רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-19 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-19 בספטמבר (19.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני רואה את עצמי כאיש של רעיונות. לא מעניין אותי להיות גיבור גיטרה או משהו כזה. אני רק רוצה לבוא עם רעיונות" (סטיב האקט, הגיטריסט לשעבר של להקת ג'נסיס)

המתופף שלקח את תקליטי הזהב אל הקבר. ב-19 בספטמבר בשנת 2020 מת המתופף לי קרסלייק, שהיה במשך שנים חבר בלהקת אוריה היפ וגם היה בלהקתו של אוזי אוסבורן. בן 73 במותו.

לי קרסלייק לא היה רק עוד מתופף מוכשר; הוא היה עמוד השדרה הקצבי של שתיים מהתופעות הגדולות של שנות השבעים והשמונים, להקת אוריה היפ ולהקת הסולו הראשונה של אוזי אוסבורן. מותו לא רק הותיר חלל בעולם המוזיקה, אלא גם חתם סאגה ארוכת שנים של מרירות, סכסוכים משפטיים ופיוס אחד, מרגש ומאוד מאוחר.

כשהוא ידע שהסוף קרוב והסרטן מכריע את גופו, לקרסלייק הייתה בקשה אחרונה, משאלה שנועדה לתקן עוול היסטורי שרדף אותו במשך עשורים. הוא לא ביקש כסף או התנצלות פומבית, אלא הכרה סמלית. הוא שלח הודעה לאוזי ושרון אוסבורן, ובה ביקש מהם לשלוח לו את תקליטי הפלטינה והזהב על שני התקליטים המכוננים של אוזי בהם ניגן, BLIZZARD OF OZZ ו-DIARY OF A MADMAN. הבקשה הזו נגעה בלב ליבו של סכסוך עכור שהתנהל בין הצדדים מאז שנות השמונים.

הכל התחיל כשהמתופף קרסלייק והבסיסט בוב דייזלי תבעו את אוזי על תמלוגים ועל שותפות בכתיבת השירים. מנקודת מבטו של אוזי, כפי שתיאר זאת בספרו האוטוביוגרפי, התמונה הייתה ברורה. "לי קרסלייק ובוב דייזלי טענו שאני חייב להם כסף," כתב אוזי. "הם היו מה שמכונה מוזיקאים שכירים. הם קיבלו תשלום שבועי עבור ההקלטות, תעריף אחר לסיבובי הופעות ותעריף נוסף כשהיו בבית. אפילו שילמתי על הדלק שהם השתמשו בו כדי לנסוע לאולפן. נכון, הם עזרו בכתיבת כמה מהשירים, אבל הם קיבלו וממשיכים לקבל תמלוגים על כך עד היום. אז מה עוד הם רצו?".

לטענת אוזי, השניים ניסו לטעון שהם לא היו נגנים שכירים אלא חברי להקה שווים, מה שהיה, לדעתו, אבסורד מוחלט. "אם כולנו היינו באותה רמה, אז איך זה שאני ערכתי להם אודישן?". העניין הפך למלחמת התשה משפטית. אוזי סירב להתפשר, מחשש שכל פשרה תפתח פתח לתביעות נוספות מכל מיני טיפוסים. בסופו של דבר, התביעה של קרסלייק ודייזלי נדחתה על ידי בתי המשפט באמריקה. אך הכעס של אוזי לא שכך. "מה שהכי הרגיז אותי הוא שהם מעולם לא באו לדבר איתי פנים אל פנים," הוא סיפר. "הם פשוט זחלו מאחורי הגב שלי, התקשרו למוזיקאים אחרים שניגנו בתקליטים שלי וניסו לגרור אותם פנימה. הם גרמו לי להרגיש כמו הפושע של המאה".

הסכסוך הגיע לשיא מכוער במיוחד בתחילת שנות האלפיים, כאשר יצאו מהדורות מחודשות לשני התקליטים הראשונים של אוזי. במעשה שנחשב בעיני מעריצים רבים כנקמנות קטנונית, קטעי התופים והבס המקוריים של קרסלייק ודייזלי נמחקו כליל והוקלטו מחדש על ידי המתופף מייק בורדין (מלהקת FAITH NO MORE) והבסיסט רוברט טרוחיו (שלימים הצטרף למטאליקה). המהלך עורר סערה, ורק שנים לאחר מכן הוחזרו ההקלטות המקוריות למהדורות מחודשות נוספות.

אך כשהגיעו החדשות על מצבו הבריאותי של קרסלייק, נראה היה שהקרח החל להפשיר. אוזי ושרון, שהבינו כי חברם לשעבר נמצא על ערש דווי, החליטו לכבד את בקשתו. הם שלחו לו את תקליטי הפלטינה הנכספים, בצירוף מכתב אישי וחם. קרסלייק הספיק להצטלם עם התקליטים ימים ספורים לפני מותו, סוג של סגירת מעגל מתוקה-מרירה לקריירה מפוארת ורבת תהפוכות.

אך סיפורו של לי קרסלייק גדול בהרבה מהסכסוך עם אוזי. עוד לפני כן, הוא היה הכוח המניע מאחורי מערכת התופים של אוריה היפ בתקופת הזוהר שלה. הוא הצטרף ללהקה בשנת 1971, בדיוק בזמן כדי להקליט את התקליט DEMONS AND WIZARDS, שנחשב לאחד משיאי היצירה של הלהקה. מעניין לציין שקרסלייק כבר הכיר את קלידן הלהקה, קן הנסלי, מימיהם המשותפים בלהקה המוקדמת THE GODS.

הנסלי סיפר בעבר כמה היה קשה לשכנע את קרסלייק להצטרף. "הוא היה שקוע לחלוטין בהרכב משלו שנקרא THE NATIONAL HEAD BAND, אבל ידענו שהוא המתופף שאנחנו צריכים. בסופו של דבר הצלחנו לשכנע אותו, והצירוף שלו פשוט הרים את הלהקה לגבהים חדשים". קרסלייק עצמו סיפר שהכימיה המיידית שלו עם גיטריסט הלהקה, מיק בוקס, היא זו ששכנעה אותו סופית. החיבור הזה בין השניים הפך לאחד מיסודות הסאונד של אוריה היפ לשנים רבות.

לי קרסלייק הותיר אחריו מורשת של תיפוף מדויק ובעל נוכחות, כזה שידע לשרת את השיר אך גם לפרוץ קדימה כשצריך. הוא היה חלק בלתי נפרד מהפסקול של דור שלם, בין אם זה בפנטזיות הרוק של אוריה היפ או במטאל החלוצי של אוזי אוסבורן. חייו ניצלו כשהגיע לביקור ראשון בארצנו עם אוריה היפ בשתחילת האייטיז. אז הוא כמעט טבע פה בים.

לפני לב של זהב - מדברים על בהלה לזהב. ב-19 בספטמבר בשנת 1970 יצא תקליטו השלישי של ניל יאנג והוא נקרא AFTER THE GOLDRUSH.

יאללה, בואו נדבר על זהב. לא מהסוג שמוצאים במכרות, אלא מהסוג שניל יאנג חצב מתוך נשמתו אי שם בשנת 1970. ב-19 בספטמבר של אותה שנה נחת בחנויות התקליטים התקליט השלישי שלו, AFTER THE GOLDRUSH, יצירה שהיום נחשבת לאבן פינה בקריירה המפוארת שלו, אבל בזמן אמת? הו, בזמן אמת הסיפור היה שונה לגמרי. זה היה התקליט שגרם למבקרים לתלוש את שערות ראשם בייאוש ולמעריצים להתחבט בשאלה – לאן האיש הזה לוקח אותנו עכשיו?

יאנג עצמו, במבט לאחור מארכיון האתר הפרטי שלו, מסכם זאת בפשטות אופיינית: "זה מהתקליטים הטובים יותר שלי ויכולתי גם לקרוא לו TOPANGA". למרות המעמד המבוסס שלו כיום, רוב חובבי יאנג הוותיקים לא החלו את מסעם המוזיקלי איתו כאן. זה לא היה תקליט הכניסה המיידי, אלא יותר כמו יין משובח שדרש זמן כדי להבין את מורכבותו. כאן, יאנג תלה את השלט "סינגר סונגרייטר" על דלת האולפן שלו.

הכל התחיל בתקופה של יובש יצירתי מוחלט. במשך חודשים, המוזה של יאנג החליטה לצאת לחופשה ללא תשלום. חברת התקליטים, REPRISE, כבר החלה לאבד סבלנות וללחוץ עליו להוציא חומר חדש. הלחץ היה כבד, והשירים פשוט לא באו. ואז, כמו בסרטים, הגיע המושיע בדמות תסריט. "הכל החל מתסריט שהובא לידי מאת הרב ברמן, שהיה חבר של אשתי אז, סוזן," סיפר יאנג. קריאה אחת בתסריט הספיקה כדי לפרוץ את הסכר. תוך שלושה שבועות בלבד, התקליט כולו נכתב, כאילו המתין מתחת לפני השטח לרגע הנכון להתפרץ.

ההקלטות עצמן היו פאזל לוגיסטי. הן נערכו תוך כדי סיבוב ההופעות הענק והמצליח שלו עם קרוסבי, סטילס ונאש. יאנג קפץ בין במות ענק לאולפני SUNSET בהוליווד, אבל החליט שהסאונד האמיתי שהוא מחפש נמצא קרוב יותר לבית. כדי להימנע מהאווירה המעונבת של האולפנים המקצועיים, הוא הקים אולפן משלו במרתף ביתו בטופנגה קניון, לוס אנג'לס. עם קונסולת שמונה ערוצים, כמה מיקרופונים ומגברים, הוא יצר את הסביבה האינטימית שבה נולדו כמה משיריו הגדולים ביותר.

הוא הביא איתו את חבריו מלהקת קרייזי הורס, אבל מהר מאוד התעוררה בעיה. הגיטריסט דני וויטן היה שקוע עמוק בהתמכרות להרואין, ויאנג, שסלד מהשפעת הסם, החליט שהוא לא יכול לבסס תקליט שלם על נגן במצבו. וויטן נופה מהרוב המכריע של ההקלטות, ונותר עם קרדיט נגינה ושירה בשיר אחד בלבד, WHEN YOU DANCE I CAN REALLY LOVE. במקומו, יאנג גייס צעיר אלמוני בן 18 בשם נילס לופגרן, שכלל לא היה פסנתרן במקור, והושיב אותו מאחורי הקלידים. התוצאה הייתה נגינה ייחודית, מעט מהוססת אך מלאת נשמה, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהצליל של התקליט. גם הבסיסט של CSNY, גרג ריבס, הצטרף לחגיגה.

אחד השירים הבולטים והטעונים ביותר בתקליט הוא ללא ספק SOUTHERN MAN. יאנג, קנדי במוצאו, לא היסס לכוון זרקור נוקב אל הגזענות הממוסדת בדרום ארצות הברית, עם אזכורים ישירים לעבדות, הצלפות וארגון ה-KU KLUX KLAN. השיר הפך להמנון מחאה, אך באופן מפתיע, יאנג עצמו הסתייג ממנו בחריפות שנים לאחר מכן. בספרו האוטוביוגרפי המצוין, WAGING HEAVY PEACE, הוא כתב שהמילים היו "לא אחראיות, מאשימות מדי ולא נעשתה מספיק מחשבה מאחוריהן".

מי שבהחלט חשבו שהמילים היו מאשימות מדי היו חברי להקת לינירד סקינירד. בתגובה ישירה, הם כתבו את הלהיט הענק שלהם, SWEET HOME ALABAMA, ובו השורה המפורסמת: "אני מקווה שניל יאנג יזכור, איש דרומי לא צריך אותו בסביבה, בכל מקרה". הסולן רוני ואן זאנט הסביר בראיון: "כן, תקפתי אותו בשיר שלי. המסר היה, 'היי, אל תאשים אותי במשהו שקרה דורות אחורה'". הגיטריסט גארי רוסינגטון ריכך את הדברים: "אנחנו אוהבים את ניל יאנג. לא באמת ניסינו לתקוף אותו". האמת היא שוואן זאנט העריץ את יאנג ולעיתים קרובות לבש חולצות עם דמותו בהופעות. "הריב" המפורסם בין יאנג לסקינירד היה יותר ניפוח תקשורתי מאשר סכסוך אמיתי.

בניגוד מוחלט לזעם החשמלי של SOUTHERN MAN, ניצב שיר הנושא, קטע אקוסטי שברירי ויפהפה בו יאנג מלווה את עצמו בפסנתר בלבד, עד שלקראת הסוף מצטרף ביל פיטרסון לסולו פלוגלהורן נוגע ללב. השיר הזה, כמו כל הרעיון לתקליט, נכתב במקור עבור אותו תסריט נשכח, אך קיבל חיים חדשים ועצמאיים לחלוטין.

אבל בשנת 1970, כל היופי והמורכבות הזו לא ממש הרשימו את המבקרים. מגזין הרולינג סטון פשוט קרע את התקליט לגזרים בביקורת ארסית במיוחד: "חסידיו של ניל יאנג כנראה יבלו את השבועות הקרובים בניסיון לשכנע את עצמם נואשות את עצמם שיש פה מוזיקה טובה. אבל הם יצחקו על עצמם. שכן למרות שהאלבום מכיל חומר פוטנציאלי מהשורה הראשונה, אף אחד מהשירים כאן לא מתנשא מעל המשטח המשעמם האחיד. בהאזנה שלי נראה שהבעיה היא שרוב המוזיקה הזו פשוט לא הייתה מוכנה להקלטה בזמן הנכון. זה היה צריך לקבל זמן להתבשל. הלהקה המלווה אף פעם לא באמת עומדת מאחורי השירים ויאנג עצמו מתקשה לשיר רבים מהם. העוגה הזו מוגשת לציבור הקונים כשהיא אפויה רק ​​למחצה.

'איש דרומי' הוא דוגמה טובה. כקומפוזיציה, זה אולי אחד הדברים הטובים ביותר שניל יאנג כתב אי פעם. בהופעות האחרונות עם קרוסבי, סטילס ונאש, ליצירה הייתה השפעה עוצמתית ביותר על הקהל. אבל ההקלטה מקיימת מעט מאוד מהבטחה זו. בסטנדרטים של היום, ההרכב מנגן באופן מרושל ומנותק. הפסנתר, הבס והתופים מחפשים זה את זה כמו אוהבים שאבדו בדיונות החול, אך למרות שהם רואים את עקבותיהם של האחרים מדי פעם, הם אף פעם לא באמת מתחברים.

מאפיין מטריד נוסף של התקליט, באופן מוזר, הוא קולו של יאנג. ביצירתו הטובה ביותר - שירתו של יאנג מכילה אלמנטים אמיתיים של פאתוס, חושך ומסתורין. אם אפשר היה להפוך את סיפורו של האמן הרעב של קפקא לאופרה, הייתי רוצה שניל יאנג ישיר את התפקיד הראשי. אבל באלבום הזה האינטונציה הזו נשמעת לעתים קרובות כמו יבבות לפני גיל ההתבגרות. כנראה שאף אחד לא טרח לספר לניל יאנג שהוא שר חצי אוקטבה מעל הטווח המקובל ביותר שלו. בשלב זה הפאתוס שלו הופך לפאתוס מרגיז. אני לא יכול להקשיב לזה בכלל".

עיתון JAZZ AND POP פרסם בנובמבר 1970: "אם התקליט הזה היה יוצא תחת שם אחר - הוא היה נחשב למאסטרפיס. אבל מדובר פה בתקליט לא מבריק".

בעוד הבילבורד שיבח את "הגאונות הפואטית" של יאנג, עיתונים אחרים ראו בתקליט יצירת "אמצע הדרך" חלשה לעומת הרוק המושחז שהיה באלבום שקדם לו, EVERYBODY KNOWS THIS IS NOWHERE.. אך דווקא בבריטניה, עיתוני המוזיקה הבינו שיש פה משהו מיוחד. במלודי מייקר כתבו: "אני לא קראתי ביקורת מחמיאה אחת, אבל אני מכיר הרבה אנשים מסביבי שכבר שחקו את העותקים המיובאים שלהם". וב-NME הכריזו בנבואיות: "התקליט הזה הוא אבן דרך. חוסר השלמות שבהפקתו הוא הכוח האמיתי פה ויאנג נועד להיות כוכב גדול בשנות השבעים. אני בטוח שזה יקרה".

אפילו עטיפת התקליט האייקונית נולדה במקרה. הצלם, ג'ואל ברנשטיין, היה בסך הכל בן 18 כששוטט עם יאנג וגרהאם נאש ברחובות ניו יורק. זה היה בשעות הצהריים המוקדמות. לפתע צדה את עינו של ברנשטיין אישה מבוגרת שנראה לו כי היה לה ניצוץ בעיניים. הוא שלף מיד את המצלמה שלו והחל לצלם כשהאישה עברה את יאנג ונאש על המדרכה כשהיא הולכת בכיוון הפוך להם. תוך שבריר שניה היא כבר נעלמה. גרהאם נאש גם היה נוכח בתמונה המקורית שצולמה. ברנשטיין בכלל התמקד באישה המבוגרת ולא ביאנג ונאש.

כשקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג הגיעו לפילדלפיה להופעות, קפץ ברנשטיין למלון בו שהו ונתן ליאנג להביט בתמונות שצילם. יאנג הביט בתמונה עם האישה המבוגרת ותוך שלוש שניות הכריז כי זו תהייה עטיפת אלבומו. בתקופה ההיא עבר יאנג משבר גדול בנישואיו וכנראה ראה בתמונה הזו סוג של אמירה - יאנג ואישה פונים לכיוונים שונים, כשהאישה כבר נראית לו מבוגרת מאד ולא מתאימה לו.

וישחקו נערי פליטווד מאק לפניי. ב-19 בספטמבר בשנת 1969 יצא באנגליה האלבום THEN PLAY ON של פליטווד מאק. שמו של האלבום הוא משפט הפתיחה ששייקספיר חיבר למחזהו, "הלילה ה-12".

שנת 1969 הייתה נקודת רתיחה עבור פליטווד מאק. אחרי שני תקליטי בלוז טהורים ומהוקצעים שהציבו אותם בצמרת הסצנה הבריטית, עמד הגיטריסט והמנהיג פיטר גרין בפני צומת דרכים. האם להמשיך לנגן את הבלוז המוכר והבטוח, או לקחת פנייה חדה אל הלא נודע? התשובה הגיעה בדמות התקליט השלישי והמהפכני של הלהקה, THEN PLAY ON, יצירה שהזיזה את צליל הבלוז המזוהה עם ההרכב הצידה, ופינתה את מקומה לגישה מוזיקלית נועזת ששילבה רוק, פופ ופסיכדליה באופן שלא נשמע כמותו עד אז.

את ניצני השינוי אפשר היה לזהות כבר שנה קודם לכן, ב-1968. במהלך סיבוב הופעות בחוף המערבי של ארצות הברית, נחשפו חברי הלהקה לקסם של להקה מקומית שהתמחתה בג'אמים ארוכים ופסיכדליים, ושמה היה גרייטפול דד. המפגש הזה פתח להם את הראש לאפשרויות חדשות, והוכיח להם שאפשר למתוח את גבולות השיר הרבה מעבר למבנה הבלוז הקלאסי. באופן מפתיע, הרוח החדשה הזו הולידה להיטים מפתיעים כמו הקטע האינסטרומנטלי המהפנט ALBATROSS, שהראה צד אחר, רגוע ועדין יותר, של הלהקה.

אך לא כולם עלו על הרכבת הדוהרת הזו. הגיטריסט ג'רמי ספנסר, שהיה שמרן יותר בגישתו, ביקש להישאר בקו הבלוז המובהק ונדחק הצידה. הוא מיעט לנגן בסשנים שהובילו לתקליט החדש, שהפך לפרויקט האישי של פיטר גרין והגיטריסט החדש יחסית, דני קירוואן, שכתבו את רוב השירים. התוצאה הייתה תקליט אתגרי, מורכב ומגוון, שסלל את הגשר בין עולם הבלוז של פליטווד מאק בשנות השישים לבין מפלצת הפופ שהיא תהפוך להיות בשנות השבעים.

אך ההרפתקנות המוזיקלית גבתה מחיר אישי כבד מפיטר גרין. הוא החל להרגיש מבולבל ולא בטוח במעמדו כמוזיקאי וככוכב. בראיונות שנתן באותה תקופה, הוא דיבר בפתיחות על קרבתו הגוברת לנצרות ולבודהיזם. לעיתון NME סיפר על אמונתו, ולמגזין מלודי מייקר גילה שאין לו כל רצון להרוויח כסף, וכל מה שהוא רוצה זה לגדל ירקות בחווה שאין לה שערים נעולים. הלחץ העצום וההתמודדויות הנפשיות החלו לתת את אותותיהן.

ההקלטות עצמן החלו באולפני CBS בלונדון באפריל 1969. החוזה של הלהקה עם הלייבל BLUE HORIZON הסתיים, והיא חתמה על חוזה חדש ומבטיח מול חברת הענק WARNER BROTHERS. מלאי ביטחון עצמי, חברי הלהקה החליטו להפיק את התקליט בעצמם – צעד שהתגלה מהר מאוד כטעות. הם לא באמת הבינו את תפקידו של המפיק, וחשבו שיוכלו לבצע את המשימה בקלות. התוצאה הייתה תקליט מגוון להפליא, עם קטעי בלוז, רוק, מוזיקה אפרו-קובנית ואפילו קטעים סימפוניים, אך גם כזה שחסר יד מכוונת.

למרות הקשיים, התקליט THEN PLAY ON יצא בספטמבר 1969 וזכה להצלחה מסחרית, כשהגיע למקום השישי במצעד המכירות בבריטניה. המבקרים הבריטים הריעו לשינוי. "זהו צעד ענק קדימה עבור פיטר גרין ואנשיו", נכתב בביקורת במלודי מייקר, "רבים ודאי יופתעו לגלות שלהקה זו אינה רק בעניין הבלוז". בהמשך השנה, אותו עיתון אף בחר בו כ"תקליט הפופ של השנה". בעיתון ביט אינסטרומנטל הכריזו: "זו פליטווד מאק בשיאה, ופיטר גרין הוא אחד הגיטריסטים הטובים ביותר באנגליה".

באופן צפוי, בארצות הברית הביקורות היו פחות נלהבות. מגזין הרולינג סטון תיאר את התקליט כ"אוסף של קטעים אינסטרומנטליים שמחפשים רעיון ראוי, ותו לא". אך עבור גרין, כל זה כבר לא שינה. שעון החול שלו בלהקה החל לאזול. התמונה העגומה של מנהיג להקה הנמצא תחת לחץ אדיר באור הזרקורים מתוארת היטב בשיר SHOW BIZ BLUES. שנים לאחר מכן, בראיון נדיר, הטיח גרין האשמות בחבריו, בטענה שיכלו לעזור לו אך העדיפו להישאר מאחור, באזור הבטוח.

באותו חודש יצא גם התקליטון OH WELL, והפך לסיפור בפני עצמו. השיר, על שני חלקיו המנוגדים, עורר מריבה סוערת באולפן. החלק הראשון הוא קטע רוק מחשמל עם ריף גיטרה קטלני. ללא כל התרעה מוקדמת, מגיע החלק השני, קטע אינסטרומנטלי יפהפה עם גיטרה אקוסטית בסגנון ספרדי, גיטרה חשמלית וחליל. המתופף מיק פליטווד והבסיסט ג'ון מקווי התנגדו לשחרורו כתקליטון, בטענה שהוא לא מסחרי מספיק. גרין, מצידו, שקל ברצינות להוציא אותו כתקליטון סולו. בסופו של דבר, ב-2 בספטמבר, הוחלט שהשיר ייצא תחת שם הלהקה. פליטווד ומקווי, שעדיין היו סקפטיים, התערבו עם גרין על חמישה ליש"ט שהשיר לא ייכנס למצעד. שלושה שבועות לאחר מכן, הם הפסידו בהתערבות. התקליטון נכנס למצעד וטיפס עד למקום השני.

בנובמבר 1969, אמר מיק פליטווד לכתב NME: "יש לנו הרבה מזל כלהקה, כי אנחנו פונים לקהל רחב להפליא. אנשים מקבלים כעת שאנחנו יכולים לעשות הכל. אנחנו נחושים להצליח באמריקה. זה מקום מאוד גדול, ואם אתה לא עושה דברים גדולים, לא ישמעו עליך".

אך ההצלחה לא הצליחה לרפא את נפשו הפצועה של גרין. חודשים ספורים לאחר צאת התקליט, כשהוא בן 23 בלבד, הוא פרש מהלהקה, ונימק את צעדו בהתקרבותו לנצרות. הסיבה האמיתית, ככל הנראה, הייתה עמוקה וכואבת יותר: התנסויותיו בסם LSD, שהיה פופולרי אז, הובילו להתפרצותה של מחלת הסכיזופרניה בנפשו. הגיטריסט המוכשר, שנחשב בעיני רבים לאחד הגדולים בדורו, נעלם מהבמה לשנים ארוכות, והותיר אחריו תקליט מופת, המהווה גולת כותרת ביצירתה של הלהקה תחת הנהגתו, ועדות אמיצה ללהקה שהלכה עם המוזיקה שלה עד הסוף.

בלעדיו, הביטלס כנראה היו נשארים להקת פאבים מסכנה בליברפול וזהו. ב-19 בספטמבר בשנת 1934 נולד בריאן אפשטיין, האיש שבלעדיו הביטלס היו ממשיכים להיות להקת פאבים בליברפול ועולם המוזיקה בפרט והתרבות בכלל היה נראה שונה לגמרי. אפשטיין מת בשנת 1967. מי שרוצה את הסיפור עליו - ימצא אותו בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

לזכרו של אפשטיין, אספתי כמה ציטוטים שלו מהעבר.

"אני לא מאמין במיוחד באלוהים, אבל אני חושב שהאמונה בחיים היא לא פחות טובה". (יולי 1967)

"מבחינה חומרית, לעולם לא נוכל להשיג את כל מה שאנו מייחלים לו... ובאופן רוחני, אותו הדבר נכון. בני אדם שאפתניים ותמיד יש משהו אחר שאנחנו רוצים, משהו חדש". (ראיון 1965)

"אני נהנה מפרסום אישי עכשיו. הייתי ביישן מאוד ולפני חודש מאי בשנה שעברה לא היה לי הרבה פרסום. אני יותר רגיל לזה עכשיו. אני לא מאמין שזה הפך אותי לשטחי יותר כאדם". (מתוך ספרו, 1964)

"אבא לא רצה שאהיה מעצב שמלות כי הוא חשב שמדובר בעסק מפוקפק ויש לנו עסק משפחתי יציב שמחכה. הוא גם חשב שזה לא גברי. כמו כן חשבתי בעצמי שאולי זה לא טוב כי אני תיעבתי להיות השני הכי טוב בכל דבר. רציתי להיות כריסטיאן דיור. לכן נכנסתי לעסק המשפחתי". (מתוך ספרו, 1964)

"הלכתי לביתו של פול מקרטני אתמול בלילה, וכרגיל היו כמה צעירים שהסתובבו בחוץ. לפני שנתיים, הייתי לא רגוע לגביהם, והייתי מצפה שהם יצעקו עלי. אבל הפעם הם היו כל כך נחמדים. צלצלתי בפעמון והם אמרו לי שזה לא יועיל כי פול לא ענה. הם היו כל כך ידידותיים וזה היה נפלא". (ראיון יולי 1967)

"וכמובן, כיום יש גורם נוסף להתמקדות שלי עם אנשים אחרים - אני מחזיק בכמות מסוימת של מה שמתואר כחוסר מילה טובה יותר. זה בתורו מביא לבעיות אחרות כי זה כבר לא פשוט לדעת אם אני מבוקש בגלל מי שאני או בגלל מה שאני אמור לקבל מבחינת טובות חומריות או כוח. במילים אחרות - האם אנשים רוצים אותי? או שהם רוצים את הביטלס דרכי?" (מתוך ספרו, 1964)

"ראית את הכתבה בניו יורקר? חשבתי שהיא טובה מאוד, למעט החלק הזה שבו קראו לי פרצוף עגלגל". (ראיון ינואר 1964)

"אני חושב שפול חושב שאני קרוב יותר לג'ון מאשר אליו. זה לא ממש נכון. הייתי כך קודם לכן, אבל עכשיו אני אוהב את כולם באותה מידה". (בראיון לכותב ספר הביטלס הרשמי הראשון, האנטר דייויס)

אפרופו מקרטני... ב-19 בספטמבר בשנת 1972 פשטו שוטרים על חוותו בסקוטלנד ולקחו עמם שני צמחים לבדיקה, האם מדובר בסמים. פול, באותו יום, לא היה בחווה כי אם בלונדון, שם הקליט עם להקת כנפיים את... כמה סימבולי... השיר HI HI HI. בהמשך יתברר כי אלו אכן סמים ופול ואשתו, לינדה, יקבלו זימון לבית המשפט.

ב-19 בספטמבר בשנת 1975 הייתה סיבה למסיבה עבור שמוליק קראוס וג'וזי כץ, שחגגו את הופעת הבכורה, בקולנוע 'הדר' שבגבעתיים, של הפקתם החדשה, 'לבד ביחד ולבד לבד'.

בין האורחים שהגיעו לברך נצפו גם אריק איינשטיין (שבכך השלים לערב זה את נוכחות שלישיית החלונות הגבוהים), תיקי דיין, אבי טולדנו, השחקנית עדנה פלידל, שלום חנוך, אסי דיין, דורי בן זאב, טליה שפירא ואחרים. גם שר החינוך והתרבות, אהרון ידלין, הגיע והריע. שמוליק וג'וזי ביצעו לקהל את שיריה המעובדים מחדש של המשוררת מרים ילן שטקליס. לאחר המופע נערך קוקטייל ובו הרימו הנוכחים כוסית לכבוד השניים.

מלאך נופל שנשרף מהר מדי. ב-19 בספטמבר בשנת 1973 מת גראם פרסונס. יומיים לאחר מכן בוצע טקס שריפת גופתו הביזארי.

גראם פרסונס (או בשמו המקורי, אינגראם ססיל קונור השלישי) לא היה מוכר לציבור הרחב עד יום מותו, אך למרות זאת הוא היה כוכב. פרסונס היה דמות אמריקאית מורכבת, מקסימה וממגנטת, שזמרים בלהקות פופולריות יותר מאלה שבהן פעל חשו לעיתים קרובות מאוימים מנוכחותו. יחד עם זאת, הוא היה כה חסר אחריות ומרגיז כשהיה שיכור ומסומם, עד שגרם לרבים להפנות לו גב.

אף על פי שנולד בדרום (בווינטר הייבן, פלורידה, בשנת 1946), פרסונס לא פיתח שם את תשוקתו למוזיקת קאנטרי. בשנותיו הראשונות הוא סגד לאלביס פרסלי, ומשם עבר לפיטר, פול ומרי ובהמשך לשלישיית קינגסטון.

חלק גדול מבעיותיו האישיות נבע ממשפחתו; אביו, ססיל קונור, ירה בראשו כשגראם היה בן 12, בעוד רבים מסביב חגגו את חג המולד. אמו העשירה נישאה לרוברט פרסונס, שכיסו היה ריק ולשונו חלקלקה. בעוד האם שתתה ללא הרף מהטיפה המרה, פיתח גראם הצעיר יחסי קרבה עם אביו החורג. כשנסע גראם צפונה, הוא למד בהרווארד במשך ארבעה חודשים לפני שנשר ועבר לניו יורק, שם התלהטה תשוקתו למוזיקת הקאנטרי. החמישה ביוני 1965 היה יום מונומנטלי עבור גראם פרסונס. זהו היום שבו סיים את לימודיו בתיכון, וזהו גם היום שבו מתה אמו בגיל 41 משחמת הכבד.

פרסונס היה פעיל מאוד מבחינה מוזיקלית, ובתחילת פברואר 1968 צורף ללהקת הבירדס. הגיטריסט רוג'ר מגווין והבסיסט כריס הילמן חשו שפורמט הטריו של הבירדס מגביל אותם על הבמה ובאולפן. למגווין היה חזון להעמיק יותר בתחום הג'אז, לאחר ששילוב מוטיבים של הסקסופוניסט ג'ון קולטריין פיאר את שירם האלמותי, EIGHT MILES HIGH, שיצא שנתיים קודם לכן.

פרסונס הצטרף לבירדס כנגן שכיר ולא כשותף מלא, מכיוון שהיה חתום אצל המפיק והזמר לי הייזלווד. היו שטענו לאחר מכן כי זה מה שמשך את מגווין והילמן לצרפו – הוא היה מוכשר, אך כזה שלא יכול היה לנגוס בעוגת השותפות. מה שבטוח, זה היה צעד אמיץ ביותר לצרפו, בתקופה שבה עולם הרוק נטה לכיוון המוזיקה הכבדה יותר. הם לא ידעו שצירפו ללהקתם את האיש הנכון ביותר שייקח אותם לאזור שימציא אותם מחדש – קאנטרי רוק! התקליט שיצרו יחדיו, SWEETHEART OF THE RODEO, הפך לחלוצי בתחום ומאז ניצב כקלאסיקה חשובה.

כשפרסונס פרש מלהקת הבירדס, הוא ניגש להקים להקה בשם "האחים בוריטו המעופפים". במהרה הצטרף אליו חבר מתוסכל נוסף מהבירדס – הבסיסט כריס הילמן. אבל התקליט שעשו יחדיו במסגרת החדשה, THE GILDED PALACE OF SIN, היה הרבה יותר מהמשך לתקליט שעשו יחדיו בבירדס.

האחים בוריטו לקחו את הקאנטרי וגררו אותו, בועט וצועק, היישר אל עולם הרוק, עם אפקטים אולפניים וגיטרות סלייד חורקות, כל זאת לצד מנדולינות ופסנתר הונקי-טונק. "כשגראם היה במצב נורמלי", סיפר הילמן, "היה לנו חזון מדהים. חלקנו את אותו הבית אחרי שחווינו מערכות יחסים שהסתיימו. שם מצאנו נחמה יחדיו, ובזכות זה כתבנו שירים נהדרים". ואכן, השניים הגיעו לשיאים משותפים בתקליט הבכורה הזה. הגשתו מלאת הנשמה של פרסונס בקטעים כמו HOT BURRITO #1 ו-HOT BURRITO #2 היא מהגדולות שלו. השילוב של קאנטרי ורוק בתקליט הוא לא פחות ממופתי. מכירות התקליט לא היו מוצלחות בזמן אמת, אך הוא סלל את הדרך למוזיקאים רבים שצעדו בעקבותיו.

כריס הילמן כתב בספרו: "האחים בוריטו המעופפים. לא יכולתם להרכיב חבורה עדינה יותר של פושעים! הנגנים, שם הלהקה והשירים שכתבנו היו המרכיבים המושלמים למשהו גדול באמת או לגמרי מטורף". אמנם תקליט זה לא נמכר היטב בזמנו, אבל צליל הקאנטרי-רוק שלו הפך למשפיע כמעט מהיום הראשון, והשפיע על אמנים החל מהרולינג סטונס ועד טום פטי, בק ועוד. האחים בוריטו לא היו האמנים הראשונים שהכליאו קאנטרי ורוק. באק אוונס והבוקארוס שלו, למשל, הגיעו לשם ראשונים, בשירים כמו ACT NATURALLY, אבל התקליט של הבוריטוס היה מסומם יותר, סקסי וצעיר יותר.

הילמן: "בסוף 1968, גראם, כריס, סניקי ואני התחלנו להקליט את התקליט הזה באולפני A&M, ששכנו במתחם אולפני הסרטים לשעבר של צ'רלי צ'פלין. לארי מרקס והנרי לוי הפיקו והקליטו את הסשנים. אהבתו האמיתית של הנרי הייתה ג'אז, אבל הוא היה פתוח לעבוד עם הבוריטוס ועם התערובת המוזיקלית יוצאת הדופן שלנו. לארי הבין טוב יותר מי אנחנו ומאוד אהב את השירים שהבאנו לפרויקט. יחד עם החומר שהיה כתוב לגראם ולי, כריס את'רידג' המציא שני שירים יפים שגראם עזר לו לסיים באולפן – HOT BURRITO #1 ו-HOT BURRITO #2. שמות נוראיים אבל מנגינות פנטסטיות – אולי עם הקולות המובילים הטובים ביותר שהוקלטו אי פעם על ידי גראם, ששפך כל גרם של נשמה לתוך הביצועים האלה. זה באמת היה קסום. שנים מאוחר יותר, אלביס קוסטלו הקליט את אחד השירים ובחוכמה שינה את השם ל-I'M YOUR TOY. בסך הכל, התקליט שלנו היה ממש טוב ברמת הביצועים, אבל מבחינת הסאונד, זה לא ממש היה שם".

גם עטיפת התקליט מרהיבה לא פחות, עם פרסונס וחבריו הלובשים בה את החליפות שעיצב עבורם בחור שקרא לעצמו נודי קון והתמחה בשילובים מעניינים ביותר. בחליפתו של פרסונס אפשר לראות עיטורי מריחואנה ונשים עירומות. כמה אופייני.

הילמן הסביר על הקש ששבר את גב הלהקה: "גראם איחר בעשרים דקות להופעה כשהוא התנודד לתוך המועדון שבו עבדנו. הוא היה מסומם לגמרי, וכשההופעה התחילה, גראם הרס אותה לחלוטין. כולנו התחלנו לנגן שיר אחד, וגראם נכנס עם שיר אחר לגמרי. מספר פעמים. תאונת רכבת מוחלטת. לאחר הסט הראשון, ירדתי מהבמה ונסוגתי לחדר ההלבשה, שם צעדתי בכעס קדימה ואחורה. לפתע נכנס גראם לחדר, ודיבר בטשטוש, 'מה העניין, כריס?' פניתי אליו וראיתי שהגיטרה שלו עדיין עליו. המוח שלי התרוצץ. הגיטרה הזו – שנאתי אותה. כולנו שנאנו אותה. הגיטרה הייתה קצת יותר מאביזר, והוא בקושי הצליח לנגן בה. הדם שלי כמעט רתח. זה היה נורא בהתחשב בכך שהוא מעולם לא ניגן בעדינות כלשהי. זה מה שהיה חסר אצל הבחור הזה. עדינות. הוא היה כמו פיל בחנות חרסינה. פשוט לא היה אכפת לו! צעדתי כמה צעדים לכיוון גראם ותקעתי את האצבע שלי בפניו. 'אתה מפוטר!' צרחתי. 'אין לך כבוד לאף אחד, ואני סיימתי עם זה. אתה מפוטר!' גראם חייך. 'אתה לא יכול לפטר אותי', הוא משך בכתפיו, ואני יצאתי למתקפה מילולית זועמת מולו על אנוכיות, חוסר מקצועיות, כבוד עצמי, ומי יודע מה עוד. כשהקול שלי המשיך להתרומם, איבדתי כל שליטה ונתתי אגרוף לגיטרה המטופשת ההיא. 'תגיד תודה שזה לא היה הראש שלך עכשיו', נהמתי כשיצאתי בסערה מחדר ההלבשה והלכתי למכונית שלי".

הרגלי העבודה הרופפים וההתמכרות לסמים של פרסונס השחיתו את הלהקה, והוא החל לבלות עם קית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס. פרסונס וריצ'רדס אמרו לסובבים אותם שיש להם אהבה משותפת למוזיקה. עם זאת, הייתה להם גם משיכה משותפת לסמים, אך גופו של פרסונס לא היה חזק כמו גופו של ריצ'רדס כדי להכיל אותם.

גראם פרסונס היה בחור צעיר ויפה תואר שלמרבה הצער לקח את החיים כמובנים מאליהם. הוא טעם כל דבר שהיה בו סיכון ממשי לגופו וידע שימות צעיר. לכן כרת ברית עם מנהל ההופעות, פיל קאופמן, שבה הוחלט שמי מהם שימות ראשון, השני ייקח את גופתו לאתר עץ יהושע ושם ישרפו אותה. אותו אתר היה אהוב עליו מאוד, ולא פעם הוא הגיע לשם עם חברים כדי להתמסטל ולחפש עב"מים בשמיים. מי שהכיר את פרסונס הודה שהייתה לו משאלת מוות בדומה לזו של האנק ויליאמס, אותו זמר קאנטרי שמסלול חייו ההרסני הוביל למותו בתחילת 1953.

בשנת 1973 הקליט פרסונס תקליט, GRIEVOUS ANGEL, שהיה בעיניו הישג משמעותי ביותר. לכן הגיע, ב-17 בספטמבר 1973, לאתר עץ יהושע האהוב עליו, כדי לחגוג את המאורע כמו שצריך עם פיל קאופמן, חברו מייקל מרטין (ששימש עוזר טכני ללהקת הבירדס בזמן שפרסונס היה חבר בלהקה) ובת זוגו דייל מקלרוי. גם חברה ותיקה של פרסונס, מרגרט פישר, הצטרפה אליהם. בבית המלון הקטן שתה פרסונס ג'ק דניאלס ללא הרף. לקראת חצות הלכו השאר לאכול בחוץ ופרסונס בחר להישאר בחדרו. זמן קצר לאחר מכן הם חזרו, דפקו על דלתו ועל חלונותיו ומצאו את פרסונס מחוסר הכרה. פישר הזעיקה אמבולנס ולאחר מכן ניסתה להחיות את פרסונס באמצעות הנשמה מפה לפה.

לאחר מכן גילו אותו חבריו בחדרו כשהוא כחול לגמרי ובקושי נושם. נשימתו דעכה מרגע לרגע, ואחרי חצי שעה של ניסיונות החייאה הם הבינו שהמצב אבוד. מותו נקבע באופן רשמי כשהיה בדרכו באמבולנס לבית החולים. משפחתו של פרסונס בן ה-26 תכננה לקבור אותו בניו אורלינס, אבל שני אנשים הגיעו בקאדילק לרציף העמסת מטען בשדה התעופה של לוס אנג'לס. שם הם אמרו לאחראים שמשפחת פרסונס ביקשה להטיס את הארון משדה תעופה אחר. הם קיבלו את מבוקשם במהרה ודהרו עם הארון לאתר עץ יהושע. יומיים לאחר שריפת הארון שם, עם כמות גדולה של בנזין, התקבלה לפתע הודעה אנונימית במשרדי העיתון רולינג סטון, ובה ביקש האלמוני למסור: "המשימה נעשתה על ידי אנשים שמאוד אוהבים אותו".

המשטרה מיהרה לפעול, מצאה את הגופה במצב בלתי ניתן לזיהוי ליד עץ יהושע, כאשר טבעת שהונחה לצדה הצביעה על זהותה, ועצרה את פיל קאופמן ומייקל מרטיн. השניים הואשמו בגניבה משמעותית, אך שוחררו ב-5 בנובמבר 1973, יום הולדתו ה-27 של פרסונס המנוח, לאחר ששילמו קנס כספי. זה לא היה המעצר הראשון של קאופמן; לפני כן הוא נעצר בעוון סמים, ובכלא הכיר אסיר אחר בשם צ'רלס מנסון. קאופמן התמגנט אז מאישיותו של מנסון ודאג להפיק לו תקליט שיצא בשנת 1970 בשם "שקר - האהבה וכת הטרור".

שרידיו של פרסונס הוטסו בסופו של דבר חזרה לקבורה בניו אורלינס. הוא ייזכר תמיד כמלאך הנופל, שצליליו חשובים ביותר בתרבות המוזיקה האמריקאית, אך בחייו האישיים הלך על חבל דק מדי.

הגשר שהונח מעל מים סוערים. ב-19 בספטמבר בשנת 1981 הופיעו סיימון וגרפונקל בסנטרל פארק שבניו יורק. ההופעה תצא, ב-16 בפברואר 1982, כאלבום כפול שיצליח מאד.

לא סתם נקבעה ההופעה במקום ההוא, כי לשניים היה רומן ארוך שנים עם העיר הזו, שגם נשזרה בשיריהם יחדיו ולחוד. באותו יום של ספטמבר החזירה העיר אהבה לצמד במלוא עוצמתה. היה זה אחרי 11 שנים של פרידה זה מזה, מלבד הבלחות קטנות שהניבו בשנת 1975 שיר משותף. כחצי מיליון איש עמדו בפארק, שרו את השירים, צחקו, הזילו דמעה, התחבקו והודו לגורלם הטוב שזימן להם את המוזיקה הזו בחייהם.

לפי פרסום שקראתי בארכיון הניו יורק טיימס, ההופעה נקבעה לשעה 18:30 והייתה בחינם. ההכנסות ממכירת חולצות נתרמו לשימור הפארקים בניו יורק. "האירוע ימשוך אלפי אנשים. מומלץ להגיע לשם מוקדם", נכתב שם.

את החזרות לקראת ההופעה ערכו השניים בתיאטרון ריק במנהטן. "הניסיון שלי עם סיימון וגרפונקל הוא שלא משנה כמה זמן היינו רחוקים זה מזה, תוך כשעה נוכל להחזיר את השילוב שלנו למקום הנכון", אמר אז סיימון. "כיף הוא המפתח לכל העניין הזה. אם הקונצרט הזה בסנטרל פארק יהיה מהנה עבורנו ועבור הקהל, אז אולי נוכל לתכנן עוד כמה".

במזג אוויר סתווי, הגיעו כמה מאות אלפי אנשים שביקשו להיזכר בשנות השישים ומצאו את מקומם על המדשאה הגדולה. ההמון, שגורמים רשמיים הגדירו אותו כגדול ביותר בהיסטוריה של קונצרטים בחינם בפארק, החל להתכנס בבוקר לקראת האיחוד, שהחל עם רדת החשכה.

המדשאה הגדולה בין הרחובות 79 ל-85 הפכה לבזאר עצום כשהקהל התאסף. במרכז היה ההמון, ובקצוות עמדו דוכני הבשר, הבירה, החולצות והכובעים. עשן מריחואנה נישא באוויר.

עד שעה לפני ההופעה היו השמיים מעוננים וגשם איים לרדת. לפתע התבהר מזג האוויר והגיע הזמן לחגיגה האמיתית. ואכן, האווירה הייתה טובה כל כך על הבמה בפארק הגדול, שהוחלט להמשיך משם לסיבוב הופעות שלם יחדיו, שאף הגיע לארצנו בספטמבר 1983 לשתי הופעות באצטדיון רמת גן.

השניים הגיעו אז לארץ כאורחי מועדון וראייטי והכרטיסים נמכרו במחיר 1,100 שקלים ישנים. היו שהתאכזבו בהופעה הישראלית מפני שסיימון עלה לבמה כשהוא חולה ולא במיטבו. בעוד שבשנות השישים הציוד הנלווה לסיימון וגרפונקל בהופעות היה גיטרה אקוסטית אחת בלבד, בתחילת האייטיז היה המצב שונה, עם להקה שלמה וציוד במשקל ארבעים טון. בשנת 1965 היה אפשר להרטיט מיליוני לבבות בנגיעת מפרט בגיטרה אקוסטית. בתחילת האייטיז הייתה חובה לרפד את הפריטה הזו בהפקה גרנדיוזית.

ולמרות ההפקה הגדולה הזו, יש דברים שלא השתנו ונשמרו: קול הטנור המופלא של ארט גרפונקל עם תלתליו הבהירים, קולו הברור של פול סיימון ושיריו שנשארו אקטואליים ונצחיים. שילוב הקולות בין השניים הוא שיצר את הגימור הסופי למאסטרפיס הזה, של צמד שלא סתם נקרא בתחילת דרכו בשם TOM AND JERRY. הסיבה לכך היא ששניהם לא הפסיקו לריב ביניהם, כחתול ועכבר.

בסנטרל פארק נשמע היה כי השניים אוהבים זה את זה, וגם שירים טעונים מהעבר קיבלו במופע תחושה חמימה יותר. שיהיה לכם ברור, האלבום הכפול הזה, שנחטף בכמויות היסטריות בחנויות, אינו תקליט הופעה חיה נטו, כי הקלטתו עברה דרך אולפן הקלטות לשיפורים ותוספות לפני שהוטבעה על ויניל. ועדיין, בהאזנה לאלבום הזה, מתקבלת התחושה של להיות עם המוני אחרים ברגע אחד בסנטרל פארק.

להקת הליווי של השניים מרשימה מאוד והעיבודים מיוחדים להפליא. אהבתו העזה של סיימון למוזיקה הלטינית מקבלת חותם ברור בעיבוד לשירים כמו ME AND JULIO DOWN BY THE SCHOOLYARD, שמקבל כאן רוטב סלסה אדום להפליא. גם FIFTY WAYS TO LEAVE YOUR LOVER נפרד מהתיפוף המיליטנטי של סטיב גאד (שדאג באופן מדהים להקיש במקצב זה על כל תוף בנפרד, ומאז מתופפים רבים אוהבים לחקות אותו בכך) לטובת ריקוד לטיני עם כלי נשיפה. זה היה מרענן ונפלא כאחד.

וכשהשניים שרו אז את OLD FRIENDS, הזילו רבים דמעה כשראו אותם מזדקנים מולם יחדיו, מבלי לדעת כי מריבות ופיוסים עוד יגיעו בשנים הרבות שלאחר מכן. ואין מישהו שיכול באמת לשיר טוב יותר מגרפונקל את BRIDGE OVER TROUBLED WATER, ובהקלטה זו הוא נתן את כולו לביצוע הזה. יש חיבורים שנוצרו היישר מלמעלה. כך זה גם עם סיימון וגרפונקל – חברים ותיקים שהפליאו להביא, עם המתחים ביניהם, כמה מאבני היסוד בפסקול החיים של אמריקה.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על תקליט זה: "אף על פי שעשור של פרויקטים נפרדים הפריד ביניהם, היחסים המוזיקליים של סיימון וגרפונקל נראו ללא שינוי. טנור הפולק-פופ הבתולי והרועד של גרפונקל זיקק את הרהוריו העגומים ומלאי התעוקה של סיימון למשהו רך ורומנטי, וההרמוניות הצמודות של הצמד הפכו קומפוזיציות קודרות ומורכבות לתחושה חמימה. הכימיה הזו נתפסת מחדש בקונצרט בסנטרל פארק. לתקליט החדש יש קסם והוא גם מחוספס בחלקו. אף על פי שעמלו באולפן לאחר האירוע, השירים בהקלטה זו רחוקים מלהיות מלוטשים במאה אחוז. קולו של סיימון נשמע דק ומרופט, במיוחד בבלדות סולו כמו STILL CRAZY AFTER ALL THESE YEARS, והנגינה נשמעת כמו מוזיקת רוק שהוקלטה מהרמקולים באולם, ולא חוברה ישירות לקונסולת ההקלטה.

והאמת היא שזה למעשה מרענן. אחת הסיבות שהקונצרט בסנטרל פארק היה כל כך בלתי נשכח היא היחסים המיוחדים של סיימון וגרפונקל עם העיר ניו יורק. בניגוד לרבים מכוכבי הפופ, הנערים היהודים הנחמדים האלה מ-QUEENS לא ברחו ל-MALIBU כדי לחיות באושר ועושר כשהפכו למיליונרים. הם נשארו ברחבי העיר והמשיכו לספוג את תרבותה ולהחזיר מעצמם לה. התחושה של רומנטיקה לכל החיים עם ניו יורק מחלחלת כאן לשיא. אם הקונצרט בסנטרל פארק הוא מכתב האהבה של פול סיימון ל-THE BIG APPLE, זהו קולו של ארט גרפונקל שפורט על מיתרי הלב ומעניק תחושה של בית".

אמנים נגד אנרגיה גרעינית. ב-19 בספטמבר בשנת 1979 נערך המופע הראשון מתוך חמישה, תחת הכותרת NO NUKES. מקום ההופעה - מדיסון סקוור גארדן בניו יורק. הייתה זו נקודת מפנה באקטיביזם ובמוסיקה. מה היה שם? בואו לקרוא.

זה היה הרגע שבו הגיטרות החשמליות נלחמו בכורים גרעיניים. ב-19 בספטמבר 1979, אוויר הסתיו של ניו יורק נטען בחשמל, ולא, זה לא היה חשמל שהגיע מתחנת כוח גרעינית. המדיסון סקוור גארדן, היכל התהילה של הספורט והמוזיקה, הפך לזירת קרב אידיאולוגית, כשהערב הראשון מתוך סדרה של חמישה מופעי ענק תחת הכותרת NO NUKES יצא לדרך. זו הייתה נקודת מפנה שבה עולם המוזיקה שאג בקול רם מספיק כדי להרעיד את יסודות הממסד.

כדי להבין את גודל השעה, צריך לחזור חצי שנה אחורה, ל-28 במרץ 1979. באותו יום, ליבה של תחנת הכוח הגרעינית באי THREE MILE שבפנסילבניה, עבר התכה חלקית. התקרית, שהייתה התאונה החמורה ביותר בתולדות האנרגיה הגרעינית המסחרית בארצות הברית, שלחה גלי הלם ברחבי המדינה. פתאום, הסכנה הבלתי נראית של קרינה רדיואקטיבית הפכה למציאות מוחשית ומפחידה. הפאניקה הציבורית הגיעה לשיא, והחשש מפני אסון גרעיני הפך משיחת סלון היפותטית לנושא חדשות מרכזי.

על רקע החרדה הגוברת הזו, קבוצה של מוזיקאים החליטה שהם לא יכולים לעמוד מנגד. ג'קסון בראון, בוני רייט, גרהאם נאש וג'ון הול, כולם דמויות מוכרות ומוערכות בסצנת הרוק והפולק, חשו ציווי מוסרי לפעול. הם הקימו את הארגון MUSE, ראשי תיבות של MUSICIANS UNITED FOR SAFE ENERGY, קואליציה של אמנים ופעילים שמטרתה הייתה ברורה: לעצור את בנייתן של תחנות כוח גרעיניות נוספות ולקדם במרץ אנרגיה שמקורה במקורות בטוחים ומתחדשים, כמו רוח ושמש.

מופעי NO NUKES היו שיא המאמצים של הארגון. ההרכב שנאסף לחמשת הלילות הללו היה רשימת "המי ומי" של סוף שנות השבעים. בערב הפתיחה, ב-19 בספטמבר, עלו לבמה ג'יימס טיילור, האחים דובי, גרהאם נאש, בוני רייט ועוד רבים. האווירה באולם הייתה מחשמלת, תערובת של חגיגה מוזיקלית והפגנה פוליטית נחושה. כ-20,000 איש, שילוב של חובבי מוזיקה ופעילים חברתיים, מילאו את האולם עד אפס מקום, מאוחדים תחת מטרה משותפת.

אבל הרגע שרבים חיכו לו, ואולי גולת הכותרת של סדרת המופעים כולה, הגיע כשהצטרף אורח מיוחד, אמן שבדרך כלל נמנע מלהביע עמדות פוליטיות נחרצות. ברוס ספרינגסטין, שכבר היה כוכב ענק אך עדיין לא "הבוס" במעמדו המוכר, עלה לבמה עם להקת ה-E STREET BAND וסיפק הופעה כל כך אנרגטית, עד שהיה נדמה שהוא יכול להדליק את כל ניו יורק בעצמו, ללא שום צורך באנרגיה גרעינית. הוא ביצע סט מהפנט שכלל, להפתעת הקהל, ביצוע בכורה עולמי לשיר שטרם ראה אור, יצירת מופת קולנועית קטנה בשם THE RIVER. ההופעה שלו לא הייתה רק תוספת כוחנית, היא הייתה חותמת הכשרות שהעניקה לכל האירוע משקל סגולי אדיר. אם ספרינגסטין, איש מעמד הפועלים ששר על החיים עצמם, החליט שזה מספיק חשוב כדי לנקוט עמדה, סימן שהמאבק הזה נוגע לכולם.

המוזיקה אולי הייתה הסיבה שבגללה כולם הגיעו, אבל המסר היה חשוב לא פחות. בין הופעה להופעה, עלו לבמה נואמים שונים, מדענים, פוליטיקאים ופעילים, שהסבירו לקהל בפשטות ובבהירות על הסכנות הטמונות בכוח גרעיני. ברחבי האולם נתלו כרזות, חולקו עלונים וחוברות מידע שהציגו את הסיכונים הבריאותיים והסביבתיים, ובמקביל הציעו חלופות ירוקות. זה היה אירוע חינוכי באותה מידה שהיה בידורי.

ההצלחה הייתה מסחררת. המופעים תועדו לאלבום משולש (כן, לא תקליט כפול) וסרט קולנוע באותו השם, שיצאו מאוחר יותר והפיצו את המסר לקהל רחב עוד יותר. ג'קסון בראון סיכם את החוויה כרגע מכונן: "הרגשנו שאנחנו חייבים לעשות משהו. זה לא היה רק בשביל למכור תקליטים. זה היה כדי להשתמש בתשומת הלב שקיבלנו כדי לדבר בשם משהו גדול יותר".

האם המופעים הצליחו לעצור את תעשיית הגרעין? לא באופן מיידי. שינויי מדיניות גדולים לא קרו בן לילה. אבל מה שהם כן עשו, ובענק, היה להעלות את השיח הציבורי בנושא לדרגה חדשה. הם נתנו השראה לדור שלם של אמנים ופעילים להמשיך ולהילחם למען מטרות סביבתיות, והוכיחו שוב שלרוק יש את הכוח להיות לא רק פסקול לחיים, אלא גם כוח מניע לשינוי חברתי.

כשרונלד רייגן רצה להראות מי פה הבוס. ב-19 בספטמבר בשנת 1984 פירש נשיא ארה"ב, רונלד רייגן, באופן שגוי את להיטו של ברוס ספרינסטין (או שמא ביקש להפוך את הלימון ללימונדה...)

זה קרה בעצרת בחירות בניו ג'רזי, כשרונלד רייגן, שהיה אז במהלך הקמפיין שלו, שיבח את ברוס ספרינגסטין ואמר: "העתיד של אמריקה מונח באלפי חלומות בתוך ליבכם; הוא נשען על מסר התקווה בשירים שכל כך הרבה צעירים אמריקאים מעריצים, כולל הבחור מניו ג'רזי, ברוס ספרינגסטין. לעזור לכם להגשים את החלומות האלה, זוהי מטרת עבודתי".

הדבר הוביל לביקורת נרחבת בעיתונות, מכיוון שהלהיט האחרון של ספרינגסטין היה למעשה זעקת זעם מרה על היחס הגרוע שארצות הברית מעניקה לוותיקיה. רייגן, ככל הנראה, חשב בטעות שמדובר בהמנון פטריוטי – טעות שקל לעשות אם מקשיבים לפזמון בלבד ולא למילים.

זה היה כמובן שיר הנושא מתקליטו של ספרינגסטין מאותה שנה, שהפך להצלחה מסחרית אדירה. השיר פורש לעיתים קרובות ובטעות כהמנון פטריוטי פשוט בשל הפקתו ההמנונית, אך המסר שלו היה מורכב הרבה יותר. הוא ביטא את תסכולם של חיילי מלחמת וייטנאם שחזרו למדינה ששכחה או דחתה אותם. הדובר בשיר מקונן על שליחתו למלחמה, רק כדי לחזור ולהתמודד עם אבטלה, בידוד וחוסר תמיכה.

למרות הביקורת הנושכת שהייתה חבויה במילים, הפזמון האופטימי היה קליט, ועבור מאזינים רבים הוא האפיל על הנושאים העמוקים יותר של השיר. קריאה שגויה זו של השיר הובילה לאימוצו על ידי חלק מהציבור כהמנון פטריוטי – פרשנות שספרינגסטין נאלץ לתקן במהרה כאשר המוסיקה שלו שימשה למטרות פוליטיות.

בלהט קמפיין הבחירות לנשיאות בשנת 1984, מטה הבחירות של רונלד רייגן ביקש ליישר קו עם סמלים של חוזק וחוסן אמריקאי. במהלך אותה עצירת קמפיין בניו ג'רזי, רייגן שיבח את ספרינגסטין וציין שהמוסיקה שלו מבטאת ערכים של עבודה קשה, משפחה וקהילה – אותם אידיאלים שרייגן רצה להדגיש בקמפיין שלו. למרות שרייגן לא התייחס ישירות לשיר בנאומו, ההשלכה הייתה ברורה: המוסיקה של ספרינגסטין שימשה לחיזוק הדימוי שרייגן ניסה ליצור, של אמריקה פטריוטית ומלאת תקווה. עם זאת, היה נתק גדול בין מסר השיר לרטוריקת הקמפיין של רייגן. ספרינגסטין מעולם לא אישר לאף פוליטיקאי להשתמש במוסיקה שלו, ויותר מכך, לא הסכים עם המדיניות של רייגן.

ספרינגסטין לא נהג להתערב בפומבי בפוליטיקה לעיתים קרובות, אך הוא הרגיש שהוא נאלץ להגיב לשימוש שעשה רייגן בשמו ובמוסיקה שלו. כמה ימים לאחר נאומו של רייגן, במהלך הופעה בפיטסבורג, ספרינגסטין התייחס למצב. לפני שביצע את JOHNNY 99 – שיר מתקליטו הקודם, NEBRASKA, שעסק בייאוש כלכלי – הוא העיר לקהל: "הנשיא הזכיר את שמי לפני כמה ימים, וקצת תהיתי מהו כנראה התקליט האהוב עליו. אני לא חושב שזה NEBRASKA".

תגובתו הבהירה שספרינגסטין אינו תומך ברייגן וכי הוא מקפיד על האופן שבו המוסיקה שלו מתפרשת. התקליט NEBRASKA היה תקליט קודר על דמויות חסרות מזל שנאבקו כלכלית, בניגוד גמור לאופטימיות הזוהרת של מסר הקמפיין של רייגן. תגובתו של ספרינגסטין הדגימה את רצונו לשמור על שלמות המסר במוסיקה שלו. עבורו, BORN IN THE USA לא היה רק שיר קליט, אלא שיקוף ביקורתי של החוויה האמריקאית, במיוחד עבור אלה שהרגישו שהמערכת הותירה אותם מאחור. הרעיון שהמסר הזה יסולף ויהפוך לסיסמת קמפיין עבור פוליטיקאי שלא תמך בו, היה משהו שספרינגסטין לא יכול היה להשלים איתו.

בעקבות אירוע זה, ספרינגסטין הפך גלוי יותר בדעותיו הפוליטיות. הוא תמך בוולטר מונדייל, יריבו הדמוקרטי של רייגן בבחירות 1984, ולאורך השנים, נשאר פעיל פוליטית, כשהוא משתמש במוסיקה ובמעמדו כדי לתמוך בנושאים כמו זכויות עובדים, טיפול בחיילים משוחררים וצדק חברתי.

בסופו של דבר, ספרינגסטין וידא שהמוסיקה שלו לא תשמש רק רקע לתיאטרון פוליטי, אלא תישאר ביטוי אישי עוצמתי שדורש שיבינו אותו כפי שהתכוון.

למרות כל זאת, רונלד רייגן נבחר מחדש לנשיאות ארצות הברית.

צנזורה? צנזור-רע! ב-19 בספטמבר בשנת 1985 הגיעו פרנק זאפה, ג'ון דנבר ודי סניידר (הזמר של להקת TWISTED SISTER) כדי להעיד בסנאט נגד צנזורה.

בדיון שהתקיים בסנאט, האמנים העידו נגד דרישתו של מרכז המשאבים למוזיקה של ההורים (PMRC) להנהיג מערכת דירוג למוזיקה. המוזיקאים, מצידם, טענו כי מדובר בצנזורה.

הקרב על מילות השירים הבוטות התבשל כבר זמן מה, אבל ג'וני קאש מעולם לא היה צריך לדאוג מחקיקה כלשהי כששר על ירי באדם ברינו רק כדי לראות אותו מת (בשיר FOLSOM PRISON BLUES), ואליס קופר אפילו לא זומן לשימוע כששר על נקרופיליה. פרינס ומדונה, לעומתם, כן הביאו את הנושא לסנאט.

טיפר גור (אשתו של הסנאטור אל גור), סוזן בייקר (אשתו של שר האוצר ג'יימס בייקר), פאם הוואר ונשים נוספות הקימו את PMRC באפריל 1985. רגע ההתפכחות של גור הגיע כשראתה את בתה בת ה-11 מאזינה לשיר DARLING NIKKI של פרינס, ובייקר הזדעזעה כשגילתה שבתה בת ה-7 הקשיבה לשיר LIKE A VIRGIN של מדונה. הן דרשו מתעשיית המוזיקה להנהיג מערכת דירוג לתקליטים, הדומה לזו הקיימת בסרטים, שתפרט את אופי המילים הבעייתיות:

X – תוכן מיני

O – תוכן הנוגע לנסתר (OCCULT)

D/A – סמים ואלכוהול

V – אלימות

דרישתן לא נענתה, ולכן הן דרשו להוסיף תווית אזהרה אחת שתודבק על כל תקליט עם מילים מפורשות. בינתיים, הקבוצה שלהן גדלה ומנתה 22 חברות. מולן התייצבו ג'ון דנבר, פרנק זאפה ודי סניידר, שייצגו זרמים שונים בעולם המוזיקה, אך היו מאוחדים בהתנגדותם להתערבות הממשלתית.

סניידר דיבר על חוסר ההגינות ברעיון של פרשנות ושיפוט מילים של שירים, וטען שפעמים רבות הדבר מסתכם ברצח אופי. בניגוד לסטריאוטיפ הרווח, הוא היה נשוי עם ילד, ניהל אורח חיים של נוצרי מאמין, ולא נגע בסמים או באלכוהול (גם זאפה התנגד לסמים בתוקף). סניידר הוסיף שהורים יכולים להודות ל-PMRC על שהזכיר להם שאין תחליף להדרכת הורים, אך הדגיש שבכך מסתיים תפקידו של הארגון.

זאפה היה נשכני בעדותו. הוא טען שרשימת הדרישות של PMRC נראית כמו מדריך הוראות מרושע שנועד לאלף את כל המלחינים והמבצעים בגלל מילותיהם של בודדים. הטיעון המרכזי שלו לא היה נגד המדבקות עצמן, אלא נגד התקדים שהן ייצרו. לדבריו, הקמת מערכת דירוג, בין אם מרצון ובין אם לאו, פותחת פתח לשורה אינסופית של תוכניות בקרת איכות מוסרית, שיתבססו על מה שנוצרים מסוימים לא אוהבים.

ג'ון דנבר הקסים את חברי הוועדה בנוכחותו, אך עם זאת היה איתן בהתנגדותו למהלך. הוא התנגד לכל סוג של שיטת דירוג, והסביר שהשיר שלו, ROCKY MOUNTAIN HIGH, פורש בטעות כשיר על שימוש בסמים. הוא השתמש בכך כדוגמה לאופן שבו חווית ההאזנה משתנה מאדם לאדם.

ב-1 בנובמבר, RIAA, איגוד חברות התקליטים של אמריקה, הסכים להדביק מרצון מדבקות על תקליטים עם מילים בעייתיות. אך הנושא היה רחוק מלהיפתר. בתחילה, המדבקות היו קטנות והודבקו על מעט מאוד תקליטים. מכיוון שקמעונאים רבים סירבו למכור תקליטים נושאי מדבקות, חברות התקליטים השתמשו בהן במשורה. הטקטיקה הזו עבדה לזמן מה, אבל PMRC המשיך להפעיל לחץ, ומדינות ועיריות שונות הציעו חקיקה שתגביל מכירת תקליטים עם מילים מפורשות. בשנת 1990, RIAA הגיב בשינוי התווית למלבן השחור-לבן המוכר, והקפיד לסמן באמצעותה תקליטים עם תוכן פוגעני. באופן אירוני, למדבקות הייתה דווקא השפעה חיובית על המכירות.

גם זה קרה ב-19 בספטמבר. מהפסגות הזוהרות של גל"צ ועד לביקורות קטלניות ברולינג סטון, מפגשים גורליים ופרידות עצובות, היום הזה היה מיקרוקוסמוס של כל מה שהפך את התקופות ההן למסעירות כל כך.

כשפלדר חישמל את האיגלס

אי שם בשנת 1975, במדינת ישראל הקטנה והחמה, טיפס בבטחה אל המקום הראשון במצעד של גלי צה"ל שיר עם גרוב שלא היה מוכר עד אז. קראו לו ONE OF THESE NIGHTS, והוא היה שייך לחבורת איגלס, שעד אותו רגע היו מזוהים בעיקר עם קאנטרי-רוק נינוח. אבל הלילה הזה היה שונה. גלן פריי ודון הנלי, צמד הכותבים המרכזי של הלהקה, החליטו שהגיע הזמן למתוח את הגבולות. פריי ישב אל הפסנתר, מושפע עמוקות ממוזיקת הנשמה והדיסקו של פילדלפיה שליוותה אותו באותם ימים, והחל לרקום את המנגינה.

אך הניצוץ האמיתי הגיע מכיוון לא צפוי. דון פלדר, הגיטריסט החדש והמחונן שהצטרף זה עתה לשורות הלהקה, הגיע לאחת החזרות עם רעיון היפנוטי לקו בס. הבסיסט רנדי מייזנר אימץ את הרעיון בשתי ידיים, והתוצאה הייתה הפתיחה המהפנטת שאנחנו מכירים היום. בראיון לרולינג סטון מאותה שנה, הודה דון הנלי שפלדר היה בדיוק מה שהלהקה הייתה צריכה. "עם דון פלדר, אנחנו סוף סוף יכולים לנגן רוק אמיתי", הוא אמר, "הוא הפך אותנו למחוספסים יותר וניגן סולו גיטרה פשוט מעולה בשיר הזה". עם זאת, הנלי גם חשף שהביצוע החי של השיר היה אתגר לא קטן עבורו: "הקול שלי חייב להיות במצב מושלם כדי לפגוע בצלילים הגבוהים. לפעמים אני מצליח, לפעמים לא". ובכן, דון, לשמחתנו, על גבי התקליט זה תמיד הצליח.

קווין במשחק מסוכן: הרולינג סטון מכריז על מות המלכה

נקפוץ קדימה לשנת 1980. להקת קווין, אחרי שנים של פאר, תיאטרליות ובומבסטיות מפוארת, החליטה לעשות סיבוב פרסה. התקליט החדש שלה, THE GAME, סימן שינוי כיוון חד. פחות אופרה, יותר רוק בסיסי. החברים אפילו הוציאו תקליטון מקדים עם השיר CRAZY LITTLE THING CALLED LOVE, מחווה שובבה לרוקבילי של שנות החמישים. האם העולם היה מוכן לזה? ובכן, מבקר בשם סטיב פונד מהרולינג סטון בהחלט לא היה.

בביקורת ארסית במיוחד, פונד קבר את התקליט ואת הלהקה יחד איתו. "עם תקליטון אחד שיצא, כמה חודשים לפני תקליט זה, בישרה קווין כי היא זונחת את הרוק הנוצץ שלה לטובת רוק אנד רול בסיסי. אולי הגיעו למסקנה בלהקה הזו כי היא במבוי סתום וכי הגיע הרגע לזרוק את הבומבסטיות השחצנית והפוגענית שלה, שהפכה אלבומים כמו NEWS OF THE WORLD ו- JAZZ לאלבומים קרים. או שמא הוחלט שם ללכת על דרך חדשה כדי להתרענן. מה שבטוח, זה נחמד להקשיב לקווין שרה שירים ולא המנונים. אבל זה עדיין לא אומר שהלהקה הזו מסוגלת לנגן באופן משכנע את הדבר החדש הזה. השיר CRAZY LITTLE THING CALLED LOVE נשמע קפוא מדי. כך גם עם שאר שירי הרוק פה. זה עצוב אבל נכון - קווין נשמעת בנינוחות דווקא בקטעים כמו 'רפסודיה בוהמית' או הסחרור של 'מירוץ אופניים'. אבל הקטע הפ'אנקי או הרוקבילי החדש הזה לא מתאים לה, למרות שחבריה יודעים כיצד זה נשמע - הם לא מסוגלים בעצמם להביא את הרגש לתוך זה. התקליט החדש הזה של קווין פחות מבחיל מקודמיו, שהכילו המנונים שנשמעים כדברים שמתאימים גם כפסקול למצעדי הגרמנים במלחמת העולם השניה. העתיד לא נראה מזהיר ללהקה הזו. לא משנה כמה שחברי הלהקה ינסו להסתיר את זה, הם נשארו אגו מנייאקים לא קטנים. כנראה שלהקת קווין מתה באופן סופי".

מבט אחד גנוב בניו יורק

שנת 1972, ניו יורק. דיוויד בואי, בשיא תקופת זיגי סטארדסט, הגיע עם אשתו אנג'י וחברי להקת הליווי שלו, העכבישים ממאדים, כדי לצפות במופע של להקה מקומית פרועה בשם הניו יורק דולס. אחרי ההופעה, מאחורי הקלעים, התרחש מפגש גורלי. בואי פגש את חברי הלהקה, אך מי שגנבה את ההצגה הייתה בת זוגו של הסולן, דיוויד ג'והנסן. קראו לה סירינדה פוקס, והיא הייתה התגלמות הגלאם. יופייה וחוש האופנה הנועז שלה הותירו את הזוג בואי פעורי פה. מספרים שאנג'י מיהרה לשנות את תסרוקתה בהשראתה. פוקס, שנולדה בשם קת'לין הצקיאן, המשיכה והתחתנה מאוחר יותר עם סטיבן טיילר מאיירוסמית', והביאה לעולם את בתם, מיה. היה זה מפגש קצר אחד, שהשפיע על האופנה של הרוק לשנים קדימה.

לד זפלין נפרדת מהנדריקס

יום עצוב במיוחד היה ה-19 בספטמבר 1970. יום קודם לכן, הלך לעולמו גיבור הגיטרה ג'ימי הנדריקס. באותו ערב, להקת לד זפלין עלתה לבמה במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. במהלך ההופעה, עצר רוברט פלאנט את שטף המוזיקה ופנה לקהל ההמום: "לפני שנמשיך, דבר נורא קרה אתמול, אבדה אדירה לעולם המוזיקה. אנחנו רוצים להאמין שאתם, כמונו, מצטערים שג'ימי הנדריקס הלך מאיתנו". הוא הוסיף שדיבר עם חבר קרוב של הנדריקס שאמר לו שג'ימי היה רוצה שהמוזיקה תמשיך. וכך הם עשו. העיתונאים דיווחו משם כך: מייק ג'אהן מהניו יורק טיימס כתב: "לד זפלין מביא לכאן סגנון של דרייב. זהנ היה רוק היפר אינטנסיבי, שמקורו בבלוז, בהובלת צמד הצרחות המתכתי של ג'ימי פייג' בגיטרה והשירה של רוברט פלאנט. השירים לא בולטים כמו שצריך, אם כי לד זפלין יוצרת מדי פעם שיר בעל ערך גבוה". מייק היילנד בעיתון SCHENECTADY GAZETTE כינה את לד זפלין "הכי ביחד והכי טובים שראיתי אי פעם. ג'ון פול ג'ונס וג'ון בונהאם היו מדהימים, וכשבונהאם עשה את הסולו שלו ב'מובי דיק; שנמשך בערך 20 דקות, הוא ממש הפיל אותי. פייג' באמת מדהים. הוא מהיר מאוד, אמנם לא נקי כמו שני גיטריסטים ידועים אחרים, אבל יש לו סגנון משלו והוא די טוב בזה. רוברט פלאנט, ששערו כעת עד אמצע גבו, צרח את ריאותיו לאורך כל ההופעה, ורקד בכל מקום".

היום בו נולדה פרל ג'אם

ה-19 בספטמבר 1990 היה יום מכריע בתולדות הגראנג'. קלטת דמו קטנה עשתה את דרכה מסן דייגו לסיאטל. על הקלטת היה קולו של זמר צעיר ואלמוני בשם אדי ודר, שר על גבי קטעים אינסטרומנטליים שהקליטו הבסיסט ג'ף אמנט והגיטריסט סטון גוסארד. אמנט שמע את הקלטת וחשב שהיא טובה. הוא שמע אותה פעם שנייה והיה משוכנע שהיא מדהימה. הוא מיהר לקרוא לגוסארד. הקלטת, שהכילה את הגרסאות הראשונות לשירים ALIVE, FOOTSTEPS ו-ONCE, היממה אותם. הם יצרו קשר עם ודר והזמינו אותו לאודישן. "כל התהליך של כתיבת שלושת השירים האלו לקח לי 12 שעות", סיפר ודר שנים לאחר מכן, "יכולתי לפספס את כל הדבר הזה אם לא הייתי עושה את זה בדיוק אז". השאר, כמו שאומרים, הוא היסטוריה רועשת ומלאת פלנל.

רסיסי חדשות מהעבר

1993: מישל פיליפס, חברת להקת האמהות והאבות לשעבר, נשדדה באיומי אקדח מחוץ למסעדה במערב הוליווד.

2008: עשור בדיוק לאחר שנעצר בגין התנהגות מגונה בשירותים ציבוריים, הזמר ג'ורג' מייקל נעצר שוב, הפעם באשמת אחזקת סמים, בשירותים ציבוריים אחרים. בתגובה, הוא התנצל בפני מעריציו על "שפישל שוב", והתנצל בפני כולם על "ששיעמם אותם".

פסקול מהגיהנום: PERFORMANCE

בשנת 1970 יצא גם תקליט הפסקול לסרט PERFORMANCE, בכיכובו של מיק ג'אגר. הסרט ידוע לא רק בזכות הנרטיב האוונגרדי והוויזואליה הפרובוקטיבית שלו, אלא גם בזכות הפסקול האקלקטי ופורץ הדרך שלו. הסרט ביקש להציג את הצד האפל יותר של תרבות הסלבריטאים, ועושה שימוש בפסקול המשקף את הסערה התרבותית של סוף שנות ה-60, עם אלמנטים של רוק, ג'אז, בלוז וצלילים ניסיוניים. זה היה מבלבל אך מלהיב. נוכחותו של ג'אגר בו היא מרכזית, הן כשחקן והן כמוזיקאי. בשיא תהילתו עם הרולינג סטונס, מעורבותו הוסיפה נדבך של אותנטיות רוק'נ'רולית לאווירה החתרנית של הסרט. הקטע המפורסם ביותר הקשור לסרט הוא MEMO FROM TURNER, שיר טעון מינית בביצועו של ג'אגר כדמותו של טרנר, כוכב רוק מתבודד. השיר, שנכתב על ידי קית' ריצ'רדס, כולל מילים המשקפות נושאים של כוחנות, בגידה ואלימות, ותופס היטב את הלך הרוחות בסרט, כמו גם את כעסו של ריצ'רדס על כך שג'אגר נראה בסרט בסצנות אינטימיות עם זוגתו, אניטה פאלנברג. הפסקול של הסרט כולל לחנים של ג'ק ניטשה, דמות מפתח בסצנת המוזיקה של שנות ה-60 שעבד עם אמנים כמו פיל ספקטור והרולינג סטונס. הגישה של ניטשה כאן הייתה לא שגרתית ושילבה ז'אנרים שונים, מרוק, דרך מוזיקה קלאסית ועד ניסויים אלקטרוניים עם צלילי סינתיסייזר MOOG, שהיה חדשני מאוד לתקופתו. גם רנדי ניומן ובאפי סיינט מארי תרמו לפסקול הזה. במובנים רבים, זוהי המקבילה הקולנועית לחומרים האפלים יותר שהרולינג סטונס הפיקו באותה תקופה בתקליטים. למרות שהסרט נתקל בתחילה במחלוקת בשל תוכנו המפורש והמבנה הנרטיבי המאתגר שלו, הוא הפך מאז לקלאסיקת קאלט. בסופו של דבר, זה הרבה יותר ממוזיקת רקע; זהו פסקול הדורש האזנה מרוכזת. אז הנה לכם משהו להקשיב לו היום.

הם נולדו ביום הזה

ביל מדלי (1940): חצי מהצמד THE RIGHTEOUS BROTHERS, שהביאו לנו את הקול העוצמתי שלהם בשנות השישים.

"מאמא" קאס אליוט (1943): הקול הגדול של האימהות והאבות. "מאמא" קאס אליוט נולדה בשם אלן נעמי כהן בבולטימור, מרילנד. השם קאס בא מאביה, שכינה אותה "קסנדרה המטורפת". היא הפכה למאמה קאס כשהיא הצטרפה ב1965 ללהקת האימהות והאבות. לאחר שורה של להיטים עם הלהקה (כמו גם בלגאנים של מעצרים ואהבה נכזבת עם זמר הלהקה, דני דוהרטי), היא פתחה בקריירת סולו בשנת 1968 והפכה לדמות קבועה בטלוויזיה - כאורחת וכמנחה. היא מתה מהתקף לב בשנת 1974 בגיל 32.

ג'ון קוגלאן (1946): המתופף המקורי של סטטוס קוו, שהניח את הביט המוצק לריפים הבלתי נגמרים שלהם.

ריי קופר ולול קרים (1947): באותו יום נולדו שני מוזיקאים חשובים. קופר, נגן כלי ההקשה שהוסיף קסם להופעות של אלטון ג'ון, וקרים, חבר מייסד בלהקת 10CC.

דניאל לנואה (1951): המפיק שאחראי לצליל הייחודי של תקליטים מכוננים של U2, פיטר גבריאל ובוב דילן.

נייל רודג'רס (1952): המוח והגיטרה מאחורי להקת הדיסקו-פ'אנק CHIC. הידעתם שהלהיט הענק שלהם LE FREAK נכתב במקור עם המילים FUCK OFF? רודג'רס סיפר שהם נדחו בכניסה למועדון STUDIO 54, והלכו לאולפן בעצבים כדי לכתוב שיר מחאה. המילים שונו, אבל הגרוב נשאר לנצח.

ב-19 בספטמבר בשנת 1979 פורסם ראיון עם צביקה פיק, בעיתון להיטון, הנה כמה ציטוטים ששלפתי משם בשבילכם, לאחר שהוא זכה בגלי צה"ל בתואר זמר השנה ומלחין השנה:

"מחניף לי יותר להיות מלחין השנה מאשר זמר השנה. אני בהחלט משתדל להפריד בין שתי הקריירות האלה – שירה וכתיבה. זה קשה מאד וזה שונה לגמרי. צד השירה בימתי יותר, היתולי, בידורי. הצד השני הוא הצד הרציני של כתיבה בבית. של שהייה במשך שעות וימים ושבועות באולפני הקלטה. אני לא מעדיף זה על זה, אבל יותר מחמיא לי להיות מלחין השנה.

בזמן האחרון היה לי הרושם שהזכיה בתואר מלחין השנה איכשהו קשורה באירוויזיון ודברים כאלו. אני שמח שהשנה זה לא כך. אני שמח שמי שבחר, בחר לפי פעילות שנתית שוטפת ולא לפי מקרה אחד ויחיד.

להיות זמר פופ זה לא סגנון מוזיקלי. זה לא עניין של תקופה. זה לעשות דברים שמצליחים באותה תקופה. רק עכשיו אני מרגיש שאני מצליח ושטוב לי. לכן אין שום סיבה שדווקא עכשיו, כשכל התכניות היפות מתממשות, אחשוב עד מתי אופיע. כל שנה אני רואה עוד בני 16-15 בקהל. אם זה יימשך כך, אין לי סיבה לדאוג.

לאנשים היה קשה להפריד בין הדימוי שלי כזמר לבין המוזיקה שאני כותב. חשבו שמי שמופיע בצורה כזאת, לא יכול להיות מלחין רציני או בנאדם רציני. אבל הקהל כל הזמן קנה תקליטים ובא להופעות. אני עונה על הטעם המוזיקלי של הנשים. הרוק'נ'רול קשור קשר רציני מאד למין.

לא נמאס לי מהמעריצות ולא ממבקשי החתימות. אני מאד אוהב את זה. אני אחד האמנים הבודדים שמודה בזה. זה נעים לכל גבר, שנשים שמחות לקראתו. בשבילי זה גם קריטריון להצלחת המוזיקה שאני כותב.

בנוגע למוזיקה ישראלית, לדעתי – ההגדרה היחידה שצריך לתת למוזיקה ישראלית זה מוזיקה שנכתבת, מוקלטת ומבוצעת בארץ. נכון שיש השפעות ולכל מלחין יש השפעות אחרות. למלחינים המבוגרים יותר יש השפעות מרוסיה ופולין. היום יש מלחינים המושפעים מברזיל או מהחיפושיות. גם אני מושפע. אני חושב שמה שאני עושה זה בהחלט מוזיקה ישראלית.

אני חושב שיש היום חלוקה ברורה מאד, מבחינה מוזיקלית. יש הרבה סוגים של מוזיקה. אין כמעט תחרות לאמנים הפופולריים יותר. איכשהו זה הסתדר, שמכל סוג יש אחד או שניים, לא יותר. יש מוזיקה שקטה יותר, שהיא נניח חוה אלברשטיין ואריק איינשטיין. יש להקו שגם הן כל אחת בסגנון אחר – הכל עובר חביבי ולהקת גזוז. גלי עטרי – שרה פופ. יהודית רביץ – היא בכלל דבר אחר. אני חושב שמבחינה מוזיקלית יש התקדמות גדולה מאד בארץ. עושים הקלטות ועיבודים טובים מאד. היום אפשר להשמיע בחו"ל את ההקלטות שנעשו בארץ, בלי להתבייש.

אני לא חושב שזמר יכול להיות עשיר בארץ. הנה, בתוכנית החדשה שלי הושקע סכום של מיליון לירות. אבל בארצנו הקטנה יש מעט אולמות בהם אפשר להופיע עם הצגה גדולה שכזו, עם תפאורה כל כך גדולה. כך שאני בסך הכל עושה 45 הופעות ואפילו אם האולמות יהיו מלאים לגמרי – אני לא חושב שאפשר לדבר על רווחים גדולים. יש הוצאות עצומות.

אני אף פעם לא יודע איזה שיר שלי יצליח. היו לי הפתעות. כאשר הקלטתי את 'אני אוהב אותך לאה', זה בכלל היה צד ב' של תקליטון – והנה, דווקא הוא הצליח ולא השיר הראשי בתקליטון, שנקרא 'מה עכשיו'. חשבתי ש'נאסף תשרי' לא יצליח אף פעם וגם לגבי 'מרי לו' חשבתי שלא יצליח, בגלל הקטעים האינסטרומנטליים הארוכים שלו. לאמא שלי, יש חוש מיוחד לדברים האלו. היא שומעת שיר וישר יודעת אם יצליח או לא".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.