רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-15 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-15 בספטמבר (15.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני חושב שהתקליט PLASTIC ONO BAND הוא הדבר הטוב ביותר שעשיתי. הוא ריאליסטי. אני תמיד מעדיף לכתוב על עצמי ולא על אנשים אחרים. והנה בתקליט הזה אני כותב אך ורק על עצמי בעוד שבעבר לא תמיד עשיתי זאת. השירים המעטים הטובים באמת שכתבתי בביטלס היו HELP ו'שדות תות לנצח'. תמיד החשבתי אותם כשירים הטובים שלי. אלו שירים שכתבתי ללא צורך לדמיין סיטואציה כלשהי. הפעם לא נזקקתי להזיות מלאכותיות כדי ליצור". (ג'ון לנון, ברולינג סטון, בשנת 1970)

המכונית שבקה חיים. ב-15 בספטמבר בשנת 2019 מת ריק אוקאסק, מלהקת THE CARS, בגיל 75.

אוקאסק, מנהיגה של להקת המכוניות האמריקנית והפנים המוכרות שלה, נמצא ללא רוח חיים בדירתו שבמנהטן.

בשנת 1978 הייתה זו רק תחילת דרכו, עם תקליט בכורה וביקורת נלהבת ברולינג סטון: "הצליל הראשון שתשמעו בלהיט JUST WHAT I NEEDED הוא הלמות בס המתנגשות בצלילי גיטרה מטאליים. זה רעש נהדר, חזק, יסודי וחד-משמעי. זו הלהקה הטובה ביותר שיצאה מבוסטון מאז J GEILS BAND".

מנהיג הלהקה, ריק אוקאסק, שר על חיים המורכבים מרגש ומהפוגה קומית, וניגוד זה הוא הבסיס שעליו נשענת הלהקה. שירי הפופ באלבום זה נפלאים, וביניהם 'חברתו של החבר הטוב שלי' ו'את כל מה שיש לי הלילה'. אלו שירים קליטים אך מוזרים בעת ובעונה אחת. המילים של אוקאסק מתפרצות ומתפוצצות, והולמות את שני הזמרים בלהקה, שלא ניחנו בקולות מרשימים אך הם יעילים להפליא: אוקאסק והבסיסט, בנג'מין אור. האלבום נחלש לעיתים כשהפקתו של רוי ת'ומס בייקר משתלטת על הלהקה, השואפת לטעום משני העולמות. כיצד אפשר להאשים אנשי רוק'נ'רול ברצון שכזה?

בין השנים 1978 ל-1988 מיזגו אוקאסק (כן, מבטאים את זה OH-CASSECK) ולהקת המכוניות חזון מוזיקלי של גל חדש עם העומק והתחכום של רוק ידידותי לרדיו. הלהקה הצליחה לרצות הן את חובבי הפאנק-רוק והן את קהל הפופ הרחב, ובכך הבטיחה את מקומה בהיסטוריה של הרוק.

כל אחד מחמשת אלבומי הלהקה נמכר היטב בארצות הברית. עם זאת, הלהיט הידוע ביותר שלה, DRIVE, הושר על ידי הבסיסט בנג'מין אור (שנפטר לפני יותר מעשרים שנה), כאשר מאחורי ההפקה המלוטשת הסתתרו מילותיו הקשות של אוקאסק.

הלהקה צמחה מידידות שנרקמה בסוף שנות השישים באוהיו, בין אוקאסק לאור. השניים עבדו יחד בכמה להקות לפני שעברו לבוסטון והקימו את THE CARS בסוף שנות השבעים, יחד עם הגיטריסט אליוט איסטון, הקלידן גרג הוקס והמתופף דייויד רובינסון. זה היה תחילת עידן הפאנק, אבל הלהקה הקליטה את אלבומיה הראשונים עם רוי תומאס בייקר, המפיק לשעבר של להקת קווין, וסגנונה התאפיין בשירים מהודקים ומלוטשים.

אוקאסק, שהקפיד לשמור על פרטיותו, אמר בשנת 1986: "אני מרגיש שמילות השירים שלי הן כמו ספר פתוח, ושכתיבת שירים לאלבומי הסולו שלי היא כמו לשפוך את הקרביים, לספר לאנשים מה אני באמת מרגיש בתת-המודע. כשאני כותב, זה כאילו אני לא ממש בשליטה".

בעולם פופ מלא במוחצנים וטווסים, אוקאסק הציג את עצמו כאמן מרוחק ומופנם, שהקדיש את עצמו לכתיבת שירים ולא להופעה החיצונית. הוא אמר לעיתון "טיימס" בשנת 1987: "אני שמח שלשירי הפופ שלי יש 'טוויסט' קטן. כשאני כותב, אני אף פעם לא יודע מה תהיה התוצאה הסופית".

להקת המכוניות התפרקה בשנת 1988 בשל סכסוך בין אוקאסק לאור. אלבומי הסולו של אוקאסק לא זכו להצלחה דומה לזו של הלהקה. כשניסה לאחד את הלהקה מחדש, לאחר מותו של אור, אמר אוקאסק: "לבנג'מין ולי הייתה מלחמה של ממש, שנמשכה כ-23 שנים. מעולם לא הבנתי בדיוק למה, אבל אני חושב שהייתה שם קנאה רבה כי אני כתבתי את השירים וקיבלתי את רוב תשומת הלב. והיו כל מיני עניינים מוזרים, כמו שהוא הציע שנשתמש בשירים שחברה שלו כתבה. אמרתי לו, 'לא, זה לא הסגנון שלנו'. נפגשנו כמה חודשים לפני שהוא מת, לפגישה קצרה. הטינה הישנה צפה ועלתה מיד. כמה כבר אפשר להספיק ביום אחד, אחרי כל כך הרבה שנים של נתק?".

בשנת 2003 הוא מונה לסגן נשיא בכיר לאיתור כישרונות בחברת התקליטים ELEKTRA, אך עזב לאחר פחות משנה, לאחר שהחברה דחתה את האמנים שביקש להחתים. אוקאסק סיפר: "הצטרפתי ל-ELEKTRA כי הם רצו שאביא להקות חדשות. חשבתי שזה רעיון מצוין, ושאוכל להחתים כל הרכב מוזר שאמצא, בדיוק כמו שג'ק הולצמן עשה בשנות ה-60 כשהביא לאותה חברה את THE DOORS, להקת LOVE ואחרות. אבל כל אמן שהבאתי נדחה בטענה שהוא לא ימכור מספיק אלבומים".

כשהמציאות עלתה על כל דמיון: דייויד בואי חוזר ובגדול. ב-15 בספטמבר בשנת 2003 יצא אלבום חדש לדייויד בואי ושמו REALITY.

נראה שכוכב הרוק הנצחי החליט שהגיע הזמן לנער קצת את האבק. אחרי האלבום המהורהר והמוערך HEATHEN מהשנה הקודמת, בואי חבר שוב למפיק הוותיק והשותף לפשע המוזיקלי, טוני ויסקונטי, ויחד הם רקחו באולפני LOOKING GLASS בניו יורק יצירה אנרגטית, ישירה ובועטת. המטרה, כפי שבואי עצמו רמז, הייתה ליצור אוסף שירים שפשוט נולדו להישמע על במה, מול קהל חי ונושם. ואכן, התוצאה היא בדיוק כזאת: רוק'נ'רול ישיר, חד ונטול שומן מיותר.

האלבום REALITY הוא כמו קפסולת זמן של מחשבותיו של בואי בתחילת המילניום. הוא מתעסק בנושאים כמו התבגרות (בואי היה אז בן 56, אבל עם אנרגיות של נער מתבגר), ובעיקר בטבעה החמקמק של המציאות עצמה. כמה מתאים לאיש שנפל לכדור הארץ. את התחושה הזו מעבירה גם עטיפת התקליט המפתיעה, המציגה דמות אנימה צעירה וחדת מבט בדמותו של בואי, כאילו אומרת שהמציאות הפכה לקונספט מופשט, לסוג של ציור.

אבל בואו נדבר תכלס, על המוזיקה. האלבום נפתח עם NEW KILLER STAR, שיר קליט עם ריף גיטרה שלא יוצא מהראש. משם אנחנו ממשיכים למסע מרתק שכולל חידושים מפתיעים לשירים של אחרים, כמו PABLO PICASSO של להקת המודרן לאברז ו-TRY SOME, BUY SOME של ג'ורג' האריסון, שמקבלים טיפול בואי טיפוסי והופכים לשלו. גולת הכותרת לחובבי המושבעים היא הרצועה שסוגרת את התקליט, BRING ME THE DISCO KING, שיר שבואי ניסה להקליט עוד משנות התשעים ומצא סוף סוף את מקומו הראוי בעיבוד ג'אזי אפל ומכשף.

האלבום לא רק זכה לשבחים מהמבקרים, שראו בו המשך ישיר לתקופת התחייה של בואי, אלא גם התקבל באהבה גדולה על ידי המעריצים. ההצלחה הזו הובילה לסיבוב הופעות עולמי ועצום ממדים, A REALITY TOUR, שהתחיל זמן קצר לאחר יציאת האלבום והפך לאחד ממסעות ההופעות המצליחים והארוכים ביותר בקריירה של בואי.

אז בפעם הבאה שמישהו שואל אתכם מה קרה בסתיו 2003, ספרו לו שדייויד בואי הזכיר לכולם מהי מציאות אמיתית: כזו שבה אמן אחד יכול להמציא את עצמו מחדש שוב ושוב, וכל פעם זה נשמע פשוט מצוין.

מגזין רולינג סטון העניק לאלבום שלושה כוכבים ונימק: "כחתרן צעיר, דיוויד בואי שיחק עם אמיתוֹת הסיקסטיז על מגדר, זהות ורוק'נ'רול, והתעקש שהאמת אינה אלא עוד מסכה. עכשיו, כשהוא בן 56 ודמות נערצת, הוא מחפש גרסה כלשהי של אמת – או, כפי שמגדיר זאת שם האלבום, REALITY – ומתברר שהוא צדק כבר בפעם הראשונה. למרבה חרדתו ושעשועו, משמעות היא דבר שבא והולך. 'אני עדיין לא מבין מדוע ולמה', הוא שר מעל הגיטרות השואגות בשיר הנושא, 'אני מחפש היגיון, אבל לא מקבל כמעט כלום. הו, ילד, ברוך הבא למציאות'.

והמציאות מתגלה כמקום מסקרן. בדומה לאלבומו HEATHEN מהשנה שעברה, בואי מהרהר בחיים שאחרי 9/11 – הוא גר כקילומטר מ-GROUND ZERO – ובתפקידו בעולם שהתעלה על כל הפנטזיות האפוקליפטיות שלו. חלק מהתפקיד הזה, לפחות, עוצמתי במיוחד. יחד עם המפיק טוני ויסקונטי, בואי מבצר את הסאונד שלו ומחזיר לעצמו את צליל הגיטרות הדומיננטי שהשאיל ללוּ ריד כשהפיק את TRANSFORMER. בנימה שקטה יותר, גרסתו לשיר TRY SOME BUY SOME של ג'ורג' האריסון הופכת למעין אנדרטה למחפש רוחני אחר. האלבום נחתם עם BRING ME THE DISCO KING, בלדה סוריאליסטית שאורכה קרוב לשמונה דקות. זוהי עוד אחת מפרידותיו האמביוולנטיות של בואי מהעידן שבו חולל הרס רב כל כך 'במועדונים הקשוחים והרעים, זמן ההרג של הסבנטיז'. ההבדל הוא שכעת הוא יודע שהזמן הורג אותו, ואת כולנו, ושמלך הדיסקו – אותו אמן הילולים שהבטיח חיי נצח על רחבת הריקודים – איננו בשום מקום".

סיפורים אמיתיים לפי ראשים מדברים. ב-15 בספטמבר בשנת 1986 יצא התקליט TRUE STORIES של להקת ראשים מדברים. היו לא מעטים שהתאכזבו ממנו וחשבו שזה הדבר האחרון שיראו יוצא מלהקה זו.

אני זוכר שראיתי את הסרט שהתקליט הזה הוא הפסקול שלו בבית הקולנוע "גת", באבן גבירול בתל אביב. חוץ מזה שהלכתי לסרט הזה - האמת שאינני זוכר ממנו דבר.

המתופף, כריס פרנץ, כותב בספרו: "טינה (ויימאות', הבסיסטית ואשתו של פרנץ - נ.ר) ואני ראינו את הסרט בפעם הראשונה באולם תיאטרון בקונטיקט. המקום לא היה צפוף במיוחד כשהתיישבנו, אבל זמן קצר אחרי שהסרט התחיל אנשים החלו לצאת. עד סוף הסרט טינה ואני היינו לבד בתיאטרון. בינתיים, דייוויד (ביירן) עדיין קיבל הרים של פרסום בעיתונות. הוא שכר יחצ"ן נפרד מזה של הלהקה, אז היינו קוראים דברים ב'עמוד שישי' ב-NEW YORK POST על איך דייוויד השתתף במסיבה של ג'רי הול. חשבתי, באמת? מגזין TIME שם אותו על השער וכינה אותו 'איש הרנסנס של הרוק'. הייתה בזה אמת - אבל אתם יודעים שהוא לא הגיע לנקודה הזו לבדו".

בכל אופן, זהו האלבום השביעי של הלהקה, והשיר הבולט בו היה WILD WILD LIFE, ששודר לא מעט ברשת MTV. מנהיג הלהקה, דייוויד ביירן, ביים סרט קולנוע שהציג את החזון הסוריאליסטי של החיים האמריקאיים המודרניים, חזון שבא לידי ביטוי לעיתים קרובות בשירי הלהקה. בסרט, השירים שביירן כתב מושרים על ידי השחקנים, אבל באלבום אלו הן הגרסאות של הלהקה לאותן יצירות. תקליט זה היה גם צעד אחד לפני סוף דרכה של הלהקה, והצלחתו נתמכה בהצלחת התקליט הקודם, LITTLE CREATURES.

כריס פרנץ: "עם הצלחת הסרט STOP MAKING SENSE, דיוויד הצליח לעשות סרט משלו, TRUE STORIES, על דמויות מטורפות שחיות בעיירה קטנה בטקסס, מכל המקומות, שאותו ליווה פסקול שלנו. דיוויד כתב לנו כמה תפקידים בסרט, אבל הרעיון שלו היה ללהק אותי בתור סרסור ואת טינה בתור זונה, אז סירבנו להשתתף בפרויקט, באדיבות רבה ככל האפשר. השירים שדיוויד הציג לפרויקט היו שילוב של אמריקנה, רוק, וודו וגוספל. חשבנו, 'בסדר. זה מגניב. אנחנו יכולים לעשות את זה'. ידענו שדיוויד רוצה מאוד לעשות את התקליט הזה עם שחקני הסרט, אבל חברת התקליטים רצתה תקליט נוסף של הלהקה, אז זה מה שעשינו. השירים בסופו של דבר היו טובים מאוד, גם אם זה לא מה שרבים מהמעריצים שלנו ציפו לו. מה שהם לא ידעו זה שבשלב הזה, טינה ואני עשינו כמיטב יכולתנו כדי לשמור על הלהקה מאוחדת. אחד האנשים שהגיעו לאולפן בזמן ההקלטות היה השחקן לי מייג'ורס, שבעבר שיחק את סטיב אוסטין והיה בעלה של פארה פוסט. הוא אמר לנו שהוא מעריץ גדול שלנו. הוא היה איש מתוק".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "למרות שהוא חולק את שמו עם סרטו של דייוויד ביירן, האלבום החדש של 'ראשים מדברים' אינו פסקול במובן המסורתי. השירים האלה בהחלט לא נתפרו כדי להתאים לאיזו תוכנית שיווקית. יכול להיות שיש כאן סינגל-להיט, אבל כנראה שלא תהיה קופסת אוכל ושאר מוצרים נלווים של התקליט הזה. זה לא מוצר הפלטינה של הלהקה וגם לא יצירת המופת שלה. זהו תקליט רופף ופחות מורכב ממה שהם עשו בעבר. ביירן מעולם לא נשמע נרגש יותר - או פחות מנותק".

כשענק עדין נתקל במלכי הרוק הכבד. ב-15 בספטמבר בשנת 1972 הופיעו הלהקות ג'נטל ג'יאנט ובלאק סאבאת' בהוליווד בול.

ספטמבר 1972, לוס אנג'לס. בערב ה-15 לחודש, אמור היה להתקיים מפגש פסגה מוזיקלי. להקת ההארד רוק הכבד והאפל בלאק סאבאת', ביום שחרור התקליט הרביעי והמצופה שלהם, VOL 4, הגיעה לעיר המלאכים. כחימום נבחרה להקה בריטית אחרת, ג'נטל ג'יאנט, הרכב רוק מתקדם ומתוחכם ששילב השפעות מימי הביניים, ג'אז ומוזיקה קלאסית. על הנייר, זה נשמע כמו ערב בלתי נשכח. בפועל, זה היה ערב שאף אחד מהמעורבים לא ישכח, אבל מכל הסיבות הלא נכונות.

עבור חברי ג'נטל ג'יאנט, הנורות האדומות החלו להבהב עוד לפני שהצליל הראשון נשלף מהגיטרה. הקהל, שהגיע מצויד בציפייה אחת ברורה – לקבל מנה גדושה של ריפים איטיים, אפלים וקורעי תופיות אוזניים – לא ממש ידע איך לעכל את החבורה שהעלתה לבמה שלל כלי נגינה שביקשו לייצר מוסיקה מורכבת עם המקצבים המשתנים וההרמוניות הווקאליות המסובכות, שהייתה רחוקה שנות אור מהסאונד של בלאק סאבאת'. הקהל, ברובו חובב מושבע של הלהקה מברמינגהם, פשוט לא היה בעניין של שיעור בתולדות המוזיקה.

התגובה לא איחרה לבוא. מה שהתחיל בקריאות בוז בודדות הפך במהרה למטר של ממש. פחיות בירה ריקות החלו לעוף לכיוון הבמה, מחטיאות במעט את הנגנים המרוכזים. השיא הגיע כאשר מישהו מהקהל החליט לשדרג את המחאה והשליך נפץ רב עוצמה, זיקוק שהתפוצץ ברעש מחריש אוזניים והפריע לביצוע המדויק של הקטעים המורכבים. זה היה יותר מדי עבור האחים שולמן, דרק ופיל, ממייסדי הלהקה. השניים, שהיו ידועים במזגם החם, הפסיקו את הנגינה ופתחו בנאום צעקות רמות לעבר הקהל הסורר, מה שכמובן רק החמיר את המצב. עבור פיל שולמן, שהיה המבוגר בחבורה וכבר החל למאוס בחיי הדרכים האינטנסיביים, האירוע המביש הזה היה הקש ששבר את גב הגמל. התקרית האלימה חיזקה את החלטתו לעזוב את הלהקה, מה שאכן קרה בסוף אותה שנה לאחר יציאת התקליט OCTOPUS, והוא פרש מעסקי המוזיקה כדי להפוך למורה.

אך הדרמה רק החלה. אחרי שהענקים העדינים ירדו מהבמה חבולים ומאוכזבים, עלו הכוכבים הגדולים של הערב, בלאק סאבאת'. הם נתנו הופעה מחשמלת, עם כל הלהיטים הגדולים וגם טעימות מהתקליט החדש, כמו השיר SNOWBLIND, שלא במקרה עסק בקוקאין. וכאן, הסיפור קיבל תפנית חדה. הלהקה שהתה בלוס אנג'לס כבר תקופה לצורך הקלטות התקליט, ושקעה עמוק בתוך סגנון החיים הנהנתני וההרסני של התקופה. הקוקאין זרם כמו מים, והגיטריסט וכותב הריפים הראשי של הלהקה, טוני איומי, היה אחד הצרכנים הכבדים.

בסיום ההופעה, רגע אחרי שהאקורד האחרון של PARANOID הידהד ברחבי האמפיתיאטרון, התרחש אסון. טוני איומי, שהיה על הרגליים ימים שלמים תחת השפעת סמים, פשוט התמוטט מאחורי הקלעים כתוצאה ממנת יתר ותשישות פיזית. הוא פונה במהירות לקבלת טיפול רפואי, ומצבו היה חמור עד כדי כך שההנהלה נאלצה לבטל את ההופעות הבאות.

האדריכל השקט של פינק פלויד. ב-15 בספטמבר בשנת 2008 מת מסרטן ריק רייט, הקלידן של פינק פלויד. בן 65 במותו.

ריצ'רד רייט, או כפי שכולנו הכרנו אותו, ריק רייט, הקלידן והכוח השקט מאחורי הצליל של פינק פלויד, הלך לעולמו בשנת 2008 ממחלת הסרטן, והוא בן 65. רייט לא היה רק קלידן; הוא היה ארכיטקט של ממש, שבנה באמצעות האורגן, הפסנתר והסינטיסייזר שלו את אותם מרחבים מוזיקליים עצומים ומהפנטים שהפכו למזוהים כל כך עם הלהקה.

כפי שניסח זאת בצורה מדויקת חברו ללהקה, הגיטריסט דיוויד גילמור, לאחר מותו: "במאבק הוויכוחים על מי או מה היה זה פינק פלויד, כוחו העצום של ריק נשכח לעתים קרובות. הוא היה עדין, לא מתנשא ופרטי, אך קולו ונגינתו היו מרכיבים חיוניים וקסומים של סאונד הפינק פלויד המוכר ביותר שלנו". ואכן, קשה לדמיין את היצירות הגדולות של הלהקה בלי אותם שטיחי צליל אטמוספריים, סולואים מלודיים על הסינטיסייזר, והרמוניות קוליות עדינות שרייט תרם. הוא היה חלק מה-DNA של הלהקה מהרגע הראשון.

הסיפור מתחיל בלונדון של שנות השישים. רייט, יליד 1943, לימד את עצמו לנגן בקלידים מתוך אהבה עזה לג'אז. במקביל, הוא פנה ללימודי אדריכלות במכללה, שם פגש שני סטודנטים נוספים עם חלומות מוזיקליים, רוג'ר ווטרס וניק מייסון. השלושה הקימו להקה שניגנה בעיקר גרסאות כיסוי לשירי רית'ם אנד בלוז אמריקאיים. בשנת 1965 הצטרף אליהם חבר קרוב של ווטרס, סיד בארט, והקסם התחיל לקרות. לאחר גלגולים של כמה שמות משעשעים, החבורה התקבעה על השם THE PINK FLOYD והחלה לעצב מחדש את גבולות המוזיקה.

אבל בואו נודה על האמת, לא כל נגיעה של רייט הפכה לזהב. לפעמים, גם יוצרים דגולים יכולים לייצר, איך לומר, רגעים פחות מזהירים. כך היה ב-19 באפריל 1968, כאשר יצא לשוק תקליטון עם השיר IT WOULD BE SO NICE, פרי עטו של רייט. עם השנים, חברי הלהקה עצמם התייחסו לשיר הזה כאל פיסת זבל מיותרת, ניסיון כושל לייצר להיט פופ קליל שלא התאים כלל לעולמות הפסיכדליה שהם החלו לחקור.

הסיפור מאחורי התקליטון הזה משעשע למדי. תחילה דווח בעיתונות המוזיקה שהשיר הבא שיוציאו יהיה CORPORAL CLEGG, אך בסופו של דבר השיר הזה מצא את מקומו בתקליט השני של הלהקה, A SAUCERFUL OF SECRETS. בזמן הקלטת השיר של רייט באולפני EMI (שעוד לא מותגו מחדש כאולפני ABBEY ROAD), התעוררה בעיה קטנה. במילות השיר המקוריות הוזכר שמו של עיתון הערב EVENING STANDARD. כדי להימנע מהפרת החוק הבריטי שאסר על פרסום סמוי בשירים, נאלצו חברי הלהקה להקליט מחדש את השורה ולשנות את שם העיתון ל-DAILY STANDARD הפיקטיבי. התוצאה הסופית נשמעה יותר כמו משהו שיצא תחת ידיה של להקת הקינקס מאשר פינק פלויד. אפילו צולם קליפ לשיר, שרק חלקים ממנו שרדו וזמינים היום לצפייה. הצד השני של אותו תקליטון, לעומת זאת, היה סיפור אחר לגמרי: השיר היפהפה JULIA DREAM, עם קולו החם של דיוויד גילמור וצלילי המלוטרון הממיסים של רייט, שגם שר קולות בפזמונים.

מכאן והלאה, הלהקה ידעה הצלחות פנומנליות לצד טלטלות אישיות ומקצועיות קשות. רייט תמיד היה שם, שופך את כישרונו על יצירות מופת כמו THE DARK SIDE OF THE MOON ו-WISH YOU WERE HERE, שם תרומתו הייתה מכרעת. אך לאחר צאת התקליט WISH YOU WERE HERE, החלו להיווצר סדקים. כוחו של ווטרס בלהקה הלך והתעצם, בעוד תרומתו של רייט הלכה ופחתה. בתקליט ANIMALS הוא כמעט ולא תרם רעיונות מוזיקליים משלו.

הפיצוץ הגדול הגיע בשנת 1978, במהלך העבודה על האלבום השאפתני THE WALL. רייט, שהיה שרוי במשבר אישי ובגירושין, יצא לחופשה משפחתית ביוון. ווטרס, שהיה נתון בלחץ עצום לסיים את הפרויקט, דרש מרייט בטלפון לחזור מיד לאולפן כדי להקליט את תפקידי הקלידים. רייט, שרצה לבלות זמן עם ילדיו, הודיע לו שיחזור כמתוכנן בסיום החופשה. התשובה הזו הרתיחה את ווטרס, שהציב אולטימטום לשאר חברי הלהקה: או שרייט מפוטר לאלתר, או שהוא גונז את פרויקט THE WALL, מה שהיה גורר את כולם לחובות כלכליים אדירים. גילמור ומייסון, בחוסר ברירה, נכנעו. באירוניה מוחלטת, רייט הובא לסיבוב ההופעות של THE WALL כנגן שכיר, ובזכות חוזה קבוע מראש, הוא היה היחיד מבין הארבעה שהרוויח כסף מההופעות. כל השאר נאלצו לכסות מכיסם את העלויות הגרנדיוזיות של המופע.

רייט חזר ללהקה בשנות השמונים, לאחר עזיבתו הסוערת של ווטרס. הוא ניגן בתקליטים ובהופעות, ובמקביל פיתח קריירת סולו צנועה, שהגיעה לשיאה עם התקליט BROKEN CHINA בשנת 1996. הרגע המרגש ביותר עבור המעריצים הגיע ב-2 ביולי 2005, אז עלו ארבעת חברי ההרכב הקלאסי בפעם האחרונה יחד על במת מופע LIVE 8 בלונדון. הם ניגנו ארבעה שירים, התחבקו, וירדו מהבמה, סוגרים מעגל היסטורי.

אז מיהו האיש שמאחורי הקלידים? פרופיל קצר שנערך עמו במגזין NME באוגוסט 1967, בשיא תקופת הפסיכדליה, מספק הצצה נדירה: שמו המלא ריצ'רד ויליאם רייט. הוא התגורר בריצ'מונד וניגן באורגן, פסנתר וצ'לו. ההופעה המקצועית הראשונה שלו הייתה ב-POWIS GARDENS. תחביביו היו לטייל, לכתוב שירים, לחלום, להתבטל בשמש ולהקשיב למוזיקה יפה. הצבע האהוב עליו היה לבן, והזמר האהוב עליו ג'ון לנון. המלחינים שהעריץ היו באך, בטהובן ובארטוק. המשקה המועדף עליו היה ג'ין עם כל דבר. הלהקות שאהב היו הביטלס, CREAM, ג'ימי הנדריקס אקספריינס וסופט מאשין. שאיפתו האישית, כך כתב אז, הייתה לשמוע סימפוניה מקורית שלו מבוצעת באולם פסטיבל הול. אולי את החלום הזה הוא לא זכה להגשים, אבל הסימפוניות הקוסמיות שיצר עם פינק פלויד מהדהדות בעולם עד היום.

היום בו הדלתות הופיעו באמסטרדם בלי הדלת הראשית. ב-15 בספטמבר בשנת 1968 נכנע ג'ים מוריסון (מלהקת הדלתות) לחשיש.

זה היה אמור להיות עוד ערב של תהילה אירופאית עבור הדלתות, שהיו בעיצומו של סיבוב הופעות ביבשת יחד עם ענקי הפסיכדליה מסן פרנסיסקו, ג'פרסון איירפליין. אמסטרדם, בירת החופש והאהבה של אירופה, קיבלה את פניהם בזרועות פתוחות, ואולי קצת פתוחות מדי עבור הסולן הכריזמטי וחסר המעצורים, ג'ים מוריסון.

כמו תייר אמריקאי טוב, החליט מוריסון לצאת לסיור רגלי בעיר שובת הלב בשעות אחר הצהריים שלפני ההופעה. אך בניגוד לתייר הממוצע, למוריסון התלוותה הילה של כוכב רוק, כזו שמושכת אליה מעריצים נלהבים עם מתנות. וכמו שקורה באמסטרדם, המתנות היו דביקות, חומות וריחניות. מעריצים מקומיים, נרגשים לפגוש את המשורר המיוסר, הגישו לו חתיכת חשיש נאה. ג'ים, שלא היה ידוע באיפוקו, לא הסתפק בשאיפה קטנה. הוא לקח את כל החתיכה שהונחה בכפו, הכניס אותה לפיו, לעס אותה כאילו הייתה מסטיק ובלע אותה בשלמותה. קבלת פנים הולנדית אמיתית.

התגובה הפיזית למעשה הפזיז לא איחרה לבוא, אך היא בחרה ברגע הדרמטי ביותר כדי להתפרץ. בזמן שלהקת החימום, ג'פרסון איירפליין, עלתה לבמה והרעידה את קירות האולם עם צלילי הרוק האסידי שלה, מוריסון עדיין היה מאחורי הקלעים, או לפחות כך כולם חשבו. לפתע, כשהלהקה ניגנה את שירה הקצבי PLASTIC FANTASTIC LOVER, הבחינו הנגנים והקהל בדמות מוכרת שזוחלת אל הבמה. זה היה הוא, ג'ים מוריסון, בעיניים מזוגגות וחיוך מבולבל.

במקום לעמוד בצד ולחכות לתורו, החליט מוריסון להצטרף לחגיגה. הוא החל לרקוד לצלילי השיר במן ריקוד פראי וחסר שליטה, סוג של "ריקוד דרוויש מסתובב", כפי שתיאר זאת מאוחר יותר קלידן הלהקה, ריי מנזרק. הוא הסתחרר, הניף את ידיו והפגין תנועות שהיו יכולות לגרום לרקדן בלט מקצועי להרים גבה. הקהל, שבתחילה חשב שמדובר בחלק מהמופע, הבין מהר מאוד שמשהו לא בסדר. רגעים ספורים לאחר מכן, הריקוד האקסטטי הגיע לסיומו הפתאומי: ג'ים מוריסון התעלף והתמוטט על הבמה.

הוא הובהל במהירות אל מאחורי הקלעים, ומשם, באמבולנס, ישירות לבית החולים הקרוב. הצוות הרפואי זיהה במהירות את הבעיה – הרעלת סמים חריפה – אך התקשה למצוא פתרון מיידי שיחזיר אותו למצב תפקודי. ההחלטה הייתה חד משמעית: מוריסון נשאר לאשפוז והשגחה למשך הלילה.

בינתיים, ב-CONCERTGEBOUW, הקהל המתין בדריכות. החדשות על אשפוזו של הסולן התפשטו, והיה ברור שההופעה בסכנה. שאר חברי הלהקה – ריי מנזרק, רובי קריגר וג'ון דנסמור – עמדו בפני דילמה. לבטל את המופע ולהשאיר אלפי מעריצים מאוכזבים, או לעלות לבמה בלעדי הפנים, הקול והנשמה של הלהקה?

הם בחרו באפשרות השנייה והאמיצה. לפני שההופעה החלה, נציג מטעמם עלה לבמה והודיע לקהל שמוריסון לא יופיע. הוא הבהיר שכל מי שירצה לקבל את כספו בחזרה, מוזמן לעשות זאת בקופות. לשמחתם ולתדהמתם של חברי הלהקה, כמעט אף אחד לא זז ממקומו. האולם נשאר מלא עד אפס מקום, והקהל היה מוכן לתת צ'אנס לדלתות בגרסתן החסרה.

וכך, הלהקה עלתה לבמה כשלישייה. את תפקיד הסולן לקח על עצמו הקלידן, ריי מנזרק. בקולו העמוק והיציב, אך ללא הכריזמה הפראית והבלתי צפויה של "הדלת הממוסטלת", הוא שר את הלהיטים הגדולים. הקהל קיבל אותם בחום, והעריך את המאמץ והמקצועיות. זו הייתה הופעה היסטורית, לאו דווקא בגלל איכותה המוזיקלית, אלא בגלל הנסיבות הייחודיות שלה. זה יום שבו הצל של ג'ים מוריסון, השוכב במיטת בית חולים הולנדי, ריחף מעל כולם. זמר מצוין? ג'ים מוריסון בהחלט היה. בנאדם מקצועי שדואג לתנאים טובים כדי קליים הופעות עם חבריו ללהקה? ובכן, מוריסון ממש לא הצטיין בזה ודפק לא פעם את העסק לחבריו ללהקה.

עוף החול של להקת הרוק'נ'רול! ב-15 בספטמבר בשנת 1972 יצא התקליט PHOENIX של להקת גרנד פ'אנק (וללא המילה "ריילרואד").

בעיתון CIRCUS המשיכו במסורת לקטול את הלהקה, וכתבו: "השלישייה הזו אינה מצטיינת במחלקת עופות החול. תרנגולות? אולי. עוף חול? ממש לא. מה שכן, ניכר שיפור קל אצל השלישייה הסובלת והנסבלת הזו, שהפעם גם הפיקה את התקליט. יכול להיות שיום אחד היא תרוויח את כנפיה". אבל השלישייה הנפלאה לא ויתרה ופנתה אל הקהל שלה, שהלך וגדל, והביא את התקליט למקום השביעי במצעד המכירות האמריקאי. עם זאת, חברי הלהקה לא היו מרוצים מהתוצאה. על כך בהמשך.

ההקלטות נערכו בנאשוויל, מקום שלא הייתם מצפים שלהקת רוק מיוזעת שכזו תקליט בו. התוצאה היא תקליט בעל אווירה מלנכולית לפרקים, שנוצרה כנראה מהמצב הקשה שבו הלהקה הייתה שקועה מול מנהלה לשעבר, טרי נייט. מה קרה שם? הנה הסיפור.

בשנת 1972 נכנסה להקת גרנד פאנק למערבולת. פצצה הוטלה במחנה הלהקה כשאחד מעוזריו של המנהל, טרי נייט, הודיע לחבריה שעליהם לשלם סכום מסים גבוה מאוד. חברי הלהקה ראו כיצד הם הרוויחו עד לאותה נקודה סכום כסף מסוים, בעוד שנייט הפך למיליונר. הוא טען להגנתו שהשקיע את כספו במקומות הנכונים, והאשים את חברי הלהקה שלא עשו כמותו. עבור השלושה, היה זה הקש ששבר את אמונם בנייט, שהיה מנהלם מהרגע הראשון ועלה איתם לתהילה. נייט הבטיח להם תמיד שכל הרווחים יחולקו שווה בשווה בין ארבעתם, והעניק להם את התחושה שהם כאחים לו.

בראיון לעיתון רולינג סטו, טען נייט שלהקת גרנד פאנק החלה להאמין יותר מדי לדיווחים בעיתונים על ממדי הצלחתה. הוא הוסיף שהלהקה מגזימה בסכום הכסף שהכניסה מההופעה ב-SHEA STADIUM. לטענת הלהקה, היה זה מופע שכל הכרטיסים אליו נמכרו ואף שבר את שיא הביטלס. לטענת נייט, הדבר רחוק מהמציאות, ו-5,000 כיסאות נותרו ריקים. קודם לכן, בסיבוב הופעות באירופה, הלהקה הרוויחה מיליון וחצי דולר. חבריה רצו להחזיר את הכסף לארה"ב, אך נייט יעץ להם להפקידו בבנק שווייצרי כדי להימנע ממס גבוה. הם הסכימו, ומאז לא ראו עוד את הכסף, כיוון שנייט, האדם שבו בטחו, היה היחיד שחתם על ההפקדה. בלהקה התקבלה החלטה להתעמת עמו. כמה שבועות לפני פגישתם האחרונה, החליטו החברים לשכור עורך דין, ולבסוף שכרו את שירותיו של ג'ון איסטמן, אחיה של לינדה מקרטני. המתופף דון ברואר טס לניו יורק כדי להיפגש עם איסטמן ולדון עמו בפרשה. לאחר מכן הוא טס בחזרה למישיגן וסיפר לשאר חברי הלהקה על המתרחש.

ב-13 במרץ 1972 קיבל נייט טלפון מפתיע מהבנק, שדיווח לו כי הגיע אדם הטוען לזכות למשוך כסף מחשבון הלהקה. נייט נכנס לפניקה והתקשר מיד לברואר, שאישר את הדברים והודיע לו כי אותו אדם הוא עורך הדין החדש של הלהקה. כמה ימים לאחר מכן קיבל נייט מכתב חתום מהלהקה, שמודיע לו כי אינו עוד מנהלה.

נייט "הצליף בחזרה" ואיים שאם חוזה הניהול שלו יבוטל, התוצאה תהיה הרסנית מבחינה כלכלית, בקנה מידה עצום. למחרת, התקשר ברואר לבעלי אולם MADISON SQUARE GARDEN בניו יורק והודיע להם שהופעת הלהקה מבוטלת. לאחר מכן, דרשה הלהקה מנייט למסור לידיה את הסרט שצולם באצטדיון SHEA ואת הזכויות על השם GRAND FUNK RAILROAD.

נייט לא ויתר בקלות. הוא תבע את איסטמן על הפרת חוזה בסכום של 50 מיליון דולר. את הלהקה עצמה הוא עדיין לא תבע, אך דרש מחבריה להוציא תקליט חדש לאלתר, בהתאם לחוזה ביניהם. הלהקה לא ויתרה והגישה תביעה נגדית על סך שמונה מיליון דולר. טענתה הייתה שנייט וחברתו לקחו למעלה מ-66% מתמלוגי מכירות התקליטים, את כל רווחי ההופעות וגם 30% ממניות חברת הלהקה. במסגרת התביעה נאלץ נייט למסור לידיהם את הסרט שצולם ב-SHEA, ובתגובה החליט להוסיף עשרה מיליון דולר לתביעתו. נייט אמר לכתבים שהוא "ימצוץ את כל כספם", אך ידע היטב שאין להם כסף רב, שהרי הוא בעצמו הקציב להם אותו.

נוסף על הבלגן המשפטי, חברי הלהקה ידעו שהם חייבים להתחיל לפעול כמוזיקאים עצמאיים, ללא שליטתו של נייט, כדי לא להיעלם מהשוק. הם ידעו שהמשימה קשה מאוד. בהמשך השנה, כשהבינה חברת התקליטים CAPITOL שאין סוף לתסבוכת המשפטית, היא הוציאה אלבום אוסף כפול בשם MARK, DON & MEL 1969-1971, כדי לשמור את שם הלהקה בתודעת הציבור. הלהקה עצמה החליטה לבסוף לקיים את ההופעה ב-MADISON SQUARE GARDEN בדצמבר 1972 תחת השם המקוצר GRAND FUNK. כשנייט ראה את הפרסומים, הוא הגיש תביעה נוספת, הפעם נגד הלהקה ונגד האולם. אך הלהקה המשיכה בשלה ולא נרתעה. ב-23 בדצמבר הגיעו החברים לאולם כדי להופיע, אך בשעות אחר הצהריים, בעת שערכו חזרה על הבמה, הגיע אורח לא קרוא.

זה היה טרי נייט, ועמו הגיעו עורך דינו ושני שוטרים. בידם היה צו להחרמת כל ציוד הלהקה, בטענה שהוא שייך לו בשל חובותיהם הגדולים. חברי הלהקה היו המומים. אחד השוטרים ניגש והודיע בקול סמכותי שהוא עומד לקחת את מערכת התופים של ברואר. המתופף בעל האפרו הגדול הגיב בזעם, הניף אגרופים באוויר ואיים שיפגע במי שיגע בתופיו. באותו רגע הוקראו לו זכויותיו והוזהר לשתוק, אחרת ייעצר. במקום התקיימה פגישה מהירה בין הלהקה, נייט, איסטמן, מפיק המופע ועורך הדין של נייט. לבסוף הושגה פשרה: הלהקה תופיע, אך מיד לאחר מכן יוחרם כל הציוד. ההחלטה לקיים את המופע התקבלה מחשש להתפרצות אלימה מצד הקהל, אם יגלה שההופעה בוטלה.

לאחר הופעתה הדינמית של הלהקה, עלו השוטרים לבמה ולקחו את כל הבא ליד: גיטרות, מגברים, תופים ושאר אביזרים. חברי הלהקה טסו הביתה כשהם נותרו חסרי כל ציוד. גם כסף לא היה להם, מכיוון שהיה זה מופע צדקה לארגון PHOENIX שהקימו כדי לסייע בגמילה מסמים. בנוסף, הם נאלצו לשלם מכיסם את הוצאות המפיק. רק כעבור זמן מה הושג הסכם שלפיו הלהקה קיבלה את הזכות להשתמש בשמה, אך נייט קיבל את כל זכויות היוצרים על שיריה עד לאותה נקודה. כשהלהקה קיבלה את הציוד בחזרה, גילה הבסיסט שמישהו חתך בזדון בסכין את הרמקול במגבר שלו.

התקליט PHOENIX היה הראשון שהפיקו חברי הלהקה בעצמם, והם היו אחראים גם לעיצוב עטיפתו. לצדם ניגן באולפן הקלידן קרייג פורסט, שמהאלבום הבא הפך לחבר רשמי בלהקה. כמו כן, הכנר דאג קרשאו תרם את נגינתו לקטע האינסטרומנטלי הפותח את האלבום בקצב שוטף. נו טוב, בכל זאת הם הקליטו בנאשוויל. "דאג קרשאו היה איש מטורף לחלוטין", הסביר צ'אצ'ר הבסיסט. "הוא לא רצה לשמוע את הקטע לפני שהקליט אותו. הוא פשוט נכנס לאולפן, הרכיב אוזניות וניגן את מה ששמע. הבטנו זה בזה בתדהמה בעוד הוא רוקד ומתפתל עם הכינור. זה היה מדהים".

מארק פארנר הוסיף: "היה לנו נוח להקליט בנאשוויל, כי אם היינו מקליטים בקליבלנד, היינו ודאי מידרדרים לזכרונות לא נעימים מהעבר. כך הצלחנו להתמקד במשימה שלנו ללא הפרעות. את האלבום הבא כנראה נעשה כבר באולפן אחר". בינתיים, הגיע התקליטון ROCK AND ROLL SOUL למקום ה-29 במצעד המכירות והוכיח לקהל כמה נשמת רוק אמיתית יש בלהקה הזו, שהמבקרים שנאו והקהל אהב מאוד. זאת, למרות שחברי הלהקה הודו שנים לאחר מכן שהאלבום "רך" מדי, ושאילו ידעו שכך יישמע, סביר להניח שהיו גונזים אותו.

צ'אצ'ר: "לא הייתה לנו ברירה אלא להוציא אותו. הסאונד שלו היה פחות טוב ממה שעשינו לפני כן, והיה חסר בו האלמנט האמיתי שלנו. ממש נאבקנו כדי להוציא אותו. היינו במצב כלכלי איום, לקחנו סיכון גדול ומספר ההופעות הידלדל בגלל המוזיקה שבו. התחלנו לחשוש שהקהל נטש אותנו. למזלנו, הצלחנו להחזיר את הקהל להופעות עם התקליט הבא, WE'RE AN AMERICAN BAND".

איך אומרים גרייטפול דד במצרית? ב-15 בספטמבר בשנת 1978 הופיעה להקת גרייטפול דד את הופעתה הראשונה בפירמידות במצריים.

הכול התחיל במרץ של אותה שנה, כשחברי הלהקה הבינו שיש אפשרות להפיק קונצרט באזור. ההתרגשות הייתה גדולה. כאשר גילו חברי הלהקה שב-16 בספטמבר אמור להיות ליקוי ירח, המוח הקוסמי שלהם התפוצץ מרוב אושר. הלהקה קיימה שלוש הופעות במצרים, וזכתה להצלחה גדולה. בהופעה השלישית נכחו 300 מעריצים של הלהקה, שטסו במיוחד מסן פרנסיסקו.

בוב וויר, זמר וגיטריסט הלהקה: "זה תמיד היה חלום גדול שלנו, באמת. מאז שאני זוכר את עצמי, החלום הכי גדול שלנו היה לנגן בפירמידות. הן מייצגות את החידה הגדולה ביותר של הקיום. אנחנו סקרנים; אנחנו באופן טבעי נמשכים לדברים כאלה. אנחנו לא יודעים הרבה על הפירמידות, אבל אנחנו כן יודעים שהן מייצגות משהו רחוק וקדום".

גיטריסט וזמר הלהקה, ג'רי גרסיה, אמר לאחר מכן: "קחו את התפאורה המושלמת. מה יכול להיות טוב מזה? מה יכול להיות מדהים יותר? ליקוי ירח מושלם עם הפירמידות הגדולות. הכול מושלם, אבל אנחנו נתנו שם הופעה מחורבנת... כשהיינו במצרים, מה ששמעת בכל פינת רחוב היה השיר STAYIN ALIVE. בכל מקום! בבזארים הכי חשוכים באמצע קהיר, שומעים את השיר הזה של הבי ג'יז".

עוזרת הלהקה, ג'רלין ברנדליוס: "כמה ימים לפני ההופעות שם, כולם היו כל כך פרנואידים לגבי 'אל תיקחו שום סמים' וכולי. כי מיקי (הארט, המתופף) הוא מי שהוא, ומכיוון שתכננו לעשות סיבוב הופעות במצרים ואחרי כן להקליט, ארזתי מלא דברים, כולל אבקת חלבון, נייר טואלט וסרטי צילום. בסופו של דבר הייתי כמו הקומיסרית. אבל בלי סמים בכלל. חשבנו שנניח לדֶד-הֶדס לעשות זאת במקומנו שם. ואז הגענו לשדה התעופה וראינו את כל הציוד שלנו מועמס על עגלות ועובר דרך המכס ללא בדיקה. הדברים שלנו מעולם לא עברו כך במכס. הם אמרו שמאדאם סאדאת סידרה את זה. נסענו ישר משדה התעופה אל הבית של מאדאם סאדאת למסיבת גן שהיא ערכה לנו. סוף השבוע הזה היה אותו סוף השבוע שבו התקיימו שיחות השלום בקמפ דייוויד, שהיו קוסמיות לחלוטין. הנשיא סאדאת לא היה שם, אבל מאדאם סאדאת הייתה בהופעות שלנו עם אמא שלה".

קרוליין גרסיה, אשתו של ג'רי (שכונתה גם MOUNTAIN GIRL): "ידעתי שבמדבר הולך להיות לוהט, אבל שום דבר לא באמת מכין אותך לדבר האמיתי. כשעזבנו את הבית שלנו היה אחר צהריים ערפילי, וכשירדנו מהמטוס בקהיר, שרר חום אימים. היינו בקהיר באמצע גל חום. טיסת השכר לשם הייתה פשוט נפלאה, ממש מטורפת! היה הכי כיף, אבל הדיילות היו מוכנות לפרוש מהעבודה כבר בטיסה מסן פרנסיסקו לניו יורק. הן היו כל כך מבוהלות מההתנהגות שלנו, שכשהגענו לניו יורק, הורידו את כל האלכוהול מהמטוס. זו הייתה מכה קשה. אנחנו ממריאים מניו יורק, מוכנים להמשיך לשתות, והדיילת הפקיסטנית מכריזה לפתע: 'סליחה, אבל בגלל האלמנט הסוער במטוס, הורדנו מהמטוס את כל האלכוהול. זו זכותנו כחברת תעופה. לילה טוב'.

למרבה המזל, בטיסה מפריז לקהיר היה אלכוהול במטוס, אז כולם שמחו שוב. הירידה מהמטוס הייתה מוזרה. אתה נוסע במונית דרך המדבר הזה, ובכל מרחק קצר עמד גבר קטן ושחום, במדים קרועים, יחף ועם מקלע חלוד. זה היה במהלך שיחות קמפ דייוויד, ומצרים וישראל עדיין חששו שיפציצו זו את זו או משהו. הלהקה קיימה הופעות צדקה עבור בית היתומים המועדף על מאדאם סאדאת. היינו בעניין, אבל בהחלט חיפשנו גם לעשות חיים. בלילה הראשון בקהיר, חבורה מאיתנו פשוט התרוצצה וסיפרה סיפורים על מה שעשינו. מה שלא הבנתי זה שבקבוצה נכח זוג עיתונאים רחרחניים. לצערי, לא סתמתי את הפה, כרגיל. קודם לכן הייתי בחלק העמוק והמלוכלך של קהיר בחיפוש אחר חשיש, נלהבת מההרפתקאות המדהימות האלה. אז סיפרתי למישהו על זה באותו לילה בקול הרם האופייני שלי ואמרתי, 'קהיר כל כך גדולה! זה כמו DISNEYLAND לאוהבי סמים!' וזה באמת היה ככה: היינו שם עם הספינקס, הפירמידות, המדבר הזהוב הזה, האורות הצבעוניים, והגרייטפול דד! עיתונאי שמע את זה, וכבר למחרת הופיע מאמר בעיתון בסן פרנסיסקו עם הכותרת 'דיסנילנד של סמים'. זה היה די מביך כמה ימים לאחר מכן, כאשר עותק הגיע אליי בדואר. פחדנו שממשלת מצרים תראה את זה ותיבהל. אז זה היה כמו, 'תראי מה עשית ותסתמי את הפה מעכשיו'. נזהרתי יותר מכאן ואילך".

מתופף הלהקה, ביל קרויצמן, תופף ביד אחת בלבד. ידו השנייה הייתה מגובסת לאחר ששבר אותה בנפילה מסוס. בספרו הוא סיפר: "קיבלנו אישור לקיים שלוש הופעות בתיאטרון הספינקס, שהיה ממש למרגלות הפירמידה הגדולה, אך ללא תמורה כספית. מחצית מההכנסות הלכו לארגון צדקה לילדים שהיה קשור לאשתו של הנשיא אנואר סאדאת, ג'האן. החצי השני נתרם למחלקת העתיקות המצרית, המפקחת על הפירמידות. ובכל זאת, שמחנו לחתום על החוזה. אבל זה אמר שהיינו צריכים לשלם על הכול בעצמנו, וזה עלה הרבה כסף. במיוחד כי הבאנו את המשפחות שלנו.

יכולנו לראות את צלליות הפירמידות מרחוק, והרגשנו מיד את האנרגיה שלהן. המדבר כל כך שטוח שאפשר לראות את קווי המתאר שלהן לאורך קילומטרים רבים. התיאוריה המטורפת שהפירמידות שימשו משואות איתות פתאום לא נראתה כל כך מוגזמת. אבל משואות איתות למה בדיוק? הדבר השני שאני זוכר הוא שזה הרגיש כמו נסיעה במתקן בלונה פארק, אבל בלי שום תקנות בטיחות. הרמזורים היו בסך הכול המלצה, וזה היה קצת מסוכן מדי עבורי. אולי כי לא אני נהגתי.

המלון שלנו היה מפואר ואלגנטי באופן מפתיע. קירות האבן היו עבים בצורה יוצאת דופן כדי להגן על האורחים מפני פגעי מזג האוויר – החום המדברי חודר דרך קירות דקים מהר יותר מסכין שחותכת חמאה. המלון הרגיש כמו מבצר איתן, מוקף גדר. הוא לא נראה מפואר מהרחוב, אבל מאחורי החומות היה אתר נופש יוקרתי. הפירמידה הגדולה הייתה האהובה עליי. היא נשקפה מהחלון שלי, ויכולתי להביט בה בכל פעם שפתחתי את הווילון. כמובן, התבוננתי בה לעיתים קרובות, אבל למדתי די מהר לא להשאיר את החלון פתוח בשעת בין ערביים, בגלל כל היתושים. הם נכנסו פנימה, ללא הזמנה, והשתלטו על כל סנטימטר מהתקרה שלנו, צפופים כמו הקהל בוודסטוק. אבל בניגוד לרוב האנשים ההם, יתושים לא אוהבים חשיש. ובכן, אנחנו כן אוהבים חשיש - אז עישנו אותו. היה לנו המון חשיש משובח שם.

הרבה אנשים בפמליה שלנו חלו בגלל האוכל, אבל אני נקטתי באמצעי מניעה: אכלתי יוגורט כל יום. פרוביוטיקה. ליוגורט היחיד שהצלחתי להשיג היה ריח רע מאוד, והוא הוגש בצנצנות ללא מכסה. כל יום, הייתי לוקח כוס גדולה של ריבת תותים, מערבב אותה פנימה ואיכשהו מצליח לבלוע אותו. אני משוכנע שזה מה שמנע ממני לחלות.

היה כל כך חם שם במהלך היום, שמשעה 11:00 בערך ועד אחר הצהריים המאוחרים, באמת אי אפשר היה לצאת החוצה. אם רציתי לעשות זאת, הייתי צריך ללבוש בגדים לבנים, לחבוש כובע לבן, ולעבור מצל לצל. אי אפשר היה לבלות. הכול הופך לעיר רפאים, מלבד כמה מקומיים קשוחים שהולכים עם סוסים במעלה ובמורד הרחובות. הלילה היה הזמן הנכון עבורנו".

בקהל היה שילוב מעניין של תיירים, דֶד-הֶדס, חובבי מוזיקה מקומיים וגם בדואים סקרנים. אמן כלי ההקשה המקומי, חמזה אל דין, נכח בהופעה ודיווח כי "המדבר הדהד עם צלילי ההופעה. יש אמרה מקומית שאומרת שאם אינך משוכנע בדבר מה שברצונך להגיד - צרח אותו. מי שבטוח בעצמו אמור לדבר בשקט. אחרי שאני וחבריי הקשבנו לגרייטפול דד, הבנו שהלהקה הזו מתעסקת עם ווליום...".

הקדושה המעונה של לורל קניון. ב-15 בספטמבר בשנת 1971 יצא תקליט הבכורה של הזמרת-יוצרת הטרגית, ג'ודי סיל.

לילה גורלי אחד ב-1971, דייוויד גפן, המפיק ואיש העסקים החד והממולח, תפס את חברו המוזיקאי ג'יי.די סאות'ר והפציר בו ללכת למועדון קטן בשדרות מלרוז. סאות'ר, יוצר מוכשר בזכות עצמו שמאחוריו כבר היו כמה להיטי ענק שכתב לאחרים, לא היה במצב רוח הרפתקני במיוחד. "בדיוק סיימתי לקטר לו כמה רוב אמני הפופ הם רדודים ואיך כתיבת השירים שלהם בקושי מגרדת את פני השטח", סיפר סאות'ר שנים לאחר מכן. גפן, בחיוך יודע דבר, השיב לו: "לך תראה את הבחורה הזאת שהחתמתי עכשיו, קוראים לה ג'ודי סיל". סאות'ר, מסוקרן למרות עצמו, החליט לזרום.

הוא נכנס למועדון האפלולי, מצא כיסא והתמקם. על הבמה הקטנה ישבה אישה צעירה, בת 27, עם שיער בלונדיני ארוך שנשפך על כתפיה, משקפי ראייה עגולים שהעניקו לה מראה אינטלקטואלי וגיטרה אקוסטית שאחזה בביטחון. לפתע, קול מהקהל צעק בקשה לשמוע את הלהיט המוכר של ג'וני מיטשל, BOTH SIDES NOW, בביצועה של ג'ודי קולינס. סיל לא היססה לרגע. היא עצרה, הביטה לכיוון הצעקה ואמרה בקול צלול וחד: "קודם כל, ג'ודי קולינס לא כתבה את השיר הזה, אז תתעדכן. ודבר שני, אם אתה רוצה לשמוע אותה שרה אותו, מה לעזאזל אתה עושה כאן?". סאות'ר היה מהופנט. באותו רגע הוא ידע שהוא חייב להכיר את האישה הזאת, שהייתה שילוב קטלני של שנינות ארסית וכישרון טהור.

לרגע קצרצר ונוצץ בתחילת שנות השבעים, נדמה היה שג'ודי סיל עומדת לכבוש את העולם. היא הייתה האמנית הראשונה שהוחתמה בלייבל החדש והמדובר של דייוויד גפן, ASYLUM RECORDS, בית חם לכשרונות הגדולים ביותר של סצנת לורל קניון. אבל בעוד חבריה ללייבל – להקות כמו איגלס ואמנים כמו ג'קסון בראון ולינדה רונסטאדט – המריאו אל הסטרטוספירה של התהילה, הכוכב של סיל סירב לנסוק. המוזיקה שלה, ששילבה פולק, גוספל, מוזיקה קלאסית ופופ בצורה שמימית, נותרה סודם של מביני עניין מעטים מדי. כשהעשור הסתיים, כך גם חייה. היא נמצאה מתה ממנת יתר, לבדה, והותירה אחריה שובל של שאלות ושני תקליטים מופתיים.

במשך שנים, שמה של סיל היה לא יותר מהערת שוליים איזוטרית בתולדות המוזיקה. היא הפכה לדמות נערצת על קומץ מכורים וחובבי פולחן מוזיקלי, אלו שרדפו אחרי התקליטים הנדירים שלה שאזלו מהשוק או שילמו הון על דיסקים בהדפסות יפניות יקרות. אך עם הזמן, כפי שקורה לעיתים עם גאונים אמיתיים, העולם החל להדביק את הפער. קטלוג השירים שלה יצא בהוצאה מחודשת, ופתאום, דור חדש של מאזינים גילה את הקסם האפל והזוהר של ג'ודי סיל.

כדי להבין את המוזיקה שלה, צריך לצלול אל תוך חייה, שהיו סוערים, מרתקים ובעיקר עצובים באופן קורע לב. היא הייתה עוף מוזר בעולם של פרפרים. היא שדדה חנויות משקאות ותחנות דלק כשהכסף לסמים אזל. היא ישבה בכלא, שם, בין הסורגים, חלמה להיות כותבת שירים. היא הייתה ביסקסואלית מוצהרת בתקופה שבה המילה עצמה הייתה טאבו. היא נפצעה קשה בתאונות דרכים מסתוריות ומתה לבדה בדירתה, יום אחרי חג ההודיה. כל הכאוס הזה עמד בניגוד מוחלט למוזיקה העדינה והמורכבת שלה, שהייתה מלאה בהרמוניות מלאכיות והתייחסויות רוחניות. אולי השירים היו המפלט היחיד שלה מהגיהינום הפרטי בו חיה.

ג'ודית' לין סיל נולדה ב-7 באוקטובר 1944 בסטודיו סיטי, לוס אנג'לס. אביה, מילפורד, היה טכנאי סאונד באולפני סרטים. כשהייתה ילדה, הוא העביר את המשפחה לאוקלנד ופתח בר משקאות. שם, בין ריח בירה זולה ועשן סיגריות, בילתה סיל את שנותיה הראשונות, לומדת לנגן על הפסנתר הישן ולשיר ללקוחות השיכורים. "זה היה כל כך עלוב שם", סיפרה בראיון נדיר למגזין רולינג סטון. "אנשים כל הזמן רבו והקיאו, היו הימורים לא חוקיים, וההורים שלי שתו המון".

למרות הכל, אלו היו זמנים מאושרים יחסית, אך האושר התנפץ כשאביה מת מאי ספיקת לב בשנת 1952. אמה, אונטה, ארזה את המשפחה וחזרה ללוס אנג'לס, שם התחתנה בשנית עם קן מיוז, אנימטור שעבד על סרטי טום וג'רי. בני הזוג היו אלכוהוליסטים כבדים שחייהם סבבו סביב מסיבות הוליוודיות פרועות. כלפי ג'ודי הצעירה הם היו אלימים, פיזית ומילולית. "תמיד היו לי צלקות על פרקי האצבעות", היא חשפה. "היו לנו ריבים כל כך אלימים בבית שהמשטרה הייתה מגיעה באופן קבוע".

תחת הגג הרווי באלכוהול ואלימות, סיל הפכה לנערה מרדנית. היא סולקה מבית הספר התיכון ונשלחה לבית ספר פרטי, אותו תיארה כ"בית ספר לדחויים". היא מצאה את מקומה בין הביטניקים והאאוטסיידרים, מפתחת אישיות מתריסה. "תמיד מצאתי את עצמי ההיפך הגמור ממה שכל סיטואציה דרשה", אמרה.

לאחר סיום הלימודים, היא ברחה עם גבר והתחתנה איתו בספונטניות. כשחזרו הביתה, הוריהם הזועמים ארגנו להם ביטול נישואין מיידי. על בעלה לשעבר סיפרה: "הבחור הזה היה מזל עקרב, נועז מאוד. מאוחר יותר הוא נהרג כשירד במפלי נהר על רפסודת גומי, כשהוא תחת השפעת LSD".

תקופה קצרה של לימודים בקולג' הסתיימה במהרה, וסיל צללה לעולם הפשע. חמושה ברובה, היא החלה לשדוד חנויות משקאות ותחנות דלק. היא הייתה מתאמנת על השוד מול המראה, שגרה עליה סיפרה לחברים כבדרך אגב שנים לאחר מכן. ב-1963, בגיל 18, היא נתפסה. "הייתי מאוד קהה רגשית", סיפרה על התקופה ההיא. "לא היה אכפת לי אם אחיה או אמות. אני מניחה שזאת הסיבה שעשיתי את השודים האלה – הלב שלי ניסה נואשות לגרום לי להרגיש משהו".

היא ריצתה תשעה חודשי מאסר במוסד לעברייניות צעירות, שם, באופן מפתיע, מצאה נחמה במוזיקה. היא הפכה לנגנית העוגב של הכנסייה, למדה מזמורי גוספל וגילתה את כוחה של המוזיקה ככלי לביטוי וגאולה. זמן קצר לאחר שחרורה, טרגדיה נוספת הכתה: אמה מתה מסיבוכים של אלכוהוליזם. אביה החורג נעל אותה מחוץ לבית. היא עברה לגור עם חברה, החלה להתנסות ב-LSD ולקחה מנות יומיות במשך שנה וחצי.

ב-1965, נישאה לפסנתרן בוב האריס, ויחד הם שקעו עמוק בהתמכרות להרואין. היא הזריקה עד 20 מנות ביום, אותן מימנה באמצעות זיוף צ'קים וזנות. באפיזודה סוריאליסטית אחת, הזוג אף נסע למקסיקו והחליף מכונית תמורת הרואין. "זה היה סם שגרם לי לפריחה בכל הגוף ולרגליים שלי להתנפח כמו בלונים", סיפרה, "אבל היינו חייבים להמשיך להזריק אותו, כי זה חלק מההתמכרות. הברחתי אותו מעבר לגבול באיבר המין שלי. ירד גשם, ואני בכיתי, ובקושי יכולתי ללכת".

אחרי מנת יתר שכמעט הרגה אותה, סיל נעצרה שוב ב-1968. בזמן שחוותה גמילה אכזרית בכלא לנשים, היא קיבלה בשורה מוחצת: אחיה האהוב מת. לא הרשו לה להשתתף בהלוויה. שם, בתחתית הבור, בזמן שהתאבלה לבדה, חוותה סיל התגלות. היא החליטה שתקדיש את חייה למוזיקה. כשהשתחררה, היא החלה לכתוב שירים בקדחתנות, שואבת השראה מספרים על רוחניות ותורת הנסתר שקראה בלהט.

סיל החלה להופיע במועדונים ברחבי לוס אנג'לס. תקופה מסוימת היא גרה במכונית קדילק מודל 1955, וחלקה אותה עם עוד שלושה אנשים שישנו בה במשמרות. הכישרון שלה החל לבלוט, והיא הצליחה למכור כמה שירים לאמנים אחרים, ביניהם להקת THE TURTLES. השמועה על הכותבת המבריקה הגיעה לאוזניו של גרהאם נאש (מלהקת CROSBY, STILLS & NASH), שהתאהב בשיר שלה, JESUS WAS A CROSS MAKER, והסכים להפיק אותו כתקליטון. "חשבתי שזה יכול להיות להיט ענק", אמר נאש. "ידעתי בדיוק איך להביא את השיר הזה לאן שהיא רצתה".

החיבור לנאש פתח לה את הדלת הגדולה. דייוויד גפן שמע אותה והחתים אותה כאמור ב-ASYLUM. את שאר תקליט הבכורה שלה הפיק הנרי לואי, שעבד עם ג'וני מיטשל, והצלם האגדי הנרי דילץ צילם את תמונת העטיפה האיקונית.

התקליט, שנקרא בפשטות בשמה, יצא ב-1971. מי שהאזין לו לא יכול היה לתאר לעצמו שהאישה שמאחורי היצירה העדינה הזו בילתה שנים בזנות, בכלא ובהתמכרות לסמים קשים. זוהי יצירת מופת קאמרית, שילוב נדיר של פולק-בארוק, מלודיות מורכבות וטקסטים רוחניים עמוקים. הוא כבש מיד את לבבות המבקרים. בבילבורד נכתב: "ג'ודי סיל מוסיפה מימד מרתק. שיריה הם המנונים עדינים אך עתירי תשוקה. מי שיחפור מעבר למלודיות הכובשות, יגלה טקסטים מלאי כנות מתוחה". ברולינג סטון הכריזו: "אחד התקליטים היפים ביותר ששמעתי השנה. המילים כמעט דתיות. הוא נשמע שונה מכל מה ששמעתי".

כדי לקדם את התקליט, סיל יצאה לסיבוב הופעות עם גרהאם נאש ודייוויד קרוסבי. נאש היה מוקסם ממנה וצפה בה מהצד מדי ערב. "היא הייתה בוהה כל הזמן מהחלון ולא מדברת הרבה", נזכר. "יכולת לראות שהיא סופגת הכל. אם היא הייתה רואה איש זקן בפינת רחוב, ידעת שזה עלול להפוך לשורה באחד השירים שלה".

על הבמה, סיל הייתה שונה. היא הקדימה כל שיר בסיפור רקע ארוך או ביקשה בייבוש מהקהל לקנות את התקליטים שלה כדי שלא תצטרך יותר לחמם להקות רוק. גפן האמין בה ותלה בה תקוות גדולות. בארוחת ערב עם פרפורמר צעיר אחר, בילי ג'ואל, היחצ"נית שלו הציעה ששניהם יצאו לסיבוב הופעות משותף. גפן, ביהירות, דחה את הרעיון על הסף. הוא חשב שסיל גדולה מדי בשביל לחלוק במה עם אמן לא מוכר.

למרות הביקורות המהללות, התקליט הראשון לא הצליח מסחרית. שנתיים לאחר מכן, ב-1973, יצא תקליטה השני, HEART FOOD. הוא המשיך את הקו של קודמו, עם תזמורים עשירים ומורכבים עוד יותר. ושוב, הביקורות היו נלהבות. "היא אמנית מוכשרת ביותר וממשיכה לתת לנו תקווה להמשך יצירתה באופן שאני מפחד לחשוב כמה טוב זה יהיה", נכתב ברולינג סטון. אך תקוות לחוד ומציאות לחוד. גם התקליט הזה נכשל במכירות. סיל, מתוסכלת ומותשת, הסתכסכה עם גפן, שראה בה כפוית טובה. הקרע היה סופי, והיא נותרה ללא חוזה וללא תמיכה. חייה החלו להתדרדר בחזרה אל החשכה.

בסוף 1973, רכב התנגש במכוניתה. לטענתה, הנהג היה השחקן המפורסם דני קיי, והשחקן ג'ון וויין הוא זה שהסיע אותה לבית החולים. עם זאת, מעולם לא נמצאו רישומים משטרתיים שתמכו בסיפור הסוריאליסטי הזה. שנה לאחר מכן, נפצעה שוב כשנדחפה, על פי החשד, במורד גרם מדרגות. היא עברה מספר ניתוחים בגב וסבלה מכאבים כרוניים. זה היה כל מה שהייתה צריכה כדי לחזור לסמים.

היא עוד ניסתה להקליט תקליט שלישי, שתוכנן להיקרא DREAMS COME TRUE. נגן הבס ביל פלאמר, שעבד איתה, סיפר שנאלץ לסחוב אותה פיזית לאולפן כי פציעותיה הקשו עליה ללכת. בסופו של דבר, הפרויקט נגנז. ההתמכרות השתלטה על חייה לחלוטין.

ב-23 בנובמבר 1979, נמצאה ג'ודי סיל מתה בדירתה בצפון הוליווד. תעודת הפטירה קבעה את סיבת המוות כהתאבדות, אך רבים מחבריה סירבו להאמין בכך וטענו כי מדובר היה במנת יתר טראגית, אך לא מכוונת. לאזכרה שלה הגיעו 50 איש בלבד. עץ ניטע לזכרה, ואפרה פוזר מעל האוקיינוס השקט.

כדי לקבל הצצה אחרונה אל האישיות החדה והבלתי מתפשרת שלה, הנה כמה מדעותיה על שירים שהושמעו לה ב"מבחן עיוור" של עיתון המוזיקה מלודי מייקר, זמן קצר לפני דעיכתה: על השיר SARAH'S CONCERN של להקת CURVED AIR: "אלוהים, איזה שיר מוזר זה. אני לא חושבת שזה יהיה להיט. הוא קצת רקיד. נשמע כאילו כל הקולות בתדרים האמצעיים חסרים. אני לא אוהבת את זה. זה שיר לא טוב לטעמי".

על BE MY LOVER של אליס קופר: "זה נוראי עד כה. די מגעיל. כמו קיא של כלב. זה שיר כל כך לא מקורי. מי זו הלהקה הזו? אני לא יכולה להקשיב לזה יותר. אולי זה השיר הכי גרוע ששמעתי בחיי".

על SONG OF BANGLADESH של ג'ואן באאז: "תמיד אהבתי את הקול שלה. אבל היא גרועה ככותבת שירים. אני כנראה לא אובייקטיבית כי שירים פוליטיים מכבים אותי מיד. אני יכולה להקשיב לחדשות אם בא לי להתעדכן במה שקורה. אני יודעת שג'ואן מאמינה במה שהיא עושה אבל זה שיר באמת גרוע".

על LEGEND IN YOUR OWN TIME של קארלי סימון: "שמתם לב שהרגליים שלה תמיד פשוקות בתמונות? האמת היא שאני לא אוהבת את זה. זה שיר בינוני. יש פה הפקה טובה אבל לא מעבר לזה. מצטערת, קארלי".

על DAY DREAMING של ארית'ה פרנקלין: "אני אוהבת את ארית'ה פרנקלין. גם את נגינת הפסנתר שלה. אבל מה קרה לך, ארית'ה? מה קרה פה? האם השיר הזה ישתפר בהמשך ההשמעה שלו עבורי? ציפיתי ממנה להרבה יותר פה".

עכשיו, אחרי שצללנו אל התהום והצצנו אל הגאונות, לכו להאזין לאור. חפשו את ג'ודי סיל. אתם עומדים לגלות מתנה נהדרת לחיים.

ב-15 בספטמבר בשנת 1967, יצא בארה"ב תקליט הבכורה של להקת פרוקול הארום. באנגליה הוא יצא בהמשך, בדצמבר 1967. הפירוש של המילים 'פרוקול הארום' הוא 'מעבר לדברים הללו'. והלהקה שעמדה מאחורי השם הזה ידעה היטב למה היא קוראת לעצמה כך כי היא בהחלט הצליחה להביא לשוק המוסיקה משהו שהוא מעבר לדברים הרגילים.

תמלילן הלהקה, קית' ריד: "אני מניח שהאלבום הראשון היה האלבום שהייתי הכי מאושר ממנו. זה היה פנטסטי. חשבתי שכל השירים מעולים. זה היה האלבום שהוקלט הכי גרוע, אבל אני מאוד אוהב אותו".

הכול החל בשנת 1962, כשגארי ברוקר הקים את להקת הפרמאונטס. הלהקה, שניגנה גרסאות כיסוי לשירי נשמה ורית'ם אנד בלוז, הייתה פופולרית מאוד בעיר אסקס, וחבריה סיפרו בהמשך שהרולינג סטונס הייתה הלהקה האהובה עליהם.

בדירתו של התקליטן המקומי (ולימים מפיק עסוק), גאי סטיבנס, פגש ברוקר לראשונה את קית' ריד, שותפו לעתיד לכתיבה. זה קרה בשנת 1966. באותה תקופה, ברוקר הלחין אך התקשה בכתיבת מילים, וכך נוצרה בין השניים שותפות מעניינת. התוצאה הובאה למפיק דני קורדל, שחש כי יש פוטנציאל בשיר המעורפל המתחיל במילים: "אתה מדלג את הפנדנגו הקליל".

שבועות ספורים לאחר הקמתה של פרוקול הארום, הגיע שירה המוקלט הראשון למקום הראשון במצעד הפופ הבריטי (ב-10 ביוני 1967). היה זה הסינגל שנמכר במהירות הגבוהה ביותר בהיסטוריה של חברת התקליטים DECCA, והוא יצא תחת לייבל הבת הפרוגרסיבי שלה, DERAM. השיר, A WHITER SHADE OF PALE, נשאר בצמרת המצעד במשך שישה שבועות והפך ללהיט עולמי. גם חברי הביטלס נדהמו מצליליו.

השיר הגדיר את מהותה של הלהקה: שילוב של שני כלי קלידים, שירתו הברורה של ברוקר, מיזוג של נושאים קלאסיים עם יסודות של מוזיקת נשמה, ומילים אווירתיות ומעורפלות. השפעתה של הלהקה הייתה עצומה, והיא היוותה השראה לאמנים רבים. ג'ון לנון כתב באותו סגנון את המילים לשיר I AM THE WALRUS. ג'יין בירקין וסרז' גיינבורג יצרו להיט אנחות חושני עם צליל אורגן האמונד שהזכיר את נגינתו של קלידן הלהקה, מת'יו פישר. אי אפשר היה להתעלם מאותו גוון בהיר יותר מחיוורון.

מת'יו פישר היה אחד האנשים המאושרים ביותר בשנת 1966, עת רכש לעצמו אורגן האמונד. לדבריו, רכישת האמונד הייתה כמו "לרכוש רישיון להדפסת כסף". עם הרכש החדש, הוא פרסם מודעה בעיתון הבריטי מלודי מייקר, ובה הציע את שירותיו כנגן האמונד. ברוקר ראה את המודעה וקבע פגישה עם פישר בביתו. באותה עת, התגורר האורגניסט עם אמו ואחותו בקרוידון שבאנגליה. בפגישה התרברב ברוקר שהלהקה שהוא מקים עתידה להיות ענקית, ושכדאי לפישר להצטרף. כדי להוכיח את רצינות כוונותיו, הוא הביא עמו הקלטת דמו של "בהיר יותר מחיוורון". פישר השתכנע והחליט להצטרף, אך נתן לעצמו שלושה חודשים להחליט סופית אם להישאר, כתלות בהצלחתה הכלכלית של הלהקה.

בתחילה היו לשיר ארבעה בתים, שביניהם נהגו ברוקר ופישר לנגן קטעי סולו לסירוגין: ברוקר בפסנתר ופישר באורגן. בהמשך הוחלט שרק פישר יבצע את קטעי הסולו. האורגניסט החליט לשאוב מוטיבים משתי יצירות של באך: האחת, AIR ON A G STRING, והשנייה, SLEEPERS AWAKE. פישר שינה תווים פה ושם כדי להתאים את המלודיה למהלך האקורדים שהלחין ברוקר. את המשפט שהיווה השראה לשם השיר, A WHITER SHADE OF PALE, שמע ריד במסיבה שבה נכח. הוא שמע את אחד הנוכחים אומר לאדם אחר שהוא נראה "בהיר יותר מחיוורון". המשפט נחרט בראשו ולא הרפה ממנו.

המפיק קורדל ניסה לגייס את מיץ' מיטשל, המתופף של ג'ימי הנדריקס, להקלטת השיר, אך מיטשל לא היה זמין. לבסוף, לאחר כמה אודישנים, התקבל לתפקיד מתופף בשם בובי הריסון. הוא הצטרף ללהקה יום לפני שנכנסה לאולפן להקליט את השיר, שלימים הפך ללהיט ענק. אולם, כשהלהקה הגיעה לאולפני אולימפיק, גילה הריסון שקורדל הזמין להקלטות מתופף נוסף בשם ביל איידן. איידן כבר הכיר את השיר מהדמו שהשמיע לו המפיק. כך, הריסון ישב בצד בזמן שאיידן ניגן בשני הטייקים שהוקלטו לשיר.

ברוקר למלודי מייקר: "מה פירוש שם הלהקה שלנו? זהו סוג של חתול בורמזי. לא להתבלבל עם חתול סיאמי או פרסי. זהו זן החתול השייך לתמלילן ולמנהל האישי שלנו, קית' ריד. שם החתול הוא קלוד. השיר 'בהיר יותר מחיוורון' הוא שיר יפה מאוד. ידענו מלכתחילה שהוא יהפוך ללהיט, אך לא ציפינו שזה יקרה כל כך מהר. אנחנו חבים תודה גדולה למפיק שלנו, דני קורדל. הוא גרם לנו להרגיש באולפן כמו בבית. הוא לא דחק בנו, אלא נתן לנו להסתגל למקום ולהוציא מעצמנו את המיטב. ממש כמו הביטלס, שמקליטים ללא לחץ של זמן. הם לא צריכים לדאוג להוצאות הכספיות של זמן אולפן ומקבלים את כל הזמן הדרוש. אנשים שואלים אותנו רבות מה דעתנו על הביטלס. ובכן, אני מקווה שיום אחד נהיה במעמד שלהם".

מפיק השיר, דני קורדל, ניסה בזמנו להסביר את הסיבה להצלחתו האדירה: "אתם מקבלים היום המון שירים ש'קופצים מהרמקולים ומכים בכם'. השיר הזה הוא משהו שונה לגמרי. יש לו צליל נעים ומרגיע. הכול התחיל לפני שנה וחצי, כשהלהקה היחידה שניהלתי הייתה THE MOODY BLUES (לפני הצלחתה הגדולה באמת). פזמונאי בשם קית' ריד הגיע אליי עם מחברת שירים. הוא עצמו לא ידע לשיר תו אחד. הצעתי לו לחפש מישהו שילחין את מילותיו. לא ראיתי אותו זמן מה, עד שנודע לי שהוא חבר למלחין צעיר בשם גארי ברוקר. השניים הקליטו כמה סקיצות (דמואים), שלחו אליי והתגובה שלי הייתה נלהבת. הסקיצות היו כל כך טובות שלא הייתה לי בעיה למצוא מימון כדי להרכיב להקה. את השיר 'בהיר יותר מחיוורון' הקלטנו באופן ספונטני לחלוטין, ללא אוברדאבינג (הקלטות ערוצים נוספות). עשינו זאת בהקלטה חיה באולפני OLYMPIC. ידעתי שבאולפן הזה אקבל את האווירה שתשקף את צליל הלהקה. אני מקווה שאצליח להפוך את פרוקול הארום ללהקת פופ שתחזיק מעמד לאורך זמן".

ביוני 1967 עדיין נהנתה הלהקה מהצלחת שירה וסיפרה לעיתון 'דיסק' את דעתה על מספר נושאים.

האורגניסט, מת'יו פישר: "אני מפחד מאנשים שגדולים ממני. כמו כן, אני מפחד מחשמל, כי אין מי שבאמת מבין אותו לחלוטין. אני לא מבין כיצד שלושה מיליון איש לא מתחשמלים מדי יום".

הזמר והפסנתרן, גארי ברוקר: "יש בי פחד כללי. אין לי מושג ממה אני מפחד".

המתופף בובי הריסון: "אני מפחד ממחלות ומלהיות עני".

פישר: "אין לי מושג מדוע להתחתן לפני שברצונך להקים משפחה. להתחתן רק כדי לחיות עם מישהי זה מגוחך".

ברוקר: "עכשיו, כשהגשמתי שאיפה גדולה עם הצלחה אמיתית במצעד, אצטרך לחשוב על שאיפה חדשה".

פישר: "אני אוהב להקשיב לבאך, צ'ייקובסקי, הביטלס, בוב דילן וג'ימי סמית'".

הריסון: "אני מקווה שיזהו אותי כמתופף טוב".

ובכן, בובי הריסון פוטר מהלהקה זמן קצר לאחר הראיון, והוחלף על ידי בי ג'יי וילסון.

בעקבות ההצלחה המסחררת, פנתה הלהקה להקליט את אלבום הבכורה שלה באולפני אולימפיק שבדרום-מערב לונדון, בקיץ 1967, בשיא תקופת ה-FLOWER POWER. אולם, סוגיות חוזיות גרמו ללהקה לאבד שליטה על ענייניה, ותאריך יציאת האלבום התעכב. העיכוב פגע במומנטום של הלהקה, שהחמיצה את ההזדמנות להוביל ולהיות חלוצית גם עם אלבום שלם, ולא רק עם סינגל.

ברוקר סיפר לעיתון המוזיקה RECORD MIRROR על מצב הלהקה לאחר הצלחת הסינגל הראשון: "למדנו המון ממה שחווינו בעקבות 'בהיר יותר מחיוורון'. זה לא היה קל. רק הקמנו את הלהקה ומיד נאלצנו להתמודד עם ההשלכות של להיט ענק. דברים החלו לקרות עוד לפני שהספקנו להבין מי אנחנו. אבל עכשיו אנחנו מוכנים לבאות. אין לזה קשר למתופף ולגיטריסט הראשונים שלנו, שעזבו. הפרידה מהם הייתה ידידותית, וגם סידרנו איתם את כל העניינים המנהלתיים. כעת אנחנו מוכנים להצלחה, כשהיא תגיע. אני חושב שנגיע שוב למקום הראשון עם השיר הבא שלנו, HOMBURG. זהו שיר יפהפה שנהנינו להקליט. אני חושב שהוא ישיר יותר בגישתו מהלהיט הקודם. הוא בהחלט טוב כמו קודמו, ואולי אף יותר".

בפועל, השיר HOMBURG לא הגיע למקום הראשון. בסוף אוקטובר 1967 הוא הגיע למקום השישי בבריטניה, ומשם החל לרדת במצעד, בניגוד ל"בהיר יותר מחיוורון" ששהה בראשו שישה שבועות. להקת פרוקול הארום, שהמשיכה ליצור מוזיקה נהדרת בשנים הבאות, לא שחזרה מעולם את ההצלחה המסחרית האדירה של להיטה הראשון. סטיבי וינווד הביע את דעתו על השיר בעיתון DISC AND MUSIC ECHO ביולי 1967: "נהגתי להקשיב לשיר הזה המון כשיצא. לאחרונה אני כבר לא מאזין לו. זה שיר נחמד שכל ההצלחה מגיעה לו".

האלבום הראשון הוקלט בכוונה תחילה על ידי המפיק דני קורדל כדי ליצור תחושה של הקלטה חיה. על העטיפה האחורית נכתב כי יש "להאזין לו ברוח שבה נוצר". הדבר לא סייע למכירות, והתחושה הייתה שהלהקה איחרה את הרכבת לאחר הצלחתו המסחררת והמפתיעה של הסינגל. יצוין כי את העטיפה הקדמית ציירה חברתו של קית' ריד דאז, אך היא לא קיבלה על כך קרדיט.

לאלבום האיכותי נלוותה בעיה טכנית משמעותית: המיקס היחיד שנעשה לו הוא במונו, אף שהשירים הוקלטו באולפן בהקלטה רב-ערוצית. למרבה הצער, סלילי ההקלטה המקוריים נעלמו מאז, ועל כן לא ניתן ליצור מיקס סטריאו חדש לאלבום. זהו אסון מוזיקלי של ממש, מכיוון שהסאונד הדינמי של הלהקה לא בא לידי ביטוי במיקס המונו. שנים לאחר מכן, נמצא סליל הקלטה ובו גרסאות חלופיות (טייקים) לשירי האלבום בסטריאו מלא. הקלטות אלו יצאו על גבי דיסק בשם PANDORA'S BOX. אמנם מדובר באוצר, אך אין זה האלבום המקורי.

בביקורת על האלבום בעיתון האמריקני CRAWDADDY, נכתב: "האלבום מתחיל חלש. 'בהיר יותר מחיוורון', שתמיד אהבתי, לא נשמע כאן טוב במיוחד. זה בעיקר כי שמענו אותו כבר יותר מדי פעמים, אבל אני גם חושב שהוא אחד השירים האפקטיביים ביותר דווקא כשהוא עומד בפני עצמו. הוא מרגיש כמו חלק מאפוס אבוד, והמיקום שלו כשיר הפותח את הצד הראשון באלבום לא משתלב היטב. הוא נשמע הרבה יותר טוב ברדיו באמצע הקיץ".

הנה אייטם נדיר מעיתון לאישה:

הזמר שהיה לצד הביטלס. ב-15 בספטמבר בשנת 2013 מת מסרטן הזמר ג'קי לומקס. מי שיחקור פנימה לתוך סיפור הביטלס, יגלה כי הבחור היה שם לצידם לא פעם. בן 69 במותו.

שמו לא מצלצל מוכר כמו ארבעת המופלאים, אך מי שצולל אל מעמקי הסיפור של הלהקה המפורסמת בעולם, מגלה דמות שהייתה שם, כמעט בצילם, ברגעים מכוננים. סיפורו הוא סיפור על חברות, על כישרון אדיר ועל החמצה מסחרית מפוארת, במרכזה עומד תקליטון אחד משנת 1968, עם שיר שנכתב והופק על ידי לא אחר מאשר ג'ורג' האריסון.

הכל מתחיל במקום הכי צפוי – ליברפול. כמו חברי הביטלס, גם לומקס היה תוצר של סצנת המרסיביט התוססת של תחילת שנות השישים. הוא היה הסולן ונגן הבס של להקת "הקברנים" (THE UNDERTAKERS), חבורה אנרגטית שהתחרתה על אותן במות כמו הביטלס בקאוורן קלאב המיוזע ובהמבורג הפרועה. הם אפילו נחשבו לאחת הלהקות המבטיחות בעיר, ולתקופה קצרה נוהלו על ידי אותו אדם שהפך את הביטלס לתופעה עולמית, בריאן אפשטיין. הקשרים היו הדוקים כל כך, שלומקס אף מצא את עצמו פעם מתופף בהופעה של הביטלס המוקדמים, כשנזקקו למחליף.

הזמן חלף, הביטלס כבשו את העולם, ולומקס, אחרי הרפתקה מוזיקלית בארצות הברית, חזר לבריטניה. בשנת 1967, הגורל הפגיש אותו שוב עם חבריו הוותיקים מליברפול, הפעם בנסיבות שונות לחלוטין. הביטלס, בשיא תהילתם, הקימו את חברת התקליטים והמיזם האוטופי שלהם, APPLE CORPS, שנועד להיות בית חם לאמנים ויוצרים. ג'ורג' האריסון, שזיהה את הפוטנציאל הגולמי והקול הייחודי של לומקס, החתים אותו כאמן הסולו הראשון בחברה החדשה. זו הייתה הצהרת כוונות.

באותה תקופה, הביטלס חזרו ממסע רוחני מכונן ברישיקש שבהודו, שם למדו מדיטציה טרנסצנדנטלית תחת הדרכתו של המהרישי מהש יוגי. המסע הזה הניב פרץ יצירתיות פנומנלי, וממנו נולדו רוב השירים לתקליט הכפול והמופתי שלהם, שזכה לכינוי "התקליט הלבן". אחד השירים שהאריסון כתב שם, בהשראת תורות המזרח, היה SOUR MILK SEA.

בספרו האוטוביוגרפי I ME MINE, הסביר האריסון שהשיר עוסק כולו במדיטציה. המילים הן קריאה לנטישת ה"ים החמוץ" של המחשבות השליליות והבעיות היומיומיות, ומציאת גאולה והארה דרך תרגול רוחני. "צא מים החלב החמוץ, אתה לא שייך לשם," הוא כתב, "חזור למקום שבו אתה אמור להיות". למרות המסר החיובי והלחן הקליט, שאר חברי הביטלס החליטו לוותר על השיר ולא לכלול אותו בתקליט העמוס ממילא.

אך האריסון לא היה מוכן לתת לשיר כזה להתבזבז. הוא ראה בו את היהלום המושלם עבור בן טיפוחיו החדש, ג'קי לומקס. וכך, בסוף יוני 1968, התכנס באולפני EMI ואולפני טריידנט בלונדון הרכב-על חד פעמי ובלתי נתפס. האריסון, על תקן המפיק והגיטריסט האקוסטי, הביא לאולפן את רינגו סטאר על התופים, ואת שני חבריו הטובים, הגיטריסט האגדי אריק קלפטון והקלידן הווירטואוז ניקי הופקינס. החוליה החסרה, פול מקרטני, הצטרף להקלטות ביום האחרון, ה-26 ביוני, והוסיף את נגינת הבס המלודית והאופיינית לו.

היעדרותו של מקרטני ביומיים הראשונים לא הייתה מקרית. הוא שהה בנסיעת עסקים בניו יורק, עסוק בקידום המיזם החדש של APPLE. אך הנסיעה הזו לא הייתה רק עבודה. בניו יורק, הרומן שלו עם הצלמת לינדה איסטמן החל לפרוח במלוא עוזו. שלושה חודשים בלבד לאחר מכן, היא כבר עברה ללונדון כדי לגור עמו, והשאר היסטוריה. באופן משעשע, בזמן שמקרטני מצא אהבה, חבריו ללהקה, יחד עם קלפטון, הופקינס ולומקס, יצרו באולפן שיר על התעלות רוחנית.

התוצאה הייתה פצצת רוק. קולו המחוספס והנשמתי של לומקס התלבש באופן מושלם על ההפקה העוצמתית של האריסון. השילוב בין הגיטרה של קלפטון לזו של האריסון, הבס של מקרטני והתיפוף של סטאר, יצר רצועה שהייתה כל כולה ביטלס, אך עם טוויסט אחר. השיר SOUR MILK SEA יצא על גבי תקליטון באוגוסט 1968, כחלק מ"ארבעת הראשונים" של חברת APPLE, לצד הלהיט הענק HEY JUDE של הביטלס.

למרות ההרכב החלומי, למרות ההפקה המהוקצעת ולמרות היותו שיר מצוין, התקליטון של לומקס נחל כישלון מסחרי צורב. הוא נבלע בצילו הענק של HEY JUDE ולא הצליח לפרוץ למצעדים. גם תקליט הבכורה של לומקס, IS THIS WHAT YOU WANT, שיצא במרץ 1969 וכלל את השיר, סבל מגורל דומה. למרות הביקורות המשבחות, הקהל פשוט לא קנה את הסחורה.

כך, למרות שהחזיק בידיו שיר שנכתב על ידי ביטל, הופק על ידי ביטל, ונוגן על ידי שלושה חברים בלהקה המצליחה בהיסטוריה ועוד שני נגנים מהשורה הראשונה בעולם, ג'קי לומקס נותר בשוליים. סיפורו הוא תזכורת מתוקה-מרירה לכך שבתעשיית המוזיקה, גם השילוב הקטלני ביותר של כישרון, חברים רבי השפעה ושיר פוטנציאלי, לא תמיד מבטיח הצלחה. ובכל זאת, נותרנו עם הקלטה נדירה וחד פעמית – רגע קסום בזמן שבו כמעט, רק כמעט, חמישה חברים מליברפול ניגנו יחד תחת שם אחר.

דם, שוקולד ודמעות: הסיפור המר-מתוק מאחורי התקליט שפירק את אלביס קוסטלו. ב-15 בספטמבר בשנת 1986 יצא התקליט BLOOD AND CHOCOLATE, של אלביס קוסטלו ולהקת האטרקציות.

ישנם תקליטים שנשמעים כמו מסיבה. הם קלילים, הם כיפיים, והם גורמים לך לרצות לקפוץ על השולחנות. וישנם תקליטים שנשמעים כמו הבוקר שאחרי המסיבה, עם כאב ראש, חרטה, והבנה שמשהו חשוב נשבר ולא יחזור עוד. ב-15 בספטמבר 1986 שחרר אלביס קוסטלו יחד עם להקתו, THE ATTRACTIONS, יצירת מופת מהסוג השני: התקליט BLOOD AND CHOCOLATE, מסמך מוזיקלי נדיר בעוצמתו שתיעד בזמן אמת התרסקות של להקה, של נישואים ושל איש אחד שעמד במרכזה.

שנת 1986 הייתה, בלשון המעטה, שנה סוערת עבור דקלן מקמנוס, האיש שמאחורי משקפי הקרן והשם אלביס קוסטלו. חיי הנישואים שלו עלו על שרטון והיו בתהליכי התפרקות כואבים, ובמקביל, הקריירה שלו נראתה כאילו היא דורכת במקום. שני התקליטים הקודמים שהוציא עם הלהקה, PUNCH THE CLOCK ו-GOODBYE CRUEL WORLD, לא זכו להצלחה הביקורתית והמסחרית לה קיווה, והתחושה הייתה שהקסם מתחיל להתפוגג. קוסטלו, אמן שמעולם לא פחד משינויים, החליט שהגיע הזמן לזעזע את המערכת. כחלק מחיפוש הזהות הזה, הוא אפילו העניק לעצמו שם במה חדש וביזארי במיוחד עבור קרדיט הכתיבה בתקליט החדש: נפוליאון דיינמייט. נו, אם כבר לשנות, אז עד הסוף. אחרי הכל, גם אלביס קוסטלו הוא לא השם איתו נולד.

בתחילת אותה שנה, נטש קוסטלו את חבריו ל-THE ATTRACTIONS וטס לאמריקה. הוא אסף סביבו נבחרת חלומות של נגני אולפן מהשורה הראשונה, כולל כמה מנגניו של אלביס פרסלי האמיתי, והקליט את KING OF AMERICA. התוצאה הייתה תקליט אקוסטי, מלנכולי וחשוף, שהציג צד אחר, בוגר ושקט יותר של היוצר. אבל אז הגיע הזמן לחזור הביתה, לאנגליה, ולהקליט תקליט נוסף עם הלהקה הקבועה שלו. הסדקים שהחלו להיווצר ביניהם הפכו לבקיעים עמוקים שאי אפשר היה עוד לאחות. המתח, בעיקר בין קוסטלו לבין הבסיסט המבריק אך דעתן, ברוס תומאס, היה כה עז עד שאפשר היה לחתוך אותו בסכין.

כדי לתעל את האנרגיה האלימה הזו, המפיק ניק לואו, שותפו הוותיק של קוסטלו, החליט על מהלך רדיקלי. במקום להפריד בין הנגנים ולבודד כל כלי נגינה, הוא הכניס את כל חברי הלהקה לחדר אחד קטן באולפני אולימפיק בלונדון, והורה להם לנגן בווליום מחריש אוזניים. המטרה הייתה ליצור סאונד חי, כאוטי ובלתי מרוסן, כזה שכלי הנגינה "ידממו" זה אל תוך המיקרופונים של זה ויצרו קיר של רעש. "זה היה תקליט פרימיטיבי לחלוטין", סיפר קוסטלו מאוחר יותר. "עם מיקרופון אחד במרכז החדר, ממש כמו בימים הראשונים של הרוק'נ'רול. רק ככה יכולנו להשיג את הדינמיות המתפרצת שחיפשנו". ואכן, התוצאה נשמעה כמו מריבה אחת ארוכה ורועשת, מלאת זעם, תסכול ותשוקה.

הבחירות לתקליטונים שיצאו מהתקליט המחישו עד כמה קוסטלו לא היה מעוניין להתחנף למצעדי הפזמונים של עידן האייטיז. הראשון, TOKYO STORM WARNING, היה מפלצת רוק פסיכדלית בת שש וחצי דקות, עם מילים שנשפכו כמו זרם תודעה זועם, מעין הומאז' קולי לבית הספר למחאה של בוב דילן. עבור קהל שחיפש להיטי פופ מסונתזים של שלוש דקות, זו הייתה התרסה של ממש.

הבחירה השנייה הייתה אפילו נועזת יותר: הבלדה המטרידה I WANT YOU. זהו אחד השירים העוצמתיים ביותר שקוסטלו כתב אי פעם, מסע מצמרר אל תוך נפש אובססיבית וקנאית. עם אווירה קולנועית מושלמת אך אפלה כליל, והתפתחות איטית ומהפנטת שנמשכת קרוב לשבע דקות, השיר היה רחוק שנות אור מכל מה שהתחנות המסחריות היו מוכנות לשדר. מעריציו הנאמנים של קוסטלו אימצו בחום את שיר האהבה המעוות והגאוני הזה, אך עבור הקהל הרחב, זו הייתה גלולה מרה שקשה מאוד לבלוע. "בדקה האחרונה של השיר", חשף קוסטלו, "כל מה ששומעים זה את מיקרופון השירה שלי, שפשוט קלט את כל הרעש וההדהודים של הלהקה בחדר". האם זו מקריות ששיר הנושא את אותו השם כמו שירם של הביטלס מ-ABBEY ROAD, חותם גם הוא את צדו הראשון של התקליט, ממש כמו באותו תקליט מופת עם מעבר החצייה המפורסם? כנראה שלא.

אז BLOOD AND CHOCOLATE היה שירת הברבור של ההרכב הקלאסי של אלביס קוסטלו ו-THE ATTRACTIONS. המתחים הפנימיים הגיעו לנקודת רתיחה והיה ברור שאי אפשר להמשיך הלאה ביחד. קוסטלו, אמן שזקוק לשינוי מתמיד כדי להישאר רלוונטי ויצירתי, ארז את המזוודות וירד בתחנה הבאה. הוא המשיך לקריירה מגוונת ומסקרנת, חקר סגנונות כמו קאנטרי, ג'אז ומוזיקה קלאסית, אך מעולם לא הצליח לשחזר את העוצמה הגולמית, את הכנות האכזרית ואת תחושת הדחיפות שאפיינו את התקליט המיוחד והחד-פעמי הזה. זהו הצליל של פרידה, תקליט שמדגים כיצד לפעמים, מתוך כאב גדול ושברון לב, יכולה להיוולד אמנות בלתי נשכחת.

ב-15 בספטמבר בשנת 1966 הלך פול מקרטני רחוק מדי.

מקרטני צפה ביום זה, בשעות הערב, במופע עם מוזיקה נסיונית, שנערך בקולג' לאומנות שבלונדון. מולו מופיעה על הבמה להקת AMM המאתגרת והמאלתרת בהנהגת המלחין קורנליוס קרדו, שהיה עוזרו של המלחין הגרמני, קרלהיינץ שטוקהאוזן ולאחר מכן עבד לצידו של המלחין האמריקני, ג'ון קייג'.

איי.אם.אם הייתה אחת הלהקות המובילות בזרם הנסיוני וערכה אירועים מוזיקליים בהם הכל אפשרי. ביום הופעה זה מנה הקהל תריסר איש בלבד וחברי האנסמבל הוציאו צלילים שונים ומשונים ממגוון כלים, כולל קרדו שהתעלל במיתרי הפסנתר. מלודיה ברורה או קצב מדוד לא נמצאו שם ובשלב מסוים הוזמנו הצופים להשתתף ביצירה.

פול נטל לידיו רדיאטור וכוס בירה והפיק מהם צלילים שלא חשב לעשות כמותם לפני כן. הערב היה ארוך מדי לטעמו אך היה בו די כדי להעריך את תחושת החופש, שדרבנה אותו להקליט אריך נגן אוואנגארדי בשם 'מקרטני הולך רחוק מדי'.

כשכולם חיפשו פרחים בכלי הנשק, הקינקס חיפשו משהו אחר. ב-15 בספטמבר בשנת 1967 יצא התקליט SOMETHING ELSE של להקת הקינקס.

ב-15 בספטמבר 1967, בעיצומו של "קיץ האהבה" הפסיכדלי, כשלהקות העולם התחרו ביניהן מי טס גבוה יותר על כנפי ה-LSD, הוציאה להקת הקינקס תקליט שהיה הדבר הכי לא פסיכדלי שיכלו לייצר. התקליט, SOMETHING ELSE, היה יצירה בריטית להפליא, נוגעת ללב, אירונית ואישית, שנולדה מתוך שנה של כאוס מוחלט, דרמות משפחתיות ולחצים אדירים. זהו סיפור על איך דווקא כשפנו עורף לצו האופנה, הם יצרו את אחת מיצירות המופת הגדולות שלהם.

שנת 1967 נפתחה עבור הקינקס עם תוכנית שאפתנית אך פשוטה: למצוא איזון. חברי הלהקה, ובראשם הכותב העיקרי ריי דייוויס, רצו לאזן בין ההקלטות באולפן לבין מסעות ההופעות האינסופיים, כדי שיוכלו, תאמינו או לא, לנהל חיים נורמליים. ובכן, התוכניות לחוד והמציאות לחוד. נראה שלמילה "נורמלי" לא היה מקום בלקסיקון של הלהקה באותה שנה. בעוד כל לונדון הסתובבה עם פרחים בשיער ועיניים מזוגגות, חברי הקינקס היו עסוקים בחתונות, לידות, והסתרת כל העניין מהתקשורת הצמאה.

בעוד ריי דייוויס כבר היה איש משפחה, שני חברים נוספים קפצו למים העמוקים. הבסיסט פיט קוואיף נשא לאישה את חברתו ההרה, אנט. זמן קצר לאחר מכן, הגיטריסט הראשי והאח הצעיר והפרוע, דייב דייוויס, התחתן עם בת דודתה של אנט. כל תרבות הסמים והאהבה החופשית ששטפה את רחובות לונדון פשוט חלפה מעל ראשם. הם היו טרודים מדי בהחלפת חיתולים ובהתמודדות עם סיבוכים רפואיים. ביולי 1967, לידת בתו של הזוג קוואיף הסתבכה, מה שהוביל לביטול סיטונאי של הופעות, מבלי שהלהקה יכלה לספק לתקשורת את הסיבה האמיתית, מחשש לפגיעה בתדמית הרוק'נ'רול הפרועה שלהם.

אך הצרות לא הסתיימו בחזית המשפחתית. במקביל, הלהקה הייתה שקועה עד צוואר בתביעות משפטיות מול ההנהלה שלה. ריי דייוויס, המוח היצירתי, הרגיש שהוא נחנק. הלחץ הבלתי פוסק לייצר עוד ועוד להיטי סינגלים קליטים שבר אותו. הוא ראה כיצד עולם המוזיקה משתנה, איך אמנים כמו הביטלס והביץ' בויז מתמקדים ביצירת תקליטים שלמים, קונספטואליים, והוא רצה גם. הוא חלם להרחיב את היריעה, ליצור פסקולים לקולנוע, לטלוויזיה ולתיאטרון, ולהפסיק להיות מכונת להיטים משומנת.

התחושה הזו של ריי חלחלה ישירות להקלטות. כבר בינואר 1967 הוקלט טייק ראשון של השיר שפותח את התקליט, DAVID WATTS, קטע רוק'נ'רול קופצני שאף נשקל כמועמד לסינגל. שיר נוסף שהוקלט באותה תקופה היה NO RETURN בעל האווירה הברזילאית, שאותו הציע ריי לזמרת הבוסה נובה אסטרוד ז'ילברטו, הצעה שלא התממשה לבסוף.

הכיוון המוזיקלי החדש והמורכב יותר של ריי יצר מתחים בלהקה. כשנשאל על כך בראיון, הוא ענה בכנות מפתיעה שהוא והמתופף, מיק אייבורי, נלהבים מהשינוי, בעוד שאחיו דייב והבסיסט פיט קוואיף היו מעדיפים להישאר במחוזות הרוק הבסיסי והישיר יותר. ריי חש תסכול עמוק, טען שהקהל כבר לא מבין את הסינגלים האחרונים שהוציאו, ושבכל מקרה אין לו שליטה אמיתית על מה שיוצא לשוק. "ההנהלה מושכת בחוטים שלי", אמר, ועם התחושה הזו הוא נכנס לאולפן, נחוש לחצוב לעצמו נתיב אל חופש אמנותי.

גולת הכותרת של התקליט, ואחד השירים הגדולים בתולדות הרוק הבריטי, הוא ללא ספק WATERLOO SUNSET. השיר הוקלט באפריל 1967, כשאל ריי, דייב ופיט הצטרפה אשתו של ריי דאז, ראסה, להרמוניות הקוליות המופלאות. באותו היום, ריי הכין מיקס מונו מהיר של השיר ולקח הביתה עותק ACETATE, תקליט חד-פעמי באיכות נמוכה, כדי להאזין לו שוב ושוב ולהחליט אם הוא מרוצה מהתוצאה.

מאחורי המילים הפשוטות והמלודיה קורעת הלב מסתתר סיפור אישי עמוק. כילד, ריי אושפז בבית חולים במצב קשה, על סף מוות. באחד הלילות, בעודו מחובר למכונות, חווה סיוט ומתוך פאניקה תלש מעצמו את הצינורות. שתי אחיות שהצילו את חייו הבינו שהוא זקוק למשהו מעבר לקירות הלבנים של החדר. הן נהגו לקחת אותו בכיסא גלגלים למרפסת שהשקיפה על נהר התמזה. הנוף המרהיב הזה, של השמש השוקעת מעל ווטרלו, נצרב בזיכרונו והפך שנים לאחר מכן לשיר האלמותי הזה.

במהלך ההקלטות נפרדה הלהקה מדמות מפתח בסאונד המוקדם שלה, המפיק של טאלמי. החוזה שלו הסתיים, והפרידה הייתה בהסכמה הדדית. כתוצאה מכך, על הסינגל של WATERLOO SUNSET לא הופיע כלל קרדיט למפיק. רק בסינגל הבא, AUTUMN ALMANAC, תוקנה הטעות וריי דייוויס קיבל לראשונה את הקרדיט הרשמי כמפיק. באותה תקופה, בחיפושיו אחר צלילים חדשים, ביקר ריי בביתו של גרהאם נאש מלהקת ההוליס, שהיה הבעלים הגאה של כלי חדש ומסתורי בשם מלוטרון. ריי התאהב מיד בצליליו הייחודיים והחליט לשלב אותו בהקלטות.

ככל שהזמן עבר, חברת התקליטים החלה להפעיל לחץ על הלהקה לסיים כבר את התקליט החדש. במאי החלו לצוץ שמועות שריי שוקל לפרוש מהקינקס. את האש הזין אחיו דייב, שהכריז בראיון כי חמישית מהתקליט החדש יכלול חומרים שלו, וב-7 ביולי אף הוציא סינגל סולו ראשון, DEATH OF A CLOWN.

השיר, שהפך ללהיט ענק, רק הגביר את השמועות על פירוק. דייב עצמו סיפק עם השנים שתי גרסאות מנוגדות למקור ההשראה לשיר. ב-2011 טען שכתב אותו על תחושת המחנק והאומללות שחש בנישואיו הטריים, כאילו הוא ליצן שצריך לבדר את כולם בזמן שבתוכו הוא מת. בראיון אחר טען שהשיר נכתב על התחושה להיות ליצן בתוך להקה שתקועה במסע הופעות אינסופי. לך תסמוך על מוזיקאים שיספקו לך את האמת לאמיתה. הצלחת הסינגל יצרה לחץ אדיר על דייב להמשיך בקריירת סולו, והוא מיהר להוציא סינגל נוסף, SUSANNAH'S STILL ALIVE.

ב-15 בספטמבר 1967 יצא סוף סוף התקליט SOMETHING ELSE, והביקורות באנגליה היו נלהבות. המגזין מלודי מייקר הכריז עליו כאחד התקליטים הטובים של השנה וכתב: "שיגעון קומי מאת האחים דייוויס, פיט קוואיף ומיק אייבורי, מעורבב עם פאתוס והבנה עדינה לתוך גלריה של תמונות גאוניות... זה אחד התקליטים הטובים של השנה".

אחד השירים המעניינים בתקליט, TWO SISTERS, הוא למעשה משל שקוף שכתב ריי על מערכת היחסים המורכבת והטעונה עם אחיו דייב, כשהוא מתאר שתי אחיות – אחת ביתית ושקטה והשנייה חופשייה ופרועה.

בארצות הברית, מגזין הרולינג סטון שיבח גם הוא אך בנימה מרירה: "זה האלבום הכי טוב שהקינקס עדיין עשו, אבל, באופן פרדוקסלי, עשוי להיות האחרון שהם יוציאו בארץ הזאת (ארה"ב). זה מצער במיוחד, כי זה מראה שיפור גדול במוזיקה של הקינקס מאז התקליט FACE TO FACE ועם אפשרויות רחבות לעתיד. ובפעם הראשונה, דייב דייוויס, אחיו הצעיר של ריי דייוויס והגיטריסט הראשי, שר סולו על יצירותיו (שהן, אגב, מבריקות). חבל לא לשמוע עליו יותר. כשהם עושים את הדברים שלהם, הקינקס נפלאים להקשיב להם. המאזין משועשע ומבולבל, מוקסם ומשעשע, ותמיד שואל. והתקליט הזה הוא הקינקס במיטבם המפוקפק, זה הקטע שלהם".

העטיפה האחורית של התקליט היטיבה לתאר את העולם הייחודי שיצר ריי דייוויס: ""ברוכים הבאים לדייוויסלנד, שם כל הקינקינגים הקטנים בממלכת הקסם לובשים חליפות חיילים, שותים חצי ליטר בירה, נושאים מחבטי קריקט ונוסעים ברכבות קטנות. כאן כל הגברות שמות סלסולים בשיער, ברשותן מקררים ומכונות כביסה, מטגנות בייקון וביצים ושותות תה אחר הצהריים. ריי דייוויס דמוי גוליבר מתכופף כדי לקטוף בן תמותה קטן מעולמו המוזיקלי - הופך אותו כדי לראות היכן נוצר - ומחליף אותו בעדינות אך בתקיפות באותה חברה מעמדית גדולה שבה כל בני האדם שווים אך חלקם שווים יותר. מאחרים. עוד מילה אחת של עצה להאזנה לשירים האלו - לעולם, לעולם אל תתייחסו להרכב של דייוויס כערך נקוב, כי כל כך הרבה מתרחש מאחורי המילים בעולם המופלא של האחים 'D'...". ואכן, SOMETHING ELSE הוא הזמנה לעולם הזה. עולם שכולו אנגלי, קטן, אפור לפעמים, אבל מלא ביופי, חמלה ובהבנה עמוקה של הנפש האנושית. משהו אחר לגמרי.

הטרגדיה של גארי ת'יין והזרם שקטע את אוריה היפ. ב-15 בספטמבר בשנת 1974, הופיעה להקת אוריה היפ ב- SOUTHERN METHODIST UNIVERSITY שבדאלאס. הכל הלך כשורה עד שמכת חשמל אחת קטעה הכל.

על הבמה, אחת הלהקות המצליחות של התקופה, אוריה היפ, נתנה את כל מה שיש לה. הגיטרות צרחו, התופים הרעידו את קירות האולם, האורגן רעם והקהל היה שרוי באקסטזה. הכל התנהל כמתוכנן, עוד הופעה מוצלחת במסע כיבוש אמריקה, עד שברגע אחד, זרם חשמלי אחד קטע את המסיבה באכזריות והפך את הערב לסיוט שייזכר לשנים. קורבן ההתחשמלות היה בסיסט הלהקה, גארי ת'יין, והאירוע הזה סימן את תחילת הסוף עבורו.

גארי ת'יין לא היה סתם עוד נגן בס. הוא היה וירטואוז שהגיע כל הדרך מניו זילנד הרחוקה כדי לכבוש את סצנת הרוק הבריטית. בגיל שמונה עשרה הוא ארז את גיטרת הבס שלו ועבר ללונדון, שם הפך במהרה לשם מוכר בזכות נגינתו המלודית והחדשנית בלהקתו של המתופף קיף הארטלי. אך ההזדמנות הגדולה באמת הגיעה בשנת 1972, כשקיבל את הטלפון ששינה את חייו והוזמן להצטרף לאוריה היפ, להקה שכבר הייתה בדרכה אל הפסגה.

הצטרפותו של ת'יין הזריקה אנרגיה חדשה ללהקה. יחד איתו הם הקליטו כמה מהתקליטים החשובים והמצליחים ביותר שלהם, ביניהם DEMONS AND WIZARDS, THE MAGICIAN'S BIRTHDAY ו-SWEET FREEDOM. הוא לא היה רק בסיסט, הוא היה כוח יצירתי, וקווי הבס שלו הפכו לחלק בלתי נפרד מהצליל הייחודי של הלהקה. אך מאחורי ההצלחה המסחררת, הסתתרה מציאות קשה. סיבובי ההופעות האינסופיים והמתישים, שארכו לעיתים יותר משנה ברציפות, גבו מחיר נפשי ופיזי כבד, במיוחד מליבו החלש ומגופו שהלך ונשחק.

בחזרה לאותו ערב גורלי בדאלאס. הלהקה הייתה בעיצומו של שיר, האנרגיה בשיאה. ת'יין, שהיה מכור קשות להרואין, הזיע בכבדות תחת אורות הבמה הלוהטים, תופעת לוואי מוכרת של השימוש בסם. לפתע, כפי שתיאר זאת מאוחר יותר איש השיווק של חברת התקליטים WARNER BROS, פאט מוריס, שהיה עד למחזה המזעזע, ת'יין פשוט עף באוויר ונחת בעוצמה על פניו, כשגיטרת הבס שלו לכודה מתחת לגופו.

"אני חשבתי שהבן זונה הזה מת", סיפר מוריס. "הוא ניגן היטב כשלפתע זה היה נראה כאילו יש לו התקף אפילפסיה. האיש רעד באופן קיצוני. ואז הוא הפך לבן לגמרי ונפל על פרצופו. הייתי בטוח שהוא החזיר את נשמתו לבורא באותו רגע".

הראשון שהבין את גודל האסון היה הקלידן קן הנסלי, שעמד באותו צד של הבמה. הוא הפסיק לנגן מיד, ואחריו השתתקו גם שאר חברי הלהקה. על הבמה ובקהל השתררה מבוכה ודממה מוחלטת. שני אנשי צוות מיהרו אל הבמה, הרימו את גופו המתוח והנוקשה של ת'יין ונשאו אותו אל מאחורי הקלעים. הלהקה, בהלם מוחלט, הבטיחה לקהל ההמום הופעת פיצוי חינם בעתיד.

ת'יין עצמו, שהתאושש בקושי, שחזר את רגעי האימה: "כל מה שאני זוכר הוא שהלכתי למגבר הגיטרה שלי כדי להוסיף תדרים גבוהים לצליל הבס שלי. לאחר מכן התעלפתי. דייויד (ביירון, הסולן) הבין מיד שהתחשמלתי ורץ אליי כדי למשוך ממני את הבס. בתחילה חשבתי שאני מת כי לא נשמתי. שכבתי שם מתוח לגמרי".

ההתחשמלות קטעה את סיבוב ההופעות שלושה תאריכים לפני סיומו המתוכנן. סולן הלהקה, דייויד ביירון, ניסה להסביר לתקשורת כי ת'יין סבל מצהבת במצב מתקדם ופשוט היה מותש. אבל גורמים מתוך הלהקה סיפרו סיפור אחר, קשה וכואב הרבה יותר. "גארי ת'יין פשוט התעלל בעצמו, באופן פיזי ומנטאלי", אמר אחד מהם. "הוא נראה כמו הגיהנום. רגליו נראו דקיקות ממש כמו זרועותיו. במהלך המופע בדאלאס הוא פשוט נסדק". הגיטריסט מיק בוקס הפנה אצבע מאשימה כלפי הנהלת הלהקה: "ההנהלה לא גילתה רצון לעזור לנו במצב הנורא הזה עם גארי. היא דחפה אותנו קדימה כדי להמשיך להופיע ולהכניס עוד דולרים לקופה שלה".

קן הנסלי, בראיון למגזין רולינג סטון, שפך אור על הלחץ הבלתי אפשרי שהופעל עליהם: "אנחנו נמצאים המון בדרכים, מאז התקליט הראשון שלנו, לפני ארבע שנים. התקשורת לא קיבלה אותנו מעולם בכבוד. אז הבנו שהדרך היחידה להגיע לקהל היא להופיע מולו כמה שיותר. אנחנו פשוט חמישה חבר'ה בריטים נחמדים שמופיעים 13 חודשים בשנה. ועכשיו תראו מה עוללנו. גארי נפל. פשוט נהדר".

הנסלי גם הודה בכאב על אזלת היד של חבריו: "לצערי, אלו היו ימים בהם הלהקה הייתה חייבת להתקדם בכל מחיר וכל אחד מאיתנו היה צריך להתמודד עם שדים משלו. לכן לא מצאתי את הזמן לעזור לגארי. לא פעם גררנו אותו מסטול לחלוטין לטיסה להופעה הבאה. הצלחנו לשכנע טייסים שהוא מסוגל לטוס איתנו, למרות שברור היה שהוא רחוק מזה".

ההתחשמלות בדאלאס הייתה הקש ששבר את גב הגמל. ת'יין, שברירי פיזית ונפשית, כבר לא היה מסוגל לעמוד בקצב הרצחני. הוא פוטר מהלהקה בתחילת 1975, והידרדרותו הואצה. כשלושה חודשים לאחר מכן, ב-8 בדצמבר 1975, מצאה אותו חברתו, יוקו סוגיריה, ללא רוח חיים באמבטיה בביתם שבדרום לונדון. סיבת המוות: מנת יתר של הרואין.

גארי ת'יין היה בן 27 בלבד במותו, ובכך הצטרף למועדון 27 הידוע לשמצה, לצד אמנים כמו ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין וג'ים מוריסון. סיפורו הוא תזכורת כואבת למחיר הכבד של התהילה, ולצד האפל של תעשיית הרוק, תעשייה שידעה לייצר כוכבים זוהרים, אך לעיתים קרובות גם ידעה לשרוף אותם עד אפר.

ב-15 בספטמבר בשנת 1975 יצא התקליט השני של דייויד קרוסבי וגרהאם נאש ושמו WIND ON THE WATER.

בראשית ובאמצע שנות ה-70, בתקופה שבין אלבום ההופעה הכפול של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג מ-1971, FOUR WAY STREET, ובין האלבום CSN שיצא ב-1977, היו אלבומים רבים שהחלו כפרויקטים של ההרכב המלא אך לא הבשילו. האלבום של סטילס ויאנג, LONG MAY YOU RUN, הוא דוגמה מובהקת לכך, וכמוהו גם אלבומם של דייוויד קרוסבי וגראהם נאש.

בהאזנה לאלבום קל לשמוע עד כמה השירים היו נשמעים אחרת לו הוקלטו עם סטילס ויאנג. בכוחות עצמם, קרוסבי ונאש (בסיוע חברים מוכרים) יצרו אלבום רוק קליפורני נינוח, בסגנון אמצע שנות ה-70. בעת יציאת האלבום, קרוסבי ונאש היו בשנות השלושים לחייהם ונראו כמי שמתקרבים לגיל העמידה. זאת, בניגוד לימינו, שבהם רוק נתפס פחות כעניין של גיל ויותר כעניין של גישה. על עטיפת התקליט השניים נראים מבוגרים מכפי גילם – אולי כתוצאה מהסמים, העייפות או הטלטלות שעברו (בת זוגו של נאש נרצחה זמן לא רב קודם לכן). מה שבטוח, הם אינם נראים אנרגטיים כפי שנראו בתחילת העשור.

במאי 1975 השתחררו קרוסבי ונאש מהחוזה שלהם עם חברת התקליטים ATLANTIC ומיהרו לחתום כצמד בחברת התקליטים ABC. הם אספו שירים ונכנסו לאולפן עם נגנים מיומנים וחברים קרובִים, ובהם ג'יימס טיילור וקרול קינג, שהחזירה להם טובה לאחר שתרמו קולות הרמוניה לאלבומה THOROUGHBRED. נאש סיפר: "הגענו לביתה של קרול וישבנו שלושתנו מול הפסנתר. היא ניגנה ושרה, ואנחנו שרנו לה קולות משני הצדדים. עטפנו אותה בהרמוניות שלנו, באופן הכי צמוד שיש".

קרוסבי: "זו הייתה תקופת שיא עבורנו, שרנו מעולה וכתבנו שירים נהדרים".

נאש: "כתבנו אז שירים אפלים מאוד, כי גם החיים שלנו היו אפלים. קרוסבי ספג ביקורות קשות, ואני כתבתי את שיר הנושא. לכאורה על לווייתן, אך למעשה התכוונתי לשקף את מצבו של חברי. העבודה על האלבום, לעומת זאת, הייתה תענוג מההתחלה ועד הסוף. זה היה אחד המאמצים המשותפים הטובים ביותר שלנו. דייוויד תיפקד היטב, וחברי להקת הליווי היו מקצוענים אמיתיים. כשעובדים עם מוזיקאים כאלה, השמיים הם הגבול. מדהים כמה הם יכולים לתרום לתהליך היצירה. כולנו הזנו זה את זה".

בהופעות שקידמו את האלבום, הקרינו השניים על מסך גדול סרטונים שהציגו ציד לווייתנים ברוטלי, ולצדם סרטונים אחרים שהראו את הלווייתנים כיצורים עדינים ומפוארים. באוקטובר 1975 נכתב בביקורת על אחת ההופעות בעיתון אמריקני: "לפנינו צמד מקצוענים ותיקים, שלראשונה בטוחים במעמדם. אם קרוסבי ונאש אכן התבגרו, כפי שהחומרים שלהם מרמזים, נראה שגילו מחדש את סוד הקסם שחיבר ביניהם מלכתחילה". קרול קינג התארחה לא פעם בהופעותיהם.

נאש אמר בעוקצנות: "אני באמת רוצה להתנתק קצת מסטיבן סטילס וניל יאנג. זה לא אומר שלא אהיה שם כשהם יצטרכו אותי, אבל הם גם יצטרכו להיות שם כשאזדקק להם". סטילס מיהר להגיב: "הוא פירש את זה כאילו אסור לי להיות שם בשבילו".

במגזין רולינג סטון נכתב בזמנו על התקליט: "אלבומם המשותף הראשון של השניים זה למעלה משלוש שנים מייצג את עבודת האולפן הטובה ביותר שלהם מאז DEJA VU. אלבומם הקודם סבל ממחסור בחומרים חזקים. אלבומי הסולו של קרוסבי ונאש הדגישו את חולשותיו של כל אחד מהם בנפרד: במקרה של קרוסבי, היה זה חוסר כיוון וחוסר השראה; אצל נאש, הפשטות גלשה לעיתים לפשטנות. אף שאיש מהם אינו נחשב לכותב שירים או לזמר דגול, יחד, באלבום הזה, נקודות החוזק שלהם מתעצמות. היפים ביותר הם הלחנים המשותפים: NAKED IN THE RAIN, שהוא קטע אווירה פילוסופי, ו-TO THE LAST WHALE, המורכב משני חלקים.

החלק הראשון, CRITICAL MASS, שכתב קרוסבי, מורכב משירה יפהפייה ללא מילים או כלי נגינה. החלק השני, WIND ON THE WATER של נאש, הוא ללא ספק אחד משלושת שיריו הטובים ביותר. אף שהתקליט מציג את הצמד בשיא כוחם המוזיקלי, הוא גם ספוג במלנכוליה ובכעס. בשירו CARRY ME, קרוסבי מתאר את אמו הגוססת; ב-BITTER SWEET הוא מעביר תחושה של קור, בלבול והתקרבות לגיל העמידה. שירו הסוריאליסטי של נאש, COWBOY OF DREAMS, מתמודד עם פחד המוות, ו-LOVE WORK OUT מבטא בתקיפות את הצורך במערכת יחסים יציבה. זהו אינו אלבום שנוצר על ידי ילדים או עבורם, אלא יצירתם של גברים בוגרים שחשים כי תרבות הצעירים פלטה אותם אל החוף, כמו לווייתנים, והם נחושים לשרוד. ברור שהם יצליחו".

כשקרנבל הרוק פגש את המציאות. ב-15 בספטמבר בשנת 1971 יצא תקליט חדש ללהקת THE BAND ושמו CAHOOTS.

התקליט הזה, שהגיע אחרי רצף של שלושה תקליטי מופת, סימן נקודת מפנה עבור הלהקה שרוב חבריה הגיעו מקנדה, אך הצליחה לזקק את נשמתה של אמריקה טוב יותר מכל הרכב אמריקאי אחר.

עד לאותו הרגע, THE BAND הייתה על גג העולם. עם צליל ייחודי ששילב פולק, קאנטרי, בלוז ורוק, הם יצרו שפה מוזיקלית חדשה, כזו שסיפרה סיפורים על דמויות שוליים, על ההיסטוריה האמריקאית ועל החיים עצמם. התקליטים MUSIC FROM BIG PINK, THE BAND ו-STAGE FRIGHT ביססו אותם כאחת הלהקות המשפיעות והמוערכות ביותר, חלוצים של מה שייקרא לימים "רוק שורשים". אך כשהחלו לעבוד על CAHOOTS, האווירה הייתה שונה. רוחות חדשות, ופחות אופטימיות, נשבו באוויר.

תרבות הנגד של שנות השישים החלה לאבד מגובהה, ובמקומה צפו ועלו מתחים פוליטיים וחברתיים. מלחמת וייטנאם הייתה בשיאה, מחאות שטפו את הרחובות, והמאבק לשוויון גזעי ולצדק סביבתי הפך לקול דומיננטי. החרדות והתחושות הקשות האלה חלחלו באופן טבעי אל תוך אולפן ההקלטות של הלהקה, שהוקם במרתף ביתם המשותף, BIG PINK, והשפיעו עמוקות על תהליך היצירה.

סביבת ההקלטות הביתית והמוכרת, שהיוותה בעבר כר פורה ליצירתיות משוחררת, החלה להרגיש הפעם קצת אחרת. תחושה של לחץ וחוסר ודאות אפפה את החברים. רובי רוברטסון, כותב השירים העיקרי של הלהקה, התמודד עם משקל הציפיות העצום שנוצר בעקבות ההצלחה הפנומנלית של התקליטים הקודמים. האחווה והחופש שאפיינו את שנותיהם הראשונות החלו להיסדק תחת לחצים חיצוניים, כולל סכסוכים עם חברת הניהול ומתחים פנימיים שהחלו לבעבע.

הלהקה הייתה נחושה לפרוץ גבולות מוזיקליים חדשים, ו-CAHOOTS אכן הציג חידושים, הבולט שבהם היה שילוב של כלי נשיפה בעיבודים, מה שהעניק לתקליט צבע נוסף. השיר הפותח, LIFE IS A CARNIVAL, עם עיבוד כלי נשיפה תוסס של המוזיקאי הנודע אלן טוסיינט, הוא דוגמה מצוינת לכך, והפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם התקליט.

עם זאת, רוברטסון הודה מאוחר יותר שתהליך הכתיבה לתקליט הזה הרגיש מקוטע ומאולץ יותר. השירים היו שאפתניים, אך חלקם, כך הרגישו המבקרים והקהל, חסרו את הלכידות והעומק הסיפורי שאפיינו את יצירות המופת הקודמות. תחושת אי הנוחות הזו, שנולדה מהלחצים והמתחים, זלגה אל התוצר הסופי. המבקרים ציינו שהתקליט אמנם הרפתקני ומרחיב את הפלטה המוזיקלית של הלהקה, אך אינו מגיע לפסגות הרגשיות והאמנותיות של קודמיו.

אחד מרגעי השיא בתקליט, שמדגים את הפוטנציאל הגלום בלהקה גם בתקופה המאתגרת הזו, הוא שיתוף הפעולה עם ואן מוריסון בשיר 4% PANTOMIME. החיבור הספונטני, שנולד מביקור של מוריסון באולפן, הוליד דואט מחוספס ושיכור למחצה בין מוריסון לריצ'רד מנואל, קלידן וזמר הלהקה. השיר לוכד רגע נדיר של חופש ושחרור בתוך תהליך הקלטות מתוח, ומציג שניים מהקולות הגדולים של התקופה במפגש חד פעמי. אך אפילו הופעת אורח מבריקה זו לא הספיקה כדי להפיג את התחושה הכללית שהקסם המיוחד של THE BAND מתחיל להתפוגג.

עבור חברי הלהקה, התקליט סימן את סופו של עידן. אחרי CAHOOTS, הם הניחו לעבודת האולפן בצד והתמקדו בסיבובי הופעות ארוכים, במהלכם הקליטו את אלבום ההופעה המצוין ROCK OF AGES. המתחים הפנימיים המשיכו לגדול, ובסופו של דבר הובילו להופעת הפרידה המפורסמת, THE LAST WALTZ, בשנת 1976.

ומה היום? במבט לאחור, CAHOOTS אולי אינו התקליט המהולל ביותר של THE BAND, אך הוא בהחלט נחשב לקלאסיקה. זהו מסמך מרתק המתעד להקה בשיא כוחה היצירתי, אך גם ברגע של משבר. הוא מביא את האווירה של תקופה סוערת, ומשקף את המעבר משנות השישים האופטימיות אל שנות השבעים המפוכחות יותר. אחרי הכל, זו עדיין THE BAND, וגם ברגעיה הפחות מלוטשים, המוזיקה שלהם נותרה על-זמנית, מלאת נשמה וסיפור. נו, ואיזו שנה זו הייתה, 1971.

כשהמאסטרו זעם: הסיפור המטורף מאחורי התקליט שפרנק זאפה תיעב. ב-15 בספטמבר בשנת 1978 יצא תקליט חדש תחת שמו של פרנק זאפה ושמו STUDIO TAN.

השם על העטיפה היה STUDIO TAN. על פניו, עוד יום חג למעריצים. בפועל, מאחורי הקלעים, זאפה רתח מזעם. הסיבה? התקליט הזה יצא לחלוטין ללא אישורו, והיה יריית הפתיחה באחת ממלחמות האגו והאמנות הגדולות ביותר בתולדות הרוק.

בואו נחזור לרגע לאמצע שנות השבעים. פרנק זאפה, המאסטרו עם השפם המפורסם, כבר היה שם דבר בעולם המוזיקה. גאון קומפוזיטורי, גיטריסט וירטואוז וסאטיריקן חסר רחמים שלא עשה חשבון לאף אחד. אבל בעוד שהיצירתיות שלו פרחה, מערכת היחסים שלו עם חברת התקליטים שלו, האחים וורנר, הלכה והתקררה עד כדי קיפאון. אחרי יציאת התקליט ZOOT ALLURES ב-1976, המתח הגיע לנקודת רתיחה.

זאפה, בשיא כוחו היצירתי, חלם בגדול. הוא הקליט חומרים שיספיקו לארבעה תקליטים שונים, וראה בעיני רוחו פרויקט קונספטואלי עצום ומגובש שיקרא LATHER. הוא תכנן לשחרר את כל החומר הזה כמארז מפואר של ארבעה תקליטים, יצירת מופת שתציג את כל קשת הגוונים המוזיקלית שלו באותה תקופה: מרוק מורכב ופרוע, דרך קטעי ג'אז-פיוז'ן ועד ליצירות תזמורתיות מורכבות שהיו גורמות למלחינים קלאסיים להחוויר. הוא ארז את סרטי המאסטר, הגיש אותם לאחים וורנר בביטחון, וחיכה לתשובה.

התשובה שקיבל הייתה סטירת לחי מצלצלת. מנהלי החברה, שכנראה הסתכלו על הררי המוזיקה המורכבת הזו וראו בעיקר כאב ראש שיווקי, פשוט אמרו "לא". הם סירבו לשחרר מארז כה גדול ויקר, ובצעד שהצית את זעמו של זאפה, החליטו על דעת עצמם לפרק את יצירת המופת שלו לארבעה תקליטים נפרדים, ולשחרר אותם טיפין טיפין, ללא כל מעורבות אמנותית מצדו.

וכך, STUDIO TAN היה הראשון בתור לצאת תחת הגיליוטינה התאגידית. התקליט עצמו היה, כמובן, מבריק. הוא הכיל ארבעה קטעים ארוכים בלבד, כל אחד מהם עולם ומלואו. היהלום שבכתר היה ללא ספק הסוויטה התזמורתית בת 20 הדקות, "הרפתקאותיו של גרגורי פקארי". יצירה סוריאליסטית ומשעשעת על חזיר בר אופנתי שממציא את לוח השנה. כן, קראתם נכון. רק בראש של זאפה יכול להיוולד סיפור כזה. למעריצים האדוקים, גם בצורתו המפורקת, התקליט הזה היה מתנה משמיים, הוכחה נוספת לגאונות הבלתי נגמרת של האיש.

אבל זאפה לא ראה את זה כך. הוא ראה את האמנות שלו מבותרת ונמכרת בחלקים. כדי להוסיף חטא על פשע, האחים וורנר גם בחרו את ציור העטיפה, עבודה של האמן גארי פנטר, מבלי להתייעץ איתו כלל. עבור אמן כמו זאפה, שהיה ידוע בשליטתו המוחלטת בכל פרט ופרט ביצירותיו, כולל העיצוב החזותי, זו הייתה בגידה של ממש.

התסכול הפך למלחמה גלויה. זאפה יצא למאבק משפטי ארוך ומתיש נגד האחים וורנר על הבעלות על המוזיקה שלו, ותוך כדי כך לא הפסיק ללכלך עליהם בכל ראיון ובכל הזדמנות. אבל אז הוא עשה מהלך גאוני ומורד, שהקדים את זמנו בעשורים. הוא הלך לתחנת הרדיו KROQ בפסדינה, שידר את הפרויקט LATHER במלואו, ועודד בשידור חי את המעריצים שלו להקליט את התוכנית על קלטות. "הנה", הוא אמר לעולם, "קחו את המוזיקה בחינם. העיקר שהחליפות במשרדים לא יראו מזה סנט".

בסופו של דבר, הקרב המשפטי הסתיים, וזאפה המשיך הלאה. הפרויקט השלם LATHER יצא לאור באופן רשמי רק בשנת 1996, שלוש שנים לאחר מותו של זאפה, על ידי משפחתו. התקליט STUDIO TAN, יחד עם אחיו המפורקים האחרים, נותר עד היום עדות לא רק ליצירתיות המתפרצת של זאפה, אלא גם לתקופה סוערת בקריירה שלו - מלחמה על הנכס היקר לו מכל: החופש האמנותי המוחלט.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.