רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-20 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-20 בספטמבר (20.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "הייתה לי בעיה אדירה עם התקליט OMMADAWN. אני חושב שמשהו לא היה בסדר עם סוג הטייפ שהשתמשתי בו להקלטה של התקליט הזה. בשלב מסויים הסליל החל להתקלף מהשכבה העליונה שלו. הדבר גרם לי להקליט את כל היצירה מחדש. כנראה שזה היה לטובה" (מייק אולדפילד)

הקליק שהפך התקף זעם ליצירת מופת. ב-20 בספטמבר בשנת 1979 הופיעה להקת הקלאש בפלאדיום בניו יורק. תיסכולו של הבסיסט שם הפך לעטיפת תקליט איקונית.

ב-20 בספטמבר 1979, האוויר באולם הפלאדיום בניו יורק היה דחוס ומחושמל. להקת הקלאש, בחוד החנית של הפאנק הבריטי, הגיעה לעיר כדי להראות לאמריקה איך נראית ומרגישה מהפכה אמיתית. ההופעה, חלק מסיבוב ההופעות שזכה לכינוי CLASH TAKE THE FIFTH AVENUE, הייתה אמורה להיות עוד ערב של אנרגיה מתפרצת, אבל עבור הבסיסט פול סימונון, משהו פשוט לא עבד.

סימונון, שתמיד נחשב לחבר המאופק יותר בלהקה, הרגיש תסכול גובר והולך. "ההופעה באותו ערב הלכה בסדר גמור, אבל משהו בתוכי גרם לתחושה שזה לא כך", הוא סיפר מאוחר יותר. הקהל אולי שאג בהתלהבות, אבל על הבמה, התחושה הפנימית של סימונון הייתה של הופעה אבודה, של חוסר חיבור. ברגע של טירוף טהור, הוא החליט לפרוק את כל הכעס המצטבר. הוא אחז בגיטרת הבס שלו, פנדר פרסיז'ן אהובה, והניף אותה בעוצמה אל רצפת הבמה, מרסק אותה לרסיסים בקול נפץ מחריש אוזניים. זה היה רגע של הרס עצמי, של שחרור בלתי נשלט.

בצד הבמה עמדה הצלמת פני סמית', שליוותה את הלהקה ותיעדה את מסעותיה. היא ראתה את ההתפרצות הממשמשת ובאה, ובאינסטינקט של ציידת רגעים, כשהבס הוטחה ברצפה, היא לחצה על כפתור המצלמה. קליק אחד, בתוך כל הרעש והמהומה, קלט את הרגע.

מאוחר יותר, כשבחנה את התוצאה, סמית' כלל לא התרשמה. התמונה יצאה מטושטשת, חסרת פוקוס. מבחינה טכנית, זה היה צילום פגום. היא הייתה כל כך לא מרוצה עד שניסתה לשכנע את חברי הלהקה בכל תוקף לא להשתמש בתמונה הזאת. "זה לא צילום טוב", היא התעקשה, "הוא לא חד מספיק". אבל חברי הלהקה, ובראשם הסולן ג'ו סטראמר, ראו משהו אחר לגמרי. הם ראו את מה שהיא קלטה מבלי להתכוון: את התמצית המושלמת של הרוק. הטשטוש לא היה פגם, הוא היה אנרגיה, תנועה וזעם בלתי מסונן של אותו רגע.

הלהקה התעקשה, והצילום הלא ממוקד של סמית' נבחר לעטר את עטיפת האלבום הכפול שלהם, LONDON CALLING. כדי להשלים את התמונה, מעצב העטיפה, ריי לורי, הוסיף את הכיתוב בצבעי ורוד וירוק, במחווה ישירה לעטיפת תקליט הבכורה של אלביס פרסלי מ-1956. החיבור הזה בין הפאנק הזועם לבין שורשי הרוק'נ'רול יצר אמירה עוצמתית, שהציבה את הקלאש לא כמי שבאים להרוס את העבר, אלא כמי שממשיכים את דרכו המרדנית.

במבט לאחור, אפילו לסימונון היו כמה חרטות קטנות, אם כי משעשעות. "אם הייתי כה חכם", הודה, "הייתי עושה זאת עם גיטרת הבס הרזרבית ולא עם זו הטובה שלי. כשאני מסתכל היום בעטיפה, אני מצטער שלא הרמתי את הראש קצת יותר, שיראו אותי טוב יותר".

ההיסטוריה, כמובן, הוכיחה שהלהקה צדקה והצלמת טעתה. עטיפת האלבום LONDON CALLING הפכה לאחת העטיפות המזוהות והנערצות יותר בתולדות המוזיקה ופני סמית'? היא זכתה בפרסי צילום יוקרתיים רבים על אותו צילום "כושל" שהתחננה שלא ישתמשו בו. כן, לפעמים הרגעים הגדולים ביותר באמנות נולדים דווקא מתוך הכאוס וחוסר השלמות.

הסערה הראשונה של אוזי אוסבורן כסולן. ב-20 בספטמבר בשנת 1980 הוציא סולן להקת בלאק סאבאת' לשעבר, אוזי אוסבורן, את תקליט הסולו הראשון שלו בשם BLIZZARD OF OZZ.

ביום זה, נסיך האופל המודח מבלאק סאבאת', אוזי אוסבורן, קם מההריסות והוציא את תקליט הסולו הראשון שלו, BLIZZARD OF OZZ. זה לא היה סתם תקליט חדש, זו הייתה קריאת מלחמה, הוכחה ניצחת שגם אחרי שמפטרים אותך מהלהקה שהקמת, אתה עדיין יכול לחזור, ובגדול.

הסיפור מתחיל שנתיים קודם לכן, בשנת 1978. להקת בלאק סאבאת', שהייתה כבר סוג של מוסד ותיק ומעט עייף, הצטלמה לתמונת יחסי ציבור. אוזי אוסבורן, הסולן הכריזמטי והפרוע, לבש לתמונה חולצת טי שירט שעליה התנוסס לוגו מאולתר שהכין בעצמו: BLIZZARD OF OZZ. הרעיון הזה, שהיה שילוב מבריק ושטני בין הקוסם מארץ עוץ לבין כמויות נכבדות של קוקאין, כבר קינן בראשו. "כשהייתי בבלאק סאבאת', רציתי לעשות תקליט סולו," הוא סיפר, "ורציתי לקרוא לו בשם הזה. זה פשוט עבד. כשהיינו צעירים, היינו משוגעים".

אלא שהשיגעון הזה הפך גדול מדי עבור חבריו ללהקה. שנה בלבד לאחר אותה תמונה, אוסבורן מצא את עצמו בחוץ. הוא פוטר מבלאק סאבאת' בטענה שהשימוש המופרז שלו בסמים ובאלכוהול חצה כל גבול. בגיל 31, הוא היה שבור, מרושש ובעיקר, אבוד. אך דווקא שם, בנקודת השפל הנמוכה ביותר, נכנסה לתמונה שרון ארדן, בתו של האמרגן הידוע לשמצה דון ארדן, ומי שתהפוך לאשתו ולמנהלת הקריירה הכל-יכולה שלו. בעידודה הנמרץ, אוזי החל לאסוף את השברים ולהרכיב סביבו להקה חדשה שתשנה את חייו.

אוסבורן: "סיימתי אז עם בלאק סאבאת'. נמאס לנו אז להילחם על הכל ונגד כולם; נלחמנו בניהול, בחברות תקליטים וזה נהיה מדכא מבחינתי, וזה השפיע על המוזיקה. כשאתה מתחיל לעשות מוזיקה כדי לשלם את חשבונות עורכי הדין שלך ואת המיסים, אתה יודע שיש לך בעיה”. את השיר GOODBYE TO ROMANCE הוא כתב על פרידתו מהלהקה אותה הקים.

המסע להרכבת הלהקה היה סיפור בפני עצמו. הבסיסט בוב דייזלי, יוצא להקת ריינבאו של ריצ'י בלאקמור, זכר היטב את הפגישה הראשונה. "נסעתי ברכבת לביתו של אוזי," סיפר דייזלי בראיון לרולינג סטון. "הוא כבר ערך אודישן לגיטריסט רנדי רודס בשלב זה, והוא אמר לרנדי שיש לו את העבודה. אבל אז אוזי חזר לאנגליה והחליט שהוא באמת רוצה להקים להקה אנגלית. רנדי עדיין היה באמריקה. שני בחורים אחרים היו אצל אוזי כשהגעתי. לאחד מהם היה שיער אדום. אני לא זוכר את השמות שלהם, אבל הם היו גיטריסט ומתופף. הם היו בסדר. הם היו נגנים הגונים מספיק, אבל לא מה שהיית מכנה וירטואוזים או ברמה עולמית או מרשימים או משהו כזה.

אוזי הקים את חדר החזרות הקטן הזה בצד הבית שלו. אוזי ואני יצאנו למטבח. הכנו כוס תה והתחלנו לפטפט. הוא אמר, 'אתה רוצה להצטרף לעניין הזה?'. אמרתי, 'כן, אני מעוניין'. זה בגלל שאהבתי את הקול של אוזי. אהבתי אותו בתור בנאדם. הסתדרנו ממש טוב. אמרתי, "אם להיות בכנות איתך, האם אתה מוכן לשני הבחורים האחרים האל'?' הוא אמר, 'למה?' ואמרתי, 'הם בסדר. הם טובים, אבל אין שם ניצוץ. אין שום דבר מיוחד במצב'. הוא אמר, 'חכה רגע'. לאחר מכן הוא יצא מהמטבח, אל חלל החזרות, והוא אמר, 'זה בסדר, חברים. אתם יכולים לארוז וללכת הביתה. זה לא מסתדר'. ואז הוא חזר למטבח והתיישב. שתינו תה. הוא אמר לי, 'פגשתי את הבחור הזה בלוס אנג'לס, הוא מורה לגיטרה. הוא מעולה'. אמרתי, 'אז מי זה?' והוא אמר, 'קוראים לו רנדי רודס'. אמרתי, 'בסדר, אז בוא ניקח אותו. זה נשמע יותר טוב'. הלכנו לדון ארדן. והוא אמר מאז, 'כנגד שיפוטי, שילמתי עבור הילד הצעיר והלא ידוע הזה שיטוס לאנגליה'. הוא הטיס את רנדי. מה שהוא התכוון ב'כנגד שיפוטי' הוא שאף אחד לא שמע עליו או אפילו ידע אם הוא נגן טוב. האם אוזי ידע שהוא נגן טוב? אוזי לא היה ממש מוזיקאי.

הלכתי לחברת התקליטים של אוזי ופגשתי את רנדי. היה לי את החזון הזה במוחי של רנדי כי הוא תואר לי על ידי אוזי כמורה לגיטרה. ציפיתי לראות איזה בחור עם קרדיגן ונעלי בית ומקטרת. נכנסתי וראיתי את רנדי. הוא היה צעיר. הוא היה אז רק בן 22 או משהו כזה. נפגשנו ועלינו יחד ברכבת לביתו של אוזי. מיד ידענו שיש שם ניצוץ, והתחלנו לעשות אודישן למתופפים".

רנדי רודס מצא באוסבורן מפלט ממסלול חסר תקווה. הוא היה חבר בלהקת QUIET RIOT שכשמה באמת לא הצליחה לעשות אז הרבה רעש. חבריה ניגנו באותו מעגל המועדונים ורודס היה מיואש עד שמצא את אוסבורן. לאחר תהליך אודישנים ארוך נבחר המתופף לי קרסלייק, שבילה חלק ניכר משנות השבעים באוריה היפ. ארבעתם הפכו מיד לחטיבה אחת. אוסבורן: "בכל להקה שהייתי בה, תמיד היו השנים הראשונות שבהן הכי כיף לך. אבל כשאתה זוכה להצלחה והכסף נכנס, כולם פתאום משתגעים ונלחמים עם משפטים כמו 'אני כתבתי את זה. אתה כתבת את זה. אני הגדרתי את זה'. עם הלהקה הזו שלי המפגשים היו קלילים, ואהבתי להיות האחראי. הייתי הקפטן של הספינה שלי, וזה היה כיף. לא הייתי צריך לחשוב 'הוא לא יאהב את זה אם אעשה זאת'. פשוט עשיתי את מה שרציתי".

הלהקה נכנסה לאולפן והקליטה את מה שהם האמינו שיהיה תקליט הבכורה של להקה חדשה בשם BLIZZARD OF OZZ. אלא שכשהתקליט יצא, החברים גילו לתדהמתם שעל העטיפה התנוסס שמו של אוזי אוסבורן באותיות גדולות, ושם הלהקה המקורי הפך לשם התקליט. היה ברור ששרון ארדן החליטה שהמותג הוא אוזי, ושאר הנגנים הם להקת הליווי שלו. ההחלטה הזו יצרה מתחים וחיכוכים, שבעתיד יובילו לתביעה משפטית מצד דייזלי וקרסלייק, אך באותו הרגע, הם המשיכו הלאה, מבינים שעדיף להם להישאר ולהיות חלק מההצלחה המסתמנת.

בתחילת ספטמבר 1980, יצאה הלהקה לסיבוב ההופעות הראשון שלה. אחת ההופעות המכריעות הייתה בתיאטרון אפולו בגלזגו, סקוטלנד. "הייתי עצבני," הודה אוזי, "כי אם אתה מצליח בסקוטלנד, יש לך להקה טובה. האנשים שם לא מהססים ליידע אותך אם הם לא אוהבים את מה שהם שומעים". המופע נפתח בצלילי היצירה הקלאסית האימתנית "כרמינה בוראנה" שהתנגנה בעוצמה מחרישת אוזניים, והקהל הסקוטי נסחף מהרגע הראשון. זה היה סיפור קאמבק מהסרטים.

החיבור בין אוזי אוסבורן לרנדי רודס היה קסום, אך קצר מועד באופן טרגי. הם הספיקו להקליט יחד עוד תקליט אחד, DIARY OF A MADMAN, בשנת 1981, לפני שהסיפור נקטע באסון נורא. במרץ 1982, נהרג רנדי רודס בהתרסקות מטוס קל, והותיר את עולם המוזיקה המום וכואב. תקופת BLIZZARD OF OZZ נותרה כפרק קצר אך מסעיר.

האישה שלימדה את ג'ון לנון כיצד אפשר באמת לעוף. ב-20 בספטמבר בשנת 1971 יצא אלבום כפול ליוקו אונו ושמו FLY.

התאריך הוא 20 בספטמבר 1971. אבק ההתפרקות המרה של הביטלס עדיין לא שקע לחלוטין, והעולם עדיין מנסה לעכל את ארבעת חלקי הפאזל שהתפזרו לכל עבר. ובדיוק ברגע הזה, יוקו אונו, האישה שרבים האשימו, באופן נחרץ ושגוי, בפירוק החבילה, עשתה מעשה נועז, כמעט חצוף: היא שחררה אלבום כפול ושאפתני בשם FLY, והזמינה את עולם הרוק כולו למסע מטלטל היישר אל תוך מוחה היצירתי והבלתי מתפשר.

אם מישהו חשב לרגע שמדובר בפרויקט איזוטרי שהוקלט במרתף חשוך, הוא טעה ובגדול. רשימת הנגנים שאונו גייסה לתקליט הזה נראית כמו רשימת חלומות של כל חובב רוק באותה תקופה. קחו אוויר: בגיטרות היו לא אחרים מאשר בן זוגה, ג'ון לנון, וחבר קרוב בשם אריק קלפטון. מאחורי התופים ישבו רינגו סטאר, ג'ים קלטנר וג'ים גורדון. בבס ניגן קלאוס פורמן ובסקסופון בובי קיז. זו לא הייתה להקת ליווי, זו הייתה נבחרת-על של ממש, סופרגרופ שהתייצב מאחורי החזון האמנותי של אונו, במה שהיווה למעשה גלגול נוסף של הפלסטיק אונו באנד.

מטרתה של יוקו באלבום FLY הייתה ברורה: לקחת את הגישה הווקאלית האוונגרדית שלה, זו שגרמה למיליונים לתלוש שערות ולשאול "למה היא צורחת?", ולהטמיע אותה עמוק בתוך מסגרת של רוק'נ'רול בועט. לכל אלה שראו בה אז, וגם היום, אישה שרק יודעת להפיק צווחות בלתי ניתנות לעיכול, כדאי לדעת פרט חשוב: הגברת למדה אופרה קלאסית וידעה בדיוק מה היא עושה עם מיתרי הקול שלה. כל צרחה, כל גניחה וכל לחישה היו בחירה אמנותית מודעת, לא מקרית. באלבום הזה היא הוכיחה זאת היטב, כשלצד קטעי האוונגרד המוכרים, היא גם שרה שירי פופ יפהפיים ומלודיים, באופן שכל מי שראשו פתוח מספיק והשנאה כלפיה לא העבירה אותו על דעתו, יוכל להאזין ואף ליהנות.

האלבום הכפול חולק למעשה לשני עולמות. הצד הראשון והשני הכילו שירים נגישים יותר יחסית, כמו שיר הנושא העדין MRS LENNON או הקינה המחשמלת DON'T WORRY KYOKO, שנכתבה על בתה שנלקחה ממנה. אך הצד השלישי והרביעי היו מגרש המשחקים הפרטי של יוקו. שם היא הרשתה לעצמה לצלול למעמקי האוונגרד ללא מעצורים. חלק מהקטעים אף שימשו כפסקולים לסרטים הניסיוניים שיצרה עם לנון. השיר FLY למשל, ליווה סרט באותו שם שהציג זבוב המטייל על גופה העירום של אישה, בעוד שקטע אחר שימש פסקול לסרט ERECTION, שעקב אחר בנייתו של בית מלון בלונדון. כן, קראתם נכון.

מי שרוצים באמת להיכנס לתוך ראשה של יוקו אונו, חייבים להאזין לאלבום הזה. יוקו הייתה הרבה יותר מ"אשתו של". היא הייתה כוח יצירתי אדיר שהוכיח ללנון שמוזיקה אינה חייבת להיות כבולה למבנה של בית ופזמון. היא פתחה לו צוהר לעולם שבו אין חוקים. יוקו הראתה לג'ון, ודרך FLY גם לעולם כולו, שהיצירה היא כמו השמיים מעלינו – רחבה, אינסופית וללא גבולות. ABOVE US ONLY SKY. וגם אם לא כולם היו מוכנים להמריא איתה אז, במבט לאחור, אי אפשר שלא להעריך את התעוזה של האישה הזו, שהקדימה את זמנה בעשור לפחות והשפיעה על דורות של אמני פאנק וגל חדש שבאו אחריה.

בעיתון רולינג סטון פורסם בביקורת הבאה: "לא הצלחתי להקשיב לאלבום זה יותר מפעם אחת. קשה לי להבין מדוע יוקו בחרה לשחרר כל כך הרבה מזה באלבום כפול במקום בתקליט בודד. יצירת הנושא, שהוקלטה כפסקול לסרט בשם זה בו נראה זבוב מטייל על גוף נשי עירום, נשמעת יוקו ללא ליווי ובמשך 23 דקות. האופן בו היא משתמשת בקולה הוא ייחודי, וירטואוזי ומלא חוכמה. אבל עדיין קשה לי לדמיין מישהו, מלבד מי שיחקור את אמנותה, שיהיה מסוגל לשבת בריכוז רב מול זה וליהנות. השיר הברור ביותר פה נקרא MRS. LENNON בו שרה יוקו ובקול יפה מלודיה ברורה. אני לא מאמין שהמוזיקה של יוקו היא מוזיקת העתיד, כפי שמעריציה דואגים לגרוס, אך אין פה רק רעש, כפי ששולליה אוהבים לצעוק. מדובר במוזיקה רצינית, שעדיף להקשיב לה בריכוז ולבד ולא בקבוצה".

הזמן בבקבוק שאזל. ב-20 בספטמבר בשנת 1973 הסתיימו חייו של הזמר ג'ים קרוצ'י.

ג'ים קרוצ'י, בן 30, נהרג בתאונת מטוס יחד עם חמישה נוספים: הגיטריסט מורי מולייסן, המנהל קנת' דומיניק קורטז, הקומיקאי ג'ורג' סטיבנס (שהופיע כמופע חימום), אמרגן סיבוב ההופעות דניס ראסט וטייס המטוס רוברט ניוטון אליוט. הטיסה הייתה אמורה להוביל אותם להופעה בטקסס. המטוס המריא ממסלול ההמראה, פגע בעץ, הסתובב באוויר והתרסק.

הופעתו האחרונה התקיימה באוניברסיטה בלואיזיאנה, מול כאלפיים סטודנטים נלהבים שלא הפסיקו לשמוח, ליהנות ולמחוא כפיים. הוא ישב על כיסא מתקפל, לבוש בג'ינס וחולצת פועלים כחולה, ונראה נינוח לחלוטין. ידו פרטה בקלילות על ששת המיתרים. "טסתי כל כך הרבה בזמן האחרון שאני מתחיל להרגיש ג'ט לג", הוא סיפר לקהל. ההופעה הסתיימה עם השיר על לירוי בראון, ושעה לאחר מכן הוא כבר לא היה בין החיים.

בזמן מותו, קרוצ'י נהנה מהצלחה עם שני להיטים ("זמן בבקבוק" ו"באד, באד לירוי בראון"), אך נראה היה שעדיין לא הגיע אל המנוחה והנחלה, כפי שסיפר חודשיים לפני מותו: "אני חייב מדי פעם לצאת מהמוזיקה ואז להיכנס אליה שוב, כי אי אפשר להתפרנס רק ממוזיקה. קשה להרוויח מהופעות בברים. אני עדיין זוכר הופעות שבהן קיבלתי 25 דולרים והופעתי מול אדם אחד או שניים". באותה תקופה, עסק קרוצ'י גם כמורה בפילדלפיה, כבנאי, ולימד ילדים עם בעיות נפשיות לנגן בגיטרה. "זו הייתה שנה קשה, ולא אעשה זאת שוב. ילדה אחת כבדת משקל בעטה בי בחוזקה רבה". בראיון אחר סיפר: "הייתי מעורב מדי רגשית עם הילדים אותם לימדתי. הבאתי את הגיטרה וניגנתי להם. הם לא ידעו לקרוא, אז לימדתי אותם מילים באנגלית עם שירים שהם הכירו מהרדיו".

הוא גם הלחין ג'ינגלים לתחנת רדיו ובשנת 1969 הקליט תקליט ראשון שנכשל כישלון חרוץ. החוויה המרירה הותירה אותו ללא רצון לנסות שוב בתחום המוזיקה. כשהכסף אזל, הוא מצא את עצמו עובד כפועל בניין וכנהג משאית במחצבה. העבודה הפיזית נתנה לו תחושת חיוניות, והמוזיקה הוזנחה לחלוטין. עם זאת, הוא לא הפסיק לנגן לגמרי. אחרי יום עבודה קשה, נהג להגיע הביתה ולפרוט על המיתרים להנאתו. שירים החלו להופיע, וקרוצ'י הבין שאין מנוס מלחזור ולנסות שוב להיות מוזיקאי. בשנת 1970 הוא חזר לעניינים, אך הפעם כמפיק עבור הגיטריסט מורי מולייסן. קרוצ'י גם ניגן באלבום שהפיק. כשמולייסן נדרש לצאת לדרכים ולקדם את אלבומו, קרוצ'י התבקש להצטרף אליו כגיטריסט מלווה, והוא הסכים בשמחה.

בשנת 1971, ביקש קרוצ'י לנסות שוב את מזלו, והפעם כאמן מוביל. הוא הקליט מספר שירים על קלטת, הפקיד אותה בידי מנהלו, וזה שלח אותה לחברת התקליטים פיליפס באנגליה. אנשי החברה הגיבו בהתלהבות רבה, ועסקה נחתמה. קרוצ'י נכנס לאולפן הקלטות בניו יורק, ולאחר שלושה שבועות יצא משם עם אלבום שלם, שיצא בשנת 1972 בשם YOU DON’T MESS AROUND WITH JIM.

מיד לאחר מותו, הפך שמו למותג מכירות לוהט. אלבומו LIFE AND TIMES, שכבר החל לדעוך במצעדים, זינק בחזרה פנימה, וכך גם שני אלבומיו הקודמים. העיתונים הצהירו בזמנו כי קרוצ'י זכה לפופולריות גדולה אף יותר מזו של ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין לאחר מותם. הקהל הרחב נזכר להתאהב בו רק עם היוודע דבר מותו, ולהיטו "זמן בבקבוק" קיבל משמעות מצמררת.

כידוע, עסקי המוזיקה הם לעיתים קרובות עסקים מלוכלכים, וכך גם בסיפור זה. כשבע שנים לאחר מותו של קרוצ'י, תבעה אלמנתו, אינגריד קרוצ'י, את האנשים שטיפלו בעבר בשירי בעלה מבחינה עסקית. הנזק, לטענתה, עמד על 30 מיליון דולר. דובר מטעמה מסר שהיא שילמה עד כה כ-750,000 דולר לטיפול בתביעתה. היא דרשה לקבל דיווח על כל התמלוגים שהוזרמו משירי בעלה, כמו גם את החוזה של ג'ים עם מנהלו והמפיק שלו. לטענתה, החוזה נחתם בשנת 1968 כשעורך הדין האחראי על העניין ייצג הן את ג'ים והן את הצד השני. בנוסף, היא טענה בתביעתה שאותו מנהל ומפיק השתמשו בהקלטות דמו של ג'ים קרוצ'י משנת 1965 כדי למלא אלבום שיצא לאחר מותו ונקרא THE FACES I'VE BEEN. ואם לא די בכך, אינגריד טענה גם שהייתה שותפה לכתיבת יותר ממחצית משיריו, אך הקרדיט שהגיע לה, לטענתה, הושמט. הצד הנתבע הואשם במעילה ובהפרת הסכמים, בכך שהקפיא תמלוגים וניסה להעביר את העסק מקליפורניה למקום אחר, תוך כדי העלמת חשבונות.

אינגריד תכננה אז להפיק סרט על בעלה המנוח, אך לא יכלה להשתמש בשיריו מכיוון שהם היו בחזקת אותם נתבעים. עורך דינו לשעבר של ג'ים קרוצ'י, פיליפ קורניט, שהיה גם הוא בין הנתבעים, אמר בתגובה: "בשנת 1974 היה עניין רב בהפקת סרט על חייו של ג'ימי, ואינגריד הבהירה שהיא דורשת לכתוב את התסריט וגם לככב בו. הבהרנו לה שאם מדובר בסיפור אגדה, אין לנו עניין בזה. היא לא יכולה לעשות סרט כזה בעצמה כל עוד אין לה את הבעלות על השירים". קורניט הוסיף שעד סוף שנת 1979 קיבלה אינגריד 2,336,094 דולר מתמלוגים. הוא גם ביקש להבהיר שהפך לעורך דינו של קרוצ'י רק בשנת 1972, ולכן לא היה מעורב בחוזה הבעייתי משנת 1968. כמו כן, הוא טען שאינגריד נתנה הסכמה בעל פה לשימוש בהקלטה של בעלה משנת 1965 באלבום האוסף ההוא.

העולם באמת משוגע. ב-20 בספטמבר בשנת 1982 יצא תקליטון חדש לצמד דמעות לפחדים, עם השיר MAD WORLD.

קורט סמית': "עשינו הקלטות הדגמה של כמה שירים והתחלנו לעשות את הסיבובים לעניין חברות תקליטים. רק אחד רצה אותנו: בחור בשם דייב בייטס, שהחתים אותנו לפונוגרם לעסקה של שני תקליטונים בלבד. שניהם נכשלו. אבל התעשייה באותם ימים זה לא כמו עכשיו, שאם שני תקליטונים נופלים, אתה סיימת. דייב שמע את כל שאר השירים שכתבנו ושכנע את חברת התקליטים לתת לנו ליצור אלבום. עשינו את רוב האלבום THE HURTING באולפני אבי רואד. אבל זה לקח לנו שנה, עם הרבה מריבות מול חברת התקליטים על הכסף שלהם שבזבזנו. לאחר שסיימנו, הגענו להקליט את MAD WORLD שהיה שיר מאד מוזר אז. אף אחד לא ציפה שזה יהפוך ללהיט. בחברה סימנו בכלל שיר אחר – PALE SHELTER, כמועמד הבא לתקליטון.

רולנד אורזבל: "השיר היה אמור בכלל להיות צד ב' של התקליטון לשיר PALE SHELTER. אבל כשהשמעתי את זה לדייב בייטס, הוא אמר שזה ה-שיר. תודה לאל. לא אהבתי אז במיוחד את השיר הזה. לא יכולתי לשיר את זה. אני עדיין לא יכול לשיר את זה - זה פשוט לא עובד בקול שלי. ניסיתי וניסיתי באולפן, עד שנמאס לי ואמרתי לקורט, 'אתה שר את זה', וזה היה הרבה הרבה יותר טוב. יש לו תהודה רכה לקולו. "זה, לדעתי, הביצוע הווקאלי הטוב ביותר שלו. זה הוקלט בצורה מבריקה, וזה פשוט מדהים".

סמית': "ההקלטה של זה ארכה זמן מה, אבל הכתיבה לקחה זמן אחר הצהריים אחד. ישבנו בקומה השנייה בדירה שרולנד גר בה, והסתכלנו מלמעלה על אנשים לבושים בחליפות שהולכים לעבודה, חוזרים מהעבודה, חושבים, איזה חיים ארציים האנשים האלו חייבים לחיות. למרות שמאז, השתוקקתי לזה".

אורזבל: "זה מה שהניע את השיר. כתבתי את השיר בגיטרה אקוסטית, ואני חושב שאחד השירים שהתנגנו ברדיו בבית היה GIRLS ON FILMS, של דוראן דוראן, וחשבתי, איך הגעתי מסאונד הגלאם החגיגי של דוראן דוראן לשיר הממש מופנם הזה? למרות שניסינו להיראות כמו כוכבי פופ, המילים שלנו היו הרבה יותר מלנכוליות, יש שיגידו, מדכאות. השורה "החלומות שבהם אני מת הם הכי טובים שהיו לי אי פעם", זה מגיע מג'אנוב ותיאוריית הפריימל סקרים שלו. אני זוכר שקראתי פעם שהחלומות הכי חזקים שלך – הם חלומות מסכני חיים - הם אלה שמשחררים הכי הרבה מתח. מצאתי את זה בעצמי, כשהייתי בן 18. אין ספק שהיו לי כמה חלומות חיים למדי, ותמיד התעוררתי בהרגשה רעננה למדי".

החלום ושברו: הסיפור מאחורי התקליט המשותף של ניל יאנג וסטיבן סטילס. ב-20 בספטמבר בשנת 1976 יצא תקליט משותף לניל יאנג וסטיבן סטילס, ששמו LONG MAY YOU RUN. אבל מה שהחל כהבטחה גדולה הפך במהרה לחמיצות נוספת בין השניים.

על הנייר, זה היה אמור להיות אחד הרגעים הגדולים של שנת 1976. שני ענקי רוק, שני יוצרים שהגדירו צליל של דור שלם, שני חברים-יריבים ותיקים, ניל יאנג וסטיבן סטילס, חוברים יחדיו לתקליט משותף. ב-20 בספטמבר של אותה שנה, כשהתקליט LONG MAY YOU RUN נחת סוף סוף בחנויות, המעריצים ציפו לחגיגה. מה שהם קיבלו היה למעשה פסקול של פרידה כואבת, תזכורת לכך שברוק'נ'רול, כמו בחיים, כוונות טובות לא תמיד מספיקות.

הסיפור של יאנג וסטילס הוא סיפור על כימיה נדירה וחיכוכים בלתי פוסקים, שהחל עוד באמצע שנות השישים, כשהקימו יחד את להקת בפאלו ספרינגפילד. המתח בין הגאונות הממושמעת של סטילס לבין הנפש הפרועה והבלתי צפויה של יאנג הניב מוזיקה יוצאת דופן, אך גם הוביל לפירוק מהיר. המפגש המחודש שלהם בסופר-גרופ קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג רק הוסיף שמן למדורה. לכן, כשהוכרז ב-1976 על פרויקט משותף של השניים, זה נראה כמו הגשמת חלום רטוב עבור המעריצים, וגם קצת כמו ניסיון נואש לשחזר קסם ישן.

ההקלטות, שהחלו באווירה אופטימית, חשפו מהר מאוד את הסדקים. התקליט חולק כמעט שווה בשווה: חמישה שירים תרם יאנג, וארבעה הגיעו מסטילס. אך האחדות המוזיקלית הייתה אשליה. כל אחד מהם שלט באופן מוחלט בשיריו, כשהשני מתפקד כנגן ליווי ותו לא. נגניו של סטילס הם שאיישו את האולפן, והתחושה הייתה של שני תקליטי סולו שחוברו יחד בכוח, ולא של יצירה משותפת אורגנית. "ניל היה זהיר מאוד בהכנת התקליט הזה", הודה סטילס לימים. "היו כוונות טובות, אבל כוונות טובות הן רק חלק מהמסלול להצלחה, שאליה לא הגענו במקרה הזה". ועדיין, אל תטעו, מדובר בתקליט מהנה להפליא, פשוט כי גם כשהם לא מסתדרים, המוזיקה שיוצאת משניהם היא באיכות נדירה.

הדרמה האמיתית התרחשה מאחורי הקלעים. בתחילה, הפרויקט היה אמור להיות איחוד מלא של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. דייויד קרוסבי וגרהאם נאש אכן הגיעו לאולפן והקליטו הרמוניות קוליות נפלאות לכמה מהשירים. אלא שלוח הזמנים שלהם היה צפוף, והם נאלצו לעזוב את ההקלטות כדי להשלים תקליט משלהם כצמד, כפי שדרש החוזה עליו חתמו. סטילס ויאנג, בחוסר סבלנות אופייני, החליטו לא לחכות. ברגע של החלטה שנויה במחלוקת, הם פשוט מחקו את קולותיהם של חבריהם מההקלטות, והפכו את איחוד הרביעייה לפרויקט צמד.

כשקרוסבי ונאש גילו את דבר המחיקה, הם רתחו מזעם. נאש, שבור לב וכועס, לא חסך במילים בראיון לעיתונות: "שילכו להזדיין! הם נמצאים בעסק הזה לא מהסיבה הנכונה אלא בשביל למצוץ עוד כמה דולרים. אני לא אעבוד איתם יותר לעולם!". הוא הפנה אצבע מאשימה ישירות כלפי יאנג, וטען שהרעיון למחוק את הקולות היה כולו שלו.

כדי לקדם את התקליט שעוד לא יצא, יצאו השניים לסיבוב הופעות משותף. ההופעות הראשונות היו, בלשון המעטה, מחוספסות. היה נראה שהם עדיין לא מחוברים על הבמה. רק כשהחלו לשלב שירים ישנים מהרפרטואר של בפאלו ספרינגפילד, הקהל סוף סוף קיבל את מה שרצה והאווירה התחממה. אבל כדרכו של יאנג, שום דבר לא יכול היה להתנהל כמתוכנן. באחד הערבים, בעיר גרינסבורו, הלהקה עלתה לבמה, הקהל המתין, אבל כיסא אחד נותר ריק. ניל יאנג פשוט לא הופיע. גם בהופעה הבאה, באטלנטה, הוא נעלם כלא היה. במקום הסבר, קיבלו סטילס ואנשי ההפקה מברק קצר וחידתי מיאנג, ובו נכתב: "סטיבן היקר, מצחיק איך דברים שמתחילים באופן ספונטני מסתיימים כך. EAT A PEACH. ניל".

סטילס נותר המום ופגוע. הוא ניסה להסביר את ההתפרקות הפתאומית: "אני תמכתי בהיצמדות למופע כפי שהוא, עד שהלהקה כולה תתפקד באופן מהודק. ניל היה חסר סבלנות ורצה להוסיף עוד חומר חדש. שנינו יכולנו להיות גמישים יותר, אבל זה לא קרה". באותם רגעים קשים, כשנשאל מה יעשה כעת, ענה לסובביו במשפט מצמרר: "אין לי תשובה. אין לי עתיד". כאילו כדי להוסיף חטא על פשע, באותה תקופה הגישה אשתו הצרפתייה, ורוניק, בקשה לגירושין, בטענה שאינה מסתגלת לאורח החיים האמריקאי.

בתוך כל הכאוס והאווירה העגמומית הזו, יצא התקליט לחנויות. שנים לאחר מכן, בארכיון הרשמי שלו, כתב יאנג על התקליט בחיבה מפתיעה: "אני אוהב אותו מאוד, בעיקר כי המוזיקה בו מזכירה לי את הזמנים הטובים אחרי שסטיבן ואני נפגשנו לראשונה. מיד התחברנו והחלטנו להקים להקה".

אולי הסמל הטוב ביותר לטרגדיה הקטנה הזו הוא שיר הנושא, LONG MAY YOU RUN. השיר המלודי והנוגע ללב לא נכתב על חברות בין בני אדם, אלא על מכונית הפונטיאק הישנה והאהובה של יאנג. זו המכונית שלקחה אותו מטורונטו ללוס אנג'לס בשנות השישים, למפגש הראשון עם סטיבן סטילס, מפגש שהוליד את בפאלו ספרינגפילד. בשיר, הוא שר למכוניתו "שתחזיקי מעמד לאורך זמן". אירוני, בהתחשב בכך שהחברות האנושית, שהחלה בזכות אותו מסע, התקשתה כל כך להחזיק מעמד.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "התקליט הזה הוא כמו חוברת קומיקס ישנה עם סופרמן ובאטמן, שתמיד התנגשו אך חלקו מאפיינים מזהים משותפים. כמו סופרמן, סטיבן סטילס הוא סוג של שרירן בעל אישיות גושית. הבאטמן של ניל יאנג הוא פחות הרואי – מיוסר ואפלולי באופן אנושי וקודר. המוזיקה בתקליט היא וריאציה על חומר חדש, נפוח ופחות אוטוביוגרפי של אדם אחד.

יאנג תורם חמישה לחנים, סטילס ארבעה, וכל קטע הוא יצירה בלעדית של מחברו; יש כאן מעט שיתוף פעולה, למעט כמה תוספות ווקאליות (אף שהשילוב בין היללה של יאנג לקולו המהדהד של סטילס הוא פינוק מיוחד).

עבור שניהם, זהו פרויקט פחות אישי עם פחות סדרה של חקירות פנימיות ויותר התבוננות מלאת חיבה. ישנם גם לא פחות משלושה שירים על החוף - MIDNIGHT ON THE BAY, SUNSET ו-OCEAN GIRL ועוד אחד, BLACK CORAL, שהוא התייחסות מלודית ואקוסטית בסגנון LONG MAY YOU RUN לביץ' בויז. הרגעים החלשים יותר כוללים את GUARDIAN ANGEL, סיפור האזהרה של סטילס על רוחות מגינות המלווה בסטייל ג'אז קוקטיילים, ואת שיר הנושא הקיטשי והמתאים לשירה בציבור.

במונחים של התוצרים האחרונים שלהם כסולנים, LONG MAY YOU RUN מייצג מהלך של שמירה על הקיים עבור יאנג (שום דבר שמתקרב בעוצמתו, נגיד, לשירים ב-ZUMA או TONIGHT'S THE NIGHT), ודחיפה מעודדת עבור סטילס (כל החומר כאן עולה על התקליט הגמלוני ILLEGAL STILLS). זהו אינו תקליט חשוב, אבל הוא בהחלט מעניין".

תגידו, מה יהיה עם ג'ים מוריסון? ב-20 בספטמבר בשנת 1970 נידון ג'ים מוריסון, זמר להקת הדלתות, למאסר עם עבודת פרך.

הכל החל ב-1 במרץ 1969, כשלהקת הדלתות קיימה את אחד המופעים הידועים ביותר לשמצה בתולדות הרוק באודיטוריום DINNER KEY במיאמי, אירוע שזכה לכינוי "תקרית מיאמי". למופע הייתה השפעה שלילית חזקה על הקריירה של הלהקה, מכיוון שכמה ערים בסיבוב ההופעות שלה בארה"ב ביטלו את הופעותיהן, והתקליט החדש שיצא, THE SOFT PARADE, סבל קשות מהיעדר קידום הולם עקב אותה הופעה.

האודיטוריום היה האנגר צבאי שהוסב למתחם הופעות ללא מיזוג אוויר. באותו לילה חם, המושבים הוסרו על ידי היזם המקומי כדי להגדיל את מכירת הכרטיסים. מוריסון, ששתה לאורך כל היום, החמיץ את טיסת ההמשך שלו למיאמי, וכשהגיע לבסוף, המופע כבר התאחר. הקהל היה על קוצים.

זמן קצר קודם לכן, השתתף מוריסון בהצגה של קבוצת תיאטרון ניסיונית, "התיאטרון החי", וקיבל השראה רבה מסגנונה. הוא התגרה בקהל במסרים של אהבה ושנאה גם יחד. הוא דרש מהם לאהוב אותו וטען שהוא אינו יכול לסבול זאת יותר ללא אהבה טובה, ותהה אם אין איש שיאהב אותו. לחלופין, הוא כינה אותם חבורה של אידיוטים וצרח שוב ושוב את השאלה "מה אתם הולכים לעשות עם זה?".

כשהלהקה החלה לנגן את שירה השני, TOUCH ME, החל מוריסון לצעוק במחאה ואילץ אותה לעצור. בשלב מסוים, הוא חטף כובע של שוטר שעמד על הבמה והשליך אותו אל הקהל; השוטר, בתורו, הסיר את כובעו של מוריסון וזרק גם אותו. מנהל הלהקה, ביל סידונס, נזכר שההופעה הייתה מוזרה, דמוית קרקס, ושהיה שם בחור שנשא כבשה בידיו, לצד האנשים הפרועים ביותר שראה אי פעם. מישהו קפץ לבמה ושפך שמפניה על מוריסון, שהגיב בהסרת חולצתו.

מכאן והלאה הדיווחים מעורפלים ואין צילומים ברורים של המתרחש, אך הנרטיב שהתקבע מיד לאחר ההופעה היה חד וברור, ופעל נגד הלהקה: ג'ים מוריסון התערטל וביצע מעשה מגונה בפומבי.

הפגנות שמרניות התקיימו ברחבי המדינה, ובהן קראו המפגינים להוקיע את הלהקה ודרשו להעמיד את מוריסון לדין, כדי שהתנהגותו לא תהפוך לתופעה נפוצה. ב-20 בספטמבר 1970 זוכה מוריסון מאשמת התנהגות זימתית, אך הורשע בחשיפה מגונה. במשפטו בבית המשפט במיאמי גזר עליו השופט גודמן שישה חודשי עבודת פרך וקנס של 500 דולר בגין חשיפה פומבית, וכן שישים ימי עבודת פרך בגין ניבול פה. על גזר הדין הוגש ערעור, אך הוא מעולם לא נדון, שכן מוריסון עבר לפריז, צרפת, שם מצא את מותו ב-3 ביולי 1971.

בשנת 2007 הציע מושל פלורידה, צ'רלי כריסט, להעניק למוריסון חנינה לאחר מותו, והיא אכן הוענקה לו רשמית ב-9 בדצמבר 2010.

דיסקו רינגו - כשהמתופף של הביטלס איבד את הקצב. ב-20 בספטמבר בשנת 1977 יצא אלבום לרינגו סטאר ושמו RINGO THE 4TH.

קדימה, יורדים לרחבת הריקודים עם רינגו סטאר! אבל היי... יש בעיה - הסיקסטיז כבר תמו ורינגו לא הצליח להתאים את עצמו כהלכה לאופנה החדשה ששלטה בתעשייה. 20 בספטמבר 1977 והעולם כולו נתון בקדחת הדיסקו. כדורי מראות מסתובבים, חליפות פוליאסטר מבריקות ונעלי פלטפורמה שולטות ברחבות הריקודים, וברקע מתנגנים ללא הפסקה הבי ג'יס ודונה סאמר. ובדיוק אל תוך הסערה הזוהרת הזו, החליט רינגו סטאר, המתופף החביב והמחויך לשעבר של הלהקה המפורסמת בהיסטוריה, לזרוק את כובעו או ליתר דיוק את מקלות התיפוף שלו. באותו היום יצא לחנויות התקליטים RINGO THE 4TH, תקליט שהתיימר להכניס את רינגו לעניינים, אך בפועל סימן את אחת מנקודות השפל העמוקות בקריירה שלו וגרם למבקרים ולקהל לתהות האם זהו המסמר האחרון בארון הקבורה המוזיקלי שלו.

קדימה, בואו נחזור לרגע בזמן. כדי להבין את הצעד הנואש כמעט של רינגו, צריך להבין את הסביבה המוזיקלית של אותה תקופה. אחרי שנים של רוק פסיכדלי, רוק מתקדם ורוק כבד, הגיע הדיסקו וטרף את הקלפים. זה היה הסאונד של הרגע, מקצב פשוט, קליט וממכר שאי אפשר היה להתעלם ממנו. עבור אמן ותיק כמו רינגו, זו הייתה צומת דרכים. תקליטו הקודם, RINGO'S ROTOGRAVURE מ-1976, למרות שכלל שירים שנכתבו עבורו על ידי חבריו לשעבר ג'ון לנון, פול מקרטני וג'ורג' האריסון, לא הצליח להמריא. הנוסחה של "מעט עזרה מידידיי" כבר לא עבדה כמו פעם. היה ברור שצריך שינוי כיוון דרסטי.

באותן שנים, בעוד שם המותג "הביטלס" חזר להיות לוהט בתעשייה, בעיקר בזכות הוצאות מחודשות, הדרכים של ארבעת המופלאים לשעבר היו שונות בתכלית. פול מקרטני דהר קדימה עם להקתו WINGS והיה בשיא הצלחתו. ג'ון לנון פרש מהעסקים והפך לעקר בית במשרה מלאה בדירתו בניו יורק. ג'ורג' האריסון עדיין ליקק את הפצעים מסיבוב הופעות אמריקאי בעייתי שערך ב-1974 ומהאשמה נגדו בגין גניבה מוסיקלית. ורינגו? רינגו מצא את עצמו אבוד בלוס אנג'לס, שוחה בים של אלכוהול ומסיבות אינסופיות. החגיגה הבלתי פוסקת הזו עלתה לו באובדן המיקוד האמנותי. הוא העדיף להשתולל ולחגוג מאשר להשקיע את כל כולו בהקלטות וקידום תקליטים.

אל תוך הוואקום הזה נכנס הרעיון להקליט תקליט דיסקו. רינגו, או מישהו בסביבתו, החליט שאם אי אפשר לנצח אותם, צריך להצטרף אליהם. אז גויס למשימה המפיק המוערך אריף מרדין, שעבד עם ענקי סול ודיסקו כמו ארית'ה פרנקלין והבי ג'יס. על הנייר, זה נשמע כמו הימור בטוח. בפועל, זה היה מתכון לאסון. רינגו נכנס לאולפן עם חבורת נגני אולפן מהשורה הראשונה של לוס אנג'לס, מוזיקאים מקצוענים שהוא כלל לא הכיר עד לרגע ההקלטה. האווירה הייתה סטרילית ומנוכרת, רחוקה שנות אור מהכימיה והחברות שאפיינו את ימי הזוהר שלו.

התוצאה הסופית, RINGO THE 4TH, הייתה תקליט מבולבל וחסר נשמה. רינגו, איש הרוק'נ'רול הפשוט והישיר מליברפול, נשמע לא במקום, כמו תייר אבוד במסיבה שהוא לא מבין את הקודים שלה. הקהל לא קנה את זה. הם הרגישו בזיוף. רינגו סטאר, הבחור החייכן שתמיד נראה הכי נגיש וארצי, פשוט לא היה אמין ככוכב דיסקו זוהר.

מבט אחד על עטיפת התקליט מספיק כדי להבין את כל הסיפור. רינגו מצולם כשעל פניו מבט כבוי, עצוב וכמעט מובס. הוא לובש חולצה נוצצת בניסיון נואש להיראות חלק מהחגיגה, אך עיניו מספרות סיפור אחר. מעל ראשו, כמעט חונקות אותו, מונחות זוג רגליים של אישה בגרביוני רשת, סמל לחיי הוללות שהפכו מאושר לעול כבד. התמונה כולה זועקת "הרס עצמי". נראה שחברת התקליטים שלו כבר הייתה אדישה לחלוטין לגורלו, והוציאה את העטיפה הזו שמציגה אמן במשבר עמוק.

הכאב לא נשאר רק בצד הוויזואלי, הוא זלג עמוק אל תוך מילות השירים. בתקליט אפשר למצוא שורות שהן למעשה וידוי חשוף וכואב על מצבו. "יושב כאן עם כמה כוסות בירה / תוהה כיצד החזקתי מעמד כל השנים", הוא שר בשיר אחד. בשיר אחר הוא מודה: "התעוררתי הבוקר / הראש שלי הסתובב / שום דבר לא קרה / לא הייתה לי תחושה". כן, האיש שפעם תויג כמצחיקן של הביטלס, זה שסיפק את הרגעים הקומיים בסרטים שלהם, כבר מזמן לא צחק. המסיבה נגמרה, והוא נשאר לבד לנקות את הבלגן, כשהמוזיקה היחידה שנשמעה ברקע הייתה מקצב דיסקו אופנתי אך ריק מתוכן, שלא הצליח להסתיר את השקט הרועם שבנפשו.

גם זה קרה ב-20 בספטמבר. החל מהיווצרות להקות ועד למעשים שהפכו לסיפורי פולקלור. בואו נפעיל את מכונת הזמן ונעשה סיבוב בין השנים, כדי לראות מה בדיוק קרה ביום הספציפי הזה.

1971: הגמל מתחיל לצעוד והגיטריסט אורז את חפציו

שנת 1971 הייתה שנה של תמורות. בעוד סצנת הרוק המתקדם הבריטית רותחת וגועשת, שלישייה צעירה בשם THE BREW, שכללה את הגיטריסט אנדי לאטימר, הבסיסט דאג פרגוסון והמתופף אנדי וורד, הבינה שמשהו חסר להם כדי להשלים את הפאזל המוזיקלי. הם פרסמו מודעה קטנה בעיתון המוזיקה המוביל, מלודי מייקר, בחיפוש אחר קלידן. בצד השני של המודעה היה פיטר בארדנס, קלידן מוכשר ומנוסה שכבר הספיק לנגן בעבר עם אמנים כמו רוד סטיוארט ופיטר גרין. הוא ענה למודעה, הגיע למבחן קבלה, והקליק היה מיידי. הכימיה בין הארבעה הייתה כל כך חזקה שהם ידעו שמצאו את מה שחיפשו. הם שינו את שמם ל-CAMEL, וב-8 באוקטובר של אותה שנה כבר עלו להופעתם הראשונה תחת שם זמני ומשעשע, PETER BARDENS ON, בבלפסט. זו הייתה תחילתה של דרך מוזיקלית מופלאה שהולידה כמה מתקליטי הרוק המתקדם היפים ביותר של התקופה.

באותו יום ממש, בצד השני של האוקיינוס, גיטריסט אחר קיבל החלטה שתשנה את חייו. פיטר פרמפטון, הגיטריסט הכריזמטי של להקת HUMBLE PIE, הודיע על עזיבתו. בעוד הלהקה, בהנהגתו של סטיב מריוט, נעה לכיוון של רוק כבד ובלוזי יותר, פרמפטון חש צורך לחקור אזורים מוזיקליים עדינים ואקוסטיים יותר. הוא יצא לדרך עצמאית, קריירת סולו שתגיע לשיאה המטלטל כמה שנים מאוחר יותר עם האלבום הכפול והמצליח עד מאוד FRAMPTON COMES ALIVE.

1968: ציפורי החצר ממריאות מחדש והגרזן מדטרויט מכה

שלוש שנים קודם לכן, באולפני OLYMPIC בלונדון, התרחש רגע היסטורי. הרכב טרי, שעדיין פעל תחת השם הזמני THE NEW YARDBIRDS, נכנס לאולפן כדי להקליט את תקליט הבכורה שלו. את ההרכב הקים הגיטריסט ג'ימי פייג' על חורבותיה של להקתו הקודמת, והוא מימן את כל ההקלטות מכיסו הפרטי. חברת התקליטים לא האמינה בהם מספיק כדי להשקיע, טעות שהם בוודאי הצטערו עליה מרות. תוך 36 שעות בלבד, פרק זמן מגוחך גם במונחים של אז, הקליטו פייג', רוברט פלאנט, ג'ון פול ג'ונס וג'ון בונהאם תקליט בכורה שישנה את פני הרוק הכבד. בקרוב מאוד הם ישנו את שמם ללד זפלין ויכבשו את העולם בסערה.

באותו הזמן, בדטרויט, מישיגן, גיטריסט צעיר ופרוע בשם טד נוג'נט עלה על במת אולם גראנדה עם להקתו, AMBOY DUKES. זו הייתה רק ההתחלה של קריירה ארוכה ורועשת, שהפכה את נוג'נט לאחת הדמויות הצבעוניות והשנויות במחלוקת של הרוק האמריקאי. למה שנויות? הוא גם היה בעד הרג חיות ויצא אף בסלוגן YOU KILL IT - I GRILL IT.

1973: אמן בדיכאון, סוס משוגע ומועדון חדש

ה-20 בספטמבר 1973 היה ערב מכונן בסצנת המועדונים של לוס אנג'לס עם פתיחת מועדון חדש בשם ROXY. המקום יכל לאכלס כ-500 איש (לעומת המועדון המתחרה, טרובאדור, שבו היה אפשר לאכלס רק 350 איש). אמני החימום לקראת ניל יאנג היו צ'יץ' וצ'ונג ואחריהם גרהאם נאש. לאחר הופעתו של נאש נדלקו אורות המועדון, תקליט הושם על הפטיפון וכמה רקדנים, מצוות תוכנית הטלוויזיה המוסיקלית SOUL TRAIN, פרצו במעברים. לאחר מכן הגיע תורו של ניל יאנג שעלה לבמה עם משקפיים כהים וביגוד של אחד שהגיע מהרחוב. עדיין, נוכחותו הייתה מהפנטת עבור הנוכחים. הוא בחר להציג בפני הקהל רק שירים חדשים. לצדו היה נילס לופגרן בגיטרה, בן קית' בפדאל סטיל, ראלף מולינה בתופים ובילי טאלבוט בבס. האינטימיות של הרוקסי - עם הקיבולת הקטנה יחסית שלו בהשוואה למקומות אחרים בהם הופיע יאנג - העניקה להופעה מיידיות וקרבה שרק לעתים רחוקות הושגה במופעי רוק. הקהל באותו ערב לא ממש ידע למה לצפות, אבל הם זכו לאמן ששופך את נשמתו בזמן אמת. הספונטניות של ההופעה, יחד עם עוצמת השירה של יאנג והסאונד המחוספס של הלהקה, הבהירו שלא מדובר במופע רגיל. זו הייתה חשיפה, לא רק של שירים חדשים אלא של הצער והמסע הרגשי שעבר יאנג. עבור רבים מהקהל, המופע היה מאתגר. זה לא היה הניל יאנג שהם הכירו מלהיטים כמו HEART OF GOLD או OLD MAN. במקום זאת, הם היו עדים לאמן אפל, מופנם יותר, המתעמת עם השדים שלו. השירים היו לרוב מחוספסים, הצליל מרופט בכוונה ומצב הרוח קודר. זה היה ניל יאנג במיטבו ללא פילטרים, שאימץ את חוסר השלמות והפגיעות בצורה שמעט כוכבי רוק של התקופה העזו לעשות.

באותו יום ממש, סיפור אחר, אפל ומקברי הרבה יותר, התרחש במקום אחר בקליפורניה. גופתו של המוזיקאי גראם פארסונס, חבר להקות הבירדס וה-FLYING BURRITO BROTHERS, שמת ממנת יתר יומיים קודם לכן, נגנבה על ידי מנהל הדרכים שלו, פיל קאופמן. השניים כרתו ברית לפיה מי שימות ראשון, השני ייקח את גופתו למדבר ג'ושואה טרי, המקום האהוב עליהם, וישרוף אותה. קאופמן, נאמן להבטחתו, גנב את הארון משדה התעופה, נסע למדבר, ובניסיון כושל וגרוטסקי, העלה את גופת חברו באש בעזרת בנזין. המעשה הפך לאחד הסיפורים הביזאריים והעצובים בתולדות הרוק.

חדשות קטנות וסיפורים גדולים

1969: עיתון המלודי מייקר פרסם את תוצאות משאל הקוראים השנתי שלו, והן שיקפו את רוח התקופה: אריק קלפטון נבחר למוזיקאי הטוב ביותר, בוב דילן לזמר הטוב ביותר, והביטלס, איך לא, ללהקה הטובה ביותר. התקליט הטוב ביותר היה NASHVILLE SKYLINE של דילן, והתקליטון הנבחר היה THE BOXER של סיימון וגרפונקל. בצד הנשי, הייתה זו ג'ניס ג'ופלין שזכתה בתואר זמרת השנה, שנה אחת בלבד לפני מותה הטרגי.

1972: פול ולינדה מקרטני, ששהו בחוותם הכפרית בסקוטלנד, מצאו את עצמם מסתבכים עם החוק. המשטרה המקומית פשטה על המקום ומצאה כמה שתילי מריחואנה שגידלו בני הזוג להנאתם. הם נעצרו, נקנסו, והסיפור הפך לעוד קוריוז משעשע בחייהם הסוערים.

1983: אולם הרויאל אלברט הול בלונדון אירח את קונצרט ההתרמה ARMS, שנועד לגייס כספים למחקר מחלת טרשת נפוצה. האירוע אורגן למען רוני ליין, בסיסט ה-SMALL FACES וה-FACES, שלקה במחלה. על במה אחת התקבצו כמה מענקי הגיטרה של כל הזמנים: אריק קלפטון, ג'ף בק וג'ימי פייג', שזו הייתה הופעתו המשמעותית הראשונה לאחר שנים של הסתגרות והתמכרות.

2001: קית' ריצ'רדס, הגיטריסט של הרולינג סטונס ומי שהפך לסמל של אורח חיים פרוע, הצהיר בראיון כי הוא נגמל סופית משימוש בסמים. רבים הרימו גבה בספקנות, אך נראה שהפעם הוא היה רציני.

נולדו ומתו ב-20 בספטמבר

ביום זה בשנת 1948 נולדו התאומים צ'אק וג'ון פאנוזו, שהיוו את חטיבת הקצב המהודקת של להקת סטיקס בתקופת הזוהר שלה. ב-1966 נולד הגיטריסט נונו בטנקורט מלהקת EXTREME, וב-1968 הגיח לעולם הבסיסט בן שפרד מלהקת סאונדגארדן.

באותו התאריך גם נפרדנו מכמה דמויות. בשנת 2010 מת לאונרד סקינר, המורה להתעמלות לשעבר מג'קסונביל שהשפיע על כמה רוקרים צעירים שלמדו אצלו לקרוא ללהקתם כשם הגנאי שרקחו לו בשיעורים. זמר הלהקה נשלח רבות על ידי סקינר למנהל, בגלל שיערו הארוך. הוא מת בגיל 77 מאלצהיימר. ובשנת 1988, מת בגיל 44 טים דייויס, המתופף המקורי של סטיב מילר באנד.

ב-20 בספטמבר בשנת 1969 הודיע ג'ון לנון באופן פרטי לשאר הביטלס שהוא רוצה לפרוש מהלהקה.

באותו יום ממש פורסם ברולינג סטון כי התקליט GET BACK ייצא בדצמבר, והכתבה הסתיימה במשפט: "הביטלס חזרו והם לחלוטין ביחד". לא יכול היה להיות עיתוי אירוני יותר לכותרת שכזו, כי באותו היום נערכה פגישת להקה במשרדי APPLE.

המטרה העיקרית של הפגישה הייתה להודיע לחברי הלהקה שאלן קליין ניהל משא ומתן קשוח לשינוי החוזה של הביטלס מול חברת EMI. החברה הסכימה להעלות את גובה התמלוגים ממכירות בארצות הברית לשיעור של עשרים וחמישה אחוזים, שישולמו ישירות מחברת CAPITOL לחברת APPLE. זה היה הישג אדיר, ובנוסף סוכם כי על חברי הביטלס לספק לחברת התקליטים שני תקליטים בשנה עד 1976, כלהקה או כאמנים נפרדים.

אפילו ג'ון איסטמן נאלץ להודות כי קליין עשה את הלא ייאמן בהסכם זה וניגש לברך אותו. "אני מניח שאני גס רוח בעסקיי", סיפר קליין למגזין פלייבוי. "אבל אין לי זמן להיות מנומס. כשאני נמצא במשא ומתן, אני רוצה להגיע מיד לנקודה. אין לי טעם לשבת שם ולערוך שיחות נחמדות ומגששות שישעממו אותי. רוב השיחות שנערכות חצי שעה יכולות להסתיים בפתרון תוך דקה, וכך יש לי אפשרות לנצל עשרים ותשע דקות לדברים אחרים. אם זה נתפס בעיני אחרים כגסות רוח, זו בעיה שלהם. האיסטמנים ניסו להרוס גם את העסקה הזו, כשרציתי שהלהקה הטובה בעולם תקבל את החוזה הטוב בעולם. באתי ל-EMI ואמרתי להם שהבחורים חתמו מולם בעבר על חוזה שלא הבינו בו דבר ולא קיבלו ייעוץ לגבי מה שכתוב בו. מנהל החברה הבין שאין ברירה והסכים לשנות. אז לי איסטמן לא היסס ושלח מכתב ל-CAPITOL ובו טען שאני לא מורשה לטפל בענייניו של פול. לכן כינסתי את כולם לפגישה, כולל האיסטמנים, והקראתי את החוזה. בסוף אמר ג'ון איסטמן מול כולם שהוא אינו יודע כיצד הצלחתי להשיג חוזה מצוין שכזה".

פול: "יש לו מתנה נפלאה, והיא אופן הדיבור שלו על עצמו. הוא ודאי ישתמש בראיונות שהעניק לפלייבוי כקו הגנה. גם לרוצח יש קו הגנה. אחרי הכל, אלן קליין הוא לא יותר מנוכל מיומן מניו יורק שאמנים עבורו הם רק כסף".

בפגישה, פול החל לדבר על תוכניות עתידיות ללהקה, כולל חזרה להופעות קטנות, כפי שעשו בתחילת הדרך. ג'ון הביט בו במבט מזלזל וקטע את דבריו: "אני חושב שאתה שוטה". פול הופתע מההתקפה, וג'ון המשיך בשלו: "אלן קליין ביקש ממני לא לספר לך את זה, אבל מבחינתי הלהקה נגמרה ואני עוזב". לאחר מכן הוא קם עם יוקו, והשניים צעדו לכיוון היציאה. הוא נשמע צועק בכעס: "זה נגמר, ואני רוצה להתגרש מהלהקה כמו שהתגרשתי מסינת'יה".

ג'ורג', שלא נכח באותה פגישה כי הלך לסעוד את אמו הגוססת, אמר שנים לאחר מכן: "אני לא זוכר ששמעתי את ג'ון אומר שהוא רוצה לפרק את הביטלס. אבל כל אחד מאיתנו ניסה לעזוב, כך שזה לא היה חדש".

רינגו: "אני לא חושב שהלהקה הסתיימה עד אותה פגישה במשרד ב-SAVILE ROW. שם נאמר שזהו זה, אבל המשכנו יחד למען מכירת התקליט ABBEY ROAD, כשידענו שזה הסוף. הלכתי הביתה, ישבתי בגינה ולא ידעתי מה לעשות עם חיי. זו הייתה תקופה דרמטית ואף טראומטית עבורי".

פול: "במשך שלושה או ארבעה חודשים נהגנו ג'ורג', רינגו ואני להתקשר זה לזה ולשאול אם באמת הגיע הסוף. לא ידענו אם זה עוד אחד מרגעי הזעם של ג'ון, או שזו בדיחה שלו, או שמא הוא דבק בדעתו. אחרי כמה חודשים הבנו שזו לא הייתה בדיחה".

כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".

בונוס: קפסולת זמן: ספטמבר 1983 – עוד רגעים גדולים, שמועות משוגעות ודרמות מאחורי הקלעים של עולם הרוק.

הרולינג סטונס: חתונה בהמתנה וסרט במגירה

בגזרת הרולינג סטונס, העניינים, כרגיל, היו סוערים. הגיטריסט הנצחי, קית' ריצ'רדס, הודיע שהוא דוחה (שוב!) את חתונתו המתוכננת עם בת זוגו, הדוגמנית פאטי הנסן, עד לסיום העבודה על התקליט החדש של הלהקה. במדורי הרכילות כבר החלו ללחוש על תסריט פרוע במיוחד: אולי קית' ומיק ג'אגר פשוט יארגנו חתונה כפולה עם בנות זוגם, הנסן וג'רי הול? אז קבלו ספוילר: זה לא קרה, אבל ריצ'רדס והנסן אכן נישאו בדצמבר של אותה שנה, במסיבת יום הולדתו ה-40 של קית'. ומה עם מיק ג'אגר? הפרונטמן בעל השפתיים הבשרניות לא נח לרגע והשלים תסריט לסרט בשם TIN SOLDIER. העלילה, שנשמעת כמו דרמה הוליוודית קלאסית, עסקה בכוכב רוק מזדקן שבנו הלא חוקי בן ה-13 מופיע יום אחד על מפתן דלתו. השחקן מלקולם מקדואל, שזכור לכולם מתפקידו המטלטל בסרט "התפוז המכני", הוזכר כמועמד הראשי לככב בסרט. למרות התוכניות המבטיחות, הסרט נגנז ומעולם לא הופק.

בוב מארלי תחת מעקב, והפנים של רוד ורון נעלמו

האם ה-CIA בילה את סוף שנות השבעים בהאזנה ל-GET UP, STAND UP? על פי הביוגרפיה החדשה דאז של בוב מארלי, CATCH A FIRE מאת טימותי ווייט, התשובה היא כן, ובהחלט. הספר חשף, בהתבסס על מסמכים שהושגו במסגרת חוק חופש המידע, כי סוכנות הביון האמריקאית עקבה מקרוב אחר מלך הרגאיי, תנועת הראסטפארי וכל סצנת הרגאיי הג'מייקנית. הסיבות הרשמיות נותרו עלומות, אך כמו שהעיתונאי סיכם בבדיחות הדעת, "אולי הם פשוט חיפשו קצת מהחומר הטוב הזה".

ומה שלום החברים הטובים רוד סטיוארט ורון ווד? השניים, כך דווח, סיימו סוף סוף את כתיבת ספרם המשותף, פרויקט שלפי השמועות היה בעבודה במשך 15 שנה תמימות. הספר היה אמור לגולל את סיפור חייהם הפרועים בדרכים עם להקתם המשותפת, FACES. חלפו יותר שנים מאז, והשאלה המתבקשת נותרה בעינה: נו, אז איפה הספר?

הגיטריסט שאמר 'לא' לדיוויד בואי

שנת 1983 הייתה שנת השיא המסחרי של דיוויד בואי, עם התקליט LET'S DANCE וסיבוב ההופעות הענק שליווה אותו. בגיטרה בתקליט ההוא ניגן וירטואוז טקסני צעיר וכמעט אלמוני בשם סטיבי ריי ווהאן. אך כשהגיע הזמן לצאת לדרך, ווהאן סירב להצטרף. הסיבה?בואי לא הסכים לתנאים הבסיסיים שהציב הגיטריסט: מספר הופעות חימום ללהקתו, DOUBLE TROUBLE, ואפשרות לקדם את תקליט הבכורה שלו, TEXAS FLOOD. בראיונות מאוחרים יותר, טען ווהאן שבואי הציע לו שכר מינימום לפי חוקי האיגוד, כלומר פחות מ-300 דולר להופעה באצטדיון. ווהאן, בצעד אמיץ, בחר בלהקה שלו ובעתידו העצמאי. את מקומו בסיבוב ההופעות מילא הגיטריסט ארל סליק, בעוד סטיבי ריי ווהאן יצא לדרך משלו, שהפכה אותו לאחד מגדולי הגיטריסטים בכל הזמנים.

איחודים שלא היו ופרפקציוניזם של הבוס

האם הסקס פיסטולס עמדו להתאחד? גלן מטלוק, הבסיסט המקורי, חשף שהלהקה שוקלת ברצינות הצעה לאיחוד חד פעמי בהרכב המקורי, להופעה בניו יורק שתשודר ברחבי העולם באמצעות וידאו במעגל סגור. הרעיון נשמע מפוצץ, אך כידוע, מערכות היחסים הרעילות בין חברי הלהקה, במיוחד בין ג'וני רוטן לשאר, הבטיחו שהפרויקט הזה יישאר בגדר חלום רחוק. האיחוד המיוחל התרחש רק 13 שנים מאוחר יותר, ב-1996.

ומה עשה הבוס? ברוס ספרינגסטין, פרפקציוניסט ידוע, בדיוק סיים את העבודה על תקליטו החדש, שנשא את השם הזמני BORN IN THE USA. אלא שמיד עם סיום המיקסים, הוא החליט שהוא פשוט לא אוהב את התוצאה, חזר לאולפן וכתב כמה שירים חדשים לגמרי עבור התקליט. אחד מהם, שנכתב בלחץ המנהל שלו שחשב שחסר להיט ברור, היה DANCING IN THE DARK. מסתבר שלפעמים פרפקציוניזם משתלם.

יריות מילוליות וחילופי משמרות

לא כולם הסתדרו זה עם זה. קווין רולנד, סולן להקת רצי החצות של דיקסי, חימם את דיוויד בואי בהופעה בפריז. הקהל, שמנה 75,000 איש, היה חסר סבלנות וקיבל אותם בקרירות. רולנד לא נשאר חייב. הוא ניצל את הבמה כדי לנקום: הוא הודיע לקהל המעריצים הנלהב שהאליל שלהם, דיוויד בואי, הוא "מטומטם", והוסיף שההשוואה בינו לבין בריאן פרי היא עלבון לסולן להקת רוקסי מיוזיק. אאוץ'.

בחדשות קצרות יותר: הקלאש, אחרי שפיטרו את המתופף טופר הידון בשל התמכרותו להרואין, בחרו במתופף אלמוני בן 23 בשם פיטר הווארד כדי למלא את מקומו. ובגזרה המשפטית, קולונל טום פארקר, המנהל השנוי במחלוקת של אלביס פרסלי, ניתק סופית את קשריו עם עזבונו של המלך. לאחר שהואשם בניצול ובגידה ביורשת, ליסה מארי, הגיע להסדר מחוץ לבית המשפט. בתמורה לוויתור על זכויותיו ועל חלק מאוסף המזכרות שלו, קיבל פארקר יותר משני מיליון דולר מחברת התקליטים RCA.

ולסיום, פינק פלויד הודיעו על הופעה מתוכננת בבריטניה בסתיו, עם דיבורים על סיבוב הופעות עולמי שיגיע לניו יורק. כמובן, כל זה היה אמור לקרות ללא הקלידן ריק רייט, שכבר לא היה חלק מהלהקה. בפועל, סיבוב ההופעות הזה מעולם לא יצא לפועל, והלהקה למעשה התפרקה בשקט על רקע הסכסוך המר בין רוג'ר ווטרס לדייויד גילמור. אבל זה כבר סיפור לספטמבר אחר.

בונוס: ארבעה חיפושיות בסערה: החודש, ספטמבר הלוהט של אחרי הפירוק.

העולם אולי המשיך להסתובב, אבל בספטמבר של שנות השבעים, נראה היה שהוא עדיין מסתובב סביב ארבעת המופלאים מליברפול. למרות שהביטלס כבר היו היסטוריה, החיים של ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו היו סוערים, יצירתיים ומלאי דרמות לא פחות מתמיד. מסכסוכים מתוקשרים ועד להקלטות מופת, מסגירת חשבונות ועד לפתיחת דלתות חדשות, בואו נצלול אל תוך יומן האירועים שהסעירו את עולם הפופ בכל ספטמבר מחדש.

ספטמבר 1970: פול שחקן קולנוע? ג'ון חוזר הביתה (ושמן יותר)

העשור החדש נפתח בסערה. בעוד העולם עדיין מעכל את הפירוק, פול מקרטני שקל הסבת מקצוע מפתיעה. מפיק-העל מיקי מוסט, שם דבר בסצנת שנות השישים, זמם ללהק את פול לתפקיד המשורר לי סימונס בסרט חדש בשם THE SECOND COMING OF SUZANNE. "קשה להשיג את פול", התלונן מוסט, "אבל הוא אמר לי פעם שנמאס לו מתסריטים נוסח HELP והוא רוצה משהו שונה. והסרט הזה שונה". התוכנית הייתה שמוסט יטוס לחוותו המבודדת של פול בסקוטלנד כדי לשכנע אותו. בסופו של דבר, הכוכבות ההוליוודית נדחתה ופול נשאר עם הגיטרה.

ובינתיים, בלונדון, החווה של פול בשדרת קוונדיש משכה אורחים לא קרואים. ברט סולאריס בן ה-20 נתפס מסתובב בשטח ונעצר. בבית המשפט הוא התחנן בפני השופטים: "אני חבר בכת דתית המכונה ISKCON" (הרא קרישנה), מה שכנראה לא הרשים אותם במיוחד והוא נשאר במעצר.

בארצות הברית, סגן הנשיא ספירו אגניו, פוליטיקאי שלא היה ידוע כחובב רוק, החליט לצאת למתקפה פומבית על הביטלס בלאס וגאס. הוא טען שהם מעודדים שימוש בסמים וציטט במלוא הרצינות שורות מהשיר WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS: "אני מסתדר בעזרת חבריי, אני מתמסטל בעזרת חבריי". אגניו הוסיף בהלם מזויף: "זו מנגינה קליטה, אבל רק כשהסבירו לי הבנתי שה'חברים' הם סמים שונים". תודה על ההבהרה, ספירו.

ג'ורג' האריסון מצידו, המשיך במסע הרוחני שלו. הוא נצפה באירוע נדיר בפסטיבל האמנויות של הודו בלונדון, לצד חברו הטוב ראווי שנקר, כשהוא מקדם מוזיקה וריקודים הודים.

אבל הסיפור הגדול של החודש היה שובו של ג'ון לנון לבריטניה. לאחר חמישה חודשים בארצות הברית, שם עבר טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי אצל ד"ר ארתור יאנוב, ג'ון ויוקו נחתו בהית'רו ומיד נסעו לאחוזתם באסקוט. ג'ון, שעלה 11 קילוגרמים, ייחס את העלייה במשקל בחיוך ל"אכילת גלידה ב-28 טעמים שונים" במהלך הטיפול.

יומיים לאחר מכן, הוא כבר היה באולפני אבי רואד עם המפיק פיל ספקטור, רינגו סטאר בתופים וקלאוס פורמן בבס, כדי להקליט את אחד התקליטים החשופים והכואבים בהיסטוריה של הרוק, JOHN LENNON / PLASTIC ONO BAND. השירים, שנכתבו במהלך הטיפול, כללו יצירות כמו MOTHER, ISOLATION, WORKING CLASS HERO ו-GOD. בין ההקלטות המייסרות, החברים מצאו זמן לג'מג'ם קלאסיקות רוק'נ'רול ישנות כמו HONEY DON'T ו-HOUND DOG, רק כדי לשחרר קצת קיטור. במקביל, באותו סשן מפרך, הוקלט גם התקליט הנסיוני של יוקו, YOKO ONO / PLASTIC ONO BAND, מה שהפך את אוקטובר באבי רואד לחודש עמוס במיוחד.

ספטמבר 1972: פרסים לג'ורג', רינגו מדבר וטרגדיה בליברפול

חלפו שנתיים, והחיפושיות לשעבר עדיין היו בראש הכותרות. רשת ITV הבריטית שידרה סרט תיעודי על תעשיית המוזיקה, שכלל מבט נוסטלגי על הביטלס. המפיק שלהם, ג'ורג' מרטין, התראיין ואמר: "אני חושב שארבעתם יחד גדולים יותר מכל אחד לחוד. ברור שכל תקליט שהם מוציאים הוא טוב, כי הם אנשים מוכשרים, אבל הם לא גדולים כמו שהיו כשהיו הביטלס".

ג'ורג' האריסון קטף שני פרסי אייבור נובלו יוקרתיים על שירו MY SWEET LORD, בעוד שמועות על הופעת אורח שלו בקונצרט בקריסטל פאלאס התבדו כשהוא לא הופיע. ג'ון ויוקו, מלווים בלהקת ELEPHANT'S MEMORY, הופיעו בשידור חי בטלמרתון של הקומיקאי ג'רי לואיס בניו יורק וביצעו גרסאות מחשמלות ל-IMAGINE ו-GIVE PEACE A CHANCE.

רינגו סטאר העניק ראיון בלעדי לעיתון, ודיווחים על צילומי סרטו החדש, COUNT DOWN, הופיעו בעיתונות. אך החודש הזה נשא עמו גם טרגדיה. בסוף החודש, נמצאו גופותיהם של רורי סטורם, מנהיג להקת ההוריקנס שרינגו היה חבר בה לפני הביטלס, ואמו, בביתם בליברפול. סיבת המוות: התאבדות כפולה באמצעות ברביטורטים ואלכוהול. חבריו של רורי סיפרו שהוא היה שרוי בדיכאון עמוק מכך שמעולם לא זכה להצלחה כמו חבריו המפורסמים. כשאלן וויליאמס, המנהל הראשון של הביטלס, שאל את רינגו מדוע לא הגיע להלוויה, רינגו, בתשובה קרירה שאולי הסתירה כאב עמוק, ענה: "גם בלידה שלו לא הייתי, נכון?".

החודש ננעל עם סקרי הקוראים השנתיים של מגזיני המוזיקה. במלודי מייקר, ג'ון דורג במקום התשיעי כזמר הבריטי, ובתחום הבינלאומי, ג'ון הגיע למקום השלישי כמלחין, פול למקום השביעי כבסיסט ורינגו למקום התשיעי כמתופף. במגזין NME, ג'ון לנון הוכתר כזמר מספר 1 בעולם.

ספטמבר 1973: כנופיה במנוסה, פרידה כואבת ושוד בניגריה

ספטמבר 1973 היה אחד החודשים הדרמטיים ביותר. פול מקרטני טס ללאגוס, ניגריה, כדי להקליט את מה שיהפוך לאחד התקליטים המצליחים ביותר שלו, BAND ON THE RUN. ממש לפני הנסיעה, שניים מחברי להקת WINGS, הגיטריסט הנרי מקולוק והמתופף דני סייוול, פרשו במפתיע. פול, לינדה והגיטריסט דני ליין נאלצו להקליט את התקליט כשלישייה.

אבל הצרות רק התחילו. בניגריה, פול הואשם בניצול מוזיקאים מקומיים, ובמהלך שהותם, פול ולינדה נשדדו באיומי סכין על ידי שישה גברים. "הוא מוזיקאי, אל תהרגו אותו!", צרחה לינדה במהלך השוד. בסופו של דבר, השלישייה שרדה כדי להשלים את התקליט, שכלל קלאסיקות כמו JET, BAND ON THE RUN ו-NINETEEN HUNDRED AND EIGHTY FIVE.

בצד השני של האוקיינוס, הדרמה של ג'ון לנון הגיעה לשיא חדש. לאחר תקופה מתוחה, יוקו אונו "זרקה אותו מהבית", כדבריו. כך החלה התקופה המפורסמת של 18 חודשים שזכתה לכינוי "סוף השבוע האבוד". ג'ון עבר ללוס אנג'לס, כשלצידו המאהבת החדשה שלו (שנבחרה וגויסה על ידי יוקו בעצמה), מיי פאנג, שהייתה העוזרת האישית שלהם. "יוקו אמרה לי 'צא החוצה!'", סיפר ג'ון מאוחר יותר. "חשבתי לעצמי, וואו, חופש! אבל זה היה נורא".

במהלך החודש הזה, רינגו סטאר קנה מג'ון את אחוזת טיטנהרסט פארק המפוארת. רינגו גם הוציא את הסינגל המצליח PHOTOGRAPH, אותו כתב יחד עם ג'ורג' האריסון. הוא צילם קליפ משעשע בשטח האחוזה החדשה שלו, בו הוא נראה מסתובב וממלמל את המילים כשידו מכסה את פיו, כדי לעקוף את חוקי ה-BBC שאסרו על הזזת שפתיים עם פלייבק.

ספטמבר 1974: מלחמת עולמות במלודי מייקר, ג'ורג' מקים אימפריה וג'ון לנון שדרן רדיו.

החודש נפתח עם ג'ורג' האריסון במסיבת עיתונאים חגיגית בלונדון, בה השיק את חברת התקליטים החדשה שלו, DARK HORSE. במקביל, הודיע גם רינגו סטאר על הקמת לייבל משלו, RING O'RECORDS, שיופץ על ידי פולידור.

אבל הדרמה האמיתית התרחשה בדפי המלודי מייקר. הגיטריסט והמפיק האמריקאי, טוד ראנדגרן, פתח במתקפה חסרת רסן על ג'ון לנון. "ג'ון לנון הוא לא מהפכן, הוא אידיוט", כתב ראנדגרן. "לצרוח על מהפכה ולהתנהג כמו חתיכת זבל, זה פשוט מביך. להרביץ למלצרית במועדון טרובדור? איזו מין מהפכה זו? הוא כמו ריצ'רד ניקסון של דור אחר".

ג'ון, שהיה בעיצומם של קידום תקליטו החדש WALLS AND BRIDGES, לא נשאר חייב. בסוף החודש הוא כתב מכתב תגובה חריף ומשעשע, שפורסם גם הוא במגזין. "טוד היקר", פתח ג'ון, "אני אוהב אותך וחלק מהעבודה שלך. מעולם לא טענתי שאני מהפכן. מותר לי לשיר על מה שבא לי, נכון? ומעולם לא הרבצתי למלצרית. התנהגתי כמו חמור, הייתי שיכור, אז תירו בי! הסיבה האמיתית שאתה כועס עליי היא בגלל שלא זיהיתי אותך כשנפגשנו בלוס אנג'לס. בכל מקרה, לא משנה כמה פגעת בי, יקירי, תמיד אוהב אותך, ג'ון לנון".

באותו חודש התקיים בניו יורק פסטיבל הביטלס הראשון, BEATLEFEST 74. ג'ון שלח את מיי פאנג כדי לרכוש עבורו מזכרות מעניינות. היא חזרה עם תמונות נדירות של הלהקה מהמבורג, שאחת מהן הפכה מאוחר יותר לעטיפת התקליט שלו, ROCK 'N' ROLL.

ג'ון עצמו היה עסוק מעל הראש. הוא התראיין לתחנות רדיו רבות, ובשיא הקמפיין, שימש כשדרן אורח בתחנות הרדיו KHJ בלוס אנג'לס ו-WNEW בניו יורק. הוא הקריא את תחזית מזג האוויר, שידר פרסומות בסגנונו הייחודי ("הערב בג'וינט אין דה וודס... אין כמו ג'וינט אין דה וודס!") וסיפק הצצה נדירה לאישיותו השנונה והכובשת. הפרסומת הטלוויזיונית לתקליט החדש שלו, WALLS AND BRIDGES, לוותה בקריינות של לא אחר מאשר רינגו סטאר. "תודה לך, רינגו", אמר ג'ון בסוף הפרסומת. "בכיף, ג'ון", ענה רינגו. לרגע אחד קטן, זה הרגיש כאילו הם שוב ביחד.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.