רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-16 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-16 בספטמבר (16.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "חברות תקליטים מנוהלות על ידי אנשים שחושבים שהם מנהלים את אמריקה" (פרינס, בעיתון NME, בשנת 1995)

הנדריקס בצלילים אחרונים. ב-16 בספטמבר בשנת 1970 - ג'ימי הנדריקס מנגן בפעם האחרונה על במה.

את היום בילה ג'ימי הנדריקס עם חברתו, מוניקה דאנמן, כשבערב פנה לבלות במועדון SPEAKEASY בלונדון, בו היה פעמים רבות לפני כן. לאחר מכן הוא פנה אל מועדון הג'אז של רוני סקוט, כדי לג'מג'ם עם אריק ברדן ולהקת WAR. הוא הגיע לשם לבדו. "האם אני יכול לנגן אתכם?", הוא שאל. "אפילו הבאתי כבל גיטרה" - הוא הוסיף בחיוך. ההופעה הזו הייתה הפעם האחרונה שבה נראה הגיטריסט על במה מול קהל, לפני שעזב את עולמנו בגיל 27.

ברדן סיפר, מיד לאחר מותו של הנדריקס, לרולינג סטון, על ההופעה האחרונה הזו: "אני יודע שהוא היה במצב איום בשנה האחרונה. בתחילה הוא ניגן ממש רע בהופעה הזו שעשינו יחד. הוא נשמע כחובבן וניסה לחפות על כך בכל מיני טריקים בימתיים. בהפסקה בין שני הסטים הוא ישב איתי בחדר ההלבשה והיה במצב רוח רע. הוא לא רצה לעלות שוב ושכנעתי אותו שכדאי שיעלה. הוא עלה ולפתע פרץ בסולו גיטרה שהפך את הכל. השיר האחרון שניגן איתנו היה TOBACCO ROAD והוא עשה אותו מצוין".

העיתונאי, רוי קאר, מעיתון NME, היה שם וסיפר: "ג'ימי ניגן בעיקר צלילים קצביים ולא סולו. לאחר מכן הוא ירד לחדר ההלבשה הצפוף במרתף. אני לא יודע אם הוא היה עייף או במצב ההתמסטלות הרגיל שלו, אך הוא נראה עייף ועם זאת התבדח עם כולם. כשנשאל מה תוכניותיו לעתיד, הוא אמר: 'למצוא לי אי של קוקאין, במקום כלשהו באוקיינוס ופשוט לצוף לי משם'. כולם צחקו בהבנה גדולה".

דניאל סקונדה: "אכלתי ארוחת ערב עם ג'ימי, חברתו דבון וילסון, אלן דאגלס ואשתו סטלה במסעדה מרוקאית בפולהאם רוד. אלן גר בדירה שלי, והוא פעל במרץ כדי להשתלט על תפקיד המנהל של ג'ימי. בשלב זה, ג'ימי היה מודאג מאוד ממנהלו, מייק ג'פרי. ג'ימי והבנות היו כל כך מסטולים שהם בקושי אכלו משהו או אפילו אמרו מילה במהלך הארוחה. כשחזרנו למקום שלי, ג'ימי הלך למיטה עם סטלה ודבון. הוא אהב מנאז' א-טרואה. ידעתי שהוא היה לחוץ, אבל לא היה שום סימן לכך שהוא אובדני".

אלן דאגלס: "ביום רביעי בלילה, ג'ימי נשאר לישון אצל דני איתנו. פשוט דיברנו כל הלילה. והתוכנית הייתה שאני אעזוב בבוקר למחרת, אחזור ואגיד לכל קבוצת עורכי הדין ההיא, שהכול נגמר, שאנחנו מסיימים את ההתקשרות. התכוונתי לדבר אישית עם כל השותפים העסקיים ולספר להם מה אנחנו עומדים לעשות. במקום לצאת לסיבוב הופעות, נערוך שתי הופעות בשנה, נצלם את ההופעות האלה ונפיץ את עותקי הסרט בין כל בתי הקולנוע בארץ. ג'ימי אהב את הרעיון הזה, כל זה היה חלק מהתוכנית".

זהו? הביטלס לא עוד במקום הראשון? ב-16 בספטמבר בשנת 1970 קרה מהפך בקרב משאל הקוראים של עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי בנוגע ללהקה הטובה ביותר.

אחרי שמונה שנים רצופות בפסגה, אימפריית הביטלס ספגה מהלומה סמלית אך מהדהדת. קוראי שבועון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר קבעו: יש מלכים חדשים בשכונה, וקוראים להם לד זפלין.

שמונה שנים. במונחים של עולם הפופ, זהו נצח. מאז שפרצו לחיינו עם הגיטרות והתספורות המוקפדות, הביטלס לא היו רק להקה, הם היו תופעת טבע. הם שלטו במצעדים, הגדירו אופנות ושינו את פני המוזיקה לנצח. משאל הקוראים השנתי של המלודי מייקר, התנ"ך של חובבי המוזיקה בבריטניה, היה מדי שנה טקס הכתרה צפוי מראש. אך לא עוד. בסתיו של 1970, רוח חדשה, רועשת וכבדה הרבה יותר, החלה לנשב.

הידיעה הכתה גלים. באולפן טלוויזיה בריטי, השדרן המנוסה התקשה להסתיר את תדהמתו כשהכריז על תוצאות המשאל. "ובכן, זה היה חייב לקרות מתישהו, אך זו עדיין הפתעה גמורה", אמר למצלמה. "במשאל שנערך על ידי עיתון מוזיקה מוביל באנגליה, הביטלס הגיעו למקום השני. להקת הרוק הפופולרית ביותר בימים אלו נקראת לד זפלין". באולפן שררה דממה לרגע. קריין אחר, צעיר יותר, ניסה להסביר את התופעה במילים של התקופה: "זה גזעי, זה מדליק וזה מספר אחד – לד זפלין".

עמיתו המבוגר יותר הרים גבה. "הלד מה?". התשובה שקיבל סימלה את חילופי המשמרות באופן מושלם: "לד זפלין. חוששני שאתה וכמותך לא שמעתם עליהם, אבל הלהקה הבריטית הזו עשתה היסטוריה מוזיקלית היום. קוראי מלודי מייקר הצביעו עליה כלהקה המובילה בעולם. משתמע מכך שהביטלס, שהחזיקו בתואר זה במשך שמונה שנים, עכשיו בחוץ".

המהפך לא קרה בחלל ריק. הביטלס, למעשה, כבר לא היו קיימים כלהקה פעילה. באפריל של אותה שנה הודיע פול מקרטני על עזיבתו, והסדקים שהתגלו ביניהם הפכו לשבר גלוי. התקליט האחרון שלהם, LET IT BE, יצא במאי ושימש יותר כהספד מאשר כהצהרה מוזיקלית. החלום נגמר. אל הוואקום הזה נכנסה בכוח של הוריקן מפלצת רוק בת ארבעה ראשים: הזמר רוברט פלאנט, הגיטריסט ג'ימי פייג', הבסיסט ג'ון פול ג'ונס והמתופף ג'ון בונהאם.

כדי לנתח את רעידת האדמה, הוזעק לאולפן ריי קולמן, עיתונאי מוערך שסיקר את הביטלס מקרוב. "בשנה האחרונה התרחשה סוג של מהפכה במוזיקת הפופ ומה שאני מכנה 'מות פולחן האישיות'", הסביר קולמן. "אנשים מתעניינים כיום במוזיקאים צעירים ומה שהם מנגנים, יותר מאשר בלדעת מה אכל פול מקרטני לארוחת הבוקר. לד זפלין הם מוזיקאים אדירים, והקהל מצביע עבור המוזיקה, לא עבור התדמית שהתרגל אליה במשך שנים".

באורח סמלי, שניים מהמלכים החדשים, פלאנט ובונהאם, התארחו באותה תכנית. כשהמראיין שאל אותם בהומור אם גם הם יצליחו להחזיק מעמד בפסגה שמונה שנים, בונהאם חייך וענה בתשובה שסיכמה את כל הסיפור: "אני זוכר שהייתי צעיר יותר והלכתי לראות את הביטלס. האמת היא שהלכתי כדי לראות אותם, לאו דווקא כדי להקשיב למוזיקה שלהם. היום זה השתנה. זה לא מי אתה, אלא מה שאתה מנגן".

ואכן, לד זפלין היו התשובה המושלמת לשינוי הזה. בעוד שהביטלס הפסיקו להופיע כבר ב-1966 והפכו לישות אולפנית מבריקה, זפלין בנו את שמם דרך הופעות חיות מפרכות וחשמליות. הם לא הופיעו בטלוויזיה וכמעט לא שחררו סינגלים. הם התרכזו בתקליטים שלהם כיצירות שלמות ובהופעות ארוכות ומהפנטות, שנמשכו לעיתים שלוש וארבע שעות, ובהן הגישו לקהל רוק כבד, בלוז מחשמל, פולק מיסטי וסולואים אינסופיים שהפכו כל ערב לחוויה חד פעמית.

אך המהפך לא היה רק מוזיקלי, הוא היה גם עסקי. מאחורי הקלעים של לד זפלין עמד אדם בשם פיטר גראנט, מנהל קשוח וחסר פשרות שנלחם עבור הלהקה שלו כמו אריה. בעוד שהביטלס היו כבולים לחוזים מיושנים מהסיקסטיז, גראנט השיג עבור הבחורים שלו חוזה תקדימי מול חברת התקליטים ATLANTIC, שהבטיח להם אחוז תמלוגים גבוה משמעותית ושליטה אמנותית מוחלטת. הוא דרש וקיבל עבורם 90 אחוזים מהכנסות הכרטיסים בהופעות, נתון דמיוני באותה תקופה. התנאים שלד זפלין קיבלו היו כאלה שהביטלס, בשיא תהילתם, יכלו רק לחלום עליהם.

וכך, בשנת 1970, הכתר הועבר. זה היה יותר מחילופי להקות במקום הראשון של מצעד פופולריות. זה היה סימן לבואו של עשור חדש, עם סאונד חדש וגיבורים חדשים. עידן התמימות של הסיקסטיז פינה את מקומו לעידן הרוק הכבד והבומבסטי של הסבנטיז. יחי ארבעת המלכים החדשים, שהגיעו כדי לפזר 'המון אהבה', חשמל וזיעה על קהל שהיה צמא בדיוק לזה.

ראשים מדברים בפעם הראשונה. ב-16 בספטמבר בשנת 1977 יצא תקליט הבכורה של להקת TALKING HEADS.

במשך כשנתיים הופיעה הלהקה במועדון CBGB הדחוס וזכתה לתואר "אחת הלהקות הטובות בניו יורק". עם זאת, חבריה עבדו קשה כדי שלא תודבק להם תווית של מוזיקת פאנק, בידיעה שהם יוצרים משהו אחר לגמרי. הם גם הקפידו שלא להתלבש בהתאם לקוד הלבוש של הז'אנר.

הופעתם הראשונה במועדון הייתה למעשה הופעתם השנייה בסך הכול. קבלת הפנים מצד הקהל הייתה חמה מאוד, אך שאר הלהקות במקום לא אהבו זאת והביעו טינה כלפי ארבעת חברי הלהקה החדשים שחדרו לסצנה והטביעו בה את חותמם. הקהל של טוקינג הדס היה שונה מזה של הראמונס, שהופיעו שם גם כן בקביעות. כאשר הם ניגנו את TAKE ME TO THE RIVER של אל גרין, הקהל נסחף בהתלהבות לתוך אותו נהר מוזיקלי.

חברי הלהקה דאז היו הזמר והגיטריסט דייוויד ביירן, הבסיסטית טינה ויימאות', המתופף כריס פראנץ והקלידן ג'רי הריסון (יוצא להקת MODERN LOVERS), שהיה האחרון להצטרף להרכב.

טוקינג הדס הייתה גלגולה השני של להקה שנקראה קודם לכן THE ARTISTICS. היא הוקמה על ידי ביירן ופראנץ "כדי להפיג את השעמום", כלשונם, בעת שלמדו יחד בבית ספר לעיצוב ברוד איילנד. במסיבות הקולג' הם ניגנו חומר מקורי לצד גרסאות כיסוי לשירי נשמה. כשעברו יחד לניו יורק, הם החליטו לנקוט גישה רצינית יותר. ויימאות', שהעריצה את הלהקה, החליטה לעבור איתם, ושלושתם שכרו דירה. הם חיפשו בסיסט אך לא מצאו מועמד מתאים. בתחילה, ביירן לא השתכנע שטינה מתאימה לתפקיד, כיוון שניגנה בס בסך הכול כמה חודשים, וגם זאת בלימוד עצמי תוך האזנה לתקליטי נשמה. לבסוף, משלא נמצא מועמד אחר ולאחר ניסיונות שכנוע מצידה, הוא נכנע. לימים היא תהפוך לאחת הבסיסטיות המוערכות בסצנה.

השלושה קיימו חזרות במשך שלושה חודשים לפני הופעתם הראשונה כשלישייה. כעבור זמן מה, ביירן הבין שפורמט הטריו מגביל אותו והחל בתהליך של אודישנים. למרבה המזל, פראנץ שמע מחברים על בחור פנוי בשם ג'רי הריסון. הוא הוזמן לג'אם סשן במועדון OCEAN CLUB והתאים להרכב ככפפה ליד; צליל הקלידים שלו היה בדיוק מה שהיה חסר להם.

על התקליטון הראשון של הלהקה, עם השירים LOVE GOES TO BUILDING ON FIRE ו-NEW FEELING, אמר ביירן: "הצד הראשי היה ניסוי. הבאנו מעבד כדי ליצור משהו בסגנון של תקליטון פופ, רק כדי לראות מה תהיה התוצאה, והיא נשמעה נורמלית מדי".

על הקלטת אלבום הבכורה, סיפר ביירן כשהיו במחצית הדרך: "האלבום לא יישמע כמו הסינגל. לא יהיו בו כלי נשיפה, אבל אנחנו רוצים ליצור דינמיקה ואווירה. הקלטנו את הסינגל כבדרך אגב, אבל כעת אנחנו פועלים באופן ממוקד יותר".

הם אכן הצליחו במשימתם. בביקורת שפורסמה אז בעיתון מלודי מייקר נכתב: "הנגינה לאורך האלבום מעוררת השראה, במיוחד זו של טינה ויימאות' ודייוויד ביירן. הם מסרבים לבחור בדרך הקלה והצפויה. השירים ראויים לשבח". עם זאת, ניק קנט מה-NME כתב: "הגרסאות המוקלטות של קלאסיקות פוטנציאליות כמו NO COMPASSION ו-PSYCHO KILLER לא מצליחות להעביר את האווירה של ההופעות החיות".

בביקורת במגזין הרולינג סטון נכתב: "הם האחרונים מארבע הגדולות המקוריות של CBGB שהקליטו (אחרי פטי סמית', הראמונס וטלויז'ן), ואלבום הבכורה שלהם הוא ניצחון מוחלט. טוקינג הדס כלל אינם פאנקיסטים; הם התקווה הגדולה של מוזיקת הפופ. אינני זוכר מתי שמעתי לאחרונה אלבום כה חיוני ומלא דמיון. המוזיקה של דייוויד ביירן מרעננת, מגוונת ומהנה להאזנה. הוא לוקח את פורמט הסינגל התמציתי בסגנון הביטלס של שנות השישים (קצב מהיר, צלילים נהדרים, נגינה חדה, הפקה ברורה) וסוטה ממנו באימפולסיביות למקומות בלתי צפויים, המאתגרים את המאזין מבלי להיות בלתי נגישים.

זו הלהקה שמבקריה הראשונים דיברו על מינימליזם. אך דפוסי הגיטרה המינימליסטיים של ביירן, הקלידים הצנועים של ג'רי הריסון, הבס המאופק של טינה ויימאות' והתיפוף היעיל של כריס פראנץ מעבירים רצינות מתוחה שפורצת באנרגיה. עבורי, טוקינג הדס ישירים, חדים וצנועים, וההגשה המופשטת, המשוחררת והסוחפת שלהם מעמידה אותם בשורה אחת עם הביטלס והרולינג סטונס של שנות השבעים. זהו לא רק אלבום נהדר, אלא אחד התקליטים המכוננים של העשור".

אף על פי כן, האלבום לא זכה להצלחה גדולה במצעדים. בארצות הברית הוא כלל לא נכנס למצעד, ובאנגליה הגיע למקום ה-60 בלבד. הצלחה מסוימת נרשמה מכיוון הסינגל PSYCHO KILLER, שהגיע למקום ה-92 במצעד הבילבורד. גם אם לא היה זה להיט גדול, הוא סייע ללהקה לחדור לתודעה הציבורית, ומרגע שזה קרה, טוקינג הדס היו בדרכם להצלחה.

מותו של גיבור גלאם-רוק אמיתי. ב-16 בספטמבר בשנת 1977 מת מארק בולאן, מנהיג להקת טי רקס.

השנים 1971–1972 היו שנות השיא של הזמר והגיטריסט מארק בולאן, ובמהלכן נטבע באנגליה המונח TREXTASY, שנועד לתאר את ההערצה ההיסטרית כלפיו. אולם בולאן לא הצליח לשחזר את ההצלחה הזו בארצות הברית, שם התקבל באדישות יחסית. היה לו קשה לראות כיצד חברו-יריבו, דייוויד בואי, מצליח להמציא את עצמו מחדש בכל פעם ולזכות להצלחה במקומות שבהם הוא נכשל. במשך כמה שנים הוא נחשב לכוכב עבר, עד שקיבל הזדמנות להנחות תוכנית אירוח מוזיקלית טלוויזיונית על שמו באנגליה. בתוכנית התארחו אמנים רבים, ובהם גם דייוויד בואי. למרבה האירוניה, הפרק עם בואי שודר זמן קצר לאחר מותו של בולאן, ב-28 בספטמבר, והדבר קיבע עובדה אחת ברורה מאוד: מארק בולאן מת, ודייוויד בואי חי.

כיום, ישנם ודאי אוהבי מוזיקה רבים שישאלו: "מארק מי?".

בולאן (ששמו האמיתי היה מארק פלד, ואת שם הבמה שלו אימץ מקיצור השם בוב דילן) החל את הקריירה שלו בשנת 1966 כחבר בלהקה בשם JOHN'S CHILDREN. שנתיים לאחר מכן הקים את הצמד טירנוזאורוס רקס יחד עם נגן כלי ההקשה סטיב טוק, שהוחלף ב-1970 על ידי מיקי פין. אז החליט בולאן לקצר את שם הלהקה ל-טי רקס ולעבור לצליל רוקיסטי יותר. בהמשך אותה שנה יצא התקליטון עם השיר RIDE A WHITE SWAN, שזכה להצלחה וסימן דרך חדשה. לאחר כמה שנים של הצלחה אדירה, עם להיטים כמו GET IT ON, METAL GURU ו-HOT LOVE, חש בולאן במחצית השנייה של שנות השבעים כי כוכבו דועך. דווקא לפני מותו, עם הצלחת תוכנית הטלוויזיה שלו, הוא התמלא שוב בתקווה כי יש בכוחו לשוב ולהצליח.

בשעותיו האחרונות בילה בולאן עם מנהלו, עם חברתו, הזמרת גלוריה ג'ונס, ועם אחיה, המפיק ריצ'רד ג'ונס, במסעדת MORTON'S שבכיכר ברקלי. לפנות בוקר יצאה החבורה מהמקום, ובולאן (שמעולם לא למד לנהוג) התיישב במושב הקדמי של מכונית המיני הסגולה, לצד ג'ונס שנהגה ברכב בדרכם הביתה. במהלך הנסיעה נתקלה המכונית בחפץ על הכביש, ג'ונס איבדה שליטה, התנגשה בעוצמה בגדר ולאחר מכן בעץ. ריצ'רד ג'ונס, שנסע אחריהם, מיהר לעזור לאחותו מחוסרת ההכרה ולהזעיק עזרה. מארק בולאן בן ה-29, שישב בצד הרכב שספג את הפגיעה הקשה מהעץ, נהרג במקום.

במושב האחורי של המכונית נמצא גם גיליון של מגזין המוזיקה NME, ובו כתבה על הקאמבק הצפוי של בולאן עם אלבומו החדש, DANDY IN THE UNDERWORLD, שיצא כחצי שנה קודם לכן. בדיקה של המכונית המרוסקת העלתה כי מצב התחזוקה שלה היה רעוע, ולחץ האוויר בצמיגים היה נמוך מהרצוי.

להלווייתו, שנערכה ארבעה ימים לאחר מותו, הגיעו אמנים כמו רוד סטיוארט, סטיב הארלי, אריק קלפטון ודייוויד בואי, שאמר: "אני שבור. הוא היה חבר קרוב שלי. המחווה היחידה שאני יכול להעניק לו היא להצהיר בפני העולם שהוא היה 'הענק הקטן' הטוב ביותר בעולם". גלוריה ג'ונס עדיין הייתה מאושפזת ולא ידעה שבן זוגה נהרג. אשתו לשעבר, ג'ון, לא הגיעה לטקס אך הצליחה להגיע לבית החולים בליל מותו כדי להיפרד ממנו בנשיקה. "מלבד פצע על מצחו, שום דבר לא הסגיר את העובדה שהיה מעורב בתאונה. הוא היה יפהפה", סיפרה.

הנוכחים בטקס ראו את ארונו מעוטר בפרחים לבנים שסודרו בצורת ברבור (בהשראת להיטו RIDE A WHITE SWAN). כשהארון הוסע במסוע לעבר להבות המשרפה, אמו של בולאן צרחה: "הילד שלי!", ורבים מהנוכחים נשברו. בנם המשותף של בולאן וג'ונס, רולאן, שהיה אז בן שנה ושמונה חודשים, עבר להשגחת הוריו של מארק. תריסר ימים לאחר מותו שודר בטלוויזיה הפרק שצילם עם דייוויד בואי.

אומרים שהמוות עוזר למכירות, אך במקרה של בולאן לא כך היה, ותקליטיו לא שבו לככב במצעדי המכירות.

כלבי הצייד של קייט בוש שוחררו! ב-16 בספטמבר בשנת 1985 יצא התקליט HOUNDS OF LOVE של קייט בוש. זה הוא תקליטה החמישי.

באותה תקופה, שתיקה של שלוש שנים מאמן בסדר גודל כזה הייתה כמעט נצח. התקליט הקודם שלה, THE DREAMING, היה יצירה ניסיונית וקשה לעיכול שהותירה רבים מהמבקרים והקהל מבולבלים. חודש לפני צאת התקליט החדש, מגזין המוזיקה הבריטי NME אף הרחיק לכת ופרסם כתבה שכותרתה שאלה את מה שכולם תהו: "איפה היא עכשיו?". התשובה הגיעה יומיים לאחר מכן, רועמת וצלולה, כשעל מסכי הטלוויזיה שודר לראשונה הקליפ המהפנט של RUNNING UP THAT HILL. תוך דקות ספורות, כולם ידעו בדיוק היכן היא נמצאת. מטפסת למעלה.

כדי להבין את HOUNDS OF LOVE, צריך להבין את התהליך שהוביל אליו. בוש, שהתעייפה מהלחצים ומהמגבלות של אולפנים מסחריים, החליטה לקחת את השליטה המלאה לידיה. היא בנתה אולפן הקלטות פרטי ומתקדם, עם 24 ערוצים, לא פחות ולא יותר מאשר באסם ישן בחצר האחורית של בית משפחתה. המבצר היצירתי הזה איפשר לה לעבוד בקצב שלה, להתנסות ללא גבולות, וללטש כל צליל וכל הברה עד לשלמות. התוצאה הייתה התקליט המצליח ביותר שלה מסחרית, יצירה שהציגה את צמיחתה האדירה לא רק כאמנית מבצעת וכותבת, אלא גם כמפיקה מוזיקלית בעלת חזון ייחודי.

התקליט עצמו הוא יצירה בעלת שני צדדים מנוגדים בתכלית, שניצלה באופן גאוני את פורמט הוויניל. צד א', שקיבל את כותרת המשנה כשם התקליט, הוא החלק הנגיש יותר. הוא מורכב מחמישה שירי פופ-ארט מופתיים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו. ביניהם נמצאים כמובן RUNNING UP THAT HILL, שהפך לאחד הלהיטים הגדולים ביותר שלה בבריטניה והציג אותה מחדש לקהל האמריקאי, שיר הנושא העוצמתי HOUNDS OF LOVE, והקלילות המדבקת של THE BIG SKY. הצליל כולו מסונתז בכבדות, באמצעות סינטיסייזר ה-FAIRLIGHT CMI שהפך לסימן ההיכר שלה, אבל מתחת למעטפת האייטיזית פועם לב חם, אנושי ומלא רגש.

אבל אז, הופכים את התקליט, ומגיעים לצד ב'. כאן, כללי המשחק משתנים. "הגל התשיעי", כך הוא נקרא, הוא לא אוסף שירים, אלא יצירה מוזיקלית אחת רציפה, סוויטה קונספטואלית של שבעה קטעים המתארים מסע מסחרר אל תוך התודעה. את ההשראה לשם שאבה בוש מיצירתו של המשורר טניסון, "אידיליות המלך", המתארת את שלטונו של המלך ארתור. הסיפור המסופר בצד זה הוא על אישה שנסחפת לבדה בים בלילה, ונעה בין חלומות בהקיץ, סיוטים, וזיכרונות מהעבר, עד להתעוררות המבורכת עם עלות השחר. זהו מסע מוזיקלי תיאטרלי, קולנועי וכמעט אופראי.

בזמן אמת, המבקרים התקשו לעכל את המהלך. במגזין מלודי מייקר נכתב אז, בנימה של תמיהה והערכה: "איך מישהי כל כך מקסימה ומצחקקת יכולה להפיק שירים מורכבים ומיסטיים כל כך? האם היא עשר שנים לפני זמנה, או עשר שנים מאחוריו? מה שבטוח, היא לא מסונכרנת עם שום דבר אחר שקורה כרגע וזה כנראה דבר טוב". אותו מבקר הודה שהוא מתקשה להתחבר לקונספט של "הגל התשיעי", וטען שהנושא מבולבל מדי והתוצאה מעט יומרנית. עם זאת, הוא לא יכול היה להתעלם מקטעים מבריקים בתוכו, כמו JIG OF LIFE, שבו בוש נותנת דרור לשורשיה האיריים ולחיבתה לנושאים מסורתיים.

אותה ביקורת הצביעה על נקודות החוזק הברורות של התקליט כולו. השורה "עסקה עם אלוהים", מתוך RUNNING UP THAT HILL, תוארה כ"שורה המספרת ביותר בתקליט; כי הרי כולנו עשינו עסקה עם אלוהים מתישהו". שיר הנושא, HOUNDS OF LOVE, הוכתר כרצועה הטובה ביותר, "עשירה וצבעונית" שסוחפת את בוש לביצוע ווקאלי מדהים. ואכן, הפלוס הגדול ביותר בתקליט, כפי שצוין, הוא קולה של בוש. אחרי שבשנים קודמות היא "ציפצפה וצרחה את דרכה", כאן היא הפגינה שליטה קולית מוחלטת, מבלי לאבד גרם אחד של תשוקה.

שנים רבות חלפו, ו-HOUNDS OF LOVE לא רק שאינו נשמע מיושן, אלא רלוונטי מתמיד. הוא ממשיך להשפיע על דורות של אמנים, והצלחתו חוצה זמן וגילאים. זה להיט פופ ענק וגם יצירת אמנות מורכבת ועל-זמנית.

המקום בו מלוא הירח נגע בים. ב-16 בספטמבר בשנת 1985 יצא התקליט THIS IS THE SEA, של להקת הווטרבויז (WATERBOYS) הבריטית.

הימים היו ימי אמצע שנות השמונים. סינטיסייזרים מבריקים, תסרוקות נפוחות וצלילים מהונדסים שלטו במצעדי הפזמונים. ובדיוק אז, ב-16 בספטמבר 1985, נחת בעולם תקליט שנשמע כמו משהו אחר לגמרי. הוא היה רחב, סוחף, רוחני ובעיקר, ענק. היה זה THIS IS THE SEA, תקליטם השלישי של להקת הווטרבויז, והוא היה הגל שעמד להפוך לצונאמי מוזיקלי.

בראש הלהקה עמד בחור סקוטי צעיר ונלהב בשם מייק סקוט, משורר עם גיטרה ואיש חזון עם רעב בלתי נדלה. עבורו, התקליט הזה לא היה עוד אוסף שירים. "זה התקליט שבו השגתי את כל שאיפותיי המוזיקליות מימי הנעורים", הוא העיד על היצירה, ואכן, האנרגיה המתפרצת והשאפתנות הגדולה נשמעות בכל צליל וצליל. התקליט הזה היה המקום בו סקוט טבע את המונח שיתאר את סגנון הלהקה באותה תקופה: THE BIG MUSIC, המוזיקה הגדולה. וגדולה היא הייתה.

אך גדולה ככל שהייתה, היא הכילה גם מתחים פנימיים. לצדו של סקוט פעל קארל וילינגר, מוזיקאי מוכשר ואיש מפתח בצליל של הלהקה. המתח היצירתי בין השניים הגיע לשיאו בתקליט הזה, שהיה גם שירת הברבור של וילינגר בלהקה. זמן קצר לאחר יציאתו, הוא פרש כנפיים והקים הרכב משלו, WORLD PARTY, שהמשיך לפסוע בנתיבים מוזיקליים מבריקים. הפרידה הזו סימנה את סופה של תקופה אחת ותחילתה של אחרת עבור הווטרבויז.

מבקרי המוזיקה לא נותרו אדישים. במגזין רולינג סטון נכתב אז ניתוח מדויק של רוח התקליט: "מייק סקוט הוא יותר משורר מאשר כותב שירים, ונראה שוואן מוריסון וסימפל מיינדס קרובים אליו מאוד. אך בניגוד להם, כשהוא שר, אפשר לחוש שסקוט ממש מרחף מהאדמה". המבקר ציין במיוחד את השירים THE WHOLE OF THE MOON ו-MEDICINE BOW, בהם קולו של סקוט מתרומם לגבהים מרשימים והופך את החזרתיות המאפיינת את שיריו ליתרון סוחף.

הביקורת תיארה את המאבק בין הארצי לשמימי כמהות של התקליט. שירים כמו OLD ENGLAND ו-THE PAN WITHIN תוארו ככאלה שמחוברים יותר לאדמה, בעוד אחרים ממריאים אל על. המאבק הזה, בין "אדם ורוח", מסוכם באופן מופתי בשיר SPIRIT: "אדם זוחל / רוח עפה / רוח חיה כשאדם מת". התקליט כולו הוא מסע רוחני כמעט, שמגיע לסיומו המפואר בשיר הנושא, THIS IS THE SEA. "זו מוזיקה גדולה, רחבה וחסרת קרקעית ממש כמו האוקיינוס", כתב המבקר, "עם המון גיטרות והבטחה של גאולה, המבטיחה מים שקטים יותר בים הסוער הזה". באופן משעשע, סקוט עצמו, במבט לאחור, היה ביקורתי יותר כלפי השיר. בשנת 2017 הוא אמר: "מבחינה מלודית, אני חושב שזה שיר מאד מגביל. היכולות שלי עם הלחנת מנגינות השתפרו מאוד מאז".

גולת הכותרת הבלתי מעורערת של התקליט היא כמובן השיר THE WHOLE OF THE MOON. שיר שהפך להמנון על-זמני, כזה שמזוהה עם הלהקה יותר מכל שיר אחר. במשך שנים, רבים ניסו לנחש על מי נכתב השיר, אך סקוט הבהיר את כוונותיו. "כתבתי אותו בגיל 26, כשגיליתי שיש כל כך הרבה יותר ממה שידעתי אי פעם", סיפר. "הבנתי שיש אנשים שיש להם הרבה יותר מידע בדמיונם ובחוויותיהם ממה שהיה לי. זה מה שנתן השראה לשיר".

הוא הסביר שלא מדובר באדם ספציפי, אלא באב-טיפוס, ישות חכמה יותר שמולה הוא מציב את עצמו כצופה מהצד. "ראיתי את הסהר, ואתה ראית את הירח המלא", הוא שר, ומתאר את הפער בין תפיסת המציאות המצומצמת שלו לבין הראייה הרחבה של אותו אדם או ישות. הוא קישר את הרעיון לגאונים שנשרפו מהר מדי, כמו סיד בארט או ג'ימי הנדריקס, שהגיעו עם ידע עצום ועזבו את העולם בטרם עת. ומי חשב שזה על פרינס? ובכן, סקוט שלל זאת, וגם את הסברה שמדובר בחברתו ניקי סאדן.

הקסם של השיר טמון גם בפרטים הקטנים. את קולות הרקע שרה מקס אידי, וסקוט הנחה אותה לשיר כאילו היא "ילדה חסרת דאגות בת שמונה", מה שהעניק לשירתה איכות תמימה ומרחפת. את סולו החצוצרה הבלתי נשכח ניגן רודי לורימר, וסקוט תיאר את הצליל שלו כאפקט של "אור שמש שפורץ מבעד לעננים", בהשראת כלי הנשיפה שבאמצע השיר PENNY LANE של הביטלס.

באופן אירוני, למרות הצליל האורגני והרוקי שלהם, הווטרבויז לא הצליחו לברוח מהצליל של התקופה. חברי הלהקה לא היו חסידים גדולים של הסינטיסייזרים ששלטו באייטיז, אך אז מייק סקוט שמע את התקליט PURPLE RAIN של פרינס. הוא הבין שאם עושים זאת נכון, הצליל האלקטרוני יכול להשתלב בצורה מושלמת. התוצאה היא ש-THIS IS THE SEA משופע בצלילי סינטיסייזר, שניגן קארל וילינגר.

כחצי שנה אחרי שהעולם קיבל את יצירת המופת הזו, באפריל 1986, הגיעו הווטרבויז לישראל הקטנה. הם הביאו את "המוזיקה הגדולה" שלהם לשתי הופעות במועדון ליקוויד בתל אביב והותירו חותם על קהל המעריצים המקומי שהרגיש לרגע אחד קרוב מאוד לים הגדול והסוער של מייק סקוט.

גם זה קרה ב-16 בספטמבר. ההיסטוריה, כידוע, לא נכתבת רק בשדות קרב או במסדרונות השלטון. לפעמים, הרגעים המשמעותיים באמת, אלה שמעצבים תרבות ונוגעים בנשמה, מתרחשים באולפן אפוף עשן, על במה רעועה במועדון לונדוני, או אפילו בתא כלא צפוף. בואו נצלול אל כמה רגעים כאלה.

הלילה ששינה הכל עבור להקת יס

לונדון, 1968 והסאונד של הרוק המתקדם מתחיל לבצבץ. במועדון "בלייזס" האופנתי, הקהל מחכה בקוצר רוח לעלייתה של SLY AND THE FAMILY STONE, אך הלהקה, כדרכה, מבריזה ברגע האחרון. השעה כבר 01:00 לפנות בוקר והבעלים, רוי פלין, מורט את שערותיו. ואז, מישהו זורק רעיון: יש חבורת צעירים שגרים ממש מעבר לפינה, יש להם ציוד והם מנגנים משהו... אחר. הבסיסט, כריס סקווייר, נזכר שנים אחר כך: "הייתי כבר במיטה! פשוטו כמשמעו. אבל קיבלנו את הקריאה, התארגנו במהירות הבזק ויצאנו לנגן".

על הבמה עלתה להקה כמעט אלמונית בשם יס. בקהל המופתע ישבו דמויות כמו אריק קלפטון, פיט טאונסנד וג'ימי הנדריקס, שפיהם נפער בתדהמה מול הווירטואוזיות והמורכבות המוזיקלית. בסוף הלילה, רוי פלין, שרק רצה להציל את הערב, הבין שנפל לידיו אוצר. הוא הפך למנהלם הראשון, השיג להם הופעות והחתים אותם על חוזה עם חברת התקליטים היוקרתית ATLANTIC. אמנם אחוזי התמלוגים היו נמוכים עד גיחוך, אך באותם ימים לא הייתה להם ברירה אחרת. האירוניה מתוקה במיוחד בהתחשב בכך שזמן קצר קודם לכן, הלהקה עברה אודישן משפיל בחברת APPLE של הביטלס. הסולן ג'ון אנדרסון חלם שפול מקרטני יפיק את התקליט שלהם, אך במקום זאת הם ניגנו מול פיטר אשר, שלא טרח להרים את עיניו מהעיתון שקרא. חברי הלהקה, שנעלבו עד עמקי נשמתם, לא חסכו ממנו כינויי גנאי בצאתם. לפעמים, דלת שנטרקת בפנים היא כל מה שצריך כדי למצוא את הדלת הנכונה.

אהבה, גיטרה וחשפנות בהמבורג

בזמן שחברי להקת יס התחילו את דרכם, גיטריסט צעיר ומוכשר בשם ריצ'י בלאקמור כבר היה שועל קרבות ותיק. בשנת 1969, כשהוא כבר הגיטריסט המחשמל של להקת המחתרת דיפ פרפל, הוא התחתן בפעם השנייה. הכלה המאושרת? חשפנית בשם בארבל הארדי. בלאקמור פגש את בארבל, או "באבס" כפי שכולם קראו לה, עוד לפני ימי הסגול הכהה, כשניגן בלהקת THE CRUSADERS בהמבורג. הפגישות נערכו במועדון החביב עליו, 'בלוקהוט', שם באבס הייתה אחת הכוכבות הגדולות. מהר מאוד, בלאקמור עבר לגור בדירתה. היא דאגה לפרנסה מהופעותיה הנועזות, והוא התרכז במה שחשוב באמת: להתאמן בנגינה על הגיטרה ללא הפסקה. בשעות הבוקר המוקדמות, היה נוהג לנדוד למועדון STAR CLUB עם גיטרת הגיבסון שלו, ואם אהב את הלהקה שניגנה, היה עולה לג'מג'ם איתה. הזוגיות הזו החזיקה מעמד עד 1974, אז במהלך העבודה על התקליט STORMBRINGER, הנישואים עלו על שרטון והשניים נכנסו להליך גירושין מכוער ומסובך. "לא היה לי הרבה זמן לנגן בגיטרה," סיפר אז, "עברתי בעיות אישיות מורכבות". באבס, כמובן, לא הייתה אשתו האחרונה של בלאקמור.

ממטעי הכותנה לפסגת הבלוז

בשנת 1925 נולד ריילי בי קינג, שלימים העולם יכיר בתור בי.בי. קינג, מלך הבלוז. הנה כמה עובדות מרתקות על האיש והגיטרה: הוא היה טייס מורשה והתעופה הייתה אהבתו הגדולה, אם כי חברת הביטוח שלו התעקשה שלעולם לא יטוס לבדו. הוא היה מכור למוזיקה וסחב לכל מקום טייפ נייד וערימות של קסטות. טעמו היה אקלקטי להפליא ונע מפרנק סינטרה ועד רוק כבד, והוא עקב באדיקות אחרי הביטלס. ספריית התקליטים שלו בחווה בממפיס הייתה עצומה, ובשנת 1970 הוא העריך שהיא מכילה כ-35,000 תקליטים. בראיון למגזין רולינג סטון אמר פעם: "אם ארוויח מספיק כסף כדי להפוך למיליונר, לעולם לא אשכח את הימים שבהם קטפתי כותנה תמורת פרוטות. אני מקווה שהממשל האמריקני יאפשר לאנשים שהיו במצבי לצאת משם ולחיות חיים הגונים. עד שזה יקרה, אהיה שקוע עמוק בבלוז. אני רוצה שהעולם שלנו יחיה בשלום וללא הפרדה. לו יכולתי, הייתי מוחק מהלקסיקון את המילה שנאה". בי.בי. קינג מת בגיל 89, ולוסיל, הגיטרה האהובה שלו, בוודאי מתגעגעת. אותה גיטרה נגנבה ממנו בשנת 2009, אך למרבה השמחה והמזל, הוחזרה לידיו עוד באותה שנה.

צלילים וצללים נוספים בהיסטוריה

ההיסטוריה המוזיקלית רצופה גם ברגעים קטנים וגדולים אחרים: בשנת 1988, מתופף להקת THE CLASH לשעבר, טופר הידון, שוחרר מבית הכלא לאחר שריצה עשרה חודשים מתוך חמישה עשר שנגזרו עליו בעוון עבירות סמים. ויום הולדתו של המתופף הבריטי קני ג'ונס, שזכה להיות חברת בלהקות SMALL FACES ו-THE FACES ולמלא את הנעליים העצומות של קית' מון בלהקת המי, נרשמה בשנת 1948.

בשנת 1964, הביטלס הגיעו לניו אורלינס במהלך סיבוב הופעות מפרך בצפון אמריקה. נקודת השיא של הביקור הייתה פגישה מאחורי הקלעים עם אחד מגיבורי הילדות שלהם, פאטס דומינו. הביטלס, שביצעו רבות מלהיטיו במועדונים בהמבורג, ביקשו לפגוש אותו. הוא אותר בזמן שעשה קניות במכולת והובא לקרוואן ששימש כחדר ההלבשה שלהם. הוא בילה איתם כשעה (שעון היד שלו בצורת כוכב הרשים במיוחד את פול), אך כפי שאמר זאת בעצמו מאוחר יותר בחוכמה: הוא לא זכה לפגוש את הביטלס, הם זכו לפגוש אותו.

ובצד השני של הספקטרום, יש גם רגעים של ביקורת נוקבת. בשנת 1975, הופיע טום וייטס בניו יורק, וכתב הרולינג סטון דייב מארש לא התרשם. "כאמן," כתב מארש, "כאמן, נדמה שטום וייטס קרוב יותר לפטי סמית' וברוס ספרינגסטין מאשר לכל אחד אחר שפועל כיום ברוק. אולם, בשונה מהם, וייטס אינו נשען כל כך על אזכורים של רוק כדי להשיג את האפקט שלו, אלא על קול ג'אז ועל האידיום הביטניקי של שנות החמישים. אם סמית' וספרינגסטין מוקסמים מהמתבגרים של החוף המזרחי שאיתם גדלו, וייטס מהופנט באותה מידה מסצנות תחנות האוטובוס המזוהמות של דור אחר. בעוד ששיריו הטובים ביותר — במיוחד “Ol’ 55”, שהוא קלאסיקה לכל הדעות — נשענים על השפה הרוקית העממית, הופעותיו האחרונות מציגות סוג של מספר סיפורים שאינו נראה ספונטני או מגוון כמו מתחריו הסגנוניים. בעודו עובד עם להקה של שלושה נגנים, כולל סקסופוניסט הטנור אל קון, יוצא להקתו של וודי הרמן, ומלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית ובפסנתר, הפגין וייטס עניין מינימלי בלבד במוזיקה, וקל וחומר בכתיבת שירים, בערב הפתיחה שלו בבית הקפה הקטן שבגריניץ' וילג'. בשונה מסמית' וספרינגסטין - וייטס מופיע במצב רוח אחד בלבד, במקום שבו השעה היא תמיד חמש לפנות בוקר. אפילו נהגי משאיות יגלו מיד שמדובר פה באמן שהוא זיוף".

מהבית הלבן לפארק באטרסי

הניגודים בעולם המוזיקה הם חלק מהקסם. בשנת 1998, לו ריד, משורר המדרכות האפל של ניו יורק, ניגן בקבלת פנים בבית הלבן לכבוד נשיא צ'כיה ואצלב האוול, שהיה מחזאי ומהפכן בעצמו. עשרים שנה קודם לכן, בשנת 1978, להקת THE STRANGLERS כיכבה בפסטיבל תחת כיפת השמיים בפארק באטרסי, לצד אורח מיוחד כמו פיטר גבריאל. במהלך ביצוע הקלאסיקה המוקדמת שלהם NICE 'N' SLEAZY, הם עשו את המעשה הכי STRANGLERS שיש: העלו לבמה קבוצת חשפניות שהצטרפה לחגיגה.

ולסיום, מעט עצב: בשנת 2008 הלך לעולמו המפיק החשוב של חברת מוטאון, נורמן וייטפילד, בגיל 69. בדיוק שנה לאחר מכן, באותו תאריך, מתה מרי טרוורס, הקול הנשי של שלישיית הפולק פיטר, פול ומרי, בגיל 72.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.