רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-14 בספטמבר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי: "הקריירה שלי תהיה קצרה מאד. בטח היא תימשך עוד שנה וחצי וזהו. אני רוצה לפרוש כל עוד אני בשיאי ומשם איעלם אל השכחה. יש לי המון התחייבויות לשנה הקרובה, אבל כשאסיים אותן - השלישייה שלי (עם המתופף נייג'ל אולסון והבסיסט די מאריי) תתפרק. זה לא שחצני מצדי להצהיר שאפרוש בשיאי, כי אני רואה אמנים רבים שלא עוצרים בזמן. יש לנו עוד שני סיבובי הופעות בארה"ב השנה. לא יהיה עוד סיבוב לאחר מכן" (אלטון ג'ון, ברקורד מירור, שנת 1971)

אוצר מעליית הגג: איך בילי ג'ואל הפך שירים נשכחים ומאובקים לפצצת רוק'נ'רול מתקתקת?

ב-14 בספטמבר בשנת 1981 יצא תקליט הופעה ראשון לבילי ג'ואל ושמו SONGS IN THE ATTIC. לא, הוא לא הורכב מלהיטיו הידועים כי אם מביצועים חיים עם שירים מהקטלוג המוקדם שלו. כשבילי ג'ואל החליט להוריד אבק מהעבר ולחשמל את ההווה.

תחשבו על זה רגע: בשיא תהילתו, במקום לחלוב את ההצלחה ולספק עוד אלבום להיטים חי וצפוי שמנגן על בטוח, הוא הלך דווקא על החומרים הכי פחות מסחריים שלו. וזו אחת הסיבות מדוע אני ממש אוהב את התקליט הזה.

בעיצומה של תקופת השיא בקריירה שלו, כשמאחוריו שרשרת להיטי ענק ותקליטי פלטינה, כמו אלבומי המופת THE STRANGER מ-1977, 52ND STREET מ-1978 והאלבום GLASS HOUSES מ-1980 שהביא לו את המקום הראשון במצעד האמריקאי, החליט המוזיקאי והיוצר בילי ג'ואל לעשות את הבלתי צפוי. במקום להמשיך ולרכוב על גל ההצלחה עם חומרים חדשים, הוא לקח פנייה חדה אל העבר. אז הונח על מדפי החנויות תקליט הופעה חי ראשון שלו, שנשא את השם המעורר סקרנות SONGS IN THE ATTIC. 

הקהל, שציפה אולי לקבל ביצועים חיים ללהיטים כמו JUST THE WAY YOU ARE או IT'S STILL ROCK AND ROLL TO ME, גילה להפתעתו תקליט שהורכב כולו משירים שנכתבו והוקלטו הרבה לפני שג'ואל הפך לשם דבר עולמי. המעריצים שרצו לשמוע עוד פופ מלוטש לרדיו קיבלו במקום זה בעיטה ישרה לבטן בצורת הופעת רוק מחוספסת, חיה וסוערת.  

וההחלטה להוציא לאור אוסף שירים בביצועים חיים דווקא מהפרקים המוקדמים והפחות מוכרים שלו, מתוך ארבעת תקליטיו הראשונים, COLD SPRING HARBOR, PIANO MAN, STREETLIFE SERENADE ו-TURNSTILES, נבעה מצורך עמוק של ג'ואל לעשות צדק היסטורי עם יצירותיו. הוא הרגיש ששירים רבים וטובים מהתקופה ההיא פשוט לא זכו להפקה הראויה או לחשיפה מספקת בזמן אמת. הטרגדיה של התקליטים המוקדמים הייתה שג'ואל נאלץ להקליט אותם עם נגני אולפן שכירים בקליפורניה – נגנים מקצועיים ומוכשרים ללא ספק, אך חסרי כל חיבור רגשי ואש פנימית לשירים הניו יורקיים שלו. 

הרעיון היה להציג אותם לקהל החדש והעצום שלו, כשהם מבוצעים במלוא העוצמה והבשלות של להקת הליווי המהודקת שלו, שהייתה אז בשיא כוחה. מדובר בלהקת חלומות שכללה את ליברטי דה ויטו בתופים – מתופף מפלצתי שמכה במצילות כאילו הן חייבות לו כסף – דאג סטגמאייר בבס, ראסל ג'ייבורס ודייוויד בראון בגיטרות, וריצ'י קנאטה בסקסופון ובקלידים. הלהקה הזו, יחד עם מגע הקסם של המפיק פיל ראמון, הפכה את ג'ואל מפסנתרן מתוסכל של ברים למכונת רוק'נ'רול משומנת. בדיעבד, זה היה מהלך מבריק.  

עבור המעריצים הוותיקים, התקליט הזה היה לא פחות ממתנה משמיים. סוף סוף הם יכלו לשמוע גרסאות ראויות לשירים כמו SHE'S GOT A WAY או EVERYBODY LOVES YOU NOW. עד לאותו רגע, הדרך היחידה להאזין להם הייתה דרך תקליט הבכורה שלו, COLD SPRING HARBOR משנת 1971. התקליט ההוא היה קשה מאוד להשגה, ומי שכבר הצליחו למצוא עותק, נתקלו באחת הפאשלות הטכניות המביכות בתולדות הפופ: עקב טעות חמורה במאסטרינג, התקליט כולו נוגן במהירות גבוהה מדי, מה שגרם לקולו של ג'ואל להישמע דקיק וגבוה באופן קומי. פאדיחה.

כן, המפיק ארטי ריפ חתך את המאסטר במהירות סליל שגויה לחלוטין. ג'ואל סיפר שלימים, כשהאזין לראשונה לתקליט המוגמר בביתו, הוא תלש אותו מהפטיפון בזעם עיוור וניפץ אותו על המדרכה! כך השיר SHE'S GOT A WAY שנכתב במקור בהמון אהבה על אשתו ומנהלתו הראשונה, אליזבת וובר, נשמע בתקליט הבכורה כאילו בילי בלע בלון הליום. והנה, ב-SONGS IN THE ATTIC, השיר הוקלט מחדש בהופעה אינטימית במועדון THE PARADISE ROCK CLUB בבוסטון, הפך לסינגל מצליח שטיפס הישר אל 25 הגדולים במצעד האמריקאי, והעניק לבלדה הנפלאה הזו את הכבוד והרוך הראויים לה.  

ג'ואל עצמו הסביר את המניע מאחורי הפרויקט בכנות האופיינית לו. הוא סיפר שאהב את השירים המוקדמים, אך חש שההקלטות המקוריות באולפן היו חסרות את השמחה, הכיף והאנרגיה שהשירים קיבלו על הבמה מול קהל. "הצליל החי איתם היה הדבר שניסיתי להשיג גם כשהקלטתי אותם באולפן, אך פשוט לא ידעתי כיצד לעשות זאת אז", אמר. הוא הדגיש את החשיבות של התאמת השיר לאווירת המקום. חלק מהשירים בתקליט הוקלטו באצטדיונים אדירים מול עשרות אלפי אנשים, בעוד אחרים הוקלטו במועדוני הופעות אינטימיים מול כמה מאות צופים. 

השיר MIAMI 2017 לדבריו, דרש את העוצמה של אצטדיון, בעוד שיר ציני ובועט כמו EVERYBODY LOVES YOU NOW נשמע מדויק ונכון הרבה יותר באווירה המיוזעת של מועדון קטן. השיר MIAMI 2017, ששמו המלא הוא MIAMI 2017 (SEEN THE LIGHTS GO OUT ON BROADWAY), נכתב בשנת 1975 כחזון מדע בדיוני שחור ומבריק. ניו יורק הייתה אז על סף פשיטת רגל, והנשיא ג'רלד פורד סירב להעניק לה סיוע כלכלי פדרלי, מה שהוביל לכותרת המחאה המיתולוגית של עיתון הדיילי ניוז: "פורד לעיר: תתפגרו!". ג'ואל, ששהה אז בלוס אנג'לס ושמע את המקומיים לועגים בשמחה לאיד על נפילת ניו יורק, רתח מחמת זעם. הוא החליט לעזוב מיד את החוף המערבי, לחזור לניו יורק, וכתב שיר אפוקליפטי מנקודת מבטו של זקן שברח למיאמי בשנת 2017 ומספר איך מנהטן הושמדה והוטבעה באוקיינוס. כשהביצוע החי הוקלט בהיכל MADISON SQUARE GARDEN בניו יורק ביוני 1980 מול אלפי ניו יורקרים משולהבים, השיר נשמע כמו המנון ניצחון עוצמתי שמחריד את היסודות.  

ולמה הלהיט PIANO MAN נעדר מהתקליט? ג'ואל הסביר שפשוט לא היה שינוי משמעותי בין גרסת האולפן המקורית לביצוע החי על הבמה. לעומת זאת, שיר כמו CAPTAIN JACK, שהפך להמנון בהופעות, קיבל כוח ועוצמה מחשמלת במיוחד כשנוגן מול הקהל הביתי והתומך בפילדלפיה, ושם בדיוק הוא הוקלט. הבחירה בפילדלפיה עבור השיר הזה לא הייתה מקרית כלל, ויש מאחוריה חתיכת היסטוריה: השיר CAPTAIN JACK הוא זה שלמעשה הציל לג'ואל את הקריירה בראשית שנות השבעים. באפריל 1972, כשג'ואל היה שקוע בבוץ משפטי מול חברת התקליטים הראשונה שלו ונאלץ להסתתר בזהות בדויה (בילי מרטין) כנגן ברים, הוא ביצע את השיר בשידור חי באולפני SIGMA SOUND עבור תחנת הרדיו המקומית בפילדלפיה WMMR. 

ההקלטה הזו נוגנה שוב ושוב ברדיו המקומי, הפכה לשלאגר מטורף בפילדלפיה, ויצרה סביבו באזז אדיר שהוביל להחתמתו ההיסטורית בחברת COLUMBIA RECORDS. השיר עצמו, בניגוד למה שרבים חשבו, נכתב כשיר מחאה אנטי-סמים נוקב, אחרי שג'ואל צפה מחלון דירתו בלונג איילנד בבני נוער פרבריים עשירים ומפונקים שעומדים בשעמום מחריד כדי לקנות סמים מקפטן ג'ק השכונתי. כשהוא ביצע אותו ביולי 1980 בהיכל THE SPECTRUM בפילדלפיה – הבית הרוחני של השיר – הקהל שאג כל מילה בהתעלות טוטאלית.  

התקליט המופלא הזה מלא בעוד פנינים שמקבלות בביצוע החי חיים חדשים וסוחפים. קחו למשל את השיר SAY GOODBYE TO HOLLYWOOD, שהוקלט באולם במילווקי. השיר נכתב כמחווה ישירה למקצב התופים המפורסם של חומת הצליל של פיל ספקטור מהלהיט BE MY BABY של להקת הבנות THE RONETTES, כשבילי אפילו מחקה במכוון את סגנון השירה של רוני ספקטור. גרסת ההופעה ב-SONGS IN THE ATTIC הייתה כה סוחפת, עד שהיא שוחררה כסינגל וטיפסה למקום ה-17 במצעד הסינגלים של בילבורד! או השיר SUMMER, HIGHLAND FALLS, שהוקלט באולם NASSAU COLISEUM בלונג איילנד ועוסק במאבק מול מאניה-דיפרסיה ומערכת יחסים דועכת, כאשר הליווי בפסנתר מדמה זאת באופן גאוני: יד שמאל מנגנת מקצב איטי ועולה-יורד שמבטא את הדיכאון, בעוד יד ימין מנגנת תבנית מהירה וקופצנית שממחישה את המאניה. שיר גאוני בלי פזמון חוזר ובלי שהשם שלו בכלל מוזכר במילים! 

ואיך אפשר לשכוח את THE BALLAD OF BILLY THE KID? ג'ואל הודה שהשיר הוא ניסיון שלו לכתוב שיר נושא למערבון קולנועי נוסח הסרט שבעת המופלאים, מלא באי-דיוקים היסטוריים מכוונים ובסרקזם טהור, כשהנער שרוכב בסוף השיר עם שישיית בירות ביד הוא בכלל לא בילי ג'ואל, אלא מחווה לחבר ברמן מקומי מלונג איילנד!  

מגזין המוזיקה רולינג סטון לא נשאר אדיש למהלך, ובביקורת שפורסמה אז נכתב: "בדיוק כפי שבוב סיגר הצליח להפיח חיים חדשים ורעננות לוהטת ברפרטואר הוותיק שלו עם תקליט ההופעה LIVE BULLET, כך בילי ג'ואל מאיר באור חדש ומושך כמה פנינים מאובקות מהעבר שלו". המבקר ציין שההפקות המוקדמות של ג'ואל סבלו מתקלות ושהתקליט החדש הוא למעשה "עריכה קפדנית של ימיו המחורבנים", והוסיף שג'ואל מבצע את השירים במרץ רב.  

אותו מרץ, על פי המבקר, הוא שהרים את התקליט מעל לעוד מוצר פופ-רוק מסחרי. "במיטבו", נכתב, "בילי ג'ואל הוא כותב שירים מצוין, שכועס כל כך על החרדה הפרברית שלו עד שהוא מסתער בחוסר סבלנות ממכונת הכתיבה אל הפסנתר... הוא גדל ללעוג ובו זמנית להעריץ את החלום של מעמד הביניים, והפך את שירי הרדיו שלו לחיבור מסודר בין בארי מנילו לפול מקרטני". הביקורת היללה את הבלדות שלו, אך גם ציינה שהחומרים הקצביים שלו מתובלים לעיתים ב"ארס שמדיף ריח של שתן וטעמו כמו חומץ". המבקר כינה את ג'ואל "חריג אמיתי ברוק'נ'רול" ואף הזכיר את החיקויים המשעשעים שנהג לעשות בהופעותיו לליאון ראסל, אלטון ג'ון וברוס ספרינגסטין. "העבר הזה שקם לתחייה אומר הרבה על עתידו של בילי ג'ואל", סיכם המבקר, "הוא לא ישתנה כדי לנסות ולרצות אותנו. נצטרך לקחת אותו או לעזוב אותו, בדיוק כפי שהוא".  

גם בהערות שצורפו לעטיפת התקליט, המשיך ג'ואל להסביר את בחירותיו, וציין למשל שהשיר NEW YORK STATE OF MIND נשמע כמעט זהה בהופעה חיה ובהקלטת אולפן, ולכן לא היה טעם לכלול אותו. התוצאה הסופית הייתה תמונת מצב של מוזיקאי ולהקתו בשיא יכולתם הבימתית. זמן קצר לפני יציאת התקליט, גם הקהל הישראלי זכה לטעום מהאנרגיה המתפרצת הזו, כשהאמן ונגניו הופיעו כאן וזכו להצלחה גדולה. הביקור ההיסטורי הזה התרחש במרץ 1980, במסגרת סיבוב ההופעות של האלבום GLASS HOUSES. ג'ואל ולהקת הנגנים המשובחת שלו נחתו בישראל לשלוש הופעות בלתי נשכחות – אחת בבנייני האומה בירושלים ושתיים בהיכל התרבות בתל אביב – והוכיחו לקהל המקומי מה זו חיית במה אמיתית, רגע לפני שהקלטות השירים ל-SONGS IN THE ATTIC יצאו לדרך בארצות הברית.  

המעורבות של ג'ואל בפרויקט הייתה טוטאלית. הוא הגה את שם התקליט ואת הקונספט של העטיפה, במיוחד את התמונה האייקונית של פנס המאיר על תווים המונחים על פסנתר מאובק בעליית גג. העטיפה הפנימית כללה תמונות ישנות מימי ילדותו ונערותו. זו הייתה חבילה מהודקת ומתוכננת היטב, שהציגה אמן בוגר המביט אחורה בגאווה, לא כדי להתגעגע, אלא כדי להראות לכולם את הדרך שעשה, ואת היסודות המוצקים שעליהם בנה את האימפריה המוזיקלית שלו. ראוי לציין כי SONGS IN THE ATTIC היה גם אחד מאלבומי ההופעה הראשונים אי פעם שהוקלטו בטכנולוגיה דיגיטלית מתקדמת.

האמת? גם היום, התקליט הזה נשמע רענן, חי ובועט. בשבילי, בכל פעם שאני מניח את המחט על הוויניל הזה, הלב מתרחב מחדש. זה מזכיר לי את ימי נעוריי. את הכיף הגדול. מוסיקה גדולה באמת לא צריכה טריקים והפקות יתר – היא רק צריכה שירים שנכתבו בדם, לב פועם, ואיש פסנתר אחד עם להקה אחת נהדרת שיודעת לבעוט אותם איתו בדיוק אל המקום הנכון.  

כולם כבר מיהרו להספיד אותם, אבל אז הם שחררו ג'אם של 16 דקות שהשאיר את עולם הרוק בהלם: הסיפור המופרע מאחורי הקאמבק של הבירדס!

ב-14 בספטמבר בשנת 1970 יצא בארה"ב האלבום הכפול והנהדר הזה של להקת הבירדס הנחשבת. והפעם כוללת הטיסה הזו גם 16 דקות מטריפות של EIGHT MILES HIGH בהופעה. אז מוכנים לטוס?

תהדקו חגורות, כי אנחנו חוזרים בזמן. ב-14 בספטמבר 1970, כשבאוויר עוד ריחפו אדי פסטיבל וודסטוק והרוק'נ'רול חיפש את דרכו החדשה, הנחיתה להקת הבירדס בארצות הברית אלבום כפול ויוצא דופן שעתיד היה לסמן את אחד הפרקים המרתקים בתולדותיה. היה זה אלבומה התשיעי של הלהקה, והפעם הראשונה שבה מעריצים יכלו לקבל תיעוד רשמי של כוח המחץ שלה על הבמה, לצד שירים חדשים לגמרי מהאולפן. המוצר, שנמכר במחיר נמוך במיוחד כדי לפתות את הקהל – תעלול שיווקי מבריק של חברת COLUMBIA שמכרה שני תקליטים במחיר של תקליט בודד (ואיזה אספן תקליטי רוק שפוי בדעתו יכול היה לסרב לדיל כזה בחנות?) – היה הצהרה ברורה: הציפורים המפורסמות לא רק שלא נחתו, הן תפסו גובה חדש, מורכב ועוצמתי מתמיד.

זהו באמת "פיצוץ הבירדס של רוג'ר מגווין" בשיאו! לאחר התקליט הקודם (BALLAD OF EASY RIDER שיצא בסוף 1969), חש מגווין, המנהיג והשריד האחרון מההרכב המקורי המהולל, שהגיע הזמן להפסיק לנסות ולשחזר את קסמי העבר. ההרמוניות הקוליות המופלאות שיצר עם דייויד קרוסבי וכריס הילמן היו נחלת העבר, והלהקה הנוכחית, שכללה את הגיטריסט הפנומנלי קלארנס ווייט, הבסיסט סקיפ באטין והמתופף ג'ין פארסונס, פיתחה זהות מגובשת ומהודקת משלה, במיוחד על הבמה. למעשה, מבחינת נגינה נטו, רבים מהמבקרים והמעריצים טוענים עד היום שמדובר בהרכב הכי מהודק, וירטואוזי ומסעיר שהיה ללהקה אי פעם – יחידת קומנדו מוזיקלית שידעה לאלתר ברמות שהשאירו להקות צעירות פעורות פה. מגווין הבין שבידיו מכונת הופעות משומנת היטב והחליט שהגיע הזמן לנוע קדימה.

אבל הכל לפי הסדר: בסוף 1969 עברו הבירדס עוד שינוי בהרכב, כשהעיפו את ג'ון יורק והחליפו אותו בסקיפ באטין – בסיסט מקצועי וחד ביותר, אבל כותב שירים ממוצע שבמקרה היה גם אובססיבי לבודהיזם מכל הדברים שבעולם (לא בדיוק תופעה נדירה באותה תקופה - תראו את דייויד בואי... אבל בכל זאת). ועכשיו, כשלבירדס היה ככל הנראה ההרכב המקצועי והמהודק ביותר בתולדותיהם, סוף סוף הגיע הזמן להוציא אלבום הופעה חיה!

מי שזיהה את הפוטנציאל הגלום היה המפיק הוותיק טרי מלצ'ר, שהפיק את להיטי הענק הראשונים של הלהקה עוד בימי הקסם של MR. TAMBOURINE MAN ו-TURN! TURN! TURN. מלצ'ר חזר לעבוד עם הבירדס והגה רעיון שאפתני: אלבום כפול, כאשר תקליט שלם מתוכו – שני צדדים מלאים – יוקדש כולו לחוויה החיה והחשמלית של הלהקה, ואילו התקליט הנוסף יוקדש כולו להקלטות אולפן טריות. הוא רצה לתעד את הווירטואוזיות של הנגנים ולהציג לקהל הרחב עיבודים חדשים ונועזים לקלאסיקות המוכרות. למשימת הקלטת ההופעה, גויס מפיק נוסף שהכיר את הלהקה היטב מימיה הראשונים, ג'ים דיקסון (מי שהיה מנהלם הראשון והקליט את הסקיצות ההיסטוריות שלהם באולפני WORLD PACIFIC עוד ב-1964). "ג'ים היה הבחירה המושלמת למשימה", סיפר מגווין, "הוא ידע היטב את האלמנטים שלנו וכיצד להביאם לידי ביטוי בהקלטה".

אז זהו UNTITLED: תקליט אחד של הופעות חיות מראשית 1970 בניו יורק, ותקליט שני שהוא תערובת צבעונית של רוק מגוויני, הבודהיזם החובבני של סקיפ באטין, והשפעות הקאנטרי-רוק התכליתיות של קלארנס ווייט. יש לאלבום את נקודות השפל שלו, אך למרבה הפלא יש בו המון רגעי שיא, ולשם שינוי הגלגול החדש של הבירדס אשכרה נשמע כאילו הם יודעים מה הם עושים... המוצר המוגמר אולי נראה מבולבל מדי, אבל החומר עצמו מלא ביטחון עצמי, ובחלקו כתוב פשוט נפלא – שזה חשוב לא פחות!

הלהקה נחתה בניו יורק לצמד הופעות בסוף פברואר ותחילת מרץ 1970, האחת ב-FELT FORUM והשנייה בקווינס קולג' (באולם COLDEN AUDITORIUM). ההקלטות משני המופעים נתפרו ונערכו יחד כדי לייצר אשליה של הופעה אחת שלמה, שנפתחה בסערה עם LOVER OF THE BAYOU – קטע רוק ביצתי מחשמל ואולי שיר הרוק המשכנע ביותר מאת מגווין. השיר הזה נכתב במקור עבור מחזמר ולא יועד לבירדס כלל; מגווין סיפר בחיוך שהשיר היה פרודיה משועשעת על המוזיקאי ד"ר ג'ון והמיסטיקה של ניו אורלינס והוא פשוט המציא מילים מוזרות שנשמעו כמו שפת סתרים ביצתית, והקהל ברובו ודאי התייחס לזה ברצינות תהומית. מגווין גורם לעצמו להישמע מחוספס יותר, צרוד וכמעט מרושע (אני תוהה אם הוא עשה פרצופי וודו מצמררים לקהל?), ועבודת הגיטרות פשוט לוהטת!

בהמשך ההופעה ביצעה הלהקה גרסה מלאת ארס לשירו של המנטור שלהם, בוב דילן - POSITIVELY 4TH STREET (ביצוע הוגן וראוי למדי, גם אם לא מבין ביצועי דילן הגדולים ביותר של הבירדס), קטע אינסטרומנטלי מהיר ומסחרר בשם NASHVILLE WEST שהדגים את הזריזות הבלתי נתפסת של ווייט, וגרסאות מעודכנות לקלאסיקות כמו SO YOU WANT TO BE A ROCK 'N' ROLL STAR ו-MR. SPACEMAN.

מגווין עלה לבמה כשקולו צרוד ועייף, תוצאה של סיבוב הופעות אינטנסיבי בתנאים לא תמיד מפנקים. אך באופן פלאי, הצרידות הזו רק הוסיפה אותנטיות לביצועים. התוצאה הסופית הייתה לא פחות ממדהימה. גולת הכותרת הייתה גרסה מסמרת שיער בת 16 דקות לקלאסיקה הפסיכדלית EIGHT MILES HIGH, שהפכה למסע מוזיקלי מהפנט בסגנון הלהקות הגדולות של התקופה. השיר המקורי משנת 1966 – שנולד בהשראת טיסת הלהקה ללונדון וההשפעות של ענק הג'אז ג'ון קולטריין – נאסר בעבר לשידור ברדיו בארה"ב בשל האשמות שווא על רמיזות לסמים. כאן, הביצוע החי נפתח בג'אם אינסטרומנטלי פסיכדלי עמוק ומהפנט שנמשך כמעט 12 דקות תמימות לפני שנאמרת המילה הראשונה! זה היה דו-קרב גיטרות מרהיב בין גיטרת ה-12 מיתרים מתוצרת RICKENBACKER של מגווין לגיטרת הפנדר TELECASTER המיוחדת של קלארנס ווייט – גיטרה שכללה פטנט מהפכני בשם PARSONS-WHITE B-BENDER (שהמציאו ווייט והמתופף ג'ין פארסונס), שאיפשר מתיחה של מיתר סי באמצעות משיכת רצועת הגיטרה והפיק צלילי PEDAL STEEL מכשפים שלא נשמעו כמותם מעולם.

זה פשוט מדהים שהבירדס העזו בכלל להיכנס למוד של ג'אם כזה – זה מעיד המון על הביטחון העצמי המטורף שלהם באותה תקופה. חלקים מהג'אם ממש מהנים; ווייט ומגווין לגמרי נכנסו לזה ונתנו שואו אדיר, ובמהלך קטע התופים-בס יש לנו הזדמנות אמיתית לחזות ברבגוניות של באטין. זה אומנם לא ג'אם ברמת להקת CREAM, אבל זה כמעט מגיע לשם! וזה גם מוזר לאללה שהם שרים רק בית אחד מתוך השיר עצמו, וגם זה רק כשה-16 דקות עומדות להסתיים (אם כי אני לגמרי מבין למה הקהל מתפרץ במחיאות כפיים סוערות כשמגווין מתחיל סוף סוף לשיר – כן, באמת הגיע הזמן, חביבי!).

אם צד ההופעה הציג להקה בשיא כוחה, הצד השני, תקליט האולפן, חשף פנים חדשות ודמוקרטיות. לראשונה בתולדותיה, הבירדס התנהלה כקולקטיב שוויוני, כאשר כל אחד מארבעת החברים תורם שירים ומשתתף בשירה המובילה. היהלום שבכתר בחלק האולפן היה ללא ספק השיר CHESTNUT MARE. מגווין כתב את השיר יחד עם מחזאי ברודוויי, ז'אק לוי, עבור מחזמר קאנטרי-רוק בשם GENE TRYP (אנגרמה של PEER GYNT, מחזהו המפורסם של הנריק איבסן). במחזה המקורי, הגיבור מנסה לאלף אייל צפון וצולל עמו מצוק אל המים. מגווין החליט להמיר את העלילה לעולם המערב הפרוע, וכפי שסיפר למלודי מייקר: "באמריקה מוצאים איילי צפון רק בחג המולד, אבל סוסי פרא יש בשפע, וכך הסיפור הפך למערבון אמריקאי". השיר משלב קטעי קריינות, הרמוניות קסומות ומעבר קלאסי יפהפה ברוח יוהאן סבסטיאן באך, שמגווין הלחין עוד בתחילת שנות השישים בעת סיבוב הופעות בדרום אמריקה עם שלישיית צ'אד מיטשל. והפזמון יפהפה כמו כל דבר שהבירדס עשו אי פעם!

המחזמר מעולם לא עלה כי הוא נחשב ללא קונבנציונלי מדי (או שאולי העלילה של לוי פשוט הייתה גרועה לחלוטין?), אבל השירים נכתבו בכל מקרה והיה צריך לעשות איתם משהו.

רבים פירשו את המרדף העיקש אחר סוסת הפרא בשיר הזה כמטאפורה לטריפ אל-אס-די או להתמכרות לסמים קשים ("ונהיה חברים לכל החיים, היא תהיה ממש כמו אישה..."), אם כי מגווין הסביר שמדובר במשל על מאבקו של האדם לכבוש את הטבע הפראי. עוד פרט משעשע שמסר מגווין: בסוף ההקלטה נגמר לו האוויר בריאות בצליל האחרון, ולכן השיר נחתך מוקדם מהמתוכנן! מגווין החשיב את הרצועה הזו למספקת ביותר באלבום וביצע אותה במשך שנים, כולל בסיבוב ההופעות המפורסם ROLLING THUNDER REVUE של בוב דילן ב-1975.

לצד זאת, תקליט האולפן הציג שפע של פנינים: קלארנס ווייט הפליא בקולו בשיר TRUCK STOP GIRL (שיר של לואל ג'ורג' מלהקת LITTLE FEAT, עוד לפני שהוציאו את אלבומם הראשון!). בתכל'ס, זה נשמע כמו לינירד סקינירד עוד לפני שהם היו קיימים. השיר ALL THE THINGS כלל שירה מדוכדכת נפלאה של מגווין, נגינת פסנתר רומנטית של המפיק טרי מלצ'ר וקולות רקע בלתי רשמיים של חבר הלהקה לשעבר, גראם פארסונס; השיר JUST A SEASON הביא בלדה מלודית מרגשת; HUNGRY PLANET שילב הומור ציני ורוקי במחאה על זיהום כדור הארץ. וגם אודת הקוקאין הישנה של לדבלי, TAKE A WHIFF ON ME נשמעת פגז בידיים של החבר'ה האלה. ואילו הבסיסט סקיפ באטין חתם את האלבום ברצועת המחאה האפית WELL COME BACK HOME, שנמשכה מעל שבע דקות בהשראת מלחמת וייטנאם והסתיימה במזמור בודהיסטי (שלפעמים בא לי לוותר עליו). התוצאה הייתה תקליט מגוון להפליא, שדילג באלגנטיות בין סגנונות. הוא נע מהרוק הכבד והג'אזי שריפד את הצליל הכללי, דרך קטעי קאנטרי-רוק מתוחכמים ועד לבלדות נוגעות ללב. הבירדס הפנו את גחונם מסאונד הקאנטרי הטהור שאפיין את תקליטיהם הקודמים ואימצו כיוונים נועזים יותר.

ומה לגבי שם התקליט? כאן הסיפור מקבל תפנית קומית. בתחילה שקלו חברי הלהקה שמות מפוצצים כמו PHOENIX (עוף החול הקם מן האפר) או אפילו THE BYRDS' FIRST ALBUM כדי לסמן התחלה חדשה לגמרי. הייתה גם הצעה לקרוא לו על שם ארבעתם – MCGUINN, WHITE, PARSONS AND BATTIN – אך מגווין פסל זאת מחשש שזה יישמע כמו שם של משרד רואי חשבון או חיקוי של CROSBY, STILLS, NASH & YOUNG. "לא ידעתי כיצד לקרוא לו", הודה מגווין, "וחברת התקליטים כבר לחצה עליי כי רצתה להדפיס את העטיפה". מתברר שמישהו במשרד הציץ ברשימות של המפיק מלצ'ר על טופסי חברת התקליטים COLUMBIA, וראה שבמקום המיועד לשם התקליט הוא כתב UNTITLED, בתוך סוגריים. מבלי לשאול איש, אנשי חברת התקליטים פשוט לקחו את המילה הזו והדפיסו אותה על העטיפה. כך, באקראי לחלוטין, נולד שם האלבום. זה מזכיר לי את הסיפור על התקליט הראשון של להקת אי.אל.או. כשהמזכירה של חברת התקליטים בארה"ב התקשרה לאנגליה כדי לברר מה שם התקליט - היא לא נענתה. אז היא כתבה לבוס שלה את הפתק NO ANSWER. ונחשו מה? זה הפך לשם התקליט שם.

בכל אופן, את העטיפה המיוחדת של האלבום של הבירדס עיטר טקסט שכתב דרק טיילור, איש יחסי הציבור שזה עתה חזר לארצות הברית לאחר שעבד בצמוד לביטלס במשרדי חברת אפל שלהם בלונדון. טיילור תיאר את החוויה במילים מדויקות: "זה לא מאותם תקליטי קונספט שצועקים את הקונספט שבהם החוצה. מגווין אמר פעם שהתקליטים של הבירדס הם כמו מגזינים חשמליים. גם הפעם זה כך, אך הפעם המגזין הזה כולל יותר תמונות".

הביקורות בזמן אמת אימצו את היצירה בחום. במגזין NME נכתב: "תמיד מצאתי בתקליטי הבירדס את הדרך הנהדרת לפתוח יום חדש. אין דרך טובה מזו". במלודי מייקר הרחיבו וקבעו: "מעט להקות מצליחות במוזיקה שהן יוצרות לעורר געגועי נוסטלגיה. הבירדס היא אחת שכזו, שעושה זאת תוך כדי שמירה על מוזיקה עדכנית. התקליט הזה הוא הטוב ביותר שלה עד כה". ההצלחה השתקפה גם במצעדים: בארה"ב האלבום טיפס למקום ה-40 במצעד בילבורד (הישג נהדר לאלבום כפול באותם ימים), ובבריטניה הוא הרקיע שחקים עד למקום ה-11! הסינגל CHESTNUT MARE הפך ללהיט ענק בממלכה הבריטית והגיע למקום ה-19.

ואכן, האלבום הכפול הזה לא היה רק עוד תחנה בקריירה של הבירדס, הוא היה יעד בפני עצמו, טיסה מוזיקלית שהוכיחה שלהקה ותיקה עדיין יכולה להמציא את עצמה מחדש, להפתיע, ולטוס גבוה מתמיד. ועבור מי שאוהב את המוזיקה הזו באמת – אין כמו להוציא את הוויניל הכפול הזה מהעטיפה, להניח על הפטיפון, ולהרגיש שוב את אותה צמרמורת של חופש.

סערה מושלמת: התקליט שפירק את ג'ת'רו טול.

ב-14 בספטמבר בשנת 1979 יצא התקליט STORMWATCH, של להקת ג'ת'רו טול, שסימן את הסוף עבור הרכב כמה מחברי אותו הרכב.

ב-14 בספטמבר 1979, על סף עשור חדש ומבטיח, שחררה להקת ג'ת'רו טול את מה שיהפוך לאחד התקליטים הטעונים ביותר בתולדותיה, STORMWATCH. על פניו, זה היה עוד פרק בשרשרת ההצלחות של הלהקה, אך מתחת לפני השטח, מאחורי התווים והמילים, התחוללה סערה אמיתית שהובילה לסופו של ההרכב הקלאסי והאהוב שלה. זהו סיפור על יצירה אפוקליפטית שהפכה לנבואה שהגשימה את עצמה, ועל מנהיג אחד שנאלץ להפליג אל הלא נודע ולהשאיר כמה מלחים מאחור.

הרוח החיה וקברניט הספינה, איאן אנדרסון, הבין היטב שהרוחות משתנות. שנות השבעים, עשור הזהב של הרוק המתקדם, גססו, וסגנונות חדשים כמו הפאנק והגל החדש החלו להרים ראש. אנדרסון ידע שכדי לצלוח את המעבר אל שנות השמונים, הלהקה חייבת שינוי. הרעיון לתקליט החדש נולד מתוך תחושת דחיפות זו, והתגבש לכדי יצירת קונספט קודרת וזועמת. הנושא המרכזי היה סוף העולם כפי שאנו מכירים אותו: כדור הארץ מתרוקן ממשאביו, האנושות צועדת בעיניים פקוחות לעבר עידן חשוך חדש, והכאוס משתלט על הכל. באותה תקופה בריטניה כולה שקעה במשבר כלכלי וחברתי עמוק שכונה "חורף אי-הרצון", עם שביתות ענק, ערימות אשפה ברחובות וקיפאון כללי. אנדרסון, שרכש חווה חקלאית מבודדת ואחוזת דייג באי סקאי שבסקוטלנד, חווה את עוצמתו האכזרית של החורף הצפוני והביט סביבו בחרדה מהולה בציניות בריטית משובחת.

האווירה הזו קיבלה ביטוי ויזואלי מושלם על עטיפת התקליט. בחזית ניצב אנדרסון, חדור מטרה, צופה במשקפת אל האופק הסוער. מאחור, בתמונה מצמררת, נראה דוב קוטב ענק, סמל לטבע הנכחד שקם על אלו שרוצים להכחידו, מתכונן להשמיד במכה אחת בית זיקוק מזהם. המסר היה ברור: הטבע משיב מלחמה. הכל יפה מאוד, אבל מה לגבי המוזיקה?!

האם גם המוזיקה שיקפה את הזעם הזה? התשובה הייתה כן, ובגדול. המעריצים שציפו להמשך ישיר לקו הפולק-רוק החמים והפסטורלי של התקליטים הקודמים, SONGS FROM THE WOOD ו-HEAVY HORSES, הופתעו לגלות צליל אחר לחלוטין. החלילים העליזים והמנדולינות פינו את מקומם לטובת צליל רוק כבד יותר עם צלילים קצת יותר מנוכרים. האלמנטים העממיים נעלמו כמעט לחלוטין, והוחלפו באנרגיות חשמליות ובתחושה אפלה.

כן, המוזיקה כאן לא מזכירה את שני האלבומים ההם על הסוסים הכבדים ועל השירים מהיער אפילו בשבריר של טיפה! האמת? התקליט שיצא מעניין מאד להקשבה, אם כי הרבה מעריצי הלהקה פחות מדברים עליו. אני מודה שבמשך שנים גם אני התעלמתי ממנו לטובת יצירות ג'ת'רו טול אחרות, אבל הוא חזר ובגדול. כמו הטבע שמחזיר מלחמה.

השירים באלבום שיקפו את האווירה הכאוטית בדיוק נבואי מצמרר. לכל רצועה הייתה אמירה נוקבת. שיר הפתיחה, NORTH SEA OIL, עסק ישירות בבהלת הנפט של הים הצפוני. אנדרסון ביקר בחריפות את האשליה של הממשל הבריטי שראתה במאגרי הנפט החדשים גלגל הצלה פיננסי מהיר, תוך התעלמות מוחלטת מההרס האקולוגי ומהעובדה שהמשאב הזה יתכלה בתוך עשורים ספורים. צלילי הגיטרה והקצב המקוטע של השיר המחישו את תנועת המשאבות התעשייתיות בלב הים הקפוא. שיר בולט נוסף הוא SOMETHING'S ON THE MOVE, שבו אנדרסון מתאר מעין עידן קרח חדש ומפלצתי שיורד מן הצפון וכולא את האנושות השאננה. זו הייתה מטאפורה ישירה לאסון אקלימי בלתי נמנע. באופן מדהים, איאן זונח ברובו את הגיטרה האקוסטית שלו ומביא איתו חשמל.

לעומתו, הקטע האקוסטי המופלא DUN RINGILL (אחד השירים האהובים עליי בתקליט!) לוקח אל עולם פולקלוריסטי ומסתורי. DUN RINGILL הוא שמו של מבצר עתיק מתקופת הברזל ששוכן על חצי האי סטרת'איירד שבאי סקאי, לא הרחק מביתו של אנדרסון. השיר מתאר פולחן עתיק סביב מדורות על שפת המצוק אל מול סערה המתרגשת ובאה על פני הים – זה ממתק אקוסטי מופתי שמזכיר לי למה אני מאוהב עד כלות בגאונות המלודית של החלילן מפרוגלין (נו, קריצה על החלילן מהמלין - אתם יודעים...).

שימו לב שזהו האלבום הראשון מאז BENEFIT שאין לו שיר נושא שנושא את שם האלבום.

באופן אירוני, הסדקים הראשונים בחומת הלהקה הופיעו עוד לפני שהוקלט ולו תו אחד מהתקליט, וכל זאת בגלל פרויקט שאפתני שהתרסק ברעש גדול. אחיו של איאן, רובין אנדרסון, שהיה ממנהלי להקת הבלט הסקוטית, שכנע אותו להלחין יצירה מיוחדת בשם THE WATER’S EDGE, לכבוד חגיגות העשור של הלהקה וחנוכת התיאטרון החדש שלה בגלאזגו. אנדרסון, שמעולם לא פחד מאתגרים, גייס לעזרתו את חברו ללהקה, הקלידן והמתזמר דייויד פאלמר.

אלא שכאן החלה שרשרת של תקלות קומיות-טראגיות. כשרוק מתקדם ובלט קלאסי נפגשים, אפשר לצפות לגאונות צרופה או לקטסטרופה מפוארת – ובמקרה הזה קיבלנו את האפשרות השנייה עם תוספת של כאב ראש. להקת ג'ת'רו טול הייתה בעיצומו של סיבוב הופעות, מה שהותיר אפס זמן לחזרות. אנדרסון ופאלמר, שדמיינו תזמורת סימפונית מלאה, גילו לתדהמתם שהבור בתזמורת של התיאטרון החדש קטן מכדי להכיל הרכב כזה. הזמן שהוקצב לחזרות עם הנגנים הזמינים היה עלבון של ממש – חצי יום בלבד. אנדרסון, פרפקציוניסט ידוע, הראה את מורת רוחו מול הנגנים שהתקשו לבצע את המוזיקה המורכבת שכתב.

המופע, שעלה לבמה ב-7 במרץ 1979, הוכתר כאסון מהדהד. כדי להוסיף חטא על פשע, שמותיהם של פאלמר ושל גיטריסט הלהקה, מרטין באר, שהשתתפו בפרויקט, הושמטו מהקרדיטים, ואנדרסון נאלץ להתנצל בפניהם באופן אישי. האצבע לאסון הופנתה כלפי הכוריאוגרף, רוברט נורת', מעצב התלבושות, פיטר פריימר והתאורן, דייויד הרסיי, והכישלון הצורב הותיר טעם מר בפיו של אנדרסון, שהחליט לטאטא את המפלה הצידה ולהתמקד בכל הכוח בתקליט הבא. חלק מהמוטיבים המוזיקליים של אותו בלט חסר מזל מצאו את דרכם בסופו של דבר לאלבום עצמו, בין היתר בקטע האינסטרומנטלי WARM SPORRAN.

כשהלהקה התכנסה באולפן, איש מהם לא שיער שאלו יהיו ימיהם המשותפים האחרונים. הדרמה האמיתית החלה כאשר מצבו הבריאותי של הבסיסט המוכשר, ג'ון גלזקוק, החל להידרדר באופן דרמטי. גלזקוק סבל מבעיית לב מולדת, וזיהום חמור שהתפתח משן שבורה התפשט למחזור הדם שלו והחמיר את מצבו. הוא נאלץ לפרוש זמנית מהלהקה, אך גם לאחר שובו, סיבוב הופעות אינטנסיבי בארצות הברית גבה ממנו מחיר כבד. הסימן הראשון למצוקה היה חוסר תחושה באצבעותיו, סיוט עבור כל נגן. עם חזרתם לאנגליה, התברר כי גלזקוק לא יוכל להמשיך. הוא הספיק להקליט בסך הכל בשלושה קטעים בתקליט, לפני שנאלץ לפרוש סופית. שלושת הקטעים הללו היו FLYING DUTCHMAN, הרצועה המלודית והנשגבת ORION, והיצירה המרגשת ELEGY.

באקט של מנהיגות קשוחה, נטל אנדרסון את גיטרת הבס לידיו. הוא פנה לבסיסט המקורי של הלהקה, ג'פרי האמונד-האמונד, בבקשה שיחזור למלא את החלל, אך זה סירב בנימוס. האמונד-האמונד פרש מעולם המוזיקה כבר ב-1975 כדי להקדיש את חייו לציור, ולא היה שום סיכוי שיחליף את המכחול בגיטרה. כדי לשמר את הצליל הייחודי של גלזקוק, אנדרסון הקפיד לנגן באותו דגם של גיטרת בס שבה ניגן חברו החולה, פנדר פרסיז'ן. האווירה באולפן, שהיה ממוקם בביתו של אנדרסון, שם פעלה יחידת ההקלטה הניידת MAISON ROUGE MOBILE STUDIO, הפכה קודרת וטעונה, והנושאים הימיים והאקולוגיים של התקליט קיבלו משמעות מצמררת.

הקטע ELEGY נושא בחובו את אחד הסיפורים המרגשים והעצובים באלבום. היצירה האינסטרומנטלית המרהיבה הזו הולחנה על ידי דייויד פאלמר לזכר אביו שמת. מרטין באר סיפק שם סולו גיטרה מלא רגש ועדינות שגורם לעור ברווז בכל האזנה מחדש, וגלזקוק ניגן את תפקיד הבס המרגש. באופן טראגי ומצמרר, השיר שנכתב במקור כהספד לאביו של פאלמר, הפך להספד המוקלט האחרון של גלזקוק עצמו. הקטע בנוי על מלודיה מרגשת עד דמעות שנישאת בידי החליל של איאן או הגיטרה של באר עם מגע תזמורתי מוצק, ומעניק סיום מנחם ומפואר לאלבום כולו.

לימים סיפר אנדרסון על הרגעים הקשים: "כשהתחלנו להקליט את התקליט הזה, קרתה רמה מסוכנת של התרועעות עם אנשים שהשפעתם לא הייתה טובה. אני לא שש לנקוב בשמות, זה לא היה אף אחד בלהקה, אבל השפעות חיצוניות במקום שבו ג'ון גלזקוק שתה. אני לא יודע מה הוא עשה במונחים של סמים בזמנו הפנוי, אבל ג'ון לא היה מישהו שבריאותו ביקשה לצמצם את אורח החיים של המסיבה. כשהקלטנו בקושי רב את התקליט הזה, ראיתי את ג'ון בבר והוא לא היה במצב טוב ואמרתי, 'ג'ון, אתה תצטרך ללכת הביתה, לעשות סדר ולחזור כשתהיה יותר טוב ותוכל לקחת את התפקיד הזה שוב'. זה היה בראש שלי אפילו אז שג'ון ייקח את המציאות לידיו... הוא ממש לא פוטר על ידי. הרגע אמרתי לו, 'ג'ון, אתה באמת צריך לעשות לעצמך טוב'. המציאות הייתה שג'ון נזקק לזעזוע חד וזה היה אמור לבוא מהלב שלו או אולי מחברים או משפחה או אולי חברי להקה".

גלזקוק, שהגיע ללהקה מלהקת הרוק הספרדית-בריטית CARMEN, היה איש של רוק אמיתי – חייכן, בליין, שאהב לחיות על הקצה. אנדרסון, לעומת זאת, ניהל את ג'ת'רו טול כמו ספינת קרב בריטית ממושמעת, נטולת סמים ומשקאות חריפים במהלך העבודה. הפער הבלתי ניתן לגישור בין השניים, יחד עם מצבו הבריאותי המידרדר של הבסיסט, הפכו את האווירה לחבית חומר נפץ.

עם יציאתו, STORMWATCH זכה להצלחה מסחרית וזיכה את חברי הלהקה בתקליט זהב, אך זו הייתה הצלחתם המשותפת האחרונה. המציאות מחוץ לאולפן טפחה על פניהם במהירות. אנדרסון החל לחפש בסיסט חדש לסיבוב ההופעות הקרב. הוא מצא נגן צעיר ומבטיח, בוגר מכללת ברקלי למוזיקה, אך המתופף בארימור בארלו, שהיה חברו הקרוב ביותר של גלזקוק בלהקה, הטיל וטו. בארלו ראה בהחלפה המהירה של חברו הגוסס מעשה בגידה וחוסר רגישות מצד אנדרסון. באופן מפתיע, היה זה בארלו עצמו שהציע זמן קצר לאחר מכן מועמד אחר: דייב פג, הבסיסט של להקת הפולק-רוק פיירפורט קונבנשן. פג התקבל ללהקה, אך השמחה הייתה קצרה. ב-17 בנובמבר 1979, ג'ון גלזקוק הלך לעולמו. הוא היה בן 28 בלבד במותו. הבשורה המרה תפסה את חברי הלהקה באמצע סיבוב הופעות בארצות הברית, וההלם היה מוחלט.

מותו של גלזקוק היה הקש ששבר את גב הגמל. האווירה בלהקה הפכה בלתי נסבלת. המתופף בארימור בארלו, שהיה שבור לרסיסים מאובדן חברו הטוב וזעם על מה שחווה כניכור מצד אנדרסון, הודיע על עזיבתו מיד בתום סיבוב ההופעות. הקלידן ג'ון אוון, שהתמודד עם דיכאון אישי, החל לשתות בכבדות. דייויד פאלמר התבטא במרירות על כך שאנדרסון יכול לפרק ולהרכיב את הלהקה כרצונו תחת אותו שם מותג. הסדקים הפכו לבקעים עמוקים. אנדרסון, שהרגיש מבודד ומותש, החליט שהגיע הזמן להקליט תקליט סולו. הוא גייס נגנים חדשים לפרויקט האישי שלו, ביניהם אשף הקלידים והכינור אדי ג'ובסון מלהקת UK ולהקת ROXY MUSIC, יחד עם המתופף האמריקאי מארק קראני, וכמובן השותף הנאמן מרטין באר. אך מה שהחל כתקליט סולו, הפך בסופו של דבר, בהחלטה של חברת התקליטים, לתקליט הבא של ג'ת'רו טול, A. הנגנים שאיתו הפכו להרכב החדש של הלהקה. חברת התקליטים CHRYSALIS RECORDS פשוט סירבה להוציא אלבום סולו מסחרי פחות, והתעקשה להדביק את המותג המוכר. כך גילו ג'ון אוון ודייויד פאלמר שהם כבר אינם חברים בלהקה דרך העיתונות המוזיקלית – סיום צורב ומכוער להרכב שיצר יחד כמה מיצירות הפאר הנצחיות של הרוק. כך הלהקה הפכה בן רגע לדלת מסתובבת... אבל בכל מקרה, מכיוון שהלהקה – ולא משנה מי ניגן בה – תמיד הייתה רק קבוצת תמיכה טכנית להוצאה לפועל של הרעיונות של איאן, אין פלא שכך זה נגמר.

כך, באופן כמעט סימבולי, התקליט שחזה סופה אקולוגית, שימש כשירת הברבור המרה-מתוקה של הרכב ענק, שהורכב ממוזיקאים אדירים שתמיד נתפסו כצלע התומכת של גאון אחד. שנות השבעים הסתיימו. עידן תם. וספינת הדגל של ג'ת'רו טול, כפי שהעולם הכיר ואהב אותה, שקעה תחת משקל הסערה שהיא עצמה חזתה. אבל גם ממרחק השנים, כשמניחים את המחט על הוויניל של STORMWATCH ושומעים את הרוחות המנשבות ואת הבס הרועם, ברור לחלוטין שמדובר באלבום נהדר, יצירה אמיצה ועוצרת נשימה שסגרה את העשור הגדול ביותר בתולדות המוזיקה בטריקת דלת מהדהדת.

האש, האסון והמחווה המרגשת של שכן מפורסם: הסיפור שמאחורי הטרגדיה של רוי אורביסון.

ב-14 בספטמבר בשנת 1968 נחתה טרגדיה איומה על הזמר רוי אורביסון, כשביתו, באזור הכפרי השקט של הנדרסונוויל שעל גדות אגם אולד היקורי הסמוך, נשרף ובו נלכדו שניים משלושת ילדיו. זהו סיפור מצמרר על ענק רוק עם קול שמיימי ומשקפי שמש שחורים שהסתירו כאב בלתי נתפס, שחייו נראו לעיתים כמו טרגדיה יוונית שמישהו למעלה פשוט שכח לעצור. כל הפרטים פה:

אורביסון היה ידוע בתחילת דרכו בעיקר כזמר ששר שירי בלדות. כשמאזינים לו בוויניל, עם מנעד קולי מטורף של שלוש אוקטבות שחודר ישר לתוך הקישקעס, קשה שלא להצטמרר מעוצמת הרגש שהוא שפך לכל חריץ וחריץ. אחת מהן הייתה IT'S OVER שכבשה לבבות רבים (ואף הדיחה את הביטלס מפסגת המצעד הבריטי בשיא הטירוף של שנת 1964!) בעוד ליבו שלו היה שבור מהידיעה שנחתה עליו, שאשתו קלודט פיתחה רומן עם חבר של המשפחה, קבלן הבניין שבנה את ביתם.

הוא התגרש ממנה ועל הבמה הצליח להדביק ולו לזמן קצר את ליבו השבור. כפי שמסופר באתר SONGFACTS, השיר נכתב יחד עם שותפו ביל דיס; הם ישבו יחד ופרטו בגיטרה כשאורביסון המיוסר פשוט שפך את נשמתו הפצועה. הטיפוס הקולי שלו בסיום השיר, לאותו צליל גבוה ובלתי אפשרי, נחשב עד היום לאחד מרגעי השיא המרגשים של עולם הפופ. לאן הולכים מפה? מה יהיה עם הילדים? מחשבות לא הפסיקו לנקר בו והקלטותיו מאותו זמן מסגירות את מצב רוחו. עם זאת, הוא סירב לשקף בפני העולם את דמות הקורבן.

רוי וקלודט הצליחו לאחות את השברים ולהשלים, כשהיא מעניקה לו את ההשראה לכתיבת שיר קצבי OH, PRETTY WOMAN. הסיפור מאחורי הלהיט הזה פשוט גאוני ומשעשע: רוי וביל דיס ישבו בביתו וניסו לכתוב חומרים חדשים, כשלפתע נכנסה קלודט והודיעה שהיא יוצאת העירה לקניות. רוי שאל אותה בדאגה אם יש לה מספיק כסף, ודיס זרק מיד בחיוך: "אישה יפה אף פעם לא צריכה כסף!". המשפט הזה הצית אצל רוי ניצוץ מיידי. ועד שקלודט חזרה עם הקניות – בתוך כארבעים דקות בלבד – השיר כולו כבר היה כתוב ומולחן, כולל אותו נהום וגרגור מפורסם שרוי אלתר באמצע ההקלטה כי לא ידע איך לגשר על המעבר המוזיקלי! השיר החושני הזה זיכה אותו במקום הראשון במצעדים ברחבי העולם ומכר מיליוני עותקים. השניים נישאו בשנית בדצמבר 1965, אבל האהבה שניצתה מחדש קיבלה תפנית איומה ב-6 ביוני 1966.

ביום זה רכבה קלודט בת ה-25 באופנוע לצד האופנוע בו רכב בעלה, בכבישים של טנסי ולא הרחק מהבית אותו הם בנו. לפתע הגיח נהג משאית מכיוון לא צפוי וקלודט המופתעת התנגשה בו. רוי חש מהר אליה אך נאלץ לראותה כשהיא נושמת את נשימותיה האחרונות בזרועותיו ומותירה אותו לבד עם שלושה ילדים קטנים ולב מרוסק. האסון הזה היכה בו בעוצמה מחרידה. האיש שאהב מכוניות מהירות ואופנועים בכל ליבו ראה את אהבת חייו נקטפת מול עיניו, ושקע באבל כבד שממנו התקשה להתאושש.

באותה תקופה חתם רוי אורביסון לחברת תקליטים גדולה יותר, MGM, שדרשה ממנו להקליט שירים לפי משקל, במטרה להרוויח כסף. החברה פיתתה אותו עם סכום עתק של מיליון דולר וחוזה להפקת סרטים בכיכובו – ניסיון מובהק לשחזר את הנוסחה המסחרית של אלביס פרסלי. אלא שהניסיון הקולנועי היחיד שהוליד החוזה הזה היה מערבון מוזיקלי מוזר וכושל למדי בשם THE FASTEST GUITAR ALIVE משנת 1967, שבו אורביסון גילם מרגל עם גיטרה שיורה כדורים. מחזה משעשע והזוי שרחוק שנות אור מהגאונות המוזיקלית האמיתית שלו. לא פעם הוא מצא את עצמו חוזר מסיבוב הופעות ועל כתפיו הדרישה לספק שירים חדשים. אורביסון: "בתחילה הציגה לי החברה הזו מצג של גנים ושושנים ופיתתה אותי עם המון כסף, אבל המעבר לא היה כזה חלק. השירים שהקלטתי אז היו בסדר אך לא משמעותיים. הייתי חייב להקליט המון שירים לצד בעיות אישיות שהיו לי אז". מה היו הבעיות?

ובכן, בספטמבר 1968 שהה אורביסון באנגליה והצליח לרגש שם את הקהל, כפי שנראה מדיווח על אחת מהופעותיו באולם תיאטרון בבירמינגהם, ששלפתי מעיתון, שיצא ב-10 בספטמבר 1968: "כמה טוב לראות כוכב בדמותו של רוי אורביסון, ממלא את המקום לגמרי. בעולם הפופ יש לו מקום מיוחד. הוא אחד הבודדים שהקהל מגיע במטרה ברורה להקשיב לו ולא לרקוד במעברים. הוא מצליח לרגש אנשים". לאחר בדיקת הסאונד ב-14 בספטמבר, כשהקהל נכנס, אורביסון ישב בחדר ההלבשה שלו ושוחח עם הבסיסט שלו, טרי ווידלייק. הוא פתח את ארנקו והציג תמונות של בניו הצעירים ואז הוא הראה לווידלייק תמונות של ביתו, עם קירות הזכוכית שלו, מפלים, ואח אבן מפוארת. "אם תפרוץ שריפה בבית הזה", אמר הבסיסט המתפעל, "כמויות המים שם יכבו אותה במהרה". "אל תדאג", השיב לו אורביסון. "הבית שלי חסין מאש". איזה משפט מצמרר ומקפיא דם כשחושבים עליו בדיעבד.

בינתיים אורבי לי ונאדין, הסבא והסבתא, היו בקומה הראשית בבית ההוא, צופים בטלוויזיה, בזמן שהבנים שיחקו למטה במרתף. לפתע ווזלי הופיע, ואמר בהתרגשות לאורבי לי, "חם! חם!"... אורבי לי ירד למטה. כשהוא פתח את דלת חדר השינה, החדר התמלא עם עשן. הבית במהרה התמלא בעשן. אורבי לי צעק לנאדין מבעד לעשן, "כדאי לנו לצאת מיד החוצה!"... אבל עד שהם הגיעו לדלת הכניסה ואורבי לי ניסה לפתוח אותה, השריפה יצרה ואקום כזה שהדלת לא זזה. נאדין הייתה לצידו, מחזיקה את ווזלי על מותנה ביד אחת ונאחזת בבעלה עם השניה. אורבי לי ניסה שוב לפתוח את הדלת, אבל היא עדיין לא זזה.

הוא נתן את כל כוחו והדלת נפתחה כמה סנטימטרים. הצליל הנורא שנשמע היה, כפי שתיאר זאת אורבי לי מאוחר יותר, "קולני ואכזרי כמו מנוע של מטוס סילון". לפתע הדלת נפתחה ושאבה את אורבי לי, נאדין ואת ווזלי החוצה עם כוח כה גדול שהם ממש עפו ונחתו בחצר במרחק של כעשרים מטרים מהדלת. שני האחים הגדולים, רוי דוואן בן ה-10 ואת טוני בן ה-6, בינתיים נקרעו מהם ונשאבו חזרה לתוך הבית, נבלעים בלהבות. אורבי לי לא הצליח לחזור פנימה כדי להציל את הנכדים שהוא אהב כל כך. בהמשך יסתבר ששני אלו שיחקו בגפרורים ובפחית תרסיס.

לפתע נשמע פיצוץ אדיר שזעזע את יסודות הבית. הסבא סובב את ראשו לאחור והבין ששני נכדיו נלכדו בפנים. רוי אורביסון שהה בחדרו במלון באנגליה כשלפתע שמע נקישות על דלת חדר מספר 242. כשפתח אותה, הוא גילה מולו את מנהל ההופעות שלו ולצדו צוות רפואי. מה ששמע לאחר מכן גרם לו להתעלף.

הבית הגדול של אורביסון, בו היה גם מוסך שאיכלס שבע מכוניות יקרות שלו (זה היה אחד מתחביביו) עלה כולו בלהבות. רק הארובה נותרה במקומה. וכאן התגלתה אחת המחווות האציליות והמרגשות ביותר בהיסטוריה של המוזיקה: שכנו הקרוב וחברו הטוב של רוי, ענק הקאנטרי ג'וני קאש, רכש את השטח ההרוס כדי שאיש לעולם לא יוכל לחלל את המקום או לבנות עליו שוב. קאש גילח את שאריות המבנה ונטע במקום בוסתן עצי פרי וגן פורח שהוקדש כולו לזכרם של שני הילדים הקטנים.

אורביסון השבור נטש את הבית ואת האזור לנצח ולא שב לשם עוד. הוא המשיך להופיע, מצא אהבה חדשה וזכה לקאמבק המפואר שלו בשנות השמונים – תחילה עם חבריו בוב דילן, ג'ורג' האריסון, טום פטי וג'ף לין בסופרגרופ המופלא TRAVELING WILBURYS (עם הלהיט הנפלא HANDLE WITH CARE), ובהמשך עם אלבום סולו בשם MYSTERY GIRL והשיר המרטיט YOU GOT IT. רוי אורביסון אמנם הלך לעולמו מהתקף לב זמן קצר לאחר מכן, בדצמבר 1988, אך הוא ייזכר לעד כקול העמוק והמיוסר יותר של הרוק – איש שחווה את התהומות האפלים ביותר של החיים, אבל השאיר לנו שירים שהם יופי טהור.

גם זה קרה ב-14 בספטמבר בעולם הרוק והפופ של אז. קבלו מסע מטלטל ברכבת הרים של צלילים, תהילה וטרגדיה.

המסע שלנו מתחיל בבריטניה של שנת 1963, בעיצומה של סערה מוזיקלית שכונתה "ביטלמאניה". ארבעת המופלאים מליברפול, הביטלס, שיחררו את הסינגל SHE LOVES YOU והממלכה המאוחדת פשוט יצאה מדעתה. ג'ון לנון ופול מקרטני כתבו אותו בחדר מלון צפוף בניוקאסל על גבי שתי מיטות סמוכות. כשאביו של פול, ג'ים, שמע אותם מנגנים את הסקיצה בפעם הראשונה, הוא פלט בייאוש בריטי טיפוסי: "בנים, יש מספיק אמריקניזציה מסביב, למה שלא תשירו יס יס יס?". המזל הגדול של עולם המוזיקה הוא שהם העדיפו לצפצף על העצה.

קריאות ה-"יה יה יה" האופטימיות הפכו להמנון של דור שלם, והתקליטון הקטן הזה שבר את כל שיאי המכירות והפך לנמכר ביותר בתולדות בריטניה עד אז. זה היה שיא שנראה היה שלעולם לא יישבר, אך באופן אירוני, מי ששבר אותו לבסוף היה אחד מהם. 14 שנים מאוחר יותר, בשנת 1977, פול מקרטני, יחד עם שותפו דני ליין בלהקת WINGS, הוציא את MULL OF KINTYRE, בלדה סקוטית עם חמת חלילים, שהפכה להמנון ענק ובלתי צפוי וכבשה את הפסגה. מקרטני כתב את השיר כמחווה לחצי האי הציורי והמבודד בסקוטלנד שבו מצא מקלט ושקט נפשי מהמשבר הנפשי שליווה את פירוק הביטלס. פול צירף להקלטה את תזמורת חמת החלילים המקומית של קמפבלטאון, והבלדה הזו עשתה את הבלתי ייאמן: היא הפכה לסינגל הראשון בתולדות בריטניה שמכר מעל שני מיליון עותקים, ובכך מחק מקרטני את השיא המיתולוגי של להקת האם שלו.

קפיצה קדימה מ-1963 לשנת 1969, לונדון המבעבעת הייתה זירה לשני אירועים מקבילים, שנראו לא קשורים בזמנו, אך בדיעבד היוו רגע קוסמי של הצטלבות דרכים. במועדון ה-LYCEUM BALLROOM, להקה צעירה בשם FLAMING YOUTH ערכה את הופעת הבכורה שלה. מאחורי התופים ישב בחור אנרגטי בן 18, פיל קולינס, שהיה נרגש לקדם את תקליט הקונספט השאפתני של הלהקה, ARK 2, שעסק בפינוי כדור הארץ הבוער. האלבום התרסק מסחרית, אבל עבודת התופים הדינמית של הצעיר המוכשר כבר רמזה על העתיד. באותו ערב ממש, במקום צנוע הרבה יותר, חברי להקת ג'נסיס קיימו את הופעתם הראשונה אי פעם, בביתו של המורה לשעבר של שלושה מהם: הזמר פיטר גבריאל, הפסנתרן טוני באנקס והבסיסט מייקל ראת'רפורד. איש מהנוכחים בשני האירועים לא יכול היה לתאר לעצמו שדרכיהם של קולינס וחברי ג'נסיס יצטלבו בעתיד, ויובילו לאחד משיתופי הפעולה המפוארים והמצליחים ביותר בתולדות הרוק המתקדם.

בעוד פרק אחד נפתח, אחר היה על סף סיום. בשנת 1967, להקת הרולינג סטונס נפרדה סופית ממנהלה הכריזמטי והאיש שבנה את תדמית "הילדים הרעים" שלהם, אנדרו לוג אולדהם. הפרידה התבשלה במשך זמן רב. חברי הלהקה חשו שהם התבגרו ורצו לקחת את המושכות לידיהם, אך משכו את הקשר עד שאולדהם הבין את הרמז והמשיך הלאה. אולדהם, שהיה מותש מההסתבכויות המשפטיות ופרשיות הסמים של הלהקה, נטש למעשה באמצע ההקלטות הכאוטיות של האלבום הפסיכדלי THEIR SATANIC MAJESTIES REQUEST, כשהוא מתוסכל מחוסר המשמעת והג'אמים האינסופיים באולפן.

עשרים שנה בדיוק לאחר מכן, בשנת 1987, הדרמה של הסטונס הגיעה לשיא חדש. היחסים בין מיק ג'אגר לקית' ריצ'רדס היו קפואים לחלוטין, והם בקושי דיברו זה עם זה. על רקע זה, הוציא ג'אגר את תקליט הסולו השני שלו, PRIMITIVE COOL. התקליט, בו התארחו שמות כמו ג'ף בק, היה ניסיון של ג'אגר לבחון את עצמאותו האמנותית ולהתמודד עם נושאים כמו תהילה והאקלים הפוליטי של עידן תאצ'ר. למרות שהמכירות היו צנועות והביקורות פושרות, התקליט נותר עדות מרתקת לרצונו של ג'אגר לפרוץ את הגבולות המוכרים של הלהקה שלו, בתקופה של קרע עמוק. ריצ'רדס רתח מזעם על הבגידה לכאורה בלהקה, ונקם כעבור שנה עם אלבום סולו משלו, TALK IS CHEAP, שבו עקץ את ג'אגר בחריפות שרק שותף ותיק ופגוע יודע לייצר.

שנת 1987 הייתה פורייה גם עבור ענקי הפרוג בעבר (ואנשי הפופ בהווה), להקת יס. הם הוציאו תקליטון עם השיר הקליט LOVE WILL FIND A WAY מתוך האלבום BIG GENERATOR. במקור, הגיטריסט טרבור רבין כתב את השיר בכלל עבור הזמרת סטיבי ניקס, אך לאחר שהמתופף אלן ווייט שמע את הדמו, הוא התעקש שהשיר חייב להיות של יס. רבין עצמו סיפר שנהנה מאוד מהשיר, אך גם היה מודע לכך שמעריצים ותיקים רבים של הלהקה עלולים לחוש שהצליל המסחרי והנגיש שלו מתרחק מדי מהמורשת המורכבת של הלהקה. רבין חיבר את השיר במקור בחופשה בפורטו ריקו על גיטרה אקוסטית, וכשג'ון אנדרסון הוסיף את השירה האוורירית שלו, השיר הפך ללהיט.

באותו תאריך בדיוק בשנת 1974, אריק קלפטון הגיע לראשונה למקום הראשון במצעד האמריקאי עם גרסת הכיסוי שלו ל-I SHOT THE SHERIFF של בוב מארלי, מתוך האלבום 461 OCEAN BOULEVARD. קלפטון חשש מאוד להוציא את השיר כסינגל, כיוון שהרגיש שבתור מוזיקאי בלוז בריטי אין לו זכות לגעת ברגאיי והוא עלול לבזות את המקור. חברי הלהקה לחצו עליו לשחרר אותו, והתוצאה לא רק הצילה את הקריירה של קלפטון, אלא פתחה את דלתות המיינסטרים העולמי עבור מארלי ותנועת הרגאיי כולה.

אך לא הכל היה נוצץ וזוהר. ההיסטוריה של הרוק רצופה גם בסיפורים עצובים. ביום זה היה אמור הגיטריסט פול קוסוף לחגוג את יום הולדתו. הגיטריסט המוכשר של להקת FREE, שנודע בסגנון הנגינה הייחודי והמלא נשמה שלו, מת בשנת 1976 והוא בן 25 בלבד. הוויברטו המרגש שחילץ מגיטרת הלס פול שלו קיבל הערצה גם מקלפטון. גם הגיטריסט סטיב גיינס מלהקת לינירד סקינירד נולד ביום זה. הוא נספה בתאונת המטוס הטרגית של הלהקה בשנת 1977, בגיל 28. באופן מצמרר, גיינס הצטרף ללהקה כמחליפו של הגיטריסט אד קינג, שגם הוא חגג יום הולדת באותו תאריך ממש. קינג עצמו (שחתום בין היתר על ריף הפתיחה והספירה האלמותית בשיר SWEET HOME ALABAMA) הלך לעולמו בשנת 2018. ואי אפשר שלא להזכיר את איימי וויינהאוס, הקול החד פעמי שנולד בשנת 1983. היא הייתה אמורה לחגוג יום הולדת, אך במקום זאת, היא הצטרפה באופן טרגי למועדון ה-27 הידוע לשמצה, והותירה אחריה צלילים נפלאים ועמם כאב אדיר.

הקולנוע והרוק תמיד ניהלו רומן סוער. בשנת 1972, כוכב הגלאם רוק מארק בולאן ולהקתו טי רקס פרצו למסכי הקולנוע עם הסרט BORN TO BOOGIE, בבימויו של לא אחר מאשר רינגו סטאר. הסרט היה חגיגה ויזואלית ששילבה קטעי הופעה חיה בשיא תקופת ה"טי-רקסטזי" עם סצנות סוריאליסטיות שצולמו במקומות שונים. למרות סצנות בלתי נשכחות, כמו ביצוע ספונטני לשיר TUTTI FRUTTI עם אלטון ג'ון בפסנתר ורינגו על התופים, הביקורות היו קטלניות. מגזין NME כינה אותו "סרט רע ביותר, זוועתי, זול, יומרני, נרקיסיסטי ורועש". בולאן ניסה להסביר שמדובר באלמנטים סוריאליסטיים, אך רבים ראו בכך חיקוי מביך לסרטיו של פליני.

כמה שנים מאוחר יותר, בשנת 1979, יצא לאקרנים הסרט QUADROPHENIA, המבוסס על אופרת הרוק המופתית של להקת המי משנת 1973. הסרט הפך לקלאסיקת קאלט והצית מחדש את תרבות ה"מודס" בבריטניה (ואף הציג את סטינג בהופעה בלתי נשכחת בתור המנהיג של החבורה). ואם כבר מדברים על המי, בשנת 1968 דיווח מגזין הרולינג סטון שפיט טאונסנד עובד על אופרת רוק חדשה, שבמרכזה ילד עיוור, חירש ואילם. העולם עוד לא ידע, אבל לילד הזה עמדו לקרוא טומי ולאלבום הכפול עמדו לקרוא TOMMY.

משם נעבור אל ניו יורק של שנות התשעים, שם דייויד בואי התייעץ עם הקהל שלו בהופעה האם לקרוא לאלבום הבא שלו EARTHLING או EARTHLINGS (הקהל בחר באפשרות הראשונה). האירוע התרחש באולם ROSELAND BALLROOM כשבואי נהנה לחבר את מעריציו ליצירתו האלקטרונית החדשה עוד לפני שהודפסה על גבי התקליטורים.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.