רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-2 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-2 בספטמבר (2.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני מעדיף להופיע במקומות קטנים שם אני יכול להרגיש וליהנות - במקום להסתכל על השעון ולהרגיש שאני בעבודה" (ואן מוריסון, בעיתון NME, בשנת 1972)

ההקלטה שבה נפתחו הדלתות. ב-2 בספטמבר בשנת 1965 שר ג'ים מוריסון, לראשונה, באולפן הקלטה.

בעוד עולם המוזיקה מתחיל להתאושש מההלם של בוב דילן שעבר לחשמל, באולפני WORLD PACIFIC JAZZ המנומנמים, בחור צעיר עם עיניים יוקדות וראש מלא שירה עמד לגשת למיקרופון בפעם הראשונה בחייו. קראו לו ג'ים מוריסון, והערב הזה, שרבים מחשיבים בטעות כהקלטה הראשונה של להקת הדלתות, היה למעשה הרגע שבו הניצוץ הראשוני הודלק. זה היה רגע גולמי, מהוסס, אבל כזה שטמן בחובו את הזרעים למהפכה מוזיקלית שתשנה את פני הרוק לנצח.

בואו נחזיר את השעון מעט אחורה. ההרכב שנכנס לאולפן באותו יום חמישי לא היה בדיוק הרביעייה המוכרת שתכבוש את העולם. למעשה, הגיטריסט רובי קריגר, שהפך לחלק בלתי נפרד מהצליל הייחודי של הלהקה, עדיין לא היה בתמונה. במקום זאת, החבורה שהתאספה למפגש ההקלטות ההיסטורי הזה הייתה מיזוג משפחתי ובוהמייני. בפסנתר ניגן ריי מנזרק, הכוח המניע והמבוגר האחראי (יחסית) בחבורה. מאחורי התופים ישב ג'ון דנסמור, שלמד עם מנזרק בקורס מדיטציה טרנסצנדנטלית.

אבל כאן הסיפור מסתבך, ובאופן משעשע למדי. את עמדת הגיטרה אייש ריק מנזרק, אחיו של ריי, ובמפוחית ניגן אח נוסף למשפחת מנזרק, ג'ים. כאילו לא די בכך, בגיטרת הבס ניגנה אישה צעירה בשם פטרישיה סאליבן, שהייתה חברה בלהקה אחרת, וזהותה נותרה עלומה למשך שנים רבות עד שנחשפה על ידי היסטוריונים של הלהקה. החמישייה הזו, בתוספת הכריזמה המתפרצת של מוריסון, הקליטה במשך שלוש שעות שישה שירים ראשונים, במה שהיה למעשה דמו נואש שנועד לתפוס את אוזניהם של ציידי הכישרונות של הוליווד. המפגש כולו, אגב, מומן מכיסם הפרטי של האחים לבית מנזרק, שהאמינו בפוטנציאל של החומרים החדשים.

השירים שהוקלטו באותו סשן מהפנט היוו הצצה מוקדמת לגאונות העתידית. ביניהם היו גרסאות ראשוניות וחשופות של קלאסיקות כמו MOONLIGHT DRIVE, שיר שמוריסון שר באוזניו של מנזרק על חוף וניס חודשיים קודם לכן ובכך שכנע אותו להקים להקה. עוד הוקלטו HELLO I LOVE YOU, שהפך ללהיט ענק שנים לאחר מכן, וקטעים אפלים ופואטיים יותר כמו MY EYES HAVE SEEN YOU ו-END OF THE NIGHT. הסאונד היה גולמי ובוסרי. קולו של מוריסון עוד לא היה הבריטון העמוק והמצמרר שכולנו מכירים, והעיבודים היו בסיסיים.

אך כמו בכל סיפור טוב, הדרך להצלחה הייתה רצופה מהמורות. תקליטי הדמו שנחרטו מאותן הקלטות לא הרשימו אף חברת תקליטים. האחים מנזרק, ריק וג'ים, החליטו שדי להם בהרפתקה והודיעו על פרישה זמן קצר לאחר מכן. לרגע היה נדמה שהחלום עומד להתפוגג.

אבל אז, דנסמור שלף שפן מהכובע. הוא סיפר לחברים על בחור שלמד איתו באותו חוג מדיטציה, גיטריסט מוכשר עם רקע במוזיקת פלמנקו ובלוז. שמו היה רובי קריגר. הוא הוזמן לאודישן, וברגע שהחל לנגן בגיטרת סלייד את הפתיחה של MOONLIGHT DRIVE, כולם ידעו שהחתיכה החסרה בפאזל נמצאה. הצליל המיוחד של קריגר השתלב באופן מושלם עם האווירה המיסטית של הלהקה. ההרכב הקלאסי והמוכר של הדלתות נולד.

אותן הקלטות מה-2 בספטמבר 1965 הפכו עם השנים לפריט אספנים נחשק. הן מהוות מסמך מרתק, הצצה נדירה לרגע הבריאה של אחת הלהקות המשפיעות ביותר במאה ה-20. זה היה יום של התחלות צנועות, של חלומות גדולים וכיסים ריקים. זה היה היום שבו קולו של ג'ים מוריסון הונצח לראשונה, יום שבו חבורת מוזיקאים צעירים החלה להגדיר צליל חדש, מסוכן ופואטי, שבעוד זמן קצר יכבוש את העולם בסערה וישאיר חותם בל יימחה על דפי ההיסטוריה של המוזיקה.

וששת הקטעים שהוקלטו כדמואים, למי שמתעניין, היו:

MOONLIGHT DRIVE

HELLO I LOVE YOU

SUMMER'S ALMOST GONE

MY EYES HAVE SEEN YOU

THE END OF THE NIGHT

GO INSANE

כשפינק פלויד ניגנו לרפאים של האימפריה הרומית. ב-2 בספטמבר בשנת 1972 יצא לאקרנים הסרט של להקת פינק פלויד בפומפיי. אז קבלו עוד כמה "הדים" על העניין הזה...

זה לא היה עוד תיעוד הופעה רועש וגדוש בקהל. זה היה משהו אחר, משהו מהפנט, כמעט מיסטי. זה היה PINK FLOYD: LIVE AT POMPEII, סרט שהפך את חורבות העיר הרומית העתיקה לבמה הפרטית והמהדהדת של אחת הלהקות החשובות בהיסטוריה. אז בואו נצלול אל מאחורי הקלעים של היצירה הקולנועית החד-פעמית הזו.

הכל התחיל עם במאי צרפתי בעל חזון אמנותי, אדריאן מייבן, שמאס בסרטי ההופעות הטיפוסיים של התקופה. סרטים כמו וודסטוק או סרטו של ג'ו קוקר, כלבים שוטים ואנגלים, התמקדו בקהל, באווירה ההמונית, בבוץ ובפרחים. מייבן רצה ליצור את האנטיתזה המוחלטת. הוא רצה סרט שבו המוזיקה היא הכוכב הראשי, ללא הפרעות של צרחות מעריצים או מחיאות כפיים. המטרה שלו הייתה לתת לצלילים ולדימויים לדבר בעד עצמם, ליצור חוויה טהורה ונטולת פילטרים. הרעיון הראשוני שלו, להקרין יצירות אמנות סוריאליסטיות מאחורי הלהקה בזמן שהיא מנגנת, נדחה. אז הוא חיפש משהו אמיתי יותר, משהו עם משקל היסטורי.

הלוקיישן המושלם נמצא לגמרי במקרה, או אם תרצו, בגורל. במהלך חופשה בנאפולי, מייבן ביקר באמפיתיאטרון העתיק של פומפיי כתייר מן המניין. להפתעתו ולחרדתו, הוא גילה שאיבד שם את הדרכון שלו. כשהוא חזר למקום בשעת לילה מאוחרת, שטוף בזיעה קרה ודאגה, הוא מצא את עצמו לבד באמפיתיאטרון הריק. השקט, ההד, הצללים, האזוב המתנשא ברקע והתחושה העוצמתית של ההיסטוריה השוכנת בין האבנים היכו בו בעוצמה. הוא הבין באותו רגע שאין מקום טוב מזה לצלם את פינק פלויד. זה היה המקום שבו רוחות הרפאים של העבר יפגשו את הצלילים העתידניים של הלהקה. מנהל הלהקה, סטיב אורורק, התלהב מהרעיון ומיד שלח למייבן הקלטות מוקדמות של השירים המיועדים, כדי שהבמאי יוכל לתכנן את זוויות הצילום המורכבות מראש.

הרעיון קסם גם לחברי הלהקה, שחיפשו דרך לשמר את הרפרטואר הבימתי העשיר שלהם לפני שימשיכו הלאה ליצירות חדשות. מייבן, מצויד בהתלהבות מדבקת, הצליח לשכנע את הרשויות באיטליה לסגור את האתר הארכאולוגי למשך שישה ימים לצורך הצילומים. האתגר הלוגיסטי הגדול ביותר לא היה לשכנע את האיטלקים, אלא איך לעזאזל מביאים את כל הציוד המפלצתי של פינק פלויד אל לב האמפיתיאטרון. בסופו של דבר, נשכרה חברת הובלות מקומית שהובילה בזהירות את המגברים, מערכת התופים והקלידים דרך השבילים העתיקים. במהלך הצילומים, כמה ילדים מקומיים סקרנים ניסו להתגנב פנימה. במקום לגרש אותם, הצוות איפשר להם להישאר ולצפות, בתנאי שישבו בשקט ובמרחק.

אך כשהכל כבר היה מוכן, התגלתה בעיה מהותית, אפילו קיומית: אין חשמל. התשתית העתיקה של פומפיי פשוט לא הייתה ערוכה לעוצמה שדרש הציוד של הלהקה. כל ניסיון להפעיל את מערכת ההקלטה גרם לקצר חשמלי מיידי. בנחישות, מייבן וצוותו מתחו כבלים מאריכים לאורך מאות מטרים עד לכנסייה סמוכה, ומשם "שאבו" את החשמל הדרוש כדי להעיר ולהאיר את פומפיי.

לחברי הלהקה, שהגיעו למקום במטוס, הייתה דרישה אחת בלתי מתפשרת: שום דבר לא יהיה פלייבק. כל צליל שנשמע בסרט חייב להיות מנוגן חי במקום. למרבה המזל, האקוסטיקה הטבעית של מבנה האבן העגול הייתה פנומנלית, והסאונד שהתקבל היה חי, מהדהד ומשובח. בין קטעי הנגינה, צולמו חברי הלהקה בסצנות אווירה סוריאליסטיות, כשהם מטיילים בין גייזרים מבעבעים באזור הר הגעש או רצים על דיונות חול, נאבקים ברוח עזה, מה שהוסיף לסרט נופך מסתורי וארצי כאחד.

לאחר סיום הצילומים בפומפיי, הוחלט להוסיף עוד כמה קטעים. החל מה-13 בדצמבר, הלהקה התכנסה לשבוע נוסף של צילומים באולפן בפריס. הצופים חדי העין יכולים להבחין מיד בקטעים אלו, בזכות פרט קטן אך משמעותי: הקלידן ריק רייט מופיע בהם מגולח למשעי. אז בפעם הבאה שתצפו בסרט, אם רייט חלק פנים, דעו שאתם בפריס.

באותם סשנים הוחלט לשחזר את הקטע האינסטרומנטלי SEAMUS, שסוגר את הצד הראשון של התקליט MEDDLE. בגרסת התקליט המקורית, מי שנובח הוא כלבו של סטיב מריוט (מלהקת HUMBLE PIE), עליו שמר דיוויד גילמור. לצורך הצילומים בפריס, הובאה לאולפן כלבה רוסית אצילית בשם נובס (NOBS), שסיפקה את יללות הבלוז המפורסמות.

הסרט זכה לביקורות חיוביות ברובן עם יציאתו, אך ביקורת אחת זכורה במיוחד הגיעה מהניו יורק טיימס, שם נכתב כי הצפייה בסרט היא כמו "להתבונן בנמלה זוחלת על אוצרותיה של פומפיי".

חובבי הסרט בוודאי תהו מדוע בקטע ONE OF THESE DAYS, המתופף ניק מייסון הוא הכוכב הכמעט בלעדי. התשובה פשוטה ומאכזבת: סרט הצילום שתיעד את שאר חברי הלהקה מנגנים את הקטע פשוט אבד לפני שלב העריכה. עם זאת, בזכות התקלה הזו זכינו לסצנה בלתי נשכחת שבה מייסון מאבד את אחד ממקלות התיפוף שלו, שולף אחר בזריזות שיא וממשיך לתופף מבלי להחמיץ פעימה. אנקדוטה נוספת קשורה למייסון ולמשקפי השמש שלו: במהלך ביצוע היצירה הארוכה ECHOES, משקפי השמש שלו מופיעים ונעלמים לסירוגין בין שוטים שונים, הוכחה חותכת לכך שהביצוע צולם במספר טייקים שנערכו יחדיו.

בשנת 1974, שוחררה גרסה מורחבת של הסרט שכללה קטעי "מאחורי הקלעים" מאולפני אבי רוד, בהם נראית הלהקה כביכול עובדת על התקליט THE DARK SIDE OF THE MOON. האמת היא, שכל הקטעים הללו בוימו בקפידה לאחר שהתקליט כבר היה מוכן לחלוטין. למרות זאת, הסצנות הללו סיפקו כמה ציטוטים קלאסיים. רוג'ר ווטרס נשמע אומר: "זה כמו שאתה נותן לבנאדם גיטרת לס פול והוא הופך לאריק קלפטון, וכמובן שזה לא נכון. ואם אתה נותן לבנאדם מגבר וסינטיסייזר, הוא לא נהיה אנחנו".

דיוויד גילמור, בעיניים מעורפלות באופן מחשיד, הכריז למצלמה: "רוב האנשים חושבים עלינו כלהקה שמכוונת לסמים. כמובן שאנחנו לא. אתה יכול לסמוך עלינו". ובמהלך הקלטת סולו גיטרה, פנה אליו ווטרס באינטרקום ואמר: "אממ, פידבק, דייב", בהתייחסו לצליל צורמני. גילמור ענה בביטחון: "אל תדאג מזה. מה יהיה הרוק'נ'רול בלי פידבק?".

האבא, הבן ורוח הכסף. ב-2 בספטמבר בשנת 1971 פורסם בתקשורת שאביו של מתופף הגרייטפול דד הובא על ידי הלהקה למעצר.

ב-2 בספטמבר 1971, עולם הרוק הפסיכדלי נאלץ להתמודד עם כותרת עיתון מדהימה: אביו של מתופף הגרייטפול דד, ששימש גם כמנהל הכספים של הלהקה, נעצר בחשד שגנב את כל כספם. זה לא היה סתם עוד סיפור על סמים ושערוריות, זה היה סיפור על בגידה משפחתית, חלומות שבורים ושיעור כואב בקפיטליזם שלמדה הלהקה הכי אנטי-ממסדית בעולם.

מסתבר שלני הארט, אביו של המתופף מיקי הארט, היה דמות צללים בחייו של בנו. הוא נטש אותו בילדותו והיה בעצמו מתופף ומוביל הרכב, אך מעולם לא זכה להצלחה גדולה. שנים אחר כך, כשהגרייטפול דד כבר היו בדרכם להפוך לאחת הלהקות המצליחות והמשפיעות של התקופה, לני צץ מחדש. הוא לא הגיע עם בקשת סליחה, אלא עם הצעה שאי אפשר לסרב לה: הוא יסדר להם את הבלגן הפיננסי.

הלהקה, חבורת מוזיקאים מבריקה אך כאוטית שניהלה את עסקיה באופן תמוה, ראתה בו מושיע. רוק סקאלי, אחד ממנהליה המוקדמים של הלהקה, סיפר לימים על הופעתו המשיחית של הארט האב: "הוא הגיע אלינו כאילו הוא איש דת, איש אלוהים. הוא אמר לנו שעשינו מספיק שטויות ושהגיע הזמן להאמין בו. הוא טען שהתוכן של הלהקה יפהפה, אבל צריך לשמור עליו". הילדים של הפרחים היו צריכים מבוגר אחראי, ולני נראה כמו האיש המושלם למשימה. הוא הפך למנהל הכספים הכל-יכול שלהם.

הסדק הראשון באמון הופיע בשנת 1969, והוא היה קשור ישירות ללב הפועם של הלהקה, הגיטריסט ג'רי גרסיה. באותה תקופה, גרסיה עבד על פסקול לסרטו של הבמאי האיטלקי הנודע מיכלאנג'לו אנטוניוני, ZABRISKIE POINT. הוא הלחין קטעי גיטרה מהפנטים והמתין בכיליון עיניים לצ'ק השמן שהובטח לו. הכסף הזה לא נועד למכונית מנקרת עיניים או למותרות; לגרסיה הייתה מטרה פשוטה ונוגעת ללב. הוא התגורר בשכירות בבית שאהב עד כלות נשמתו במחוז מארין, ובעל הבית החליט להעמיד אותו למכירה. גרסיה חלם לקנות את הבית הזה, להפוך אותו למבצרו, והצ'ק מאנטוניוני היה הדרך להגשים את החלום. אבל הימים עברו, והצ'ק לא הגיע.

לאחר חודשים של מתח, זוגתו של גרסיה גילתה שהצ'ק המיוחל דווקא הגיע בזמן... למשרדי הלהקה. כשגרסיה הנרגש מיהר למשרד כדי לאסוף את כספו, הוא נתקל בקיר אטום בדמותו של לני הארט. "אין שום צ'ק", פסק לני בקרירות. באותו רגע, גרסיה הבין שמשהו רקוב מאוד בממלכת ה-DEAD. הוא דרש לראות את ספרי החשבונות, אך לני סירב בתוקף. הפעמונים צלצלו, והם לא בישרו על שלום ואהבה.

עבור מיקי הארט, המתופף, הגילוי היה מכת מוות נפשית. הרעיון שאביו, האיש שחזר לחייו והבטיח לתקן הכל, הוא זה שבוגד בו ובחבריו הקרובים, היה בלתי נתפס. הוא סירב להאמין. אבל המציאות טפחה על פניו במהירות אכזרית. לני הארט לא חיכה לחקירות. הוא ארז תיק, רכש כרטיס טיסה למקסיקו ונעלם יחד עם המאהבת שלו, עובדת בנק ממולחת שידעה היטב כיצד להעלים כספים בחשבונות סודיים.

הבגידה ריסקה את מיקי. "כל העולם שלי הוחשך בבת אחת", הוא סיפר מאוחר יותר. "זה היה יותר ממה שיכולתי לשאת. הייתי במצב נוראי, כמעט והתאבדתי". מרוב בושה וצער, הוא עזב את הלהקה בפברואר 1971. הוא פשוט לא יכול היה להמשיך לנגן בידיעה שאביו הרס את כל מה שהם בנו. חבריו ללהקה, באקט מרגש של חברות אמת, חיבקו אותו ואמרו לו שהדלת תמיד תהיה פתוחה עבורו ברגע שירגיש מוכן. הוא לא חזר להרכב באופן מלא עד אוקטובר 1974.

חקירה מהירה חשפה את עומק התרמית. לני הארט גנב מהם מהיום הראשון. הוא פתח חשבון בנק פיקטיבי בלייק טאהו ונתן לו שם היפי ואירוני במיוחד: SUNSHINE ACCOUNT. הוא שכנע את חברי הלהקה, שהיו תמימים בכל הנוגע לכספים, להפקיד את כל רווחיהם בחשבון הזה, כביכול למטרות חיסכון ותשלומי מסים. הם האמינו שכספם מוגן. בפועל, לני פשוט שאב את החשבון ונעלם כשבכיסו 155,000 דולרים (של אז, כן?). הוא הותיר את הלהקה כמעט חסרת כל.

באווירה האנרכיסטית של סן פרנסיסקו באותם ימים, עלתה הצעה אפלה במיוחד: לשלוח כמה חברים מכנופיית האופנוענים HELL'S ANGELS, ששימשו לא פעם כמאבטחים לא רשמיים של הלהקה, כדי "לטפל" אישית בלני הארט במקסיקו. אך בסופו של דבר, חברי הלהקה החליטו לוותר על הנקמה ולאפשר לקארמה לעשות את שלה. הם התמודדו עם המשבר בדרך ה-GRATEFUL DEAD הקלאסית: הם פשוט המשיכו לנגן, הדוקים ומאוחדים מתמיד.

הצדק, או לפחות גרסה מסוימת שלו, הגיע ב-26 ביולי 1971. בלש פרטי שנשכר על ידי הלהקה איתר את לני הארט בסן דייגו. כשנעצר, סיפק הארט סיפור מופרך וטען שהוא נמצא בעיר כדי ללמוד ולהגיע לדרגה גבוהה בכנסייה מקומית. מנהל הכנסייה מיהר להכחיש את הסיפור והודיע שהארט אפילו לא החל את לימודיו. אז שינה לני את גרסתו, והודה באשמה תוך שהוא מציג את עצמו כטירון פיננסי שנפל קורבן לפיתוי בעולם שבו כולם מרמים את כולם. הוא נמצא אשם ונידון לעונש מגוחך של חצי שנת מאסר בלבד. את החדשות על מעצרו של אביו, גילה מיקי הארט, שהיה אז מנותק מהלהקה, בדרך הכי כואבת שיש: הוא פשוט קרא על כך בעיתון.

ג'ון מקינטייר, מנהל הלהקה באותה תקופה, סיכם את הפרשה בראיון למגזין רולינג סטון: "זה מדהים כמה טיפשים היינו. זו הייתה מלכודת קלאסית. זה הגיע לנו. אבל מי היה יכול לשער שהוא ידפוק ככה את הילד שלו? מיקי עדיין לא מצליח להתגבר על מה שאביו עשה. הוא ממש נכווה מזה". הפרשה הכואבת הזו אילצה את הלהקה להתבגר. החברים למדו בדרך הקשה שהם לא יכולים להישאר קומונה נודדת לנצח. בעקבות הגניבה, הם הקימו תאגידים משלהם, חברת תקליטים עצמאית ומערך עסקי מתוחכם שהפך בסופו של דבר למודל לחיקוי והבטיח את הצלחתם האדירה לאורך עשרות שנים. באופן אירוני, הבגידה של אבא הארט היא זו שלימדה את ילדי הפרחים את השיעור החשוב ביותר שלהם בכלכלה.

כשהביטלס הביטו למוות בעיניים. ב-2 בספטמבר בשנת 1963 קרה דבר מפחיד עם הביטלס!

בתאריך ה-2 בספטמבר 1963, בריטניה כולה הייתה שבויה בקסם של ארבעה בחורים צעירים מליברפול. הביטלמאניה כבר הייתה תופעה של ממש, וההיסטריה סביב הלהקה הגיעה לשיאים חדשים מדי יום. ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו היו השמות החמים ביותר בתעשיית המוזיקה, והצלחת התקליטים שלהם הרקיעה שחקים. באותו יום שני גורלי, הם היו בדרכם לעוד יום עבודה שגרתי, לכאורה: טיסה ללונדון לצורך הקלטת תוכנית רדיו איתם עבור ה-BBC. איש מהם לא שיער שהטיסה הקצרה הזו תהפוך לחוויה מצמררת שתגרום להם להבין עד כמה החיים יכולים להיות שבריריים.

הכל התחיל ברגל שמאל. הטיסה התעכבה על הקרקע, והחבר'ה, שהיו רגילים ללוח זמנים צפוף ודחוק, החלו לאבד את סבלנותם. לבסוף, המטוס קיבל אישור המראה ונע לעבר המסלול. הטייס הגביר את מהירות המנועים, והמטוס החל בנסיקת ההמראה המוכרת. אלא שבדיוק בשנייה הגורלית, כשהגלגלים עמדו להתנתק מהאספלט, המטוס בלם בחריקה מחרידה ועצר בפתאומיות. התחושה המטלטלת לבדה הספיקה כדי להכניס מתח לאוויר. ג'ורג' האריסון, גיטריסט הלהקה, סיפר מאוחר יותר שהאירוע הזה כבר הספיק כדי לזרוע בו פחד של ממש. אך זו הייתה רק ההקדמה לסרט האימה האמיתי שעמד להתחולל.

לאחר בדיקה קצרה, המטוס שוב קיבל אור ירוק להמראה. הפעם, ההאצה הייתה חלקה והמטוס ניתק מהקרקע וטיפס מעלה. חברי הלהקה ואיתם מנהלם, בריאן אפשטיין, החלו לנשום לרווחה. אלא שאז, כשהמטוס הגיע לגובה שיוט, קרה הבלתי ייאמן. בבת אחת, וללא כל אזהרה מוקדמת, דלת יציאת החירום, שהייתה ממוקמת בסמוך לכיסאו של ג'ורג' האריסון, פשוט נתלשה ממקומה והתעופפה החוצה אל תוך השמיים הפתוחים.

לרגע אחד השתררה דממה של הלם מוחלט, ומיד אחריה שאגה אדירה של רוח קפואה מילאה את תא הנוסעים. רעש המנועים הפך מחריש אוזניים, וכל חפץ שלא היה מקובע החל לעוף לכל עבר. האריסון, שהיה הקרוב ביותר לחור הפעור בדופן המטוס, הרגיש את הדם אוזל מפניו. "באותו רגע יכולתי להבין לחלוטין את הפחד העצום של אלביס פרסלי מטיסות", הוא שחזר את רגעי האימה. "כל הסיפורים המקפיאים ששמעתי על אנשים שנשאבים אל מותם מתוך מטוסים חלפו לי בראש. אני לא מתבייש להודות שהייתי מבועת לחלוטין".

בריאן אפשטיין, שישב לצדו, היה חיוור כמו סיד ותפס בחוזקה בזרועו של ג'ורג' כאילו חייו תלויים בכך. בקור רוח מדהים, הצליחו הטייסים לייצב את המטוס ולהנחית אותו בשלום. ארבעת המופלאים ומנהלם ירדו מהמטוס רועדים, אך בריאים ושלמים. למרות החוויה הקשה, הם לא ביטלו את יום עבודתם. הם עלו על טיסה חלופית, הגיעו ללונדון, וצעדו ישירות אל אולפני ה-BBC כדי להקליט את תוכניתם, כאילו דבר לא קרה. זה היה עוד יום בחייהם הסוערים.

הכישלון המפואר שהפך לאוצר. ב-2 בספטמבר בשנת 1974 יצא תקליט מיוחד לאקס הבירדס, ג'ין קלארק. שמו הוא NO OTHER.

2 בספטמבר 1974. על מדפי החנויות נוחת תקליט חדש ועטוף במסתורין של אמן מוכשר אך דחוי, יוצא להקת הבירדס, ג'ין קלארק. השם: NO OTHER. הציפיות, לפחות בחברת התקליטים, היו בשמיים. התוצאה במצעדים? צלילה כואבת למעמקים, בקושי גירוד של רשימת 100 הגדולים. איש לא ידע אז, אבל באותו רגע של כישלון מסחרי נזרעו הזרעים של אחת מקלאסיקות הקאלט המוערכות והמשפיעות יותר של עולם המוזיקה.

כדי להבין את הדרמה, צריך לחזור קצת אחורה. ג'ין קלארק לא היה סתם עוד חבר בבירדס. הוא היה אחד מעמודי התווך היצירתיים שלה. בזמן שרוג'ר מגווין שלח את הלהקה למסעות פסיכדליים עם גיטרת הריקנבקר שלו, קלארק היה הנשמה המיוסרת, האיש שכתב בלדות מהורהרות ושוברות לב ובעל קול בריטון עמוק שהעניק ללהקה כובד ורגש. אך הלחץ והחרדות הכריעו אותו, ובשנת 1966, בשיא תהילתה, הוא נטש את הלהקה בגלל התמוטטויות נפש ופחד טיסה. הוא יצא לדרך עצמאית, הוציא כמה תקליטים מצוינים שלא זכו לתהודה, ונראה היה שהוא מתפוגג אל דפי ההיסטוריה.

ההזדמנות הגדולה השנייה הגיעה לאחר איחוד חד פעמי ומאכזב למדי של הבירדס ב-1973. למרות שהתקליט המשותף לא המריא, הוא החזיר את קלארק לתודעה. מי שזיהה את הפוטנציאל היה לא אחר מאשר דייויד גפן, האיש הכל-יכול של סצנת החוף המערבי. גפן החתים את קלארק בחברת התקליטים הלוהטת שלו, ASYLUM, בית חם לכוכבי התקופה כמו ג'וני מיטשל, ג'קסון בראון ולינדה רונסטאדט. התכנית הייתה פשוטה: להפיק לקלארק תקליט שימצב אותו סופית כאחד היוצרים החשובים בדורו. גפן היה נלהב, הוא הרגיש שהוא מחזיק בידיו יהלום.

קלארק נכנס לאולפן בלוס אנג'לס עם חזון גרנדיוזי וצ'ק פתוח. הוא לא התכוון לחסוך בכלום. הוא גייס נבחרת חלומות של נגנים מהשורה הראשונה, כולל הגיטריסט ג'סי אד דייויס והמתופף בוץ' טראקס מלהקת האחים אולמן. אבל זה היה רק הבסיס. על זה הוא הוסיף תזמורת פילהרמונית שלמה ומקהלת גוספל עוצמתית. התוצאה הייתה מיזוג חסר תקדים של שורשי הפולק והקאנטרי שלו עם רוק פסיכדלי, עיבודים תזמורתיים מפוארים, פ'אנק ומוזיקת נשמה. זה היה סאונד עשיר, עמוס בשכבות.

השאפתנות הזאת עלתה ביוקר. עלויות ההפקה הרקיעו שחקים והגיעו לסכום של כ-100 אלף דולר, סכום אסטרונומי להפקת תקליט באותה תקופה. במשרדים של ASYLUM, דייויד גפן החל להזיע. הוא ציפה לקבל אוסף של להיטים קליטים בסגנון האיגלס, ובמקום זה קיבל יצירה מורכבת, אפלה ואינטנסיבית. השירים ב-NO OTHER היו מסע עמוק אל נבכי נשמתו של קלארק. המילים עסקו במאבקיו עם תהילה, אהבה נכזבת, רוחניות וחיפוש משמעות. קולו המלנכולי והפגיע נישא על גבי הפקה עשירה, שלטענת המבקרים דאז הייתה "נפוחה" ו"מופקת יתר על המידה". איזו טעות. הלוואי שכל יום היה יוצא תקליט כה עשיר וחסר פשרות.

עם יציאתו, התגובות היו פושרות. המבקרים היו מבולבלים והקהל פשוט לא ידע איך לעכל את היצירה. חברת התקליטים, שכבר רתחה מעלויות ההפקה המופרזות והיעדר שיר אחד מסחרי לרדיו, החליטה לקבור את התקליט. לא היה שום קידום, שום דחיפה, שום תמיכה. הקריירה של קלארק, שבדיוק הייתה אמורה להמריא, צללה שוב אל האפלה. הוא היה שבור לב, מאוכזב עמוקות, ונסוג שוב מעולם המוזיקה לתקופה ארוכה.

אבל סיפורים על יצירות מופת אמיתיות לא תמיד מסתיימים כך. עם השנים, טיפין טיפין, התקליט החל לצבור מוניטין מחתרתי. מוזיקאים החלו לדבר עליו בלחש, מבקרים מהדור החדש גילו אותו וכתבו עליו בהתפעלות. הם זיהו את מה שחברת התקליטים פספסה: את היופי הנועז, את העומק הרגשי, את ההפקה פורצת הדרך ואת הכתיבה החד פעמית. NO OTHER הפך לתקליט של מוזיקאים, אוצר סודי שמעריצים היו מעבירים מיד ליד.

לפתע, NO OTHER זכה לכבוד המלכים לו היה ראוי מלכתחילה. הכישלון הקולוסאלי של 1974 הפך לאחת מאבני הדרך החשובות של שנות השבעים, הוכחה ניצחת לכך שאמנות גדולה לא תמיד מתיישבת עם טבלאות המכירות, ולפעמים לוקח לעולם כמה עשורים כדי להדביק את הקצב של גאון אמיתי.

כשוואן דר גראף התנגשו חזיתית עם עידן הפאנק. ב-2 בספטמבר בשנת 1977 יצא ללהקת ואן דר גראף (הפעם נטולת המילה ג'נרייטור) האלבום THE QUIET ZONE / THE PLEASURE DOME.

בתחילת ספטמבר 1977 נולדה להקת ואן דר גראף ג'נרייטור מחדש. זו לא הייתה שנה לחלומות מתקדמים ארוכים ומפותלים. האוויר היה מחשמל, קצר, ותוקפני. ויכוחים ניטשו בשאלה האם להקות כמו יס או פינק פלויד הן דינוזאורים שיש להכחיד. ובדיוק אל תוך הכאוס הזה, שחררה להקת ואן דר גראף, הפעם כשהיא משילה משמה את התוספת המכנית "ג'נרייטור", את התקליט THE QUIET ZONE / THE PLEASURE DOME. זה היה הימור מסוכן - תקליט שלא נשמע כמו שום דבר שהם עשו קודם לכן.

המהפך לא היה קוסמטי. הוא היה כירורגי. קודם כל, נעלם האורגן הכנסייתי והאימתני של יו בנטון. הקלידן החליט לפרוש מהלהקה והותיר את האמיל רותח מזעם עליו. סיבה ברורה לכך הייתה שכל הלהקה השקיעה כסף רב עם השנים עבור בנטון שיבנה לה את האורגן האולטימטיבי. זה לא הושלם כשהוא החליט לעזוב. "הוא יכול לשכוח לקבל מאיתנו את האורגן הזה שלו", הטיח האמיל בראיון עמו אז. במקומו הובא הכנר גרהאם סמית', שהגיע מרקע קלאסי ומהרכב הרוק STRING DRIVEN THING. כמו כן, הצטרף חבר ותיק ששב הביתה, הבסיסט המקורי ניק פוטר, שהחזיר ללהקה בס דומיננטי ובועט.

החזרות להרכב החדש של ואן דר גראף ג'נרייטור החלו בינואר 1977. אך כמעט מיד, צץ מכשול נוסף – הפעם היה זה איש כלי הנשיפה, דיוויד ג'קסון, שהחליט לעזוב. "ערכנו חזרות במשך כמה ימים, ואז עזבתי", נזכר דיוויד. "זה לא הסתדר לי, נראה היה לי ששום דבר לא עובד. לא הייתי מרוצה מהסאונד. הייתה לי הטריטוריה המבוססת שלי – וכשהכינור הופיע, היא נעלמה לאנשהו. באופן כללי, הכל השתנה איכשהו. פיטר התחיל לנגן הרבה יותר בגיטרה – והוא היה חייב לעשות זאת כי לא היה כלי הרמוני אחר בלהקה. אז זה היה הלם גדול, והלב שלי לא היה בזה".

עזיבתו של דיוויד מהלהקה זורזה גם משיקולים כלכליים: "הייתה לי ולזוגתי משכנתא באותה תקופה, ואני הייתי היחיד שהתפרנס. זה היה מדאיג ביותר. היה אמור לקרות לנו משהו עם הלהקה באמריקה, אבל זה לא קרה. הפסדנו כסף בקנדה. שנה לפני כן, איבדנו ציוד וסכומי כסף עצומים באיטליה. אז לא הייתה לנו הכנסה יציבה, וחשבתי רק איך להשיג כסף לאוכל ולשלם את המשכנתא – אחרת היינו מאבדים את הבית. אז מגיע רגע שבו אתה אומר 'לא' - והרגע הזה הגיע. כשיש לך ילד קטן, סדרי העדיפויות שלך משתנים לחלוטין. למרבה המזל, שבוע אחרי שעזבתי את הלהקה, כבר מצאתי עבודה כנהג".

"אני מזדהה עם דייויד, כי זו הייתה החלטה קשה מאוד", אמר פיטר האמיל בשנת 1977. "הוא החליט שהוא לא רוצה להחמיץ את בנו גדל, להיות רחוק מהבית תשעה חודשים בשנה; הוא פשוט היה חייב להפסיק. הוא באמת הפסיק לנגן – וזה הפסד למוזיקה בכלל". אזההרכב החדש של האמיל-אוונס-פוטר-סמית' המשיך בחזרות בינואר ובפברואר 1977. התוצאה הייתה סאונד חסכוני וישיר יותר, שופע אנרגיה גולמית.

פיטר האמיל, אותו אינטלקטואל זועם שהוא גם הזמר, הגיטריסט והפילוסוף הראשי, ניסח את המניפסט החדש שלהם בבהירות נדירה. הוא הסביר שהם החליטו להפוך את הנוסחה. אם בעבר עבודתם התאפיינה במורכבות מוזיקלית ומילולית אדירה על פני השטח, שמאחוריה הסתתר רעיון קונספטואלי אחד, כעת המטרה הייתה הפוכה. להציג פשטות יחסית בחזית, אך להטמין את המורכבות והעומק מתחת לפני השטח. פחות בריקדות של צלילים, יותר מוקשים נסתרים.

"מה שאנחנו עושים עכשיו הוא מסוכן ושונה לחלוטין, וזה בהחלט עלול להרחיק אנשים רבים שהיו המעריצים שלנו בעבר," אמר האמיל בראיון לעיתון SOUNDS, "אבל כרגע, זה פשוט חייב להיות ככה. הזמן לביטחון, לניתוח, להימנעות ולזהירות תם. אנחנו צוללים פנימה עם הראש קודם. ההרכב החדש הוא לא רק מעניין בפני עצמו, הוא גם גולמי וחסר ניסיון. זה יהיה מאמץ עקר לנסות למצוא סקסופוניסט אחר וקלידן אחר. ההשוואות היו מעוררות סלידה לחלוטין, והיינו נשארים בסוף עם משהו כמו פס ייצור".

הופעת הבכורה של "ואן דר גראף ג'נרייטור החדשה והמשופרת" (כפי שפורסם בפוסטרים) התקיימה ב-20 בפברואר 1977, באולם ראונדהאוס בלונדון. "זה היה מסוכן מאוד," אמר אוונס. "לא ידענו איך כל זה יסתדר. הראונדהאוס הוא מקום מוזר, עם כל התהודות האקוסטיות המוזרות שלו, כך שהסאונד יכול לפעמים לצאת לגמרי משליטה! אבל הכל הלך טוב מאוד". משם יצא ההרכב החדש להופעות, עוד לפני שהתקליט יצא.

וכשזה יצא, המבקרים, שהיו רגילים לטלטלות הלהקה, הגיבו בסקרנות. במגזין מלודי מייקר ציינו שיצירתיות ארוכת טווח היא מצרך נדיר בעולם הרוק, והודו שוואן דר גראף מעולם לא הייתה להקה יציבה. היא תמיד ידעה לנער מעליה מאזינים ולהשאיר רק את הגרעין הקשה והמסור ביותר. אך הפעם, הם כתבו בעיתון, הלהקה סוף סוף מממשת את הפוטנציאל שלה. ההרכב החדש תואר ככזה שפוגע במטרה באופן מדויק יותר. הבסיסט, ניק פוטר, מביא תפקידי בס חיוניים שנדמה כי מתו אי שם בסוף שנות השישים, והמתופף גאי אוונס סוף סוף מערבל מקצבים מתוחכמים ומלאי מחשבה. על האמיל נכתב שהוא דומיננטי ומסתורי כתמיד, ושמילותיו המעורפלות, גם אם לא יזכו בפרס הבהירות, יושבות באופן מושלם על המוזיקה. "הניצוץ בהחלט נמצא שם", הם סיכמו.

בעיתון MUSIC WEEK הזכירו שהלהקה, על גלגוליה השונים, פועלת כבר עשור, במהלכו הספיק האמיל ליצור גם תקליטי סולו פואטיים ומוזרים, והלהקה צברה סטטוס של פולחן בזכות הופעותיה. הם ציינו שם שהיו ללהקה תקליטים טובים שנשכחו מהר מדי. על ההרכב החדש, נטול ה"גנרטור", נכתב שהכנר החדש מביא עמו צליל נאו קלאסי, ושהתוצאה הסופית היא "שילוב עוצר נשימה בין להקת קווין המוקדמת ללהקת ספארקס". מחמאה מפתיעה ומדויקת להפליא.

אך לא כולם מצאו נחמה בצליל החדש. הביקורת ב-SUNDAY TIMES הייתה חדה וברורה: "זה לא תקליט לאנשים מדוכאים". המבקר תיאר כיצד המילים השחורות והאובדניות של פיטר האמיל לוטשות עיניים לכיוון האספירינים וסכיני הגילוח במטרה לחתוך את פרקי הידיים. עם זאת, הוא הודה שהמוזיקה יצירתית מאוד ושהלהקה עדיין לא מחזרת אחר הקהל הרחב. המקצבים כונו גאוניים ובלתי צפויים, וההפקה תוארה ככזו שמאגרת את האוזניים ואת הדמיון.

דבר אחד היה ברור לכל מי שהאזין: בשנת 1977, שנה של סיסמאות קצרות וזעם פשוט, לא היה מקום ליצירת ענק מורכבת כמו התקליט PAWN HEARTS או GODBLUFF או STILL LIFE או WORLD RECORD. התקליט הזה, על שני צדדיו השונים – האחד, THE QUIET ZONE, מהורהר ומופנם, והשני, THE PLEASURE DOME, משוגע ומתפרץ – היה התשובה של ואן דר גראף למציאות המשתנה. הם לא ניסו להתחנף לפאנק, אלא שאבו ממנו את האנרגיה והדחיפות, שילבו אותה עם התיאטרליות האפלה שלהם, והוכיחו שאפשר להיות מורכב ואינטליגנטי גם בשלוש או ארבע דקות, כל עוד הטירוף נשאר במרכז הבמה.

גם זה קרה ב-2 בספטמבר. מהדרמה באולפן של אריק קלפטון ועד האודישן הגורלי של פיל קולינס, ההיסטוריה של הרוק מלאה בסיפורים שלא ייאמנו.

כשקלפטון פגש את אלוהים (השני) במיאמי

שנת 1970, אולפני CRITERIA של מיאמי. אריק קלפטון נכנס לאולפן עם להקתו החדשה והבועטת, DEREK AND THE DOMINOS. האווירה מחושמלת. היום מתחיל עם הקלטת השיר I LOOKED AWAY. משם עברה החבורה להקלטת נגינת הבסיס בשיר BELL BOTTOM BLUES. במהלך ההקלטה נכנס לאולפן הגיטריסט דוואן אולמן (מלהקת האחים אולמן) והצטרף לחבורה להקלטת השיר HAVE YOU EVER LOVED A WOMAN. למחרת יוקלטו השירים I AM YOURS ו- ANYDAY. במהלך הסשן הציע הבסיסט, קארל ריידל, שהם יקליטו גם את השיר של צ'אק וויליס, IT'S TOO LATE. השאר נענו בשמחה להצעה. גם הפעם היה דוואן אולמן באולפן. למחרת היה כבר חזר אולמן להופעות עם להקתו וקלפטון וחבריו החליטו שיתמקדו בימים בלעדיו בהעלאת כלי נגינה ושירות למה שהקליטו עד אז. לאחר מכן יכתוב קלפטון את הפנינה של התהליך - השיר שיקבע גם את שם האלבום הכפול של הלהקה ויחתום את הקונספט של האלבום הזה ובו שירי אהבה מיוסרים.

ג'נסיס: מחפשים גיטריסט, מוצאים מנהיג

באותו הזמן ממש, מעבר לאוקיינוס, בבריטניה של 1970, להקה צעירה ושאפתנית בשם ג'נסיס הייתה על סף קריסה. טוני סטראטון סמית', המנהל והפטרון של הלהקה, פרסם מודעת "דרושים" נואשת בעיתון המוזיקה מלודי מייקר. למרות שג'נסיס עדיין הייתה להקה חדשה יחסית, היא כבר עברה שלושה מתופפים. כריס סטיוארט היה שם בתחילת דרכם, אחריו היה זה ג'ון סילבר, שעזב זמן קצר לאחר שהקליט את אלבום הבכורה של הלהקה. ג'ון מאייהו ניגן באלבום השני, TRESPASS, לפני שהודח. בעמדת הגיטרה היה זה אנת'וני פיליפס, מייסד הלהקה, שחטף לפתע פחד במה רציני ולא יכל להמשיך יותר. בתחילה חשבו הנותרים שפרישתו היא סוף ללהקתם, אך לאחר מכן הם שינסו מתניים ופנו לחיפוש אחר גיטריסט אחר. לאודישנים יגיע גיטריסט צעיר בשם רוני קאריל. יחד עמו יגיע חברו הטוב, המתופף פיל קולינס. שניהם פעלו יחד בלהקה ושמה FLAMING YOUTH. אחד עבר את האודישן והשני לא. אתם יכולים לנחש מי עבר ומי לא...

ביקורות קטלניות ורגעים של גדולה

הדרך לתהילה רצופה במהמורות, ולפעמים המבקרים הם המהמורה הגדולה ביותר. קחו לדוגמה את דייויד בואי. בשנת 1972, בשיא תקופת ZIGGY STARDUST, הוא שחרר את הסינגל JOHN I'M ONLY DANCING. בעיתון NME לא התרשמו, בלשון המעטה, כשפורסם ביום הזה. "אני חייב להודות שאני די מאוכזב עם הדבר הזה. דייויד מסוגל לעשות כל כך הרבה יותר טוב מזה. יש פה קולות חורקים שבאים מגרונו של בואי. תוסיפו לזה את הגיטרה הסוערת של מיק רונסון. התוצאה היא שילוב מעצבן של שני אלו. לבואי יש שירים הרבה יותר מלהיבים מזה. אני באמת מופתע שאיש עם כישרון כה מיוחד לא הצליח להביא לנו שיר טוב הפעם".

כמעט שני עשורים לאחר מכן, בשנת 1991, בואי שוב חטף מהמבקרים. הפעם עם התקליט השני שיצא ביום הזה ללהקתו הקשוחה TIN MACHINE. ברולינג סטון העניקו לו רק שני כוכבים, מתוך חמישה: "תנו לדייויד בואי קרדיט, ולו בגלל שהצליח להרוס ציפיות. יש באלבום כמה רגעים טובים אבל אם צריך לנבור בזבל כדי להגיע אליהם, זו משימה שרק מעריצים אדוקים ישמחו לקחת על עצמם".

הסטונס עושים צחוק. אצל להקת המי - פחות מצחיק

בשנת 1964, באולפני REGENT SOUND בלונדון, הקליטו הרולינג סטונס את גרסתם המחוספסת לקלאסיקת הבלוז של ווילי דיקסון, LITTLE RED ROOSTER. שנה לאחר מכן, ב-1965, הראו את הצד השטותניקי שלהם כשהופיעו בתוכנית הטלוויזיה READY STEADY GO. מיק ג'אגר, בתפקיד הזמרת שר, ומנהלם אנדרו לוג אולדהם, בתפקיד הזמר סוני, ביצעו גרסה קומית לשיר I GOT YOU BABE. אך באותו יום ממש, הגורל התאכזר אליהם. בזמן שחברי להקת המי היו עסוקים בקניית כלב שמירה, רכב הציוד שלהם נגנב. הרכב נמצא מאוחר יותר, אך הציוד היקר, בשווי 5,000 ליש"ט של אז, נעלם כלא היה.

ג'ורג' האריסון מוצא אהבה ומשתף תובנות

ב-1978, ג'ורג' האריסון התחתן עם אשתו השנייה, אוליביה, בטקס צנוע. אך 11 שנים קודם לכן, ב-1967, הוא העניק ראיון פוקח עיניים לעיתון מלודי מייקר, ובו שפך אור על חייו כחבר בלהקה המפורסמת בעולם. "ביקרתי בהייט אשבורי וזה הספיק לי", סיפר, "הרגשתי כמו תייר. אנשים ניסו להציע לי כל סם אפשרי. זה נראה לא טוב. הביטלס הם רק תחביב בשבילי, גוף שנע בכוחות עצמו. אנשים חושבים שהגענו לשיא, אבל אז אנחנו מפתיעים אותם שוב. אנחנו נעשה תקליט טוב יותר מסרג'נט פפר". על חווית ה-LSD סיפר בכנות: "זה פתח לנו דלתות, אבל זה לא התשובה האמיתית. יש דרכים טבעיות להגיע גבוה".

ובפינתנו הישראלית: עיניים גדולות בתל אביב

גם אצלנו קרו דברים. בשנת 1973, אריק איינשטיין, בשיתוף פעולה נוסף עם הבמאי אורי זוהר, החל לצלם את הסרט "עיניים גדולות". השם, שנועד להיות זמני, דבק בו והפך לרשמי. על מנת להבטיח אמינות מוחלטת בסצנות הכדורסל, הגיעו למגרש בית"ר בתל אביב, שם נערכו הצילומים, לא פחות מאשר ענקי הכדורסל של התקופה: בועז ינאי, איתמר מרזל וג'ק אייזנר, שייעצו לאיינשטיין כיצד לנוע ולשחק כמו מקצוען אמיתי. התוצאה היא אחת הקלאסיקות הגדולות של הקולנוע הישראלי.

קצרים ומהירים לסיום

1977: להקת ליזי הרזה משחררת את התקליט BAD REPUTATION. התקליט הוקלט ברובו כשלישייה, לאחר שהגיטריסט בריאן רוברטסון פצע את ידו בקטטה והשתתף רק בכמה שירים. זה היה התקליט האחרון שלו עם הלהקה.

1972: פסטיבל CANAL SODA POP באינדיאנה. הפסטיבל הפך לאסון כבר כשהגיעה כמות אנשים פי ארבע מהמצופה (200,000 הגיעו למקום במקום 50,000 שציפו להם). הופעות בוטלו כשהפסטיבל הפך לאווירה של אנרכיה. הלהקות שכן הצליחו להופיע שם היו בלאק אוק ארקנסו, קאנד היט, להקת פלאש (עם פיטר באנקס), ראווי שנקאר, רורי גאלאגהר, לי מייקלס, איגלס, אמבוי דיוקס וג'נטל ג'ייאנט. שלושה אנשים מהקהל טבעו בנהר שהיה באיזור הפסטיבל, שהסתיים עם כמה אנשים בקהל ששרפו את הבמה.

יום הולדת שמח:

מיק קמינסקי, כנר להקת ELO, נולד ב-1951. סטיב פורקארו, קלידן להקת TOTO, נולד ב-1957.

ב-2 בספטמבר בשנת 2015 הופיע קן הנסלי (האורגניסט החשוב של אוריה היפ בעבר), במועדון הוואנה קלאב, בתל אביב.

על הבמה הוא נתן יופי של ביצועים ווקאליים ביחד עם נגינת ההאמונד הכה יחודית שלו. אחרי ההופעה זכיתי לקבל כניסה פרטית לחדר ההלבשה ולדבר עם קן, אחד על אחד, על כל מיני נושאים שקשורים במוזיקה ובאורגנים. היה מרתק לעמוד מול מוזיקאי שכה השפיע עליי ולראות את הניצוץ בעיניו וההתלהבות בקולו, כשסיפר לי גם שהוא בדיוק רכש את אורגן ההאמונד הרביעי שלו ("הוא נדיר מאד, כי יש לו צבע בלונדי", הוא סיפר לי בגאווה).

יהי זכרך ברוך, קן. אתה בהחלט חסר פה.

הקלידן עם חיוך הזהב: סיפורו המדהים והטרגי של בילי פרסטון. ב-2 בספטמבר בשנת 1946 נולד הזמר-אורגניסט בילי פרסטון. הוא מת ביוני 2006.

יש אנשים שנולדו עם כישרון כל כך גדול עד שנדמה שהוא נוטף להם מהאצבעות. כזה היה בילי פרסטון, הקלידן, הזמר והאיש עם החיוך הענק והאפרו המפואר (שעד היום יש ויכוחים אם היה אמיתי או שמא פאה מרשימה). פרסטון, שנולד ב-2 בספטמבר 1946, היה הרבה יותר מסתם נגן אולפנים מוכשר. הוא היה מוסיקאי אדיר שהטביע את חותמו על כמה מהרגעים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרוק, כשהוא מתמרן בין להקות ענקיות כמו הביטלס והרולינג סטונס, וכל זאת תוך כדי פיתוח קריירת סולו מרשימה משלו, לפני שהסתבך בצרות מהן לא הצליח לצאת.

רינגו סטאר, מתופף הביטלס, לא היסס להכתיר אותו בתואר המחייב: "בילי הוא נגן ההאמונד הטוב ביותר שפיאר את כדור הארץ. הוא האורגניסט הכי אהוב עליי". והתמונה האייקונית ביותר של פרסטון היא זו שלו על גג בניין חברת APPLE בלונדון, לצד ארבעת המופלאים, במה שהפך להופעה החיה האחרונה והמיתולוגית שלהם. המופע הזה, שתועד במסגרת פרויקט GET BACK, הציג לעולם את פרסטון לא כנגן שכיר, אלא כחלק אינטגרלי מהצליל של הלהקה ברגעיה האחרונים. "הם גרמו לי להרגיש חבר בלהקה", סיפר בראיון שנים לאחר מכן, וזה היה מדויק. הוא היה האורח שהגיע בדיוק בזמן.

הסיפור של פרסטון מתחיל ביוסטון, טקסס, שם הוא זוהה כילד פלא מוזיקלי. כבר בגיל 10 הוא ליווה באורגן את זמרת הגוספל הענקית מהאליה ג'קסון. הכישרון שלו היה כל כך בולט, עד שכאשר ריצ'רד הקטן, אחד מאבות הרוק'נ'רול, יצא לסיבוב הופעות באירופה בשנת 1962, הוא שכר את שירותיו של הנער הצעיר. במהלך אותו סיבוב, בהופעה במועדון STAR CLUB המפויח של המבורג, פגש פרסטון לראשונה להקה צעירה מליברפול שחיממה את הבוס שלו, להקה שקראו לה הביטלס. פרסטון היה אז רק בן 15, אבל נגינתו הווירטואוזית הכתה את הלהקה הצעירה בתדהמה.

החיבור היה מיידי. "הם נהגו להגיע אל מאחורי הקלעים ולשאול הרבה שאלות על ריצ'רד הקטן ואמריקה והיינו מנגנים ביחד כמה שירים בחזרות", נזכר פרסטון. הם הפכו לחברים קרובים, וההערצה הייתה הדדית. איש מהם לא שיער שהדרכים שלהם יצטלבו שוב, ובנסיבות דרמטיות הרבה יותר.

לאחר סיבוב ההופעות, הזמר האגדי סם קוק החתים את פרסטון בחברת התקליטים שלו, SAR RECORDS. לאחר מותו הטרגי של קוק ב-1964, פרסטון החל להקליט תקליטים אינסטרומנטליים בעלי שמות "צנועים" כמו "האורגן הפרוע ביותר בעיר" ו"האורגן המרגש ביותר אי פעם". הוא גם עבד בלהקת הבית של תוכנית הטלוויזיה הפופולרית SHINDIG, ומשם הצטרף ללהקתו של הענק ריי צ'ארלס למשך שלוש שנים.

בתחילת 1969, האווירה באולפני APPLE של הביטלס הייתה מחושמלת, ולא במובן הטוב של המילה. הלהקה הייתה על סף התפרקות במהלך העבודה על פרויקט GET BACK. המתחים בין ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו היו בשיאם. ג'ורג' האריסון, שפרש מהלהקה וחזר בו, חיפש נואשות דרך לשבור את הקרח. באחד הערבים הוא הלך להופעה של ריי צ'ארלס בלונדון וזיהה על הבמה את חברו הוותיק מהמבורג, בילי פרסטון. הוא שלח לו הודעה מאחורי הקלעים והזמין אותו לקפוץ למחרת ל-APPLE.

פרסטון נכנס ומצא את הלהקה במצב רוח ירוד במיוחד. האריסון לא רק הזמין אותו כדי לומר שלום, אלא מתוך אינטואיציה גאונית. הוא קיווה שנוכחות של מוזיקאי חיצוני ומוכשר תגרום לחברי הלהקה "להתנהג יפה". זה עבד כמו קסם. מהרגע שפרסטון התיישב ליד הקלידים, האווירה השתנתה. המוזיקה החלה לזרום, והשמחה חזרה לאולפן. "זה היה מאבק בשבילם", אמר פרסטון, "הם היו די מיואשים. הם איבדו את השמחה לעשות הכל". ג'ון לנון כל כך התלהב עד שהציע מיד לצרף את פרסטון כחבר חמישי בלהקה, אך פול מקרטני התנגד בתוקף, בטענה שכבר קשה מספיק להסכים בין ארבעה חברים. חוץ מזה - ארבעתם נלחמו ביחד להגיע לאן שהגיעו. אז מה פתאום שחבר חדש יגיע ויהיה שווה זכויות בהצלחה הזו?

כפיצוי, ולראשונה בתולדות הלהקה, התקליטון GET BACK יצא עם קרדיט רשמי: "הביטלס עם בילי פרסטון". הלהקה החתימה אותו על חוזה בחברת התקליטים שלה, APPLE.

תחת חסותו של ג'ורג' האריסון, שהפיק לו שני תקליטים, פרסטון החל לפרוח גם כאמן סולו. התקליט הראשון שלו ב-APPLE, שנקרא THAT'S THE WAY GOD PLANNED IT, היה הפעם הראשונה בה הוא שר את שיריו. האריסון גייס חברים מהשורה הראשונה כמו אריק קלפטון, קית' ריצ'רדס וג'ינג'ר בייקר, והתוצאה הייתה מרהיבה. שיר הנושא, המנון גוספל-רוק סוחף, הפך ללהיט וזכה לביצוע בלתי נשכח בקונצרט למען בנגלדש.

התקליט השני שלו, ENCOURAGING WORDS, כלל את הגרסה המוקלטת הראשונה אי פעם לשיר של האריסון, MY SWEET LORD, ארבעה חודשים לפני שהאריסון עצמו הקליט אותו. שנות השבעים המוקדמות היו תור הזהב של פרסטון, עם להיטי ענק כמו הקטע האינסטרומנטלי הפ'אנקי OUTA-SPACE והלהיטים WILL IT GO ROUND IN CIRCLES ו-NOTHING FROM NOTHING. במקביל, הוא הפך לחבר כמעט קבוע בהקלטות ובסיבובי ההופעות של הרולינג סטונס, והוסיף את צליל ההאמונד והפסנתר הייחודי שלו לתקליטים הקלאסיים שלהם.

הוא היה אורח מוזיקלי בעונת הבכורה של SATURDAY NIGHT LIVE, שיחק את דמותו של סרג'נט פפר בסרט המוזיקלי הכושל על הלהקה הבדיונית (ביחד עם הבי ג'יס ופיטר פרמפטון), ואף כתב את הבלדה המרגשת YOU ARE SO BEAUTIFUL, שג'ו קוקר הפך מאוחר יותר להמנון עולמי. נדמה היה שהקריירה שלו נמצאת בשיא שלא ייגמר.

אך מאחורי החיוך הגדול והמוזיקה התוססת, הסתתרו שדים. "רציתי לשמור על הריגוש שהרגשתי על הבמה", הודה פרסטון בראיון, "אחרי שההמונים הלכו הביתה, נשארתי לבד". הבדידות והלחצים של תעשיית המוזיקה הובילו אותו לשימוש כבד בסמים. בשנת 1992 הוא הואשם בתקיפה ובאחזקת קוקאין ובילה תשעה חודשים בגמילה. אך הצרות לא הסתיימו שם. ב-1997 הוא נידון לשלוש שנות מאסר בגין הפרת תנאי שחרורו, ושנה לאחר מכן הודה באשמת הונאת ביטוח.

לאחר שחרורו מהכלא, העולם המוזיקלי קיבל אותו בחזרה בזרועות פתוחות. הוא הופיע בסרט האחים בלוז 2000 ובקונצרט המחווה המרגש לג'ורג' האריסון ב-2002, שם סולו ההאמונד שלו בשיר ISN'T IT A PITY היה אחד משיאי המופע. הוא המשיך להקליט עם אמנים שונים ואף הופיע בגמר אמריקן איידול.

אך בריאותו הלכה והתדרדרה. בנובמבר 2005, לאחר שאשפז את עצמו במכון גמילה, הוא סבל מדלקת בקרום הלב שהובילה לכשל נשימתי והכניסה אותו לתרדמת ממנה לא התעורר. הוא מת ביוני 2006.

לאחר מותו, חשף קית' ריצ'רדס, גיטריסט הרולינג סטונס, צדדים פחות מוכרים באישיותו המורכבת של פרסטון. "בילי הפיק לנו צליל אחר. הוא התאים בצורה מושלמת", כתב ריצ'רדס, אך סיפר גם על תקרית בגלזגו, שם פרסטון ניגן בווליום כל כך גבוה עד שהטביע את שאר הלהקה. ריצ'רדס לקח אותו הצידה, נופף בסכין מול פניו ואמר: "אם לא תירגע, אתה תרגיש את זה. זה לא בילי פרסטון והרולינג סטונס. אתה נגן המקלדת עם הרולינג סטונס".

ריצ'רדס ייחס את מותו של פרסטון ל"סוגים שונים של פינוק יתר", והוסיף פרט אישי כואב: "הוא היה הומו בתקופה שבה אף אחד לא יכול היה להיות הומו בגלוי, מה שהוסיף קשיים לחייו". הוא תיאר את פרסטון כאדם שיכול להיות "כיף גדול", אך גם כבעל מזג חם. "הייתי צריך לעצור אותו מלהרביץ לחבר שלו פעם במעלית", סיפר ריצ'רדס, והוסיף הערה משועשעת, "'בילי, תירגע או שאני אקרע לך את הפאה מהראש'. הייתה לו פאת אפרו מגוחכת הזו".

בילי פרסטון חי חיים מלאי סתירות: ילד פלא שהפך לכוכב ענק, מוזיקאי נערץ שנלחם בשדים אישיים, והאיש שהיה שם ברגעים הגדולים והחשובים ביותר של הרוק. "כשאתה עושה את זה, אתה רק מנסה לעשות את הטוב ביותר שאתה יכול", אמר פעם, "אתה לא יודע אם אתה עושה משהו חשוב, והאם זה יגרום להיסטוריה. אבל זה שאתה מסוגל לעשות את זה, ולשאוף לעשות את הטוב ביותר שאתה יכול – זה ההישג". ואין ספק, ההישג של בילי פרסטון היה עצום. זו הדרך שאלוהים תיכנן.

גם זה קרה החודש, ספטמבר, בשנת 1979:

- סיד ברנשטיין, המפיק האמריקאי שהביא לראשונה את הביטלס לארה"ב בשנת 1964, לא מתייאש מלנסות לחבר שוב את ארבעת חברי הקסם ההוא. הפעם הוא פרסם בניו יורק טיימס בקשה מהארבעה להופיע ביחד, או כל אחד לחוד (באותו יום) בשלושה אירועי צדקה. ברנשטיין אף ציין את המקומות לאירועים האלו - קהיר, ירושלים וניו יורק. ההערכה שלו הייתה לקבל מתקליט, סרט ומכירות מזכרות מהאיחוד סכום של 500 מיליון דולר. "אני יודע שהסיכויים שזה יקרה קלושים", הוא אמר אז. "זו יריה באפלה אבל זה שווה לי לנסות. עד כה קיבלתי מאות טלפונים ומכתבים מעודדים. כולם מרגישים שהביטלס צריכים לעשות את זה. אין בעיה שהם יופיעו בנפרד אבל העיקר שהם ייראו מחבקים זה את זה על הבמה. שמעתי שפול שוקל את העניין".

- המסמכים הרפואיים שנתגלו בעניין התרופות שאלביס פרסלי לקח לפני מותו מביאים אישום חמור נגד הרופא האישי שלו, ד"ר ג'ורג' ניקופולוס. עדיין לא נקבע תאריך לשימוע אבל זה יכול להיגמר בכך שהוא יאבד את הרשיון שלו. המסמכים מראים שיום לפני מותו, אלביס קיבל מרשם של משכך כאבים חזק במיוחד שניתן לחולי סרטן - ועוד רשימה ארוכה של גלולות. נטען כי מה-1 בינואר 1977 ועד מותו, בחודש אוגוסט, אלביס קיבל 95 מרשמים. עדיין נטען שסיבת המוות הרשמית הייתה בעיות בלב ובגלל שנמסר שהמות היה בנסיבות טבעיות, תוצאות נתיחת הגופה לא פורסמו. דיווחים שאלביס היה "מפוצץ בסמים" כשהוא מת, לא קיבלו אישור. איש שעבד עבור אלביס סיפר שהכבד של מעסיקו היה במצב כה גרוע שזה רק היה עניין של זמן קרוב ביותר. שם נוסף שעלה כמטופל של ניקופולוס היה ג'רי לי לואיס.

- טום פטי חותם בחברת תקליטים חדשה, BACK STREET RECORDS. שיהיה בהצלחה. ולהקת מאדנס חתמה על חוזה עם חברת STIFF. התקליטון הנוכחי שלה, THE PRINCE, יצא בחברת TWO TONE.

- תקליטון חדש יצא ללהקת פוליס ושמו MESSAGE IN A BOTTLE. כ-20,000 איש כבר זכו לשמוע אותו קודם לכן כשהלהקה ביצעה את זה בפסטיבל רדינג. צד ב' של התקליטון בא עם הקטע LANDLORD שלא יופיע בתקליט השלם של הלהקה.

- להקת THE CARS הכריזה על תחרות שטיפת מכוניות ובה מוזמנים אנשים מהקהל להשתתף בתחרות שכזו, מאחוורי הקלעים אחרי הופעה. המתופף, דייויד רובינסון, אמר שזה לא בדיוק החלום הרטוב שלהם. "דווקא אלה שאנחנו רוצים שירטיבו את עצמן, לא מוכנות לעשות את זה. זה הופך את העניין למבאס".

- אלטון ג'ון סיים להקליט תקליט חדש שייקרא VICTIM OF LOVE. ספוילר - זה יהיה תקליט מזעזע.

- להקת הג'אם נמצאת באולפן ההקלטה. הסולן, פול וולר, מתאר את האלבום כמשהו שמתרחש בבריטניה בשנות ה-80, "...על שלושה חברים קרובים מאוד, שמתקוממים זה נגד זה כשמתרחשת מלחמת אזרחים, אחד מצטרף לשמאל, אחד סוטה ימינה ואילו השלישי יושב על הגדר (רגל פה רגל שם...). לאחר סיום המלחמה, החברים לשעבר הקודרים מתכננים להיפגש ושוב עולה הנושא הבוער והדברים לא מסתדרים".

- ללהקת ג'ת'רו טול יש בסיסט חדש ושמו דייב פג, לשעבר מלהקת פיירפורט קונבנשן. פג מחליף את בסיסט הלהקה החולה, ג'ון גלסקוק.

- להקת UB40 מקבלת זריקת עידוד נאה מאד אחרי שבעיתון SOUNDS נכתב עליה: "שמעתי קלטת דמו של הלהקה והייתי המום! ההישג שלהם היה משהו עכשווי. סופסוף! הם הגיעו לצליל מאוד מיוחד".

- לעומת זאת, להקת סוזי והבאנשיז לא ליקקה אז דבש. סיבוב ההופעות בוטל באמצע כשחצי מהלהקה עזבה, אך החברים הנותרים הצליחו איכשהו להשיג מחליפים להמשך הסיבוב - ביניהם רוברט סמית' מלהקת הקיור. רוברט סמית' סיפר אז לכתב NME דין פירסון על היום בו קרה פיצוץ בבאנשיז. "היינו שם, באברדין, כשהכל התנפץ כך פתאום. פשוט ישבנו אחרי ההופעות שלנו ודיברנו, ושתינו, והמשכנו לשתות עד השעה שמונה בבוקר. אז הרגשתי שאוכל לעזור להם. סוזי וסטיב אמרו לי לא לדאוג, כי יש לי הרבה חברים שיוכלו להיכנס ללהקה. אז אמרתי ששאם הם לא יכלו להשיג גיטריסט, אני אנגן . ואילו לול טולהרסט, המתופף של הקיור, אפילו אמר שהוא ינגן בתופים עבורם אם צריך. ואז כמה ימים לאחר מכן סוזי התקשרה אלי ואמרה לי לבוא. הפכתי להיות הגיטריסט של הבאנשיז".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.