROAD הוא הרבה יותר מאלבום הופעה מוצלח. הוא הפך ללא כוונה לצוואה המוזיקלית של ההרכב המקורי. זהו תיעוד נדיר, קפסולת זמן רועשת ומהבילה, של להקה שהגדירה ז'אנר שלם והגיעה לפסגה, רק כדי שהכל יילקח ממנה ברגע אחד. זהו הצליל האחרון והצלול של חבורת אחים מוזיקליים שעמדה על גג העולם, מנגנת את ליבה החוצה אל מול קהל אוהב, לנצח.

להלן קטע מביקורת שפורסמה במקור במגזין רולינג סטון על האלבום: "הביצוע של השיר CROSSROADS של רוברט ג'ונסון, הנכלל באלבום הופעה זה, ממחיש היטב את ההשפעות על לינירד סקינירד: בלוז-רוק דרומי המשולב בבלוז-רוק בריטי. להקת CREAM התבססה רעיונית על הגיטרה כמניפולטור הרוק העיקרי, וסקינירד שימרה תפיסה זו מול קהלה.

עם זאת, סקינירד תמיד הסתמכה יותר על רפרטואר מוצק של חומרי רוק מאשר על מומחיות אינסטרומנטלית. לשלושת הגיטריסטים שלה (כולל סטיב גיינס, שהצטרף כדי למלא את משבצתו של אד קינג) יש ארסנל של רעיונות לסולואים ולתפקידי ליווי, אך איש מהם לא יצר סגנון שניתן לזיהוי מיידי. כראוי, הסולואים ב-CROSSROADS אינם חורגים רחוק מדי מאלה של קלפטון בביצועו באלבום WHEELS OF FIRE. באופן אירוני, שיר הסיום הבלתי נמנע של האלבום, FREE BIRD, שהפך את הלהקה לחביבת תחנות רדיו רבות, אינו מצליח לשמור על מעמדו כבד המשקל, מכיוון שאחרי ארבעה צדדים של אותו הדבר, הוא נשמע כמו עוד מאמץ אחרון ותו לא.

בעוד הפסנתרן, בילי פאוול, נותר במידה רבה בתפקיד תומך, שירתו של רוני ואן זאנט תמיד איתנה ומפגינה פה ושם פגיעות ראויה, כמו למשל בשיר TRAVELLIN MAN, המושר עם זמרות ליווי אפקטיביות ולא פולשניות. ההפתעה האמיתית של האלבום היא גרסת הרוק לשיר T FOR TEXAS.

סקינירד מעולם לא שאפה להיות יותר מלהקת רוק'נ'רול קשוחה, ורשימת השירים בהופעה, המורכבת יותר ממחציתה מחומרים משני אלבומיה הראשונים, מצדיקה זאת. בסך הכל, אלבום זה מציע לרוכשיו בדיוק את מה שמגיע להם: רוק גיטרות".

ב-13 בספטמבר בשנת 1973 הופיעו אריק איינשטיין, שלום חנוך והצ'רצ'ילים החדשים באולם צוותא בתל אביב. למחרת הם הגיעו להופעה בקולנוע שביט בגבעתיים. כמו כן, להקת כוורת הופיעה ביום זה באהל שם בתל אביב.

החלום של קייט בוש. ב-13 בספטמבר בשנת 1982 יצא תקליט חדש לקייט בוש ושמו THE DREAMING. השאלה היא, איך אתם עם החלום הזה.

שנת 1982. תעשיית המוזיקה הבריטית עדיין מהדהדת מההצלחה המסחררת של קייט בוש. שנתיים קודם לכן, בשנת 1980, תקליטה NEVER FOR EVER העניק לה הישג היסטורי: הפעם הראשונה אי פעם שאמנית סולו בריטית כבשה את פסגת מצעד התקליטים בממלכה. בכירי חברת התקליטים EMI ודאי שפשפו ידיהם בהנאה, צופים לעתיד ורוד של להיטי זהב. הם זכרו היטב את המוני המעריצים שגדשו את רחוב אוקספורד בלונדון רק כדי לחזות בה לרגע באירוע קידום מכירות בחנות וירג'ין. התקליט ההוא, כך הם הניחו, סימן את המעבר הסופי של הכישרון הצעיר והמסקרן שפרץ לתודעה ב-1978 עם התקליטון "אנקת גבהים", למעמד של כוכבת פופ מהשורה הראשונה. הם רק לא ידעו שבמוחה של בוש מתבשלת תוכנית אחרת לגמרי, תוכנית קיצונית שתטלטל את עולמם.

בעוד המנהלים ציפו לעוד מנות גדושות של פופ מלודי ונגיש, בוש החליטה שהגיע הזמן להשתלט על החללית. היא נכנסה לאולפן, אך הפעם לא כזמרת או כותבת בלבד, אלא כמפיקה היחידה והבלעדית של הפרויקט כולו. זו הייתה הצהרת עצמאות נועזת. היא לא רצתה עוד לכתוב שירים, היא רצתה לצייר תמונות באמצעות צלילים. כדי להגשים את החזון הזה, היא אימצה נשק סודי ומהפכני: הסמפלר הדיגיטלי החדשני והיקר להחריד, ה-FAIRLIGHT CMI. המכשיר הזה, שהיה אז פלא טכנולוגי שרק מעטים יכלו להרשות לעצמם כלכלית, הפך במהרה לצעצוע האהוב עליה. היא החלה להתנסות בו כבר בתקליט הקודם, אבל עכשיו הוא לא היה רק תבלין, הוא היה המנה העיקרית. לצד המפלצת הדיגיטלית הזו, היא שילבה באופן מפתיע כלי נגינה עממיים ומסורתיים מרחבי העולם, יוצרת שילוב שנשמע כמו שום דבר אחר.

זו הייתה לידתה של קייט בוש האמנית האוטונומית, זו שפועלת לפי שעון משלה, בוחנת כל פרט ופרט בקפדנות אובססיבית ודורשת מהנגנים ומהטכנאים המוכשרים ביותר לעזור לה לתרגם את מצעד הצלילים הסוער שבראשה למציאות מוקלטת. החיפוש אחר השלמות הזו באולפן הפך למסע מפרך שזלל כמויות אדירות של זמן וכסף, הרחק מעיניהם הבוחנות של אנשי חברת התקליטים, שלא היה להם מושג קלוש מה מתחולל מאחורי הדלתות הנעולות.

הטעימה הראשונה שהעולם קיבל מהיצירה החדשה והמוזרה הזו הייתה התקליטון SAT IN YOUR LAP. באופן מפתיע, הוא הפך ללהיט הגדול ביותר שלה מאז "בבושקה", למרות שהיה רחוק מלהיות קליט או מסחרי. זה היה שיר דחוס, קצבי וחסר פשרות, שהונע על ידי מקצב תופים שבטי ופראי. בוש הסבירה בזמנו את מקור ההשראה: "כבר היו לי תבניות פסנתר לשיר, אבל הן לא התחברו לכדי יצירה שלמה עד אותו לילה שבו חזרתי מהופעה של סטיבי וונדר. הרגש והאנרגיה במוזיקה שלו פשוט הדליקו אצלי משהו".

כשהתקליט המלא, THE DREAMING, יצא לבסוף, הלסתות נשמטו. זה היה תוצר מובהק של שנות השמונים המסונתזות, אך כזה שלקח את הסאונד של התקופה למקומות אפלים, ניסיוניים ובלתי צפויים. השירים היו רוויים בדחף קצבי כמעט היפנוטי ובשכבות על גבי שכבות של קולות, ללא מלודיות פשוטות או פזמונים ידידותיים שאפשר להיאחז בהם. כל הצלילים שקישרו אותה לעולם הרוק, כמו גיטרות חשמליות דומיננטיות, נעלמו כלא היו. גם עיבודי כלי הקשת העשירים שהמתיקו את עבודותיה הקודמות פינו את מקומם לנוף צלילי חדש, חשוף ומאתגר. הפעם, היה קל לשמוע עד כמה רחוק בוש העזה ללכת.

התגובות לא איחרו לבוא. תחנות הרדיו, שהיו רגילות ללהיטים נגישים יותר, התעלמו ממנו כמעט לחלוטין. בחברת התקליטים, על פי הדיווחים, פשוט שנאו את התוצאה. היה ברור לכל שבוש לא רק שלא ניסתה לשחזר את הצלחתה הקודמת, היא עשתה כל שביכולתה כדי להיות כמה שפחות מסחרית. קולה, שתמיד היה כלי ייחודי, נמתח כאן לקצוות חדשים: הוא היה גבוה מתמיד, עם הכפלות והדהודים שיצרו דיאלוגים מוזרים בינה לבין עצמה, כשהיא מזנקת במרווחים וירטואוזיים ובלתי צפויים.

הביקורות בעיתונות המוזיקה היו חלוקות, ורבים חשבו שהפרויקט הניסיוני הזה יבריח את קהל המעריצים הנאמן שלה. במגזין NME הבריטי נכתב בפסקנות: "צר לנו לבשר שקייט בוש פספסה את הרכבת". במלודי מייקר, הבריטי גם כן, היו מעט יותר פואטיים, אך לא פחות נחרצים: "היא תמיד הייתה אמנית של קצוות, אך הפעם בוש הרשתה לעצמה ללכת עם דמיון רחוק ומתפרע עוד יותר, כשהיא ממצה עד תום את כל הפנטזיות שלה ומשתמשת באינסטינקטים הפרועים ביותר שלה, מרפדת את התקליט בסדרה של צווחות והשתנקויות".

למרבה ההפתעה, התקליט נכנס היישר למקום השלישי המכובד במצעד הבריטי, נישא על גלי הציפייה האדירה. אך הנפילה הייתה מהירה וכואבת. תוך שבועות ספורים הוא צנח למקומות נמוכים יותר, ובסופו של דבר הפך לתקליט הכי פחות נמכר שלה עד לאותה נקודה. שאר התקליטונים שיצאו ממנו כשלו לחלוטין במצעדים.

במבט ראשון, זה היה נראה כמו כישלון מהדהד. אך במבט לאחור, THE DREAMING היה הניצחון הגדול ביותר של קייט בוש. זהו תקליט אמיץ, שנעשה על ידי אמנית אמיתית שמבקשת להתנסות, לאתגר את עצמה ואת הקהל שלה, ולא רק לספק את הסחורה המסחרית הצפויה. המהלך הזה, שהיה הימור מסוכן, העניק לה את הכוח והחופש לתפוס שליטה מוחלטת בקריירה שלה – צעד המהווה ציון דרך עבור כל אמן, ועל אחת כמה וכמה עבור אישה בתעשייה שנשלטה אז כמעט לחלוטין על ידי גברים. יעברו שלוש שנים ארוכות עד שבוש תחזור עם תקליט חדש, כזה שהקהל יקבל באהבה רבה הרבה יותר. עם הזמן, כפי שקורה ליצירות רבות שלא הובנו בזמן אמת, THE DREAMING זכה להערכה מחודשת וכיום הוא נחשב על ידי רבים ליצירת מופת נועזת וחיונית, שהוכיחה שכוכבת פופ יכולה להיות גם אמנית חסרת פשרות.

כשטים באקלי ניסה לרקוד פ'אנק בפעם האחרונה והעולם פשוט סירב להצטרף. ב-13 בספטמבר בשנת 1974 יצא תקליט חדש לזמר-יוצר האמריקאי, טים באקלי. שם התקליט - LOOK AT THE FOOL.

היה זה התקליט התשיעי של טים באקלי, אחד הזמרים-יוצרים המיוחדים והמסקרנים ביותר שידעה אמריקה. השם שהתנוסס על העטיפה היה LOOK AT THE FOOL. מבט חטוף בשם הזה כבר הספיק כדי להבין שמשהו כאן לא לגמרי כשורה, וזו הייתה רק ההתחלה של סאגה קצרה ועצובה שהפכה לתחנה האחרונה במסעו המוזיקלי של באקלי.

טים באקלי מעולם לא היה אמן שאפשר היה להכניס למגירה. הוא החל את דרכו כנסיך פולק צעיר עם קול מלאכי, המשיך למסעות פסיכדליים, צלל לג'אז חופשי ואוונגרדי שמתח את גבולות השפיות, ובשנות השבעים המוקדמות מצא את עצמו צולל ראש לתוך ביצות הפ'אנק והסול הלבן והמחוספס. התקליט החדש נועד להיות גולת הכותרת של התקופה הזו, שיא הגרוב, המסיבה הגדולה ביותר שהוא יכול היה לארגן. בראשו של באקלי, השם המושלם לתקליט הזה היה TIJUANA MOON, שם שמצית את הדמיון ומעלה תמונות של לילות דביקים, הרפתקאות גבול מפוקפקות ופסקול סקסי. אולי זו הסיבה שעל עטיפת התקליט המוגמרת מופיע ציור של ירח. אפשרות נוספת שנשקלה ברצינות כשם לתקליט הייתה AN AMERICAN SOUVENIR.

אך כשהתקליט יצא סוף סוף לשוק, חברת התקליטים וההנהלה שלו בחרו בשם אחר לגמרי, שם שהרגיש כמו בדיחה פנימית על חשבונו של האמן: LOOK AT THE FOOL. לפי ג'ודי באקלי, אלמנתו, מי שהיה אחראי להצעה הלא מחמיאה הזו היה מנהלו הוותיק והממולח, הרב כהן, שניהל במקביל גם את פרנק זאפה. כהן, מצדו, מיהר להכחיש את ההאשמות. "אני אולי התנגדתי לכך שהשם 'טיחואנה מון' עלול להטעות את הקהל לגבי הסגנון המוזיקלי", טען, "אבל לא הייתי משנה את זה לשם כזה". כך או כך, השם נדבק, והפך כמעט לנבואה שהגשימה את עצמה.

כמו בכל תקליט קודם שלו, גם הפעם באקלי סירב לחזור על עצמו. המטרה הייתה ברורה: לכבוש את עולם הנשמה, להפוך לזמר פ'אנק לבן שיכול לעמוד בשורה אחת עם הגדולים, כזה שמזיז את הגוף ומרטיט את הלב. הבעיה הייתה שהפ'אנק הזה נשמע לרבים מאולץ, מעט חלול. המבקרים והמעריצים הוותיקים, אלו שזכרו את קולו המלטף שובר הלב ביצירות מופת כמו MORNING GLORY, התקשו לעכל את אותו קול בדיוק כשהוא שר טקסטים גסים ובוטים על רקע של גיטרות ווא-ווא קופצניות. זה הרגיש כמו לראות משורר דגול מנסה בכוח לספר בדיחות גסות.

מאחורי הקלעים, האווירה הייתה מחושבת עד כאב. טכנאי ההקלטות של התקליט סיפר מאוחר יותר כי כל שיר ושיר עבר עריכה קפדנית במטרה אחת ויחידה: להפוך ללהיט פוטנציאלי שיוכל לצאת על גבי תקליטון קטן ולכבוש את הרדיו. במילים אחרות, זו הייתה יצירה שבה הנוסחה המסחרית ניצחה את ההשראה האמנותית. היצירתיות המתפרצת שאפיינה את באקלי פינתה את מקומה לניסיון נואש לייצר להיטים.

כדי להוסיף חטא על פשע, הגיעה העטיפה. במקום תמונה מחמיאה של כוכב פ'אנק בשיאו, העטיפה הציגה ציור דיוקן של באקלי שנראה עייף, תשוש ואולי אפילו קצת מוזנח. לא בדיוק הפרצוף שאמור למכור לכם מסיבת גרוב סוחפת. באקלי, באופן לא מפתיע, תיעב את הציור הזה. הוא הרגיש שזהו עוד מסמר בארון הקבורה של הפרויקט.

הביקורות לא איחרו לבוא, והן היו קטלניות. מגזין המוזיקה הבריטי NME פסק שמדובר ב"ריפים ללא שירים, מופעים מתמשכים של הגזמה ווקאלית, וסוג של בגידה כוללת במטרה ובגישה". אך המכה הכואבת ביותר הגיעה מהרולינג סטון. אחרי שהתעלמו באופן שיטתי משמונת תקליטיו הקודמים של באקלי, העורכים סוף סוף החליטו שהגיע הזמן לסקר אותו. המבקר, באד סקופה, ניסה למצוא נקודות אור וציין שלתקליט יש "כמה רגעים אטרקטיביים", אך סיכם את החוויה במילים נוקבות: "יכול להיות שזה תקליט שקל יותר לעיכול משניים או שלושת התקליטים האחרונים שלו, אבל אני עדיין מוצא את השילוב של הפ'אנק המהיר מדי והפגנת האוקטבות המייללת של באקלי כמעט בלתי נסבלים. זה כאילו באקלי מחקה את הצעקה הראשונית של להקת פלסטיק אונו של לנון, רק כדי ללעוג ולהעניש את עצמו, בדיוק כפי ששם התקליט מרמז. ועם מוזיקה כזו, הוא לועג ומעניש גם את המאזין".

עד שהביקורת הזו הופיעה בדפוס, בגיליון של ה-30 בינואר 1975, הנזק כבר נעשה. LOOK AT THE FOOL היה כישלון מסחרי מהדהד, עוד פגז שנפל בשדה הקרב של באקלי על הכרה. התקליט נשכח במהירות, נדחק לשוליים של קריירה מפוארת ומפותלת.

באופן טראגי, זו הייתה המילה האחרונה. פחות משנה לאחר יציאת התקליט, ב-29 ביוני 1975, טים באקלי מת ממנת יתר של סמים, והוא בן 28 בלבד. הסוף הפתאומי והנורא הזה הפך את שם התקליט האחרון שלו, LOOK AT THE FOOL, מאמירה מעט מביכה לכותרת מצמררת על מצבה של אגדה שהלכה לאיבוד. זה היה ניסיון אחרון ונואש לרקוד, אבל המוזיקה כבר נעצרה.

התקליט של הבי ג'יס ששינה את חוקי המשחק. ב-13 בספטמבר בשנת 1976 יצא התקליט CHILDREN OF THE WORLD של שלושת האחים גיב.

ספטמבר 1976. בעולם המוזיקה מנשבות רוחות חדשות, והרחבות מתחילות להתמכר לצלילים קצביים וממכרים. בדיוק ביום הזה, שלושה אחים עם הרמוניות קוליות מהפנטות, שהעולם הכיר בעיקר בזכות בלדות סוחטות דמעות, עומדים לשחרר תקליט שיהווה רעידת אדמה קצבית ויסמן את הפיכתם לאדוני הדיסקו הבלתי מעורערים. התקליט הזה היה CHILDREN OF THE WORLD, והוא היה הרבה יותר מסתם אוסף שירים.

אחרי שנים שבהן התנסו הבי ג'יס בסגנונות שונים, כפי שתיאר זאת אז מבקר ממגזין הרולינג סטון, הם הפגינו יכולת של זיקית להסתגל לטרנדים חולפים. פעם היו אלה בלדות פופ עיסתיות, פעם פסיכדליה מסוף שנות השישים ופעם רוק רך ונינוח. אבל באמצע שנות השבעים, האחים גיב הבינו לאן נושבת הרוח. כפי שהם עצמם אמרו אז בתוכנית אירוח לילית, במבטא קוקני כבד ועם קריצה, "רית'ם אנד בלוז זה מה שקורה עכשיו".

הצעד הזה, שהיום נראה מובן מאליו, היה הימור לא קטן. המבקר ברולינג סטון תהה אם המהלך היה נועז, וענה לעצמו "ובכן, לא בדיוק". אך הוא נאלץ להודות שהתוצאה הייתה מרשימה. "חלק מהדברים שלהם ממש טובים", הוא כתב, "טובים יותר מהרכבים כמו WILD CHERRY, AWB ו-KOKOMO", שהיו אז חלוצות ה"בלו-אייד סול", כלומר, אמנים לבנים שניגנו מוזיקה שחורה.

השינוי הגדול בתקליט הזה היה שהאחים גיב לקחו את מושכות ההפקה לידיים שלהם באופן כמעט מלא, לאחר שיתופי פעולה פוריים עם המפיק האגדי אריף מרדין בתקליטים הקודמים. הם רצו שליטה מלאה על הסאונד החדש שבעבע בהם, סאונד שנולד באולפני CRITERIA החמים והתוססים של מיאמי. ההחלטה הזו השתלמה, ובגדול. היא הולידה את אחד הלהיטים המוחצים והבלתי נשכחים של אותה שנה, ואולי של העשור כולו.

אני מדבר כמובן על YOU SHOULD BE DANCING. השיר הזה היה פצצת אנרגיה טהורה. מהביט המהפנט שפותח אותו ועד לצעקות הפלצט של בארי גיב, שהפכו לסימן ההיכר המובהק ביותר שלהם, אי אפשר היה להישאר אדישים אליו. הבי ג'יס, למעשה, הניפו סדין אדום בפני שוורי הדיסקו שכבר דהרו ברחבות, וניצחו את ההרכב הלוהט של התקופה, KC AND THE SUNSHINE BAND, במשחק שלהם עצמם. השיר, כפי שתיאר זאת המבקר, היה "מניע בצורה בלתי ברורה". הוא פשוט הכריח אותך לקום ולזוז. מעטים ידעו אז, אבל השיר הזה היה רק המתאבן לקראת הארוחה המוזיקלית העיקרית שהאחים יגישו לעולם שנה לאחר מכן בפסקול הסרט SATURDAY NIGHT FEVER.

עם זאת, המבקר מהרולינג סטון טען כי נראה שכל האנרגיה וההשראה של הלהקה התנקזו לאותו להיט קטלני, מה שהותיר את שאר שירי התקליט "חסרי מטרה". זו הייתה אולי ביקורת מחמירה מדי, שכן התקליט כלל גם את הבלדה היפהפייה LOVE SO RIGHT, שהפכה ללהיט ענק בפני עצמה והוכיחה שהאחים עדיין יודעים לכתוב שירי אהבה מרגשים, גם כשהם חובשים את נעלי הריקוד.

בסיום הביקורת, העלה הכותב נקודה מעניינת למחשבה, כזו שמעסיקה סוציולוגים של תרבות עד היום: "להצלחה של להקות לבנות שעובדות בסגנון שחור וקבלתן בחום חייבת להיות איזושהי משמעות חברתית בסיסית". אך במקום לצלול לניתוח מעמיק, הוא סיכם בהומור ובכנות ששיקפו את רוח התקופה: "אל תשאלו אותי מה היא. אני רק רוקד לצלילי המוזיקה".

ובמבט לאחור, אולי זו הייתה התשובה הנכונה ביותר. בעוד המבקרים ניסו לנתח את התופעה, מיליוני אנשים ברחבי העולם פשוט לחצו PLAY, הגבירו את הווליום, ועשו בדיוק את מה שהבי ג'יס ציוו עליהם לעשות: לרקוד.

איפה הם הגיבורים הגדולים? ב-13 בספטמבר בשנת 1974 יצא האלבום HEROES ARE HARD TO FIND של פליטווד מאק.

שנת 1974 נפתחה עבור להקת פליטווד מאק בסערה של ממש. לאחר שורת טלטלות שהיו גורמות לכל הרכב אחר להתפרק, מצאו את עצמם חברי הלהקה לראשונה במתכונת של רביעייה, מנסים לאסוף את השברים ולהמציא את עצמם מחדש. הכאוס של השנה הקודמת עדיין הדהד במסדרונות. הגיטריסט בוב וסטון סולק בבושת פנים לאחר שניהל רומן סוער עם ג'ני, אשתו של המתופף המייסד, מיק פליטווד. במקביל, כל הקשרים עם האמרגן קליפורד דיוויס נותקו באגרסיביות, לאחר שניסה להריץ בארצות הברית סיבוב הופעות כושל עם להקת פליטווד מאק מזויפת לחלוטין, מה שהוביל למאבקים משפטיים מכוערים ומתישים. כל זה קרה בזמן שהלהקה שחררה שני תקליטי אולפן מלאים במהלך 1973.

במבט לאחור, קל לראות את התקופה הזו של תחילת שנות השבעים כתקופת ביניים מבולבלת, מעין נדנוד חסר כיוון בלב ים, שהוביל ישירות לרגע המכונן שבו לינדזי בקינגהאם וסטיבי ניקס עלו על הסיפון ותפסו את ההגה. אולם, התקליט התשיעי של הלהקה, HEROES ARE HARD TO FIND, מוכיח שהגלגול המסוים והקצר הזה של הלהקה נהנה מתקופה של הרמוניה ושיתוף פעולה פורה באולפן ההקלטות.

למרות ההבדלים הסגנוניים והאישיים ביניהם, שני כותבי השירים העיקריים של ההרכב, קריסטין מקווי ובוב וולש – שכעת תפקד גם כגיטריסט מוביל וגם כפרונטמן – יצרו יחד מארג מוזיקלי מרתק. כל אחד מהם תרם חומרים משובחים שהשלימו והעצימו את האיכויות של האחר. רוק החלל הקוסמי והמהודק של וולש השתלב באופן מפתיע להפליא עם בלדות הפסנתר המתוחכמות והאלגנטיות של מקווי. הייתה ביניהם כימיה ניכרת; בשיר שלה, BAD LOSER, למשל, הגיטרה של וולש מנצנצת ומבריקה מעל קצב הבוגי המתגלגל שמתחת.

התקליט הזה, שלעיתים קרובות נדחק לשוליים, נותר דמות נשכחת בצילם הענק של שני התקליטים המפלצתיים שיגיעו אחריו. באופן מודע או שלא, התקליט הזה מוצא את הלהקה מפלרטטת באופן גלוי עם נוסחאות פופ, ומשמש כמעין אבן דרך, גשר מוזיקלי בין הבלוז השאמאני של עברם לבין צליל ה-AOR החלומי והמלוטש של עידן בקינגהאם-ניקס.

גם עטיפת התקליט שברה את המסורת של הלהקה ורמזה על העתיד לבוא. התמונה, שצולמה על ידי צלם האופנה מלוס אנג'לס, הרבי וורת'ינגטון (שלימים יצלם גם את העטיפות המוכרות של התקליטים FLEETWOOD MAC ו-RUMOURS), מציגה את מיק פליטווד הרזה מדי, בתצלום שחור-לבן מול מראה משולשת. הוא עומד עירום לחלוטין, למעט זוג תחתוני תחרה, נעליים וגרביים, ומחזיק את בתו בת השלוש, אמיליה, שעומדת על נעליו. לימים, נודע שהתחתונים המדוברים היו שייכים לידידתו, סנדרה.

אך חושפנית אף יותר היא התמונה שצילם וורת'ינגטון לגב העטיפה. היא לוכדת את חברי הלהקה ברגע של אחווה שיכורה. בתמונה, בוב וולש המשועשע ממוקם כאאוטסיידר, בעוד בני הזוג מקווי ופליטווד מפנים אליו את גבם וצוחקים. התמונה הזו התגלתה כנבואית לחלוטין. זה היה התקליט האחרון של וולש עם הלהקה. הוא פרש בסוף 1974, כשהסיבה הרשמית הייתה העומס והשחיקה מסיבובי ההופעות. רק שנים רבות לאחר מכן הוא הודה שהסיבה האמיתית הייתה החיכוך הבלתי פוסק עם בני הזוג מקווי.

"חלק מהסיבה שעזבתי אז היה כל מה שתמיד אמרתי – הרצון לנסות את מזלי, לעשות רוק כבד יותר, והשחיקה מהתביעה המשפטית", הסביר וולש במפגש שאלות ותשובות באתר המעריצים THE PENGUIN ב-1999. "אבל החלק שמעולם לא דיברתי עליו היה הצורך להתרחק מהם. זה מה שמחזיק את הלהקה הזאת – יש שם יחסי אהבה-שנאה, כמו בהרבה משפחות. אתה רוצה לברוח, אתה רוצה להגיד משהו, אבל איכשהו תקשורת ישירה וכנה פשוט אף פעם לא קורית".

וולש טען שבאותה תקופה הוא ופליטווד ניהלו את הלהקה בפועל, וחלק מההצלחה של התקליט הזה– שהפך לתקליט הראשון של הלהקה שנכנס ל-TOP 40 בארצות הברית – חייב להיזקף לזכותו. הכישלון היחסי של התקליט הקודם, MYSTERY TO ME, הוביל את הגיטריסט להציע מהלך אסטרטגי: להעביר את בסיס הפעילות של הלהקה ללוס אנג'לס. המטרה הייתה לטפח מערכת יחסים בריאה יותר עם חברת התקליטים שלהם, האחים וורנר, שעדיין לא הצליחה לפצח את הפוטנציאל המסחרי של הלהקה באמריקה. באותה עת, הם היו מוכרים בארצות הברית בעיקר כלהקת הופעות חיה, בעוד הפרופיל שלהם בבריטניה הלך ודעך. התקליט הוקלט במהלך יולי בלוס אנג'לס, והפך לתקליט הראשון של פליטווד מאק שהוקלט כולו על אדמת אמריקה. למרות ששיר הנושא, שקושט בכלי נשיפה והציג אווירת "הכל טוב" לא אופיינית לקריסטין מקווי, נכשל כסינגל המוביל, קשה היה להתעלם מהאופטימיות הקליפורנית שקרנה מ-11 השירים.

התקליט אכן נשמע במובנים רבים כמו חימום לקראת התקליטים שישנו את כללי המשחק ויגיעו אחריו. אך הוא מפיץ קסם אקזוטי וייחודי משלו, כזה שפליטווד מאק לעולם לא ישחזרו, פשוט כי הם לעולם לא יצטרכו. באופן אירוני, מיק פליטווד נתקל לראשונה במוזיקה של הצמד בקינגהאם וניקס במהלך 1974, בדיוק כשחיפש אולפנים בלוס אנג'לס להקלטת התקליט הזה. לאחר שוולש עזב ממש לפני חג המולד, והותיר אחריו שלישיית ליבה, לאף אחד מהצדדים לא היה הרבה מה להפסיד מאיחוד כוחות. איש לא יכול היה לחזות מה יקרה אחר כך, כמובן, אבל בתוך המרוץ המסחרר לתהילה, חבל מאוד שהתקליט החשוב והיפה הזה פשוט נשכח בדרך.

המתופף, מיק פליטווד, בספרו: "זו הייתה הפעם הראשונה שאי פעם היה לנו גיטריסט אחד ואני לא חושב שזה היה עובד לפני כן, אבל בוב וולש סיפק את הסחורה. זה גרם לי לשקול מחדש למה הלהקה מתכוונת ומה אפשרי בה. העיבודים החדשים אפשרו יותר מקום בסאונד שלנו ועוד ניסוי עם הרמוניה ואפילו כלי נשיפה. האלבום נעשה באווירה רגועה יותר מקודמיו, כנראה כתוצאה של בילוי זמן רב מדי בלימבו יצירתי (בגלל בלגאנים משפטיים מול להקה אחרת שהתחזתה לה - נ.ר), אבל יש כמה שירים בולטים בו. האלבום התפרסם טוב יותר בארצות הברית מכל תקליט קודם שלנו, והגיע במצעד המכירות למספר 34, וזה הרים מאד את מצב הרוח שלנו ואם חברת התקליטים שלנו שאלה אם עדיין יש לנו קהל, זה שלח לה מסר חיובי.

מהרגע שהתמקמנו בלוס אנג'לס, התחלנו למשוך מעריצים, ביניהם הצלם הרבי וורת'ינגטון. הרבי היה כמו דוב שנשאר מתקופת ההיפיז. הוא היה נשמה מבריקה, תמיד חייך, בדרך כלל לובש טוניקות כותנה הודיות רפויות שזרמו לו עד הברכיים, עם זוג סנדלי ישו. הוא היה מחפש את האור, עושה מדיטציה ולקוח קבוע בחנות ספרים מעוררת השראה שנקראה THE BODHI TREE. הרבי ראה מה קורה עם הלהקה כי הוא היה מאוד מעורב. הוא היה אמן אייקוני כמו התמונות שהוא יצר. הוא יכול לגרום לכל אחד לחוש בנוח, כי הוא לבש את הלב שלו על השרוול וכך מההתחלה הוא היה מסוגל לתפוס רגעים חולפים בעולמנו. הוא זה שבחרנו לצלם את העטיפה של התקליט הזה, תמונה שמציגה אותי מדגמן להפליא זוג תחתוני תחרה שהיו שייכים לחברה שלי ושל אשתי, סנדרה. יש לי שם חזה נפוח, מה שאומר שהצלעות שלי בולטות, ואני מחזיק בידיה של בתי, אמיליה בת השלוש, כשהיא עומדת על הנעליים שלי. הוא לקח התמונה הזו שלנו במראה תלת כיוונית, אז התמונה הסופית היא עם שלושה צדדים. הרבי היה ילד אהבה מתוק כל כך, לא מוכן לסצנה אליה נפל. קוקאין היה לא הולם במיוחד עבור מישהו כמוהו. זה היה לא מתאים לכולנו בשלב זה או אחר, אבל הוא הפך מרותק לזה וחבל. הוא לא התאים לסוג העולם הזה".

הרבי חי עד שלבו לא יכל יותר והוא מת בשנת 2011.

גם זה קרה ב-13 בספטמבר. מהאולפנים המאובקים של שנות החמישים ועד לאצטדיונים הרועמים של שנות השבעים, ההיסטוריה של המוזיקה נכתבת כל יום מחדש, והנה כמה מהפרקים המרתקים מיום זה.

שנות החמישים: טוטי פרוטי גס אך מכובס

נתחיל את המסע שלנו אי שם בשנת 1955. בלוס אנג'לס, מוזיקאי צעיר ותוסס בשם ריצ'רד הקטן נכנס לאולפן ההקלטות של חברת התקליטים JLO SPECIALITY RECORDS. על הפרק עמד שיר חדש שלו, TUTTI FRUTTI. אלא שהיה פער קטן, או ליתר דיוק, תהום של ממש, בין הגרסה המקורית והגסה שכתב ריצ'רד לבין מה שאמריקה השמרנית של אותם ימים יכלה לשמוע ברדיו. המשימה הוטלה על כותבת השירים דורותי לה בוסטרי, שהתיישבה מולו וביקשה ממנו לשיר לה את המילים המקוריות. הסיפור מספר שריצ'רד, נבוך עד עמקי נשמתו מהתוכן הוולגרי, עמד עם פניו אל הקיר ודיקלם את המילים בביישנות. התוצאה הייתה גרסה "מכובסת" שהפכה לאחד המנוני הרוק'נ'רול הגדולים בכל הזמנים ושינתה את פני המוזיקה.

שנות השישים: דרמות, תאונות ולידות של להקות

נקפוץ עשור קדימה לשנת 1965. ארבעת המופלאים מליברפול, הביטלס, כבר כבשו את אמריקה בסערה, ועכשיו הגיע הזמן לקבל את ההכרה הרשמית. בטקס הגראמי שנערך בניו יורק, קטפה הלהקה שניים מהפרסים החשובים ביותר: התקליט הטוב ביותר עבור A HARD DAY'S NIGHT, והלהקה הטובה ביותר של השנה. זה היה הגראמי הראשון שלהם, חותמת איכות רשמית לתופעה ששיגעה את העולם.

באותה שנה ממש, בצד השני של האוקיינוס, רינגו סטאר, המתופף המחויך של הביטלס, הפך לאבא בפעם הראשונה. אשתו מורין ילדה את בנם הבכור, זאק סטארקי. שנים רבות לאחר מכן, אותו זאק יגדל להיות מתופף מוכשר בזכות עצמו, ויגשים חלום ילדות כשיצטרף לסיבובי ההופעות של להקת המי, אחת הלהקות שהעריץ בילדותו. זאק גם יפוטר מהלהקה בבושת פנים בשנת 2025. וכאילו כדי להשלים את חגיגת הביטלס באותה שנה, יצא בארצות הברית התקליטון YESTERDAY. השיר, שהיה למעשה יצירה כמעט בלעדית של פול מקרטני, היה מהפכני לתקופתו. זו הייתה הפעם הראשונה שלהקת פופ-רוק השתמשה ברביעיית כלי מיתר קלאסית. השיר היה כל כך שונה מהסאונד המוכר של הלהקה, עד שחבריה התנגדו להוצאתו כתקליטון בבריטניה. המעריצים הבריטים נאלצו לחכות עד שנת 1976 כדי לרכוש אותו שם בפורמט של סינגל.

אפרופו ביטלס, בשנת 1968 הקימו חברי הביטלס את מחלקת האלקטרוניקה בחברת APPLE שלהם.

שנות השישים המשיכו להיות סוערות. בשנת 1963, גרהאם נאש, חבר להקת ההוליס, חווה רגע מבהיל אך גם קצת קומי. לאחר הופעה בסקוטלנד, בדרכם חזרה בוואן עמוס, נאש נשען על דלת צדדית שלא הייתה נעולה כהלכה. ברגע אחד הוא מצא את עצמו מתרסק על הקרקע מחוץ לרכב הנוסע. למרבה המזל, הוא יצא מזה בפציעות קלות בלבד.

שנה לאחר מכן, ב-1964, הבהלה הייתה מנת חלקם של אחרים. בעלי מועדון האמפייר בליברפול, שלמדו מניסיון העבר מה קורה כשהרולינג סטונס מגיעים לעיר, החליטו לנקוט בצעד יצירתי כדי לשמור על הסדר. הם שכרו לא פחות מעשרים וארבעה שחקני רוגבי חסונים כדי שישמשו כמאבטחים. אולם, 5,000 המעריצים שהגיעו להופעה לא ממש התרשמו מהקיר האנושי שהוצב מולם, ובמהלך הערב פשוט רמסו את שומרי הראש בדרכם אל הבמה.

העשור המשיך לספק דרמות. ביום זה בשנת 1969, מגזין המוזיקה מלודי מייקר דיווח על סכסוך בתוך להקת הבי ג'יס. המתופף קולין פיטרסן, שפוטר מהלהקה על ידי האחים בארי ומוריס גיב, זעם על כך שהשניים הופיעו תחת השם הבי ג'יס בלעדיו בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית טופ אוף דה פופס, עם השיר DON’T FORGET TO REMEMBER. פיטרסן דרש התנצלות פומבית מה-BBC, בטענה שהתקליטון הוקלט בהשתתפותו ולכן הצגת האחים בלבד הייתה שגויה. רוברט סטיגווד, מנהלם של האחים גיב, לא נשאר חייב והגיב בנחרצות: "מר פיטרסן מתעלם מהעובדה שהצטרף ללהקה רק בשנת 1967. האחים גיב הופיעו תחת השם הבי ג'יס, שזה ראשי התיבות של בארי גיב, שנים רבות לפני כן. הבי ג'יס ימשיכו להופיע כבי ג'יס".

באותו גיליון של מלודי מייקר, דווח גם כי רינגו סטאר אושפז בבית חולים עקב בעיות פנימיות, אך דובר מטעם הביטלס מיהר להרגיע ש"הוא תחת פיקוח ואין מה לדאוג". ג'ימי פייג' בכתבה על לד זפלין: "אין לי זמן בארה"ב להקשיב לתקליטים אבל בביתי באנגליה זה זמן הרגיעה שלי. אני מקשיב בעיקר לתקליטים כשהכלי הבולט בהם הוא הגיטרה. אני אוהב הרבה דברים, כמו פלמנקו. האם שמעתם את מניטאטס דה פלאטה? הדבר הצועני הזה פשוט משגע". רוי פיליפס, הזמר-אורגניסט של להקת THE PEDDLERS: "אני מסכים עם המבקרים שאמרו שהלהקה שלנו הייתה מקובעת מדי בסגנון שלה. מה שהם לא מבינים זה שאנחנו באים לספק את הרצון של 100,000 האנשים שכן קונים את התקליטים שלנו ובאים להופעותינו. האנשים האלו ממש חשובים לנו".

עוד באותה שנה, עתידה של להקת העל BLIND FAITH היה לוט בערפל. שמועות עקשניות טענו שהמתופף ג'ינג'ר בייקר עומד לעזוב ויוחלף על ידי ג'ים קפאלדי. מנהל הלהקה, אותו רוברט סטיגווד, הכחיש מכל וכל וטען שאלו "שמועות לא מבוססות". המציאות, כפי שקורה לעיתים קרובות, הייתה שונה. חודש בלבד לאחר ההכחשה, הלהקה התפרקה רשמית. סטיב וינווד, חבר הלהקה, כבר עבד באותה עת עם קפאלדי על חומרים חדשים, ואלו הפכו לבסיס לאיחוד המופתי של להקתם הקודמת, טראפיק, ולהקלטת התקליט המוערך "ג'ון בארליקורן חייב למות".

בתוך כל הכאוס, דייויד בואי הצעיר המשיך לבסס את מעמדו. באותה שנה הוא הנחה פסטיבל פופ בברומלי והופיע לבדו עם גיטרה אקוסטית. במהלך הופעתה של להקת תיכוניסטים מקומית בשם מאיה, עלה בואי במפתיע לבמה, שאל אותם אם הם מכירים את I FEEL FREE של להקת CREAM, ומיד מצא את עצמו מלווה על ידם בביצוע ספונטני ומרגש.

שנות השבעים ואילך: לידות, טרגדיות ורוק'נ'רול

בשנת 1971, משפחת מקרטני התרחבה שוב. פול ולינדה הביאו לעולם את בתם, סטלה נינה מקרטני. הלידה בבית החולים קינג'ס קולג' בלונדון הסתבכה ודרשה ניתוח קיסרי, מה שמנע מפול להיות נוכח ברגע הלידה עצמו. בזמן שישב בחוץ והתפלל, המתיחות והחרדה הולידו רגע של השראה. הוא חשב לקרוא ללהקתו החדשה TARPENTINE, אך באותו רגע בבית החולים עלה בראשו השם WINGS, כמחווה למלאכים. כך, מתוך דרמה אישית, נולד הקונספט לאחת הלהקות המצליחות ביותר של שנות השבעים.

העשור הזה ידע גם רגעים קלילים יותר. בשנת 1973, מיק ג'אגר הזמין את חברו הטוב דייויד בואי להופעה של הרולינג סטונס בניוקאסל. אחרי ההופעה, שני כוכבי הרוק הגדולים בעולם הלכו לבלות את הלילה בהימורים בקזינו המקומי.

שנת 1978 סימנה את תחילת דרכה של אחת הלהקות החשובות של העידן החדש. שלישיית פוליס, עם הסולן והבסיסט סטינג, נכנסה לאולפן כדי להקליט את תקליט הבכורה שלה, OUTLANDOS D'AMOUR. התקליט הזה, עם שילוב ייחודי של פאנק, רגאיי ופופ, הוליד להיטים כמו ROXANNE ו-SO LONELY והציג לעולם סאונד חדש ומרענן.

לצד ההצלחות, ההיסטוריה זרועה גם בטרגדיות. הגיטריסט לס הארווי, מלהקת STONE THE CROWS ואחיו הצעיר של הזמר אלכס הארווי, נולד בשנת 1944. במאי 1972, חייו נקטעו באופן טראגי כשהתחשמל ומת על הבמה במהלך הופעה. בשנת 2003, מייק סמית', סולן להקת הפופ המצליחה משנות השישים, דייב קלארק פייב, נפל מסולם בביתו בספרד ונותר משותק. הוא מת חמש שנים לאחר מכן מדלקת ריאות, כתוצאה מסיבוכי הפציעה. ובשנת 2019, הזמר אדי מאני, שזכור בעיקר בזכות להיטו הגדול TWO TICKETS TO PARADISE, הלך לעולמו ממחלת הסרטן בגיל 70.

בצד היותר שמח של סקאלת החיים, נציין את לידתו של פיטר סטרה בשנת 1944. הבסיסט והזמר המוכשר של להקת שיקגו, שהיה אחראי לקולות הגבוהים והמזוהים כל כך עם הלהקה. תקליטיה הראשונים של שיקגו, עם הסאונד הייחודי של כלי נשיפה ורוק, חייבים לו רבות, גם אם בהמשך הקריירה פנה לבלדות מעט פחות מרגשות לטעמי.

הגשם הכבד של בוב דילן. ב-13 בספטמבר בשנת 1976 יצא האלבום HARD RAIN של בוב דילן.

על מדפי התקליטים נוחתת פצצה רועשת, רטובה ומלאת זעם. קוראים לה HARD RAIN, התקליט החדש של בוב דילן. אבל הסיפור שלה לא מתחיל בחנות תקליטים ממוזגת, אלא ארבעה חודשים קודם לכן, ביום גשום במיוחד של חודש מאי, תחת שמיים קודרים באצטדיון פוטבול בקולורדו, שם התרחש אחד הקונצרטים הטעונים והכאוטיים יותר בקריירה של המוזיקאי.

בואו נחזור אחורה. סיבוב ההופעות של דילן, שזכה לשם התיאטרלי ROLLING THUNDER REVUE, היה אמור להיות קרנבל נודד של מוזיקה וחופש. חבורה של אמנים, ביניהם ג'ואן באאז, רוג'ר מגווין ואחרים, נדחסו לאוטובוס ויצאו למסע הופעות ספונטני ברחבי אמריקה. החלק הראשון של הסיבוב היה הצלחה מסחררת, אבל בחלק השני, באביב 1976, משהו התחיל לחרוק. והחריקה הזאת נשמעה היטב במופע שצולם ותועד בקולורדו.

האווירה באותו יום הייתה מחשמלת, ולא רק בגלל הגשם שגרם לנגנים לחטוף זרמים חשמליים על הבמה. אל מאחורי הקלעים, ללא הזמנה מוקדמת, הופיעה אשתו של דילן, שרה, כשהיא מלווה בילדיהם המשותפים. נישואיהם היו על סף התרסקות מוחלטת, והגעתה הפכה את המתח הקיים לסיר לחץ שעמד להתפוצץ. דילן, במקום להתפרק, החליט לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: להפוך את הכאוס האישי שלו לאמנות פומבית. הוא עלה לבמה והפך את ההופעה למכתב גירושין צורב ורווי ארס, שנשלח לאישה אחת בקהל, אבל נשמע על ידי אלפים.

פתאום, שירים שכתב רק לאחרונה, כמו הבלדה SARA מהתקליט DESIRE, נזרקו מרשימת השירים. הוא פשוט כבר לא האמין במילים האלה. במקומם, הוא בחר שירים מרירים יותר ופשוט ירק את המילים שלהם אל המיקרופון. בשיר LAY LADY LAY, שהיה פעם שיר אהבה עדין, הוא שינה את הטון לחלוטין. הוא לא ביקש, הוא דרש: "עזבי את הריקוד הזה, בואי נעלה למעלה... בואי ניקח סיכון, כי הרי למי אכפת?". זה היה מופע גירושין מוזיקלי, והקהל קיבל כרטיס לשורה הראשונה בדרמה.

הקוצניות של דילן לא הופנתה רק כלפי אשתו. חברי הלהקה מצאו את עצמם מתמודדים עם גחמותיו של אמן במשבר. דוגמה כואבת במיוחד היא סיפורו של מיק רונסון, הגיטריסט המהולל שליווה את דיוויד בואי בתקופת זיגי סטארדאסט. רונסון הצטרף לסיבוב ההופעות ככוח חיזוק משמעותי, אך מצא את עצמו נדחק הצידה ללא הסבר. לא פעם, הוא ישב לבדו באוטובוס הנגנים, ממתין לקריאה מהבוס לעלות לבמה, קריאה שלעיתים קרובות פשוט לא הגיעה. העצב והבלבול היו חלק בלתי נפרד מהמסע הזה.

ההופעה עצמה, כאמור, התקיימה תחת גשם שוטף, מה שהעניק לתקליט את שמו. המופע צולם במלואו עבור ספיישל טלוויזיוני של רשת NBC, אך מעולם לא יצא באופן רשמי ומצא את דרכו בעיקר להפצה פיראטית על גבי בוטלגים. באופן תמוה, ג'ואן באאז, שהייתה דמות מרכזית בסיבוב ההופעות, נעדרה לחלוטין מהתקליט הסופי, עוד החלטה מוזרה של דילן באותה תקופה. ודילן? הוא המשיך לשתות כדי להקהות את הכאב, והאלכוהול רק תדלק את הזעם והתסכול. זה היה גשם כבד, בכל מובן אפשרי.

כשהתקליט יצא, מגזין הרולינג סטון ניסה לפצח את החידה. "כמו כל הדמויות הציבוריות, בוב דילן הוא אסיר לא פחות מאשר אדון האישיות שלו", נכתב בביקורת המפורסמת. "מה שמייחד את דילן הוא שהוא זיהה את הפרדוקס הזה ביושר יותר מכל אחד אחר בעולם הרוק". המבקרים טענו שאנחנו, הקהל, הפכנו את דילן לכל מה שרצינו: משורר מחאה, שונא נשים, רומנטיקן, מיסטיקן. האירוניה, לדבריהם, היא שהחמקמקות שלו הפכה לפרסונה הכי יציבה שלו: אמן המסכות.

אבל בתקליט הזה, משהו נסדק. במקום להעצים את המסתורין של ה-ROLLING THUNDER REVUE, התקליט ביטל אותו. ההפקה תוארה כ"מתועדת בצורה נוראית". קולו של דילן הוגבר במיקס באופן כל כך לא פרופורציונלי, עד שהלהקה נשמעה כאילו היא מנגנת בעיר אחרת. זה הרגיש כמו קלוז-אפ צעקני, לא כמו הופעה חיה. אפילו מחיאות הכפיים של הקהל נשמעו כאילו הודבקו בעריכה כלאחר יד.

ולמרות כל זאת, התקליט אינו כישלון מוחלט. הצד השני שלו, טענו המבקרים, מצליח לתפקד כיצירה שלמה, סיור מודרך בתוך אהבה שהפכה לחורבות. הגולמיות שהרסה את הצד הראשון הפכה לפתע למיצג רוק מחוספס ומרתק. ההתפרצות הפרנואידית של השיר IDIOT WIND, שבתקליט BLOOD ON THE TRACKS נשמעה כמעט לא במקום, מצאה כאן את ביתה המושלם בתוך הפסיכודרמה הזועמת של HARD RAIN.

אבל זו הייתה הבעיה המרכזית. דילן לא פירש מחדש את שיריו, הוא פירק אותם לגורמים. איך אפשר להסביר אחרת את ההחלטה לזרוק את השורה המרגשת והחשובה ביותר מ-YOU'RE A BIG GIRL NOW ("אני יכול להשתנות, אני נשבע") או לקצץ שלושה בתים שלמים מהשיר STUCK INSIDE OF MOBILE WITH THE MEMPHIS BLUES AGAIN? התקליט היה התקפה אכזרית על רגשנות, על הנוסטלגיה. דילן התעקש להוכיח לקהל שלו ששום דבר אינו קדוש, בטח לא השירים שלו. קולו הפך למטחנת בשר שריסקה כל ניואנס ועדינות. הלהקה, במקום לנגן יחד, נשמעה כמו מכוניות מתנגשות. עדיין, זה שווה הקשבה. בהחלט!

דילן, כפי שסיכמו זאת ברולינג סטון, הוא אמן אינסטינקטיבי, כמעט פרימיטיבי, ששקוע כל כך בעצמו עד שהוא מאמין שכל מה שהוא עושה הוא בהכרח חשוב. הוא המבקר הטוב ביותר של עצמו, אבל גם הגרוע ביותר. התקליט הזה הוא תוצר מובהק של השני. זהו תקליט חידה, צלקת מוזיקלית, ותזכורת צורבת לכך שלפעמים, הגשם הכבד ביותר יורד דווקא על הבמה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.