רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-18 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-18 בספטמבר (18.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אי אפשר להתחיל ולהסביר את המוסיקה של המודי בלוז מבלי להתייחס לתקליט DAYS OF FUTURE PASSED. התקליט הזה היה עבורי רגע מוסיקלי אחד ארוך. זו הייתה הפעם הראשונה בה קיבלנו מספיק זמן אולפן ליצירה משמעותית" (ריי תומאס - המודי בלוז)

רעידת אדמה בסטייל של סאבאת'! ב-18 בספטמבר בשנת 1970 יצא תקליטה השני של להקת בלאק סאבאת' ושמו PARANOID.

ביום שבו עולם המוסיקה איבד את ג'ימי הנדריקס, הוא קיבל במקומו את הבשורה השחורה והכבדה שתגדיר ז'אנר שלם. ב-18 בספטמבר 1970, ארבעה בחורים קשוחים מבירמינגהם שיגרו לחלל האוויר את PARANOID, התקליט השני שלהם, ושינו את חוקי המשחק לנצח. זהו סיפור על איך תאונות מופלאות, ריפים שנולדו מתוך שעמום ופחד מהתמסחרות יצרו את אחד התקליטים המכוננים בתולדות הרוק.

עם כל הכבוד לטיטאנים של אותה תקופה כמו לד זפלין ודיפ פרפל וגרנד פ'אנק ואוריה היפ, שהיו ללא ספק להקות כבדות ועצומות, רק להקה אחת זיקקה את תמצית הסאונד של יום הדין. בלאק סאבאת', שהגיעה במקרה או שלא מאותו אזור תעשייתי ואפור בבירמינגהם שממנו הגיחו גם שניים מחברי לד זפלין. היא לא ניגנה רוק כבד – היא הייתה רוק כבד. התקליט השני שלה נשמע גם היום כאילו הוקלט אתמול בעצבים חשופים. זהו הגשר המושלם בין המחתרת הרועשת למיינסטרים ההמום.

הסולן, אוזי אוסבורן, נזכר בקפיצת המדרגה הטכנולוגית שהייתה גם פיתוי מסוכן: "בתקליט הזה עברנו מארבעה לשישה עשר ערוצים באולפן. זה היה פיתוי אדיר להתעסק עכשיו עם כל מיני אפקטים. לרגע חשבתי שהנה אנחנו הביטלס מעורבבים עם פינק פלויד ומעל כל זה מטפטף עלינו אסיד". אך אל תטעו, לא היה כאן קונספט מתוכנן או יומרות אמנותיות גדולות. PARANOID הוא תוצר של זיעה, ווליום מחריש אוזניים וכימיה נדירה. רוב החומרים נולדו מתוך ג'אמים אינסופיים על במות ברחבי אירופה. כפי שהסביר בסיסט הלהקה וכותב המילים הראשי, גיזר באטלר: "פשוט נכנסנו לאולפן, התחברנו למגברים וניגנו כאילו אנחנו בהופעה חיה. כך זה הוקלט. אבל האמת היא, לא כל להקה יכולה להקליט כך ולהישמע כך".

שיר הפתיחה המפלצתי, WAR PIGS, הוא דוגמה מושלמת לתהליך היצירה של הלהקה. במקור הוא בכלל נקרא WALPURGIS, על שם ליל ולפורגה, מעין חג מכשפות פגאני. המילים היו פוליטיות ונוקבות, אך השם היה אזוטרי מדי ואף מסוכן. באטלר משחזר את השיחה עם חברת התקליטים: "רצינו שהתקליט השני שלנו ייקרא WALPURGIS וגם כתבנו שיר בשם זה, שבסוף הפך ל-WAR PIGS. כשהחברה שאלה אותנו מה יהיה שם התקליט, אמרנו לה את דעתנו. הם שאלו 'מה זה אומר?' אז ענינו שזה כמו חג המולד של השטן. התגובה שלהם הייתה מהירה ונחרצת: 'לא, תודה'". הם פחדו שם מהתגובה של תומכי מלחמת וייטנאם בארצות הברית.

הגיטריסט טוני איומי, ממציא הריפים הבלתי נלאה, חשף שהשיר בכלל נולד מתוך מצוקה: "הריף של WAR PIGS נוצר במועדון בציריך. היינו תקועים שם בחוזה שהכריח אותנו לנגן שבע הופעות ביום, 45 דקות כל פעם. פשוט לא היו לנו מספיק שירים, אז נאלצנו להמציא חומרים על הבמה. כך נולד גם השיר הזה, שפשוט השתפר מהופעה להופעה עד שנכנסנו להקליט אותו".

אבל הסיפור המדהים ביותר שייך לשיר הנושא, PARANOID. הוא לא רק היה התקליטון הראשון שהלהקה כתבה והוציאה, אלא גם ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר שלה אי פעם. השיר צעד 18 שבועות במצעד הבריטי והגיע ב-10 באוקטובר 1970 למקום הרביעי והמכובד, הישג שהלהקה הכבדה הזו לעולם לא שחזרה. והכל קרה בטעות.

גיזר באטלר מספר את סיפור המעשה: "רוב השירים לתקליט כבר היו כתובים ומוקלטים. הקלטנו הכל כמעט בטייק אחד, במשך יומיים-שלושה. ואז המפיק שלנו, רוג'ר באין, אמר לנו שחסרות לנו שלוש דקות כדי למלא את התקליט. כולם יצאו להפסקת צהריים, וטוני נשאר באולפן ופשוט התחיל לנגן את הריף הזה. כשהם חזרו", ממשיך איומי בספרו, "השמעתי להם והם עפו על זה. גיזר מיהר לכתוב מילים, ואוזי שר אותן ישירות מהדף. הקלטנו את כל השיר בעשרים דקות. מבחינתנו זה היה סתם שיר מילוי, חומר שזרקנו פנימה כלאחר יד".

באטלר מוסיף פרט משעשע על המילים: "השיר מדבר על דיכאון. פשוט בזמנו לא ממש ידעתי מה ההבדל בין דיכאון לפרנויה". ואכן, באופן אירוני, המילה PARANOID כלל לא מופיעה במילות השיר. איומי ואוזי הודו מאוחר יותר שהם אפילו לא ידעו מה פירוש המילה. איומי סיפר בספרו האוטוביוגרפי: "טכנאי ההקלטה שלנו, רוג'ר באין, בישר כי חסרות שלוש דקות להשלמת התקליט. כל שאר הלהקה יצאה מהאולפן כדי לאכול צהריים ואני נשארתי שם וחיפשתי רעיונות. לפתע צץ לי הריף הזה. כשהם חזרו, השמעתי להם והם אהבו את זה מאד. אני לא זוכר אם אוזי עזר לגיזר לכתוב את המילים. אין לי מושג כיצד גיזר בא עם הרעיון למילים אך היה לו דמיון עשיר מאד. לא תמיד אוזי הבין את מה שגיזר נתן לו לשיר. אוזי ואני לא ידענו מה זה פרנואיד. שנינו הלכנו לאותו בית ספר מחורבן שהיה רחוק ממילים כמו זו. אנחנו ידענו מה זה 'פאק'. וגם ידענו מה זה PISS OFF. אבל פרנואיד? לא ידענו כלל מה זה ולכן נתנו לגיזר, האינטליגנטי שביננו, לכתוב את המילים. כל הקטעים שיצרנו עד אז היו באזור החמש דקות. לכן הקלטנו את השיר הזה במחשבה אחת בלבד - למלא חור בתקליט. זה היה שיר שפשוט זרקנו פנימה כלאחר מחשבה". רבים שמעו מאז, באופן שגוי, את משפט הסיום של השיר - מה שהעניק משמעות שונה לגמרי עבורם. בעוד שהם שמעו I TELL YOU TO END YOUR LIFE, I WISH I COULD BUT IT'S TOO LATE - בעוד שהמילים END YOUR הן בכלל ENJOY. כשיו זה נראה אחרת, נכון?

ההצלחה הפתאומית של השיר הביאה איתה צרות של עשירים. הלהקה הוזמנה להופיע בתוכנית הפופ המיתולוגית TOP OF THE POPS, חוויה שהתבררה כטראומטית. איומי, שהגיע לאולפן עם פנס בעין מקטטה שבה היה מעורב יום קודם, סבל במיוחד. "הגענו לשם ופחדנו פחד מוות", הוא נזכר. "היינו כנראה הלהקה הכי רועשת שהייתה שם אי פעם. לא אהבתי את האווירה. בשלב מסוים, איש התאורה כיוון עליי פנס שפשוט שיגע אותי. דרשתי ממנו לכבות אותו. הוא סינן משהו בזעם והלך, ואני נשארתי לנגן בחשיכה מוחלטת מול כמה מיליוני צופים. זו הייתה הפעם האחרונה שעשינו דבר כזה".

ההופעה בטלוויזיה שינתה גם את הקהל. "פתאום התחילו להגיע להופעות שלנו בחורות צעירות", סיפר באטלר. "הן היו מטפסות על הבמה וכופות את עצמן עלינו בזמן שניגנו. זה היה נחמד, אבל ידענו שאם זה יימשך, אנחנו נישאב לתדמית של להקת פופ וזה כבר לא היה טוב. לכן החלטנו להפסיק להוציא שירים לתקליטונים".

בכתבה נדירה לעיתון NME מאותה שנה, אוזי אוסבורן הצעיר פרש את משנתו לגבי כל אחד משירי התקליט, וסיפק הצצה נדירה למוחם של היוצרים:

השיר WAR PIGS: "זה על כל אנשי ה-VIP שיושבים למעלה ושולחים את הפרולטריון להילחם עבורם. הם עצמם לא הולכים למלחמות. אנחנו לא להקה פוליטית, פשוט יש לנו מסרים".

השיר PARANOID: "אנחנו לא להקה של תקליטונים. אחרי התקליטון הראשון שהוצאנו, כתבנו את השיר הזה סתם כבדרך אגב, והנה הוא מצליח בטירוף".

השיר PLANET CARAVAN: שיר חלומי ופסיכדלי שבו קולו של אוזי הועבר דרך רמקול לזלי של אורגן האמונד. "החלטנו לגוון קצת, אז כתבנו שיר על אדם שטס לחלל ורואה כוכבים ודברים כאלה". התוצאה נשמעת קרובה יותר לפינק פלויד מאשר לסאבאת'.

השיר IRON MAN: "זה על איש שהמציא מכונת זמן, טס לעתיד ורואה את סוף העולם. הוא חוזר כדי להזהיר את כולם, אבל אף אחד לא מקשיב לו כי הוא הפך למגנט. אז הוא מתעצבן ומחליט לנקום ולהרוג את כולם. כל הטוב שניסה לעשות הפך לרע".

השיר שפותח את צד ב' של התקליט, ELECTRIC FUNERAL: "בעתיד צפויה לנו מלחמה גרעינית. על זה השיר".

השיר HAND OF DOOM: "זה על אנשים שלוקחים סמים ומה שקורה להם בגלל זה. עדיף שנפחיד אותם עם המסרים שלנו מאשר שהם ינסו לבד. אני לא מנסה לצייר אותנו כמלאכים, אבל אני יכול להצהיר שמעולם לא השתמשתי בסמים כבדים". (נשאיר לכם להחליט אם להאמין לו).

הקטע האינסטרומנטלי RAT SALAD נועד, בדומה ל-MOBY DICK של זפלין, לתת למתופף המוכשר ביל וורד את רגעי התהילה שלו.

השיר FAIRIES WEAR BOOTS: "גם זה שיר שבא להזהיר אנשים מפני שימוש בסמים כבדים".

אפילו העטיפה של PARANOID הפכה לקלאסיקה. במהדורת הוויניל המקורית עם העטיפה הנפתחת, הופיעה תמונה בשחור-לבן של הלהקה על גבעה. כדי להתאים את התמונה לפריסה, דמותו של אוזי הופרדה משאר החברים והודבקה בצד, עם פיסת דשא שהועתקה כדי למלא את הרווח. ומי הדמות המטושטשת עם החרב והקסדה שמופיעה בחזית? עד היום, איש אינו יודע.

כמו קסם אחרון, כדאי לדעת שלתקליט יצא גם מיקס קוואדרפוני (סראונד של ארבעה רמקולים), גרסה נדירה הכוללת עריכות ותוספות שונות מהגרסה המוכרת (למשל, סיום השיר WAR PIGS אינו מואץ בגרסה הקוואדרפונית).

החיוך שקפא. ב-18 בספטמבר בשנת 1967 יצא בארה"ב האלבום SMILEY SMILE של הביץ' בויז.

כדי להבין את גודל האכזבה, צריך לחזור אחורה. חודשים ספורים קודם לכן, עולם המוזיקה כולו עצר את נשימתו בציפייה דרוכה לפרויקט הבא של ווילסון, יצירה שאפתנית ומהפכנית שזכתה לשם SMILE. ווילסון, חדור תחושת שליחות ואחוז דיבוק תחרותי מול הביטלס מעבר לאוקיינוס, הבטיח לא פחות מ"סימפוניית כיס נוער לאלוהים". בתוכנית הטלוויזיה המיוחדת INSIDE POP הוא נראה מכריז בביטחון כי יוציא את התקליט הטוב ביותר שנוצר אי פעם. הציבור קנה את זה. העיתונות ליבתה את האש. כולם חיכו לכדור הפורח העצום של SMILE שימריא אל השמיים וישנה את כל מה שידענו על מוזיקה.

במקום זאת, הם קיבלו בלון יום הולדת קטן ומצומק. SMILEY SMILE היה תוצר של קריסה. קריסה נפשית, יצירתית ופיזית של בריאן ווילסון. המלחמה האישית שלו מול ג'ון לנון ופול מקרטני גבתה מחיר כבד. כל יצירה חדשה של הלהקה מליברפול הייתה כמו פצצת אטום שנחתה על ראשו ולא נתנה לו מנוח. הוא היה חייב להתעלות עליהם. השם המקורי שנתן לפרויקט, DUMB ANGEL, אולי תיאר טוב יותר את המצב הנפשי המורכב שלו מאשר השם האופטימי SMILE.

בזמן שבריאן שקד באולפן ורקח צלילים חדשניים, תוך שהוא מתיך קטעי מוזיקה שונים לכדי שלם הגדול מסך חלקיו, שאר חברי הלהקה היו בדרכים, מנגנים את אותם להיטי גלישה ישנים לקהל צוהל. כשהם חזרו לאולפן, נוצר פיצוץ. מצד אחד עמד הגאון המוזיקלי, מפציר בהם להקליט עוד ועוד טייקים כדי להגיע לשלמות המיוחלת. מנגד, עמדו חבריו, ובראשם בן דודו הספקן, זמר הלהקה מייק לאב, שפשוט לא הבינו מה הוא רוצה מהם. המוזיקה נשמעה להם מתוחכמת מדי, מוזרה ולא מסחרית. "מוזיקה שיצאה ממוח מסומם", הם לעגו לו בפניו. לאב, שדגל בסיסמה "אל תתעסק עם הנוסחה המנצחת", לא חסך את שבטו ותקף לא רק את בריאן, אלא גם את התמלילן המבריק שהובא לפרויקט, ואן דייק פארקס. פארקס, שלא עמד בלחץ ובהתקפות הארסיות, נטש בסופו של דבר את הספינה הטובעת וחזר לקריירת הסולו שלו.

הנטישה של פארקס הייתה הקש ששבר את גב הגאון. תוסיפו לזה את הלחץ הבלתי פוסק של חברת התקליטים CAPITOL, שראתה את הכישלון המסחרי היחסי של התקליט הקודם והמוערך PET SOUNDS ודרשה מוצר חדש ומסחרי. תוסיפו ישיבות להקה משמימות על הקמת לייבל חדש בשם BROTHER RECORDS ותביעה משפטית שהגישה הלהקה נגד CAPITOL על תמלוגים. כל אלו יצרו סיר לחץ שבריאן ווילסון, אז רק בן 25, פשוט לא יכול היה לעמוד בו.

ב-18 במאי 1967 נערך סשן ההקלטות האחרון לפרויקט SMILE. זמן קצר לאחר מכן, באופן סמלי ואכזרי, יצא לאור התקליט סרג'נט פפר של הביטלס. בריאן ווילסון הובס. הוא שקע בדיכאון עמוק, הסתגר בחדרו והתמכר לסמים. החיוך נמחק מפניו.

אבל חברת התקליטים עדיין רצתה תקליט. בכל זאת יש חוזה שחייבים לכבד. וכך, מתוך ההריסות, נולד SMILEY SMILE. הלהקה ליקטה את השברים, הקליטה מחדש ובאופן פשטני יותר את רוב החומרים, והוסיפה שני שירים שכבר יצאו כסינגלים מצליחים: HEROES AND VILLAINS, והמנון הפופ הפסיכדלי GOOD VIBRATIONS. השיר הזה, שהפקתו המורכבת והיקרה (כ-70 שעות הקלטה, סכום פנומנלי לאותה תקופה) הייתה למעשה תחילתו של פרויקט SMILE, הוכנס לתקליט החדש אך ורק כדי להגביר את המכירות. בריאן התנגד, אך לראשונה בתולדות הלהקה, דעתו נדחתה על ידי השאר. זה היה סופה של תקופה.

התגובות היו צוננות, בלשון המעטה. המעריצים והמבקרים לא האמינו למשמע אוזניהם. אחיו של בריאן, קארל ווילסון, הגדיר זאת במדויק: "זו הייתה טפיחה קלילה במקום המכה האדירה שתוכננה במקור". בארצות הברית, התקליט התרסק והגיע למקום ה-41 בלבד במצעדים. באנגליה, שם תמיד העריכו יותר את הצד האמנותי של הלהקה, הוא זכה להצלחה יחסית והגיע למקום התשיעי. אך גם התקשורת הבריטית לא ריחמה. מבקר המלודי מייקר כתב: "אין ספק שזה התקליט הגרוע ביותר של הביץ' בויז... הוא מכיל שני שירים טובים שכבר קיבלנו, אבל השאר נשמעים כהקדמות לא גמורות... זו ממש טרגדיה לעומת העבר המפואר. יוקרת הלהקה נפגעה באופן חמור".

אפילו האח המתופף, דניס ווילסון (שבקושי אחז במקלות באותה תקופה והותיר את העבודה לנגן האולפן, האל בליין), סיפק תגובה שהסגירה את הלך הרוח: "זה לא תקליט שאפתני כמו PET SOUNDS, אבל זה התקליט הכי מהנה שעשינו. הקשבתי לו בג'ונגל באפריקה וזה היה ממש כיף". תגובה מוזרה, כמעט הומוריסטית, שמסתירה מאחוריה עולם שלם של פוטנציאל אבוד.

מאחורי העטיפה העליזה והצבעונית של SMILEY SMILE, מסתתרים צלילים עצובים, רגעים של גאונות מבולבלת, והד עמום של מה שיכול היה להיות. בריאן ווילסון איבד את השליטה בלהקה שיצר, והכוח היצירתי המופלא שלו נטש אותו לשנים ארוכות. ועדיין, גם בגרסתו המצומקת והפצועה, זהו תקליט שלהקות אחרות היו מוכנות להרוג כדי ליצור. אך מהביץ' בויז, ובעיקר מבריאן ווילסון, כולם ציפו להרבה יותר. הם ציפו לחיוך שיאיר את העולם, ובמקום זאת קיבלו חיוך שקפא בזמן.

צ'... צ'... צ'... צ'... צ'יינג'ס! ב-18 בספטמבר בשנת 1972 ערך דייויד בואי אודישן לפסנתרן המשמעותי, מייק גארסון.

באותו יום הגיע בואי עם להקתו וצוותו להופעה בניו יורק. יחד עמם היו, בין היתר, הצלם מיק רוק, אשתו שילה, היחצ"ן דאי דייויס, מנהל הדרכים ויל פאלין, מעצבת השיער סוזי פאסי והמאבטחים סטואי ג'ורג' וטוני פרוסט.

זמן קצר לפני הגעתם לניו יורק, קיבלה הקלידנית ויוצרת מוזיקת האוונגרד אנט פיקוק הזמנה מבואי לנגן בסינטיסייזר באלבומו הבא. היא סירבה, אך המליצה לו על פסנתרן בשם מייק גארסון, שניגן קודם לכן באלבומה I'M THE ONE. גארסון לא שמע על בואי מעולם, אך בכל זאת ביטל שיעור פסנתר שקבע לאחד מתלמידיו ומיהר לאודישן במשרדי חברת התקליטים RCA. באודישן הגיש לו בואי את התווים לשיר CHANGES. גארסון ניגן את אקורדי הפתיחה, והגיטריסט מיק רונסון קפץ מיד והכריז: "התקבלת!".

גארסון מספר: "הופתעתי כשפנו אליי לעבוד איתו ב-1972, כי לא ידעתי מי הוא. לא ידעתי בפני מי אני נבחן. בדיוק סיימתי סדרת הופעות ג'אז, ובלילה שלפני השיחה ממנו הופעתי במנהטן. ניגנתי עם סקסופוניסט שניגן עם מיילס דייוויס, אחד מגדולי מוזיקאי הג'אז בעולם. התאמנתי שמונה שעות ביום במשך עשר שנים כדי להגיע לרמה המקצועית שלי. הסתכלתי על משפחתי באותו לילה ואמרתי, 'זה לא יעבוד'. גרתי בברוקלין בדירה שעלתה 150 דולר לחודש, אבל כשאתה מרוויח 5 דולר ללילה, קשה להתפרנס.

אז בצחוק אמרתי לעצמי, 'אני חושב שאני צריך להתחיל לנגן עם איזה כוכב רוק מפורסם'. אלו היו המילים המדויקות שלי. אבל כמו שאומרים, אם אתה יכול לדמיין משהו, אתה יכול גם להגשים אותו. למחרת קיבלתי שיחת טלפון מוודי הרמן, וגם מדיוויד בואי. אני חושב שהשיחה הייתה מהמנהל שלו, טוני דפריס. נסעתי מברוקלין לניו יורק, נכנסתי לאולפני RCA, והחבר'ה האלה היו פראיים. שיער אדום, בגדים מוזרים. היו שם דיוויד, טרבור בולדר (הבסיסט) ווודי וודמנסי (המתופף). מי שקיבל את פניי בחום ליד הפסנתר היה הגיטריסט מיק רונסון. דף התווים של CHANGES לא אמר לי דבר, אבל אחרי שניגנתי באלף חתונות ובר מצוות בניו יורק, יכולתי לקרוא כל דבר. התחלתי לנגן מהתווים, ואני נשבע לכם שתוך שבע שניות מיק אמר: 'התקבלת'.

כל השאר חייכו. הם שכרו אותי לשמונה שבועות, ולא הצליחו להיפטר ממני אחר כך. בשנתיים הראשונות דיוויד פיטר חמש להקות, ואני הייתי היחיד שנשאר. הוא החליף סגנונות מוזיקליים כל הזמן, אבל מכיוון שהיה לי רקע רחב כל כך – לאחר שניגנתי אינספור יצירות קלאסיות, ג'אז, פופ וגוספל – יכולתי להתאים את עצמי לכל סגנון. הוא היה הליהוק הטוב ביותר שהיה לי אי פעם, טוב יותר אפילו מזה של מיילס דייוויס. הוא הוציא ממני את כל מה שלמדתי. אהבתי את העובדה שלא ידעתי כלום על רוק, וגם היום אני לא ממש יודע. הוא היה מוקסם מסגנון החיים שלי כמוזיקאי ג'אז, ואני הייתי מהופנט מהגאונות שלו. בשנת 1972 הייתי חומק אל הקהל כדי לצפות בהופעה, כי ניגנתי רק בחצי מהשירים. הייתי מהופנט. חבריי מעולם הג'אז חשבו שמכרתי את נשמתי. אני חשבתי שהם פשוט לא מקדמים את המוזיקה שלהם.

זמן קצר לאחר האודישן, כבר הייתי איתם בקליבלנד. ישבתי ליד הפסנתר, הסתכלתי ימינה וראיתי ערימת רמקולים. אמרתי לדיוויד, 'מערכת ההגברה פונה לכיוון הלא נכון'. הוא חייך ואמר שזאת מערכת המוניטורים שלי, שהיא רק בשבילי. לא האמנתי".

הלהקה מתה, תחי הפליטווד החדשה. ב-18 בספטמבר בשנת 1970 יצא האלבום KILN HOUSE של להקת פליטווד מאק. זה האלבום הראשון שיצא ללהקה לאחר פרישתו של פיטר גרין ממנה.

זו לא הייתה אותה פליטווד מאק. המלך עזב את הבניין, הגיטריסט והמייסד הכריזמטי פיטר גרין, נעלם אל תוך אובך של חומצה ומשבר אישי, והותיר אחריו חלל עצום ולהקה שבורה שמנסה להרים את השברים.

השברים הללו התגלגלו למקום אחד: בית כפרי ישן במחוז המפשייר באנגליה, ששימש בעבר לייבוש כשות לתעשיית הבירה, ושמו KILN HOUSE. חברי הלהקה הנותרים עברו להתגורר בו יחד, במה שנראה כלפי חוץ כמו קומונה פסטורלית של מוזיקאים. אך מתחת לחזות הנינוחה, המתח וחוסר הוודאות בעבעו כמו קדירה רותחת. הטראומה של עזיבת גרין הייתה טרייה וכואבת.

מי ימלא את נעליו העצומות של גיטריסט בסדר גודל כזה? בוודאי לא ג'רמי ספנסר, הגיטריסט השני, שהתמחה בחיקויים משעשעים של רוק'נ'רול ובלוז משנות החמישים. הוא עצמו הודה בחרדה: "חשתי שאינני מסוגל למלא את מקומו. כל שידעתי זה לנגן רוק'נ'רול. פיטר היה מוזיקאי מפותח יותר ממני. לא יכולתי לנגן את החומרים שאנשים ציפו מאיתנו לנגן מיד עם לכתו". ספנסר היה אמן פרודיה מוכשר, אבל הוא לא היה האור הירוק ההוא.

בצד השני של הזירה ניצב דני קירוואן, הגיטריסט הצעיר והמוכשר, אך גם הוא היה שקוע עד צוואר בשדים משלו, בעיקר בדמות התמכרות קשה לאלכוהול וחוסר יציבות נפשית. את האווירה בבית לא שיפרה נוכחותה של אשתו ההריונית דאז, קלייר, שנהגה להכות אותו ולהרביץ לו באופן קבוע. החיים בקומונה היו סוריאליסטיים: החברים שתו כמויות אדירות של אלכוהול, עישנו חשיש ללא הרף ופשוט ניגנו, מנסים למצוא כיוון חדש בתוך הכאוס.

אל תוך המערבולת הזו נשאבה דמות חדשה, שהתבררה כנשק הסודי של הלהקה. קריסטין מקווי, קלידנית וזמרת מוכשרת מלהקת הבלוז-רוק CHICKEN SHACK, וחשוב מכך, אשתו הטרייה של בסיסט הלהקה השקט, ג'ון מקווי. היא הוזמנה לסייע בהקלטות, והפכה במהרה לעוגן של שפיות מוזיקלית. היא תיארה את העבודה עם קירוואן המיוסר במילים חדות: "דני היה מאד נוירוטי. היה מאד קשה לעבוד איתו. הוא לא יכל להביט לך בעיניים. לשהות במחיצתו הייתה חוויה עתירת מתחים". באופן אירוני, בזמן שהגברים התפרקו, הייתה זו קריסטין שסיפקה קול וצליל יציב, ואף ציירה בעצמה את העטיפה המקסימה של התקליט. רק עם סיום ההקלטות היא הפכה לחברה רשמית, מהלך ששינה את גורל הלהקה.

אז KILN HOUSE היה התוצר הישיר של כל הדרמה הזו. פליטווד מאק חדלה מלהיות להקת בלוז טהורה. במקום הסולואים המחשמלים והנשמה הבלוזית של גרין, התקבל פסיפס מוזיקלי משונה ומרתק. צד אחד של התקליט הוקדש כמעט כולו למחוות הרוק'נ'רול הנוסטלגיות של ספנסר, עם חיקויים מושלמים לבאדי הולי ואחרים. הצד השני הציג את השירים המלנכוליים והיפים של קירוואן, עם הרמוניות גיטרה עדינות.

אך היה רגע אחד בתקליט שבו הכול התחבר והצביע על העתיד. השיר STATION MAN, יצירת מופת משותפת של קירוואן, ספנסר וג'ון מקווי, היה משהו אחר לגמרי. עם ריף גיטרה מהפנט, קצב דוהר ושכבות של הרמוניות קוליות, זה היה הרמז הראשון לצליל המלודי והעוצמתי שיהפוך את פליטווד מאק בשנים הבאות ללהקה הגדולה בעולם. ככה בדיוק כותבים שירים. התקליט הזה היה הדרך של הלהקה לסלול לעצמה נתיב חדש ולקבל את אשרת הכניסה לעולם שאחרי גרין, מעין GREEN(LESS) CARD.

המבקרים באותה תקופה היו חלוקים. עיתון המוזיקה BEAT INSTRUMENTAL פירגן: "ללא פיטר גרין, פליטווד מאק נשארה להקה טובה. יש כאן הדים מהדהדים מעבר הרוקנרול הרחוק של שנות החמישים לצד אווירה מרגיעה ושורשית. החיקוי של ג'רמי ספנסר את באדי הולי נשמע מצוין ויש פה גם את עבודת הגיטרות הנהדרת שהפכה את הלהקה לגדולה שהיא". לעומתם, במלודי מייקר היו מסויגים יותר וכתבו ש"זה לא תקליט ממש יצירתי אך מנוגן להפליא ומהנה".

מגזין רולינג סטון היטיב לנסח את המצב במילים מדויקות: "הייתי בטוח שעזיבתו של פיטר גרין סימנה את סופה של הלהקה ההיא. וזה קרה. הלהקה ההיא נפלה. אחרי הכל, זה היה הפליטווד מק של פיטר גרין בהתחלה, והוא בהחלט היה המלך של ההרכב. בסדר. הלהקה התקפלה, אבל הלהקה לא התפרקה. דני קירוואן וג'רמי ספנסר תפסו את המושכות ובנו מנוע חדש למכונה הזו. הם לא ניסו להסתיר את מה שרוב האנשים חשבו שיהיה חור בולט ביותר בלהקה, אלא העבירו הילוך וביצעו פנייה מהירה מהשביל הקוסמי שגרין השאיר אל עבר וינטג' רוק'נ'רול".

בדיעבד, KILN HOUSE לא היה הצלחה מסחרית מסחררת, אבל הוא היה תקליט מכריע של להקה במשבר זהות עמוק, שמצליחה למצוא חיים חדשים מתוך האפר. זהו הצליל של חבורת אנשים מוכשרת שמנסה להבין מי היא מחדש, רגע, או שניים, לפני שהם יהפכו לתופעה עולמית.

ימי הפרוג תמו - בראשית הולכת לעולם הפופ. ב-18 בספטמבר בשנת 1981 יצא האלבום ABACAB של להקת ג'נסיס.

פיל קולינס: "האלבום הזה היה הנקודה שבה חברי הלהקה באמת החלו לדבר זה עם זה. זו הסיבה שבגללה הייתי נלהב להקליט אותו. אפשר להגיד שהלהקה מתחילה באמת מכאן. לשם שינוי, הפעם יכולנו להעיר הערות מוזיקליות זה לזה מבלי שאיש ייפגע".

לא כולם אוהבים את האלבום הזה. נתקלתי בלא מעט חובבי ג'נסיס שקטלו אותו בגלל היותו קליט מדי. פיל קולינס היה אז דמות מרכזית בלהקה, הן כסולן והן כמתופף, וקריירת הסולו שלו החלה להיסלל במקביל לאלבום ABACAB. הצלילים של האלבום הקודם, DUKE, עם האווירה המיוחדת שאפיינה אותם, פינו את מקומם לצליל מסחרי וקליט שכּוּון היטב לאצטדיונים הגדולים.

כיצד נוצר שם האלבום המוזר? ובכן, מכיוון שמבנה שיר הנושא הוא כזה: A מסמן את הבתים, B את הפזמון, ו-C את קטע המעבר השונה מהם. כך נוצר השם ABACAB (בית, פזמון, בית, קטע מעבר, בית, פזמון).

זה היה התקליט הראשון של ג'נסיס שיצא בעקבות הצלחת הסולו הגדולה של פיל קולינס עם אלבומו, FACE VALUE. ג'נסיס כבר עבדה על תקליטה החדש כאשר אלבום הבכורה של קולינס זינק לראש מצעד האלבומים בבריטניה ולעשרת הגדולים בארה"ב. הביטחון שבא עם הצלחת האלבום הזה נתן לקולינס אפשרות להשפיע יותר על גישתה של הלהקה לכתיבה. עדות לכך ניתן לראות בשיר NO REPLY AT ALL, שאליו הביא קולינס את חטיבת כלי הנשיפה של להקת "אדמה, רוח ואש", שבה השתמש גם באלבום הסולו שלו.

פיל קולינס: "זה היה הרעיון שלי להביא את כלי הנשיפה. הכרתי אותם כשהשתמשתי בהם לאלבום הסולו הראשון שלי. דאגתי מאוד שהרעיון הזה לא יעבוד בג'נסיס וידעתי שיאשימו אותי אם זה לא יצליח. טוני (בנקס) היסס בהתחלה, אבל שמח מהתוצאה". הייתה זו גישה חדשה עבור ג'נסיס, שהתהדרה בעבר בשפע של צלילים ואקורדים. הפעם הגישה הייתה LESS IS MORE. הם גם הרבו להשתמש במכונות תופים בתהליך הכתיבה, מה ששחרר את קולינס לאלתר מנגינות ווקאליות על המוזיקה של בנקס וראת'רפורד. המשמעות הייתה שהשירים לא עברו חזרות יתר לפני ההקלטה, כפי שקרה לעיתים בעבר. הלהקה הצליחה ללכוד בהקלטה פשוטה את התחושה הראשונית והגולמית של השירים ולעמוד בפיתוי לייפות את העיבוד יתר על המידה.

כדי לסייע לחברים להשיג את הסאונד המופשט החדש הרצוי, הם החליטו להחליף את המפיק והטכנאי דיוויד הנטשל, שסיפר: "להצלחת הסולו של פיל ולסאונד שהוא קיבל עם יו פאדג'הם הייתה בוודאי השפעה גדולה, לא רק על מעמדי בלהקה, אלא בבירור גם על עתידה של ג'נסיס". פאדג'הם עבד עם קולינס על אלבום הבכורה שלו, ולפני כן עבדו השניים על הקלטת אלבומו השלישי של סולן ג'נסיס לשעבר, פיטר גבריאל. שם הם פיתחו יחד צליל תופים חי ועצום. פאדג'הם הסביר מאוחר יותר כיצד הגיעו לסאונד: "יום אחד פיל ניגן באולפן ולחצתי בלי משים על כפתור האינטרקום בין חדר הבקרה לחדר הנגינה. לפתע בקע הסאונד האדיר הזה, וכולם בחדר הבקרה הסכימו שהוא נשמע מדהים. כולם אמרו, 'בואו נעשה עם זה משהו', אבל הבעיה הייתה שבגלל שהטוקבק היה מובנה בקונסולת הסאונד, לא ניתן היה להקליט אותו. לאחר מחשבה מאומצת הצלחתי למצוא פתרון".

האלבום שוחרר זמן קצר לאחר הופעתה של רשת המוזיקה MTV, וג'נסיס מצאה קהל מעריצים חדש באמריקה בזכות הקליפים לשירים ABACAB ו-NO REPLY AT ALL. בעיתון NME נכתב בביקורת: "האלבום הזה נועד לקהל שאמור לנסוע במכונית עם רמקולים גדולים וגג פתוח. הוא מופק להפליא אך אין בו משהו ששווה לדבר עליו. הוא כטבילת בוהן בים של אפשרויות ענק". במלודי מייקר נכתב כי "להקת ג'נסיס כנראה רוצה להשתנות ולהירגע". ברולינג סטון כתבו בזמנו: "האירוניה היא שהצלחת אלבום הסולו של קולינס במצעדים, יותר מכל אלבום של ג'נסיס, גרמה לאלבום החדש של הלהקה להישמע כמוהו. ועדיין, למרות שאי אפשר לרקוד לצלילי ABACAB – הדבר מראה שנותרו חיים בלהקה הזו".

ואם תשאלו אותי? זה אלבום נחמד, קליט ולא מחייב. עכשיו תסלחו לי, אני חוזר לשים את התקליט FOXTROT בפטיפון שלי. חייב להירגע.

הנדריקס כבר לא ינגן לנו יותר! ב-18 בספטמבר בשנת 1970 נמצא ג'ימי הנדריקס בן ה-27 כשהוא ללא רוח חיים.

"זה מצחיק לראות איך אנשים אוהבים את עניין המוות. ברגע שאתה מת, אתה למעשה מתחיל לחיות בעיניהם. אתה חייב למות כדי להיות ראוי בעיניהם" (ג'ימי הנדריקס, 1968).

במשך קצת פחות מארבע שנים הספיקו ג'ימי הנדריקס והגיטרות שאחז בידיו להפוך את עולם הרוק מן הקצה אל הקצה. הרולינג סטון סיכם את הפרשה ב-15 באוקטובר 1970: "לא יהיה עוד אחד כמו ג'ימי הנדריקס" ועיתון 'להיטון' דיווח לקהל הישראלי: "זמר הפופ האמריקאי, ג'ימי הנדריקס, שזכה לכינוי 'הפרא של עולם הפופ', נמצא ביום שישי האחרון ללא רוח חיים בדירת ידידתו הגרמניה, מוניקה דנרמאן בת ה-23, ברובע נוטינג היל שבלונדון. בבדיקה ראשונה נראה כי מצא את מותו כתוצאה מלקיחת כמות מופרזת של גלולות שינה. 'כאשר אמות', אמר פעם ג'ימי, 'הייתי רוצה שינגנו את שיריי בהלווייתי, ואלה שילכו אחרי ארוני – ירקדו עד כלות נשימתם...'".

בעיתון 'הארץ' נכתב אז בדיווח על מותו: "ג'ימי נעזר לא פעם בסמים ובקוקטיילים רוויי LSD שבהם ביקש להעשיר את מקורות ההשראה לכתיבת שיריו. בשנה שעברה, נשפט בפני בית משפט בקנדה בעוון אחזקת חשיש והרואין, אולם זוכה. הפעם לא הצליח ג'ימי להימלט – והוא שילם על כך בחייו".

אריק ברדן: "במהלך שנות ה-70, דובר פחות ופחות על ג'ימי הנדריקס האדם. ככל שחלפו השנים הוחלף האיש שהכרתי באגדה. כאב לראות שכוכב רוק מת שווה הרבה יותר מכוכב חי. צילומי הופעותיו נמכרו למפיצים בסכומים גבוהים, והקלטותיו הבלתי גמורות יצאו לאור על תקליטים כמוזיקה חדשה, מקורית ומוגמרת. המאבק על מורשתו של הנדריקס נמשך שנים".

כשנודע לזמר פרדי בולסארה (לימים מרקיורי) ולמתופף רוג'ר טיילור, שהגיבור שלהם מת, הם סגרו ליום שלם את דוכן הבגדים שלהם בשוק קנסינגטון כדי להביע את צערם העמוק. בהמשך, כחברי להקת קווין, הם הביעו לא פעם את הערצתם כלפי הנדריקס והמוזיקה שלו.

מופע כיד המלכה! ב-18 בספטמבר בשנת 1976 הופיעה להקת קווין מופע חינמי בהייד פארק בלונדון.

בעיצומן של ההקלטות לאלבומם החמישי באולפני MANOR שבאוקספורדשייר, אנגליה, החליטו חברי להקת קווין שהגיע הזמן לקחת הפסקה. אחרי השנה המוצלחת להפליא שעברה עליהם ב-1976, הם ראו בכך הזדמנות לחגוג את מיליוני המכירות של "רפסודיה בוהמית" עם הקהל שהפך אותם לאחת מלהקות הרוק'נ'רול הגדולות בעולם. הרעיון לאירוע יוצא דופן עלה כבר בסיבוב הופעות קודם, והוא יצא לפועל לאחר התייעצות מעמיקה עם מנהלם, ג'ון ריד. הלהקה החליטה לארגן קונצרט חינם בהייד פארק. בתמיכתו של איש העסקים ריצ'רד ברנסון, קווין השיגה במהירות את האישורים הנדרשים.

הגיטריסט בריאן מאי סיפר: "זה היה רעיון שעלה לנו כשהופענו ביפן. חשבנו שיהיה נחמד לעשות משהו שונה באנגליה. רצינו לערוך קונצרט בחינם, והמקום הטוב ביותר שעלה בדעתנו היה הייד פארק, כי הוא מרכזי יותר מכל מקום אחר. היה קשה מאוד לקבל אישור לקיים את האירוע בפארק, וזה גם עלה לנו הון, אבל בסופו של דבר, זה היה שווה את זה. רצינו להעניק מחווה יפה. אני זוכר שחשבתי שכבר הופענו בכל העולם, אבל הרגשתי שבאנגליה לא באמת מעריכים אותנו באותה מידה". קבלת הפנים שלה זכתה הלהקה כשעלתה לבמה באותו הערב, הפיגה את חששותיו של הגיטריסט. "היה קהל עצום, הרבה יותר ממה שציפינו. זה היה ממש כמו לחזור הביתה כגיבורים".

כדי להגיע לכניסה אל מאחורי הקלעים, חברי הלהקה נדחסו לרכב כביסה. קהל של בין 150,000 ל-200,000 איש התאסף מול הבמה כדי לתמוך בהם, להראות את נאמנותם, וגם להריע למופעי החימום של הזמרת קיקי די והגיטריסט סטיב הילאג'. כשהגיע תורה של קווין לעלות, נשמעו ברמקולים צלילי הפתיחה של אלבומם הבא, A DAY AT THE RACES, שהקהל טרם הכיר. אז הכה רוג'ר טיילור בגונג, ובריאן מיי החל לנגן את TIE YOUR MOTHER DOWN. "ערב טוב לכולם! ברוכים הבאים לפיקניק שלנו ליד הסרפנטיין", הכריז פרדי מרקיורי בגאווה.

המופע היה הצלחה, אך סיומו נקטע על ידי המשטרה. הלהקה חרגה מהזמן שהוקצב לה, ורשויות אכיפת החוק לא הסכימו לתת לה לחזור לבמה להדרן. המנחה, בוב האריס, נותר עם המשימה הקשה להכריז בפני הקהל – שבשלב זה כבר צעק: "אנחנו רוצים את קווין! אנחנו רוצים את קווין!" – שההופעה הסתיימה. בריאן מאי סיכם: "אני חושב שההופעה בהייד פארק הייתה אחת החשובות בקריירה שלנו. היה נפלא לחזור, לראות את הקהל הזה ולהרגיש את התגובה האדירה הזו".

גם זה קרה ב-18 בספטמבר. היסטוריה, כידוע, היא לא רק תאריכים יבשים בספרי לימוד. לפעמים, יום אחד בלוח השנה יכול להכיל בתוכו כל כך הרבה דרמה, יצירה, הומור וטרגדיה, עד שהוא הופך לקפסולת זמן שלמה. 18 בספטמבר הוא בדיוק יום כזה בעולם המוסיקה. בואו נפעיל את מכונת הזמן ונקפוץ בין השנים, כדי לגלות מה באמת קרה ביום הזה, שהיה הכל חוץ ממשעמם.

1973: חילופי מפתחות, לבבות שבורים וסוף שבוע אחד אבוד

הסאגה של אחרי הביטלס מעולם לא הפסיקה לספק כותרות, ושנת 1973 לא הייתה שונה. באחוזה המפוארת TITTENHURST PARK, ששימשה כרקע האייקוני לצילום המשותף האחרון של הביטלס ולצילום קליפ של השיר IMAGINE, התרחש חילוף משמרות היסטורי. ג'ון לנון, שהיה שקוע עד צוואר בבעיות פיננסיות ובהלוואות שלקח ממנהלו השנוי במחלוקת, אלן קליין, נאלץ להעמיד את הנכס למכירה. ומי קפץ על המציאה אם לא חברו הטוב מהלהקה, המתופף רינגו סטאר?

רינגו רכש את האחוזה העצומה, עם 26 חדריה ואגם פרטי, והפך אותה לממלכה הפרטית שלו. הוא לא בזבז זמן ובנה במקום אולפן הקלטות משוכלל שזכה לשם המתבקש STARTLING STUDIO, בו יקליטו אמנים רבים וטובים בשנים הבאות. רינגו נהנה מהאחוזה הפסטורלית עד שנת 1988, אז מכר אותה לשייח' זאיד בין סולטאן אאל נהיאן, נשיאה הראשון של איחוד האמירויות. אם חשבתם שהשייח' שמר על הצביון הבריטי השקט, כנראה שלא דיברתם עם השכנים המקומיים, שנאלצו לסבול במשך חודשים רעש בלתי פוסק של דחפורים ומשאיות שעבדו במקום יומם וליל.

אבל הסיפור לא נגמר כאן. באותו יום ממש בו רינגו קיבל את המפתחות, ארז ג'ון לנון את חפציו ועזב את ניו יורק לכיוון לוס אנג'לס. שנים לאחר מכן, בשנת 1980, הוא חשף את הסיבה האמיתית מאחורי המעבר הדרמטי: "יוקו פשוט זרקה אותי! היא אמרה לי להסתלק". לנון, שניסה לראות את הצד החיובי, הוסיף: "אמרתי לעצמי, בסדר, סוף סוף אוכל לצאת למסלול של רווק הולל. אבל במבט לאחור, זה היה רעיון גרוע מאוד בשבילי". עם נחיתתו בעיר המלאכים, הוא נרשם במלון בוורלי הילס תחת השם הבדוי והמסתורי מיסטר קורי, ובכך פתח את התקופה הסוערת בחייו שתיזכר לעד בתור "סוף השבוע האבוד".

1978 ו-1983: אימפריית KISS חושפת הכל

קדימה בזמן לשנת 1978. להקת KISS הייתה בשיא כוחה, מפלצת רוק בלתי ניתנת לעצירה. אחרי שהכניסה למעלה מ-10 מיליון דולר רק בשנת 1977, השנה של הלהיט LOVE GUN, הלהקה החליטה לעשות מהלך שיווקי שאפתני שטרם נראה כמותו. באותו היום, ה-18 בספטמבר, נחתו בחנויות התקליטים לא פחות מארבעה תקליטי סולו, אחד לכל חבר בלהקה.

המהלך הנועז הצית מיד גל של שמועות על פירוק קרוב, והמעריצים הנאמנים נכנסו לדרמה של ממש. אך האמת הייתה פרוזאית יותר: החוזה של הלהקה משנת 1976 עם חברת התקליטים CASABLANCA RECORDS, כלל סעיף שחייב אותם להוציא ארבעה תקליטי סולו. חברת התקליטים לא היססה, השקיעה 2.5 מיליון דולר בקמפיין שיווק אגרסיבי, וההימור השתלם בגדול. כל אחד מארבעת התקליטים הגיע למעמד של פלטינה, הצלחה מסחררת שעמדה בניגוד מוחלט לפרויקט הגדול האחר של הלהקה באותה שנה: סרט הטלוויזיה המהולל לשמצה "קיס פוגשת את פנטום הפארק".

וחמש שנים מאוחר יותר, ב-1983, חברי הלהקה סיפקו הלם גדול לא פחות למעריצים. במהלך ראיון היסטורי לתחנת הטלוויזיה הצעירה MTV, הופיעו חברי הלהקה לראשונה בפומבי ללא האיפור המפורסם שלהם. בעולם שבו הזהות החזותית של KISS הייתה הכל, החשיפה הזו הייתה רעידת אדמה של ממש, וסימנה את תחילתו של עידן חדש ושנוי במחלוקת עבור הלהקה.

2013: פעימת התוף האחרונה של רוג'ר פופ

ה-18 בספטמבר נושא עמו גם רגעים של עצב. בשנת 2013, הלך לעולמו בגיל 66 המתופף רוג'ר פופ, לאחר מאבק במחלת הסרטן. פופ היה מתופף דינמי, עוצמתי ומדויק, והתיפוף שלו היווה את עמוד השדרה של כמה מהשירים החשובים ביותר של אלטון ג'ון בשנות השבעים, ביניהם הבלדה TINY DANCER והלהיט DON'T GO BREAKING MY HEART. הוא עבד גם עם אמנים כמו אל סטיוארט, הארי נילסון, קליף ריצ'רד, הול ואוטס ועוד.

הוא פגש לראשונה את אלטון ג'ון, שעדיין לא שינה את שמו מרג'ינלד דווייט, בשנת 1967, כאשר שניהם עבדו ב"דיק ג'יימס מיוזיק", חברת מו"לות שעבדה ברחוב דנמרק בלונדון. אלטון ג'ון חבר אז לכותב התמלילים ברני טאופין, ופופ עזר להם להקליט דמואים של השירים שהם הציעו למבצעים כמו לולו ורוג'ר קוק . כאשר, בעידודו של המו"ל סטיב בראון, אלטון החל להקליט חלק מהחומרים בעצמו, פופ היה הבחירה ההגיונית לנגן בתופים בסינגל הראשון שלו, I'VE BEEN LOVING YOU כמו גם LADY SAMANTHA, מה שסלל את הדרך להופעתו בסופו של דבר כאמן סולו. פופ גם תופף בסינגל שלישי של אלטון ובאלבום הראשון שלו, EMPTY SKY - שניהם יצאו בלייבל DJM החדש שהושק. פופ הסתפק בעבודה באתרי בניה ולא פעם היה מגיע להקלטות כשבגדיו מאובקים מעבודה שם.

עם חבריו הנגנים הוא הקים להקה בשם HOOKFOOT, שנקראה על שם הטריק שלו לשמירה על סטנד ההיי-האט שלו במקום. בין 1971 ל-1973 הם יצרו ארבעה אלבומים ל-DJM. ופופ גם הקליט איתם לתקליט האנגלי של שלום חנוך, בשנת 1971. בינתיים אלטון ג'ון גייס את המתופף נייג'ל אולסון להיות המתופף הקבוע שלו. כשזה החליט שדי לו עם המתופף ההווא, הוא החזיר את פופ לעמדת התופים. הכל היה טוב ויפה עד שבהופעה אחת חשובה מאד, אליה הזמין פופ את משפחתו לאחר שהטיס אותה על חשבונו, הודיע הזמר הידוע לקהל שהוא פורש מהופעות. פופ ההמום התעמת איתו מיד לאחר מכן והשניים לא דיברו במשך כמה שנים.

רוג'ר פופ פגש את סו 18 שנים לפני מותו והם החליטו להתחתן ברגע האחרון בבית החולים בסאות'המפטון, כשהבין שלא נשאר לו הרבה זמן לחיות. היא אמרה: "הוא אמר לי שלא נוכל להתחתן כך, אבל אחות שמעה את דבריו והיא אמרה שאפשר לארגן את זה". תוך דקות היא הייתה בטלפון עם הרשם ותוך שעה השופט הסכים שאפשר לעשות זאת. סו אמרה: "ברור שהוא כבר היה לא בערנות מלאה. והערתי אותו ואמרתי שאנחנו צריכים להתחתן והוא התעורר לחיים והתגייס למטרה. עשינו את הנדרים והוא היה ממש שמח, עם חיוך גדול על הפנים שלו. אז הייתי אשתו למשך כמה שעות ולאחר מכן הייתי אלמנתו".

מה עוד קרה ב-18 בספטמבר?

1967: להקת המי מוציאה את התקליטון עם השיר I CAN SEE FOR MILES. הגיטריסט פיט טאונסנד כתב את זה זמן קצר לאחר שפגש את אשתו לעתיד, קארן. זו הייתה תזכורת שלמרות שהיה בסיבובי הופעות, הוא עדיין יכול היה לפקוח עליה עין ממרחק של קילומטרים. השיר נוצר בהשראת הקנאה והחשדנות שקיננו בתוכו. זה כתוב באופיו כטיפוס נקמני שרוצה להתנקם בבחורה. בחיים האמיתיים, טאונסנד התחתן עם קארן אסטלי בשנת 1968. הם היו יחד עד גירושיהם בשנת 2009. הגיטרה של טאונסנד (כולל סולו גיטרה שמורכב בעיקר מתו אחד) עברה דיבוב יתר באולפן. לעתים רחוקות להקת המי ניגנה את השיר הזה בהופעה חיה כי אי אפשר היה לשחזר את הצליל עם גיטרה אחת. טאונסנד ראה בזה חלק מכתיבת השירים הטובים ביותר שלו, וכינה אותו "שיר מדהים". הוא חשב שזה יהיה להיט ענק והתאכזב כשזה לא היה. עם זאת, פול מקרטני יצא לכתוב את HELTER SKELTER זמן קצר לאחר שקרא ראיון עם טאונסנד, שתיאר את השיר הזה כ"רוקנ'רול הכי סוער, הדבר הכי מלוכלך שעשינו אי פעם".

1968: הביטלס נמצאים בעיצומן של הקלטות לשיר BIRTHDAY. לפתע, הם עוצרים הכל, רצים לביתו של פול מקרטני כדי לצפות בבכורת השידור הבריטית של הסרט האמריקאי THE GIRL CAN'T HELP IT, בכיכובם של אלילי הרוק'נ'רול ליטל ריצ'רד ופאטס דומינו. מלאי השראה, הם חזרו לאולפן מיד אחרי הסרט והשלימו את הקלטת השיר באותו הלילה. ובדיוק שנה קודם לכן הביטלס מצלמים את סצנת הסטריפטיז המפורסמת לסרטם MAGICAL MYSTERY TOUR. על הבמה, בזמן שהחשפנית יאן קרסון מופיעה, מנגנת להקת הבונזו דוג דו-דה שיר בשם DEATH CAB FOR CUTIE.

1979: הבסיסט גרג אראמה, שניגן בין היתר בלהקות AMBOY DUKES ו-URSA MAJOR, נהרג בתאונת אופנוע והוא בן 29 בלבד.

מי נולדו ביום זה:

1949: קרי ליבגרן, הגיטריסט המוכשר של להקת KANSAS.

1952: די די ראמון, הבסיסט הפרוע של להקת הראמונס, שהלך לעולמו ביוני 2002.

בונוס: הגנרל השקט של להקת יס: כך ג'ון אנדרסון, החולם המופנם, הוביל אימפריה של רוק מתקדם בשנת 1972.

בתור הזהב של הרוק הבריטי, כשבמות העולם התפקעו מכוכבים כריזמטיים וצעקניים, דמות אחת נותרה חידתית באופן מרתק. מבין כל הסולנים שצמחו בממלכה המאוחדת, אישיותו של ג'ון אנדרסון, הפנים והקול של להקת יס, הייתה אולי הקשה ביותר לפענוח. הוא לא התפרע כמו רוג'ר דלטרי, לא פיתה כמו רוברט פלאנט ולא התגרה כמו מיק ג'אגר. אנדרסון היה משהו אחר לגמרי: דמות שקטה, כמעט שמימית, ששכנה בעולם חלומות פרטי משלה, חמושה בדמיון פורה שלעיתים נדמה היה כמבולגן. המחשבות קלחו ממנו בזרם בלתי פוסק, אך הוא התקשה לעיתים לתרגם אותן למילים ברורות. וזה בדיוק מה שהפך אותו למנהיג מפתיע.

החזות החיצונית העדינה והחיוך המבויש יכלו להטעות בקלות. מאחורי החזית השלווה הזו הסתתר רצון ברזל, נחישות של אדם שידע בדיוק לאן הוא מוביל את הספינה. ג'ון היה חולם, אבל מהסוג שמגשים את חלומותיו בעקשנות. הוא ניווט ביד רמה קבוצה של אינדיבידואליסטים ומוזיקאים וירטואוזים: ביל ברופורד המתופף המבריק והאינטלקטואל, כריס סקווייר הבסיסט הדומיננטי ובעל הצליל הייחודי, ריק וייקמן הקלידן הראוותן ועטוי הגלימות, וסטיב האו הגיטריסט שכל הופעה שלו הייתה מופע בפני עצמו. למרות שחברי יס תמיד התעקשו שהם קואופרטיב, דמוקרטיה מוזיקלית, כשצפית בהם על הבמה, היה ברור מי המצפן.

הוא כמעט ולא זז. מדי פעם היה מנער זוג מאראקס או מכה בקצב על תוף מרים, בעוד סביבו התחוללה סערה מוזיקלית מורכבת ורועשת. קולו, שהיה גבוה וצלול, כמעט מלאכי, חתך דרך קירות הסאונד שבנו חבריו. היה נדמה שהוא מרחף בהילה משלו, מעט מעל כל השאר, מנצח על התזמורת בעיניים עצומות.

ההצלחה לא באה בקלות. במשך שנים, הלהקה שקעה בחובות כבדים. ג'ון זכר היטב את הימים שבהם עמד מחוץ לתיאטרון בסן טרופז, תוהה איך ימצא את דרכו חזרה לאנגליה מפסטיבל שבוטל ברגע האחרון. אך העבודה הקשה השתלמה. באמריקה, המוזיקה שלהם התפוצצה. התקליטים THE YES ALBUM ו-FRAGILE הפכו אותה לאחת הלהקות הגדולות בעולם, והחברים מצאו את עצמם לראשונה בטוחים כלכלית.

ההצלחה באמריקה הביאה איתה חוויות סוריאליסטיות. ג'ון אנדרסון סיפר על הופעה בלאס וגאס, שיא הציוויליזציה המערבית, ופטר אותה במילה אחת: "משעממת".

"הופענו בסיזרס פאלאס", הוא שיתף, "המקום היה מלא בטקסנים עשירים ואמריקאים בגיל העמידה עמוסי יהלומים, שבאו לזרוק את כספם. המקום עצמו מדהים, עלה רבע מיליארד דולר לבנות אותו, אבל הוא כל כך יומרני, מין שילוב מוזר בין יוון העתיקה לארמון של טרזן. הגישו לנו אוכל עתידני, והקהל צחק מבדיחות שאני בטוח ששמעתי כבר כשהייתי נער. לא הבנתי את זה בכלל. העיר הזאת כל כך וולגרית. שמחתי שראיתי את זה, אבל מעולם לא הייתי במקום כל כך אבוד". הוא סיפר בחוסר אמון איך המלצרים במסעדות נראו כמו רובוטים, לא מסוגלים לנהל שיחה בסיסית. "זכיתי בשישה דולרים", הוא צחק, "זו הייתה החוויה החיובית היחידה משם".

ודווקא בשיא ההצלחה, הונחתה על הלהקה פצצה. ביל ברופורד, המתופף שהיה חלק בלתי נפרד מהצליל המורכב של הלהקה, הודיע על עזיבתו כדי להצטרף לקינג קרימזון של רוברט פריפ. עבור להקה שהייתה שטיח מוזיקלי ארוג בצורה כה הדוקה, זו הייתה מכה קשה.

כריס סקווייר הבסיסט הודה שהמהלך היה הפתעה מוחלטת. "הגענו לאולפן וג'ון הודיע לנו שביל סיפר לו בלילה הקודם. ביל הרגיש שהוא רוצה לקחת את התיפוף שלו לכיוון אחר, כזה שהוא לא יכול היה להשיג איתנו. באופן מעניין, נראה שאנחנו משגשגים ממכשולים. ככל שהאתגר קשה יותר, אנחנו עובדים קשה יותר". אלן ווייט, מתופף שעבד עם ג'ון לנון, גויס במהירות למלא את הנעליים הגדולות. "לנגן עם אלן זה מהנה באותה מידה", הסביר סקווייר. "אלן כבד יותר, הוא דוחף אותך קדימה. ביל היה טכני ומתוחכם, לאלן יש עוצמה אחרת. הנגינה שלי לא השתנתה, אבל הדינמיקה כן". סקווייר סיכם במילים שהגדירו את רוח הלהקה: "יס טובה מדי מכדי להתפרק. זו תהיה בגידה בקהל שהביא אותנו לאן שהגענו".

ההצלחה באמריקה הפכה את סיבובי ההופעות למבצעים לוגיסטיים מורכבים. "אנחנו לוקחים איתנו משאית סמי-טריילר כדי לשאת את הציוד", סיפר סקווייר. "זה הגיע למצב שאנחנו לוקחים סינטיסייזר מוג רזרבי, למקרה שאחד יתקלקל". ריק וייקמן הוסיף מנקודת מבטו: "אמריקה ענקית. כדי להצליח פה צריך לעבוד קשה ולהאמין. תחנות הרדיו כאן הן נכס אדיר, הן מנגנות מוזיקה מגוונת 24 שעות ביממה ועוזרות ללהקות כמונו להגיע לקהל".

אך לצד ההצלחה, היו גם צדדים אפלים. וייקמן סיפר על הבעיות עם צוותי הקרקע בשדות התעופה, שבאופן קבוע הפילו ציוד יקר מגובה רב, ועל תופעה מדאיגה של אלימות משטרתית כלפי הקהל בהופעות. "זה מדאיג לראות את המחסום שנוצר בין המשטרה לקהל. כמעט בכל הופעה אנחנו רואים שוטר או שניים בועטים בצעירים רק כי הם התקרבו לקדמת הבמה".

למרות התהילה והכסף, ג'ון אנדרסון נותר אותו מחפש נצחי. הוא עדיין אהב לשבת עם גיטרה אקוסטית ולשרבט רעיונות לשירים. הוא הודה שעדיין יש לו דרך ארוכה לעבור כאמן במה. "תוף המרים שלי הוא הביטחון שלי", התוודה. "אין לי נוכחות במה גדולה, אני מניח. כשאני רואה מישהו כמו רוג'ר דלטרי אני חושב לעצמי שאני צריך ללמוד איך לעמוד יפה על הבמה".

עם הקמת אולפן הקלטות משלהם וההצלחה המסחרית המובטחת, הלהקה עמדה על סף עידן חדש. אנדרסון, האיש שהגיע מעבודה בחווה באקרינגטון, הביט על כל מה שהשיג בענווה. "לרוב מוזיקאי הרוק היום יש מזל גדול. רוב הצעירים בדורות הקודמים היו נלחמים במלחמות".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.