רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-16 בספטמבר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי: "חברות תקליטים מנוהלות על ידי אנשים שחושבים שהם מנהלים את אמריקה" (פרינס, בעיתון NME, בשנת 1995)

"אפילו הבאתי כבל גיטרה": כך נראו שעותיו האחרונות של ג'ימי הנדריקס על במת מועדון הג'אז בלונדון

ב-16 בספטמבר בשנת 1970 - ג'ימי הנדריקס מנגן בפעם האחרונה על במה.

באמצע ספטמבר 1970 לונדון הייתה אפופת עשן, שמועות ומוזיקה משובחת, אבל ג'ימי הנדריקס כבר היה מותש לחלוטין. הוא בדיוק סיים סיבוב הופעות אירופי מפרך ורווי חיכוכים שכלל את פסטיבל האי וייט ואת ההופעה הטעונה באי פמרן בגרמניה, וחיפש קצת שקט, או לפחות מקום לברוח אליו עם הגיטרה.

את היום בילה ג'ימי הנדריקס עם חברתו, מוניקה דאנמן, כשבערב פנה לבלות במועדון SPEAKEASY בלונדון, בו היה פעמים רבות לפני כן. לאחר מכן הוא פנה אל מועדון הג'אז של רוני סקוט, כדי לג'מג'ם עם אריק ברדן ולהקת WAR. לילה קודם לכן, ב-15 בספטמבר, הנדריקס כבר הגיע למועדון של רוני סקוט, אך ברדן סירב לתת לו לעלות לבמה בטענה שג'ימי היה מטושטש מדי מכדורים, ואמר לו ללכת לישון ולחזור למחרת. ב-16 בספטמבר ג'ימי אכן חזר, רענן ומפוקס הרבה יותר, כדי להראות לכולם איך עושים את זה נכון.   

הוא הגיע לשם לבדו. "האם אני יכול לנגן אתכם?", הוא שאל. "אפילו הבאתי כבל גיטרה" - הוא הוסיף בחיוך. ולהקת WAR, שהייתה אז הרכב פ'אנק-רוק-סול קליפורני לוהט ומחונן בראשות ברדן (יוצא להקת האנימלס), בדיוק רכבה על גלי ההצלחה של להיט הענק SPILL THE WINE מתוך אלבום הבכורהERIC BURDON DECLARES WAR שיצא באותה שנה. מי היה מעלה בדעתו לסרב להנדריקס כשהוא מנופף בכבל גיטרה מסולסל?   

ההופעה הזו הייתה הפעם האחרונה שבה נראה הגיטריסט על במה מול קהל, לפני שעזב את עולמנו בגיל 27. בקהל הקטן וההמום ישב באותו ערב בחור צעיר בן עשרים בשם ביל בייקר, שהגניב מתחת למעיל טייפ סלילים מגושם של חברת SONY. בזכות התושייה והחוצפה הברוכה של המעריץ הזה, ההקלטה הפיראטית שרדה במשך עשרות שנים כבוטלג מיתולוגי, עד ששוחזרה באיכות מופלאה עבור הסרט התיעודי RONNIE'S על תולדות המועדון.

ברדן סיפר, מיד לאחר מותו של הנדריקס, לרולינג סטון, על ההופעה האחרונה הזו: "אני יודע שהוא היה במצב איום בשנה האחרונה. בתחילה הוא ניגן ממש רע בהופעה הזו שעשינו יחד. הוא נשמע כחובבן וניסה לחפות על כך בכל מיני טריקים בימתיים. בהפסקה בין שני הסטים הוא ישב איתי בחדר ההלבשה והיה במצב רוח רע. הוא לא רצה לעלות שוב ושכנעתי אותו שכדאי שיעלה. הוא עלה ולפתע פרץ בסולו גיטרה שהפך את הכל. השיר האחרון שניגן איתנו היה TOBACCO ROAD והוא עשה אותו מצוין".

עם זאת, הזיכרון של ברדן באותו ראיון כנראה התערבב בעקבות ההלם הכבד ממותו הפתאומי של חברו. נגני להקת WAR, ובראשם הגיטריסט הווארד סקוט, סיפרו שג'ימי למעשה כלל לא ניגן בסט הראשון באותו לילה! הוא ישב בנחת בשולחן, שתה, חייך והקשיב, ורק בסט השני, לקראת סוף הערב, עלה לבמה עם גיטרת הסטראטוקאסטר הלבנה שהשאיל מסקוט. ברדן ככל הנראה בלבל בין ההגעה המקרטעת של הנדריקס לילה קודם לכן לבין מה שהתרחש בפועל באותו ג'אם.   

פרט מרתק נוסף הוא שהנדריקס לא ניגן שיר אחד בלבד, אלא שני קטעים שנמתחו לג'אם ארוך ומחשמל. השיר הראשון שפתחו איתו היה MOTHER EARTH, בלוז כבד ונוגה שנכתב במקור בידי ענק הבלוז ממפיס סלים בשנת 1951. מדובר בשיר בעל מסר פילוסופי נוקב ומצמרר: לא משנה כמה אדם עשיר, חזק, מפורסם או מוכשר, בסופו של דבר "אמא אדמה" מחכה לכולם, וכל בני האדם חוזרים אל העפר. כשמאזינים להנדריקס מאלתר צלילי בלוז שובי לב בשיר הזה, פחות מ-48 שעות לפני מותו, אי אפשר שלא להרגיש צמרמורת אמיתית בכל הגוף.   

השיר השני והאחרון, שסגר את הלילה, היה TOBACCO ROAD. השיר נכתב והוקלט לראשונה בסוף 1959 בידי אמן הקאנטרי והפולק ג'ון די לאודרמילק, ששאב את ההשראה מרחוב עוני מוכה גורל בעיר הולדתו דורהאם שבצפון קרוליינה – מקום שבו שדות הטבק והמצוקה היו חלק מנוף הילדות. השיר הפך ללהיט פלישה בריטית ענק בשנת 1964 בביצוע להקת הנאשוויל טינס. מי שניגן בגרסה ההיא כגיטריסט אולפן צעיר ושכיר חרב היה לא אחר מאשר ג'ימי פייג', שנים לפני שהקים את לד זפלין!   

כשברדן ולהקת WAR הקליטו את השיר לאלבומם ERIC BURDON DECLARES WAR, הם הפכו אותו למסע פ'אנק-בלוז פסיכדלי מהפנט של כמעט 14 דקות. על הבמה הצפופה של רוני סקוט, ג'ימי הנדריקס לא חיפש פירוטכניקה ולא ניסה לגנוב את ההצגה עם מניירות; הוא השתלב כנגן נשמה אמיתי בגרוב של הלהקה, הניח צלילים קצביים חדים כתער, ובחלקו השני של השיר שיגר סולו מלודי שמימי, מלא רוך ורגש, שהפך לצליל האחרון שהפיק אי פעם על במה.   

העיתונאי, רוי קאר, מעיתון NME, היה שם וסיפר: "ג'ימי ניגן בעיקר צלילים קצביים ולא סולו. לאחר מכן הוא ירד לחדר ההלבשה הצפוף במרתף. אני לא יודע אם הוא היה עייף או במצב ההתמסטלות הרגיל שלו, אך הוא נראה עייף ועם זאת התבדח עם כולם. כשנשאל מה תוכניותיו לעתיד, הוא אמר: 'למצוא לי אי של קוקאין, במקום כלשהו באוקיינוס ופשוט לצוף לי משם'. כולם צחקו בהבנה גדולה".

קאר קלט היטב את תחושת המיאוס והשחיקה. הנדריקס היה מותש מהציפיות הבלתי פוסקות של המפיקים והמעריצים, שעדיין דרשו ממנו לקפוץ על מגברים, לנגן עם השיניים ולשרוף גיטרות כמו במונטריי, בעוד שהוא רק רצה להתפתח מוזיקלית. בדיחת הקרש המרירה על "אי של קוקאין" לא הייתה סתם הלצה של שעת לילה מאוחרת, אלא זעקה שקטה של אדם שחיפש נואשות מפלט מהרעש הבלתי פוסק סביבו.   

דניאל סקונדה: "אכלתי ארוחת ערב עם ג'ימי, חברתו דבון וילסון, אלן דאגלס ואשתו סטלה במסעדה מרוקאית בפולהאם רוד. אלן גר בדירה שלי, והוא פעל במרץ כדי להשתלט על תפקיד המנהל של ג'ימי. בשלב זה, ג'ימי היה מודאג מאוד ממנהלו, מייק ג'פרי. ג'ימי והבנות היו כל כך מסטולים שהם בקושי אכלו משהו או אפילו אמרו מילה במהלך הארוחה. כשחזרנו למקום שלי, ג'ימי הלך למיטה עם סטלה ודבון. הוא אהב מנאז' א-טרואה. ידעתי שהוא היה לחוץ, אבל לא היה שום סימן לכך שהוא אובדני".

העדות של סקונדה (אחיו של טוני סקונדה, המנהל המוכר של להקת THE MOVE) שופכת אור על הכאוס המוחלט ששרר בחייו של ג'ימי באותם ימים אחרונים בלונדון. הנדריקס היה שרוי בחרדות כלכליות ומשפטיות עמוקות. מצד אחד עמד מנהלו הכוחני מייק ג'פרי – דמות מאיימת ומפוקפקת עם קשרים בעולם התחתון, שג'ימי חשד כי הוא גוזל את כספו – ומצד שני עמדו שורה של מפיקים ואנשי עסקים שניסו לנצל את חולשתו ולמשוך אותו לכיוונם.   

אלן דאגלס: "ביום רביעי בלילה, ג'ימי נשאר לישון אצל דני איתנו. פשוט דיברנו כל הלילה. והתוכנית הייתה שאני אעזוב בבוקר למחרת, אחזור ואגיד לכל קבוצת עורכי הדין ההיא, שהכול נגמר, שאנחנו מסיימים את ההתקשרות. התכוונתי לדבר אישית עם כל השותפים העסקיים ולספר להם מה אנחנו עומדים לעשות. במקום לצאת לסיבוב הופעות, נערוך שתי הופעות בשנה, נצלם את ההופעות האלה ונפיץ את עותקי הסרט בין כל בתי הקולנוע בארץ. ג'ימי אהב את הרעיון הזה, כל זה היה חלק מהתוכנית".

דאגלס, שלימים יעורר את זעמם של חובבי הרוק הטהרנים כאשר יפיק אלבומים שנויים במחלוקת של חומרים גנוזים כמו CRASH LANDING ו-MIDNIGHT LIGHTNING תוך מחיקת ערוצי נגינה מקוריים והחלפתם בנגני אולפן, ניסה להציע לג'ימי נתיב מילוט מהשחיקה של הדרכים.

באותם ימים הנדריקס חלם על כיוונים חדשים ומסעירים. הוא בנה בניו יורק את אולפני החלומות שלו, ELECTRIC LADY, עבד על אלבום האולפן הכפול השאפתני FIRST RAYS OF THE NEW RISING SUN, ואף תכנן שיתופי פעולה מהפכניים עם ענקי ג'אז כמו מיילס דייוויס והמעבד גיל אוונס. הרעיון של הופעות ספורות בשנה והפצה קולנועית נשמע לג'ימי כמו גלגל הצלה אמיתי. אלא שלגורל היו תוכניות אחרות: פחות מ-36 שעות לאחר אותה שיחה לילית, בבוקר יום שישי ה-18 בספטמבר 1970, נמצא ג'ימי כשהוא מחוסר הכרה בדירת המלון של חברתו בלונדון, ומותו נקבע בבית החולים הסמוך. כך נדם הצליל המהפכני ביותר בתולדות הגיטרה החשמלית, וההופעה הלילית האקראית במועדון של רוני סקוט נותרה שירת הברבור הבלתי נשכחת של ענק המוזיקה.   

זהו? הביטלס לא עוד במקום הראשון? הרגע המדויק שבו שנות השישים התמימות התרסקו לתוך הקיר הרועם של הרוק הכבד

ב-16 בספטמבר בשנת 1970 קרה מהפך בקרב משאל הקוראים של עיתון מלודי מייקר הבריטי בנוגע ללהקה הטובה ביותר. אז נודע שהביטלס כבר לא בפסגה. לד זפלין כבשה אותה. בום!

אחרי שמונה שנים רצופות בפסגה, אימפריית הביטלס ספגה מהלומה סמלית אך מהדהדת. קוראי שבועון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר קבעו: יש מלכים חדשים בשכונה, וקוראים להם לד זפלין. ולא רק תואר הלהקה הטובה ביותר נלקח מהם באותו יום: רוברט פלאנט זכה גם במקום הראשון בקטגוריית הזמר הטוב ביותר, כשהוא דוחק הצדה שמות מיתולוגיים. עבור מעריצי הביטלס האדוקים, זה היה שווה ערך לכך שמישהו יחליף להם את כוס התה של ארבע אחר הצהריים בזרם ישיר של מאה אלף וולט.  

שמונה שנים. במונחים של עולם הפופ, זהו נצח. מאז שפרצו לחיינו עם הגיטרות והתספורות המוקפדות, הביטלס לא היו רק להקה, הם היו תופעה. הם שלטו במצעדים, הגדירו אופנות ושינו את פני המוזיקה לנצח. משאל הקוראים השנתי של המלודי מייקר, התנ"ך של חובבי המוזיקה בבריטניה, היה מדי שנה טקס הכתרה צפוי מראש. אך לא עוד. בסתיו של 1970, רוח חדשה, רועשת וכבדה הרבה יותר, החלה לנשב. למעשה, הכתובת כבר הייתה מרוחה על הקיר באותיות של אש מסוף שנת 1969, כשהאלבום LED ZEPPELIN II העז לחולל את הבלתי ייאמן ולהדיח את יצירת המופת ABBEY ROAD מפסגת מצעדי המכירות משני עברי האוקיינוס. שום דבר כבר לא יכול היה לעצור את המכבש.   

הידיעה הכתה גלים. באולפן טלוויזיה בריטי, השדרן המנוסה התקשה להסתיר את תדהמתו כשהכריז על תוצאות המשאל. "ובכן, זה היה חייב לקרות מתישהו, אך זו עדיין הפתעה גמורה", אמר למצלמה. "במשאל שנערך על ידי עיתון מוזיקה מוביל באנגליה, הביטלס הגיעו למקום השני. להקת הרוק הפופולרית ביותר בימים אלו נקראת לד זפלין". באולפן שררה דממה לרגע. קריין אחר, צעיר יותר, ניסה להסביר את התופעה במילים של התקופה: "זה גזעי, זה מדליק וזה מספר אחד – לד זפלין". היה זה שידור חי של תוכנית הטלוויזיה NATIONWIDE בערוץ BBC ONE, והמבוכה באולפן נראתה כמו מערכון בריטי משובח. המגישים הוותיקים, שהתרגלו לחליפות המסודרות ולחיוכים השובי-לב של ארבעת המופלאים, בהו במסך כמי שפגשו כרגע יצורים מכוכב אחר.   

עמיתו המבוגר יותר הרים גבה. "הלד מה?". התשובה שקיבל סימלה את חילופי המשמרות באופן מושלם: "לד זפלין. חוששני שאתה וכמותך לא שמעתם עליהם, אבל הלהקה הבריטית הזו עשתה היסטוריה מוזיקלית היום. קוראי מלודי מייקר הצביעו עליה כלהקה המובילה בעולם. משתמע מכך שהביטלס, שהחזיקו בתואר זה במשך שמונה שנים, עכשיו בחוץ". 

המהפך לא קרה בחלל ריק. הביטלס, למעשה, כבר לא היו קיימים כלהקה פעילה. באפריל של אותה שנה הודיע פול מקרטני על עזיבתו, והסדקים שהתגלו ביניהם הפכו לשבר גלוי. התקליט האחרון שלהם, LET IT BE, יצא במאי ושימש יותר כהספד מאשר כהצהרה מוזיקלית. החלום נגמר. אל הוואקום הזה נכנסה בכוח של הוריקן מפלצת רוק בת ארבעה ראשים: הזמר רוברט פלאנט, הגיטריסט ג'ימי פייג', הבסיסט ג'ון פול ג'ונס והמתופף ג'ון בונהאם.   

אם צוללים לפרטים המרתקים מבינים עד כמה הסאונד של זפלין היה שונה מכל מה שנוצר באותה תקופה. ג'ימי פייג', ששימש כמפיק של הלהקה, ידע בדיוק איך לתפוס בהקלטה את הכוח הגולמי של ההרכב. 

כדי לנתח את רעידת האדמה, הוזעק לאולפן ריי קולמן, עיתונאי מוערך שסיקר את הביטלס מקרוב. "בשנה האחרונה התרחשה סוג של מהפכה במוזיקת הפופ ומה שאני מכנה 'מות פולחן האישיות'", הסביר קולמן. "אנשים מתעניינים כיום במוזיקאים צעירים ומה שהם מנגנים, יותר מאשר בלדעת מה אכל פול מקרטני לארוחת הבוקר. לד זפלין הם מוזיקאים אדירים, והקהל מצביע עבור המוזיקה, לא עבור התדמית שהתרגל אליה במשך שנים". קולמן זיהה בדיוק את מה שהתחולל ברחובות. בזמן שהעיתונים טחנו ללא הרף את הבלגאן בין ג'ון ופול ואת שביתות המיטה של יוקו ולנון, הנוער רצה לשמוע גיטרות חשמליות בעוצמה שמרעידה את הצלעות.   

באורח סמלי, שניים מהמלכים החדשים, פלאנט ובונהאם, התארחו באותה תכנית. כשהמראיין שאל אותם בהומור אם גם הם יצליחו להחזיק מעמד בפסגה שמונה שנים, בונהאם חייך וענה בתשובה שסיכמה את כל הסיפור: "אני זוכר שהייתי צעיר יותר והלכתי לראות את הביטלס. האמת היא שהלכתי כדי לראות אותם, לאו דווקא כדי להקשיב למוזיקה שלהם. היום זה השתנה. זה לא מי אתה, אלא מה שאתה מנגן". 

ואכן, לד זפלין היו התשובה המושלמת לשינוי הזה. בעוד שהביטלס הפסיקו להופיע כבר ב-1966 והפכו לישות אולפנית מבריקה, זפלין בנו את שמם דרך הופעות חיות מפרכות וחשמליות. הם לא הופיעו בטלוויזיה וכמעט לא שחררו סינגלים. הם התרכזו בתקליטים שלהם כיצירות שלמות ובהופעות ארוכות ומהפנטות, שנמשכו לעיתים שלוש וארבע שעות, ובהן הגישו לקהל רוק כבד, בלוז מחשמל, פולק מיסטי וסולואים אינסופיים שהפכו כל ערב לחוויה חד פעמית. באותם ימים ממש בספטמבר 1970, הם כבר עמדו על סף שחרור אלבומם השלישי, LED ZEPPELIN III.

אך המהפך לא היה רק מוזיקלי, הוא היה גם עסקי. מאחורי הקלעים של לד זפלין עמד אדם בשם פיטר גראנט, מנהל קשוח וחסר פשרות שנלחם עבור הלהקה שלו כמו אריה. בעוד שהביטלס היו כבולים לחוזים מיושנים מהסיקסטיז, גראנט השיג עבור הבחורים שלו חוזה תקדימי מול חברת התקליטים ATLANTIC, שהבטיח להם אחוז תמלוגים גבוה משמעותית ושליטה אמנותית מוחלטת. הוא דרש וקיבל עבורם 90 אחוזים מהכנסות הכרטיסים בהופעות, נתון דמיוני באותה תקופה. התנאים שלד זפלין קיבלו היו כאלה שהביטלס, בשיא תהילתם, יכלו רק לחלום עליהם. גראנט היה דמות ענקית, מנהל שידע לנפנף אנשי חברות תקליטים ממולחים ולהשמיד במו ידיו בוטלגים פיראטיים. הוא זה שהכתיב שזפלין תהיה להקה של אלבומים שלמים ולא של סינגלים מסחריים קצרים לרדיו – והקהל נהר בהמוניו לחנויות התקליטים כדי לרכוש את היצירה השלמה.   

וכך, בשנת 1970, הכתר הועבר. זה היה יותר מחילופי להקות במקום הראשון של מצעד פופולריות. זה היה סימן לבואו של עשור חדש, עם סאונד חדש וגיבורים חדשים. עידן התמימות של הסיקסטיז פינה את מקומו לעידן הרוק הכבד והבומבסטי של הסבנטיז. יחי ארבעת המלכים החדשים, שהגיעו כדי לפזר 'המון אהבה', חשמל וזיעה על קהל שהיה צמא בדיוק לזה. ועם כל האהבה וההערצה הבלתי נגמרת לארבעת המופלאים מליברפול שעיצבו את עולמנו, אי אפשר שלא להצדיע לרגע המחשמל שבו הדיסטורשן כבש את הבמה. מלכים קמים ומלכים נופלים, אבל המוזיקה הזו נשארת נצחית, רועמת ומרגשת בדיוק כמו ביום שבו הוכתרה. 

הלהקה הכי חנונית בניו יורק שהפילה את מועדון הפאנק המטונף על הברכיים בלי דיסטורשן אחד

ב-16 בספטמבר בשנת 1977 יצא תקליט הבכורה של להקת TALKING HEADS. ראשים מדברים בפעם הראשונה.

במשך כשנתיים הופיעה הלהקה במועדון CBGB הדחוס וזכתה לתואר "אחת הלהקות הטובות בניו יורק". עם זאת, חבריה עבדו קשה כדי שלא תודבק להם תווית של מוזיקת פאנק, בידיעה שהם יוצרים משהו אחר לגמרי. הם גם הקפידו שלא להתלבש בהתאם לקוד הלבוש של הז'אנר. שום מעילי עור משופשפים, בלי סיכות ביטחון באוזניים ובאף ובלי תסרוקות מוהיקן מאיימות. במקום המדים השחוקים של המרדנות, הם עלו לבמה בחולצות פולו מכופתרות ומגוהצות, סוודרים ומוקסינים מצוחצחים – מראה של סטודנטים חנונים שזה עתה יצאו מהספרייה. המראה האנטי-רוקיסטי המאופק הזה היה המרד הכי מסעיר, אינטליגנטי ומגניב בעיר.

מלבד THE CARS (שפטיש הניו-וייב שלהם היה ממילא מקרי כמעט), הראשים המדברים הם כנראה להקת הניו-וייב החשובה היחידה ששורשיה אינם נטועים בפאנק! כלומר, עבור השנה המחוספסת והפרועה של 77', כפי שמצוין באופן שאינו משתמע לשתי פנים על עטיפת האלבום, זה נשמע כמו חבורה של לפלפים שמנגנים מוזיקה לפלפית עם צלילי גיטרה לפלפיים, ושרים מילים לפלפיות בקולות לפלפיים! למעשה, זה פשוט נס שהם לא חטפו שריקות בוז וסולקו מהבמה דרך קבע בתקופת ה-CBGB שלהם.

הופעתם הראשונה במועדון הייתה למעשה הופעתם השנייה בסך הכול. קבלת הפנים מצד הקהל הייתה חמה מאוד, אך שאר הלהקות במקום לא אהבו זאת והביעו טינה כלפי שלושת חברי הלהקה החדשים (שכן הקלידן-גיטריסט ג'רי האריסון טרם הצטרף אליהם באותם ימים). הלהקות הוותיקות והמחוספסות במועדון פשוט לא הצליחו לעכל את היצורים המשונים והחריגים האלה שצצו להם פתאום מול העיניים. הקהל של טוקינג הדס היה שונה מזה של הראמונס, שהופיעו שם גם כן בקביעות. כאשר הם ניגנו את TAKE ME TO THE RIVER של אל גרין, הקהל נסחף בהתלהבות לתוך אותו נהר מוזיקלי. היה בזה שילוב בלתי נתפס וממכר בין גרוב של מוזיקת נשמה דרומית לבין עצבנות ניו יורקית מתוחה. את גרסת האולפן המופתית לשיר הם שמרו לאלבומם הבא, אבל כבר אז בהופעות המוקדמות היה ברור שמדובר בכישוף טהור.

חברי הלהקה היו הזמר והגיטריסט דייוויד ביירן, הבסיסטית טינה ויימאות' והמתופף כריס פראנץ (אני מזכיר לכם - האריסון טרם הצטרף). את השם TALKING HEADS הם דגו מתוך מילון מונחי טלוויזיה, שבו המושג תיאר צילום של קריין חדשות מהכתפיים ומעלה – הכול דיבורים ותוכן ללא שום פעולה פיזית. אירוניה מושלמת עבור להקה עם קצב תזזיתי כזה שלא מאפשר לגוף להישאר דומם אפילו לרגע.

טוקינג הדס הייתה גלגולה השני של להקה שנקראה קודם לכן THE ARTISTICS. היא הוקמה על ידי ביירן ופראנץ כדי להפיג את השעמום, כלשונם, בעת שלמדו יחד בבית ספר לעיצוב ברוד איילנד. במסיבות הקולג' הם ניגנו חומר מקורי לצד גרסאות כיסוי לשירי נשמה. כשעברו יחד לניו יורק, הם החליטו לנקוט גישה רצינית יותר. ויימאות', שהעריצה את הלהקה, החליטה לעבור איתם, ושלושתם שכרו דירה. הם חיפשו בסיסט אך לא מצאו מועמד מתאים. בתחילה, ביירן לא השתכנע שטינה מתאימה לתפקיד, כיוון שניגנה בס בסך הכול כמה חודשים, וגם זאת בלימוד עצמי תוך האזנה לתקליטי נשמה. לבסוף, משלא נמצא מועמד אחר ולאחר ניסיונות שכנוע מצידה, הוא נכנע. לימים היא תהפוך לאחת הבסיסטיות המוערכות בסצנה. תבניות הבס הגמישות, המלודיות והפ'אנקיות שלה העניקו לשירים שלד ריתמי מופלא והפכו לחותמת הצליל של הלהקה. איזו מלכה הטינה הזו!

השלושה קיימו חזרות במשך שלושה חודשים לפני הופעתם הראשונה כשלישייה. כעבור זמן מה, ביירן הבין שפורמט הטריו מגביל אותו והחל בתהליך של אודישנים. למרבה המזל, פראנץ שמע מחברים על בחור פנוי בשם ג'רי האריסון. הוא הוזמן לג'אם סשן במועדון OCEAN CLUB והתאים להרכב ככפפה ליד; צליל הקלידים שלו היה בדיוק מה שהיה חסר להם. האריסון העשיר את העסק גם בנגינת גיטרה חיונית, מה שאיפשר לביירן חופש תנועה מוחלט להשתולל, לפזז ולהתרכז בשירה הנוירוטית שלו בלי לחשוש שהמבנה ההרמוני יקרוס.

על התקליטון הראשון של הלהקה, עם השירים LOVE GOES TO BUILDING ON FIRE ו-NEW FEELING, אמר ביירן: "הצד הראשי היה ניסוי. הבאנו מעבד כדי ליצור משהו בסגנון של תקליטון פופ, רק כדי לראות מה תהיה התוצאה, והיא נשמעה נורמלית מדי". השיר LOVE GOES TO BUILDING ON FIRE, שנולד מתוך תסכולו של ביירן על חוסר יכולתו לחבר שירי אהבה שגרתיים, נשאר ממתק מקסים אך הושמט לבסוף מרשימת השירים של אלבום הבכורה לטובת קו מהודק וסגפני בהרבה. לגבי השיר השני בסינגל, אפילו אם הוא נפתח בסוג של העתקה של הריף מ-MY EYES HAVE SEEN YOU של הדלתות, הוא מתפתח מהר מאוד לאותה אינטראקציה חסרת תקדים בין ביירן להאריסון – שתתפתח בהמשך לאינטראקציה חסרת תקדים אפילו עוד יותר.

על הקלטת אלבום הבכורה, סיפר ביירן כשהיו במחצית הדרך: "האלבום לא יישמע כמו הסינגל. לא יהיו בו כלי נשיפה, אבל אנחנו רוצים ליצור דינמיקה ואווירה. הקלטנו את הסינגל כבדרך אגב, אבל כעת אנחנו פועלים באופן ממוקד יותר". האלבום הוקלט באולפני SUNDRAGON STUDIOS בניו יורק בהפקת טוני בונג'ובי (בן דודו של ג'ון בון ג'ובי) ולאנס קווין, יחד עם טכנאי ההקלטות המיומן אד סטאסיום. בונג'ובי רצה לעטוף את הלהקה בהפקה מלוטשת ונוצצת, אך חברי ההרכב התעקשו לשמור על צליל חשוף, מתוח, יבש ומדויק. והחיבור הזה מייצר צליל ייחודי ובלתי נשכח: יש שני דברים לגבי '77 שמבדילים אותו מאלבומיהם הקלאסיים הבאים: ראשית, אין פה שום בריאן אינו! ולכן ההפקה היא שלד עירום לחלוטין. למעשה, אין בהפקה שום דבר מעבר לתבנית של שתי גיטרות-בס-תופים; מדי פעם הם זורקים פנימה איזה ליין פסנתר, אבל עדיין, השירים האלה יכלו בקלות להיות מוקלטים בהופעה חיה באולפן עם אוברדאב אחד, מקסימום שניים. זה גם יתרון אדיר – עבור מי שלא אוהבים את המוזיקה שלהם יומרנית וארטיסטית יתר על המידה.

האלבום פותח בצעד מפתיע במיוחד עם השיר UH-OH, LOVE COMES TO TOWN, שבו שולבו תופי סטילפאן קריביים בתוך שיר ניו-וייב תזזיתי. ביירן כתב את השיר כתיאור של הרגע שבו האהבה נוחתת עליך משום מקום ומשבשת לגמרי את כל התוכניות והמחשבה הרציונלית שלך. רצועה מופלאה נוספת היא DON'T WORRY ABOUT THE GOVERNMENT, שבה ביירן שר בטון תמים להחריד על שמחת המגורים בבניין דירות מודרני ועל הערכתו לפקידי הממשל. הטקסט נכתב מנקודת מבט שנשמעת כמעט כמו של חוצן שמביט על מוסדות החברה האנושית בהשתאות מהולה בחשד. זה שיר אופטימי וממזרי עם פזמון מהפנט, כמעט מנטרי – יש ללא ספק משהו שובה לב לחלוטין כשביירן שר שם שוב ושוב "אני אעבוד, אעבוד..." - אתם לא חושבים?! ועוד לא דיברנו על היילייטס מדהימים כמו HAPPY DAY, עם הפזמון הסנטימנטלי אך הבלתי-טריוויאלי שלו, ועל הפרודיה הרומנטית השופעת THE BOOK I READ – במיוחד הרגע ההוא שבו ליין הפסנתר הנמוך צועד פנימה וביירן פוצח במזמור "נה נה נה נה - נה נה ננה ננה נה".

הם אכן הצליחו במשימתם. בביקורת שפורסמה אז בעיתון מלודי מייקר נכתב: "הנגינה לאורך האלבום מעוררת השראה, במיוחד זו של טינה ויימאות' ודייוויד ביירן. הם מסרבים לבחור בדרך הקלה והצפויה. השירים ראויים לשבח". עם זאת, ניק קנט מה-NME כתב: "הגרסאות המוקלטות של קלאסיקות פוטנציאליות כמו NO COMPASSION ו-PSYCHO KILLER לא מצליחות להעביר את האווירה של ההופעות החיות".

ואם כבר הזכרתי את היהלום שבכתר, PSYCHO KILLER. ביירן הגה את השיר כבר בשנת 1974 בימי THE ARTISTICS, ודמיין אותו תחילה כבלדה תיאטרלית וקודרת שמתאימה לאליס קופר. במקום זאת, נוצר המנון חרדתי, מהודק ורוטט שצולל אל נבכי מוחו של רוצח שמנסה לשמור על קור רוח לשווא. את שורות המפתח הזכורות בצרפתית עזרה לחבר ויימאות', שאמה הייתה צרפתייה. צירוף מקרים מצמרר קישר את צאת האלבום באותו קיץ לסדרת הרציחות של ה-SON OF SAM שהטילה אימה על ניו יורק, מה שהעניק לשיר נופך מציאותי מפחיד וגרם לחלק מתחנות הרדיו להדיר את רגליהן ממנו.

השיר הזה ממש לא מפחיד כפי שהכותרת (או ליין הבס הקודר בפתיחה) מרמזת! ביירן הוא הרי בראש ובראשונה ליצן מבדח, והפזמון עם הפסייכו קילר, קס קסה, פה פה פה פה, פה פה פה פה פה פה, עדיף שתברח, תברח, תברח? זה מדגים את זה מעל ומעבר! זו בהחלט הזמנה מצמררת לחלוק את מוחו של מטורף, אבל זו הזמנה ליצנית ומשעשעת, ואתם יכולים בקלות לשנות את המילים כך שהשיר יעסוק, אני יודע מה, בלהתחיל עם בחורה בבר (אם כי ברור שזה לא היה מייצר את אותו אפקט, או שאולי כן?).

בביקורת במגזין הרולינג סטון נכתב: "הם האחרונים מארבע הגדולות המקוריות של CBGB שהקליטו (אחרי פטי סמית', הראמונס וטלויז'ן), ואלבום הבכורה שלהם הוא ניצחון מוחלט. טוקינג הדס כלל אינם פאנקיסטים; הם התקווה הגדולה של מוזיקת הפופ. אינני זוכר מתי שמעתי לאחרונה אלבום כה חיוני ומלא דמיון. המוזיקה של דייוויד ביירן מרעננת, מגוונת ומהנה להאזנה. הוא לוקח את פורמט הסינגל התמציתי בסגנון הביטלס של שנות השישים (קצב מהיר, צלילים נהדרים, נגינה חדה, הפקה ברורה) וסוטה ממנו באימפולסיביות למקומות בלתי צפויים, המאתגרים את המאזין מבלי להיות בלתי נגישים.

זו הלהקה שמבקריה הראשונים דיברו על מינימליזם. אך דפוסי הגיטרה המינימליסטיים של ביירן, הקלידים הצנועים של ג'רי הריסון, הבס המאופק של טינה ויימאות' והתיפוף היעיל של כריס פראנץ מעבירים רצינות מתוחה שפורצת באנרגיה. עבורי, טוקינג הדס ישירים, חדים וצנועים, וההגשה המופשטת, המשוחררת והסוחפת שלהם מעמידה אותם בשורה אחת עם הביטלס והרולינג סטונס של שנות השבעים. זהו לא רק אלבום נהדר, אלא אחד התקליטים המכוננים של העשור".

אף על פי כן, האלבום לא זכה להצלחה מסחרית מיידית מרקיעת שחקים. בניגוד לרושם שנוצר כאילו נכשל לגמרי בארצות הברית, הוא דווקא חדר למצעד האלבומים של הבילבורד וטיפס עד למקום ה-97, ובאנגליה הגיע למקום ה-60 בלבד. הצלחה מסוימת נרשמה מכיוון הסינגל PSYCHO KILLER, שהגיע למקום ה-92 במצעד הבילבורד האמריקאי. גם אם לא היה זה להיט ענק במכירות בזמן אמת, הוא סייע ללהקה לחדור לתודעה הציבורית, ומרגע שזה קרה, טוקינג הדס היו בדרכם להצלחה אמנותית מסחררת שתשנה את חוקי המשחק של הרוק.

אני מניח שהטוקינג הדס לא ממש כיוונו להצלחה מסחרית עם האלבום הזה – איזה מין טמבל ירצה שאלבום הבכורה שלו יימכר עם עטיפה מינימליסטית כל כך?! אבל למעשה, אלו לא ממש בעיות אלא רק סימנים לכך שהלהקה נמצאת עדיין בשלב הביסוס שלה. זה הרי לא קשור לאיכות השירים עצמם – וכל השירים פה פשוט טובים! ביירן כבר גיבש לעצמו את כל השטיק הפואטי והקולי שלו: קצת פרנואיד, קצת רומנטיקן מוזר, וקצת פרשן חברתי ערמומי. הוא כבר הבין שאם שיר טוב הוא לא ג'אם ממושך או יצירת מופת של ניו-אייג', חייב להיות לו הוק מנצח! לכן, אם בהאזנה ראשונה אתם מתכווצים ומתלוננים שהכול נשמע אותו דבר – אל ייאוש! ההוקים האלה עוד מעט יתחילו לעוף עליכם ולנפנף בכנפיים שלהם בכל רגע! כן, החבר'ה האלה היו עקביים ומבריקים כבר מההתחלה. ועכשיו כולם לשיר בקול גדול - פסייכו קילר, קס קסה, פה פה פה פה, פה פה פה פה פה פה!

עננת המסתורין, לוחית הזיהוי המקוללת והעץ שהפך לאתר עלייה לרגל: מותו הטראגי של מארק בולאן

ב-16 בספטמבר בשנת 1977 מת מארק בולאן, מנהיג להקת טי רקס. מותו של גיבור גלאם-רוק אמיתי.

השנים 1971–1972 היו שנות השיא של הזמר והגיטריסט מארק בולאן, ובמהלכן נטבע באנגליה המונח TREXTASY, שנועד לתאר את ההערצה ההיסטרית כלפיו – היסטריה המונית בעוצמות שלא נראו בבריטניה מאז ימי הביטלמאניה, עם רבבות מעריצות צורחות שהתעלפו מול המסכים למראה הבחור הצנום עם מכנסי הסאטן, הגליטר המנצנץ מתחת לעיניים וכובע הצילינדר, שהמציא את ה-GLAM ROCK כמעט במו ידיו.

אולם בולאן לא הצליח לשחזר את ההצלחה הזו בארצות הברית, שם התקבל באדישות יחסית, למעט הבלחה בודדת של השיר GET IT ON שהעפיל שם למקום העשירי במצעד (וגם זה קרה רק אחרי שהאמריקאים התעקשו לשנות את שמו ל-BANG A GONG (GET IT ON), מחשש לבלבול עם שיר של הרכב ג'אז-רוק נשכח בשם CHASE). היה לו קשה לראות כיצד חברו-יריבו, דייוויד בואי, מצליח להמציא את עצמו מחדש בכל פעם ולזכות להצלחה במקומות שבהם הוא נכשל. במשך כמה שנים הוא נחשב לכוכב עבר, עד שקיבל הזדמנות להנחות תוכנית אירוח מוזיקלית טלוויזיונית על שמו באנגליה (שנקראה בפשטות MARC). 

בתוכנית התארחו אמנים רבים, ובולאן, שבניגוד לדינוזאורי רוק מתנשאים אחרים גילה פתיחות מעוררת הערצה לצלילים החדשים, העניק בה במה חמה ומחבקת ללהקות הפאנק-רוק הבועטות שזה עתה בקעו מהמחתרת הלונדונית, דוגמת THE DAMNED ו-GENERATION X. גם דייוויד בואי הסכים להתארח שם. במהלך ביצוע ספונטני ומשותף של השניים בסיום אותה תוכנית, בולאן אפילו מעד ונפל מקדמת הבמה אל עבר עמדת התזמורת; בואי המופתע רק חייך במבוכה כשמארק התגלגל מצחוק – רגע טלוויזיוני משעשע שהפך בדיעבד למצמרר. למרבה האירוניה, הפרק עם בואי שודר זמן קצר לאחר מותו של בולאן, ב-28 בספטמבר, והדבר קיבע עובדה אחת ברורה מאוד: מארק בולאן מת, ודייוויד בואי חי.

כיום, ישנם ודאי אוהבי מוזיקה רבים שישאלו: "מארק מי?". וזהו כנראה אחד העוולות המוזיקליים המקוממים ביותר בדברי ימי הרוק. עבור מי שמכיר בעיקר את מיתוס זיגי סטארדסט, קל לשכוח שבתחילת שנות השבעים בולאן היה השמש שסביבה הסתובב כל הפופ הבריטי. הוא שחרר ממתקי רוק מושלמים בזה אחר זה, מכר תקליטונים בכמויות בלתי נתפסות, והזריק לעולם המוזיקה מנה גדושה של סקסיות, קלילות, שמחת חיים וריפים ממכרים שאי אפשר להוציא מהראש.   

בולאן (ששמו האמיתי היה מארק פלד, ואת שם הבמה שלו אימץ מקיצור השם בוב דילן) החל את הקריירה שלו בשנת 1966 כשהקליט סינגלים ראשונים כזמר סולו בחברת תקליטים גדולה, ואל להקת הפריק-ביט הפרועה JOHN'S CHILDREN הוא הצטרף רשמית בתחילת 1967 לכמה חודשים סוערים. לאחר מכן הקים את הצמד טירנוזאורוס רקס יחד עם נגן כלי ההקשה סטיב טוק, שהוחלף ב-1970 על ידי מיקי פין. אז החליט בולאן לקצר את שם הלהקה ל-טי רקס ולעבור לצליל רוקיסטי יותר. בהמשך אותה שנה יצא התקליטון עם השיר RIDE A WHITE SWAN, שזכה להצלחה וסימן דרך חדשה. השיר המופלא והקצרצר הזה (רק שתי דקות ורבע של קסם טהור) נולד אצל בולאן בדירה והוקלט באולפני TRIDENT בצורה יוצאת דופן: לא נכחו בו תופים כלל, והקצב נשמר באמצעות טמבורין ומחיאות כפיים שהוקלטו דווקא בתוך חדר השירותים של האולפן, רק כדי ליהנות מההד הטבעי של הקרמיקה! 

השיר טיפס בעקביות במצעד הבריטי עד שהגיע למקום השני (מי שמנע ממנו לכבוש את הפסגה היה שיר הומוריסטי של כוכב הטלוויזיה קלייב דאן – אבסורד רוקנרולי אופייני), והוא נחשב לשיר שחנך באופן רשמי את עידן הגלאם. לאחר כמה שנים של הצלחה אדירה, עם להיטים כמו HOT LOVE – שהפך ללהיט הראשון שלו שכבש את המקום הראשון בבריטניה ושהה שם שישה שבועות תמימים, כשבסיומו פזמון ה-'לה-לה-לה' הבלתי נגמר בליווי קולות הרקע של צמד FLO & EDDIE (הזמרים מלהקת THE TURTLES) ועיבוד המיתרים המבריק של טוני ויסקונטי. ויש את המנון הגיטרות המחשמל GET IT ON (שבו התארח קלידן להקת יס הצעיר, ריק וייקמן, שתרם נגינת פסנתר מבריקה תמורת כמה לירות שטרלינג בודדות ששולשלו לידו). והלהיט הסוחף JEEPSTER, שבו בולאן עיבד שיר בלוז ישן של האולין וולף והלביש עליו מטאפורות מעולם הרכב, כשרקיעות הרגליים בפתיח נבעו מכך שמארק קפץ ורקד בהתלהבות מול המיקרופון באולפן; והשיר METAL GURU שבו צעק בולאן את שם השיר 21 פעמים ברצף כמחווה לאובססיה הפרטית שלו למכוניות קדילאק – שיר שבהמשך העניק השראה ישירה ללהיט PANIC של להקת THE SMITHS. ואיך אפשר בלי CHILDREN OF THE REVOLUTION האהוב עליי כל כך? עם השורה המנצחת - I GOT A ROLLS ROYCE CAUSE IT'S GOOD TO MY VOICE.

אבל בולאן במחצית השנייה של שנות השבעים כי כוכבו דועך. ודווקא לפני מותו, עם הצלחת תוכנית הטלוויזיה שלו, הוא התמלא שוב בתקווה כי יש בכוחו לשוב ולהצליח. בשעותיו האחרונות בילה בולאן עם מנהלו, עם חברתו, הזמרת גלוריה ג'ונס (שהקליטה במקור את הגרסה הראשונה ללהיט הענק TAINTED LOVE), ועם אחיה, המפיק ריצ'רד ג'ונס, במסעדת MORTON'S שבכיכר ברקלי. לפנות בוקר יצאה החבורה מהמקום. בולאן מעולם לא למד לנהוג בשל פוביה עמוקה ופחד נבואי מצמרר שרדף אותו כל חייו – הוא היה משוכנע לחלוטין שייהרג בתאונת דרכים עוד לפני שיזכה לחגוג יום הולדת 30, ועדיין מילא את שיריו בדימויים של מכוניות מהירות. אז הוא התיישב במושב הקדמי של מכונית המיני הסגולה מדגם MINI 1275GT, בעלת לוחית הרישוי FOX 661L (פרט שהפך למצמרר במיוחד לנוכח השורה המסתורית שחיבר עוד בשנת 1972 בלהיטו SOLID GOLD EASY ACTION: "קל כמו לקטוף שועלים מעץ"), לצד ג'ונס שנהגה ברכב ברחוב QUEEN'S RIDE שבשכונת בארנס בלונדון, במרחק של פחות מקילומטר וחצי מפתח ביתם. 

במהלך הנסיעה הרכב כשל בניסיון לעבור גשר קטן והתעקלות חדה. ג'ונס איבדה שליטה, התנגשה בעוצמה בגדר ולאחר מכן בעץ שקמה עבות, כשאיש מהם אינו חגור בחגורת בטיחות. ריצ'רד ג'ונס, שנסע אחריהם, מיהר לעזור לאחותו מחוסרת ההכרה ולהזעיק עזרה. מארק בולאן היה שבועיים בלבד לפני יום הולדתו ה-30, בדיוק כפי שניבא, כשישב בצד הרכב שספג את הפגיעה הקשה מהעץ. הוא נהרג במקום.   

במושב האחורי של המכונית נמצא גם גיליון של מגזין המוזיקה NME, ובו כתבה על הקאמבק הצפוי של בולאן עם אלבומו החדש, DANDY IN THE UNDERWORLD, שיצא כחצי שנה קודם לכן – אלבום שזכה לביקורות אוהדות והוכיח שבולאן השיל ממשקלו, התנקה מההתמכרויות הקשות, וחזר לייצר ממתקי רוק חדים כמו THE SOUL OF MY SUIT ו-I LOVE TO BOOGIE. האירוניה המרה שבה כוכב שוכב מת כשלצדו עיתון שמבשר על תחייתו המוזיקלית, צרבה עמוק בלב. בדיקה של המכונית המרוסקת העלתה כי מצב התחזוקה שלה היה רעוע, ולחץ האוויר בצמיגים היה נמוך מהרצוי, ואף התגלה כי חלק מברגי הגלגלים לא היו מחוזקים, פרטים טכניים קטנים ורשלניים שהובילו לאובדן אחיזה קטלני.   

להלווייתו, שנערכה ארבעה ימים לאחר מותו בבית העלמין והמשרפה GOLDERS GREEN בלונדון, הגיעו אמנים כמו רוד סטיוארט, סטיב הארלי, אריק קלפטון ודייוויד בואי, שאמר: "אני שבור. הוא היה חבר קרוב שלי. המחווה היחידה שאני יכול להעניק לו היא להצהיר בפני העולם שהוא היה 'הענק הקטן' הטוב ביותר בעולם". גלוריה ג'ונס עדיין הייתה מאושפזת עם שברים קשים בלסת ובזרוע ולא ידעה שבן זוגה נהרג (הבשורה המרה נמסרה לה רק ביום הטקס עצמו). אשתו לשעבר, ג'ון צ'יילד – האישה המסורה שליוותה אותו עוד מימיו האקוסטיים חסרי הפרוטה, הדפיסה במכונת כתיבה את שיריו ודחפה אותו בכל הכוח אל התהילה לפני שהאגו והפרידה ריסקו את נישואיהם – לא הגיעה לטקס אך הצליחה להגיע לבית החולים בליל מותו כדי להיפרד ממנו בנשיקה. "מלבד פצע על מצחו, שום דבר לא הסגיר את העובדה שהיה מעורב בתאונה. הוא היה יפהפה", סיפרה.   

הנוכחים בטקס ראו את ארונו מעוטר בפרחים לבנים שסודרו בצורת ברבור (בהשראת להיטו RIDE A WHITE SWAN). כשהארון הוסע במסוע לעבר להבות המשרפה, אמו של בולאן צרחה: "הילד שלי!", ורבים מהנוכחים נשברו. בנם המשותף של בולאן וג'ונס, רולאן, שהיה אז בן שנה ושמונה חודשים, עבר להשגחת הוריו של מארק. בהמשך עבר עם אמו לארצות הברית כשהם חסרי כל, לאחר שהונו המוערך של בולאן ננעל בסבך קרנות נאמנות בינלאומיות. מי שהפגין גדלות נפש אמיתית היה דייוויד בואי, שדאג במשך שנים ובסתר לכל הוצאות המחיה והחינוך של רולאן עד הגיעו לבגרות. עץ השקמה שבו נבלמה המכונית הפך ברבות השנים לאתר זיכרון רשמי הידוע בשם MARC BOLAN'S ROCK SHRINE, שאליו עולים עד היום לרגל מעריצים מכל קצוות תבל כדי להניח פסלוני דינוזאורים, פרחים, מכתבים ותקליטי ויניל של טי רקס. 

אומרים שהמוות עוזר למכירות, אך במקרה של בולאן לא כך היה, ותקליטיו לא שבו לככב במצעדי המכירות – לפחות לא באופן המיידי וההיסטרי כפי שהתרחש חודש בלבד לפני כן, כשאלביס פרסלי מת ותקליטיו הציפו את חנויות המוזיקה. אולם מבחן הזמן עשה עמו חסד עצום: עם השנים התברר עד כמה השפעתו המוזיקלית של מארק בולאן נטועה עמוק בשורשי הרוק. מלהקות פאנק ועד ענקיות מצעדים - כולם ינקו מהגרוב המלוכלך והמכשף שלו. מארק בולאן אולי לא זכה להזדקן ולהפוך לדינוזאור אמיתי, אך השירים שלו, קול הטרמולו הייחודי וצליל הגיטרה השמן והחורק על גבי תקליטי הוויניל ימשיכו להרעיד את הרמקולים לנצח.   

כולם היו בטוחים שהיא נעלמה והקריירה שלה גמורה, ואז היא הטילה את הפצצה המוזיקלית של העשור

ב-16 בספטמבר בשנת 1985 יצא התקליט HOUNDS OF LOVE של קייט בוש. זה הוא תקליטה החמישי. ולא סתם תקליט, אלא יצירת מופת מכוננת שהצליחה להעיף בבעיטה אלגנטית את LIKE A VIRGIN של מדונה היישר מהמקום הראשון במצעד הבריטי! באותם ימים זה היה הישג כמעט דמיוני, שהוכיח לעולם כולו שפופ יכול להיות גם אינטלקטואלי, מכושף, עמוק בטירוף, ועדיין למכור.. ולמכור... ולמכור...

באותה תקופה, שתיקה של שלוש שנים מאמן בסדר גודל כזה הייתה כמעט נצח. התקליט הקודם שלה, THE DREAMING, היה יצירה ניסיונית וקשה לעיכול שהותירה רבים מהמבקרים והקהל מבולבלים. אחרי כל השנים האלה, רוב האנשים עדיין מכירים את האישה הזו בעיקר דרך WUTHERING HEIGHTS, דרך BABOOSHKA והאלבום הזה כולו – שהיה ללא ספק פריצת הדרך המסחרית והביקורתית הגדולה ביותר שלה! בואו נהיה כנים: לא צריך להיות גאון כדי להבין שחלק ניכר מההצלחה המטאורית הזו נבע מהקליפים מלאי הדמיון שלה שחרכו את MTV באותה שנה; אנשים אולי לא בהכרח הוקסמו רק מהמוזיקה עצמה, אלא מכל החבילה השלמה יחד.

תוסיפו לזה את התפקיד של קייט לצד פיטר גבריאל בדואט שלהם DON'T GIVE UP והופ – קיבלתם שלוש דקות של כוכבות זוהרת! לרגע קצר ונוצץ אחד, קייט בוש הייתה הדבר הכי חם לצד דוראן דוראן, תארו לעצמכם! חודש לפני צאת התקליט החדש, מגזין המוזיקה הבריטי NME אף הרחיק לכת ופרסם כתבה שכותרתה שאלה את מה שכולם תהו: "איפה היא עכשיו?". התשובה הגיעה יומיים לאחר מכן, רועמת וצלולה, כשעל מסכי הטלוויזיה שודר לראשונה הקליפ המהפנט של RUNNING UP THAT HILL. תוך דקות ספורות, כולם ידעו בדיוק היכן היא נמצאת. מטפסת למעלה. והטיפוס הזה, תאמינו לי, היה עילוי מוזיקלי טהור. עם תבנית יציבה של מכונת תופים, סינטיסייזרים מהדהדים ומינימליסטיים שלא מייצרים מלודיה כבדה אבל מהווים את הרקע המושלם למלודיה הווקאלית המורכבת, וכמובן כמה משורות השיר הטובות ביותר של העשור כולו: "ואילו רק יכולתי, הייתי חותמת על עסקה עם אלוהים / וגורמת לו להחליף בינינו מקומות...".

אלא שהלהיט הענק הזה כמעט נתקל בקיר בטון בגלל שמו המקורי: A DEAL WITH GOD. המנהלים המעונבים של חברת התקליטים EMI חטפו חום ורעדו מפחד. הם היו משוכנעים שתחנות רדיו במדינות דתיות כמו אירלנד ואיטליה יחרימו את השיר מיידית רק בגלל המילה "אלוהים" בשם. הו, אלוהים - הם נאנחו שם במשרדים. קייט בוש חשבה שהטיעון הזה מגוחך לחלוטין, אבל אחרי שנתיים של עבודה מפרכת באולפן היא בלעה את הצפרדע והסכימה לפשרה הנדירה הזו, העיקר שלא יקברו לה את השיר. הרעיון הפילוסופי מאחורי השיר פשוט גאוני: היפוך של העסקה הפאוסטית המפורסמת עם השטן. במקום שטן, כאן מדובר בעסקה עם אלוהים שבה גבר ואישה מחליפים ביניהם מקומות ותפקידים, כדי שיוכלו סוף סוף להבין באמת זה את זו ולמחוק כל חוסר ביטחון ביניהם. בוש הלחינה את השיר בערב אחד בלבד בעזרת סינטיסייזר ה-FAIRLIGHT CMI האהוב עליה ומכונת תופים מסוג LINNDRUM, והתוצאה? קלאסיקה שממשיכה להרעיד לבבות בכל דור מחדש (כן, גם בזכות הכללת השיר בסדרה STRANGER THINGS).

וכדי להבין את HOUNDS OF LOVE, צריך להבין את התהליך שהוביל אליו. בוש, שהתעייפה מהלחצים ומהמגבלות של אולפנים מסחריים, החליטה לקחת את השליטה המלאה לידיה. היא בנתה אולפן הקלטות פרטי ומתקדם, עם 24 ערוצים, לא פחות ולא יותר מאשר באסם ישן בחצר האחורית של בית משפחתה. המבצר היצירתי הזה איפשר לה לעבוד בקצב שלה, להתנסות ללא גבולות, וללטש כל צליל וכל הברה עד לשלמות. התוצאה הייתה התקליט המצליח ביותר שלה מסחרית, יצירה שהציגה את צמיחתה האדירה לא רק כאמנית מבצעת וכותבת, אלא גם כמפיקה מוזיקלית בעלת חזון ייחודי.

תחשבו על התעוזה: מוזיקאית צעירה שמתבצרת באסם כפרי נטול חלונות, מוקפת שדות ועצים, ומפיקה בעצמה אלבום שלם לחלוטין בלי לתת לאף מפיק או מנהל לדחוף את האף. באותה תקופה, האישה היחידה בעולם המוזיקה שהחזיקה בכוח יצירתי והפקתי כזה הייתה אולי ג'וני מיטשל. קייט בוש פשוט נעלה את הדלת, עבדה מתי שבא לה, והגישה לחברה מאסטר מושלם רק כשהרגישה שהגיע הזמן. עונג צרוף של עצמאות אמנותית שכל חובב מוזיקה יכול רק להצדיע לה עליו. וברוך השם, האלבום הזה עדיין פשוט מדהים, והכי רחוק מ"התמסחרות" שאפשר לדמיין! הוא מנהל קרב מתמיד מול THE DREAMING על תואר ההישג העמוק ביותר שלה – ולטעמי האישי הוא נופל ממנו בממש קמצוץ, בעיקר כי הריגוש עוצר הנשימה של ההתפתחות הבלתי-צפויה שלה בין 1980 ל-1982 לא מורגש כאן באותה מידה.

אבל זה ממש לא אומר שמדובר בשכתוב נחות של THE DREAMING. מבחינת מרקם ואפקטים הוא אולי לא מחדש המון, אבל מבחינת פילוסופיה מוזיקלית הוא שונה בתכלית: THE DREAMING היה מקוטע למדי – רצף הבזקים של סיטואציות יומיומיות (חברתיות, פוליטיות ואישיות) שסוננו דרך תודעה מוטרדת ומיסטית. לעומתו, HOUNDS OF LOVE הוא אלבום קונספטואלי בהרבה. התקליט עצמו הוא יצירה בעלת שני צדדים מנוגדים בתכלית, שניצלה באופן גאוני את פורמט הוויניל. צד א', שקיבל את כותרת המשנה כשם התקליט, הוא החלק הנגיש יותר. הוא מורכב מחמישה שירי פופ-ארט מופתיים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו. אנשים נוהגים לקרוא לצד הזה "פופ" ולסוויטה בצד ב' "ניסיונית". טכנית זה נכון, כי החלק הראשון מבוסס על מלודיות בעוד החלק השני נשען על אווירה, קולאז'ים קוליים משוגעים ומעברים כאוטיים. אבל אני לא חושב שקייט עצמה עודדה הבחנה כזו – בדרך כלל חושבים שאלבומים כאלה מכוונים לקהל 'לא מתוחכם' בחציו הראשון ולמעריצים שרופים בחציו השני, וזה ממש לא המצב כאן! אפילו את RUNNING UP THAT HILL אי אפשר למכור לקהל לא-מתוחכם בלי הקליפ שלו.

מתאים בהרבה לתאר את שני הצדדים כ"חלק בהיר" ו"חלק אפל" – שני צדדים של אותה אישיות בדיוק: הצד האנרגטי והמרומם ששופע השפעות רוחניות חיוביות, לעומת הצד הקודר, המהפנט והמאיים. הצליל כולו מסונתז בכבדות אבל מתחת למעטפת האייטיזית פועם לב חם, אנושי ומלא רגש. ואיזה שירים אלה! קחו את שיר הנושא המופלא HOUNDS OF LOVE: שנפתח בדגימה קולית מצמררת ובלתי נשכחת – "זה מגיע! זה בין העצים!" – שנלקחה ישירות מתוך סרט אימה בריטי קלאסי משנת 1957 בשם NIGHT OF THE DEMON, סרט קאלט שהיה אהוב מאוד בבית משפחתה של קייט. השיר אינו עוסק במפלצות אלא דווקא בפחד המשתק מפני אהבה חדשה.

קייט השוותה את התחושה הזו למנוסה מלהקת כלבי ציד מאיימים שרודפים אחריך כדי לקרוע אותך לגזרים, עד שמבינים שאולי הכלבים האלה בכלל ידידותיים ואין שום סיבה לברוח. והעטיפה האייקונית? שני הכלבים המלכותיים ששוכבים עליה בצילום המרגש הם הכלבים הפרטיים שלה, בוני וקלייד! בוש סיפרה שלקח יום שלם להרגיע אותם כדי שישתפו פעולה, עד שבסוף אחד מהם פשוט נרדם עליה מרוב עייפות, והיא אפילו הקדישה להם נביחה חמה בהערות שעל גבי העטיפה. שיר הנושא HOUNDS OF LOVE מחזיר אותנו ישירות אל קייט בוש ההיפר-רומנטית של פעם – תגידו, מישהו בכלל כותב אפוסים רומנטיים עשירים ומפוארים יותר מהבחורה הזו?! ומה תגידו על THE BIG SKY? הוא מתחיל עם מלודיית פופ קסומה על פסנתר, אך מהר מאוד מתברר שהגוף העיקרי של השיר הוא למעשה גרוב ריקודים בומבסטי וממכר – אחד הגרובים הכי עליזים שקייט עשתה אי פעם! להתגלגל כמו ענן ענק בשמיים הגדולים... פשוט טירוף חושים, קייט נותנת כאן את כל כולה.

עוד פנינה נדירה בצד הזה היא CLOUDBUSTING, שיר מופתי שמבוסס כולו על ספר זיכרונות מרגש שבוש שלפה במקרה מהמדף. הספר מתאר את זיכרונותיו של פיטר רייך על אביו, הפסיכואנליטיקאי השנוי במחלוקת וילהלם רייך, שבנה מכונות משונות במטרה לשלוט באנרגיה אטמוספרית ולהוריד גשם, עד שנרדף ונכלא על ידי הממשל האמריקאי. בקליפ הקולנועי גילם השחקן דונלד סאת'רלנד את האב, לצד קייט שגילמה את הבן. מעניין לגלות שקייט התקשתה לסגור את סיום השיר כי הנגינה באולפן התפזרה, והפתרון הגאוני שלה היה לחפות על הכל בעזרת אפקט של קטר קיטור, שבו בן זוגה וטכנאי ההקלטות דל פאלמר חיקה בקולו את פליטת הקיטור! לצד אלה מופיע גם MOTHER STANDS FOR COMFORT המסתורי והאפל, עם עבודת בס מרהיבה – הרצועה היחידה בצד א' שלא שוחררה כסינגל אך שומרת על עומק מהפנט. בשלב הזה אני עוצר את עצמי מלפרט על כל שיר ושיר, אחרת זה יהפוך למונולוג ארוך ומשתפך. די לומר ששני השירים האחרים בצד א' מדהימים לא פחות.

אבל אז, הופכים את התקליט, ומגיעים לצד ב'. כאן, כללי המשחק משתנים. "הגל התשיעי", כך הוא נקרא, הוא לא אוסף שירים, אלא יצירה מוזיקלית אחת רציפה, סוויטה קונספטואלית של שבעה קטעים. הוא קריפי ומצמרר בטירוף, אני רציני לגמרי! הצד האפל מתחיל להיחשף, הסכנה מרימה ראש. את ההשראה לשם שאבה בוש מיצירתו של המשורר טניסון, "אידיליות המלך", המתארת את שלטונו של המלך ארתור. הסיפור המסופר בצד זה הוא על אישה שנסחפת לבדה בים בלילה, ונעה בין חלומות בהקיץ, סיוטים, וזיכרונות מהעבר, עד להתעוררות המבורכת עם עלות השחר. זהו מסע מוזיקלי תיאטרלי, קולנועי וכמעט אופראי.

הסוויטה נפתחת עם AND DREAM OF SHEEP המלנכולי, שבו הגיבורה נאבקת לא להירדם במי האוקיינוס הקפואים עם חגורת הצלה זרחנית ומכשיר קשר מצפצף. מיד אחרי הפתיחה שבה הגיבורה מחליקה אל עולם החלומות – חלומות על כבשים? חה חה, אין סיכוי, ילדה קטנה, כבשים?! לא באלבום של קייט בוש! מכאן היא צוללת לחלום בלהות מצמית ב-UNDER ICE, שבו היא מחליקה על קרח ומגלה בחרדה את עצמה לכודה מתחתיו. זהו חלום זוועה של ממש,באמצעות צ'לואים מחוספסים ומעבירי צמרמורת והרמוניות קוליות מאיימות: יש משהו שזז שם... מתחת לקרח! ב-WAKING THE WITCH העסק הופך לסיוט מבעית של משפט מכשפות ימי-ביניימי עם קולות מעוותים שמנסים להעיר אותה מהתרדמת. המעבר לשם מיידי: קטע פסנתר עדין ומלחיץ מפציר בגיבורה להתעורר, ופתאום מקצב פרנואידי ומזעזע קורע את הנמנום ואנחנו עדים למעין משפט נשמות פוסט-פסיכדלי – קשה לתאר את מה שקורה שם, מאפקטים של סרטים מגנטיים ועד פעמוני כנסייה, נהמות שטניות שצורחות "התוודי בפניי, ילדה!" וזעקות "אשמה! אשמה!". תנו לזה צ'אנס, ושירים כאלה לעולם לא יזדקנו אצלכם!

ב-WATCHING YOU WITHOUT ME היא כבר רוח רפאים שמתבוננת באהובה בבית אך אינה יכולה לתקשר איתו. לקראת סוף הלילה מגיעה התפילה המפוארת HELLO EARTH, שמשלבת בתוכה קטע מקהלה מתוך שיר-עם מסורתי, ולבסוף הפציעה של אור הבוקר ב-THE MORNING FOG, שחוגגת את הניצחון של כוח הרצון האנושי והאהבה. וחשוב לציין: לא משנה כמה מוזר או מבהיל היה 'חצי החלום' הזה – עם העיבודים הקלטיים המשונים ב-JIG OF LIFE והרפרנסים המדע-בדיוניים ב-HELLO EARTH – האלבום מסתיים בשלמות מוחלטת עם THE MORNING FOG, שבו הגיבורה מנערת מעליה את כל הסיוטים וחוזרת לאופטימיות ולאהבה של החצי הראשון. הרי לא הייתם רוצים שגברת בעלת תודעה כמו קייט בוש תשאיר אתכם בחושך ובייאוש, נכון? ובלי שום קיטש – זו פשוט פריקה מושלמת של כל המתח וסיום אדיר לאלבום שהתהילה שלו מוצדקת לחלוטין.

בזמן אמת, המבקרים התקשו לעכל את המהלך. במגזין מלודי מייקר נכתב אז, בנימה של תמיהה והערכה: "איך מישהי כל כך מקסימה ומצחקקת יכולה להפיק שירים מורכבים ומיסטיים כל כך? האם היא עשר שנים לפני זמנה, או עשר שנים מאחוריו? מה שבטוח, היא לא מסונכרנת עם שום דבר אחר שקורה כרגע וזה כנראה דבר טוב". אותו מבקר הודה שהוא מתקשה להתחבר לקונספט של "הגל התשיעי", וטען שהנושא מבולבל מדי והתוצאה מעט יומרנית. עם זאת, הוא לא יכול היה להתעלם מקטעים מבריקים בתוכו, כמו JIG OF LIFE, שבו בוש נותנת דרור לשורשיה האיריים ולחיבתה לנושאים מסורתיים.

אותה ביקורת הצביעה על נקודות החוזק הברורות של התקליט כולו. השורה "עסקה עם אלוהים", מתוך RUNNING UP THAT HILL, תוארה כ"שורה המספרת ביותר בתקליט; כי הרי כולנו עשינו עסקה עם אלוהים מתישהו". שיר הנושא, HOUNDS OF LOVE, הוכתר כרצועה הטובה ביותר, "עשירה וצבעונית" שסוחפת את בוש לביצוע ווקאלי מדהים. ואכן, הפלוס הגדול ביותר בתקליט, כפי שצוין, הוא קולה של בוש. אחרי שבשנים קודמות היא "ציפצפה וצרחה את דרכה", כאן היא הפגינה שליטה קולית מוחלטת, מבלי לאבד גרם אחד של תשוקה. המבקרים באותם ימים יכלו להמשיך להתפלפל על "יומרנות", אבל חובבי המוזיקה האמיתיים ידעו מיד שיש כאן זהב טהור. התקליט הזה טס נמכר ונמכר.

שנים רבות חלפו, ו-HOUNDS OF LOVE לא רק שאינו נשמע מיושן, אלא רלוונטי מתמיד. הצלחתו חוצה זמן וגילאים. זה להיט פופ ענק וגם יצירת אמנות מורכבת ועל-זמנית. ואם תשאלו אותי, כשמניחים עותק ויניל טוב של התקליט הזה על הפטיפון, מגבירים את הווליום ועוצמים עיניים – מבינים בדיוק למה מוזיקה היא התרופה הטובה ביותר לנשמה. קייט בוש יצרה כאן עולם מושלם שלא נס ליחו, ושום טרנד חולף בעולם לא יוכל להחליף את הניצוץ האנושי, המסתורי והפראי שפועם בתוך כלבי הציד האלה.

הרגע שבו מייק סקוט ראה את מלוא הירח ושינה לתמיד עם הווטרבויז את המוזיקה של שנות השמונים

ב-16 בספטמבר בשנת 1985 יצא התקליט THIS IS THE SEA, של להקת הווטרבויז (WATERBOYS) הבריטית. קבלו את המקום בו מלוא הירח נגע בים.

הימים היו ימי אמצע שנות השמונים. סינטיסייזרים מבריקים, תסרוקות נפוחות וצלילים מהונדסים שלטו במצעדי הפזמונים, כשחברות התקליטים היו משוכנעות שרוקנ'רול אמיתי שייך לעבר ושכל מה שצריך זה מכונת תופים ותסרוקת בגובה מגדל שלום. ובדיוק אז, ב-16 בספטמבר 1985, נחת בעולם תקליט שנשמע כמו משהו אחר לגמרי. הוא היה רחב, סוחף, רוחני ובעיקר, ענק. היה זה THIS IS THE SEA, תקליטם השלישי של להקת הווטרבויז, והוא היה הגל שעמד להפוך לצונאמי מוזיקלי, סערה מרהיבה של רגש טהור ששטפה את כל הפלסטיק והחזירה את הלב למוזיקה.   

בראש הלהקה עמד בחור סקוטי צעיר ונלהב בשם מייק סקוט, משורר עם גיטרה ואיש חזון עם רעב בלתי נדלה, שהביט סביבו על עולם הפופ וסירב בתוקף להסתפק בקלישאות של שלוש דקות ברדיו. עבורו, התקליט הזה לא היה עוד אוסף שירים. "זה התקליט שבו השגתי את כל שאיפותיי המוזיקליות מימי הנעורים", הוא העיד על היצירה, ואכן, האנרגיה המתפרצת והשאפתנות הגדולה נשמעות בכל צליל וצליל. התקליט הזה היה המקום בו סקוט טבע את המונח שיתאר את סגנון הלהקה באותה תקופה: THE BIG MUSIC, המוזיקה הגדולה. וגדולה היא הייתה, במלוא מובן המילה – סאונד מונומנטלי שלא מתבייש לשאוף לגבהים קוסמיים, לפתוח את הריאות לרווחה ולגרום למאזין להרגיש כאילו הוא ניצב על קצה צוק מול איתני הטבע.  

אך גדולה ככל שהייתה, היא הכילה גם מתחים פנימיים. לצדו של סקוט פעל קארל וולינג'ר, מוזיקאי מוכשר ואיש מפתח בצליל של הלהקה, גאון מולטי-אינסטרומנטליסט שסקוט עצמו הגדיר כלא פחות מ'תזמורת של איש אחד באולפן'. המתח היצירתי בין השניים הגיע לשיאו בתקליט הזה, שהיה גם שירת הברבור של וולינג'ר בלהקה. כששני ענקים יצירתיים עם חזון טוטאלי עובדים יחד באותו חדר, התוצאה היא לעיתים קרובות זיקוקי דינור אלוהיים ברצועות השמע – ופיצוץ בלתי נמנע ביחסים האישיים. זמן קצר לאחר יציאתו, הוא פרש כנפיים והקים הרכב משלו, WORLD PARTY, שהמשיך לפסוע בנתיבים מוזיקליים מבריקים. הפרידה הזו סימנה את סופה של תקופה אחת ותחילתה של אחרת עבור הווטרבויז, שמיד לאחר מכן גילו את הכינור המשכר של סטיב ויקהאם – שערך כאן באלבום את טבילת האש שלו – ופנו למסע השורשי המופלא שהוליד את יצירת המופת הבאה, FISHERMAN'S BLUES.   

מבקרי המוזיקה לא נותרו אדישים. במגזין רולינג סטון נכתב אז ניתוח מדויק של רוח התקליט: "מייק סקוט הוא יותר משורר מאשר כותב שירים, ונראה שוואן מוריסון וסימפל מיינדס קרובים אליו מאוד. אך בניגוד להם, כשהוא שר, אפשר לחוש שסקוט ממש מרחף מהאדמה". המבקר ציין במיוחד את השירים THE WHOLE OF THE MOON ו-MEDICINE BOW, בהם קולו של סקוט מתרומם לגבהים מרשימים והופך את החזרתיות המאפיינת את שיריו ליתרון סוחף, כזה שמכניס את המאזין לטראנס מהפנט של שכנוע פנימי שקשה מאוד להישאר אדיש אליו.   

הביקורת תיארה את המאבק בין הארצי לשמימי כמהות של התקליט. שירים כמו OLD ENGLAND ו-THE PAN WITHIN תוארו ככאלה שמחוברים יותר לאדמה, בעוד אחרים ממריאים אל על. בשיר THE PAN WITHIN, דרך אגב, מתרחש רגע מכונן בתולדות הלהקה: שם מתארח לראשונה הכנר סטיב ויקהאם, שנתן ביצוע כינור פראי ומיסטי שהעניק לשיר מימד פגאני מסעיר שמשנה לחלוטין את הדינמיקה. המאבק הזה, בין "אדם ורוח", מסוכם באופן מופתי בשיר SPIRIT: "אדם זוחל / רוח עפה / רוח חיה כשאדם מת". התקליט כולו הוא מסע רוחני כמעט, שמגיע לסיומו המפואר בשיר הנושא, THIS IS THE SEA. "זו מוזיקה גדולה, רחבה וחסרת קרקעית ממש כמו האוקיינוס", כתב המבקר ברולינג סטון, "עם המון גיטרות והבטחה של גאולה, המבטיחה מים שקטים יותר בים הסוער הזה". 

סקוט כתב לא פחות מ-20 בתים שונים לשיר הנושא, עד שברר מתוכם בפינצטה את חמשת הבתים הטובים ביותר! כדי לבנות את תחושת הים הגועש, הוקלטו כלי נשיפה, פסנתר והרכב מיתרים קטן. המורכבות העצומה הזו גרמה לכך שהווטרבויז כמעט ולא ביצעו את השיר בהופעות חיות – פשוט כי היה קשה מדי לשחזר את העושר האוקייני הזה על הבמה. מי שלא נרתע מהאתגר היה טום ג'ונס, שבשנת 2021 הקליט גרסה מרטיטה לשיר באלבומו SURROUNDED BY TIME – ותפס את העוצמה הזו כבר בטייק הראשון! באופן משעשע, סקוט עצמו, במבט לאחור, היה ביקורתי יותר כלפי השיר. בשנת 2017 הוא אמר: "מבחינה מלודית, אני חושב שזה שיר מאד מגביל. היכולות שלי עם הלחנת מנגינות השתפרו מאוד מאז". אני, מצדי, סולח לו לחלוטין ומתענג על כל שבריר שנייה של השיר.

גולת הכותרת הבלתי מעורערת של התקליט היא כמובן השיר THE WHOLE OF THE MOON. שיר שהפך להמנון על-זמני, כזה שמזוהה עם הלהקה יותר מכל שיר אחר. הכל התחיל בערב חורפי קפוא, כשמייק סקוט צעד ברחוב בניו יורק עם בת זוגו. היא שאלה אותו אם קשה לכתוב שירים, וסקוט, עם ביטחון עצמי של רוקר צעיר, ענה לה מיד: "ממש לא!", הרים את מבטו לשמיים ושרבט בו במקום על גבי מעטפה שהייתה בכיסו את שורת המחץ: "ראיתי את הסהר, את ראית את הירח המלא". מה שמעניין עוד יותר הוא שזה היה השיר היחיד באלבום שלא היה כמעט גמור בתחילת ההקלטות; סקוט השלים אותו רק במאי 1985 באולפן בלונדון, ברגע שהוסיף את שורות הקסם על חדי-הקרן, כדורי התותח והארמונות. במשך שנים, רבים ניסו לנחש על מי נכתב השיר, אך סקוט הבהיר את כוונותיו. "כתבתי אותו בגיל 26, כשגיליתי שיש כל כך הרבה יותר ממה שידעתי אי פעם", סיפר. "הבנתי שיש אנשים שיש להם הרבה יותר מידע בדמיונם ובחוויותיהם ממה שהיה לי. זה מה שנתן השראה לשיר".   

הוא הסביר שלא מדובר באדם ספציפי, אלא באב-טיפוס, ישות חכמה יותר שמולה הוא מציב את עצמו כצופה מהצד. "ראיתי את הסהר, ואתה ראית את הירח המלא", הוא שר, ומתאר את הפער בין תפיסת המציאות המצומצמת שלו לבין הראייה הרחבה של אותו אדם או ישות. הוא קישר את הרעיון לגאונים שנשרפו מהר מדי, כמו סיד בארט או ג'ימי הנדריקס, שהגיעו עם ידע עצום ועזבו את העולם בטרם עת. ומי חשב שזה על פרינס? ובכן, סקוט שלל זאת, וגם את הסברה שמדובר בחברו ניקי סאדן – סולן להקת הפאנק הבריטית SWELL MAPS שעמו שיתף סקוט פעולה בעבר. סקוט ציין שסאדן אמנם היה טיפוס יוצא דופן, אך בהחלט לא הדמות הנשגבת שמתוארת בשיר. יחד עם זאת, הקשר לפרינס בשיר היה אמיתי מאוד: סקוט העריץ את הגאונות שלו ואף דאג לכתוב על התווית הפנימית של תקליטון הוויניל את ההקדשה: FOR PRINCE, U SAW THE WHOLE OF THE MOON. שנים אחר כך, בשנים 2014 ו-2015, פרינס סגר מעגל מדהים וביצע את השיר בהופעותיו בגרסת פ'אנק סוחפת, שבה שינה את נקודת המבט ושר שהוא זה שראה את מלוא הירח!   

הקסם של השיר טמון גם בפרטים הקטנים. קחו למשל את צליל ה'קליק' המסתורי שנשמע בשניות הראשונות – נגן כלי ההקשה מרטין דיצ'הם הגיע לאולפן עם שקית מלאה בעצמים משונים, חיכך וניער אותם, ויצר את הפתיחה הזו. בנוסף, סקוט וקארל וולינג'ר המציאו מהלך שהם קראו לו 'קראמפ' (CRUMP) – הטחת אגרוף או מרפק בחלק הנמוך של הקלידים שנתנה לשיר אפקט עמום ומרטיט. ואם קולות הרקע היורדים של וולינג'ר לקראת הסיום נשמעים לכם מוכרים, זה לא במקרה – הם נולדו בהשראת השיר FAME של דייוויד בואי! את קולות הרקע שרה מקס אידי, וסקוט הנחה אותה לשיר כאילו היא ילדה חסרת דאגות בת שמונה, מה שהעניק לשירתה איכות תמימה ומרחפת. את סולו החצוצרה הבלתי נשכח ניגן רודי לורימר, וסקוט תיאר את הצליל שלו כאפקט של "אור שמש שפורץ מבעד לעננים", בהשראת כלי הנשיפה שבאמצע השיר PENNY LANE של הביטלס. למרבה הפלא, כשיצא הסינגל ב-1985 הוא הגיע רק למקום ה-26 במצעד הבריטי; רק ב-1991, כשיצא בהוצאה מחודשת, הוא נסק למקום השלישי והביא לסקוט את פרס 'אייבור נובלו' היוקרתי עבור השיר הטוב ביותר.   

באופן אירוני, למרות הצליל האורגני והרוקי שלהם, הווטרבויז לא הצליחו לברוח מהצליל של התקופה. חברי הלהקה לא היו חסידים גדולים של הסינטיסייזרים ששלטו באייטיז, אך אז מייק סקוט שמע את התקליט PURPLE RAIN של פרינס. הוא הבין שאם עושים זאת נכון, הצליל האלקטרוני יכול להשתלב בצורה מושלמת. התוצאה היא ש-THIS IS THE SEA משופע בצלילי סינטיסייזר, שניגן קארל וולינג'ר. אבל בניגוד לסינטיסייזרים הקרים והמנוכרים של אותם ימים, הווטרבויז השתמשו בהם כשכבות של צבע ורגש חם, ממש כמו צבעי שמן על בד קנבס ענק, מה שהעניק לאלבום נפח תזמורתי מפואר שתומך בשירה הפראית של סקוט ובגיטרות האקוסטיות הרועמות.   

כחצי שנה אחרי שהעולם קיבל את יצירת המופת הזו, באפריל 1986, הגיעו הווטרבויז לישראל הקטנה. הם הביאו את "המוזיקה הגדולה" שלהם לשתי הופעות במועדון ליקוויד בתל אביב והותירו חותם על קהל המעריצים המקומי שהרגיש לרגע אחד קרוב מאוד לים הגדול והסוער של מייק סקוט. כך, המרחק בין לונדון, ניו יורק ותל אביב פשוט נעלם בתוך האוקיינוס.   

גם זה קרה ב-16 בספטמבר. ההיסטוריה, כידוע, לא נכתבת רק בשדות קרב או במסדרונות השלטון. לפעמים, הרגעים המשמעותיים באמת, אלה שמעצבים תרבות ונוגעים בנשמה, מתרחשים באולפן אפוף עשן, על במה רעועה במועדון לונדוני, או אפילו בתא כלא צפוף. בואו נצלול אל כמה רגעים כאלה.

הלילה ששינה הכל עבור להקת יס

לונדון, 1968 והסאונד של הרוק המתקדם מתחיל לבצבץ. במועדון "בלייזס" האופנתי, הקהל מחכה בקוצר רוח לעלייתה של SLY AND THE FAMILY STONE, אך הלהקה, כדרכה, מבריזה ברגע האחרון. השעה כבר 01:00 לפנות בוקר והבעלים, רוי פלין, מורט את שערותיו. ואז, מישהו זורק רעיון: יש חבורת צעירים שגרים ממש מעבר לפינה, יש להם ציוד והם מנגנים משהו... אחר. הבסיסט, כריס סקווייר, נזכר שנים אחר כך: "הייתי כבר במיטה! פשוטו כמשמעו. אבל קיבלנו את הקריאה, התארגנו במהירות הבזק ויצאנו לנגן". תחשבו על התמונה ההזויה הזו: סקווייר, ענק בגובה מטר תשעים ושלוש, נשלף מתוך החלומות, תופס את גיטרת ה-RICKENBACKER שלו, ויחד עם ג'ון אנדרסון בעל קול המלאכים והמתופף ביל ברופורד, שהיה בכלל סנוב של ג'אז, הם רצים למועדון עם המגברים בידיים.

על הבמה עלתה להקה כמעט אלמונית בשם יס. בקהל המופתע ישבו דמויות כמו אריק קלפטון, פיט טאונסנד וג'ימי הנדריקס, שפיהם נפער בתדהמה מול הווירטואוזיות והמורכבות המוזיקלית. הם פתחו עם גרסאות כיסוי מפורקות ומורכבות להפליא לשירים כמו I SEE YOU של להקת THE BYRDS ועיבוד פרוגרסיבי מחשמל לשיר SOMETHING'S COMING מתוך המחזמר WEST SIDE STORY.  בסוף הלילה, רוי פלין, שרק רצה להציל את הערב, הבין שנפל לידיו אוצר. הוא הפך למנהלם הראשון, השיג להם הופעות והחתים אותם על חוזה עם חברת התקליטים היוקרתית ATLANTIC. אמנם אחוזי התמלוגים היו נמוכים עד גיחוך, אך באותם ימים לא הייתה להם ברירה אחרת. האירוניה מתוקה במיוחד בהתחשב בכך שזמן קצר קודם לכן, הלהקה עברה אודישן משפיל בחברת APPLE של הביטלס. הסולן ג'ון אנדרסון חלם שפול מקרטני יפיק את התקליט שלהם, אך במקום זאת הם ניגנו מול פיטר אשר, שלא טרח להרים את עיניו מהעיתון שקרא. חברי הלהקה, שנעלבו עד עמקי נשמתם, לא חסכו ממנו כינויי גנאי בצאתם. לפעמים, דלת שנטרקת בפנים היא כל מה שצריך כדי למצוא את הדלת הנכונה. אם אשר היה מחתים אותם, אולי היינו מקבלים עוד להקת פופ מנומנמת בלייבל של הביטלס, ובמקום זאת הרווחנו את אחת מלהקות הרוק המתקדם הגדולות והחשובות בהיסטוריה.

אהבה, גיטרה וחשפנות בהמבורג

בזמן שחברי להקת יס התחילו את דרכם, גיטריסט צעיר ומוכשר בשם ריצ'י בלאקמור כבר היה שועל קרבות ותיק. בשנת 1969, כשהוא כבר הגיטריסט המחשמל של להקת המחתרת דיפ פרפל, הוא התחתן בפעם השנייה. הכלה המאושרת? חשפנית בשם בארבל הארדי. בלאקמור פגש את בארבל, או "באבס" כפי שכולם קראו לה, עוד לפני ימי הסגול הכהה, כשניגן בלהקת THE CRUSADERS בהמבורג. הפגישות נערכו במועדון החביב עליו, 'בלוקהוט', שם באבס הייתה אחת הכוכבות הגדולות. מהר מאוד, בלאקמור עבר לגור בדירתה. היא דאגה לפרנסה מהופעותיה הנועזות, והוא התרכז במה שחשוב באמת: להתאמן בנגינה על הגיטרה ללא הפסקה. בואו נעריך לרגע את חלוקת התפקידים המופלאה הזו – היא רוקדת ומתפשטת על הבמה כדי לשלם את שכר הדירה, והוא מסתגר בחדר ומשחיז סולמות בלוז וסולואים ניאו-קלאסיים מהירים כמו שד! 

בשעות הבוקר המוקדמות, היה נוהג לנדוד למועדון STAR CLUB עם גיטרת הגיבסון שלו, ואם אהב את הלהקה שניגנה, היה עולה לג'מג'ם איתה. זו הייתה גיטרת GIBSON ES-335 אדומה ומרהיבה, עוד הרבה לפני שהוא התמכר לצליל החד והחותך של ה-FENDER STRATOCASTER שליוותה אותו אל כמעט הנצח. הזוגיות הזו החזיקה מעמד עד 1974, אז במהלך העבודה על התקליט STORMBRINGER, הנישואים עלו על שרטון והשניים נכנסו להליך גירושין מכוער ומסובך. "לא היה לי הרבה זמן לנגן בגיטרה," סיפר אז, "עברתי בעיות אישיות מורכבות". המתח האישי הזה תרם ישירות לפירוק ההרכב: בלאקמור תיעב את ההשפעות של הפ'אנק והסול שדיוויד קוברדייל וגלן יוז הכניסו לאלבום STORMBRINGER, וכינה אותן בבוז "מוזיקה למצחצחי נעליים". השיר היחיד שהוא באמת אהב מתוכו היה הבלדה קורעת הלב SOLDIER OF FORTUNE. השילוב של הגירושין המרים והמיאוס המוזיקלי גרם לו לטרוק את הדלת, לעזוב את הלהקה ולהקים את להקת RAINBOW יחד עם רוני ג'יימס דיו. באבס, כמובן, לא הייתה אשתו האחרונה של בלאקמור. ריצ'י, כהרגלו בקודש, המשיך לחפש צרות רומנטיות, להסתכסך עם כולם ולנגן כמו אלוהים.

ממטעי הכותנה לפסגת הבלוז

בשנת 1925 נולד ריילי בי קינג, שלימים העולם יכיר בתור בי.בי. קינג, מלך הבלוז. הנה כמה עובדות מרתקות על האיש והגיטרה: הוא היה טייס מורשה והתעופה הייתה אהבתו הגדולה, אם כי חברת הביטוח שלו התעקשה שלעולם לא יטוס לבדו. הוא היה מכור למוזיקה וסחב לכל מקום טייפ נייד וערימות של קסטות. טעמו היה אקלקטי להפליא ונע מפרנק סינטרה ועד רוק כבד, והוא עקב באדיקות אחרי הביטלס. ספריית התקליטים שלו בחווה בממפיס הייתה עצומה, ובשנת 1970 הוא העריך שהיא מכילה כ-35,000 תקליטים. בראיון למגזין רולינג סטון אמר פעם: "אם ארוויח מספיק כסף כדי להפוך למיליונר, לעולם לא אשכח את הימים שבהם קטפתי כותנה תמורת פרוטות. אני מקווה שהממשל האמריקני יאפשר לאנשים שהיו במצבי לצאת משם ולחיות חיים הגונים. עד שזה יקרה, אהיה שקוע עמוק בבלוז. אני רוצה שהעולם שלנו יחיה בשלום וללא הפרדה. לו יכולתי, הייתי מוחק מהלקסיקון את המילה שנאה".

בי.בי. קינג מת בגיל 89, ולוסיל, הגיטרה האהובה שלו, בוודאי מתגעגעת. אותה גיטרה נגנבה ממנו בשנת 2009, אך למרבה השמחה והמזל, הוחזרה לידיו עוד באותה שנה. ואיך אפשר לדבר על לוסיל בלי הסיפור המטורף שמאחורי השם שלה? נטען כי בחורף 1949 ניגן קינג באולם ריקודים בעיירה טוויסט שבארקנסו. כדי לחמם את המקום הציבו חבית נפט בוערת במרכז האולם. במהלך הערב פרצה קטטה אלימה בין שני גברים, החבית התהפכה והאולם כולו עלה בלהבות. קינג ברח החוצה יחד עם כולם, אך ברגע שנזכר שהשאיר בפנים את גיטרת ה-GIBSON שלו שעלתה 30 דולר – הון עתק עבורו באותם ימים – הוא רץ פנימה לתוך האש וחירף את נפשו כדי להציל אותה. למחרת גילה ששני הגברים הלכו מכות בגלל אישה בשם לוסיל. קינג החליט להעניק לגיטרה את השם LUCILLE כתזכורת תמידית שלעולם לא יעשה שוב מעשה טיפשי כל כך ולא ייכנס לקרב על אישה או לתוך בניין בוער. הגיטרה הזו זיכתה אותו בלהיטי ענק, ובראשם יצירת המופת THE THRILL IS GONE משנת 1969, שבה שולבו כלי מיתר קלאסיים שהקפיצו את הבלוז אל מצעדי הפופ והעניקו לו פרס גראמי ראשון.

צלילים וצללים נוספים בהיסטוריה

ההיסטוריה המוזיקלית רצופה גם ברגעים קטנים וגדולים אחרים: בשנת 1988, מתופף להקת THE CLASH לשעבר, טופר הידון, שוחרר מבית הכלא לאחר שריצה עשרה חודשים מתוך חמישה עשר שנגזרו עליו בעוון עבירות סמים.האירוניה העצובה אצל הידון היא שהוא היה זה שכתב את מקצב התופים הממכר ואת ליין הפסנתר המפורסם של ROCK THE CASBAH, הלהיט הגדול ביותר של הלהקה במצעדים האמריקאיים, אך התמכרותו להרואין הביאה לסילוקו מהלהקה עוד לפני שראה את פירות ההצלחה הגדולה. ויום הולדתו של המתופף הבריטי קני ג'ונס, שזכה להיות חבר בלהקות SMALL FACES ו-THE FACES ולמלא את הנעליים העצומות של קית' מון בלהקת המי, נרשמה בשנת 1948. ג'ונס הוא המתופף היחיד בעולם שיכול להתגאות ברזומה שכולל את יצירות המופת ITCHYCOO PARK של להקת SMALL FACES, את STAY WITH ME של להקת THE FACES ואת האלבום IT'S HARD עם להקת המי (בעצם, האחרון מהם פחות מלהיב...).

בשנת 1964, הביטלס הגיעו לניו אורלינס במהלך סיבוב הופעות מפרך בצפון אמריקה. נקודת השיא של הביקור הייתה פגישה מאחורי הקלעים עם אחד מגיבורי הילדות שלהם, פאטס דומינו. הביטלס, שביצעו רבות מלהיטיו במועדונים בהמבורג, ביקשו לפגוש אותו. הוא אותר בזמן שעשה קניות במכולת והובא לקרוואן ששימש כחדר ההלבשה שלהם. הוא בילה איתם כשעה (שעון היד שלו בצורת כוכב הרשים במיוחד את פול), אך כפי שאמר זאת בעצמו מאוחר יותר בחוכמה: הוא לא זכה לפגוש את הביטלס, הם זכו לפגוש אותו. והקשר המוזיקלי הזה הוליד יצירות בלתי נשכחות: פול מקרטני הושפע כל כך מסגנון נגינת הפסנתר של פאטס דומינו, שבשנת 1968 הוא כתב את הלהיט הענק LADY MADONNA כמחווה ישירה למקצב הבוגי-ווגי של דומינו. המחווה הייתה מושלמת עד כדי כך שפאטס דומינו עצמו הקליט גרסת כיסוי לשיר באותה שנה, וזה הפך ללהיט האחרון שלו שנכנס למצעד האמריקאי. סגירת מעגל שאין יפה ממנה!

ובצד השני של הספקטרום, יש גם רגעים של ביקורת נוקבת. בשנת 1975, הופיע טום וייטס בניו יורק, וכתב הרולינג סטון דייב מארש לא התרשם. "כאמן," כתב מארש, "כאמן, נדמה שטום וייטס קרוב יותר לפטי סמית' וברוס ספרינגסטין מאשר לכל אחד אחר שפועל כיום ברוק. אולם, בשונה מהם, וייטס אינו נשען כל כך על אזכורים של רוק כדי להשיג את האפקט שלו, אלא על קול ג'אז ועל האידיום הביטניקי של שנות החמישים. אם סמית' וספרינגסטין מוקסמים מהמתבגרים של החוף המזרחי שאיתם גדלו, וייטס מהופנט באותה מידה מסצנות תחנות האוטובוס המזוהמות של דור אחר. בעוד ששיריו הטובים ביותר — במיוחד “Ol’ 55”, שהוא קלאסיקה לכל הדעות — נשענים על השפה הרוקית העממית, הופעותיו האחרונות מציגות סוג של מספר סיפורים שאינו נראה ספונטני או מגוון כמו מתחריו הסגנוניים. בעודו עובד עם להקה של שלושה נגנים, כולל סקסופוניסט הטנור אל קון, יוצא להקתו של וודי הרמן, ומלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית ובפסנתר, הפגין וייטס עניין מינימלי בלבד במוזיקה, וקל וחומר בכתיבת שירים, בערב הפתיחה שלו בבית הקפה הקטן שבגריניץ' וילג'. בשונה מסמית' וספרינגסטין - וייטס מופיע במצב רוח אחד בלבד, במקום שבו השעה היא תמיד חמש לפנות בוקר. אפילו נהגי משאיות יגלו מיד שמדובר פה באמן שהוא זיוף".

מהבית הלבן לפארק באטרסי

הניגודים בעולם המוזיקה הם חלק מהקסם. בשנת 1998, לו ריד, משורר המדרכות האפל של ניו יורק, ניגן בקבלת פנים בבית הלבן לכבוד נשיא צ'כיה ואצלב האוול, שהיה מחזאי ומהפכן בעצמו. זה היה רגע סוריאליסטי לחלוטין: ואצלב האוול העריץ את להקת THE VELVET UNDERGROUND עוד מימי המחתרת, ו"מהפכת הקטיפה" שהפילה את המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה אף קיבלה השראה ישירה משם הלהקה! לראות את לו ריד עומד מול ביל קלינטון והאוול ומבצע את הקלאסיקות SWEET JANE ו-PERFECT DAY באולם המפואר של הבית הלבן – זו הייתה הוכחה ניצחת לכוחו של הרוק. עשרים שנה קודם לכן, בשנת 1978, להקת THE STRANGLERS כיכבה בפסטיבל תחת כיפת השמיים בפארק באטרסי, לצד אורח מיוחד כמו פיטר גבריאל. במהלך ביצוע הקלאסיקה המוקדמת שלהם NICE 'N' SLEAZY, הם עשו את המעשה הכי STRANGLERS שיש: העלו לבמה קבוצת חשפניות שהצטרפה לחגיגה. הבסיסט ג'יי ג'יי ברנל ניגן את ליין הבס המאיים והשמן, והלהקה הוכיחה שוב ששום הופעת פאנק בריטית אינה שלמה בלי פרובוקציה עסיסית שתזעזע את הצופים.

ולסיום, מעט עצב: בשנת 2008 הלך לעולמו המפיק החשוב של חברת מוטאון, נורמן וייטפילד, בגיל 69. וייטפילד היה הגאון שהביא את ז'אנר ה-PSYCHEDELIC SOUL לעולם: הוא האיש שחתום על הפקת הענק של PAPA WAS A ROLLIN' STONE של להקת THE TEMPTATIONS עם אותו ליין בס בלתי נשכח, יצר את I HEARD IT THROUGH THE GRAPEVINE למרווין גאי, והפיק את המנון המחאה WAR בביצוע אדווין סטאר. בדיוק שנה לאחר מכן, באותו תאריך, מתה מרי טרוורס, הקול הנשי של שלישיית הפולק פיטר, פול ומרי, בגיל 72. טרוורס הייתה קול של דור שלם, זו שהביאה להמונים את שיריו המוקדמים של בוב דילן כמו BLOWIN' IN THE WIND ושרה מכל הלב את IF I HAD A HAMMER ואת הלהיט LEAVING ON A JET PLANE שכתב ג'ון דנבר.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.