רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-21 בספטמבר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי: "אני רק מנגן את המיטב שאני יכול למי שמשלם לשמוע אותי מנגן. היו לפניי שתי אפשרויות - לנגן תפקידים מתוכי או פשוט לבעוט בתופים, להרוס כמה מוניטורים בדרך ולעוף מהבמה. אני בחרתי באופציה הראשונה" (מתופף להקת קינג קרימזון, ביל ברופורד, לעיתון NME בשנת 1973)

כשמנהלי חברות התקליטים נחרדו מהמוזיקה המורכבת שלהם, חברי ג'נטל ג'יאנט הוכיחו להם מאיפה משתין הענק העדין

ב-21 בספטמבר בשנת 1973 יצא תקליטה החמישי של להקת הרוק המתקדם הבריטית, ג'נטל ג'יאנט, ושמו IN A GLASS HOUSE.

החבורה המופלאה הזו, שצמחה מתוך אפרה של להקת הפופ סיימון דופרי אנד דה ביג סאונד (זוכרים את הלהיט שלה, KITES?), קמה מראש עם מטרה אחת ברורה: ליצור מוזיקה חסרת פשרות, מאתגרת ורחוקה מכל שטאנץ מסחרי שחוק. בארבעת תקליטיהם הראשונים – החל מאלבום הבכורה הנושא את שם הלהקה, GENTLE GIANT, דרך ACQUIRING THE TASTE ו-THREE FRIENDS, ועד ליצירת המופת OCTOPUS – החברים התיכו מוזיקה קלאסית של ימי הביניים והרנסאנס עם רוק כבד, ג'אז פיוז'ן ופוליפוניה קולית מבריקה, והפכו לחביביהם של חובבי הפרוג המושבעים (כולל שלמה גרוניך, יוני רכטר, אבנר קנר ועוד).

אז שנת 1973. הרוק המתקדם נמצא בשיאו, עם להקות כמו יס ו-ELP שממלאות אצטדיונים ביצירות מורכבות. ובתוך כל הטוב הזה, חברי להקת ג'נטל ג'יאנט הרגישו שהם עומדים בפני הפריצה הגדולה שלהם. אבל רגע לפני שהיו אמורים להקליט את מה שיהפוך לאחד התקליטים החשובים בקריירה שלהם, עננים שחורים התקבצו בשמיים. פיל שולמן, האח הגדול, המוח הקונספטואלי, נגן כלי הנשיפה ואחד מעמודי התווך של הלהקה, החליט שדי, נמאס לו, והודיע על פרישה. פיל, שהיה מבוגר מיתר החברים בכעשור והיה כבר איש משפחה ואב לשלושה ילדים, התקשה לשאת עוד את התלאות ואת השחיקה של סיבובי ההופעות התובעניים. הוא בחר לפרוש ולחזור לחיי הוראה שלווים, כשהוא מותיר אחריו חלל מנהיגותי עצום, שכן הוא היה אחראי לרבים מהרעיונות המושגיים, לטקסטים ולתפקידי הנשיפה.

דרק שולמן בעצמו מתאר בספרו בכנות מדהימה ובנימה אישית וחושפנית את גודל השבר והטלטלה שעברו עליהם באותם רגעים: "ריי, שבדרך כלל היה מאוזן ושקול, היה שפוף ומדוכדך גם הוא. ומאחר שמצבי הרוח שלנו תמיד הטביעו את חותמם על המוזיקה שכתבנו, IN A GLASS HOUSE יצא אפל, תוקפני והרבה פחות פרוגרסיבי. זה לא נעשה בכוונה, זה קרה לגמרי בתת-מודע, ולא תהיה זו הגזמה כלל לומר שזה היה אלבום הפוסט-טראומה של ג'נטל ג'יאנט. עד כמה שפיל ואני רבנו, הוא עדיין היה אחינו הבכור. כיבדנו עמוקות את האינטליגנציה, השנינות, היכולת המוזיקלית והחוש העסקי שלו. וכעת הוא איננו, ואנחנו שקענו באבל כבד. פיל לא יצר איתנו קשר, אנחנו היינו עקשנים מדי, וידענו באופן אינטואיטיבי שהוא עומד להיות מחוץ לחיינו לתקופה ארוכה – ואולי לתמיד. הסערה הרגשית הזו ניכרה היטב בטקסטים שלי ובטון המלנכולי של חלק מהמוזיקה. ובכל זאת, התעלינו לגודל השעה וסיימנו את האלבום בזמן לקראת מועד ההוצאה המתוכנן שלו חודשיים לאחר מכן".

עבור כל להקה אחרת, זו הייתה יכולה להיות מכת מוות. אבל האחים הנותרים, דרק וריי שולמן, יחד עם גארי גרין, קרי מינייר וג'ון ווית'רס, החליטו לא להישבר. חמשת המופלאים נכנסו בחודש יולי 1973 לאולפני ADVISION בלונדון יחד עם טכנאי ההקלטה גארי מרטין, כשהם בוערים מהרצון להוכיח שהלהקה חיה, בועטת ומסוגלת להתעלות על עצמה דווקא מתוך המשבר. הם שינסו מותניים, נכנסו לאולפן והרגישו שהעתיד ורוד מתמיד, במיוחד לאחר שחתמו על חוזה נוצץ עם חברת התקליטים האמריקאית הגדולה, COLUMBIA. הם עמלו, הקליטו, ובישלו יצירת מופת חדשה, תקליט מורכב בשם סמלי, IN A GLASS HOUSE. כשהגישו את הסרט המוגמר למנהלים בחליפות באמריקה, הם ציפו למחיאות כפיים, לחיצות ידיים ואולי איזה בקבוק שמפניה. במקום זה, הם קיבלו דממה רועמת.

וכמה מרתק לקרוא את מה שדרק שולמן חושף בספרו על התפקיד ההיסטורי והמכריע של המתופף ג'ון ווית'רס, שהפך לעוגן ההצלה של הלהקה, ועל השינוי המוזיקלי הדרמטי שהוביל: "למרות שג'ון ווית'רס היה חדש יחסית בלהקה, הוא תפס פיקוד וזרק לנו חבל הצלה אמיתי בדיוק כשמצאנו את עצמנו טובעים ומפרפרים. הדרך שבה הוא תיפף ב-OCTOPUS העניקה לנו ממדים נוספים לחקור. הוא ידע לנגן מקצבים מורכבים ומתעתעים ופעימות עדינות ומאופקות בדיוק כמו כולם, אבל היכולת המופלאה שלו לעבור ללא מאמץ להילוך גבוה ולהזניק אותנו לכיוון רוק ישיר וסוחף יותר – היא זו שהעלתה את הלהקה לפסגה המוזיקלית הבאה שלה! אינני יכול להפריז בחשיבות של ג'ון בהענקת סוג של תרפיה מקרית, בלתי כתובה ובלתי מדוברת, בדיוק כשהיינו זקוקים לה יותר מכל. באופן תת-מודע, IN A GLASS HOUSE היה כמו להניח את הענק הישן בארון הקבורה, להיפרד ממנו לשלום, ולהמשיך הלאה כענק חדש כשהמוניטין והיושרה האמנותית שלנו נשארים ללא רבב!"

דרק מוסיף ומתאר את הדואליות הנפשית שליוותה את יצירת האלבום באולפן: "התקליט IN A GLASS HOUSE היה חיה שונה לחלוטין עבור הלהקה, והוא הוליד בתוכי דואליזם מאיים. ידעתי שהמוזיקה טובה – אולי אפילו גאונית – אבל הרגשתי כל כך נורא! זה היה אלבום שהתאפיין באמביוולנטיות עמוקה. אחרי שכתבנו את השירים, הקשבנו להם בחשש מסוים ותהינו: 'אוקיי, מה עשינו פה בעצם? האם זה טוב? האם זה אנחנו? האם אנחנו בכלל ג'נטל ג'יאנט בלי פיל?'. זה היה מעגל מוזר ביותר. יחד עם זאת, אני לא חושב שהיינו יכולים לצמוח ללהקה שהפכנו להיות אלמלא פיל היה פורש. כשהושארנו לבד עם החזון שלנו, יכולנו להתמקד בגרוב ובתחושה ולהפוך ללהקת רוק אמיתית ומחוספסת הרבה יותר!"

והוא מוסיף לגבי הדינמיקה של ההרכב המצומצם כחמישייה: "כלהקת הופעות של חמישה נגנים, ידענו שלא נוכל להעלות כמות כה עצומה של כלי נגינה על הבמה, ולכן הפחתנו את כמות התפקידים בעיבודים. היו שפע של כינור ומעט כלי נשיפה, אבל הגיטרה תפסה מקום הרבה יותר מרכזי ודומיננטי. ולמרות שעדיין סטינו מכל מוסכמה ושיבצנו אינספור שינויי קצב ומשקל, השירים הפכו לנגישים יותר ולמלודיים באופן מסורתי – במונחים של ג'נטל ג'יאנט, כמובן!"

אבל החלום האמריקאי הפך לסיוט. אנשי COLUMBIA (שבאותם ימים סבלה מחילופי הנהלה ומזעזועים פנימיים כבדים), שכנראה ציפו לשמוע משהו קצת יותר קליט, האזינו לצלילים המורכבים, לשינויי המקצבים הפרועים ולקטעי השירה המפותלים וקבעו בפסקנות: "זה לא מסחרי!". הם הודיעו ללהקה ההמומה שהם מסרבים להוציא את התקליט בארצות הברית. ההלם היה מוחלט. חברת התקליטים האמריקאית אף מיהרה לבטל את החוזה עם הלהקה – צעד שהתברר כטעות עסקית נוראית מצדם, שכן מבחינה חוזית הבעלות המלאה על סרטי המאסטר המקוריים חזרה אוטומטית לידיהם של חברי הלהקה! הגיטריסט גארי גרין לא חסך במילים כשהתייחס לפרשה שנים אחר כך: "אי הוצאת התקליט הזה בזמנו בארצות הברית הייתה כישלון שיווקי חרוץ של החברה שניהלה אותנו. לחשוב שנקבע לנו סיבוב הופעות באמריקה ללא תקליט חדש לשווק? זה היה נורא ואיום".

ודרק שולמן מתאר בספרו בכאב ובזעם את אותה דחייה בלתי נתפסת מצד קברניטי חברת התקליטים האמריקאית: "זה היה יכול להיות חלומי אילו IN A GLASS HOUSE היה מהווה את אותה תחייה מסחרית שהיינו כה זקוקים לה, כזו שתקפיץ מיידית את הקריירה שלנו באמריקה, בבריטניה ומעבר להן. אבל זה ממש לא קרה! המנהלים ב-COLUMBIA האזינו לו פעם אחת בלבד והגיבו בפאניקה אינסטינקטיבית אטומה – הם טענו שזה אפל מדי, ושזה פשוט לא OCTOPUS! לתדהמתנו ולהלם המוחלט שלנו, הם פשוט סירבו להוציא אותו!"

אבל באירופה, לעומת זאת, התמונה הייתה הפוכה לחלוטין, כפי שדרק נזכר בסיפוק רב: "כנחמה מתוקה, חברת VERTIGO אהבה את האלבום ללא עוררין והוציאה אותו באירופה ב-21 בספטמבר 1973. המעריצים שלנו עפו על התקליט ואף לא אחד התלונן על כך שהוא קודר יותר או מופנם ואינטרוספקטיבי יותר מ-OCTOPUS! הוא נמכר מצוין בכל רחבי אירופה וסידר לנו סיבובי הופעות ענקיים ויוקרתיים שבהם הופענו כמובילים הראשיים".

חברי הלהקה מצאו את עצמם במצב אבסורדי. הם היו אמורים לכבוש את אמריקה, אבל התקליט החדש והמבריק שלהם, עם העטיפה המהודרת שהגיעה במקור עטופה בצלופן שקוף, נמכר שם רק כמוצר יבוא יקר. העטיפה המרהיבה, שעוצבה בידי מרטין דין (אחיו של המאייר הנודע, רוג'ר דין), כללה חיתוך מיוחד ולוח צלופן שקוף שיצרו אפקט תלת-ממדי גאוני, כאילו חברי הלהקה לכודים בתוך אקווריום של זכוכית. וכאן התרחש אחד ממהלכי הצדק הפואטי המתוקים ביותר בתולדות הרוק: הקהל האמריקאי פשוט סירב לוותר על האלבום! חנויות התקליטים בארצות הברית החלו להזמין כמויות אדירות של עותקים מיובאים מבריטניה ומאירופה, ותוך זמן קצר נמכרו בארצות הברית בלבד למעלה מ-150,000 עותקי ייבוא במחירים מופקעים! נתון מדהים זה הפך את האלבום לאחד מתקליטי הייבוא הנמכרים ביותר בכל הזמנים באמריקה. המעריצים האמריקאים נאלצו לשלם ביוקר כדי לשים את ידיהם על היצירה, מה שהפך אותה לתקליט שלא נמכר בצינורות ההפצה הרגילים בזמן אמת ובאופן אירוני לפריט אספנים נחשק בהמשך.

דרק שולמן מדגיש בספרו עד כמה ההצלחה המחתרתית הזו הפיחה בהם כוח מחודש, וסללה את הדרך לעצמאות אמנותית מוחלטת: "חוסר העניין וההתנכרות של COLUMBIA לא הצליחו להרעיל אותנו בארצות הברית! האלבום הפך לאחד מתקליטי הייבוא הפופולריים והמבוקשים ביותר באותה שנה, ויצר תהודה רגשית אדירה אצל הקהל האמריקאי שלנו – מה שהוביל מאוחר יותר להחלטה שלנו להוציא אותו מחדש בשנת 1992 בלייבל הפרטי שלנו, ALUCARD. זה סימן עידן חדש לגמרי עבור הלהקה: כבר לא היינו תלויים ב-COLUMBIA".

אז כמו שהבנתם, התקליט הזה הפך עם הזמן לבלתי ניתן להשגה לחלוטין, כזה שלא מדפיסים עוד בחברות תקליטים בכל פינה בעולם, ואפילו אי אפשר היה להשיג אותו בייבוא! במשך שנים רבות, מעריצי ג'נטל ג'יאנט (כולל עבדכם הנאמן) רק יכלו לנחש, לפני עידן האינטרנט, כיצד אמורים להישמע הצלילים - אחרי שכבר הכרנו את שאר התקליטים שלהם. הרי איך ייתכן שיצירה כה חשובה אינה זמינה, בעוד אלבום כמו GIANT FOR A DAY עדיין היה נמצא על המדפים?!

תשעה חודשים לפני הדרמה הגדולה, כשהאופטימיות עוד הייתה באוויר, סיפר הסולן דרק שולמן לעיתון רקורד מירור על התוכניות הגדולות. "הדבר החשוב ביותר עבורנו לאחרונה הוא סיבובי ההופעות", אמר, "עשינו סיבוב הופעות נהדר באמריקה לצד להקת GROUNDHOGS. זה הגיע אחרי תקופה שבה חשבנו שאין בנו עניין כלל באנגליה. בארצות הברית הקהל זיכה אותנו בתשואות אדירות והכיר את החומרים. אם לא היינו חוזרים משם עם תחושה טובה, ודאי היינו מתפרקים". שולמן גם חשף סיפור משעשע מאחורי הקלעים: "חברת התקליטים הקודמת שלנו, קולומביה, שכרה עבורנו בחור גדול שהיה אמור להציג אותנו על הבמה כאילו הוא 'הענק העדין' בכבודו ובעצמו. אבל אותו ענק מת מהתקף לב שבוע לפני שהגענו לשם. אז חשבנו לשים במקומו כמה גמדים שיציגו אותנו, אבל התחרטנו כי זה עלול היה להתפרש לא כשורה. רעיון הענק היה טוב, אבל רעיון הגמדים כבר היה בתחום הגימיקים".

באותו ראיון, הוא הודה שהביקורות השליליות פגעו בהם. "כנראה שבהתחלה החומר שלנו היה קשה מדי לעיכול. עכשיו אני בטוח שיש לנו סאונד מיוחד והופעה בימתית טובה מאוד. אני מקווה שאנשים לא יחשבו שאנחנו תופעה חולפת. השקענו המון מאמצים ורק עכשיו אנחנו קוצרים את הפירות". ומה לגבי עזיבתו של האח הגדול פיל? הקלידן קרי מינייר סיפק הצצה נדירה לדינמיקה הפנימית של הלהקה: "אני לא חושב שדיברנו על זה בלהקה, אבל אני חושב שדרק שולמן חש הקלה גדולה מאוד כשאחיו הגדול פרש לפני הקלטת התקליט הזה". אולי העזיבה, כואבת ככל שהייתה, דווקא שחררה משהו אצל החברים הנותרים. הלהקה עלתה להופעת הבכורה שלה כחמישייה בקולג' קינג אלפרד בווינצ'סטר, והתברר מיד שההרכב נשמע מלוכד, מחוספס ורעב מאי פעם. לקראת סיבוב ההופעות של האלבום הם ערכו אינספור חזרות והשקיעו סכום דמיוני לאותם ימים – כ-30,000 פאונד – בהפקת במה שכללה קיר הקרנה ומקרנים שהציגו אפקטים ויזואליים מאחורי הלהקה, ממש כמו בהפקה תיאטרלית מושקעת.

במבט לאחור, ממרחק של עשרות שנים, דרק שולמן מנתח בספרו את הפרידה הזו מתוך בגרות, פיכחון והשלמה מלאה: "כשעבדנו על IN A GLASS HOUSE הייתי מלא סתירות וקרוע מבפנים, אך עדיין הרגשתי שאותה סערה נפשית הולידה את הביטוי המוזיקלי הכי טהור והכי כן שהיינו מסוגלים לייצר אי פעם! ברמה הרגשית והפיזית הטהורה, זה היה האלבום האהוב עליי ביותר של ג'נטל ג'יאנט. מאוחר יותר, כשהתחלתי לשפוט מחדש את מה שעשינו, ראיתי בו דווקא את אחד התקליטים הפחות אהובים עליי. אבל כיום אני מסתכל עליו בדיוק כפי שהוא – תמונת מצב אותנטית ומצוינת של השלב שבו היינו בקריירה שלנו. עם חוכמת הבדיעבד של עשרות שנים, ולאחר שהתפייסנו עם פיל בשנותינו הבוגרות, אני יכול לקבוע בביטחון שההמשך כחמישייה היה ברכה במסווה, וההחלטה של פיל להקדיש את עצמו למשפחתו הייתה ההחלטה הנכונה ביותר עבורו. הלהקה רק הלכה וצברה פופולריות, הדרישה לסיבובי הופעות בינלאומיים שוחקים גברה – ועבור פיל זה היה גיהינום עלי אדמות. ומעבר לכך, לנוכח ההחלטות הניהוליות והקרייריסטיות כבדות המשקל שניצבו בפנינו במחצית השנייה של דרכנו, זה שירת אותנו היטב שהיה מנהיג אחד שניהל את העניינים ביד רמה במקום שניים שנאבקים ללא הרף על עמדת הובלה. הלוואי וכולנו היינו נפרדים ברוח טובה ומתוך מוכנות רבה יותר, אבל אי אפשר לשכתב את העבר, מה שלמרבה הצער הותיר שנים רבות של מרירות וכעס".

כשמשווים את התקליט הזה ל-OCTOPUS שיצא לפניו, נשמע שהפעם החברים ממש מותחים את הגבולות: יש כאן בסך הכל שישה שירים, חלקם ארוכים, מורחבים ומשתנים ללא הרף בין נושאים מוזיקליים ומקצבים שונים. בתחילה נשמע התקליט הזה פחות קליט מקודמיו - אבל כשצוללים פנימה, קשה שלא להתמסר לזה (אם הראש שלכם אוהב רוק מתקדם ולא רק פופ, כן?). כל האלבום מוקדש לאמרה הידועה שמי שחי בבית זכוכית מוטב שלא ישליך אבנים. המילים כאן פסימיות ברובן ומגנות בחריפות הן את החברה בכללותה (כמו ב-THE RUNAWAY) והן את הפרט החי בתוכה (כמו ב-EXPERIENCE). הכל משדר תחושה קודרת ואפרורית, החל מהמוזיקה ועד לעטיפת התקליט. נכון, זהו תקליט תובעני שחייבים להאזין לו שוב ושוב בריכוז עמוק כדי להתחיל לעכל ולהעריך אותו – אבל יש לו הצדקה קיומית מוחלטת, ואפשר להזדהות איתו בעוצמה כשנמצאים במצב הרוח הנכון.

ודרק שולמן מוסיף ומבהיר בספרו בדיוק כנגד מי כוונו חיצי הזעם של אותו 'בית זכוכית': "שם האלבום הוא התייחסות ישירה לפתגם על אנשים שחיים בבית זכוכית. מבחינתנו, זורקי האבנים היו המנהלים, חברות התקליטים הבוגדניות ומעריצים הפכפכים של ימי שמש בלבד – וכמובן, הפרידה המרה שלנו מפיל שצבעה רבים מהטקסטים שלי! לא רציתי ליצור אלבום ששקוע ברפרנסים ספרותיים מרוחקים או בהתפלספויות קיומיות מופשטות; רציתי שהשירים יהיו טריים ורעננים, ויבטאו בדיוק את מה שאני חש לגבי מה שקורה בלהקה, בחיים האישיים שלנו, וכיצד האקלים החברתי והפוליטי הסוער משפיע על כל מה שסביבנו".

התקליט עצמו נפתח באופן בלתי נשכח, עם צליל של זכוכית מתנפצת לרסיסים. איזה פתיח הולם לתקליט שנקרא "בית זכוכית". הרסיסים הקקופוניים מתגבשים במהרה למקצב מסודר, ומכאן הלהקה לוקחת אותנו למסע מוזיקלי מורכב, מאתגר ומענג. ככה בדיוק עושים רוק מתקדם. זוהי כנראה טכנולוגיה שהלהקה שאלה בהשראת אפקט הפתיחה של פינק פלויד בשיר MONEY. שיר הפתיחה הזה נקרא THE RUNAWAY, שעוסק באסיר נמלט שמנסה לחמוק מרודפיו ומתמודד עם רגשות נוקבים של בדידות וחוסר אונים. היו שקישרו את הנושא והאווירה לסרט הטלוויזיה האמריקאי המפורסם משנת 1972, THE GLASS HOUSE (שהתבסס על סיפור מאת טרומן קפוטה ועסק בחיים הקודרים בבית כלא שמור).

משם ממשיך התקליט לאחד השירים הביזאריים והמבריקים ביותר שנוצרו באותה תקופה: AN INMATE'S LULLABY. כאן החליטו חברי הלהקה לוותר כליל על גיטרות ועל גיטרה בס! השיר הוקלט אך ורק באמצעות כלי הקשה ומקלדות – ויברפון, קסילופון, פעמונים, טימפני ותיפוף מעודן. דרק שולמן שר בקול מצמרר מנקודת מבטו של מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, ששר לעצמו בחדרו המרופד ושואל בתמימות מדוע כולם סבורים שהוא השתגע. השילוב בין מנגינת ערש ענוגה לנושא כה אפל יצר שיר מופתי של הומור שחור וגאונות מוזיקלית. זה ממש נשמע כמו עולם אחר והזוי שמתחולל בתוך ראשו של המשוגע. זו פשוט יצירת מופת. זהו שיר שהוא בעת ובעונה אחת עצוב עד דמעות אך גם מלא אושר ושמחה. למה שמחה? מפני שהוא משדר תחושה של אדם ששלם לחלוטין ומאושר עד הגג בגורלו בתוך תאו המרופד: "שוכב כאן בשעות אחר הצהריים, בחדרי הקטן, החמים והמרופד היטב... יכול לדבר כאן עם כל חבריי המשעשעים... אמרו לי לנוח, מדוע? זה לא ממש ברור לי". מאידך – זה שיר עצוב ומצמרר עד אימה כשאתה מנסה לשים את עצמך בנעליו ובמקומו של אותו מאושפז...

הצד הראשון נחתם עם הסערה שנקראת WAY OF LIFE. שינויי המשקל פה בלתי נתפסים והנגינה מחשמלת כשבאמצע השיר העניקה הלהקה אתנחתא אקוסטית מלודית ויפהפייה עם הרמוניות קוליות מופלאות, לפני ששבה להפציץ בעוצמה פרוגרסיבית פרועה. הדבר המצחיק והביזארי ביותר הוא ש-WAY OF LIFE מתחיל בכלל כמו... קטע ריקודים! מישהו פתאום צועק GO והלהקה פורצת בגרוב כאילו-דיסקו מהיר ומקפיץ שמבוסס על ריף סינטיסייזר חזרתי וממכר (כשמתחתיו הבס והגיטרה מלהטטים בתפקידים מטורפים משלהם). תחשבו על זה: מקצב דיסקו שנתיים או שלוש לפני שמוזיקת הדיסקו פרצה וכבשה את העולם בסערה! באותם ימים זה ודאי נשמע כאוונגרד עתידני לחלוטין. האם ייתכן שזהו שיר הדיסקו הראשון בהיסטוריה שנוצר בידי להקת רוק מתקדם טהורה?! (כמובן שיש להם אליבי מושלם – הם כנראה מעולם לא העלו על דעתם שהם מנגנים דיסקו...). ועדיין, מדובר בקטע קשוח.

את הצד השני פתח השיר EXPERIENCE. השיר מציג ניגוד מרתק בין שני עולמות: קרי מינייר שר בקול זך ועדין את חלקי השיר הראשונים, שמתאפיינים בסגנון ימי-ביניימי ורנסאנסי מובהק ומתארים את תמימות הנעורים. לפתע פורץ דרק שולמן בשירה מחוספסת ועוצמתית בתפקיד "הקולות הפנימיים", ומטיח את המציאות הכבדה של הבגרות. דרק שולמן תיאר: "חשבתי על צבירת ניסיון, ועל להביט לאחור ולהבין שעשינו דברים מסוימים בדרך אחרת, ועכשיו אנחנו מבוגרים יותר ומבינים את מה שהיינו בצעירותנו... נדמה לי שהייתי רק בשנות העשרים לחיי כשדיברנו על להיות בעלי ניסיון. אז זה מצחיק, אבל אני חושב שחלק מהמילים, שנכתבו עם פיל ולאחר מכן בעצמי או בעזרת שאר החבר'ה, היו די טובות". רגע השיא של השיר כולל מהלך קונטרפונקט מבריק, שבו הנושא הרנסאנסי העדין והשירה המחוספסת מושרים ומנוגנים בו-זמנית – מלאכת מחשבת שמותירה אותי פעור פה.

מיד אחריו הגיע הקטע הקצר A REUNION – פנינה קאמרית אינטימית בת קצת יותר משתי דקות, שבה ניגנו ריי שולמן בכינור וקרי מינייר בצ'לו לצד גיטרה אקוסטית. השיר עסק במפגש מקרי בין שני חברי עבר, המגלים בנימוס מאופק עד כמה התרחקו זה מזה. האווירה שבו קסומה להפליא, ונגינת הכינורות היא פשוט מגע של קסם שמעניק לשיר עומק מיוחד במינו.

את האלבום חתם שיר הנושא המרשים IN A GLASS HOUSE, אפוס מפותל של למעלה משמונה דקות שנפתח בפריטה אקוסטית על גיטרת שנים-עשר מיתרים, מנדולינה וכינור, והתפתח לסערת רוק קצבית המבוססת על הפתגם המפורסם: "מי שמתגורר בבית זכוכית, מוטב שלא ישליך אבנים". השיר המחיש בדיוק חסר רחמים את הסכנה שבצביעות ובשיפוט הזולת. בסיום השיר נשמע שוב צליל שבירת הזכוכית, אך מי שהאזין היטב גילה קטע נסתר בן עשרים שניות בשם INDEX – קולאז' מהיר של הבזקים קצרצרים מכל שירי האלבום בזה אחר זה, שהסתיים בניפוץ זכוכית סופי ואחרון! כל החלקים והנושאים המוזיקליים מתחברים בהרמוניה מופלאה.

וכדי להבין מאיפה הגיע כל הטוב הזה, מעניין לראות מה חברי הלהקה עצמם שמעו באותה תקופה, כפי שסיפרו לעיתון מלודי מייקר. קרי מינייר - "אני אוהב יותר מדי מוסיקאים ולא יכול לבחור מהם. היוצרת האהובה עליי ביותר היא ג'וני מיטשל". דרק שולמן - "התקליטים האהובים עליי ביותר הם AQUALUNG של ג'ת'רו טול ו-BIRDS OF FIRE של מהאווישנו אורקסטרה. כותב השירים האהוב עליי הוא בריאן וילסון". ריי שולמן - "התקליטים האהובים עליי הם SEX MACHINE של ג'יימס בראון ו- ELASTIC ROCK של להקת NUCLEUS. היוצרת האהובה עליי היא ג'וני מיטשל". גארי גרין - "התקליט האהוב עליי הוא HOT RATS של פרנק זאפה. יוצרי המוסיקה האהובים עליי הם איאן אנדרסון וקרי מינייר". ג'ון ווית'רס: "מהתקליטים האהובים עליי ביותר הוא תקליט ההופעה של קינג קרטיס בפילמור. הזמרת האהובה עליי היא ג'וני מיטשל והמוסיקאי האהוב עליי הוא סטיבי וונדר".

והתפריט המוזיקלי המגוון הזה מסביר היטב כיצד הצליח הענק העדין ליצור צליל שהיה כל כולו שלו, צליל שאף מנהל בחברת תקליטים לא הצליח להבין, אבל ההיסטוריה הוכיחה שהוא היה פשוט גאוני. עבור כל אוהבי מוזיקה אמיתי, התקליט הזה מראה שמקוריות נועזת ודבקות באמנות שוברות בסופו של דבר כל חומה – אפילו חומה שעשויה מזכוכית משוריינת.

השיר המסורתי שהלהקה תיעבה בכל נשמתה הפך במפתיע ללהיט ענק שהציל אותה מפשיטת רגל. להקת ליזי הרזה מתחילה להשמין.

ב-21 בספטמבר בשנת 1973 יצא האלבום השלישי של להקת THIN LIZZY שנקרא VAGABONDS OF THE WESTERN WORLD (נוודים של העולם המערבי).

תמיד סברתי שיצירות מופת גדולות רבות בתולדות הרוק לא צמחו מתוך נחת ושלווה בורגנית, אלא דווקא מתוך קרקע בוערת של ייאוש, חובות כספיים מעיקים ופחד קיומי מנושים שדפקו על הדלת. והנה - גול! טאצ'דאון! האלבום השלישי של THIN LIZZY הפך ליצירת המופת הבלתי מעורערת של הלהקה! אל תאמינו לאף אחד שמקשקש לכם על תקופת הזוהר של הלהקה עם סקוט גורהם ובריאן רוברטסון. VAGABONDS OF THE WESTERN WORLD הוא פנינה שנעלמה מן העין שלא בצדק מוחלט בקטלוג של THIN LIZZY, ולאוזניי הוא נשמע הרבה יותר הרפתקני, מגוון ואפילו מופק טוב בהרבה מ-JAILBREAK עטור התשבחות. הבעיה העיקרית שלו הייתה שהוא לא זכה כמעט לשום הצלחה מסחרית, ושקע אל תהומות השכחה יחד עם כל התקופה של הגיטריסט אריק בל – עוול היסטורי זועק שכזה.

בעולם הרוק של 1973, שנשלט על ידי נצנצים ופלטפורמות של גלאם-רוק נוסח דיוויד בואי וטי רקס, שלישייה אירית קשוחה מדבלין עמדה בצומת דרכים קריטי. אז התקליט השלישי הזה שלה לא היה רק עוד אוסף שירים, הוא היה זעקת קרב, וחשוב מכל, הרגע שבו הלהקה, על סף התפרקות ועם חובות עד צוואר, החליטה שהיא נלחמת על חייה. זה היה רגע לפני שהכל כמעט קרס. באותם ימים סוערים, בלונדון של תחילת שנות השבעים, כולם רדפו אחרי אופנות חולפות, איפור כבד ומגפי פלטפורמה אימתניים. מי בכלל ספר שלישייה שמגיעה מפונדקים מעושנים בדבלין? אבל הבסיסט-זמר, פיל לינוט, לא התכוון להתחפש לחייזר מהחלל; הוא רצה לנגן רוק אמיתי, מחוספס ושורשי.

להקת ליזי הרזה, שהוקמה בדבלין ב-1969 על ידי הכריזמה המהלכת על שתיים, הלא זה פיל לינוט, יחד עם הגיטריסט אריק בל והמתופף בריאן דאוני, הייתה רחוקה מלהיות סיפור הצלחה מסחרר. שני תקליטיה הראשונים, למרות שהציגו ניצוצות של גאונות בכתיבתו של לינוט, לא הצליחו להמריא במצעדים. הלהקה מצאה את עצמה במצב כלכלי קשה, עם לחץ הולך וגובר מצד חברת התקליטים DECCA לספק להיט, או שהברז ייסגר. המצב היה כל כך עגום, עד שהחברים כמעט הרימו ידיים. שני האלבומים הראשונים שילבו פולק, בלוז ורוק פסיכדלי בוסרי, אך נתקלו בהתעלמות מוחלטת כמעט מצד הקהל הבריטי והעיתונות. חברי הלהקה נאלצו לחיות בצניעות משפילה בדירות שכורות ועלובות בלונדון, התקיימו מפרוטות, סחבו בעצמם את הציוד הכבד בהופעות קטנות מול קהל דליל, וספרו כל פני כדי לממן מנת פיש אנד צ'יפס.

"אני כמעט בטוח שבשלב מסוים נכנסנו למשרד של המנהל שלנו ואמרנו לו שנמאס לנו", שחזר הגיטריסט אריק בל שנים לאחר מכן. "הוא הסתכל עלינו ואמר, 'אתם לא יכולים להרשות לעצמכם להתפרק. אתם חייבים כל כך הרבה כסף'. היינו שקועים בחובות על ציוד, בגדים, חשבונות טלפון ומשכורות לצוות. בעצם, היינו חייבים להישאר יחד עוד כמה חודשים רק כדי לנסות לכסות את הבור התקציבי". מנהל ההופעות, פרנק מורי, חיזק את הדברים: "היה מתח עצום כי היינו צריכים לשלם משכורות והזמן מול הבנקים אזל. היינו זקוקים להצלחה, לתקליטון שיצליח, משהו שיתחרה בכל מה שהלך חזק אז ברדיו, עם להקות כמו סלייד או סוויט". ומה חשב על כל זה פיל לינוט? הוא, כהרגלו, לא התרגש יותר מדי מכסף, כל עוד היו לו כמה מטבעות בכיס בשביל בירה בפאב. אך גם הוא הבין שהלהקה צריכה נס. המנהל של הלהקה, טד קארול, מצא את עצמו מול שוקת שבורה, כשמצד אחד נושים עצבניים והבנקים דרשו החזרים מידיים על ההלוואות שמימנו את הוואן החבוט והציוד, ומצד שני שלישיית מוזיקאים מוכשרים בטירוף שכמעט איבדו כל תקווה.

והנס הגיע, באופן אירוני, מכיוון לא צפוי. הלהקה הקליטה גרסת רוק מחוספסת לשיר-עם אירי מסורתי בשם WHISKEY IN THE JAR. השיר, שהלחן שלו מוכר היטב בישראל בזכות "סימן שאתה צעיר" ששרו הדודאים ואחר כך גם גידי גוב, הפך ללהיט מפתיע. אך בעוד המנהלים וחברת התקליטים חגגו, חברי הלהקה, ובמיוחד לינוט, תיעבו את השיר. הם הרגישו שהוא לא מייצג את סאונד הרוק הכבד והבועט שלהם והתעקשו להשאיר אותו מחוץ לתקליט החדש. "אנשים מצפים מאיתנו עכשיו לנגן את השיר הזה ועוד שירים איריים מסורתיים כל הזמן", התלונן לינוט באותה תקופה. "אנחנו להקה כבדה יותר. תקליטונים זה נחמד בשביל הכסף, אבל זה הכל. כל מה שהרווחנו מהשיר הזה הושקע בציוד חדש, וכל סכום נוסף שייכנס ילך למערכת תאורה חדשה ולסט תופים חדש".

השיר נולד לגמרי במקרה בחדר החזרות בלונדון. הלהקה ישבה וחיכתה לאריק בל שהתעכב, ולינוט המשועמם הרים גיטרה אקוסטית והתחיל לפרוט ולשיר בהלצה שירי-עם איריים ישנים. המנהל טד קארול, שהיה בעל אוזן חדה ללהיטים, שמע את הפזמון הממכר דרך הדלת והבין מיד שיש כאן זהב טהור. למרות התנגדותו של לינוט, שראה בשיר פולק פשוט שאינו מייצג את הלהקה, חברת התקליטים DECCA הוציאה אותו כתקליטון בנובמבר 1972 כשהצד השני כלל את השיר המקורי BLACK BOYS ON THE CORNER. כדי לוודא ששדרי הרדיו לא יתעלמו מהתקליטון, חברת התקליטים שלחה להם בקבוקונים מיניאטוריים של וויסקי אירי POWERS שעליהם הודבקה תווית עם שמה של THIN LIZZY. הגימיק פעל כמו קסם, והשיר כבש את המקום הראשון באירלנד ואת המקום השישי בבריטניה. הלהקה הפכה בן לילה לכוכבת פופ בעל כורחה, אך הנגנים התעקשו לשמור על יושרה מוזיקלית ולא לכלול את הלהיט באלבום האולפן.

השיר עצמו הוא ללא ספק יציאה נהדרת, שנשענת על ריף גיטרה מפואר ומוגשת עם ים של חום ותשוקה מצדו של פיל לינוט. אבל הייתה איתו בעיה קשה: הוא היה רחוק שנות אור מתדמית ההארד-רוק החיה והבועטת שלהם, ואיים לחסל כליל את הקהל הוותיק והנאמן מבלי לגייס קהל חדש באמת – הרי לקנות תקליטון בודד זה דבר אחד, אבל להפוך בעקבותיו למעריץ מושבע שמלווה את הלהקה? זה דבר אחר לגמרי!

והחשש המוצדק הזה בדיוק החזיר את פיל, אריק ובריאן למסלול הנכון: VAGABONDS OF THE WESTERN WORLD לא נשמע בשום אופן כמו האלבום הקודם, והאיום ש-THIN LIZZY ירככו את הסאונד שלהם ויהפכו לבלדיסטים מופנמים מסוג ב' פשוט התפוגג כלא היה. הלהקה, שהתעוררה לחיים בזכות הצלחת הסינגל והתקציב המשודרג, הידקה את הצליל, השאירה מאחור את הפסימיות הנואשת של ימי העבר ויצאה להקליט את האלבום המוחלט והמגדיר שלה. ושוב, VAGABONDS OF THE WESTERN WORLD מתפרס לכל הכיוונים – עם בלדות, רוקרים כבדים, קטעי פ'אנק ושירים כמו-פרוגרסיביים שמשתלבים זה בזה, אבל עם ערכי הפקה עשירים בהרבה ומסירות שהגיעה לשיא חדש. זו נשמעת כמו להקה בעלת ביטחון עצמי אדיר, שלא שואלת בחיל ורעדה: 'היי, מאזין נכבד, תגיד לנו איזה מסגנונות הנגינה שלנו אתה הכי אוהב ונדבק בו'. במקום זה, הם מתרברבים בראש מורם: 'זה העולם שלנו, בנאדם, ואנחנו מסוגלים לעשות בו כל מה שבא לנו!'. יש עדיין כמה קטעים חלשים יחסית, אבל הם נבלעים לחלוטין בתוך הרצף של החומרים האדירים באמת.

למרות שסאונד הגיטרות הכפולות שהפך לסימן ההיכר שלהם יגיע רק מאוחר יותר, בתקליט הזה ניתן לשמוע את הניצנים הראשונים. השיר הפותח, MAMA NATURE SAID, מציג גיטרת סלייד מחשמלת ואורגן האמונד שמנוגן בקצב שאפל מדבק, ומעליהם קולו הייחודי והמחוספס של לינוט. השיר הזה שימש כהמנון אקולוגי מוקדם להגנת הטבע, שבו הצדיע אריק בל לנגינת הסלייד המופלאה של גיטריסט אירי אחר, רורי גאלאגהר.

ואסור בשום אופן לפסוח על GONNA CREEP UP ON YOU שהוא פ'אנק-רוקר מוטרף שיקפיץ אתכם על הרגליים, ירעיד לכם את הברכיים ויגרום לבהונות לתופף בקצב מסחרר תוך שניות. אבל תעשו לעצמכם טובה ותאזינו לו אך ורק באוזניות: אחרת פשוט לא תוכלו להעריך עד תום את עבודת הווא-ווא המפוארת של אריק בל שמחזיקה את כל השיר, בזמן שלינוט מגלם דמות מחוספסת, חמקמקה ומאיימת. משם, הלהקה יוצאת להרפתקאות מוזיקליות בשירים כמו THE HERO AND THE MADMAN, קטע שאפתני שבו שולבה קריינות סוריאליסטית של שדר הרדיו דייוויד קיד ג'נסן בסגנון תסכיתי מדע בדיוני, ואף מפתיעה עם תזמורת כלי קשת מרגשת בשיר החותם, A SONG FOR WHILE I'M AWAY.

הקטעים ה'כמו-פרוגרסיביים' האלה, פשוט בלתי ניתנים להכנעה! THE HERO AND THE MADMAN, יש בו מלודיה אמיתית ונקודות שיא אדירות, תרצו או לא! זה אפילו קטע שכיף לרקוד איתו, ושוב הוא מציג סולו גיטרה סוחף ולוהט במיוחד של בל בחלק החותם. ויש את THE ROCKER. השיר מכיל חמש דקות ושבע עשרה שניות של אנרגיה טהורה, שבהן אריק בל שורף את המיתרים בסולו ממושך, מלוכלך ופנומנלי, שמוכיח לכולם בדיוק מה שליזי הרזה הייתה מסוגלת לעשות כששיחררו לה את הרסן.

בכלל, קטעי הרוק באלבום הזה הם הטובים ביותר שלהם מאז... מאז בכלל... הגיטרות נשמעות חזקות, חדות וצלולות יותר, והקול של לינוט צובר שוב עוצמה. בנוסף, אריק בל השתלט כאן לחלוטין על מיומנות הנגינה המהירה כמו אש חיה, וכמה מהסולואים שלו ממש עוצרי נשימה. הוא חסר כל כך ברשימת ענקי הגיטרה הגדולים. ו-THE ROCKER הוא המנון רוק מחשמל שהמשיך לשמש כהדרן בהופעות של הלהקה עוד שנים ארוכות אחרי שבל כבר עזב.

ואם בשיאים עסקינן, יש את השיר LITTLE GIRL IN BLOOM: לינוט כתב כאן את אחד הטקסטים הכי חושפניים, כואבים ואוטוביוגרפיים בקריירה שלו. המילים על הנערה שנושאת ברחמה סוד שינה את חייה התייחסו לאמו, פילומנה, שנאלצה לברוח מדבלין לאנגליה וילדה אותו מחוץ לנישואין בגיל שמונה עשרה בלבד. לינוט, שגדל בלי להכיר את אביו, מצא את עצמו בסיטואציה מקבילה בשנת 1968 כשנולד לו בן שנמסר לאימוץ. כשנשאל על השיר בראיון למגזין SOUNDS בשנת 1974, הודה לינוט במבוכה כי מדובר בשיר כה אישי ואינטימי, עד שהעדיף שלא לפרש אותו במילים נוספות.

הכל בשיר הזה פשוט יפהפה וטהור: החל מליין הבס המינימליסטי המצלצל בן ארבעת האקורדים שמייצר אווירה מהפנטת, ועד לטכניקה המעודנת של לינוט ששוזר את כל הבתים זה בזה באמצעות הצבתם במקביל, עד שמתקבלת תחושה של כמה לינוטים שמדברים זה עם זה ומבכים את גורלה של הנערה הפורחת שטרם נישאה אך נושאת ברחמה ילד... תוסיפו לזה סולו גיטרה מקסים, ושוב אני מפנה את תשומת הלב לגאונות המלודית הנדירה: ליין הבס הזה לבדו שווה יותר מכל פריטה אקוסטית סוערת.

גם שיר הנושא, VAGABOND OF THE WESTERN WORLD, נשען על גרוב מהודק וסולו גיטרה פסיכדלי שהושפע עמוקות מג'ימי הנדריקס. וכל החבילה המוזיקלית הזו נעטפה בעטיפה מרהיבה של האמן ג'ים פיצפטריק – שיתוף הפעולה הראשון שלו עם הלהקה – שחיבר בין אבנים פגאניות עתיקות מההיסטוריה האירית לבין אסתטיקה של ספרי הקומיקס מבית MARVEL.

"ההקלטות נמשכו כמעט תשעה חודשים", הסביר המפיק ניק טאובר. "אבל לא היינו באולפן כל הזמן. חברת DECCA בדיוק חנכה אולפן חדש ונתנה לנו זמן להקליט בו ללא הפרעה. לא היה לחץ. את התופים הקלטנו בעיקר באולפני AIR של ג'ורג' מרטין, ואז חזרנו לאולפן של DECCA כדי להוסיף את שאר הכלים". עבור אריק בל, זו הייתה הזדמנות פז לתקן את מה שהפריע לו בתקליטים הקודמים. "רציתי שיהיה לי סאונד גיטרה טוב יותר", סיפר. "אמרתי לעצמי, 'היום אתה נכנס לאולפן ואתה נגן הגיטרה. מה שתקליט יישאר שם לנצח, אז תיתן את כל מה שיש לך'. כמובן, הגעתי לאולפן ונתקלתי בטכנאים עייפים שלא ממש התחשק להם לעזור לגיטריסט לחפש את הצליל המושלם שלו, אבל נלחמתי על זה". בל התעקש להוציא ממגברי המארשל שלו צליל עוצמתי ושמן שיחזיק לבדו את כל המשקל ההרמוני של שלישייה ללא גיטרה שנייה, דבר שדרש ממנו מאמץ פיזי ונפשי אדיר שגבה ממנו מחיר כבד.

התוצאה הייתה תקליט מהודק, אנרגטי ומלא בנשמה, שנחשב בעיני רבים לשיא של ההרכב המקורי. המבקרים הבחינו בצעד הגדול קדימה. בעיתון המוזיקה 'דיסק' נכתב אז: "ליזי היא מסוג להקות הרוק הכבד הנדירות שיש להן אלמנטים מלודיים ברורים. הם מבצעים שירים עם פזמונים ומנגינות שאפשר לזמזם בהנאה. התקליט השלישי הזה הוא צעד ענק קדימה עבורם, אם לא צעד ענק לאנושות כולה".

אבל למרות השבחים, VAGABONDS OF THE WESTERN WORLD לא היה פריצת הדרך המסחרית לה קיוו, אך הוא הניח את היסודות לכל מה שבא אחריו. אולי התקליט הזה באמת לא היה להיט מסחרי היסטרי, אבל יש בו את אחוז קטעי המילוי הנמוך ביותר, לדעתי, מכל אלבום של THIN LIZZY. יש ודאי כאלו שלא יסכימו איתי - אבל זה עניין של טעם. רוצו לתפוס את התקליט הזה - עם הארד-רוק של תחילת שנות השבעים בשיא תפארתו ופיל לינוט בפסגת כוחו המוזיקלי. מה שתגידו, האלבום הזה לא פחות טוב מ-HOUSES OF THE HOLY של לד זפלין, שהמוני אנשים קנו בהיסטריה באותה שנה ממש.

באופן טראגי, זה היה גם תקליט הפרידה מאריק בל, שעזב את הלהקה בערב השנה החדשה של 1973, מותש מהלחצים. אותה פרידה התרחשה ברגע של התמוטטות מוחלטת בהופעה באוניברסיטת קווינס בבלפסט ב-31 בדצמבר: בל, שהיה מרוקן מכוחות ונתון תחת השפעת אלכוהול כבדה, זרק לפתע את הגיטרה שלו באוויר, הפך את המגברים היישר לתוך הקהל וירד מהבמה בסערה. הגיטריסט גארי מור הוקפץ בדחיפות למלא את מקומו כדי לסיים את ההופעות שנקבעו, אך המשבר הזה הבהיר ללינוט שעידן השלישייה תם.

חוסר ההכרה הזה הוא שהוביל בסופו של דבר לכך שאריק בל נטש את הספינה – ואלוהים לבדו יודע לאן THIN LIZZY הייתה מגיעה אילו רק היה נשאר! בתוכי פנימה יש לי תחושה עמוקה שהם למעשה היו יכולים להיות אפילו עוד יותר טובים... אבל מאחר שההיסטוריה אינה מכירה ב'אילו', כל שנותר לנו הוא פשוט להמשיך הלאה!

אך החזון של פיל לינוט התגבש. הוא הבין שהעתיד טמון בסאונד גדול יותר, והקים את ההרכב המנצח עם שתי גיטרות חשמליות. בלי הבסיס האיתן של VAGABONDS, יצירות מופת כמו JAILBREAK לעולם לא היו נולדות. ליזי הרזה אולי עוד לא הפכה לשמנה, אבל היא בהחלט התחילה לבנות את השרירים. ועבור כל מי שאהב רוק בריטי ואירי משובח, התקליט הזה נותר עד היום אחד הרגעים הכי יפים, אמיתיים ונוגעים של שלישיית הרוק המקורית. מומלץ מ-א-ד!!!

האבא של סוזאן! קבלו את הרגע המטורף שבו לאונרד כהן עצר הופעה סוערת בתל אביב כדי להציל מעריצים מאגרופיהם של סדרנים עצבניים

ב-21 בספטמבר בשנת 1934 נולד לאונרד כהן. הנה קצת על תקופה מאד מבולבלת אך עוצמתית ביצירתו של האמן החשוב הזה.

כבר מתחילת דרכו הוא לא היה עוד מוזיקאי רגיל שחולם על תהילת עולם של כוכב רוק טיפוסי. הוא הגיע לעולם המוזיקה כמשורר וכסופר מוערך מקנדה, שכבר פירסם ספרי שירה ורומנים עטורי שבחים, אך גילה להפתעתו שאי אפשר לשלם במכולת עם מחמאות ספרותיות. אז לקראת סוף שנות השישים הוא ארז את הגיטרה והגיע לניו יורק כדי לבדוק אם מישהו מוכן להקשיב למילים שלו כשהן עטופות בפריטת מיתרים נוגה. המפיק ג'ון האמונד זיהה מיד את הגאונות הזו, החתים אותו בחברת התקליטים קולומביה, ושני התקליטים הראשונים שלו, SONGS OF LEONARD COHEN ו-SONGS FROM A ROOM, הפכו אותו מיידית לקולו של דור שלם של נשמות תועות.

אבל בסוף שנת 1970 מצא את עצמו לאונרד כהן תשוש נפשית ומלא ספקות עצמיים לגבי מקומו בעולם המוזיקה, אך אז הגיע הרגע המכונן בפסטיבל הענק באי וייט מול מאות אלפי צופים נסערים באמצע הלילה. כהן עלה לבמה לבוש בפיג'מה, כבש את ההמון ברוגע פלאי והפך אסון פוטנציאלי להצלחה פנומנלית. אחרי הופעתו המוצלחת שם, פנה היוצר הקנדי להכנת תקליטו השלישי. המפיק שלו, בוב ג'ונסטון, סיפר: "אני גדלתי על מוזיקה קלאסית. רציתי שהסאונד בתקליט השלישי הזה יהיה קלאסי מצד אחד, ופופ מהצד השני. לכן לקחתי את לאונרד איתי. טסנו לאנגליה ושם הפגשתי אותו עם המתזמר, פול באקמאסטר". באקמאסטר היה בוגר האקדמיה למוזיקה שבלונדון, שאותה סיים בשנת 1967. לאחר מכן הסתובב בגרמניה וניגן בצ'לו בתזמורת הליווי של הבי ג'יס. באקמאסטר היה גם אחראי על התזמור ללהיט SPACE ODDITY של דייוויד בואי, ובשנת 1970 עבד עם אלטון ג'ון על עיבודים תזמורתיים מרהיבים לאלבומיו המוקדמים.

באקמאסטר: "קיבלתי טלפון מבוב ג'ונסטון, ובו הוא בישר לי שלאונרד יגיע לאנגליה להקליט ושאל אם ארצה לכתוב לו עיבודים. חיבבתי את בוב באופן מיידי והסכמתי. ברור שידעתי מיהו לאונרד כי הקשבתי לשני תקליטיו הקודמים. נמשכתי מאוד להבנה ולתבונה שלו, כמו גם לקולו הרומנטי. בוב ולאונרד הגיעו לביתי שבפולהאם. באותו רגע היו בביתי נציגות אחת מטקסס והשנייה מקנדה. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שעבדתי עם מישהו מאמריקה. לאונרד היה איש שקט מאוד. מה ששומעים בתקליטיו זה מה שהוא בחיים. לאחר מכן העניק לי בוב סרט הקלטה עם ההקלטה הבסיסית, שכללה שירה וגיטרה בלבד, ועליה כתבתי את התזמור. יכול להיות שנזהרתי מדי בתזמור שלי כאן, כי לא רציתי לפלוש יותר מדי פנימה".

התוצאה של המפגש המרתק הזה הייתה התקליט SONGS OF LOVE AND HATE, שהוקלט באולפני קולומביה בנאשוויל ובאולפני טריידנט בלונדון, ויצא לאור במרץ 1971. כבר מהצלילים הראשונים של שיר הפתיחה, AVALANCHE, שנשען על פריטת גיטרה אקוסטית פראית ומהפנטת בקצב פלמנקו קודר, היה ברור לכל חובב מוזיקה שלא מדובר כאן בעוד שירים קלילים למצעדי הפזמונים. היה שם גם השיר המצמרר DRESS REHEARSAL RAG, שתיאר התבוננות קשה של אדם מיוסר מול המראה עם תער גילוח בידו. השיר הזה היה כה מדכא וכואב, עד שלאונרד כהן סירב בהמשך חייו לבצע אותו בהופעות חיות לאחר שחשש שהמילים המייאשות עלולות להשפיע לרעה על מאזינים שמתמודדים עם מצוקה נפשית. כיום נחשב תקליט זה לאחד הגדולים שלו, אך בזמנו היה קשה מאוד לשווקו והוא לא נחל הצלחה מסחררת במכירות. בארצות הברית חברת התקליטים כמעט ולא טרחה לקדם אותו, אך בבריטניה ובאירופה הוא התקבל בחיבוק חם ונכנס הישר אל חמשת הגדולים במצעדי המכירות. האווירה הקודרת לא היטיבה עמו אז, אך הלכה והתחזקה עם השנים כשיקוף איכותי למצבו באותה תקופה. אורכם של השירים הוסיף לבניית הדרמה. גם העטיפה בשחור-לבן לא מותירה מקום להישען עליו כמפלט של צבעים בים הקודר הזה. עם זאת, מדובר בהצהרה אמנותית חשובה ביותר בקריירה שלו.

גם ב"ידיעות אחרונות" פורסמה אז ביקורת על התקליט: "יש להניח שלאחר שידור תוכניתו של לאונרד כהן בטלוויזיה הישראלית תגבר מכירת תקליטיו אצלנו, אם כי גם לפני כן הוא לא היה קוטל קנים. לאחרונה יצא בארץ אריך הנגן השלישי של הזמר, 'שירי אהבה ושנאה'. בתקליט זה, יותר מקודמיו, מושם הדגש על המילה המושרת. כהן מוכיח כאן את גדולתו כמשורר. אשר למנגינות, אין בו כאלו שיגיעו למצעד, בכל אופן, לא בביצועו של הזמר המלנכולי".

בעיתון CIRCUS פרסמו בביקורת את הקושי שבהאזנה לתקליט: "זה התקליט החשוך ביותר שלו עד כה. זו משימה קשה ביותר להקשיב לצד מלא של התקליט. זה נשמע כאילו הוא הולך להתאבד בכל רגע, אבל הכתיבה שלו נשארה סופר-אינטלקטואלית. הקטע הבולט פה הוא JOAN OF ARC. כהן נשמע טוב יותר כשהוא מתעסק בעניינים קוסמיים ולא בסבל שלו". עיתון רולינג סטון בביקורתו: "התקליט הזה חוזר לזבל שאפף את תקליטו הראשון. שוב כלי מיתר, שנועדו להביא אווירה סגנונית אך נשמעים מגוחכים. יש פה שירים מצוינים, אך התקליט קשה ביותר כחטיבה אחת. זה תקליט מדכא. השיר FAMOUS BLUE RAINCOAT משתפר אצלי בכל האזנה, כמו גם JOAN OF ARC".

אותו שיר, JOAN OF ARC, מספר על שיחה דמיונית שערכה הגיבורה הצרפתייה, ז'אן ד'ארק, עם הלהבות שהציתו בה מתנגדיה. כהן מתאר כיצד הלהבות נקשרות בעוד גופה הופך לאפר. לאונרד טען כי ההשראה לכתיבת השיר הזה הגיעה מהדוגמנית-זמרת ניקו, שאחריה ניסה לחזר אך לא הצליח לכבוש את ליבה. ניקו דחתה את חיזוריו של לאונרד בהסבר שהיא נמשכת לגברים צעירים ממנו בהרבה. לאונרד הפגוע הפך את תחושת השריפה הפנימית של לבו השבור למטאפורה מבריקה, שבה האש המכלה את הקדושה אינה רק כלי מוות אלא מעין חתן נלהב שמחבק אותה בריקוד אהבה טרגי עד שהיא נבלעת בתוכו לחלוטין.

בשיר FAMOUS BLUE RAINCOAT מביא כהן שיחה נוספת, הפעם בין שני גברים על אותה בחורה שהם נמשכים אליה. אותו מעיל מפורסם היה מעיל גשם אמיתי של חברת ברברי שכהן רכש בלונדון בשנת 1959, תפר עליו צווארון עור מיוחד ולבש אותו דרך קבע, עד שנגנב מתוך דירתה הניו-יורקית של זוגתו. לאונרד הודה לא פעם שהרגיש כי השיר מעולם לא נחתם בצורה מושלמת, אך עבור מיליוני מעריצים ברחבי העולם המסתורין והחידתיות הם בדיוק החומרים שמהם נרקמת יצירת מופת נצחית.

לאחר צאת תקליט זה היה לאונרד מבולבל ביותר מבחינת יצירה ומסלול קריירה. בשנת 1972, במצב מבולבל זה, הוא הגיע לארצנו והופיע כאן בהצלחה, כשהמצלמות של הבמאי טוני פאלמר מתעדות זאת לסרטו הנהדר BIRD ON A WIRE. הסרט הזה עבר סאגה קולנועית מפותלת ביותר: הוא נעלם ונחשב לאבוד במשך כארבעה עשורים, עד שסלילי הפילם המקוריים שלו אותרו באורח נס בתוך מחסן בהוליווד בשנת 2009, ושוחזרו במלוא הדרם. סצנת הפתיחה של הסרט צולמה בארץ, ואיזו סצנה זו – תגרה אלימה שפורצת בהופעתו, כשברקע שומעים קללות עסיסיות בעברית ורואים תגרות ידיים. סצנה טעונה בהמון חשמל. ההופעה המצולמת נערכה בהיכל הספורט (יד אליהו) בתל אביב ביום העצמאות של אותה שנה, בתאריך 19 באפריל 1972.

אולם הכדורסל ביד אליהו נחשב אז לאולם בעל אקוסטיקה גרועה למופעי מוזיקה. מייק בראנט הופיע שם לפני כן וסבל מסאונד מהדהד וקשה. מאז הופעתו של בראנט נעשו ניסיונות לשפר את האקוסטיקה במקום, אך ללא הצלחה. המפגש בין צלילי הגיטרה העדינים והשירה האינטימית של כהן לבין מבנה בטון ענקי עם גג מתכת היווה מתכון ודאי לבלגן מוחלט, אך ההתרגשות בקרב חובבי המוזיקה בארץ גברה על כל שיקול סאונד. כהן עלה לבמה עם הרכב של חמישה נגנים ושתי זמרות ליווי. מולו עמדו 4,000 איש שהגיעו מכל קצוות הארץ כדי לראות אותו. בין כהן לקהל נעמדו כמה סדרנים עם חולצות כתומות, שהיו אמורים לשמור על הסדר אך למעשה הפרו אותו. הסדרנים היו עסוקים בשמירה על רצפת הפרקט החדשה, שעלות התקנתה עמדה על כמה מאות אלפי לירות. ההוראה שקיבלו 'הכתומים' הייתה חד-משמעית: לא לאפשר לקהל לעמוד עליה, אלא להתמקם ביציע הרחוק מהבמה.

בזמן שנגני הליווי של כהן היו עסוקים על הבמה בכיוון כליהם, פנה הזמר אל המיקרופון ואמר לקהל שהוא מרגיש ריחוק פיזי מיותר ביניהם. לפיכך, הוא הזמין את הצופים לקום ולהתקרב אליו. זה היה האות שלו כנראה חיכו האנשים. מהיציע החלה נהירה המונית של הקהל לעבר רצפת הכדורסל היקרה.

הסדרנים לא היססו והחלו להסתער על ההמון ולהכות בו ללא רחמים. כהן עצמו היה המום ממחזה האלימות שנגלה לפתע לפניו. הוא ידע שיש לו רק דרך אחת לנסות ולהחזיר את השקט – לשיר לקהל. הבעיה הייתה שמישהו דאג לנתק לו את מערכת ההגברה והתאורה. לבסוף חודשה ההופעה, וכהן הצליח למגנט את הקהל בשיריו ובדיאלוגים שביניהם. הוא ביצע את שיריו בדייקנות רבה. בין לבין, הוא אלתר אנקדוטות וביצועים ספונטניים, כמו למשל שיר שהגה על המקום לכבוד הרמקולים הגדולים של מערכת ההגברה. הוא שר על הרמקולים האלה שהם מכונות חסרות חיים, ושהוא מצפה מהן לתת לו סימן כלשהו שיש בהן נשמה. הביצוע הספונטני הזה הובן מיד על ידי הקהל כביקורת על הסיטואציה האלימה שהתרחשה קודם לכן. במהלך כל זה המשיכו הסדרנים האלימים להסתובב באולם באופן מאיים עם חולצותיהם הכתומות.

חייל אחד הצליח להערים על הסדרנים, השתחל אל הבמה ונעמד לצד כהן בבקשה לחתימה. הסדרנים ביקשו לגרור אותו מהבמה, אך כהן אמר למיקרופון שהוא אינו זקוק להגנה בינו לבין הקהל. בחורה נוספת שניסתה גם היא לעלות לבמה, נתפסה על ידי הסדרנים ונגררה באלימות. כהן ירד מהבמה ורץ אליה. הוא חתם לה. התקרית הזו הראתה את האצילות הנדירה של האיש, שידע לעמוד מול אלימות מקומית בכוחה של חמלה אמיתית ואהבה לקהל שלו.

כהן המשיך מאיתנו הלאה ובמסלולו המשיך להתחבט בענייני המקצוע שלו. ב-1 באפריל 1973 יצא תקליט ההופעה הראשון של כהן, שנקרא LIVE SONGS. התקליט הכיל הקלטות שבוצעו בהופעותיו מהשנים 1970–1972, ובהן כהן ולהקתו מראים את הכוח המהפנט שהיה להם על הקהל. שני שירים נלקחו משנת 1970, אחד מהם מהקלטה בפסטיבל האי וייט (שיצאה במלואה שנים רבות לאחר מכן). האלבום כלל גם קטעים ייחודיים שלא הופיעו באף אלבום אולפן, דוגמת השיר המאולתר והאישי PLEASE DON'T PASS ME BY, לצד שירים מוכרים כמו BIRD ON THE WIRE שקיבלו בעיבוד החי חספוס פראי ומלא כוונה. בשנת 1975 סיפר לאונרד כהן על תקליט זה: "התקליט LIVE SONGS מייצג תקופה מאוד מבולבלת וחסרת כיוון בחיי. מה שאני אוהב בתקליט הזה הוא שהוא משקף את העניין באופן חד וברור. אני מתעניין מאוד בתיעוד של דברים". עטיפת התקליט, עם צבעיה הקודרים ומבטו המקפיא של האמן, מעניקה תחושה של אי-נוחות, עוד לפני שמתחילים להאזין למה שבפנים.

לאונרד המבולבל חש ב-1973 שלא יהיה עוד תקליט מתוצרתו. הוא חש שניסיונות הכתיבה שלו אינם הולכים לכיוון הרצוי. במצב מבולבל שכזה הגיע באוקטובר לישראל, כדי להיפגש עם מכרים (ביניהם חברתו הדיילת, רחל טרי). עלילותיו של לאונרד במלחמה מתוארות בהרחבה בספר שכתבתי, "רוק הישראלי 1967–1973". באותם ימים סוערים פרצה מלחמת יום הכיפורים, ולאונרד, במקום לתפוס את המטוס הראשון בחזרה לשלווה הקנדית, ירד יחד עם הרכב של אמנים ישראלים אל תוך חולות סיני כדי לשיר ללוחמים במוצבים המופגזים, ושם נולד אחד משיריו האלמותיים, LOVER LOVER LOVER.

הנה ביקורת על תקליט ההופעה הזה של לאונרד, שכמעט וחתם את הקריירה שלו אז: "תקליט בהופעה הוא בדיוק מה שבא לשקף את המוזרות הגדולה כל כך באמן הזה, שניחן בחוש הומור יוצא דופן עד הזוי. חלק מהשירים בתקליט הזה לא הופיעו לפני כן בתקליט, אך גם הם מקבלים פה חיים חדשים לגמרי. לאונרד משנה מילים וצורות הגייה. חבל שהוא הכניס לתקליט את STORY OF ISAAC במקום את FAMOUS BLUE RAINCOAT, שהיה יכול להעניק זרימה טבעית יותר לתקליט. השיר על המלכה ויקטוריה הוא אולי אחד הדברים הגרועים ביותר שכתב עד כה. יכול להיות שהוא כתב את השיר הזה עם חוש הומור, אבל אצל לאונרד אי אפשר לדעת באמת". ומטז? לאונרד כהן המשיך לחצוב את דרכו ולהיות יוצר אחד ויחיד בתחומו. והאלבום האחרון שלו לפני מותו, YOU WANT IT DARKER? חובה עליכם להקשיב לזה, אם אתם אוהבים מוסיקה אמנותית אמיתית עם אגרוף היישר לבטן.

הצירוף המצמרר בין הלהיט הענק של להקת קווין לרגע שבו בוב מארלי הבין שחייו עומדים להסתיים

ב-21 בספטמבר בשנת 1980 ביקש בוב מארלי לרוץ בסנטרל פארק בניו יורק. במהלך הריצה הוא התמוטט והבשורה שהגיעה לאחר מכן הייתה קשה ביותר.

שנת 1980 הייתה אמורה להיות שנת השיא והניצחון הגדול של בוב מארלי. אלבומו UPRISING ראה אור ביוני של אותה שנה, שבר שיאים וכלל להיטים כמו COULD YOU BE LOVED וכמובן REDEMPTION SONG. מארלי יצא לסיבוב הופעות באירופה ומילא אצטדיוני ענק, כולל הופעה בלתי נתפסת מול כמאה אלף מעריצים במילאנו. היעד הבא היה כיבוש הקהל הרחב בארצות הברית. אלא שמתחת לאנרגיות המחשמלות רבצה סכנה גדולה עוד משנת 1977; אז התגלה אצלו נגע סרטני בבוהן כף הרגל בעקבות פציעה במשחק כדורגל. מארלי אהב כל כך לשחק כדורגל. זו הייתה אהבתו הגדולה לצד המוזיקה. ומתוך נאמנות לאמונתו הדתית והחשש שקטיעה תמנע ממנו לרקוד על הבמות, סירב להסרת הבוהן והסתפק בהסרת הנגע בלבד. המחלה המשיכה לקנן בגופו בחשאי.

וב-21 בספטמבר בשנת 1980 ביקש בוב מארלי לרוץ בסנטרל פארק בניו יורק יחד עם חברו אלן "סקילי" קול כדי לשמור על כושר לקראת ההופעות הבאות, אך לפתע הוא קרס על השביל.

מארלי היה אז במהלך סיבוב הופעות בצפון אמריקה. הוא הגיע לניו יורק בדיוק אחרי שתי הופעות ענק שבהן חימם את להקת הקומודורס במדיסון סקוור גארדן. ומהסנטרל פארק הוא הוחש לבית החולים. מארלי, אולי מתוך הכחשה, שוחרר משם והמשיך לתחנה הבאה בפיטסבורג. איכשהו הוא וחברי להקתו קיימו הופעה שלמה בתיאטרון סטנלי בפיטסבורג, ב-23 בספטמבר. זו הייתה הופעתו האחרונה בהחלט. הוא נשמע בה מעט צרוד מהרגיל. הביצוע החי שלו באותו ערב ל-REDEMPTION SONG היה מרטיט לב במיוחד. מארלי כתב את השיר הזה כשהוא כבר היה מודע למחלתו הסופנית, ובשונה מכל השירים הקצביים שלו, הוא הקליט אותו לאלבום UPRISING לבדו לגמרי, רק הוא והגיטרה האקוסטית, כמעין שירת ברבור אינטימית וחשופה.

בדיקת הסאונד האחרונה בפיטסבורג נמשכה כשעה. בדיקות הסאונד של מארלי והלהקה היו בדרך כלל מפגש של אלתורים מוזיקליים משוחררים, אך הפעם נכנס לרפרטואר שיר שלא הותיר מקום לספק באשר להומור השחור שבו בחר להתמודד עם הבשורה. איש הסאונד, דניס תומפסון, סיפר: "אני זוכר אותו שר את ANOTHER ONE BITES THE DUST, שיר של להקת קווין. הוא פשוט התחיל את בדיקת הסאונד עם זה, ואמרתי לו, 'למה אתה ממשיך לשיר את השיר הזה? זה שיר שלך?' והוא אמר שלא. מעולם לא שמעתי שירים של קווין, אבל בוב הלך להופעה שלהם במדיסון סקוור גארדן. הוא הציע לי לבוא איתו ולא התחשק לי. הוא הלך, ושם כנראה שמע את השיר. הוא המשיך לשיר אותו וצחק. בזמן בדיקת הסאונד כלל לא ידעתי על התקרית בסנטרל פארק. לא ידעתי דבר. מבחינתי זו הייתה עבודה, לסדר את הציוד שלי".

הזמרת, דסי סמית', הוסיפה: "לא ידענו עד כמה הוא חולה עד ההופעה בפיטסבורג. הייתי בחדר ההלבשה לפני ההופעה והוא ישב בכיסא ונראה לא במיטבו. עמדתי שם, ניקיתי את הנעל שלו, והוא נשען לאחור לגמרי בכיסא. אז הוא אמר, 'תני לי את הג'וינט' ונתתי לו. הוא לקח אותו ועישן אותו בשירותים, הוא לא רצה שאף אחד יראה אותו. הגיעה שעת ההופעה, ואני עליתי ראשונה לצד הבמה. הוא ניגש מאחוריי ואמר, 'דסי, תשמרי עליי'. כשהוא התחיל להופיע, מישהו מההפקה אמר לי, 'דסי, זו עלולה להיות ההופעה האחרונה שבוב עושה'. שאלתי מדוע והוא ענה, 'הרופא אמר שבוב מלא בגרורות סרטן'. כששמעתי את זה, כמעט התמוטטתי על הבמה, כי ידעתי שמשהו לא בסדר. מעולם לא ראיתי משהו משפיע על בוב כל כך קשה. היה לו קשה לעכל את חומרת המצב".

דניס תומפסון: "אחרי ההופעה קיבלתי שיחה להגיע למלון מיד. הגעתי לשם ובוב היה בחדרו, וכולם נראו עצובים. שאלתי מה קרה ואמרו לי שהתוצאות הגיעו. 'אילו תוצאות?', שאלתי, ואז הבנתי שבוב התמוטט בפארק, והאבחנה הגיעה: הוא חולה סרטן. באותו רגע הייתי כל כך המום, שאפשר היה להפיל אותי בנגיעה קלה. אז הבנתי מדוע הוא שר את השיר הזה של קווין". האיבחון שהגיע מבית החולים הצביע על גידול גדול בראש ושנותרו למארלי רק שלושה חודשים לחיות. דסי סמית': "במטוס, כל הדרך חזרה, הייתי שטופת דמעות".

הבחירה של מארלי בשיר הזה של להקת קווין לא הייתה מקרית. הלהיט המפלצתי הזה, שנכתב בידי הבסיסט ג'ון דיקון מתוך האלבום THE GAME, נולד בכלל בהשראת ליין הבס המפורסם של להקת שיק בשיר GOOD TIMES. חברי קווין בכלל היססו אם להוציא אותו לרדיו, עד שמייקל ג'קסון הגיע לבקר אותם מאחורי הקלעים בהופעה בלוס אנג'לס והפציר בפרדי מרקיורי: "אתם חייבים להוציא את זה כסינגל!". השיר יצא, כבש את מצעדי הפ'אנק, ובאותם ימים בדיוק טיפס למקום הראשון במצעד האמריקאי. רבים מהמאזינים בארצות הברית אפילו חשבו שקווין היא להקה של מוזיקאים שחורים. מארלי, שהיה חובב מוזיקה מושבע ותמיד ידע לזהות מקצב גאוני, נדלק על הגרוב כשראה אותם בניו יורק, והפך את שורת המחץ של פזמוני השיר לקריצה מצמררת על מר גורלו.

דסי סמית': "אחרי פיטסבורג החלטנו לטוס למחרת בבוקר למיאמי. הוא היה צריך לקבל חוות דעת שנייה מהרופא שם, והרופא נתן לו אבחנה דומה. במטוס, כל הדרך חזרה, הייתי שטופת דמעות".

אשתו וזמרת הליווי, ריטה מארלי, הייתה נחושה בדעתה שבעלה צריך להפסיק את סיבוב ההופעות. המשך הסיבוב בוטל, ובהודעה לעיתונות נמסר שהסיבה הרשמית היא תשישות. עיתונים אף דיווחו שמארלי כעס על הפרסומים שלפיהם הוא מטופל נגד סרטן. הוא עדיין קיווה לנצח את הסטטיסטיקה וטס לגרמניה כדי לקבל טיפולים במרפאתו של דוקטור יוזף איסלס. המאבק נמשך מספר חודשים, אך בחודש מאי 1981, כשמצבו הוכרע סופית, הוחלט להטיסו חזרה לג'מייקה. הוא לא הספיק להגיע הביתה ומת בבית החולים במיאמי ב-11 במאי 1981, כשהוא בן 36 בלבד. ההופעה באותו לילה בפיטסבורג נותרה תחנת הפרידה של המוזיקאי הענק הזה, ששר עד נשימתו האחרונה.

קורט קוביין תיעב את התהילה שלו עד כדי כך, שאת האלבום הבא הוא יצר במטרה אחת: להיפטר מחצי מהמעריצים. קבלו את הקישקעס של נירוונה.

ב-21 בספטמבר בשנת 1993 יצא האלבום IN UTERO של נירוונה. זה אלבום האולפן האחרון של הלהקה. רבים ציפו להמשך של האלבום המצליח, NEVERMIND, אך קיבלו תמונה חשוכה יותר.

עולם המוזיקה של אותה תקופה היה שרוי בטירוף חושים מוחלט; הגראנג' של סיאטל שטף את הגלובוס בסערה חסרת תקדים, וכל חברת תקליטים רדפה אחרי חבר'ה עם חולצות פלנל קרועות ודיסטורשן מלוכלך. אז הציפיות מהשלישייה שהפכה בעל כורחה לקולו של דור ה-X נסקו לשמיים מטורפים, אבל לקורט קוביין, קריסט נובוסליק ודייב גרוהל הייתה תוכנית אחרת לחלוטין – בעיטה ישירה, מחרישת אוזניים ובלתי מתפשרת בבטן הרכה של המיינסטרים. כך יצא האלבום IN UTERO של נירוונה. זה אלבום האולפן האחרון של הלהקה. רבים ציפו להמשך של האלבום המצליח, NEVERMIND, אך קיבלו תמונה חשוכה יותר. הרבה יותר.

בפברואר 1993 עשו חברי להקת נירוונה את דרכם לאולפן מבודד במינסוטה, כדי להתחיל לעבוד על אלבומם השלישי. האולפן המדובר היה אולפני PACHYDERM בעיירה הנידחת והמושלגת קנון פולס. המיקום הקפוא והמנותק הזה נבחר בקפידה על ידי הלהקה בדיוק כדי לברוח מגדודי המעריצים, מצלמי הפפראצי ומבכירי חברת התקליטים שרצו עוד נוסחאות להיטים שחוקות. בפעם האחרונה שדרכו באולפן, הם היו להקת רוק מסיאטל, מוכרת במעט, שעזבה את חברת התקליטים הקטנה SUB POP לטובת חברת תקליטים מפלצתית של דיוויד גפן. עכשיו, עם אלבום מולטי-פלטינה שהעיף את מייקל ג'קסון מראש המצעדים (NEVERMIND), והפיכתם לאחת מלהקות הרוק הגדולות בעולם, השלושה היו תחת לחץ עצום. "אם היה קורס באיך להיות רוקסטאר, הייתי רוצה לקחת אותו", אמר אז קוביין בראיון. "זה אולי היה עוזר לי".

לקוביין הייתה מטרה אחת בראש: להחזיר את הלהקה לשורשי הפאנק-רוק שלה. מיליוני המעריצים החדשים שלהם היו משוגעים על NEVERMIND, אבל קוביין חשב שהוא נשמע קיטשי ומסחרי מדי. אז הוא גייס את סטיב אלביני, טכנאי ההקלטה המוערך, ויצא ליצור אלבום שהיה לו הרבה יותר במשותף עם אלבום הבכורה של להקתו. אלבום הבכורה שאליו השתוקק קוביין לחזור היה כמובן BLEACH מ-1989, שהוקלט בגרושים – כ-600 דולר בסך הכול – באולפן צנוע בסיאטל. אלביני, מצדו, נחשב לאגדת אנדרגראונד ודמות עקשנית ובלתי מתפשרת בפני עצמה; קוביין העריץ במיוחד את הסאונד המהדהד, הגולמי והחי שאלביני רקח באלבומים מופתיים כמו SURFER ROSA של הפיקסיז ו-POD של ה-BREEDERS.

אלביני לא נמנה אז עם מעריצי הלהקה. מוזיקלית, היא לא משכה אותו. אבל הוא הסכים לעבוד על האלבום תמורת תעריף אחיד של 100,000 דולר, וסירב לעסקה סטנדרטית שהייתה מאפשרת לו גם חלק מהתמלוגים. "אני חושב שלשלם תמלוגים למפיק או לטכנאי הקלטה זה בלתי ניתן להגנה מבחינה אתית. הייתי רוצה שישלמו לי כמו שרברב: אני עושה את העבודה ואתה משלם לי את מה שאני שווה", הוא הסביר. "אין סיכוי שאי פעם אקח כל כך הרבה כסף. לא הייתי מסוגל לישון בלילה". בעת העבודה על האלבום, באולפן המרוחק, הוא אסר על אנשי חברת התקליטים להגיע לשם ולהתרשם מהתהליך. כדי להבטיח עצמאות אמנותית מוחלטת ולמנוע מכל עסקן להתערב, הלהקה אף שילמה לאלביני את מלוא שכרו ואת עלויות האולפן ישירות מחשבון הבנק הפרטי שלה.

התוצאה הייתה קצת יותר מארבעים דקות של רוק גולמי וחסר פשרות שלא היה דומה לשום דבר אחר בנוף הפופ. קוביין, מאוכזב מהתהילה המוחצת שלו ומהסיקור התקשורתי הנרחב של חייו האישיים, היה מוכן לפרוק מטענים בצרורות. השקפת עולמו העגומה הוצגה במלואה באלבום החדש, שקוביין חשב בתחילה לקרוא לו "אני שונא את עצמי ורוצה למות". קוביין: "חושבים עליי כעל סכיזופרן משונן, מתלונן ומבוהל שרוצה להתאבד כל הזמן, וחשבתי שזו כותרת מצחיקה. אבל ידעתי שרוב האנשים לא יבינו את זה". מחשש שהשם יגרום לאותן צרות משפטיות שלהקת ג'ודאס פריסט התמודדה איתן שלוש שנים קודם לכן, כששני מעריצים שלה ירו בעצמם, דחק הבסיסט, כריסט נובוסליק, בקוביין לחשוב על זה מחדש.

אז שם העבודה הנוסף היה VERSE CHORUS VERSE (בית, פזמון, בית), אבל קוביין התיישב לבסוף על IN UTERO, שאותו לקח משיר של אשתו, קורטני לאב. השיר I HATE MYSELF AND WANT TO DIE הוקלט בסופו של דבר באותם סשנים, אך נגנז מהאלבום ברגע האחרון ומצא את מקומו באלבום האוסף ההיתולי THE BEAVIS AND BUTT-HEAD EXPERIENCE – עדות מושלמת להומור השחור והמושחז שקוביין אהב לפזר סביבו. והציניות הזו נשפכה כבר בצליל הראשון של האלבום החדש של נירוונה: קוביין פתח את הרצועה הראשונה, SERVE THE SERVANTS, בשורת המחץ הבלתי נשכחת "חרדת נעורים השתלמה יפה, עכשיו אני משועמם וזקן", וסגר חשבונות אישיים גם עם אביו המנוכר. לצד הזעם הבוער, האלבום חשף גם צד שברירי ועדין להפליא, כמו בשיר DUMB שבו קוביין שר על הרצון הפשוט להיות מאושר ותמים, כשברקע ליוו אותו צלילי צ'לו נוגים שניגנה הצ'לנית קרי קובאריק.

האלבום כולו הוקלט בלייב תוך שבועיים, הרבה פחות זמן ממה שלקח להקליט את NEVERMIND. אלביני האמין בעבודה מהירה בלי לחשוב יותר מדי. "אם אלבום לוקח יותר משבוע להכין, מישהו מתבאס ממנו", הוא קבע אז. המהירות שבה הם הקליטו, בשילוב עם הסאונד הגולמי והקרבי וההפקה המינימלית, הפכו את האלבום הזה למשהו שונה. פחות מסחרי. כשבכירי חברת התקליטים קיבלו לידיהם את המאסטר הראשוני של אלביני, הם חטפו חום וטענו בתוקף שהתוצאה "בלתי ניתנת להאזנה", שאין שם שום להיט לרדיו ושהשירה של קורט נשמעת קבורה מדי תחת עננת רעש.

הוויכוחים הסוערים הללו דלפו לעיתונות והציתו דרמה ענקית, עד שהלהקה התפשרה והביאה את המפיק סקוט ליט, שעבד עם R.E.M., כדי שיעניק מיקס בהיר ומאוזן יותר לשני הסינגלים המרכזיים: HEART SHAPED BOX ו-ALL APOLOGIES. שיר פרוע ורועש במיוחד באלבום היה SCENTLESS APPRENTICE, שנכתב בהשראת הרומן המצמרר "הבושם" של פטריק זיסקינד; את ריף הגיטרה המנסר לשיר הזה הביא דווקא המתופף דייב גרוהל, וקוביין הודה בחיוך שבהתחלה סירב לנגן אותו רק מפני שדייב היה זה שכתב אותו, אך העוצמה של הריף הכניעה אותו לבסוף.

המלאך עם הכנפיים על העטיפה היה דגם פלסטי של אנטומיה אנושית המשמש בכיתות ללימודי גוף האדם. קוביין הוסיף את הכנפיים. הוא הפך אובססיבי לאנטומיה כאשר קיבל בילדותו את צעצוע הדגם VISIBLE MAN. "אני מניח שאני רוצה בסתר להיות רופא או משהו כזה", הוא אמר עם צאת האלבום. וכמובן שהשיר RAPE ME גרם לבעיות עבור הלהקה.

קוביין כתב את RAPE ME כדי לגנות באופן דרמטי אונס ולהדגיש את תמיכתו בנשים, אבל השיר עורר מחלוקת מיידית. "במהלך השנים האחרונות, לאנשים היה כל כך קשה להבין מה המסר שלנו, מה אנחנו מנסים להעביר, שפשוט החלטתי להיות הכי נועז שאפשר", הוא אמר. והייתה את אותה תקרית פרובוקטיבית ובלתי נשכחת מול מנהלי MTV שהתרחשה בטקס של שנת 1992, שנה שלמה לפני ש-IN UTERO יצא לחנויות, מה שהוכיח עד כמה השיר הזה בעבע בנשמתו של קוביין זמן רב לפני שהוא נכנס להקליט אותו. אז, למרות אזהרות ממנהלי ערוץ המוסיקה, הוא ביצע חלק קטן מהשיר כהתגרות ולפני שהוא ולהקתו יצאו משם לביצוע הלהיט LITHIUM (או במילה אחת - להית'יום...)

בסיום השיר RAPE ME, בהקלטת האולפן המקורית, אפשר לשמוע קולות בכי חרישיים של תינוקת – זו הייתה בתו התינוקת של קורט, פרנסיס בין קוביין, שנכחה באולפן בזמן שאביה שר. רשתות השיווק הענקיות בארצות הברית, כמו וולמארט וקיי-מארט, נחרדו מהכותרת הפרובוקטיבית ומהקולאז' של העוברים והפרחים שעיצב קוביין על גב האלבום, ואיימו בחרם מוחלט. כדי שהאלבום יופץ בחנויות הללו, חברת התקליטים הוציאה מהדורה מצונזרת שבה שונה שם השיר ל-WAIF ME.

השיר שחברת התקליטים ניסתה לקדם לתקשורת כדי שיהיה הלהיט הבא, HEART SHAPED BOX, נוצר כשקוביין ניגן בגיטרה בתוך חדר ארונות ואשתו ביקשה ממנו לכתוב לה ריף גיטרה לשיר. למרות שבסוף הוא שמר את הריף הזה לעצמו, המילים הן שיקוף לאהבה. הפזמון מגיע משורה שהוא כתב לה פעם בפתק: "אני אסיר תודה לנצח על דעותייך ועצותייך היקרות. אני לא ראוי מספיק להיות בנוכחותך". בשיר המקורי הוא כתב, "אני קבור בארון קבורה בצורת לב במשך שבועות" במקום "אני נעול בתוך הקופסה בצורת לב שלך במשך שבועות". ברור קוביין הוזהר על ידי קודקודי חברת התקליטים שזה אפל מדי. החששות היו מוצדקים, לפחות ברמה המסחרית. דרך אגב, לאחר שקוביין פגש את לאב בשנת 1990, היא נתנה לו קופסה בצורת לב, שאותה מילאה בפריטים שתאמו לטעמו – בובת חרסינה, ורדים מיובשים – והתיזה עליה מעט מהבושם שלה. כשהרומן של קוביין ולאב פרח, הפריט הפך לסמל אהבתם.

למרות שהווידאו זכה להשמעה רבה ב-MTV והשיר הושמע בכל רחבי הרדיו האלטרנטיבי, הוא אפילו לא נכנס למאה הגדולים במצעד האמריקאי, למרות היותו הסינגל המוביל מאחד האלבומים הצפויים ביותר של העשור. הרבה חשבו שזה בגלל שהיו בו שורות כמו "הלוואי שיכולתי לאכול את הסרטן שלך כשאתה משחיר". עם זאת, הסיבה האמיתית לכך ש-HEART SHAPED BOX לא נכנס למצעד מאה הגדולים של בילבורד לא הייתה בהכרח הטקסט המזעזע, אלא תכסיס מסחרי מחושב של חברת התקליטים. הם סירבו להוציא את השיר כסינגל פיזי מסחרי בחנויות בארצות הברית, כדי לאלץ את מיליוני המעריצים לקנות את האלבום השלם. לפי חוקי מצעד הבילבורד באותם ימים, שיר ללא תקליטון פיזי למכירה פשוט לא היה זכאי להיכנס כלל למצעד הרשמי, למרות שהוא כבש בסערה את פסגת מצעד הרוק המודרני ונוגן ללא הפסקה.

שיר כואב נוסף באלבום היה PENNYROYAL TEA; צמח הפנירויאל שימש במשך דורות ברפואה העממית לניקוי הגוף מרעלים ואף כאמצעי להפסקת היריון. קוביין, שהתענה במשך שנים מכאבי בטן כרוניים מייסרים ובלתי מוסברים, ראה בו סמל לטיהור נפשי ופיזי מהסבל שעטף אותו. האלבום נחתם ברצועה המהפנטת ALL APOLOGIES – המנון פרידה שקט ועמוק שבו ליווה הצ'לו הנוגה את שירתו העייפה של קורט, שביקש מעין סליחה מכל העולם וחתם במנטרה המהדהדת "בסופו של דבר, זה כל מה שאנחנו". בדיעבד, אי אפשר שלא להאזין לצלילים הללו בלי צמרמורת עמוקה, כי פחות משבעה חודשים לאחר מכן, באפריל 1994, קורט קוביין נטל את חייו, והותיר את IN UTERO כמצבת זיכרון אמנותית כנה, כואבת ומושלמת של אחת הלהקות הגדולות בתולדות הרוק.

בעיתון רולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "זו הדרך שבה קורט קוביין מנירוונה מאיית הצלחה: SUCKEGGS. הוא היה המום כל כך רגשית מהמזל הפתאומי שלו, תיעב אותו במרץ שטני שכזה והוציא את חוסר שביעות הרצון שלו בכתב זועם. גילויי הלב באלבום – חלקם מטפטפים בצורה מצחיקה, אחרים מכוונים באכזריות – הם על החיים שלאחר NEVERMIND, חיים במסלול מהיר, עם חלפני הכספים שחלבו את שדי הגראנג' והותירו אותם יבשים בזמן שיא. הם מעולם לא תפסו את האירוניה הנואשת של 'הנה אנחנו עכשיו, תבדרו אותנו'. המילים הראשונות שיצאו מפיו של קוביין בשיר הפותח, SERVE THE SERVANTS, הן 'מתח הנעורים שירת אותי היטב / עכשיו אני משועמם וזקן', המושרות בקול עצבני. זו נהמה שמסיימת מיד כל ציפיות מתמשכות לקבל את הבן של SMELLS LIKE TEEN SPIRIT.

למען האמת, נירוונה כלהקה וקוביין כאיש המפתח שלה הרוויחו את הזכות לירוק למזל בעיניים. דור ה-X הוא באמת דור מבולבל, שנלכד במחזוריות של אסתטיקת פאנק מעודכנת של שנות ה-70 והבי-מטאל, ומקולל על ידי המהירות שבה אפילו תת-תרבות הפופ השוחקת ביותר מצטרפת למשחק. קוביין עובד בעצם על פי ספר חוקים אחד, אבל זהו ספר מנצח לא משנה איך הוא מנהל אותו. השירים שלו נפתחים תמיד עם בית איטי, המושר בדרך כלל בגניחה מתלוננת על רקע גיטרה וקצב מתון. ואז קוביין מאדה אותך עם פזמון של יללות סטטיות וראשוניות בעוצמה אדירה.

אבל השטן נמצא בפרטים הקטנים. RAPE ME נפתח בלחישה מטרידה, קוביין מכניס את פסוק הכותרת בקול חבוט, כשהוא מסנוור את המאזין באמצעות שורה קליטה ונפיצה. בהקדמה העממית של PENNYROYAL TEA (שם השיר בא משם של משקה שאם נשים שתו אותו בכמות גדולה, הוא גרם להפלת התינוק בבטנן), קוביין כמעט נשמע כמו מייקל סטייפ בתחילת השיר DRIVE של אר.אי.אם. זאת לפני שהפזמון הנמרץ והצרוב מתפרץ בנקמה (קוביין סיפר שהשיר עוסק בדיכאון ובמחלות קשות. השיר סומן כסינגל השלישי מהאלבום אך נגנז עקב התאבדותו).

ההפקה של סטיב אלביני יעילה במיוחד במהלך אותן התפרצויות דרמטיות. המילה גראנג', כמובן, לא עושה צדק עם נירוונה. מהאלבום הראשון ואילך, החברים התמחו בסוג של שאגה זוהרת ויופי מצולק שקשור יותר לפאטי סמית' וג'ון לנון עם הפלסטיק אונו באנד".

גם זה קרה ב-21 בספטמבר. בואו נדפדף ביומן הרוק ונראה מה קרה בתאריך זה לאורך השנים, מגיטריסטים נשכחים ועד פרידות קורעות לב.

בשנת 1944 נולד ג'סי אד דייויס, גיטריסט ממוצא אינדיאני שהיה אחד מנגני הסשנים המבוקשים ביותר של שנות השישים והשבעים. הוא אולי לא היה שם מוכר בכל בית, אבל טביעות האצבעות המוזיקליות שלו נמצאות על כמה מהיצירות הגדולות ביותר של התקופה. הוא ניגן עם טאג' מאהאל, אריק קלפטון, והשאיל את כישרונו גם לחברים בביטלס לאחר פירוק הלהקה, כשהקליט עם ג'ורג' האריסון וג'ון לנון. אם שאלתם את עצמכם מי ניגן את סולו הסלייד המרטיט באלבומי המופת של ג'ון לנון, WALLS AND BRIDGES ו-ROCK 'N' ROLL – כולל הביצוע המופתי לשיר STAND BY ME – הרי שמדובר באיש הזה בדיוק. האגדה מספרת שבהופעה ההיסטורית THE CONCERT FOR BANGLADESH בשנת 1971, ג'ורג' האריסון שלף את דייויס מאחורי הקלעים ברגע האחרון ממש, כשהיה ספק אם אריק קלפטון המסומם יצליח לעלות לבמה. דייויס עלה חמוש בחליפה לבנה ובלי אף חזרה מוקדמת, ופשוט הפציץ. דייויס הלך לעולמו ב-22 ביוני 1988.

קפיצה קדימה לשנת 1965, אל הרויאל אלברט הול המפואר בלונדון. על הבמה עומדת להקת המודי בלוז, בהופעתה הראשונה תחת חסותו של האיש שנגיעתו הפכה הכול לזהב, מנהל הביטלס - בריאן אפשטיין. להיות מיוצג על ידי אפשטיין באותה תקופה היה שווה ערך לזכייה בלוטו. באותם ימים הם עדיין היו להקת רית'ם-אנד-בלוז מחוספסת עם הלהיט GO NOW, שנים ספורות לפני שהמציאו את עצמם מחדש כחלוצי הרוק הפסיכדלי והמתקדם עם יצירות מופת אלמותיות. באותו ערב היסטורי, הבמה לא הייתה שייכת רק להם; הקהל זכה לראות גם את הקינקס, מנפרד מאן, ואת ג'רי אנד דה פייסמייקרז, ערב שהיה תמצית מרוכזת של הסצנה הבריטית התוססת.

ושנה לאחר מכן, ב-1966, התרחש שינוי קוסמטי אך משמעותי. גיטריסט צעיר בשם ג'ימי הנדריקס השיל אות אחת משמו, בהתעקשותו של מנהלו החדש והממולח, צ'אס צ'אנדלר. מ-JIMMY הוא הפך ל-JIMI. השם הזה הפך לשם נרדף לגאונות גיטרה. שנתיים בדיוק לאחר מכן, בשנת 1968, יצא התקליטון שלו עם גרסת הכיסוי המחשמלת לשיר של בוב דילן, ALL ALONG THE WATCHTOWER. בריאן ג'ונס מלהקת הרולינג סטונס הגיע לאולפן והתעקש לנגן על כלי הקשה בשם ויבראסלאפ, כשהוא שיכור לחלוטין ונזקק לאינספור טייקים. הנדריקס הקליט באולפני OLYMPIC שכבות על גבי שכבות של גיטרות בפרפקציוניזם שהטריף את טכנאי ההקלטות אדי קריימר, והתוצאה מתוך האלבום הכפול ELECTRIC LADYLAND גרמה לבוב דילן להודות בפה מלא: "הוא מצא בשיר דברים שאני בכלל לא ידעתי שקיימים בו".

נמשיך לשנת 1947, יום הולדתו של דון פלדר, הגיטריסט של להקת איגלס והאיש שכתב את המוזיקה לאחד השירים המזוהים ביותר עם הרוק, HOTEL CALIFORNIA. למרות התהילה, החיים בלהקה היו רחוקים מלהיות גן של שושנים. פלדר חווה שנים של מורת רוח ועימותים פנימיים, בעיקר מול צמד המנהיגים גלן פריי ודון הנלי, סיפור שהסתיים בפיטוריו ובסאגה משפטית ארוכה ומרה. פלדר הלחין את הבסיס האינסטרומנטלי לקלאסיקה הזו על גבי טייפ ארבעה ערוצים בבית שכור על חוף הים במליבו. דון הנלי שמע את הקסטה, נדלק מיידית, והדביק לה את שם העבודה הזמני MEXICAN REGGAE. כשניגשו להקליט את השיר באולפן, הנלי דרש מפלדר ומג'ו וולש לשחזר במדויק כל תו ותו מקרב הגיטרות המיתולוגי שהופיע בקסטת הדמו המקורית. המתח בלהקה הגיע לשיאו בהופעה חיה בשנת 1980, כאשר פריי ופלדר סיננו זה לעבר זה אל תוך המיקרופונים בין השירים הבטחות עסיסיות למכות רצח מאחורי הקלעים ברגע שההופעה תסתיים.

בקפיצה קטנה לעולם הפאנק, בשנת 1979 הוציאה להקת הסטרנגלרס את התקליט THE RAVEN. התקליט הציג צד מלודי וניסיוני יותר של הלהקה, והוכיח שהם הרבה יותר מסתם חבורת פאנקיסטים זועמים. עם קלידים מכשפים של דייב גרינפילד, סאונד בס רועם ושירים בלתי נשכחים כמו DUCHESS ו-NUCLEAR DEVICE, הלהקה עשתה צעד ענק קדימה אל עבר מורכבות מוזיקלית עשירה ומתוחכמת.

גם המאה ה-21 מספקת רגעים. בשנת 2000, חברי ג'נסיס - פיל קולינס, מייק ראת'רפורד וטוני בנקס - התאחדו להופעה חד פעמית במלון הילטון בלונדון. זה לא היה איחוד למען המעריצים, אלא מחווה למנהלם הוותיק, טוני סמית', שקיבל פרס מפעל חיים בגאלה של פורום מנהלי המוזיקה. מחווה יפה לאיש שמאחורי הקלעים. השלישייה ביצעה סט אקוסטי מרגש ואינטימי שכלל שירים אהובים כמו NO SON OF MINE, CARPET CRAWLERS, TURN IT ON AGAIN ו-I CAN'T DANCE – הופעתם המשותפת הראשונה יחד מאז שנת 1993.

בשנת 1998, פול מקרטני המשיך לחקור צדדים אחרים של היצירה שלו. הוא הוציא אלבום שני במסגרת פרויקט הצד האלקטרוני והניסיוני שלו, THE FIREMEN, ששמו הרשמי הוא למעשה THE FIREMAN בלשון יחיד, תחת השם RUSHES. שותפו לפרויקט היה המפיק מרטין גלובר, הידוע בכינוי YOUTH. העבודה על האלבום התרחשה בתקופה קשה במיוחד, כשלינדה מקרטני, אשתו האהובה של פול, כבר הייתה על ערש דווי. גלובר סיפר מאוחר יותר שהיצירה הזו, על צליליה האמביינטיים והמהורהרים, הפכה עבורו לרקוויאם שקט ועצוב עבורה. מקרטני חיפש מפלט בכפתורי הסינטיסייזרים והסמפלרים, ויצר אלבום אמביינט פסיכדלי עמוק, מרתק ומרגש עד דמעות, שהוכיח שלגאונות המלודית שלו אין גבולות של ז'אנר.

ומעצב עמוק נעבור לסיפור קורע מצחוק שהוליד להיט ענק. בשנת 1978 יצא התקליטון LE FREAK של להקת הדיסקו המתוחכמת CHIC. הכול התחיל בערב השנה החדשה של 1977. נייל רודג'רס וברנרד אדוארדס, צמד המוחות מאחורי הלהקה, הוזמנו על ידי הזמרת גרייס ג'ונס למועדון הניו-יורקי הלוהט סטודיו 54, כדי לדון בהפקת התקליט הבא שלה. כשהגיעו, השוער הקשוח בכניסה לא מצא את שמם ברשימה וסירב להכניסם. השניים, נעלבים וזועמים, חזרו לדירתם ובמקום לחגוג, החליטו לכתוב שיר מחאה קטן. השם המקורי היה FUCK OFF, עם פזמון קליט באותו שם. אדוארדס, שהיה מעודן יותר, חשב שהקללות קצת מוגזמות. הם ניסו לשנות ל-FREAK OFF, אבל זה נשמע קצת צולע. בסוף, תוך כדי ג'מג'ום, נולדו שורות הפתיחה האלמותיות AHHH!, FREAK OUT, ומשם הדרך לשם LE FREAK הייתה קצרה. בסופו של דבר, הם מעולם לא הפיקו את התקליט לגרייס ג'ונס, אבל יצרו את אחד מלהיטי הדיסקו הגדולים בכל הזמנים. התקליטון הזה נמכר ביותר מארבעה מיליון עותקים והפך לסינגל הנמכר ביותר בכל הזמנים של חברת התקליטים ATLANTIC RECORDS – הישג שהחזיק מעמד עד שנת 1990! רודג'רס ניגן שם בגיטרת הפנדר סטרטוקסטר האגדית שלו, המכונה THE HITMAKER, בריף גרובי מושלם שרק מוכיח שנקמה מוזיקלית טובה מניבה לפעמים מיליוני דולרים.

באותו היום, אבל שנים אחורה, נולדו שתי דמויות מעולם המוזיקה של פרנק זאפה. בשנת 1932 נולד דון פרסטון, הקלידן של להקת THE MOTHERS OF INVENTION המקורית, שהיה אחראי לחלק גדול מהצליל האוונגרדי והמשוגע של הלהקה. ובשנת 1967 נולדה בתו של זאפה, שקיבלה את השם הבלתי נשכח MOON. חובבי הטריוויה בוודאי זוכרים שמוּן זאפה הצעירה הפכה בעצמה לכוכבת מצעדים בשנת 1982, כשסיפקה את המונולוגים הסאטיריים בקולה בלהיט הגדול והיחיד של אביה שהגיע אל מצעד ה-TOP 40 האמריקאי, השיר VALLEY GIRL.

בשנת 2011 הלך לעולמו בגיל 65 ג'ון דוקאן, הגיטריסט של להקות הרוק המתקדם ATOMIC ROOSTER ו-ANDROMEDA. ובשנת 2006, נפרדנו מבוז בארל, שהיה הבסיסט של קינג קרימזון בתקופת התקליט ISLANDS ובהמשך חבר בלהקת העל המצליחה באד קומפאני. הוא מת בגיל 60. הסיפור המשעשע סביב בארל הוא שרוברט פריפ שכר אותו לקינג קרימזון בכלל על תקן זמר. כשגילו שאין להם בסיסט להרכב, פריפ פשוט לקח יוזמה ולימד את בארל לנגן על גיטרת בס מאפס תוך שבועות בודדים. הצליח לו.

אי אפשר בלי קצת ניחוח ישראלי. בשנת 1971, איצטדיון בלומפילד בתל אביב אירח אירוע משונה תחת הכותרת 'כדורגל פופ ובידור'. להקת מונגו ג'רי, עם הלהיט הענק שלה IN THE SUMMERTIME, ועוד שלל להיטים כמו BABY JUMP, 'סנטו אנטוניו' הידוע כ-SAN DANIAN ROO ו'ליידי רוז' הופיעה על במה מסתובבת מיוחדת. כדי להשלים את החוויה, נערך גם משחק כדורגל בין מכבי נתניה, אלופת 1971, למכבי תל אביב, אלופת 1970. על הבמה הופיעו גם מיטב להקות הקצב המקומיות: 'אמצע הדרך', 'חומר נפץ', האריות, עוזי והסגנונות ולהקת הסינג סינג. ערב בלתי נשכח של פופ ובעיטות. איזה שילוב ישראלי סוריאליסטי ונהדר: ריי דורסט עם פאות הלחיים הענקיות שלו שר על נשים ובירה קרה, כשכוכב הכדורגל מוטלה שפיגלר מכדרר על הדשא במקביל. הימים שבהם מגרשי הכדורגל אצלנו היו קרקע פורייה לדברים כאלו.

נחזור לשנות השישים הסוערות. בשנת 1964, קית' רלף, הסולן הכריזמטי של להקת היארדבירדס, חזר להרכב לאחר שאושפז בבית חולים עקב קריסת ריאה. בזמן היעדרותו, החליף אותו זמר בשם מיק אוניל. באותה שנה, להקה צעירה ורעשנית בשם המי עשתה אודישן מול חברת התקליטים EMI באולפן מספר 2 במתחם האולפנים של EMI באבי רואד. למרבה האירוניה, אנשי חברת ההקלטות המהוללת לא נפלו מהכיסא ודחו את הרביעייה הפרועה, מה שלא מנע מהם לחתום זמן קצר לאחר מכן בחברה מתחרה ולהפוך למפלצת רוק חסרת מעצורים.

וחמש שנים לאחר מכן, בשנת 1969, המי כבר היו כוח מוביל ברוק הבריטי והופיעו בקרוידון. הביקורת בעיתון NME שיבחה את המופע הארוך, שנמשך שעתיים ורבע, והתבסס בעיקר על אופרת הרוק שלהם, 'טומי'. כך הלכה הביקורת: "אם להקת המי הייתה צריכה אישור כלשהו מצד מעריצי הפופ של בריטניה, חבריה לא היו יכולים לייחל לקבלת פנים חמה יותר מזו שקיבלו באולם פיירפילד של קרוידון ביום ראשון. במופע שנמשך שעתיים ורבע, פיט טאונסנד, רוג'ר דלטרי, קית' מון וג'ון אנטוויסל הוכיחו שהם עדיין בין המובילים בהימור על הפופולריות. המעברים באולם היו מלאים עד אפס מקום, ומיותר לציין, שכל מושב הוזמן שבועות לפני המופע, שעיקרו שעיקרו נתפס עם היצע תוסס של 'טומי', אופרת הפופ של הלהקה והאלבום האחרון שלה. המופע היה כמעט זהה לזה שהיה בנשף הפופ ברויאל אלברט הול לפני חודשיים. דלטרי היה האני האנרגטי הרגיל שלו, שנע באותה התלהבות. פיט ניגן בגיטרה תוך שהוא מכסה כל סנטימטר של הבמה, ועושה משימה מוצלחת של הצגת המשירים. קית' מון... ובכן, מה הוא יכול להיות מלבד המתופף הכי מלהיב לראות ואחד מוכשר מאוד להאזין לו? ג'ון אנטוויסל יכול היה להיות גופה, לולא גיטרת הבס שלו בה ניגן באופן מצוין. הוא עומד עם ראש מופנה לכיוון שונה, אבל מבלי משים תורם לתוכנית בדיוק כמו האחרים. אני עדיין לא מוצא את האלבום הזה של המי ראוי לשמיעה של שעה שלמה, אבל על הבמה הוכיחו החברים כי סביר להניח שהמי יהיו בסביבה לזמן רב. מחיאות כפיים סוערות הגיעו מהקהל השמח, שהגיב בצורה מפוארת לקטעי רוק'נ'רול שהלהקה ביצעה כמו SUMMERTIME BLUES ו-SHAKIN ALL OVER. בהדרן בוצע השיר MAGIC BUS - הסינגל שהגיע לו להיות להיט אדיר אבל זה לא קרה".

בשנת 2004, יוסוף איסלאם, הידוע יותר בשמו הקודם קאט סטיבנס, חווה על בשרו את הפרנויה האמריקאית שלאחר פיגועי ה-11 בספטמבר. טיסתו מלונדון לוושינגטון, יחד עם בתו בת ה-21, הוסטה לנמל תעופה אחר, שם הורד מהמטוס, הופרד מבתו, נחקר ונשלח חזרה לאנגליה למחרת. למטיילים רבים היו סיפורי זוועה הקשורים להתמודדות שלהם עם אבטחת נמל התעופה שם, אבל הגירוש של סטיבנס-איסלאם חשף את המערכת. בהתחלה הוא חושב שמדובר בטעות בזהות, אבל התברר שהוא נתפס כאיום, ושום דבר שהוא יכל לומר לא שכנע את פקידי ההגירה אחרת. שבוע לאחר מכן, הלוס אנג'לס טיימס פרסם מאמר מערכת חריף מאיסלאם, שכתב: "האם זה אותו כוכב שממנו המראתי? הייתי הרוס ממה שעשו לי. הדבר הבלתי יאמן הוא שרק חודשיים קודם לכן, היו לי פגישות בוושינגטון עם בכירים מהמשרד ליוזמות מבוססות אמונה ויוזמות קהילתיות בבית הלבן. לדבר על עבודת הצדקה שלי. אפילו יותר אחורה, חודש אחד לאחר המתקפה על מרכז הסחר העולמי, הייתי בניו יורק ופגשתי את פיטר גבריאל והילרי רודהם קלינטון בפורום הכלכלי העולמי! האם השתניתי מאז כל כך? לא. למעשה, זה ההליך חסר ההבחנה של פרופילים ששונה. אני קורבן של שיטה לא צודקת ושרירותית, שנכפתה בחופזה, שמשרתת רק לזלזל בתדמיתה של אמריקה כמגינה על חירויות האזרח שכל כך הרבה נאבקו ומתו עליהן במשך מאות שנים". נו, טוב...

סיפור נוסף מגיע מקנדה, שנת 1974. להקת הרוק באכמן-טרנר אוברדרייב הוציאה את הלהיט הגדול ביותר שלה, YOU AIN'T SEEN NOTHIN' YET. סימן ההיכר של השיר הוא הגמגום המפורסם של ראנדי באכמן בפזמון. מה שהרבה לא יודעים הוא שהגמגום הוקלט במקור כבדיחה פרטית עבור אחיו של ראנדי, גארי, שסבל מגמגום. גרסת הבדיחה הזו לא הייתה אמורה לראות אור יום, אבל נציג מחברת התקליטים שמע אותה במקרה והתעקש שזו הגרסה שצריכה לצאת. באתר SONGFACTS מסופר כי האלבום NOT FRAGILE כבר היה גמור לחלוטין, אך נציג חברת ההקלטות צ'ארלי פאך טען שחסר שיר אחד שיהיה להיט רדיו מובהק. באכמן השמיע לו את ההקלטה המשועשעת רק כקוריוז, אך פאך קפץ על המציאה. באכמן ניסה להקליט מחדש שירה רצינית ללא גמגום, אך המפיקים קבעו שהגרסה המגומגמת היא זו שיש בה קסם שאי אפשר לחקות. הגמגום הפך את השיר ללהיט ענק, והסיפור מסתיים בטוויסט משמח: האח גארי הפסיק לגמגם לאחר מכן.

איך אפשר בלי יום הולדת לילד הרע של הבריטפופ? בשנת 1972 נולד ליאם גאלאגר, הסולן הבלתי נלאה של להקת אואזיס. לכבוד המאורע, הנה כמה ציטוטים נבחרים שלו לאורך השנים: "אנחנו לא מתנשאים, אנחנו רק מאמינים שאנחנו הלהקה הכי טובה בעולם" (מראיון בשנת 1994 לעיתון NME). "אני שונא את אלכס ודיימון מלהקת בלר. אני מקווה שהם ידבקו באיידס וימותו" (מראיון בשנת 1995 לעיתון הגרדיאן). מאוחר יותר הביע ליאם חרטה על ההערה הזו. "אני לא חושב שאואזיס אי פעם תחזור להיות ביחד. זה הסתיים" (מראיון ברולינג סטון בשנת 2016). "אנשים אומרים שאני בן אדם, אבל לפחות אני אכן הייתי. אתה, כמבקר מוסיקה, מעולם לא היית" (בשנת 2017 לעיתון ESQUIRE UK). "בלעדי, אואזיס לא היו כלום. אבל בלי השירים של נואל, לא הייתי עושה משהו, אז היינו צריכים אחד את השני" (בראיון בשנת 2020 לעיתון GQ). אין ספק שהפה הגדול שלו וההליכה המתנדנדת עם המעיל המפורסם יישארו לעד סמל בלתי מעורער של תקופה שבה הרוק הבריטי החזיק את העולם בגרון. ובשנת 2025 הוא זכה להתאחד עם נואל ולהחזיר את אואזיס אל הבמות הגדולות.

ולסיום, שתי פרידות משמעותיות. בשנת 1968, ג'ניס ג'ופלין הודיעה על עזיבתה את להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY. היא הקשיבה למבקרים שטענו שהלהקה חובבנית מדי עבור כישרונה הווקאלי העצום, ויצאה לדרך עצמאית קצרה אך מסחררת. היא הקימה את להקת הליווי KOZMIC BLUES BAND והקליטה את האלבום המרגש I GOT DEM OL' KOZMIC BLUES AGAIN MAMA!, בדרך לפסגת התהילה הטרגית של חייה.

ובשנת 2011, אחרי יותר מ-30 שנות פעילות, להקת REM הודיעה באופן רשמי על פירוקה. כך פורסם בפוסט באתר שלהם: "למעריצים ולחברים שלנו: בתור REM, וכחברים לכל החיים, החלטנו לפרוש בתור להקה. אנחנו הולכים מפה עם המון הכרת תודה, של סופיות ושל תדהמה מכל מה שהשגנו. לכל מי שאי פעם אהב את המוזיקה שלנו, תודתנו העמוקה על ההקשבה". לפי סולן הלהקה, מייקל סטייפ, החברים דנו בידידות באפשרות להיפרד בזמן סיבוב ההופעות המוצלח שלהם בשנת 2008. "לא ידענו לאן נוכל ללכת מכאן. יכולנו להבחין שאנחנו במגמת עלייה. היה לנו חשוב שלא נמצא את עצמנו עם הזנב בין הרגליים. רצינו להרגיש שאנחנו בשיא הכוחות שלנו, וסיבוב ההופעות הרגיש ככה". כשהם יודעים כמה קשה המעריצים שלהם עובדים כדי להגיע למופעים שלהם, חברי REM גם לא רצו להפוך לאחת מלהקות הרוק העייפות שעוברות את העניינים באדישות כדי לסחוט עוד כמה דולרים נוספים מהתומכים שלהם. רגע הפרישה היה מר-מתוק. "קשה להתרחק ממה שעשינו מאז שהיינו בני נוער", אמר סטייפ. "אבל אני כל כך גאה. כולנו כל כך גאים במה שעשינו".

כשלהקת יס ניסתה להישמע כמו מכונת להיטים של האייטיז – וחטפה את סטירת חייה עם גנרטור גדול ומקרטע

ב-21 בספטמבר בשנת 1987 יצא תקליט חדש ללהקת יס. שמו הוא BIG GENERATOR וכמה שאני אוהב את הלהקה הזה (מאד!), אני לא מסוגל להקשיב לו וליהנות ממנו. צר לי.

בשנות השבעים נחשבה להקת יס לאחת מספינות הדגל הבלתי מעורערות של הרוק המתקדם בעולם, עם יצירות מופת מורכבות, מפותלות ורוחניות שהגדירו דור שלם. זו אחת הלהקות שאני יותר אוהב מהתקופה ההיא. אלא ששנות השמונים הנחיתו מציאות חדשה לחלוטין על עולם המוזיקה, ולהקת יס מצאה את עצמה נאלצת להמציא את עצמה מחדש.

כחובב מושבע של המוזיקה הזו, שמסוגל להתמוגג מכל צליל בס מגרגר של כריס סקווייר או מכל המראה שמיימית של ג'ון אנדרסון, כאן נשבר לי הלב בכל האזנה מחדש. במקום את הקסם החם וההרמוני שגרם לי להתאהב בהם עד כלות, קיבלתי מפלצת סינתטית ומהונדסת שצעקה "אייטיז!" בכל הכוח. אוי אלוהים אדירים, אם אי פעם תהיתם לגבי המונח "גנרי", פשוט תקשיבו לדבר הזה! הצבעים הבהירים של אדום וצהוב בעטיפה אולי יסיחו את דעתכם לרגע, אבל בכל הנוגע למהות – האלבום הזה אפור, חסר חיים, לא זכיר ופשוט מגוחך. יש מעריצי יס שוודאי יתווכחו איתי על זה - אבל מה לעשות? מבחינתי זה כמו לאכול מרק אבן.

כבר בשלב העבודה על העטיפה והתדמית החזותית אפשר היה להריח שמשהו לא טוב מתרחש בתוך ההרכב, והמתח הפנימי הורגש בכל צעד. "לג'ון אנדרסון (זמר הלהקה) היה רעיון לעיצוב העטיפה הזו, שהיה בעצם ציור של מגילה", סיפר המעצב גארי מואט (שעבד על תקליטם הקודם, 90125). "אני זוכר שאמרתי, 'אני אוהב את הכיוון שלך, אבל מה דעתך על רעיון אחר?' וראיתי ששאר חברי הלהקה הסתכלו לעבר החלונות, נמנעו מקשר עין והשאירו אותי להתווכח איתו לבדי". העטיפה המינימליסטית והקרה שנבחרה לבסוף, עם העיטור הצהוב והגרפיקה הממוחשבת, סימלה בדיוק את הניתוק שהלך והעמיק בין השורשים הפסטורליים והציוריים המוכרים של יס לבין עידן ה-MTV המנוכר.

התקליט הקודם של יס, שיצא בשנת 1983, הפך למכרה זהב פנומנלי עם מכירות של מיליוני עותקים ומקום ראשון במצעד האמריקאי, אבל הוא נולד במקור כפרויקט נפרד בשם סינמה, ולא כלהקה המקורית. כשג'ון אנדרסון הצטרף ברגע האחרון, השם יס הוחזר לחיים יחד עם כל המטענים והמשקעים. ובכן, לאחר ההצלחה העצומה של 90125, נראה היה שלהקת יס מתכוננת להשתחרר סוף סוף מהטראומות, הפיצולים והסכסוכים שהפכו לדפוס חייה מאז סוף שנות השבעים. אך התברר שזו הייתה רק ההתחלה של תקופה סוערת עוד יותר. הלהקה התכנסה מחדש באולפן ב-1985 כדי להתחיל לעבוד על תקליט שקיוותה בלהט שישתווה להצלחה של 90125 ושל הלהיט הגדול מתוכו, OWNER OF A LONELY HEART.

סשנים מפרכים של הקלטות נמתחו על פני מדינות שונות ועל פני תקופה ארוכה ומייגעת, בליווי של יותר ממפיק אחד. בעקבות הצעתו של טרבור רבין, חלק מתהליך ההקלטה התמקם בטירה מפוארת על מורדות גבעה איטלקית פסטורלית, עם נופים עוצרי נשימה שממש הזכירו ציור פנטזיה מיתולוגי של רוג'ר דין! אבל שום דבר לא התנהל לפי התוכניות. טרבור הורן הוחזר כדי לסייע בהפקה, אך הפעם קרה משהו שפגע בכל העסק. האחוזה הזו הפכה במהירות ממרכז יצירה למועדון נהנתנות חסר מעצורים שבו נשפכו כמויות אדירות של שמפניה וקוקאין, בזמן שההקלטות דרכו במקום. רבין עצמו שיחזר בהתרגשות ובכאב את אותם ימים: "הסיבה שהצעתי שניסע לאיטליה הייתה שהרגשתי שהלהקה ממש חייבת להתגבש יחד! אנשים חיו במקומות שונים לחלוטין ברחבי העולם, וחשבתי שאנחנו פשוט חייבים להכריח את עצמנו לשבת יחד כדי ליצור מוזיקה. המקום הזה באיטליה היה טירה מפוארת, אתר עתיק ויפהפה להקלטות. לא היינו שם כדי לחסוך כסף – כל הרעיון של הנסיעה נבע אך ורק מהתחושה שלי שזה מה שיחבר או יגבש אותנו. אבל בפועל התברר שהיו שם הרבה יותר מדי מסיבות, פשוט לא היה שום קליק, וטרבור הורן אמר בצדק גמור אחרי שלושה חודשים: 'זה לא עובד כאן. בואו נחזור ללונדון!'...".

טרבור הורן נתקל בבעיות קשות בניסיון להפיק את הלהקה. "כשאלבום כמו 90125 יוצא והוא כל כך מצליח, ושתהליך ההפקה שלו כל כך מוזר, אתה מבין שיש חבורה של בחורים שמעולם לא באמת עבדו יחד, מלבד בזמן שהיו על הבמה. לא באמת הכרתי את ג'ון אנדרסון בכלל, אבל בשלב הזה, כריס היה כמו אח בשבילי, וזה המשיך גם אחרי שעזבתי את הלהקה. אהבתי גם את אלן ואת טוני. ניסיתי להפיק את התקליט BIG GENERATOR אבל לא הצלחתי לסיים אותו כי הנסיבות היו שונות. עשיתי את רוב רצועות הליווי אבל חברי הלהקה פשוט לא הצליחו להסכים. ג'ון היה כותב דבר אחד, טרבור (רבין, הגיטריסט) היה כותב דבר אחר, כריס (סקווייר, הבסיסט) היה כותב משהו אחר, והם היו רבים על זה ואני הייתי באמצע. זה לא היה עניין של שיתוף פעולה, אלא מאבק בין פלגים יריבים שניסו לחסל זה את זה. כשלהקות נמצאות יחד יותר מחמש עשרה שנה, הן הופכות להיות מונעות לחלוטין מכסף. הגורם שקובע מה יוקלט הוא זה שמשלם, מהיכן הכסף מגיע ועל מה". הורן, שהיה הגאון שהנדס את הצליל המהפכני של האלבום הקודם באמצעות דוגמי ה-FAIRLIGHT, הרגיש הפעם שהוא תפקד כגננת בפעוטון עתיר תקציב. בסופו של דבר, אחרי חודשים של תסכול ומריבות אינסופיות באולפני SARM WEST בלונדון ובאיטליה, הוא הרים ידיים ועזב בזעם את הפרויקט. בגלל העיכובים המוגזמים והבלתי נגמרים בהפקת האלבום, יס ספגה מכה כפולה: אובדן של כמויות אדירות של כסף ואיבוד התמיכה והסבלנות מצד חברת התקליטים!

כריס סקווייר הסכים שהיה קשה להפיק את התקליט הזה. "זה לקח די הרבה זמן. התעסקנו בניסיון להקליט אותו באיטליה לצורכי מס, אבל האולפנים לא ממש התאימו לנו, אז חזרנו ללונדון. טרבור הורן היה אמור להפיק אותו שוב, אך הוא החליט לוותר. התקליט הזה הגיע בסופו של דבר למעמד של תקליט פלטינה כפול, אבל הוא חסר את הברק שהיה לו כשהתחלנו לעבוד עליו". רבין: "למרבה הצער, זו הייתה תקופה של מסיבות, כך שמעט מאוד הושג באיטליה. מבחינת כתיבה משותפת, לא הייתה שום לכידות, והאווירה בין אנשים מסוימים הייתה רעילה מאוד". במבט לאחור, כפי שסקווייר עצמו ניתח במרירות, אולי מוטב היה אילו נשארו במקום אחד: "אני הבנתי – אם כי אנשים מסוימים לא הבינו – שהנסיעה לאיטליה כדי לחסוך כסף הייתה בדיוק תחילת הדרך לעשות את הדברים עקום! זה בלתי נמנע: כשאתה מנסה לעשות משהו רק כדי לחסוך כסף, זה תמיד נגמר בזה שבגלל שזה זול, זה פשוט לא המקום הנכון להיות בו – ואז אתה מוצא את עצמך מקליט הכל מחדש במקום אחר! וכך נאלצנו לעשות עבודה מחדש בלונדון, ואנשים אחרים לא היו מרוצים מכך שטרבור הורן עושה את זה, עד שבסוף מצאנו את עצמנו מקליטים בלוס אנג'לס! הדבר הכי הגיוני ושפוי בעולם היה פשוט לא לעזוב את לוס אנג'לס מלכתחילה – ואז האלבום הזה היה גמור לפחות שנה קודם לכן!". ראוי לציין שסקווייר מעט הפליג בדמיונו בנוגע לנתוני המכירות: התקליט אכן קיבל מעמד של אלבום פלטינה בארצות הברית על מכירת מיליון עותקים, אך הוא מעולם לא הגיע למעמד של פלטינה כפולה, והיה רחוק מאוד מההצלחה המטאורית של קודמו.

כמו לכולם, גם למוזיקאי רוק מצליחים יש עליות ומורדות. ג'ון אנדרסון ואשתו ג'ני נפרדו בתחילת שנות השמונים, ובאמצע העשור התגרש סקווייר מאשתו הראשונה ניקי. כל האירועים הללו השפיעו באופן טבעי על התקדמות הלהקה ועל מערכות היחסים בתוכה. הקלידן טוני קיי מצא את עצמו נדחק לשוליים על ידי המפיק טרבור הורן. השניים סבלו מחילוקי דעות בעבר. לדברי רבין, "כששמו של הורן עלה, טוני אמר, 'אין סיכוי'. היה ברור שהורן לא יעבוד טוב עם טוני. הוא רצה שאני אנגן שוב על רוב הקלידים". חבר אחר בלהקה הוסיף: "היינו מקשיבים לתפקידים של טוני, ולא תמיד אהבתי את מה ששמעתי; אבל הייתי דיפלומטי כי לא רציתי להיות אנטי-טוני. הכל היה מאוד עדין". רבין הוסיף: "אני חייב לומר שעל הבמה, טוני קיי היה פשוט מושלם ללהקה. הוא לא יכול היה להיות טוב יותר. אבל באולפן, זה לא היה בדיוק אותו הדבר". קיי, שהיה חבר מייסד של יס עוד בימיה הראשונים בסוף שנות השישים, היה איש של נגינת האמונד קלאסית וסלד עמוקות מכל עולם המחשבים והסינטיסייזרים המתוכנתים שרבין והורן דחפו קדימה. ההשפלה הזו, שבה קלידן ותיק נאלץ לעמוד מן הצד ולראות את הגיטריסט מקליט את תפקידי הקלידים, העידה היטב על אובדן הדרך הקבוצתי.

סקווייר: "בתקופה שבה עבדנו על התקליט הזה כבר עברתי ללוס אנג'לס. בגלל התמוטטות נישואיי עזבתי את אנגליה וניסיתי גישה חדשה באמצעות המעבר לאמריקה. רציתי לראות איך זה יסתדר, וכמובן שזו הייתה מסיבה גדולה במשך כמה שנים. כשחייתי בהוליווד באותם ימים, מישהו, איפשהו, ערך מסיבה כל ערב. אם זו פתיחה של מועדון או טקס חלוקת פרסים כלשהו, כך שבמשך כמה שנים היו הרבה מסיבות. פגשתי הרבה אנשים מעניינים, אבל עד 1989 הבנתי שאם אמשיך לחיות בהוליווד, אצטרך להתייחס לזה פחות כאל עיר מסיבות ולהתחיל לנהל אורח חיים רגיל. אף פעם לא קניתי שם בית, תמיד שכרתי, וזה היה צעד נבון מאוד, כי מאז שעברתי לאמריקה המחירים רק יורדים, במיוחד כשמתרחשת רעידת אדמה, שגורמת לעוד מכה קשה במחירי הדירות. היה לי הרבה יותר משתלם לשכור".

האיש שספג אז את מרב הביקורת על התוצאה של התקליט היה טרבור רבין. הלהקה המשיכה הלאה כשטרבור רבין תופס את עמדת המפיק, ומאוחר יותר הצטרף אליו פול דה וילייר. ולמרות שהורן זכה בסופו של דבר לקרדיט חלקי על הפקת BIG GENERATOR, היה ברור כשמש שרבין הוא האיש ששולט ביד רמה בעסק! הוא הפך לכוח היצירתי המניע הבלעדי מאחורי יס, כשהשפעתו מתפרשת על פני כתיבת השירים, ההפקה, העיבודים התזמורתיים, השירה, הגיטרות והקלידים, ועד למיקס הממשי של האלבום כולו. אלא שהנוסחה המנצחת שהלהקה נעלה בתוכה ב-90125 הייתה קשה להפליא לשחזור. עם שני מפיקים מוכשרים אך עקשנים בטירוף שעבדו בדרכים שונות לחלוטין, משהו היה חייב להישבר – מה שהסתיים בעזיבתו הסופית של טרבור הורן.

בין החידושים שרבין הציג היה גם שילוב של כלי נשיפה. עבורי, זה היה כמו לשים מלפפון חמוץ בעוגה. "אם אתה לא מנסה לפתח רעיונות חדשים ולקחת סיכונים, אתה אף פעם לא צומח", מחה רבין. אבל העסק הסתבך עוד יותר. רבין תפס פיקוד כמעט בלעדי לאחר עזיבתו של הורן, לקח על עצמו את מושכות ההפקה ודחף לצליל של רוק אצטדיונים אמריקאי מלוטש. עבור מי שהתרפקו על יצירות מופת אלמותיות כמו CLOSE TO THE EDGE או FRAGILE, הכיוון החדש הזה נשמע כמו בגידה מוזיקלית מוחלטת.

האמת? קניתי את התקליט הזה כשהוא יצא - ובמהרה מצאתי את עצמי מתעב אותו. כשהקשבתי לתקליט הזה לאחרונה, נחרדתי שוב מההפקה הבומבסטית מדי שלו. התופים המוגזמים בשיר הפותח, RHYTHM OF LOVE, הם דוגמה אחת. הרעיון מאחורי השיר הזה היה פשוט סקס - נו, קצב האהבה. והשיר הזה נקרא במקור THE RHYTHM OF YOUTH כאשר רבין כתב אותו כסקיצה אישית. ג'ון אנדרסון ניסה אמנם לעדן את השורות והחדיר פנימה רמזים רוחניים על שמשות וירחים, אך אי אפשר היה לטשטש את העובדה שמדובר בפופ-רוק מסחרי וקלישאתי שנועד למצעדים, ללא שמץ מהעומק המהפנט שאפיין את הלהקה בעבר.

אבל הדברים באמת החמירו עם שיר הנושא, שהוא השני בתקליט. בשיר BIG GENERATOR רבין החליט לשלב הקלטה אמיתית של מנוע סילון ממטוס בואינג ענק כדי לייצר תחושת כוח, אך במקום להמריא לגבהים, השיר פשוט קרס תחת עומס הריפים הכבדים והאפקטים המלאכותיים. זה נשמע כאילו מישהו דרש מהלהקה להיכנס למשבצת של הפקת יתר. כל תחושה של להקה אמיתית שמנגנת כאן התנדפה מהחלון. מבחינתי, מדובר פה בכישוף מרושע הפקתי של מכשפה רעה. הגיטרות פה מזכירות לי את להקת EUROPE (ולא כמחמאה!!!)

השיר SHOOT HIGH AIM LOW עוד איכשהו הצליח לנחם אותי בכל העיסה הזו. מין זיק של תקווה שנולד מתוך ג'אם משותף של כל חברי ההרכב, ויצר שילוב קולי מרתק בין השירה המיסטית של אנדרסון לקול הברור והארצי יותר של רבין, עם טקסט שעסק בזוועות המלחמה בניקרגואה ובמזרח התיכון. אבל אחרי נחמה מוסיקלית מעניינת שכזו בא השיר שחותם את הצד הראשון של התקליט, ALMOST LIKE LOVE, שנשמע לי שיר פופ מאולץ. חטיבת כלי הנשיפה שרבין הביא מאולפני הוליווד נשמעה כאילו נלקחה מהקלטה מסחרית של פיל קולינס ולא מלהקת רוק מתקדם בריטית; זה היה רגע שבו תפסתי את הראש ושאל את עצמו לאן נעלם שיקול הדעת. אני משער שגם אם התקליט הזה היה יוצא תחת שם של להקה אחרת, הייתי מוותר עליו, כי זה פשוט לא נעים לי להאזנה.

והשיר שפותח את הצד השני של התקליט, LOVE WILL FIND A WAY, היה ניסיון ברור לעשות משהו שיהפוך ללהיט. זהו אחד משירי יס הבודדים שאף אחד מחברי הלהקה משנות ה-70 לא היה מעורב בכתיבתם. הוא הולחן אך ורק על ידי טרבור רבין. סטיבי ניקס (כן, זו מפליטווד מאק) הייתה אמורה להקליט את השיר, והיא אף שינתה חלק מהמילים לפני שמתופף להקת יס, אלן ווייט, שמע את השיר והתחנן בפני רבין לשמור אותו עבורם. אתם קולטים?

ניקס כבר החלה לעבוד על השיר עבור אלבום הסולו שלה ROCK A LITTLE, אך ווייט שמע את הסקיצה מתנגנת בקלטת ברכבו של רבין במהלך נסיעה משותפת, ופשוט סירב לוותר עליה. טרבור רבין הסביר: "נהניתי מאוד מהשיר הזה, כי חשבתי שהמילים שלו נהדרות. פשוט המשכתי לשיר אותו שוב ושוב לעצמי והייתי מאוד מרוצה מהשיר הזה. זה שיר שמרגיש טוב. שמתי את קטע התזמורת בהתחלה והיה נהדר להיכנס לאולפן עם השרביט הישן. הרגשתי שהשיר יצא ממש טוב; למרבה הצער, אני חושב שהרבה מעריצי יס הקשיבו לו ואמרו, 'אתם מתרחקים מדי ממה שהלהקה הזו מייצגת'."

אז כן, אני חושב ש-LOVE WILL FIND A WAY הוא דווקא שיר יפה מאוד, ואפילו מעז להיפתח בקטע קצרצר ומקסים של רביעיית מיתרים (אם כי המילה LOVE נלעסת וחוזרת על עצמה ביותר מדי רצועות באלבום הזה לטעמי). יש גם כמה פריטות אקוסטיות מתוקות בחלק מהשירים, שמעניקות לפחות רגעי חסד והפוגה מגיטרת המטאל הגנרית והמשעממת. אבל יס נשמעה פה כמו חיקוי של להקות רדיו אמריקאיות נטולות ייחוד.

ומה עם שאר השירים? יש ויש... השיר I'M RUNNING מתפתח לקטע גרובי, מהיר ומקפיץ. ומה זה בכלל הדבר הזה שהם מנגנים בחלקים ממנו? בללייקה?! זה דווקא השטח של סטיב האו, לא? בכל אופן, זה קטע פופ טוב בהחלט עם קונוטציות רטרו נהדרות. מנגד, השיר שנועל את התקליט, HOLY LAMB, היה בכלל קטע סולו שאנדרסון כתב לעצמו כהמנון רוחני, אך גם הוא נבלע בתוך שכבות של הפקה מנופחת. הייתי מוותר על זה ובטח לא נועל עם זה תקליט.

הטכנולוגיה, במקום רק לתמוך במוזיקה, הפכה פה לעיתים קרובות למטרה העיקרית. הפיתוח של טכנולוגיות הקלטה חדשות ודיגיטליות העניק למפיקים שליטה חסרת תקדים על כל פרט בצליל. כלים אלו אפשרו דיוק מדהים, אך לעיתים קרובות הובילו לסגנון הפקה שהעדיף שלמות טכנית על פני ספונטניות או ביטוי רגשי גולמי. זה אחד הדברים שאני לא סובל בהפקות מאז - כשהטכנולוגיה משתלטת על מהות השיר במקום להעניק לו ריפוד מעניין. זו אחת הסיבות לפגיעה באנושיות בתקליט הזה. תהליך ההפקה הממושך גרם לכך שהתקליט יצא מלוטש יתר על המידה, כשכל תו מהונדס ונלעס-נגרס בקפידה. הלהקה נתפסה בהלך רוח פרפקציוניסטי, שהוביל לא פעם לתסכול. ג'ון אנדרסון, שהיה חלק מכריע מהצליל המובהק של יס בשנות השבעים, התעמת עם רבין בנוגע לכיוון הזה. דוגמה טובה לפשרה אמנותית לטובת הדיגיטליזציה באה לידי ביטוי בקטע FINAL EYES. במקור, הקטע נבנה כקומפוזיציה רחבת ידיים ברוח העבודות הקודמות של יס, אך בסופו של דבר זה נבלם על ידי הרצון להשיג כדאיות מסחרית. לפי עדויות מאותם ימים, הקטע נשא במקור את השם STATE OF PLAY וכלל פיתוחים מלודיים מרשימים ומורכבים, שנחתכו ללא רחם בחדר העריכה הדיגיטלי כדי לדחוס את היצירה למבנה פופ קצר וקליט. חבל, לא?

אל תנסו להתווכח איתי לגבי רגעי השיא של האלבום הזה. כשאתה מתמודד עם חדגוניות סגנונית ואינסטרומנטלית שכזו, כל מה שנשאר לעשות כדי להציל ולו חלק מהחומר הוא להתרוצץ בכל פינה ולדוג בפינצטה את הפרטים הקטנים ביותר שיש בהם עניין פוטנציאלי; וכמובן, הפרטים שאתם תזהו ותאהבו יהיו שונים לחלוטין מאלו שאני אזהה.

מה לעשות? הכי מתאים ללהקת יס זה לרפד את עצמה עם צליל אנלוגי (נכון 90125 היה תקליט-יציאה, אבל היה צריך להישאר אחד שכזה בקטלוג וזהו). הקרע שנוצר באלבום היה כה עמוק, עד שמיד בסיום סיבוב ההופעות נטש ג'ון אנדרסון את ההרכב, פנה לסטיב האו, ריק וייקמן וביל ברופורד והקים את הרכב ABWH כדי להשיב לתחייה את הצליל המקורי (ולהכניס כסף מהכיסים של אוהבי הפרוג שעוד נשארו). בדיעבד, האלבום BIG GENERATOR נותר תמונה כואבת לאופן שבו הפקה קרה וטכנולוגית ריסקה את הנשמה של אחת הלהקות האהובות עליי בעולם. תמיד העדפתי את החום הנפלא של סרטי ההקלטה האנלוגיים משנות השבעים, ואת הגנרטור המקרטע הזה העדפתי להשאיר דומם ומאובק על המדף. ואם אתם אוהבים את התקליט הזה - אני הכי מפרגן לכם. כי זה הכל עניין של טעם אישי ולא קביעה עובדתית. אבל אני בטוח שיש מקוראיי גם כאלו שיסכימו איתי בקביעה הזו על התקליט.

ג'קו פסטוריוס - האיש שהמציא מחדש את גיטרת הבס ושילם על הטירוף שלו במחיר הנורא מכל

בשנת 1987 מת ג'קו פסטוריוס, הבסיסט ופורץ הדרך. לא היה ולא יהיה אמן כמוהו. הרגע שבו מלך הבס הבלתי מעורער הפך מקורבן של גאונות לקורבן של אלימות רחוב.

אי אפשר בכלל לתפוס את עולם המוזיקה של שנות השבעים והשמונים בלי להבין את המהפכה האדירה שחולל האיש הזה; הוא פשוט לא ראה בעיניים שום מוסכמה מוזיקלית והחליט שגיטרת הבס לא נועדה רק לשבת מנומנמת בצד. לא היה ולא יהיה אמן כמוהו. כבר מגיל צעיר הוא ניגן בתופים, אבל פציעה בידו אילצה אותו לעבור לגיטרת בס – תאונה שהתבררה בדיעבד כאחד הניסים הגדולים ביותר שקרו לאוזניים שלנו. הוא לקח גיטרת פנדר ג'אז בס משנת 1962, תלש ממנה בעצמו את השריגים בעזרת סכין גילוח, מילא את החריצים באפוקסי של סירות, והמציא סאונד שאיש לפניו לא חלם עליו בכלל.

ג'קו פסטוריוס, שנודע לקהל הרחב בעיקר כבסיסט פורץ דרך בלהקת הג'אז-רוק המובילה, WEATHER REPORT, מת בבית חולים בפלורידה. זה קרה ב-21 בספטמבר 1987, לאחר שהרופאים ניתקו אותו ממכשירי ההחייאה. על ראשו נראו חבלות רבות שנגרמו כתוצאה מתגרה שפרצה במועדון בפלורידה עשרה ימים קודם לכן, ומשם הוא הובהל לבית החולים מחוסר הכרה. גולגולתו הייתה שבורה ובתוך ראשו התחולל דימום מאסיבי. המכות שספג היו כה חמורות, עד שעינו נעקרה, שיניו ננעצו בעוצמה בשפתיו והטבעת של האיש שהיכה אותו נמרצות, נחרטה על לחיו. בבית החולים הוא לקה בשבץ מוחי ומשם נפרד מהעולם. ג'קו היה בן 35 במותו. איזו אבידה!!!

קביעת הצוות הרפואי שטיפל בו הצביעה על הריגה, והמשטרה מיהרה לעצור את לוק הייבן בן ה-25, שניהל את מועדון MIDNIGHT BOTTLE בעיר וילטון מנורס. הוא הואשם בתקיפה בנסיבות מחמירות, ובהמשך הורשע בהריגה מדרגה שנייה, לאחר שהודה כי חבט בפסטוריוס מבלי לדעת שמדובר באייקון תרבותי בעל מעריצים רבים. בשיאו, נחשב ג'קו, שלימד את עצמו לנגן, למלך הבלתי מעורער של גיטרת הבס פרטלס. כישרון ההלחנה והעיבוד שלו היה מרשים ביותר. באלבום הבכורה המופתי שלו הנושא את שמו, JACO PASTORIUS, שיצא בשנת 1976, הוא פתח עם קטע מחשמל של סטנדרט הג'אז, "דונה לי", שבו הטיס את האצבעות על המיתרים במהירות בלתי נתפסת, וכתב יצירות מופת כמו CONTINUUM ו-PORTRAIT OF TRACY – קטע שכל בסיסט מתחיל שובר עליו את האצבעות עד היום בניסיון להבין איך לעזאזל הוא הפיק הרמוניות טבעיות ברמה כזו.

מי שגילה אותו במקרה היה מתופף להקת דם, יזע ודמעות - בובי קולומבי. לקראת סוף הקיץ של 1975, פגש ג'קו את בובי קולומבי, שלא היה רק מתופף אלא גם ואיש איתור ופיתוח כישרונות בתחילת דרכו. קולומבי שהה בפורט לודרדייל עם הלהקה לצורך הופעה במועדון BACHELORS III. "טיילתי לאורך החוף בשעות אחר הצהריים כשהבחנתי בבלונדינית מלאת חיים", נזכר קולומבי. "היא ממש הדהימה אותי, אז ניגשתי אליה, הצגתי את עצמי והתחלתי לדבר איתה, מנסה להתחיל איתה. היא סיפרה לי שהיא עובדת כמלצרית במועדון ההופעה ההוא, והשאלה הבאה שלי הייתה: 'את נשואה?' והיא ענתה לי: 'כן, בעלי הוא הבסיסט הטוב ביותר בעולם'. ובכן, בהתחלה חשבתי שהיא סתם אישה תומכת וטיפוסית. הנחתי שהבחור הוא כנראה בסיסט בינוני, אבל החלטתי לזרום איתה בכל זאת, בעיקר כי היא הייתה כל כך חמודה. אז אמרתי לה: 'טוב, אני מוזיקאי ומפיק, והייתי מאוד רוצה לשמוע את הבעל הזה שלך'."

למחרת אחר הצהריים, פגש ג'קו את קולומבי במועדון. "הבחור הזה נכנס למועדון ואומר: 'אני ג'קו, בעלה של טרייסי'. הוא היה יחף. הוא נשא את הבס שלו, וכדורסל היה תחוב מתחת לאחת הזרועות שלו. הסתכלתי עליו ואמרתי: 'אה, אז אתה הבסיסט הטוב ביותר בעולם, נכון? נעים להכיר'. ביקשתי מהצוות הטכני לחבר מגבר בס כדי שנוכל לראות עד כמה הבחור הזה באמת טוב. ציפיתי לגמרי שזה ייגמר בצחוק טוב. אז ג'קו חיבר את הגיטרה-בס שלו והחל לנגן. בעודי יושב ומקשיב, העיניים שלי נפערו לרווחה והשערות על גופי סמרו. לא האמנתי למראה עיניי. הוא לא צחק – הוא היה נגן הבס הגדול ביותר בעולם! שמעתי מאות נגני בס בחיי, אך

אף אחד מהם אפילו לא התקרב לרמת המיומנות שהפגין ג'קו באותו אחר-צהריים. נותרתי המום לחלוטין ממה שעשה עם הבס. הוא אמנם צמח מתוך סגנון הנגינה של ג'יימס ג'מרסון וג'רי ג'מוט, אך הוא חרג הרבה מעבר לגבולות הסגנון שלהם. הוא ביצע על הבס דברים שמעולם לא שמעתי איש עושה לפני כן. הכל היה שם.

הכל היה בידיו ובמוחו. הוא היה באמת תופעה יוצאת דופן".

בעקבות ההצלחה האדירה של להקת דם יזע ודמעות, קיבל קולומבי הצעה לחוזה הפקה מסטיב פופוביץ', ראש מחלקת חברת התקליטים EPIC. "הוא אמר לי, 'כל דבר שתמצא ותרצה להפיק – אנחנו נוציא לאור'. אני בטוח שהוא ציפה שאביא איזו להקת פופ בסגנון BS&T – אבל במקום זאת, מצאתי את ג'קו". למרות ההתלהבות והכנות של קולומבי, ג'קו נותר סקפטי. כבר פנו אליו בעבר יזמים פוטנציאליים שהבטיחו חוזי הקלטות, אך דבר לא יצא מכך. קולומבי לא אמר נואש וחזר לניו יורק, שם החל לחבר את החלקים כדי לארגן חוזה הקלטות עבור התגלית שלו. "התקשרתי לסטיב פופוביץ' ואמרתי לו שאני מוכן להפיק את התקליט הראשון שלי. אמרתי שמצאתי מישהו מיוחד מאד. סיפרתי לו שהבחור הזה הוא נגן ייחודי, כישרון מהפכני. הסברתי שזו לא להקת פופ, אלא שהבחור הוא גאון אמיתי שראוי להזדמנות להיחשף". תגובתו של פופוביץ' הייתה צפויה: "בס?! אתה רוצה להפיק בחור שמנגן בבס?! איזה מין תקליט אפשר לעשות עם נגן בס?" הבכיר ההוא הסכים להקשיב לג'קו.

"הטסנו את ג'קו לניו יורק וערכנו את האודישן בחלק האחורי של מסעדה", נזכר קולומבי. "העמדנו מגבר בס, וג'קו נכנס לנגן בפני פופוביץ' וג'ים טיירל, שהיה מנהל השיווק בחברת התקליטים. נהגתי לנגן בלהקה עם טיירל – שגם הוא היה נגן בס – כך שאתם יכולים לתאר לעצמכם את התגובה שלו כששמע את ג'קו בפעם הראשונה. בשלב מסוים הוא פנה אליי ואמר: 'אלוהים אדירים!' מיותר לציין שהם נתנו לי אור ירוק להפיק את האלבום". ג'קו חתם על חוזה הקלטה ב-15 בספטמבר 1975. חודש לאחר החתימה, ג'קו כבר שהה בניו יורק, באולפן הביתי של קולומבי, והחל להקליט את הקטעים לאלבום הבכורה המהפכני שלו.

וכשהיה חבר בלהקת WEATHER REPORT, הוא הראה לעולם כיצד לוקחים גיטרת בס והופכים אותה לכלי סולו מקורי. הוא מיגנט אליו את הקהל ובהופעות תפקד לרוב כ"חזאי" תזזיתי. את מקומו בלהקה השיג בזכות התרברבות מול מנהיגה וקלידנה, ג'ו זאווינול. ג'קו ניגש אליו והצהיר שהוא נגן הבס הטוב בעולם. זאווינול אהב את החוצפה הישירה הזו וצירף את ג'קו ללהקה, שם ניגן בשלושה תקליטי אולפן ובתקליט הופעה אחד. הוא תרם ללהקה קטעים בלתי נשכחים כמו TEEN TOWN המופלא, שבו גם ניגן בתופים בעצמו והפך אותו להמנון פיוז'ן קצבי, ו-A REMARK YOU MADE המרגש עד דמעות. ומה שהוא ניגן ב-BIRDLAND?! פאק!!!

אבל ג'קו היה אישיות בעייתית; הוא נהג להתייצב על במות בהופעות של אחרים, ללא הזמנה מראש, ולגנוב מהם בכוונה את אור הזרקורים. לא פעם הוא סולק ממועדונים בבושת פנים וגם השחית חדרים בבתי מלון בעת סיבובי הופעות. בשנה האחרונה לחייו הוא נעצר תשע פעמים, בין השאר בעוון גניבת רכב. הלחץ המקצועי שהופעל עליו היה עצום, וזה הוביל אותו להחלקה מהירה לתהום. המוח המבריק שלו טס במאתיים קמ"ש, וכשהעולם לא עמד בקצב, הוא הגיב בפריקת עול מוחלטת שהלכה והחמירה.

ג'קו הפך לבסיסט מבוקש מאוד וניגן גם בארבעה תקליטים של ג'וני מיטשל, שסיפרה: "חיפשתי אז מישהו שירפד את התדרים הנמוכים במוזיקה שלי, שהרגשתי כי הם חסרים. רציתי בס שלא רק יספק את צליל השורש, אלא יטייל מסביב". ג'קו היה בדיוק האיש שהיא הייתה צריכה. הוא לקח חלק באלבומים HEJIRA, DON JUAN'S RECKLESS DAUGHTER, MINGUS ובאלבום ההופעה SHADOWS AND LIGHT. גם תקליטי הסולו שלו הרשימו ביותר בתעוזתם, כמו WORD OF MOUTH המרהיב מ-1981 שבו הנהיג ביג בנד שלמה ברעיונות עיבוד גאוניים, אך הלחץ שהופעל עליו, להמשיך ולספק איכות כה גבוהה, החל לכרסם בו. בשנת 1982 הוא נפל ממרפסת באיטליה. הוא פצע את ידו וכתפו באופן כה חמור עד שנאלץ לעבור ניתוח בו הושתלו לו ברגים. בהמשך, לא פעם נרדם בסנטרל פארק כשהוא מסומם לחלוטין וגיטרות הבס שלו לצידו, אשר נגנבו ממנו. בין הכלים שנגנבו הייתה אותה גיטרת פנדר אגדית שכונתה BASS OF DOOM, אובדן ששבר את ליבו לחלוטין. חברים שניסו לעזור לו נתקלו באיש עקשן מאוד. רק כשניגן על הבמה, כך העידו נגנים שניגנו איתו, הוא נראה כאחד שחזר לעצמו. לצד גאונותו, סבל פסטוריוס מקשיים נפשיים שהתעצמו בגלל תלותו הגוברת בסמים ובאלכוהול. בשנת 1986 הוא בילה זמן רב במחלקה פסיכיאטרית בניו יורק, אליה הגיע בעקבות התמכרותו.

בשנת 1987 חזר לפלורידה והבטיח לחזור לעצמו. במשך כמה שבועות נמנע מאלכוהול, התעמל באופן יומיומי וערך חזרות עם נגנים. הוא גם חתם על חוזה לכתיבת ספר לימוד לבס חשמלי. אבל ההבטחה הזו הסתיימה במפח נפש, וג'קו נעצר על ידי המשטרה מספר פעמים. הוא אובחן כסובל ממאניה-דפרסיה והתחייב להתייצב ביחידה הפסיכיאטרית של בית חולים בניו יורק.

ב-11 בספטמבר 1987, במהלך הופעה של להקת סנטנה, הוא קפץ על הבמה באמצע סולו בס של אלפונסו ג'ונסון. אנשי האבטחה, שלא זיהו את האיש המוזר, רדפו אחריו וסילקו אותו משם באופן ברוטלי. זו הייתה הפעם האחרונה שג'קו נראה על במה. כארבע שעות לאחר מכן הוא שכב עם פניו למדרכה מול מועדון MIDNIGHT BOTTLE. שלולית הדם מסביב לראשו הייתה כה גדולה, שלפי המשטרה היה קשה לדעת היכן בדיוק נפגע. לוק הייבן, שהיה אחראי למצבו, סיפר לשוטרים שיצא מהמועדון כדי למנוע מג'קו להיכנס דרך כניסת החברים. שם, לטענתו, ג'קו נופף מולו באגרופו, החטיא ונפל על הרצפה. רופאים שללו את גרסתו וקבעו כי ג'קו יכול היה לספוג פציעה חמורה שכזו רק אם היה נופל בעוצמה כזאת שבע פעמים. הייבן ריצה ארבעה חודשי מאסר על המקרה ומאז ממשיך לטעון שהנחית על ג'קו מכה אחת בלבד. הבסיסט הותיר אחריו ארבעה ילדים, בגילאי חמש עד שש עשרה, משתי נשים שונות. אשתו השנייה של ג'קו, אינגריד, הגיבה בכאב: "הייבן ריצה בכלא חודש אחד בלבד על כל ילד של ג'קו שנותר יתום מאב".

ג'קו נקבר ב-25 בספטמבר 1987. הגיטריסט פאט מתיני ספד לו בטקס ההלוויה: "הבס החשמלי היה קיים בעולם המוזיקה כ-25 שנה לפני שג'קו הגיע. צלילו של הבס החשמלי היה שונה לחלוטין עד שהוא הגיע ונטל את הכלי לידיו. מעצבן אותי לשמוע נגנים שנשמעים דומים מדי לג'קו. זה פגע בו מאוד שאנשים העתיקו ממנו. סגנון מוזיקלי הוא לא דבר שמקבלים עליו תמלוגים. כי אם זה היה קורה, ג'קו היה האיש העשיר ביותר על פני כדור הארץ". הוא הלך מאיתנו מוקדם מדי, אבל המוזיקה המופלאה והצליל החד-פעמי שלו ימשיכו להדהד לנצח בכל פעם שמישהו בעולם יחזיק גיטרת בס. איזה גאון הג'קו הזה!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר