רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-15 בספטמבר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי:

"אני חושב שהתקליט PLASTIC ONO BAND הוא הדבר הטוב ביותר שעשיתי. הוא ריאליסטי. אני תמיד מעדיף לכתוב על עצמי ולא על אנשים אחרים. והנה בתקליט הזה אני כותב אך ורק על עצמי בעוד שבעבר לא תמיד עשיתי זאת. השירים המעטים הטובים באמת שכתבתי בביטלס היו HELP ו'שדות תות לנצח'. תמיד החשבתי אותם כשירים הטובים שלי. אלו שירים שכתבתי ללא צורך לדמיין סיטואציה כלשהי. הפעם לא נזקקתי להזיות מלאכותיות כדי ליצור". (ג'ון לנון, ברולינג סטון, בשנת 1970)

מי הוא הכוכב המוזר הזה, שלא הסכים להוריד את משקפי השמש?

ב-15 בספטמבר בשנת 2019 מת ריק אוקאסק, מלהקת THE CARS, בגיל 75. עבור כל מי שאוהבים את השילוב המושלם שבין סינטיסייזרים ממכרים, דיסטורשן חד ופופ חכם של פעם – משהו במנוע של עולם הרוק דמם באותו יום.

אני מודה, מזה שנים - בימי נעוריי - נרתעתי מהאמן הזה. מדוע? כי דמותו נראתה לי מאיימת בקליפים ששודרו אז בטלוויזיה. הוא לא חייך אף פעם, תמיד נראה עם משקפי שמש כהים, כל הזמן שידר משהו מרוחק ולא נגיש ובכלל, הוא נראה לי, בעיני הצעיר מאד שהייתי, איש שלא כיף לפגוש בחיים הרגילים. אבל התבגרתי מאז והבנתי שהתדמית הזו הייתה גאונית ובגללה הוא היה בולט מאד בנוף שניסה להראות את אנשי המוסיקה כשהם כמה שיותר חייכנים, מחומצנים וקלילים. רק אז הבנתי את ריק המבריק.

ריק אוקאסק, המנהיג של להקת THE CARS האמריקנית והפנים המוכרות שלה, נמצא ללא רוח חיים בדירתו שבמנהטן. מי שמצאה אותו הייתה לא אחרת מאשר פרודתו, דוגמנית-העל פאולינה פוריצקובה, שהגיעה להביא לו כוס קפה בבוקר בעודו מתאושש מניתוח לב, וגילתה כי הלך לעולמו בשלווה בשנתו. אוקאסק, שהתנשא לגובה של כמעט שני מטרים והיה רזה כמו מקל של ארטיק, הוכיח לכולנו שאינך חייב להיראות כמו פוסטר מלוטש של כוכב פופ כדי להפוך לאייקון ענק; מספיקים מבט מסתורי מאחורי משקפי שמש נצחיים וחוש גאוני לכתיבת הוקים מוזיקליים שאי אפשר להוציא מהראש.

בשנת 1978 הייתה זו רק תחילת דרכו, עם תקליט בכורה וביקורת נלהבת ברולינג סטון: "הצליל הראשון שתשמעו בלהיט JUST WHAT I NEEDED הוא הלמות בס המתנגשות בצלילי גיטרה מטאליים. זה רעש נהדר, חזק, יסודי וחד-משמעי. זו הלהקה הטובה ביותר שיצאה מבוסטון מאז J GEILS BAND". הלהיט הענק הזה התחיל בכלל כקלטת דמו צנועה שאוקאסק הקליט במרתף הבית שלו. הקלטת התגלגלה לשדרנית מקסאן סארטורי מתחנת הרדיו WBCN בבוסטון, שהחלה לנגן אותה ללא הפסקה – והשיר הפך להיסטריה מקומית עוד לפני שללהקה היה אפילו חוזה הקלטות חתום ביד! אגב, אף שאוקאסק חיבר את השיר, הוא בחר להעניק את תפקיד השירה המוביל לבסיסט בנג'מין אור, שקולו החם והמחוספס הזניק את השיר לסטטוס של המנון רוק נצחי.

אוקאסק הודה בחיוך שהוא מעולם לא עבר חוויה כזו במציאות ולא חמד את בת הזוג של חברו; השורה פשוט צלצלה לו טוב והתחרזה עם הדרמה והחרדה הנעורית. מחיאות הכפיים המפורסמות בשיר נולדו מההערצה העצומה שלו לבאדי הולי ולרוקאבילי המוקדם, בעוד שהסולו המבריק של אליוט איסטון היה מלאכת מחשבת שהולחנה תו אחר תו בקפידה יתרה. זו אחלה מכונית!

בין השנים 1978 ל-1988 מיזגו אוקאסק (כן, מבטאים את זה OH-CASSECK) ולהקת המכוניות חזון מוזיקלי של גל חדש עם העומק והתחכום של רוק ידידותי לרדיו. הלהקה הצליחה לרצות הן את חובבי הפאנק-רוק והן את קהל הפופ הרחב, ובכך הבטיחה את מקומה בהיסטוריה של הרוק. החברים ידעו לחבר בין הניכור העירוני והמינימליזם של הגל החדש לבין עוצמת הגיטרות של שנות השבעים, מה שהפך סינגל שלהם לפצצת רדיו מתקתקת.

כל אחד מששת אלבומי הלהקה נמכר היטב בארצות הברית. עם זאת, הלהיט הידוע ביותר שלה, DRIVE, הושר על ידי הבסיסט בנג'מין אור (שמת באוקטובר 2000, בגיל 53 בלבד לאחר מאבק בסרטן הלבלב), כאשר מאחורי ההפקה המלוטשת הסתתרו מילותיו הקשות של אוקאסק. השיר, מתוך התקליט הנהדר HEARTBEAT CITY שיצא ב-1984, עבר עיבוד קפדני תחת ידיו של המפיק רוברט ג'ון "מאט" לאנג, שבילה חודשים ארוכים בתכנות מדוקדק של סינטיסייזרים ותופים אלקטרוניים. השיר קיבל משמעות היסטורית מצמררת כאשר שודר במופע LIVE AID ב-1985 כרקע לתמונות הרעב הקשות מאתיופיה – שידור שהוביל לקפיצה אדירה בהיקף התרומות ברחבי תבל. ובנוסף לכל זה, על סט הצילומים של הקליפ לשיר הזה, שביים השחקן טימותי האטון, פגש אוקאסק את פאולינה פוריצקובה הצעירה, והשאר נרשם בדפי הרכילות והרוק.

אוקאסק, שהקפיד לשמור על פרטיותו, אמר בשנת 1986: "אני מרגיש שמילות השירים שלי הן כמו ספר פתוח, ושכתיבת שירים לאלבומי הסולו שלי היא כמו לשפוך את הקרביים, לספר לאנשים מה אני באמת מרגיש בתת-המודע. כשאני כותב, זה כאילו אני לא ממש בשליטה". הניגוד המופלא הזה – בין מילים שחושפות חרדות ובדידות לבין מקצבים שמאלצים אותך לרקוד – היה הסוד האמיתי של הקסם שלו.

ובעולם פופ מלא במוחצנים וטווסים, אוקאסק הציג את עצמו כאמן מרוחק ומופנם, שהקדיש את עצמו לכתיבת שירים ולא להופעה החיצונית. הוא אמר לעיתון "טיימס" בשנת 1987: "אני שמח שלשירי הפופ שלי יש טוויסט קטן. כשאני כותב, אני אף פעם לא יודע מה תהיה התוצאה הסופית". והאירוניה המדהימה היא שדווקא האמן המופנם הזה הפך לאחד ממלכי עידן ה-MTV! הקליפ ההומוריסטי והחדשני לשיר YOU MIGHT THINK, שבו ריק מופיע כזבוב מציק על אפה של דוגמנית בזכות גרפיקה ממוחשבת פורצת דרך, עשה היסטוריה כשגבר בטקס פרסי ה-MTV הראשון בשנת 1984 על THRILLER של מייקל ג'קסון וקטף את פרס קליפ השנה!

אבל להקת המכוניות התפרקה בשנת 1988 בשל סכסוך בין אוקאסק לאור ואלבומי הסולו של אוקאסק לא זכו להצלחה דומה לזו של הלהקה. כשהוא ניסה לאחד את הלהקה מחדש, לאחר מותו של אור, אמר אוקאסק: "לבנג'מין ולי הייתה מלחמה של ממש, שנמשכה כ-23 שנים. מעולם לא הבנתי בדיוק למה, אבל אני חושב שהייתה שם קנאה רבה כי אני כתבתי את השירים וקיבלתי את רוב תשומת הלב. והיו כל מיני עניינים מוזרים, כמו שהוא הציע שנשתמש בשירים שחברה שלו כתבה. אמרתי לו, 'לא, זה לא הסגנון שלנו'. נפגשנו כמה חודשים לפני שהוא מת, לפגישה קצרה. הטינה הישנה צפה ועלתה מיד. כמה כבר אפשר להספיק ביום אחד, אחרי כל כך הרבה שנים של נתק?".

בשנת 2003 הוא מונה לסגן נשיא בכיר לאיתור כישרונות בחברת התקליטים ELEKTRA, אך עזב לאחר פחות משנה, לאחר שהחברה דחתה את האמנים שביקש להחתים. אוקאסק סיפר: "הצטרפתי ל-ELEKTRA כי הם רצו שאביא להקות חדשות. חשבתי שזה רעיון מצוין, ושאוכל להחתים כל הרכב מוזר שאמצא, בדיוק כמו שג'ק הולצמן עשה בשנות ה-60 כשהביא לאותה חברה את THE DOORS, להקת LOVE ואחרות. אבל כל אמן שהבאתי נדחה בטענה שהוא לא ימכור מספיק אלבומים". בסופו של דבר, ההכרה הממסדית הגיעה: בשנת 2018 נכנסה הלהקה כראוי להיכל התהילה של הרוק'נ'רול, במה שהייתה הופעתו המשותפת האחרונה של אוקאסק על הבמה. אז הנהג הגבוה עם משקפי השמש אולי ירד מהכביש, אבל המוזיקה שהשאיר מאחוריו ממשיכה לדהור במלוא המהירות.

האם ידעתם שדייויד בואי שמר במגירה קלאסיקה של ג'ורג' האריסון במשך שלושים שנה תמימות? 

ב-15 בספטמבר בשנת 2003 יצא אלבום חדש לדייויד בואי ושמו REALITY - ומי בכלל יכולים היו לנחש באותם ימים של תחילת הסתיו שמדובר באלבום האחרון שנזכה לשמוע ממנו במשך עשור? 

זה היה נראה שכוכב הרוק הנצחי החליט שהגיע הזמן לנער קצת את האבק. אחרי האלבום HEATHEN מהשנה הקודמת, בואי חבר שוב למפיק הוותיק והשותף לפשע המוזיקלי, טוני ויסקונטי, ויחד הם רקחו באולפני LOOKING GLASS בניו יורק יצירה אנרגטית, ישירה ובועטת. היו ודאי כאלו שהרגישו שהאלבום הזה שוחרר מהר מדי. הקהל התרגל לקבל אלבום חדש של בואי פעם בשנתיים או שלוש. והימים ההם של תחילת האלפיים, בכל זאת, היו קצת שונים מימי הסבנטיז בהם כל שנה יצא תקליט אחד או אפילו שניים שלו.

בכל אופן, הפעם - במקום להתעסק בשכבות אינסופיות של הפקה אלקטרונית ממוחשבת וסינטיסייזרים מסובכים, ויסקונטי סיפר שהם החליטו לעשות משהו פשוט, חי וממזרי: אלבום של להקה שמנגנת ביחד באותו חדר, עם גיטרות אמיתיות, מגברים פתוחים וזיעה על המיתרים. המטרה, כפי שבואי עצמו רמז, הייתה ליצור אוסף שירים שפשוט נולדו להישמע על במה, מול קהל חי ונושם. ואכן, התוצאה היא בדיוק כזאת: רוק ישיר, חד ונטול שומן מיותר, שנשען על נבחרת נגנים חלומית שכללה את ארל סליק וגרי לאונרד בגיטרות, גייל אן דורסי בבס ובקולות, סטרלינג קמפבל בתופים ומייק גרסון הנאמן בקלידים. נכון, היו מי שראו בו מבחינה מלודית עוד מאותו רוק בהפקה מנופחת במקצת בקצב בינוני עם נגיעות לאונג' ו-R&B, שמרגיש מעט נמהר ומכיל פחות ריפים בלתי נשכחים או טריקים תזמורתיים מנקרי עיניים מוויסקונטי, אך למרבה המזל עדיין יש כאן שפע של ביצועים קוליים ועומק רגשי וטקסטואלי שמצילים את העסק ומוכיחים שממש לא מדובר בחומר לזריקה!

האלבום REALITY הוא כמו קפסולת זמן של מחשבותיו של בואי בתחילת המילניום. הוא מתעסק בנושאים כמו התבגרות (בואי היה אז בן 56, אבל עם אנרגיות של נער מתבגר), ובעיקר בטבעה החמקמק של המציאות עצמה. אם HEATHEN היה בואי ה-כאילו ישיש שיושב על גג העולם ומשתעשע עם מושג האינסוף (או לפחות מעמיד פנים שהוא משתעשע איתו), הרי ש-REALITY הוא פשוט המציאות בהתגלמותה. בואי עצמו סיפר בראיונות שככל שאתה מתבגר, כל השאלות הגדולות והפילוסופיות מתנקזות למעשה לשתיים בלבד: "כמה זמן עוד נשאר לי, ומה לעזאזל אני עושה עם הזמן שנותר?" עם ההומור העצמי המבריק שתמיד אפיין אותו, הוא אפילו הודה שהוא די מופתע מזה שהוא הפך לאיש משפחה בורגני ורגוע שמתגורר בלב מנהטן, ואף ציין בחיוך שהוא נהיה דומה לאבא שלו! ואת התחושה הזו מעבירה גם עטיפת האלבום המפתיעה, שמציגה דמות אנימה צעירה וחדת מבט בדמותו של בואי, כאילו אומרת שהמציאות הפכה לקונספט מופשט, לסוג של ציור.

אבל בואו נדבר תכל'ס, על המוזיקה. האלבום נפתח עם NEW KILLER STAR, שיר קליט עם ריף גיטרה שלא יוצא מהראש, שמפזר המון רמזים נוסטלגיים שמחזירים אותי היישר לצד הגלאם הרומנטי של תחילת הסבנטיז – כולל צעקות ושירה שמזכירות באופן מובהק את MOONAGE DAYDREAM! אם כי, בואו נודה באמת: זה ממש לא הסבנטיז, ובואי מעולם לא נשמע כל כך רציני ומודאג בימים ההם של זיגי סטארדאסט ואלדין סיין. ומאחורי שם השיר מסתתרת בדיחה פוליטית שנונה במיוחד: מדובר במשחק מילים עוקצני על שיבוש הלשון המפורסם של נשיא ארצות הברית באותם ימים, ג'ורג' וו. בוש, שהתקשה להגות כהלכה את המילה NUCLEAR וביטא אותה תמיד כמו NEW KILLER. אז השיר עוסק באווירת החרדה האפוקליפטית ששררה בארצות הברית בעקבות אסון התאומים והמלחמה במזרח התיכון, שהזכירה לבואי את אימת משבר הטילים בקובה של ילדותו. אלא שהפעם, כאבא לילדה בת 3, הוא הודיע שהוא מסרב להיכנע ובוחר במודע לשדר תקווה ואופטימיות – כי הילדה שלו חייבת עתיד טוב, לכל הרוחות!

השיר הזה הוא הראשון מבין שלישיית רוקרים מהורהרים בקצב בינוני שכוללת גם את SHE'LL DRIVE THE BIG CAR ואת FALL DOG BOMBS THE MOON. שלושתם באים עם קצב אחיד ומורט עצבים, הררי גיטרות חשמליות, ובואי זועף ששר על כך שכולנו רק אבק ברוח (עכשיו נזכרת? להקת קנזאס שרה על זה כבר בשנת 1978). אבל כשבואי שר את זה - זה נשמע אחרת.

משם אנחנו ממשיכים למסע מרתק שכולל חידושים מפתיעים לשירים של אחרים, כמו PABLO PICASSO של להקת המודרן לאברז ו-TRY SOME, BUY SOME של ג'ורג' האריסון, שמקבלים טיפול בואי טיפוסי והופכים לשלו. הפרט המרתק ביותר על שני הקאברים הללו הוא שבואי לא שלף אותם במקרה: שניהם חיכו בסבלנות בארכיון הפרטי שלו עוד משנות השבעים, כשהוא תכנן לכלול אותם באלבום PIN UPS 2 – חלק שני שלא הוקלט מעולם לאלבום הקאברים המפורסם שלו משנת 1973! את השיר על פיקאסו הוא מבצע בחוצפה אלגנטית ומזכיר לנו שאף אחת לא העזה לכנות את הצייר המיוסר "אידיוט", והביצוע הזה הוא פשוט מ-ד-ה-י-ם! הגרסה המקורית הייתה נחמדה, וגם זו של ג'ון קייל, אבל הביצוע של בואי הוא עולם אחר: זה אבסורדי, בלתי צפוי, חד, והכי בועט-בישבן בכל האלבום, עם קטעי גיטרה ספרדית גאוניים. זהו הרגע שבו אפשר לשנייה אחת לשכוח לחלוטין מהגיל של דייוויד ופשוט לקפוץ לתוך הכיף הטהור, בקטע שיושב בול באותה סמטה של HEROES עם סינטיסייזרים מבעבעים, עד שבא לצעוק: "היי, אולי באמת הגיע הזמן שבואי יקליט את PIN UPS VOL. 2?! רק שיבחר את החומרים בקפידה, בבקשה. מישהו יכול לקרוא לטוויגי? אולי היא זמינה לצלם איתו עטיפה עדכנית?

מנגד, גרסתו לשיר של האריסון (שנכתב והופק במקור עוד ב-1971 עבור רוני ספקטור) הוקלטה בהשראת לכתו של ג'ורג' שנתיים קודם לכן. כמובן שטיפוס אנין ומתוחכם כמו בואי לא יבחר בדרך הקלה של להיטים מוכרים מיידית כמו SOMETHING או MY SWEET LORD, אלא יחפור בארגזים כדי לשלוף פנינה יחסית לא מוכרת מתוך LIVING IN THE MATERIAL WORLD - תקליט שלא קיבל את מלוא ההערכה. המחווה הזו של בואי מלאת כבוד ואהבה.

ואי אפשר שלא לחייך מול שיר רוק סוחף כמו NEVER GET OLD, שבו האיש שחצה כבר את גיל חמישים וחמש זועק מעל דיסטורשן עצבני שהוא לעולם, אבל לעולם, לא יזדקן – שם של שיר שנשמע אירוני להחריד כשהוא מגיע מאיש שמזדקן מול עינינו. באותה נשימה אי אפשר לפספס את שיר הנושא המהיר, REALITY: רוק קשוח וכסחני, אבל כשבואי זועק בו שהמוות שלו הוא יותר מסתם שיר עצוב, לא ממש מקבלים חשק לשבור קירות – זה שיר עגום ופסימי, פשוט מהיר יותר!

וכשמגיעים לקטעים הרכים יותר, התמונה נעשית מסקרנת עוד יותר: ב-THE LONELIEST GUY בואי מכריז שהוא דווקא הבחור הכי בר מזל ולא הכי בודד, אבל האווירה האיטית מסגירה אירוניה מוחלטת; והבלדה DAYS נשמעת ממש כאילו נכתבה על ידי הקיור – מאותם שירים שמשדרים את תחושת ה"אני כל כך מאושר שיש לי אותך ברמת הטקסט, אבל מבחינה מוזיקלית? כולנו גוססים יחד".

גולת הכותרת לחובבי המושבעים היא הרצועה שסוגרת את התקליט, BRING ME THE DISCO KING, שיר שבואי ניסה להקליט עוד משנות התשעים ומצא סוף סוף את מקומו הראוי בעיבוד ג'אזי אפל ומכשף. זה אפוס סול מסוגנן ומעודן של כמעט שמונה דקות, שלמרות שמו המטעה – ולמרות שיש לו ניחוחות שחורים ברורים – הוא לבטח ממש לא דיסקו! כעת, כשבואי של הסבנטיז הרחק מאחוריו, הוא ניגש לסגנון הזה בכל המקצוענות והאדישות האמנותית שהוא מסוגל לגייס, ויוצר קודה עדינה, מעודנת ונוסטלגית בצורה מושלמת. מדובר ביצירה עם מסע ארוך וסבלני: בואי ניסה להביא את זה בעיבוד דאנס קצבי באלבום BLACK TIE WHITE NOISE ב-1993, ואפילו ניסה להכניס את זה לאלבום HEATHEN ב-2002. שום דבר לא ישב כמו שצריך, עד שוויסקונטי ובואי הבינו שהפתרון הוא פשוט לפרק את השיר עד היסוד. הם נפטרו מכל המניירות והשאירו רק לופ תופים עדין ומהפנט של מאט צ'מברלין, לצד אקורדים קודרים, גאוניים ומלאי מסתורין של מייק גרסון בפסנתר. התוצאה היא יצירת מופת של פילם נואר מוזיקלי, שנשמעת כאילו בקעה מתוך בר ריק ומעושן בארבע לפנות בוקר.

האלבום לא רק זכה לשבחים מהמבקרים, שראו בו המשך ישיר לתקופת התחייה של בואי, אלא גם התקבל באהבה גדולה על ידי המעריצים. ההצלחה הזו הובילה לסיבוב הופעות עולמי ועצום ממדים, A REALITY TOUR, שהתחיל זמן קצר לאחר יציאת האלבום והפך לאחד ממסעות ההופעות המצליחים והארוכים ביותר בקריירה של בואי. הלהקה חרכה את הבמות עם רפרטואר אדיר של כשישים שירים מכל תחנות הקריירה, כשבואי נראה בשיא כושרו ומפזר חיוכים ואנרגיות של נער בהופעות של מעל שעתיים וחצי. אלא שהסיבוב הזה קיבל תפנית גורלית ומטלטלת: ביוני 2004, בעת הופעה בפסטיבל הוריקן בגרמניה ומיד לאחר ביצוע מחשמל לשיר HEROES, בואי סבל מכאבים עזים והתמוטט מאחורי הקלעים. הוא הובהל לניתוח לב דחוף בהמבורג בעקבות עורק חסום. שאר הופעות הטור בוטלו בן רגע, ובואי קיבל החלטה שקטה שלא לצאת יותר לעולם למסעות הופעות – עובדה שהפכה את A REALITY TOUR לסיבוב ההופעות האחרון בהחלט של אחת מאגדות הבמה הגדולות שידע כדור הארץ.

אז בפעם הבאה שמישהו שואל אתכם מה קרה בסתיו 2003, ספרו לו שדייויד בואי הזכיר לכולם מהי מציאות אמיתית: כזו שבה אמן אחד יכול להמציא את עצמו מחדש שוב ושוב, וכל פעם זה נשמע פשוט מצוין. נכון, שני אלבומים מופתיים ברצף ברמה של HEATHEN היו נחשבים למהפכה מוזיקלית של ממש בעידן שלנו, אבל החשוב מכל הוא שבואי שוב עוקף בסיבוב את כל הטרנדים, הציפיות והחברים: REALITY אולי פסימי וקודר ממש כמו HOURS, אבל אפילו לרגע אחד הוא לא נשמע כמו כניעה אמנותית! בואי סוף סוף עושה את הדברים בדיוק כמו שהוא רואה לנכון לעשות אותם, ולא כפי שאופנות חולפות מצפות ממנו. תמשיך ככה, מיסטר ג'ונס! תשמעו לי: קחו את האלבום הזה, תסובבו את כפתור הווליום ימינה, ותנו לרוק המשובח הזה להזכיר לכם שגם כשהעולם מסביב מאבד כיוון, המוזיקה הטובה היא המציאות היחידה שבאמת שווה להיאחז בה.

מגזין רולינג סטון העניק לאלבום שלושה כוכבים בלבד ונימק: "כחתרן צעיר, דיוויד בואי שיחק עם אמיתוֹת הסיקסטיז על מגדר, זהות ורוק'נ'רול, והתעקש שהאמת אינה אלא עוד מסכה. עכשיו, כשהוא בן 56 ודמות נערצת, הוא מחפש גרסה כלשהי של אמת – או, כפי שמגדיר זאת שם האלבום, REALITY – ומתברר שהוא צדק כבר בפעם הראשונה. למרבה חרדתו ושעשועו, משמעות היא דבר שבא והולך. 'אני עדיין לא מבין מדוע ולמה', הוא שר מעל הגיטרות השואגות בשיר הנושא, 'אני מחפש היגיון, אבל לא מקבל כמעט כלום. הו, ילד, ברוך הבא למציאות'.

והמציאות מתגלה כמקום מסקרן. בדומה לאלבומו HEATHEN מהשנה שעברה, בואי מהרהר בחיים שאחרי 9/11 – הוא גר כקילומטר מגראונד זירו. יחד עם המפיק טוני ויסקונטי, בואי משייף את הסאונד שלו ומחזיר לעצמו את צליל הגיטרות הדומיננטי שהשאיל ללו ריד כשהפיק את TRANSFORMER. בנימה שקטה יותר, גרסתו לשיר TRY SOME BUY SOME של ג'ורג' האריסון הופכת למעין אנדרטה למחפש רוחני אחר. האלבום נחתם עם BRING ME THE DISCO KING, בלדה סוריאליסטית שאורכה קרוב לשמונה דקות. זוהי עוד אחת מפרידותיו האמביוולנטיות של בואי מהעידן שבו חולל הרס רב כל כך במועדונים הקשוחים והרעים, זמן ההרג של הסבנטיז. ההבדל הוא שכעת הוא יודע שהזמן הורג אותו, ואת כולנו, ושמלך הדיסקו – אותו אמן הילולים שהבטיח חיי נצח על רחבת הריקודים – איננו בשום מקום". אז עכשיו - אחרי שקראתם את הביקורת של הרולינג סטון, עזבו את שלושת הכוכבים שהוא נתן מתוך חמישה. נכון שהביקורת המנומקת שלו גורמת גם לכם לרצות להקשיב לזה?

מדוע נטשו הצופים את אולם הקולנוע באמצע הסרט, והשאירו את מתופף ובסיסטית להקת ראשים מדברים לבדם בחושך?

ב-15 בספטמבר בשנת 1986 יצא התקליט TRUE STORIES של להקת ראשים מדברים. היו לא מעטים שהתאכזבו ממנו וחשבו שזה הדבר האחרון שיראו יוצא מלהקה זו. קבלו סיפורים אמיתיים לפי ראשים מדברים.

נכון, היו לא מעטים שהתאכזבו מהתקליט הזה וחשבו שזה הדבר האחרון שיראו יוצא מלהקה זו. אבל למרות גלי הביקורת, כשמדובר בהרכב כל כך מבריק, גם אלבום "משני" לכאורה שלהם טומן בחובו רגעי חסד מוזיקליים נהדרים. האמת? הוא בעצם ממש לא חצי-רע! למעשה, הוא אלבום טוב. למעשה, זה מהאלבומים שנרמסו הכי שלא בצדק אי פעם, יחד עם עוד פנינים מענגות ומינוריות כמו FROM GENESIS TO REVELATION של ג'נסיס או SELF PORTRAIT של בוב דילן. אוקי, הנקודה הובהרה!

וכל הפרויקט הזה התחיל בכלל משיגעון פרטי של דייוויד ביירן, הזמר-גיטריסט-מנהיג, שנהג לגזור ולשמור כותרות וסיפורים מצהובוני סופרמרקט סנסציוניים כמו ה-WEEKLY WORLD NEWS – על אנשים שמקבלים שידורי רדיו ישירות למוח, נשים שלא זזות מהמיטה שנים וטיפוסים תמהוניים מעיירות נידחות. את ערימת החתיכות מהעיתונים המופרעת הזו הוא החליט לעבד לסרט קולנוע עלילתי וסוריאליסטי, שסביבו נרקמו שירי האלבום.

אני זוכר שראיתי את הסרט TRUE STORIES בבית הקולנוע "גת", ברחוב אבן גבירול בתל אביב. הכרתי אז את הלהקה באופן שטחי. זמזמתי להנאתי את להיטי ה-MTV החדשים שלהם כמו ROAD TO NOWHERE או AND SHE WAS. ידעתי שיש להם להיט בשם ONCE IN A LIFETIME בתקליט בשם REMAIN IN LIGHT, הכרתי את השיר BURNING DOWN THE HOUSE מהתקליט ההוא עם העטיפה הכתומה. וכמובן שהכרתי את הפסייכו קילר ההוא עם ה"קס קסה" וה"פה פה פה פה" שלו. חוץ מזה, אי שם בשנת 1986, לא הכרתי עוד דברים שלהם. אחרים מסביבי מאד אהבו אותם. אני לא התחברתי לזה. אוקי, זה היה פעם. היום? זו להקה נהדרת בעיניי.

אבל חוץ מזה שהלכתי לסרט הזה - האמת שאינני זוכר ממנו דבר. כנראה שגם זה סוג של הישג קולנועי: לצאת מהאולם באבן גבירול בחזרה אל תוך הלחות התל-אביבית בתחושה שצפיתי במשהו מוזר לחלוטין שאני לא מצליח להסביר במילים, ולפני שאני מצליח להוציא ממני משהו על זה - אופס, המוח שלי מחק כל ראיה לקיומו. אז מה זה היה? זה היה במקור פסקול לסרט קאלט (וככל הנראה פוסט-מודרניסטי לחלוטין) על טקסס וטקסנים, שביירן ביים בעצמו. בסרט, כל השירים בוצעו בידי השחקנים עצמם; ובכל זאת, מסיבה מסוימת, בהמשך ביירן התעקש שהלהקה תקליט את הפסקול בכוחות עצמה. הוא כבר הצהיר בעבר שזו הייתה החלטה טיפשית מצדו – והעובדה שהוא עצמו מעריך את האלבום כל כך מעט היא כמובן טיעון חזק נגדו – אבל אני חושד שתגובה כזו פשוט נולדה בעקבות ההצלפה האלימה והקטילה שהתקליט ספג. האם ביירן היה מעז למתוח ביקורת כזו על היצירה שלו אילו היא הייתה זוכה לביקורות מהללות מכולם? אני בספק רב מאד.

המתופף, כריס פרנץ, כותב בספרו: "טינה (ויימאות', הבסיסטית ואשתו של פרנץ - נ.ר) ואני ראינו את הסרט בפעם הראשונה באולם תיאטרון בקונטיקט. המקום לא היה צפוף במיוחד כשהתיישבנו, אבל זמן קצר אחרי שהסרט התחיל אנשים החלו לצאת. עד סוף הסרט טינה ואני היינו לבד בתיאטרון. בינתיים, דייוויד (ביירן) עדיין קיבל הרים של פרסום בעיתונות. הוא שכר יחצ"ן נפרד מזה של הלהקה, אז היינו קוראים דברים בעמוד השישי ב-NEW YORK POST על איך דייוויד השתתף במסיבה של הדוגמנית ג'רי הול. חשבתי, באמת? מגזין TIME שם אותו על השער וכינה אותו 'איש הרנסנס של הרוק'. הייתה בזה אמת - אבל אתם יודעים שהוא לא הגיע לנקודת הרנסנס הזו לבדו".

כן, המתח בתוך ההרכב כבר הגיע לטמפרטורת רתיחה. פרנץ, ויימאות' והגיטריסט-קלידן ג'רי האריסון הרגישו שביירן מתייחס ללהקה כאל מטרד או לכל היותר כלהקת הליווי הפרטית לפנטזיות הקולנועיות שלו, בעוד שהוא גורף את כל התהילה הציבורית לבדו.

אז זהו האלבום השביעי של הלהקה, והשיר הבולט בו היה WILD WILD LIFE, ששודר לא מעט ברשת MTV. הרבה לא ידעו זאת אז אבל התקליט הזה היה גם צעד אחד לפני סוף דרכה של הלהקה, וברור שהצלחתו נתמכה בהצלחת התקליט הקודם, LITTLE CREATURES. והסוד שלו? הוא פשוט לא להסתבך איתו. כן, הגישה הברורה מאליה היא פשוט לקבל אותו בדיוק כפי שהוא – לשים אותו תחת הקטגוריה של מוזיקת פופ קלילה. כי יש זמן להתגלויות רוחניות, יש זמן למסרים ליריים מסתוריים, ויש זמן שהוא פשוט בשביל הכיף הטהור. אז זה תקליט בשביל הכיף הטהור.

קחו למשל את השיר RADIO HEAD. הרבה מעריצי רוק חייבים לו הרבה יותר ממה שנראה. ביירן כתב את השיר בהשראת דמות אמיתית מהצהובונים – אדם שטען שהוא קולט גלי רדיו ומחשבות ישירות אל תוך מוחו. כעבור כמה שנים, להקה בריטית צעירה ומבטיחה בשם ON A FRIDAY חיפשה שם לקראת חוזה בחברת תקליטים. הם היו מעריצים מושבעים של ראשים מדברים, שמעו את השיר הזה, שינו את שמם ל-RADIOHEAD. אשכרה ככה!

שיר בולט נוסף הוא LOVE FOR SALE המפואר, שנוצר כמחאה ופרודיה שנונה על מצעד הפרסומות ותרבות הצריכה האמריקאית, לצד השיר PEOPLE LIKE US שבוצע בסרט על ידי השחקן ג'ון גודמן בעצמו, שהפתיע את כולם עם כישרון שירה נהדר ברוח מוזיקת קאנטרי שורשית. ואם כבר מדברים על כיף, זה אולי ממש לא מקרה שדווקא האלבום הזה, ולא שום אלבום אחר, מארח את הבלדה היפהפייה DREAM OPERATOR. (נו, לעזאזל, זה הרי סרט על טקסס, ואתם רוצים שביירן לא ינסה את כוחו בבלדת קאנטרי?!) כן, זה שיר שכנראה מתאים יותר לאיגלס מאשר לראשים המדברים.

כריס פרנץ: "עם הצלחת הסרט STOP MAKING SENSE, דיוויד הצליח לעשות סרט משלו, TRUE STORIES, על דמויות מטורפות שחיות בעיירה קטנה בטקסס, מכל המקומות, שאותו ליווה פסקול שלנו. דיוויד כתב לנו כמה תפקידים בסרט, אבל הרעיון שלו היה ללהק אותי בתור סרסור ואת טינה בתור זונה, אז סירבנו להשתתף בפרויקט, באדיבות רבה ככל האפשר. השירים שדיוויד הציג לפרויקט היו שילוב של אמריקנה, רוק, וודו וגוספל. חשבנו, 'בסדר. זה מגניב. אנחנו יכולים לעשות את זה'. ידענו שדיוויד רוצה מאוד לעשות את התקליט הזה עם שחקני הסרט, אבל חברת התקליטים רצתה תקליט נוסף של הלהקה, אז זה מה שעשינו.

השירים בסופו של דבר היו טובים מאוד, גם אם זה לא מה שרבים מהמעריצים שלנו ציפו לו. מה שהם לא ידעו זה שבשלב הזה, טינה ואני עשינו כמיטב יכולתנו כדי לשמור על הלהקה מאוחדת. אחד האנשים שהגיעו לאולפן בזמן ההקלטות היה השחקן לי מייג'ורס, שבעבר שיחק את סטיב אוסטין והיה בעלה של פארה פוסט. הוא אמר לנו שהוא מעריץ גדול שלנו. הוא היה איש מתוק".

האירוניה היא שחברת התקליטים SIRE סירבה בכל תוקף להוציא אלבום שבו שחקני קולנוע שרים, מחשש לכישלון מסחרי, ודרשה אלבום רשמי של ראשים מדברים. רק בשנת 2018, באיחור אופנתי של יותר משלושים שנה, יצאה לבסוף הגרסה המקורית של הפסקול שכללה את ביצועי השחקנים מהסרט. כך מצאו את עצמם חברי הלהקה נכנסים לאולפן בחוסר חשק בולט, כדי להקליט חומרים שלא נכתבו עבורם כלהקה אלא כפסקול לדמויות בדיוניות.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "למרות שהוא חולק את שמו עם סרטו של דייוויד ביירן, האלבום החדש של 'ראשים מדברים' אינו פסקול במובן המסורתי. השירים האלה בהחלט לא נתפרו כדי להתאים לאיזו תוכנית שיווקית. יכול להיות שיש כאן סינגל-להיט, אבל כנראה שלא תהיה קופסת אוכל ושאר מוצרים נלווים של התקליט הזה. זה לא מוצר הפלטינה של הלהקה וגם לא יצירת המופת שלה. זהו תקליט רופף ופחות מורכב ממה שהם עשו בעבר. ביירן מעולם לא נשמע נרגש יותר - או פחות מנותק".

ובסופו של דבר, למרות כל החריקות והקרעים, יש בתקליט הזה קסם מיוחד במינו. הוא אולי חסר את הטירוף הפוליריתמי של REMAIN IN LIGHT או את הגאונות המהודקת של SPEAKING IN TONGUES, אבל רצועות נהדרות כמו CITY OF DREAMS המרגש? תחליפו בו את השירה של ביירן בניל יאנג והשיר הזה ייחשב לפנינה מינורית ומפוארת בקטלוג של ניל. לא ככה? – ו-HEY NOW הקופצני... זה מוכיח שגם כשהלהקה הזו עבדה על טייס אוטומטי מתוך מחויבות חוזית, יצא להם פופ אמריקאי אינטליגנטי ומלא הומור.

האמת? ראשים מדברים מעולם לא הוציאו אלבום רע אחד. מעולם! הם אמנם הקליטו יחד רק עוד אלבום אולפן אחד נוסף, NAKED משנת 1988, לפני שפירקו את החבילה לעד – אך בכל פעם שאני שולף את TRUE STORIES מהמדף ומניח את המחט על הוויניל, אני נזכר באותו ערב בלתי נשכח-נשכח בקולנוע "גת" ומחייך.

האם הופעת החימום הזו בהוליווד בול ב-1972 הייתה השידוך הגרוע, המופרך והמסוכן ביותר בתולדות הרוק?

ב-15 בספטמבר בשנת 1972 הופיעו הלהקות ג'נטל ג'יאנט ובלאק סאבאת' בהוליווד בול. כשענק עדין נתקל במלכי הרוק הכבד.

ספטמבר 1972, לוס אנג'לס. בערב ה-15 לחודש, אמור היה להתקיים מפגש פסגה מוזיקלי. להקת ההארד רוק הכבד והאפל בלאק סאבאת', שנמצאה ממש ימים ספורים לפני שחרור התקליט הרביעי והמצופה שלהם, VOL 4 – הגיעה לעיר המלאכים ולאמפיתיאטרון המפורסם של ההוליווד בול (אגב, גם להקת קפטן ביונד הייתה שם ופתחה את הערב). 

כחימום לסאבאת' נבחרה להקה בריטית אחרת, ג'נטל ג'יאנט, הרכב רוק מתקדם נהדר ומתוחכם ששילב השפעות מימי הביניים, ג'אז ומוזיקה קלאסית. אבל מי גאון השיווק התורן שחשב שזה שידוך מוצלח? מדובר כנראה באחד המפגשים הכי הזויים, סוריאליסטיים וחסרי סיכוי בהיסטוריה של הרוק. מצד אחד, הרכב וירטואוזי פנומנלי שמנגן פוליפוניה מורכבת ועיבודים שנלקחו הישר מחצרות המלוכה של המאה ה-16, ומצד שני – ארבעה מטאליסטים מבירמינגהם שמייצרים רעם אפל וריפים שמרסקים בטון. ובתור אחד כמוני שמאוהב עד מעל לראש בשתי הלהקות הללו, כל אחת בפסגת היצירה שלה באותם ימים, הלב פשוט נחמץ מהתאונה החזיתית הזו. 

על הנייר, זה נשמע כמו ערב בלתי נשכח. בפועל, זה היה ערב שאף אחד מהמעורבים לא ישכח, אבל מכל הסיבות הלא נכונות.  

עבור חברי ג'נטל ג'יאנט, הנורות האדומות החלו להבהב עוד לפני שהצליל הראשון נשלף מהגיטרה. דמיינו את המעמד הקומי-טרגי: על הבמה עולים שישה מוזיקאי-על בריטים, מחליפים ביניהם כלים בקצב מסחרר – ויברפון, צ'לו, כינור אקוסטי, חליליות וסקסופונים – ופוצחים בטירוף מוסיקלי מסחרר. הקהל, שהגיע מצויד בציפייה אחת ברורה – לקבל מנה גדושה של ריפים איטיים, אפלים וקורעי אוזניים – לא ממש ידע איך לעכל את החבורה שהעלתה לבמה שלל כלי נגינה שביקשו לייצר מוסיקה מורכבת עם המקצבים המשתנים וההרמוניות הווקאליות המסובכות, שהייתה רחוקה שנות אור מהסאונד של בלאק סאבאת'. 

הקהל, ברובו חובב מושבע של הלהקה מברמינגהם, פשוט לא היה בעניין של שיעור בתולדות המוזיקה. הם באו לחטוף אגרוף לפנים בפורמט של גיטרות מנופחות מדיסטורשן, לא לשבת ולספור מקצבים א-סימטריים של שבע שמיניות. כל העידון המוזיקלי והגאונות הצרופה הזו היו מבחינתם כמו להגיש סושי מובחר במסיבת ברביקיו של חבורת אופנוענים זועמת.  

התגובה לא איחרה לבוא. מה שהתחיל בקריאות בוז בודדות הפך במהרה למטר של ממש. פחיות בירה ריקות ובקבוקים החלו לעוף לכיוון הבמה, מחטיאות במעט את הנגנים המרוכזים. זה קרה בדיוק כשהלהקה עמדה לבצע את הקטע העדין FUNNY WAYS, שיר יפהפה ורגיש שבו קרי מינייר הקלידן מלהטט בוויברפון וריי שולמן מנגן בכינור. מישהו מהקהל החליט לשדרג את המחאה והשליך נפץ רב עוצמה, זיקוק מסוג CHERRY BOMB שהתפוצץ ברעש מחריש אוזניים והפריע לביצוע המדויק של הקטעים המורכבים והעיף גיצים בסמוך לציוד. זה היה יותר מדי עבור האחים שולמן, דרק ופיל, ממייסדי הלהקה. השניים, שהיו ידועים במזגם החם, הפסיקו את הנגינה ופתחו בנאום צעקות רמות לעבר הקהל הסורר, ודרק שולמן, בלי למצמץ, ניגש למיקרופון והחל להמטיר קללות עסיסיות במבטא בריטי חריף כשהוא מטיח בקהל כמה הוא פרימיטיבי וחסר תרבות, מה שכמובן רק החמיר את המצב וגרר שאגות בוז רמות עוד יותר (אם כי, כמו מקצוענים אמיתיים מהזן הנדיר, הם חזרו לנגן וסיימו את הסט עד תום). 

עבור פיל שולמן, שהיה המבוגר בחבורה (היה אז כבר בן 35, נשוי ואב לשלושה ילדים) וכבר החל למאוס בחיי הדרכים האינטנסיביים, האירוע המביש הזה היה הקש ששבר את גב הגמל. התקרית האלימה חיזקה את החלטתו לעזוב את הלהקה, מה שאכן קרה בסוף אותה שנה לאחר יציאת התקליט OCTOPUS – אלבום מופת פנומנלי שעד היום אני מחשיב כאחת מפסגות הפרוג הגדולות של כל הזמנים. הוא פרש מעסקי המוזיקה כדי להפוך למורה. הזמנה מאיאן אנדרסון לצרף אותו לג'ת'רו טול נתקלה במחסום מצדו.

אך הדרמה רק החלה. אחרי שהענקים העדינים ירדו מהבמה חבולים ומאוכזבים, עלו הכוכבים הגדולים של הערב, בלאק סאבאת'. הם נתנו הופעה מחשמלת, עם כל הלהיטים הגדולים כמו WAR PIGS, IRON MAN וכן SWEET LEAF וגם טעימות מהתקליט החדש, כמו השיר SNOWBLIND, שלא במקרה עסק בקוקאין.

בסיום ההופעה, רגע אחרי שהאקורד האחרון של PARANOID הידהד ברחבי האמפיתיאטרון - התרחש אסון. טוני איומי, שהיה על הרגליים ימים שלמים תחת השפעת סמים וללא שינה כלל, פשוט התמוטט מאחורי הקלעים. הבסיסט גיזר באטלר תיאר מאוחר יותר את רגעי האימה וסיפר כי איומי צרך כמויות בלתי נתפסות של סמים ימים רצופים, וזה היה ממש עניין של חיים או מוות כשהוא ירד מהבמה ואיבד את הכרתו. הוא פונה במהירות לקבלת טיפול רפואי, ומצבו היה חמור עד כדי כך שההנהלה נאלצה לבטל את ההופעות הבאות בסקרמנטו ובהונולולו, והלהקה הושבתה לחלוטין לכמה חודשים כדי לאפשר לריפ-מאסטר המהולל להתאושש.  

איזה ערב פסיכי זה היה! מצד אחד גאוני רוק מתקדם שחוטפים מטר פחיות ונפצים בגלל סולו כינור עדין, ומצד שני אגדת גיטרה שקורסת מעודף אבקה לבנה רגע אחרי שהרעידה את לוס אנג'לס. תגידו מה שתגידו על שנות השבעים – משעמם בטוח לא היה שם.  

מי באמת היה המוח המוזיקלי השקט שעיצב את הסאונד המהפנט של פינק פלויד – ולמה רוג'ר ווטרס כל כך שנא את זה?

ב-15 בספטמבר בשנת 2008 מת מסרטן ריק רייט, הקלידן של פינק פלויד. בן 65 במותו. קבלו את האדריכל השקט של פינק פלויד.

ריצ'רד רייט, או כפי שכולנו הכרנו אותו, ריק רייט, הקלידן והכוח השקט מאחורי הצליל של פינק פלויד, הלך לעולמו בשנת 2008 ממחלת הסרטן, והוא בן 65. רייט לא היה רק קלידן; הוא היה ארכיטקט של ממש, שבנה באמצעות האורגן, הפסנתר והסינטיסייזר שלו את אותם מרחבים מוזיקליים עצומים ומהפנטים שהפכו למזוהים כל כך עם הלהקה. בזמן שרוג'ר ווטרס סיפק את המילים הזועמות והקונספט התיאטרלי, ודיוויד גילמור פוצץ את הרמקולים בסולואים מיתולוגיים, רייט היה זה שיצק את הבטון המוזיקלי והדביק את הכל באלגנטיות שאין שנייה לה.

כפי שניסח זאת בצורה מדויקת חברו ללהקה, הגיטריסט דיוויד גילמור, לאחר מותו: "במאבק הוויכוחים על מי או מה היה זה פינק פלויד, כוחו העצום של ריק נשכח לעתים קרובות. הוא היה עדין, לא מתנשא ופרטי, אך קולו ונגינתו היו מרכיבים חיוניים וקסומים של סאונד הפינק פלויד המוכר ביותר שלנו". ואכן, קשה לדמיין את היצירות הגדולות של הלהקה בלי אותם שטיחי צליל אטמוספריים, סולואים מלודיים על הסינטיסייזר, והרמוניות קוליות עדינות שרייט תרם. הוא היה חלק מה-DNA של הלהקה מהרגע הראשון.

ההרמוניות הקוליות המשותפות שלו ושל גילמור – במיוחד ביצירה ECHOES – היו כה צמודות ומהודקות, עד שמעריצים רבים נשבעו שמדובר באדם אחד שמכפיל את שירתו באולפן. רייט הוסיף לסאונד הפסיכדלי את הציוד הייחודי שלו: אורגן ה-FARFISA COMPACT DUO המחובר למכשיר ההד האנלוגי BINSON ECHOREC, ומאוחר יותר את ה-HAMMOND B3 ואת סינטיסייזר ה-MINIMOOG וה-VCS3, שהעניקו לצליל של פינק פלויד את אותה תחושת חלל אינסופית. והוא ידע להוציא מכל כלי בדיוק את מה שצריך למען היצירה, ולא כדי רק להבליט את עצמו.

הסיפור מתחיל בלונדון של שנות השישים. רייט, יליד 1943, לימד את עצמו לנגן בקלידים מתוך אהבה עזה לג'אז. הוא הושפע עמוקות מהרמוניות ג'אז מורכבות, אקורדים מוגדלים וסולמות מודאליים של ענקים כמו מיילס דייוויס וג'ון קולטריין – השפעה שהפכה את פינק פלויד ללהקה שונה לחלוטין מכל להקות הבלוז-רוק הבריטיות של התקופה. במקביל, הוא פנה ללימודי אדריכלות במכללה, שם פגש שני סטודנטים נוספים עם חלומות מוזיקליים, רוג'ר ווטרס וניק מייסון. השלושה הקימו להקה שניגנה בעיקר גרסאות כיסוי לשירי רית'ם אנד בלוז אמריקאיים. הם החליפו שמות בקצב מסחרר, החל מ-SIGMA 6, דרך THE MEGGADEATHS ועד THE ABDABS ו-THE SCREAMING ABDABS – שמות שמעלים חיוך ענק.

בשנת 1965 הצטרף אליהם חבר קרוב של ווטרס, סיד בארט, והקסם התחיל לקרות. לאחר גלגולים של כמה שמות משעשעים, החבורה התקבעה על השם THE PINK FLOYD והחלה לעצב מחדש את גבולות המוזיקה. כבר באלבום הבכורה המהפכני משנת 1967, THE PIPER AT THE GATES OF DAWN, רייט לא רק ניגן בקלידים אלא גם שר והלחין קטעים מופלאים כמו ASTRONOMY DOMINE ו-MATILDA MOTHER, ומיד לאחר מכן העניק לעולם פנינים פסיכדליות מתוקות כדוגמת PAINTBOX ו-REMEMBER A DAY.

אבל בואו נודה על האמת, לא כל נגיעה של רייט הפכה לזהב. לפעמים, גם יוצרים דגולים יכולים לייצר, איך לומר, רגעים פחות מזהירים. כך היה ב-19 באפריל 1968, כאשר יצא לשוק תקליטון עם השיר IT WOULD BE SO NICE, פרי עטו של רייט. עם השנים, חברי הלהקה עצמם התייחסו לשיר הזה כאל פיסת זבל מיותרת, ניסיון כושל לייצר להיט פופ קליל שלא התאים כלל לעולמות הפסיכדליה שהם החלו לחקור. ניק מייסון אף צוטט לימים בהומור האופייני לו כשאמר שהתקליטון הזה היה פשוט נוראי, ורוג'ר ווטרס לא חסך מילים והגדיר אותו ככישלון חרוץ. האמת היא שעבור אספני ויניל ואוהבי פופ סיקסטיז נוסטלגי כמוני, יש בשיר הזה קסם נאיבי נהדר, אבל הוא בהחלט עמד בסתירה מוחלטת לעומק המהפנט שהלהקה בנתה באותם ימים.

הסיפור מאחורי התקליטון הזה משעשע למדי. תחילה דווח בעיתונות המוזיקה שהשיר הבא שיוציאו יהיה CORPORAL CLEGG, אך בסופו של דבר השיר הזה מצא את מקומו בתקליט השני של הלהקה, A SAUCERFUL OF SECRETS. בזמן הקלטת השיר של רייט באולפני EMI (שעוד לא מותגו מחדש כאולפני אבי רואד, כן?), התעוררה בעיה קטנה. במילות השיר המקוריות הוזכר שמו של עיתון הערב EVENING STANDARD. כדי להימנע מהפרת החוק הבריטי שאסר על פרסום סמוי בשירים, נאלצו חברי הלהקה להקליט מחדש את השורה ולשנות את שם העיתון ל-DAILY STANDARD הפיקטיבי. כן, השדרן ג'ון פיל מתחנת ה-BBC RADIO 1 סירב להשמיע את הגרסה המקורית בגלל המדיניות הנוקשה נגד פרסום מסחרי, מה שגרר שעות הקלטה יקרות באולפן רק כדי לשיר מילה אחת מחדש! 

התוצאה הסופית נשמעה יותר כמו משהו שיצא תחת ידיה של להקת הקינקס מאשר פינק פלויד. אפילו צולם קליפ לשיר, שרק חלקים ממנו שרדו וזמינים היום לצפייה. הצד השני של אותו תקליטון, לעומת זאת, היה סיפור אחר לגמרי: השיר היפהפה JULIA DREAM, עם קולו החם של דיוויד גילמור וצלילי המלוטרון הממיסים של רייט, שגם שר קולות בפזמונים. את המילים לשיר הצד השני כתב דווקא רוג'ר ווטרס, אך הנגינה השמיימית של רייט במלוטרון היא זו שהפכה את הרצועה הזו לקלאסיקת פולק-פסיכדליה קסומה שממיסה את הלב עד היום.

מכאן והלאה, הלהקה ידעה הצלחות פנומנליות לצד טלטלות אישיות ומקצועיות קשות. רייט תמיד היה שם, שופך את כישרונו על יצירות מופת כמו THE DARK SIDE OF THE MOON ו-WISH YOU WERE HERE, שם תרומתו הייתה מכרעת. אחד הקטעים המובילים באלבום THE DARK SIDE OF THE MOON, השיר US AND THEM, נולד מתוך קטע פסנתר אינסטרומנטלי שרייט הלחין עוד בשנת 1969 עבור סרטו של מיכלאנג'לו אנטוניוני, ZABRISKIE POINT. הקטע נקרא אז THE VIOLENT SEQUENCE, אך אנטוניוני דחה אותו בטענה שהוא עצוב מדי ונשמע כמו כנסייה.

רייט לא ויתר, שמר את המנגינה במגירה, וכעבור מספר שנים היא הפכה לאחד משירי המופת הנצחיים של הלהקה! שלא לדבר על THE GREAT GIG IN THE SKY, שבו רצף האקורדים המבריק והנוגה של רייט על הפסנתר יצר את המצע המושלם לזעקות הנשמה המרטיטות של הזמרת קלייר טורי (שבהמשך תבעה את הלהקה בטענה שמגיע לה גם קרדיט בהלחנה). גם באלבום WISH YOU WERE HERE, ביצירה המרכזית SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND, חדי האוזן יוכלו לשמוע בסיום החלק התשיעי כיצד רייט מנגן ברגישות על הסינטיסייזר מחווה שקטה לשיר SEE EMILY PLAY של סיד בארט. 

אך לאחר צאת התקליט WISH YOU WERE HERE, החלו להיווצר סדקים. כוחו של ווטרס בלהקה הלך והתעצם, בעוד תרומתו של רייט הלכה ופחתה. בתקליט ANIMALS הוא כמעט ולא תרם רעיונות מוזיקליים משלו. למעשה, זהו האלבום הראשון של פינק פלויד שבו לרייט לא היה אף לא קרדיט כתיבה בודד, אף על פי שעבודת הקלידים שלו בשיר DOGS נותרה מופת של עדינות ודיוק.

הפיצוץ הגדול הגיע בשנת 1978, במהלך העבודה על האלבום השאפתני THE WALL. חברי הלהקה היו שקועים באותה תקופה במשבר פיננסי חריף עקב השקעות כושלות של חברת הניהול שלהם, מה שאילץ אותם להקליט מחוץ לבריטניה באולפני SUPER BEAR STUDIOS בצרפת מטעמי מס. רייט, שהיה שרוי במשבר אישי ובגירושין, יצא לחופשה משפחתית ביוון. ווטרס, שהיה נתון בלחץ עצום לסיים את הפרויקט, דרש מרייט בטלפון לחזור מיד לאולפן כדי להקליט את תפקידי הקלידים. רייט, שרצה לבלות זמן עם ילדיו, הודיע לו שיחזור כמתוכנן בסיום החופשה. התשובה הזו הרתיחה את ווטרס, שהציב אולטימטום לשאר חברי הלהקה: או שרייט מפוטר לאלתר, או שהוא גונז את פרויקט THE WALL, מה שהיה גורר את כולם לחובות כלכליים אדירים.

גילמור ומייסון, בחוסר ברירה, נכנעו. באירוניה מוחלטת, רייט הובא לסיבוב ההופעות של THE WALL כנגן שכיר, ובזכות חוזה קבוע מראש, הוא היה היחיד מבין הארבעה שהרוויח כסף מההופעות. כל השאר נאלצו לכסות מכיסם את העלויות הגרנדיוזיות של המופע. זהו ללא ספק אחד הסיפורים המצחיקים והאבסורדיים ביותר בתולדות הרוק: המופע של THE WALL היה הפקה כה מגלומנית – עם חומת ענק שנבנתה ונהרסה על הבמה, בובות ענק ומטוס מתרסק – עד שכל הופעה הפסידה הון תועפות. חברי הלהקה המקוריים ספגו הפסדי ענק, בעוד שרייט, שקיבל שכר שבועי קבוע כנגן שכיר, צחק כל הדרך אל הבנק!

רייט חזר ללהקה בשנות השמונים, לאחר עזיבתו הסוערת של ווטרס. הוא ניגן בתקליטים ובהופעות, ובמקביל פיתח קריירת סולו צנועה, שהגיעה לשיאה עם התקליט BROKEN CHINA בשנת 1996. עוד קודם לכן, בשנת 1978, הוא הוציא את אלבום הסולו הראשון והצנוע שלו, WET DREAM. באלבום THE DIVISION BELL משנת 1994, רייט זכה סוף סוף לעדנה מחודשת כחבר להקה רשמי ואף שר סולו בשיר המרגש WEARING THE INSIDE OUT – הפעם הראשונה שקולו הוביל שיר מאז 1973! הוא גם הצטרף לחברו הטוב דיוויד גילמור באלבומו ON AN ISLAND ובסיבוב ההופעות שליווה אותו. הרגע המרגש ביותר עבור המעריצים הגיע ב-2 ביולי 2005, אז עלו ארבעת חברי ההרכב הקלאסי בפעם האחרונה יחד על במת מופע LIVE 8 בלונדון. הם ניגנו ארבעה שירים, התחבקו, וירדו מהבמה, סוגרים מעגל היסטורי. החיבוק החם ההוא על הבמה מול מאות אלפי צופים נרגשים ומיליונים בטלוויזיה, היה שירת הברבור המושלמת להרכב שהגדיר מחדש את הדמיון האנושי.

אז מיהו האיש שמאחורי הקלידים? פרופיל קצר שנערך עמו במגזין NME באוגוסט 1967, בשיא תקופת הפסיכדליה, מספק הצצה נדירה: שמו המלא ריצ'רד ויליאם רייט. הוא התגורר בריצ'מונד וניגן באורגן, פסנתר וצ'לו. ההופעה המקצועית הראשונה שלו הייתה ב-POWIS GARDENS. תחביביו היו לטייל, לכתוב שירים, לחלום, להתבטל בשמש ולהקשיב למוזיקה יפה. הצבע האהוב עליו היה לבן, והזמר האהוב עליו ג'ון לנון. המלחינים שהעריץ היו באך, בטהובן ובארטוק. המשקה המועדף עליו היה ג'ין עם כל דבר. הלהקות שאהב היו הביטלס, CREAM, ג'ימי הנדריקס אקספריינס וסופט מאשין. שאיפתו האישית, כך כתב אז, הייתה לשמוע סימפוניה מקורית שלו מבוצעת באולם פסטיבל הול. אולי את החלום הזה הוא לא זכה להגשים, אבל הסימפוניות הקוסמיות שיצר עם פינק פלויד מהדהדות בעולם עד היום.

רייט הוכיח שלפעמים, דווקא מי שלא צועק חזק יותר ולא תופס את מרכז הבמה, הוא זה שמעניק למוזיקה את הנשמה העמוקה והאלמותית שלה.

מה קורה כשכוכב הרוק הגדול בעולם בולע בטעות גוש חשיש שלם רגע לפני העלייה לבמה?

ב-15 בספטמבר בשנת 1968 נכנע ג'ים מוריסון (מלהקת הדלתות) לחשיש. האם אפשר לפתוח את הדלת לרוק פסיכדלי מושלם כשהדלת הראשית נעולה בחדר מיון?

זה היה אמור להיות עוד ערב של תהילה אירופאית עבור הדלתות, שהיו בעיצומו של סיבוב הופעות ביבשת יחד עם ענקי הפסיכדליה מסן פרנסיסקו, ג'פרסון איירפליין. אז הם הגיעו לאמסטרדם, בירת החופש והאהבה של אירופה, שקיבלה את פניהם בזרועות פתוחות, ואולי קצת פתוחות מדי עבור הסולן הכריזמטי וחסר המעצורים, ג'ים מוריסון. עבור טיפוס בלתי צפוי כמו ג'ים, העיר הליברלית הייתה כמו חנות ממתקים לילד היפראקטיבי – רק שבמקום סוכריות על מקל, חילקו שם חומרים שמרחיבים את התודעה עד שהיא נסדקת לחלוטין.

כמו תייר אמריקאי טוב, החליט מוריסון לצאת לסיור רגלי בעיר שובת הלב בשעות אחר הצהריים שלפני ההופעה. אך בניגוד לתייר הממוצע, למוריסון התלוותה הילה של כוכב רוק, כזו שמושכת אליה מעריצים נלהבים עם מתנות. וכמו שקורה באמסטרדם, המתנות היו דביקות, חומות וריחניות. מעריצים מקומיים, נרגשים לפגוש את המשורר המיוסר, הגישו לו חתיכת חשיש נאה. ג'ים, שלא היה ידוע באיפוקו, לא הסתפק בשאיפה קטנה. הוא לקח את כל החתיכה שהונחה בכפו, הכניס אותה לפיו, לעס אותה כאילו הייתה מסטיק ובלע אותה בשלמותה. קבלת פנים הולנדית אמיתית. ג'ים כבר הספיק להוריד באותו יום כמה כוסות בירה, יין וכדורים שונים. ובמקום לעשן את המתנה במתינות כמו כל חובב מוזיקה שפוי, הוא פשוט בלע כמות שהייתה מספיקה להפיל גדוד שלם של צנחנים. נו, זמר אדיר - אבל בינינו? טימטום נדיר!

התגובה הפיזית למעשה הפזיז לא איחרה לבוא, אך היא בחרה ברגע הדרמטי ביותר כדי להתפרץ. בזמן שלהקת ג'פרסון איירפליין, עלתה לבמה והרעידה את קירות האולם עם צלילי הרוק האסידי שלה, מוריסון עדיין היה מאחורי הקלעים, או לפחות כך כולם חשבו. לפתע, כשהלהקה ניגנה את שירה הקצבי PLASTIC FANTASTIC LOVER, הבחינו הנגנים והקהל בדמות מוכרת שזוחלת אל הבמה. זה היה הוא, ג'ים מוריסון, בעיניים מזוגגות וחיוך מבולבל.

במקום לעמוד בצד ולחכות לתורו, החליט מוריסון להצטרף לחגיגה. הוא החל לרקוד לצלילי השיר במן ריקוד פראי וחסר שליטה, סוג של "ריקוד דרוויש מסתובב", כפי שתיאר זאת מאוחר יותר קלידן הלהקה, ריי מנזרק. הוא הסתחרר, הניף את ידיו והפגין תנועות שהיו יכולות לגרום לרקדן בלט מקצועי להרים גבה. הקהל, שבתחילה חשב שמדובר בחלק מהמופע, הבין מהר מאוד שמשהו לא בסדר. רגעים ספורים לאחר מכן, הריקוד האקסטטי הגיע לסיומו הפתאומי: ג'ים מוריסון התעלף והתמוטט על הבמה. חברי ג'פרסון איירפליין, ובראשם גרייס סליק ופול קנטנר, נותרו המומים מול המחזה ההזוי, בזמן שסולן הרוק הנערץ נמרח על הקרשים לעיני אלפי צופים נדהמים.

הוא הובהל במהירות אל מאחורי הקלעים, ומשם, באמבולנס, ישירות לבית החולים הקרוב. הצוות הרפואי זיהה במהירות את הבעיה – הרעלת סמים חריפה – אך התקשה למצוא פתרון מיידי שיחזיר אותו למצב תפקודי. ההחלטה הייתה חד משמעית: מוריסון נשאר לאשפוז והשגחה למשך הלילה. הרופאים ההולנדים עשו כמיטב יכולתם בשאיבת קיבה ובייצוב מצבו של הכוכב האמריקאי, אבל היה ברור לכולם שבשעות הקרובות הוא לא יוכל לחבר שתי מילים, בטח שלא לשיר שירה פיוטית מול אולם מפוצץ.

בינתיים, ב-CONCERTGEBOUW, הקהל המתין בדריכות. החדשות על אשפוזו של הסולן התפשטו, והיה ברור שההופעה בסכנה. שאר חברי הלהקה – ריי מנזרק, רובי קריגר וג'ון דנסמור – עמדו בפני דילמה. לבטל את המופע ולהשאיר אלפי מעריצים מאוכזבים, או לעלות לבמה בלעדי הפנים, הקול והנשמה של הלהקה? זה היה רגע שבו כל להקה אחרת הייתה מקפלת את הציוד, אורזת את המגברים ובורחת למלון, אבל לחבר'ה האלה היה פשוט יותר מדי כבוד למוזיקה ולקהל האירופי שחיכה להם חודשים ארוכים. אולי גם לא התחשק להם להפסיד כסף?

אז הם בחרו באפשרות השנייה והאמיצה. לפני שההופעה החלה, נציג מטעמם עלה לבמה והודיע לקהל שמוריסון לא יופיע. הוא הבהיר שכל מי שירצה לקבל את כספו בחזרה, מוזמן לעשות זאת בקופות. לשמחתם ולתדהמתם של חברי הלהקה, כמעט אף אחד לא זז ממקומו. האולם נשאר מלא עד אפס מקום, והקהל היה מוכן לתת צ'אנס לדלתות בגרסתן החסרה.

וכך, הלהקה עלתה לבמה כשלישייה. את תפקיד הסולן לקח על עצמו הקלידן, ריי מנזרק. בקולו העמוק והיציב, אך ללא הכריזמה הפראית והבלתי צפויה של "הדלת הממוסטלת", הוא שר את הלהיטים הגדולים. מנזרק הפגין וירטואוזיות בלתי נתפסת: ביד שמאל הוא ניגן את תפקידי הבס על גבי FENDER RHODES PIANO BASS, ביד ימין להטט על קלידי ה-VOX CONTINENTAL, ובו זמנית שר את הטקסטים המורכבים ביותר לתוך המיקרופון! הם פתחו את הסט עם BREAK ON THROUGH (TO THE OTHER SIDE), שיר שבו המתופף ג'ון דנסמור שילב מקצב בוסה נובה גאוני בהשראת מקצבים ברזילאיים, והמשיכו עם קטעים כמו BACK DOOR MAN ו-ALABAMA SONG.

השיא הגיע בביצוע של HELLO, I LOVE YOU. לקראת סיום הם ביצעו את המאסטרפיס הבלתי מעורער שלהם, LIGHT MY FIRE. אבל בינינו? לשמוע את מנזרק שר את המילים האלו לא גורם לדמיון שלי לקבל ניצוץ. איפה זה ואיפה האש של מוריסון?

אז הקהל קיבל אותם בחום, והעריך את המאמץ והמקצועיות. זו הייתה הופעה היסטורית, לאו דווקא בגלל איכותה המוזיקלית, אלא בגלל הנסיבות הייחודיות שלה. זה יום שבו הצל של ג'ים מוריסון, ששוכב במיטת בית חולים הולנדי, ריחף מעל כולם. זמר מצוין? ג'ים מוריסון בהחלט היה. בנאדם מקצועי שדואג לתנאים טובים כדי לקיים הופעות עם חבריו ללהקה? ובכן, מוריסון ממש לא הצטיין בזה ודפק לא פעם את העסק לחבריו ללהקה. אבל המוזיקה הזו, שיצאה מתחת לאצבעותיהם של שלושת המוזיקאים המופלאים האלה באותו לילה באמסטרדם, הוכיחה מעל לכל ספק שגם כשהסולן מאבד את הצפון – הקסם של הצליל שלהם נשאר אלמותי.

איך להקת הרוק הכי רווחית באמריקה מצאה את עצמה מרוששת לחלוטין ובלי אגורה בכיס?

ב-15 בספטמבר בשנת 1972 יצא התקליט PHOENIX של להקת גרנד פ'אנק (וללא המילה "ריילרואד"). קבלו את עוף החול של להקת הרוק'נ'רול!

בעיתון CIRCUS המשיכו במסורת לקטול את הלהקה, וכתבו: "השלישייה הזו אינה מצטיינת במחלקת עופות החול. תרנגולות? אולי. עוף חול? ממש לא. מה שכן, ניכר שיפור קל אצל השלישייה הסובלת והנסבלת הזו, שהפעם גם הפיקה את התקליט. יכול להיות שיום אחד היא תרוויח את כנפיה". נו באמת, מתי מבקרי המוזיקה המעונבים הבינו משהו בעוצמה של גיטרה מנסרת? בזמן שהם ישבו במערכות הממוזגות עם מקטרת וחיפשו יומרנות מתוחכמת, הקהל האמיתי ידע להעריך להקה שמנגנת ישר מהקרביים. אבל השלישייה הנפלאה לא ויתרה ופנתה אל הקהל שלה, שהלך וגדל, והביא את התקליט למקום השביעי במצעד המכירות האמריקאי של מגזין בילבורד, כשהאלבום זוכה במעמד תקליט זהב תוך זמן קצר. עם זאת, חברי הלהקה לא היו מרוצים מהתוצאה. על כך בהמשך.

ההקלטות נערכו בנאשוויל, מקום שלא הייתם מצפים שלהקת רוק מיוזעת שכזו תקליט בו. הם התמקמו באולפני QUADRAPHONIC SOUND STUDIOS, רחוק מכל המולת התעשייה של ניו יורק או לוס אנג'לס, בניסיון נואש למצוא שקט נפשי. התוצאה היא תקליט בעל אווירה מלנכולית לפרקים, שנוצרה כנראה מהמצב הקשה שבו הלהקה הייתה שקועה מול מנהלה לשעבר, טרי נייט. מה קרה שם? הנה הסיפור.

בשנת 1972 נכנסה להקת גרנד פאנק למערבולת. פצצה הוטלה במחנה הלהקה כשאחד מעוזריו של המנהל, טרי נייט, הודיע לחבריה שעליהם לשלם סכום מסים גבוה מאוד. חברי הלהקה ראו כיצד הם הרוויחו עד לאותה נקודה סכום כסף מסוים, בעוד שנייט הפך למיליונר. השלושה האלה הזיעו וקרעו את הבמות ערב אחרי ערב, ירקו דם באולפנים, וחיו מדמי כיס מגוחכים בזמן שהמנהל שלהם התהלך כמו שייח' סעודי וקנה לעצמו בתי פאר ומכוניות יוקרה. הוא טען להגנתו שהשקיע את כספו במקומות הנכונים, והאשים את חברי הלהקה שלא עשו כמותו. עבור השלושה, היה זה הקש ששבר את אמונם בנייט, שהיה מנהלם מהרגע הראשון ועלה איתם לתהילה. נייט הבטיח להם תמיד שכל הרווחים יחולקו שווה בשווה בין ארבעתם, והעניק להם את התחושה שהם כאחים לו.

בראיון לעיתון רולינג סטון, טען נייט שלהקת גרנד פאנק החלה להאמין יותר מדי לדיווחים בעיתונים על ממדי הצלחתה. הוא הוסיף שהלהקה מגזימה בסכום הכסף שהכניסה מההופעה ב-SHEA STADIUM. לטענת הלהקה, היה זה מופע שכל הכרטיסים אליו נמכרו ואף שבר את שיא הביטלס כשכל 55 אלף הכרטיסים אזלו תוך 72 שעות בלבד. לטענת נייט, הדבר רחוק מהמציאות, ו-5,000 כיסאות נותרו ריקים. קודם לכן, בסיבוב הופעות באירופה, הלהקה הרוויחה מיליון וחצי דולר. חבריה רצו להחזיר את הכסף לארה"ב, אך נייט יעץ להם להפקידו בבנק שווייצרי כדי להימנע ממס גבוה. הם הסכימו, ומאז לא ראו עוד את הכסף, כיוון שנייט, האדם שבו בטחו, היה היחיד שחתם על ההפקדה. התרגיל העתיק ביותר בספר החוקים של עולם הרוק: המנהל החלקלק מול הנגנים התמימים שלא קוראים את האותיות הקטנות. בלהקה התקבלה החלטה להתעמת עמו. כמה שבועות לפני פגישתם האחרונה, החליטו החברים לשכור עורך דין, ולבסוף שכרו את שירותיו של ג'ון איסטמן, אחיה של לינדה מקרטני. המתופף דון ברואר טס לניו יורק כדי להיפגש עם איסטמן ולדון עמו בפרשה. לאחר מכן הוא טס בחזרה למישיגן וסיפר לשאר חברי הלהקה על המתרחש.

ב-13 במרץ 1972 קיבל נייט טלפון מפתיע מהבנק, שדיווח לו כי הגיע אדם הטוען לזכות למשוך כסף מחשבון הלהקה. נייט נכנס לפניקה והתקשר מיד לברואר, שאישר את הדברים והודיע לו כי אותו אדם הוא עורך הדין החדש של הלהקה. כמה ימים לאחר מכן קיבל נייט מכתב חתום מהלהקה, שמודיע לו כי אינו עוד מנהלה.

נייט הצליף בחזרה ואיים שאם חוזה הניהול שלו יבוטל, התוצאה תהיה הרסנית מבחינה כלכלית, בקנה מידה עצום. למחרת, התקשר ברואר לבעלי אולם MADISON SQUARE GARDEN בניו יורק והודיע להם שהופעת הלהקה מבוטלת. לאחר מכן, דרשה הלהקה מנייט למסור לידיה את הסרט שצולם ב- SHEA ואת הזכויות על השם GRAND FUNK RAILROAD.

נייט לא ויתר בקלות. הוא תבע את איסטמן על הפרת חוזה בסכום של 50 מיליון דולר. את הלהקה עצמה הוא עדיין לא תבע, אך דרש מחבריה להוציא תקליט חדש לאלתר, בהתאם לחוזה ביניהם. הלהקה לא ויתרה והגישה תביעה נגדית על סך שמונה מיליון דולר. טענתה הייתה שנייט וחברתו לקחו למעלה מ-66% מתמלוגי מכירות התקליטים, את כל רווחי ההופעות וגם 30% ממניות חברת הלהקה. במסגרת התביעה נאלץ נייט למסור לידיהם את הסרט שצולם ב-SHEA, ובתגובה החליט להוסיף עשרה מיליון דולר לתביעתו. נייט אמר לכתבים שהוא ימצוץ את כל כספם, אך ידע היטב שאין להם כסף רב, שהרי הוא בעצמו הקציב להם אותו.

נוסף על הבלגן המשפטי, חברי הלהקה ידעו שהם חייבים להתחיל לפעול כמוזיקאים עצמאיים, ללא שליטתו של נייט, כדי לא להיעלם מהשוק. הם ידעו שהמשימה קשה מאוד. בהמשך השנה, כשהבינה חברת התקליטים CAPITOL שאין סוף לתסבוכת המשפטית, היא הוציאה אלבום אוסף כפול בשם MARK, DON & MEL 1969-1971, כדי לשמור את שם הלהקה בתודעת הציבור. הלהקה עצמה החליטה לבסוף לקיים את ההופעה ב-MADISON SQUARE GARDEN בדצמבר 1972 תחת השם המקוצר GRAND FUNK.

כשנייט ראה את הפרסומים, הוא הגיש תביעה נוספת, הפעם נגד הלהקה ונגד האולם. אך הלהקה המשיכה בשלה ולא נרתעה. ב-23 בדצמבר הגיעו החברים לאולם כדי להופיע, אך בשעות אחר הצהריים, בעת שערכו חזרה על הבמה, הגיע אורח לא קרוא.

זה היה טרי נייט, ועמו הגיעו עורך דינו ושני שוטרים. בידם היה צו להחרמת כל ציוד הלהקה, בטענה שהוא שייך לו בשל חובותיהם הגדולים. חברי הלהקה היו המומים. אחד השוטרים ניגש והודיע בקול סמכותי שהוא עומד לקחת את מערכת התופים של ברואר. המתופף בעל האפרו הגדול הגיב בזעם, הניף אגרופים באוויר ואיים שיפגע במי שיגע בתופיו. אי אפשר שלא להעריץ את ברואר ברגע הזה; התופים עבור מתופף רוק אמיתי הם כמו איברים מהגוף, ואף פקיד או שוטר לא יניח עליהם יד בלי חבורה הגונה! באותו רגע הוקראו לו זכויותיו והוזהר לשתוק, אחרת ייעצר. במקום התקיימה פגישה מהירה בין הלהקה, נייט, איסטמן, מפיק המופע ועורך הדין של נייט. לבסוף הושגה פשרה: הלהקה תופיע, אך מיד לאחר מכן יוחרם כל הציוד. ההחלטה לקיים את המופע התקבלה מחשש להתפרצות אלימה מצד הקהל, אם יגלה שההופעה בוטלה.

לאחר הופעתה הדינמית של הלהקה, עלו השוטרים לבמה ולקחו את כל הבא ליד: גיטרות, מגברים, תופים ושאר אביזרים. חברי הלהקה טסו הביתה כשהם נותרו חסרי כל ציוד. גם כסף לא היה להם, מכיוון שהיה זה מופע צדקה לארגון PHOENIX שהקימו כדי לסייע בגמילה מסמים. בנוסף, הם נאלצו לשלם מכיסם את הוצאות המפיק. רק כעבור זמן מה הושג הסכם שלפיו הלהקה קיבלה את הזכות להשתמש בשמה, אך נייט קיבל את כל זכויות היוצרים על שיריה עד לאותה נקודה. כשהלהקה קיבלה את הציוד בחזרה, גילה הבסיסט שמישהו חתך בזדון בסכין את הרמקול במגבר שלו. נקמנות קטנונית ומכוערת שמראה בדיוק לאיזה שפל הגיע הצד השני.

התקליט PHOENIX היה הראשון שהפיקו חברי הלהקה בעצמם, והם היו אחראים גם לעיצוב עטיפתו. לצדם ניגן באולפן הקלידן קרייג פורסט, שמהאלבום הבא הפך לחבר רשמי בלהקה. כמו כן, הכנר דאג קרשאו תרם את נגינתו לקטע האינסטרומנטלי הפותח את האלבום בקצב שוטף. זה היה הקטע FLIGHT OF THE PHOENIX, פתיחה אינסטרומנטלית פראית ומלאת אנרגיה ששילבה בין פסיכדליה, רוק כבד וכינור קייג'ון כפרי ומחשמל. נו טוב, בכל זאת הם הקליטו בנאשוויל. "דאג קרשאו היה איש מטורף לחלוטין", הסביר שאקר הבסיסט. "הוא לא רצה לשמוע את הקטע לפני שהקליט אותו. הוא פשוט נכנס לאולפן, הרכיב אוזניות וניגן את מה ששמע. הבטנו זה בזה בתדהמה בעוד הוא רוקד ומתפתל עם הכינור. זה היה מדהים".

כן, קטע הפתיחה האינסטרומנטלי FLIGHT OF THE PHOENIX, שבא בעוצמת קלידים ומבשר על הגעתו של חבר הלהקה הקבוע החדש, הקלידן קרייג פרוסט, הוא פשוט מתקפה קומפקטית, רועמת ומוחצת בנוסח ELP של סאונד קלידים, גיטרה ותופים שמעבירה את הנקודה בצורה מושלמת וישירה! כלומר, אם מישהו מוציא ב-1972 קטע בשם FLIGHT OF THE PHOENIX, הסיכויים הם שזו תהיה יצירת פרוג-רוק, לא? אם הלהקה הייתה פונה לפרוגרסיב, היינו מקבלים כאן מעין 'פרוטו-קנזס' שנתיים לפני הגעתה של להקת KANSAS האמיתית! אבל לא, אין כאן שום פרוג, אף שיש כאן כינור שמזכיר את KANSAS. המנגינה אמנם פשוטה למדי, אבל בתור ג'אם מועדונים לוהט ומפוצץ באדרנלין שמזרים את הדם בוורידים – זה פשוט עובד בענק!

בשיר TRYING TO GET AWAY מארק פארנר שפך שם את כל המרירות והתסכול מהסכסוך המשפטי ישירות לתוך הטקסט; השיר עסק ישירות בניסיון הנואש לברוח מציפורניו של טרי נייט ומהחוזים החונקים של תעשיית המוזיקה. שיר נוסף שממחיש את השחרור היה SO GOOD TO BE BACK AGAIN, שביטא את ההקלה העצומה של החברים לחזור ולנגן ביחד אחרי שחשבו שהקריירה שלהם חוסלה לחלוטין.

אבל רגע, יש בתקליט הזה גם משהו שקצת גורם לי להתכווץ. אני מדבר על גלישה לעבר מטיפנות דתית וגוספל. ממש אין לי בעיה עם הדת, אבל כשזה מציף את הלהקה הנהדרת הזו - זה... הממממ... עם השיר SO YOU WON'T HAVE TO DIE פארנר מאמץ את הרוק הנוצרי בצורתו הבנאלית יותר – זו שכוללת שטיפת מוח והטפות פרימיטיביות על צפיפות יתר על פני כדור הארץ - כפי שישו אמר לו. קחו דוגמה מהמילים: "ישו אמר שהתפוצצות אוכלוסין היא בעיית הדור / יש יותר מדי ילדים בעולם ועוד בדרך / אם לא תתחילו בפיקוח ילודה לא תחזיקו מעמד הרבה זמן". נו, פלא שהלהקה לא חשבה לחלק קונדומים בחינם עם לוגו שלה בהופעות החיות אז. חוץ מזה, לא היה עדיף שפארנר היה שר בסינית? הרי הסינים היו בצפיפות גדולה יותר מהאמריקאים, לא?

ויש את FREEDOM IS FOR CHILDREN שגם גורם לי להתגעגע לתקליטי עבר של הלהקה. עם מילים כמו "המצאת האדם תהיה מניעת חייהם" – ואני לא צוחק, זו שורה אמיתית מתוך שיר, וזה על קונדומים! או אולי זה נכתב על פצצת המימן או משהו, אבל זה נשמע משכנע יותר עם הקונדומים - אם זורמים עם הקונספט פה.

מארק פארנר הוסיף: "היה לנו נוח להקליט בנאשוויל, כי אם היינו מקליטים בקליבלנד, היינו ודאי מידרדרים לזכרונות לא נעימים מהעבר. כך הצלחנו להתמקד במשימה שלנו ללא הפרעות. את האלבום הבא כנראה נעשה כבר באולפן אחר". בינתיים, הגיע התקליטון ROCK AND ROLL SOUL למקום ה-29 במצעד המכירות. השיר הוקלט כולו בגישה חיה וישירה באולפן, כולל מחיאות הכפיים וקולות הרקע הסוחפים, כדי להעביר את התחושה הפשוטה שרוק'נ'רול הוא לא רק בידור אלא כוח שמציל את הנשמה של הילדים ברחובות. זאת, למרות שחברי הלהקה הודו שנים לאחר מכן שהאלבום "רך" מדי, ושאילו ידעו שכך יישמע, סביר להניח שהיו גונזים אותו. אני הייתי מוותר על ההטפות הדתיות.

מל שאקר: "לא הייתה לנו ברירה אלא להוציא את התקליט. הסאונד שלו היה פחות טוב ממה שעשינו לפני כן, והיה חסר בו האלמנט האמיתי שלנו. ממש נאבקנו כדי להוציא אותו. היינו במצב כלכלי איום, לקחנו סיכון גדול ומספר ההופעות הידלדל בגלל המוזיקה שבו. התחלנו לחשוש שהקהל נטש אותנו. למזלנו, הצלחנו להחזיר את הקהל להופעות עם התקליט הבא, WE'RE AN AMERICAN BAND".

אז כן, הרוקרים הפכו פה מאופקים ומרוסנים הרבה יותר, והגוספל המאיים צץ לו מחדש. ככל הנראה הכול היה תלוי בכמות ההשראה משמיים שמיסטר פארנר פלט מתוכו במהלך ההקלטות – ככל שהיה שם יותר מפארנר, כך התוצר הסופי נראה יותר כמו האלבום SURVIVAL. מה שהופך את PHOENIX לחוויה מאכזבת ומשעממת הוא שהלהקה הנמיכה בבת אחת שניים ממוקדי המשיכה הכי לוהטים שלה: מכיוון שהפ'אנק נעלם ברובו, הבס של מל שאקר הצטמצם למשהו בסיסי בלבד של המלודיות, בלי הפעימות המרטיטות והעמומות הנפלאות של קודם; וסולואי הגיטרה של פארנר הפכו מינימליים, בלי שום שמץ מהאנרגיה והאצבעות הלוהטות שהעיפו ניצוצות באלבום E PLURIBUS FUNK. כשרמת הנגינה יורדת ולא נכתבות מלודיות חזקות, האפקט עגום למדי, במיוחד עם התשוקה הזולה הזו לרוק נוצרי ולגוספל של בחורים לבנים.

אז התקליט הבא, בהפקתו הגאונית של טוד ראנדגרן, כבר העיף אותם אל פסגת מצעדי הסינגלים והפך אותם לאגדה חיה. אבל בלי PHOENIX, בלי הצלקות, התביעות והאומץ לקום מהאפר – כל הפיצוץ המפואר הזה לא היה קורה מעולם! רק בחייאת, לא צריך לערבב את ישו בכל מקום.

מה גרם ללהקת גרייטפול דד לשרוף הון עתק על הופעה הזויה מול הספינקס במצרים בלי להרוויח אגורה שחוקה?

ב-15 בספטמבר בשנת 1978 הופיעה להקת גרייטפול דד את הופעתה הראשונה בפירמידות במצריים. אז איך אומרים גרייטפול דד במצרית?

הכול התחיל במרץ של אותה שנה, כשחברי הלהקה הבינו שיש אפשרות להפיק קונצרט באזור. ההתרגשות הייתה גדולה. כאשר גילו חברי הלהקה שב-16 בספטמבר אמור להיות ליקוי ירח, המוח הקוסמי שלהם התפוצץ מרוב אושר. הלהקה קיימה שלוש הופעות במצרים, וזכתה להצלחה גדולה. בהופעה השלישית נכחו 300 מעריצים של הלהקה, שטסו במיוחד מסן פרנסיסקו. הרעיון לנגן בצל המונומנטים העתיקים התאים בול למיסטיקה של הלהקה. אותם 300 מעריצים מושבעים שילמו הון תועפות עבור טיסת שכר מיוחדת שהפכה לסוג של פסטיבל מעופף, והביאו את האווירה המשוחררת של החוף המערבי ישר לתוך הדיונות של מצרים.

בוב וויר, זמר וגיטריסט הלהקה: "זה תמיד היה חלום גדול שלנו, באמת. מאז שאני זוכר את עצמי, החלום הכי גדול שלנו היה לנגן בפירמידות. הן מייצגות את החידה הגדולה ביותר של הקיום. אנחנו סקרנים; אנחנו באופן טבעי נמשכים לדברים כאלה. אנחנו לא יודעים הרבה על הפירמידות, אבל אנחנו כן יודעים שהן מייצגות משהו רחוק וקדום". בובי וויר וחבריו באמת ובתמים האמינו שהפירמידות פועלות כמו מאיצי אנרגיה קוסמיים שירימו את הסולואים שלהם לממדים אחרים. בדיעבד התברר שהאנרגיה היחידה שזרמה שם במלוא העוצמה הייתה תקלות חשמל חוזרות ונשנות בחום הלוהט.

גיטריסט וזמר הלהקה, ג'רי גרסיה, אמר לאחר מכן: "קחו את התפאורה המושלמת. מה יכול להיות טוב מזה? מה יכול להיות מדהים יותר? ליקוי ירח מושלם עם הפירמידות הגדולות. הכול מושלם, אבל אנחנו נתנו שם הופעה מחורבנת... כשהיינו במצרים, מה ששמעת בכל פינת רחוב היה השיר STAYIN ALIVE. בכל מקום! בבזארים הכי חשוכים באמצע קהיר, שומעים את השיר הזה של הבי ג'יס".

עוזרת הלהקה, ג'רלין ברנדליוס: "כמה ימים לפני ההופעות שם, כולם היו כל כך פרנואידים לגבי 'אל תיקחו שום סמים' וכולי. כי מיקי (הארט, המתופף) הוא מי שהוא, ומכיוון שתכננו לעשות סיבוב הופעות במצרים ואחרי כן להקליט, ארזתי מלא דברים, כולל אבקת חלבון, נייר טואלט וסרטי צילום. בסופו של דבר הייתי כמו הקומיסרית. אבל בלי סמים בכלל. חשבנו שנניח לדד-הדס לעשות זאת במקומנו שם. ואז הגענו לשדה התעופה וראינו את כל הציוד שלנו מועמס על עגלות ועובר דרך המכס ללא בדיקה. הדברים שלנו מעולם לא עברו כך במכס. הם אמרו שמאדאם סאדאת סידרה את זה. נסענו ישר משדה התעופה אל הבית של מאדאם סאדאת למסיבת גן שהיא ערכה לנו. סוף השבוע הזה היה אותו סוף השבוע שבו התקיימו שיחות השלום בקמפ דייוויד, שהיו קוסמיות לחלוטין. הנשיא סאדאת לא היה שם, אבל מאדאם סאדאת הייתה בהופעות שלנו עם אמא שלה".

המפגש הזה בין עולם הדיפלומטיה המצרית המעונבת לבין חבורת פסיכדלים מקליפורניה היה מחזה סוריאליסטי שלא ייאמן. בעוד שמנחם בגין ואנואר סאדאת התווכחו על כל פסיק בשיחות השלום במרילנד, ג'יהאן סאדאת אירחה את הלהקה בגינתה עם כיבוד ומאפים, והעניקה חסות ממלכתית לקרקס הכי צבעוני שנחת אי פעם בקהיר.

קרוליין גרסיה, אשתו של ג'רי (שכונתה גם MOUNTAIN GIRL): "ידעתי שבמדבר הולך להיות לוהט, אבל שום דבר לא באמת מכין אותך לדבר האמיתי. כשעזבנו את הבית שלנו היה אחר צהריים ערפילי, וכשירדנו מהמטוס בקהיר, שרר חום אימים. היינו בקהיר באמצע גל חום. טיסת השכר לשם הייתה פשוט נפלאה, ממש מטורפת! היה הכי כיף, אבל הדיילות היו מוכנות לפרוש מהעבודה כבר בטיסה מסן פרנסיסקו לניו יורק. הן היו כל כך מבוהלות מההתנהגות שלנו, שכשהגענו לניו יורק, הורידו את כל האלכוהול מהמטוס. זו הייתה מכה קשה. אנחנו ממריאים מניו יורק, מוכנים להמשיך לשתות, והדיילת הפקיסטנית מכריזה לפתע: 'סליחה, אבל בגלל האלמנט הסוער במטוס, הורדנו מהמטוס את כל האלכוהול. זו זכותנו כחברת תעופה. לילה טוב'.

למרבה המזל, בטיסה מפריס לקהיר היה אלכוהול במטוס, אז כולם שמחו שוב. הירידה מהמטוס הייתה מוזרה. אתה נוסע במונית דרך המדבר הזה, ובכל מרחק קצר עמד גבר קטן ושחום, במדים קרועים, יחף ועם מקלע חלוד. זה היה במהלך שיחות קמפ דייוויד, ומצרים וישראל עדיין חששו שיפציצו זו את זו או משהו.

הלהקה קיימה הופעות צדקה עבור בית היתומים המועדף על מאדאם סאדאת. היינו בעניין, אבל בהחלט חיפשנו גם לעשות חיים. בלילה הראשון בקהיר, חבורה מאיתנו פשוט התרוצצה וסיפרה סיפורים על מה שעשינו. מה שלא הבנתי זה שבקבוצה נכח זוג עיתונאים רחרחניים. לצערי, לא סתמתי את הפה, כרגיל. קודם לכן הייתי בחלק העמוק והמלוכלך של קהיר בחיפוש אחר חשיש, נלהבת מההרפתקאות המדהימות האלה. אז סיפרתי למישהו על זה באותו לילה בקול הרם האופייני שלי ואמרתי, 'קהיר כל כך גדולה! זה כמו דיסנילנד לאוהבי סמים!' וזה באמת היה ככה: היינו שם עם הספינקס, הפירמידות, המדבר הזהוב הזה, האורות הצבעוניים, והגרייטפול דד! עיתונאי שמע את זה, וכבר למחרת הופיע מאמר בעיתון בסן פרנסיסקו עם הכותרת 'דיסנילנד של סמים'. זה היה די מביך כמה ימים לאחר מכן, כאשר עותק הגיע אליי בדואר. פחדנו שממשלת מצרים תראה את זה ותיבהל. אז זה היה כמו, 'תראי מה עשית ותסתמי את הפה מעכשיו'. נזהרתי יותר מכאן ואילך".

גם במצרים הדד הוכיחו שההרפתקאות והתסבוכות ממשיכות לרדוף אחריהם לכל נקודה על פני כדור הארץ.

מתופף הלהקה, ביל קרויצמן, תופף ביד אחת בלבד. ידו השנייה הייתה מגובסת לאחר ששבר אותה בנפילה מסוס. בספרו הוא סיפר: "קיבלנו אישור לקיים שלוש הופעות בתיאטרון הספינקס, שהיה ממש למרגלות הפירמידה הגדולה, אך ללא תמורה כספית. מחצית מההכנסות הלכו לארגון צדקה לילדים שהיה קשור לאשתו של הנשיא אנואר סאדאת, ג'האן. החצי השני נתרם למחלקת העתיקות המצרית, המפקחת על הפירמידות. ובכל זאת, שמחנו לחתום על החוזה. אבל זה אמר שהיינו צריכים לשלם על הכול בעצמנו, וזה עלה הרבה כסף. במיוחד כי הבאנו את המשפחות שלנו.

יכולנו לראות את צלליות הפירמידות מרחוק, והרגשנו מיד את האנרגיה שלהן. המדבר כל כך שטוח שאפשר לראות את קווי המתאר שלהן לאורך קילומטרים רבים. התיאוריה המטורפת שהפירמידות שימשו משואות איתות פתאום לא נראתה כל כך מוגזמת. אבל משואות איתות למה בדיוק? הדבר השני שאני זוכר הוא שזה הרגיש כמו נסיעה במתקן בלונה פארק, אבל בלי שום תקנות בטיחות. הרמזורים היו בסך הכול המלצה, וזה היה קצת מסוכן מדי עבורי. אולי כי לא אני נהגתי.

המלון שלנו היה מפואר ואלגנטי באופן מפתיע. קירות האבן היו עבים בצורה יוצאת דופן כדי להגן על האורחים מפני פגעי מזג האוויר – החום המדברי חודר דרך קירות דקים מהר יותר מסכין שחותכת חמאה. המלון הרגיש כמו מבצר איתן, מוקף גדר. הוא לא נראה מפואר מהרחוב, אבל מאחורי החומות היה אתר נופש יוקרתי.

הפירמידה הגדולה הייתה האהובה עליי. היא נשקפה מהחלון שלי, ויכולתי להביט בה בכל פעם שפתחתי את הווילון. כמובן, התבוננתי בה לעיתים קרובות, אבל למדתי די מהר לא להשאיר את החלון פתוח בשעת בין ערביים, בגלל כל היתושים. הם נכנסו פנימה, ללא הזמנה, והשתלטו על כל סנטימטר מהתקרה שלנו, צפופים כמו הקהל בוודסטוק. אבל בניגוד לרוב האנשים ההם, יתושים לא אוהבים חשיש. ובכן, אנחנו כן אוהבים חשיש - אז עישנו אותו. היה לנו המון חשיש משובח שם.

הרבה אנשים בפמליה שלנו חלו בגלל האוכל, אבל אני נקטתי באמצעי מניעה: אכלתי יוגורט כל יום. פרוביוטיקה. ליוגורט היחיד שהצלחתי להשיג היה ריח רע מאוד, והוא הוגש בצנצנות ללא מכסה. כל יום, הייתי לוקח כוס גדולה של ריבת תותים, מערבב אותה פנימה ואיכשהו מצליח לבלוע אותו. אני משוכנע שזה מה שמנע ממני לחלות.

היה כל כך חם שם במהלך היום, שמשעה 11:00 בערך ועד אחר הצהריים המאוחרים, באמת אי אפשר היה לצאת החוצה. אם רציתי לעשות זאת, הייתי צריך ללבוש בגדים לבנים, לחבוש כובע לבן, ולעבור מצל לצל. אי אפשר היה לבלות. הכול הופך לעיר רפאים, מלבד כמה מקומיים קשוחים שהולכים עם סוסים במעלה ובמורד הרחובות. הלילה היה הזמן הנכון עבורנו".

לנגן תופים בשלוש הופעות מלאות עם יד אחת מגובסת זו משימה כמעט בלתי אפשרית, אך קרויצמן עמד בה בגבורה בזכות מיקי הארט, שהחזיק את הקצב. הארט עצמו ניצל את הגישה הנדירה כדי להתגנב באישון לילה עם ציוד הקלטה נייד אל תוך חדר הקבורה המלכותי של הפירמידה הגדולה. הוא הקיש על סרקופג האבן כדי להקליט את התהודה הייחודית של המבנה העתיק – סאונד ששימש אותו שנים אחר כך באלבומיו. הלהקה הטיסה לשם משאית הקלטה מקצועית עם 24 ערוצים כדי להפיק אלבום הופעה כפול, אך סלילי ההקלטה סבלו קשות מהחום ומהתקלות, והפרויקט נגנז לשנים רבות. רק ב-2008 שוחררו ההקלטות הללו באופן רשמי במארז המרהיב ROCKING THE CRADLE: EGYPT 1978.

בקהל היה שילוב מעניין של תיירים, דד-הדס, חובבי מוזיקה מקומיים וגם בדואים סקרנים. אמן כלי ההקשה המקומי, חמזה אל דין, נכח בהופעה ודיווח כי "המדבר הדהד עם צלילי ההופעה. יש אמרה מקומית שאומרת שאם אינך משוכנע בדבר מה שברצונך להגיד - צרח אותו. מי שבטוח בעצמו אמור לדבר בשקט. אחרי שאני וחבריי הקשבנו לגרייטפול דד, הבנו שהלהקה הזו מתעסקת עם ווליום...". חמזה אל דין, מוזיקאי נובי ענק ונגן עוד וטאר וירטואוז, לא היה רק צופה בקהל – הוא היה הרוח החיה מאחורי החיבור התרבותי הזה! אל דין עלה לבמה יחד עם הלהקה ופתח את ההופעות בביצוע לשירו OLLIN ARAGEED, כשהוא סוחף אחריו במחיאות כפיים קצביות את הבדואים והמעריצים האמריקאים כאחד.

נכון, זו אולי לא הייתה ההופעה הכי מהודקת מוזיקלית של הדד, והחום המדברי כמעט המיס להם את הציוד, אבל בעולם של מוזיקה מסחרית ומתוכנתת, אי אפשר שלא להוריד את הכובע בפני חבורת המוזיקאים הזו, שהלכה עם השיגעון והאהבה למוזיקה עד לקצה העולם.

קבלו את הקדושה המעונה של לורל קניון.

ב-15 בספטמבר בשנת 1971 יצא תקליט הבכורה של הזמרת-יוצרת הטרגית, ג'ודי סיל.

לילה גורלי אחד ב-1971, דייוויד גפן, המפיק ואיש העסקים החד והממולח, תפס את חברו המוזיקאי ג'יי.די סאות'ר והפציר בו ללכת למועדון קטן בשדרות מלרוז. סאות'ר, יוצר מוכשר בזכות עצמו שמאחוריו כבר היו כמה להיטי ענק שכתב לאחרים, לא היה במצב רוח הרפתקני במיוחד. "בדיוק סיימתי לקטר לו כמה רוב אמני הפופ הם רדודים ואיך כתיבת השירים שלהם בקושי מגרדת את פני השטח", סיפר סאות'ר שנים לאחר מכן. גפן, בחיוך יודע דבר, השיב לו: "לך תראה את הבחורה הזאת שהחתמתי עכשיו, קוראים לה ג'ודי סיל". סאות'ר, מסוקרן למרות עצמו, החליט לזרום.

הוא נכנס למועדון האפלולי, מצא כיסא והתמקם. על הבמה הקטנה ישבה אישה צעירה, בת 27, עם שיער בלונדיני ארוך שנשפך על כתפיה, משקפי ראייה עגולים שהעניקו לה מראה אינטלקטואלי וגיטרה אקוסטית שאחזה בביטחון. לפתע, קול מהקהל צעק בקשה לשמוע את הלהיט המוכר של ג'וני מיטשל, BOTH SIDES NOW, בביצועה של ג'ודי קולינס. סיל לא היססה לרגע. היא עצרה, הביטה לכיוון הצעקה ואמרה בקול צלול וחד: "קודם כל, ג'ודי קולינס לא כתבה את השיר הזה, אז תתעדכן. ודבר שני, אם אתה רוצה לשמוע אותה שרה אותו, מה לעזאזל אתה עושה כאן?". סאות'ר היה מהופנט. באותו רגע הוא ידע שהוא חייב להכיר את האישה הזאת, שהייתה שילוב קטלני של שנינות ארסית וכישרון טהור.

לרגע קצרצר ונוצץ בתחילת שנות השבעים, נדמה היה שג'ודי סיל עומדת לכבוש את העולם. היא הייתה האמנית הראשונה שהוחתמה בלייבל החדש והמדובר של דייוויד גפן, ASYLUM RECORDS, בית חם לכשרונות הגדולים ביותר של סצנת לורל קניון. אבל בעוד חבריה ללייבל – להקות כמו איגלס ואמנים כמו ג'קסון בראון ולינדה רונסטאדט – המריאו אל הסטרטוספירה של התהילה, הכוכב של סיל סירב לנסוק. המוזיקה שלה, ששילבה פולק, גוספל, מוזיקה קלאסית ופופ בצורה שמימית, נותרה סודם של מביני עניין מעטים מדי. כשהעשור הסתיים, כך גם חייה. היא נמצאה מתה ממנת יתר, לבדה, והותירה אחריה שובל של שאלות ושני תקליטים מופתיים.

במשך שנים, שמה של סיל היה לא יותר מהערת שוליים איזוטרית בתולדות המוזיקה. היא הפכה לדמות נערצת על קומץ מכורים וחובבי פולחן מוזיקלי, אלו שרדפו אחרי התקליטים הנדירים שלה שאזלו מהשוק או שילמו הון על דיסקים בהדפסות יפניות יקרות. אך עם הזמן, כפי שקורה לעיתים עם גאונים אמיתיים, העולם החל להדביק את הפער. קטלוג השירים שלה יצא בהוצאה מחודשת, ופתאום, דור חדש של מאזינים גילה את הקסם האפל והזוהר של ג'ודי סיל.

כדי להבין את המוזיקה שלה, צריך לצלול אל תוך חייה, שהיו סוערים, מרתקים ובעיקר עצובים באופן קורע לב. היא הייתה עוף מוזר בעולם של פרפרים. היא שדדה חנויות משקאות ותחנות דלק כשהכסף לסמים אזל. היא ישבה בכלא, שם, בין הסורגים, חלמה להיות כותבת שירים. היא הייתה ביסקסואלית מוצהרת בתקופה שבה המילה עצמה הייתה טאבו. היא נפצעה קשה בתאונות דרכים מסתוריות ומתה לבדה בדירתה, יום אחרי חג ההודיה. כל הכאוס הזה עמד בניגוד מוחלט למוזיקה העדינה והמורכבת שלה, שהייתה מלאה בהרמוניות מלאכיות והתייחסויות רוחניות. אולי השירים היו המפלט היחיד שלה מהגיהינום הפרטי בו חיה.

ג'ודית' לין סיל נולדה ב-7 באוקטובר 1944 בסטודיו סיטי, לוס אנג'לס. אביה, מילפורד, היה טכנאי סאונד באולפני סרטים. כשהייתה ילדה, הוא העביר את המשפחה לאוקלנד ופתח בר משקאות. שם, בין ריח בירה זולה ועשן סיגריות, בילתה סיל את שנותיה הראשונות, לומדת לנגן על הפסנתר הישן ולשיר ללקוחות השיכורים. "זה היה כל כך עלוב שם", סיפרה בראיון נדיר למגזין רולינג סטון. "אנשים כל הזמן רבו והקיאו, היו הימורים לא חוקיים, וההורים שלי שתו המון".

למרות הכל, אלו היו זמנים מאושרים יחסית, אך האושר התנפץ כשאביה מת מאי ספיקת לב בשנת 1952. אמה, אונטה, ארזה את המשפחה וחזרה ללוס אנג'לס, שם התחתנה בשנית עם קן מיוז, אנימטור שעבד על סרטי טום וג'רי. בני הזוג היו אלכוהוליסטים כבדים שחייהם סבבו סביב מסיבות הוליוודיות פרועות. כלפי ג'ודי הצעירה הם היו אלימים, פיזית ומילולית. "תמיד היו לי צלקות על פרקי האצבעות", היא חשפה. "היו לנו ריבים כל כך אלימים בבית שהמשטרה הייתה מגיעה באופן קבוע".

תחת הגג הרווי באלכוהול ואלימות, סיל הפכה לנערה מרדנית. היא סולקה מבית הספר התיכון ונשלחה לבית ספר פרטי, אותו תיארה כ"בית ספר לדחויים". היא מצאה את מקומה בין הביטניקים והאאוטסיידרים, מפתחת אישיות מתריסה. "תמיד מצאתי את עצמי ההיפך הגמור ממה שכל סיטואציה דרשה", אמרה.

לאחר סיום הלימודים, היא ברחה עם גבר והתחתנה איתו בספונטניות. כשחזרו הביתה, הוריהם הזועמים ארגנו להם ביטול נישואין מיידי. על בעלה לשעבר סיפרה: "הבחור הזה היה מזל עקרב, נועז מאוד. מאוחר יותר הוא נהרג כשירד במפלי נהר על רפסודת גומי, כשהוא תחת השפעת LSD".

תקופה קצרה של לימודים בקולג' הסתיימה במהרה, וסיל צללה לעולם הפשע. חמושה ברובה, היא החלה לשדוד חנויות משקאות ותחנות דלק. היא הייתה מתאמנת על השוד מול המראה, שגרה עליה סיפרה לחברים כבדרך אגב שנים לאחר מכן. ב-1963, בגיל 18, היא נתפסה. "הייתי מאוד קהה רגשית", סיפרה על התקופה ההיא. "לא היה אכפת לי אם אחיה או אמות. אני מניחה שזאת הסיבה שעשיתי את השודים האלה – הלב שלי ניסה נואשות לגרום לי להרגיש משהו".

היא ריצתה תשעה חודשי מאסר במוסד לעברייניות צעירות, שם, באופן מפתיע, מצאה נחמה במוזיקה. היא הפכה לנגנית העוגב של הכנסייה, למדה מזמורי גוספל וגילתה את כוחה של המוזיקה ככלי לביטוי וגאולה. זמן קצר לאחר שחרורה, טרגדיה נוספת הכתה: אמה מתה מסיבוכים של אלכוהוליזם. אביה החורג נעל אותה מחוץ לבית. היא עברה לגור עם חברה, החלה להתנסות ב-LSD ולקחה מנות יומיות במשך שנה וחצי.

ב-1965, נישאה לפסנתרן בוב האריס, ויחד הם שקעו עמוק בהתמכרות להרואין. היא הזריקה עד 20 מנות ביום, אותן מימנה באמצעות זיוף צ'קים וזנות. באפיזודה סוריאליסטית אחת, הזוג אף נסע למקסיקו והחליף מכונית תמורת הרואין. "זה היה סם שגרם לי לפריחה בכל הגוף ולרגליים שלי להתנפח כמו בלונים", סיפרה, "אבל היינו חייבים להמשיך להזריק אותו, כי זה חלק מההתמכרות. הברחתי אותו מעבר לגבול באיבר המין שלי. ירד גשם, ואני בכיתי, ובקושי יכולתי ללכת".

אחרי מנת יתר שכמעט הרגה אותה, סיל נעצרה שוב ב-1968. בזמן שחוותה גמילה אכזרית בכלא לנשים, היא קיבלה בשורה מוחצת: אחיה האהוב מת. לא הרשו לה להשתתף בהלוויה. שם, בתחתית הבור, בזמן שהתאבלה לבדה, חוותה סיל התגלות. היא החליטה שתקדיש את חייה למוזיקה. כשהשתחררה, היא החלה לכתוב שירים בקדחתנות, שואבת השראה מספרים על רוחניות ותורת הנסתר שקראה בלהט.

סיל החלה להופיע במועדונים ברחבי לוס אנג'לס. תקופה מסוימת היא גרה במכונית קדילק מודל 1955, וחלקה אותה עם עוד שלושה אנשים שישנו בה במשמרות. הכישרון שלה החל לבלוט, והיא הצליחה למכור כמה שירים לאמנים אחרים, ביניהם להקת THE TURTLES. השמועה על הכותבת המבריקה הגיעה לאוזניו של גרהאם נאש (מלהקת CROSBY, STILLS & NASH), שהתאהב בשיר שלה, JESUS WAS A CROSS MAKER, והסכים להפיק אותו כתקליטון. "חשבתי שזה יכול להיות להיט ענק", אמר נאש. "ידעתי בדיוק איך להביא את השיר הזה לאן שהיא רצתה".

החיבור לנאש פתח לה את הדלת הגדולה. דייוויד גפן שמע אותה והחתים אותה כאמור ב-ASYLUM. את שאר תקליט הבכורה שלה הפיק הנרי לואי, שעבד עם ג'וני מיטשל, והצלם האגדי הנרי דילץ צילם את תמונת העטיפה האיקונית.

התקליט, שנקרא בפשטות בשמה, יצא ב-1971. מי שהאזין לו לא יכול היה לתאר לעצמו שהאישה שמאחורי היצירה העדינה הזו בילתה שנים בזנות, בכלא ובהתמכרות לסמים קשים. זוהי יצירת מופת קאמרית, שילוב נדיר של פולק-בארוק, מלודיות מורכבות וטקסטים רוחניים עמוקים. הוא כבש מיד את לבבות המבקרים. בבילבורד נכתב: "ג'ודי סיל מוסיפה מימד מרתק. שיריה הם המנונים עדינים אך עתירי תשוקה. מי שיחפור מעבר למלודיות הכובשות, יגלה טקסטים מלאי כנות מתוחה". ברולינג סטון הכריזו: "אחד התקליטים היפים ביותר ששמעתי השנה. המילים כמעט דתיות. הוא נשמע שונה מכל מה ששמעתי".

כדי לקדם את התקליט, סיל יצאה לסיבוב הופעות עם גרהאם נאש ודייוויד קרוסבי. נאש היה מוקסם ממנה וצפה בה מהצד מדי ערב. "היא הייתה בוהה כל הזמן מהחלון ולא מדברת הרבה", נזכר. "יכולת לראות שהיא סופגת הכל. אם היא הייתה רואה איש זקן בפינת רחוב, ידעת שזה עלול להפוך לשורה באחד השירים שלה".

על הבמה, סיל הייתה שונה. היא הקדימה כל שיר בסיפור רקע ארוך או ביקשה בייבוש מהקהל לקנות את התקליטים שלה כדי שלא תצטרך יותר לחמם להקות רוק. גפן האמין בה ותלה בה תקוות גדולות. בארוחת ערב עם פרפורמר צעיר אחר, בילי ג'ואל, היחצ"נית שלו הציעה ששניהם יצאו לסיבוב הופעות משותף. גפן, ביהירות, דחה את הרעיון על הסף. הוא חשב שסיל גדולה מדי בשביל לחלוק במה עם אמן לא מוכר.

למרות הביקורות המהללות, התקליט הראשון לא הצליח מסחרית. שנתיים לאחר מכן, ב-1973, יצא תקליטה השני, HEART FOOD. הוא המשיך את הקו של קודמו, עם תזמורים עשירים ומורכבים עוד יותר. ושוב, הביקורות היו נלהבות. "היא אמנית מוכשרת ביותר וממשיכה לתת לנו תקווה להמשך יצירתה באופן שאני מפחד לחשוב כמה טוב זה יהיה", נכתב ברולינג סטון. אך תקוות לחוד ומציאות לחוד. גם התקליט הזה נכשל במכירות. סיל, מתוסכלת ומותשת, הסתכסכה עם גפן, שראה בה כפוית טובה. הקרע היה סופי, והיא נותרה ללא חוזה וללא תמיכה. חייה החלו להתדרדר בחזרה אל החשכה.

בסוף 1973, רכב התנגש במכוניתה. לטענתה, הנהג היה השחקן המפורסם דני קיי, והשחקן ג'ון וויין הוא זה שהסיע אותה לבית החולים. עם זאת, מעולם לא נמצאו רישומים משטרתיים שתמכו בסיפור הסוריאליסטי הזה. שנה לאחר מכן, נפצעה שוב כשנדחפה, על פי החשד, במורד גרם מדרגות. היא עברה מספר ניתוחים בגב וסבלה מכאבים כרוניים. זה היה כל מה שהייתה צריכה כדי לחזור לסמים.

היא עוד ניסתה להקליט תקליט שלישי, שתוכנן להיקרא DREAMS COME TRUE. נגן הבס ביל פלאמר, שעבד איתה, סיפר שנאלץ לסחוב אותה פיזית לאולפן כי פציעותיה הקשו עליה ללכת. בסופו של דבר, הפרויקט נגנז. ההתמכרות השתלטה על חייה לחלוטין.

ב-23 בנובמבר 1979, נמצאה ג'ודי סיל מתה בדירתה בצפון הוליווד. תעודת הפטירה קבעה את סיבת המוות כהתאבדות, אך רבים מחבריה סירבו להאמין בכך וטענו כי מדובר היה במנת יתר טראגית, אך לא מכוונת. לאזכרה שלה הגיעו 50 איש בלבד. עץ ניטע לזכרה, ואפרה פוזר מעל האוקיינוס השקט.

כדי לקבל הצצה אחרונה אל האישיות החדה והבלתי מתפשרת שלה, הנה כמה מדעותיה על שירים שהושמעו לה ב"מבחן עיוור" של עיתון המוזיקה מלודי מייקר, זמן קצר לפני דעיכתה: על השיר SARAH'S CONCERN של להקת CURVED AIR: "אלוהים, איזה שיר מוזר זה. אני לא חושבת שזה יהיה להיט. הוא קצת רקיד. נשמע כאילו כל הקולות בתדרים האמצעיים חסרים. אני לא אוהבת את זה. זה שיר לא טוב לטעמי".

על BE MY LOVER של אליס קופר: "זה נוראי עד כה. די מגעיל. כמו קיא של כלב. זה שיר כל כך לא מקורי. מי זו הלהקה הזו? אני לא יכולה להקשיב לזה יותר. אולי זה השיר הכי גרוע ששמעתי בחיי".

על SONG OF BANGLADESH של ג'ואן באאז: "תמיד אהבתי את הקול שלה. אבל היא גרועה ככותבת שירים. אני כנראה לא אובייקטיבית כי שירים פוליטיים מכבים אותי מיד. אני יכולה להקשיב לחדשות אם בא לי להתעדכן במה שקורה. אני יודעת שג'ואן מאמינה במה שהיא עושה אבל זה שיר באמת גרוע".

על LEGEND IN YOUR OWN TIME של קארלי סימון: "שמתם לב שהרגליים שלה תמיד פשוקות בתמונות? האמת היא שאני לא אוהבת את זה. זה שיר בינוני. יש פה הפקה טובה אבל לא מעבר לזה. מצטערת, קארלי".

על DAY DREAMING של ארית'ה פרנקלין: "אני אוהבת את ארית'ה פרנקלין. גם את נגינת הפסנתר שלה. אבל מה קרה לך, ארית'ה? מה קרה פה? האם השיר הזה ישתפר בהמשך ההשמעה שלו עבורי? ציפיתי ממנה להרבה יותר פה".

עכשיו, אחרי שצללנו אל התהום והצצנו אל הגאונות, לכו להאזין לאור. חפשו את ג'ודי סיל. אתם עומדים לגלות מתנה נהדרת לחיים.

על הדרך... ב-15 בספטמבר בשנת 1963 הקליטה להקת האנימלס את ה-EP הראשון שלה, GRAPHIC SOUND (הידוע גם כ-I JUST WANNA MAKE LOVE TO YOU), באולפן המונו של פיל וודס. הגיטריסט הילטון ולנטיין ציין לגבי הסשן: "זה בהחלט תפס את מה שהיו האנימלס".

מדוע להקה שכבשה את פסגת המצעדים וגברה על הביטלס לא הצליחה לשחזר את ההצלחה המסחרית הזו לעולם?

ב-15 בספטמבר בשנת 1967, יצא בארה"ב תקליט הבכורה של להקת פרוקול הארום. באנגליה הוא יצא בהמשך, בדצמבר 1967. הפירוש של המילים 'פרוקול הארום' הוא 'מעבר לדברים הללו'. והלהקה שעמדה מאחורי השם הזה ידעה היטב למה היא קוראת לעצמה כך כי היא בהחלט הצליחה להביא לשוק המוסיקה משהו שהוא מעבר לדברים הרגילים.

תמלילן הלהקה, קית' ריד: "אני מניח שהאלבום הראשון היה האלבום שהייתי הכי מאושר ממנו. זה היה פנטסטי. חשבתי שכל השירים מעולים. זה היה האלבום שהוקלט הכי גרוע, אבל אני מאוד אוהב אותו".

הכול החל בשנת 1962, כשגארי ברוקר הקים את להקת הפרמאונטס. הלהקה, שניגנה גרסאות כיסוי לשירי נשמה ורית'ם אנד בלוז, הייתה פופולרית מאוד בעיר אסקס, וחבריה סיפרו בהמשך שהרולינג סטונס הייתה הלהקה האהובה עליהם.

בדירתו של התקליטן המקומי (ולימים מפיק עסוק), גאי סטיבנס, פגש ברוקר לראשונה את קית' ריד, שותפו לעתיד לכתיבה. זה קרה בשנת 1966. באותה תקופה, ברוקר הלחין אך התקשה בכתיבת מילים, וכך נוצרה בין השניים שותפות מעניינת. התוצאה הובאה למפיק דני קורדל, שחש כי יש פוטנציאל בשיר המעורפל המתחיל במילים: "אתה מדלג את הפנדנגו הקליל".

שבועות ספורים לאחר הקמתה של פרוקול הארום, הגיע שירה המוקלט הראשון למקום הראשון במצעד הפופ הבריטי (ב-10 ביוני 1967). היה זה הסינגל שנמכר במהירות הגבוהה ביותר בהיסטוריה של חברת התקליטים DECCA, והוא יצא תחת לייבל הבת הפרוגרסיבי שלה, DERAM. השיר, A WHITER SHADE OF PALE, נשאר בצמרת המצעד במשך שישה שבועות והפך ללהיט עולמי. גם חברי הביטלס נדהמו מצליליו.

השיר הגדיר את מהותה של הלהקה: שילוב של שני כלי קלידים, שירתו הברורה של ברוקר, מיזוג של נושאים קלאסיים עם יסודות של מוזיקת נשמה, ומילים אווירתיות ומעורפלות. השפעתה של הלהקה הייתה עצומה, והיא היוותה השראה לאמנים רבים. ג'ון לנון כתב באותו סגנון את המילים לשיר I AM THE WALRUS. ג'יין בירקין וסרז' גיינבורג יצרו להיט אנחות חושני עם צליל אורגן האמונד שהזכיר את נגינתו של קלידן הלהקה, מת'יו פישר. אי אפשר היה להתעלם מאותו גוון בהיר יותר מחיוורון.

מת'יו פישר היה אחד האנשים המאושרים ביותר בשנת 1966, עת רכש לעצמו אורגן האמונד. לדבריו, רכישת האמונד הייתה כמו "לרכוש רישיון להדפסת כסף". עם הרכש החדש, הוא פרסם מודעה בעיתון הבריטי מלודי מייקר, ובה הציע את שירותיו כנגן האמונד. ברוקר ראה את המודעה וקבע פגישה עם פישר בביתו. באותה עת, התגורר האורגניסט עם אמו ואחותו בקרוידון שבאנגליה. בפגישה התרברב ברוקר שהלהקה שהוא מקים עתידה להיות ענקית, ושכדאי לפישר להצטרף. כדי להוכיח את רצינות כוונותיו, הוא הביא עמו הקלטת דמו של "בהיר יותר מחיוורון". פישר השתכנע והחליט להצטרף, אך נתן לעצמו שלושה חודשים להחליט סופית אם להישאר, כתלות בהצלחתה הכלכלית של הלהקה.

בתחילה היו לשיר ארבעה בתים, שביניהם נהגו ברוקר ופישר לנגן קטעי סולו לסירוגין: ברוקר בפסנתר ופישר באורגן. בהמשך הוחלט שרק פישר יבצע את קטעי הסולו. האורגניסט החליט לשאוב מוטיבים משתי יצירות של באך: האחת, AIR ON A G STRING, והשנייה, SLEEPERS AWAKE. פישר שינה תווים פה ושם כדי להתאים את המלודיה למהלך האקורדים שהלחין ברוקר. את המשפט שהיווה השראה לשם השיר, A WHITER SHADE OF PALE, שמע ריד במסיבה שבה נכח. הוא שמע את אחד הנוכחים אומר לאדם אחר שהוא נראה "בהיר יותר מחיוורון". המשפט נחרט בראשו ולא הרפה ממנו.

המפיק קורדל ניסה לגייס את מיץ' מיטשל, המתופף של ג'ימי הנדריקס, להקלטת השיר, אך מיטשל לא היה זמין. לבסוף, לאחר כמה אודישנים, התקבל לתפקיד מתופף בשם בובי הריסון. הוא הצטרף ללהקה יום לפני שנכנסה לאולפן להקליט את השיר, שלימים הפך ללהיט ענק. אולם, כשהלהקה הגיעה לאולפני אולימפיק, גילה הריסון שקורדל הזמין להקלטות מתופף נוסף בשם ביל איידן. איידן כבר הכיר את השיר מהדמו שהשמיע לו המפיק. כך, הריסון ישב בצד בזמן שאיידן ניגן בשני הטייקים שהוקלטו לשיר.

ברוקר למלודי מייקר: "מה פירוש שם הלהקה שלנו? זהו סוג של חתול בורמזי. לא להתבלבל עם חתול סיאמי או פרסי. זהו זן החתול השייך לתמלילן ולמנהל האישי שלנו, קית' ריד. שם החתול הוא קלוד. השיר 'בהיר יותר מחיוורון' הוא שיר יפה מאוד. ידענו מלכתחילה שהוא יהפוך ללהיט, אך לא ציפינו שזה יקרה כל כך מהר. אנחנו חבים תודה גדולה למפיק שלנו, דני קורדל. הוא גרם לנו להרגיש באולפן כמו בבית. הוא לא דחק בנו, אלא נתן לנו להסתגל למקום ולהוציא מעצמנו את המיטב. ממש כמו הביטלס, שמקליטים ללא לחץ של זמן. הם לא צריכים לדאוג להוצאות הכספיות של זמן אולפן ומקבלים את כל הזמן הדרוש. אנשים שואלים אותנו רבות מה דעתנו על הביטלס. ובכן, אני מקווה שיום אחד נהיה במעמד שלהם".

מפיק השיר, דני קורדל, ניסה בזמנו להסביר את הסיבה להצלחתו האדירה: "אתם מקבלים היום המון שירים ש'קופצים מהרמקולים ומכים בכם'. השיר הזה הוא משהו שונה לגמרי. יש לו צליל נעים ומרגיע. הכול התחיל לפני שנה וחצי, כשהלהקה היחידה שניהלתי הייתה THE MOODY BLUES (לפני הצלחתה הגדולה באמת). פזמונאי בשם קית' ריד הגיע אליי עם מחברת שירים. הוא עצמו לא ידע לשיר תו אחד. הצעתי לו לחפש מישהו שילחין את מילותיו. לא ראיתי אותו זמן מה, עד שנודע לי שהוא חבר למלחין צעיר בשם גארי ברוקר. השניים הקליטו כמה סקיצות (דמואים), שלחו אליי והתגובה שלי הייתה נלהבת. הסקיצות היו כל כך טובות שלא הייתה לי בעיה למצוא מימון כדי להרכיב להקה. את השיר 'בהיר יותר מחיוורון' הקלטנו באופן ספונטני לחלוטין, ללא אוברדאבינג (הקלטות ערוצים נוספות). עשינו זאת בהקלטה חיה באולפני OLYMPIC. ידעתי שבאולפן הזה אקבל את האווירה שתשקף את צליל הלהקה. אני מקווה שאצליח להפוך את פרוקול הארום ללהקת פופ שתחזיק מעמד לאורך זמן".

ביוני 1967 עדיין נהנתה הלהקה מהצלחת שירה וסיפרה לעיתון 'דיסק' את דעתה על מספר נושאים.

האורגניסט, מת'יו פישר: "אני מפחד מאנשים שגדולים ממני. כמו כן, אני מפחד מחשמל, כי אין מי שבאמת מבין אותו לחלוטין. אני לא מבין כיצד שלושה מיליון איש לא מתחשמלים מדי יום".

הזמר והפסנתרן, גארי ברוקר: "יש בי פחד כללי. אין לי מושג ממה אני מפחד".

המתופף בובי הריסון: "אני מפחד ממחלות ומלהיות עני".

פישר: "אין לי מושג מדוע להתחתן לפני שברצונך להקים משפחה. להתחתן רק כדי לחיות עם מישהי זה מגוחך".

ברוקר: "עכשיו, כשהגשמתי שאיפה גדולה עם הצלחה אמיתית במצעד, אצטרך לחשוב על שאיפה חדשה".

פישר: "אני אוהב להקשיב לבאך, צ'ייקובסקי, הביטלס, בוב דילן וג'ימי סמית'".

הריסון: "אני מקווה שיזהו אותי כמתופף טוב".

ובכן, בובי הריסון פוטר מהלהקה זמן קצר לאחר הראיון, והוחלף על ידי בי ג'יי וילסון.

בעקבות ההצלחה המסחררת, פנתה הלהקה להקליט את אלבום הבכורה שלה באולפני אולימפיק שבדרום-מערב לונדון, בקיץ 1967, בשיא תקופת ה-FLOWER POWER. אולם, סוגיות חוזיות גרמו ללהקה לאבד שליטה על ענייניה, ותאריך יציאת האלבום התעכב. העיכוב פגע במומנטום של הלהקה, שהחמיצה את ההזדמנות להוביל ולהיות חלוצית גם עם אלבום שלם, ולא רק עם סינגל.

ברוקר סיפר לעיתון המוזיקה RECORD MIRROR על מצב הלהקה לאחר הצלחת הסינגל הראשון: "למדנו המון ממה שחווינו בעקבות 'בהיר יותר מחיוורון'. זה לא היה קל. רק הקמנו את הלהקה ומיד נאלצנו להתמודד עם ההשלכות של להיט ענק. דברים החלו לקרות עוד לפני שהספקנו להבין מי אנחנו. אבל עכשיו אנחנו מוכנים לבאות. אין לזה קשר למתופף ולגיטריסט הראשונים שלנו, שעזבו. הפרידה מהם הייתה ידידותית, וגם סידרנו איתם את כל העניינים המנהלתיים. כעת אנחנו מוכנים להצלחה, כשהיא תגיע. אני חושב שנגיע שוב למקום הראשון עם השיר הבא שלנו, HOMBURG. זהו שיר יפהפה שנהנינו להקליט. אני חושב שהוא ישיר יותר בגישתו מהלהיט הקודם. הוא בהחלט טוב כמו קודמו, ואולי אף יותר".

בפועל, השיר HOMBURG לא הגיע למקום הראשון. בסוף אוקטובר 1967 הוא הגיע למקום השישי בבריטניה, ומשם החל לרדת במצעד, בניגוד ל"בהיר יותר מחיוורון" ששהה בראשו שישה שבועות. להקת פרוקול הארום, שהמשיכה ליצור מוזיקה נהדרת בשנים הבאות, לא שחזרה מעולם את ההצלחה המסחרית האדירה של להיטה הראשון. סטיבי וינווד הביע את דעתו על השיר בעיתון DISC AND MUSIC ECHO ביולי 1967: "נהגתי להקשיב לשיר הזה המון כשיצא. לאחרונה אני כבר לא מאזין לו. זה שיר נחמד שכל ההצלחה מגיעה לו".

האלבום הראשון הוקלט בכוונה תחילה על ידי המפיק דני קורדל כדי ליצור תחושה של הקלטה חיה. על העטיפה האחורית נכתב כי יש "להאזין לו ברוח שבה נוצר". הדבר לא סייע למכירות, והתחושה הייתה שהלהקה איחרה את הרכבת לאחר הצלחתו המסחררת והמפתיעה של הסינגל. יצוין כי את העטיפה הקדמית ציירה חברתו של קית' ריד דאז, אך היא לא קיבלה על כך קרדיט.

לאלבום האיכותי נלוותה בעיה טכנית משמעותית: המיקס היחיד שנעשה לו הוא במונו, אף שהשירים הוקלטו באולפן בהקלטה רב-ערוצית. למרבה הצער, סלילי ההקלטה המקוריים נעלמו מאז, ועל כן לא ניתן ליצור מיקס סטריאו חדש לאלבום. זהו אסון מוזיקלי של ממש, מכיוון שהסאונד הדינמי של הלהקה לא בא לידי ביטוי במיקס המונו. שנים לאחר מכן, נמצא סליל הקלטה ובו גרסאות חלופיות (טייקים) לשירי האלבום בסטריאו מלא. הקלטות אלו יצאו על גבי דיסק בשם PANDORA'S BOX. אמנם מדובר באוצר, אך אין זה האלבום המקורי.

בביקורת על האלבום בעיתון האמריקני CRAWDADDY, נכתב: "האלבום מתחיל חלש. 'בהיר יותר מחיוורון', שתמיד אהבתי, לא נשמע כאן טוב במיוחד. זה בעיקר כי שמענו אותו כבר יותר מדי פעמים, אבל אני גם חושב שהוא אחד השירים האפקטיביים ביותר דווקא כשהוא עומד בפני עצמו. הוא מרגיש כמו חלק מאפוס אבוד, והמיקום שלו כשיר הפותח את הצד הראשון באלבום לא משתלב היטב. הוא נשמע הרבה יותר טוב ברדיו באמצע הקיץ".

הנה אייטם נדיר מעיתון לאישה:

מי היה המוזיקאי מליברפול שהחזיק ביד מתנה מטורפת מג'ורג' האריסון וליווי של שלושה ביטלס, ובכל זאת נמחק מהתודעה?

ב-15 בספטמבר בשנת 2013 מת מסרטן הזמר ג'קי לומקס. מי שיחקור פנימה לתוך סיפור הביטלס, יגלה כי הבחור היה שם לצידם לא פעם. בן 69 במותו.

שמו לא מצלצל מוכר כמו ארבעת המופלאים, אך מי שצולל אל מעמקי הסיפור של הלהקה המפורסמת בעולם, מגלה דמות שהייתה שם, כמעט בצילם, ברגעים מכוננים. סיפורו הוא סיפור על חברות, על כישרון אדיר ועל החמצה מסחרית מפוארת, במרכזה עומד תקליטון אחד משנת 1968, עם שיר שנכתב והופק על ידי לא אחר מאשר ג'ורג' האריסון – ושבו ניגנו חברי ההרכב הנוצץ והמטורף ביותר שחובב רוק יכול היה לחלום עליו בחלומות הכי פרועים שלו!  

הכל מתחיל במקום הכי צפוי – ליברפול. כמו חברי הביטלס, גם לומקס היה תוצר של סצנת המרסיביט התוססת של תחילת שנות השישים. הוא היה הסולן ונגן הבס של להקת "הקברנים" (THE UNDERTAKERS), חבורה אנרגטית שלבשה בגדים שחורים קודרים כמנהג קברנים אמיתיים, החזיקה במערכת הגברה מפלצתית ראשונה מסוגה של 100 ואט, ושהתחרתה על אותן במות כמו הביטלס בקאוורן קלאב המיוזע ובהמבורג הפרועה. הם אפילו נחשבו לאחת הלהקות המבטיחות בעיר, ולתקופה קצרה נוהלו על ידי אותו אדם שהפך את הביטלס לתופעה עולמית, בריאן אפשטיין. הקשרים היו הדוקים כל כך, שלומקס אף מצא את עצמו פעם מתופף בהופעה של הביטלס המוקדמים, כשנזקקו למחליף, בערב בלתי נשכח באולם גרוסוונור בשנת 1960 כשהם עוד נקראו THE SILVER BEATLES. לומקס בעצמו סיפר לימים בהומור האופייני לו: "ניגנתי איתם רק שיר אחד, וזה לגמרי הספיק – הייתי פשוט מתופף מחריד!". אם זה לא מספיק, לומקס היה חבר כה קרוב של הרביעייה, עד שבשנת 1966 הוא אפילו התלווה אליהם להופעה המיתולוגית באצטדיון שיי בניו יורק.  

הזמן חלף, הביטלס כבשו את העולם, ולומקס, אחרי הרפתקה מוזיקלית בארצות הברית, חזר לבריטניה. בשנת 1967, הגורל הפגיש אותו שוב עם חבריו הוותיקים מליברפול, הפעם בנסיבות שונות לחלוטין. למעשה, היה זה ג'ון לנון שפגש אותו ושלח אותו לבדוק מה קורה במשרדי ההוצאה לאור של APPLE, אבל היה זה ג'ורג' שהרים את הכפפה. הביטלס, בשיא תהילתם, הקימו את חברת התקליטים והמיזם האוטופי שלהם, APPLE CORPS, שנועד להיות בית חם לאמנים ויוצרים. ג'ורג' האריסון, שזיהה את הפוטנציאל הגולמי והקול הייחודי של לומקס, החתים אותו כאמן הסולו הראשון בחברה החדשה. זו הייתה הצהרת כוונות. עוד במרץ 1968, עוד לפני שארז מזוודות להודו, ג'ורג' נכנס איתו לאולפן להקליט סקיצות, והבטיח לו חגיגית: "אני הולך להפיק לך אלבום שלם!".  

באותה תקופה, הביטלס חזרו ממסע רוחני מכונן ברישיקש שבהודו, שם למדו מדיטציה טרנסצנדנטלית תחת הדרכתו של המהרישי מהש יוגי. המסע הזה הניב פרץ יצירתיות פנומנלי, וממנו נולדו רוב השירים לתקליט הכפול והמופתי שלהם, זה עם העטיפה הלבנה. אחד השירים שהאריסון כתב שם, בהשראת תורות המזרח, היה SOUR MILK SEA. כשחזרו לאנגליה במאי 1968, התכנסו ארבעת הביטלס בביתו של ג'ורג' בעיירה אשר כדי להקליט סקיצות ביתיות לכל השירים החדשים – ההקלטות המפורסמות שמוכרות לכל חובב מוזיקה ואספן בשם THE ESHER DEMOS. שם הם הקליטו גרסה אקוסטית פנטסטית, נלהבת ומלאת קסם של SOUR MILK SEA, שבה שר ג'ורג' כשהאחרים מלווים אותו בהתלהבות.  

בספרו האוטוביוגרפי I ME MINE, הסביר האריסון שהשיר עוסק כולו במדיטציה. המושג נלקח מכתבי יוגה עתיקים (VISHVASARA TANTRA), המתארים את המציאות הארצית והתודעה המעורפלת כים של חלב שהחמיץ, שממנו יש להיחלץ. המילים הן קריאה לנטישת ה"ים החמוץ" של המחשבות השליליות והבעיות היומיומיות, ומציאת גאולה והארה דרך תרגול רוחני. "צא מים החלב החמוץ, אתה לא שייך לשם," הוא כתב, "חזור למקום שבו אתה אמור להיות". השורה הזו של ג'ורג', GET BACK TO WHERE YOU SHOULD BE, הדליקה ניצוץ במוחו של פול מקרטני, שזמן לא רב לאחר מכן שינה אותה מעט ויצר את GET BACK TO WHERE YOU ONCE BELONGED בלהיט הענק GET BACK! 

למרות המסר החיובי והלחן הקליט, שאר חברי הביטלס החליטו לוותר על השיר ולא לכלול אותו בתקליט העמוס ממילא, שכן מכסת השירים של ג'ורג' באלבומי הלהקה הוגבלה תמיד באכזריות לכשלושה או ארבעה שירים בלבד, ומול ענקים כמו WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS או SAVOY TRUFFLE, השיר הזה נשאר על רצפת חדר העריכה.  

אך האריסון לא היה מוכן לתת לשיר כזה להתבזבז. הוא ראה בו את היהלום המושלם עבור בן טיפוחיו החדש, ג'קי לומקס. וכך, בסוף יוני 1968, התכנס באולפני EMI ואולפני טריידנט בלונדון הרכב-על חד פעמי ובלתי נתפס. ההקלטות החלו ב-24 ביוני באולפני EMI באבי רואד אך עברו ל-TRIDENT כדי להשתמש בציוד ההקלטה החדשני של שמונה ערוצים שהיה קיים שם, בזמן שב-EMI עבדו עדיין על ארבעה ערוצים בלבד! האריסון, על תקן המפיק והגיטריסט האקוסטי, הביא לאולפן את רינגו סטאר על התופים, ואת שני חבריו הטובים, הגיטריסט האגדי אריק קלפטון והקלידן הווירטואוז ניקי הופקינס. החוליה החסרה, פול מקרטני, הצטרף להקלטות ביום האחרון, ה-26 ביוני, והוסיף את נגינת הבס המלודית והאופיינית לו, שהזניקה את כל הקטע ברמות אנרגיה מטורפות.  

היעדרותו של מקרטני ביומיים הראשונים לא הייתה מקרית. הוא שהה בנסיעת עסקים בניו יורק ובקליפורניה, עסוק בקידום המיזם החדש של APPLE. אך הנסיעה הזו לא הייתה רק עבודה. בניו יורק ובחופי קטלינה, הרומן שלו עם הצלמת לינדה איסטמן החל לפרוח במלוא עוזו. שלושה חודשים בלבד לאחר מכן, היא כבר עברה ללונדון כדי לגור עמו, והשאר היסטוריה. באופן משעשע, בזמן שמקרטני מצא אהבה, חבריו ללהקה, יחד עם קלפטון, הופקינס ולומקס, יצרו באולפן שיר על התעלות רוחנית. לומקס עצמו נזכר ברגע הקלטת השירה ברעדה קלה: "חשבתי שהשיר עובד פנטסטי אפילו כקטע כלי, ורעדו לי הברכיים כשהייתי צריך לשיר כששלושה חברי ביטלס יושבים בחדר הבקרה ומסתכלים עליי דרך הזכוכית!". 

התוצאה הייתה פצצת רוק. קולו המחוספס והנשמתי של לומקס התלבש באופן מושלם על ההפקה העוצמתית של האריסון. השילוב בין הגיטרה של קלפטון לזו של האריסון (קלפטון מוביל עם הריף והסולו הראשון, וג'ורג' מצטרף בסולו חשמלי שני מבריק מיד אחרי נקודת שתי הדקות), הבס של מקרטני והתיפוף של סטאר, יצר רצועה שהייתה כל כולה ביטלס, אך עם טוויסט (אנד שאוט) אחר. השיר SOUR MILK SEA יצא על גבי תקליטון באוגוסט 1968 בארצות הברית (ובראשית ספטמבר בבריטניה), כחלק מ"ארבעת הראשונים" (OUR FIRST FOUR) של חברת APPLE, לצד הלהיט הענק HEY JUDE של הביטלס, השיר THOSE WERE THE DAYS של מרי הופקין, והקטע THINGUMYBOB שכתב מקרטני לתזמורת BLACK DYKE MILLS BAND. חברת APPLE אף הגדילה לעשות ושלחה קופסאות מהודרות מיוחדות עם ארבעת התקליטונים הללו במתנה למלכה אליזבת השנייה ולבני משפחת המלוכה הבריטית! 

למרות ההרכב החלומי, למרות ההפקה המהוקצעת ולמרות היותו שיר מצוין, התקליטון של לומקס נחל כישלון מסחרי צורב. הוא נבלע בצילו הענק של HEY JUDE ולא הצליח לפרוץ למצעדים (HEY JUDE הפך למגה-להיט שריסק כל מצעד אפשרי, יחד עם השיר של מרי הופקין שכבש את הפסגה, ותחנות הרדיו פשוט השאירו את לומקס מאחור כשהוא מסתפק בהבלחה צנועה למצעד בקנדה בלבד). גם תקליט הבכורה של לומקס, IS THIS WHAT YOU WANT, שיצא במרץ 1969 בארצות הברית (וביוני בבריטניה) וכלל את השיר, סבל מגורל דומה. למרות הביקורות המשבחות, הקהל פשוט לא קנה את הסחורה.  

כך, למרות שהחזיק בידיו שיר שנכתב על ידי ביטל, הופק על ידי ביטל, ונוגן על ידי שלושה חברים בלהקה המצליחה בהיסטוריה ועוד שני נגנים מהשורה הראשונה בעולם, ג'קי לומקס נותר בשוליים. סיפורו הוא תזכורת מתוקה-מרירה לכך שבתעשיית המוזיקה, גם השילוב הקטלני ביותר של כישרון, חברים רבי השפעה ושיר פוטנציאלי, לא תמיד מבטיח הצלחה. ובכל זאת, נותרנו עם הקלטה נדירה וחד פעמית – רגע קסום בזמן שבו כמעט, רק כמעט, חמישה חברים מליברפול ניגנו יחד תחת שם אחר. שימו את המחט על הוויניל, תפתחו ווליום, תנו לבס ולגיטרות האלה להעיף לכם את הראש – ותבינו מיד: זה כנראה שיר נהדר שהביטלס מעולם לא הוציאו תחת שמם!

קבלו תקליט מופת נולד מתוך שנאה יוקדת באולפן וריסק לרסיסים את להקת הליווי של אלביס קוסטלו. 

ב-15 בספטמבר בשנת 1986 יצא התקליט BLOOD AND CHOCOLATE, של אלביס קוסטלו ולהקת האטרקציות.

ישנם תקליטים שנשמעים כמו מסיבה. הם קלילים, הם כיפיים, והם גורמים לך לרצות לקפוץ על השולחנות. וישנם תקליטים שנשמעים כמו הבוקר שאחרי המסיבה, עם כאב ראש, חרטה, והבנה שמשהו חשוב נשבר ולא יחזור עוד. ב-15 בספטמבר 1986 שחרר אלביס קוסטלו יחד עם להקתו, THE ATTRACTIONS, יצירת מופת מהסוג השני: התקליט BLOOD AND CHOCOLATE, תקליט נדיר בעוצמתו שתיעד בזמן אמת התרסקות של להקה, של נישואים ושל איש אחד שעמד במרכזה. מדובר ביצירה שכולה התפרצות געשית של ארס, קנאה אובססיבית, נקמה וציניות בריטית מושחזת, אבל כזו שמלווה במלודיות קטלניות שנדבקות לך למוח ולא מרפות. זהו אחד מאותם תקליטים שחייבים להניח על הפטיפון בשעת לילה מאוחרת, להגביר את הווליום עד שהרמקולים ירעדו (לעזאזל השכנים!), ופשוט לתת לכאב המזוקק והמופלא הזה לשטוף אותך.

שנת 1986 הייתה, בלשון המעטה, שנה סוערת עבור דקלן מקמנוס, האיש שמאחורי משקפי הקרן והשם אלביס קוסטלו. חיי הנישואים שלו עלו על שרטון והיו בתהליכי התפרקות כואבים, ובמקביל, הקריירה שלו נראתה כאילו היא דורכת במקום. שני התקליטים הקודמים שהוציא עם הלהקה, PUNCH THE CLOCK ו-GOODBYE CRUEL WORLD, לא זכו להצלחה הביקורתית והמסחרית לה קיווה, והתחושה הייתה שהקסם מתחיל להתפוגג. על התקליט GOODBYE CRUEL WORLD קוסטלו עצמו אפילו הגדיל לעשות בהערות של מהדורת הדיסק המאוחרת, כשפתח במשפט הכן והקורע: "ברכותיי! זה עתה רכשתם את האלבום הגרוע ביותר שלנו". תודו שאין כנות כובשת מזו בעולם הפופ.

אל תוך הקלחת הרותחת הזו נכנסה גם מערכת יחסים סוערת עם קייט או'ריורדן, נגנית הבס המרדנית של להקת הפוגס, אותה פגש כשהפיק את אלבומם המופתי RUM SODOMY & THE LASH. קוסטלו, אמן שמעולם לא פחד משינויים, החליט שהגיע הזמן לזעזע את המערכת. כחלק מחיפוש הזהות הזה, הוא אפילו העניק לעצמו שם במה חדש וביזארי במיוחד עבור קרדיט הכתיבה בתקליט החדש: נפוליאון דיינמייט. נו, אם כבר לשנות, אז עד הסוף. אחרי הכל, גם אלביס קוסטלו הוא לא השם איתו נולד. מעבר לכך, אם תציצו בגב עטיפת הויניל המקורית, תגלו שכל רשימת השירים והקרדיטים הודפסו בשפת האספרנטו, תחת הכותרות FLANKO UNU ו-FLANKO DU. למה? כי אצל קוסטלו, אם יש הזדמנות לשגע את חברת התקליטים ואת המאזינים, אסור לפספס אותה.

בתחילת אותה שנה, נטש קוסטלו את חבריו ל-THE ATTRACTIONS וטס לאמריקה. הוא אסף סביבו נבחרת חלומות של נגני אולפן מהשורה הראשונה, כולל כמה מנגניו של אלביס פרסלי האמיתי, והקליט את KING OF AMERICA. התוצאה הייתה תקליט אקוסטי, מלנכולי וחשוף, שהציג צד אחר, בוגר ושקט יותר של היוצר. התקליט ההוא יצא תחת הכינוי THE COSTELLO SHOW, וכשחברי להקתו הקבועה הוזמנו לנגן רק ברצועה אחת בודדת מתוכו, הם הרגישו מושפלים ונבגדים, ממש כאילו הוחלפו במחי יד בשכירי חרב אמריקאים. אבל אז הגיע הזמן לחזור הביתה, לאנגליה, ולהקליט תקליט נוסף עם הלהקה הקבועה שלו. הסדקים שהחלו להיווצר ביניהם הפכו לבקיעים עמוקים שאי אפשר היה עוד לאחות. המתח, בעיקר בין קוסטלו לבין הבסיסט הדעתן, ברוס תומאס, היה כה עז עד שאפשר היה לחתוך אותו בסכין. תומאס, בעל סגנון הנגינה המלודי המרשים, חשב שהחומרים החדשים של קוסטלו פרימיטיביים וגסים מדי, בעוד קוסטלו רתח על כך שתומאס מנגן יותר מדי תווים ומנסה לגנוב את ההצגה במקום לשרת את הזעם הישיר של השיר.

כדי לתעל את האנרגיה האלימה הזו, המפיק ניק לואו, שותפו הוותיק של קוסטלו, החליט על מהלך רדיקלי. במקום להפריד בין הנגנים ולבודד כל כלי נגינה, הוא הכניס את כל חברי הלהקה לחדר אחד קטן באולפני אולימפיק בלונדון, והורה להם לנגן בווליום מחריש אוזניים. לואו, שהכיר את הדינמיקה בלהקה עוד מאלבומיהם הראשונים, הבין שאם ינסו להפיק את האלבום בצורה סטרילית ומנומסת, הנגנים פשוט יחליפו מהלומות לפני סוף השבוע הראשון. במקום להרגיע את הרוחות, לואו שפך דלק למדורה: הוא ביטל לחלוטין את השימוש באוזניות, הציב מוניטורים ענקיים בעוצמה של הופעת אצטדיונים, והרחיק את הבס והתופים למרחק של כמעט שמונה מטרים זה מזה בתוך החלל המהדהד.

המטרה הייתה ליצור סאונד חי, כאוטי ובלתי מרוסן, כזה שכלי הנגינה "ידממו" זה אל תוך המיקרופונים של זה ויצרו קיר של רעש. קוסטלו חזר לגיטרת הטלקסטר החורכת שלו שסיפקה צליל חד ואגרסיבי, והטיל וטו נוקשה על הקלידן הגאון סטיב נייב: שום סינטיסייזרים מודרניים של שנות השמונים, בלי סולואים ראוותניים, אלא רק ליווי מחוספס בפסנתר ובאורגן ישן. "זה היה תקליט פרימיטיבי לחלוטין", סיפר קוסטלו מאוחר יותר. "עם מיקרופון אחד במרכז החדר, ממש כמו בימים הראשונים של הרוק'נ'רול. רק ככה יכולנו להשיג את הדינמיות המתפרצת שחיפשנו". ואכן, התוצאה נשמעה כמו מריבה אחת ארוכה ורועשת, מלאת זעם, תסכול ותשוקה. ההקלטות נעשו כמעט כולן בטייק ראשון חי ומסחרר, מה שהעניק לתקליט צליל גראז' מלוכלך ורושף שהזכיר את רוח הנעורים של THIS YEAR'S MODEL משנת 1978, ואף הקדים בשנים ספורות את מהפכת הגראנג' שפרצה בתחילת שנות התשעים.

הבחירות לתקליטונים שיצאו מהתקליט המחישו עד כמה קוסטלו לא היה מעוניין להתחנף למצעדי הפזמונים של עידן האייטיז. הראשון, TOKYO STORM WARNING, היה מפלצת רוק בת שש וחצי דקות, עם מילים שנשפכו כמו זרם תודעה זועם, מעין הומאז' קולי לבית הספר למחאה של בוב דילן. עבור קהל שחיפש להיטי פופ מסונתזים של שלוש דקות, זו הייתה התרסה של ממש. ההשראה לטקסט המהביל והסוער הזה נולדה כשקוסטלו וזוגתו קייט או'ריורדן (שעזרה לו בכתיבת המילים) נחתו בטוקיו היישר אל תוך סופת טייפון אלימה, כשהעננים השחורים כיסו את גורדי השחקים. המראות הזרים והמנוכרים נראו לו כמו סרט מדע בדיוני אפל, והשיר הפך לקולאז' פרוע של דימויים סוריאליסטיים – מתיירים איטלקים גוססים ועד כנס של הקו קלוקס קלאן בבר של מלון יפני ורובוטים בדמות ישו שמנבאים עתידות! מבחינה מוזיקלית, השיר נפתח במכת תופים שמזכירה פתיחה של איגי פופ, וקוסטלו – שחברו ניק לואו נהג לעקוץ אותו שיש לו "ידיים מבטון" על הגיטרה – משחרר שם סולו גיטרה פראי, צורמני ומשובח בסגנון ניל יאנג, עם גיטרות מוקלטות הפוך שמעיפות את הראש.

הבחירה השנייה הייתה אפילו נועזת יותר: הבלדה המטרידה I WANT YOU. זהו אחד השירים העוצמתיים ביותר שקוסטלו כתב אי פעם, מסע מצמרר אל תוך נפש אובססיבית וקנאית. עם אווירה קולנועית מושלמת אך אפלה כליל, והתפתחות איטית ומהפנטת שנמשכת קרוב לשבע דקות, השיר היה רחוק שנות אור מכל מה שהתחנות המסחריות היו מוכנות לשדר. מעריציו הנאמנים של קוסטלו אימצו בחום את שיר האהבה המעוות והגאוני הזה, אך עבור הקהל הרחב, זו הייתה גלולה מרה שקשה מאוד לבלוע. למרות שהטקסט עוסק בבגידה, השפלה וקנאה חולנית, קוסטלו חשף שלא מעט זוגות ניגשו אליו ברבות השנים וסיפרו לו בהתרגשות שבחרו בשיר הזה כריקוד הסלואו שלהם בחתונה! קוסטלו ההמום הגיב על כך בארסיות האופיינית לו: "אני רק מרכין את ראשי בענווה, ויכול רק לאחל לאנשים האלה מסע בטוח בחיים המשותפים...".

הבסיסט ברוס תומאס, לעומת זאת, תיעב את השיר מהרגע הראשון. הוא טען שקוסטלו מנסה לחקות את הפסיכופת נורמן בייטס מתוך הסרט "פסיכו": "זה נשמע כמו ציפורניים ששורטות קיר! שלחתי אותו לקבל כתובת של פסיכולוג טוב, זו לא כנות אמנותית, זו פשוט נוירוזה טהורה". כדי להשלים את הטירוף, קוסטלו מנגן לקראת הסוף סולו גיטרה מינימליסטי של שני תווים צורמים בלבד שחוזרים על עצמם שוב ושוב כמו עינוי סיני. "בדקה האחרונה של השיר", חשף קוסטלו, "כל מה ששומעים זה את מיקרופון השירה שלי, שפשוט קלט את כל הרעש וההדהודים של הלהקה בחדר". האם זו מקריות ששיר הנושא את אותו השם כמו שירם של הביטלס מ"אבי רואד", חותם גם הוא את צדו הראשון של התקליט, ממש כמו באותו תקליט מופת עם מעבר החצייה המפורסם? כנראה שלא. קוסטלו, מעריץ ביטלס מושבע וארכיון מוזיקלי מהלך, ידע היטב מה הוא עושה כשסגר את הצד הראשון של הויניל באותה קינה מהפנטת ומצמררת בדיוק כפי שעשו ארבעת המופלאים מליברפול.

אבל הקסם והעוצמה של האלבום לא נעצרים רק בשני השירים האלה; התקליט כולו הוא רכבת הרים של רגשות חשופים. שיר הפתיחה, UNCOMPLICATED, מכה בריף כבד, קודר ומונוטוני בעל שני אקורדים שגורם להרגיש כאילו ננעלתי בחדר קלסטרופובי ללא מוצא. מיד אחריו מתפרץ I HOPE YOU'RE HAPPY NOW – פנינת פאוואר-פופ מהירה, קצבית ונוטפת ארס שהוקלטה במקור עוד בסשנים של האלבום הקודם, אך רק כאן קיבלה את הביצוע החי, המשוחרר והעצבני שראוי לה. בצד השני של התקליט מחכה לנו POOR NAPOLEON המסתורי, שבו קייט או'ריורדן לוחשת טקסט מצמרר ברקע (וקוסטלו עצמו ניגן בו על הבס במקום ברוס תומאס כדי לחסוך עוד ויכוח באולפן!), BATTERED OLD BIRD האפל שבו קוסטלו מלווה את עצמו בהרמוניום עתיק בסיפור תיאטרלי על דיירי דירות עגומים בלונדון, וכמובן BLUE CHAIR הנפלא, שיצא מאוחר יותר כתקליטון השלישי בגרסה שונה לחלוטין.

אז BLOOD AND CHOCOLATE היה שירת הברבור של ההרכב הקלאסי של אלביס קוסטלו ו-THE ATTRACTIONS. המתחים הפנימיים הגיעו לנקודת רתיחה והיה ברור שאי אפשר להמשיך הלאה ביחד. קוסטלו, אמן שזקוק לשינוי מתמיד כדי להישאר רלוונטי ויצירתי, ארז את המזוודות וירד בתחנה הבאה. הוא המשיך לקריירה מגוונת ומסקרנת, חקר סגנונות כמו קאנטרי, ג'אז ומוזיקה קלאסית, אך מעולם לא הצליח לשחזר את העוצמה הגולמית, את הכנות האכזרית ואת תחושת הדחיפות שאפיינו את התקליט המיוחד והחד-פעמי הזה. הלהקה אמנם התאחדה שוב באמצע שנות התשעים לאלבומים כמו BRUTAL YOUTH ו-ALL THIS USELESS BEAUTY, אבל הקסם הראשוני נסדק לבלי שוב.

כשהבסיסט ברוס תומאס הוציא לימים את ספרו האוטוביוגרפי העוקצני THE BIG WHEEL ובו צייר את קוסטלו כדמות נלעגת, הגשרים נשרפו סופית. זהו הצליל של פרידה, תקליט שמדגים כיצד לפעמים, מתוך כאב גדול ושברון לב, יכולה להיוולד אמנות בלתי נשכחת. אז קחו את עותק הויניל שלכם, הניחו את המחט על החריצים, סובבו את כפתור העוצמה עד הסוף ימינה, ותנו לדם ולשוקולד לזרום חופשי באוזניים. זו אולי לא מסיבה עליזה, אבל זו חתיכת יצירת מופת שאי אפשר לשכוח. 

ב-15 בספטמבר בשנת 1966 הלך פול מקרטני רחוק מדי.

מקרטני צפה ביום זה, בשעות הערב, במופע עם מוזיקה נסיונית, שנערך בקולג' לאומנות שבלונדון. מולו מופיעה על הבמה להקת AMM המאתגרת והמאלתרת בהנהגת המלחין קורנליוס קרדו, שהיה עוזרו של המלחין הגרמני, קרלהיינץ שטוקהאוזן ולאחר מכן עבד לצידו של המלחין האמריקני, ג'ון קייג'.

איי.אם.אם הייתה אחת הלהקות המובילות בזרם הנסיוני וערכה אירועים מוזיקליים בהם הכל אפשרי. ביום הופעה זה מנה הקהל תריסר איש בלבד וחברי האנסמבל הוציאו צלילים שונים ומשונים ממגוון כלים, כולל קרדו שהתעלל במיתרי הפסנתר. מלודיה ברורה או קצב מדוד לא נמצאו שם ובשלב מסוים הוזמנו הצופים להשתתף ביצירה.

פול נטל לידיו רדיאטור וכוס בירה והפיק מהם צלילים שלא חשב לעשות כמותם לפני כן. הערב היה ארוך מדי לטעמו אך היה בו די כדי להעריך את תחושת החופש, שדרבנה אותו להקליט אריך נגן אוואנגארדי בשם 'מקרטני הולך רחוק מדי'.

כשכולם חיפשו פרחים בכלי הנשק, הקינקס חיפשו משהו אחר. אז מי הם טרי וג'ולי?

ב-15 בספטמבר בשנת 1967 יצא התקליט SOMETHING ELSE של להקת הקינקס.

ב-15 בספטמבר 1967, בעיצומו של קיץ האהבה הפסיכדלי, כשלהקות העולם התחרו ביניהן מי טסה גבוה יותר על כנפי ה-LSD, הוציאה להקת הקינקס תקליט שהיה הדבר הכי לא פסיכדלי שיכלו לייצר. בזמן שכולם מסביב פיזרו נצנצים, בלעו כדורים צבעוניים והעמידו פנים שהם גורואים הודיים שמרחפים מעל גני קנזינגטון, ריי דייוויס וחבורתו הגישו תה עם חלב, ביסקוויט יבש ומנה גדושה של מציאות אנגלית מרירה-מתוקה. התקליט, SOMETHING ELSE, היה יצירה בריטית להפליא, נוגעת ללב, אירונית ואישית, שנולדה מתוך שנה של כאוס מוחלט, דרמות משפחתיות ולחצים אדירים.

אבל האם כולם מסכימים שמדובר בפסגת היצירה שלהם? ממש לא כולם. אנשים נוטים לחשוב שזו שעתם היפה ביותר של הקינקס, אבל אני באופן אישי חייב לחלוק על כך בתוקף! זו ממש לא שעת השיא שלהם. זה תקליט טוב, אלבום חיוני שמציג את הקינקס במלוא תפארתם הבריטית החלומית – ובכל זאת, למען האמת, הוא פחות טוב מדברים שיצאו לקינקס לא הרחוק ממנו. בנקודה הזו בקריירה שלהם הם נטשו לחלוטין כל יומרה להיות להקת הארד-רוק בועטת, השאירו את כל העסק הזה ללהקות כמו הרולינג סטונס והמי, והתרכזו במוזיקת מיוזיק-הול בריטית-ויקטוריאנית. הצד החיובי של זה הוא שהם הפכו לכל כך מקצועיים ומוצלחים בז'אנר הזה, עד שאף אחד לא מסוגל אפילו להתקרב אליהם.

שנת 1967 נפתחה עבור הקינקס עם תוכנית שאפתנית אך פשוטה: למצוא איזון. חברי הלהקה, ובראשם הכותב העיקרי ריי דייוויס, רצו לאזן בין ההקלטות באולפן לבין מסעות ההופעות האינסופיים, כדי שיוכלו, תאמינו או לא, לנהל חיים נורמליים. צריך לזכור שבאותה תקופה הקינקס עדיין ליקקו את הפצעים מחרם ההופעות הדרקוני שהטיל עליהם איגוד המוזיקאים בארצות הברית עוד ב-1965 – עונש קשוח שחתך אותם מהשוק האמריקאי הענק וכלא אותם באי הבריטי. ובכן, התוכניות לחוד והמציאות לחוד. נראה שלמילה "נורמלי" לא היה מקום בלקסיקון של הלהקה באותה שנה. בעוד כל לונדון הסתובבה עם פרחים בשיער ועיניים מזוגגות, חברי הקינקס היו עסוקים בחתונות, לידות, והסתרת כל העניין מהתקשורת הצמאה.

בעוד ריי דייוויס כבר היה איש משפחה, שני חברים נוספים קפצו למים העמוקים. הבסיסט פיט קוואיף נשא לאישה את חברתו ההרה, אנט. זמן קצר לאחר מכן, הגיטריסט הראשי והאח הצעיר והפרוע, דייב דייוויס, התחתן עם בת דודתה של אנט. כל תרבות הסמים והאהבה החופשית ששטפה את רחובות לונדון פשוט חלפה מעל ראשם. הם היו טרודים מדי בהחלפת חיתולים ובהתמודדות עם סיבוכים רפואיים. במקום לנתץ גיטרות במלונות פאר כמו כוכבי רוק ראויים לשמם, הם מצאו את עצמם מחממים בקבוקי חלב באישון לילה ומתחמקים מחמותם. ביולי 1967, לידת בתו של הזוג קוואיף הסתבכה, מה שהוביל לביטול סיטונאי של הופעות, מבלי שהלהקה יכלה לספק לתקשורת את הסיבה האמיתית, מחשש לפגיעה בתדמית הרוק'נ'רול הפרועה שלהם.

אך הצרות לא הסתיימו בחזית המשפחתית. במקביל, הלהקה הייתה שקועה עד צוואר בתביעות משפטיות מול ההנהלה שלה. ריי דייוויס, המוח היצירתי, הרגיש שהוא נחנק. הלחץ הבלתי פוסק לייצר עוד ועוד להיטי סינגלים קליטים שבר אותו. הוא ראה כיצד עולם המוזיקה משתנה, איך אמנים כמו הביטלס והביץ' בויז מתמקדים ביצירת תקליטים שלמים, קונספטואליים, והוא רצה גם. ההאזנה לתקליטים כמו PET SOUNDS ומאוחר יותר SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND הדליקה אצלו ניצוץ של קנאה אמנותית בריאה לצד חרדה קיומית. הוא חלם להרחיב את היריעה, ליצור פסקולים לקולנוע, לטלוויזיה ולתיאטרון, ולהפסיק להיות מכונת להיטים משומנת. הרופא שלו אפילו הורה לו להוריד הילוך מחשש להתמוטטות עצבים מוחלטת, אבל אצל גאון מיוסר כמו ריי, החרדות האלה הפכו ישירות לדלק יצירתי טהור.

התחושה הזו של ריי חלחלה ישירות להקלטות. כבר בינואר 1967 הוקלט טייק ראשון של השיר שפותח את התקליט, DAVID WATTS, קטע רוק'נ'רול קופצני שאף נשקל כמועמד לסינגל. השיר נכתב בהשראת אדם אמיתי לחלוטין – פרומוטר הופעות כריזמטי, עשיר ומצליח מחבל ראטלנד שדאג ללהקה, שריי פשוט קינא באלגנטיות הנונשלנטית שלו ובקלות שבה הכל הסתדר לו בחיים. את השיר הזה הוביל הפסנתר המקפיץ של נגן ההפקה המיתולוגי ניקי הופקינס, שהפך באותם ימים לצלע חמישית וחיונית בהרכב. ואי אפשר שלא לשיר בהתלהבות יחד עם כל ה'פה-פה-פה-פה' המטופשים והכיפיים האלה.

שיר נוסף שהוקלט באותה תקופה היה NO RETURN בעל האווירה הברזילאית, שאותו הציע ריי לזמרת הבוסה נובה אסטרוד ז'ילברטו, הצעה שלא התממשה לבסוף. הכיוון המוזיקלי החדש והמורכב יותר של ריי יצר מתחים בלהקה. כשנשאל על כך בראיון, הוא ענה בכנות מפתיעה שהוא והמתופף, מיק אייבורי, נלהבים מהשינוי, בעוד שאחיו דייב והבסיסט פיט קוואיף היו מעדיפים להישאר במחוזות הרוק הבסיסי והישיר יותר. דייב ומיק כבר היו מפורסמים במריבות האלימות ביניהם – כולל התקרית הידועה שבה מיק כמעט ערף לדייב את הראש עם סטנד של מצילה על הבמה – אבל הפעם המתח היה מוזיקלי נטו: רוק'נ'רול מחוספס מול עידון כמעט תיאטרלי. ריי חש תסכול עמוק, טען שהקהל כבר לא מבין את הסינגלים האחרונים שהוציאו, ושבכל מקרה אין לו שליטה אמיתית על מה שיוצא לשוק. "ההנהלה מושכת בחוטים שלי", אמר, ועם התחושה הזו הוא נכנס לאולפן, נחוש לחצוב לעצמו נתיב אל חופש אמנותי.

גולת הכותרת של התקליט, ואחד השירים הגדולים בתולדות הרוק הבריטי, הוא ללא ספק WATERLOO SUNSET. השיר הוקלט באפריל 1967, כשאל ריי, דייב ופיט הצטרפה אשתו של ריי דאז, ראסה, להרמוניות הקוליות המופלאות. הקול הדק והמלאכי שלה ברקע העניק לשיר נופך חלומי של ממש. באותו היום, ריי הכין מיקס מונו מהיר של השיר ולקח הביתה עותק ACETATE, תקליט חד-פעמי באיכות נמוכה, כדי להאזין לו שוב ושוב ולהחליט אם הוא מרוצה מהתוצאה. השיר בכלל נועד במקור להיקרא LIVERPOOL SUNSET מתוך אהבתו של ריי לסצנת המרסיביט, אך ברגע האחרון הוא התעשת והחזיר את העלילה לתחנת הרכבת הלונדונית של נעוריו. עוד תעלומה שמסעירה מעריצים עד היום היא הדמויות "טרי וג'ולי" שמוזכרות בשיר: כולם היו בטוחים שמדובר בשחקנים המפורסמים טרנס סטאמפ וג'ולי כריסטי, מלכי הסצנה הלונדונית של אז. אלא שריי הכחיש זאת בתוקף והסביר שמדובר בזוג נאהבים עממי ואנונימי לחלוטין ממעמד הפועלים, שנוצר בהשראת אחותו הגדולה רוזלין ובן זוגה שנהגו לטייל איתו על גשר ווטרלו כשהיה ילד.

מאחורי המילים הפשוטות והמלודיה קורעת הלב מסתתר סיפור אישי עמוק. כילד, ריי אושפז בבית חולים במצב קשה, על סף מוות. באחד הלילות, בעודו מחובר למכונות, חווה סיוט ומתוך פאניקה תלש מעצמו את הצינורות. שתי אחיות שהצילו את חייו הבינו שהוא זקוק למשהו מעבר לקירות הלבנים של החדר. הן נהגו לקחת אותו בכיסא גלגלים למרפסת שהשקיפה על נהר התמזה. הנוף המרהיב הזה, של השמש השוקעת מעל ווטרלו, נצרב בזיכרונו והפך שנים לאחר מכן לשיר האלמותי הזה. צליל הגיטרה העמוק של דייב, שהוקלט דרך קופסת הד מיוחדת, משתלב שם עם פריטה איטית ומדויקת שהופכת כל שקיעה לונדונית אפרורית לציור שמן שאי אפשר להפסיק לבכות מולו. הבלדה המפוארת הזו פשוט מגדירה מחדש את המושג "יופי"! בצורה כזו שאתה יכול להגיד: 'מה זה יופי? שמעתם פעם את WATERLOO SUNSET? זה יופי בשבילכם!'. למעשה, WATERLOO SUNSET הפך למדד הבלתי מעורער להוד והדר עבור כמעט כל מי ששפר מזלו לשמוע אותו. פשוט וואו!

במהלך ההקלטות נפרדה הלהקה מדמות מפתח בסאונד המוקדם שלה, המפיק של טאלמי. החוזה שלו הסתיים, והפרידה הייתה בהסכמה הדדית. טאלמי האמריקאי רצה להמשיך להפציץ עם דיסטורשן מלוכלך בנוסח YOU REALLY GOT ME, אבל ריי כבר שט במחוזות של צ'מבלו, כלי מיתר ופופ קאמרי. כתוצאה מכך, על הסינגל של WATERLOO SUNSET לא הופיע כלל קרדיט למפיק. רק בסינגל הבא, AUTUMN ALMANAC, תוקנה הטעות וריי דייוויס קיבל לראשונה את הקרדיט הרשמי כמפיק. באותה תקופה, בחיפושיו אחר צלילים חדשים, ביקר ריי בביתו של גרהאם נאש מלהקת ההוליס, שהיה הבעלים הגאה של כלי חדש ומסתורי בשם מלוטרון. ריי התאהב מיד בצליליו הייחודיים והחליט לשלב אותו בהקלטות. המלוטרון הפך את הסאונד של האלבום למרקחת מושלמת של מתיקות ובדידות.

ככל שהזמן עבר, חברת התקליטים החלה להפעיל לחץ על הלהקה לסיים כבר את התקליט החדש. במאי החלו לצוץ שמועות שריי שוקל לפרוש מהקינקס. את האש הזין אחיו דייב, שהכריז בראיון כי חמישית מהתקליט החדש יכלול חומרים שלו, וב-7 ביולי אף הוציא סינגל סולו ראשון, DEATH OF A CLOWN. השיר, שהפך ללהיט ענק, רק הגביר את השמועות על פירוק. השיר נפתח בנגינה ייחודית ומהפנטת על מיתרי פסנתר שנפרטו ישירות באצבעות, וריי, למרות הקנאה הטבעית, תרם לו קולות ליווי והיה שותף מלא לכתיבה.

דייב עצמו סיפק עם השנים שתי גרסאות מנוגדות למקור ההשראה לשיר. ב-2011 טען שכתב אותו על תחושת המחנק והאומללות שחש בנישואיו הטריים, כאילו הוא ליצן שצריך לבדר את כולם בזמן שבתוכו הוא מת. בראיון אחר טען שהשיר נכתב על התחושה להיות ליצן בתוך להקה שתקועה במסע הופעות אינסופי. לך תסמוך על מוזיקאים שיספקו לך את האמת לאמיתה. הצלחת הסינגל יצרה לחץ אדיר על דייב להמשיך בקריירת סולו, והוא מיהר להוציא סינגל נוסף, SUSANNAH'S STILL ALIVE. ובכל זאת, למרות שקריירת הסולו של דייב קרצה לו בעוצמה, הנאמנות המשפחתית והמוזיקלית הכריעה, והוא בחר להישאר בבית הקינקסי.

אחד השירים המעניינים בתקליט, TWO SISTERS, הוא למעשה משל שקוף שכתב ריי על מערכת היחסים המורכבת והטעונה עם אחיו דייב, כשהוא מתאר שתי אחיות – אחת ביתית ושקטה והשנייה חופשייה ופרועה. ריי הודה לא פעם שהוא עצמו האחות הכבולה לחובות, למשכנתה ולחיי הנישואין המעיקים, בזמן שדייב הוא הפרפר ההולל שחוגג במועדונים בלי לתת דין וחשבון לאיש.

כשהתקליט יצא, הביקורות באנגליה היו נלהבות. המגזין מלודי מייקר הכריז עליו כאחד התקליטים הטובים של השנה ופרסם: "שיגעון קומי מאת האחים דייוויס, פיט קוואיף ומיק אייבורי, מעורבב עם פאתוס והבנה עדינה לתוך גלריה של תמונות גאוניות... זה אחד התקליטים הטובים של השנה". האירוניה הכואבת הייתה שבזמן שהמבקרים השתחוו, מצעדי המכירות הגיבו בפיהוק: בבריטניה האלבום הגיע רק למקום ה-35 המאכזב, ובארצות הברית גירד בקושי את המקום ה-153. ההמונים רצו חזיונות סמי-פסיכדליים בצבעי ניאון, והקינקס הציעו להם כוס תה מהבילה מול חלון גשום. לקהל לקח שנים להבין איזה אוצר נשמט לו מבין האצבעות.

בארצות הברית, מגזין הרולינג סטון שיבח גם הוא את התקליט אך בנימה מרירה: "זה האלבום הכי טוב שהקינקס עדיין עשו, אבל, באופן פרדוקסלי, עשוי להיות האחרון שהם יוציאו בארץ הזאת (ארה"ב). זה מצער במיוחד, כי זה מראה שיפור גדול במוזיקה של הקינקס מאז התקליט FACE TO FACE ועם אפשרויות רחבות לעתיד. ובפעם הראשונה, דייב דייוויס, אחיו הצעיר של ריי דייוויס והגיטריסט הראשי, שר סולו על יצירותיו (שהן, אגב, מבריקות). חבל לא לשמוע עליו יותר. כשהם עושים את הדברים שלהם, הקינקס נפלאים להקשיב להם. המאזין משועשע ומבולבל, מוקסם ומשעשע, ותמיד שואל. והתקליט הזה הוא הקינקס במיטבם המפוקפק, זה הקטע שלהם".

התקליט הזה כמעט חסר מתחרים אם מה שאתם מחפשים זה השירים והמילים, ולאו דווקא האקורדים עצמם. היכולות הליריות של ריי הגיעו כאן לבשלות מוחלטת! ולמרות שהוא ימשיך להדהים אותנו בעושר הדימויים שלו עוד לפחות ארבע או חמש שנים, וייצר עוד נתח מכובד של טקסטים מרשימים לא פחות – הוא לעולם לא יתעלה על 'גלריית הדיוקנאות' המרהיבה שתלויה בין גבולות האלבום הזה! שאיפות של בני נוער, סבלם של בני המעמד הנמוך, רגשות רומנטיים של אנשים פשוטים, ערכים בריטיים מסורתיים, דמויות בריטיות סטריאוטיפיות... דף המילים של התקליט הזה הוא פשוט התגלות אמיתית!

העטיפה האחורית של התקליט היטיבה לתאר את העולם הייחודי שיצר ריי דייוויס: "ברוכים הבאים לדייוויסלנד, שם כל הקינקינגים הקטנים בממלכת הקסם לובשים חליפות חיילים, שותים חצי ליטר בירה, נושאים מחבטי קריקט ונוסעים ברכבות קטנות. כאן כל הגברות שמות סלסולים בשיער, ברשותן מקררים ומכונות כביסה, מטגנות בייקון וביצים ושותות תה אחר הצהריים. ריי דייוויס דמוי גוליבר מתכופף כדי לקטוף בן תמותה קטן מעולמו המוזיקלי - הופך אותו כדי לראות היכן נוצר - ומחליף אותו בעדינות אך בתקיפות באותה חברה מעמדית גדולה שבה כל בני האדם שווים אך חלקם שווים יותר. מאחרים. עוד מילה אחת של עצה להאזנה לשירים האלו - לעולם, לעולם אל תתייחסו להרכב של דייוויס כערך נקוב, כי כל כך הרבה מתרחש מאחורי המילים בעולם המופלא של האחים 'D'...".

התחשמלות בהופעה או מנת יתר באמבטיה: מה באמת הרג את גארי ת'יין, הבסיסט המופלא של אוריה היפ?

ב-15 בספטמבר בשנת 1974, הופיעה להקת אוריה היפ ב- SOUTHERN METHODIST UNIVERSITY שבדאלאס. היה זה חלק מסיבוב הופעות אינטנסיבי בארצות הברית לקידום אלבומם השביעי, WONDERWORLD. הכל הלך כשורה עד שמכת חשמל אחת קטעה הכל.

על הבמה, אחת הלהקות המצליחות של התקופה, אוריה היפ, נתנה את כל מה שיש לה. הגיטרות צרחו, התופים הרעידו את קירות האולם, האורגן רעם והקהל היה שרוי באקסטזה. מי ששמעו אי פעם את ההרכב הקלאסי שלהם על הבמה יודע שלא היה מדובר בסתם עוד הופעת רוק כבד מנומנמת; זו הייתה פצצת אנרגיה של הרמוניות קוליות אופראיות, דרמה תיאטרלית ודציבלים שיכולים להזיז הרים. הכל התנהל כמתוכנן, עוד הופעה מוצלחת במסע כיבוש אמריקה, עד שברגע אחד, זרם חשמלי אחד קטע את המסיבה באכזריות והפך את הערב לסיוט שייזכר לשנים. קורבן ההתחשמלות היה בסיסט הלהקה, גארי ת'יין, והאירוע הזה סימן את תחילת הסוף עבורו.

גארי ת'יין לא היה סתם עוד נגן בס. הוא היה וירטואוז שהגיע כל הדרך מניו זילנד הרחוקה כדי לכבוש את סצנת הרוק הבריטית. בגיל שמונה עשרה הוא ארז את גיטרת הבס שלו ועבר ללונדון, שם הפך במהרה לשם מוכר בזכות נגינתו המלודית והחדשנית בלהקתו של המתופף קיף הארטלי. עם אותה להקה של קיף הארטלי הוא אפילו ניגן בפסטיבל וודסטוקבאוגוסט 1969 – אלא שהמנהל העיקש שלהם סירב לאפשר לצוות ההסרטה לתעד אותם ללא תשלום מראש, וכך נמחק אחד הרגעים הגדולים שלהם מהסרט המפורסם. אך ההזדמנות הגדולה באמת הגיעה בשנת 1972, כשקיבל את הטלפון ששינה את חייו והוזמן להצטרף לאוריה היפ, להקה שכבר הייתה בדרכה אל הפסגה. הוא תפס אז את מקומו של מארק קלארק, שהספיק להיות שותף בכתיבת יצירת המופת THE WIZARD – אך מרגע שגארי הניח את אצבעותיו על צוואר הגיטרה, הצליל של אוריה היפ נסק לגבהים חדשים.

הצטרפותו של ת'יין הזריקה אנרגיה חדשה ללהקה. יחד איתו הם הקליטו כמה מהתקליטים החשובים והמצליחים ביותר שלהם, ביניהם DEMONS AND WIZARDS, THE MAGICIAN'S BIRTHDAY ו-SWEET FREEDOM. הוא לא היה רק בסיסט, הוא היה כוח יצירתי, וקווי הבס שלו הפכו לחלק בלתי נפרד מהצליל הייחודי של הלהקה. נסו להקשיב לשירים כמו SUNRISE שפותח בעוצמה את התקליט THE MAGICIAN'S BIRTHDAY, או לשיר STEALIN מתוך SWEET FREEDOM: הבס של ת'יין פשוט שר שם, רוקד ומנווט את כל היצירה בכישרון פנומנלי. והשיר המפורסם ביותר של הלהקה מאותה תקופה, EASY LIVIN, נכתב על ידי הקלידן קן הנסלי ברבע שעה בלבד, והשם שלו נבחר באירוניה מוחלטת ומרה; הוא נכתב דווקא על כמה שהחיים של להקת רוק בדרכים אינם חיים קלים כלל וכלל. אירוניה שהפכה כואבת ומדויקת מדי במקרה של ת'יין. כן, מאחורי ההצלחה המסחררת, הסתתרה מציאות קשה. סיבובי ההופעות האינסופיים והמתישים, שארכו לעיתים יותר משנה ברציפות, גבו מחיר נפשי ופיזי כבד, במיוחד מליבו החלש ומגופו שהלך ונשחק.

בחזרה לאותו ערב גורלי בדאלאס. הלהקה הייתה בעיצומו של שיר, האנרגיה בשיאה. ת'יין, שהיה מכור קשות להרואין, הזיע בכבדות תחת אורות הבמה הלוהטים, תופעת לוואי מוכרת של השימוש בסם. לפתע, כפי שתיאר זאת מאוחר יותר איש השיווק של חברת התקליטים WARNER BROS, פאט מוריס, שהיה עד למחזה המזעזע, ת'יין פשוט עף באוויר ונחת בעוצמה על פניו, כשגיטרת הבס שלו לכודה מתחת לגופו. השילוב של זיעה מרובה על גופו ועל מיתרי המתכת יחד עם כשל חמור בהארקה של הציוד החשמלי באולם יצר קצר קטלני שהפך את גארי למוליך חי של מאות וולטים. "אני חשבתי שהבן זונה הזה מת", סיפר מוריס. "הוא ניגן היטב כשלפתע זה היה נראה כאילו יש לו התקף אפילפסיה. האיש רעד באופן קיצוני. ואז הוא הפך לבן לגמרי ונפל על פרצופו. הייתי בטוח שהוא החזיר את נשמתו לבורא באותו רגע".

הראשון שהבין את גודל האסון היה הקלידן קן הנסלי, שעמד באותו צד של הבמה. הוא הפסיק לנגן מיד, ואחריו השתתקו גם שאר חברי הלהקה. על הבמה ובקהל השתררה מבוכה ודממה מוחלטת. שני אנשי צוות מיהרו אל הבמה, הרימו את גופו המתוח והנוקשה של ת'יין ונשאו אותו אל מאחורי הקלעים. הלהקה, בהלם מוחלט, הבטיחה לקהל ההמום הופעת פיצוי חינם בעתיד. ת'יין עצמו, שהתאושש בקושי, שחזר את רגעי האימה: "כל מה שאני זוכר הוא שהלכתי למגבר הגיטרה שלי כדי להוסיף תדרים גבוהים לצליל הבס שלי. לאחר מכן התעלפתי. דייויד הבין מיד שהתחשמלתי ורץ אליי כדי למשוך ממני את הבס. בתחילה חשבתי שאני מת כי לא נשמתי. שכבתי שם מתוח לגמרי".

ההתחשמלות קטעה את סיבוב ההופעות שלושה תאריכים לפני סיומו המתוכנן. סולן הלהקה, דייויד ביירון, ניסה להסביר לתקשורת כי ת'יין סבל מצהבת במצב מתקדם ופשוט היה מותש. אבל גורמים מתוך הלהקה סיפרו סיפור אחר, קשה וכואב הרבה יותר. "גארי ת'יין פשוט התעלל בעצמו, באופן פיזי ומנטאלי", אמר אחד מהם. "הוא נראה כמו הגיהנום. רגליו נראו דקיקות ממש כמו זרועותיו. במהלך המופע בדאלאס הוא פשוט נסדק". הגיטריסט מיק בוקס הפנה אצבע מאשימה כלפי הנהלת הלהקה: "ההנהלה לא גילתה רצון לעזור לנו במצב הנורא הזה עם גארי. היא דחפה אותנו קדימה כדי להמשיך להופיע ולהכניס עוד דולרים לקופה שלה". המנהל הקשוח של הלהקה, ג'רי ברון, ראה לנגד עיניו בעיקר את לוחות הזמנים הצפופים ואת הרווחים הכספיים, והמכונה פשוט סירבה לעצור לטובת מנוחה או גמילה עבור הבסיסט הדועך.

קן הנסלי, בראיון למגזין רולינג סטון, שפך אור על הלחץ הבלתי אפשרי שהופעל עליהם: "אנחנו נמצאים המון בדרכים, מאז התקליט הראשון שלנו, לפני ארבע שנים. התקשורת לא קיבלה אותנו מעולם בכבוד. אז הבנו שהדרך היחידה להגיע לקהל היא להופיע מולו כמה שיותר. אנחנו פשוט חמישה חבר'ה בריטים נחמדים שמופיעים 13 חודשים בשנה. ועכשיו תראו מה עוללנו. גארי נפל. פשוט נהדר". הנסלי גם הודה בכאב על אזלת היד של חבריו: "לצערי, אלו היו ימים בהם הלהקה הייתה חייבת להתקדם בכל מחיר וכל אחד מאיתנו היה צריך להתמודד עם שדים משלו. לכן לא מצאתי את הזמן לעזור לגארי. לא פעם גררנו אותו מסטול לחלוטין לטיסה להופעה הבאה. הצלחנו לשכנע טייסים שהוא מסוגל לטוס איתנו, למרות שברור היה שהוא רחוק מזה".

ההתחשמלות בדאלאס הייתה הקש ששבר את גב הגמל. ת'יין, שברירי פיזית ונפשית, כבר לא היה מסוגל לעמוד בקצב הרצחני. הוא פוטר מהלהקה בתחילת 1975, הוחלף על ידי ג'ון ווטון, והידרדרותו הואצה. כעשרה חודשים לאחר מכן, ב-8 בדצמבר 1975, מצאה אותו חברתו, יוקו סוגיריה, ללא רוח חיים באמבטיה בביתם שבדרום לונדון. סיבת המוות: מנת יתר של הרואין.

גארי ת'יין היה בן 27 בלבד במותו, ובכך הצטרף למועדון 27 הידוע לשמצה, לצד אמנים כמו ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין וג'ים מוריסון. סיפורו הוא תזכורת כואבת למחיר הכבד של התהילה, ולצד האפל של תעשיית הרוק, תעשייה שידעה לייצר כוכבים זוהרים, אך לעיתים קרובות גם ידעה לשרוף אותם עד אפר.

מה גרם לדייוויד קרוסבי וגרהאם נאש לנטוש את סטילס ויאנג ולהקליט את אחת מיצירות המופת הנשכחות של הסבנטיז?

ב-15 בספטמבר בשנת 1975 יצא התקליט השני של דייויד קרוסבי וגרהאם נאש ושמו WIND ON THE WATER. למען האמת, מדובר באחד מאותם אלבומים נדירים שמוכיחים שלפעמים, כשחבילת-על מפורקת והאגו מונח בצד, המוזיקה רק מרוויחה בגדול. תשימו אותו על הפטיפון ותרגישו מיד איך הבריזה של קליפורניה ממלאת את החדר. 

בראשית ובאמצע שנות ה-70, בתקופה שבין אלבום ההופעה הכפול של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג מ-1971, FOUR WAY STREET, ובין האלבום CSN שיצא ב-1977, היו אלבומים רבים שהחלו כפרויקטים של ההרכב המלא אך לא הבשילו. ההיסטוריה הסוערת של רביעיית CSNY מוכרת לרוב: ארבעה טיטאנים עם כישרון בגודל של יבשת ואגו קולקטיבי שיכול למלא גלקסיה שלמה. הניסיונות שלהם להקליט אלבום אולפן משותף – למשל בהוואי ובקליפורניה במהלך 1974 – עלו שוב ושוב בתוהו, בתוך ענני עשן, מריבות אינסופיות ומאבקי שליטה מתישים. האלבום של סטילס ויאנג, LONG MAY YOU RUN, הוא דוגמה מובהקת לכך (פרויקט שהחל כאיחוד של הרביעייה, אך הסתיים בפיצוץ שבו סטילס ויאנג פשוט מחקו באכזריות מערוצי ההקלטה את קולותיהם של קרוסבי ונאש!), וכמוהו גם אלבומם של דייוויד קרוסבי וגראהם נאש שנאלצו לקחת את השירים המופלאים שייעדו להרכב המלא ולצאת לדרך עצמאית משלהם.

בהאזנה לאלבום, קל לשמוע עד כמה השירים היו נשמעים אחרת לו הוקלטו עם סטילס ויאנג. במקום החספוס והתזזיתיות של סטילס ויאנג, בכוחות עצמם, קרוסבי ונאש (בסיוע חברים מוכרים) יצרו אלבום רוק קליפורני נינוח, בסגנון אמצע שנות ה-70. הרי אף אחד הרי לא באמת ציפה פה לנס! למען האמת, רוב הדברים כאן מנצחים אפילו את האלבומים הכי פחות מעניינים של CSN בכל הנוגע לנינוחות ורוך מלטף, עד שברגעים מסוימים אפשר ממש לשמוע אותי דופק בשקט את הראש בשולחן ומתפלל שסטילס יבוא כבר וייתן איזו בעיטה הגונה בישבן. עדיין, זהו רוק חוף-מערבי מלוטש, מופק לעילא וספוג שמש שוקעת, שמשלב תחכום מוזיקלי עם רגש חשוף לגמרי.

בעת יציאת האלבום, קרוסבי ונאש היו בשנות השלושים לחייהם ונראו כמי שמתקרבים לגיל העמידה. זאת, בניגוד לימינו, שבהם רוק נתפס פחות כעניין של גיל ויותר כעניין של גישה. על עטיפת התקליט השניים נראים מבוגרים מכפי גילם בחולצות צבעוניות, על רקע סתווי מהפנט של עלים צהובים ואפורים! איזה דימוי צבעוני של תמימות היפית ושלווה אינסופית. אני זוכר היטב כשהייתי מדפדף כנער מתבגר בחנויות התקליטים ומתפעל מעטיפות תקליטים חשובות שנגלו לראשונה לעיניי. פתאום קפץ לי התקליט הזה עם הצמד-חמד והמחשבה שלי הייתה, "יא אללה, מה זה שני הזקנים האלו? זה נראה רע. לא בא לי אפילו להקשיב לזה. לכן עברו שנים ורק כשכבר נכנסתי למוסיקה של CSNY - נתתי צ'אנס לתקליט הזה והרווחתי.

אולי העייפות בעטיפה היא כתוצאה מהסמים, העייפות או הטלטלות שעברו השניים? בת זוגו של נאש נרצחה זמן לא רב קודם לכן בידי אחיה הלוקה בנפשו – אירוע שהיכה את נאש בהלם מוחלט והכניס אותו לאבל עמוק. מה שבטוח, הם אינם נראים אנרגטיים כפי שנראו בתחילת העשור, אך העייפות והכאב שחרטו קמטים על פניהם העניקו ליצירה שלהם כובד משקל ועומק רגשי מהפנטים, ששום נעורים חסרי דאגות לא יכלו לספק. נו טוב, לכו תסבירו את זה לנעם רפפורט הנער שהייתי פעם. היום אני מבין את זה!

במאי 1975 השתחררו קרוסבי ונאש מהחוזה שלהם עם חברת התקליטים ATLANTIC ומיהרו לחתום כצמד בחברת התקליטים ABC, אשר פתחה בפניהם את הכיס והעניקה להם חופש אמנותי מוחלט. הם אספו שירים ונכנסו לאולפן עם נגנים מיומנים וחברים קרובִים, ובראשם חברי להקת הליווי THE SECTION – נבחרת החלומות של נגני האולפן מלוס אנג'לס, שכללה את הבסיסט בעל זקן התנ"ך לילנד סקלאר, המתופף המדויק ראס קונקל, הקלידן קרייג דורגי והגיטריסט דני קורצ'מר. אליהם הצטרף גם מולטי-אינסטרומנטליסט העל דייוויד לינדלי עם נגינת סלייד וכינור ששורטת את הלב, וכן הופעות אורח של ג'קסון בראון וליבון הלם מלהקת הבאנד. ובהם ג'יימס טיילור וקרול קינג, שהחזירה להם טובה לאחר שתרמו קולות הרמוניה לאלבומה THOROUGHBRED. אוקי, יש ודאי שיגידו שזו נבחרת חלומות רכרוכית שיודעת בעיקר לעדן את הדברים, אבל המוסיקה לא חייבת תמיד להיות זוויתית ומחוספסת, לא? נאש סיפר: "הגענו לביתה של קרול וישבנו שלושתנו מול הפסנתר. היא ניגנה ושרה, ואנחנו שרנו לה קולות משני הצדדים. עטפנו אותה בהרמוניות שלנו, באופן הכי צמוד שיש".

קרוסבי: "זו הייתה תקופת שיא עבורנו, שרנו מעולה וכתבנו שירים נהדרים". ומי שמכיר את ההיסטוריה יודע שקרוסבי לא חילק מחמאות בקלות – השילוב בין הקול הגבוה, הטהור והמדויק של נאש הבריטי לקולו החם, הגמיש והמורכב הרמונית של קרוסבי היה ונשאר בגדר נס מוזיקלי טהור.

נאש: "כתבנו אז שירים אפלים מאוד, כי גם החיים שלנו היו אפלים. קרוסבי ספג ביקורות קשות, ואני כתבתי את שיר הנושא. לכאורה על לווייתן, אך למעשה התכוונתי לשקף את מצבו של חברי. דייוויד היה שרוי במאבקים פנימיים קשים ובהתמכרויות שהלכו והחמירו, ונאש ראה בו ענק פגיע שזקוק להגנה בדיוק כמו אותם יצורים ימיים נדירים. העבודה על האלבום, לעומת זאת, הייתה תענוג מההתחלה ועד הסוף. זה היה אחד המאמצים המשותפים הטובים ביותר שלנו. דייוויד תיפקד היטב, וחברי להקת הליווי היו מקצוענים אמיתיים. כשעובדים עם מוזיקאים כאלה, השמיים הם הגבול. מדהים כמה הם יכולים לתרום לתהליך היצירה. כולנו הזנו זה את זה". האמת? ההערות בעטיפה מצהירות שהאווירה במהלך ההקלטות הייתה כל כך מושלמת, הרמונית ומתוקה, כולם עבדו נהדר ביחד וכולם היו כל כך מאושרים ממה שהם עושים – עד שחובב מוזיקה סרקסטי היה כמעט חוטף בחילה מרוב קיטש! אבל האמת הפשוטה היא שאני אני פשוט מאוהב באלבום הזה!

בהופעות שקידמו את האלבום, הקרינו השניים על מסך גדול סרטונים שהציגו ציד לווייתנים ברוטלי, ולצדם סרטונים אחרים שהראו את הלווייתנים כיצורים עדינים ומפוארים, צעד שהפך אותם לא רק מחלוצי המודעות הסביבתית והאקולוגית ברוק, אלא גם לחוויה רגשית מטלטלת שהותירה רבים בקהל עם דמעות בעיניים כשהם מחזיקים מצתים דולקים. באוקטובר 1975 נכתב בביקורת על אחת ההופעות בעיתון אמריקני: "לפנינו צמד מקצוענים ותיקים, שלראשונה בטוחים במעמדם. אם קרוסבי ונאש אכן התבגרו, כפי שהחומרים שלהם מרמזים, נראה שגילו מחדש את סוד הקסם שחיבר ביניהם מלכתחילה". קרול קינג התארחה לא פעם בהופעותיהם. נאש אמר בעוקצנות: "אני באמת רוצה להתנתק קצת מסטיבן סטילס וניל יאנג. זה לא אומר שלא אהיה שם כשהם יצטרכו אותי, אבל הם גם יצטרכו להיות שם כשאזדקק להם". סטילס מיהר להגיב: "הוא פירש את זה כאילו אסור לי להיות שם בשבילו". איזו דינמיקה משפחתית מופלאה של עולם הרוק – קשה איתם, אבל בלתי אפשרי בלעדיהם!

במגזין רולינג סטון נכתב בזמנו על התקליט: "אלבומם המשותף הראשון של השניים זה למעלה משלוש שנים מייצג את עבודת האולפן הטובה ביותר שלהם מאז DEJA VU. אלבומם הקודם סבל ממחסור בחומרים חזקים. (קביעה ביקורתית מעט מחמירה, בהתחשב בכך שאלבום הבכורה שלהם מ-1972 הגיע למעמד של אלבום זהב וכלל להיטי מופת כמו IMMIGRATION MAN). אלבומי הסולו של קרוסבי ונאש הדגישו את חולשותיו של כל אחד מהם בנפרד: במקרה של קרוסבי, היה זה חוסר כיוון וחוסר השראה; אצל נאש, הפשטות גלשה לעיתים לפשטנות. אף שאיש מהם אינו נחשב לכותב שירים או לזמר דגול, יחד, באלבום הזה, נקודות החוזק שלהם מתעצמות. החלוקה ביניהם תוארה בצורה קולעת להפליא: "הדפוס המוכר והטוב נשמר כאן במלואו – קרוסבי שורד ומנצח בזכות רגש ואווירה צרופה, בעוד שנאש הוא זה שבאמת מתאמץ להביא מלודיות קליטות ומבנה מוזיקלי. שניהם נשמעים לעיתים רגועים, עצלים וכמעט מנומנמים, אולי מסוממים מאותו אוויר סתווי קסום שנשקף מהעטיפה, אבל יחד זה עובד בצורה נהדרת! היפים ביותר הם הלחנים המשותפים: NAKED IN THE RAIN, שהוא קטע אווירה פילוסופי, ו-TO THE LAST WHALE, המורכב משני חלקים".

החלק הראשון, CRITICAL MASS, שכתב קרוסבי, מורכב משירה יפהפייה ללא מילים או כלי נגינה שנשמע כמו קטע מדהים שנשמט מסשני ההקלטות של האלבום IF I COULD ONLY REMEMBER MY NAME. החלק השני, WIND ON THE WATER של נאש, הוא ללא ספק אחד משלושת שיריו הטובים ביותר. זה אפוס מושלם של האלבום. אולי אני נסחף קצת, אבל הפתיחה המהפנטת של קרוסבי משמשת כטריק קסום לחלוטין שמטיס את הבלדה של נאש לרמה אלוהית, מעל כל שאר הדברים באלבום. ההשראה ליצירה הזו הגיעה כאשר קרוסבי ונאש הפליגו בספינת המפרש האהובה של קרוסבי, MAYAN. לפתע הגיח מתוך המעמקים לווייתן ענק ושחה בשלווה לצד הסירה. המפגש הקוסמי עוצר הנשימה הזה נחרט בנשמתם, וקרוסבי בנה באולפן מארג רב-שכבתי של קולות א-קפלה שנשמע כמו מזמור גרגוריאני מהפנט שמוביל ישירות לשיר הקינה והתקווה של נאש.

אף שהתקליט מציג את הצמד בשיא כוחם המוזיקלי, הוא גם ספוג במלנכוליה ובכעס. בשירו CARRY ME, קרוסבי מתאר את אמו הגוססת וכינה זאת "שיר של התעלות" – הוא כתב אותו כשסעד את אמו החולה בבית חולים בסנטה ברברה, והבין שהדבר האוהב והחומל ביותר שהוא יכול לבקש עבורה הוא שחרור מכאביה הבלתי נסבלים (וג'יימס טיילור מוסיף שם קולות ליווי שמרטיטים בלב). ב-BITTER SWEET הוא מעביר תחושה של קור, בלבול והתקרבות לגיל העמידה. שירו הסוריאליסטי של נאש, COWBOY OF DREAMS, מתמודד עם פחד המוות, וכאן המבקר של רולינג סטון שגה לחלוטין בניתוח! למעשה, כפי שמספר נאש, השיר הזה נכתב בהומור ובחיבה עמוקה על לא אחר מאשר ניל יאנג, בעקבות ביקור של נאש בחווה המבודדת של יאנג, BROKEN ARROW RANCH. נאש ראה את ניל משוטט שם במגפיים וכובע ונראה בדיוק כמו אותו "בוקר של חלומות", ואף גייס את דייוויד לינדלי לנגן בו כינור קאנטרי סוחף.

ו-LOVE WORK OUT מבטא בתקיפות את הצורך במערכת יחסים יציבה (שיר שנשען על גרוב רית'ם-אנד-בלוז משובח ביותר הודות לחטיבת הקצב של THE SECTION). זה שיר רוק בועט ומפתיע אחד שמטלטל את העסק. הוא מתחיל בתמימות מקסימה עם מקצב פסנתר מתגלגל שמזכיר קצת את השיר CHICAGO שלו, אבל הופך פתאום לג'אם מחשמל ומלא נשמה שבו דני קורצ'מר ודייוויד קרוסבי יוצאים לדו-קרב גיטרות ומנסים להתעלות רגשית זה על זה! זהו ג'אם ענק עם עבודת גיטרות מדהימה, ואם רק תעצמו עיניים ותתעלמו מהעובדה שאין פה דיסטורשן מטאלי כבד, הקטע הזה יכול להתברג בכבוד לצד הדו-קרבות המפורסמים של סטילס ויאנג! המסר אמנם פשוט – הרי מי יתווכח עם הקביעה ש'חייבים לגרום לאהבה לעבוד'? – אבל הדרך שבה שני גנגסטרי הגיטרה האלה לוקחים את ההובלה ומרסקים זה את זה בערבוביה של ליקים מלאי סול, פ'אנק, בלוז ואסיד-רוק (עם כמה פריטות שנשמעות כאילו נגנבו ישר מניל יאנג!), גורמת להרגיש כאילו הלב שלהם נשבר לרסיסים! זהו ללא ספק אחד מרגעי השיא הבלתי מעורערים באלבום.

ולא כדאי לפספס עוד כמה פנינים נהדרות מהתקליט. למשל, השיר הממזרי TAKE THE MONEY AND RUN (שאין לבלבל בינו לבין הלהיט של סטיב מילר באנד), שנולד כולו מהציניות והגועל של נאש בעקבות סיבוב הופעות האצטדיונים המגלומני של CSNY ב-1974, שבו שקיות ענקיות מלאות בדולרים זרמו מאחורי הקלעים בזמן שהחברים בקושי דיברו זה עם זה. השיר MAMA LION, שנאש כתב מתוך געגוע והערצה לבת זוגו לשעבר ג'וני מיטשל – בו הוא מלהטט עם מקצבים ומשקלים לא שגרתיים, ואף שהשיר היה יכול להרוויח מזמר מוביל מחוספס ועוצמתי יותר, הוא עדיין עובד נהדר ונשמע פשוט תענוג צרוף. השיר HOMEWARD THROUGH THE HAZE, שיועד במקור לרביעייה ובו קרוסבי מנגן בפסנתר בליווי ג'קסון בראון; והשיר FIELDWORKER, שנאש חיבר כהזדהות עם מאבק עובדי החווה השכירים בקליפורניה.

אז הבנתם שזהו אינו אלבום שנוצר על ידי ילדים או עבורם, אלא יצירתם של גברים בוגרים שמרגישים כי תרבות הצעירים פלטה אותם אל החוף, כמו לווייתנים, והם נחושים לשרוד. ברור שהם יצליחו, וכל חובבי מוזיקה אמיתי שיניחו את המחט על הוויניל הזה יידע מיד שהם לא רק שרדו – הם יצרו קלאסיקה על-זמנית.

הסוד המפתיע מאחורי האלבום הכי פחות מובן של הלהקה ששינתה את הרוק.

ב-15 בספטמבר בשנת 1971 יצא תקליט חדש ללהקת THE BAND ושמו CAHOOTS. הנה הרגע שבו ההרכב המושלם נסדק תחת הלחץ – והוליד פנינה נשכחת.

התקליט הזה, שהגיע אחרי רצף של שלושה תקליטי מופת, סימן נקודת מפנה עבור הלהקה שרוב חבריה הגיעו מקנדה, אך הצליחה לזקק את נשמתה של אמריקה טוב יותר מכל הרכב אמריקאי אחר. תחשבו על האירוניה הנפלאה הזו: ארבעה קנדים ומתופף דרומי אחד מארקנסו לימדו את האמריקאים איך נשמעים שורשי הפולק, הקאנטרי והבלוז של מולדתם, ועשו את זה בכזו טבעיות שגרמה אפילו לענקים כמו אריק קלפטון לשקול ברצינות לפרוש מרוק כבד ולעבור לגור בבקתה כפרית.

וכמה מבריקה ונוקבת האירוניה הזו גם בבחירת השם לתקליט! כל השנים הארוכות האלה איכשהו הצלחתי להעביר בבורות מבורכת לגבי המילה CAHOOTS והמשמעויות האפשריות שלה. כעת המצב הזה הפך לבלתי נסבל ודרש תיקון מיידי: אז פניתי לתרגומון והנה מה שהוא מגדיר: CAHOOT = חברה או שותפות. ובכן, זהו ללא ספק שיא האירוניה! "חברה"?, "שותפות"? זה בהחלט מעקצץ, בהתחשב בכך שעד שנת 1971 אותה רוח אחווה מיוחדת ממרתף וודסטוק התאיידה כמעט לגמרי. הבאנד הפכה כעת יותר ל"רובי רוברטסון וחבריו-לכאורה" מאשר לכל דבר אחר.

עד לאותו הרגע, הבאנד הייתה על גג העולם. עם צליל ייחודי ששילב פולק, קאנטרי, בלוז ורוק, הם יצרו שפה מוזיקלית חדשה, כזו שסיפרה סיפורים על דמויות שוליים, על ההיסטוריה האמריקאית ועל החיים עצמם. התקליטים MUSIC FROM BIG PINK, THE BAND ו-STAGE FRIGHT ביססו אותם כאחת הלהקות המשפיעות והמוערכות ביותר, חלוצים של מה שייקרא לימים ROOTS ROCK. אך כשהחלו לעבוד על CAHOOTS, האווירה הייתה שונה. רוחות חדשות, ופחות אופטימיות, נשבו באוויר. אם עד אז המוזיקה שלהם הרגישה כמו גלויה חמימה ומנחמת מהמאה התשע-עשרה, הרי שב-1971 החלומות המתוקים התפוגגו והמציאות דרשה את שלה.

אם STAGE FRIGHT היה כמו האלבום THE BAND מינוס החיפוש אחר התקדמות מוזיקלית ושלמות, הרי ש-CAHOOTS הוא כמו STAGE FRIGHT מינוס החיפוש אחר מלודיות מיוחדות. לקחו לי שלוש האזנות רק כדי להתחיל להתחמם עם השירים האלה, שבהתחלה נשמעו לי חסרי חיים וחסרי ביצים לחלוטין לעומת מה שקדם להם. נדרשו כל הכישורים האישיים, הכריזמה והאינטליגנציה של החבר'ה האלה כדי לשכנע אותי שהאלבום הזה אינו סתם בזבוז של כסף, זמן וכוחות חיים יקרים מפז. הם פשוט לא נראים כמי שבאמת עובדים על האלבום הזה! כל השירים, כולם עד האחרון שבהם, נראים כאילו רובי פשוט זרק איזה רמז גולמי – אחת, שתיים, שלוש – והופ, הם יצאו לדרך, נישאים רק על כנפי המקצוענות והניסיון שלהם. ככה בוב דילן נהג לעבוד (וכנראה עדיין עובד), אבל דילן היה גאון, ורוברטסון היה פועל חרוץ.

תרבות הנגד של שנות השישים החלה לאבד מגובהה, ובמקומה צפו ועלו מתחים פוליטיים וחברתיים. מלחמת וייטנאם הייתה בשיאה, מחאות שטפו את הרחובות, והמאבק לשוויון גזעי ולצדק סביבתי הפך לקול דומיננטי. החרדות והתחושות הקשות האלה חלחלו באופן טבעי אל תוך אולפני ההקלטות BEARSVILLE SOUND STUDIOS החדשים שנבנו זה עתה בעיירה וודסטוק בידי מנהלם אלברט גרוסמן. במקום האווירה הביתית והחמימה של המרתף, הם מצאו את עצמם בקומפלקס מקצועי, סטרילי ומלא בבעיות טכניות של הרצה, מה שהגביר את תחושת הניכור – והשפיעו עמוקות על תהליך היצירה.

סביבת ההקלטות הביתית והמוכרת, שהיוותה בעבר כר פורה ליצירתיות משוחררת, החלה להרגיש הפעם קצת אחרת. תחושה של לחץ וחוסר ודאות אפפה את החברים. רובי רוברטסון, כותב השירים העיקרי של הלהקה, התמודד עם משקל הציפיות העצום שנוצר בעקבות ההצלחה הפנומנלית של התקליטים הקודמים. האחווה והחופש שאפיינו את שנותיהם הראשונות החלו להיסדק תחת לחצים חיצוניים, כולל סכסוכים עם חברת הניהול ומתחים פנימיים שהחלו לבעבע. רוברטסון נאלץ לשאת כמעט לבדו את עול הכתיבה, בשעה שחבריו – ובמיוחד ריצ'רד מנואל וליבון הלם – שקעו במאבקים אישיים קשים ובהתמכרויות לאלכוהול ולהרואין. העייפות והשחיקה ניכרו בכל פינה, ואפילו עטיפת האלבום המקסימה, שצוירה בידי האמן הניו יורקי גילברט סטון, הציגה דיוקן קודר ומלנכולי של חברי הלהקה, שנראו בה כמו רוחות רפאים מותשות שאיבדו את שמחת הנעורים.

הלהקה הייתה נחושה לפרוץ גבולות מוזיקליים חדשים, ו-CAHOOTS אכן הציג חידושים, הבולט שבהם היה שילוב של כלי נשיפה בעיבודים, מה שהעניק לתקליט צבע נוסף. השיר הפותח, LIFE IS A CARNIVAL, עם עיבוד כלי נשיפה תוסס של המוזיקאי הנודע אלן טוסיינט, הוא דוגמה מצוינת לכך, והפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם התקליט. מאחורי הרצועה המופלאה הזו עומד סיפור מדהים: רובי רוברטסון וריק דנקו בנו מקצב בס-תופים פ'אנקי וממכר שחיפש את הטאץ' של ניו אורלינס, ולשם כך הטיסו לוודסטוק את אלן טוסיינט. אלא שחברת התעופה איבדה את מזוודותיו של טוסיינט, ואיתן נעלמו כל דפי התווים והעיבודים שהוא הכין מראש! טוסיינט לא נבהל: הוא הסתגר בחדרו במלון, ישב עם פסנתר חשמלי זעיר, ובמהלך לילה לבן אחד שיחזר וכתב מחדש לחלוטין מזיכרונו את כל תפקידי כלי הנשיפה המבריקים ששומעים בשיר.

האמת? זה כל כך מוזר שלהקה שהיחסים בין חבריה כה מתוחים (בלשון המעטה) פותחת את אלבומה בשיר שמנסה לחקות אווירת מסיבה-קרנבל חסרת דאגות. לא כלי הנשיפה האופטימיים, לא גיטרות הפ'אנק המתחנחנות ולא הקולות המוכפלים והמשולשים מצליחים לשכנע אותי בכנות של השיר. זה פשוט לא שם! זה עדיין שיר כיפי מאד, אבל כזה שלא חודר ישר אל הלב. עניין של טעם, אתם יודעים.

וזה לא היה הקשר המוזיקלי היחיד למוחות הגדולים של התקופה; כשהלהקה חיפשה עוד חומרים מנצחים, התייצב חברם הטוב בוב דילן ושלף עבורם שיר שטרם ראה אור אז: WHEN I PAINT MY MASTERPIECE. דילן השמיע לרוברטסון את השיר בגיטרה, והבאנד הקליטו ושחררו אותו כאן בתקליט עוד לפני שגרסתו של דילן עצמו ראתה אור! עם שירה נוגעת ומלאת כריזמה של ליבון הלם, ונגינת אקורדיון משגעת של גארת' הדסון שלוקחת היישר אל המדרגות הספרדיות ברומא ולקולוסיאום, מדובר באחד מרגעי השיא הטהורים של האלבום.

רוברטסון הודה מאוחר יותר שתהליך הכתיבה לתקליט הזה הרגיש מקוטע ומאולץ יותר. תחושת אי הנוחות הזו, שנולדה מהלחצים והמתחים, זלגה אל התוצר הסופי. התקליט אמנם הרפתקני ומרחיב את הפלטה המוזיקלית של הלהקה, אך אינו מגיע לפסגות הרגשיות והאמנותיות של קודמיו. שום כמות של כלי נשיפה לא תצליח להסתיר את העובדה שפשוט אין להם כוח לטלטל את באמת, כפי שעשו קודם לכן. ועדיין, בואו נודה על האמת: גם כשההרכב הזה נמצא בשלב שכזה, רוב הלהקות באותה שנה היו מוכרות את נשמתן לשטן כדי להוציא תחת דברים כמו הבאנד.

ויש פה שיתוף הפעולה עם ואן מוריסון בשיר 4% PANTOMIME. החיבור הספונטני, שנולד מביקור של מוריסון באולפן, הוליד דואט מחוספס ושיכור למחצה בין מוריסון לריצ'רד מנואל, קלידן וזמר הלהקה. זה רגע נדיר של חופש ושחרור בתוך תהליך הקלטות מתוח, ומציג שניים מהקולות הגדולים של התקופה במפגש חד פעמי. מאחורי השם המוזר של השיר עומד ויכוח שיכורים עסיסי ואמיתי לחלוטין: ואן מוריסון, שהתגורר באותה תקופה בסמוך בוודסטוק, קפץ לאולפן והתיישב לשתות עם ריצ'רד מנואל בקבוק וויסקי סקוטי ג'וני ווקר רד לייבל. תוך כדי מזיגה, השניים נסחפו לוויכוח קולני סביב אחוז האלכוהול במשקה – האם הגרסה האמריקאית חזקה מהבריטית בדיוק בארבעה אחוזים. הוויכוח המשועשע הזה הוליד את השיר, שהוקלט חי באולפן בטייק סוער ובלתי נשכח שבו שניהם צועקים, מעודדים זה את זה ומשתטים אל תוך המיקרופון ("הו, ריצ'רד!", ובתגובה "הו, בלפסט קאובוי!"). רוברטסון סיפר שעד שהטייק הסתיים, מוריסון ומנואל ממש אחזו זה בזה כדי לא להתמוטט על רצפת האולפן מרוב שכרות. אך אפילו הופעת אורח מבריקה זו לא הספיקה כדי להפיג את התחושה הכללית שהקסם המיוחד של הבאנד מתחיל להתפוגג.

עבור חברי הלהקה, התקליט סימן את סופו של עידן. אחרי CAHOOTS, הם הניחו לעבודת האולפן בצד (עד 1973) והתמקדו בסיבובי הופעות ארוכים, במהלכם הקליטו את אלבום ההופעה המצוין ROCK OF AGES – שבו אותם עיבודי נשיפה של אלן טוסיינט קיבלו חיים מחודשים והרעידו את הבמות. המתחים הפנימיים המשיכו לגדול. הסדק העמוק שנפער בתקופת CAHOOTS מעולם לא התאחה במלואו – ובסופו של דבר הובילו להופעת הפרידה המפורסמת, THE LAST WALTZ, שכפה רוברטסון על השאר בשנת 1976.

ומה היום? במבט לאחור, CAHOOTS אולי אינו התקליט המהולל ביותר של הבאנד, אך הוא בהחלט נחשב לקלאסיקה.הוא מביא את האווירה של תקופה סוערת, ומשקף את המעבר משנות השישים האופטימיות אל שנות השבעים המפוכחות יותר. אחרי הכל, זו עדיין הבאנד, וגם ברגעיה הפחות מלוטשים, המוזיקה שלה נותרה על-זמנית, מלאת נשמה וסיפור. נו, ואיזו שנה זו הייתה, 1971 – שנה מופלאה שבה גם אלבום פצוע, חשוף ומורכב כמו CAHOOTS מצליח לזהור כמו יהלום לא מלוטש באוסף התקליטים.

התקליט שפרנק זאפה דרש ממעריציו לגנוב בשידור חי מהרדיו כדי לנקום בחברת התקליטים

ב-15 בספטמבר בשנת 1978 יצא תקליט חדש תחת שמו של פרנק זאפה ושמו STUDIO TAN. זהו סיפור על עקרונות ברזל, על אהבה טוטאלית למוזיקה ללא פשרות, ועל אחד המוזיקאים המבריקים והבלתי ניתנים לאילוף בתולדות הרוק. 

השם על העטיפה היה STUDIO TAN. על פניו, עוד יום חג למעריצים, ששמחו להניח את המחט על עוד מנה גדושה של טירוף מוזיקלי מתוזמר לעילא. רגע, מי זה בכלל גרגורי פקארי, אתם בטח שואלים אותי? ובכן, אני באופן אישי לא יודע שום דבר על הקשרים של גרגורי לשחקן המפורסם גרגורי פק, אבל לפי התיאור של פרנק עצמו לדמות, גרגורי פקארי הוא חזיר בר לילי וחברותי, ופקארי באופן כללי הוא חזיר קטן עם צווארון לבן שמסתובב בדרך כלל בין טקסס לפרגוואי. כשבפועל, מאחורי הקלעים? זאפה רתח מזעם. הסיבה? התקליט הזה יצא לחלוטין ללא אישורו, והיה יריית הפתיחה באחת ממלחמות האגו והאמנות הגדולות ביותר בתולדות הרוק, התנגשות חזיתית בין גאון חסר גבולות לבין פקידים בחליפות שראו באמנות רק שורת רווח והפסד.

בואו נחזור לרגע לאמצע שנות השבעים. פרנק זאפה, המאסטרו עם השפם המפורסם, כבר היה שם דבר בעולם המוזיקה. גאון קומפוזיטורי, גיטריסט וירטואוז וסאטיריקן חסר רחמים שלא עשה חשבון לאף אחד. האיש ידע לחבר יחד תזמורים מודרניים מורכבים ברמה של גדולי המלחינים של המאה העשרים, הומור סאטירי מושחז עד דק, מקצבים בלתי אפשריים שוברי אצבעות, וסולואים מדהימים של גיטרה חשמלית שגרמו למגברים להעלות עשן מרוב יופי. אין מישהו דומה לפרנק זאפה. לכן אני כה מאוהב בקטלוג העשיר שלו (בסדר, יש בו גם לא מעט תקליטים שהייתי מוותר עליהם - אבל בסך הכל, אי אפשר שלא להעריך את הדבר הזה). אבל בעוד שהיצירתיות שלו פרחה, מערכת היחסים שלו עם חברת התקליטים שלו, האחים וורנר, הלכה והתקררה עד כדי קיפאון. החוזה ביניהם קבע כי זאפה מחויב למסור להם עוד ארבעה אלבומים תמורת תשלום מובטח של שישים אלף דולר לכל תקליט, אך היחסים האישיים והעסקיים כבר היו מפורקים לחלוטין. אחרי יציאת התקליט ZOOT ALLURES בשנת 1976, המתח הגיע לנקודת רתיחה.

זאפה, בשיא כוחו היצירתי, חלם בגדול. הוא הקליט חומרים שיספיקו לארבעה תקליטים שונים, וראה בעיני רוחו פרויקט קונספטואלי עצום ומגובש שיקרא LATHER. זה היה אמור להיות מארז מפלצתי של שמונה צדדי ויניל – חלום רטוב לכל המעריצים! מין יצירת מופת שתציג את כל קשת הגוונים המוזיקלית שלו באותה תקופה: מרוק מורכב ופרוע, דרך קטעי ג'אז-פיוז'ן ועד ליצירות תזמורתיות מורכבות שהיו גורמות למלחינים קלאסיים להחוויר. מבחינתו של זאפה, מסירת כל החומר בבת אחת היוותה גם מהלך מבריק שימלא את כל התחייבויותיו החוזיות במכה אחת וישחרר אותו סוף סוף לעצמאות מוחלטת. הוא ארז את סרטי המאסטר, הגיש אותם לאחים וורנר בביטחון, וחיכה לתשובה.

אבל התשובה שקיבל הייתה סטירת לחי מצלצלת. מנהלי החברה, שכנראה הסתכלו על הררי המוזיקה המורכבת הזו וראו בעיקר כאב ראש שיווקי, פשוט אמרו "לא". הם לא האמינו שמישהו יקנה קופסה יקרה של ארבעה תקליטים, סירבו לשלם לזאפה את הכספים שהגיעו לו על פי החוזה, וחשדו שהוא מנסה להיפטר מהם בתכסיס מהיר. הם סירבו לשחרר מארז כה גדול ויקר, ובצעד שהצית את זעמו של זאפה, החליטו על דעת עצמם לפרק את יצירת המופת שלו לארבעה תקליטים נפרדים, ולשחרר אותם טיפין טיפין, ללא כל מעורבות אמנותית מצדו.

וכך, STUDIO TAN היה הראשון מבין שלישיית אלבומי האולפן שהחברה הוציאה ללא רשות. התקליט עצמו היה, כמובן, מבריק. הוא הכיל שלושה קטעים ארוכים ואחד קצרצר בלבד, כל אחד מהם עולם ומלואו.

היהלום שבכתר היה ללא ספק הסוויטה התזמורתית בת 20 הדקות, "הרפתקאותיו של גרגורי פקארי". היצירה הזו, שפתחה את התקליט ותפסה את כל צד א' תחת השם THE ADVENTURES OF GREGGARY PECCARY, הוקלטה בליווי תזמורת ענק של ארבעים נגנים. כל העסק הזה פשוט קורע מצחוק לחלוטין כשרמת הנגינה פה? מדהימה!

זו יצירה סוריאליסטית ומשעשעת על חזיר בר אופנתי שממציא את לוח השנה. כן, קראתם נכון. רק בראש של זאפה יכול להיוולד סיפור כזה. גרגורי הוא פקארי – יונק דמוי חזיר בר קטן – שעובד בסוכנות פרסום בשם BIG SWIFTY AND ASSOCIATES. כשהוא ממציא את לוח השנה כדי שהאנשים יידעו מתי מגיע סוף השבוע. אבל ההמונים פתאום קולטים שהזמן עובר ושהם מזדקנים, ונכנסים לחרדה המונית! זאפה משלב שם מוזיקה קלאסית מודרנית עם אפקטים קוליים סטייל סרטים מצוירים, ואפילו שותל ציטוט מוזיקלי מבריק של ליין הבס מתוך הקטע CHAMELEON של הרבי הנקוק בדיוק כשהוא מדבר על הצעירים האופנתיים.

גרגורי פקארי, שמגולם בצורה מצחיקה להפליא על ידי הקלידן ג'ורג' דיוק, עובד כסוחר טרנדים, ממציא את לוח השנה, נרדף על ידי גיבנים, נופל לתוך מלתעותיו של בילי ההר ועוד. כן, זה נונסנס טהור ומזוקק.

זאפה עצמו ראה ביצירה הזו את אחת מפסגות היצירה המוזיקלית של חייו. לכן התקליט הזה היה מתנה משמיים, הוכחה נוספת לגאונות הבלתי נגמרת של האיש. והחגיגה המוזיקלית נמשכת בצד השני של התקליט: הוא נפתח עם REVISED MUSIC FOR GUITAR & LOW-BUDGET ORCHESTRA, עיבוד תזמורתי מהודק ליצירה שזאפה כתב במקור עוד בשנת 1970 עבור הכנר הצרפתי ז'אן-לוק פונטי לאלבום KING KONG, וכאן זאפה מפגיז בסולו גיטרה פנומנלי שמחבר בין אוונגרד קלאסי לרוק לוהט. ככל הנראה התקציב באמת היה נמוך מאוד, כי אין פה שום תזמורת, אלא רק הרכב פיוז'ן עם קלידים וכלי נשיפה.

מיד אחר כך מגיע הקטע הקצר והמפתיע, LEMME TAKE YOU TO THE BEACH, שמוכיח את חוש ההומור המבריק של זאפה. זו פרודיה מנצנצת על... על... ובכן, אני לא יודע אם אי פעם היה קיים ז'אנר כזה שנקרא "סרף-דיסקו", אבל זה כנראה מה שזה אמור להיות. ערוצי הבסיס של השיר הזה הוקלטו בכלל עוד בשנת 1969 במהלך הסשנים של התקליט HOT RATS! זאפה שלף את סלילי ההקלטה הישנים, הוסיף עליהם סינטיסייזרים וגייס את טכנאי ההקלטות והסאונדמן שלו, דייבי מואר, לשיר בקול פלצט גבוה ומגוחך בכוונה תחילה – פארודיה קורעת על שירי החוף של שנות השישים וההרמוניות המתקתקות של הביץ' בויז. וכדי להוסיף עוד טיפת צבע לטירוף, מי שמתופף שם על בונגוס הוא לא אחר מאשר דון ברואר, מתופף להקת GRAND FUNK RAILROAD. כן כן! זמן מה לאחר מכן זאפה יפיק תקליט שלם ללהקה הזו.

את האלבום חותמת יצירת המופת RDNZL (מבטאים את זה REDUNZEL), קטע אינסטרומנטלי שנכתב עוד ב-1972 ונחשב בעיני רבים לקודש הקודשים של הפיוז'ן והרוק המתקדם. הוא מתחיל כמו נעימת ג'אז תמימה ובעלת כוונות טובות אבל מאוחר יותר הוא תופס תאוצה ובסופו של דבר הופך למפגן ראווה ענק.

הביצוע כאן הוא פשוט בית ספר למוזיקה: רות אנדרווד מפליאה בנגינה וירטואוזית עוצרת נשימה על מרימבה וויברפון, ג'ורג' דיוק מלהטט על הפסנתר והסינטיסייזרים, צ'סטר תומפסון מניח מקצב תופים הדוק ומשגע, וג'יימס "בירדלגס" יומנס מפגיז על הבס. המורכבות המקצבית לצד המלודיות הבלתי נשכחות הופכות את הרצועה הזו לעונג צרוף עבורי.

אבל זאפה לא ראה את זה כך. הוא ראה את האמנות שלו מבותרת ונמכרת בחלקים. כדי להוסיף חטא על פשע, האחים וורנר גם בחרו את ציור העטיפה, עבודה של האמן גארי פנטר, מבלי להתייעץ איתו כלל. העטיפה כללה איור קומיקס פרוע של דמות גולש פאנקיסטית ומשונה, שלדעתו של זאפה הייתה מגוחכת ולא קשורה לתוכן המוזיקלי. עבור אמן כמו זאפה, שהיה ידוע בשליטתו המוחלטת בכל פרט ופרט ביצירותיו, כולל העיצוב החזותי, זו הייתה בגידה של ממש. העלבון הגדול ביותר היה שחברת התקליטים שחררה את האלבום ללא שום קרדיטים לנגנים! זאפה, שתמיד הקפיד לציין על גבי עטיפות תקליטיו כל נגן, טכנאי ועוזר הפקה עד לאחרון הפרטים, ראה תקליט שבו המאזינים אפילו לא יכלו לדעת מי מנגן את הסולואים המדהימים שבפנים.

התסכול הפך למלחמה גלויה. זאפה יצא למאבק משפטי ארוך ומתיש נגד האחים וורנר על הבעלות על המוזיקה שלו, ותוך כדי כך לא הפסיק ללכלך עליהם בכל ראיון ובכל הזדמנות. אבל אז הוא עשה מהלך גאוני ומורד, שהקדים את זמנו בעשורים. בדצמבר 1977, לאחר שחברת תקליטים אחרת כבר הדפיסה עותקי מבחן של המארז אך נסוגה ברגע האחרון בגלל איומי תביעה מוורנר, החליט זאפה לנקום בדרך הכי לא שגרתית שיש. הוא הלך לתחנת הרדיו KROQ בפסדינה, שידר את הפרויקט LATHER במלואו, ועודד בשידור חי את המעריצים שלו להקליט את התוכנית על קלטות. "הנה", הוא אמר לעולם, "קחו את המוזיקה בחינם. העיקר שהחליפות במשרדים לא יראו מזה סנט". הוא ישב באולפן במשך שעות, ניגן ברצף את כל שמונת צדדי התקליטים של המארז המקורי, והפציר במאזינים ללחוץ על כפתור ההקלטה בטייפ הביתי ולא לקנות את התקליטים שחברת וורנר תנסה למכור להם. זה היה אקט גרילה פיראטי מבריק של שיתוף מוזיקה חופשית, עשרות שנים לפני עידן שיתוף הקבצים באינטרנט!

בסופו של דבר, הקרב המשפטי הסתיים, וזאפה המשיך הלאה. הוא הקים לייבל עצמאי משלו בשם ZAPPA RECORDS, והוכיח לתעשייה כולה שהוא לא תלוי באף תאגיד – כפי שהוכיח בענק כבר ב-1979 עם ההצלחה המסחררת של אלבומיו הבאים SHEIK YERBOUTI וכן JOE'S GARAGE. הפרויקט השלם LATHER יצא לאור באופן רשמי רק בשנת 1996, שלוש שנים לאחר מותו של זאפה, על ידי משפחתו, במארז מפואר של שלושה תקליטורים וכפי שזאפה תכנן במקור. התקליט STUDIO TAN, יחד עם אחיו המפורקים האחרים - האלבומים SLEEP DIRT וכן ORCHESTRAL FAVORITES אהובים עלי מאד. וברור שיש בין הצלילים שלהם מלחמה על הנכס היקר לו מכל: החופש האמנותי המוחלט. אבל כשמניחים כיום את המחט על חריצי הויניל של התקליט הזה, כל מלחמות העסקנים מתפוגגות באוויר, ונשארת רק המוזיקה החד פעמית של אמן שלא דפק חשבון לאף אחד בעולם. כיפאק לזאפה!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.