רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-13 בספטמבר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי: "ביום בו סיימנו את ההקלטות של DEEP PURPLE IN ROCK נסענו ישר משם ברכבת להופעה בסקוטלנד. בדרך מילמלתי כי לדעתי ההקלטה יכלה להישמע טוב יותר אם היינו מנגנים יותר ביחד באולפן. באותו רגע הסתובב אליי ג'ון לורד, תקע בי מבט חודר, כחבר להקה בכיר יותר, ואמר לי באופן נחרץ - 'אם זה היה יכול להיות טוב יותר, זה היה מבוצע טוב יותר'. הדברים שלו העמידו אותי במקום". (רוג'ר גלובר, הבסיסט של להקת דיפ פרפל)

בלי כסף, בלי עתיד ועם חובות ענק: כך הימור מטורף אחד באולפן הקלטות הציל את סופרטרמפ מתהום הנשייה.

ב-13 בספטמבר בשנת 1974 יצא אלבומה השלישי של להקת סופרטרמפ, CRIME OF THE CENTURY. קבלו את הפשע המשתלם של סופרטרמפ.

שנת 1973. דמיינו את הסיטואציה: אתם חברים בלהקת רוק בריטית בשם סופרטרמפ, אבל התחושה היא יותר כמו סופר-באסה. מאחוריכם שני תקליטים שכמעט אף אחד לא שמע עליהם, והם נכשלו באופן כל כך מפואר עד שהפכו לבדיחה עצובה במסדרונות חברת התקליטים. מדובר כמובן באלבום הבכורה הנושא את השם SUPERTRAMP משנת 1970, ובאלבום השני INDELIBLY STAMPED מ-1971, שזכור בעיקר בזכות עטיפת החזה הנשי המקועקע ופחות בגלל המוזיקה, שפשוט לא הצליחה לתפוס את האוזן של הקהל הרחב. ותוסיפו לזה שההופעות שלכם הן סיוט לוגיסטי שמתנהל בדרכים צדדיות, כשאתם דחוסים בתוך מכונית מסחרית חבוטה ומתפרקת, נואשים לעוד הופעה בפאב נידח כלשהו. אתם פשוט להקה על סף תהום. אם זה לא מספיק, ברז המזומנים היחיד שלכם עומד להיסגר בבת אחת.

אז מה קרה? ובכן, מיליונר הולנדי חובב מוזיקה בשם סטנלי מיסגקס, שגילה את קלידן הלהקה, ריק דייויס, שלוש שנים קודם לכן והחליט לממן לו את החלום, איבד את הסבלנות. מיסגקס – שכונה בחיבה סמי – עדיין גילה בסופו של דבר נדיבות של מלאך מושיע. הוא אמנם הודיע בחגיגיות שהחגיגה נגמרה והברז נסגר הרמטית, אך במקום לתבוע אותם עד לפאונד האחרון, הוא מחל להם על חוב אסטרונומי של כ-60 אלף פאונד כדי להעניק להם הזדמנות לפתוח דף נקי. אלא שמבחינת חברי הלהקה, להישאר פתאום ללא גב כלכלי וללא אגורה שחוקה היה שווה ערך לצניחה חופשית בלי מצנח. בקיצור, המצב היה עגום, והעתיד נראה שחור יותר מוויניל שרוט.

גם בחברת התקליטים A&M התחילו להרים ידיים. אבל אז, ברגע האחרון, הגיע ניצוץ של תקווה. דייויס והגיטריסט רוג'ר הודסון, שהיו צמד כותבי השירים והגרעין המייסד של הלהקה, החליטו לעשות מעשה קיצוני: הם הודיעו שיפטרו את שאר הנגנים ויבנו את המותג סופרטרמפ מחדש. זה היה הימור של הכל או כלום. אז לתמונה נכנסו שלושה נגנים חדשים ורעננים: ג'ון האליוול, קוסם כלי הנשיפה, המתופף המדויק בוב סיבנברג, והבסיסט היציב דאגי תומסון. לפתע, כמו קסם, הכימיה עבדה. דייויס והודסון הרגישו בפעם הראשונה שיש להם להקה אמיתית, חמישה אנשים שנושמים את אותו האוויר המוזיקלי. כדי להלחים את ההרכב החדש ולהפוך מחבורת נגנים בודדים למכונה משומנת אחת, הם עשו את מה שטובי המוזיקאים הבריטים עשו באותם ימים: שכרו חווה כפרית מבודדת בשם SOUTHCOMBE FARM במחוז סאמרסט. שם, בניתוק מוחלט מהעולם, בין שדות ירוקים ופרות מנומנמות, הם חיו יחד, בישלו יחד, וניגנו שעות על גבי שעות מדי יום עד שהניצוץ הפך ללהבה ענקית.

לפני שנכנסו להקליט את התקליט הגורלי, החברים עוד ניסו את מזלם עם תקליטון בשם LAND HO, אך גם הוא צלל למצולות. הוא היה כישלון כל כך מהדהד, שבמשך שנים הפך לפריט נדיר לאספנים בלבד, עדות אילמת לדרך החתחתים שעברו. לצד אותו שיר הוקלט לסינגל ההוא גם קטע בשם SUMMER ROMANCE, ושניהם יחד הבהירו לחברי הלהקה שהם חייבים להפסיק לרדוף אחרי להיטי פופ פשטניים וללכת על יצירה עמוקה, מורכבת ומגובשת בהרבה. כעת, כל הקופה הונחה על תקליט אחד. הם נכנסו לאולפני טריידנט בלונדון, מקום בו הקליטו אמנים כמו הביטלס, דיוויד בואי, אלטון ג'ון וקווין, כשעל הכוונת מטרה אחת: להקליט יצירה שתציל להם את הקריירה. בהמשך נדדו חלק מההקלטות גם לאולפני RAMPORT ברובע באטרסי – האולפנים שהיו שייכים לחברי להקת המי – וכן לאולפני SCORPIO SOUND, שבהם הוקלטו תפקידי התזמורת העשירים.

לתפקיד טכנאי ההקלטה והמפיק-השותף נבחר קן סקוט, איש סאונד מבריק שעבד לפני כן עם הביטלס ובואי. המשימה הראשונה של סקוט לא הייתה שיר כזה או אחר, אלא אתגר טכני טהור: לבנות סאונד תופים שיהיה עוצמתי, ייחודי ובלתי נשכח. אז הוא עבד במשך שבועות, באופן כמעט אובססיבי, על מיקום המיקרופונים ועל האקוסטיקה של החדר. התוצאה הדהימה את המתופף סיבנברג עצמו, שלא האמין שכך התופים שלו יכולים להישמע. צליל התופים הזה, שהונדס בקפידה על ידי סקוט, הפך מאותו רגע לאחד מסימני ההיכר הבולטים של סופרטרמפ. סקוט, פרפקציוניסט חסר רחמים שספג את המיומנות הגבוהה ביותר באולפני אבי רואד, דרש לכוון כל עור תוף ברמת המילימטר ובחר בקפדנות מיקרופונים מיוחדים לכל מצילה ומצילה. התוצאה הייתה סאונד תופים פריך, עמוק ומדויק כמו שעון שוויצרי, שגורם גם כיום לכל מערכת סטריאו מודרנית להישמע במיטבה.

תהליך ההקלטה היה איטי ומדוקדק. קודם הוקלטו ערוצי הבסיס – תופים ובס, יחד עם קלידים, שהעניק להם צליל חם וייחודי. רק לאחר שהבסיס הזה היה מושלם, הוקלטו הגיטרות ושאר הכלים. תהליך הוספת הערוצים הנוספים היה ארוך ומורכב כל כך, עד שבשלב מסוים החלו כולם להזיע מדאגה שהזמן שהוקצב להם באולפן היקר פשוט יאזל. הפסנתר החשמלי, מדגם WURLITZER 200A, היה הכוכב הבלתי מעורער של הסשנים: הצליל הגרגרי והנושך שלו, במיוחד כשהופעל דרך אפקט פייזר, סיפק את הדופק המוזיקלי של ההרכב ויצר ניגוד מושלם בין הנגינה הבלוזית והקצבית של ריק דייויס לבין המגע המלודי והאוורירי של רוג'ר הודסון.

אבל שבועיים לתוך ההקלטות, הגיעה הודעה שהקפיאה את דמם של הנוכחים: אחד המנהלים הבכירים מחברת התקליטים עומד להגיע לביקור פתע כדי לשמוע את התוצאות עד כה. ולא סתם איזה פקיד זוטר, אלא ג'רי מוס בעצמו – האיש שמאחורי האות M בשם A&M, והבוס הגדול של הלייבל כולו. קן סקוט ניסה להסביר שעדיין אין הרבה מה לשמוע, שהכל בשלבים ראשוניים, אבל הבוס התעקש. הפאניקה באולפן הגיעה לשיא. הם הרגישו שהעתיד שלהם תלוי בתגובתו של האיש הזה.

הגיע היום... הבוס נכנס, התיישב, והם השמיעו לו כמה קטעים. הוא הקשיב בריכוז, הנהן קלות, וכשסיים אמר רק שתי מילים: "נחמד מאד", והלך. הדממה שנשארה באולפן הייתה רועמת יותר מכל מגבר. "נחמד מאד"?! זו הייתה מכת מוות!!! כולם היו משוכנעים שהם פישלו בגדול, שהבוס שנא את מה ששמע, ושהם עומדים לקבל שיחת טלפון שתבשר להם שהפרויקט מבוטל. האווירה הייתה כל כך קשה, עד שהם פשוט הפסיקו את ההקלטות לאותו יום, מובסים לחלוטין. מבואסים לחלוטין.

למחרת, הם חזרו לאולפן באנרגיות נמוכות, והחליטו להמשיך לעבוד עד שתגיע הבשורה המרה באופן רשמי. אבל אז, חיכתה להם הפתעה מדהימה. הגיעה הודעה מהמשרדים הראשיים: הבוס הגדול היה נלהב לחלוטין ממה ששמע. המילה "נחמד" הייתה פשוט הדרך המאופקת שלו להביע התלהבות שיא. מוס זיהה מיד שמדובר ביצירת מופת בהתהוות, והעניק ללהקה אור ירוק מוחלט, תקציב פתוח וגיבוי מלא להמשיך לעבוד בקצב שלהם. אנחת הרווחה שנשמעה באולפן הייתה כל כך גדולה, שכנראה גרמה לרעידת אדמה קלה בסוהו. מהרגע הזה, האווירה השתנתה לחלוטין, ורוב חברי ההרכב מציינים עד היום את הקלטות התקליט CRIME OF THE CENTURY כחוויה המהנה ביותר שהייתה להם אי פעם באולפן.

קן סקוט לא הסתפק בסאונד מושלם, הוא רצה גם מקוריות. הוא הציע ללהקה לוותר לחלוטין על מחסן האפקטים הסטנדרטי של האולפן. "אם אנחנו רוצים שהתקליט הזה יהיה מיוחד", אמר, "אנחנו צריכים להקליט את האפקטים שלנו בעצמנו". וכך, חברי הלהקה יצאו למסע הקלטות סוריאליסטי ברחבי לונדון.

עבור השיר RUDY, הם הלכו לתחנת הרכבת PADDINGTON העמוסה כדי להקליט רעשים אותנטיים של רכבות מגיעות ויוצאות. את המולת האנשים הם הקליטו בתחנת הרכבת התחתית LEICESTER SQUARE. בדרכם חזרה לאולפן, הם הבחינו בקבצן שניגן בכינור בכניסה לתחנה. הנגינה שלו הייתה כל כך נוגעת ללב, שהם החליטו להקליט גם אותו על המקום. אם תקשיבו היטב, תוכלו לשמוע את נגינת הכינור של אותו איש אלמוני בשיר. השיר RUDY היה למעשה קרוב מאוד ללבו של ריק דייויס, שכתב אותו כמעין מבט אישי וכואב על עצמו, על הפחדים שלו מכישלון ועל תחושת הבדידות בעיר הגדולה, כשהרכבת משמשת כמטפורה מבריקה לבריחה מציאותית שאין ממנה מוצא. התזמור הגרנדיוזי של ריצ'רד יואיט הפך את השיר לחוויה קולנועית עוצרת נשימה.

בשביל השיר הפותח והאייקוני, SCHOOL, סקוט הגה רעיון מבריק. הוא הלך לדירה של חבר, שהשקיפה על חצר בית ספר. הוא המתין בסבלנות להפסקת הצהריים, הרגע בו כל הילדים פורצים החוצה בצעקות ושמחה, ולחץ על כפתור ההקלטה. הוא חזר לאולפן עם חצי שעה של צהלות ילדים, ערך מתוכה את הקטע המושלם, והפך אותו לפתיחה הבלתי נשכחת של התקליט כולו. הפתיחה הזו מקבלת עומק מצמרר בזכות סולו המפוחית הבלוזי והבודד של ריק דייויס, שמהדהד בחלל הריק לפני שהגיטרה נכנסת. רוג'ר הודסון סיפר לימים שהשיר נבע מטראומת הילדות שלו עצמו, לאחר שנשלח לעשר שנים של משמעת נוקשה בפנימייה בריטית שדיכאה כל טיפה של אינדיבידואליות. השיר הזה, לטעמי, הוא פצצה יעילה. הוא מתקתק באופן משכנע- מושך אותי פנימה, לאט לאט וככל שאני מאזין לו יותר - אני מרגיש שהוא מסחרר ומענג אותי. כשהתוודעתי לתקליט הזה - כבר הכרתי את "ארוחת בוקר באמריקה". עדיין, המקוריות שהושפרצה לאוזניי פה - גרמה לי להבין מיד, סופרטרמפ היא לא רק להקה לארוחת בוקר! היא להקה שכיף לאכול במסעדה שלה בכל שעות היממה, עם תפריט עשיר ומגוון.

ולמרות שהתקליט עוסק בנושאים כמו בדידות, בלבול ושיגעון, הוא לא נוצר כתקליט קונספט במקור. היה רעיון ראשוני לספר את סיפורה של דמות בשם רודי, אך הוא נזנח לטובת אוסף שירים עצמאיים. עם זאת, הדמות של רודי עדיין מהדהדת פה. השיר SCHOOL מתאר את סבלו של רודי בבית הספר, והשיר הבא, BLOODY WELL RIGHT, ממשיך את סיפורו כשהוא מצטרף לכנופיית רחוב שלועגת לשאיפותיו. שיר זה הפך ללהיט הראשון של הלהקה בארצות הברית, למרות שבאנגליה מולדתו הוא לא הצליח להיכנס למצעד. זה התחיל בכלל מג'אם ספונטני של דייויס על הפסנתר החשמלי. שמו של השיר הכיל ביטוי בריטי עממי שנחשב לסמי-קללה גסה, אך השדרנים בתחנות הרדיו האמריקאיות כלל לא הבינו את המשמעות הבריטית הבוטה, שידרו את השיר ללא הפסקה והזניקו אותו היישר אל המקום ה-35 במצעד הסינגלים האמריקאי! ואיזה יופי זה סולו הפסנתר החשמלי הזה בפתיח. הוא מבוצע ומוקלט באופן מופתי.

הסאונד של התקליט תוסס, עם שימוש מועט יחסית בסינטיסייזרים לאותה תקופה. בשיר (מה זה שיר... להיט!!!!) DREAMER - שפותח את הצד השני של התקליט, אחד הצלילים המיוחדים הופק בדרך יצירתית במיוחד: סיבוב אצבע רטובה סביב שפתה של כוס יין. גובה הצליל כוון באמצעות כמות היין שנמזגה לכוס. את DREAMER כתב הודסון בפרץ השראה פלאי כשהיה בן 19 בלבד, ברגע שקיבל לראשונה את פסנתר הוורליצר שלו לבית אמו, והשיר פשוט נשפך ממנו במלואו תוך שעה קלה. השיר הפך ללהיט ענק בבריטניה והגיע למקום ה-13. זה הקטע הפופי ביותר באלבום, שבו הודסון מאמץ גוון קול ילדותי במיוחד שלבטח גרם בזמנו לחובבי רוק רבים, אוהבי גילאן ופלאנט, להתפלץ במקום. אבל לא אותי – אני מת על הקול הזה שלו.

שיר מופתי נוסף הוא HIDE IN YOUR SHELL, שהודסון הגדיר כאחד משיריו האישיים והרוחניים ביותר שלו, שנכתב כשהיה בן 23 כדי להציע נחמה ואמפתיה לכל מי שמרגיש מבודד ופגוע מהעולם. בקולות הרקע של השיר אפשר לשמוע את כריסטין הליוול, אשתו של ג'ון הסקסופוניסט. זהו מיני-אפוס בן שש דקות שיש לו את הרגעים היפים שלו. הוא נמצא בדיוק במקום הנכון בתקליט - שיר שלישי בצד הראשון, אחרי שני תותחים כבדים, כאתנחתא רוחנית וקליטה קצת יותר. ואז הצד הראשון נחתם עם הדרמה הנוגעת של ASYLUM, שבה ריק דייויס מספק את הביצוע אולי הטוב ביותר שלו באלבום כולו! הוא שר נפלא, וחייבים להודות שרק לשמוע אותו גונח וזועק: "בבקשה אל תארגנו שישלחו אותי לבית משוגעים, אני פשוט שפוי כמו כולם" – זה תענוג צרוף ומרגש, גם אם מדובר בשיר שלא קל לעיכול!

השילוב המנצח של שירי פופ קליטים עם מבנים מורכבים של רוק מתקדם, משך ללהקה קהל חדש לגמרי, כולל מעריצים של להקות כמו קינג קרימזון וג'נטל ג'יאנט. אי אפשר להתעלם גם מהעטיפה הנהדרת שעיצב פול וייקפילד: שתי ידיים שיוצאות מתוך החשכה ואוחזות בסורגי כלא שמרחפים בחלל הקוסמי מול כוכבי היקום – סמל מוחץ לתחושת הניכור והכליאה הנפשית, שמתחברת ישירות לשיר הנושא המרטיט CRIME OF THE CENTURY, שנחתם באחד מקרשנדו הסקסופון והגיטרה המרגשים והמפעימים יותר שנחרטו על גבי תקליט. זה שיר איטי, קודר, מתוזמר להפליא ורב-שכבתי, ולמעשה מרשים ביותר – שכן כל השכבות בקודה הארוכה והמפוארת שלו נשענות על ריף פסנתר פשוט מופלא.

אז לאחר שישה חודשים מפרכים של הקלטות, יצא התקליט CRIME OF THE CENTURY וזכה להצלחה מסחררת ומיידית. גם סיבוב ההופעות שבא בעקבותיו הפך להצלחה אדירה. הלהקה שעמדה על סף פירוק, הפכה בן לילה לכוכבת ענק. הביקורות, כצפוי, היו חלוקות. במגזין הרולינג סטון קטלו את התקליט ופרסמו: "נראה כי כמעט כל שיר באלבום הזה מחזיק בתוכו קטעים שרוצים להישמע רציניים אך הם משעממים. יש את הרצון לנעול אותם בחדר עם אלבומי הביטלס הראשונים עד שהם יהיו משוכנעים שאפשר להיות דינמיים בשתי דקות וחצי כמו בחמש. נראה שהנושאים של האלבום הזה, שהופק יפה מאוד, הם הדחקה של האינדיבידואליות וחוסר הסובלנות בעולם של אקסצנטריות, אם כי קשה להסיק כל כך הרבה מהמילים חסרות החן והפרובוקטיביות. אסור להם לאפשר לאף שיר להימשך יותר מ-200 שניות, ועליהם להתרכז יותר במנגינה".

בעיתון בילבורד נכתב: "תערובת ישנה למדי של רוק בפן המסורתי יותר, צלילי אלקטרוניקה וכלי נשיפה חזקים ואותם רגעים הומוריסטיים מחמישייה בריטית שיכולה לעמוד לצד הטובים ביותר. נראה שהחומר הטוב ביותר הוא הדברים הקצביים המאפשרים ללהקה הזדמנות לעשות רוק, אבל הכל עובד טוב".

אוקי, אלו הביקורות של פעם - שחברי הלהקה ודאי קראו. אבל לא אשכח את התחושה שלי מהפעם הראשונה בה הקשבתי לתקליט הזה, אי שם באייטיז, בימי נעוריי. עם סיום השיר האחרון הגיעה אליי ההכרה שהנה זה הסתיים, ופתאום הבנתי שזהו אלבום שיכול להפוך לאחד האהובים עליי ביותר בהאזנות חוזרות ונשנות! אתם יודעים מה הדבר הכי טוב באלבומים טובים? שכל אלבום טוב יכול להפוך לאלבום מופתי ככל שמאזינים לו שוב ושוב! ובדיוק משם מגיעים אוהבי סופרטרמפ כמוני!

אז המבקר של הרולינג סטון רצה לנעול אותם בחדר עם תקליטים של הביטלס ולהגביל אותם למאתיים שניות לשיר? איזה מזל שחברי סופרטרמפ פשוט צפצפו על כל הכללים. הם יצרו יצירה מופתית, עמוקה, עשירה ומלאת רגש, שמוכיחה שכשעושים פשע מוזיקלי עם כל כך הרבה נשמה וגאונות – זהו ללא ספק הפשע המשתלם ביותר של המאה.

"אני רוצה גירושים!": המופע המאולתר ברגע האחרון שהוביל לסוף הבלתי נמנע של הלהקה הגדולה בהיסטוריה

ב-13 בספטמבר בשנת 1969 הופיע ג'ון לנון הופעה שלמה, בפעם הראשונה ללא הביטלס (בסדר, אם מוציאים מהמשוואה את הגיחה הקצרצרה שלו שנה קודם לכן עם הרכב THE DIRTY MAC בספיישל הטלוויזיוני הגנוז THE ROLLING STONES ROCK AND ROLL CIRCUS, שם ביצע בסך הכל שיר וחצי).  

הסיפור הבא התרחש סביב הופעתם של ג'ון לנון ויוקו אונו בפסטיבל תחיית הרוק'נ'רול של טורונטו, שנערך באצטדיון ורסיטי שבקנדה. והאירוע הזה נועד להיות מחוות ענק לשורשי הרוק'נ'רול, עם אגדות מופת כמו צ'אק ברי, ליטל ריצ'רד, ג'רי לי לואיס, בו דידלי וג'ין וינסנט (לצד שמות חדשים ובועטים כמו להקת אליס קופר הצעירה, שבאותו ערב ממש רשמה את תקרית התרנגולת המפורסמת שלה). אבל למרות הסוללה המפוארת הזו, הקהל לא מיהר לקנות כרטיסים. למארגני הפסטיבל הייתה בעיה קשה: שלושה ימים לפני פתיחתו נמכרו רק אלפיים כרטיסים מתוך עשרים אלף שהוצעו למכירה. בראשם נדלקה נורה: להזמין חבר מלהקת הביטלס.

מפיק האירוע, ג'ון בראוור, התקשר בבהילות למשרדי APPLE, וג'ון הסכים להירתם למשימה – החלטה ספונטנית לחלוטין שהפתיעה אפילו את יוקו. לנון היה רעב לנגן רוק חי, ללא הפילטרים והמתחים הכבדים של אולפני ההקלטות. להקת ליווי הורכבה במהירות וכללה את קלאוס פורמן על הבס ואת אלן וייט (לימים מתופף להקת יס) בתופים. כשג'ון התקשר לוייט, הלה חשב שמדובר במתיחה וניתק את השיחה. והאמת? אי אפשר להאשים אותו: מי מאמין שג'ון לנון בכבודו ובעצמו מתקשר אליו פתאום באמצע היום ומציע לו לעלות על טיסה לקנדה להופעת ענק?! ג'ון התקשר שוב, והפעם וייט הבין שההצעה אמיתית. ג'ורג' האריסון: "ג'ון רצה שאצטרף ללהקה הזו בטורונטו אבל לא רציתי להיות בהרכב אוונגרד וידעתי שלשם זה יוביל. אז ממני הוא פנה לאריק קלפטון".

בטורונטו החלה התעוררות תקשורתית לקראת בואו של ג'ון. שדרן רדיו מקומי השמיע בתוכניתו הקלטה של ג'ון המודיע על בואו הקרוב. השידור האיץ משמעותית את קצב מכירת הכרטיסים לפסטיבל. ג'ון בראוואר המאושר התקשר לג'ון, אך שמע ממנו שהמופע מבוטל "מכיוון שאי אפשר להשיג את אריק קלפטון". בראוואר המבוהל ביקש וקיבל את מספר הטלפון של "אלוהי הגיטרה" והתקשר אליו בעצמו. קלפטון, שהתאושש בביתו מסיבוב הופעות מתיש עם סופרגרופ הרוק BLIND FAITH בארצות הברית, ענה בשעת אחר הצהריים לצלצול כשהוא מנומנם. בראוואר התחנן בפניו שיגיד לג'ון שהוא מגיע מיד, "או שתמצא חדר קבוע בביתך לאכלס בו מפיק שבור ומובס שאהיה". הלחץ עבד. קלפטון התקשר לג'ון והתלונן על כך שסיבך אותו בפלונטר (כך לפי בראוואר). גרסה שונה מופיעה באוטוביוגרפיה של קלפטון, ולפיה ג'ון הוא שהתקשר אליו ושאל אם הוא פנוי להופעה בטורונטו. בכל אופן - כשהשיב בחיוב, אמר לו ג'ון שהם ייפגשו בשדה התעופה הית'רו כדי לעלות לטיסה בשלוש ורבע בצהריים. קלפטון, שהעריץ את ג'ון אך לא התלהב מהרפתקאות האוונגרד של יוקו, הבין שאין לו ברירה אלא לארוז את הגיטרה ולצאת לדרך.

ההרכב החדש קיבל את השם PLASTIC ONO BAND, וחבריו ניסו לקיים את החזרה הראשונה במהלך הטיסה. ג'ון: "ניסינו לעשות חזרה במטוס אבל זה היה בלתי אפשרי. לא יכולנו לשמוע כלום כי לא היו לנו מגברים". תחשבו על המחזה הקומי והסוריאליסטי הזה: נוסעים תמימים בטיסה טרנס-אטלנטית יושבים במחלקה ראשונה וצופים בג'ון לנון ובאריק קלפטון פורטים בגיטרות חשמליות כבויות, מתופפים על גב המושבים ומנסים לאלתר שירים באוויר! מזג האוויר בטורונטו היה גשום, ובעוד המשלחת מחכה למזוודות הגיעה לפתע לימוזינה. ג'ון ויוקו נכנסו אליה ונסעו, כשהם משאירים את חבריהם המופתעים בשדה התעופה. קלפטון סיפר בספרו שהיה מאוכזב מהתנהגות זו. הוא והשאר נאלצו להמתין בקור עד שהגיעה הסעה חלופית. מניירות של כוכב? בהחלט, אבל הלחץ שנחת על ג'ון באותן שעות היה חסר תקדים.

ומה קרה בהופעה? הפרטים הנדירים נמצאים לקריאה בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!". כמה ימים לאחר מכן הודיע ג'ון לשאר הביטלס שברצונו לפרוש מהלהקה...

הזמר הנהדר שלא כולם אהבו אותו בלהקה בה הוא שר.

ב-13 בספטמבר בשנת 1941 נולד דייויד קלייטון תומאס, הזמר של להקת דם, יזע ודמעות (הוא מת ביוני 2026). הגיטריסט של אותה להקה, סטיב כץ, ששנא אותו מאד, תיאר את הזמר בספרו כך:

"לדיוויד היה קול מושלם. כמובן, כמו ברוב הדברים בחיים, שום דבר אינו מושלם. למרות שדיוויד היה זמר גדול, הוא מעולם לא הצטיין בנימוסים ובהתנהגות בסיסית – עובדה שלא ידענו אז, אך גילינו מאוחר יותר, לצערנו. לפעמים הקהל שלנו היה מאופק, במיוחד באזורים הכפריים. זה לא אומר שהם אהבו אותנו פחות; הם פשוט היו מנומסים יותר. אבל אם דיוויד הרגיש שהשיר הראשון, MORE AND MORE, לא זכה למחיאות כפיים סוערות, הוא היה מתנשא מעל הקהל ואומר: "אולי השיר הבא יעורר אתכם!". הייתי נבוך לגמרי ורציתי להרוג אותו. אם אתה כבר מתכוון להעליב את הקהל, תעשה את זה בסוף ההופעה, לא בהתחלה. זה היה מחריד, וזה לא קרה רק פעם אחת.

אם השיר שלי, SOMETIMES IN WINTER, התקבל יפה, הוא היה עומד ממש מולי על הבמה ומונע ממני להשתחוות בנימוס ולהודות לקהל. אם ניסיתי להתרחק ממנו, הוא היה זז איתי, מדבר לתוך המיקרופון שלו ומסתיר לי את הקהל. שוב, רציתי להרוג אותו. לילה אחד במועדון 'טרובדור' בלוס אנג'לס, הוא פלירטט עם בת הזוג שלי, אחותה של השחקנית סאלי פילד, ממש מולי. זה היה יותר מחוסר כבוד. סביר להניח שהייתי בכלא עכשיו אילו הייתי מממש את רצוני להרוג את דיוויד, אבל כבר היה לפניי תור של אנשים שרצו לעשות זאת. דיוויד היה אדם מביך; הוא צינן את התלהבותם של יזמים ואמרגנים, הבריח נשים, ובגדול – כל מי שנקרה בדרכו. שנאתי אותו.

בהתחלה, כשהוא הצטרף ללהקה ובאמת האמין במה ששר בסגנון מוזיקת הנשמה הישנה, הוא היה כוח אדיר, והתגובה מהקהל הייתה בדיוק כפי שקיווינו. זכינו להצלחה מסחררת. אבל אחרי שהכסף הגדול התחיל לזרום והוא התחיל להאמין למה שכתבו עליו בעיתונות, קרה לו הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות בעסק הזה – הוא הפך לפרודיה של עצמו. זה היה כאילו הוא מבצע חיקוי של סמי דייוויס ג'וניור, המחקה את דיוויד, המחקה את סמי. אם הייתם רואים אותם מבלים יחד, הייתם מבינים איך זה קרה: סמי הרגיש "מגניב" להסתובב עם בחור מעולם הרוק, ודיוויד הסתנוור מההצלחה של סמי בלאס וגאס ובהוליווד. שניהם נכנסו לעולמות שזרים להם. אני לא יודע איך זה השפיע על סמי – הסגנון של לאס וגאס התבסס ממילא על שמאלץ, כך שהשפעת רוק לא הייתה רלוונטית – אבל דיוויד התחיל לעשות את השטויות האלה בסגנון "מוזיקת טרקלינים".

הוא התנשא על הקהל והתייחס אליו רע. לא היה לו כבוד לאנשים שקנו את התקליטים שלנו ופרנסו אותנו. זה היה חסר היגיון. איך אפשר לנהל מערכת יחסים גרועה עם הלקוחות שלך? והוא היה מחייך. אני שונא זמרים שמחייכים; זה בולשיט. אתה יודע, לקחת שיר עצוב ונוגע ללב שאמור לקרוע לך את הקרביים, ולהפוך אותו לקליל. סמי עשה את זה כל הזמן בהופעות שלו. אני מניח שבסופו של דבר, או שדיוויד איבד את היכולת לבצע מוזיקת נשמה טהורה, או שלקהל לא היה אכפת מההבדל עם אורות וגאס בעיניים, אבל זה פשוט לא היה אמיתי. הסתובבתי עם סמי לפעמים, והוא לא היה "מגניב" כמו שהוא רצה שנאמין. חיבבתי את סמי, ואפילו צחקתי איתו כשהפגין חוסר יכולת מוחלט לגלגל ג'וינט.

תחילת הסוף הגיעה בתקליט השלישי שלנו, במהלך השיר LONESOME SUZIE של ריצ'רד מנואל, שהוקלט במקור על ידי להקת THE BAND. אפשר ממש לשמוע את דיוויד מחייך בהקלטה. הוא הרס את השיר. זה יומרני, זה לא כן; אפשר להרגיש את זה. אני כל כך שונא את הביצוע הזה שלא הקשבתי לשיר כבר ארבעים שנה. הוא פשוט שר אותו כאילו היה דין מרטין או איזה זמר-ברים מזדיין. האיש איבד כל חוש לרית'ם אנד בלוז, כל הבנה במוזיקת נשמה. פעם הוא היה מסוגל לשיר שיר כזה. הוא הרג אותו עם חוסר הכנות שלו. עם זאת, גרוע יותר מהפיכתו של דיוויד מזמר נשמה לזמר שמאלץ היה אופיו הבריוני. כשצירפנו אותו, לא היה לנו מושג עד כמה הוא מופרע. הוא התייחס לכולם נורא; הוא התעמר באנשי צוות, בחברי הלהקה ובברמנים, והתעלל בנשים.

אני מתחרט על היום שבו שכרנו אותו ועל כל יום שעבר מאז ולא הצלחתי להיפטר ממנו. אין לי תירוצים, מלבד העובדה שנקלענו לסחרור של הצלחה וכוכבות רוק, וברגע שהוא היה בפנים והכסף ותקליטי הזהב זרמו, לא היה פשוט לעשות שינוי שיסיים את כל זה. פרנסתם של אנשים רבים הייתה תלויה בנו. מלבד תשעת חברי הלהקה על הבמה, היו אנשי צוות, נהגים, יחצנים, מנהלים ואנשי חברת התקליטים – כולם סמכו עלינו שנמשיך לפעול. ובכל זאת, אני מצטער כל יום על הכוח שנתתי לבריון ההוא.

לילה אחד הוא היה ב-TIN ANGEL, מסעדה בקומה העליונה של בר בגריניץ' וילג', ונקלע לקטטת אגרופים עם הטבח. איך לעזאזל אתה מסתבך עם מישהו שעובד במטבח? זה דורש מאמץ. ומה הטעם? כנראה שדיוויד לא אהב את האוכל והתחיל לצעוק. הטבח יצא לראות על מה המהומה, ודיוויד התנפל עליו. הטבח, שהיה מקסיקני, התכופף בזמן, זינק על דיוויד ונשך חתיכה מאוזנו. למחרת מצאו את חתיכת האוזן על רצפת הבר. התקשרו אליי באמצע הלילה להודיע שדיוויד בבית חולים, ולמען האמת, לא היה לי אכפת, כל עוד הוא יוכל להגיע להופעה ולשיר.

שנאתי את המניאק הזה וניסיתי להתרחק ממנו ככל שיכולתי – מה שלא תמיד היה קל. כשראיתי את אוזנו החבושה, לא יכולתי שלא להתחיל לצחוק. דיוויד היה מוכן לקרוע אותי לגזרים, עד ששאר חברי הלהקה עצרו אותו מלרדוף אחריי. זה באמת היה די מצחיק. אני לא אדם מאיים במיוחד, אבל הבחור הזה הביא אותי לקצה. לילה אחד לבשתי על הבמה חולצת פסים כחולים-צהובים, והוא הציג אותי בתור "הדבורה היהודית הקטנה שלו". ברגע שירדנו מהבמה, רדפתי אחריו, מוכן לבעוט בו הכי חזק שאני יכול.

זמן קצר לאחר מכן הייתה לנו הופעה בניו מקסיקו, והוא החליט שהוא לא נוסע עם הלהקה, אלא טס במטוס פרטי מלוס אנג'לס. הדבר שימח את כולם, כי מלבד כל השאר, הוא גם מעולם לא החליף בגדים. הוא היה מופיע על הבמה, מזיע תחת האורות, ואז יוצא למסיבה, מתעלף במלון, וחוזר חלילה למחרת. לבחור לא היה כבוד אפילו לעצמו. פעם, בהופעה באוסטרליה, היו כ-40 מעלות על הבמה, והוא התעלף מהחום. חשבתי שהוא קיבל התקף לב. הצוות שלנו גרר אותו מהבמה וניסה להפשיט אותו, אבל מכנסי העור שלו נדבקו לגופו. נדרשו שלושה אנשים כדי לקלף אותם ממנו, וכשהם הצליחו לבסוף, הסירחון היה כל כך נורא שאחד מהם הקיא על דיוויד. אבל לפחות הוא התעורר, אז ידענו שהוא לא מת.

עד פה מהספר של סטיב כץ. עכשיו אקח אתכם לספר שקראתי מאת קלייטון תומאס ובו הוא מספר על הגיטריסט כך: "עד כמה שאהבתי וכיבדתי את בובי (קולומבי, המתופף), ממש לא היה לי עניין בסטיב כץ, והתחושה הייתה הדדית. קודם כל, גדלתי על מסורת של גיטריסטי בלוז נהדרים – בי.בי קינג, אלברט קינג, אוטיס ראש. גיבורי הגיטרה שלי היו קלפטון, הנדריקס, דוואן אולמן. לא התרשמתי מסטיב כץ כמוזיקאי. הוא היה גיטריסט פולק לא רע ונגן מפוחית סביר, אבל מבחינה מוזיקלית הוא היה הרחק מאחורי שאר הנגנים בהרכב הקטלני הזה. לא ממש הבנתי למה הוא בלהקה, אבל הסיבות התבררו מהר מאוד. הוא היה נגן גיטרת הקצב בלהקת BLUES PROJECT עם אל קופר, ולכן עבר איתו להקים את 'דם, יזע ודמעות'. הייתה לו בעלות חלקית על שם הלהקה, ומכאן גם חלק בחוזה ההקלטות שלנו עם חברת 'קולומביה'. בנוסף, אחיו דניס היה עורך הדין והמנהל-השותף של הלהקה. היה לי ברור שהנוכחות של סטיב כץ בלהקה המעולה הזו נבעה משיקולים פוליטיים יותר מאשר מוזיקליים.

גם כץ לא אהב אותי. הוא לא רצה אותי בהרכב מההתחלה. הוא חשב שאני אסיר לשעבר גס רוח ושבעיות ההגירה שלי מקנדה הן יותר מדי צרות. הוא לא טעה, בשני הסעיפים. עם זאת, ההנהלה לא הסכימה איתו. כשהתקליטים נמכרו בכמויות אדירות והכסף הגדול זרם, הם לא רצו לטלטל את הספינה. היה להם קלף מנצח ביד, והם היו מוכנים לעשות כל מה שצריך כדי להשאיר אותי בלהקה.

סטיב כץ תמיד ראה את עצמו כרדיקל, אחד שיוצא נגד גזענות, עריצות הממשל האמריקאי והמצב של השכבות החלשות. אבל הוא מעולם לא היה רעב, חסר בית, עבד עבודת פרך או חטף מהמערכת יום בחייו. הסכמתי איתו בנושאים רבים, ואף הערצתי את מחויבותו לאידיאלים שלו, אבל העוינות הגלויה שלו כלפי הממסד הייתה מוגזמת. באותה תקופה הייתי בארצות הברית עם ויזה שהיה צריך לחדש עבור כל הופעה. ההנהלה טיפלה בזה על בסיס שבועי, ושילמתי הון לעורכי דין לענייני הגירה שנלחמו כדי להשאיר אותי בארץ. הממשל הזה היה נוח לסטיב כץ, אבל עבורי הוא יכול היה להיות קטלני. סטיב כץ ואני היינו כמו שמן ומים; לא נועדנו להסתדר.

ואז קרה משהו שאישר את כל מה שכץ חשב עליי. זמן קצר אחרי שהצטרפתי ללהקה, מישהו ניסה לגנוב את גיטרת הפנדר טלקאסטר שלי. לילה אחד, אחרי הופעה בקפה 'או גו גו', עצרתי בבר קטן לשתות בירה עם שני חברים מוזיקאים מטורונטו. היינו שם דקות ספורות כשראיתי בחור יוצא מהדלת עם הגיטרה שלי. רצתי אחריו, עם שני החברים שלי מאחור, תפסתי את נרתיק הגיטרה והתפתחה קטטה. חטפתי ממנו את הגיטרה והוא בא להרביץ לי. התחלנו קרב אגרופים, ובשלב מסוים הבחור סובב את ראשו, נעל את שיניו באוזני וקרע חתיכה ממנה. נאבקתי ביד אחת פנויה והנחתתי עוד כמה מכות לפני שהפרידו בינינו. בתוך המהומה, הג'אנקי הזה ברח ונעלם. המקומיים לקחו אותי לבית החולים, שם הרופאים חבשו את אוזני, הזריקו לי אנטיביוטיקה ונתנו לי מרשם למשככי כאבים. משם, החברים שלי החזירו אותי למלון צ'לסי. התקרית הזו הזעיקה את סטיב כץ, והתדמית שלי כאסיר מתקוטט נצרבה במוחו לנצח.

כבר למחרת יצאה הלהקה לסיבוב הופעות בניו אינגלנד. הסרתי את התחבושות כל לילה והופעתי כששערי מסורק ומכסה את האוזן הפצועה, מסטול ממשככי כאבים ואלכוהול, אבל כל הופעה הייתה הצלחה מסחררת. בלילה האחרון של הסיבוב, נכנסתי לחדר ההלבשה ומצאתי את כץ מתלונן שהוא לא יכול לעלות לבמה כי הוא 'לא מרגיש טוב'. נגעלתי ממנו. הנה אני, עולה לבמה ערב אחר ערב עם כאבי תופת באוזן ומעולם לא מאכזב את הלהקה, והוא 'לא מרגיש טוב'. הוא בטח לא יקבל ממני סימפתיה. צעקתי עליו: 'מגיע לך, אידיוט, זו שעת ההצגה!', ויצאתי מהחדר בסערה. זה לא היה הדבר הכי חכם להגיד לבחור שהיה בעצם הבוס שלי, אבל נמאס לי מכץ ומהיחס המתנשא שלו. סטיב עלה להופיע בסוף, אבל היה ברור שלעולם לא נהיה חברים".

"איזה שיר אתם רוצים לשמוע?!": הרגע המחשמל שבו לינירד סקינירד הפכו לאגדה חיה על הבמה.

ב-13 בספטמבר בשנת 1976 יצא אלבום ההופעה היחיד שראו כל חברי להקת לינירד סקינירד, בהרכבה הקלאסי. שמו הוא ONE MORE FROM THE ROAD ומדובר באחד מרגעי השיא הבלתי מעורערים בתולדות הרוק הכבד והרוק הדרומי – אלבום כפול שמסכם עידן שלם, מלא תהילה, עשן וגיטרות מייללות, רגע לפני שהגורל היכה ללא רחם.

באותו יום עולם הרוק קיבל לידיו פיסת היסטוריה מהתנור, גם אם איש עדיין לא ידע זאת. חבורת הפורעים האהובה מדרום ארצות הברית, להקת לינירד סקינירד, שחררה את אלבום ההופעה הראשון והיחיד שיצא בתקופת חייהם של חברי ההרכב הקלאסי. זה תיעוד רועם של להקה בשיא כוחה המוחלט, רגע לפני שהשמיים נפלו (תרתי משמע...).

האלבום הכפול והמופתי הזה, שזכה לשם הקולע ONE MORE FROM THE ROAD, לא היה עוד סתם מוצר מדף מסחרי בחנויות התקליטים. הוא היה מפגן עוצמה מהפנט, מהסוג שמבהיר מיד לכל מי שמניחים את המחט על הוויניל: אין שום תחליף לרוק'נ'רול חי, מיוזע ואמיתי שלא מתנצל על שום צליל. זהו התיעוד הראשי מבין שני מסמכי ההופעה החיה שמציגים את סקינירד בשיא כוחם הבימתי המוחלט (השני הוא הפסקול של הסרט FREEBIRD: THE MOVIE). ותגידו מה שתגידו – מדובר באלבום הופעה ענק באמת! אולי אפילו כזה שמכיל בתוכו את כל מה שאתם באמת צריכים לשמוע מסקינירד, אבל אתם בהחלט חייבים לשמוע אותו! אלבום הופעה מגניב לחלוטין, עמוס בטונות של כיף, ומומלץ בחום לכל מי שלא חוטף אלרגיה למילה SOUTHERN. נכון, אפשר תמיד לדלג עליו וללכת על FREEBIRD במקום, כי שניהם דומים באיכות הנגינה, אבל האלבום הזה מנצח ללא ספק פשוט כי הוא גדול יותר ואיכות הסאונד שלו טובה יותר.

שנות ה-70 היו תור הזהב של אלבומי ההופעה. נדמה היה שכל להקת רוק שמכבדת את עצמה, מ-KISS ועד דיפ פרפל, הבינה שהדרך הבטוחה לחצוב את מקומה בפנתיאון היא לשחרר אלבום כפול שמדגים לקהל בבית מה הוא מפסיד. אלבומי הופעה היו כרטיס הביקור האולטימטיבי, הוכחה ניצחת ליכולות של הלהקה מחוץ לסביבה המעוקרת של אולפן ההקלטות. ובמקרה של לינירד סקינירד, זה היה אפילו הכרחי יותר. הלהקה כבר פיתחה לעצמה מוניטין של מפלצת הופעות, חיה טורפת שיודעת להצית כל במה עליה היא דורכת. האנרגיה הגולמית, הנגינה המהפנטת והכריזמה המתפרצת של הסולן רוני ואן זאנט היו משהו שהקלטות האולפן, מוצלחות ככל שהיו, התקשו להכיל. ואן זאנט ניהל את החבר'ה במשמעת ברזל ראויה להערצה. הם בילו שעות אינסופיות בצריף חזרות לוהט ונטול מזגן בביצות של פלורידה – מקום שזכה בצדק לכינוי HELL HOUSE – שם הם ניגנו שוב ושוב עד שכל מעבר תופים וכל סולו ישבו בול על המילימטר. כשהם עלו לבמה, רוני הופיע יחף לחלוטין על הקרשים, כי לטענתו הוא היה חייב להרגיש את הוויברציות של המוזיקה עולות מהרצפה. עם כובע בוקרים שחור, מבט חודר ונוכחות ממגנטת, הוא החזיק עשרות אלפי מעריצים בכף ידו.

אז פשוט צריך להשליך הצידה את כל היומרות וליהנות מהחוויה בדיוק כמו שהיא – חבורה של חבר'ה דרומיים עם כוונות טובות, שהתאספו כדי לתת (ולקבל) בראש ולקרוע את הצורה עם שורה של רוקרים מקפיצים, מלאי אנרגיה וממכרים, לצד כמה בלדות רגישות, מלאות נשמה ונוגעות. ואם כבר מדברים על מיסטר ואן זאנט – הבנאדם פשוט קול. סופר-קול! שלא לדבר על כך שהוא באמת נותן שם את כל כולו כדי ממש לשיר, ולא סתם לצעוק או למלמל כל שורה שלו. נכון, הוא לא זמר הרוק הכי טוב בעולם, אבל מי באמת יכול להחליף אותו בלינירד סקינירד המהממת?

חברת התקליטים, MCA, זיהתה את הפוטנציאל. הם הבינו, שם במשרדים הממוזגים, שהקהל צמא לחוות את החוויה המלאה, וגם, בואו נודה באמת, חשבונות הבנק שלהם חייכו למחשבה על מוצר כל כך נחשק שעלויות ההפקה שלו נמוכות משמעותית מאלבום אולפן. למה להשקיע שבועות באולפן יקר כשאפשר פשוט להציב כמה מיקרופונים, ללחוץ על כפתור ההקלטה ולתת לחבר'ה מג'קסונוויל, פלורידה, לעשות את מה שהם עושים הכי טוב? וכדי לוודא שהצליל יישמע במיטבו, גויס לעמדת ההפקה לא אחר מאשר המפיק טום דאוד, האיש שהקליט ענקים כמו להקת CREAM, ארית'ה פרנקלין והאחים אולמן. דאוד ידע בדיוק איך לתפוס בכף ידו את האש החיה הזו במיקרופונים, בלי שום טריקים מלאכותיים ובלי תוספות אולפניות מיותרות – מה שנוגן על הבמה, זה בדיוק מה שנחרט בתקליט.

אז ההקלטות לאלבום התקיימו שלושה לילות רצופים בחודש יולי של אותה שנה, בתיאטרון FOX באטלנטה, ג'ורג'יה. הבחירה במקום לא הייתה מקרית. התיאטרון היה נתון בסכנת הריסה, והלהקה, יחד עם אמנים נוספים, קיימה הופעות מיוחדות כדי לסייע בגיוס כספים להצלתו. האווירה במקום הייתה מחשמלת. זה לא היה עוד קהל, זו הייתה קהילה שבאה לחגוג את המוזיקה שלה ולהציל פיסת היסטוריה מקומית. הלהקה עלתה לבמה כשהיא בשיאה, עם הרכב שכלל לא רק את ואן זאנט, הגיטריסט גארי רוסינגטון, הגיטריסט אלן קולינס, הבסיסט ליאון וילקסון והקלידן בילי פאוול, אלא גם את המתופף החדש ארטימוס פייל ואת התוספת הטרייה והמסעירה שהצטרפה זמן קצר לפני כן: הגיטריסט סטיב גיינס.

קמפיין ההצלה של האולם ההיסטורי, SAVE THE FOX, הפך למאבק של הדרום כולו, והלהקה לא הסתפקה רק בנגינה אלא תרמה בעצמה אלפי דולרים למטרה זו. ארטימוס פייל, שהצטרף אמנם ללהקה עוד ב-1974 כמחליפו של בוב ברנס, נתן שם את עבודת התופים של חייו ודחף את ההרכב קדימה כמו קטר רכבת משא. בנוסף, אל הבמה עלתה שלישיית זמרות הליווי המצוינות שכונו THE HONKETTES – ג'וג'ו בילינגסלי, לסלי הוקינס וקאסי גיינס. קאסי הייתה זו שהפצירה ברוני ואן זאנט לבחון את אחיה הצעיר סטיב, שהיה עד אז גיטריסט אלמוני אך עילוי אמיתי. לאחר שסטיב עלה לג'אם באחת ההופעות, ואן זאנט נדהם מיכולתו והבין מיד: הבחור הזה הוא הניצוץ שהלהקה הייתה צריכה.

גיינס, שהחליף את אד קינג, הביא איתו אנרגיה חדשה והשלים את חומת הגיטרות האימתנית של הלהקה לשלישייה קטלנית. באלבום הזה נשמע לראשונה התיאום המושלם בין שלוש הגיטרות, שהפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים של הלהקה. הביצועים באלבום היו לא פחות ממופת של רוק דרומי. מלהיטים כמו SWEET HOME ALABAMA ו-GIMME THREE STEPS ועד לבלדות קורעות לב כמו TUESDAY'S GONE, הלהקה נשמעה הדוקה, עוצמתית ומלאת נשמה.

וגם אם ברור שסטיב גיינס היה על תקן האאוטסיידר בלהקה באותו שלב (בהיותו במקור מאוקלהומה, מה שגרר שפע בדיחות ועקיצות על 'אוקים' מצד רוני בפטפוטי הבמה שלו, בנוסח "עוד רגע אשסה בכם איזה אוקי!"), זה פשוט מעורר הערצה באיזו קלות ושלמות הוא השתלב בסאונד הכולל של הלהקה חודשיים בלבד לאחר המיזוג. למען האמת, בשירים האלה אני לא תמיד מצליח להבחין איפה סטיב מתחיל ואיפה השניים האחרים נגמרים. פשוט כי כל השירים כאן מבוצעים כל כך נפלא.

קחו למשל את GIMME THREE STEPS. השיר נכתב בעקבות אירוע אמיתי ומפחיד שעבר על רוני ואן זאנט כשהיה בסך הכל בן שמונה-עשרה. רוני רקד באיזה בר מפוקפק בג'קסונוויל בשם THE GREEN TURTLE עם בחורה בשם לינדה. לפתע התפרץ למקום החבר הקנאי שלה, שלף אקדח וכיוון אותו ישר לפרצוף של רוני! ואן זאנט, שבאותם רגעים העדיף להציל את עורו ולא לשחק אותה גיבור, התחנן בפני החמוש: "רק תן לי שלושה צעדים לעבר הדלת, אדוני, ולעולם לא תראה אותי כאן שוב!". הוא פתח בריצת אמוק החוצה, הגיע בריא ושלם לחברו אלן קולינס, ויחד הם הפכו את הטראומה הזו ללהיט רוק מקפיץ וממכר. ובביצוע החי כאן, השיר הזה מתגלה בשיא תפארתו הפרועה - זה דופק את הראש, זה כייפי וממכר בטירוף.

ומה לגבי ההמנון הדרומי האולטימטיבי SWEET HOME ALABAMA? השיר הזה נולד כידוע כתשובה חריפה אך מלאת הומור לשירים SOUTHERN MAN ו-ALABAMA של ניל יאנג, בהם יאנג ביקר בחריפות את הגזענות בדרום. ואן זאנט רצה להראות שיש עוד פנים לדרום, אך למרות ה"יריבות" התקשורתית, בין הצדדים שררה הערכה הדדית ענקית: רוני לבש בגאווה חולצות של ניל יאנג בהופעות ואף הצטלם איתן, ויאנג מצידו הודה שסקינירד כתבו שיר אדיר.

אפילו הבלדה המרגשת TUESDAY'S GONE נולדה מתוך כאב לב אותנטי. אלן קולינס חיבר את המהלך ההרמוני המופלא שלה ביום שלישי אחד, מיד לאחר שחברתו נפרדה ממנו והוא הרגיש שכל עולמו חרב. מעניין איך היה נקרא השיר אם היא הייתה עוזבת אותו ביום רביעי. ואן זאנט הוסיף מילים נוגעות על הבדידות שבחיי הנדודים של להקת רוק. בגרסת ההופעה החיה הזו, הפסנתר של בילי פאוול תופס את מרכז הבמה ברגישות יוצאת דופן ומחליף את המלוטרון שהופיע בגרסת האולפן המקורית.

וחומרים שנחשבים חלשים יותר, כמו THE NEEDLE AND THE SPOON, מתעוררים לחיים מדהימים על הבמה, והם מנוגנים עם כל כך הרבה אוברדרייב ותשוקה יוקדת, שאין לי אפילו זמן לשים לב עד כמה המילים של השיר החדש דאז, TRAVELIN' MAN, היו נראות מטופשות אילו רק הייתי רואה אותן מודפסות על דף נייר. למי אכפת בכלל?! גם אם אפשר לסכם את כל העסק (וכך אכן נעשה) בפזמון שחוזר על עצמו שוב ושוב "איש של נדודים, זה מה שאני". אני אישית לא מסוגל לעמוד בפני הצמרמורת הזו בכל פעם שרוני נוהם במלוא גרונו: "זה מה שאני!".

אבל גולת הכותרת, היהלום שבכתר, הוא ללא ספק הביצוע המפלצתי בן 14 הדקות לשיר FREE BIRD. מה שהתחיל כבלדה שקטה, התפתח לסולו גיטרות אינסופי, דו-קרב מדהים בין הגיטריסטים שסחף את הקהל לטירוף מוחלט. זו הייתה ונותרה עד היום הגרסה המוחצת והמוכרת ביותר של השיר, ההמנון הלא רשמי בהופעת רוק. זהו הרגע שבו רוני ואן זאנט שואל את הקהל את שאלת השאלות המפורסמת: "איזה שיר בא לכם לשמוע?", ונענה בשאגה הקולקטיבית האדירה: !FREE BIRD. מסתבר שבמועדונים שבהם הופיעו בתחילת הדרך, רוני ואן זאנט סבל מכאבי גרון בעקבות שירה ממושכת של כמה סטים מדי לילה. חבריו האריכו את קטע הסולו עוד ועוד פשוט כדי לתת לרוני כמה דקות לרדת מהבמה, לנוח ולשתות מים - או נוזל אחר! האלתור הפרקטי הזה הפך לאחד משיאי הגיטרה הגדולים ביותר בהיסטוריה, כשהסולואים המתחלפים בין קולינס, רוסינגטון וגיינס יצר סערה מוזיקלית שלא נרגעת לרגע.

איפה עוד בעולם תוכלו למצוא התרגשות טהורה כזו של רוק'נ'רול, שנשאבת ונורית החוצה משלושה גיטריסטים באוברדרייב טוטאלי?! שמעתי המון מוזיקת רוק בחיי, אך מעולם לא היה שיר שהמרקם הצלילי שלו הזכיר לי אפילו במעט את מה שלינירד סקינירד אורגים כאן על הבמה. כן, אולי הרבה יכולים לנגן את זה - אם בגיטרה אמיתית, או כמוני - באייר גיטאר, אבל לא כולם יכולים לעשות את זה כל כך טוב, ולא כולם באמת יעשו את זה. למעשה, אף אחד לא יעשה את זה! ואם אף אחד לא יעשה את זה חוץ מסקינירד, אז ממש לא אכפת לי כמה זה אולי פשוט מבחינה טכנית, כל עוד זה גורם לדם שלי לבעבע ולזרום בטירוף בוורידים! שלוש קריאות כיפאק-היי לציפור הזו!

אז האלבום הזה זכה להצלחה מסחררת והזניק את הקריירה של הלהקה לגבהים חדשים. החברים יצאו לסיבוב הופעות ענק והפכו לאחד השמות הגדולים בעולם. אך באופן מצמרר, ההצלחה הגדולה הייתה רק הקדמה לטרגדיה הנוראה. שנה וקצת יותר מחודש לאחר צאת האלבום, ב-20 באוקטובר 1977, המטוס שהטיס את הלהקה התרסק במיסיסיפי. בתאונה הקטלנית נהרגו הסולן רוני ואן זאנט, הגיטריסט סטיב גיינס, אחותו וזמרת הליווי קאסי גיינס, עוזר מנהל הלהקה וגם הטייס ועוזרו. הפרק המפואר של ההרכב הקלאסי של לינירד סקינירד הגיע לסיומו הפתאומי והאלים. ONE MORE FROM THE ROAD טיפס במהירות למקום התשיעי במצעד המכירות האמריקאי של בילבורד וזכה למעמד של פלטינה משולשת – הישג אדיר לאלבום הופעה כפול באותם ימים. ההתרסקות האיומה אירעה שלושה ימים בלבד לאחר צאת אלבום האולפן הבא שלהם, STREET SURVIVORS. בצירוף מקרים מצמרר עד אימה, עטיפת התקליט המקורית הציגה את חברי הלהקה עומדים כשלהבות אש אופפות אותם – דימוי מזעזע שחברת התקליטים מיהרה לגנוז ולהחליף מיד בצילום על רקע שחור פשוט, מתוך כבוד למשפחות ההרוגים. זאת למרות שבהתרסקות עצמה לא היו כלל להבות, כי פשוט שכחו למלא דלק במטוס - ולכן הוא התרסק.

במבט לאחור, ONE MORE FROM THE ROAD הוא הרבה יותר מאלבום הופעה מוצלח. הוא הפך ללא כוונה לצוואה המוזיקלית של ההרכב המקורי. זו קפסולת זמן רועשת ומהבילה, של להקה שהגדירה ז'אנר שלם והגיעה לפסגה, רק כדי שהכל יילקח ממנה ברגע אחד. זהו הצליל האחרון והצלול של חבורת אחים מוזיקליים שעמדה על גג העולם, מנגנת את הלב שלה החוצה אל מול קהל אוהב, לנצח. עבור כל חובבי רוק אמיתי, בכל פעם שמניחים את המחט על הוויניל הזה, הלב מחסיר פעימה. יש שם תמימות פראית, להט נעורים שאינו תלוי בזמן, ורעב עצום של מוזיקאים שבאו לטרוף את העולם..

להלן קטע מביקורת שפורסמה במקור במגזין רולינג סטון על האלבום: "הביצוע של השיר CROSSROADS של רוברט ג'ונסון, הנכלל באלבום הופעה זה, ממחיש היטב את ההשפעות על לינירד סקינירד: בלוז-רוק דרומי המשולב בבלוז-רוק בריטי. להקת CREAM התבססה רעיונית על הגיטרה כמניפולטור הרוק העיקרי, וסקינירד שימרה תפיסה זו מול קהלה. עם זאת, סקינירד תמיד הסתמכה יותר על רפרטואר מוצק של חומרי רוק מאשר על מומחיות אינסטרומנטלית. לשלושת הגיטריסטים שלה (כולל סטיב גיינס, שהצטרף כדי למלא את משבצתו של אד קינג) יש ארסנל של רעיונות לסולואים ולתפקידי ליווי, אך איש מהם לא יצר סגנון שניתן לזיהוי מיידי. כראוי, הסולואים ב-CROSSROADS אינם חורגים רחוק מדי מאלה של קלפטון בביצועו באלבום WHEELS OF FIRE. באופן אירוני, שיר הסיום הבלתי נמנע של האלבום, FREE BIRD, שהפך את הלהקה לחביבת תחנות רדיו רבות, אינו מצליח לשמור על מעמדו כבד המשקל, מכיוון שאחרי ארבעה צדדים של אותו הדבר, הוא נשמע כמו עוד מאמץ אחרון ותו לא.

בעוד הפסנתרן, בילי פאוול, נותר במידה רבה בתפקיד תומך, שירתו של רוני ואן זאנט תמיד איתנה ומפגינה פה ושם פגיעות ראויה, כמו למשל בשיר TRAVELLIN MAN, המושר עם זמרות ליווי אפקטיביות ולא פולשניות. ההפתעה האמיתית של האלבום היא גרסת הרוק לשיר T FOR TEXAS. סקינירד מעולם לא שאפה להיות יותר מלהקת רוק'נ'רול קשוחה, ורשימת השירים בהופעה, המורכבת יותר ממחציתה מחומרים משני אלבומיה הראשונים, מצדיקה זאת. בסך הכל, אלבום זה מציע לרוכשיו בדיוק את מה שמגיע להם: רוק גיטרות".

כמה משעשע לקרוא היום את הביקורות של מבקרי התקופה, שתמיד ניסו להישמע מלומדים ומאופקים מול מוזיקה שמכוונת ישר לבטן ולנשמה! אני יכול לדמיין כיצד רוני ואן זאנט הגיב כשקרא את הביקורת ההיא. אז בזמן שהמבקר של רולינג סטון קיטר על כך ש-FREE BIRD נשמע לו כמו "עוד מאמץ אחרון ותו לא", מיליוני מעריצים ברחבי תבל כבר ידעו את האמת: מדובר באחד מרגעי השיא המרגשים והעוצמתיים ביותר שמוזיקת הרוק ידעה מעודה. והביצוע ל-T FOR TEXAS, הקאבר לקלאסיקת הבלוז והקאנטרי הנושנה של ג'ימי רוג'רס, הוכיח לעולם שסקינירד יכלו לקחת שיר משנות ה-20 ולהפוך אותו לחגיגת רוק דרומי שורשית, סוחפת וחסרת מעצורים.

בסופו של דבר מבחן הזמן הכריע, והאלבום ONE MORE FROM THE ROAD נותר המקום בו חבורה של מוזיקאים ענקיים יצרה ביחד ציפור חופשית ששום אסון לא יוכל לעצור מלעוף. ואת הציפור הזו אי אפשר לשנות!

הבכירים ב-EMI חיכו לעוד להיטי פופ מתקתקים, אבל לקייט בוש היו תוכניות שהחרידו את כולם.

ב-13 בספטמבר בשנת 1982 יצא תקליט חדש לקייט בוש ושמו THE DREAMING. זה החלום שלה. השאלה היא, איך אתם עם החלום הזה. לדעתי, מדובר באחד מאותם חלומות סוערים, פסיכוטיים וגאוניים שפשוט אי אפשר להתעורר מהם – ואיזה מזל שכך! תפתחו את הראש, תנקו את האוזניים, ובואו נצלול פנימה אל תוך הטירוף המופלא הזה.

אוקי, אנחנו בשנת 1982. תעשיית המוזיקה הבריטית עדיין מהדהדת מההצלחה המסחררת של קייט בוש. שנתיים קודם לכן, בשנת 1980, תקליטה NEVER FOR EVER העניק לה הישג היסטורי: הפעם הראשונה אי פעם שאמנית סולו בריטית כבשה את פסגת מצעד התקליטים בממלכה. בכירי חברת התקליטים EMI ודאי שפשפו ידיהם בהנאה, צופים לעתיד ורוד של להיטי זהב. הם זכרו היטב את המוני המעריצים שגדשו את רחוב אוקספורד בלונדון רק כדי לחזות בה לרגע באירוע קידום מכירות בחנות וירג'ין. התור שם השתרך לאורך קילומטרים, המשטרה נאלצה לחסום כבישים, והבוסים בחליפות היו משוכנעים שהתרנגולת הצעירה הזו תמשיך להטיל להם ביצי זהב של פופ מלודי עוד שנים רבות. התקליט ההוא, כך הם הניחו, סימן את המעבר הסופי של הכישרון הצעיר והמסקרן שפרץ לתודעה ב-1978 עם התקליטון "אנקת גבהים", למעמד של כוכבת פופ מהשורה הראשונה. כזכור, מי שגילה אותה לעולם ותמך בה בתחילת הדרך היה לא אחר מאשר דיוויד גילמור מלהקת פינק פלויד, אבל בוש הוכיחה כבר מהרגע הראשון שהיא לעולם לא תהיה בובה על חוט של אף מפיק או מנהל. הם רק לא ידעו שבמוחה של בוש מתבשלת תוכנית אחרת לגמרי, תוכנית קיצונית שתטלטל את עולמם.

אני מניח שהמבקרים פשוט נותרו חסרי אונים והמומים מול הדבר הזה! עם כל הרעיונות החדשניים שלה, המילים בעלות המטען הספרותי הגבוה ומבני השירים הבלתי שגרתיים, קייט עדיין גרמה לשלושת אלבומיה הקודמים להישמע נגישים יחסית ואפילו מסחריים, עם להיטי ענק מפלצתיים כמו WUTHERING HEIGHTS ו-BABOOSHKA שהבטיחו לה מקום של כבוד ברדיו ועל גבי הפטיפון הממוצע. THE DREAMING בהחלט לא היה האלבום הראשון הבלתי נגיש לחלוטין שנוצר אי פעם; הוא פשוט היה האלבום הראשון הבלתי נגיש לחלוטין מאמנית שנודעה עד אז כבעלת אינסטינקט מסחרי מוצק. אז לא עוד נערה חמודה שכותבת להיטי פופ למצעדים – במקום זה קיבלנו זמרת ניסיונית ופרועה שמשתעשעת באמנות מיצג אוונגרדית ואזוטרית.

בעוד המנהלים ציפו לעוד מנות גדושות של פופ מלודי ונגיש, בוש החליטה שהגיע הזמן להשתלט על החללית. היא נכנסה לאולפן, אך הפעם לא כזמרת או כותבת בלבד, אלא כמפיקה היחידה והבלעדית של הפרויקט כולו. זו הייתה הצהרת עצמאות נועזת. בגיל 23 בלבד, היא דרשה וקיבלה שליטה אבסולוטית על כל תו וסאונד, מהלך חסר תקדים כמעט לאישה בתעשיית המוזיקה של אותם ימים. היא לא רצתה עוד לכתוב שירים, היא רצתה לצייר תמונות באמצעות צלילים. כדי להגשים את החזון הזה, היא אימצה נשק סודי ומהפכני: הסמפלר הדיגיטלי החדשני והיקר להחריד, ה-FAIRLIGHT CMI. המכשיר הזה, שהיה אז פלא טכנולוגי שרק מעטים יכלו להרשות לעצמם כלכלית, ועלה באותם ימים כמו בית קטן בפרברי לונדון (בסביבות 25,000 פאונד!), הפך במהרה לצעצוע האהוב עליה. מי שחשף אותה לראשונה לפלא הדיגיטלי הזה היה ידידה פיטר גבריאל, בעת שהיא התארחה כזמרת רקע באלבומו השלישי משנת 1980. היא החלה להתנסות בו כבר בתקליט הקודם, אבל עכשיו הוא לא היה רק תבלין, הוא היה המנה העיקרית. לצד המפלצת הדיגיטלית הזו, היא שילבה באופן מפתיע כלי נגינה עממיים ומסורתיים מרחבי העולם, יוצרת שילוב שנשמע כמו שום דבר אחר.

ובאמת, THE DREAMING הוא קייט בוש במיטבה המוחלט! נו באמת, תעשו לי טובה, הרי הבחורה הזו מעולם לא הייתה בעניין של מלודיות קליטות וזהו. THE DREAMING פשוט מרסק לחלוטין את כל המחסומים שעוד הפרידו בין קייט בוש לבין חופש פנטזיה טוטאלי! היא עצמה כינתה את האלבום הזה "אלבום השיגעון" שלה, והוא לגמרי כזה, אם כי זה ממש לא שיגעון מופשט נוסח קפטן ביפהארט – זה עדיין לא קל לעיכול. ומבחינתי, זה חלק מהקסם. גם אם לפעמים אין לי שמץ של מושג על מה היא שרה, אז מה? אני גם נהנה מ-א-ד מרוק מתקדם איטלקי ישן ומבלי שאבין כלל את השפה.

אז זו הייתה לידתה של קייט בוש האמנית האוטונומית, זו שפועלת לפי שעון משלה, בוחנת כל פרט ופרט בקפדנות אובססיבית ודורשת מהנגנים ומהטכנאים המוכשרים ביותר לעזור לה לתרגם את הצלילים הסוערים שבראשה למציאות מוקלטת. תהיו בטוחים שהחיפוש אחר השלמות הזו באולפן הפך למסע מפרך שזלל כמויות אדירות של זמן וכסף, הרחק מעיניהם הבוחנות של אנשי חברת התקליטים, שלא היה להם מושג קלוש מה מתחולל מאחורי הדלתות הנעולות. טכנאי ההקלטה המותשים נדרשו לספק פתרונות בלתי אפשריים לגחמות שלה שהלכו והשתוללו. קייט הקליטה דלתות נטרקות, ניפוץ כוסות, דריכת כלי נשק ונשימות לתוך הסמפלר. התוצאה הייתה חריגה מטורפת מלוחות הזמנים ומהתקציב, בזמן שמנהלי EMI מקבלים צרבת רק מלראות את החשבונות התופחים.

הטעימה הראשונה שהעולם קיבל מהיצירה החדשה והמוזרה הזו הייתה התקליטון SAT IN YOUR LAP. התקליטון הזה נחת על המדפים כבר ביוני 1981, למעלה משנה שלמה לפני שהאלבום המלא בכלל ראה אור! באופן מפתיע, הוא הפך ללהיט הגדול ביותר שלה מאז אותה בבושקה, למרות שהיה רחוק מלהיות קליט או מסחרי. הוא טיפס עד למקום ה-11 במצעד הבריטי, וגרם למאזינים להישאר בפה פעור. זה היה שיר דחוס, קצבי וחסר פשרות, שהונע על ידי מקצב תופים שבטי ופראי. מילות השיר עוסקות בתסכול שבמרדף האובססיבי אחר ידע ורוחניות אל מול הרצון האנושי המפונק של הקהל שהכל יישב אצלו היטב ללא מאמץ. כדי להשיג את צליל התופים המרעים והמבהיל, המתופף פרסטון היימן הוכנס לחדר אבן מבודד באולפן והיכה בעוצמה פראית, בעוד אחיה של קייט, פאדי בוש, מצליף במקלות במבוק באוויר ליצירת אפקט שריקה. בוש הסבירה בזמנו את מקור ההשראה: "כבר היו לי תבניות פסנתר לשיר, אבל הן לא התחברו לכדי יצירה שלמה עד אותו לילה שבו חזרתי מהופעה של סטיבי וונדר. הרגש והאנרגיה במוזיקה שלו פשוט הדליקו אצלי משהו".

רק בשיר הזה יש שלושה או ארבעה סגנונות שירה שונים לחלוטין! תראו איך קייט עוברת מחצי-ראפ שקט בבתים, דרך צרחות פראיות בגבהים מטורפים בפזמון ועד ליללות אופראיות בקטע המעבר! וכן, כל הטירוף הזה מתרחש רק בשיר הראשון!

כשהתקליט המלא, THE DREAMING, יצא לבסוף, הלסתות נשמטו. זה היה תוצר מובהק של שנות השמונים המסונתזות, אך כזה שלקח את הסאונד של התקופה למקומות אפלים, ניסיוניים ובלתי צפויים. השירים היו רוויים בקצב כמעט היפנוטי ובשכבות על גבי שכבות של קולות, ללא מלודיות פשוטות או פזמונים ידידותיים שאפשר להיאחז בהם. כל הצלילים שקישרו אותה לעולם הרוק, כמו גיטרות חשמליות דומיננטיות, נעלמו כלא היו. נגני הגיטרה בריאן באת' ואלן מרפי השתתפו בהקלטות, אך נגינתם עברה מניפולציות וסינונים כה דרסטיים, עד שהגיטרות החשמליות נשמעו כמו פיצוצים אלקטרוניים ואיבדו לחלוטין את אופיין הרוקי המסורתי. גם עיבודי כלי הקשת העשירים שהמתיקו את עבודותיה הקודמות פינו את מקומם לצליל חדש ומאתגר. הפעם, היה קל לשמוע עד כמה רחוק בוש העזה ללכת.

והשיר THERE GOES A TENNER, שיצא כתקליטון השני, הוא בכלל פארסה קומית על שודדי בנק חובבנים ומגושמים שנתקפים פאניקה מוחלטת בזמן המעשה. בוש שרה אותו במבטא קוקני מוקצן בהשראת סרטי גנגסטרים בריטיים קלאסיים. זה מזכיר לי קצת שירים קלאסיים של להקת ג'נסיס כמו HAROLD THE BARREL, עם כל כך הרבה חלקים שמשתנים במהירות מסחררת סביב סיפור אחד! בשלב מסוים קייט אפילו משלבת מוטיבים מזרחיים למשך כמה שניות. ומשהו פשוט קורה לי בכל פעם שאני שומע את מנגינת הבית המרכזית – ההגייה התיאטרלית והמוזרה הזו בשורות 'הנה הולך שטר של עשרה, היי תראו, הנה שטר של חמישה' פשוט כובשת ומדליקה אותי בכל פעם מחדש! חוץ מזה, תודו בעצמכם: כשבחורה יפהפייה וסקסית שרה בקול שרמנטי שיר על שוד בנק, עצם הנוכחות באירוע כזה היא חוויה שתזכרו לכל החיים, נכון?

ובקטע המצמרר PULL OUT THE PIN, היא נכנסת לראשו של לוחם וייטקונג בג'ונגל שעוקב בכוונת אחר חייל אמריקאי. בוש קיבלה את ההשראה מסרט תיעודי על מלחמת וייטנאם. שימו לב - קולות הרקע הגבריים והלוחשים בשיר שייכים לחברה הטוב, דיוויד גילמור! בשיר הזה אנחנו צופים בלוחם הווייטנאמי שמעולם לא היה כה מאושר להיות חי בזמן שהוא מסתתר מהפולשים ומתכנן עליהם מבצעים סודיים. לכל השיר יש תחושה אופראית מסוימת, עם טקסט מצמרר, והרעיון להשתמש בצרחה הפראית I LOVE LIFE כמעין קול רקע מוביל הוא לא פחות מגאונות!

בשיר SUSPENDED IN GAFFA, שמתנהל במקצב ואלס שיכור ותזזיתי, בוש עוסקת בכמיהה לראות את האור האלוהי והנשגב, רק כדי למצוא את עצמה שוב תקועה בבוץ הארצי. הגאפה בשיר היא מחווה לסרט ההדבקה החזק והמוכר שבו משתמשים פועלי במה באולפנים. יש פה סוג של ווייב אלוהי. והקטע LEAVE IT OPEN עוסק בשחרור שדים ומחשבות אפלות ממעמקי התת-מודע. בוש חתמה את השיר במסר שהוקלט לאחור, שכאשר הופכים אותו ניתן לשמוע אותה לוחשת: "האם פגענו בך? לא היינו פוגעים בך". אחרי שתי דקות של שירה מצמררת ונטולת מלודיה, התופים נכנסים בעוצמה וגיטרה עמומה ומעוותת מתחילה לפמפם משהו פרוטו-תעשייתי, אבל היי – מעל לכל זה קייט מזמרת את המילים "הכנסנו את המוזרות פנימה" ולפעמים נשמע כאילו יוקו אונו מתארחת בהקלטת השיר הזה. ובאמת, ללא ספק, המוזרות חדרה פה פנימה בענק! ככה נחתם הצד הראשון של התקליט. תדמיינו את קודקודי חברת התקליטים כששמעו לראשונה את השיר הזה. הם בטח היו על סף התקף לב.

צד ב' נפתח עם שיר הנושא של האלבום, THE DREAMING, שמוקדש למאבקם הכואב של הילידים האבוריג'ינים באוסטרליה, שאדמותיהם נהרסו לטובת כריית אורניום. בוש דחסה לתוכו נגינת דידג'רידו אותנטית, קולות עורבים וביטויים מרוחקים מסלנג אוסטרלי. השירה המזמרת מהעולמות האחרים, תווי הפסנתר המינימליסטיים, כלי ההקשה האתניים, שריקות הסינטיסייזר המשונות, ומעל לכל הלהג הסוריאליסטי של קייט שמגיע לשיאו באותו פזמון על "ההגעה עם האור המוזהב בבוקר" – שחייב להיות אולי הפזמון הכי מבלבל, מסחרר ומערער חושים שנכתב אי פעם! וכדי להכתיר את כל הפלא הזה, השיר מסתיים בקטע קצר – ונורמלי יחסית – של מוזיקה קלטית סוחפת. איזו הזייה!

ב-NIGHT OF THE SWALLOW, שמתאר טייס שמבריח סחורה אסורה בלילה למרות תחינותיה של אהובתו, בוש טסה במיוחד לאולפני WINDMILL LANE בדבלין כדי להקליט את נגני הפולק האגדיים של להקות THE CHIEFTAINS ו-PLANXTY, שהעשירו את השיר בחמת חלילים אירית ובכינורות מסורתיים. זה שיר כה מתוק ורומנטי! זה פשוט עוד שיא ענק באלבום - ואיך היא שרה פה, אלוהים! וכמובן שהשיר הזה מתעתע - מה שהתחיל כשיר שנשמע בסגנון הישן והמוכר שלה, מתפרץ לפתע לעוד קטע לוחמני עדכני.

והשיר המרטיט ALL THE LOVE מתמקד בהחמצה של אנשים שמביעים אהבה רק אחרי שמישהו הולך לעולמו. בסיום השיר שילבה בוש הודעות קוליות אמיתיות שהושארו במשיבון הטלפוני שלה על ידי חברים קרובים. השיר HOUDINI מבוסס על סיפורם של הקוסם המפורסם הארי הודיני ואשתו בס, שניסו ליצור קשר מעבר לקבר בעזרת קוד סודי. השיר הזה העניק לתקליט את צילום העטיפה הבלתי נשכח: קייט בוש מגלמת את בס, ומחזיקה בפיה מפתח מוזהב אותו היא מעבירה בנשיקה לתוך פיו של הודיני הכבול בשלשלאות (שאותו גילם בן זוגה והבסיסט הנאמן שלה, דל פאלמר).

ואי אפשר בלי השיא המבעית שסוגר את האלבום: GET OUT OF MY HOUSE, שנכתב ישירות בהשראת ספרו של סטיבן קינג והסרט "הניצוץ". בוש מדמה את מוחה לבית רדוף רוחות שפולשים מנסים לפרוץ אליו. כדי לגרש אותם, היא משתמשת בקולה בצורה פראית וחסרת תקדים, עד שהיא ממש נוערת כמו חמור זועם בצווחות מקפיאות דם שמשאירות אותי המום לחלוטין! זו השתוללות זועמת, עצבנית ופראנואידית לחלוטין.

והתגובות לא איחרו לבוא. תחנות הרדיו, שהיו רגילות ללהיטים נגישים יותר, התעלמו מהתקליט כמעט לחלוטין. בחברת התקליטים, על פי הדיווחים, פשוט שנאו את התוצאה. הם ישבו במשרדים הממוזגים, תלשו שערות ולא הבינו לאן נעלמה נסיכת הפופ שלהם ואיך לעזאזל אמורים לשדר ברדיו שיר שמסתיים בנעירות חמור. היה ברור לכל שבוש לא רק שלא ניסתה לשחזר את הצלחתה הקודמת, היא עשתה כל שביכולתה כדי להיות כמה שפחות מסחרית. היו שטענו שזו הייתה התאבדות קריירה. קולה, שתמיד היה כלי ייחודי, נמתח כאן לקצוות חדשים.

הביקורות בעיתונות המוזיקה היו חלוקות, ורבים חשבו שהפרויקט הניסיוני הזה יבריח את קהל המעריצים הנאמן שלה. במגזין NME הבריטי נכתב בפסקנות: "צר לנו לבשר שקייט בוש פספסה את הרכבת". במלודי מייקר, הבריטי גם כן, היו מעט יותר פואטיים, אך לא פחות נחרצים: "היא תמיד הייתה אמנית של קצוות, אך הפעם בוש הרשתה לעצמה ללכת עם דמיון רחוק ומתפרע עוד יותר, כשהיא ממצה עד תום את כל הפנטזיות שלה ומשתמשת באינסטינקטים הפרועים ביותר שלה, מרפדת את התקליט בסדרה של צווחות והשתנקויות". היו מבקרים שאף הגדילו לעשות וטענו שהיא איבדה לחלוטין את שפיותה. אבל בוש לא התרגשה; בראיונות היא הבהירה בגאווה שזהו התקליט הראשון שבו הרגישה משוחררת ואמיתית במאה אחוז.

התקליט נכנס היישר למקום השלישי המכובד במצעד הבריטי, נישא על גלי הציפייה האדירה. אך הנפילה הייתה מהירה וכואבת. תוך שבועות ספורים הוא צנח למקומות נמוכים יותר, ובסופו של דבר הפך לתקליט הכי פחות נמכר שלה עד לאותה נקודה.

במבט ראשון, זה היה נראה כמו כישלון מהדהד. אך במבט לאחור, THE DREAMING היה הניצחון הגדול ביותר של קייט בוש. זהו תקליט אמיץ, שנעשה על ידי אמנית אמיתית שמבקשת להתנסות, לאתגר את עצמה ואת הקהל שלה, ולא רק לספק את הסחורה המסחרית הצפויה. המהלך הזה, שהיה הימור מסוכן, העניק לה את הכוח והחופש לתפוס שליטה מוחלטת בקריירה שלה – צעד שמהווה ציון דרך עבור כל אמן, ועל אחת כמה וכמה עבור אישה בתעשייה שנשלטה אז כמעט לחלוטין על ידי גברים. יעברו שלוש שנים ארוכות עד שבוש תחזור עם תקליט חדש, כזה שהקהל יקבל באהבה רבה הרבה יותר. היה זה HOUNDS OF LOVE משנת 1985. אבל בלי שבירת הכלים הפרועה וההתנסות באולפן של THE DREAMING, יצירת המופת ההיא מעולם לא הייתה יכולה להיוולד!

בעקבות המאבקים על האלבום הזה, בוש החליטה לבנות אולפן הקלטות פרטי משלה באסם ביתה, כדי שאף מנהל בחליפה מ-EMI לא ינשוף לה שוב בעורף. עם הזמן, כפי שקורה ליצירות רבות שלא הובנו בזמן אמת, THE DREAMING זכה להערכה מחודשת וכיום הוא נחשב על ידי רבים ליצירת מופת נועזת וחיונית, שהוכיחה שכוכבת פופ יכולה להיות גם אמנית חסרת פשרות. אם לא שמעתם אותו לאחרונה, שימו אותו על הפטיפון או במערכת, תגבירו את הווליום, ותיהנו מאחד הרגעים המרתקים, הפרועים והיפים בתולדות המוזיקה.אל תחפשו רק בתים ופזמונים ומלודיות נגישות. תבואו עם ראש פתוח.

כי לשבת ולהאזין לשירים האלה זו פשוט חוויה אמיתית – חוויה מופלאה ומרטיטה! זהו אלבום מהטובים והאמיצים של אמנית נשית בשנות השמונים כולן! הוא ללא ספק יצירתי בטירוף. תביאו לי עוד תקליט של אמנית גדולה מאד באייטיז שהעזה לעשות ככה. אלו פשוט הפנטזיות האפלות של בחורה אינטליגנטית להפליא.

כשטים באקלי ניסה לרקוד פ'אנק בפעם האחרונה והעולם פשוט סירב להצטרף.

ב-13 בספטמבר בשנת 1974 יצא תקליט חדש לזמר-יוצר האמריקאי, טים באקלי. שם התקליט - LOOK AT THE FOOL. אני חייב להודות, בכל פעם שאני מקשיב לזה, הלב שלי נקרע בין אהבה עזה לקול הנדיר שלו לבין צביטה מרירה; הרי קשה שלא לתהות איך העילוי השמימי הזה מצא את עצמו בתוך מסיבת פ'אנק מיוזעת ומחוספסת שאף אחד לא ממש הזמין אותו אליה. ומה קרה לו זמן קצר לאחר מכן...

זה היה התקליט התשיעי של טים באקלי, אחד הזמרים-יוצרים המיוחדים והמסקרנים ביותר שידעה אמריקה. השם שהתנוסס על העטיפה היה LOOK AT THE FOOL. מבט חטוף בשם הזה כבר הספיק כדי להבין שמשהו כאן לא לגמרי כשורה, וזו הייתה רק ההתחלה של סאגה קצרה ועצובה שהפכה לתחנה האחרונה במסעו המוזיקלי של באקלי. הרי מדובר באמן שסירב בעקשנות להישאר באזור הנוחות שלו, גם במחיר של אובדן מוחלט של הקהל שלו והשמדת הקריירה במו ידיו. מספיק שתקשיבו לתקליטים קודמים שלו כמו LORCA או STARSAILOR (המדהימים אך מטלטלים בזמנו) ותבינו.

טים באקלי מעולם לא היה אמן שאפשר היה להכניס למגירה. הוא החל את דרכו כנסיך פולק צעיר עם קול מלאכי, המשיך למסעות פסיכדליים, צלל לג'אז חופשי ואוונגרדי שמתח את גבולות השפיות, ובשנות השבעים המוקדמות מצא את עצמו צולל ראש לתוך ביצות הפ'אנק והסול הלבן והמחוספס. והתקליט החדש נועד להיות גולת הכותרת של התקופה הזו, שיא הגרוב, המסיבה הגדולה ביותר שהוא יכול היה לארגן. 

בראשו של באקלי, השם המושלם לתקליט הזה היה TIJUANA MOON, שם שמצית את הדמיון ומעלה תמונות של לילות דביקים, הרפתקאות גבול מפוקפקות ופסקול סקסי. אולי זו הסיבה שעל עטיפת התקליט המוגמרת מופיע ציור של ירח. אפשרות נוספת שנשקלה ברצינות כשם לתקליט הייתה AN AMERICAN SOUVENIR. והתקליט הזה חתם למעשה את מה שחוקרי מוזיקה ומעריצים מכנים טרילוגיית ה'סקס-פ'אנק' שלו – שהחלה בפיצוץ יצרי מבריק באלבום GREETINGS FROM L.A. משנת 1972, נמשכה באלבום SEFRONIA מ-1973, והגיעה כאן למבוי סתום. אם ב-GREETINGS FROM L.A. הוא נשמע כמו שד פראי שגילה לראשונה את התענוגות האסורים של לוס אנג'לס, הרי שבאלבום הזה באקלי כבר נשמע כמו מישהו שמנסה להמשיך את המסיבה בכוח, אחרי שלושה ימים ללא שינה ועם הנגאובר קטלני במיוחד. ועדיין - זה מרתק.

אך כשהתקליט יצא סוף סוף לשוק, חברת התקליטים וההנהלה שלו בחרו בשם אחר לגמרי, שם שהרגיש כמו בדיחה פנימית על חשבונו של האמן: LOOK AT THE FOOL. איפה זה ואיפה הירח של טיחואנה. לפי ג'ודי באקלי, אלמנתו, מי שהיה אחראי להצעה הלא מחמיאה הזו היה מנהלו הוותיק והממולח, הרב כהן, שניהל במקביל גם את פרנק זאפה. כהן, מצדו, מיהר להכחיש את ההאשמות. "אני אולי התנגדתי לכך שהשם 'טיחואנה מון' עלול להטעות את הקהל לגבי הסגנון המוזיקלי, אבל לא הייתי משנה את זה לשם כזה". כך או כך, השם נדבק, והפך כמעט לנבואה שהגשימה את עצמה. האלבום יצא בלייבל DISCREET RECORDS, שהוקם במשותף על ידי הרב כהן ופרנק זאפה. היחסים בין באקלי לכהן כבר הגיעו באותה תקופה לנקודת רתיחה עקב חובות כבדים ותחושה שההנהלה מנסה לחנוט את הכישרון הפראי שלו בנוסחאות פופ מסחריות. להעניק לתקליט של אמן כה שברירי ורגיש את הכותרת "תסתכלו על הטיפש" היה מעשה כמעט אכזרי, מעין חץ מורעל שנשלח ישירות אל לבו של היוצר.  

כמו בכל תקליט קודם שלו, גם הפעם באקלי סירב לחזור על עצמו. המטרה הייתה ברורה: לכבוש את עולם הנשמה, להפוך לזמר פ'אנק לבן שיכול לעמוד בשורה אחת עם הגדולים, כזה שמזיז את הגוף ומרטיט את הלב. הבעיה הייתה שהמבקרים והמעריצים הוותיקים, אלו שזכרו את קולו המלטף שובר הלב ביצירות מופת כמו MORNING GLORY, התקשו לעכל את אותו קול בדיוק כשהוא שר טקסטים גסים ובוטים על רקע של גיטרות ווא-ווא קופצניות. זה הרגיש כמו לראות משורר דגול מנסה בכוח לספר בדיחות גסות. מנעד חמש האוקטבות שלו, שבעבר ריחף במרחבים קוליים עוצרי נשימה בימי STARSAILOR ו-LORCA, נשחק בשנים אלו משתייה מופרזת, עישון וחומרים אחרים. באקלי שר כאן בפלצט גבוה, לעיתים מיילל וצורם, שמזכיר את המאמץ הנואש של זמרי נשמה דרומיים נוסח אל גרין. למרות הצרימה, אי אפשר שלא להוריד את הכובע בפני הטוטאליות שלו: האיש שר כאילו מיתרי הקול שלו עולים בלהבות בכל שורה ושורה.  

מאחורי הקלעים, האווירה הייתה מחושבת עד כאב. טכנאי ההקלטות של התקליט סיפר מאוחר יותר כי כל שיר ושיר עבר עריכה קפדנית במטרה אחת ויחידה: להפוך ללהיט פוטנציאלי שיוכל לצאת על גבי תקליטון ולכבוש את הרדיו. במילים אחרות, זו הייתה יצירה שבה הנוסחה המסחרית ניצחה את ההשראה האמנותית. היצירתיות המתפרצת שאפיינה את באקלי פינתה את מקומה לניסיון נואש לייצר להיטים.

כדי להעניק לאלבום גב מוזיקלי מנצח, גויסו כמה מנגני האולפן הטובים ביותר בעולם: המתופף ארל פאלמר, שהיה המנוע הקצבי מאחורי להיטי הרוק'נ'רול המכוננים של ליטל ריצ'רד; נגני הבס המהוללים צ'אק רייני, שניגן עם גדולי הג'אז והסול ועם סטילי דן, וג'ים פילדר מלהקת דם, יזע ודמעות; וזמרות הליווי המהוללות THE BLACKBERRIES – קליידי קינג, ונטה פילדס ושירלי מת'יוז – שהביאו איתן סול שחור ומשובח מהשורה הראשונה.  

כשבוחנים את שירי האלבום לעומק, מתגלה תמונה מרתקת של שירים שמנסים בכל כוחם לפצח את הנוסחה: שיר הנושא, LOOK AT THE FOOL, שפותח את האלבום, נמתח על פני יותר מחמש דקות של קינה פ'אנקית מעונה עם פסנתר חשמלי וכלי מיתר עמוקים. השיר BRING IT ON UP מתהדר בגרוב בסיסי כבד וסוחף עם ליווי קונגס מקפיץ של קינג אריסון, בעוד HELPLESS מתפקד כבלדת נשמה סוחטת דמעות. מעניין במיוחד למצוא כאן את שובו של שותפו לכתיבה מימי התיכון, המשורר לארי בקט, שחתום יחד עם באקלי על שני שירים: FREEWAY BLUES, שיר בלוז קליפורני קצבי שמונע על ידי קלאבינט אנרגטי (כי מה זה פ'אנק בלי קצת קלאבינט?), והשיר המקורי TIJUANA MOON, שמביא ניחוחות לטיניים של גבול מקסיקו.

השיר AIN'T IT PECULIAR נשמע כמו קריצה ישירה ומכוונת לעולם הסול של מוטאון, ובשירים MEXICALI VOODOO ו-DOWN IN THE STREET חטיבת כלי הנשיפה שועטת קדימה במלוא העוצמה. את האלבום חותם השיר WANDA LOU, שהוא למעשה מחווה חצי-פרועה וחצי-שיכורה ללהיט המוסכים הקלאסי LOUIE LOUIE – רצועה שבה באקלי והלהקה פשוט מפסיקים לחשוב על רדיו ומנגנים רוק'נ'רול מלוכלך ומשוחרר, בדיוק כמו בסוף של מסיבה פרועה.  

כדי להוסיף חטא על פשע, הגיעה העטיפה. במקום תמונה מחמיאה של כוכב בשיאו, העטיפה הציגה ציור דיוקן של באקלי שנראה עייף, תשוש ואולי אפילו קצת מוזנח. לא בדיוק הפרצוף שאמור למכור לכם מסיבת גרוב סוחפת. באקלי, באופן לא מפתיע, תיעב את הציור הזה. הוא הרגיש שזהו עוד מסמר בארון הקבורה של הפרויקט. על העיצוב האמנותי הופקד אמנם קאל שנקל, מעצב העטיפות המבריק של פרנק זאפה, אך את הציור ביצע מאייר שחתם בשם NAPOLEON. במקום הצעיר החלומי ויפה התואר שדיוקנו פיאר את אלבומיו הראשונים, ניבט מהעטיפה אדם שנראה מבוגר בהרבה מגילו האמיתי (באקלי היה אז בסך הכל בן 27), מבטו אבוד ונוגה, וירח קטן צף מעל ראשו.

הביקורות לא איחרו לבוא, והן היו קטלניות. מגזין המוזיקה הבריטי NME פסק שמדובר ב"ריפים ללא שירים, מופעים מתמשכים של הגזמה ווקאלית, וסוג של בגידה כוללת במטרה ובגישה". אך המכה הכואבת ביותר הגיעה מהרולינג סטון. אחרי שהתעלמו באופן שיטתי מבאקלי - הנה, דווקא כשהוציא את אלבומו החלש והמבולבל ביותר, נזכרו פתאום עורכי המגזין להקדיש לו ביקורת נרחבת וחסרת רחמים. המבקר, באד סקופה, ניסה למצוא נקודות אור וציין שלתקליט יש "כמה רגעים אטרקטיביים", אך סיכם את החוויה במילים נוקבות: "יכול להיות שזה תקליט שקל יותר לעיכול משניים או שלושת התקליטים האחרונים שלו, אבל אני עדיין מוצא את השילוב של הפ'אנק המהיר מדי והפגנת האוקטבות המייללת של באקלי כמעט בלתי נסבלים. זה כאילו באקלי מחקה את הצעקה הראשונית של להקת פלסטיק אונו של לנון, רק כדי ללעוג ולהעניש את עצמו, בדיוק כפי ששם התקליט מרמז. ועם מוזיקה כזו, הוא לועג ומעניש גם את המאזין".  

ועד שהביקורת הזו הופיעה בדפוס, בגיליון של ה-30 בינואר 1975, הנזק כבר נעשה. LOOK AT THE FOOL היה כישלון מסחרי מהדהד, עוד פגז שנפל בשדה הקרב של באקלי על הכרה. התקליט נשכח במהירות, נדחק לשוליים של קריירה מפוארת ומפותלת. באקלי, שצבר חובות עצומים של עשרות אלפי דולרים להנהלה שלו, נאלץ לכתת רגליים במועדונים קטנים וחצי-ריקים ברחבי ארצות הברית רק כדי לשרוד כלכלית. הוא אף שקל ברצינות לפרוש מעולם המוסיקה ולפתח קריירת משחק. לקראת אמצע 1975, הוא פיטר סוף סוף את הרב כהן, נגמל מסמים לתקופה מסוימת, וגייס סביבו נגנים צעירים כדי להקליט חומרים חדשים ומבטיחים. התקווה החלה לחזור.  

אבל באופן טראגי, זו הייתה המילה האחרונה. פחות משנה לאחר יציאת התקליט, ב-29 ביוני 1975, טים באקלי מת ממנת יתר של סמים, והוא בן 28 בלבד. הסוף הפתאומי והנורא הזה הפך את שם התקליט האחרון שלו, LOOK AT THE FOOL, מאמירה מעט מביכה לכותרת מצמררת על מצבה של אגדה שהלכה לאיבוד. זה היה ניסיון אחרון ונואש לרקוד, אבל המוסיקה כבר נעצרה. אז כן, אי אפשר שלא להתרגש מהתשוקה הבוערת של ענק מוזיקלי שכזה ששר את קרביו החוצה עד הנשימה האחרונה. גם אם זה היה לצורך עשיית להיט שלא הגיע.

תשכחו מוודסטוק: הפסטיבל האינטימי שבו ג'וני מיטשל וקרוסבי סטילס ונאש ויאנג עשו היסטוריה.

ב-13 בספטמבר בשנת 1969 נפתח פסטיבל מיוחד בשם BIG SUR FOLK FESTIVAL. מה היה שם? בואו לקרוא...

ב-13 בספטמבר 1969, פחות מחודש אחרי רעידת האדמה התרבותית שנקראה וודסטוק, התכנס קומץ נבחר של אמנים ומעריצים בקצה אחד הצוקים היפים ביותר באמריקה. המטרה: פרידה אחרונה מהקיץ, חגיגה של שלום ומוזיקה, ובעיקר – הזדמנות לנשום עמוק אחרי טירוף המערכות של החודשים האחרונים. זה היה BIG SUR FOLK FESTIVAL, האירוע האינטימי והקסום שנחגג זו השנה השישית ברציפות, אך הפעם קיבל מעמד שונה.

בעוד שפסטיבלי הענק של קיץ 1969 משכו מאות אלפי צעירים אל שדות בוציים וערים מאולתרות, פסטיבל ביג סור היה סיפור אחר לגמרי. כאן, על המדשאות הירוקות והמטופחות, המשקיפות אל האוקיינוס השקט, התאספו רק כמה אלפים ברי מזל, בעוד השאר מילאו את הגבעות והחופים. האווירה הייתה רגועה, כמעט משפחתית. למעשה, היא הייתה כל כך שלווה שאפילו המשטרה המקומית, שבשנה שעברה חגגה על ההיפים עם פנקסי דוחות חניה, החליטה הפעם לקחת את זה באיזי. כמה דוחות בודדים חולקו, וגם זה כנראה מתוך הרגל. אפילו השוטרים המקומיים כנראה הבינו שאי אפשר להילחם בכוחה של מוזיקה טובה באמת.

ביג סור של אותה תקופה הייתה מקום של ניגודים. מצד אחד, נופים עוצרי נשימה ומכון אזלן הליברלי. מצד שני, תושבים מקומיים ובעלי עסקים שלא ממש התחברו לתרבות השיער הארוך. שלטים כמו "אם אינך מנומס, נקי ונועל נעליים, אינך רצוי כאן" או הגרסה הישירה יותר "אין כניסה להיפים", היו מחזה נפוץ. אך הפסטיבל, שתמיד נשמר קטן וקומפקטי, ואף נערך לעיתים באמצע השבוע, הצליח למצוא שפה משותפת גם עם השמרנים שבשכנים – לא מעט בזכות העובדה שהקהל הקפיד לנקות אחריו ולא השאיר ערימות זבל כמו שקרה באסונות המוניים אחרים.

המוח מאחורי האירוע, המפיקות ננסי קרלן ופולה קייטס, תיארו אותו כהזדמנות לאמנים להתכנס אחרי קיץ עמוס למען שלווה ובדידות. זה לא היה פסטיבל של אגו וכסף. האמנים הופיעו בחינם, וכרטיס הכניסה הצנוע, שעלה ארבעה דולרים בלבד, היה למעשה תרומה למכון לחקר אי-אלימות. כאן, המוזיקה הייתה העיקר, והסצנה התוססת מסביב הייתה רק בונוס נעים. תחשבו על זה רגע: ארבעה דולרים בשביל גדולי הדור! היום בסכום כזה בקושי קונים כוס מים פושרים בפסטיבל, ואז? קיבלתם עם זה כרטיס בשורה ראשונה לגן עדן מוזיקלי.

את יום הפסטיבל הראשון פתחה ג'ואן באאז, הנסיכה הבלתי מעורערת של הפולק, עם ביצוע מרגש לשיר I SHALL BE RELEASED. השיר המופלא הזה נכתב על ידי בוב דילן עוד ב-1967 במהלך הסשנים המפורסמים במרתף של הבית הנודע שכונה BIG PINK יחד עם חברי להקת הבאנד. באאז לקחה את השיר והפכה אותו להמנון פוליטי ואישי מהמעלה הראשונה. אחריה עלתה להקת INCREDIBLE STRING BAND, הרכב פסיכדלי-פולקי שהביא לבמה ארסנל כלים עצום וסיפר בשיריו סיפורים קסומים, כולל שיר אחד על חזיר שהוקדש בחום לאנשי "חוות הוג" על תרומתם לאומה. חוות הוג, או כפי שנקראה באנגלית HOG FARM, הייתה הקומונה ההיפית המפורסמת שהצילה את המצב בוודסטוק כשחילקה אוכל בחינם וטיפלה באנשים שחוו טריפים רעים. הבמה עברה לסאל ולנטינו, סולן להקת הביו ברומלס לשעבר, שנתן סט קצרצר של שלושה שירים, אולי קצר מדי, ופינה את מקומו לקרול קאסרוס. קרול, נערה בת 17 מטקסס, כבשה את הקהל בסערה והקפיצה את כולם על הרגליים כבר מהשיר הראשון.

ההופעה של דורותי מוריסון נקטעה לרגע קל כשילד נלהב החליט לקפוץ לבריכת השחייה המפורסמת של אזלן, שהייתה ממוקמת ממש בין הקהל לבמה, כשגבם של האמנים מופנה אל האוקיינוס. אף אחד לא התרגש במיוחד מההפרעה הרטובה. ואז, הרגע הגדול של היום הגיע. ג'וני מיטשל התיישבה ליד הפסנתר ובישרה לקהל שיש לה שיר חדש, שכתבה ממש לאחרונה בהשראת פסטיבל וודסטוק. היא שרה את המילים שהפכו להמנון: "אנחנו אבק כוכבים / אנחנו מוזהבים / וחייבים להחזיר את עצמנו לגן". הקהל היה מהופנט. ג'וני מיטשל בכלל לא הייתה בוודסטוק! המנהל שלה, דייוויד גפן, חשש שהיא תיתקע בפקקים ותפספס הופעה טלוויזיונית בתוכנית THE DICK CAVETT SHOW, ולכן הכריח אותה להישאר במלון בניו יורק. מיטשל ישבה מתוסכלת מול הטלוויזיה, הקשיבה לסיפורים שבן זוגה דאז גרהאם נאש העביר לה בטלפון, וכתבה את השיר הנצחי WOODSTOCK מתוך כמיהה טהורה. וכאן, על צוקי ביג סור, הקהל זכה לאחד מביצועי הבכורה המרגשים ביותר שלו אי פעם.

היום המשיך עם הופעות של ג'ון סבסטיאן, הצמד מימי פארינה וג'ולי פיין, וקינוח מתוק במיוחד כשג'ואן באאז חזרה לבמה, הפעם בדואט מרגש עם דורותי מוריסון. אך את המופע של שבת חתמה הסופרגרופ הטרייה והמדוברת ביותר של התקופה: קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. הרביעייה, שהייתה בשיא כוחה, ניגנה למעשה כל שיר שהיה לה ברפרטואר. מדהים לחשוב שזו הייתה בסך הכל אחת מהופעותיהם הציבוריות הראשונות בהחלט – ההופעה השנייה אי פעם בתולדותיהם הייתה בוודסטוק רק שבועות בודדים קודם לכן! הם נשמעו מלוכדים, רעננים ומלאי תשוקה עילאית. בסביבות שבע בערב, הכריז דייויד קרוסבי: "זה השיר האחרון שאנחנו מכירים", והצלילים המשיכו להתעופף עם הבריזה מהאוקיינוס.

בלילה, הכביש המהיר הפך למפגן ענק של חברת פולקסווגן, כאילו כל רכבי החיפושית והוואנים של קליפורניה התנקזו למקום אחד. שקי שינה ואוהלים נפרסו לאורך שלושה קילומטרים לכל כיוון, תחת עצי האורן והאקליפטוס. זרים הפכו לחברים סביב מדורות קטנות וגזיות, מעשנים, מנגנים בגיטרות ובדולצימרים אל תוך הלילה. זה הרגיש כמו התגשמות החלום ההיפי האמיתי – בלי מסחור ובלי ציניות, רק אנשים שאוהבים צלילים ואת החיים עצמם.

התוכנית של יום ראשון הייתה דומה, אך עם טוויסטים משלה. דורותי מוריסון פתחה את היום, ואחריה עלתה מקהלת ביג סור העממית, שכללה עשרים זמרים וזמרות. השמיים היו מעוננים, ומנהלת המקהלה פנתה לקהל: "נתחיל עם רגע של שקט. לאלו מכם שאלוהים נמצא באוצר המילים שלהם, חשבו עליו לרגע. לאחרים, אם תחשבו על אהבה, ובכן, אולי נצליח לגרום לשמש לצאת וכולנו נהנה". באופן מדהים, עד שהם סיימו את שירם האחרון, השמש אכן בקעה מבין העננים.

ג'ון סבסטיאן עלה שוב ושר כמה שירים, כולל אחד שהוקדש לוודסטוק ולאווירה המיוחדת של ביג סור: "חלמתי חלום הלילה / אוי, איזה חלום זה היה / חלמתי שכולנו בסדר / מאושרים בארץ עוץ". כשהצמד מימי פארינה וג'ולי פיין עלה לבמה, הפסטיבל הפך רשמית לג'אם סשן ענק. הצטרפו אליהם סטיבן סטילס והמתופף דאלאס טיילור מלהקת קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, יחד עם כריס אתרידג', הבסיסט של להקת האחים בוריטו המעופפים. חבורת העל הזו ליוותה גם את זמר הפולק ג'יימס הנדריקס (אין קשר משפחתי לג'ימי), וכשג'וני מיטשל חזרה לבמה, גם ג'ון סבסטיאן הצטרף לחגיגה. היופי הבלתי נתפס של שנות השישים התנקז בדיוק לשם: מוזיקאים בעלי שיעור קומה עולמי שעולים לבמה בלי שום פוזה, רק בשביל הכיף לנגן יחד ולשתף פעולה.

ברקע, אלפי אנשים שכבו על שמיכות, שתו בירה ויין, והעבירו ג'וינטים מיד ליד. אחרים פסעו באיטיות בין הקהל כדי לקנות אורז חם, יוגורט, מלון טרי או מרק בדוכני המזון המאולתרים. הקהל הצבעוני סיפק נושא מושלם למאות צלמים חובבים שניסו לתפוס את הרגע.

ג'ואן באאז עלתה להופעה נוספת, ובה דיברה בפתיחות על בעלה, דיוויד האריס, שישב בכלא על סירובו להתגייס. "זה סוג של מקום שיקום כללי, אבל הוא לא משוקם בכלל", אמרה. היא שרה שוב את I SHALL BE RELEASED, אך הפעם שינתה את השורה האחרונה מיחיד לרבים, כמסר של סולידריות. נקודת השיא בהופעתה הייתה שיר א-קפלה עוצמתי. קולה הטהור נשא למרחקים, וההד הצלול כבדולח חזר מהגבעות במרחק של רבע קילומטר, מדגים את האקוסטיקה הטבעית והמושלמת של המקום.

כמו בערב הקודם, קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג חתמו את הפסטיבל, והקפיצו שוב ושוב את הקהל על רגליו. לסיום, ברגע של אחדות מושלמת, כל אמני הפסטיבל עלו יחד לבמה לשירת המונים ספונטנית, כשהקהל מתקרב ונדחק סביב הבריכה, קרוב ככל האפשר לאליליו. הקרבה הגדולה של הקהל הובילה לתקרית יוצאת דופן אחת שהיו מעורבים בה סטיבן סטילס ובחור בעל מראה משונה מהקהל, אשר איבד שליטה והטיח בסטיבן וחבריו עלבונות על כך שהם מתפשרים על עקרונותיהם למען סממני התהילה והכסף. סטיבן ניגש אל האיש ונראה היה שמנסה להרגיע אותו בחיוך ואפילו לחבק אותו, לפני שמשהו בו פקע והוא איבד שליטה והחל להתקוטט.

ניכר היה שסטיבן לא היה במצב רוח לאפשר לבחור לגבור עליו, ולמרבה המזל, למרות היעדר כל אבטחה, חבריו של סטיבן הצליחו להרחיק אותו מקטטת אגרופים של ממש. כל ההתרחשות תועדה בסרט על הפסטיבל שנקרא CELEBRATION AT BIG SUR.

אז בסך הכל היה זה אירוע למופת. מאות האנשים שלא יכלו להרשות לעצמם כרטיס, התאספו על הגבעה מעל, האזינו מרחוק ולא ניסו לפרוץ פנימה. כי פשוט לא היו שערים לפרוץ. "סוף סוף הבנתי מה ההבדל בין זה לבין LOVE-IN", סיכם אחד המשתתפים ביום ראשון. "ההבדל הוא ארבעה דולרים". וזה, אולי, היה כל הסיפור.

האלבום שהפך שלושה בי ג'יס למלכי רחבות הריקודים הבלתי מעורערים!

ב-13 בספטמבר בשנת 1976 יצא התקליט CHILDREN OF THE WORLD של שלושת האחים גיב.

ספטמבר 1976. בעולם המוזיקה מנשבות רוחות חדשות, והרחבות במועדונים מתחילות להתמכר לצלילים קצביים וממכרים. בדיוק ביום הזה, שלושה אחים עם הרמוניות קוליות מהפנטות עומדים לשחרר תקליט שיהווה רעידת אדמה קצבית ויסמן את הפיכתם לאדוני הדיסקו הבלתי מעורערים. התקליט הזה היה CHILDREN OF THE WORLD, והוא אחד מרגעי המפנה המסעירים והנועזים יותר בתולדות הפופ: הרגע שבו להקה מחליטה ללבוש חולצות משי פתוחות, להשליך את מה שעצוב ולקפוץ ראש אל תוך הגרוב, ולהוכיח לעולם שגם בחורים לבנים יכולים לגרום לאגן של כולם לזוז בלי שליטה.

אחרי שנים שבהן התנסו הבי ג'יס בסגנונות שונים - בלדות פופ עיסתיות, פסיכדליה מסוף שנות השישים, קאנטרי ורוק רך ונינוח - באמצע שנות השבעים האחים גיב הבינו לאן נושבת הרוח. כפי שהם עצמם אמרו אז בתוכנית אירוח לילית, "רית'ם אנד בלוז זה מה שקורה עכשיו". הרעב לגרוב שחור כבר בצבץ שנה קודם לכן באלבום MAIN COURSE, שבו בארי גילה במקרה את הפלצט הגבוה שלו, אבל הפעם הם באו לטרוף את כל הקופה בלי שום מעצורים.

הצעד הזה, שהיום נראה מובן מאליו, היה הימור לא קטן. התוצאה הייתה מרשימה ורקדה בגאון לצד הרכבים כמו WILD CHERRY, AWB ו-KOKOMO, שהיו אז חלוצות ה"בלו-אייד סול", כלומר, אמנים לבנים שניגנו מוזיקה שחורה. צריך לזכור שבאותם ימים מבקרי המוזיקה נהגו לעקם את האף מול כל מה שהריח מכדורי מראות ונעלי פלטפורמה, אבל מול מקצב כזה? אפילו אחרוני החמוצים מצאו את עצמם מקישים בסתר עם הרגל על הרצפה.

השינוי הגדול בתקליט הזה היה שהאחים גיב לקחו את מושכות ההפקה לידיים שלהם באופן כמעט מלא, לאחר שיתופי פעולה פוריים עם המפיק אריף מרדין. הסיפור האמיתי מאחורי המהלך הזה הוא דרמה עסקית מרתקת: זה לא שהבי ג'יס רצו להיפרד ממרדין, שהפיח בהם חיים חדשים. המנהל הממולח שלהם, רוברט סטיגווד, העביר את חברת התקליטים שלו להפצה עצמאית דרך POLYDOR, וחברת התקליטים ATLANTIC, שבה מרדין עבד, אסרה עליו לעבוד עם המתחרים! מרדין הראה גדלות רוח נדירה ואמר לאחים: "אתם יודעים בדיוק מה לעשות. קחו את טכנאי ההקלטות קרל ריצ'רדסון ואת המוזיקאי אלבי גלוטן, ותפיקו בעצמכם". כך נולד צוות ההפקה המיתולוגי שחתום על הצליל שהגדיר עשור שלם. הם רצו שליטה מלאה על הסאונד החדש שבעבע בהם, סאונד שנולד באולפני CRITERIA החמים והתוססים של מיאמי. ההחלטה הזו השתלמה, ובגדול. היא הולידה את אחד הלהיטים המוחצים והבלתי נשכחים של אותה שנה, ואולי של העשור כולו.

אני מדבר כמובן על YOU SHOULD BE DANCING. השיר הזה היה פצצת אנרגיה טהורה. מהביט המהפנט שפותח אותו ועד לצעקות הפלצט של בארי גיב, שהפכו לסימן ההיכר המובהק ביותר שלהם, אי אפשר היה להישאר אדישים אליו. הבי ג'יס, למעשה, הניפו סדין אדום בפני שוורי הדיסקו שכבר דהרו ברחבות, וניצחו את ההרכב הלוהט של התקופה, KC AND THE SUNSHINE BAND, במשחק שלהם עצמם. השיר מניע בצורה בלתי ברורה. הוא פשוט מכריח לקום ולזוז.

השיר המהביל הזה נכתב במקום הכי לא צפוי בעולם: בחופשה באתר סקי מושלג וקפוא בסנט מוריץ שבשוויץ! בארי ומוריס ניסו להפשיר את האצבעות וחיברו מקצב רותח של חוף ים. ומי שמנגן את כלי ההקשה המסחררים בשיר הוא לא אחר מאשר סטיבן סטילס, שהקליט באולפן הסמוך, שמע את הגרוב, נדלק, נכנס פנימה עם טימבלס ותרם את חלקו למסיבה. סטילס: "היינו באולפן הסמוך והפקנו אלבום של CSN ודיוויד (קרוסבי) היה מלא בעצמו ואמר שמה שאנחנו עושים הולך להיות אלבום השנה. אמרתי, 'לא, זה לא, זה מוקלט בצד השני של האולפן', כי שמעתי חלק מהדברים האלה של הבי ג'יס וידעתי שזה לגמרי ייחודי ויהיה מפלצת. אז ניגנתי טימבלס ובמשך זמן רב זה היה הסינגל היחיד איתי שהגיע לפלטינה".

התוצאה כבשה את המקום הראשון במצעד בילבורד והייתה השיר הראשון שבו בארי שר את כל התפקיד המוביל בפלצט מלא מתחילתו ועד סופו. מעטים ידעו אז, אבל השיר הזה היה רק המתאבן לקראת הארוחה המוזיקלית העיקרית שהאחים יגישו לעולם שנה לאחר מכן בפסקול הסרט SATURDAY NIGHT FEVER. השיר הזה גם היה היחיד מבין שירי האלבום ששולב ישירות בפסקול ההוא, כשהוא מלווה את סצנת הסולו האייקונית של ג'ון טרבולטה שבה הוא חורך לבדו את הרחבה החשמלית.

עם זאת, המבקר מהרולינג סטון טען כי נראה שכל האנרגיה וההשראה של הלהקה התנקזו לאותו להיט קטלני, מה שהותיר את שאר שירי התקליט חסרי מטרה. זו הייתה אולי ביקורת מחמירה מדי, שכן התקליט כלל גם את הבלדה היפהפייה LOVE SO RIGHT, שהפכה ללהיט ענק בפני עצמה והוכיחה שהאחים עדיין יודעים לכתוב שירי אהבה מרגשים, גם כשהם נועלים את נעלי הריקוד. בארי גיב ציין לימים שמדובר באחת מבלדות הנשמה האהובות עליו ביותר שכתב אי פעם. מעבר לזה, האלבום גדוש בפנינים נהדרות: שיר הנושא CHILDREN OF THE WORLD עם סינטיסייזר פותח וממכר והקטע BOOGIE CHILD שהפך גם הוא ללהיט עם סקציית כלי נשיפה קטלנית, והשיר המרגש LOVE ME, שבאותה שנה ממש כיכב במצעדים בביצועה של הזמרת איבון אלימן.

להצלחה של להקות לבנות שעובדות בסגנון שחור וקבלתן בחום חייבת להיות איזושהי משמעות חברתית בסיסית, לא? אבל אל תשאלו אותי מה היא. כי אני רק רוקד לצלילי המוסיקה. האמת היא שהבי ג'יס פשוט העריצו מוזיקת נשמה, והם ניגשו אליה עם כישרון מלודי נדיר של כותבי שירים מליגה עליונה, בלי יומרה ובלי התנשאות – רק אהבה טהורה לקצב ולנשמה.

ובמבט לאחור, אולי זו הייתה התשובה הנכונה ביותר. בעוד המבקרים ניסו לנתח את התופעה, מיליוני אנשים ברחבי העולם פשוט השמיעו את המוסיקה, הגבירו את הווליום, ועשו בדיוק את מה שהבי ג'יס ציוו עליהם לעשות: לרקוד. גם כיום, בכל פעם שהמחט נוגעת בחריצים של הוויניל הזה, החשמל באוויר חוזר מיידית. התקליט הזה לא היה רק שלב מעבר מבריק – הוא היה כרטיס הכניסה של שלושת האחים גיב לעולם הנצח של הפופ.

איפה הגיבורים באמת? הדרמה הפרועה שהפכה את אלבום האולפן התשיעי של פליטווד מאק לנס מוזיקלי.

ב-13 בספטמבר בשנת 1974 יצא האלבום HEROES ARE HARD TO FIND של פליטווד מאק.

שנת 1974 נפתחה עבור להקת פליטווד מאק בסערה של ממש. לאחר שורת טלטלות שהיו גורמות לכל הרכב אחר להתפרק, מצאו את עצמם חברי הלהקה לראשונה במתכונת של רביעייה, מנסים לאסוף את השברים ולהמציא את עצמם מחדש. הכאוס של השנה הקודמת עדיין הדהד במסדרונות. הגיטריסט בוב וסטון סולק בבושת פנים לאחר שניהל רומן סוער עם ג'ני, אשתו של המתופף המייסד, מיק פליטווד (כאילו שלתופף על שברי נישואין זה תענוג גדול באולפן ההקלטות).

במקביל, כל הקשרים עם האמרגן קליפורד דיוויס נותקו באגרסיביות, לאחר שהוא ניסה להריץ בארצות הברית סיבוב הופעות כושל עם להקת פליטווד מאק מזויפת לחלוטין, שאותה אייש בנגנים שמעולם לא פגשו את פיטר גרין ולא ראו את לונדון אפילו בגלויה, מה שהוביל למאבקים משפטיים מכוערים ומתישים ולצו מניעה שאסר על חברי הלהקה המקורית להקליט או להופיע תחת שמם שלהם – כפי שתיאר זאת היטב מבקר חריף: "הם בדיוק שחררו את עצמם מחבורת מתחזים שנשלחה לדרכים על ידי המנהל שלהם לנוכח הכאוס הכללי בתוך ההרכב!". מעבר לכך, עזיבתו של וסטון שינתה את כל המערך המוזיקלי: "זהו האלבום היחיד שהם הקליטו עם גיטריסט אחד בלבד, וזה שלל מאיתנו סולואים אנרגטיים!". כל זה קרה בזמן שהלהקה שחררה שני תקליטי אולפן מלאים במהלך שנת 1973, PENGUIN ו-MYSTERY TO ME, שבהם ניסתה לייצב את הספינה מול גלי הענק של התעשייה.

במבט לאחור, קל לראות את התקופה הזו של תחילת שנות השבעים כתקופת ביניים מבולבלת, מעין נדנוד חסר כיוון בלב ים, שהוביל ישירות לרגע המכונן שבו לינדזי בקינגהאם וסטיבי ניקס עלו על הסיפון ותפסו את ההגה. הטיעון הרגיל נגד בוב וולש גורס שהוא מעולם לא הצליח להשתלב בלהקה. אבל בהתחשב בעובדה שהיוצרת היחידה האחרת בהרכב בשני האלבומים האחרונים ובאלבום הזה הייתה קריסטין מקווי (ולחבר היצירתי הקודם, דני קיראוון, היה סגנון קרוב במיוחד לזה של וולש), הטיעון הזה נשמע קצת שגוי! חטיבת הקצב הנאמנה של פליטווד ומקווי נשמעה מחוברת לגמרי לקטעים הרציניים של וולש, בדיוק כפי שהיא נשמעה מחוברת לבלדות הפופ של קריסטין.

לכן צריך לנסח מחדש את הנוסחה: 'הוא מעולם לא הצליח להשתלב עם קריסטין מקווי'! אני מניח שהקביעה הזו נובעת מהעובדה שמאז בואם של בקינגהאם וניקס, אנחנו חושבים על פליטווד מאק בעיקר כלהקת פאוואר-פופ מסחרית שבה קריסטין בהחלט השתלבה עם השניים, בעוד שוולש ודאי לא היה מסוגל להתאים ללהקה כזו לעולם. אבל אתם חייבים לזכור שבמהלך המחצית הראשונה של שנות השבעים, פליטווד מאק הייתה להקה שההגדרה העיקרית שלה הייתה "ךהקה שלא יודעת לאן ללכת", כשהיא נקרעת במידה שווה בין שאיפות הפרוג של וולש לבין הסאונד המתוק של קריסטין! אז ממש קשה להגיד מי בדיוק לא השתלב עם מי. בהתחשב בכך שוולש תמיד היה כותב השירים הדומיננטי, הייתי אומר שעלינו לנסח מחדש את הנוסחה שוב: "קריסטין מקווי היא זו שמעולם לא הצליחה להשתלב בסאונד המוקדם של הלהקה" – עכשיו אנחנו מבינים את זה כמו שצריך!

אולם, התקליט התשיעי של הלהקה, HEROES ARE HARD TO FIND, מוכיח שהגלגול המסוים והקצר הזה של הלהקה נהנה מתקופה של הרמוניה ושיתוף פעולה פורה באולפן ההקלטות. בוב וולש סחב אז את ההרכב על גבו כמעט לבדו, מלא בתשוקה, כריזמה ורעיונות מוזיקליים פנטסטיים שפשוט ראויים לכל מחיאת כף מכל חובב רוק אמיתי.

למרות ההבדלים הסגנוניים והאישיים ביניהם, שני כותבי השירים העיקריים של ההרכב, קריסטין מקווי ובוב וולש – שכעת תפקד גם כגיטריסט מוביל וגם כפרונטמן – יצרו יחד מארג מוזיקלי מרתק. רוק החלל הקוסמי והמהודק של וולש השתלב באופן מפתיע להפליא עם בלדות הפסנתר המתוחכמות והאלגנטיות של מקווי. הייתה ביניהם כימיה ניכרת; בשיר שלה, BAD LOSER, למשל, הגיטרה של וולש מנצנצת ומבריקה מעל קצב הבוגי המתגלגל שמתחת. גם הצד השני של התקליט נפתח ברעש גדול - השיר SILVER HEELS נכתב על ידי וולש כהומאז' קצבי, חצוף וממכר לגרופית שפגש בדרכים, עם מקצב שאי אפשר להפסיק להזיז איתו את הרגליים.

ו-SHE'S CHANGING ME הוא כנראה השיר הכי טוב באלבום; עם סט מילים שונה אפשר היה בקלות לטעות ולחשוב שזה שיר של פליטווד מאק מהתקופה המאוחרת שלהם! ומה על BERMUDA TRIANGLE המופלא וההזוי? וולש, שהיה שקוע עמוק באותה תקופה בקריאה על תעלומות, צלחות מעופפות והספר רב-המכר על משולש ברמודה שיצא בדיוק ב-1974, הפך את הפרנויה הקוסמית שלו לשיר פסיכדלי אדיר שמזהיר טייסים ומלחים לא להתקרב לאזור.

מנגד, קריסטין סיפקה שירים נפלאים ומלאי רגש כמו PROVE YOUR LOVE ו-COME A LITTLE BIT CLOSER, שמוכיחים עד כמה מגע הקסם המלודי שלה כבר היה מוכן לכבוש את העולם.

התקליט הזה, שלעיתים קרובות נדחק לשוליים, נותר נשכח בצילם הענק של שני התקליטים המפלצתיים שיגיעו אחריו. באופן מודע או שלא, התקליט הזה מוצא את הלהקה מפלרטטת באופן גלוי עם נוסחאות פופ, ומשמש כמעין אבן דרך, גשר מוזיקלי בין הבלוז השאמאני של העבר לבין צליל ה-AOR החלומי והמלוטש של עידן בקינגהאם-ניקס. קחו למשל את ANGEL – שיר רוק בועט ומחוספס של וולש, שאין לבלבל בינו לבין הבלדה בעלת אותו השם שסטיבי ניקס תכתוב כמה שנים מאוחר יותר באלבום TUSK – או את BORN ENCHANTER; השירים הללו מדגימים במדויק כיצד הבלוז הבריטי הכבד מפנה את מקומו לסאונד הרדיו המהודק והשמשי של קליפורניה.

גם עטיפת התקליט שברה את המסורת של הלהקה ורמזה על העתיד לבוא. התמונה, שצולמה על ידי צלם האופנה מלוס אנג'לס, הרבי וורת'ינגטון (שלימים יצלם גם את העטיפות המוכרות של התקליטים FLEETWOOD MAC ו-RUMOURS), מציגה את מיק פליטווד הרזה מדי, בתצלום שחור-לבן מול מראה משולשת. הוא עומד עירום כמעט לחלוטין, למעט זוג תחתוני תחרה, נעליים וגרביים, ומחזיק את בתו בת השלוש, אמיליה, שעומדת על נעליו. לימים, נודע שהתחתונים המדוברים היו שייכים לידידתו, סנדרה. נו, מה נסגר פה?! ובכן, מדובר באחת התמונות הביזאריות, המשעשעות והבלתי נשכחות בהיסטוריה של עטיפות התקליטים, כזו שבוודאי העבירה צמרמורת של אי-נוחות בקרב בכירי חברת התקליטים.

שם האלבום, HEROES ARE HARD TO FIND, נגזר משיר הנושא של קריסטין – שיר קטן, חמוד ונעים על כמה שקשה למצוא מאהב טוב. אולם, כשמחברים אותו יחד עם עטיפת האלבום, הביטוי משנה לחלוטין ובמהירות את משמעותו. נו, העטיפה הזו בוודאי לא עמדה היטב, בחנויות התקליטים, לצד עטיפות של תקליטים אחרים כמו "הצד האפל של הירח" או "פעמונים טבעתיים" או RELAYER של להקת יס או דרך האבנים הצהובות של אלטון ג'ון או... נו, הבנתם את הנקודה.

חושפנית אף יותר היא התמונה שצילם וורת'ינגטון לגב העטיפה. היא תופסת את חברי הלהקה ברגע של אחווה שיכורה. בתמונה, בוב וולש המשועשע ממוקם כאאוטסיידר, בעוד בני הזוג מקווי ופליטווד מפנים אליו את גבם וצוחקים. התמונה הזו התגלתה כנבואית לחלוטין. זה היה התקליט האחרון של וולש עם הלהקה. הוא פרש בסוף 1974, כשהסיבה הרשמית הייתה העומס והשחיקה מסיבובי ההופעות. רק שנים רבות לאחר מכן הוא הודה שהסיבה האמיתית הייתה החיכוך הבלתי פוסק עם בני הזוג מקווי, ובעיקר סביב בעיות השתייה הקשות של הבסיסט ג'ון מקווי, שהפכו את העבודה השוטפת לרכבת הרים רגשית ומתישה שוולש כבר לא יכול היה לשאת לבדו.

"חלק מהסיבה שעזבתי אז היה כל מה שתמיד אמרתי – הרצון לנסות את מזלי, לעשות רוק כבד יותר, והשחיקה מהתביעה המשפטית", הסביר וולש במפגש שאלות ותשובות באתר המעריצים THE PENGUIN ב-1999. "אבל החלק שמעולם לא דיברתי עליו היה הצורך להתרחק מהם. זה מה שמחזיק את הלהקה הזאת – יש שם יחסי אהבה-שנאה, כמו בהרבה משפחות. אתה רוצה לברוח, אתה רוצה להגיד משהו, אבל איכשהו תקשורת ישירה וכנה פשוט אף פעם לא קורית".

וולש טען שבאותה תקופה הוא ופליטווד ניהלו את הלהקה בפועל, וחלק מההצלחה של התקליט הזה – שהפך לתקליט הראשון של הלהקה שנכנס ל-TOP 40 בארצות הברית – חייב להיזקף לזכותו. הכישלון היחסי של התקליט הקודם, MYSTERY TO ME, הוביל את הגיטריסט להציע מהלך אסטרטגי: להעביר את בסיס הפעילות של הלהקה ללוס אנג'לס. המטרה הייתה לטפח מערכת יחסים בריאה יותר עם חברת התקליטים שלהם, האחים וורנר, שעדיין לא הצליחה לפצח את הפוטנציאל המסחרי של הלהקה באמריקה. באותה עת, הם היו מוכרים בארצות הברית בעיקר כלהקת הופעות חיה, בעוד הפרופיל שלהם בבריטניה הלך ודעך.

התקליט הוקלט במהלך יולי בלוס אנג'לס, והפך לתקליט הראשון של פליטווד מאק שהוקלט כולו על אדמת אמריקה, בין כותלי אולפני SOUND CITY בקליפורניה. למרות ששיר הנושא, שקושט בכלי נשיפה בעיבודו של ניק דה-קארו והציג אווירת "הכל טוב" לא אופיינית לקריסטין מקווי, נכשל כסינגל המוביל, קשה היה להתעלם מהאופטימיות הקליפורנית שקרנה מ-11 השירים. קריסטין ציינה לימים שהשיר נולד מתוך תחושת המיאוס מהסכסוך המשפטי והחיפוש אחר מישהו שיבוא ויושיע אותם מהבלגן; היא לא שיערה שהישועה תגיע בצורת צמד מוזיקאים צעיר ומורעב שיהפוך את הלהקה למפלצת מצעדים.

התקליט אכן נשמע במובנים רבים כמו חימום לקראת התקליטים שישנו את כללי המשחק ויגיעו אחריו. אך הוא מפיץ קסם אקזוטי וייחודי משלו, כזה שפליטווד מאק לעולם לא ישחזרו, פשוט כי הם לעולם לא יצטרכו. באופן אירוני, מיק פליטווד נתקל לראשונה במוזיקה של הצמד בקינגהאם וניקס במהלך 1974, בדיוק כשחיפש אולפנים בלוס אנג'לס להקלטת התקליט הזה, כאשר טכנאי ההקלטות קית' אולסן השמיע לו באולפני SOUND CITY את השיר FROZEN LOVE מתוך האלבום המשותף BUCKINGHAM NICKS כדי להדגים את הסאונד המרשים של האולפן. לאחר שוולש עזב ממש לפני חג המולד, והותיר אחריו שלישיית ליבה, לאף אחד מהצדדים לא היה הרבה מה להפסיד מאיחוד כוחות. איש לא יכול היה לחזות מה יקרה אחר כך, כמובן, אבל בתוך המרוץ המסחרר לתהילה, חבל מאוד שהתקליט החשוב והיפה הזה פשוט נשכח בדרך.

זהו אלבום רוק עשיר, מלוטש, חם ומלא נשמה, שמבחינתי מהווה תחנת חובה לכל מי שרוצה להבין באמת איך פליטווד מאק הפכה מלהקת בלוז עכורה לאימפריית פופ-רוק עולמית.

המתופף, מיק פליטווד, בספרו: "זו הייתה הפעם הראשונה שאי פעם היה לנו גיטריסט אחד ואני לא חושב שזה היה עובד לפני כן, אבל בוב וולש סיפק את הסחורה. זה גרם לי לשקול מחדש למה הלהקה מתכוונת ומה אפשרי בה. העיבודים החדשים אפשרו יותר מקום בסאונד שלנו ועוד ניסוי עם הרמוניה ואפילו כלי נשיפה. האלבום נעשה באווירה רגועה יותר מקודמיו, כנראה כתוצאה של בילוי זמן רב מדי בלימבו יצירתי (בגלל בלגאנים משפטיים מול להקה אחרת שהתחזתה לה - נ.ר), אבל יש כמה שירים בולטים בו. האלבום התפרסם טוב יותר בארצות הברית מכל תקליט קודם שלנו, והגיע במצעד המכירות למספר 34, וזה הרים מאד את מצב הרוח שלנו ואם חברת התקליטים שלנו שאלה אם עדיין יש לנו קהל, זה שלח לה מסר חיובי.

מהרגע שהתמקמנו בלוס אנג'לס, התחלנו למשוך מעריצים, ביניהם הצלם הרבי וורת'ינגטון. הרבי היה כמו דוב שנשאר מתקופת ההיפיז. הוא היה נשמה מבריקה, תמיד חייך, בדרך כלל לובש טוניקות כותנה הודיות רפויות שזרמו לו עד הברכיים, עם זוג סנדלי ישו. הוא היה מחפש את האור, עושה מדיטציה ולקוח קבוע בחנות ספרים מעוררת השראה שנקראה THE BODHI TREE. הרבי ראה מה קורה עם הלהקה כי הוא היה מאוד מעורב. הוא היה אמן אייקוני כמו התמונות שהוא יצר. הוא יכול לגרום לכל אחד לחוש בנוח, כי הוא לבש את הלב שלו על השרוול וכך מההתחלה הוא היה מסוגל לתפוס רגעים חולפים בעולמנו. הוא זה שבחרנו לצלם את העטיפה של התקליט הזה, תמונה שמציגה אותי מדגמן להפליא זוג תחתוני תחרה שהיו שייכים לחברה שלי ושל אשתי, סנדרה. יש לי שם חזה נפוח, מה שאומר שהצלעות שלי בולטות, ואני מחזיק בידיה של בתי, אמיליה בת השלוש, כשהיא עומדת על הנעליים שלי. הוא לקח התמונה הזו שלנו במראה תלת כיוונית, אז התמונה הסופית היא עם שלושה צדדים. הרבי היה ילד אהבה מתוק כל כך, לא מוכן לסצנה אליה נפל. קוקאין היה לא הולם במיוחד עבור מישהו כמוהו. זה היה לא מתאים לכולנו בשלב זה או אחר, אבל הוא הפך מרותק לזה וחבל. הוא לא התאים לסוג העולם הזה".

הרבי חי עד שלבו לא יכל יותר והוא מת בשנת 2011.

גם זה קרה ב-13 בספטמבר. מהאולפנים המאובקים של שנות החמישים ועד לאצטדיונים הרועמים של שנות השבעים, ההיסטוריה של המוזיקה נכתבת כל יום מחדש, והנה כמה מהפרקים המרתקים מיום זה.

שנות החמישים: טוטי פרוטי גס אך מכובס

נתחיל את המסע שלנו אי שם בשנת 1955. בלוס אנג'לס, מוזיקאי צעיר ותוסס בשם ריצ'רד הקטן נכנס לאולפני J&M של COSIMO MATASSA בניו אורלינס, תחת עינו הפקוחה של המפיק רוברט באמפס קלאדוול. על הפרק עמד שיר חדש שלו, TUTTI FRUTTI. אלא שהיה פער קטן, או ליתר דיוק, תהום של ממש, בין הגרסה המקורית והגסה שכתב ריצ'רד לבין מה שאמריקה השמרנית של אותם ימים יכלה לשמוע ברדיו. סשן ההקלטות המקורי פשוט לא התרומם ודישדש בעצלתיים, עד שהחבורה יצאה להפסקת צהריים בדיינר המקומי DEW DROP INN. שם, ברגע של שחרור, ריצ'רד קפץ על פסנתר ישן וצרח את הגרסה הפרועה והמועדונית שלו, שכללה רמיזות מיניות בוטות להחריד על בחור בשם סו ועל מה שעושים לו מאחור. בלאקוול תפס את הראש והבין שהמקצב המטורף והאנרגיה הגועשת הם להיט ענק, אבל עם המילים האלו הם לא יגיעו אפילו לרדיו של בית סוהר.

המשימה הוטלה על כותבת השירים דורותי לה בוסטרי, שהתיישבה מולו וביקשה ממנו לשיר לה את המילים המקוריות. הסיפור מספר שריצ'רד, נבוך עד עמקי נשמתו מהתוכן הוולגרי, עמד עם פניו אל הקיר ודיקלם את המילים בביישנות. לדורותי לקח כרבע שעה לשכתב את הטקסט ולהמציא את הבחורה הדמיונית דייזי שאוהבת את ריצ'רד. אגב, זעקת הקרב המפורסמת בתחילת השיר, A-WOP-BOP-A-LOO-BOP A-WOP-BAM-BOOM, הייתה בסך הכל חיקוי קולי של ריצ'רד למקצב מעבר של תופים! התוצאה הייתה גרסה "מכובסת" שהפכה לאחד המנוני הרוק'נ'רול הגדולים בכל הזמנים ושינתה את פני המוזיקה.

שנות השישים: דרמות, תאונות ולידות של להקות

נקפוץ עשור קדימה לשנת 1965. ארבעת המופלאים מליברפול, הביטלס, כבר כבשו את אמריקה בסערה, ועכשיו הגיע הזמן לקבל את ההכרה הרשמית. בטקס הגראמי שנערך בניו יורק, קטפה הלהקה שניים מהפרסים החשובים ביותר: התקליט הטוב ביותר עבור A HARD DAY'S NIGHT, והלהקה הטובה ביותר של השנה. זה היה הגראמי הראשון שלהם, חותמת איכות רשמית לתופעה ששיגעה את העולם.

באותה שנה ממש, בצד השני של האוקיינוס, רינגו סטאר, המתופף המחויך של הביטלס, הפך לאבא בפעם הראשונה. אשתו מורין ילדה את בנם הבכור, זאק סטארקי. שנים רבות לאחר מכן, אותו זאק יגדל להיות מתופף מוכשר בזכות עצמו, ויגשים חלום ילדות כשיצטרף לסיבובי ההופעות של להקת המי. מי שקנה לזאק את מערכת התופים המקצועית הראשונה שלו היה לא אחר מאשר קית' מון, המתופף המנוח והמופרע של המי, שהיה חבר נפש של רינגו ושימש עבור זאק כדוד מאמץ. סגירת המעגל כשזאק החליף אותו על הבמה עשרות שנים לאחר מכן הייתה מצמררת. זאק גם יפוטר מהלהקה בבושת פנים בשנת 2025 לאחר חילוקי דעות צורמים עם זמר הלהקה, רוג'ר דלטרי.

וכאילו כדי להשלים את חגיגת הביטלס באותה שנה, יצא בארצות הברית התקליטון YESTERDAY. השיר, שהיה למעשה יצירה כמעט בלעדית של פול מקרטני, היה מהפכני לתקופתו. זו הייתה הפעם הראשונה שלהקת פופ-רוק השתמשה ברביעיית כלי מיתר קלאסית. הלחן הגיע לפול בחלום לילה אחד בדירת משפחתה של חברתו ג'יין אשר. מקרטני היה משוכנע שמדובר בלחן קיים ששמע בעבר, והסתובב במשך שבועות בין חברים ומפיקים ושאל: "אתם מכירים את השיר הזה?". כשכולם אמרו לו שלא, הוא התיישב לכתוב, כשמילות העבודה הזמניות שלו היו SCRAMBLED EGGS, OH MY BABY HOW I LOVE YOUR LEGS. השיר היה כל כך שונה מהסאונד המוכר של הלהקה, עד שחבריה התנגדו להוצאתו כתקליטון בבריטניה מחשש לפגיעה בתדמית הרוק'נ'רולית שלהם. המעריצים הבריטים נאלצו לחכות עד שנת 1976 כדי לרכוש אותו שם בפורמט של סינגל.

אפרופו ביטלס, בשנת 1968 הקימו חברי הביטלס את מחלקת האלקטרוניקה בחברת APPLE שלהם. מי שמונה לעמוד בראשה היה הממציא היווני והשרלטן החביב אלכסיס מרדס, המכונה MAGIC ALEX. מרדס פיזר הבטחות מגלומניות על אולפן מהפכני בן 72 ערוצים, רמקולים סמויים בטפטים וצבע שמשמיע צלילים. בפועל הוא בעיקר שרף הון עתק והשאיר אולפן הרוס לחלוטין שהמפיק ג'ורג' מרטין נאלץ לשקם ברגע האחרון.

שנות השישים המשיכו להיות סוערות. בשנת 1963, גרהאם נאש, חבר להקת ההוליס, חווה רגע מבהיל אך גם קצת קומי. לאחר הופעה בסקוטלנד, בדרכם חזרה בוואן עמוס, נאש נשען על דלת צדדית שלא הייתה נעולה כהלכה. ברגע אחד הוא מצא את עצמו מתרסק על הקרקע מחוץ לרכב הנוסע במהירות של כ-65 קמ"ש. למרבה האבסורד, חבריו ללהקה המשיכו בנסיעה ורק לאחר קילומטרים ספורים הבחינו שנאש חסר. הנהג עשה פניית פרסה בהולה ומצא אותו יושב המום בצד הדרך. למרבה המזל, הוא יצא מזה בפציעות קלות בלבד והמשיך לחרוך את העולם בהרמוניות המופלאות של CROSBY, STILLS & NASH.

שנה לאחר מכן, ב-1964, הבהלה הייתה מנת חלקם של אחרים. בעלי מועדון האמפייר בליברפול, שלמדו מניסיון העבר מה קורה כשהרולינג סטונס מגיעים לעיר, החליטו לנקוט בצעד יצירתי כדי לשמור על הסדר. הם שכרו לא פחות מעשרים וארבעה שחקני רוגבי חסונים כדי שישמשו כמאבטחים. אולם, 5,000 המעריצים שהגיעו להופעה לא ממש התרשמו מהקיר האנושי שהוצב מולם, ובמהלך הערב פשוט רמסו את שומרי הראש בדרכם אל הבמה. זה היה גל אנושי של מעריצות צווחות שהעיף את שחקני הרוגבי הענקיים לצדדים כמו סיכות באולינג, כשהסטונס נאלצים לנגן תוך כדי התחמקות מחפצים, בגדים ונעליים שנזרקו אליהם.

העשור המשיך לספק דרמות. ביום זה בשנת 1969, מגזין המוזיקה מלודי מייקר דיווח על סכסוך בתוך להקת הבי ג'יס. המתופף קולין פיטרסן, שפוטר מהלהקה על ידי האחים בארי ומוריס גיב, זעם על כך שהשניים הופיעו תחת השם הבי ג'יס בלעדיו בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית טופ אוף דה פופס, עם השיר DON’T FORGET TO REMEMBER. פיטרסן דרש התנצלות פומבית מה-BBC, בטענה שהתקליטון הוקלט בהשתתפותו ולכן הצגת האחים בלבד הייתה שגויה. רוברט סטיגווד, מנהלם של האחים גיב, לא נשאר חייב והגיב בנחרצות: "מר פיטרסן מתעלם מהעובדה שהצטרף ללהקה רק בשנת 1967. האחים גיב הופיעו תחת השם הבי ג'יס, שזה ראשי התיבות של בארי גיב, שנים רבות לפני כן. הבי ג'יס ימשיכו להופיע כבי ג'יס". למען הדיוק, השם המקורי שנולד באוסטרליה שיקף גם את שמותיהם של השדרן BILL GATES ונהג המרוצים BILL GOODE שסייעו להם בתחילת הדרך, אבל עבור סטיגווד זה היה כלי מעולה כדי לנפנף את המתופף.

באותו גיליון של מלודי מייקר, דווח גם כי רינגו סטאר אושפז בבית חולים עקב בעיות פנימיות, אך דובר מטעם הביטלס מיהר להרגיע ש"הוא תחת פיקוח ואין מה לדאוג". ג'ימי פייג' בכתבה על לד זפלין: "אין לי זמן בארה"ב להקשיב לתקליטים אבל בביתי באנגליה זה זמן הרגיעה שלי. אני מקשיב בעיקר לתקליטים כשהכלי הבולט בהם הוא הגיטרה. אני אוהב הרבה דברים, כמו פלמנקו. האם שמעתם את מניטאטס דה פלאטה? הדבר הצועני הזה פשוט משגע". רוי פיליפס, הזמר-אורגניסט של להקת THE PEDDLERS: "אני מסכים עם המבקרים שאמרו שהלהקה שלנו הייתה מקובעת מדי בסגנון שלה. מה שהם לא מבינים זה שאנחנו באים לספק את הרצון של 100,000 האנשים שכן קונים את התקליטים שלנו ובאים להופעותינו. האנשים האלו ממש חשובים לנו".

עוד באותה שנה, עתידה של להקת העל BLIND FAITH היה לוט בערפל. שמועות עקשניות טענו שהמתופף ג'ינג'ר בייקר עומד לעזוב ויוחלף על ידי ג'ים קפאלדי. מנהל הלהקה, אותו רוברט סטיגווד, הכחיש מכל וכל וטען שאלו "שמועות לא מבוססות". המציאות, כפי שקורה לעיתים קרובות, הייתה שונה. חודש בלבד לאחר ההכחשה, הלהקה התפרקה רשמית. סטיב וינווד, חבר הלהקה, כבר עבד באותה עת עם קפאלדי על חומרים חדשים, ואלו הפכו לבסיס לאיחוד המופתי של להקתם הקודמת, טראפיק, ולהקלטת התקליט המוערך JOHN BARLEYCORN MUST DIE.

בתוך כל הכאוס, דייויד בואי הצעיר המשיך לבסס את מעמדו. באותה שנה הוא הנחה פסטיבל פופ בברומלי והופיע לבדו עם גיטרה אקוסטית. במהלך הופעתה של להקת תיכוניסטים מקומית בשם מאיה, עלה בואי במפתיע לבמה, שאל אותם אם הם מכירים את I FEEL FREE של להקת CREAM, ומיד מצא את עצמו מלווה על ידם בביצוע ספונטני ומרגש.

שנות השבעים ואילך: לידות, טרגדיות ורוק'נ'רול

בשנת 1971, משפחת מקרטני התרחבה שוב. פול ולינדה הביאו לעולם את בתם, סטלה נינה מקרטני. הלידה בבית החולים קינג'ס קולג' בלונדון הסתבכה ודרשה ניתוח קיסרי, מה שמנע מפול להיות נוכח ברגע הלידה עצמו. בזמן שישב בחוץ והתפלל, המתיחות והחרדה הולידו רגע של השראה. הוא חשב לקרוא ללהקתו החדשה TURPENTINE, אך באותו רגע בבית החולים עלה בראשו השם WINGS, כמחווה למלאכים. פול נזכר לימים כיצד התפלל שמלאכים בעלי כנפיים ישמרו על לינדה והתינוקת בחדר הניתוח, וכך נולד השם שנחרט בזיכרון.

העשור הזה ידע גם רגעים קלילים יותר. בשנת 1973, מיק ג'אגר הזמין את חברו הטוב דייויד בואי להופעה של הרולינג סטונס בניוקאסל. אחרי ההופעה, שני כוכבי הרוק הגדולים בעולם הלכו לבלות את הלילה בהימורים בקזינו המקומי כשהם מוקפים בעשן סמיך, אלכוהול משובח ומבטים המומים של המהמרים המקומיים שלא האמינו ששני האלים של הרוק הבריטי חולקים איתם שולחן רולטה.

שנת 1978 סימנה את תחילת דרכה של אחת הלהקות החשובות של העידן החדש. שלישיית פוליס, עם הסולן והבסיסט סטינג, נכנסה לאולפן כדי להקליט את תקליט הבכורה שלה, OUTLANDOS D'AMOUR. התקליט הזה, עם שילוב ייחודי של פאנק, רגאיי ופופ, הוליד להיטים כמו ROXANNE ו-SO LONELY והציג לעולם סאונד חדש ומרענן. את ההשראה לשיר ROXANNE קיבל סטינג כשצעד ברחובות רובע האורות האדומים פיגאל בפריס, שם התאכסנה הלהקה במלון עלוב במיוחד, וצפה ביצאניות המקומיות. ואגב, האקורד הדיסוננטי והצחוק הקל בתחילת השיר? סטינג העייף פשוט התיישב בטעות על קלידי הפסנתר באולפן בזמן הטייק הקולי, והוחלט להשאיר את התקלה במיקס הגמור!

לצד ההצלחות, ההיסטוריה זרועה גם בטרגדיות. הגיטריסט לס הארווי, מלהקת STONE THE CROWS ואחיו הצעיר של הזמר אלכס הארווי, נולד בשנת 1944. במאי 1972, חייו נקטעו באופן טראגי כשהתחשמל ומת על הבמה במהלך הופעה ממיקרופון שלא הוארק כראוי – תזכורת מצמררת למחירו של ציוד רשלני. בשנת 2003, מייק סמית', סולן להקת הפופ המצליחה משנות השישים, דייב קלארק פייב, נפל מסולם בביתו בספרד ונותר משותק. הוא מת חמש שנים לאחר מכן מדלקת ריאות, כתוצאה מסיבוכי הפציעה. ובשנת 2019, הזמר אדי מאני, שזכור בעיקר בזכות להיטו הגדול TWO TICKETS TO PARADISE, הלך לעולמו ממחלת הסרטן בגיל 70. מאני, שהתחנך במקור כשוטר במשטרת ניו יורק בעקבות אביו לפני שמרד לטובת המוזיקה, כתב את TWO TICKETS TO PARADISE על חברתו שלמדה בקולג', שאמה התנגדה לקשר ורצתה עבורה רופא. אדי התפרן חסך סנט לסנט כדי לקנות זוג כרטיסי רכבת לאגם בתקווה לשכנע אותה לא לעזוב אותו.

בצד היותר שמח של סקאלת החיים, נציין את לידתו של פיטר סטרה בשנת 1944. הבסיסט והזמר המוכשר של להקת שיקגו, שהיה אחראי לקולות הגבוהים והמזוהים כל כך עם הלהקה. תקליטיה הראשונים של שיקגו, עם הסאונד הייחודי של כלי נשיפה ורוק, חייבים לו רבות, גם אם בהמשך הקריירה פנה לבלדות מעט פחות מרגשות לטעמי. לפני שהפך לספק בלדות של שנות השמונים כדוגמת GLORY OF LOVE.

ונקנח בעוד רגע גראנג' קורע מאותו תאריך: ב-13 בספטמבר 1991 ערכה חברת התקליטים GEFFEN מסיבת השקה מפוארת בסיאטל לקראת צאת האלבום שעמד להרעיד את הגלובוס – NEVERMIND של להקת NIRVANA. אלא שקורט קוביין וחבריו, שסלדו מאירועים מעונבים של בכירים בתעשייה, השתכרו עד אובדן חושים, פצחו במלחמת אוכל המונית עם קערות אוכל, וסולקו בבעיטה מאירוע ההשקה של עצמם. שבועיים לאחר מכן, הם כבר הפכו לקולו של דור.

שום דבר אינו קדוש: האלבום שבו בוב דילן לקח פטיש של חמישה קילו וריסק את שירי המופת של עצמו.

ב-13 בספטמבר בשנת 1976 יצא האלבום HARD RAIN של בוב דילן. קבלו אלבום שכולו זעקה חיה של אמן שבועט בכל הכללים – כולל באלה שהוא עצמו המציא.

אוקי, זה עוד אלבום הופעה חיה, עוד נקודה בזרם בלתי פוסק, אבל הסיפור שלה לא מתחיל בחנות תקליטים ממוזגת, אלא ארבעה חודשים קודם לכן, ביום גשום במיוחד של חודש מאי, תחת שמיים קודרים באצטדיון פוטבול בקולורדו, התרחש אחד הקונצרטים הטעונים והכאוטיים יותר בקריירה של דילן. והתקליט עצמו מביא מזה ומצלילים שקרו שבוע קודם לכן, ב-16 במאי, באולם הסגור TARRANT COUNTY CONVENTION CENTER ב-FORT WORTH שבטקסס. האווירה בשני המקומות הייתה טעונה באותו חומר נפץ בדיוק, וקולורדו סיפקה את הדרמה הוויזואלית המושלמת.

סיבוב ההופעות של דילן, שזכה לשם התיאטרלי ROLLING THUNDER REVUE, היה אמור להיות קרנבל נודד של מוזיקה וחופש. חבורה של אמנים, ביניהם ג'ואן באאז, רוג'ר מגווין ואחרים, נדחסו לאוטובוס ויצאו למסע הופעות ספונטני ברחבי אמריקה. החלק הראשון של הסיבוב בסתיו 1975 היה הצלחה מסחררת, עם פנים צבועות בלבן, אולמות קטנים ואינטימיים ותחושה של להקת צוענים קסומה. אבל בחלק השני, באביב 1976, משהו התחיל לחרוק. האינטימיות פינתה את מקומה לאצטדיוני ענק קרים, עייפות החומר דיברה מגרונם של הנגנים, והחריקה הזאת נשמעה היטב במופע שצולם ותועד בקולורדו. טונות של נגני ליווי, סאונד מלוטש מדי, חזרות וכו'. סקרלט ריברה מימי DESIRE עדיין מנגנת בכינור, ועושה את זה מעולה; ארבעה גיטריסטים יוצרים פוליפוניה מופלאה, אבל משהו עדיין היה חסר.

האווירה באותו יום של המופע בחוץ הייתה מחשמלת, ולא רק בגלל הגשם שגרם לנגנים לחטוף זרמים חשמליים על הבמה. אל מאחורי הקלעים, ללא הזמנה מוקדמת, הופיעה אשתו של דילן, שרה, כשהיא מלווה בילדיהם המשותפים. נישואיהם היו על סף התרסקות מוחלטת, והגעתה הפכה את המתח הקיים לסיר לחץ שעמד להתפוצץ. תדמיינו את הסיטואציה: דילן עולה לבמה כשעל ראשו כרוך מעין טורבן מאולתר או מטפחת ראש הדוקה, עיניו רושפות, המים מטפטפים על הציוד החשמלי, ומולו עומדת האישה שעד לא מזמן הייתה המוזה הגדולה ביותר שלו והפכה לאוייבת. דילן, במקום להתפרק, החליט לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: להפוך את הכאוס האישי שלו לאמנות פומבית. הוא עלה לבמה והפך את ההופעה למכתב גירושין צורב ורווי ארס, שנשלח לאישה אחת בקהל, אבל נשמע על ידי אלפים.

פתאום, שירים שכתב רק לאחרונה, כמו הבלדה SARA מהתקליט DESIRE, נזרקו מרשימת השירים. הוא פשוט כבר לא האמין במילים האלה. במקומם, הוא בחר שירים מרירים יותר ופשוט ירק את המילים שלהם אל המיקרופון. בשיר LAY LADY LAY, שהיה פעם שיר אהבה עדין, הוא שינה את הטון לחלוטין. תשכחו מרומנטיקה. הוא לא ביקש, הוא דרש הפעם: "עזבי את הריקוד הזה, בואי נעלה למעלה... בואי ניקח סיכון, כי הרי למי אכפת?". זה היה מופע גירושין מוזיקלי, והקהל קיבל כרטיס לשורה הראשונה בדרמה.

הטיפול האגרסיבי הזה לא עצר שם. קחו למשל את SHELTER FROM THE STORM: השיר שבאלבום המופת BLOOD ON THE TRACKS היה בלדה אקוסטית נוגעת ללב על חסד ומקלט מפני הסערה, הפך כאן באמצעות גיטרת סלייד מייבבת למתקפת רוק מחוספסת וכוחנית. דילן כבר לא מחפש מקלט מפני הסערה – הוא הסערה בעצמה. וזה חזק וזה עובד. אפילו השיר ONE MORE CUP OF COFFEE (VALLEY BELOW), קיבל כאן נפח קודר ומהפנט פי כמה, כשהכינור של סקרלט ריברה חותך את הרעש כמו סכין מנתחים. אני לא יודע מה אתכם, אבל אני מאוהב בכינור הזה.

הקוצניות של דילן לא הופנתה רק כלפי אשתו. חברי הלהקה מצאו את עצמם מתמודדים עם גחמותיו של אמן במשבר. דוגמה כואבת במיוחד היא סיפורו של מיק רונסון, הגיטריסט המהולל שליווה את דיוויד בואי בתקופת זיגי סטארדאסט והאיש שעמד מאחורי הצליל והעיבודים של קלאסיקות בואי ושל אלבומי ענק כמו TRANSFORMER של לו ריד. רונסון הצטרף לסיבוב ההופעות ככוח חיזוק משמעותי, אך מצא את עצמו נדחק הצידה ללא הסבר. במקום סולואים מבריקים שיבעירו את הבמה, דילן השאיר אותו פעמים רבות לנגן ליווי בסיסי בלבד או פשוט להתבונן מהצד בתסכול. לא פעם, הוא ישב לבדו באוטובוס הנגנים, ממתין לקריאה מהבוס לעלות לבמה, קריאה שלעיתים לא הגיעה. העצב והבלבול היו חלק בלתי נפרד מהמסע הזה.

ההופעה עצמה, כאמור, התקיימה תחת גשם שוטף, מה שהעניק לתקליט את שמו. יש כאן כמובן קריצה אירונית לשיר המחאה שלו מ-1963, A HARD RAIN'S A-GONNA FALL, שאפילו לא נכלל באלבום הזה. המופע צולם במלואו עבור ספיישל טלוויזיוני של רשת NBC, ששודר פעם אחת בלבד בטלוויזיה האמריקאית ב-14 בספטמבר 1976 – יום אחד בלבד לאחר צאת התקליט לחנויות. אך מעולם לא יצא באופן רשמי על גבי קלטות וידאו מסחריות בפורמט VHS או דיסקים של DVD, בין היתר משום שדילן שנא את התוצאה הלא מחמיאה, ומצא את דרכו בעיקר להפצה פיראטית על גבי בוטלגים. באופן תמוה, ג'ואן באאז, שהייתה דמות מרכזית בסיבוב ההופעות וגם שרה איתו דואטים מרהיבים בספיישל הטלוויזיוני עצמו, נעדרה לחלוטין מהתקליט הסופי, עוד החלטה מוזרה של דילן באותה תקופה. ודילן? הוא המשיך לשתות כדי להקהות את הכאב, והאלכוהול רק תדלק את הזעם והתסכול. זה היה גשם כבד, בכל מובן אפשרי.

כשהתקליט יצא, מגזין הרולינג סטון ניסה לפצח את החידה. "כמו כל הדמויות הציבוריות, בוב דילן הוא אסיר לא פחות מאשר אדון האישיות שלו", נכתב בביקורת המפורסמת. "מה שמייחד את דילן הוא שהוא זיהה את הפרדוקס הזה ביושר יותר מכל אחד אחר בעולם הרוק". המבקרים טענו שאנחנו, הקהל, הפכנו את דילן לכל מה שרצינו: משורר מחאה, שונא נשים, רומנטיקן, מיסטיקן. האירוניה, לדבריהם, היא שהחמקמקות שלו הפכה לפרסונה הכי יציבה שלו: אמן המסכות.

אבל בתקליט הזה, משהו נסדק. במקום להעצים את המסתורין של ה-ROLLING THUNDER REVUE, התקליט ביטל אותו. ההפקה תוארה כ"מתועדת בצורה נוראית". המפיק דון דה-ויטו נאלץ להיאבק בתנאי מזג האוויר הקשים ובתקלות הסאונד באצטדיון הפתוח, והתוצאה באולפן הייתה בעייתית בלשון המעטה. קולו של דילן הוגבר במיקס באופן כל כך לא פרופורציונלי, עד שהלהקה נשמעה כאילו היא מנגנת בעיר אחרת. זה הרגיש כמו קלוז-אפ צעקני, לא כמו הופעה חיה. אפילו מחיאות הכפיים של הקהל נשמעו כאילו הודבקו בעריכה כלאחר יד. "הסאונד ב-HARD RAIN אחיד למדי, וככל שהשיר ארוך יותר – כך הוא דומה יותר למקור, בעוד שככל שהוא קצר יותר – כך העיבוד מחדש שלו פשוט מחורבן יותר!".

ולמרות כל זאת, התקליט אינו כישלון מוחלט. הצד השני שלו, טענו המבקרים, מצליח לתפקד כיצירה שלמה, סיור מודרך בתוך אהבה שהפכה לחורבות. הגולמיות שהרסה את הצד הראשון הפכה לפתע למיצג רוק מחוספס ומרתק. ההתפרצות הפרנואידית של השיר IDIOT WIND, שבתקליט BLOOD ON THE TRACKS נשמעה כמעט לא במקום, מצאה כאן את ביתה המושלם בתוך הפסיכודרמה הזועמת של HARD RAIN. זה פשוט מושלם לטיפול בומבסטי כזה - שיר סיום מושלם לאלבום למרות האורך שלו. כאן, בגרסת ההופעה החיה, נשברו כל המחסומים: עשר דקות של זעם בלתי נשלט, שבהן דילן כמעט שואג את המשפט "את אידיוטית, מותק, זה פלא שאת בכלל יודעת לנשום!". מי ששומעים את הביצוע הזה מבינים שדילן לא סתם שר – הוא משליך פצצות תבערה מוזיקליות היישר לעבר המקום שבו עמדה אשתו.

אבל זו הייתה הבעיה המרכזית. דילן לא פירש מחדש את שיריו, הוא פירק אותם לגורמים. את האלבום הוא פותח דווקא עם MAGGIE'S FARM, ההמנון מ-1965 שבו הכריז שהוא לא עובד יותר בחווה של אף אחד, השיר הזה, שהיה פעם שיר זועם ומחוספס, הפך כאן לקאנטרי-רוק שכזה ומשום מה דילן מתייחס אליו כאל איזה קטע עליז וקליל, והתוצאה היא כמעט פארודית.

או לקצץ שלושה בתים שלמים מהשיר STUCK INSIDE OF MOBILE WITH THE MEMPHIS BLUES AGAIN? השיר הזה, שבמקור מאלבום המופת BLONDE ON BLONDE היה סוריאליסטי ומפותל, נשמע כאן כמו רכבת משא דוהרת שאיבדה את הבלמים. ומה עם שאר השירים? OH SISTER הוא הקטע היחיד מ-DESIRE הטרי, ובגלל זה הם לא הספיקו לעבד אותו מחדש, אז הוא נשמע כמו המקור.

ובכן, דילן התעקש להוכיח לקהל שלו ששום דבר אינו קדוש, בטח לא השירים שלו. קולו הפך למטחנת בשר שריסקה כל ניואנס ועדינות. ועדיין, עם כל הצרימות והכאב, מי שאוהבים רוק אמיתי שנובע מהקרביים לא יכולים להישאר אדישים לדבר הזה. עדיין, זה שווה הקשבה. בהחלט. אחרי הכל, אלה שירים מפוארים.

דילן, כפי שסיכמו זאת ברולינג סטון, הוא אמן אינסטינקטיבי, כמעט פרימיטיבי, ששקוע כל כך בעצמו עד שהוא מאמין שכל מה שהוא עושה הוא בהכרח חשוב. הוא המבקר הטוב ביותר של עצמו, אבל גם הגרוע ביותר. זהו תקליט חידה, צלקת מוזיקלית, ותזכורת לכך שלפעמים הגשם הכבד ביותר יורד דווקא על הבמה. האמת? לדילן יש כל כך הרבה אלבומי הופעה, שזה פשוט בלתי אפשרי לבחור מתוכם את הטוב ביותר. עדיין, משהו בעטיפת השחור-לבן הזו צובט את הלב.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.