רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-2 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-2 במאי (2.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"הייתי חייב להתרחק מהחשיפה הציבורית בעקבות התפרקות הביטלס. זה השפיע עליי עמוקות. לא יכולתי פשוט להופיע בכל מסיבת עיתונאים ולבכות; אני פשוט לא טיפוס כזה. התגובה הטבעית שלי הייתה לברוח, לנקות את הראש ולחשוב מה אני הולך לעשות. זו הייתה תחושה של אבטלה, להפוך פתאום למובטל. זה כאילו שמקום העבודה שלך קורס מחר, והדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא שמישהו יצוץ ויתקע לך מיקרופון בפרצוף כשאתה בכלל לא מעוניין לדבר. פשוט לא התחשק לי להסתובב ולספר לכולם על הצרות שלי. אבל אני מניח שזה היה סיפור טוב...

זה כמו המחזה 'ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו'. אנשים אומרים שזו הצגה טובה ושכדאי לי ללכת לראות אותה, אבל הם לא באמת מבינים איך זה מרגיש עבורי לצפות בדבר כזה. ג'ורג' הלך ויצא באמצע. זה פשוט שונה כשמדובר בך. כל השאר יכולים ליהנות מערב נהדר, אבל עבורי זה כמו לקרוא ספר על עצמך. זה פשוט מוזר כשזה אתה. אלא אם כן זה מושלם ומדויק לחלוטין – ואם יש שם ולו טעות אחת, כפי שקורה ביצירה הזו, אני יודע שלא אוכל לשאת זאת" (פול מקרטני בשנת 1976)

האודישן של ספרינגסטין. ב-2 במאי בשנת 1972 נערך אודישן לזמר המתחיל, ברוס ספרינגסטין. מה היה שם? בואו לקרוא.

כיום אי אפשר לדמיין את עולם הרוק ללא "הבוס", נכון? אך בשנת 1972 ספרינגסטין היה רק בחור צנום מניו ג'רזי, שנכנס למשרדי קולומביה רקורדס בניו יורק עם גיטרה אקוסטית ביד. שם הוא שר כמה שירים מול מגלה הכישרונות האגדי, ג'ון האמונד.

האמונד, שנולד לתוך האצולה של ניו יורק ב-1910, נשבה בקסמי הג'אז בזכות המשרתים האפרו-אמריקאים שעבדו בבית משפחתו. כבוגר, הוא תרגם את אהבתו למוזיקה לפילוסופיה פוליטית שביקשה למגר דעות קדומות גזעיות בארה"ב. למעשה, הוא החל את הקריירה שלו בקולומביה בתקופת השפל הכלכלי, כשהציע לממן בעצמו הקלטות של כמה מהאמנים האהובים עליו, עוד לפני שנחתם איתם חוזה. בסופו של דבר הרחיב האמונד את אופקיו גם לבלוז ולפולק. במהלך הקריירה שלו הוא גילה והפיק רבים מהשמות הגדולים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה האמריקאית במאה ה-20, ביניהם בני גודמן, בילי הולידיי, פיט סיגר, ארית'ה פרנקלין ובוב דילן.

מנהלו של ספרינגסטין אז, מייק אפל, שכנע את האמונד לתת לברוס הזדמנות – והיא אכן ניתנה לו. ספרינגסטין ביצע מספר שירים והאמונד מיהר להכריז: "אתה חייב להיות בקולומביה רקורדס!". בכל זאת, האמונד רצה לראות אותו מול קהל, ולכן ארגן לו הופעה באותו הלילה במועדון ה-GASLIGHT בגריניץ' וילג'. ברוס לא אכזב, והאמונד שריין זמן אולפן למחרת באולפני CBS, שם הקליט ספרינגסטין קומץ שירי דמו כשהאמונד משמש כמפיק.

ספרינגסטין כותב בספרו: "האודישן הראשון שלי היה בכלל ב'אטלנטיק רקורדס'. כל מה שאני זוכר זה שהלכתי למשרד לנגן עבור מישהו שלא גילה עניין. הדבר הבא שמייק השיג, לתדהמתי, היה אודישן עם ג'ון האמונד. ג'ון האמונד! המפיק האגדי שהחתים את דילן, ארית'ה ובילי הולידיי – ענק בעסקי ההקלטות. 'פה המנוע' של מייק אפל היה כלי חד וכירורגי כשהופעל כראוי; מייק יכול היה לשכנע את ישו לרדת מהצלב, את סנטה קלאוס לוותר על חג המולד, ואת פמלה אנדרסון לוותר על הגדלת החזה. הוא לקח אותנו מהרחוב הישר אל קודש הקודשים של משרדו של ג'ון האמונד.

המנהל שלי היה גאון בניהול. כדי שתבינו עד כמה תעשיית המוזיקה השתנתה: ג'ון האמונד, דמות היסטורית בתעשייה, קיבל לראיון טיפוסים אנונימיים לחלוטין כמונו, מהרחוב – אצלו במשרד! אני בטוח שמייק דיבר נמרצות כדי לשכנע אותו, אבל ג'ון סיפר לי מאוחר יותר שהמזכירה ושומרת הסף שלו, מייקי האריס, הייתה הראשונה להשתכנע כשאמרה לו: 'אני חושבת שאתה חייב לראות את הבחור הזה'. שערי האלדורדו נפתחו ונכנסנו. לא הייתה לי גיטרה אקוסטית משלי, אז שאלתי אחת זולה עם צוואר סדוק מוויני מאנילו, המתופף הוותיק שלי בלהקת ה'קסטילס'. לגיטרה לא היה נרתיק, אז נאלצתי לסחוב אותה בסגנון 'קאובוי של חצות', על הכתף, לאורך הנסיעה באוטובוס ברחובות העיר.

מייק ואני נכנסנו למשרד והתייצבנו פנים אל פנים מול גיבור תעשיית המוזיקה שלי – בעל תספורת המארינס הקצוצה, משקפי הקרן, החיוך הענק, החליפה האפורה והעניבה. הייתי בפאניקה מוחלטת, אבל בדרך למעלה עשיתי לעצמי טיפול נפשי קצר. חשבתי: 'אין לי כלום, אז אין לי מה להפסיד. אני יכול רק להרוויח. אם זה לא יצליח, עדיין אשאר עם מה שהגעתי איתו. אני פילסתי את דרכי בעולם בתור עצמי, ואשאר אותו אדם גם כשאצא מכאן, לא משנה מה תהיה התוצאה'.

עד שהגעתי למעלה, כמעט האמנתי בזה. נכנסתי לחוץ אך בטוח בעצמי. מיד עם פתיחת הדלת, מייק אפל הפגין את הנטייה שלו לעימותים מיותרים, כזו שתכביד עלינו ככל שיעבור הזמן. אני מאמין שברגע שהדלת נפתחת, אפשר להפסיק לבעוט בה. לא כך מייק; הוא נכנס בכל הכוח. בלי שמץ של מודעות עצמית, ולפני שהספקתי לנגן תו אחד, הוא אמר לג'ון האמונד שאני אולי ההתגלות השנייה של ישו, מוחמד ובודהה, ושהוא הביא אותי כדי לבדוק אם הגילוי של דילן היה מזל מקרי או שהאמונד באמת יודע להקשיב. זו הייתה דרך מעניינת להציג אותנו בפני האיש שהחזיק את עתידנו בידיו. לאחר מכן נשען מייק לאחור על אדן החלון, מרוצה מעצמו עד הגג.

הכדור עבר אליי. ג'ון אמר לי אחר כך שהוא היה מוכן לשנוא אותנו, אבל הוא פשוט נשען לאחור, שילב ידיים מאחורי הראש, חייך ואמר: 'תנגן לי משהו'. ישבתי ממש מולו וביצעתי את SAINT IN THE CITY. כשסיימתי, הרמתי את מבטי; החיוך עדיין היה שם. 'אתה חייב להיות בקולומביה רקורדס', הוא אמר. שיר אחד – זה כל מה שהיה צריך. הרגשתי את הלב שלי ממריא. חלקיקים מסתוריים רקדו מתחת לעורי וכוכבים רחוקים האירו את קצות העצבים שלי. הוא המשיך: 'זה היה נפלא, נגן לי עוד משהו'. ביצעתי את GROWIN' UP ואז שיר שנקרא IF I WAS THE PRIEST. הוא אהב את הדימויים הקתוליים, ציין לטובה את היעדר הקלישאות ואמר שצריך לארגן פגישה עם קלייב דייויס. הוא הודה בפניי שחווה הצלחות לצד לא מעט כישלונות עם אמנים שהחתים, ובימים אלו המילה האחרונה היא של קלייב.

הוא ביקש לראות אותי בהופעה חיה באותו לילה. מייק ואני הבטחנו שנמצא מועדון שיארח אותנו לכמה שירים, לחצנו ידיים ויצאנו מהמשרד. נכנסנו למעלית וכשיצאנו מהבניין הרגשנו משוחררים. טיפסנו לשמיים ודיברנו אל האלים – הם אמרו לנו שאנחנו יורקים רעמים ויורים ברקים! זה היה זה. אחרי שנים של המתנה ומאבק למען משהו שחשבתי שאולי לא יקרה לעולם – זה קרה. עם הגיטרה הגרועה של מאנילו ביד, הרגשנו כמו אבירים עם חרב שלופה בגאווה. אכלנו צ'יזבורגר חגיגי ופשוט ריחפנו לאורך הרחוב.

קפצנו למונית לכיוון הווילג'. הייתי בן עשרים ושתיים. ניסינו במועדון ה-BITTER END – לא הלך. גם ב-CAFE AU GO GO לא הסכימו לקבל אותנו. ה-CAFE WHA היה סגור. בסוף, מועדון מרתף ברחוב מקדוגל היה הישועה שלנו. סם הוד, המנהל, אמר לי שיש להם 'במה פתוחה' בין שמונה לשמונה וחצי. ג'ון האמונד הגיע לשם, תפס את מקומו לצד שישה אנשים נוספים בקהל – והמופע יצא לדרך".

הזאב, הילד ודיוויד בואי. ב-2 במאי בשנת 1978 יצא התקליט "פטר והזאב" עם דייויד בואי.

בסוף שנות השבעים, בזמן שמערכת היחסים בין דיוויד בואי לרעייתו, אנג'י, מתפרקת ברעש גדול, נדמה היה שקשר אחר בחייו רק הולך ומתהדק: הקשר עם בנו הקטן, דאנקן ג'ונס, שנודע אז בשם זואי. אף שהיה שקוע עד צוואר בקריירה מסחררת וניסיונית, בואי הפך לבלתי נפרד מהילד. לאחר ניסיון התאבדות של אנג'י בשנת 1978, הוא קיבל משמורת זמנית על דאנקן, ובמרץ 1980, עם השלמת הגירושין, קיבל לידיו משמורת מלאה.

ובתוך המציאות החדשה הזו, כאב במשרה כמעט מלאה, חיפש בואי דרכים להתחבר לעולמו של בנו הפעוט. זה היה בזמן שהוא נמצא אז עמוק בתוך מה שאנו מכירים כ"תקופת ברלין" שלו. הוא היה מוקף באווירה קרה, עסוק בניסויים אוונגרדיים ומוזיקה אלקטרונית, ומשחרר יצירות מורכבות ומנוכרות כמו LOW ו-HEROES. והנה, ממש באותה תקופה אינטנסיבית, הרחק מהמסע האמנותי הקשוח של ברלין, בואי נכנס לאולפני RCA בניו יורק בדצמבר 1977 כדי לעשות משהו שונה לחלוטין: להקליט קריינות לילדים ולילדים בנפשם. והניגוד ההיסטורי הזה – בין כוכב הרוק הזיקיתי, "הדוכס הרזה והחיוור", לבין המספר החם והמרגיע של סיפור ילדים – מביא עם התקליט משמעות עמוקה ומרתקת.

עולם הרוק כבר ידע קצת לפני כן תקליט עם פטר והזאב. זה היה בשנת 1975 כשכוכבי רוק רבים הגיעו לאולפן ההקלטה כדי להקליט גרסת רוק-פיוז'ן ליצירה הזו. בין האנים שהגיעו היו צמפרד מאן, גארי ברוקר, גארי מור, בריאן אינו, קית' טיפט, פיל קולינס, קוזי פאוואל, ג'ון הייסמן, אלווין לי ועוד. זה היה תקליט מדליק בפני עצמו, אבל אצל בואי - זה היה שונה.

אחד הדברים שדאנקן הקטן אהב במיוחד היה היצירה הקלאסית לילדים "פטר והזאב", אותה הלחין סרגיי פרוקופייב בשנת 1936. הרעיון ליצור משהו שבנו יוכל להאזין לו הצית במוחו של בואי ניצוץ, והוביל לאחד הפרויקטים המפתיעים יותר בקריירה שלו. חברת התקליטים RCA, שכבר הקליטה שנתיים קודם לכן את החלק המוזיקלי של היצירה בפילדלפיה בניצוחו של המנצח האמריקאי המהולל יוג'ין אורמנדי, חיפשה קול שישמש כמספר. הפנייה הראשונית נעשתה לשחקנים הבריטיים פיטר יוסטינוב ואלק גינס, אך שניהם סירבו בנימוס. וכך, באופן די מדהים, הגיעה הפנייה לזיקית של עולם הרוק, דיוויד בואי.

עבור המעריצים, הבחירה הייתה תמוהה לחלוטין. הרי רק בספטמבר 1977 הוא הימם את כולם כשחבר לזמר הקשיש בינג קרוסבי לדואט חג מולד הזוי בטלוויזיה. ועכשיו, האיש שהיה בחזית המוזיקה הניסיונית עובר להקליט תקליט ילדים?! אך עבור בואי, המהלך לא היה כה מופרך; הוא תמיד הביע עניין בשירים המיועדים לקהל צעיר. ומהרגע הראשון, קולו של בואי בתקליט בוקע מבעד לרמקולים בנוכחות מגנטית, עשירה באלגנטיות פונטית ותיאטרלית. הוא לא סתם מקריא טקסט מן הדף; הוא ממש "משחק" אותו, מגיש את הסיפור בהומור עדין, בחן אינסופי, ומנחה אותנו צעד אחר צעד אל תוך היער המסתורי.

ולצידו של בואי ניצבת תזמורת פילדלפיה המפוארת, שעליה מנצח המאסטרו יוג'ין אורמנדי. ואיזה יופי זה נשמע בתקליט. החליל הקליל והזריז שמייצג את הציפור, האבוב שמגלם את הברווז, הקלרינט החלקלק והמתגנב של החתול, שלישיית קרנות היער שמעבירות צמרמורת כשהן מכריזות על בואו של הזאב הרע, וכמובן כלי הקשת החמים והעוטפים שמלווים את פטר האמיץ. לא פעם היו רגעים שבהם כוכבי רוק ניסו לחצות את הקווים אל עבר המוזיקה הקלאסית, אך במקרה הזה בואי ניגש למשימה כשהוא נטול כל אגו. הפרויקט הזה לא נועד להוכיח את גאונותו כמוזיקאי או ככותב שירים, אלא אך ורק להשתמש ביכולות הביטוי הקוליות והדרמטיות שלו כדי לשרת את הקומפוזיציה. אחרי הכל, הוא ראה בעצמו שחקן באותה מידה בה הוא ראה את עצמו כזמר ומוסיקאי - ואולי אפילו יותר מזה. התוצאה היא חיבור מושלם בין כוכב ענק לתזמורת סימפונית מהשורה הראשונה.

ואי אפשר לכתוב על התקליט הזה בלי לתת את הכבוד הראוי לצד השני שלו. לאחר שההרפתקה של פטר מסתיימת בסוף צד א', הופכים את התקליט ומקבלים ביצוע אינסטרומנטלי ליצירתו של המלחין הבריטי בנג'מין בריטן, "מדריך לתזמורת לבני הנעורים". בצד הזה אין קריינות, אלא רק תזמורת פילדלפיה במלוא עוצמתה. בטח הרבה ממעריצי בואי חשו מרומים פה - כשביקשו לקנות תקליט שלם איתו וקיבלו חצי תקליט. ממש כמו האפקט של התקליט "צוללת צהובה" של הביטלס. אבל המוסיקה? היא נהדרת.

בראיון למגזין רולינג סטון בשנת 1978, חשף בואי את השינוי העמוק שעבר עליו: "אני מתבגר עכשיו", הוא הודה. "יש לי בן. אני לא רוצה לזרוק את השפיות שלי לתוך האמנות ובסוף לנטוש את האנשים שסביבי. אני מעדיף להישאר בחיים עד גיל חמישים. בגיל תשע עשרה חשבתי שיש לי משהו חשוב להגיד. עכשיו אני מוצא שחשוב לי לתקשר עם עצמי. לא פגשתי את דיוויד ג'ונס (שמו האמיתי - נ.ר) כל כך הרבה זמן, שאני צריך להכיר אותו מחדש".

הפרויקט הזה היה יותר מסתם גיחה אמנותית – הוא נבע מרצון של אבא. שנים לאחר מכן, בשנת 1987, כשזואי כבר היה נער בן שש עשרה, הכריז הזמר: "באמצע שנות השבעים פתאום הבנתי שמה שהבן שלי היה צריך יותר מכל דבר אחר בעולם זה אבא טוב. אני חושב שזה שינה את כל ההשקפה שלי, וזו הייתה שאלה של ללמוד איך להתבגר. זה כנראה הדבר הכי טוב שקרה לי – לקחת על עצמי אחריות כזאת. אין לי מושג איזה מין אדם הייתי אם לא היה לי בן. אני חושב שהייתי אדם שונה מאוד, וטיפש". ואכן, הבחירה הזו הוכיחה את עצמה. דאנקן ג'ונס גדל להיות במאי קולנוע מוערך.

גם זה קרה ב-2 במאי:

- בשנת 1945 נולד קלידן להקת STEPPENWOLF, גולדי מקג'ון. הוא זה שניגן אורגן בלהיטים ידועים של הלהקה כמו: BORN TO BE WILD ו- MAGIC CARPET RIDE. בהמשך הדרך הוא התפתה להיות חלק מלהקת STEPPENWOLF שהונתה את הקהל כאילו היא עם הזמר המקורי - דבר שהכעיס מאד את הזמר ג'ון קיי, שראה בזה בגידה בו. מקג'ון מת באוגוסט 2017.

- בשנת 1970 הקליט אמן הבלוז HOWLIN WOLF ביחד עם אריק קלפטון, רינגו סטאר והבסיסט קלאוס פורמן. הסשן ביום הזה לא עבד טוב כי פורמן וסטאר לא התאימו לנגינת בלוז.

- בשנת 1966 נכנסו ג'ון מאייאל, אריק קלפטון, ג'ון מקווי ויואי פלינט לאולפן הקלטות לאולפן מס' 2 באולפני חברת DECCA. ההקלטות הפכו לאחד מתקליטי הבלוז-רוק הגדולים אי פעם, תחת שמו של ג'ון מאייאל ולהקת BLUESBREAKERS. קלפטון השתמש להקלטה בגיטרת גיבסון לס פול שחוברה למגבר מארשל בעוצמת 45 וואט. הסאונד שיצא לו מהגיטרה נחשב מאז למהפכני וחלוצי.

- בשנת 1975 סיימה חברת APPLE של הביטלס באופן רשמי את פעילותה. הלייבל הזה יקום לתחייה בשלב מאוחר יותר רק בשביל לטפל בענייני הביטלס.

- בשנת 1960 עזב בן אי קינג (שתאריך מותו היה אתמול) את להקת THE DRIFTERS על מנת לפצוח בקריירת סולו.

- בשנת 1951 נולד הבסיסט ג'ון גלאסקוק שהיה חבר בלהקות THE GODS, CHICKEN SHACK ו- CARMEN. אבל חברותו בלהקת ג'ת'רו טול (משנת 1976) הייתה הבולטת ביותר לקהל הרחב. בגלל בעיות קשות בליבו הוא מת ב-17 בנובמבר 1979 (בדיוק ביום הולדתו של גיטריסט ג'ת'רו טול, מרטין באר), כשהוא בן 28.

- בשנת 1950 נולד הזמר הנהדר והמייסד של להקת פורינר (לשעבר), לו גראם (שם מלא: לואיס אנדרו גראמאטיקו).

- בשנת 1978 יצא התקליטון EAGLE של להקת אבבא. השיר נכתב בהשראת הסיפור ג'ון ליוויגסטון השחף, מאת ריצ'רד באך.

- בשנת 2009 לקח בוב דילן יום חופש וקפץ לבקר, במסגרת טיול מאורגן עם 13 תיירים נוספים, בבית ילדותו של ג'ון לנון בליברפול.

- בשנת 1974 קטף סטיבי וונדר ארבעה פרסי גראמי עבור אלבומו INNERVISIONS.

- בשנת 1933 נולד באק גארדנר, איש כלי הנשיפה בלהקת אמהות ההמצאה של פרנק זאפה, בגילגול הסיקסטיזי שלה

- בשנת 1967 הופיעה להקת הביץ' בויז בתיאטרון אדלפי שבדבלין, אירלנד. היה זה ערב לא פשוט עבור חברי הלהקה, שנאלצו לפתוח את סיבוב ההופעות ללא קארל וילסון, בעוד מהקהל נשמעו צרחות: "אנחנו רוצים את קארל!". ברוס ג'ונסטון השיב להם: "גם אנחנו רוצים את קארל". וילסון נקלע באותה עת לשערורייה ציבורית כשסירב להתגייס לצבא בשל התנגדותו למלחמת וייטנאם ולהרג חפים מפשע. הוא נעצר ועמד על חפותו; לאחר הליכים משפטיים, הוא שוחרר בערבות של 40,000 דולר ודרכונו הוחזר לו, לאחר שהשופט אישר לו לטוס לדבלין ולהצטרף לחבריו לסיבוב ההופעות באירופה.

עיתון מלודי מייקר דיווח על ההופעה הראשונה: "בעבר נהגו לשאול 'איפה יהיו הביץ' בויז בלי בריאן וילסון?', אך היעדרו של האח קארל הביא עמו כאוס, חוסר ודאות ואכזבה מסוימת בקרב הקהל במופע הראשון באירלנד. בזמן שקארל עשה את דרכו מעבר לאוקיינוס האטלנטי, עלו חבריו לבמה וזה היה – בלשון עדינה – אסון. הקהל השתוקק לקארל, אך לא באותה מידה כמו ארבעת הבחורים שנאבקו להסתדר בלעדיו. הם נראו אובדי עצות, כמו קבוצת חובבים שתקף אותה פחד במה פתאומי במהלך תחרות כישרונות. די לציין כי קרוב ל-70 איש בקהל דרשו את כספם בחזרה. לקראת ההופעה השנייה באותו ערב, סירבה החבורה לעלות לבמה עד שהתקבלה ההודעה שקארל נחת בנמל התעופה של דבלין וממהר אל התיאטרון".

מלודי מייקר הוסיף ודיווח על ההופעה השנייה: "איכות הסאונד הייתה ירודה והלהקה – למעט אל ג'רדין שעבד קשה – נראתה מדוכדכת. ואז, באמצע השיר I Get Around, עלה לפתע קארל לבמה. 'אנחנו אוהבים אותך קארל!', שאג הקהל. 'אנחנו אוהבים אותך קארל', אישר סולן הלהקה מייק לאב, וקשה היה לדעת מי מהם התכוון לכך יותר. בעודו לבוש בחולצת טריקו ומכנסיים בלבד, כיוון קארל את הגיטרה והלהקה יצאה לדרך. ועדיין, המצב על הבמה לא היה במיטבו; בעיות נוספות פקדו את הלהקה כאשר איגוד המוזיקאים הבריטי מנע מהם להשתמש בנגני הליווי שהביאו מאמריקה. בשל כך, איגור הורושבסקי (צ'לו), פרנק סיינט פיטרס (סקסופון, חליל וקלרינט), ריצ'רד תומפסון (פלוגלהורן, צ'מבלו, חליל ואורגן) וג'ים קארת'ר (חליל וסקסופון) לא יורשו לנגן בהופעות הבאות בבריטניה".

- בשנת 1977 הקליט אריק קלפטון את WONDERFUL TONIGHT. שיר שרבים מחשיבים כשיר אהבה טהור, אך הוא מתאר מצב של גבר המחכה לאשתו שתסיים כבר להתאפר ולהסתדר כדי שיוכלו לצאת מהבית. ואז כשהיא שואלת אותו כיצד היא נראית - הוא אומר "את נראית נהדרת הערב", רק כדי שייצאו כבר. צלילי הגיטרה וההפקה שמסביב הפכו מאז לקלאסיקה.

- בשנת 1992 הגיש צמד בריטי מהסיקסטיז בשם "נירוונה" תביעה נגד להקת נירוונה בטענה שהם משתמשים בשם זה כבר משנת 1968. זה ייגמר בתשלום נאה לטובת הצמד הבריטי.

- בשנת 1980 הוחרם הסינגל של פינק פלויד ANOTHER BRICK IN THE WALL PART 2 בדרום אפריקה.

- בשנת 1979 הופיעה להקת המי לראשונה ללא המתופף קית' מון, באולם ריינבאו בלונדון. מחליפו היה קני ג'ונס, שניגן לפני כן בלהקות SMALL FACES ו- THE FACES.

- בשנת 1965 הפר מנחה הטלוויזיה האמריקאי, אד סאליבן, את שבועתו והזמין שוב לאולפן את להקת הרולינג סטונס. סאליבן דרש שהלהקה תשב כל היום מאחורי הקלעים עד לעלייתה לבמה על מנת לא לגרום להפרות סדר מצד הקהל. הלהקה ביצעה הפעם ארבעה שירים.

- בשנת 2006 הוציא ניל יאנג אלבום פוליטי מאד שבא לתקוף את המדיניות של נשיא ארה"ב, ג'ורג' ו. בוש. שם האלבום LIVING WITH WAR. רוב האלבום נכתב והוקלט ביום אחד.

- בשנת 1978 יצא אלבומם השני של טום פטי ושוברי הלבבות ושמו YOU'RE GONNA GET IT.

- בשנת 1936 נולד אנגלברט האמפרדינק, שבשנת 1967 מנע להיטו RELEASE ME את הגעת הביטלס למקום הראשון עם תקליטונים "שדות תות לנצח / פני ליין". את הסיפור המלא (כולל קולות מאותה תקופה ופרטי מידע נדירים) תמצאו בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

- בשנת 1969 הקליטו הביטלס מחדש את השיר SOMETHING. מוקדם יותר באותו היום, התראיינו לנון ויוקו אונו לפרק השביעי בסדרת ה-BBC ששמה HOW LATE IT IS. בראיון זה סיפרו השניים על תקליטם המשותף השני, על ההפלה שעברה יוקו ועל מעצרם בגין החזקת סמים – אירועים שסימנו תקופה קשה שערערה אותם לא מעט.

לאחר הראיון הגיע לנון לאולפני EMI כדי להקליט מחדש את שירו החדש של האריסון, וזאת בעקבות ניסיון קודם של הלהקה להקליטו כשבועיים לפני כן. שלושים ושישה טייקים הוקלטו הפעם, והאחרון שבהם הפך לטייק הבסיס של הגרסה הסופית. לצד ארבעת חברי הלהקה נכח באולפן גם בילי פרסטון, שניגן בפסנתר.

הטייק האחרון ארך 7 דקות ו-48 שניות, כיוון שבהמשכו נכלל ג'אם; לנון רשם את מהלך האקורדים שנוצר בו כדי ליצור שיר סולו משלו בשם REMEMBER (שיצא לימים באלבום הבכורה האולפני של פלסטיק אונו באנד). סשן ההקלטה נמשך משבע בערב ועד שלוש וארבעים לפנות בוקר, עם הפסקה בין השעות 23:00 ל-02:00.

- בשנת 2005 התאחדה להקת CREAM לסיבוב הופעות חדש. המופע הראשון נערך ברויאל אלברט הול, והיה הראשון מבין ארבעה מופעים שקיימה הלהקה במקום. ההתרגשות בקרב האמנים והקהל הייתה רבה. בשעה 20:10 עלו אריק קלפטון, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר אל אותה במה מוכרת לקול מחיאות כפיים סוערות של קהל נלהב שעוד התקשה להאמין למראה עיניו, ופתחו את ההופעה הראשונה לאותו שבוע באלברט הול.

קיר מגברי המארשל המפורסם של קלפטון נעלם; הפעם הוא ניגן באמצעות שני מגברים קטנים בלבד, בתוספת רמקול לזלי שהעניק את הצליל הייחודי לגיטרה בשיר BADGE. קלפטון החליף כבר מזמן את "כלי הנשק" המקוריים שלו – הגיבסון SG והלס פול – בדגמים בעלי צליל נקי יותר של פנדר סטרטוקאסטר. דבריו הקצרים של קלפטון אל הקהל הסגירו מתח מסוים וחשש מפני ציפיות יתר: "תודה שחיכיתם כל השנים האלה. אני חושב שאנחנו פשוט הולכים לבצע כל שיר שאנחנו מכירים, וננגן אותם הכי טוב שאנחנו יכולים". אך כשקלפטון ציין כי "חיצי חוסר המזל גדעו אותנו בשיאנו", בייקר לא התרשם ומיד הגיב: "למה אתה מתכוון? עכשיו זה השיא שלנו".

ההפתעה של הלילה הייתה העוצמה הממוקדת והבלתי נדלית של ג'ינג'ר בייקר, שירה צלילים מדויקים מבלי להרפות מהקצב ולו לרגע. אפילו בקטע TOAD הבלתי נמנע, הוא ביצע סולו בשליטה מבהילה, כשמקלות התיפוף שלו טסים מעל מערכת התופים. היה זה בייקר שהעניק לקהל את הדימוי שנחקק מהלילה ההוא: כשבתום ההדרן של SUNSHINE OF YOUR LOVE הוא יצא מאחורי מערכת התופים בחיוך רחב, כשהוא מניף את אגרופיו באוויר כמו אלוף איגרוף ותיק שזכה בניצחון נוסף.

- בשנת 1969 הופיעה להקת פינק פלויד במנצ'סטר. הקלטה מהמופע נכללה באלבומה הכפול של הלהקה – 'אומהגומה'. ההקלטה השנייה מבין שתי ההקלטות ששימשו את תקליט ההופעה של 'אומהגומה', נערכה ביום שישי, 2 במאי 1969, במכללת המסחר של מנצ'סטר; היא התקיימה בבניין אגודת הסטודנטים של המכללה, ששכן ברחוב אייטון. הלהקה בחרה להקליט דווקא בסביבת אגודת הסטודנטים – שהיוותה חלק קבוע מסיבובי ההופעות שלה – כדי ללכוד את האווירה ואת האנרגיה הגולמית של הופעותיה הטיפוסיות, במקום לשאוף לאקוסטיקה הסטרילית של אולם רשמי יותר. ההופעה הייתה חלק מאירוע רב-מופעים, שהיה אופייני להתכנסויות של איגודי סטודנטים באותה תקופה. על הבמה באותו לילה עלו דמויות משמעותיות נוספות מסצנת האנדרגראונד והפולק, ובהן רוי הארפר, פיט בראון ולהקתו, להקת ווייט טראש, להקת אדגר בראוטון, הרכב תיאטרון הקסם של פרינסיפאל אדוארדס ולהקת הגראונדהוגס.

הופעתה של פינק פלויד התקיימה במהלך סיבוב ההופעות שלה בבריטניה, שכונה לעיתים קרובות THE MAN AND THE JOURNEY, על שם הסוויטה הקונספטואלית שביצעו חברי הלהקה בהופעות רבות בתקופה זו. סוויטה זו כללה קטעים המשלבים אפקטים קוליים, אלמנטים תיאטרליים (כמו הגשת תה על הבמה) וגרסאות מוקדמות של שירים שיופיעו באלבומים מאוחרים יותר. בעוד שהופעותיה הראשונות של הלהקה משכו קהל היפים רוקד, בשלב זה היא משכה קהל מעריצים "אינטלקטואלי" יותר, שהסתפק לרוב בישיבה ובהקשבה מרוכזת לצלילים המורכבים שנפרשו לפניו.

בונוס: החודש, מאי בשנת 1976, אמרו האמנים הבאים דברים שאספתי עבורכם מגילינות מלודי מייקר שברשותי:

נואל רדינג (הבסיסט לשעבר של ג'ימי הנדריקס):

"ג'ימי היה אישיות חזקה מאוד ואני בטוח שהרוח שלו, הנשמה שלו, או איך שלא תבחרו לקרוא לזה – עדיין שם. כשהוא מת הייתי בניו יורק. מישהו נכנס לחדרי ופשוט אמר: 'היי בנאדם, הנדריקס מת'. אני לא אדם דתי, אבל הלכתי לכנסייה, פשוט ישבתי שם וחשבתי על זה".

"כן, עברתי קשיים. היו לי בעיות עם רשויות המס ותהליך הגירושין שלי תסכל אותי, אבל עכשיו, כשאני מבוגר יותר, אני יכול להתמודד עם דברים טוב יותר. כמו בסיבוב ההופעות האחרון שלי באמריקה: הגענו לאוסטין, טקסס, ולא היה לנו ציוד. הרבה אנשים היו נתקפים פאניקה, אבל אנחנו פשוט שכרנו כמה כלים והמשכנו הלאה. ואז גנבו לנו את הציוד בלוס אנג'לס; הפסדנו תופים, גיטרות, מגברים ורמקולים בשווי 3,500 דולר.

לא חלמתי הרבה על ג'ימי הנדריקס, ואז לילה אחד חלמתי שג'ימי נכנס לחדר. אמרתי לו: 'אבל אתה מת', והוא ענה: 'כן, אני יודע, אני רק רוצה לראות אותך'. אחר כך חלמתי חלום נוסף שבו ג'ימי הופיע בחדרי, ושוב אמרתי 'אתה מת'. למחרת שמעתי שבת זוגו של אחד מחברי להקת סלייד נהרגה בתאונת דרכים (זו הייתה ארוסתו של המתופף דון פאוול, בשנת 1973 – נ.ר). ואז חלמתי את החלום השלישי שבו ג'ימי הופיע; זה היה כשדיוויד בואי נעצר בניו יורק".

איאן האנטר (הזמר לשעבר של מוט דה הופל):

"יש דברים חשובים יותר בחיים מאשר להיטים. הקול שלו היה גרוע, זו האמת... גם הקול שלי גרוע. אולי רנדי ניומן מצליח להתחמק מזה, אבל זה כבר עניין אחר. אני מודע מאוד לכך שאני לא זמר גדול, אבל זה מה שיש בגרון. אני חושב שכולנו מכירים את האמנים שאני מזדהה איתם – שניהם זמרים מוגבלים, אבל ג'אגר היה הזמר הסקסי בעולם, ודילן גרם לשערות שעל עורפכם לסמור בזכות הדברים שהיה לו לומר.

אני מעורב מאוד רגשית במוזיקה שלי, תמיד הייתי. האלבום האחרון היה אלבום של 'איאן האנטר' רק בשמו, כי לגיטריסט מיק רונסון היה חלק נכבד ביצירתו. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הייתי חופשי לגמרי לעשות בדיוק את מה שרציתי, והיה לי הביטחון העצמי לעשות זאת. כשאתה נמצא בלהקה זמן רב, היציאה לדרך עצמאית היא די מפחידה.

אחר כך הגיע עניין מס ההכנסה, ולא ידעתי בדיוק מה קורה. אני פשוט מתנגד לממשלה, והדרך היחידה שבה אני יכול להראות לה שאני לא מוכן לשלם את המסים שלי היא לעזוב את אנגליה. המוטיבציה העיקרית לעזיבה הייתה שנגמרו לי הדברים לומר. ישבתי באנגליה וחשבתי: 'אתה חייב ללכת למקום אחר, יקירי, כי אתה לא כותב שום דבר מעניין'.

יש הבדל ניכר בין הקול שלי לזה של דייוויד בואי. יש לו קול דק יותר, והוא היסטרי ממני. במבט לאחור, חשוב להבין שכשדייוויד נתן לנו את ALL THE YOUNG DUDES, השיר עוד לא היה להיט. עשינו עבור דייב באותה מידה שהוא עשה עבורנו; עזרנו לו מאוד. ההצלחה שלי ברוק'נ'רול הגיעה בשלב מאוחר יחסית. 1976 אמורה להיות השנה שלי. אני מרגיש מאושר יותר עכשיו, אני רוצה ליצור מוזיקה טובה ולהמשיך להשתפר כאינדיבידואל".

איאן אנדרסון (ג'ת'רו טול):

"אני לא מוכן לעבור לאמריקה רק כדי להרוויח עוד 10 או 20 אחוזים מהכסף שלי, במקום לשלם אותם כמס הכנסה באנגליה. רון ווד אמר שהוא יצטרך לשלם 98 אחוז מס, אבל הוא לא היה מצליח לשלם שיעור כזה גם אם היה מנסה. רון ווד, שחי בבריטניה, לא יכול לשלם יותר מ-63 אחוז. מישהו צריך להגיד לרוברט פלאנט שהוא טועה.

זה ממש עצוב שאנשים מסתובבים ומפיצים את עניין מס ההכנסה והרצון לצאת לגלות, כי הנתונים המגוחכים האלו פשוט לא קיימים במציאות. הציבור מאמין לאנשים כמוני כשאנחנו טוענים שאנחנו משלמים 98 אחוז מס, אבל זה פשוט לא נכון. הייתי אומר שבסך הכל אפשר להגיע לתשלום של בין 70 ל-75 אחוזים מכלל ההכנסה. אין שום סיכוי בעולם שתשלם 98 אחוז, והגיע הזמן שמישהו יקום ויגיד: 'רון ווד, חבל, אל תגיד לי את זה. אני לא רוצה לדעת כי אתה מדבר שטויות'. והוא אכן מדבר שטויות, וגם רוברט פלאנט. נכון, המס הוא סכום כסף נכבד, אבל הציבור האנגלי מקבל מידע שגוי. צריך להציג להם את העובדות".

קרלוס אלומר (הגיטריסט בלהקתו של דייוויד בואי):

"נראה שקיימת כוונה לקיים הופעות נוספות בארצות הברית, ודייוויד רוצה להוציא אלבום חדש בקרוב. הוא כבר תכנן את האלבום וכל השירים מוכנים; העיתוי תלוי רק בו ובמועד שבו ירצה להקליט. לאחר מכן הוא רוצה לחזור לאירופה להמשך השנה. אני פועל כדי שהלהקה הזו תישאר מאוחדת כמה שיותר זמן. אני יודע שדייוויד אוהב את הלהקה הזאת ורוצה לשמור עליה, הוא מודע לכך שזו להקה טובה. אחרי סיבוב ההופעות הזה נצטרך לבחון מה התוכניות שלו. אנחנו נהיה שם אם הוא ירצה בנו".

ביורן אולבאוס (אבבא):

"אנחנו מצפים מאוד להופיע באנגליה. אנחנו לא יוצאים לסיבובי הופעות לעיתים קרובות, כך שאני בטוח שחלק מהמעריצים תוהים אם אנחנו בכלל קיימים. ניתן את ההופעה הטובה ביותר שנוכל כדי להוכיח להם שאנחנו אמיתיים. יש הרבה להקות שמופיעות לאורך כל השנה, אבל אני לא מסוגל לחיות ממלון למלון; זה היה משגע אותי".

פטריק מוראז (קלידן להקת יס, על אלבום הסולו הראשון שלו THE STORY OF I):

"כל מי ששמע אותו חייב להודות שזהו אחד האלבומים הגדולים של השנה".

רוברט פלאנט (לד זפלין):

"אז אני מבין שאיאן אנדרסון מרוויח רק כמו בנאי שמשתכר היטב, נכון? ובכן, הוא גם כותב שירים כמו בנאי".

בונוס: החודש, מאי בשנת 1966, אמרו האמנים הבאים דברים שאספתי עבורכם מגילינות KRLA שברשותי:

ג'ורג' האריסון:

"אם אי פעם נעשה זאת, הייתי רוצה שנלך למקום טוב – לא סתם אולפן הקלטות אמריקאי. אנשים כמו אוטיס רדינג, וילסון פיקט ורבים אחרים שנמנים עם האמנים האהובים עלינו, מקליטים את התקליטים שלהם בממפיס. טכנאי ההקלטה שם הם מומחים; זו לא סתם עבודה עבורם. הם אוהבים את סוג המוזיקה שלנו ותהיה שם אווירה נהדרת".

פול מקרטני:

"יהיה מעניין לגלות אילו צלילים חדשים נוכל להפיק באמצעות אולפן אחר".

ג'ורג' מרטין (מפיק):

"אם אי פעם נצא להופעות מחוץ ללונדון, זה יהיה צעד ניסיוני. נכון שסביבות מוזיקליות מקומיות שונות יכולות להשפיע רבות על הביטלס. לא נדע למה לצפות מבחינת תוצאות, אבל זו תהיה חוויה חדשה עבור כולנו".

ג'ון לנון (על סרט ההופעה באצטדיון SHEA):

"זה סרט נהדר. בצבע הוא נראה מצוין, כי כל הפנים שלנו נראות כחולות וחומות תחת התאורה. זה מתחיל עם פול שמבצע את 'I'M DOWN' וכולנו נראים מיוזעים מאוד כי חם בניו יורק באוגוסט. בכל מקרה, זה היה ממש בסוף המופע שלנו, וכבר היינו על הבמה יותר מחצי שעה עד שצולם הקטע הזה".

רינגו סטאר:

"האישיות של ג'ון היא שעיצבה אותנו".

ביל ווימן (בסיסט הרולינג סטונס, על לבישת בגדים כהים):

"אני תמיד לובש בגדים כהים והשיער שלי כהה – אולי המעריצים לא יכולים לראות אותי מספיק טוב כדי להכות אותי".

מיק ג'אגר (על הסכסוך לכאורה עם האחים ווקר):

"הווקרס האלו, מסיבה בלתי נתפסת כלשהי, מפיצים את הסיפורים הללו כבר חודשים. זה לא סיפור חדש, הסיפור הזה עם בדלי הסיגריות, אבל אני אגיד לכם את זה – זה פשוט לא נכון. אני מאמין שזה הומצא רק למען יחסי הציבור. אני לא מטיפוס הבחורים שמכחישים דברים; אם הייתי זורק עליהם משהו, הייתי מודה בזה. הייתי אומר שעשיתי זאת ומסביר גם למה, אבל אני אפילו לא מכיר את האחים ווקר ומעולם לא פגשתי אותם.

אני זוכר שראיתי אותם באולפן הקלטות בהוליווד לפני זמן רב, הרבה לפני שהם הפכו למשמעותיים כאן. פשוט ראיתי אותם – לא היה בזה שום פן חברתי. זה נהיה כל כך מגוחך שבקרוב הם ישרבבו את כולם לזה... את הכלב שלי, את אמא שלי, את כריסי (שרימפטון, חברתו דאז – נ.ר) או כל אחד אחר. העניין נופח כל כך שהרגשתי שאני חייב להוריד את האבן הזו מהלב אחת ולתמיד. מעולם לא זרקתי דבר על משפחת ווקר. המוזיקה שלהם היא בהחלט לא מסוג התקליטים שהייתי קונה, אבל הם כנראה לא היו קונים את שלנו. אני לא אוהב את הטריק האמריקאי הזה, ועד עכשיו סירבתי לשתף פעולה. אני לא מנהל קמפיין שנאה; פשוט הרגשתי שאני חייב לדבר אחרי שהתעלמתי מהסיפורים האלה זמן רב כל כך".

קית' ריצ'רדס (על שיערו הארוך):

"השיער שלי ארוך כי יש לי אוזניים גדולות!"

קית' רלף (סולן היארדבירדס, על נגינת הגיטרה של ג'ף בק ב-SHAPE OF THINGS):

"זה סוג של צליל ערבי. הוא באמת הפיק צליל מוזר ופראי, והצלחנו להשתמש באפקטים של פידבק בהצלחה רבה".

טינה טרנר (על הפגישה עם אייק):

"הכל קרה במקרה. בזמן שצפיתי באייק על הבמה בסנט לואיס ערב אחד, הוא ניגן באורגן בהפסקה וביקשתי לשיר שיר. המתופף נתן לי מיקרופון וזהו! אייק אהב את הקול שלי והתחלתי כזמרת ליווי. אייק עמד להקליט את 'FOOL IN LOVE', אבל הסולנית לא הופיעה לסשן. הכרתי את השיר, אז פשוט שרתי אותו".

גארי לידס (האחים ווקר, על הסכסוך עם מיק ג'אגר):

"אל תשאלו אותי יותר על מיק ג'אגר. אני לא רוצה לדבר עליו או על אף אחד מהאירועים הללו; אני פשוט רוצה לשכוח מזה. למעשה, אני אפילו לא מכיר את מיק ג'אגר ואיני מעוניין להגיב לאף אחת מההאשמות שהוא מעלה. אגב, אני אוהב את הרולינג סטונס ככל שאפשר, ואת כל סוג המוזיקה הזה".

ריצ'רד הקטן:

(על הביטלס): "הם הבחורים הכי טובים שעבדתי איתם בחיי. הם פשוט צנועים ועם הרגליים על הקרקע. אנשים עדיין לא באמת שמעו את הביטלס – הם מהלהקות המוכשרות ביותר בכל זמן ובכל מקום. הם פנטסטיים!"

(על הרולינג סטונס): "אם מדברים על רית'ם אנד בלוז – אז אוהבים את הרולינג סטונס. אני חושב שהם פנטסטיים, אבל אתם חייבים לשמוע את הביטלס שרים רית'ם אנד בלוז!"

בונוס: החודש, מאי בשנת 1969 (לא ידוע בדיוק מתי), יצא תקליט חדש ללהקת ההוליס, והפעם עם ביצועים שלה את השירים של בוב דילן.

הרבה נוהגים לקטול את התקליט הזה - אבל האמת? אם לא משווים אותו לדברים אחרים ופשוט באים ליהנות ממנו - אז למה שלא תהיה הנאה? אני נהנה מזה. מאד. אז מה הסיפור? ובכן...

בשנת 1968, כשכל עולם המוזיקה עוד ניסה להתאושש מהאדים המתקתקים של הפסיכדליה, נעשה תהליך של חזרה אל הקרקע עם להקות כמו הביטלס, הרולינג סטונס והבירדס שהחלו לצאת מהערפל המסומם של האסיד רוק והפסיכדליה, וחיפשו דרך חזרה לשורשים. הרי היה זה תהליך בלתי נמנע: או שחוזרים לבסיס של הבלוז והפולק, או שצוללים עמוק יותר לתוך הפרוג והמורכבות האמנותית. להקת ההוליס, חבורת ההרמוניות המופלאה ממנצ'סטר, עמדה אז בפני פרשת דרכים. אחרי הכישלון היחסי של אלבומה הקודם והנהדר BUTTERFLY, חברי הלהקה לא ידעו לאן להמשיך.

אז לא היה קשה לנחש באיזו דרך החברים (בעצם, רובם) יבחרו לצעוד. הבעיה המרכזית הייתה מה בדיוק עושים עם אותה שורשיות חדשה שנחתה עליהם פתאום. מישהו מהחבורה, ייתכן שזה היה הסולן אלן קלארק בכבודו ובעצמו, הציע רעיון מהפכני לאותו זמן: להקליט תקליט שכולו גרסאות כיסוי לשיריו של בוב דילן. הרעיון לבצע שירים של קודש הקודשים של עולם הפולק לא היה חדש לגמרי עבור ההוליס, שכן הם כבר שילבו מספר שירים שלו בהופעות החיות שלהם לפני כן, אך הקלטת תקליט מחווה שלם שכזה? זה הייתה צעד מרחיק לכת למדי בסוף שנות השישים.

ההחלטה הזו לא עברה בשקט בתוך הלהקה. למעשה, זה נחשב לאחת הסיבות המרכזיות לכך שגרהאם נאש החליט לעזוב את הלהקה לצמיתות. נאש, שהיה עסוק באותה תקופה בכתיבת שירים מורכבים ואישיים יותר כמו MARRAKESH EXPRESS, הרגיש שהלהקה הולכת לכיוון מסחרי ופשטני מדי. מצד שני, רבים העריכו כי סיפור התקליט של דילן היה רק תירוץ נוח עבורו לפרוש. נאש כבר התרחק מהרוח הקולקטיבית של ההוליס במשך זמן רב. בזמן שהוא עישן להנאתו מריחואנה - הם בחרו בחומר אחר - בירה. והוא פשוט רצה להיות חבר קרוב יותר של דייוויד קרוסבי וסטיבן סטילס, איתם הקים מאוחר פחות את הסופר-גרופ המפורסם.

נאש סיפר בספרו: "ניסיתי להציע שירים חדשים שלי, אבל הם החלו להתעקש על הקלטת אלבום גרסאות כיסוי לשירי דילן. לא הייתה לי התנגדות עקרונית לניסיון כזה – הרי מי לעזאזל לא אוהב את השירים של בוב דילן? אנשים נוטים לחשוב שאי אפשר לבצע להם קאברים אלא אם מעניקים להם עיבוד מלוטש ומוקפד בסגנון 'פיטר, פול ומרי', אבל מספיק להקשיב לאלבום של הבירדס כדי להבין אחרת.

הבנתי שההוליס יכולים להפיק מזה משהו מוצלח, אבל אלבום שלם של קאברים לדילן? זה נשמע לי כמו רעיון נדוש מדי, ובכל זאת זרמתי עם זה. אולם ברגע שנכנסנו לאולפן, הכל השתבש. החבר'ה החליטו על עיבודים ש'עיקרו' את שיריו של דילן; עיבודים בעלי תחושה חלקה, סכרינית ונוצצת מדי, בסגנון לאס וגאס. הם החלישו את השירים ונטלו מהם את כוחם. הקלטנו גרסה לשיר BLOWIN' IN THE WIND שהייתה פשוט נוראית. מבחינתי, זה היה הסוף. לא עוד דילן – על כך התעקשתי. הייתי משוכנע שההוליס איבדו את המיקוד. הרגשתי שהרעיון הזה לא מוביל אותנו לשום מקום, ואולי היינו זקוקים לקצת זמן בנפרד".

נאש, שחש תסכול מכך שחבריו דחו שירים מצוינים שלו לטובת גרסאות כיסוי, פרש מהלהקה כדי לצאת לדרך חדשה עם דייויד קרוסבי וסטיבן סטילס. שאר חברי הלהקה, יחד עם החבר החדש טרי סילבסטר, שהגיע מלהקת הסווינגינג בלו ג'ינס, המשיכו במשימת הדילן שלהם. נאש הוסיף: "כתבתי באותה תקופה כמה שירים שלדעתי היו מעניינים, אך הם לא עניינו את ההוליס. כשכתבתי, למשל, 'אפשוט את בגדיי ואשכב לצידך', חברי הלהקה אמרו: 'היי, אתה לא יכול לשיר את זה. אנחנו לא הולכים לשיר תכנים מלוכלכים כאלה'. לומר דבר כזה למוזיקאי זה פשוט מגוחך".

מיד עם צאתו התקליט זכה לקטילות רצחניות מצד המבקרים. זה דבר אחד עבור להקת בריטפופ קלילה ומנצנצת לבצע מדי פעם גרסת כיסוי לדילן, אבל זה עולם אחר לגמרי לשחרר תקליט שלם של שירי דילן שהפכו למשהו שנשמע כמו מוזיקת פופ קלילה וקופצנית.  הם כינו את חברי ההוליס בשמות כמו טיפשים, חסרי דמיון, רדודים, וטענו שהם בסך הכל טכנאי פופ רודפי בצע. נכתב עליהם שהם הקריבו את החבר הכי יצירתי בלהקה בשביל גימיק מגוחך. "במשך תשעה חודשים לא עשינו דבר", אמר המתופף בובי אליוט עם צאת אלבום הקאברים. "היינו זקוקים לזמן כדי לעשות חשבון נפש ולהחליט לאן מועדות פנינו בקריירה. כעת אנו חשים מאושרים בהרבה. פשוט לא היה לנו פנאי להרהר בעבודה שלנו; היו דברים שרצינו לעשות אבל לא מצאנו את הזמן לגבש אותם. יש לנו רעיונות נוספים שנרצה לפתח – אולי סדרת אלבומים בסגנונות שונים, כמו 'ההוליס שרים קאנטרי' או 'ההוליס שרים רוק'נ'רול'. מאז שטרי (סילבסטר) הצטרף אלינו, הוא החל לכתוב עם אלן (קלארק), והם מהווים צוות מצוין".

למרות הזעם הביקורתי, העובדות בשטח מספרות סיפור קצת אחר. זה יהיה פשוט מדי להחליט שהתקליט נולד אך ורק ממניעים מסחריים או מחוסר רעיונות. צריך לזכור שהקונספט של תקליט מחווה למוזיקאי רוק כלשהו היה חדשני מאוד בשנת 1969. למעשה, לא ידוע על דוגמאות מוקדמות יותר לכך. ואם חושבים על זה לעומק, האם תקליט שכולו גרסאות כיסוי לאמן אחד גרוע יותר מתקליט שכולו כיסויים לאמנים שונים? כמו תקליט הבכורה של ההוליס או אפילו תקליט הבכורה הנהדר של הרולינג סטונס? עם דילן, לפחות היה להם ביטחון שרוב השירים, אם לא כולם, יהיו איכותיים, והם לא יפלו למלכודת של ביצוע שירים מסוג ב'. והשאלה החשובה הייתה האם גרסאות הכיסוי הוסיפו משהו למקור, או שהן היו סתם ביצועים תפלים וחסרי יצירתיות. אז כשאני מסתכל על התקליט מהזווית הזו, אני מגלה שהוא ממש טוב וכייפי. ההוליס הצליחו לנכס לעצמם את השירים הללו, לטוב ולרע, בדומה לאופן שבו הבירדס ניכסו את MR TAMBOURINE MAN. העיבודים היו שונים כמעט תמיד מהמקור: ההוליס הפכו אותם לקצביים יותר, ולעיתים אפילו העזו לשנות את המלודיות הבסיסיות. מעל הכל התנשא קולו של אלן קלארק, שהיה חזק ומושך תשומת לב כתמיד (תקשיבו, הוא זמר ענק!). היה ניכר שחברי הלהקה היו באמת מושקעים בפרויקט הזה.

הרעיון לשנות את המלודיה הווקאלית בפזמון של BLOWING IN THE WIND מבריק. הלהקה החליטה שהשיר יעבוד טוב בעיבוד בסגנון לאס וגאס עם כלי נשיפה פומפוזיים וכל הטררם ההוא, וזה עובד בעיניי (למרות שיהיו כאלו שודאי יעקמו את האף עם זה). נכון, זה נשמע די קיטשי - אבל היי! אני אוהב קיטש ואני גאה בזה! אפשר כמעט לדמיין פה נערות בביקיני עם מקלות וכובעים מרקדות על הבמה בזמן שאלן קלארק לבוש בנצנצים צועק THE ANSWER MY FRIEND IS BLOW WOW WOW WOW WOWING IN THE WIND. אז כתקליט זה ממש מהנה. תלוי באיזה מצב רוח בא לכם להקשיב לזה. הרי בעולם שלפעמים לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, לשמוע את ההוליס שרים את דילן זה בסך הכל בא לתת לנו להרגיש טוב.

הקול של קלארק נשמע מלא תשוקה ומרגש ב-I SHALL BE RELEASED, אפילו אם הגרסה של הבאנד נשארה הגרסה האולטימטיבית. השיר ALL I REALLY WANT TO DO היה מהודק ובועט יותר מהגרסה של סוני ושר, והמתח והייאוש של THIS WHEEL'S ON FIRE נשמרו בצורה מושלמת למרות האופי השמח הכללי של התקליט (ועדיין - אין על הגרסה של ג'ולי דריסקול ובריאן אוגר לשיר ההוא!). ההוליס גם הוכיחו שהם יכולים לשלוט בסגנון הקאנטרי של בוב כששחזרו והרחיבו בהצלחה את I'LL BE YOUR BABY TONIGHT. הרי בוב דילן נודע בקול נייר הזכוכית המאנפף שלו, בהגשה המחוספסת ובמילים שהן מרכז היצירה. ההוליס, לעומת זאת, היו מכונת להיטים משומנת ביותר של הממלכה המאוחדת, עם הרמוניות ווקאליות שהיו יכולות להמיס קרחונים. אז הניגוד הזה הוא בדיוק מה שהופך את התקליט למעניין מבחינתי. במקום לנסות לחקות את המלנכוליה של דילן, ההוליס עושים לו "טיפול הוליסטי". הם לוקחים טקסטים כבדים והופכים אותם לחגיגת פופ תזמורתית. זהו שיעור באיך לפרש שיר מחדש מבלי לאבד את הנשמה שלו, גם אם הנשמה הזו עכשיו לובשת חולצה צבעונית.

ובאופן אירוני, בוב דילן עצמו עמד תחת אש צולבת של המבקרים שנה לאחר מכן עם האלבום SELF PORTRAIT, מאותה סיבה בדיוק – הסתתרות מאחורי חומרים שכתבו אחרים. ומסתבר שגם זה אלבום סבבה לגמרי. לפעמים, ככל שהביקורת אלימה יותר, כך יש לה פחות קשר למוזיקה עצמה.

בשנת 1974 אמר אלן קלארק: "בזמנו הייתי מרוצה מהאלבום, אך בדיעבד אני לא חושב שזה היה מהלך נכון עבורנו. המבקרים קטלו אותו ותהו איך יכולנו להתייחס ליצירה של דילן בצורה כזו. חשבנו שאנחנו עושים זאת למען המעריצים, אבל האמת היא שפשוט 'דקלמתי' את המילים של דילן במקום לשיר אותן. יכולתי לעשות עבודה טובה הרבה יותר".

בונוס: הסיפור החורפי של ג'נסיס. החודש, מאי של שנת 1968, יצא תקליטון שני ללהקת ג'נסיס והוא נקרא A WINTER'S TALE.

אוי, כמה שאני אוהב את זה. אוקי, רוב חובבי המוזיקה מכירים את ג'נסיס דרך שני גלגולים עיקריים: להקת הפרוג-רוק המורכבת והתיאטרלית של שנות ה-70 עם פיטר גבריאל, או מפלצת הפופ-רוק שמילאה אצטדיונים בהובלתו של פיל קולינס. אך התקליטון הזה מגלגל אותנו לאיזור מוקדם יותר, כמעט סודי, של הלהקה. ברור שהסאונד בשיר הוא הרבה פחות יומרני ו"גדול מהחיים" לעומת מה שיבוא בהמשך. עם זאת, יש בו פשטות כובשת. אני אוהב את השיר הזה כי הוא מזכיר לי שתחת כל המורכבות המוזיקלית של ג'נסיס, תמיד הסתתר כישרון ברור לכתיבת שירים מלודיים ומרגשים. הקול של פיטר גבריאל הצעיר בשיר הזה הוא רך, מהוסס מעט, אבל כבר מלא בהבעה הייחודית שתהפוך אותו לסולן מהמם.

זה שיר פשוט עם תחושת פולק/פופ טיפוסית לסוף שנות ה-60 כשהמילים מתבססות על דימויי חורף כמטאפורה להתקררות במערכת יחסים שמודגשת בעיקר בפיזמון. חברי הלהקה תלו תקוות רבות בתקליטון ההוא אז ועל הקלידן טוני בנקס הוטלה המשימה לנסות לשכנע את שדרן הרדיו של ה-BBC, טוני בלקבורן, לנגן את השיר בתוכניתו. אך בסופו של דבר התקליטון הזה לא הצליח לעורר את התהודה שהלהקה קיוותה לה בקרב ציבור רוכשי התקליטים, זאת למרות ביקורות חיוביות נוספות, כמו זו שפרסם דרק ג'נסן בעיתון NME: "מילות חשבון הנפש מרשימות וסוחפות – ואף שהלחן יכול היה להיות מעט יותר מגובש, אני ממליץ עליו בהחלט".

מעניין שזה השיר היחיד שהלהקה הצליחה למכור לאמן אחר, בהתאם לחזון המקורי של חבריה ככותבי שירים. הזמר האיטלקי, קרלו פאבונה, הקליט את השיר עם מילים חדשות והוא יצא איתו כך בשנת 1968. גרסה זו מלאה בכלי מיתר, אך מלבד זה, היא נותרה נאמנה לעיבוד המקורי.

צד ב' של התקליטון של ג'נסיס כלל את השיר ONE EYED HOUND. המילים בו אינן ברורות ומייצגות את הבלבול של אדם שחטא ומחפש אחר כלב בעל עין אחת – דבר שמרמז כי מדובר בסיפורו של אדם במנוסה. למרות התלהבותו של מנהל הלהקה אז (והפדופיל המורשע, שנים לאחר מכן), ג'ונתן קינג, חוסר ההצלחה של שני התקליטונים הראשונים של ג'נסיס הוביל לכך שפריצתה של הלהקה נאלצה להידחות.

בונוס: החודש, מאי בשנת 1969, סיפרו חברי להקת הבלוז-רוק BLODWYN PIG למגזין הבריטי ביט אינסטרומנטל:

הגיטריסט מיק אברהמס על מקור שם הלהקה:

"היה הבחור הזה שצץ בכל מקום. הוא פשוט הופיע פתאום. ישבנו וניסינו לחשוב על שם ללהקה, והגענו לכל השמות השגרתיים; אז הוא נכנס לחדר ואמר את זה. עצרנו, הסתכלנו אחד על השני, וזה היה זה".

על הסגנון המוזיקלי שלהם:

"אנחנו לא רוצים שיוצמדו ללהקה תוויות. לנגן רק בלוז כל הזמן – זה לא מספיק. אפשר לומר שהבלוז הוא המהות של המוזיקה שלנו, הוא נמצא שם בליבה, אבל אנחנו לא להקת בלוז. אנחנו פשוט שואפים לנגן מוזיקה טובה שאנחנו אוהבים. אנחנו לא רוצים שמישהו ידחוף אותנו להיות משהו שאנחנו לא".

על הקשר בין בלודווין פיג ללהקתו הקודמת, ג'ת'רו טול:

"אין קשר בין השתיים. אנחנו מנסים להתרחק מזה במכוון; למשל, ג'ק לנקסטר משתמש בחליל רק בכמה קטעים".

על השירה שלו:

"בג'ת'רו טול תרמתי רק קולות ליווי, אבל עכשיו אני שר את הכל. מעולם לא חשבתי שאני זמר טוב, אבל האחרים אומרים שזה בסדר".

ג'ק לנקסטר על יכולת השירה של מיק אברהמס:

"הוא נשמע טוב, למרות שהוא עצמו לא אוהב את זה. המבחן האמיתי של זמר הוא כשהוא מגיע להקלטות... אם אתה טועה באלבום, זה נשאר שם וכולם ישמעו את זה בכל פעם שישמיעו את התקליט. ומיק אכן נשמע טוב בשירים של התקליט שהקלטנו".

על הקלטת אלבומם:

"אנחנו באולפן כבר יומיים שלמים... מהבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה. נכנסנו, וזה פשוט עבד".

בונוס: החודש, מאי 1970, אמרו האמנים הבאים דברים שאספתי עבורכם מגיליונות "מלודי מייקר" שברשותי:

רוברט פריפ (קינג קרימזון):

"לגרג לייק יש כמה תוכניות להופעות של קרימזון לקראת סוף השנה, אבל דבר אינו ברור לחלוטין. אני יורד השבוע למרתף החזרות שלנו כדי להתחיל לכתוב ולעבד את האלבום הבא".

ג'ון לודג' (מהמודי בלוז):

"השירים שלנו עוסקים בחוויות המשותפות לכולם. אולי אנחנו מגיעים להרבה יותר מקומות, אבל אנחנו עוברים את אותן החוויות כמו כולם, ועל זה אנחנו כותבים. מה שמדאיג הוא שאנשים מוצאים בשירים שלנו משמעויות שלא קיימות בהם, ואי אפשר להסביר להם את זה. הם חושבים שיש בידינו את התשובות לכל הבעיות".

ג'ק לנקסטר (בלודווין פיג) על האלבום החדש:

"יצאו לאחרונה הרבה אלבומים טובים המתחרים בשלנו, אבל אני מרגיש שהאלבום הזה טוב בהרבה מהראשון. הסיבה שרוב הסקסופוניסטים ברוק מפיקים צלילים נוקשים כל כך היא שרובם מושפעים מנגני ג'אז אוונגרדיים כמו ארצ'י שפ ואלברט איילר. גם עוצמת הקול היא בעיה; כשמתחרים מול אורגן חשמלי וגיטרה, קשה לשמור על כיוון מדויק של הכלי, ונוטים לנשוף חזק מדי.

הסקסופון הופך למקובל יותר בלהקות עם עליית זרם הג'אז-רוק. יש נטייה בקרב חלק מהלהקות להשתמש בסקסופון כמו בגיטרה, ולא כפי שהוא נועד להישמע. לסקסופון יש צורת ביטוי ייחודית משלו, ואני לא אוהב להשתמש במגברים ובאפקטים אלקטרוניים – אני פשוט משתמש במיקרופונים להגברה. נראה שהכול מסתדר עבורנו; אין בעיות בכלל ואין שום סימן לכך שאנחנו עומדים להתפרק".

פיטר פרמפטון (האמבל פאי):

על קולו לאחר דלקת גרון: "הקול שלי עדיין נמוך בשלוש אוקטבות. אני מניח שאצטרך ללכת לרופא. היה ממש מביך לשיר אתמול בלילה; בכל פעם שניסיתי להוציא צליל, שום דבר לא יצא".

על חוזה התקליטים החדש: "זה פתח בפנינו את הכול. אנחנו מסתדרים מצוין וסיימנו ארבעה שירים לאלבום החדש בכמה סשנים בלבד. אם זה יימשך כך, נשחרר אלבום בעוד כחודש".

על התגברות על תקופות קשות: "מכיוון שעברנו את זה יחד, הלהקה חזקה מתמיד. אין חילוקי דעות אישיים, כולנו מסתדרים וזה נהדר. אמריקה עשתה לנו טוב; אנחנו מכירים אחד את השני באמת עכשיו".

על דעיכת הלהיט NATURAL BORN BUGIE: "תודה לאל! זה היה שיר נהדר שנהנינו לנגן, אבל טוב שהוא נשכח".

על שיפור הנגינה שלו: "אני ממש נהנה לנגן עכשיו. באמריקה הגעתי למצב שבו פשוט ניגנתי יותר מדי; לא הבנתי שעדיף לנגן פחות ובמינון הנכון מאשר להגזים. לדעת מתי להפסיק – זה מה שהייתי צריך ללמוד".

חברי להקת יס:

ג'ון אנדרסון: "פשוט הרגשנו מנותקים מהגיטריסט פיטר בנקס מבחינה מוזיקלית. הוא לא ניגן בסגנון שלנו. אנחנו רוצים שפיטר יפתח כיוון משלו".

ביל ברופורד: "אין סיכוי שנתפרק. זה לא סוף הלהקה, זו ההתחלה. אני מרגיש צעיר בעשר שנים".

כריס סקווייר: "נשמור על כמה מהשירים האהובים ונשלב חומרים חדשים. פשוט נפריד בין העיקר לטפל".

פיטר בנקס (הגיטריסט שהועזב): "במשך חודשיים לא ממש נהניתי לנגן, והרגשתי שנגינת הגיטרה שלי סובלת מזה. הגיע הזמן לשינוי. היה לי חופש פעולה, אבל חסרה לי השראה. מצאתי את עצמי מנגן קטעים כמו I SEE YOU באופן אוטומטי. לפעמים לא הצלחתי להיסחף עם המוזיקה ופשוט ניגנתי כמו מכונה – המשכתי עוד ועוד וזה הפך למשעמם. זו הייתה מעין תחושת החמצה (אנטי-קליימקס) עבורי, למרות שהקהל קיבל את זה יפה. עכשיו אני רק רוצה לנגן עם אנשים שונים. 'יס' יכלו להיות גדולים הרבה יותר, ויהיו כאלה עם הגיטריסט החדש שלהם. זה יהיה טוב עבורם. אני מאוד אוהב את התקליט החדש, TIME AND A WORD, ומקווה שהוא יימכר. הראשון היה מעט מאכזב, אבל החדש אמור להגיע ישר לראש המצעדים".

מנפרד מאן:

על אתגרי סיבובי ההופעות: "לוקח לילה שלם לעכל את מה שקרה... אבל ככה זה בחיים. אני לא אוהב את ההיבט הזה של המוזיקה – את המתח של ערב הפתיחה – אבל זה אותו הדבר בכל מקום".

על תגובת הקהל באנגליה: "יש קבוצה קטנה של אנשים שנותרו המומים ממש, הרבה אנשים מבולבלים, ויש כאלה שפשוט לא אוהבים את זה. במידה מסוימת השם שלנו מעכב אותנו באנגליה. הבנו שהגיע הזמן לנסות משהו אחר. זה שינה הרבה דברים; גיליתי שבאנגליה ניסיתי לנגן מוזיקה 'מוזרה' יותר, אבל עכשיו אני נכנס לגרוב פ'אנקי והנגינה הרבה פחות מאולתרת. אנחנו לא להקת חברים שגרים באותו בית – אני לא רוצה לראות את שאר החבר'ה כשאני בבית. אני לא אוהב את מה שלהקות כמו 'שיקגו' או 'דם, יזע ודמעות' עושות, אני לא מקשיב להן בכלל. מה שאני באמת אוהב זה את ג'יימס טיילור; התקליט הראשון שלו אצלי כבר חודשים ואני חושב שהוא יפהפה. אני גם מאוד אוהב את ד"ר ג'ון, ליאונרד כהן והארי נילסון".

איאן אנדרסון (ג'ת'רו טול) על הוספת הקלידן ג'ון אוון:

"ג'ון היה 'בתול' מוזיקלי. הרבה יותר נעים לעבוד עם מישהו שלא ניגן ב-35 להקות אחרות. אם ג'ון לא היה מצטרף, היינו נשארים הרכב של ארבעה אנשים, אבל איתו יש הרבה יותר מרחב. כולם יכולים לקחת את הדברים קצת יותר בקלות; יש לך יותר זמן לחשוב ולהירגע. כשיש חמישה אנשים יש יותר חופש לאלתר. הנגינה של הגיטריסט מרטין באר השתפרה לאין שיעור מאז שג'ון הצטרף".

ג'ימי הנדריקס על התקליט BAND OF GYPSYS:

"לא הייתי מרוצה במיוחד מהאלבום. אם זה היה תלוי בי, לעולם לא הייתי מוציא אותו. מנקודת מבט של מוזיקאי, זו לא הייתה הקלטה טובה והיו כמה קטעים שבהם לא הייתי מכוון. לא השקענו בזה מספיק הכנה וזה יצא קצת מרושל – כולנו הרגשנו לא מספיק יציבים. העניין הוא שהיינו חייבים אלבום לחברת התקליטים והם לחצו עלינו – אז הנה הוא".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459