רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-20 בספטמבר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי: "הייתה לי בעיה אדירה עם התקליט OMMADAWN. אני חושב שמשהו לא היה בסדר עם סוג הטייפ שהשתמשתי בו להקלטה של התקליט הזה. בשלב מסויים הסליל החל להתקלף מהשכבה העליונה שלו. הדבר גרם לי להקליט את כל היצירה מחדש. כנראה שזה היה לטובה" (מייק אולדפילד)

התקף הזעם ששינה את פני המוזיקה: הרגע שבו גיטרת בס מרוסקת של הקלאש הולידה יצירת מופת נצחית

ב-20 בספטמבר בשנת 1979 הופיעה להקת הקלאש בפלאדיום בניו יורק. תיסכולו של הבסיסט שם הפך לעטיפת תקליט איקונית.

ב-20 בספטמבר 1979, האוויר באולם הפלאדיום בניו יורק היה דחוס ומחושמל. אין כמו האנרגיות הבוערות של סוף שנות השבעים, כשהרוק לא היה עוד מוצר צריכה מהונדס ומלוטש אלא פיצוץ של מרד טהור וחסר מעצורים, נכון? 

אז להקת הקלאש, בחוד החנית של הפאנק הבריטי, הגיעה לעיר כדי להראות לאמריקה איך נראית ומרגישה מהפכה אמיתית. הם זכו אז לתואר "הלהקה היחידה שבאמת משנה משהו", ובצדק מוחלט – מי שמניח את המחט על התקליטים שלהם מבין מיד שהם לא רק ניגנו מוזיקה, הם ירקו אש. וההופעה, חלק מסיבוב ההופעות שזכה לכינוי TAKE THE FIFTH (פרפרזה שנונה ואירונית על הזכות האמריקאית לשמור על שתיקה – התיקון החמישי לחוקה), הייתה אמורה להיות עוד ערב של אנרגיה מתפרצת, אבל עבור הבסיסט פול סימונון, משהו פשוט לא עבד.   

סימונון, שתמיד נחשב לחבר המאופק יותר בלהקה, הרגיש תסכול גובר והולך. נו, "מאופק" במונחים של חבורת פאנק בריטית זועמת זה עניין יחסי מאוד. סימונון אמנם נחשב לבחור הכי קוּל עלי אדמות – עם עמידת הפיסוק הרחבה, רצועת הבס הנמוכה והמבט הקשוח – אבל מתחת לחזות המצודדת געש הר געש. "ההופעה באותו ערב הלכה בסדר גמור, אבל משהו בתוכי גרם לתחושה שזה לא כך", הוא סיפר מאוחר יותר. מה שבאמת הטריף את דעתו היה המקום עצמו. אולם הפלאדיום היה תיאטרון עם מושבים קבועים וממוספרים, ומאבטחי האולם הקשוחים פשוט לא הרשו לקהל לקום מהכיסאות! תארו לעצמכם הופעת פאנק רוק בועטת, כשהשומרים דוחפים בכוח נערים נלהבים בחזרה לכיסא כאילו מדובר בקונצרט קלאסי מנומנם. סימונון ראה את המתרחש בשורות הראשונות ופשוט יצא מדעתו. הקהל אולי שאג בהתלהבות, אבל על הבמה, התחושה הפנימית של סימונון הייתה של הופעה אבודה, של חוסר חיבור. מבחינתו, לנגן מול קהל מאולף וכבול לכיסאות היה ההפך הגמור מכל מה שהלהקה האמינה בו. 

ברגע של טירוף טהור, הוא החליט לפרוק את כל הכעס המצטבר. הוא אחז בגיטרת הבס שלו, פנדר פרסיז'ן אהובה משנת 1972, והניף אותה בעוצמה אל רצפת הבמה, מרסק אותה לרסיסים בקול נפץ מחריש אוזניים. זה היה רגע של הרס עצמי, של שחרור בלתי נשלט. אותה גיטרה אומללה, שעליה הדביק את המילה PRESSURE, ספגה את מלוא חמת הזעם. שרידי העץ והמיתרים המעוותים של אותה בס היסטורית שמורים עד היום במוזיאון היכל התהילה של הרוק'נ'רול בקליבלנד, כעדות דוממת לרגע שבו תסכול הפך לאגדה.   

בצד הבמה עמדה הצלמת פני סמית', שליוותה את הלהקה ותיעדה את מסעותיה. היא ראתה את ההתפרצות הממשמשת ובאה, ובאינסטינקט של ציידת רגעים, כשהבס הוטחה ברצפה, היא לחצה על כפתור המצלמה. קליק אחד, בתוך כל הרעש והמהומה, קלט את הרגע. האינסטינקט הראשוני שלה באותו שבריר שנייה היה בכלל לסגת לאחור כדי שרסיסי העץ לא יפגעו בה, אבל האצבע על כפתור הצילום כבר עשתה היסטוריה.   

מאוחר יותר, כשבחנה את התוצאה, סמית' כלל לא התרשמה. התמונה יצאה מטושטשת, חסרת פוקוס. מבחינה טכנית, זה היה צילום פגום. היא הייתה כל כך לא מרוצה עד שניסתה לשכנע את חברי הלהקה בכל תוקף לא להשתמש בתמונה הזאת. "זה לא צילום טוב", היא התעקשה, "הוא לא חד מספיק". אבל חברי הלהקה, ובראשם הסולן ג'ו סטראמר, ראו משהו אחר לגמרי. הם ראו את מה שהיא קלטה מבלי להתכוון: את התמצית המושלמת של הרוק. הטשטוש לא היה פגם, הוא היה אנרגיה, תנועה וזעם בלתי מסונן של אותו רגע. סטראמר הבין מיד את הגאונות: העובדה שהפנים של סימונון מוסתרות והתנועה המטושטשת הפכה את התצלום לאוניברסלי – זה כבר לא היה רק בסיסט אחד בהופעה בניו יורק, אלא התגלמות הנשמה המורדת של כל רוקר עלי אדמות.   

הלהקה התעקשה, והצילום הלא ממוקד של סמית' נבחר לעטר את עטיפת האלבום הכפול שלהם, LONDON CALLING. 

כדי להשלים את התמונה, מעצב העטיפה, ריי לורי, הוסיף את הכיתוב בצבעי ורוד וירוק, במחווה ישירה לעטיפת תקליט הבכורה של אלביס פרסלי מ-1956. החיבור הזה בין הפאנק הזועם לבין שורשי הרוק'נ'רול יצר אמירה עוצמתית, שהציבה את הקלאש לא כמי שבאים להרוס את העבר, אלא כמי שממשיכים את דרכו המרדנית. הרי אלביס פרסלי של 1956 היה המורד האולטימטיבי שזעזע את הממסד, והקלאש לקחו את אותם פונטים צעקניים כדי להצהיר: אנחנו לא קוברים את העבר, אנחנו מציתים אותו מחדש.   

במבט לאחור, אפילו לסימונון היו כמה חרטות קטנות, אם כי משעשעות. "אם הייתי כה חכם", הודה, "הייתי עושה זאת עם גיטרת הבס הרזרבית ולא עם זו הטובה שלי. כשאני מסתכל היום בעטיפה, אני מצטער שלא הרמתי את הראש קצת יותר, שיראו אותי טוב יותר". 

ההיסטוריה, כמובן, הוכיחה שהלהקה צדקה והצלמת טעתה. עטיפת האלבום LONDON CALLING הפכה לאחת העטיפות המזוהות והנערצות יותר בתולדות המוזיקה ופני סמית'? היא זכתה בפרסי צילום יוקרתיים רבים על אותו צילום "כושל" שהתחננה שלא ישתמשו בו. כן, לפעמים הרגעים הגדולים ביותר באמנות נולדים דווקא מתוך הכאוס וחוסר השלמות. וזה בדיוק כל הקסם במוזיקה הזו: כשהיא מחוספסת, אמיתית ולא מתנצלת – היא נשארת איתנו לנצח. 

הרגע שבו נזרק אוזי אוסבורן לקרשים – והפך למלך הבלתי מעורער של הרוק הכבד

ב-20 בספטמבר בשנת 1980 הוציא סולן להקת בלאק סאבאת' לשעבר, אוזי אוסבורן, את תקליט הסולו הראשון שלו בשם BLIZZARD OF OZZ.

ביום זה, נסיך האופל המודח מבלאק סאבאת', אוזי אוסבורן, קם מההריסות והוציא את תקליט הסולו הראשון שלו, BLIZZARD OF OZZ. זה לא היה סתם תקליט חדש, זו הייתה קריאת מלחמה, הוכחה ניצחת שגם אחרי שמפטרים אותך מהלהקה שהקמת, אתה עדיין יכול לחזור, ובגדול. ומי היה מאמין שדווקא האיש הזה ישחרר לעולם פצצה מוזיקלית שתשמוט לכולם את הלסת? חברים, זה היה נס רוק'נ'רול טהור, מפץ של אנרגיה שכל שיר בו פגע בול במרכז המטרה. בזמנו, כמו היום, בלאק סאבאת' היו חלק מהתזונה הקבועה אצלי. אז כשהגעתי אל התקליט הזה - הייתי ערוך ומוכן לקרוע את BLIZZARD OF OZZ לגזרים, כשלמזלי איזה מלאך של רחמים לחש לי באוזן: "היי, אתה יודע, זה תקליט של אוזי אוסבורן! הראשון שלו!" ופתאום נזכרתי – הרי אוזי היה הבחור ששר בבלאק סאבאת' ובקושי כתב משהו בעצמו; טוני איומי כתב את הריפים, גיזר באטלר את המילים, ואוזי רק שר בקול. והנה, התקליט הזה התגלה כיציאת פופ-מטאל סולידית וממכרת בטירוף, עם קלאסיקות מוצדקות וטונות של אנרגיה! תחשבו על זה: האלבום הזה ראה אור בשנת 1980, שנה שבה שלטו עדיין ענקי מטאל חסרי פשרות. אוזי מעולם לא היה צרחן מטאל שיכול לשאוג HELL'S BELLS או לשיר את THE ACE OF SPADES, ולכן פופ-מטאל היה הייעוד המושלם בשבילו – עם תקליט שהצית קריירה מטורפת והעניק השראה ללהקות ענק אחרות.

הסיפור מתחיל שנתיים קודם לכן, בשנת 1978. להקת בלאק סאבאת', שהייתה כבר סוג של מוסד ותיק ומעט עייף, הצטלמה לתמונת יחסי ציבור. אוזי אוסבורן, הסולן הכריזמטי והפרוע שלה, לבש לתמונה חולצת טי שירט שעליה התנוסס לוגו מאולתר שהכין בעצמו: BLIZZARD OF OZZ. הרעיון הזה, שהיה שילוב מבריק ושטני בין הקוסם מארץ עוץ לבין כמויות שלג לבן נכבדות של קוקאין, כבר קינן בראשו. "כשהייתי בבלאק סאבאת', רציתי לעשות תקליט סולו," הוא סיפר, "ורציתי לקרוא לו בשם הזה. זה פשוט עבד. כשהיינו צעירים, היינו משוגעים". האמת היא שהאווירה בבלאק סאבאת' של אותם ימים הייתה כבדה יותר מגושי עופרת, כשהחברים ניסו להתחכם מוזיקלית ואוזי רק חיפש לפרוק עול.

אלא שהשיגעון הזה הפך גדול מדי עבור חבריו ללהקה. שנה בלבד לאחר אותה תמונה, אוסבורן מצא את עצמו בחוץ. הוא פוטר מבלאק סאבאת' בטענה שהשימוש המופרז שלו בסמים ובאלכוהול חצה כל גבול. בגיל 31, הוא היה שבור, מרושש ובעיקר, אבוד. אך דווקא שם, בנקודת השפל הנמוכה ביותר, נכנסה לתמונה שרון ארדן, בתו של האמרגן הידוע לשמצה דון ארדן, ומי שתהפוך לאשתו ולמנהלת הקריירה הכל-יכולה שלו. בעידודה הנמרץ, אוזי החל לאסוף את השברים ולהרכיב סביבו להקה חדשה שתשנה את חייו. שרון מצאה אותו זרוק בחדר מלון אפלולי בלוס אנג'לס, שקוע ברחמים עצמיים ומוקף בבקבוקים ריקים ושאריות מזון, משוכנע שסוף העולם הגיע. היא פתחה את הווילונות, ניערה אותו מכל הלב ואמרה לו בטון שלא משתמע לשתי פנים: "קום על הרגליים, אנחנו הולכים להראות לכולם מי אתה". בלי עמוד השדרה והבולדוזריות של שרון, סביר להניח שאוזי היה הופך לעוד אנקדוטה עצובה בדפי ההיסטוריה.

אוסבורן: "סיימתי אז עם בלאק סאבאת'. נמאס לנו אז להילחם על הכל ונגד כולם; נלחמנו בניהול, בחברות תקליטים וזה נהיה מדכא מבחינתי, וזה השפיע על המוזיקה. כשאתה מתחיל לעשות מוזיקה כדי לשלם את חשבונות עורכי הדין שלך ואת המיסים, אתה יודע שיש לך בעיה”. את השיר GOODBYE TO ROMANCE הוא כתב על פרידתו מהלהקה אותה הקים. בבלדה הרגישה הזו אוזי שפך את הלב וכתב מכתב פרידה גלוי לחבריו ללהקת האם. השורה הפותחת מספרת על ימים שהיו מלאים בצחוק אבל השתנו לנצח. המבנה ההרמוני של השיר הושפע ישירות מהקאנון המפורסם של פכלבל, כשהגיטריסט רנדי רודס לקח את המהלך הקלאסי והעניק לו עטיפה מלודית מרטיטה. זו הייתה הדרך הכי כנה ואלגנטית של אוזי לסגור מעגל ולהתחיל מחדש. מדובר בבלדה סוחפת בסגנון האיגלס, סוג של המשך לשיר המהמם של סאבאת' - CHANGES, אבל עם נגינת הגיטרה המעודנת והמדויקת של רודס, שמתובלת בטאץ' כמעט קאנטרי-רוקי מלא טעם. שיר נהדר!

המסע להרכבת הלהקה של אוזי היה סיפור בפני עצמו. הבסיסט בוב דייזלי, יוצא להקת ריינבאו של ריצ'י בלאקמור, זכר היטב את הפגישה הראשונה. "נסעתי ברכבת לביתו של אוזי," סיפר דייזלי בראיון לרולינג סטון. "הוא כבר ערך אודישן לגיטריסט רנדי רודס בשלב זה, והוא אמר לרנדי שיש לו את העבודה. אבל אז אוזי חזר לאנגליה והחליט שהוא באמת רוצה להקים להקה אנגלית. רנדי עדיין היה באמריקה. שני בחורים אחרים היו אצל אוזי כשהגעתי. לאחד מהם היה שיער אדום. אני לא זוכר את השמות שלהם, אבל הם היו גיטריסט ומתופף. הם היו בסדר. הם היו נגנים הגונים מספיק, אבל לא מה שהיית מכנה וירטואוזים או ברמה עולמית או מרשימים או משהו כזה.

אוזי הקים את חדר החזרות הקטן הזה בצד הבית שלו. הוא ואני יצאנו למטבח. הכנו כוס תה והתחלנו לפטפט. הוא אמר, 'אתה רוצה להצטרף לעניין הזה?'. אמרתי, 'כן, אני מעוניין'. זה בגלל שאהבתי את הקול של אוזי. אהבתי אותו בתור בנאדם. הסתדרנו ממש טוב. אמרתי, "אם להיות בכנות איתך, האם אתה מוכן לשני הבחורים האחרים האלו'?' הוא אמר, 'למה?' ואמרתי, 'הם בסדר. הם טובים, אבל אין שם ניצוץ. אין שום דבר מיוחד'. הוא אמר, 'חכה רגע'. לאחר מכן הוא יצא מהמטבח, אל חלל החזרות, והוא אמר, 'זה בסדר, חברים. אתם יכולים לארוז וללכת הביתה. זה לא מסתדר'. ואז הוא חזר למטבח והתיישב. שתינו תה. הוא אמר לי, 'פגשתי את הבחור הזה בלוס אנג'לס, הוא מורה לגיטרה. הוא מעולה'. אמרתי, 'אז מי זה?' והוא אמר, 'קוראים לו רנדי רודס'. אמרתי, 'בסדר, אז בוא ניקח אותו. זה נשמע יותר טוב'. הלכנו לדון ארדן. והוא אמר מאז, 'כנגד שיפוטי, שילמתי עבור הילד הצעיר והלא ידוע הזה שיטוס לאנגליה'. הוא הטיס את רנדי. מה שהוא התכוון ב'כנגד שיפוטי' הוא שאף אחד לא שמע על רנדי או אפילו ידע אם הוא נגן טוב. האם אוזי ידע שהוא נגן טוב? אוזי לא היה ממש מוזיקאי.

הלכתי לחברת התקליטים של אוזי ופגשתי את רנדי. היה לי את החזון הזה במוחי של רנדי כי הוא תואר לי על ידי אוזי כמורה לגיטרה. ציפיתי לראות איזה בחור עם קרדיגן ונעלי בית ומקטרת. נכנסתי וראיתי את רנדי. הוא היה צעיר. הוא היה אז רק בן 22 או משהו כזה. נפגשנו ועלינו יחד ברכבת לביתו של אוזי. מיד ידענו שיש שם ניצוץ, והתחלנו לעשות אודישן למתופפים".

והאודישן של רנדי אצל אוזי באמריקה? זו כבר אגדת רוק קורעת מצחוק. רנדי נכנס לחדר עם מגבר אימונים פצפון של פנדר, חיבר את הגיטרה והתחיל לנגן כמה תרגילי חימום וסולמות קלאסיים כדי לבדוק את הצליל. אוזי, שהיה שפוך ומטושטש מעייפות ומאלכוהול על הספה, פקח עין אחת ואמר לו במבטא הכבד שלו: 'התקבלת!'. רנדי היה בהלם מוחלט – הוא הרי אפילו לא התחיל לנגן שיר! אבל לאוזי היה חוש ריח של שועל קרבות ותיק; הוא זיהה גאונות תוך חמש שניות.

רנדי רודס מצא באוסבורן מפלט ממסלול חסר תקווה. הוא היה חבר בלהקת QUIET RIOT שכשמה באמת לא הצליחה לעשות אז הרבה רעש. חבריה ניגנו באותו מעגל המועדונים ורודס היה מיואש עד שמצא את אוסבורן. לאחר תהליך אודישנים ארוך נבחר המתופף לי קרסלייק, שבילה חלק ניכר משנות השבעים באוריה היפ. ארבעתם הפכו מיד לחטיבה אחת. אוסבורן: "בכל להקה שהייתי בה, תמיד היו השנים הראשונות שבהן הכי כיף לך. אבל כשאתה זוכה להצלחה והכסף נכנס, כולם פתאום משתגעים ונלחמים עם משפטים כמו 'אני כתבתי את זה. אתה כתבת את זה. אני הגדרתי את זה'. עם הלהקה הזו שלי - המפגשים היו קלילים, ואהבתי להיות האחראי. הייתי הקפטן של הספינה שלי, וזה היה כיף. לא הייתי צריך לחשוב 'הוא לא יאהב את זה אם אעשה זאת'. פשוט עשיתי את מה שרציתי".

החבורה התכנסה באולפני RIDGE FARM השלווים בסאסקס שבאנגליה, ויחד עם הקלידן דון איירי וטכנאי ההקלטות מקס נורמן, נוצר שם קסם שלא שומעים כל יום. המוזיקה שהם רקחו הייתה שילוב משכר בין ריפים מחשמלים, דיוק קלאסי וטירוף מוחלט.

האלבום נפתח בסערה עם I DON'T KNOW, המנון עוצמתי שבו אוזי נכנס לאוברדרייב רגשי מטורף, ומנחית 'לכו לעזאזל' כן ולוהט לכל מי שמצפה ממנו לתשובות לחיים! 'אל תשאלו אותי – אני לא יודע, אני לא יודע!', הוא צועק בפזמון המבשר רעות, כשהמילים שלו נישאות לכל עבר באפקט אקו מהדהד, ובאיזשהו אופן אני פשוט מאמין לו לחלוטין! הרי אם יש מישהו בעולם שלא מבין מה צופן עתיד האנושות, זה בטוח אוזי – וזו ללא ספק ההצהרה הכי אמינה שלו אי פעם! כל זה יושב על גבי ריפים דוהרים ועוצמתיים של רנדי, כשאוזי שומר על הניחוח המבני של סאבאת' ומשלב באמצע מעבר אקוסטי מפתה וכובש.

ואז מגיע הממתק האולטימטיבי: CRAZY TRAIN. מדובר באחד מריפי הגיטרה המושלמים בכל הזמנים בסולם פה דיאז מינור. הצחוק המטורלל של אוזי בפתיחה והקריאה המפורסמת ALL ABOARD נצרבו בהיסטוריה. מילות השיר, שנכתבו ברובן על ידי בוב דייזלי, עוסקות בפרנויה של המלחמה הקרה ובאימת ההשמדה הגרעינית, כשהעולם מדומה לרכבת שיצאה משליטה. סולו הגיטרה של רודס בשיר הזה הוא מלאכת מחשבת: רנדי הכפיל ושילש את הנגינה שלו באולפן ברמת דיוק פנומנלית של תו מול תו. CRAZY TRAIN הוא פשוט חלון הראווה האולטימטיבי של רנדי! עם שני ריפים מפלצתיים שכל מעריץ מטאל בעולם חייב לנצור בלב! ההגשה הקולית של אוזי אמינה לחלוטין, והשיר הזה הוא אחת הסיבות המרכזיות שבגללן אזכור ואנצור את מיסטר רודס לנצח נצחים.

שיר בולט נוסף הוא MR. CROWLEY, שנפתח באינטרו גותי ומצמרר שניגן דון איירי. השיר עוסק באליסטר קראולי, המיסטיקן והאוקולטיסט הבריטי המסתורי, אם תהיתם. ואי אפשר לפסוח גם על השיר מעורר המחלוקת SUICIDE SOLUTION. השיר גרר שנים מאוחר יותר תביעה משפטית סוערת בארצות הברית בטענה שהטיף להתאבדות, אך האמת מאחוריו שונה לחלוטין. השיר נכתב כאזהרה חריפה מפני התמכרות לאלכוהול, בעקבות מאבקיו של אוזי ובהשראת מותו הטרגי של בון סקוט מלהקת AC/DC, שנחנק בשנתו לאחר ליל שתייה כבד. והשיר הזה סיבך את אוזי בצרות משפטיות כבדות סביב אותה תביעה מפורסמת, והפך לקטע רוק כבד, בועט וקצבי באמצע האלבום, שערך ההלם והפרובוקציה שלו הרעידו את כל עולם המוזיקה.

ולקינוח של צד א', רודס פינק את האוזניים עם DEE, קטע אקוסטי קלאסי קצר, עדין וממיס לבבות, שהקדיש לאמו דולורס, שהייתה מורה למוזיקה והאדם שדחף אותו לנגן. ואסור לשכוח את שאר פניני האלבום שהופכות אותו לחוויה שלמה! לשיר NO BONE MOVIES יש אנרגיית רוק אמיתית ואי אפשר שלא לעוף על הקודה הפראית בסיום, כשהפזמון נצרח שוב ושוב, רנדי מקליט ערוצים על גבי ערוצים של ליד-גיטרה לוהט, ולי קרסלייק הולם בתופים בעוצמה שלא נשמעה כמותה באף מקום אחר באלבום! וזה הרי שיר מחאה קורע נגד פורנוגרפיה... מיד לאחר מכן, אוזי עובר לאפוס הסביבתי REVELATION (MOTHER EARTH), קטע רב-חלקים שמשלב פריטות אקוסטיות בניחוח ימי-ביניימי לצד ריפים חשמליים מהירים. והסיום המחשמל עם STEAL AWAY (THE NIGHT). איזו סופה אדירה זו בממלכת האוז.

אבל הסיפור מאחורי התקליט מריר... הלהקה נכנסה לאולפן והקליטה את מה שהחברים האמינו שיהיה תקליט הבכורה של להקה חדשה בשם BLIZZARD OF OZZ. אלא שכשהתקליט יצא, הם גילו לתדהמתם שעל העטיפה התנוסס שמו של אוזי אוסבורן באותיות גדולות, ושם הלהקה המקורי הפך לשם התקליט. היה ברור ששרון ארדן החליטה שהמותג הוא אוזי, ושאר הנגנים הם להקת הליווי שלו. ההחלטה הזו יצרה מתחים וחיכוכים, שבעתיד יובילו לתביעה משפטית מצד דייזלי וקרסלייק, אך באותו הרגע, הם המשיכו הלאה, מבינים שעדיף להם להישאר ולהיות חלק מההצלחה המסתמנת.

בתחילת ספטמבר 1980, יצאה הלהקה לסיבוב ההופעות הראשון שלה. אחת ההופעות המכריעות הייתה בתיאטרון אפולו בגלזגו, סקוטלנד. "הייתי עצבני," הודה אוזי, "כי אם אתה מצליח בסקוטלנד, יש לך להקה טובה. האנשים שם לא מהססים ליידע אותך אם הם לא אוהבים את מה שהם שומעים". המופע נפתח בצלילי היצירה הקלאסית האימתנית "כרמינה בוראנה" שהתנגנה בעוצמה מחרישת אוזניים, והקהל הסקוטי נסחף מהרגע הראשון. זה היה סיפור קאמבק מהסרטים. בכל ערב שבו הרביעייה הזו עלתה לבמה, הניצוצות עפו באוויר. הילד הצנום מקליפורניה עם חולצת הנקודות והגיטרה המעופפת הוכיח שהוא לא פחות מענק, והקהל עמד נדהם מול הסערה המוזיקלית שקרעה את האולמות.

החיבור בין אוזי אוסבורן לרנדי רודס היה קסום, אך קצר מועד באופן טרגי. הם הספיקו להקליט יחד עוד תקליט אחד, DIARY OF A MADMAN, בשנת 1981, לפני שהסיפור נקטע באסון נורא. במרץ 1982, נהרג רנדי רודס בהתרסקות מטוס קל, והותיר את עולם המוזיקה המום וכואב. תקופת BLIZZARD OF OZZ נותרה כפרק קצר אך מסעיר. כן, רוק'נ'רול אמיתי יכול לצמוח מתוך ההריסות הכי עמוקות. זה אלבום בכורה שהוא מופת של תחייה, אומץ ונגינה פנומנלית, שממשיך להרעיד רמקולים בדיוק באותה עוצמה גם עשרות שנים אחרי שנולד. ומאז מותו הטרגי של רנדי רודס, המעמד המיתולוגי והאגדה סביב BLIZZARD OF OZZ רק הלכו והתעצמו בעולם המטאל. אי אפשר להישאר אדיש ליצירה הזו, שכוללת רגעים של להבה אמיתית בתוך סופה של שלג לבן.

האישה שלימדה את ג'ון לנון כיצד אפשר באמת לעוף. והשנאה העיוורת גרמה למיליונים לפספס את זה

ב-20 בספטמבר בשנת 1971 יצא בארה"ב אלבום כפול ליוקו אונו ושמו FLY. תשכחו מכל מה שחשבתם על פירוק הביטלס – זה הרגע שבו יוקו אונו גייסה את גדולי עולם הרוק ליצירת מופת נועזת וחד-פעמית.

אבק ההתפרקות המרה של הביטלס עדיין לא שקע לחלוטין, והעולם עדיין ניסה לעכל את ארבעת חלקי הפאזל שהתפזרו לכל עבר. ובדיוק ברגע הזה, יוקו אונו, האישה שרבים האשימו מאז, באופן נחרץ ושגוי, בפירוק החבילה, עשתה מעשה נועז, כמעט חצוף: היא שחררה אלבום כפול ושאפתני בשם FLY, והזמינה את עולם הרוק כולו למסע מטלטל היישר אל תוך מוחה היצירתי והבלתי מתפשר. תגידו עליה מה שתגידו, אבל אומץ אף פעם לא היה חסר לגברת הזו. לעמוד במוקד של אש צולבת עולמית ובמקום להתנצל - להוציא דווקא אלבום כפול של 95 דקות גדושות באוונגרד פראי ורוק כבד? זהו מעשה של גאונות עקשנית שאין שנייה לה.   

אם מישהו חשב לרגע שמדובר בפרויקט איזוטרי שהוקלט במרתף חשוך, הוא טעה ובגדול. רשימת הנגנים שאונו גייסה לתקליט הזה נראית כמו רשימת חלומות של כל חובב רוק באותה תקופה. קחו אוויר: בגיטרות היו לא אחרים מאשר בן זוגה, ג'ון לנון, וחבר קרוב בשם אריק קלפטון. מאחורי התופים ישבו רינגו סטאר, ג'ים קלטנר וג'ים גורדון. בבס ניגן קלאוס פורמן ובסקסופון בובי קיז. זו לא הייתה להקת ליווי, זו הייתה נבחרת-על של ממש, סופרגרופ שהתייצב מאחורי החזון האמנותי של אונו, במה שהיווה למעשה גלגול נוסף של הפלסטיק אונו באנד. יוקו כינתה אותם בהערצה "לוחמי סמוראי מובחרים", ולנון דחף אותם להשליך לפח את כל ההרגלים הישנים ו"לעוף איתה" אל מחוזות שמעולם לא דרכו בהם. לחגיגה הזו הצטרף גם כריס אוסבורן בנגינת דוברו מייללת ומחשמלת, וכן אמן בשם ג'ו ג'ונס, שבנה במיוחד שמונה מכונות נגינה אוטומטיות מוזרות שיצרו רעשים וצלילים עצמאיים. עטיפת האלבום, שנפתחה בפורמט GATEFOLD מפואר, עוטרה בצילום פולארויד מהפנט של פניה של יוקו מבעד לאגרטל זכוכית שצילם ג'ון עצמו, וכללה פוסטר ענק וגלויה מיוחדת עם חור במרכזה דרכו אפשר לצפות בשמיים – פריט חובה לכל אספן ויניל אמיתי. כי אצל יוקו אונו היה קונספט ברור - השמיים הם חסרי גבול. ABOVE US ONLY SKY? כן, אלו המילים שלה - לידיעת שונאי יוקו ואוהבי אימאג'ין.

מטרתה של יוקו באלבום FLY הייתה ברורה: לקחת את הגישה הווקאלית האוונגרדית שלה, זו שגרמה למיליונים לתלוש שערות ולשאול "למה היא צורחת?", ולהטמיע אותה עמוק בתוך מסגרת של רוק'נ'רול בועט. לכל אלה שראו בה אז, וגם היום, אישה שרק יודעת להפיק צווחות בלתי ניתנות לעיכול, כדאי לדעת פרט חשוב: הגברת למדה אופרה קלאסית וידעה בדיוק מה היא עושה עם מיתרי הקול שלה. כל צרחה, כל גניחה וכל לחישה היו בחירה אמנותית מודעת, לא מקרית. נכון, זה לא קולע לטעם של כולם - אבל גם זו אמנות. חשוב לא לזלזל במה שלא מבינים בו.

ובאלבום הזה היא הוכיחה זאת היטב, כשלצד קטעי האוונגרד המוכרים, היא גם שרה שירי פופ יפהפיים ומלודיים, באופן שכל מי שראשם פתוח מספיק והשנאה כלפיה לא העבירה אותם על דעתם, יוכלו להאזין ואף ליהנות. יוקו חילקה את האלבום באופן רעיוני ברור: צדדים 1 ו-2 הוגדרו על ידה כ"שירים לרקוד איתם – מוזיקה עם קצב פיזי", ואילו צדדים 3 ו-4 היו "שירים להקשבה – מוזיקה לתודעה". התקליט נפתח בקטע MIDSUMMER NEW YORK, שהוא רוקנ'רול בלוזי מחוספס ונהדר שנולד כמחווה והשראה ישירה ללהיט HEARTBREAK HOTEL של אלביס פרסלי, בו יוקו מתארת את חרדותיה מימיה כרווקה בעיר הגדולה. מיד אחריו מגיע MIND TRAIN, ג'אם פסיכדלי מהפנט של כמעט 17 דקות, שדוהר קדימה כמו קטר רכבת מכושף – שנים לפני שהגרמנים של הקראוטרוק או KRAFTWERK הפכו את המקצבים המונוטוניים האלה לפולחן!   

ויש את הבלדה העדינה MRS. LENNON או הקינה המחשמלת DON'T WORRY KYOKO, שנכתבה על בתה שנלקחה ממנה. מאחורי השיר DON'T WORRY KYOKO (MUMMY'S ONLY LOOKING FOR HER HAND IN THE SNOW) מסתתרת טרגדיה אנושית קורעת לב: בתה של יוקו, קיוקו, נחטפה והוסתרה ממנה על ידי בעלה לשעבר אנתוני קוקס בתוך קומונה של כת דתית נוצרית, ויוקו נאלצה לחיות בנתק ממנה במשך עשרות שנים עד לפגישתן המחודשת רק בשנות התשעים. השיר הוקלט במקור עוד ב-1969 ויצא כצד ב' של הסינגל COLD TURKEY, כשעל התקליטון מתנוססת ההוראה החד-משמעית: PLAY LOUD. אריק קלפטון מפגיז שם בריף גיטרה היסטרי, רינגו מפרק את התופים, ויוקו פשוט זועקת את נשמתה הבוערת. השירה והיללות של יוקו בשיר הזה שימשו השראה ישירה ללהקת הגל החדש THE B-52'S. כשג'ון לנון שהה במועדון בברמודה בשנת 1980 ושמע את הלהיט שלהם ROCK LOBSTER, הוא זינק מיד וקרא בהתרגשות: "זה הרי הסאונד של יוקו! העולם סוף סוף מוכן אלינו!", וזה היה הטריגר המדויק שגרם לו לחזור לאולפנים ולהקליט את אלבומו האחרון DOUBLE FANTASY.

ומה לגבי השיר MRS. LENNON? מדובר בבלדת פסנתר שיוקו כתבה כבדיחה עצמית מרירה וכשיר מחאה נגד המדיה והציבור, שתייגו אותה בזלזול כלא יותר מאשר "הגברת של לנון" ומחקו את זהותה העצמאית כאמנית. לנון מלווה אותה בפסנתר מהדהד ומצמרר וקלאוס פורמן בפעמונים עדינים. הרצף ההרמוני והאווירה המלנכולית של השיר היו כה יפים, עד שחברם ג'ורג' האריסון הושפע מהם בבירור כשחיבר את הלהיט הענק שלו שנתיים מאוחר יותר, GIVE ME LOVE (GIVE ME PEACE ON EARTH). עוד בצד השני תמצאו את HIRAKE, שהיא הגרסה המקורית והמלאה של השיר OPEN YOUR BOX, אשר נפסל וצונזר קודם לכן על ידי חברת התקליטים עקב מילים שנתפסו אז כפרובוקטיביות מדי. 

אך הצד השלישי והרביעי היו מגרש המשחקים הפרטי של יוקו. שם היא הרשתה לעצמה לצלול למעמקי האוונגרד ללא מעצורים. חלק מהקטעים אף שימשו כפסקולים לסרטים הניסיוניים שיצרה עם לנון. השיר FLY למשל, ליווה סרט באותו שם שהציג זבוב המטייל על גופה העירום של אישה, בעוד שקטע אחר שימש פסקול לסרט ERECTION, שעקב אחר בנייתו של בית מלון בלונדון. כן, קראתם נכון. בצד השלישי תמצאו את AIRMALE (שליווה את סרט המלון) ואת YOU, ששילבו את מכונות הרעש של ג'ו ג'ונס יחד עם קולה הניסיוני. ואילו בצד הרביעי תפגשו את שיר הנושא FLY – מסע בן כמעט 23 דקות של צלילים ווקאליים שלא מן העולם הזה (אגב, לצילומי הסרט נאלצו לסמם זבובים בגז פחמן דו-חמצני כדי שיואילו לשתף פעולה עם האמנות של הזוג!). האלבום מסתיים בקריצה הומוריסטית באורך של כחצי דקה בשם TELEPHONE PIECE: הטלפון מצלצל, ויוקו עונה בקצרה: HELLO, THIS IS YOKO. יוקו הגדילה לעשות והקליטה את המשפט הזה בשפת המקום ובצליל החיוג המקומי של כל מדינה בה יצא התקליט – ארצות הברית, בריטניה ויפן. פשוט מבריק.   

מי שרוצים באמת להיכנס לתוך ראשה של יוקו אונו, חייבים להאזין לאלבום הזה. יוקו הייתה הרבה יותר מ"אשתו של". היא הייתה כוח יצירתי אדיר שהוכיח ללנון שמוזיקה אינה חייבת להיות כבולה למבנה של בית ופזמון. היא פתחה לו צוהר לעולם שבו אין חוקים והכל פתוח. יוקו הראתה לג'ון, ודרך FLY גם לעולם כולו, שהיצירה היא כמו השמיים מעלינו – רחבה, אינסופית וללא גבולות. וגם אם לא כולם היו מוכנים להמריא איתה אז, במבט לאחור, אי אפשר שלא להעריך את התעוזה של האישה הזו, שהקדימה את זמנה בעשור לפחות והשפיעה על דורות של אמני פאנק וגל חדש שבאו אחריה. מה שבטוח - אי אפשר להישאר אדישים ליצירה הזו - וזה כנראה מה שיוקו רצתה להשיג.

בעיתון רולינג סטון פורסם בביקורת הבאה: "לא הצלחתי להקשיב לאלבום זה יותר מפעם אחת. קשה לי להבין מדוע יוקו בחרה לשחרר כל כך הרבה מזה באלבום כפול במקום בתקליט בודד. יצירת הנושא, שהוקלטה כפסקול לסרט בשם זה בו נראה זבוב מטייל על גוף נשי עירום, נשמעת יוקו ללא ליווי ובמשך 23 דקות. האופן בו היא משתמשת בקולה הוא ייחודי, וירטואוזי ומלא חוכמה. אבל עדיין קשה לי לדמיין מישהו, מלבד מי שיחקור את אמנותה, שיהיה מסוגל לשבת בריכוז רב מול זה וליהנות. השיר הברור ביותר פה נקרא MRS. LENNON בו שרה יוקו ובקול יפה מלודיה ברורה. אני לא מאמין שהמוזיקה של יוקו היא מוזיקת העתיד, כפי שמעריציה דואגים לגרוס, אך אין פה רק רעש, כפי ששולליה אוהבים לצעוק. מדובר במוזיקה רצינית, שעדיף להקשיב לה בריכוז ולבד ולא בקבוצה".

המבקר טים פריס, שכתב את השורות הללו בדצמבר 1971, אמנם טעה כשחשב שיוקו שרה ללא ליווי ביצירת הנושא (ג'ון לנון מלווה אותה שם לכל אורך הדרך בגיטרה מנסרת עמוסת פידבקים), אך הוא הבחין היטב במהות: לא מדובר בסתם רעש, אלא באמנות נוקבת, רצינית וחסרת פשרות. כשמניחים את הדעות הקדומות בצד ומניחים את המחט על FLY, מבינים שיוקו לא סתם צעקה על המיקרופון – היא לימדה את גדולי עולם הרוק איך לפרוש כנפיים ולעוף באמת. עכשיו השאלה היא, האם אתם אוהבים גבולות? או האם בא לכם לפרוץ אותם?

המילים המצמררות שהשאיר ג'ים קרוצ'י במכתב האחרון לאשתו ירסקו לכם את הלב – רגע לפני שהזמן בבקבוק אזל לעד

ב-20 בספטמבר בשנת 1973 הסתיימו חייו של הזמר ג'ים קרוצ'י. המטוס הקטן המריא בחשכה מוחלטת אל תוך עץ בודד, והותיר מיליוני מעריצים המומים מול נבואת מוות מוזיקלית קורעת לב.

ג'ים קרוצ'י, בן 30, נהרג בתאונת מטוס יחד עם חמישה נוספים: הגיטריסט מורי מולייסן, המנהל קנת' דומיניק קורטז, הקומיקאי ג'ורג' סטיבנס (שהופיע כמופע חימום), אמרגן סיבוב ההופעות דניס ראסט וטייס המטוס רוברט ניוטון אליוט. הטיסה הייתה אמורה להוביל אותם להופעה בטקסס. המטוס המריא ממסלול ההמראה, פגע בעץ, הסתובב באוויר והתרסק. חקירת התאונה העלתה כי הטייס, שסבל מבעיות לב חמורות ואף רץ קילומטרים ספורים לפני כן לשדה התעופה, סבל ככל הנראה מראות לקויה ומקשיי התמצאות בחשכה הכבדה. המטוס השכור מסוג ביצ'קראפט לא הצליח לצבור גובה מספיק ופגע בעץ פקאן בודד בקצה המסלול – שבריר שנייה ארור שגדע את חייהם של כולם.   

הופעתו האחרונה התקיימה באוניברסיטה בלואיזיאנה, מול כאלפיים סטודנטים נלהבים שלא הפסיקו לשמוח, ליהנות ולמחוא כפיים. הוא ישב על כיסא מתקפל, לבוש בג'ינס וחולצת פועלים כחולה, ונראה נינוח לחלוטין. ידו פרטה בקלילות על ששת המיתרים. "טסתי כל כך הרבה בזמן האחרון שאני מתחיל להרגיש ג'ט לג", הוא סיפר לקהל. ההופעה הסתיימה עם השיר על לירוי בראון, ושעה לאחר מכן הוא כבר לא היה בין החיים. כמה אירוני וכואב: אותו לירוי בראון, גיבור הלהיט הגדול שלו, היה טיפוס קשוח שלא דופק חשבון לאיש, אבל את הגורל של קרוצ'י עצמו איש לא יכול היה לעצור.   

בעודו בחיים הוא זכה לראות בצמרת המצעדים את שיר הנושא של אלבומו הראשון ואת הלהיט הענק BAD, BAD LEROY BROWN (עליו אספר עוד בהמשך), בעוד השיר TIME IN A BOTTLE היה אז רק רצועה שקטה ויפהפייה באלבום, שאיש בחברת התקליטים לא תכנן להוציא כסינגל. קרוצ'י כתב את השיר המרגש הזה בדצמבר 1970, בלילה שבו אשתו אינגריד בישרה לו שהיא בהיריון עם בנם המשותף אדריאן. התחושה הפתאומית של האחריות העצומה, השמחה המהולה בחרדה קיומית והרצון להקפיא את הרגעים המושלמים בזמן, הם שהולידו את הטקסט החד-פעמי. בהקלטה הוסיף המפיק טומי ווסט צלילי צ'מבלו עדינים שהעניקו לשיר תבלין בארוקי ונוסטלגי, אך נראה היה שעדיין לא הגיע אל המנוחה והנחלה, כפי שסיפר חודשיים לפני מותו: "אני חייב מדי פעם לצאת מהמוזיקה ואז להיכנס אליה שוב, כי אי אפשר להתפרנס רק ממוזיקה. קשה להרוויח מהופעות בברים. אני עדיין זוכר הופעות שבהן קיבלתי 25 דולרים והופעתי מול אדם אחד או שניים". 

באותה תקופה, עסק קרוצ'י גם כמורה בפילדלפיה, כבנאי, ולימד ילדים עם בעיות נפשיות לנגן בגיטרה. "זו הייתה שנה קשה, ולא אעשה זאת שוב. ילדה אחת כבדת משקל בעטה בי בחוזקה רבה". בראיון אחר סיפר: "הייתי מעורב מדי רגשית עם הילדים אותם לימדתי. הבאתי את הגיטרה וניגנתי להם. הם לא ידעו לקרוא, אז לימדתי אותם מילים באנגלית עם שירים שהם הכירו מהרדיו". אי אפשר שלא לחייך למשמע הסיפורים האלה, המציגים אדם נטול כל גינוני כוכבות, איש פשוט עם שפם עבות, חיוך רחב וגיטרה, שפשוט אהב בני אדם ואהב לנגן.   

הוא גם הלחין ג'ינגלים לתחנת רדיו ובשנת 1969 הקליט תקליט ראשון משותף עם אשתו אינגריד בחברת קפיטול שנכשל כישלון חרוץ. החוויה המרירה הותירה אותו ללא רצון לנסות שוב בתחום המוזיקה. כשהכסף אזל, הוא מצא את עצמו עובד כפועל בניין וכנהג משאית במחצבה. העבודה הפיזית נתנה לו תחושת חיוניות, והמוזיקה הוזנחה לחלוטין. עם זאת, הוא לא הפסיק לנגן לגמרי. אחרי יום עבודה קשה, נהג להגיע הביתה ולפרוט על המיתרים להנאתו. שירים החלו להופיע, וקרוצ'י הבין שאין מנוס מלחזור ולנסות שוב להיות מוזיקאי. בשנת 1970 הוא חזר לעניינים, אך הפעם כמפיק ומלווה עבור הגיטריסט מורי מולייסן באלבומו GINGERBREADD. קרוצ'י גם ניגן באלבום שהפיק. כשמולייסן נדרש לצאת לדרכים ולקדם את אלבומו, קרוצ'י התבקש להצטרף אליו כגיטריסט מלווה, והוא הסכים בשמחה. החיבור המוזיקלי בין השניים היה פשוט קסם טהור: הפריטה האקוסטית הקצבית והיציבה של קרוצ'י על גיטרת המרטין שלו, יחד עם נגינת הסולו הווירטואוזית והקלאסית של מולייסן, יצרו סאונד עשיר שנשמע כמו תזמורת שלמה של שני נגנים בלבד.   

בשנת 1971, ביקש קרוצ'י לנסות שוב את מזלו, והפעם כאמן מוביל. הוא הקליט מספר שירים על קלטת, הפקיד אותה בידי מנהלו, וזה שלח אותה לחברת התקליטים פיליפס באנגליה שגילתה עניין, ובמקביל נחתם החוזה המיוחל עם חברת ABC בארצות הברית. אנשי החברה הגיבו בהתלהבות רבה, ועסקה נחתמה. קרוצ'י נכנס לאולפן הקלטות בניו יורק, ולאחר שלושה שבועות יצא משם עם אלבום שלם, שיצא בשנת 1972 בשם YOU DON’T MESS AROUND WITH JIM. האלבום הזה היה פגיעה בול בפוני. שיר הנושא הקצבי, שמספר על שחקן ביליארד קשוח מרחוב 42 בניו יורק עם השורה הבלתי נשכחת "לא מושכים בגלימה של סופרמן ולא יורקים נגד הרוח", הפך ללהיט ענק. לצדו בלט הלהיט OPERATOR (THAT'S NOT THE WAY IT FEELS). ההשראה לשיר המרגש הזה נולדה במהלך שירותו הצבאי של קרוצ'י בפורט דיקס, שם נהג לצפות בחיילים ממתינים בתורים ארוכים בגשם השוטף ליד תאי טלפון ציבוריים, מתחננים למרכזנית שתאתר את בנות זוגן רק כדי לגלות שהן עזבו אותם לטובת מישהו אחר. באותו בסיס ממש, אגב, פגש חייל סורר שערק מהצבא אך חזר בטיפשותו לבסיס כדי לקבל את תלוש המשכורת – ונעצר מיד. קרוצ'י לא שכח את הטיפוס, והפך אותו לדמותו של לירוי בראון בלהיט הענק BAD, BAD LEROY BROWN מתוך אלבומו השני LIFE AND TIMES שיצא ב-1973.   

מיד לאחר מותו, הפך שמו למותג מכירות לוהט. אלבומו LIFE AND TIMES, שכבר החל לדעוך במצעדים, זינק בחזרה פנימה, וכך גם שני אלבומיו הקודמים. העיתונים הצהירו בזמנו כי קרוצ'י זכה לפופולריות גדולה אף יותר מזו של ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין לאחר מותם. הקהל הרחב נזכר להתאהב בו רק עם היוודע דבר מותו, ולהיטו "זמן בבקבוק" קיבל משמעות מצמררת. השיר שודר בסרט טלוויזיה בשם SHE LIVES שמונה ימים בלבד לפני מותו של קרוצ'י, ובעקבות ההתרסקות הוצפו תחנות הרדיו בבקשות של מאזינים. חברת התקליטים מיהרה להדפיס את השיר TIME IN A BOTTLE כסינגל רשמי, והוא כבש את המקום הראשון במצעד האמריקאי בדצמבר 1973 – מה שהפך את קרוצ'י לאמן השלישי בלבד בהיסטוריה של מצעדי הרוק שהגיע לפסגה לאחר מותו, אחרי אוטיס רדינג וג'ניס ג'ופלין. 

יום לאחר מותו של קרוצ'י יצא גם הסינגל הנהדר I GOT A NAME, שנכתב עבור הסרט בכיכובו של ג'ף ברידג'ס והפך לאלבום שלם שיצא לאחר לכתו. וכאילו כדי להוסיף צביטה אחרונה בלב: ימים ספורים לפני התאונה שלח ג'ים מכתב ארוך לאשתו, ובו הבטיח לה שהחליט לפרוש מסיבובי ההופעות המתישים, לחזור הביתה, לכתוב סיפורים קצרים ותסריטים, ולהקדיש את כל זמנו לה ולבנם הקטן. המכתב הגיע לתיבת הדואר שלה רק לאחר שכבר נקבר.   

כידוע, עסקי המוזיקה הם לעיתים קרובות עסקים מלוכלכים, וכך גם בסיפור זה. כשבע שנים לאחר מותו של קרוצ'י, תבעה אלמנתו, אינגריד קרוצ'י, את האנשים שטיפלו בעבר בשירי בעלה מבחינה עסקית. הנזק, לטענתה, עמד על 30 מיליון דולר. דובר מטעמה מסר שהיא שילמה עד כה כ-750,000 דולר לטיפול בתביעתה. היא דרשה לקבל דיווח על כל התמלוגים שהוזרמו משירי בעלה, כמו גם את החוזה של ג'ים עם מנהלו והמפיק שלו. לטענתה, החוזה נחתם בשנת 1968 כשעורך הדין האחראי על העניין ייצג הן את ג'ים והן את הצד השני. בנוסף, היא טענה בתביעתה שאותו מנהל ומפיק השתמשו בהקלטות דמו של ג'ים קרוצ'י משנת 1965 כדי למלא אלבום שיצא לאחר מותו ונקרא THE FACES I'VE BEEN. ואם לא די בכך, אינגריד טענה גם שהייתה שותפה לכתיבת יותר ממחצית משיריו, אך הקרדיט שהגיע לה, לטענתה, הושמט. הצד הנתבע הואשם במעילה ובהפרת הסכמים, בכך שהקפיא תמלוגים וניסה להעביר את העסק מקליפורניה למקום אחר, תוך כדי העלמת חשבונות.   

אינגריד תכננה אז להפיק סרט על בעלה המנוח, אך לא יכלה להשתמש בשיריו מכיוון שהם היו בחזקת אותם נתבעים. עורך דינו לשעבר של ג'ים קרוצ'י, פיליפ קורניט, שהיה גם הוא בין הנתבעים, אמר בתגובה: "בשנת 1974 היה עניין רב בהפקת סרט על חייו של ג'ימי, ואינגריד הבהירה שהיא דורשת לכתוב את התסריט וגם לככב בו. הבהרנו לה שאם מדובר בסיפור אגדה, אין לנו עניין בזה. היא לא יכולה לעשות סרט כזה בעצמה כל עוד אין לה את הבעלות על השירים". קורניט הוסיף שעד סוף שנת 1979 קיבלה אינגריד 2,336,094 דולר מתמלוגים. הוא גם ביקש להבהיר שהפך לעורך דינו של קרוצ'י רק בשנת 1972, ולכן לא היה מעורב בחוזה הבעייתי משנת 1968. כמו כן, הוא טען שאינגריד נתנה הסכמה בעל פה לשימוש בהקלטה של בעלה משנת 1965 באלבום האוסף ההוא.

כך, בעוד המנהלים ועורכי הדין נאבקים על כל דולר וסנט, קולו המלטף של ג'ים קרוצ'י נותר להדהד מעל גבי תקליטי הויניל, צלול ושלם, מזכיר לכולנו שאת הזמן אי אפשר לשמור בשום בקבוק.  

השיר שהפך את דמעות לפחדים לאגדה עולמית נולד בכלל כצד ב' כושל – וזה הסיפור המטורף שמאחוריו

ב-20 בספטמבר בשנת 1982 יצא תקליטון חדש לצמד דמעות לפחדים, עם השיר MAD WORLD. שיר הפופ הגאוני שנכתב בהשראת אנשים אפרוריים בחליפות ונוצר ישירות מתוך טיפול פסיכולוגי בצרחות קדמוניות.

אחחח... המוזיקה של שנות השמונים – התקופה המופלאה והחד-פעמית שבה יכולת להקליט שיר פופ אלקטרוני מקפיץ לרחבות הריקודים, ובו זמנית לשיר על דיכאון קיומי עמוק, בדידות ורצון עז להיעלם, כשכולם מסביב מפזזים באושר עם תסרוקות מנופחות וסינטיסייזרים בוהקים. 

השיר הזה לא היה סתם עוד תקליטון שיצא לחנויות התקליטים; הוא היה נקודת הפריצה ההיסטורית של שני חברי ילדות בני 21 מהעיר באת' שבאנגליה, רולנד אורזבל וקורט סמית', שלקחו את כל הטראומות, הצלקות והחרדות של גיל ההתבגרות – וארזו אותם בתוך פנינת גל חדש נצחית. אפילו שמו של ההרכב עצמו, דמעות לפחדים, נלקח ישירות מספרו של הפסיכותרפיסט הנודע ארתור ג'אנוב, "אסירי הכאב", שגרס כי הדרך היחידה לרפא כאב וטראומה מודחקים מהילדות היא להחליף את הפחדים בדמעות של ממש.   

אבל הדרך ללהיט הענק הזה לא הייתה סוגה בשושנים, אלא רצופה בכישלונות צורבים מול חברת תקליטים שכמעט והראתה להם את הדלת החוצה.

קורט סמית': "עשינו הקלטות הדגמה של כמה שירים והתחלנו לעשות את הסיבובים לעניין חברות תקליטים. רק אחד רצה אותנו: בחור בשם דייב בייטס, שהחתים אותנו לפונוגרם לעסקה של שני תקליטונים בלבד. שניהם נכשלו. אבל התעשייה באותם ימים זה לא כמו עכשיו, שאם שני תקליטונים נופלים, אתה סיימת. דייב שמע את כל שאר השירים שכתבנו ושכנע את חברת התקליטים לתת לנו ליצור אלבום. עשינו את רוב האלבום THE HURTING באולפני אבי רואד. אבל זה לקח לנו שנה, עם הרבה מריבות מול חברת התקליטים על הכסף שלהם שבזבזנו. לאחר שסיימנו, הגענו להקליט את MAD WORLD שהיה שיר מאד מוזר אז. אף אחד לא ציפה שזה יהפוך ללהיט. בחברה סימנו בכלל שיר אחר – PALE SHELTER, כמועמד הבא לתקליטון".

ובכן, שני התקליטונים הראשונים שנכשלו במצעדים ולא הותירו חותם היו SUFFER THE CHILDREN שיצא בסוף 1981, והגרסה המקורית של PALE SHELTER שהופקה על ידי מייק האולט ויצאה בתחילת 1982. כמו כן, עם כל הכבוד לזיכרון של קורט, רוב האלבום THE HURTING הוקלט למעשה באולפני קרסנט בעיר באת' ובאולפני בריטניה רואו בלונדון – ולא באולפני אבי רואד. מובן שבתוך סיר הלחץ, הוויכוחים והעצבים על התקציבים מול חברת התקליטים, קל להבין איך האולפנים התערבבו לו בראש. מי שהציל את המצב והפיק את השיר מחדש היה כריס יוז, לשעבר המתופף של להקת אדם והנמלים, יחד עם רוס קאלום, שהעניקו לשיר הפקה הדוקה, ממגנטת ומודרנית להפליא.

האירוניה הגדולה היא שהשיר הזה, ששינה את גורלם לעד והזניק אותם למקום השלישי במצעד הבריטי, כלל לא תוכנן לצאת בתור השיר המוביל.

רולנד אורזבל: "השיר היה אמור בכלל להיות צד ב' של התקליטון לשיר PALE SHELTER. אבל כשהשמעתי את זה לדייב בייטס, הוא אמר שזה ה-שיר. תודה לאל. לא אהבתי אז במיוחד את השיר הזה. לא יכולתי לשיר את זה. אני עדיין לא יכול לשיר את זה - זה פשוט לא עובד בקול שלי. ניסיתי וניסיתי באולפן, עד שנמאס לי ואמרתי לקורט, 'אתה שר את זה', וזה היה הרבה הרבה יותר טוב. יש לו תהודה רכה לקולו. "זה, לדעתי, הביצוע הווקאלי הטוב ביותר שלו. זה הוקלט בצורה מבריקה, וזה פשוט מדהים".   

איזה מזל שרולנד ידע לשים את האגו בצד ולתת לחברו את המיקרופון! החיבור של קורט לשיר היה מיידי ועמוק ביותר: שניהם היו בנים אמצעיים במשפחות בנות שלושה בנים, שניהם גדלו עם אימהות חד-הוריות ללא אבות נוכחים, ושניהם בעבעו מכעס ובלבול של גיל הנעורים. קורט סיפר שהשיר התאים לו בול בגלל הגוון המלנכולי והאפל של קולו, שהעניק למילים תחושה של פגיעות אמיתית. הקול הרך שלו ריכך את הניכור ויצר ניגוד מושלם לצליל המהודק והקצבי.   

והסיפור על הרגע שבו השיר הזה בכלל נולד בדירה השכורה הוא פשוט קלאסיקה של מוזיקאים צעירים בתחילת הדרך...

סמית': "ההקלטה של זה ארכה זמן מה, אבל הכתיבה לקחה זמן אחר הצהריים אחד. ישבנו בקומה השנייה בדירה שרולנד גר בה, והסתכלנו מלמעלה על אנשים לבושים בחליפות שהולכים לעבודה, חוזרים מהעבודה, חושבים, איזה חיים ארציים האנשים האלו חייבים לחיות. למרות שמאז, השתוקקתי לזה".

רולנד התגורר אז בדירה שכורה מעל מסעדת פיצה בעיר באת', יחד עם חברתו קרוליין – שלימים הפכה לאשתו. בזמן שהוא היה מובטל וישב בבית לפרוט על הגיטרה האקוסטית, קרוליין עבדה בשלוש עבודות שונות במקביל כדי לשלם את החשבונות ולאפשר לו להמשיך ליצור (אישה כלבבו, ללא ספק!). רולנד נהג לעמוד ליד החלון ולבהות בזרם הפקידים והעובדים שרצים במעגלים לעבודה האפרורית שלהם, כשהוא תוהה על האבסורד של המרוץ הזה. הוא אף התבדח פעם שהעיר באת' הייתה כל כך שלווה ובורגנית, שלמעשה הוא היה צריך לקרוא לשיר BOURGEOIS WORLD ולא MAD WORLD.

אורזבל: "זה מה שהניע את השיר. כתבתי את השיר בגיטרה אקוסטית, ואני חושב שאחד השירים שהתנגנו ברדיו בבית היה GIRLS ON FILM, של דוראן דוראן, וחשבתי, איך הגעתי מסאונד הגלאם החגיגי של דוראן דוראן לשיר הממש מופנם הזה? למרות שניסינו להיראות כמו כוכבי פופ, המילים שלנו היו הרבה יותר מלנכוליות, יש שיגידו, מדכאות. השורה "החלומות שבהם אני מת הם הכי טובים שהיו לי אי פעם", זה מגיע מג'אנוב ותיאוריית הפריימל סקרים שלו. אני זוכר שקראתי פעם שהחלומות הכי חזקים שלך – הם חלומות מסכני חיים - הם אלה שמשחררים הכי הרבה מתח. מצאתי את זה בעצמי, כשהייתי בן 18. אין ספק שהיו לי כמה חלומות חיים למדי, ותמיד התעוררתי בהרגשה רעננה למדי".

בראיון שהעניק שנים לאחר מכן הסביר אורזבל שהשיר לא מתיישן לעולם מפני שהוא מתאר תקופה שהוא כינה "גיל המעבר של גיל ההתבגרות" – אותה נקודה מפחידה שבה ההורמונים משתוללים, אתה נפרד מהילדות, מרגיש תלוי על פי תהום בציפורניים ומנסה להיאחז בחיים בכל כוחך. תיאוריית הצעקה הראשונית של ג'אנוב הסבירה שהחלומות הקשים הללו אינם משאלת מוות, אלא הדרך של הנפש לפרוק עומס ומתח מצטברים.   

אז המהפך מבלדת גיטרה אקוסטית עגמומית להמנון סינטיסייזרים התאפשר בזכות מוזיקאי מקומי בשם איאן סטנלי. לצמד הצעיר לא היה גרוש על הנשמה כדי לקנות ציוד אלקטרוני חדיש, אך לסטנלי היה בית גדול ומרווח עם אולפן ביתי שכלל סינטיסייזר ומכונת תופים. הוא הזמין אותם לעבוד אצלו, הצטרף להרכב כקלידן, ושם נוצרה הדגימה האלקטרונית הראשונה ששינתה את הצליל שלהם מקצה לקצה.   

שנית, שימו לב לקריצה המוזיקלית הבאה: אם תאזינו היטב למנגינת הפזמון של MAD WORLD, תגלו דמיון מלודי מדהים לחלק המעבר בלהיט של קאט סטיבנס משנת 1966, MATTHEW AND SON. הדמיון בין שני השירים כה בולט ומשעשע, עד שקאט סטיבנס עצמו נהג לצטט בהופעות חיות את הפזמון של MAD WORLD מתוך השיר שלו!   

שלישית, התעלומה המפורסמת שליוותה את המעריצים במשך כמעט שלושים שנה: מה קורט סמית' ממלמל לעזאזל בסוף השיר, ממש ברגעי הדעיכה של הפזמון האחרון? מאז 1982 מאזינים ניסו לפענח את השורה וטענו שהוא שר ILLOGICAL WORLD, אחרים שמעו ENLARGING YOUR WORLD ויש שנשבעו שמדובר ב-RAUNCHY YOUNG WORLD. רק בשנת 2010 חשף סמית' ברשתות החברתיות את האמת: המילים האמיתיות הן HALARGIAN WORLD. מתברר שהמפיק כריס יוז (או רוס קאלום) המציא באולפן כוכב לכת דמיוני בשם HALARGE כבדיחה פנימית, וקורט החליט לפלוט את השם בטייק השירה כהלצה משועשעת שנשארה במיקס הסופי לתמיד.   

אז הנה השיר שמצליח להרקיד אותך בדיוק ברגע שבו הלב שלך מתכווץ – וזו בדיוק הסיבה שבגללה MAD WORLD נשאר תקליטון מופת נצחי.   

החלום ושברו: הסיפור מאחורי התקליט המשותף של ניל יאנג וסטיבן סטילס

ב-20 בספטמבר בשנת 1976 יצא תקליט משותף לניל יאנג וסטיבן סטילס, ששמו LONG MAY YOU RUN. אבל מה שהחל כהבטחה גדולה הפך במהרה לחמיצות נוספת בין השניים.

איזה חלום רטוב של כל חובב רוק קלאסי זה נשמע אז! קחו את החספוס הבלתי מתפשר, את הגיטרה המנסרת ואת הגאונות המלנכולית של יאנג, ותחברו אותם להרמוניות הקוליות המושלמות, לנגינה המלוטשת ולתחושת הגרוב המופלאה של סטילס. על הנייר, זה היה אמור להיות אחד הרגעים הגדולים של שנת 1976. שני ענקי רוק, שני יוצרים שהגדירו צליל של דור שלם, שני חברים-יריבים ותיקים, ניל יאנג וסטיבן סטילס, חוברים יחדיו לתקליט משותף, עשור בדיוק אחרי שהציתו לראשונה את הניצוץ המשותף ביניהם.

וכשהתקליט LONG MAY YOU RUN נחת סוף סוף בחנויות, המעריצים ציפו לחגיגה. מה שהם קיבלו היה למעשה פסקול של פרידה כואבת, תזכורת לכך שברוק'נ'רול, כמו בחיים, כוונות טובות לא תמיד מספיקות, בטח לא כשיש מעורבות של אגואים בגודל של הרי הרוקי.   

הסיפור של יאנג וסטילס הוא סיפור על כימיה נדירה וחיכוכים בלתי פוסקים, שהחל עוד באמצע שנות השישים, כשהקימו יחד את להקת בפאלו ספרינגפילד המפוארת, שם התחרו ראש בראש בקרבות גיטרות מיתולוגיים שהעיפו ניצוצות בכל מועדוני הסאנסט סטריפ בלוס אנג'לס. המתח בין הגאונות הממושמעת של סטילס לבין הנפש הפרועה והבלתי צפויה של יאנג הניב מוזיקה יוצאת דופן, אך גם הוביל לפירוק מהיר.

המפגש המחודש שלהם בסופר-גרופ קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, במיוחד עם האלבום המופתי DEJA VU וסיבוב ההופעות המגלומני באצטדיונים בשנת 1974 (שזכה בצדק לכינוי 'סיבוב האבדון' בגלל הררי הקוקאין והעצבים המרוטים), רק הוסיף שמן למדורה המבעבעת של חשבונות עבר ומשחקי כוח. לכן, כשהוכרז ב-1976 על פרויקט משותף של השניים, זה נראה כמו הגשמת חלום רטוב עבור המעריצים, וגם קצת כמו ניסיון נואש לשחזר קסם ישן, כזה שכולנו ייחלו שיחזיק מעמד יותר מכמה שבועות בודדים.

ההקלטות, שהחלו באווירה אופטימית באולפני קריטריה המפורסמים במיאמי שבפלורידה, בהפקתם של דון גיהמן וטום דאוד יחד עם סטילס ויאנג עצמם, חשפו מהר מאוד את הסדקים. אפילו לוחות הזמנים שלהם בקושי הצטלבו: בזמן שסטילס בילה שעות ארוכות בעבודה קפדנית באולפן עם הלהקה, יאנג שכר סירת מגורים רומנטית בקוקונאט גרוב והגיע לאולפן בעיקר כשהתחשק לו. התקליט חולק כמעט שווה בשווה: חמישה שירים תרם יאנג, וארבעה הגיעו מסטילס. אך האחדות המוזיקלית הייתה אשליה. כל אחד מהם שלט באופן מוחלט בשיריו, כשהשני מתפקד כנגן ליווי ותו לא. 

נגניו של סטילס מלהקת ההופעות שלו – ג'ו ויטאלי על התופים, ג'ו לאלה בכלי הקשה, ג'ורג' "שוקולד" פרי על הבס וג'רי איילו בקלידים – הם שאיישו את האולפן, והתחושה הייתה של שני תקליטי סולו שחוברו יחד בכוח, ולא של יצירה משותפת אורגנית. מצד אחד קיבלנו את הגרוב הלטיני-פ'אנקי והבלוז המלוטש של סטילס, ומצד שני את הרוק השורשי, האקוסטי והנוגה של יאנג. "ניל היה זהיר מאוד בהכנת התקליט הזה", הודה סטילס לימים. "היו כוונות טובות, אבל כוונות טובות הן רק חלק מהמסלול להצלחה, שאליה לא הגענו במקרה הזה". ועדיין, אל תטעו, מדובר בתקליט מהנה להפליא, פשוט כי גם כשהם לא מסתדרים, המוזיקה שיוצאת משניהם היא באיכות נדירה.   

בתחילה, הפרויקט היה אמור להיות בכלל איחוד מלא של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, ובכך להעניק לעולם את אלבום האולפן המיוחל של הרביעייה מאז 1970. דייויד קרוסבי וגרהאם נאש אכן הגיעו לאולפן והקליטו הרמוניות קוליות נפלאות לכמה מהשירים, ביניהם שיר הנושא, OCEAN GIRL ו-BLACK CORAL. אלא שלוח הזמנים שלהם היה צפוף, והם נאלצו לעזוב את ההקלטות ולטוס בחזרה ללוס אנג'לס כדי להשלים תקליט משלהם כצמד, התקליט WHISTLING DOWN THE WIRE, כפי שדרש החוזה עליו חתמו מול חברת התקליטים שלהם. סטילס ויאנג, בחוסר סבלנות אופייני ובחוסר טקט כמעט בלתי נתפס, החליטו לא לחכות. ברגע של החלטה שנויה במחלוקת, ובצעד שנחשב לאחד האכזריים בתולדות הרוק, הם פשוט נכנסו לחדר הבקרה, מחקו בלחיצת כפתור את ערוצי השירה של חבריהם מתוך סרטי ההקלטה המקוריים, והפכו את איחוד הרביעייה לפרויקט צמד.   

כשקרוסבי ונאש גילו את דבר המחיקה, הם רתחו מזעם, וקרוסבי, שהיה פגוע עד עמקי נשמתו, אף מירר בבכי מרוב עלבון. נאש, שבור לב וכועס, לא חסך במילים בראיון לעיתונות: "שילכו להזדיין! הם נמצאים בעסק הזה לא מהסיבה הנכונה אלא בשביל למצוץ עוד כמה דולרים. אני לא אעבוד איתם יותר לעולם!". הוא הפנה אצבע מאשימה ישירות כלפי יאנג, וטען שהרעיון למחוק את הקולות היה כולו שלו, משום שיאנג הרגיש שההרמוניות המלוטשות שלהם ריככו מדי את השירים ופגעו בחספוס השורשי שחיפש. השבועה של קרוסבי ונאש להחרים את השניים החזיקה מעמד רק עד שהרוחות נרגעו, אבל הצלקת העמוקה הזו המשיכה לדמם עוד שנים רבות.   

כדי לקדם את התקליט שעוד לא יצא, יצאו השניים לסיבוב הופעות משותף ברחבי ארצות הברית במהלך יולי 1976. ההופעות הראשונות היו, בלשון המעטה, מחוספסות. היה נראה שהם עדיין לא מחוברים על הבמה, כשסטילס ניסה להוביל הופעה מתוזמרת ומהודקת, בעוד שיאנג חיפש ספונטניות פרועה וסירב להיצמד לתוכניות הקבועות. רק כשהחלו לשלב שירים ישנים מהרפרטואר של בפאלו ספרינגפילד, הקהל סוף סוף קיבל את מה שרצה והאווירה התחממה. אבל כדרכו של יאנג, שום דבר לא יכול היה להתנהל כמתוכנן. אחרי תשע הופעות בלבד, סיר הלחץ התפוצץ. באחד הערבים, בעיר גרינסבורו, הלהקה עלתה לבמה, הקהל המתין, אבל כיסא אחד נותר ריק. ניל יאנג פשוט לא הופיע. גם בהופעה הבאה, באטלנטה, הוא נעלם כלא היה. במקום הסבר, קיבלו סטילס ואנשי ההפקה מברק קצר וחידתי מיאנג, ובו נכתב: "סטיבן היקר, מצחיק איך דברים שמתחילים באופן ספונטני מסתיימים כך. EAT A PEACH. ניל". הביטוי הציני הזה, "אכול אפרסק", היה הברקה יאנגית עוקצנית: ג'ורג'יה, שבה עמדה להתקיים ההופעה הבאה, מכונה כידוע "מדינת האפרסקים", ורבים ראו בכך גם מחווה סרקסטית לאלבום המפורסם EAT A PEACH של להקת האחים אולמן. יאנג פשוט חתך הביתה בלי להביט לאחור והשאיר את סטילס המום לבלוע את הצפרדע-אפרסק לבדו.   

סטילס נותר המום ופגוע. הוא ניסה להסביר את ההתפרקות הפתאומית: "אני תמכתי בהיצמדות למופע כפי שהוא, עד שהלהקה כולה תתפקד באופן מהודק. ניל היה חסר סבלנות ורצה להוסיף עוד חומר חדש. שנינו יכולנו להיות גמישים יותר, אבל זה לא קרה". יאנג מצידו תירץ מאוחר יותר את היעלמותו בבעיות במיתרי הקול, אך הודה שפשוט לא הרגיש בנוח עם המסגרת הנוקשה של סטילס והעדיף לברוח כמו שהוא תמיד עושה כשהמוזה מתפוגגת. באותם רגעים קשים, כשנשאל מה יעשה כעת, ענה לסובביו במשפט מצמרר: "אין לי תשובה. אין לי עתיד". כאילו כדי להוסיף חטא על פשע, באותה תקופה הגישה אשתו הצרפתייה, ורוניק, בקשה לגירושין, בטענה שאינה מסתגלת לאורח החיים האמריקאי, וסטילס המסכן נאלץ להשלים את שארית סיבוב ההופעות בכוחות עצמו עם להקת הליווי, תוך שהוא סופג קריאות בוז מקהל שדרש לראות את יאנג ומתמודד עם התמוטטות אישית ומקצועית קשה.   

בתוך כל הכאוס והאווירה העגמומית הזו, יצא התקליט לחנויות, הגיע למקום ה-26 במצעד המכירות האמריקאי וזכה במעמד של אלבום זהב. שנים לאחר מכן, בארכיון הרשמי שלו, כתב יאנג על התקליט בחיבה מפתיעה: "אני אוהב אותו מאוד, בעיקר כי המוזיקה בו מזכירה לי את הזמנים הטובים אחרי שסטיבן ואני נפגשנו לראשונה. מיד התחברנו והחלטנו להקים להקה". זהו בדיוק הקסם בפרספקטיבה של הזמן ובאהבה הגדולה למוזיקה הזו: המריבות הקטנוניות, המברקים הפוגעניים והאגואים המנופחים נשכחים עם השנים, אבל הצלילים המוקלטים על גבי הוויניל נשארים נצחיים ומרגשים.   

אולי הסמל הטוב ביותר לטרגדיה הקטנה הזו הוא שיר הנושא, LONG MAY YOU RUN, שהפך במרוצת השנים לאחד משיריו האהובים והמרגשים ביותר של יאנג – כזה שהוא בחר לשבץ באלבום האוסף המופתי שלו DECADE, ביצע בגרסה אקוסטית ממיסה באלבומו UNPLUGGED משנת 1993, ואף שר בטקס הנעילה של אולימפיאדת החורף בוונקובר ב-2010. השיר המלודי והנוגע ללב לא נכתב על חברות בין בני אדם, אלא על מכונית ישנה מדגם ביואיק רודמאסטר משנת 1948, שיאנג כינה בחיבה MORT. יאנג אפילו שילב בשיר קריצה מענגת ללהקת הביץ' בויז כשתהה בערגה אם 'נערי החוף' גולשים איתה כעת על הגלים. בשיר, הוא שר למכוניתו "שתחזיקי מעמד לאורך זמן". אירוני, בהתחשב בכך שהחברות האנושית שלו עם סטילס התקשתה כל כך להחזיק מעמד, אבל לפחות השאירה לנו תקליט מריר-מתוק ונהדר, שממשיך לנסוע אצלי בפטיפון בכיף.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "התקליט הזה הוא כמו חוברת קומיקס ישנה עם סופרמן ובאטמן, שתמיד התנגשו אך חלקו מאפיינים מזהים משותפים. כמו סופרמן, סטיבן סטילס הוא סוג של שרירן בעל אישיות גושית. הבאטמן של ניל יאנג הוא פחות הרואי – מיוסר ואפלולי באופן אנושי וקודר. המוזיקה בתקליט היא וריאציה על חומר חדש, נפוח ופחות אוטוביוגרפי של אדם אחד.

יאנג תורם חמישה לחנים, סטילס ארבעה, וכל קטע הוא יצירה בלעדית של מחברו; יש כאן מעט שיתוף פעולה, למעט כמה תוספות ווקאליות (אף שהשילוב בין היללה של יאנג לקולו המהדהד של סטילס הוא פינוק מיוחד).

עבור שניהם, זהו פרויקט פחות אישי עם פחות סדרה של חקירות פנימיות ויותר התבוננות מלאת חיבה. ישנם גם לא פחות משלושה שירים על החוף - MIDNIGHT ON THE BAY, SUNSET ו-OCEAN GIRL ועוד אחד, BLACK CORAL, שהוא התייחסות מלודית ואקוסטית בסגנון LONG MAY YOU RUN לביץ' בויז. הרגעים החלשים יותר כוללים את GUARDIAN ANGEL, סיפור האזהרה של סטילס על רוחות מגינות המלווה בסטייל ג'אז קוקטיילים, ואת שיר הנושא הקיטשי והמתאים לשירה בציבור.

במונחים של התוצרים האחרונים שלהם כסולנים, LONG MAY YOU RUN מייצג מהלך של שמירה על הקיים עבור יאנג (שום דבר שמתקרב בעוצמתו, נגיד, לשירים ב-ZUMA או TONIGHT'S THE NIGHT), ודחיפה מעודדת עבור סטילס (כל החומר כאן עולה על התקליט הגמלוני ILLEGAL STILLS). זהו אינו תקליט חשוב, אבל הוא בהחלט מעניין".

דיסקו רינגו - כשהמתופף של הביטלס איבד את הקצב וגרם להרבה מעריצי הביטלס להסמיק מבושה.

ב-20 בספטמבר בשנת 1977 יצא אלבום לרינגו סטאר ושמו RINGO THE 4TH. קבלו את ההימור המטורף שריסק את מעמדו של רינגו ושלח את חברת התקליטים להראות לו את הדלת.

קדימה, יורדים לרחבת הריקודים עם רינגו סטאר! אבל היי... יש בעיה - הסיקסטיז כבר תמו ורינגו לא הצליח להתאים את עצמו כהלכה לאופנה החדשה ששלטה בתעשייה. ספטמבר 1977 והעולם כולו נתון בקדחת הדיסקו. כדורי מראות מסתובבים, חליפות פוליאסטר מבריקות ונעלי פלטפורמה שולטות ברחבות הריקודים, וברקע מתנגנים ללא הפסקה הבי ג'יס ודונה סאמר (וכמה חודשים ספורים לפני שהסרט SATURDAY NIGHT FEVER ינחית את מהלומת המחץ הסופית על עולם הרוק).

ובדיוק אל תוך הסערה הזוהרת הזו, החליט רינגו סטאר, המתופף החביב והמחויך לשעבר של הלהקה המפורסמת בהיסטוריה, לזרוק את כובעו או ליתר דיוק את מקלות התיפוף שלו. באותו היום יצא לחנויות התקליטים RINGO THE 4TH - למרות שאירונית ומבחינה כרונולוגית עובדתית טהורה, מדובר בכלל באלבום האולפן השישי שלו. הלו, רינגו - שוב שתית יותר מדי כשבחרת את השם לתקליט?

זה תקליט שהתיימר להכניס את רינגו לעניינים, אך בפועל סימן את אחת מנקודות השפל העמוקות בקריירה שלו וגרם למבקרים ולקהל לתהות האם זהו המסמר האחרון בארון הקבורה המוזיקלי שלו. בתור חובב מושבע של מוזיקת הסיקסטיז והסבנטיז שנושם תקליטים מבוקר עד ליל, הלב שלי ממש נחמץ לשמוע את זה; הרי אני כל כך אוהב את רינגו, את המקצב החם שלו ואת שמחת החיים הטבעית, אבל בחייאת רינגו – מה הקשר בינך לבין הדיסקו של מועדון 54?

בואו נחזור לרגע בזמן. כדי להבין את הצעד הנואש כמעט של רינגו, צריך להבין את הסביבה המוזיקלית של אותה תקופה. אחרי שנים של רוק פסיכדלי, רוק מתקדם ורוק כבד, הגיע הדיסקו וטרף את הקלפים. זה היה הסאונד של הרגע, מקצב פשוט, קליט וממכר שאי אפשר היה להתעלם ממנו. ועבור אמן ותיק כמו רינגו, זו הייתה צומת דרכים. תקליטו הקודם, RINGO'S ROTOGRAVURE מ-1976, למרות שכלל שירים שנכתבו עבורו על ידי ג'ון לנון, פול מקרטני וג'ורג' האריסון (ואפילו תרומה של אריק קלפטון בכבודו ובעצמו), לא הצליח להמריא. הנוסחה של "מעט עזרה מידידיי" כבר לא עבדה כמו פעם. היה ברור שצריך שינוי כיוון דרסטי. ככל הנראה, לרינגו סוף סוף נמאס מלנסות את הנוסחה עמוסת הכוכבים שלו אלבום אחרי אלבום, והוא החליט לנסות משהו שונה לגמרי! להערכתי, רינגו פשוט נאלץ לעשות משהו אחר כי לא נותרה לו שום ברירה.

אז רינגו החליט להפסיק לבקש נדבות מחבריו הביטלס לשעבר וחיפש שותף יצירתי חדש. הוא מצא אותו בדמותו של המוזיקאי והמפיק ויני פונסיה, איתו כתב את מרבית שירי הפרויקט החדש.

באותן שנים, בעוד שם המותג "הביטלס" חזר להיות לוהט בתעשייה, בעיקר בזכות הוצאות מחודשות כמו אלבום האוסף המצליח ROCK 'N' ROLL MUSIC ואלבום ההופעה ההיסטורי THE BEATLES AT THE HOLLYWOOD BOWL, הדרכים של ארבעת המופלאים לשעבר היו שונות בתכלית. ג'ון לנון כבר לא היה בסביבה – 'סוף השבוע האבוד' הסתיים, ולמרות שהיה עדיין בין החיים, הוא כבר נכנס לשלב ההתבודדות המפורסם שלו; ולפול ולג'ורג' או שנמאס לתרום לחנים איכותיים לרינגו, או – מה שהרבה יותר סביר – שהם בעצמם התקשו לכתוב מספיק שירים איכותיים עבור עצמם מכדי לפזר לאחרים.

ורינגו? רינגו מצא את עצמו אבוד בלוס אנג'לס, שוחה בים של אלכוהול ומסיבות אינסופיות כחבר בכיר במועדון השתיינים ההרסני THE HOLLYWOOD VAMPIRES יחד עם חבריו הארי נילסון, קית' מון ואליס קופר. החגיגה הבלתי פוסקת הזו עלתה לו באובדן המיקוד האמנותי. הוא העדיף להשתולל ולחגוג ולאבד את עצמו מאשר להשקיע את כל כולו בהקלטות וקידום תקליטים.

אל תוך הוואקום הזה נכנס הרעיון להקליט תקליט דיסקו. רינגו, או מישהו בסביבתו, החליט שאם אי אפשר לנצח אותם, צריך להצטרף אליהם. אז גויס למשימה המפיק המוערך אריף מרדין, שעבד עם ענקי סול ודיסקו כמו ארית'ה פרנקלין והבי ג'יס. על הנייר, זה נשמע כמו הימור בטוח. בפועל, זה היה מתכון לאסון. רינגו נכנס לאולפן עם חבורת נגני אולפן מהשורה הראשונה של לוס אנג'לס וניו יורק – נגנים מבריקים כמו הגיטריסטים דייויד שפינוזה ויו מקרייקן (שכבר עבדו עם פול וג'ון בעבר), נגן הבס טוני לוין והאחים הנשפנים רנדי ומייקל ברקר. האווירה הייתה סטרילית ומנוכרת, רחוקה שנות אור מהכימיה והחברות שאפיינו את ימי הזוהר שלו.

והנה פרט אירוני להפליא שגובל בקומדיה שחורה: אריף מרדין הביא להקלטות את מתופף העל של ניו יורק, סטיב גאד! תחשבו על האבסורד המוחלט: רינגו סטאר, המתופף המהולל של הביטלס שעיצב את עולם הרוק, עומד באולפן חסר מעש ומחזיק מיקרופון, בזמן שמתופף אולפן שכיר מנגן את המקצבים במקומו!

התוצאה הסופית, RINGO THE 4TH, הייתה תקליט מבולבל וחסר נשמה. בין לבין נמצאים השירים: עשרה גושים של שירי פופ סטנדרטיים, רגילים ונשכחים לחלוטין, שחלקם עמוסים בקיטש דביק וחלקם פחות, אבל אף לא אחד מהם יכול לקוות אי פעם לחדור אל אוספ הזהב של רינגו, יהא אשר יהא! יש סתירה ברורה בין הצד הראשון לשני של התקליט: צד א' הוא ניסיון מודע לעצמו להישמע עכשווי, שכולו ספוג בסינטיסייזרים צ'יזיים, גיטרות מעובדות וגנריות, מקצבי דיסקו חלקלקים וקולות ליווי נשיים בנאליים; בעוד צד ב' הוא ברובו רינגו הישן והטוב שעושה חיים פרועים ומשולחי רסן, גם אם שום דבר בו אינו מבדר כמו החומרים הטובים משלושת אלבומיו הקודמים. בקיצור נמרץ: צד א' ברובו פשוט גרוע ומבאס. רינגו לא קולע בינגו!

כן - רינגו, איש הרוק'נ'רול הפשוט והישיר מליברפול, נשמע לא במקום, כמו תייר אבוד במסיבה שהוא לא מבין את הקודים שלה. הקהל לא קנה את זה. הם הרגישו בזיוף. רינגו סטאר, הבחור החייכן שתמיד נראה הכי נגיש וארצי, פשוט לא היה אמין ככוכב דיסקו זוהר. והמספרים במצעדים היו אכזריים וחסרי רחמים: בבריטניה האלבום נכשל לחלוטין ואפילו לא הצליח לגרד את המצעד הרשמי, ובארצות הברית, במצעד האלבומים של בילבורד, הוא צנח והתרסק במקום ה-162 המביך והמשפיל. הכישלון היה כה צורב עד שזמן קצר לאחר מכן, חברות התקליטים החליטו לחתוך הפסדים ולהיפטר ממנו.

מבט אחד על עטיפת התקליט מספיק כדי להבין את כל הסיפור. רינגו מצולם כשעל פניו מבט כבוי, עצוב וכמעט מובס. הוא לובש חולצה נוצצת בניסיון נואש להיראות חלק מהחגיגה, אך עיניו מספרות סיפור אחר. מעל ראשו, כמעט חונקות אותו, מונחות זוג רגליים של אישה בגרביוני רשת, סמל לחיי הוללות שהפכו מאושר לעול כבד. התמונה כולה זועקת הרס עצמי. הפרט הפיקנטי מאחורי הקלעים הוא שאת הצילום ביצעה לא אחרת מאשר בת זוגו של רינגו באותם ימים, הדוגמנית והצלמת ננסי לי אנדרו, והרגליים הנשיות המלופפות סביב צווארו היו שייכות לדוגמנית והבלרינה ריטה וולף. נראה שחברת התקליטים שלו כבר הייתה אדישה לחלוטין לגורלו, והוציאה את העטיפה הזו שמציגה אמן במשבר עמוק. אולי מישהו חשב שם שדווקא העטיפה ההזויה הזו תייצר משהו מיסתורי יותר?

הכאב לא נשאר רק בצד הוויזואלי, הוא זלג עמוק אל תוך מילות השירים. בתקליט אפשר למצוא שורות שהן למעשה וידוי חשוף וכואב על מצבו. "יושב כאן עם כמה כוסות בירה / תוהה כיצד החזקתי מעמד כל השנים", הוא שר בשיר אחד שנקרא GYPSIES IN FLIGHT, בלדה שקטה שבה שומעים בבירור אדם שמתגעגע לפשטות של פעם. בשיר GAVE IT ALL UP הוא מודה: "התעוררתי הבוקר / הראש שלי הסתובב / שום דבר לא קרה / לא הייתה לי תחושה". זה נשמע כמו תיעוד אמיתי ומצמרר של הנגאובר כבד ובדידות איומה. אפילו ליין המפוחית המגניב ממש לא מצליח להציל אותו.

קחו למשל את הסינגל המוביל מתוך האלבום, DROWNING IN THE SEA OF LOVE. השיר היה במקור להיט נשמה מצליח משנת 1971 של זמר הסול ג'ו סיימון, שנכתב על ידי צמד הכותבים והמפיקים של הפילדלפיה-סול, קני גאמבל וליאון האף. רינגו והמפיק החליטו להלביש עליו עיבוד פ'אנק ודיסקו תזזיתי כדי לכבוש את המצעדים, אך הניסיון לשווק את רינגו כזמר אר-אנד-בי סקסי ורומנטי היה מופרך לחלוטין. השיר טבע במלוא מובן המילה והגיע רק למקום ה-86 העלוב במצעד של הבילבורד. שלא לדבר על כך שלמתוח אותו אל מעבר לחמש דקות היה מהלך "גאוני" במיוחד... והשיר TANGO ALL NIGHT אפילו עוד יותר צ'יזי... נו, די! רינגו - מה קרה? מצחיק, אבל רק השירה של רינגו מצילה את זה מלהיות "אשפה למופת" – הבחור נשמע כל כך לא מתאים לז'אנר המוזיקלי הזה שהוא כמעט "חמוד" בדרכו הייחודית! לכן מגיעות כל התשואות לרצועה שסוגרת את צד א' – קטע הדיסקו הקופצני OUT ON THE STREETS, שלפחות יש בו אנרגיה אמיתית אחת ולתמיד.

למרות שהאלבום כולו נחשב לכישלון קולוסאלי, רינגו שמר פינה חמה במיוחד בלב לשיר WINGS והאמין בו בכל נפשו. עד כדי כך, ש-35 שנים מאוחר יותר, כשהוא כבר פיכח, מאושר ובריא, הוא נכנס לאולפן והקליט את השיר מחדש בעיבוד רוק מודרני לאלבומו RINGO 2012. אבל למרות שהוא נפתח בריף רוטן ומעורר תקווה במקור, זה הופך מיד ל'פאוואר-באלאד' גנרי ללא הנאה אמיתית. למען האמת המוחלטת, אני חייב להודות שרוב הקטעים כאן נחרטים בזיכרון: זה הדבר הכי נורא באלבומים של רינגו – אפשר לשפוך עליהם כמה בוץ שתרצו, אבל אי אפשר להכחיש את הקליטות שלהם! פשוט שימו כל אחד מהשירים האלה פעמיים ברצף, ובואו תגידו לי שהם לא נתקעו לכם בראש למשך כל הלילה (או היום) שאחרי. השאלה היא רק האם מדובר בסוג הקליטות הבריא או החולני; לרוע המזל, במקרה של RINGO THE 4TH אני חושש שמדובר באפשרות השנייה. השירים כל כך פשטניים, מטופשים וגנריים, ששום קליטות לא תפצה על היעדר התרגשות אמיתית.

לכן זהו דווקא הצד השני של התקליט שאני שם עליו את רוב ההימור שלי – הקטע הגרובי CAN SHE DO IT LIKE SHE DANCES אולי נשמע בהתחלה מטופש בדיוק כמו כל שאר חומרי המילוי של צד א', אבל בסופו של דבר הוא עשוי להיראות כמו הקטע המוצלח היחיד באלבום כולו! כלומר, לפחות כאן רינגו נשמע כאילו הוא באמת שיכור עד אובדן חושים, בעוד שבצד הראשון הוא רק זייף את זה! (והמילים כמובן הן זבל גמור, כולן סובבות סביב סטוצים ואיך להשיג זיונים, אבל מי בכלל מקשיב למילים בשירים של רינגו?). 

כן, האיש שפעם תויג כמצחיקן של הביטלס, זה שסיפק את הרגעים הקומיים בסרטים שלהם, כבר מזמן לא צחק. המסיבה נגמרה, והוא נשאר לבד לנקות את הבלגן, כשהמוזיקה היחידה שנשמעה ברקע הייתה מקצב דיסקו אופנתי אך ריק מתוכן, שלא הצליח להסביר את השקט הרועם שבנפשו. האם רינגו היה יכול לעשות מהלך אמיץ ולנסות להוציא אלבום שכולו נכתב על ידו בלבד? הרי ברור לגמרי שהחומרים שלו מגרדים רק לעתים רחוקות את האיכות של חבריו מלהקת הביטלס, אבל אני באמת לא מבין במה השירים שלו נופלים מאלה של שירי הדיסקו הקיטשיים והנדושים של פעם (אני לא מדבר על גאוני דיסקו שכן ידעו להפיק דברים מדהימים בתחום הזה). בפועל, מיסטר סטארקי היה אחראי לחלוטין לשפל הגדול שלו שהתחיל ממש כאן והגיע לנקודת השפל הנמוכה ביותר באלבומו הבא; הוא היה צריך לדעת טוב יותר באילו שותפים לבחור לעבודה שלו. נו, לפחות אפשר להתנחם בזה שמאז הוא הצליח להתנער מהאלכוהוליזם שלו, לעבור לאוכל בריא ולהיראות ולתפקד פנטסטי גם אחרי גיל 85. פיס אנד לאב!!!

גם זה קרה ב-20 בספטמבר. החל מהיווצרות להקות ועד למעשים שהפכו לסיפורי פולקלור. בואו נפעיל את מכונת הזמן ונעשה סיבוב בין השנים, כדי לראות מה בדיוק קרה ביום הספציפי הזה.

1971: הגמל מתחיל לצעוד והגיטריסט אורז את חפציו

שנת 1971 הייתה שנה של תמורות. בעוד סצנת הרוק המתקדם הבריטית רותחת וגועשת, שלישייה צעירה בשם THE BREW, שכללה את הגיטריסט אנדי לאטימר, הבסיסט דאג פרגוסון והמתופף אנדי וורד, הבינה שמשהו חסר להם כדי להשלים את הפאזל המוזיקלי. הם פרסמו מודעה קטנה בעיתון המוזיקה המוביל, מלודי מייקר, בחיפוש אחר קלידן. בצד השני של המודעה היה פיטר בארדנס, קלידן מוכשר ומנוסה שכבר הספיק לנגן בעבר עם אמנים כמו רוד סטיוארט ופיטר גרין. הוא ענה למודעה, הגיע למבחן קבלה, והקליק היה מיידי. הכימיה בין הארבעה הייתה כל כך חזקה שהם ידעו שמצאו את מה שחיפשו. הם שינו את שמם ל-CAMEL, וב-8 באוקטובר של אותה שנה כבר עלו להופעתם הראשונה תחת שם זמני ומשעשע, PETER BARDENS ON, בבלפסט. זו הייתה תחילתה של דרך מוזיקלית מופלאה שהולידה כמה מתקליטי הרוק המתקדם היפים ביותר של התקופה.

באותו יום ממש, בצד השני של האוקיינוס, גיטריסט אחר קיבל החלטה שתשנה את חייו. פיטר פרמפטון, הגיטריסט הכריזמטי של להקת HUMBLE PIE, הודיע על עזיבתו. בעוד הלהקה, בהנהגתו של סטיב מריוט, נעה לכיוון של רוק כבד ובלוזי יותר, פרמפטון חש צורך לחקור אזורים מוזיקליים עדינים ואקוסטיים יותר. הוא יצא לדרך עצמאית, קריירת סולו שתגיע לשיאה המטלטל כמה שנים מאוחר יותר עם האלבום הכפול והמצליח עד מאוד FRAMPTON COMES ALIVE.

1968: ציפורי החצר ממריאות מחדש והגרזן מדטרויט מכה

שלוש שנים קודם לכן, באולפני OLYMPIC בלונדון, התרחש רגע היסטורי. הרכב טרי, שעדיין פעל תחת השם הזמני THE NEW YARDBIRDS, נכנס לאולפן כדי להקליט את תקליט הבכורה שלו. את ההרכב הקים הגיטריסט ג'ימי פייג' על חורבותיה של להקתו הקודמת, והוא מימן את כל ההקלטות מכיסו הפרטי. חברת התקליטים לא האמינה בהם מספיק כדי להשקיע, טעות שהם בוודאי הצטערו עליה מרות. תוך 36 שעות בלבד, פרק זמן מגוחך גם במונחים של אז, הקליטו פייג', רוברט פלאנט, ג'ון פול ג'ונס וג'ון בונהאם תקליט בכורה שישנה את פני הרוק הכבד. כל ההקלטה עלתה לפייג' מכיסו בסך הכל כ-1,782 ליש"ט – כנראה ההשקעה המשתלמת ביותר בתולדות האנושות. פייג' ניגן שם על גיטרת FENDER TELECASTER שקיבל במתנה מג'ף בק, וחיבר אותה למגבר זעיר של SUPRO כדי לייצר את הריפים המרסקים של GOOD TIMES BAD TIMES ו-COMMUNICATION BREAKDOWN. איזה סאונד מפלצתי! בקרוב מאוד הם ישנו את שמם ללד זפלין ויכבשו את העולם בסערה.

באותו הזמן, בדטרויט, מישיגן, גיטריסט צעיר ופרוע בשם טד נוג'נט עלה על במת אולם גראנדה עם להקתו, AMBOY DUKES. זו הייתה רק ההתחלה של קריירה ארוכה ורועשת, שהפכה את נוג'נט לאחת הדמויות הצבעוניות והשנויות במחלוקת של הרוק האמריקאי. למה שנויות? הוא גם היה בעד הרג חיות ויצא אף בהמשך עם הסלוגן YOU KILL IT - I GRILL IT.

1970: תגידו, מה יהיה עם ג'ים מוריסון?

ב-20 בספטמבר בשנת 1970 נמצא ג'ים מוריסון אשם על ידי חבר המושבעים במשפט שיוביל לגזר דין של מאסר עם עבודת פרך.

הכל החל ב-1 במרץ 1969, כשלהקת הדלתות קיימה את אחד המופעים הידועים ביותר לשמצה בתולדות הרוק באודיטוריום DINNER KEY במיאמי, אירוע שזכה לכינוי "תקרית מיאמי". למופע הייתה השפעה שלילית חזקה על הקריירה של הלהקה, מכיוון שכמה ערים בסיבוב ההופעות שלה בארה"ב ביטלו את הופעותיהן, והתקליט החדש שיצא, THE SOFT PARADE, סבל קשות מהיעדר קידום הולם עקב אותה הופעה. האודיטוריום היה האנגר צבאי שהוסב למתחם הופעות ללא מיזוג אוויר. באותו לילה חם, המושבים הוסרו על ידי היזם המקומי כדי להגדיל את מכירת הכרטיסים. מוריסון, ששתה לאורך כל היום, החמיץ את טיסת ההמשך שלו למיאמי, וכשהגיע לבסוף, המופע כבר התאחר. הקהל היה על קוצים.

זמן קצר קודם לכן, השתתף מוריסון בהצגה של קבוצת תיאטרון ניסיונית, "התיאטרון החי", וקיבל השראה רבה מסגנונה. הוא התגרה בקהל במסרים של אהבה ושנאה גם יחד. הוא דרש מהם לאהוב אותו וטען שהוא אינו יכול לסבול זאת יותר ללא אהבה טובה, ותהה אם אין איש שיאהב אותו. לחלופין, הוא כינה אותם חבורה של אידיוטים וצרח שוב ושוב את השאלה "מה אתם הולכים לעשות עם זה?".

כשהלהקה החלה לנגן את שירה השני, TOUCH ME, החל מוריסון לצעוק במחאה ואילץ אותה לעצור. בשלב מסוים, הוא חטף כובע של שוטר שעמד על הבמה והשליך אותו אל הקהל; השוטר, בתורו, הסיר את כובעו של מוריסון וזרק גם אותו. מנהל הלהקה, ביל סידונס, נזכר שההופעה הייתה מוזרה, דמוית קרקס, ושהיה שם בחור שנשא כבשה בידיו, לצד האנשים הפרועים ביותר שראה אי פעם. מישהו קפץ לבמה ושפך שמפניה על מוריסון, שהגיב בהסרת חולצתו. מכאן והלאה הדיווחים מעורפלים ואין צילומים ברורים של המתרחש, אך הנרטיב שהתקבע מיד לאחר ההופעה היה חד וברור, ופעל נגד הלהקה: ג'ים מוריסון התערטל וביצע מעשה מגונה בפומבי.

הפגנות שמרניות התקיימו ברחבי המדינה, ובהן קראו המפגינים להוקיע את הלהקה ודרשו להעמיד את מוריסון לדין, כדי שהתנהגותו לא תהפוך לתופעה נפוצה. ב-20 בספטמבר 1970 זוכה מוריסון מאשמת התנהגות זימתית, אך הורשע בחשיפה מגונה. במשפטו בבית המשפט במיאמי גזר עליו השופט גודמן – מספר שבועות לאחר מכן, ב-30 באוקטובר 1970 – שישה חודשי עבודת פרך וקנס של 500 דולר בגין חשיפה פומבית, וכן שישים ימי עבודת פרך בגין ניבול פה. על גזר הדין הוגש ערעור, אך הוא מעולם לא נדון, שכן מוריסון עבר לפריס, צרפת, שם מצא את מותו ב-3 ביולי 1971.

בשנת 2007 הציע מושל פלורידה, צ'רלי כריסט, להעניק למוריסון חנינה לאחר מותו, והיא אכן הוענקה לו רשמית ב-9 בדצמבר 2010.

1973: אמן בדיכאון, סוס משוגע ומועדון חדש

ה-20 בספטמבר 1973 היה ערב מכונן בסצנת המועדונים של לוס אנג'לס עם פתיחת מועדון חדש בשם ROXY. המקום יכל לאכלס כ-500 איש (לעומת המועדון המתחרה, טרובאדור, שבו היה אפשר לאכלס רק 350 איש). אמני החימום לקראת ניל יאנג היו צ'יץ' וצ'ונג ואחריהם גרהאם נאש. לאחר הופעתו של נאש נדלקו אורות המועדון, תקליט הושם על הפטיפון וכמה רקדנים, מצוות תוכנית הטלוויזיה המוסיקלית SOUL TRAIN, פרצו במעברים. לאחר מכן הגיע תורו של ניל יאנג שעלה לבמה עם משקפיים כהים וביגוד של אחד שהגיע מהרחוב. עדיין, נוכחותו הייתה מהפנטת עבור הנוכחים.

הוא בחר להציג בפני הקהל רק שירים חדשים. לצדו היה נילס לופגרן בגיטרה, בן קית' בפדאל סטיל, ראלף מולינה בתופים ובילי טאלבוט בבס – הרכב שליווה אותו תחת הכינוי THE SANTA MONICA FLYERS. האינטימיות של הרוקסי - עם הקיבולת הקטנה יחסית שלו בהשוואה למקומות אחרים בהם הופיע יאנג - העניקה להופעה מיידיות וקרבה שרק לעתים רחוקות הושגה במופעי רוק. הקהל באותו ערב לא ממש ידע למה לצפות, אבל הם זכו לאמן ששופך את נשמתו בזמן אמת. הספונטניות של ההופעה, יחד עם עוצמת השירה של יאנג והסאונד המחוספס של הלהקה, הבהירו שלא מדובר במופע רגיל. זו הייתה חשיפה, לא רק של שירים חדשים אלא של הצער והמסע הרגשי שעבר יאנג.

עבור רבים מהקהל, המופע היה מאתגר. זה לא היה הניל יאנג שהם הכירו מלהיטים כמו HEART OF GOLD או OLD MAN. במקום זאת, הם היו עדים לאמן אפל, מופנם יותר, המתעמת עם השדים שלו. כאן ברוקסי, החומרים היו מתוך האלבום הגולמי והמדמם שייצא בהמשך, TONIGHT'S THE NIGHT, שנכתב בעקבות מותם הטרגי ממנת יתר של חברו להרכב דני וויטן ועובד הבמה ברוס ברי. השירים היו לרוב מחוספסים, הצליל מרופט בכוונה ומצב הרוח קודר. זה היה ניל יאנג במיטבו ללא פילטרים, שאימץ את חוסר השלמות והפגיעות בצורה שמעט כוכבי רוק של התקופה העזו לעשות.

באותו יום ממש, סיפור אחר, אפל ומקברי הרבה יותר, התרחש במקום אחר בקליפורניה. גופתו של המוזיקאי גראם פארסונס, חבר להקות הבירדס וה-FLYING BURRITO BROTHERS, שמת ממנת יתר יומיים קודם לכן, נגנבה על ידי מנהל הדרכים שלו, פיל קאופמן. השניים כרתו ברית לפיה מי שימות ראשון, השני ייקח את גופתו למדבר ג'ושואה טרי, המקום האהוב עליהם, וישרוף אותה. קאופמן, נאמן להבטחתו, גנב את הארון משדה התעופה, נסע למדבר, ובניסיון כושל וגרוטסקי, העלה את גופת חברו באש בעזרת בנזין. המעשה הפך לאחד הסיפורים הביזאריים והעצובים בתולדות הרוק. הקטע המטורף בכל העסק הוא שקאופמן הגיע לשדה התעופה ברכב הלוויות ישן כשהוא שיכור כהוגן, זייף חתימות מול הפקידים ההמומים, וכשנעצר לבסוף הוא נקנס ב-750 דולר בלבד. הסיבה? בחוק של קליפורניה באותם ימים לא היה סעיף של גניבת גופה, ולכן הוא הואשם רק בגניבת ארון הקבורה עצמו! הומור שחור של עולם הרוק'נ'רול.

חדשות קטנות וסיפורים גדולים

1969: עיתון המלודי מייקר פרסם את תוצאות משאל הקוראים השנתי שלו, והן שיקפו את רוח התקופה: אריק קלפטון נבחר למוזיקאי הטוב ביותר, בוב דילן לזמר הטוב ביותר, והביטלס, איך לא, ללהקה הטובה ביותר. התקליט הטוב ביותר היה NASHVILLE SKYLINE של דילן, והתקליטון הנבחר היה THE BOXER של סיימון וגרפונקל. בצד הנשי, הייתה זו ג'ניס ג'ופלין שזכתה בתואר זמרת השנה, שנה אחת בלבד לפני מותה הטרגי.

1972: פול ולינדה מקרטני, ששהו בחוותם הכפרית בסקוטלנד, מצאו את עצמם מסתבכים עם החוק. המשטרה המקומית פשטה על המקום ומצאה כמה שתילי מריחואנה שגידלו בני הזוג להנאתם. הם נעצרו, נקנסו, והסיפור הפך לעוד קוריוז משעשע בחייהם הסוערים. פול טען בתמימות שמעריץ שלח לו חבילת זרעים בדואר ללא ציון שמם, והוא פשוט שתל אותם באדמה כדי לראות מה יצמח, בלי שום מושג ירוק מה יוצא מזה. נו, באמת פול, על מי אתה חושב שאתה עובד?

1975: דייוויד בואי כובש לראשונה את המקום הראשון במצעד הסינגלים האמריקאי של מגזין BILLBOARD עם השיר FAME, מתוך אלבומו YOUNG AMERICANS. זה היה המקום הראשון הראשון של בואי בארצות הברית! השיר נולד בסשן ג'אם לילי ומאולתר באולפני ELECTRIC LADY בניו יורק עם הגיטריסט קרלוס אלומאר וג'ון לנון, שתרם נגינת גיטרה אקוסטית וקולות רקע בפלצט גבוה. בואי תיאר בשיר את התיעוב והציניות שחש כלפי המנגנון של תעשיית התהילה וההצלחה, ואיזו אירוניה מופלאה: דווקא השיר שלעג לכוכבות הפך אותו לכוכב ענק ברדיו האמריקאי.

1976: חברי להקת AC/DC יוצאים למעשים מלוכלכים במיוחד. אז שחררה מפלצת הרוק האוסטרלית AC/DC במולדתה את אלבום האולפן השלישי שלה, DIRTY DEEDS DONE DIRT CHEAP. שיר הנושא הענק, שמספר על שכיר חרב שמוכן לבצע עבורכם כל עבודה מפוקפקת במחיר מציאה, נכתב בהשראת סדרת האנימציה BEANY AND CECIL שבה אחת הדמויות החזיקה כרטיס ביקור עם סלוגן דומה. חברת התקליטים האמריקאית ATLANTIC כל כך נבהלה מהסאונד המחוספס ומהשירה הצורמת של בון סקוט, שהיא סירבה להוציא את האלבום בארצות הברית במשך חמש שנים תמימות, עד להצלחתו הפנומנלית של BACK IN BLACK ב-1981.

1983: אולם הרויאל אלברט הול בלונדון אירח את קונצרט ההתרמה ARMS, שנועד לגייס כספים למחקר מחלת טרשת נפוצה. האירוע אורגן למען רוני ליין, בסיסט ה-SMALL FACES וה-FACES, שלקה במחלה. על במה אחת התקבצו כמה מענקי הגיטרה של כל הזמנים: אריק קלפטון, ג'ף בק וג'ימי פייג', שזו הייתה הופעתו המשמעותית הראשונה לאחר שנים של הסתגרות והתמכרות. לראות את שלושת בוגרי היארדבירדס חולקים יחד את הבמה ומנגנים את LAYLA בערב אחד היה חלום רטוב שהתגשם עבור כל מי שוורידיהם זורם רוק טהור.

2001: קית' ריצ'רדס, הגיטריסט של הרולינג סטונס ומי שהפך לסמל של אורח חיים פרוע, הצהיר בראיון כי הוא נגמל סופית משימוש בסמים. רבים הרימו גבה בספקנות, אך נראה שהפעם הוא היה רציני. קית' עצמו התבדח לימים שהסיבה היחידה שהוא ויתר על התחביבים הכימיים שלו הייתה פשוטה להפליא: החומרים שנמכרים ברחוב הפכו לחלשים וגרועים מדי לטעמו.

נולדו ומתו ב-20 בספטמבר

ביום זה בשנת 1948 נולדו התאומים צ'אק וג'ון פאנוזו, שהיוו את חטיבת הקצב המהודקת של להקת סטיקס בתקופת הזוהר שלה. ב-1966 נולד הגיטריסט נונו בטנקורט מלהקת EXTREME, מי שלימד את כל העולם איך לנגן סולואים וירטואוזיים מסמרי שיער לצד פריטות אקוסטיות מתקתקות בלהיט הענק MORE THAN WORDS, וב-1968 הגיח לעולם הבסיסט בן שפרד מלהקת סאונדגארדן, שהעניק לגראנג' של סיאטל את גרוב כבד, ניסיוני ומלוכלך.

באותו התאריך גם נפרדנו מכמה דמויות. בשנת 2010 מת לאונרד סקינר, המורה להתעמלות לשעבר מג'קסונביל שהשפיע על כמה רוקרים צעירים שלמדו אצלו לקרוא ללהקתם כשם הגנאי שרקחו לו בשיעורים. זמר הלהקה נשלח רבות על ידי סקינר למנהל, בגלל שיערו הארוך. הוא מת בגיל 77 מאלצהיימר. מי היה מאמין שמורה קפדן לספורט יזכה לחיי נצח בזכות להקת רוק דרומי שקראה לעצמה על שמו כנקמה מתוקה? ולא תאמינו - הוא אפילו הפך להיות חבר של הלהקה והיה מציג אותה לפעמים בהופעותיה. ובשנת 1988, מת בגיל 44 טים דייויס, המתופף המקורי של סטיב מילר באנד, שקולו והמקצבים שלו פיארו את חמשת אלבומיה הראשונים של הלהקה.

"אני רוצה להתגרש מהביטלס!": המילים האכזריות של ג'ון לנון שהותירו את פול מקרטני המום וחסר אונים מול סוף החלום

ב-20 בספטמבר בשנת 1969 הודיע ג'ון לנון באופן פרטי לשאר הביטלס שהוא רוצה לפרוש מהלהקה. קבלו את הרגע המטלטל בחדר הישיבות של חברת אפל שבו הביטלס התפרקו – מבלי שאיש בעולם ידע על כך דבר.

ב-20 בספטמבר בשנת 1969 הודיע ג'ון לנון באופן פרטי לשאר הביטלס שהוא רוצה לפרוש מהלהקה. זה קרה שישה ימים בלבד לפני שאלבום המופת ABBEY ROAD נחת בחנויות התקליטים בבריטניה, כשהעולם כולו עוד היה משוכנע באופוריה גמורה שארבעת המופלאים מליברפול נמצאים בשיא היצירה וההרמוניה שלהם. איזה עולם ואיזו הרמוניה...

באותו יום ממש פורסם ברולינג סטון כי התקליט GET BACK ייצא בדצמבר, והכתבה הסתיימה במשפט: "הביטלס חזרו והם לחלוטין ביחד". לא יכול היה להיות עיתוי אירוני יותר לכותרת שכזו, כי באותו היום נערכה פגישת להקה במשרדי APPLE. האירוניה הזו פשוט צועקת לשמיים: בעוד עורכי העיתון פינטזו על קאמבק מפואר ורומנטי של ארבעת החברים המאוחדים, המציאות בתוך משרדי החברה ברחוב SAVILE ROW הייתה עכורה, צינית ומתוחה עד כדי פיצוץ גרעיני. הפרויקט של GET BACK – שחומריו המוקלטים ישכבו בצד עד שפיל ספקטור יניח עליהם את ידיו עמוסות ההפקה ויהפוך אותם לאלבום LET IT BE – לווה במצלמות שתיעדו מריבות בלתי פוסקות, עקיצות פסיבי-אגרסיביות ותחושת מיאוס הדדית מוחלטת.

המטרה העיקרית של הפגישה הייתה להודיע לחברי הלהקה שאלן קליין ניהל משא ומתן קשוח לשינוי החוזה של הביטלס מול חברת EMI. החברה הסכימה להעלות את גובה התמלוגים ממכירות בארצות הברית לשיעור של עשרים וחמישה אחוזים, שישולמו ישירות מחברת התקליטים CAPITOL לחברת APPLE. זה היה הישג אדיר, ובנוסף סוכם כי על חברי הביטלס לספק לחברת התקליטים שני תקליטים בשנה עד 1976, כלהקה או כאמנים נפרדים.

עד לאותו יום היסטורי, התמלוגים שחברי הלהקה קיבלו היו בדיחה עצובה ושערורייתית – שריד לחוזים נאיביים ודרקוניים שנחתמו בתחילת הדרך בימי בריאן אפשטיין המנוח, שלא הבין דבר בעסקי תקליטים בינלאומיים. קליין, טיפוס מחוספס שפעל כמו בולדוזר ניו-יורקי נטול עכבות שריח דולרים באפו, השיג עבורם תמלוגים דמיוניים של שלושים ותשעה סנט לכל עותק שנמכר בארצות הברית – שיא חסר תקדים בכל תעשיית המוסיקה דאז. בהסכם המבריק הזה היה גם סעיף מכריע שפתח פתח לעתיד: ההתחייבות לספק אלבומים חלה עליהם גם כאמנים עצמאיים לחלוטין, מה שהבטיח להם הכנסות עתק גם אם הלהקה תתפרק לחתיכות.

"אני מניח שאני גס רוח בעסקיי", סיפר קליין למגזין פלייבוי. "אבל אין לי זמן להיות מנומס. כשאני נמצא במשא ומתן, אני רוצה להגיע מיד לנקודה. אין לי טעם לשבת שם ולערוך שיחות נחמדות ומגששות שישעממו אותי. רוב השיחות שנערכות חצי שעה יכולות להסתיים בפתרון תוך דקה, וכך יש לי אפשרות לנצל עשרים ותשע דקות לדברים אחרים. אם זה נתפס בעיני אחרים כגסות רוח, זו בעיה שלהם. האיסטמנים ניסו להרוס גם את העסקה הזו, כשרציתי שהלהקה הטובה בעולם תקבל את החוזה הטוב בעולם. באתי ל-EMI ואמרתי להם שהבחורים חתמו מולם בעבר על חוזה שלא הבינו בו דבר ולא קיבלו ייעוץ לגבי מה שכתוב בו. מנהל החברה הבין שאין ברירה והסכים לשנות. אז לי איסטמן לא היסס ושלח מכתב ל-CAPITOL ובו טען שאני לא מורשה לטפל בענייניו של פול. לכן כינסתי את כולם לפגישה, כולל האיסטמנים, והקראתי את החוזה. בסוף אמר ג'ון איסטמן מול כולם שהוא אינו יודע כיצד הצלחתי להשיג חוזה מצוין שכזה".

זה היה רגע משפיל במיוחד עבור ג'ון איסטמן ואביו לי – עורכי הדין האריסטוקרטים של פול מקרטני מניו יורק (ומשפחתה של אשתו הטרייה לינדה) – שנאלצו לבלוע את כובעם ולהודות שאיש העסקים המפוקפק שמולם עשה בית ספר לכל תעשיית המוסיקה העולמית.

פול: "יש לאלן קליין מתנה נפלאה, והיא אופן הדיבור שלו על עצמו. הוא ודאי ישתמש בראיונות שהעניק לפלייבוי כקו הגנה. גם לרוצח יש קו הגנה. אחרי הכל, אלן קליין הוא לא יותר מנוכל מיומן מניו יורק שאמנים עבורו הם רק כסף". החשדנות של פול כלפי קליין התבררה בהמשך כנבואית ומוצדקת להחריד, אבל באותם ימים ג'ון, ג'ורג' ורינגו ראו בקליין מושיע פיננסי שהציל אותם מאובדן שליטה, מה שיצר נתק רגשי ואישי עמוק ומכאיב בין מקרטני לשלושת חבריו הוותיקים.

אז בפגישה, פול החל לדבר על תוכניות עתידיות ללהקה, כולל חזרה להופעות קטנות, כפי שעשו בתחילת הדרך. ג'ון הביט בו במבט מזלזל וקטע את דבריו: "אני חושב שאתה שוטה". פול הופתע מההתקפה, וג'ון המשיך בשלו: "אלן קליין ביקש ממני לא לספר לך את זה, אבל מבחינתי הלהקה נגמרה ואני עוזב". לאחר מכן הוא קם עם יוקו, והשניים צעדו לכיוון היציאה. הוא נשמע צועק בכעס: "זה נגמר, ואני רוצה להתגרש מהלהקה כמו שהתגרשתי מסינת'יה".

מאיפה נחתה המכה הזו על פול? ובכן, שבוע בלבד לפני כן, ב-13 בספטמבר 1969, ג'ון חווה חוויה מכוננת: הוא הוזמן בהתרעה של רגע להופיע בפסטיבל הרוקנרול בטורונטו. בהרכב מאולתר תחת השם PLASTIC ONO BAND שכלל את יוקו אונו, אריק קלפטון בגיטרה, קלאוס פורמן בבס ואלן וייט בתופים, ג'ון עלה לבמה מול עשרים אלף איש. הם בקושי ערכו חזרה אחת במטוס, לנון הקיא מרוב פחד מאחורי הקלעים, אבל כשהחשמל זרם במגברים – הוא נולד מחדש. ההופעה הזו, שהונצחה באלבום החי LIVE PEACE IN TORONTO 1969, הוכיחה לג'ון שהוא לא צריך את הביטלס כדי לבעוט ולרגש.

אלן קליין, ששמע את הכרזת הפרישה של ג'ון באותו רגע, נתקף בהלה. הוא התחנן בפני לנון שינצור את לשונו ולא יפלוט מילה לעיתונות. קליין ידע היטב שחשיפת הפירוק באותו יום תמוטט את כדאיות החוזה החדש מול CAPITOL ותפגע אנושות בהשקת האלבום ABBEY ROAD. ג'ון, למרבה ההפתעה, הסכים לשמור על שתיקה.

ג'ורג', שלא נכח באותה פגישה כי הלך לסעוד את אמו הגוססת, אמר שנים לאחר מכן: "אני לא זוכר ששמעתי את ג'ון אומר שהוא רוצה לפרק את הביטלס. אבל כל אחד מאיתנו ניסה לעזוב, כך שזה לא היה חדש". אמו של ג'ורג', לואיז, נאבקה במחלת הסרטן בביתה שבמחוז צ'שייר (היא הלכה לעולמה כעשרה חודשים לאחר מכן, ביולי 1970), וג'ורג' העדיף לשהות לצדה מאשר לצלול לעוד קרב אגואים מתיש. ג'ורג' ידע בדיוק על מה הוא מדבר: באוגוסט 1968, במהלך ההקלטות הטעונות של האלבום הלבן הכפול, THE BEATLES, רינגו נשבר, עזב את האולפן וברח לשבועיים לסרדיניה על היאכטה של השחקן פיטר סלרס. שם, כשהקברניט סיפר לו איך תמנונים אוספים חפצים נוצצים ומערות אבנים בקרקעית הים, נולד השיר המתוק OCTOPUS'S GARDEN. ג'ורג' עצמו נטש את הלהקה בטריקת דלת בינואר 1969 באולפני TWICKENHAM במהלך צילומי הסרט GET BACK, כשההוראות של פול שברו את רוחו.

רינגו: "אני לא חושב שהלהקה הסתיימה עד אותה פגישה במשרד ב-SAVILE ROW. שם נאמר שזהו זה, אבל המשכנו יחד למען מכירת התקליט ABBEY ROAD, כשידענו שזה הסוף. הלכתי הביתה, ישבתי בגינה ולא ידעתי מה לעשות עם חיי. זו הייתה תקופה דרמטית ואף טראומטית עבורי". הלב פשוט נחמץ. רק חודש קודם לכן, ב-20 באוגוסט 1969, ארבעתם עוד עבדו יחד באולפן והשלימו את המיקס לשיר המחשמל I WANT YOU (SHE'S SO HEAVY) – רגע שהפך לפעם האחרונה שבה כל ארבעת חברי הביטלס שהו יחד באותו חדר הקלטות.

פול: "במשך שלושה או ארבעה חודשים נהגנו ג'ורג', רינגו ואני להתקשר זה לזה ולשאול אם באמת הגיע הסוף. לא ידענו אם זה עוד אחד מרגעי הזעם של ג'ון, או שזו בדיחה שלו, או שמא הוא דבק בדעתו. אחרי כמה חודשים הבנו שזו לא הייתה בדיחה". מקרטני שקע בדיכאון כבד, החל להטביע את יגונו באלכוהול והסתגר עם משפחתו בחווה מבודדת בסקוטלנד. לינדה הייתה זו שהרימה אותו מהקרשים ושכנעה אותו להקליט לבד בביתו את אלבום הבכורה שלו, MCCARTNEY.

ב-10 באפריל 1970, כשמאס בקשר השתיקה שנכפה עליו, פול חילק לעיתונות דף שאלות ותשובות שבו הודיע רשמית על עזיבתו ועל סוף דרכה של הלהקה. ג'ון לנון רתח על כך שפול "גנב" לו את הקרדיט על הפירוק וזעק: "אני הקמתי את הלהקה, ואני זה שפירק אותה!". אבל האמת ההיסטורית חקוקה באותו יום סתווי של 20 בספטמבר 1969 – היום שבו פצצת האטום הוטלה בחדר הישיבות, והאגדה הגיעה לקיצה.

כל הסיפור של ארבעת המופלאים, כולל עוד הרבה פרטים על התקרית הזו - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".

בונוס: קפסולת זמן: ספטמבר 1983 – עוד רגעים גדולים, שמועות משוגעות ודרמות מאחורי הקלעים של עולם הרוק.

הרולינג סטונס: חתונה בהמתנה וסרט במגירה

בגזרת הרולינג סטונס, העניינים, כרגיל, היו סוערים. הגיטריסט הנצחי, קית' ריצ'רדס, הודיע שהוא דוחה (שוב!) את חתונתו המתוכננת עם בת זוגו, הדוגמנית פאטי הנסן, עד לסיום העבודה על התקליט החדש של הלהקה. מדובר היה כמובן באלבום UNDERCOVER, שהוקלט באווירה מתוחה ועכורה במיוחד בפריס ובאיי הבהאמה. מלחמת העולם השלישית בין קית' למיק ג'אגר כבר בערה בעוצמה מתחת לפני השטח, כשקית' התעקש להישאר נאמן לשורשי הבלוז והרוק'נ'רול המחוספסים, בעוד מיק רדף בטירוף אחרי צלילי הדאנס, הפופ והסינטיסייזרים של שנות השמונים. ואם זה לא הספיק, הווידאו קליפ של שיר הנושא UNDERCOVER OF THE NIGHT, שביים ג'וליאן טמפל, היה כה אלים ומלא ביריות ובדם עד שרשת MTV המנומסת נאלצה לצנזר אותו ולהגביל את שידורו לשעות הלילה המאוחרות. 

במדורי הרכילות כבר החלו ללחוש על תסריט פרוע במיוחד: אולי קית' ומיק ג'אגר פשוט יארגנו חתונה כפולה עם בנות זוגם, הנסן וג'רי הול? אז קבלו ספוילר: זה לא קרה, אבל ריצ'רדס והנסן אכן נישאו בדצמבר של אותה שנה, במסיבת יום הולדתו ה-40 של קית'. החתונה התקיימה בחופי קאבו סן לוקאס שבמקסיקו, ומי אם לא ג'אגר עצמו שימש כשושבין הראשי של קית' – כי למרות כל המריבות והאגואים המנופחים, אהבת האחים המוזיקלית ביניהם תמיד ניצחה את הבלאגן. ומה עם מיק ג'אגר? הפרונטמן בעל השפתיים הבשרניות לא נח לרגע והשלים תסריט לסרט בשם TIN SOLDIER. העלילה, שנשמעת כמו דרמה הוליוודית קלאסית, עסקה בכוכב רוק מזדקן שבנו הלא חוקי בן ה-13 מופיע יום אחד על מפתן דלתו. השחקן מלקולם מקדואל, שזכור לכולם מתפקידו המטלטל בסרט "התפוז המכני", הוזכר כמועמד הראשי לככב בסרט. למרות התוכניות המבטיחות, הסרט נגנז ומעולם לא הופק. בכנות, אולי עדיף שכך. ג'אגר הוא הרי חיית במה בלתי ניתנת לעצירה, וכולנו מעדיפים לראות אותו מתפתל עם המיקרופון כמו נער מתבגר מאשר מתרוצץ מאחורי הקלעים של הוליווד עם עט ומחברת.

בוב מארלי תחת מעקב, והפנים של רוד ורון נעלמו

האם ה-CIA בילה את סוף שנות השבעים בהאזנה ל-GET UP, STAND UP? על פי הביוגרפיה החדשה דאז של בוב מארלי, CATCH A FIRE מאת טימותי ווייט, התשובה היא כן, ובהחלט. הספר חשף, בהתבסס על מסמכים שהושגו במסגרת חוק חופש המידע, כי סוכנות הביון האמריקאית עקבה מקרוב אחר מלך הרגאיי, תנועת הראסטפארי וכל סצנת הרגאיי הג'מייקנית. הסיבות הרשמיות נותרו עלומות, אך כמו שהעיתונאי סיכם בבדיחות הדעת, "אולי הם פשוט חיפשו קצת מהחומר הטוב הזה". מארלי כבר לא היה בין החיים בספטמבר 1983, אך באותה תקופה ממש הדהד ברדיו האלבום שאחרי מותו, CONFRONTATION, שכלל את הלהיט המופלא BUFFALO SOLDIER – עדות ניצחת לכך שאף סוכן ממשלתי עם משקפי שמש כהים לא יצליח לעצור את המוסיקה שלו.

ומה שלום החברים הטובים רוד סטיוארט ורון ווד? השניים, כך דווח, סיימו סוף סוף את כתיבת ספרם המשותף, פרויקט שלפי השמועות היה בעבודה במשך 15 שנה תמימות. הספר היה אמור לגולל את סיפור חייהם הפרועים בדרכים עם להקתם המשותפת, FACES. חלפו יותר שנים מאז, והשאלה המתבקשת נותרה בעינה: נו, אז איפה הספר? כנראה שהחבר'ה האלה פשוט חגגו חזק מדי ושכחו איפה הם הניחו את הדפים בין הנגאובר מפואר אחד למשנהו. להקת FACES הייתה ללא ספק אחת מחבורות הרוק המשוחררות והחביבות ביותר שדרכו על במות העולם, עם פצצות אנרגיה כמו STAY WITH ME. במקום לפרסם ספרי זיכרונות, רוד סטיוארט בדיוק קרע את מצעדי הפזמונים בספטמבר 1983 עם הלהיט BABY JANE מתוך התקליט BODY WISHES, בעוד רוני ווד המשיך לנסות לפשר בין מיק לקית' ברולינג סטונס.

הגיטריסט שאמר 'לא' לדיוויד בואי

שנת 1983 הייתה שנת השיא המסחרי של דיוויד בואי, עם התקליט LET'S DANCE וסיבוב ההופעות הענק שליווה אותו. בגיטרה בתקליט ההוא ניגן וירטואוז טקסני צעיר וכמעט אלמוני בשם סטיבי ריי ווהאן. בואי גילה את ווהאן בפסטיבל הג'אז במונטרה ב-1982 ונשבה בקסמו. המפיק נייל רוג'רס נדהם לחלוטין כשוואהן הגיע לאולפני ההקלטות בניו יורק בלי שום אפקטים, חיבר את גיטרת ה-STRATOCASTER החבוטה שלו ישר למגבר, והקליט את הסולואים הלוהטים של CHINA GIRL ושל CAT PEOPLE בטייקים ספורים ומלאי להט. 

אך כשהגיע הזמן לצאת לדרך, ווהאן סירב להצטרף. הסיבה?בואי לא הסכים לתנאים הבסיסיים שהציב הגיטריסט: מספר הופעות חימום ללהקתו, DOUBLE TROUBLE, ואפשרות לקדם את תקליט הבכורה שלו, TEXAS FLOOD. בראיונות מאוחרים יותר, טען ווהאן שבואי הציע לו שכר מינימום לפי חוקי האיגוד, כלומר פחות מ-300 דולר להופעה באצטדיון. ווהאן, בצעד אמיץ, בחר בלהקה שלו ובעתידו העצמאי. הוא סירב להפוך לנגן ליווי שכיר שמוסתר מאחורי הפקה תיאטרלית נוצצת בסיבוב ההופעות SERIOUS MOONLIGHT, ובמקום זה בחר להאמין בשירים המחשמלים שלו כמו PRIDE AND JOY ו-LOVE STRUCK BABY. את מקומו בסיבוב ההופעות מילא הגיטריסט ארל סליק, בעוד סטיבי ריי ווהאן יצא לדרך משלו, שהפכה אותו לאחד מגדולי הגיטריסטים בכל הזמנים. נדרש אומץ של ענק טקסני אמיתי כדי לסרב לכוכב הכי מדובר בעולם, אבל ההיסטוריה הוכיחה שסטיבי ריי צדק לאורך כל הדרך. מצד שני - אם הוא היה מסכים לבואי, הוא לא היה עולה על ההליקופטר המזורגג ההוא, נכון?

איחודים שלא היו ופרפקציוניזם של הבוס

האם הסקס פיסטולס עמדו להתאחד? גלן מטלוק, הבסיסט המקורי, חשף שהלהקה שוקלת ברצינות הצעה לאיחוד חד פעמי בהרכב המקורי, להופעה בניו יורק שתשודר ברחבי העולם באמצעות וידאו במעגל סגור. הרעיון נשמע מפוצץ, אך כידוע, מערכות היחסים הרעילות בין חברי הלהקה, במיוחד בין ג'וני רוטן לשאר, הבטיחו שהפרויקט הזה יישאר בגדר חלום רחוק. סיד וישס מת עוד ב-1979, כך שמטלוק היה הבחירה הטבעית לבס, אבל ג'וני רוטן (או ג'ון ליידון) היה עסוק אז לחלוטין בהרכב הפוסט-פאנק פורץ הדרך שלו PUBLIC IMAGE LTD ובאלבום THIS IS WHAT YOU WANT... THIS IS WHAT YOU GET, ולא הראה שום עניין להתרפק על נוסטלגיה. האיחוד המיוחל התרחש רק 13 שנים מאוחר יותר, ב-1996, בסיבוב ההופעות האירוני שכונה FILTHY LUCRE TOUR – כי כשהפאנק פוגש הצעות של מיליונים, האידיאלים מפנים את מקומם.

ומה עשה הבוס? ברוס ספרינגסטין, פרפקציוניסט ידוע, בדיוק סיים את העבודה על תקליטו החדש, שנשא את השם הזמני BORN IN THE USA. אלא שמיד עם סיום המיקסים, הוא החליט שהוא פשוט לא אוהב את התוצאה, חזר לאולפן וכתב כמה שירים חדשים לגמרי עבור התקליט. אחד מהם, שנכתב בלחץ המנהל שלו שחשב שחסר להיט ברור, היה DANCING IN THE DARK. מסתבר שלפעמים פרפקציוניזם משתלם. המנהל ג'ון לנדאו הגיע אל ספרינגסטין ואמר לו ביושר: "ברוס, יש לנו חומרים מעולים, אבל אין לנו את הסינגל המוביל שיעיף את הרדיו באוויר". ספרינגסטין זעם, השיב בתסכול: "אם אתה רוצה עוד להיט, שב ותכתוב אותו בעצמך!", ורץ בכעס לחדרו במלון בניו יורק. מתוך חוסר האונים, העייפות והתחושה שהוא עומד מול דף ריק ומתוסכל מעצמו, הוא חיבר את השורה האלמותית: "אתה לא יכול להדליק אש בלי ניצוץ". השיר הזה הפך ללהיט הענק ביותר בקריירה שלו, הגיע למקום השני במצעד הבילבורד ופתח את הדלת לאלבום שנמכר בעשרות מיליוני עותקים.

יריות מילוליות וחילופי משמרות

לא כולם הסתדרו זה עם זה. קווין רולנד, סולן להקת רצי החצות של דיקסי, חימם את דיוויד בואי בהופעה בפריז. הקהל, שמנה 75,000 איש, היה חסר סבלנות וקיבל אותם בקרירות. רולנד לא נשאר חייב. הוא ניצל את הבמה כדי לנקום: הוא הודיע לקהל המעריצים הנלהב שהאליל שלהם, דיוויד בואי, הוא "מטומטם", והוסיף שההשוואה בינו לבין בריאן פרי היא עלבון לסולן להקת רוקסי מיוזיק. אאוץ'. האירוניה היא שרק שנה קודם לכן הלהקה של רולנד שרפה את תחנות הרדיו עם הלהיט המדבק COME ON EILEEN מתוך האלבום TOO-RYE-AY, אבל האגו שלו התקשה להתמודד עם קהל צרפתי שרצה רק לשמוע את בואי ולא הראה שום עניין בכינורות ובסרבלים שלהם.

בחדשות קצרות יותר: הקלאש, אחרי שפיטרו את המתופף טופר הידון בשל התמכרותו להרואין, בחרו במתופף אלמוני בן 23 בשם פיטר הווארד כדי למלא את מקומו. אלא שבדיוק בספטמבר 1983 התרחשה בקלאש רעידת אדמה קטלנית בהרבה: ג'ו סטראמר ופול סימונון החליטו לפטר מן הלהקה את הגיטריסט, המלחין והמוח המוזיקלי מיק ג'ונס. בלי ג'ונס, הקלאש איבדו את נשמתם ואת הקסם החד-פעמי שלהם.

ובגזרה המשפטית, קולונל טום פארקר, המנהל השנוי במחלוקת של אלביס פרסלי, ניתק סופית את קשריו עם עזבונו של המלך. לאחר שהואשם בניצול ובגידה ביורשת, ליסה מארי, הגיע להסדר מחוץ לבית המשפט. בתמורה לוויתור על זכויותיו ועל חלק מאוסף המזכרות שלו, קיבל פארקר יותר משני מיליון דולר מחברת התקליטים RCA. במשך עשרות שנים גזר הפארקר הזה עמלות מופקעות וחסרות תקדים של 50 אחוזים מכל רווחי המלך, והביא את העיזבון אל סף פשיטת רגל, עד שפריסילה פרסלי פתחה את שערי אחוזת GRACELAND לקהל הרחב ב-1982 והפכה אותה למכרה זהב.

ולסיום, פינק פלויד הודיעו על הופעה מתוכננת בבריטניה בסתיו, עם דיבורים על סיבוב הופעות עולמי שיגיע לניו יורק. כמובן, כל זה היה אמור לקרות ללא הקלידן ריק רייט, שכבר לא היה חלק מהלהקה. בפועל, סיבוב ההופעות הזה מעולם לא יצא לפועל, והלהקה למעשה התפרקה בשקט על רקע הסכסוך המר בין רוג'ר ווטרס לדייויד גילמור. אבל זה כבר סיפור לספטמבר אחר.

בונוס: ארבעה חיפושיות בסערה: החודש, ספטמבר הלוהט של אחרי הפירוק.

העולם אולי המשיך להסתובב, אבל בספטמבר של שנות השבעים, נראה היה שהוא עדיין מסתובב סביב ארבעת המופלאים מליברפול. למרות שהביטלס כבר היו היסטוריה, החיים של ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו היו סוערים, יצירתיים ומלאי דרמות לא פחות מתמיד. מסכסוכים מתוקשרים ועד להקלטות מופת, מסגירת חשבונות ועד לפתיחת דלתות חדשות, בואו נצלול אל תוך יומן האירועים שהסעירו את עולם הפופ בכל ספטמבר מחדש.

ספטמבר 1970: פול שחקן קולנוע? ג'ון חוזר הביתה (ושמן יותר)

העשור החדש נפתח בסערה. בעוד העולם עדיין מעכל את הפירוק, פול מקרטני שקל הסבת מקצוע מפתיעה. מפיק-העל מיקי מוסט, שם דבר בסצנת שנות השישים, זמם ללהק את פול לתפקיד המשורר לי סימונס בסרט חדש בשם THE SECOND COMING OF SUZANNE. "קשה להשיג את פול", התלונן מוסט, "אבל הוא אמר לי פעם שנמאס לו מתסריטים נוסח HELP והוא רוצה משהו שונה. והסרט הזה שונה". אם תשאלו אותי, מזל ענק שהעולם המוזיקלי ניצל מאובדן של אחד מגדולי המלודיסטים לטובת קריירת משחק בינונית, מה גם שהסרט הזה הפך ברבות הימים לסרט פולחן ביזארי בכיכובה של סונדרה לוק. התוכנית הייתה שמוסט יטוס לחוותו המבודדת של פול בסקוטלנד כדי לשכנע אותו. בסופו של דבר, הכוכבות ההוליוודית נדחתה ופול נשאר עם הגיטרה.

ובינתיים, בלונדון, הבית של פול בסנט ג'ונס ווד - משך אורחים לא קרואים. ברט סולאריס בן ה-20 נתפס מסתובב בשטח ונעצר. בבית המשפט הוא התחנן בפני השופטים: "אני חבר בכת דתית המכונה ISKCON" (הרא קרישנה), מה שכנראה לא הרשים אותם במיוחד והוא נשאר במעצר. הלו - זה פול... לא ג'ורג'! התבלבלת בכתובת!

בארצות הברית, סגן הנשיא ספירו אגניו, פוליטיקאי שלא היה ידוע כחובב רוק, החליט לצאת למתקפה פומבית על הביטלס בלאס וגאס. הוא טען שהם מעודדים שימוש בסמים וציטט במלוא הרצינות שורות מהשיר WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS: "אני מסתדר בעזרת חבריי, אני מתמסטל בעזרת חבריי". אגניו הוסיף בהלם מזויף: "זו מנגינה קליטה, אבל רק כשהסבירו לי הבנתי שה'חברים' הם סמים שונים". תודה על ההבהרה, ספירו. האירוניה המשעשעת היא שמאחורי השיר הזה מסתתר פרט טריוויה מקסים: רינגו כמעט סירב להקליט אותו במקור, רק בגלל שהשורה המקורית שפול וג'ון כתבו עבורו הייתה שאלה אם הקהל יזרוק עליו עגבניות אם יזייף, ורינגו פחד פחד מוות שמעריצים יפגיזו אותו בעגבניות אמיתיות בהופעות. בסמים הוא פחות חשד באותו רגע.

ג'ורג' האריסון מצידו, המשיך במסע הרוחני שלו. הוא נצפה באירוע נדיר בפסטיבל האמנויות של הודו בלונדון, לצד חברו הטוב ראווי שנקר, כשהוא מקדם מוזיקה וריקודים הודים.

אבל הסיפור הגדול של החודש היה שובו של ג'ון לנון לבריטניה. לאחר חמישה חודשים בארצות הברית, שם עבר טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי אצל ד"ר ארתור יאנוב, ג'ון ויוקו נחתו בהית'רו ומיד נסעו לאחוזתם באסקוט. ג'ון, שעלה 11 קילוגרמים, ייחס את העלייה במשקל בחיוך ל"אכילת גלידה ב-28 טעמים שונים" במהלך הטיפול.

ספטמבר 1972: פרסים לג'ורג', רינגו מדבר וטרגדיה בליברפול

חלפו שנתיים, והחיפושיות לשעבר עדיין היו בראש הכותרות. רשת ITV הבריטית שידרה סרט תיעודי על תעשיית המוזיקה, שכלל מבט נוסטלגי על הביטלס. המפיק שלהם, ג'ורג' מרטין, התראיין ואמר: "אני חושב שארבעתם יחד גדולים יותר מכל אחד לחוד. ברור שכל תקליט שהם מוציאים הוא טוב, כי הם אנשים מוכשרים, אבל הם לא גדולים כמו שהיו כשהיו הביטלס".

ג'ורג' האריסון קטף שני פרסי אייבור נובלו יוקרתיים על שירו MY SWEET LORD, יצירת מופת שג'ורג' כתב במקור במהלך סיבוב הופעות בשוודיה בניסיון ליצור המנון הלל המשלב אלמנטים של מוזיקת גוספל נוצרית עם מנטרות הינדיות, מבלי לדעת שהשיר יגרור אותו לסאגת תביעות זכויות יוצרים מתישה סביב הדמיון לשיר HE'S SO FINE. בעוד שמועות על הופעת אורח שלו בקונצרט בקריסטל פאלאס התבדו כשהוא לא הופיע. ג'ון ויוקו, מלווים בלהקת ELEPHANT'S MEMORY, הופיעו בשידור חי בטלמרתון של הקומיקאי ג'רי לואיס בניו יורק וביצעו גרסאות מחשמלות ל-IMAGINE ו-GIVE PEACE A CHANCE.

רינגו סטאר העניק ראיון בלעדי לעיתון, ודיווחים על צילומי סרטו החדש, COUNT DOWN – שם העבודה הראשוני של סרט האימה המוזיקלי שייקרא לבסוף SON OF DRACULA, אותו הפיק ובו כיכב לצד חברו הטוב הארי נילסון – הופיעו בעיתונות. אך החודש הזה נשא עמו גם טרגדיה. בסוף החודש, נמצאו גופותיהם של רורי סטורם, מנהיג להקת ההוריקנס שרינגו היה חבר בה לפני הביטלס, ואמו, בביתם בליברפול. סיבת המוות: התאבדות כפולה באמצעות ברביטורטים ואלכוהול. חבריו של רורי סיפרו שהוא היה שרוי בדיכאון עמוק מכך שמעולם לא זכה להצלחה כמו חבריו המפורסמים. כשאלן וויליאמס, המנהל הראשון של הביטלס, שאל את רינגו מדוע לא הגיע להלוויה, רינגו, בתשובה קרירה שאולי הסתירה כאב עמוק, ענה: "גם בלידה שלו לא הייתי, נכון?".

החודש ננעל עם סקרי הקוראים השנתיים של מגזיני המוזיקה. במלודי מייקר, ג'ון דורג במקום התשיעי כזמר הבריטי, ובתחום הבינלאומי, ג'ון הגיע למקום השלישי כמלחין, פול למקום השביעי כבסיסט ורינגו למקום התשיעי כמתופף. במגזין NME, ג'ון לנון הוכתר כזמר מספר 1 בעולם.

ספטמבר 1973: כנופיה במנוסה, פרידה כואבת ושוד בניגריה

ספטמבר 1973 היה אחד החודשים הדרמטיים ביותר. פול מקרטני טס ללאגוס, ניגריה, כדי להקליט את מה שיהפוך לאחד התקליטים המצליחים ביותר שלו, BAND ON THE RUN. הבחירה בניגריה נולדה מתוך רצון של פול להקליט באווירה אקזוטית וטרופית, אך בפועל האולפן המקומי של חברת EMI היה פרימיטיבי, חסר מיזוג אוויר ראוי ורוחש לטאות. ממש לפני הנסיעה, שניים מחברי להקת WINGS, הגיטריסט הנרי מקולוק והמתופף דני סייוול, פרשו במפתיע. פול, לינדה והגיטריסט דני ליין נאלצו להקליט את התקליט כשלישייה – כשפול, בפרץ גאונות ודבקות במטרה, נאלץ לנגן בעצמו את רוב תפקידי התופים המעולים באלבום.

אבל הצרות רק התחילו. בניגריה, פול הואשם בניצול מוזיקאים מקומיים, ובמהלך שהותם, פול ולינדה נשדדו באיומי סכין על ידי שישה גברים. "הוא מוזיקאי, אל תהרגו אותו!", צרחה לינדה במהלך השוד. בסופו של דבר, השלישייה שרדה כדי להשלים את התקליט, שכלל קלאסיקות כמו JET, BAND ON THE RUN ו-NINETEEN HUNDRED AND EIGHTY FIVE.

בצד השני של האוקיינוס, הדרמה של ג'ון לנון הגיעה לשיא חדש. לאחר תקופה מתוחה, יוקו אונו "זרקה אותו מהבית", כדבריו. כך החלה התקופה המפורסמת של 18 חודשים שזכתה לכינוי "סוף השבוע האבוד". ג'ון עבר ללוס אנג'לס, כשלצידו המאהבת החדשה שלו (שנבחרה וגויסה על ידי יוקו בעצמה), מיי פאנג, שהייתה העוזרת האישית שלהם. "יוקו אמרה לי 'צא החוצה!'", סיפר ג'ון מאוחר יותר. "חשבתי לעצמי, וואו, חופש! אבל זה היה נורא".

במהלך החודש הזה, רינגו סטאר קנה מג'ון את אחוזת טיטנהרסט פארק המפוארת. רינגו גם הוציא את הסינגל המצליח PHOTOGRAPH, אותו כתב יחד עם ג'ורג' האריסון. הוא צילם קליפ משעשע בשטח האחוזה החדשה שלו, בו הוא נראה מסתובב וממלמל את המילים כשידו מכסה את פיו, כדי לעקוף את חוקי ה-BBC שאסרו על הזזת שפתיים עם פלייבק.

ספטמבר 1974: מלחמת עולמות במלודי מייקר, ג'ורג' מקים אימפריה וג'ון לנון שדרן רדיו.

החודש נפתח עם ג'ורג' האריסון במסיבת עיתונאים חגיגית בלונדון, בה השיק את חברת התקליטים החדשה שלו, DARK HORSE. במקביל, הודיע גם רינגו סטאר על הקמת לייבל משלו, RING O'RECORDS, שיופץ על ידי פולידור.

אבל הדרמה האמיתית התרחשה בדפי המלודי מייקר. הגיטריסט והמפיק האמריקאי, טוד ראנדגרן, פתח במתקפה חסרת רסן על ג'ון לנון. "ג'ון לנון הוא לא מהפכן, הוא אידיוט", כתב ראנדגרן. "לצרוח על מהפכה ולהתנהג כמו חתיכת זבל, זה פשוט מביך. להרביץ למלצרית במועדון טרובדור? איזו מין מהפכה זו? הוא כמו ריצ'רד ניקסון של דור אחר".

ג'ון, שהיה בעיצומם של קידום תקליטו החדש WALLS AND BRIDGES, לא נשאר חייב. בסוף החודש הוא כתב מכתב תגובה חריף ומשעשע, שפורסם גם הוא במגזין. "טוד היקר", פתח ג'ון, "אני אוהב אותך וחלק מהעבודה שלך. מעולם לא טענתי שאני מהפכן. מותר לי לשיר על מה שבא לי, נכון? ומעולם לא הרבצתי למלצרית. התנהגתי כמו חמור, הייתי שיכור, אז תירו בי! הסיבה האמיתית שאתה כועס עליי היא בגלל שלא זיהיתי אותך כשנפגשנו בלוס אנג'לס. בכל מקרה, לא משנה כמה פגעת בי, יקירי, תמיד אוהב אותך, ג'ון לנון".

באותו חודש התקיים בניו יורק פסטיבל הביטלס הראשון, BEATLEFEST 74. ג'ון שלח את מיי פאנג כדי לרכוש עבורו מזכרות מעניינות. היא חזרה עם תמונות נדירות של הלהקה מהמבורג, שאחת מהן הפכה מאוחר יותר לעטיפת התקליט שלו, ROCK 'N' ROLL.

ג'ון עצמו היה עסוק מעל הראש. הוא התראיין לתחנות רדיו רבות, ובשיא הקמפיין, שימש כשדרן אורח בתחנות הרדיו KHJ בלוס אנג'לס ו-WNEW בניו יורק. הוא הקריא את תחזית מזג האוויר, שידר פרסומות בסגנונו הייחודי ("הערב בג'וינט אין דה וודס... אין כמו ג'וינט אין דה וודס!") וסיפק הצצה נדירה לאישיותו השנונה והכובשת. הפרסומת הטלוויזיונית לתקליט החדש שלו, WALLS AND BRIDGES, לוותה בקריינות של לא אחר מאשר רינגו סטאר. "תודה לך, רינגו", אמר ג'ון בסוף הפרסומת. "בכיף, ג'ון", ענה רינגו. לרגע אחד קטן, זה הרגיש כאילו הם שוב ביחד.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.