רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-14 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-14 בספטמבר (14.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "הקריירה שלי תהיה קצרה מאד. בטח היא תימשך עוד שנה וחצי וזהו. אני רוצה לפרוש כל עוד אני בשיאי ומשם איעלם אל השכחה. יש לי המון התחייבויות לשנה הקרובה, אבל כשאסיים אותן - השלישייה שלי (עם המתופף נייג'ל אולסון והבסיסט די מאריי) תתפרק. זה לא שחצני מצדי להצהיר שאפרוש בשיאי, כי אני רואה אמנים רבים שלא עוצרים בזמן. יש לנו עוד שני סיבובי הופעות בארה"ב השנה. לא יהיה עוד סיבוב לאחר מכן" (אלטון ג'ון, ברקורד מירור, שנת 1971)

השירים מעליית הגג: כשבילי ג'ואל החליט להוריד אבק מהעבר ולחשמל את ההווה. ב-14 בספטמבר בשנת 1981 יצא תקליט הופעה ראשון לבילי ג'ואל ושמו SONGS IN THE ATTIC. לא, הוא לא הורכב מלהיטיו הידועים כי אם מביצועים חיים עם שירים מהקטלוג המוקדם שלו.

בעיצומה של תקופת השיא בקריירה שלו, כשמאחוריו שרשרת להיטי ענק ותקליטי פלטינה, החליט המוזיקאי והיוצר בילי ג'ואל לעשות את הבלתי צפוי. במקום להמשיך ולרכוב על גל ההצלחה עם חומרים חדשים, הוא לקח פנייה חדה אל העבר. ב-14 בספטמבר 1981, הונח על מדפי החנויות תקליט הופעה חי ראשון שלו, שנשא את השם המעורר סקרנות SONGS IN THE ATTIC. הקהל, שציפה אולי לקבל ביצועים חיים ללהיטים כמו JUST THE WAY YOU ARE או IT'S STILL ROCK AND ROLL TO ME, גילה להפתעתו תקליט שהורכב כולו משירים שנכתבו והוקלטו הרבה לפני שג'ואל הפך לשם דבר עולמי.

ההחלטה להוציא לאור אוסף שירים בביצועים חיים דווקא מהפרקים המוקדמים והפחות מוכרים שלו, מתוך ארבעת תקליטיו הראשונים, נבעה מצורך עמוק של ג'ואל לעשות צדק היסטורי עם יצירותיו. הוא הרגיש ששירים רבים וטובים מהתקופה ההיא פשוט לא זכו להפקה הראויה או לחשיפה מספקת בזמן אמת. הרעיון היה להציג אותם לקהל החדש והעצום שלו, כשהם מבוצעים במלוא העוצמה והבשלות של להקת הליווי המהודקת שלו, שהייתה אז בשיא כוחה. בדיעבד, זה היה מהלך מבריק.

עבור המעריצים הוותיקים, התקליט הזה היה לא פחות ממתנה משמיים. סוף סוף הם יכלו לשמוע גרסאות ראויות לשירים כמו SHE'S GOT A WAY או EVERYBODY LOVES YOU NOW. עד לאותו רגע, הדרך היחידה להאזין להם הייתה דרך תקליט הבכורה שלו, COLD SPRING HARBOR משנת 1971. התקליט ההוא היה קשה מאוד להשגה, ומי שכבר הצליח למצוא עותק, נתקל באחת הפאשלות הטכניות המביכות בתולדות הפופ: עקב טעות חמורה במאסטרינג, התקליט כולו נוגן במהירות גבוהה מדי, מה שגרם לקולו של ג'ואל להישמע דקיק וגבוה באופן קומי, כמעט כמו קולו של אלווין מהצ'יפמאנקס.

ג'ואל עצמו הסביר את המניע מאחורי הפרויקט בכנות האופיינית לו. הוא סיפר שאהב את השירים המוקדמים, אך חש שההקלטות המקוריות באולפן היו חסרות את השמחה, הכיף והאנרגיה שהשירים קיבלו על הבמה מול קהל. "הצליל החי איתם היה הדבר שניסיתי להשיג גם כשהקלטתי אותם באולפן, אך פשוט לא ידעתי כיצד לעשות זאת אז", אמר. הוא הדגיש את החשיבות של התאמת השיר לאווירת המקום. חלק מהשירים בתקליט הוקלטו באצטדיונים אדירים מול עשרות אלפי אנשים, בעוד אחרים הוקלטו במועדוני הופעות אינטימיים מול כמה מאות צופים. השיר האפי MIAMI 2017 לדבריו, דרש את העוצמה של אצטדיון, בעוד שיר ציני ובועט כמו EVERYBODY LOVES YOU NOW נשמע מדויק ונכון הרבה יותר באווירה המיוזעת של מועדון קטן.

ולמה הלהיט PIANO MAN נעדר מהתקליט? ג'ואל הסביר שפשוט לא היה שינוי משמעותי בין גרסת האולפן המקורית לביצוע החי על הבמה. לעומת זאת, שיר כמו CAPTAIN JACK, שהפך להמנון בהופעות, קיבל כוח ועוצמה מחשמלת במיוחד כשנוגן מול הקהל הביתי והתומך בפילדלפיה, ושם בדיוק הוא הוקלט.

מגזין המוזיקה רולינג סטון לא נשאר אדיש למהלך, ובביקורת שפורסמה אז נכתב: "בדיוק כפי שבוב סיגר הצליח להפיח חיים חדשים ורעננות לוהטת ברפרטואר הוותיק שלו עם תקליט ההופעה LIVE BULLET, כך בילי ג'ואל מאיר באור חדש ומושך כמה פנינים מאובקות מהעבר שלו". המבקר ציין שההפקות המוקדמות של ג'ואל סבלו מתקלות ושהתקליט החדש הוא למעשה "עריכה קפדנית של ימיו המחורבנים", והוסיף שג'ואל מבצע את השירים במרץ רב.

אותו מרץ, על פי המבקר, הוא שהרים את התקליט מעל לעוד מוצר פופ-רוק מסחרי. "במיטבו", נכתב, "בילי ג'ואל הוא כותב שירים מצוין, שכועס כל כך על החרדה הפרברית שלו עד שהוא מסתער בחוסר סבלנות ממכונת הכתיבה אל הפסנתר... הוא גדל ללעוג ובו זמנית להעריץ את החלום של מעמד הביניים, והפך את שירי הרדיו שלו לחיבור מסודר בין בארי מנילו לפול מקרטני". הביקורת היללה את הבלדות שלו, אך גם ציינה שהחומרים הקצביים שלו מתובלים לעיתים ב"ארס שמדיף ריח של שתן וטעמו כמו חומץ". המבקר כינה את ג'ואל "חריג אמיתי ברוק'נ'רול" ואף הזכיר את החיקויים המשעשעים שנהג לעשות בהופעותיו לליאון ראסל, אלטון ג'ון וברוס ספרינגסטין. "העבר הזה שקם לתחייה אומר הרבה על עתידו של בילי ג'ואל", סיכם המבקר, "הוא לא ישתנה כדי לנסות ולרצות אותנו. נצטרך לקחת אותו או לעזוב אותו, בדיוק כפי שהוא".

גם בהערות שצורפו לעטיפת התקליט, המשיך ג'ואל להסביר את בחירותיו, וציין למשל שהשיר NEW YORK STATE OF MIND נשמע כמעט זהה בהופעה חיה ובהקלטת אולפן, ולכן לא היה טעם לכלול אותו. התוצאה הסופית הייתה תמונת מצב קולית מספקת ומסמך מרתק של מוזיקאי ולהקתו בשיא יכולתם הבימתית. זמן קצר לפני יציאת התקליט, גם הקהל הישראלי זכה לטעום מהאנרגיה המתפרצת הזו, כשהאמן ונגניו הופיעו כאן וזכו להצלחה גדולה.

המעורבות של ג'ואל בפרויקט הייתה טוטאלית. הוא הגה את שם התקליט ואת הקונספט של העטיפה, במיוחד את התמונה האייקונית של פנס המאיר על תווים המונחים על פסנתר מאובק בעליית גג. העטיפה הפנימית כללה תמונות ישנות מימי ילדותו ונערותו. זו הייתה חבילה מהודקת ומתוכננת היטב, שהציגה אמן בוגר המביט אחורה בגאווה, לא כדי להתגעגע, אלא כדי להראות לכולם את הדרך שעשה, ואת היסודות המוצקים שעליהם בנה את האימפריה המוזיקלית שלו. גם היום, התקליט הזה נשמע רענן, חי ובועט.

הבירדס ממריאים מחדש: הסיפור המלא מאחורי התקליט הכפול והלא צפוי. ב-14 בספטמבר בשנת 1970 יצא בארה"ב האלבום הכפול והנהדר הזה של להקת הבירדס הנחשבת. והפעם כוללת הטיסה הזו גם 16 דקות מטריפות של EIGHT MILES HIGH בהופעה. אז מוכנים לטוס?

הדקו חגורות, כי אנחנו חוזרים בזמן. ב-14 בספטמבר 1970, כשבאוויר עוד ריחפו אדי פסטיבל וודסטוק והרוק'נ'רול חיפש את דרכו החדשה, הנחיתה להקת הבירדס בארצות הברית אלבום כפול ויוצא דופן שעתיד היה לסמן את אחד הפרקים המרתקים בתולדותיה. המוצר, שנמכר במחיר נמוך במיוחד כדי לפתות את הקהל, היה הצהרה ברורה: הציפורים המפורסמות לא רק שלא נחתו, הן תפסו גובה חדש, מורכב ועוצמתי מתמיד.

לאחר התקליט הקודם, חש מנהיג הלהקה רוג'ר מגווין, השריד האחרון מההרכב המקורי המהולל, שהגיע הזמן להפסיק לנסות ולשחזר את קסמי העבר. ההרמוניות הקוליות המופלאות שיצר עם דייויד קרוסבי וכריס הילמן היו נחלת העבר, והלהקה הנוכחית, שכללה את הגיטריסט הפנומנלי קלארנס ווייט, הבסיסט סקיפ באטין והמתופף ג'ין פארסונס, פיתחה זהות מגובשת ומהודקת משלה, במיוחד על הבמה. מגווין הבין שבידיו מכונת הופעות משומנת היטב והחליט שהגיע הזמן לנוע קדימה.

מי שזיהה את הפוטנציאל הגלום היה המפיק הוותיק טרי מלצ'ר, שהפיק את להיטי הענק הראשונים של הלהקה. מלצ'ר חזר לעבוד עם הבירדס והגה רעיון שאפתני: אלבום כפול, כאשר צד אחד שלו יוקדש כולו לחוויה החיה והחשמלית של הלהקה. הוא רצה לתעד את הווירטואוזיות של הנגנים ולהציג לקהל הרחב עיבודים חדשים ונועזים לקלאסיקות המוכרות. למשימת הקלטת ההופעה, גויס מפיק נוסף שהכיר את הלהקה היטב מימיה הראשונים, ג'ים דיקסון. "ג'ים היה הבחירה המושלמת למשימה", סיפר מגווין, "הוא ידע היטב את האלמנטים שלנו וכיצד להביאם לידי ביטוי בהקלטה".

הלהקה נחתה בניו יורק לצמד הופעות, האחת ב-FELT FORUM והשנייה בקווינס קולג'. מגווין עלה לבמה כשקולו צרוד ועייף, תוצאה של סיבוב הופעות אינטנסיבי בתנאים לא תמיד מפנקים. אך באופן פלאי, הצרידות הזו רק הוסיפה נופך של דחיפות ואותנטיות לביצועים. התוצאה הסופית הייתה לא פחות ממדהימה. גולת הכותרת הייתה גרסה מסמרת בת 16 דקות לקלאסיקה הפסיכדלית EIGHT MILES HIGH, שהפכה למסע מוזיקלי מהפנט בסגנון הלהקות הגדולות של התקופה, וכללה דו-קרב גיטרות מרהיב בין הריקיםבייקר של מגווין לטלסטקר המיוחדת של קלארנס ווייט.

אם צד ההופעה הציג להקה בשיא כוחה, הצד השני, תקליט האולפן, חשף פנים חדשות ודמוקרטיות. לראשונה בתולדותיה, הבירדס התנהלה כקולקטיב שוויוני, כאשר כל אחד מארבעת החברים תורם שירים ומשתתף בשירה המובילה. התוצאה הייתה תקליט מגוון להפליא, שדילג באלגנטיות בין סגנונות. הוא נע מהרוק הכבד והג'אזי שריפד את הצליל הכללי, דרך קטעי קאנטרי-רוק מתוחכמים ועד לבלדות נוגעות ללב. הבירדס הפנו את גחונם מסאונד הקאנטרי הטהור שאפיין את תקליטיהם הקודמים ואימצו כיוונים נועזים יותר.

ומה לגבי שם התקליט? כאן הסיפור מקבל תפנית קומית. "לא ידעתי כיצד לקרוא לו", הודה מגווין, "וחברת התקליטים כבר לחצה עליי כי רצתה להדפיס את העטיפה". מתברר שמישהו במשרד הציץ ברשימות של המפיק מלצ'ר וראה שבמקום המיועד לשם התקליט הוא כתב UNTITLED, בתוך סוגריים. מבלי לשאול איש, אנשי חברת התקליטים פשוט לקחו את המילה הזו והדפיסו אותה על העטיפה. כך, באקראי לחלוטין, נולד שם התקליט.

את העטיפה המיוחדת עיטר טקסט שכתב דרק טיילור, איש יחסי הציבור המהולל שזה עתה חזר לארצות הברית לאחר שעבד בצמוד לביטלס במשרדי חברת אפל שלהם. טיילור תיאר את החוויה במילים מדויקות: "זה לא מאותם תקליטי קונספט שצועקים את הקונספט שבהם החוצה. מגווין אמר פעם שהתקליטים של הבירדס הם כמו מגזינים חשמליים. גם הפעם זה כך, אך הפעם המגזין הזה כולל יותר תמונות".

הביקורות בזמן אמת אימצו את היצירה בחום. במגזין NME נכתב: "תמיד מצאתי בתקליטי הבירדס את הדרך הנהדרת לפתוח יום חדש. אין דרך טובה מזו". במלודי מייקר הרחיבו וקבעו: "מעט להקות מצליחות במוזיקה שהן יוצרות לעורר געגועי נוסטלגיה. הבירדס היא אחת שכזו, שעושה זאת תוך כדי שמירה על מוזיקה עדכנית. התקליט הזה הוא טוב שלה עד כה". ואכן, האלבום הכפול הזה לא היה רק עוד תחנה בקריירה של הבירדס, הוא היה יעד בפני עצמו, טיסה מוזיקלית שהוכיחה שלהקה ותיקה עדיין יכולה להמציא את עצמה מחדש, להפתיע, ולטוס גבוה מתמיד.

סערה מושלמת: התקליט שפירק את ג'ת'רו טול. ב-14 בספטמבר בשנת 1979 יצא התקליט STORMWATCH, של להקת ג'ת'רו טול, שסימן את הסוף עבור הרכב כמה מחברי אותו הרכב.

ב-14 בספטמבר 1979, על סף עשור חדש ומבטיח, שחררה להקת ג'ת'רו טול את מה שיהפוך לאחד התקליטים הטעונים והמשמעותיים ביותר בתולדותיה, STORMWATCH. על פניו, היה זה עוד פרק בשרשרת ההצלחות של הלהקה, אך מתחת לפני השטח, מאחורי התווים והמילים, התחוללה סערה אמיתית שהובילה לסופו של ההרכב הקלאסי והאהוב שלה. זהו סיפור על יצירה אפוקליפטית שהפכה לנבואה שהגשימה את עצמה, ועל מנהיג אחד שנאלץ להפליג אל הלא נודע ולהשאיר כמה מלחים מאחור.

הרוח החיה וקברניט הספינה, איאן אנדרסון, הבין היטב שהרוחות משתנות. שנות השבעים, עשור הזהב של הרוק המתקדם, גססו, וסגנונות חדשים כמו הפאנק והגל החדש החלו להרים ראש. אנדרסון ידע שכדי לצלוח את המעבר אל שנות השמונים, הלהקה חייבת שינוי. הרעיון לתקליט החדש נולד מתוך תחושת דחיפות זו, והתגבש לכדי יצירת קונספט קודרת וזועמת. הנושא המרכזי היה סוף העולם כפי שאנו מכירים אותו: כדור הארץ מתרוקן ממשאביו, האנושות צועדת בעיניים פקוחות לעבר עידן חשוך חדש, והכאוס משתלט על הכל.

האווירה הזו קיבלה ביטוי ויזואלי מושלם על עטיפת התקליט. בחזית ניצב אנדרסון, חדור מטרה, צופה במשקפת אל האופק הסוער. מאחור, בתמונה מצמררת, נראה דוב קוטב ענק, סמל לטבע הנכחד שקם על מכליו, מתכונן להשמיד במכה אחת בית זיקוק מזהם. המסר היה ברור: הטבע משיב מלחמה. אך האם גם המוזיקה שיקפה את הזעם הזה? התשובה הייתה כן, ובגדול. המעריצים שציפו להמשך ישיר לקו הפולק-רוק החמים והפסטורלי של התקליטים הקודמים, SONGS FROM THE WOOD ו-HEAVY HORSES, הופתעו לגלות צליל אחר לחלוטין. החלילים העליזים והמנדולינות פינו את מקומם לטובת צליל רוק כבד יותר, כמעט מתכתי לעיתים, עם דגש על סינטיסייזרים קרים ומנוכרים. האלמנטים העממיים נעלמו כמעט לחלוטין, והוחלפו באנרגיות חשמליות ובתחושת דחיפות אפלה.

באופן אירוני, הסדקים הראשונים בחומת הלהקה הופיעו עוד לפני שהוקלט ולו תו אחד מהתקליט, וכל זאת בגלל פרויקט שאפתני שהתרסק ברעש גדול. אחיו של איאן, רובין אנדרסון, שהיה ממנהלי להקת הבלט הסקוטית, שכנע אותו להלחין יצירה מיוחדת בשם THE WATER’S EDGE, לכבוד חגיגות העשור של הלהקה וחנוכת התיאטרון החדש שלה בגלאזגו. אנדרסון, שמעולם לא פחד מאתגרים, גייס לעזרתו את חברו ללהקה, הקלידן והמתזמר דייויד פאלמר.

אלא שכאן החלה שרשרת של תקלות קומיות-טראגיות. להקת ג'ת'רו טול הייתה בעיצומו של סיבוב הופעות, מה שהותיר אפס זמן לחזרות. אנדרסון ופאלמר, שדמיינו תזמורת סימפונית מלאה, גילו לתדהמתם שהבור בתזמורת של התיאטרון החדש קטן מכדי להכיל הרכב כזה. הזמן שהוקצב לחזרות עם הנגנים הזמינים היה עלבון של ממש – חצי יום בלבד. אנדרסון, פרפקציוניסט ידוע, הראה את מורת רוחו מול הנגנים שהתקשו לבצע את המוזיקה המורכבת שכתב. המופע, שעלה לבמה ב-7 במרץ 1979, הוכתר כאסון מהדהד. כדי להוסיף חטא על פשע, שמותיהם של פאלמר ושל גיטריסט הלהקה, מרטין באר, שהשתתפו בפרויקט, הושמטו מהקרדיטים, ואנדרסון נאלץ להתנצל בפניהם באופן אישי. האצבע לאסון הופנתה כלפי הכוריאוגרף, רוברט נורת', מעצב התלבושות, פיטר פריימר והתאורן, דייויד הרסיי, והכישלון הצורב הותיר טעם מר בפיו של אנדרסון, שהחליט לטאטא את המפלה הצידה ולהתמקד בכל הכוח בתקליט הבא.

כשהלהקה התכנסה באולפן, איש מהם לא שיער שאלו יהיו ימיהם המשותפים האחרונים. הדרמה האמיתית החלה כאשר מצבו הבריאותי של הבסיסט המוכשר, ג'ון גלזקוק, החל להידרדר באופן דרמטי. גלזקוק סבל מבעיית לב מולדת, וזיהום חמור שהתפתח משן שבורה התפשט למחזור הדם שלו והחמיר את מצבו. הוא נאלץ לפרוש זמנית מהלהקה, אך גם לאחר שובו, סיבוב הופעות אינטנסיבי בארצות הברית גבה ממנו מחיר כבד. הסימן הראשון למצוקה היה חוסר תחושה באצבעותיו, סיוט עבור כל נגן.

עם חזרתם לאנגליה, התברר כי גלזקוק לא יוכל להמשיך. הוא הספיק להקליט בסך הכל בשלושה קטעים בתקליט, לפני שנאלץ לפרוש סופית. באקט של מנהיגות קשוחה, נטל אנדרסון את גיטרת הבס לידיו. הוא פנה לבסיסט המקורי של הלהקה, ג'פרי האמונד-האמונד, בבקשה שיחזור למלא את החלל, אך זה סירב בנימוס. כדי לשמר את הצליל הייחודי של גלזקוק, אנדרסון הקפיד לנגן באותו דגם של גיטרת בס שבה ניגן חברו החולה, פנדר פרסיז'ן. האווירה באולפן, שהיה ממוקם בביתו של אנדרסון, הפכה קודרת וטעונה, והנושאים הימיים והאקולוגיים של התקליט קיבלו משמעות מצמררת.

לימים סיפר אנדרסון על הרגעים הקשים: "כשהתחלנו להקליט את התקליט הזה, קרתה רמה מסוכנת של התרועעות עם אנשים שהשפעתם לא הייתה טובה. אני לא שש לנקוב בשמות, זה לא היה אף אחד בלהקה, אבל השפעות חיצוניות במקום שבו ג'ון גלזקוק שתה. אני לא יודע מה הוא עשה במונחים של סמים בזמנו הפנוי, אבל ג'ון לא היה מישהו שבריאותו ביקשה לצמצם את אורח החיים של המסיבה. כשהקלטנו בקושי רב את התקליט הזה, ראיתי את ג'ון בבר והוא לא היה במצב טוב ואמרתי, 'ג'ון, אתה תצטרך ללכת הביתה, לעשות סדר ולחזור כשתהיה יותר טוב ותוכל לקחת את התפקיד הזה שוב'. זה היה בראש שלי אפילו אז שג'ון ייקח את המציאות לידיו... הוא ממש לא פוטר על ידי. הרגע אמרתי לו, 'ג'ון, אתה באמת צריך לעשות לעצמך טוב'. המציאות הייתה שג'ון נזקק לזעזוע חד וזה היה אמור לבוא מהלב שלו או אולי מחברים או משפחה או אולי חברי להקה".

עם יציאתו, STORMWATCH זכה להצלחה מסחרית וזיכה את חברי הלהקה בתקליט זהב, אך זו הייתה הצלחתם המשותפת האחרונה. המציאות מחוץ לאולפן טפחה על פניהם במהירות. אנדרסון החל לחפש בסיסט חדש לסיבוב ההופעות הקרב. הוא מצא נגן צעיר ומבטיח, בוגר מכללת ברקלי למוזיקה, אך המתופף בארימור בארלו, שהיה חברו הקרוב ביותר של גלזקוק בלהקה, הטיל וטו. בארלו ראה בהחלפה המהירה של חברו הגוסס מעשה בגידה וחוסר רגישות מצד אנדרסון. באופן מפתיע, היה זה בארלו עצמו שהציע זמן קצר לאחר מכן מועמד אחר: דייב פג, הבסיסט של להקת הפולק-רוק פיירפורט קונבנשן. פג התקבל ללהקה, אך השמחה הייתה קצרה. ב-17 בנובמבר 1979, ג'ון גלזקוק הלך לעולמו.

מותו של גלזקוק היה הקש ששבר את גב הגמל. האווירה בלהקה הפכה בלתי נסבלת. הקלידן ג'ון אוון, שהתמודד עם דיכאון אישי, החל לשתות בכבדות. דייויד פאלמר התבטא במרירות על כך שאנדרסון יכול לפרק ולהרכיב את הלהקה כרצונו תחת אותו שם מותג. הסדקים הפכו לבקעים עמוקים. אנדרסון, שהרגיש מבודד ומותש, החליט שהגיע הזמן להקליט תקליט סולו. הוא גייס נגנים חדשים לפרויקט האישי שלו, אך מה שהחל כתקליט סולו, הפך בסופו של דבר, בהחלטה של חברת התקליטים, לתקליט הבא של ג'ת'רו טול, A. הנגנים שאיתו הפכו להרכב החדש של הלהקה.

כך, באופן כמעט סימבולי, התקליט שחזה סופה אקולוגית, שימש כשירת הברבור המרה-מתוקה של הרכב ענק, שהורכב ממוזיקאים אדירים שתמיד נתפסו כצלע התומכת של גאון אחד. שנות השבעים הסתיימו. עידן תם. וספינת הדגל של ג'ת'רו טול, כפי שהעולם הכיר ואהב אותה, שקעה תחת משקל הסערה שהיא עצמה חזתה.

ב-14 בספטמבר בשנת 1968 נחתה טרגדיה איומה על הזמר רוי אורביסון, כשביתו בנאשוויל נשרף ובו נלכדו שניים משלושת ילדיו. כל הפרטים פה:

אורביסון היה ידוע בתחילת דרכו בעיקר כזמר ששר שירי בלדות. אחת מהן הייתה IT'S OVER שכבשה לבבות רבים בעוד ליבו שלו היה שבור מהידיעה שנחתה עליו, שאשתו קלודט פיתחה רומן עם חבר של המשפחה. הוא התגרש ממנה ועל הבמה הצליח להדביק ולו לזמן קצר את ליבו השבור. לאן הולכים מפה? מה יהיה עם הילדים? מחשבות לא הפסיקו לנקר בו והקלטותיו מאותו זמן מסגירות את מצב רוחו. עם זאת, הוא סירב לשקף בפני העולם את דמות הקורבן.

רוי וקלודט הצליחו לאחות את השברים ולהשלים, כשהיא מעניקה לו את ההשראה לכתיבת שיר קצבי, "הו אישה יפה". השיר החושני הזה זיכה אותו במקום הראשון במצעדים. השניים נישאו בשנית אבל האהבה שניצתה מחדש קיבלה תפנית איומה ב-6 ביוני 1966.

ביום זה רכבה קלודט בת ה-25 באופנוע לצד האופנוע בו רכב בעלה, בכבישים של טנסי ולא הרחק מהבית אותו הם בנו. לפתע הגיח נהג משאית מכיוון לא צפוי וקלודט המופתעת התנגשה בו. רוי חש מהר אליה אך נאלץ לראותה כשהיא נושמת את נשימותיה האחרונות בזרועותיו ומותירה אותו לבד עם שלושה ילדים קטנים ולב מרוסק.

באותה תקופה חתם רוי אורביסון לחברת תקליטים גדולה יותר, MGM, שדרשה ממנו להקליט שירים לפי משקל, במטרה להרוויח כסף. לא פעם הוא מצא את עצמו חוזר מסיבוב הופעות ועל כתפיו הדרישה לספק שירים חדשים.

אורביסון: "בתחילה הציגה לי החברה הזו מצג של גנים ושושנים ופיתתה אותי עם המון כסף, אבל המעבר לא היה כזה חלק. השירים שהקלטתי אז היו בסדר אך לא משמעותיים. הייתי חייב להקליט המון שירים לצד בעיות אישיות שהיו לי אז". אורביסון דיבר על שנת 1968 הטרגית.

בספטמבר 1968 שהה אורביסון באנגליה והצליח לרגש שם את הקהל, כפי שנראה מדיווח על אחת מהופעותיו באולם תיאטרון בבירמינגהם, ששלפתי מעיתון, שיצא ב-10 בספטמבר 1968: "כמה טוב לראות כוכב בדמותו של רוי אורביסון, ממלא את המקום לגמרי. בעולם הפופ יש לו מקום מיוחד. הוא אחד הבודדים שהקהל מגיע במטרה ברורה להקשיב לו ולא לרקוד במעברים. הוא מצליח לרגש אנשים". לאחר בדיקת הסאונד ב-14 בספטמבר, כשהקהל נכנס, אורביסון ישב בחדר ההלבשה שלו ושוחח עם הבסיסט שלו, טרי ווידלייק. הוא פתח את ארנקו והציג תמונות של בניו הצעירים ואז הוא הראה לווידלייק תמונות של ביתו, עם קירות הזכוכית שלו, מפלים, ואח אבן מפוארת. "אם תפרוץ שריפה בבית הזה", אמר הבסיסט המתפעל, "כמויות המים שם יכבו אותה במהרה". "אל תדאג", השיב לו אורביסון. " הבית שלי חסין מאש".

אורבי לי ונאדין, הסבא והסבתא, היו בקומה הראשית בבית, צופים בטלוויזיה, בזמן שהבנים שיחקו למטה במרתף. לפתע ווזלי הופיע, ואמר בהתרגשות לאורבי לי, "חם! חם!"... אורבי לי ירד למטה. כשהוא פתח את דלת חדר השינה, החדר התמלא עם עשן. הבית במהרה התמלא בעשן. אורבי לי צעק לנאדין מבעד לעשן, "כדאי לנו לצאת מיד החוצה!"... אבל עד שהם הגיעו לדלת הכניסה ואורבי לי ניסה לפתוח אותה, השריפה יצרה ואקום כזה שהדלת לא זזה. נאדין הייתה לצידו, מחזיקה את ווזלי על מותנה ביד אחת ונאחזת בבעלה עם השניה. אורבי לי ניסה שוב לפתוח את הדלת, אבל היא עדיין לא זזה. הוא נתן את כל כוחו והדלת נפתחה כמה סנטימטרים. הצליל הנורא שנשמע היה, כפי שתיאר זאת אורבי לי מאוחר יותר, "קולני ואכזרי כמו מנוע של מטוס סילון". לפתע הדלת נפתחה ושאבה את אורבי לי, נאדין ואת ווזלי החוצה עם כוח כה גדול שהם ממש עפו ונחתו בחצר במרחק של כעשרים מטרים מהדלת. שני האחים הגדולים, רוי דוואן בן ה-11 ואת טוני בן ה-6, בינתיים נקרעו מהם ונשאבו חזרה לתוך הבית, נבלעים בלהבות. אורבי לי לא הצליח לחזור פנימה כדי להציל את הנכדים שהוא אהב כל כך. בהמשך יסתבר ששני אלו שיחקו בגפרורים ובפחית תרסיס.

לפתע נשמע פיצוץ אדיר שזעזע את יסודות הבית. הסב סובב את ראשו לאחור והבין ששני נכדיו נלכדו בפנים. רוי אורביסון שהה בחדרו במלון באנגליה כשלפתע שמע נקישות על דלת חדר מספר 242. כשפתח אותה, הוא גילה מולו את מנהל ההופעות שלו ולצדו צוות רפואי. מה ששמע לאחר מכן גרם לו להתעלף.

הבית הגדול של אורביסון, בו היה גם מוסך שאיכלס שבע מכוניות יקרות שלו (זה היה אחד מתחביביו) עלה כולו בלהבות. רק הארובה נותרה במקומה.

ב-14 בספטמבר בשנת 1973 הופיעה להקת כוורת בקולנוע רינה בחולון, אריק איינשטיין ושלום חנוך הופיעו בקולנוע שביט בגבעתיים וצביקה פיק הופיע עם גבי שושן ורותי נבון (בליווי להקת או שכן או שלא) במועדון מיראמר, בחוף מכמורת.

ה-הרצאה על להקת כוורת, לפרטים והזמנות: 050-5616459

גם זה קרה ב-14 בספטמבר. יום כזה, עמוס באירועים מכוננים, לוקח אותנו למסע מטלטל ברכבת הרים של צלילים, תהילה וטרגדיה.

המסע שלנו מתחיל בבריטניה של שנת 1963, בעיצומה של סערה מוזיקלית שכונתה "ביטלמאניה". ארבעת המופלאים מליברפול, הביטלס, שיחררו את הסינגל SHE LOVES YOU, והממלכה המאוחדת פשוט יצאה מדעתה. קריאות ה-"יה יה יה" האופטימיות הפכו להמנון של דור שלם, והתקליטון הקטן הזה שבר את כל שיאי המכירות והפך לנמכר ביותר בתולדות בריטניה. זה היה שיא שנראה היה שלעולם לא יישבר, אך באופן אירוני, מי ששבר אותו לבסוף היה אחד מהם. 14 שנים מאוחר יותר, בשנת 1977, פול מקרטני, יחד עם שותפו דני ליין בלהקת WINGS, הוציא את MULL OF KINTYRE, בלדה סקוטית עם חמת חלילים, שהפכה להמנון ענק ובלתי צפוי וכבשה את הפסגה.

קפיצה קדימה לשנת 1969, לונדון המבעבעת הייתה זירה לשני אירועים מקבילים, שנראו לא קשורים בזמנו, אך בדיעבד היוו רגע קוסמי של הצטלבות דרכים. במועדון ה-LYCEUM BALLROOM, להקה צעירה בשם FLAMING YOUTH ערכה את הופעת הבכורה שלה. מאחורי התופים ישב בחור אנרגטי בן 18, פיל קולינס, שהיה נרגש לקדם את תקליט הקונספט השאפתני של הלהקה, ARK 2, שעסק בפינוי כדור הארץ הבוער. באותו ערב ממש, במקום צנוע הרבה יותר, חברי להקת ג'נסיס קיימו את הופעתם הראשונה אי פעם, בביתו של המורה לשעבר של שלושה מהם: הזמר פיטר גבריאל, הפסנתרן טוני באנקס והבסיסט מייקל ראת'רפורד. איש מהנוכחים בשני האירועים לא יכול היה לתאר לעצמו שדרכיהם של קולינס וחברי ג'נסיס יצטלבו בעתיד, ויובילו לאחד משיתופי הפעולה המפוארים והמצליחים ביותר בתולדות הרוק המתקדם.

בעוד פרק אחד נפתח, אחר היה על סף סיום. בשנת 1967, להקת הרולינג סטונס נפרדה סופית ממנהלה הכריזמטי והאיש שבנה את תדמית "הילדים הרעים" שלהם, אנדרו לוג אולדהם. הפרידה התבשלה במשך זמן רב. חברי הלהקה חשו שהם התבגרו ורצו לקחת את המושכות לידיהם, אך משכו את הקשר עד שאולדהם הבין את הרמז והמשיך הלאה. עשרים שנה בדיוק לאחר מכן, בשנת 1987, הדרמה של הסטונס הגיעה לשיא חדש. היחסים בין מיק ג'אגר לקית' ריצ'רדס היו קפואים לחלוטין, והם בקושי דיברו זה עם זה. על רקע זה, הוציא ג'אגר את תקליט הסולו השני שלו, PRIMITIVE COOL. התקליט, בו התארחו שמות כמו ג'ף בק, היה ניסיון של ג'אגר לבחון את עצמאותו האמנותית ולהתמודד עם נושאים כמו תהילה והאקלים הפוליטי של עידן תאצ'ר. למרות שהמכירות היו צנועות והביקורות פושרות, התקליט נותר עדות מרתקת לרצונו של ג'אגר לפרוץ את הגבולות המוכרים של הלהקה שלו, בתקופה של קרע עמוק.

שנת 1987 הייתה פורייה גם עבור ענקי הפרוג (ואנשי הפופ בהווה), להקת יס. הם הוציאו תקליטון עם השיר הקליט LOVE WILL FIND A WAY. במקור, הגיטריסט טרבור רבין כתב את השיר בכלל עבור הזמרת סטיבי ניקס, אך לאחר שהמתופף אלן ווייט שמע את הדמו, הוא התעקש שהשיר חייב להיות של יס. רבין עצמו סיפר שנהנה מאוד מהשיר, אך גם היה מודע לכך שמעריצים ותיקים רבים של הלהקה עלולים לחוש שהצליל המסחרי והנגיש שלו מתרחק מדי מהמורשת המורכבת של הלהקה.

אך לא הכל היה נוצץ וזוהר. ההיסטוריה של הרוק רצופה גם בסיפורים עצובים. ביום זה היה אמור הגיטריסט פול קוסוף לחגוג את יום הולדתו. הגיטריסט המוכשר של להקת FREE, שנודע בסגנון הנגינה הייחודי והמלא נשמה שלו, מת בשנת 1976 והוא בן 25 בלבד. גם הגיטריסט סטיב גיינס מלהקת לינירד סקינירד נולד ביום זה. הוא נספה בתאונת המטוס הטרגית של הלהקה בשנת 1977, בגיל 28. באופן מצמרר, גיינס הצטרף ללהקה כמחליפו של הגיטריסט אד קינג, שגם הוא חגג יום הולדת באותו תאריך ממש. קינג עצמו הלך לעולמו בשנת 2020. ואי אפשר שלא להזכיר את איימי וויינהאוס, הקול החד פעמי שנולד בשנת 1983. היא הייתה אמורה לחגוג יום הולדת, אך במקום זאת, היא הצטרפה באופן טרגי למועדון ה-27 הידוע לשמצה, והותירה אחריה מורשת של כישרון גולמי וכאב.

הקולנוע והרוק תמיד ניהלו רומן סוער. בשנת 1972, כוכב הגלאם רוק מארק בולאן ולהקתו טי רקס פרצו למסכי הקולנוע עם הסרט BORN TO BOOGIE, בבימויו של לא אחר מאשר רינגו סטאר. הסרט היה חגיגה ויזואלית ששילבה קטעי הופעה חיה בשיא תקופת ה"טי-רקסטזי" עם סצנות סוריאליסטיות שצולמו במקומות שונים. למרות סצנות בלתי נשכחות, כמו ביצוע ספונטני לשיר 'טוטי פרוטי' עם אלטון ג'ון בפסנתר ורינגו על התופים, הביקורות היו קטלניות. מגזין NME כינה אותו "סרט רע ביותר, זוועתי, זול, יומרני, נרקיסיסטי ורועש". בולאן ניסה להסביר שמדובר באלמנטים סוריאליסטיים, אך רבים ראו בכך חיקוי מביך לסרטיו של פליני. כמה שנים מאוחר יותר, בשנת 1979, יצא לאקרנים הסרט QUADROPHENIA, המבוסס על אופרת הרוק המופתית של להקת המי משנת 1973. הסרט הפך לקלאסיקת קאלט והצית מחדש את תרבות ה"מודס" בבריטניה. ואם כבר מדברים על המי, בשנת 1968 דיווח מגזין הרולינג סטון שפיט טאונסנד עובד על אופרת רוק חדשה, שבמרכזה ילד עיוור, חירש ואילם. העולם עוד לא ידע, אבל לילד הזה עמדו לקרוא טומי.

ונסיים בהתחלה, בפיצוץ הגדול של הרוק'נ'רול. בשנת 1955, אמן צעיר ותוסס בשם ריצ'רד הקטן נכנס לאולפן והקליט שיר בשם 'טוטי פרוטי'. עם קריאת הפתיחה האנרגטית "A-WOP-BOP-A-LOO-BOP-A-LOP-BAM BOOM", הוא שינה את המוזיקה הפופולרית לנצח. קלאסיקה נולדה.

משם נעבור אל ניו יורק של שנות התשעים, שם דייויד בואי התייעץ עם הקהל שלו בהופעה האם לקרוא לאלבום הבא שלו EARTHLING או EARTHLINGS (הקהל בחר באפשרות הראשונה).

ב-14 בספטמבר, בשנת 1970, נערך בהיכל התרבות בתל אביב ערב מצעד פזמוני השנה. מופע זה בא עם מבחר הלהיטים מכל מצעדי הפזמונים העבריים של גלי צה"ל וקול ישראל לשנת 1969. בין המופיעים היו אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים, שלישיית התאומים, אילן ואילנית, יגאל בשן, שולה חן, גבי ברלין, אפי וייס ואלכסנדרה, עמי שביט, רפי גינת, דני גרנות, מוטי פליישר ואופירה גלוסקא. המנחה היה מני פאר.

בונוס: גם זה קרה החודש, בספטמבר 1973:

כשהרוק געש: דיוויד בואי מת, יחי המלך החדש!

רק מספר חודשים לאחר שהכריז על מותו של זיגי סטארדסט, האלטר אגו ששיגר אותו אל מרכז היקום המוזיקלי, ובכך גם על פרישתו מעולם ההופעות, נראה היה שדיוויד בואי משנה את דעתו מהר מהצפוי. עולם הרוק, שעצר את נשימתו לרגע קט ביולי 1973 כשבואי נפרד מקהלו בהופעה הדרמטית בהאמרסמית' אודיאון בלונדון, גילה במהרה שהאיש שנפל מכוכב אחר כלל לא מתכוון לחזור הביתה. להיפך, הוא רק התחיל.

ה"פרישה" התבררה כתרגיל מבריק, תיאטרון של איש אחד שנועד לפנות את הבמה לכניסתו של עידן חדש. בואי לא נח לרגע וכבר היה שקוע עמוק בהכנות לקראת הצעד הבא. הוא נכנס לאולפנים כדי להקליט ספיישל טלוויזיוני שאפתני עבור רשת ABC האמריקנית, כחלק מסדרת המוזיקה המצליחה THE MIDNIGHT SPECIAL. התוכנית, שנקראה THE 1980 FLOOR SHOW, הייתה מופע קברט עתידני וראוותני שצולם במועדון מארקי בלונדון.

בואי, באקט של שליטה אמנותית מוחלטת, בחר בקפידה את אורחיו, ביניהם מריאן פיית'פול, אותה הלביש כנזירה עם גב חשוף לדואט בלתי נשכח לשיר I GOT YOU BABE, את להקת הרוק המתקדם עם הניחוח הספרדי CARMEN ואת להקת הרוק הוותיקה THE TROGGS. זה היה מופע הפרידה הסופי מדמותו של זיגי, מופע שסימן את המעבר מהגלאם-רוק הזוהר אל הדיסטופיה האפלה של תקליטו הבא, DIAMOND DOGS. במקביל, הוא כבר החל לעבוד על מחזה חדש המיועד לווסט אנד של לונדון ועל חומרים לתקליט חדש. "כשאנחנו פורצים דרך, העולם צריך לדעת על זה," אמר בואי למקורביו. "התחושה היא מדהימה."

בזמן שבואי תכנן, העולם סער

ובעוד שבואי היה עסוק בבריאת עולמות חדשים, סצנת הרוק מסביבו געשה ורעשה, מלאה בדרמות, יצירות ענק ותקריות ביזאריות. להקת המי, למשל, עמדה לשחרר את יצירת המופת השאפתנית ביותר שלה, QUADROPHENIA. אופרת הרוק הכפולה, פרי עטו של פיט טאונסנד, סיפרה את סיפורו של ג'ימי, מוד צעיר ומתוסכל בלונדון של שנות השישים, המתמודד עם זהותו המפוצלת לארבע אישיויות שונות – כמחווה לארבעת חברי הלהקה. טאונסנד היה כל כך שקוע בתהליך המיקסים הסופי של התקליט, שהוא הסתגר באולפן הביתי של חברו רוני ווד (מלהקת THE FACES ושותף לאמונה הרוחנית), ואף ביטל מסיבת עיתונאים מרוב לחץ. האלבום לווה בספרון תמונות עב כרס בן 44 עמודים, שנועד להמחיש את עולמו המורכב של ג'ימי.

בצד אחר של הגלובוס, פול מקרטני חווה סיוט של ממש

הוא ואשתו לינדה נסעו ללאגוס, ניגריה, כדי להקליט את מה שעתיד היה להיות התקליט המצליח ביותר של להקתם WINGS, הלא הוא BAND ON THE RUN. אלא שהצרות החלו עוד לפני שהוקלט תו אחד. הגיטריסט הנרי מקולוק והמתופף דני סייוול הודיעו על עזיבתם הפתאומית, רגע לפני הטיסה. כאילו לא די בכך, באחד הלילות, בעודם צועדים ברחובות לאגוס, הותקפו פול ולינדה על ידי חבורת שודדים שאיימה עליהם בסכינים. השודדים לקחו את כל חפציהם, כולל מצלמות, כסף, וגרוע מכל – תיק שהכיל את קלטות הדמו עם כל השירים החדשים. מקרטני נאלץ לשחזר את כל התקליט מהזיכרון, מהלך שהוכיח פעם נוספת את גאונותו המוזיקלית.

שערוריות, צנזורה ונקמות מתוקות

השערוריות, כמובן, היו חלק בלתי נפרד מהתקופה. להקת הניו יורק דולז, חלוצי הגלאם-פאנק הידועים בלבושם הפרובוקטיבי ובחיבתם לאיפור ובגדי נשים, מצאו את עצמם תחת מתקפה של הממסד השמרני. הופעתם בממפיס, טנסי, בוטלה ברגע האחרון על ידי ועדת הביקורת העירונית, שקבעה כי המופע שלהם "מגונה" וכי התחזות לנשים היא מעשה בלתי נסבל. הקהל, שלא ויתר, נשאר במקום, והלהקה, בצעד של חוצפה, עלתה לבסוף להופיע בכיכר סמוכה. האירוע הגיע לשיאו כאשר מעריץ נלהב, דראג קווין מקומי, פרץ את מחסומי האבטחה ונחת על הבמה כדי להעניק נשיקה סוערת לסולן דיוויד ג'והנסן.

גם אליס קופר, אמן הזעזועים הבלתי מעורער, הצליח לעורר מהומה עם תקליטו החדש, MUSCLE OF LOVE. הפעם, הבעיה לא הייתה התוכן, אלא האריזה. התקליט נמכר כשהוא עטוף בקופסת קרטון פשוטה, מהלך שגרם לזעם בקרב קמעונאים שחששו שהאריזה הפשוטה תינזק בקלות. חברת התקליטים וורנר מיהרה להרגיע והודיעה שכל מי שירצה, יוכל להזמין את התקליט גם בעטיפה רגילה, "למקרה שהקרטון יירטב בגשם", כפי שהתלוצץ נציג החברה.

ואם בדרמות עסקינן, סיפור עסיסי במיוחד הגיע ממלון רמדה אין בלוס אנג'לס. גרופית ידועה בשם בובי בר, שננטשה על ידי חברי להקה מפורסמת מאוד (השמועות טענו בתוקף שמדובר בחברי לד זפלין), החליטה לנקום. היא וחברותיה נכנסו לחדרי המלון הריקים של הלהקה, רוקנו את מטפי הכיבוי על הקירות, ולקינוח, צבעו את שמותיהן באותיות ענק על תחתית בריכת השחייה של המלון. בין האורחים ההמומים שנאלצו לצפות במחזה היה המתופף באדי ריץ', שלא ממש הבין מה מתרחש.

שיתופי פעולה וחליפות משפטיות

אך לא הכל היה הרס וחורבן. סטיבי וונדר, למשל, היה בשיאו של סיבוב הופעות מצליח, ובהופעה ביוסטון אף אירח על הבמה את חברי להקתו של אלטון ג'ון לג'אם סשן ספונטני ארוך. שיתופי פעולה מעניינים אחרים נרקמו במקומות פחות צפויים. ג'ים סילס, חצי מהצמד סילס וקרופטס, פגש את אלטון ג'ון בטיסה. כשהתברר שיש במטוס אורגן חשמלי, השניים לא היססו, פתחו כמה בקבוקים והחלו לנגן יחד, להנאתם ולהנאת שאר הנוסעים המופתעים.

במקביל, בוב דילן, תמיד עם אוזן קשובה לכישרונות חדשים, החליט להפיק יחד עם המפיק ג'רי וקסלר את תקליט הבכורה של המוזיקאי בארי גולדברג. דילן גילה את גולדברג במהלך ג'אם סשן באולפני מאסל שולס המפורסמים, והתלהב כל כך עד שהחליט לקחת אותו תחת חסותו. התקליט, כך דווח, היה צפוי לצאת תוך שבועות ספורים.

ובצד הפחות זוהר של התעשייה, עורכי דינה של הזמרת הלן רדי הגישו תביעה נגד מנהלה לשעבר בטענה לניהול כושל של כספיה. התביעה דרשה פיצויים בגובה של 25 אחוזים מכלל הכנסותיה. זה היה עוד תזכורת לכך שמאחורי כל להיט גדול והופעה מסעירה, עמדה תעשייה שלמה של כסף, חוזים ואינטרסים.

גם זה קרה החודש בשנת 1974: הגיטרה שלא הכרתם: סטיב האו מלהקת יס חישמל בשנת 1974 את עולם הרוק עם המצאה מהפכנית.

בעיר ניו יורק, אי שם באמצע שנות השבעים, נדמה היה שגבולות הסאונד של להקת הרוק המתקדם יס מתרחבים ללא הרף. בלב המהפכה הזו ניצב הגיטריסט סטיב האו, שהפך באותם ימים לתזמורת של איש אחד. החל מהעבודה על האלבום השאפתני TALES FROM TOPOGRAPHIC OCEANS, לקח על עצמו האו את המשימה להעשיר ולעבות את מרקם הצליל הייחודי של הלהקה, תפקיד שהלך והתעצם עם הצטרפותו של הקלידן החדש והווירטואוז, פטריק מוראז, באוגוסט של אותה שנה. "הוא פשוט פנומנלי", העיד אז האו על חברו החדש ללהקה.

אך הזרז האמיתי לשינוי, הכלי שעתיד היה לשנות את כל מה שחשבנו על גיטרות, היה המצאה חדשה ופורצת דרך: סינטיסייזר הגיטרה הראשון שבאמת עבד. המכשיר, פרי פיתוח והרכבה של חברת 360 SYSTEMS, פתח בפני האו ולהקת יס ממד חדש לחלוטין של אפשרויות מוזיקליות.

לרגע קט, נראה היה שהעתיד כבר כאן. לאחר עזיבתו של הקלידן ריק וייקמן לטובת קריירת סולו מבטיחה, עלתה מחשבה שהסינטיסייזר החדשני יתפוס את מקומו כמעין "מכונה המחליפה אדם" וימלא את החלל העצום שהותיר אחריו. אך אז הצטרף מוראז, והסינטיסייזר, במקום להיות תחליף, הפך לנושא השיחה הבוער ביותר בקרב גיטריסטים מתקדמים ברחבי העולם. המעריצים המתינו בנשימה עצורה לראות כיצד האו ישלב את הפלא הטכנולוגי החדש.

הדרך לשילוב לא הייתה פשוטה. במקור, הרעיון היה בסך הכל לחבר גיטרה למגבר, אך המתיחות היצירתית שהובילה לעזיבתו של וייקמן הדגישה את הפערים. במהלך הקלטות התקליט האחרון שלו עם יס, סירב וייקמן לאפשר הצמדת מיקרופונים למגברים, מה שיצר קרע בסאונד המאוחד שלהם. כעת, עם איחוד השורות והצטרפותו של מוראז, שהיה מוכר באירופה בזכות עבודתו בפסקולים ועל במות, היה על הלהקה להתמודד עם הפוטנציאל האדיר והמסקרן של שילוב בין גיטרה וסינטיסייזר. האו עצמו היה נחוש: "אין דבר שאני פחות רוצה לאבד מאשר את הגישה שבה אני אוחז בגיטרה ואיך אני מנגן עליה. וזה בדיוק הדבר שאני מחפש לשמר".

באחד הימים, ישב האו, אז בן 27, במשרדי הלהקה במנהטן, וסידר בקפידה ערימות של תכתובות. מולו על השולחן הונחה רשת קומפקטית למראה של חיווטים ומעגלים חשמליים – ליבו של סינטיסייזר הגיטרה. המערכת הייתה מחוברת לגיטרה שהוצבה על מעמד סמוך, וממנה אל מרכז סינטיסייזרים של מוג שטופל על ידי וולטר סיר, גאון אלקטרוניקה. ספרייה עמוסה במדריכים טכניים של כלי נגינה אלקטרוניים מילאה את המדפים, עדות אילמת למורכבות האדירה של המשימה.

וולטר סיר, המוח מאחורי הפיתוח, היה דמות מרתקת. הוא היה סמכות עולמית בתחום האלקטרוניקה ומאסטר של גאדג'טים. הוא מעולם לא למד לנגן על גיטרה. המיזם, שעלה לו 82,000 דולר ושש וחצי שנים של עבודה מאומצת, נולד מתוך צורך אמיתי בשוק.

"אני רואה את זה כך", אמר סיר, כשהוא מצטט תובנה של גיטריסט, "הצליל של גיטרת הרוק לא השתנה הרבה בשנים האחרונות. אני חושב שמשהו דומה קרה לצליל של הגיטרה החשמלית בכללותה. עכשיו, משהו קיצוני ושונה יכול לקרות. ככל שיותר אנשים יתעמקו בזה, זה יכול להיות מהפכני כמו הרוק עצמו, זה יכול להתפתח למשהו חדש לגמרי".

את חוסר הידע המעשי של סיר בנגינה השלים שותפו ובן טיפוחיו, בוב איסטון. איסטון, בוגר אוניברסיטה בן 26, החל להתנסות עם סינתיסייזר המוג שלו לשימושו האישי. "אני הייתי במוזיקה והוא למד גיאופיזיקה", סיפר וולטר, "אבל השלמנו זה את זה בצורה מושלמת כי הוא היה מוזיקאי מתוסכל ואני הייתי מהנדס מתוסכל". איסטון כבר צבר מוניטין בתעשייה כשבנה ותיקן ציוד לאמנים כמו האחים אייזלי ואי.אל.או. תרומתו לחברת מוג כללה רעיונות שהובילו לפיתוח הסינתיסייזר המהפכני ששמו מיני-מוג.

הבעיה המרכזית בפיתוח סינטיסייזר גיטרה, כפי שסיר הבין, הייתה בלוגיקה: כיצד לפרש את רצונו של הגיטריסט, להמיר אותו לצליל אלקטרוני, ולעשות זאת בפשטות. אב טיפוס אחד כבר היה קיים, אך הוא היה מוגבל בפונקציות. "שמנו כל כך הרבה דברים על הדבר הזה שלא היו מספיק ידיים כדי לתפעל אותו", נזכר סיר. "בנוסף, היו שם בערך עשרים פדאלים, המפלצת הזו הייתה בגודל 1.80 על 3.60 מטר, וכל העסק היה פשוט לא מעשי".

כדי להפוך את המפלצת הטכנולוגית לכלי נגינה שמיש, גויס ג'ואי פוליט, גיטריסט צעיר ומקומי. הוא סייע לצמצם את הקונספט לממדים אנושיים. הרעיון המקורי של שישה אוסילטורים (מחוללי צליל) קוצץ לאחד. בגרסה הסופית, לכל מיתר בגיטרה הוקצה סינטיסייזר משלו, מה שאיפשר לתכנת כל מיתר באופן עצמאי ולקרוא את גובה הצליל המדויק של כל תו. "אני קורא לזה תכנות מראש", הסביר סיר, "זה קריטי, אחרת תצטרך מישהו שיעמוד שם ויכוון אותו כל הזמן". המכשיר איפשר לגיטריסט לנגן אקורד, להחזיק אותו, ובזמן שהצליל נשמע, לתכנת מראש את הסינטיסייזר לצליל הבא. סיר חישב שיש כ-20,000 צלילים אפשריים למיתר, ובסך הכל כ-80,000 צירופי צלילים חדשים.

הקשר הראשוני עם להקת יס נוצר באמצעות מברק. הלהקה הגיבה בחיוב, וכשסטיב האו היה בעיר, הוא קפץ לראות את הפלא והתאהב בו מיד. יס החלה במשא ומתן על חוזה בלעדי. זה עלה לה כסף.

אך כפי שהסביר האו, סדרי העדיפויות של הלהקה השתנו במהרה מבלעדיות לחיסכון בכסף. "אף פעם לא קנינו שום דבר כל כך יקר חוץ מהאוטובוס", הודה בגילוי לב. "אני לא עשיר מספיק. אני לא חושב שיש הרבה מוזיקאים שעשירים מספיק בשביל סכומים כאלה". שמונים וחמישה אלף דולר, לשכירות מעבדה על פני חמש שנים, היו סכום שרק מעטים יכלו להרשות לעצמם.

"ובכן, אני אישית לא יכול", אישר האו. "מחוץ למסגרת הלהקה, אני לא יכול להרשות לעצמי את זה. אני מתכוון, העלויות של הלהקה הן עצומות. למעשה, זה מצחיק. זה מצב מגוחך, אבל הוא אמיתי, זו לא אשליה".

בסופו של דבר, הלהקה מצאה פתרון יצירתי. "אנחנו די מאלתרים תוך כדי תנועה", הוא המשיך. "הסכם לא בלעדי, במחיר של כמחצית מהמחיר המקורי, להשכרה לעשר שנים, הוא תוספת מבורכת למחנה של יס. אנחנו מקווים שניהלנו משא ומתן על עסקה טובה. למעשה, בריאן (ליין, המנהל שלהם) נמצא כעת בעיצומו של המשא ומתן. אני כנראה אדע יותר על כך בקרוב מאוד".

בהצלחה, סטיב!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.