רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-21 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-21 בספטמבר (21.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני רק מנגן את המיטב שאני יכול למי שמשלם לשמוע אותי מנגן. היו לפניי שתי אפשרויות - לנגן תפקידים מתוכי או פשוט לבעוט בתופים, להרוס כמה מוניטורים בדרך ולעוף מהבמה. אני בחרתי באופציה הראשונה" (מתופף להקת קינג קרימזון, ביל ברופורד, לעיתון NME בשנת 1973)

כשהענק העדין גר בבית מזכוכית. ב-21 בספטמבר בשנת 1973 יצא תקליטה החמישי של להקת הרוק המתקדם הבריטית, ג'נטל ג'יאנט, ושמו IN A GLASS HOUSE.

שנת 1973. הרוק המתקדם נמצא בשיאו, עם להקות כמו יס ו-ELP שממלאות אצטדיונים ביצירות מורכבות. ובתוך כל הטוב הזה, חברי להקת ג'נטל ג'יאנט הרגישו שהם עומדים בפני הפריצה הגדולה שלהם. אבל רגע לפני שהיו אמורים להקליט את מה שיהפוך לאחד התקליטים החשובים בקריירה שלהם, עננים שחורים התקבצו בשמיים. פיל שולמן, האח הגדול, המוח הקונספטואלי, נגן כלי הנשיפה ואחד מעמודי התווך של הלהקה, החליט שדי, נמאס לו, והודיע על פרישה.

עבור כל להקה אחרת, זו הייתה יכולה להיות מכת מוות. אבל האחים הנותרים, דרק וריי שולמן, יחד עם גארי גרין, קרי מינייר וג'ון ווית'רס, החליטו לא להישבר. הם שינסו מותניים, נכנסו לאולפן והרגישו שהעתיד ורוד מתמיד, במיוחד לאחר שחתמו על חוזה נוצץ עם חברת התקליטים האמריקאית הגדולה, CAPITOL. הם עמלו, הקליטו, ובישלו יצירת מופת חדשה, תקליט מורכב בשם סמלי, IN A GLASS HOUSE. כשהגישו את הסרט המוגמר למנהלים בחליפות באמריקה, הם ציפו למחיאות כפיים, לחיצות ידיים ואולי איזה בקבוק שמפניה. במקום זה, הם קיבלו דממה רועמת.

החלום האמריקאי הפך לסיוט. אנשי CAPITOL, שכנראה ציפו לשמוע משהו קצת יותר קליט, האזינו לצלילים המורכבים, לשינויי המקצבים הפרועים ולקטעי השירה המפותלים וקבעו בפסקנות: "זה לא מסחרי". הם הודיעו ללהקה ההמומה שהם מסרבים להוציא את התקליט בארצות הברית. ההלם היה מוחלט. הגיטריסט גארי גרין לא חסך במילים כשהתייחס לפרשה שנים אחר כך: "אי הוצאת התקליט הזה בזמנו בארצות הברית הייתה כישלון שיווקי חרוץ של החברה שניהלה אותנו. לחשוב שנקבע לנו סיבוב הופעות באמריקה ללא תקליט חדש לשווק? זה היה נורא ואיום".

חברי הלהקה מצאה את עצמה במצב אבסורדי. הם היו אמורים לכבוש את אמריקה, אבל התקליט החדש והמבריק שלהם, עם העטיפה המהודרת שהגיעה במקור עטופה בצלופן שקוף, נמכר שם רק כמוצר יבוא יקר. המעריצים האמריקאים נאלצו לשלם ביוקר כדי לשים את ידיהם על היצירה, מה שהפך אותה לתקליט שלא נמכר היטב בזמן אמת ובאופן אירוני לפריט אספנים נחשק בהמשך.

תשעה חודשים לפני הדרמה הגדולה, כשהאופטימיות עוד הייתה באוויר, סיפר הסולן דרק שולמן לעיתון רקורד מירור על התוכניות הגדולות. "הדבר החשוב ביותר עבורנו לאחרונה הוא סיבובי ההופעות", אמר, "עשינו סיבוב הופעות נהדר באמריקה לצד להקת GROUNDHOGS. זה הגיע אחרי תקופה שבה חשבנו שאין בנו עניין כלל באנגליה. בארצות הברית הקהל זיכה אותנו בתשואות אדירות והכיר את החומרים. אם לא היינו חוזרים משם עם תחושה טובה, ודאי היינו מתפרקים".

שולמן גם חשף סיפור משעשע מאחורי הקלעים: "חברת התקליטים הקודמת שלנו, קולומביה, שכרה עבורנו בחור גדול שהיה אמור להציג אותנו על הבמה כאילו הוא 'הענק העדין' בכבודו ובעצמו. אבל אותו ענק מת מהתקף לב שבוע לפני שהגענו לשם. אז חשבנו לשים במקומו כמה גמדים שיציגו אותנו, אבל התחרטנו כי זה עלול היה להתפרש לא כשורה. רעיון הענק היה טוב, אבל רעיון הגמדים כבר היה בתחום הגימיקים".

באותו ראיון, הוא הודה שהביקורות השליליות פגעו בהם. "כנראה שבהתחלה החומר שלנו היה קשה מדי לעיכול. עכשיו אני בטוח שיש לנו סאונד מיוחד והופעה בימתית טובה מאוד. אני מקווה שאנשים לא יחשבו שאנחנו תופעה חולפת. השקענו המון מאמצים ורק עכשיו אנחנו קוצרים את הפירות".

ומה לגבי עזיבתו של האח הגדול פיל? הקלידן קרי מינייר סיפק הצצה נדירה לדינמיקה הפנימית של הלהקה: "אני לא חושב שדיברנו על זה בלהקה, אבל אני חושב שדרק שולמן חש הקלה גדולה מאוד כשאחיו הגדול פרש לפני הקלטת התקליט הזה". אולי העזיבה, כואבת ככל שהייתה, דווקא שחררה משהו אצל החברים הנותרים.

התקליט עצמו נפתח באופן בלתי נשכח, עם צליל של זכוכית מתנפצת לרסיסים, אפקט שנלקח ישירות מספריית הסאונד המכובדת של ה-BBC. איזה פתיח הולם לתקליט שנקרא "בית זכוכית". הרסיסים הקקופוניים מתגבשים במהרה למקצב מסודר, ומכאן הלהקה לוקחת את המאזין למסע מוזיקלי מורכב, מאתגר ומענג. ככה בדיוק עושים רוק מתקדם.

וכדי להבין מאיפה הגיע כל הטוב הזה, מעניין לראות מה חברי הלהקה עצמם שמעו באותה תקופה, כפי שסיפרו לעיתון מלודי מייקר. קרי מינייר - "אני אוהב יותר מדי מוסיקאים ולא יכול לבחור מהם. היוצרת האהובה עליי ביותר היא ג'וני מיטשל". דרק שולמן - "התקליטים האהובים עליי ביותר הם AQUALUNG של ג'ת'רו טול ו-BIRDS OF FIRE של מהאווישנו אורקסטרה. כותב השירים האהוב עליי הוא בריאן וילסון". ריי שולמן - "התקליטים האהובים עליי הם SEX MACHINE של ג'יימס בראון ו- ELASTIC ROCK של להקת NUCLEUS. היוצרת האהובה עליי היא ג'וני מיטשל". גארי גרין - "התקליט האהוב עליי הוא HOT RATS של פרנק זאפה. יוצרי המוסיקה האהובים עליי הם איאן אנדרסון וקרי מינייר". ג'ון ווית'רס: "מהתקליטים האהובים עליי ביותר הוא תקליט ההופעה של קינג קרטיס בפילמור. הזמרת האהובה עליי היא ג'וני מיטשל והמוסיקאי האהוב עליי הוא סטיבי וונדר".

התפריט המוזיקלי המגוון הזה מסביר היטב כיצד הצליח הענק העדין ליצור צליל שהיה כל כולו שלו, צליל שאף מנהל בחברת תקליטים לא הצליח להבין, אבל ההיסטוריה הוכיחה שהוא היה פשוט גאוני.

להקת ליזי הרזה מתחילה להשמין. ב-21 בספטמבר בשנת 1973 יצא האלבום השלישי של להקת THIN LIZZY שנקרא VAGABONDS OF THE WESTERN WORLD (נוודים של העולם המערבי).

בעולם הרוק של 1973, שנשלט על ידי נצנצים ופלטפורמות של גלאם-רוק נוסח דיוויד בואי וטי רקס, שלישייה אירית קשוחה מדבלין עמדה בצומת דרכים קריטי. ב-21 בספטמבר של אותה שנה, הוציאה להקת THIN LIZZY את התקליט השלישי שלה, יצירה חשובה בשם VAGABONDS OF THE WESTERN WORLD. התקליט הזה לא היה רק עוד אוסף שירים, הוא היה זעקת קרב, וחשוב מכל, הרגע שבו הלהקה, על סף התפרקות ועם חובות עד צוואר, החליטה שהיא נלחמת על חייה. זהו סיפורו של התקליט שסלל את הדרך לתהילה, רגע לפני שהכל כמעט קרס.

להקת ליזי הרזה, שהוקמה בדבלין ב-1969 על ידי הכריזמה המהלכת על שתיים, הבסיסט והזמר פיל לינוט, יחד עם הגיטריסט אריק בל והמתופף בריאן דאוני, הייתה רחוקה מלהיות סיפור הצלחה מסחרר. שני תקליטיה הראשונים, למרות שהציגו ניצוצות של גאונות בכתיבתו של לינוט, לא הצליחו להמריא במצעדים. הלהקה מצאה את עצמה במצב כלכלי קשה, עם לחץ הולך וגובר מצד חברת התקליטים DECCA לספק להיט, או שהברז ייסגר. המצב היה כל כך עגום, עד שהחברים כמעט הרימו ידיים.

"אני כמעט בטוח שבשלב מסוים נכנסנו למשרד של המנהל שלנו ואמרנו לו שנמאס לנו", שחזר הגיטריסט אריק בל שנים לאחר מכן. "הוא הסתכל עלינו ואמר, 'אתם לא יכולים להרשות לעצמכם להתפרק. אתם חייבים כל כך הרבה כסף'. היינו שקועים בחובות על ציוד, בגדים, חשבונות טלפון ומשכורות לצוות. בעצם, היינו חייבים להישאר יחד עוד כמה חודשים רק כדי לנסות לכסות את הבור התקציבי". מנהל ההופעות, פרנק מורי, חיזק את הדברים: "היה מתח עצום כי היינו צריכים לשלם משכורות והזמן מול הבנקים אזל. היינו זקוקים להצלחה, לתקליטון שיצליח, משהו שיתחרה בכל מה שהלך חזק אז ברדיו, כמו סלייד או סוויט". ומה חשב על כל זה פיל לינוט? הוא, כהרגלו, לא התרגש יותר מדי מכסף, כל עוד היו לו כמה מטבעות בכיס בשביל בירה בפאב. אך גם הוא הבין שהלהקה צריכה נס.

והנס הגיע, באופן אירוני, מכיוון לא צפוי. הלהקה הקליטה גרסת רוק מחוספסת לשיר-עם אירי מסורתי בשם WHISKY IN THE JAR. השיר, שהלחן שלו מוכר היטב בישראל בזכות "סימן שאתה צעיר" ששרו הדודאים ואחר כך גם גידי גוב, הפך ללהיט מפתיע. אך בעוד המנהלים וחברת התקליטים חגגו, חברי הלהקה, ובמיוחד לינוט, תיעבו את השיר. הם הרגישו שהוא לא מייצג את סאונד הרוק הכבד והבועט שלהם והתעקשו להשאיר אותו מחוץ לתקליט החדש. "אנשים מצפים מאיתנו עכשיו לנגן את השיר הזה ועוד שירים איריים מסורתיים כל הזמן", קבל לינוט באותה תקופה. "אנחנו להקה כבדה יותר. תקליטונים זה נחמד בשביל הכסף, אבל זה הכל. כל מה שהרווחנו מהשיר הזה הושקע בציוד חדש, וכל סכום נוסף שייכנס ילך למערכת תאורה חדשה ולסט תופים חדש".

עם כסף טרי בכיס וציוד משודרג, נכנסה הלהקה לאולפן כדי ליצור את VAGABONDS OF THE WESTERN WORLD. למרות שסאונד הגיטרות הכפולות שהפך לסימן ההיכר שלהם יגיע רק מאוחר יותר, בתקליט הזה ניתן לשמוע את הניצנים הראשונים. השיר הפותח, MAMA NATURE SAID, מציג גיטרת סלייד מחשמלת ואורגן האמונד שמנוגן בקצב שאפל מדבק, ומעליהם קולו הייחודי והמחוספס של לינוט. משם, הלהקה יוצאת להרפתקאות מוזיקליות בשירים כמו THE HERO AND THE MADMAN, ואף מפתיעה עם תזמורת כלי קשת מרגשת בשיר החותם, A SONG FOR WHILE I'M AWAY.

"ההקלטות נמשכו כמעט תשעה חודשים", הסביר המפיק ניק טאובר. "אבל לא היינו באולפן כל הזמן. חברת DECCA בדיוק חנכה אולפן חדש ונתנה לנו זמן להקליט בו ללא הפרעה. לא היה לחץ. את התופים הקלטנו בעיקר באולפני AIR של ג'ורג' מרטין, ואז חזרנו לאולפן של DECCA כדי להוסיף את שאר הכלים". עבור אריק בל, זו הייתה הזדמנות פז לתקן את מה שהפריע לו בתקליטים הקודמים. "רציתי שיהיה לי סאונד גיטרה טוב יותר", סיפר. "אמרתי לעצמי, 'היום אתה נכנס לאולפן ואתה נגן הגיטרה. מה שתקליט יישאר שם לנצח, אז תיתן את כל מה שיש לך'. כמובן, הגעתי לאולפן ונתקלתי בטכנאים עייפים שלא ממש התחשק להם לעזור לגיטריסט לחפש את הצליל המושלם שלו, אבל נלחמתי על זה".

התוצאה הייתה תקליט מהודק, אנרגטי ומלא בנשמה, שנחשב בעיני רבים לשיא של ההרכב המקורי. המבקרים הבחינו בצעד הגדול קדימה. בעיתון המוזיקה 'דיסק' נכתב אז: "ליזי היא מסוג להקות הרוק הכבד הנדירות שיש להן אלמנטים מלודיים ברורים. הם מבצעים שירים עם פזמונים ומנגינות שאפשר לזמזם בהנאה. התקליט השלישי הזה הוא צעד ענק קדימה עבורם, אם לא צעד ענק לאנושות כולה".

למרות השבחים, VAGABONDS OF THE WESTERN WORLD לא היה פריצת הדרך המסחרית לה קיוו, אך הוא הניח את היסודות לכל מה שבא אחריו. באופן טראגי, זה היה גם תקליט הפרידה מאריק בל, שעזב את הלהקה בערב השנה החדשה של 1973, מותש מהלחצים. אך החזון של פיל לינוט התגבש. הוא הבין שהעתיד טמון בסאונד גדול יותר, והקים את ההרכב המנצח עם שתי גיטרות חשמליות. בלי הבסיס האיתן של VAGABONDS, יצירות מופת כמו JAILBREAK לעולם לא היו נולדות. ליזי הרזה אולי עוד לא הפכה לשמנה, אבל היא בהחלט התחילה לבנות את השרירים.

האבא של סוזאן! ב-21 בספטמבר בשנת 1934 נולד לאונרד כהן. הנה קצת על תקופה מאד מבולבלת אך עוצמתית ביצירתו של האמן החשוב הזה.

אחרי הופעתו המוצלחת של לאונרד כהן בפסטיבל האי וייט, שנערך בשנת 1970, פנה היוצר הקנדי להכנת תקליטו השלישי. המפיק שלו, בוב ג'ונסטון, סיפר: "אני גדלתי על מוזיקה קלאסית. רציתי שהסאונד בתקליט השלישי הזה יהיה קלאסי מצד אחד, ופופ מהצד השני. לכן לקחתי את לאונרד איתי. טסנו לאנגליה ושם הפגשתי אותו עם המתזמר, פול באקמאסטר". באקמאסטר היה בוגר האקדמיה למוזיקה שבלונדון, שאותה סיים בשנת 1967. לאחר מכן הסתובב בגרמניה וניגן בצ'לו בתזמורת הליווי של הבי ג'יז. לפני שפגש את לאונרד, באקמאסטר היה אחראי על התזמור ללהיט SPACE ODDITY של דייוויד בואי, ולאחר מכן החל לעבוד עם אלטון ג'ון.

באקמאסטר: "קיבלתי טלפון מבוב ג'ונסטון, ובו הוא בישר לי שלאונרד יגיע לאנגליה להקליט ושאל אם ארצה לכתוב לו עיבודים. חיבבתי את בוב באופן מיידי והסכמתי. ברור שידעתי מיהו לאונרד כי הקשבתי לשני תקליטיו הקודמים. נמשכתי מאוד להבנה ולתבונה שלו, כמו גם לקולו הרומנטי. בוב ולאונרד הגיעו לביתי שבפולהאם. באותו רגע היו בביתי נציגות אחת מטקסס והשנייה מקנדה. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שעבדתי עם מישהו מאמריקה. לאונרד היה איש שקט מאוד. מה ששומעים בתקליטיו זה מה שהוא בחיים. לאחר מכן העניק לי בוב סרט הקלטה עם ההקלטה הבסיסית, שכללה שירה וגיטרה בלבד, ועליה כתבתי את התזמור. יכול להיות שנזהרתי מדי בתזמור שלי כאן, כי לא רציתי לפלוש יותר מדי פנימה".

כיום נחשב תקליט זה לאחד הגדולים שלו, אך בזמנו היה קשה מאוד לשווקו והוא לא נחל הצלחה מסחררת במכירות. האווירה הקודרת לא היטיבה עמו אז, אך הלכה והתחזקה עם השנים כשיקוף איכותי למצבו באותה תקופה. אורכם של השירים הוסיף לבניית הדרמה. גם העטיפה בשחור-לבן לא מותירה מקום להישען עליו כמפלט של צבעים בים הקודר הזה. עם זאת, מדובר בהצהרה אמנותית חשובה ביותר בקריירה שלו.

גם ב"ידיעות אחרונות" פורסמה אז ביקורת על התקליט: "יש להניח שלאחר שידור תוכניתו של לאונרד כהן בטלוויזיה הישראלית תגבר מכירת תקליטיו אצלנו, אם כי גם לפני כן הוא לא היה קוטל קנים. לאחרונה יצא בארץ אריך הנגן השלישי של הזמר, 'שירי אהבה ושנאה'. בתקליט זה, יותר מקודמיו, מושם הדגש על המילה המושרת. כהן מוכיח כאן את גדולתו כמשורר. אשר למנגינות, אין בו כאלו שיגיעו למצעד, בכל אופן, לא בביצועו של הזמר המלנכולי".

בעיתון CIRCUS פרסמו בביקורת את הקושי שבהאזנה לתקליט: "זה התקליט החשוך ביותר שלו עד כה. זו משימה קשה ביותר להקשיב לצד מלא של התקליט. זה נשמע כאילו הוא הולך להתאבד בכל רגע, אבל הכתיבה שלו נשארה סופר-אינטלקטואלית. הקטע הבולט פה הוא JOAN OF ARC. כהן נשמע טוב יותר כשהוא מתעסק בעניינים קוסמיים ולא בסבל שלו". עיתון רולינג סטון: "התקליט הזה חוזר לזבל שאפף את תקליטו הראשון. שוב כלי מיתר, שנועדו להביא אווירה סגנונית אך נשמעים מגוחכים. יש פה שירים מצוינים, אך התקליט קשה ביותר כחטיבה אחת. זה תקליט מדכא. השיר FAMOUS BLUE RAINCOAT משתפר אצלי בכל האזנה, כמו גם JOAN OF ARC".

אותו שיר, JOAN OF ARC, מספר על שיחה דמיונית שערכה הגיבורה הצרפתייה, ז'אן ד'ארק, עם הלהבות שהציתו בה מתנגדיה. כהן מתאר כיצד הלהבות נקשרות בעוד גופה הופך לאפר. לאונרד טען כי ההשראה לכתיבת השיר הזה הגיעה מניקו, שאחריה ניסה לחזר אך לא הצליח לכבוש את ליבה.

בשיר FAMOUS BLUE RAINCOAT מביא כהן שיחה נוספת, הפעם בין שני גברים על אותה בחורה שהם נמשכים אליה. עם זאת, לאונרד עצמו סיפר בראיונות שהמילים בשיר הזה אינן גמורות, כי הוא לא מבין בעצמו לאן כל זה הולך. כך שהשיר נותר פתוח לפרשנות אישית של המאזין.

לאחר צאת תקליט זה היה לאונרד מבולבל ביותר מבחינת יצירה ומסלול קריירה. בשנת 1972, במצב מבולבל זה, הגיע לארצנו והופיע כאן בהצלחה, כשהמצלמות של הבמאי טוני פאלמר מתעדות זאת לסרטו הנהדר BIRD ON A WIRE. סצנת הפתיחה של הסרט צולמה בארץ, ואיזו סצנה זו – תגרה אלימה שפורצת בהופעתו, כשברקע שומעים קללות עסיסיות בעברית ורואים תגרות ידיים. סצנה טעונה בהמון חשמל.

ההופעה המצולמת נערכה ב'היכל הספורט' (יד אליהו) בתל אביב ביום העצמאות של אותה שנה, בתאריך 19 באפריל 1972.

אולם הכדורסל ביד אליהו נחשב אז לאולם בעל אקוסטיקה גרועה למופעי מוזיקה. מייק בראנט הופיע שם לפני כן וסבל מסאונד מהדהד וקשה. מאז הופעתו של בראנט נעשו ניסיונות לשפר את האקוסטיקה במקום, אך ללא הצלחה.

כהן עלה לבמה עם הרכב של חמישה נגנים ושתי זמרות ליווי. מולו עמדו 4,000 איש שהגיעו מכל קצוות הארץ כדי לראות אותו. בין כהן לקהל נעמדו כמה סדרנים עם חולצות כתומות, שהיו אמורים לשמור על הסדר אך למעשה הפרו אותו. הסדרנים היו עסוקים בשמירה על רצפת הפרקט החדשה, שעלות התקנתה עמדה על כמה מאות אלפי לירות. ההוראה שקיבלו 'הכתומים' הייתה חד-משמעית: לא לאפשר לקהל לעמוד עליה, אלא להתמקם ביציע הרחוק מהבמה.

בזמן שנגני הליווי של כהן היו עסוקים על הבמה בכיוון כליהם, פנה הזמר אל המיקרופון ואמר לקהל שהוא מרגיש ריחוק פיזי מיותר ביניהם. לפיכך, הוא הזמין את הצופים לקום ולהתקרב אליו. זה היה האות שלו כנראה חיכו האנשים. מהיציע החלה נהירה המונית של הקהל לעבר רצפת הכדורסל היקרה.

הסדרנים לא היססו והחלו להסתער על ההמון ולהכות בו ללא רחמים. כהן עצמו היה המום ממחזה האלימות שנגלה לפתע לפניו. הוא ידע שיש לו רק דרך אחת לנסות ולהחזיר את השקט – לשיר לקהל. הבעיה הייתה שמישהו דאג לנתק לו את מערכת ההגברה והתאורה. לבסוף חודשה ההופעה, וכהן הצליח למגנט את הקהל בשיריו ובדיאלוגים שביניהם. הוא ביצע את שיריו בדייקנות רבה. בין לבין, הוא אלתר אנקדוטות וביצועים ספונטניים, כמו למשל שיר שהגה על המקום לכבוד הרמקולים הגדולים של מערכת ההגברה. הוא שר על הרמקולים האלה שהם מכונות חסרות חיים, ושהוא מצפה מהן לתת לו סימן כלשהו שיש בהן נשמה. הביצוע הספונטני הזה הובן מיד על ידי הקהל כביקורת על הסיטואציה האלימה שהתרחשה קודם לכן. במהלך כל זה המשיכו הסדרנים האלימים להסתובב באולם באופן מאיים עם חולצותיהם הכתומות.

חייל אחד הצליח להערים על הסדרנים, השתחל אל הבמה ונעמד לצד כהן בבקשה לחתימה. הסדרנים ביקשו לגרור אותו מהבמה, אך כהן אמר למיקרופון שהוא אינו זקוק להגנה בינו לבין הקהל. בחורה נוספת שניסתה גם היא לעלות לבמה, נתפסה על ידי הסדרנים ונגררה באלימות. כהן ירד מהבמה ורץ אליה. הוא חתם לה.

ביולי 1973 החל להציג בניאגרה מחזה בשם SISTERS OF MERCY, שהביא לבמה פירושים תיאטרליים לשיריו של לאונרד כהן. ההצגה עברה אחר כך לבמות ניו יורק, שם ספגה ביקורת מקלייב בארנס, כתב עיתון הניו יורק טיימס: 'בעוד לאונרד כהן מככב כמתנת האלוהים הגדולה ביותר למין הנשי, הוא לא מצטייר בהצגה זו כמשורר או כמוזיקאי מיוחד במינו'.

ב-1 באפריל 1973 יצא תקליט ההופעה הראשון של כהן, שנקרא LIVE SONGS. התקליט הכיל הקלטות שבוצעו בהופעותיו מהשנים 1970–1972, ובהן כהן ולהקתו מראים את הכוח המהפנט שהיה להם על הקהל. שני שירים נלקחו משנת 1970, אחד מהם מהקלטה בפסטיבל האי וייט (שיצאה במלואה לפני מספר שנים).

בשנת 1975 סיפר לאונרד כהן על תקליט זה: 'התקליט LIVE SONGS מייצג תקופה מאוד מבולבלת וחסרת כיוון בחיי. מה שאני אוהב בתקליט הזה הוא שהוא משקף את העניין באופן חד וברור. אני מתעניין מאוד בתיעוד של דברים'. עטיפת התקליט, עם צבעיה הקודרים ומבטו המקפיא של האמן, מעניקה תחושה של אי-נוחות, עוד לפני שמתחילים להאזין למה שבפנים.

לאונרד המבולבל חש ב-1973 שלא יהיה עוד תקליט מתוצרתו. הוא חש שניסיונות הכתיבה שלו אינם הולכים לכיוון הרצוי. במצב מבולבל שכזה הגיע באוקטובר לישראל, כדי להיפגש עם מכרים (ביניהם חברתו הדיילת, רחל טרי). עלילותיו של לאונרד במלחמה מתוארות בהרחבה ב'ספר הרוק הישראלי 1967–1973'.

הנה ביקורת על תקליט ההופעה הזה של לאונרד, שכמעט וחתם את הקריירה שלו אז: "תקליט בהופעה הוא בדיוק מה שבא לשקף את המוזרות הגדולה כל כך באמן הזה, שניחן בחוש הומור יוצא דופן עד הזוי. חלק מהשירים בתקליט הזה לא הופיעו לפני כן בתקליט, אך גם הם מקבלים פה חיים חדשים לגמרי. לאונרד משנה מילים וצורות הגייה. חבל שהוא הכניס לתקליט את STORY OF ISAAC במקום את FAMOUS BLUE RAINCOAT, שהיה יכול להעניק זרימה טבעית יותר לתקליט. השיר על המלכה ויקטוריה הוא אולי אחד הדברים הגרועים ביותר שכתב עד כה. יכול להיות שהוא כתב את השיר הזה עם חוש הומור, אבל אצל לאונרד אי אפשר לדעת באמת".

הריצה הגורלית של בוב מארלי ומה הקשר ללהקת קווין? ב-21 בספטמבר בשנת 1980 ביקש בוב מארלי לרוץ בסנטרל פארק בניו יורק. במהלך הריצה הוא התמוטט והבשורה שהגיעה לאחר מכן הייתה קשה ביותר.

מארלי היה אז במהלך סיבוב הופעות בצפון אמריקה. מהסנטרל פארק הוא הוחש לבית החולים, שם נוירולוג מסר את החדשות הגרועות ביותר שאפשר להעלות על הדעת: גידול במוח ונותרו לו רק שלושה חודשים לחיות. באופן שלא ייאמן, סיבוב ההופעות לא פסק. מארלי, אולי מתוך הכחשה, המשיך לתחנה הבאה בפיטסבורג. הוא גם רצה לקבל חוות דעת רפואית נוספת, אם כי הגידול היה כה גדול שהסיכויים לאבחנה טובה יותר היו קלושים. איכשהו הוא וחברי להקתו קיימו הופעה שלמה בתיאטרון סטנלי בפיטסבורג, ב-23 בספטמבר. זו הייתה הופעתו האחרונה בהחלט. הוא נשמע בה מעט צרוד מהרגיל.

בדיקת הסאונד האחרונה בפיטסבורג נמשכה כשעה. איש הסאונד, דניס תומפסון, סיפר: "אני זוכר אותו שר את ANOTHER ONE BITES THE DUST, שיר של להקת קווין. הוא פשוט התחיל את בדיקת הסאונד עם זה, ואמרתי לו, 'למה אתה ממשיך לשיר את השיר הזה? זה שיר שלך?' והוא אמר שלא. מעולם לא שמעתי שירים של קווין, אבל בוב הלך להופעה שלהם במדיסון סקוור גארדן. הוא הציע לי לבוא איתו ולא התחשק לי. הוא הלך, ושם כנראה שמע את השיר. הוא המשיך לשיר אותו וצחק. בזמן בדיקת הסאונד כלל לא ידעתי על התקרית בסנטרל פארק. לא ידעתי דבר. מבחינתי זו הייתה עבודה, לסדר את הציוד שלי. אחרי ההופעה קיבלתי שיחה להגיע למלון מיד. הגעתי לשם ובוב היה בחדרו, וכולם נראו עצובים. שאלתי מה קרה ואמרו לי שהתוצאות הגיעו. 'אילו תוצאות?', שאלתי, ואז הבנתי שבוב התמוטט בפארק, והאבחנה הגיעה: הוא חולה סרטן. באותו רגע הייתי כל כך המום, שאפשר היה להפיל אותי בנגיעה קלה. אז הבנתי מדוע הוא שר את השיר הזה של קווין".

הזמרת, דסי סמית', הוסיפה: "לא ידענו עד כמה הוא חולה עד ההופעה בפיטסבורג. הייתי בחדר ההלבשה לפני ההופעה והוא ישב בכיסא ונראה לא במיטבו. עמדתי שם, ניקיתי את הנעל שלו, והוא נשען לאחור לגמרי בכיסא. אז הוא אמר, 'תני לי את הג'וינט' ונתתי לו. הוא לקח אותו ועישן אותו בשירותים, הוא לא רצה שאף אחד יראה אותו. הגיעה שעת ההופעה, ואני עליתי ראשונה לצד הבמה. הוא ניגש מאחוריי ואמר, 'דסי, תשמרי עליי'. כשהוא התחיל להופיע, מישהו מההפקה אמר לי, 'דסי, זו עלולה להיות ההופעה האחרונה שבוב עושה'. שאלתי מדוע והוא ענה, 'הרופא אמר שבוב מלא בגרורות סרטן'. כששמעתי את זה, כמעט התמוטטתי על הבמה, כי ידעתי שמשהו לא בסדר. מעולם לא ראיתי משהו משפיע על בוב כל כך קשה. היה לו קשה לעכל את חומרת המצב. אחרי פיטסבורג החלטנו לטוס למחרת בבוקר למיאמי. הוא היה צריך לקבל חוות דעת שנייה מהרופא שם, והרופא נתן לו אבחנה דומה. במטוס, כל הדרך חזרה, הייתי שטופת דמעות".

אשתו וזמרת הליווי, ריטה מארלי, הייתה נחושה בדעתה שבעלה צריך להפסיק את סיבוב ההופעות. המשך הסיבוב בוטל, ובהודעה לעיתונות נמסר שהסיבה הרשמית היא "תשישות". עיתונים אף דיווחו שמארלי כעס על הפרסומים שלפיהם הוא מטופל נגד סרטן.

הקישקעס של נירוונה. ב-21 בספטמבר בשנת 1993 יצא האלבום IN UTERO של נירוונה. זה אלבום האולפן האחרון של הלהקה. רבים ציפו להמשך של האלבום המצליח, NEVERMIND, אך קיבלו תמונה חשוכה יותר.

בפברואר 1993 עשו חברי להקת נירוונה את דרכם לאולפן מבודד במינסוטה, כדי להתחיל לעבוד על אלבומם השלישי. בפעם האחרונה שדרכו באולפן, הם היו להקת רוק מסיאטל, מוכרת במעט, שעזבה את חברת התקליטים הקטנה SUB POP לטובת חברת תקליטים מפלצתית של דיוויד גפן. עכשיו, עם אלבום מולטי-פלטינה שהעיף את מייקל ג'קסון מראש המצעדים (NEVERMIND), והפיכתם לאחת מלהקות הרוק הגדולות בעולם, השלושה היו תחת לחץ עצום. "אם היה קורס באיך להיות רוקסטאר, הייתי רוצה לקחת אותו", אמר אז קוביין בראיון. "זה אולי היה עוזר לי".

לקוביין הייתה מטרה אחת בראש: להחזיר את הלהקה לשורשי הפאנק-רוק שלה. מיליוני המעריצים החדשים שלהם היו משוגעים על NEVERMIND, אבל קוביין חשב שהוא נשמע קיטשי ומסחרי מדי. אז הוא גייס את Sסטיב אלביני, טכנאי ההקלטה המוערך, ויצא ליצור אלבום שהיה לו הרבה יותר במשותף עם אלבום הבכורה של להקתו. אלביני לא נמנה אז עם מעריצי הלהקה. מוזיקלית, היא לא משכה אותו. אבל הוא הסכים לעבוד על האלבום תמורת תעריף אחיד של 100,000 דולר, וסירב לעסקה סטנדרטית שהייתה מאפשרת לו גם חלק מהתמלוגים. "אני חושב שלשלם תמלוגים למפיק או לטכנאי הקלטה זה בלתי ניתן להגנה מבחינה אתית. הייתי רוצה שישלמו לי כמו שרברב: אני עושה את העבודה ואתה משלם לי את מה שאני שווה", הוא הסביר. "אין סיכוי שאי פעם אקח כל כך הרבה כסף. לא הייתי מסוגל לישון בלילה". בעת העבודה על האלבום, באולפן המרוחק, הוא אסר על אנשי חברת התקליטים להגיע לשם ולהתרשם מהתהליך.

התוצאה הייתה קצת יותר מארבעים דקות של רוק גולמי וחסר פשרות שלא היה דומה לשום דבר אחר בנוף הפופ. קוביין, מאוכזב מהתהילה המוחצת שלו ומהסיקור התקשורתי הנרחב של חייו האישיים, היה מוכן לפרוק מטענים בצרורות. השקפת עולמו העגומה הוצגה במלואה באלבום החדש, שקוביין חשב בתחילה לקרוא לו אני שונא את עצמי ורוצה למות. קוביין: "חושבים עליי כעל סכיזופרן משונן, מתלונן ומבוהל שרוצה להתאבד כל הזמן, וחשבתי שזו כותרת מצחיקה. אבל ידעתי שרוב האנשים לא יבינו את זה". מחשש שהשם יגרום לאותן צרות משפטיות שלהקת ג'ודאס פריסט התמודדה איתן שלוש שנים קודם לכן, כששני מעריצים שלה ירו בעצמם, דחק הבסיסט, כריסט נובוסליק, בקוביין לחשוב על זה מחדש. שם העבודה הנוסף היה VERSE CHORUS VERSE (בית, פזמון, בית), אבל קוביין התיישב לבסוף על IN UTERO, שאותו לקח משיר של אשתו, קורטני לאב.

האלבום כולו הוקלט בלייב תוך שבועיים, הרבה פחות זמן ממה שלקח להקליט את NEVERMIND. אלביני האמין בעבודה מהירה בלי לחשוב יותר מדי. "אם אלבום לוקח יותר משבוע להכין, מישהו מתבאס ממנו", הוא קבע אז. המהירות שבה הם הקליטו, בשילוב עם הסאונד הגולמי והקרבי וההפקה המינימלית, הפכו את האלבום הזה למשהו שונה. פחות מסחרי.

המלאך עם הכנפיים על העטיפה היה דגם פלסטי של אנטומיה אנושית המשמש בכיתות ללימודי גוף האדם. קוביין הוסיף את הכנפיים. הוא הפך אובססיבי לאנטומיה כאשר קיבל בילדותו את צעצוע הדגם VISIBLE MAN. "אני מניח שאני רוצה בסתר להיות רופא או משהו כזה", הוא אמר עם צאת האלבום. כמובן שהשיר RAPE ME גרם לבעיות עבור הלהקה, בעיקר בטקס פרסי MTV. כאשר מנהלי הרשת אמרו ללהקה שאם השיר ינוגן הם מיד יעברו לפרסומת. כשהרגיש מאותגר, קוביין השמיע חלק מהשיר כשהם עלו לבמה ואז נכנס ישירות לביצוע לוהט של הלהיט LITHIUM. קוביין כתב את RAPE ME כדי לגנות באופן דרמטי אונס ולהדגיש את תמיכתו בנשים, אבל השיר עורר מחלוקת מיידית. "במהלך השנים האחרונות, לאנשים היה כל כך קשה להבין מה המסר שלנו, מה אנחנו מנסים להעביר, שפשוט החלטתי להיות הכי נועז שאפשר", הוא אמר.

השיר שחברת התקליטים ניסתה לקדם לתקשורת כדי שיהיה הלהיט הבא, HEART SHAPED BOX, נוצר כשקוביין ניגן בגיטרה בתוך חדר ארונות ואשתו ביקשה ממנו לכתוב לה ריף גיטרה לשיר. למרות שבסוף שמר את הריף הזה לעצמו, המילים הן אודה לאהבה. הפזמון מגיע משורה שהוא כתב לה פעם בפתק: "אני אסיר תודה לנצח על דעותייך ועצותייך היקרות. אני לא ראוי מספיק להיות בנוכחותך". בשיר המקורי הוא כתב, "אני קבור בארון קבורה בצורת לב במשך שבועות" במקום "אני נעול בתוך הקופסה בצורת לב שלך במשך שבועות". בדומה לשיר אחר שכתב, אני שונא את עצמי ורוצה למות, קוביין הוזהר שזה אפל מדי. החששות היו מוצדקים, לפחות ברמה המסחרית. למרות שהווידאו זכה להשמעה רבה ב-MTV והשיר הושמע בכל רחבי הרדיו האלטרנטיבי, הוא אפילו לא נכנס למאה הגדולים במצעד האמריקאי, למרות היותו הסינגל המוביל מאחד האלבומים הצפויים ביותר של העשור. מסתבר שלא כל מתבגר בפרברים רצה לשיר שורות כמו "הלוואי שיכולתי לאכול את הסרטן שלך כשאתה משחיר", כשזה הושמע ברדיו. לאחר שקוביין פגש את לאב בשנת 1990, היא נתנה לו קופסה בצורת לב, שאותה מילאה בפריטים שתאמו לטעמו של קוביין – בובת חרסינה, ורדים מיובשים – והתיזה עליה מעט מהבושם שלה. כשהרומן של קוביין ולאב פרח, הפריט הפך לסמל אהבתם.

בעיתון רולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "זו הדרך שבה קורט קוביין מנירוונה מאיית הצלחה: SUCKEGGS. הוא היה המום כל כך רגשית מהמזל הפתאומי שלו, תיעב אותו במרץ שטני שכזה והוציא את חוסר שביעות הרצון שלו בכתב זועם. גילויי הלב באלבום – חלקם מטפטפים בצורה מצחיקה, אחרים מכוונים באכזריות – הם על החיים שלאחר NEVERMIND, חיים במסלול מהיר, עם חלפני הכספים שחלבו את שדי הגראנג' והותירו אותם יבשים בזמן שיא. הם מעולם לא תפסו את האירוניה הנואשת של 'הנה אנחנו עכשיו, תבדרו אותנו'. המילים הראשונות שיצאו מפיו של קוביין בשיר הפותח, SERVE THE SERVANTS, הן 'מתח הנעורים שירת אותי היטב / עכשיו אני משועמם וזקן', המושרות בקול עצבני. זו נהמה שמסיימת מיד כל ציפיות מתמשכות לקבל את הבן של SMELLS LIKE TEEN SPIRIT.

למען האמת, נירוונה כלהקה וקוביין כאיש המפתח שלה הרוויחו את הזכות לירוק למזל בעיניים. דור ה-X הוא באמת דור מבולבל, שנלכד במחזוריות של אסתטיקת פאנק מעודכנת של שנות ה-70 והבי-מטאל, ומקולל על ידי המהירות שבה אפילו תת-תרבות הפופ השוחקת ביותר מצטרפת למשחק. קוביין עובד בעצם על פי ספר חוקים אחד, אבל זהו ספר מנצח לא משנה איך הוא מנהל אותו. השירים שלו נפתחים תמיד עם בית איטי, המושר בדרך כלל בגניחה מתלוננת על רקע גיטרה וקצב מתון. ואז קוביין מאדה אותך עם פזמון של יללות סטטיות וראשוניות בעוצמה אדירה.

אבל השטן נמצא בפרטים הקטנים. RAPE ME נפתח בלחישה מטרידה, קוביין מכניס את פסוק הכותרת בקול חבוט, כשהוא מסנוור את המאזין באמצעות שורה קליטה ונפיצה. בהקדמה העממית של PENNYROYAL TEA (שם השיר בא משם של משקה שאם נשים שתו אותו בכמות גדולה, הוא גרם להפלת התינוק בבטנן), קוביין כמעט נשמע כמו מייקל סטייפ בתחילת השיר DRIVE של אר.אי.אם. זאת לפני שהפזמון הנמרץ והצרוב מתפרץ בנקמה (קוביין סיפר שהשיר עוסק בדיכאון ובמחלות קשות. השיר סומן כסינגל השלישי מהאלבום אך נגנז עקב התאבדותו).

ההפקה של סטיב אלביני יעילה במיוחד במהלך אותן התפרצויות דרמטיות. המילה גראנג', כמובן, לא עושה צדק עם נירוונה. מהאלבום הראשון ואילך, החברים התמחו בסוג של שאגה זוהרת ויופי מצולק שקשור יותר לפאטי סמית' וג'ון לנון עם הפלסטיק אונו באנד".

גם זה קרה ב-21 בספטמבר. בואו נדפדף ביומן הרוק ונראה מה קרה בתאריך זה לאורך השנים, מגיטריסטים נשכחים ועד פרידות קורעות לב.

בשנת 1944 נולד ג'סי אד דייויס, גיטריסט ממוצא אינדיאני שהיה אחד מנגני הסשנים המבוקשים ביותר של שנות השישים והשבעים. הוא אולי לא היה שם מוכר בכל בית, אבל טביעות האצבעות המוזיקליות שלו נמצאות על כמה מהיצירות הגדולות ביותר של התקופה. הוא ניגן עם טאג' מאהאל, אריק קלפטון, והשאיל את כישרונו גם לחברים בביטלס לאחר פירוק הלהקה, כשהקליט עם ג'ורג' האריסון וג'ון לנון. דייויס הלך לעולמו ב-22 ביוני 1988, כשהוא מותיר אחריו מורשת של צלילים שהגדירו עידן.

קפיצה קדימה לשנת 1965, אל הרויאל אלברט הול המפואר בלונדון. על הבמה עומדת להקת המודי בלוז, בהופעתה הראשונה תחת חסותו של האיש שנגיעתו הפכה הכול לזהב, מנהל הביטלס - בריאן אפשטיין. להיות מיוצג על ידי אפשטיין באותה תקופה היה שווה ערך לזכייה בלוטו. באותו ערב היסטורי, הבמה לא הייתה שייכת רק להם; הקהל זכה לראות גם את הקינקס, מנפרד מאן, ואת ג'רי אנד דה פייסמייקרז, ערב שהיה תמצית מרוכזת של הסצנה הבריטית התוססת.

ושנה לאחר מכן, ב-1966, התרחש שינוי קוסמטי אך משמעותי. גיטריסט צעיר בשם ג'ימי הנדריקס השיל אות אחת משמו, בהתעקשותו של מנהלו החדש והממולח, צ'אס צ'אנדלר. מ-JIMMY הוא הפך ל-JIMI הנדריקס. השם הזה הפך לשם נרדף לגאונות גיטרה. שנתיים בדיוק לאחר מכן, בשנת 1968, יצא התקליטון שלו עם גרסת הכיסוי המחשמלת לשיר של בוב דילן, ALL ALONG THE WATCHTOWER. הביצוע היה כל כך עוצמתי, עד שדילן עצמו אימץ בהמשך את העיבוד של הנדריקס בהופעותיו.

נמשיך לשנת 1947, יום הולדתו של דון פלדר, הגיטריסט של להקת איגלס והאיש שכתב את המוזיקה לאחד השירים המזוהים ביותר עם הרוק, HOTEL CALIFORNIA. למרות התהילה, החיים בלהקה היו רחוקים מלהיות גן של שושנים. פלדר חווה שנים של מורת רוח ועימותים פנימיים, בעיקר מול צמד המנהיגים גלן פריי ודון הנלי, סיפור שהסתיים בפיטוריו ובסאגה משפטית ארוכה ומרה.

בקפיצה קטנה לעולם הפאנק, בשנת 1979 הוציאה להקת הסטרנגלרס את התקליט THE RAVEN. התקליט הציג צד מלודי וניסיוני יותר של הלהקה, והוכיח שהם הרבה יותר מסתם חבורת פאנקיסטים זועמים.

גם המאה ה-21 מספקת רגעים. בשנת 2000, חברי ג'נסיס - פיל קולינס, מייק ראת'רפורד וטוני בנקס - התאחדו להופעה חד פעמית במלון הילטון בלונדון. זה לא היה איחוד למען המעריצים, אלא מחווה למנהלם הוותיק, טוני סמית', שקיבל פרס מפעל חיים בגאלה של פורום מנהלי המוזיקה. מחווה יפה לאיש שמאחורי הקלעים.

בשנת 1998, פול מקרטני המשיך לחקור צדדים אחרים של היצירה שלו. הוא הוציא אלבום שני במסגרת פרויקט הצד האלקטרוני והניסיוני שלו, THE FIREMEN, תחת השם RUSHES. שותפו לפרויקט היה המפיק מרטין גלובר, הידוע בכינוי YOUTH. העבודה על האלבום התרחשה בתקופה קשה במיוחד, כשלינדה מקרטני, אשתו האהובה של פול, כבר הייתה על ערש דווי. גלובר סיפר מאוחר יותר שהיצירה הזו, על צליליה האמביינטיים והמהורהרים, הפכה עבורו לרקוויאם שקט ועצוב עבורה.

ומעצב עמוק נעבור לסיפור קורע מצחוק שהוליד להיט ענק. בשנת 1978 יצא התקליטון LE FREAK של להקת הדיסקו המתוחכמת CHIC. הכול התחיל בערב השנה החדשה של 1977. נייל רודג'רס וברנרד אדוארדס, צמד המוחות מאחורי הלהקה, הוזמנו על ידי הזמרת גרייס ג'ונס למועדון הניו-יורקי הלוהט סטודיו 54, כדי לדון בהפקת התקליט הבא שלה. כשהגיעו, השוער הקשוח בכניסה לא מצא את שמם ברשימה וסירב להכניסם. השניים, נעלבים וזועמים, חזרו לדירתם ובמקום לחגוג, החליטו לכתוב שיר מחאה קטן. השם המקורי היה FUCK OFF, עם פזמון קליט באותו שם. אדוארדס, שהיה מעודן יותר, חשב שהקללות קצת מוגזמות. הם ניסו לשנות ל-FREAK OFF, אבל זה נשמע קצת צולע. בסוף, תוך כדי ג'מג'ום, נולדו שורות הפתיחה האלמותיות AHHH!, FREAK OUT, ומשם הדרך לשם LE FREAK הייתה קצרה. בסופו של דבר, הם מעולם לא הפיקו את התקליט לגרייס ג'ונס, אבל יצרו את אחד מלהיטי הדיסקו הגדולים בכל הזמנים.

באותו היום, אבל שנים אחורה, נולדו שתי דמויות מעולם המוזיקה של פרנק זאפה. בשנת 1932 נולד דון פרסטון, הקלידן של להקת THE MOTHERS OF INVENTION המקורית, שהיה אחראי לחלק גדול מהצליל האוונגרדי והמשוגע של הלהקה. ובשנת 1967 נולדה בתו של זאפה, שקיבלה את השם הבלתי נשכח MOON.

בשנת 2001 הלך לעולמו בגיל 65 ג'ון דוקאן, הגיטריסט של להקות הרוק המתקדם ATOMIC ROOSTER ו-ANDROMEDA. ובשנת 2006, נפרדנו מבוז בארל, שהיה הבסיסט של קינג קרימזון בתקופת התקליט ISLANDS ובהמשך חבר בלהקת העל המצליחה באד קומפאני. הוא מת בגיל 60.

אי אפשר בלי קצת ניחוח ישראלי. בשנת 1971, איצטדיון בלומפילד בתל אביב אירח אירוע משונה תחת הכותרת 'כדורגל פופ ובידור'. להקת מונגו ג'רי, עם הלהיט הענק שלה 'בקיץ' ועוד שלל להיטים כמו 'ילדונת קפצי', 'סנטו אנטוניו' ו'ליידי רוז', הופיעה על במה מסתובבת מיוחדת. כדי להשלים את החוויה, נערך גם משחק כדורגל בין מכבי נתניה, אלופת 1971, למכבי תל אביב, אלופת 1970. על הבמה הופיעו גם מיטב להקות הקצב המקומיות: 'אמצע הדרך', 'חומר נפץ', האריות, עוזי והסגנונות ולהקת הסינג סינג. ערב בלתי נשכח של פופ ובעיטות.

נחזור לשנות השישים הסוערות. בשנת 1964, קית' רלף, הסולן הכריזמטי של להקת היארדבירדס, חזר להרכב לאחר שאושפז בבית חולים עקב קריסת ריאה. בזמן היעדרותו, החליף אותו זמר בשם מיק אוניל. באותה שנה, להקה צעירה ורעשנית בשם המי עשתה אודישן מול חברת התקליטים EMI באולפן מספר 2 במתחם האולפנים של EMI באבי רואד. וחמש שנים לאחר מכן, בשנת 1969, המי כבר היו כוח מוביל ברוק הבריטי והופיעו בקרוידון. הביקורת בעיתון NME שיבחה את המופע הארוך, שנמשך שעתיים ורבע, והתבסס בעיקר על אופרת הרוק שלהם, 'טומי'. כך הלכה הביקורת: "אם להקת המי הייתה צריכה אישור כלשהו מצד מעריצי הפופ של בריטניה, חבריה לא היו יכולים לייחל לקבלת פנים חמה יותר מזו שקיבלו באולם פיירפילד של קרוידון ביום ראשון. במופע שנמשך שעתיים ורבע, פיט טאונסנד, רוג'ר דלטרי, קית' מון וג'ון אנטוויסל הוכיחו שהם עדיין בין המובילים בהימור על הפופולריות. המעברים באולם היו מלאים עד אפס מקום, ומיותר לציין, שכל מושב הוזמן שבועות לפני המופע, שעיקרו שעיקרו נתפס עם היצע תוסס של 'טומי', אופרת הפופ של הלהקה והאלבום האחרון שלה. המופע היה כמעט זהה לזה שהיה בנשף הפופ ברויאל אלברט הול לפני חודשיים. דלטרי היה האני האנרגטי הרגיל שלו, שנע באותה התלהבות. פיט ניגן בגיטרה תוך שהוא מכסה כל סנטימטר של הבמה, ועושה משימה מוצלחת של הצגת המשירים. קית' מון... ובכן, מה הוא יכול להיות מלבד המתופף הכי מלהיב לראות ואחד מוכשר מאוד להאזין לו? ג'ון אנטוויסל יכול היה להיות גופה, לולא גיטרת הבס שלו בה ניגן באופן מצוין. הוא עומד עם ראש מופנה לכיוון שונה, אבל מבלי משים תורם לתוכנית בדיוק כמו האחרים. אני עדיין לא מוצא את האלבום הזה של המי ראוי לשמיעה של שעה שלמה, אבל על הבמה הוכיחו החברים כי סביר להניח שהמי יהיו בסביבה לזמן רב. מחיאות כפיים סוערות הגיעו מהקהל השמח, שהגיב בצורה מפוארת לקטעי רוק'נ'רול שהלהקה ביצעה כמו SUMMERTIME BLUES ו-SHAKIN ALL OVER. בהדרן בוצע השיר MAGIC BUS - הסינגל שהגיע לו להיות להיט אדיר אבל זה לא קרה".

בשנת 2004, יוסוף איסלאם, הידוע יותר בשמו הקודם קאט סטיבנס, חווה על בשרו את הפרנויה האמריקאית שלאחר פיגועי ה-11 בספטמבר. טיסתו מלונדון לוושינגטון, יחד עם בתו בת ה-21, הוסטה לנמל תעופה אחר, שם הורד מהמטוס, הופרד מבתו, נחקר ונשלח חזרה לאנגליה למחרת. למטיילים רבים היו סיפורי זוועה הקשורים להתמודדות שלהם עם אבטחת נמל התעופה שם, אבל הגירוש של סטיבנס-איסלאם חשף את המערכת. בהתחלה הוא חושב שמדובר בטעות בזהות, אבל התברר שהוא נתפס כאיום, ושום דבר שהוא יכל לומר לא שכנע את פקידי ההגירה אחרת. שבוע לאחר מכן, הלוס אנג'לס טיימס פרסם מאמר מערכת חריף מאיסלאם, שכתב: "האם זה אותו כוכב שממנו המראתי? הייתי הרוס ממה שעשו לי. הדבר הבלתי יאמן הוא שרק חודשיים קודם לכן, היו לי פגישות בוושינגטון עם בכירים מהמשרד ליוזמות מבוססות אמונה ויוזמות קהילתיות בבית הלבן. לדבר על עבודת הצדקה שלי. אפילו יותר אחורה, חודש אחד לאחר המתקפה על מרכז הסחר העולמי, הייתי בניו יורק ופגשתי את פיטר גבריאל והילרי רודהם קלינטון בפורום הכלכלי העולמי! האם השתניתי מאז כל כך? לא. למעשה, זה ההליך חסר ההבחנה של פרופילים ששונה. אני קורבן של שיטה לא צודקת ושרירותית, שנכפתה בחופזה, שמשרתת רק לזלזל בתדמיתה של אמריקה כמגינה על חירויות האזרח שכל כך הרבה נאבקו ומתו עליהן במשך מאות שנים".

סיפור נוסף מגיע מקנדה, שנת 1974. להקת הרוק באכמן-טרנר אוברדרייב הוציאה את הלהיט הגדול ביותר שלה, YOU AIN'T SEEN NOTHIN' YET. סימן ההיכר של השיר הוא הגמגום המפורסם של ראנדי באכמן בפזמון. מה שהרבה לא יודעים הוא שהגמגום הוקלט במקור כבדיחה פרטית עבור אחיו של ראנדי, גארי, שסבל מגמגום. גרסת הבדיחה הזו לא הייתה אמורה לראות אור יום, אבל נציג מחברת התקליטים שמע אותה במקרה והתעקש שזו הגרסה שצריכה לצאת. הגמגום הפך את השיר ללהיט ענק, והסיפור מסתיים בטוויסט משמח: האח גארי הפסיק לגמגם לאחר מכן.

איך אפשר בלי יום הולדת לילד הרע של הבריטפופ? בשנת 1972 נולד ליאם גאלאגר, הסולן הבלתי נלאה של להקת אואזיס. לכבוד המאורע, הנה כמה ציטוטים נבחרים שלו לאורך השנים: "אנחנו לא מתנשאים, אנחנו רק מאמינים שאנחנו הלהקה הכי טובה בעולם" (מראיון בשנת 1994 לעיתון NME). "אני שונא את אלכס ודיימון מלהקת בלר. אני מקווה שהם ידבקו באיידס וימותו" (מראיון בשנת 1995 לעיתון הגרדיאן). מאוחר יותר הביע ליאם חרטה על ההערה הזו. "אני לא חושב שאואזיס אי פעם תחזור להיות ביחד. זה הסתיים" (מראיון ברולינג סטון בשנת 2016). "אנשים אומרים שאני בן אדם, אבל לפחות אני אכן הייתי. אתה, כמבקר מוסיקה, מעולם לא היית" (בשנת 2017 לעיתון ESQUIRE UK). "בלעדי, אואזיס לא היו כלום. אבל בלי השירים של נואל, לא הייתי עושה משהו, אז היינו צריכים אחד את השני" (בראיון בשנת 2020 לעיתון GQ).

ולסיום, שתי פרידות משמעותיות. בשנת 1968, ג'ניס ג'ופלין הודיעה על עזיבתה את להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY. היא הקשיבה למבקרים שטענו שהלהקה חובבנית מדי עבור כישרונה הווקאלי העצום, ויצאה לדרך עצמאית קצרה אך מסחררת. ובשנת 2011, אחרי יותר מ-30 שנות פעילות, להקת REM הודיעה באופן רשמי על פירוקה. כך פורסם בפוסט באתר שלהם: "למעריצים ולחברים שלנו: בתור REM, וכחברים לכל החיים, החלטנו לפרוש בתור להקה. אנחנו הולכים מפה עם המון הכרת תודה, של סופיות ושל תדהמה מכל מה שהשגנו. לכל מי שאי פעם אהב את המוזיקה שלנו, תודתנו העמוקה על ההקשבה". לפי סולן הלהקה, מייקל סטייפ, החברים דנו בידידות באפשרות להיפרד בזמן סיבוב ההופעות המוצלח שלהם בשנת 2008. "לא ידענו לאן נוכל ללכת מכאן. יכולנו להבחין שאנחנו במגמת עלייה. היה לנו חשוב שלא נמצא את עצמנו עם הזנב בין הרגליים. רצינו להרגיש שאנחנו בשיא הכוחות שלנו, וסיבוב ההופעות הרגיש ככה". כשהם יודעים כמה קשה המעריצים שלהם עובדים כדי להגיע למופעים שלהם, חברי REM גם לא רצו להפוך לאחת מלהקות הרוק העייפות שעוברות את העניינים באדישות כדי לסחוט עוד כמה דולרים נוספים מהתומכים שלהם. רגע הפרישה היה מר-מתוק. "קשה להתרחק ממה שעשינו מאז שהיינו בני נוער", אמר סטייפ. "אבל אני כל כך גאה. כולנו כל כך גאים במה שעשינו".

הגנרטור הצולע של להקת יס. ב-21 בספטמבר בשנת 1987 יצא תקליט חדש ללהקת יס. שמו הוא BIG GENERATOR וכמה שאני אוהב את הלהקה הזה (מאד!), אני לא מסוגל להקשיב לו וליהנות ממנו.

"לג'ון אנדרסון (זמר הלהקה) היה רעיון לעיצוב העטיפה הזו, שהיה בעצם ציור של מגילה", סיפר המעצב גארי מואט (שעבד על תקליטם הקודם, 90125). "אני זוכר שאמרתי, 'אני אוהב את הכיוון שלך, אבל מה דעתך על רעיון אחר?' וראיתי ששאר חברי הלהקה הסתכלו לעבר החלונות, נמנעו מקשר עין והשאירו אותי להתווכח איתו לבדי".

ובכן, לאחר ההצלחה העצומה של 90125, נראה היה שלהקת יס מתכוננת להשתחרר סוף סוף מהטראומות, הפיצולים והסכסוכים שהפכו לדפוס חייה מאז סוף שנות השבעים. אך התברר שזו הייתה רק ההתחלה של תקופה סוערת עוד יותר. הלהקה התכנסה מחדש באולפן ב-1985 כדי להתחיל לעבוד על תקליט שקיוותה בלהט שישתווה להצלחה של 90125 ושל הלהיט הגדול מתוכו, OWNER OF A LONELY HEART. טרבור הורן הוחזר כדי לסייע בהפקה, אך הפעם קרה משהו שפגע בכל העסק.

טרבור הורן נתקל בבעיות קשות בניסיון להפיק את הלהקה. "כשאלבום כמו 90125 יוצא והוא כל כך מצליח, ושתהליך ההפקה שלו כל כך מוזר, אתה מבין שיש חבורה של בחורים שמעולם לא באמת עבדו יחד, מלבד בזמן שהיו על הבמה. לא באמת הכרתי את ג'ון אנדרסון בכלל, אבל בשלב הזה, כריס היה כמו אח בשבילי, וזה המשיך גם אחרי שעזבתי את הלהקה. אהבתי גם את אלן ואת טוני. ניסיתי להפיק את התקליט BIG GENERATOR אבל לא הצלחתי לסיים אותו כי הנסיבות היו שונות. עשיתי את רוב רצועות הליווי אבל חברי הלהקה פשוט לא הצליחו להסכים. ג'ון היה כותב דבר אחד, טרבור (רבין, הגיטריסט) היה כותב דבר אחר, כריס (סקווייר, הבסיסט) היה כותב משהו אחר, והם היו רבים על זה ואני הייתי באמצע. זה לא היה עניין של שיתוף פעולה, אלא מאבק בין פלגים יריבים שניסו לחסל זה את זה. כשלהקות נמצאות יחד יותר מחמש עשרה שנה, הן הופכות להיות מונעות לחלוטין מכסף. הגורם שקובע מה יוקלט הוא זה שמשלם, מהיכן הכסף מגיע ועל מה".

כריס סקווייר הסכים שהיה קשה להפיק את התקליט הזה. "זה לקח די הרבה זמן. התעסקנו בניסיון להקליט אותו באיטליה לצורכי מס, אבל האולפנים לא ממש התאימו לנו, אז חזרנו ללונדון. טרבור הורן היה אמור להפיק אותו שוב, אך הוא החליט לוותר. התקליט הזה הגיע בסופו של דבר למעמד של תקליט פלטינה כפול, אבל הוא חסר את הברק שהיה לו כשהתחלנו לעבוד עליו". רבין: "למרבה הצער, זו הייתה תקופה של מסיבות, כך שמעט מאוד הושג באיטליה. מבחינת כתיבה משותפת, לא הייתה שום לכידות, והאווירה בין אנשים מסוימים הייתה רעילה מאוד".

כמו לכולם, גם למוזיקאי רוק מצליחים יש עליות ומורדות. ג'ון אנדרסון ואשתו ג'ני נפרדו בתחילת שנות השמונים, ובאמצע העשור התגרש סקווייר מאשתו הראשונה ניקי. כל האירועים הללו השפיעו באופן טבעי על התקדמות הלהקה ועל מערכות היחסים בתוכה. הקלידן טוני קיי מצא את עצמו נדחק לשוליים על ידי המפיק טרבור הורן. השניים סבלו מחילוקי דעות בעבר, וכעת המפיק שלח את הקלידן לעבוד בחדר אחר. אין זה מפתיע שהוא התקשה להפיק את המיטב מעצמו. היחסים בין טוני קיי לטרבור הורן היו עכורים מההתחלה, עוד מהעבודה על התקליט הקודם. לדברי רבין, "כששמו של הורן עלה, טוני אמר, 'אין סיכוי'. היה ברור שהורן לא יעבוד טוב עם טוני. הוא רצה שאני אנגן שוב על רוב הקלידים". חבר אחר בלהקה הוסיף: "היינו מקשיבים לתפקידים של טוני, ולא תמיד אהבתי את מה ששמעתי; אבל הייתי דיפלומטי כי לא רציתי להיות אנטי-טוני. הכל היה מאוד עדין". רבין הוסיף: "אני חייב לומר שעל הבמה, טוני קיי היה פשוט מושלם ללהקה. הוא לא יכול היה להיות טוב יותר. אבל באולפן, זה לא היה בדיוק אותו הדבר".

סקווייר: "בתקופה שבה עבדנו על התקליט הזה כבר עברתי ללוס אנג'לס. בגלל התמוטטות נישואיי עזבתי את אנגליה וניסיתי גישה חדשה באמצעות המעבר לאמריקה. רציתי לראות איך זה יסתדר, וכמובן שזו הייתה מסיבה גדולה במשך כמה שנים. כשחייתי בהוליווד באותם ימים, מישהו, איפשהו, ערך מסיבה כל ערב. אם זו פתיחה של מועדון או טקס חלוקת פרסים כלשהו, כך שבמשך כמה שנים היו הרבה מסיבות. פגשתי הרבה אנשים מעניינים, אבל עד 1989 הבנתי שאם אמשיך לחיות בהוליווד, אצטרך להתייחס לזה פחות כאל עיר מסיבות ולהתחיל לנהל אורח חיים רגיל. אף פעם לא קניתי שם בית, תמיד שכרתי, וזה היה צעד נבון מאוד, כי מאז שעברתי לאמריקה המחירים רק יורדים, במיוחד כשמתרחשת רעידת אדמה, שגורמת לעוד מכה קשה במחירי הדירות. היה לי הרבה יותר משתלם לשכור".

האיש שספג אז את מרב הביקורת על התוצאה היה טרבור רבין. בין החידושים שהוא הציג היה גם שילוב של כלי נשיפה. עבור מעריצי יס, זה היה כמו לשים מלפפון חמוץ בעוגה. "אם אתה לא מנסה לפתח רעיונות חדשים ולקחת סיכונים, אתה אף פעם לא צומח", מחה רבין. אחרי התקליט הזה פרש ג'ון אנדרסון מהלהקה ופנה לעבוד עם חבריו לשעבר ביס של שנות השבעים. החברים שנותרו המשיכו עם גרסה משלהם ללהקה. העסק הסתבך עוד יותר.

כשהקשבתי לתקליט הזה לאחרונה, נחרדתי שוב מההפקה הבומבסטית מדי שלו. התופים המוגזמים בשיר הפותח, RHYTHM OF LOVE, הם דוגמה אחת. הרעיון מאחורי השיר הזה היה פשוט סקס - נו, קצב האהבה. אבל הדברים באמת החמירו עם שיר הנושא, שהוא השני בתקליט. זה נשמע כאילו מישהו דרש מהלהקה להיכנס למשבצת של הפקת יתר. כל תחושה של להקה אמיתית שמנגנת כאן התנדפה מהחלון. השיר שחותם את הצד הראשון של התקליט, ALMOST LIKE LOVE, נשמע כמו שיר פופ מאולץ. אני משער שגם אם התקליט הזה היה יוצא תחת שם של להקה אחרת, הייתי מוותר עליו, כי הוא פשוט לא נעים לי להאזנה.

השיר שפותח את הצד השני של התקליט, LOVE WILL FIND A WAY, היה ניסיון ברור לעשות משהו שיהפוך ללהיט. זהו אחד משירי יס הבודדים שאף אחד מחברי הלהקה משנות ה-70 לא היה מעורב בכתיבתם. הוא הולחן אך ורק על ידי טרבור רבין. סטיבי ניקס (זו מפליטווד מאק) הייתה אמורה להקליט את השיר, והיא אף שינתה חלק מהמילים לפני שמתופף להקת יס, אלן ווייט, שמע את השיר והתחנן בפני רבין לשמור אותו עבורם. טרבור רבין הסביר: "נהניתי מאוד מהשיר הזה, כי חשבתי שהמילים שלו נהדרות. פשוט המשכתי לשיר אותו שוב ושוב לעצמי והייתי מאוד מרוצה מהשיר הזה. זה שיר שמרגיש טוב. שמתי את קטע התזמורת בהתחלה והיה נהדר להיכנס לאולפן עם השרביט הישן. הרגשתי שהשיר יצא ממש טוב; למרבה הצער, אני חושב שהרבה מעריצי יס הקשיבו לו ואמרו, 'אתם מתרחקים מדי ממה שהלהקה הזו מייצגת'."

נכון, יס נאבקה להישאר רלוונטית לאחר סדרת שינויים בהרכב ובתוך נוף מוזיקלי משתנה, וההצלחה של 90125 הפעילה עליה לחץ עצום לספק מוצר שישתווה אליו או יעלה עליו, הן בהישג האמנותי והן בזה המסחרי. מושכות ההפקה נמסרו לפול דה וילייר, אך השפעתו החזקה של רבין גרמה לכך שהעבודה על התקליט הייתה משיכת חבל מתמדת בין חזון אמנותי למשיכה מסחרית מלוטשת.

יש לציין שהטכנולוגיה, במקום רק לתמוך במוזיקה, הפכה לעיתים קרובות למטרה העיקרית. הפיתוח של טכנולוגיות הקלטה חדשות ודיגיטליות העניק למפיקים שליטה חסרת תקדים על כל פרט בצליל. כלים אלו אפשרו דיוק מדהים, אך לעיתים קרובות הובילו לסגנון הפקה שהעדיף שלמות טכנית על פני ספונטניות או ביטוי רגשי גולמי. זו אחת הסיבות לפגיעה באנושיות בתקליט הזה. תהליך ההפקה הממושך גרם לכך שהתקליט יצא מלוטש יתר על המידה, כשכל תו מהונדס בקפידה. הלהקה נתפסה בהלך רוח פרפקציוניסטי, שהוביל לא פעם לתסכול. ג'ון אנדרסון, שהיה חלק מכריע מהצליל המובהק של יס בשנות השבעים, התעמת עם רבין בנוגע לכיוון הזה. דוגמה טובה לפשרה אמנותית לטובת הדיגיטליזציה באה לידי ביטוי בקטע FINAL EYES. במקור, הקטע נבנה כקומפוזיציה רחבת ידיים ואפית ברוח העבודות הקודמות של יס, אך בסופו של דבר זה נבלם על ידי הרצון להשיג כדאיות מסחרית.

הפקת התקליט הזה של יס משמשת כסיפור אזהרה על הסכנות שבהפקת יתר ועל האתגרים שבאיזון בין יושרה אמנותית למשיכה מסחרית. התקליט אמנם הציג את היכולות הטכניות של הלהקה ואת הנוף המתפתח של הפקה מוזיקלית בשנות השמונים, אך הוא גם חשף את המתחים היצירתיים שהתעוררו בלהקה ופגעו בתהליך היצירה. מה לעשות? הכי מתאים ללהקת יס זה לרפד את עצמה עם צליל אנלוגי.

גאון הבס הלך מאיתנו באופן כה ברוטאלי! בשנת 1987 מת ג'קו פסטוריוס, הבסיסט ופורץ הדרך. לא היה ולא יהיה אמן כמוהו.

ג'קו פסטוריוס, שנודע לקהל הרחב בעיקר כבסיסט פורץ דרך בלהקת הג'אז-רוק המובילה, WEATHER REPORT, מת בבית חולים בפלורידה. על ראשו נראו חבלות רבות שנגרמו כתוצאה מתגרה שפרצה במועדון בפלורידה עשרה ימים קודם לכן, ומשם הוא הובהל לבית החולים מחוסר הכרה. גולגולתו הייתה שבורה ובתוך ראשו התחולל דימום מאסיבי. המכות שספג היו כה חמורות, עד שעינו האחת נעקרה, שיניו ננעצו בעוצמה בשפתיו והטבעת של האיש שהיכה אותו נמרצות, נחרטה על לחיו. בבית החולים הוא לקה בשבץ מוחי ומשם נפרד מהעולם. ג'קו היה בן 35 במותו.

קביעת הצוות הרפואי שטיפל בו הצביעה על הריגה, והמשטרה מיהרה לעצור את לוק הייבן בן ה-25, שניהל את מועדון THE MIDNIGHT BOTTLE. הוא הואשם בתקיפה בנסיבות מחמירות, לאחר שהודה כי חבט בפסטוריוס מבלי לדעת שמדובר באייקון תרבותי בעל מעריצים רבים. בשיאו, נחשב ג'קו, שלימד את עצמו לנגן, למלך הבלתי מעורער של גיטרת הבס פרטלס. כישרון ההלחנה והעיבוד שלו היה מרשים ביותר.

כשהיה חבר בלהקת WEATHER REPORT, הוא הראה לעולם כיצד לוקחים גיטרת בס והופכים אותה לכלי סולו מקורי. הוא מיגנט אליו את הקהל ובהופעות תפקד לרוב כ"חזאי" תזזיתי. את מקומו בלהקה השיג בזכות התרברבות מול מנהיגה וקלידנה, ג'ו זאווינול. ג'קו ניגש אליו והצהיר שהוא נגן הבס הטוב בעולם. זאווינול אהב את החוצפה הישירה הזו ושנה לאחר מכן, ב-1976, צירף את ג'קו ללהקה, שם ניגן בשלושה תקליטי אולפן ובתקליט הופעה אחד.

אבל ג'קו היה אישיות בעייתית; הוא נהג להתייצב על במות בהופעות של אחרים, ללא הזמנה מראש, ולגנוב מהם בכוונה את אור הזרקורים. לא פעם הוא סולק ממועדונים בבושת פנים וגם השחית חדרים בבתי מלון בעת סיבובי הופעות. בשנה האחרונה לחייו הוא נעצר תשע פעמים, בין השאר בעוון גניבת רכב. הלחץ המקצועי שהופעל עליו היה עצום, וזה הוביל אותו להחלקה מהירה לתהום.

ג'קו הפך לבסיסט מבוקש מאוד וניגן גם בארבעה תקליטים של ג'וני מיטשל, שסיפרה: "חיפשתי אז מישהו שירפד את התדרים הנמוכים במוזיקה שלי, שהרגשתי כי הם חסרים. רציתי בס שלא רק יספק את צליל השורש, אלא יטייל מסביב". ג'קו היה בדיוק האיש שהיא הייתה צריכה. גם תקליטי הסולו שלו הרשימו ביותר בתעוזתם, אך הלחץ שהופעל עליו, להמשיך ולספק איכות כה גבוהה, החל לכרסם בו. בשנת 1982 נפל ממרפסת באיטליה. הוא פצע את ידו וכתפו באופן כה חמור עד שנאלץ לעבור ניתוח בו הושתלו לו ברגים. בהמשך, לא פעם נרדם בסנטרל פארק כשהוא מסומם לחלוטין וגיטרות הבס שלו לצידו, אשר נגנבו ממנו. חברים שניסו לעזור לו נתקלו באיש עקשן מאוד. רק כשניגן על הבמה, כך העידו נגנים שניגנו איתו, הוא נראה כאחד שחזר לעצמו. לצד גאונותו, סבל פסטוריוס מקשיים נפשיים שהתעצמו בגלל תלותו הגוברת בסמים ובאלכוהול. בשנת 1986 הוא בילה זמן רב במחלקה פסיכיאטרית בניו יורק, אליה הגיע בעקבות התמכרותו.

בשנת 1987 חזר לפלורידה והבטיח לחזור לעצמו. במשך כמה שבועות נמנע מאלכוהול, התעמל באופן יומיומי וערך חזרות עם נגנים. הוא גם חתם על חוזה לכתיבת ספר לימוד לבס חשמלי. אבל ההבטחה הזו הסתיימה במפח נפש, וג'קו נעצר על ידי המשטרה מספר פעמים. הוא אובחן כסובל ממאניה-דפרסיה והתחייב להתייצב ביחידה הפסיכיאטרית של בית חולים בניו יורק.

ב-11 בספטמבר 1987, במהלך הופעה של להקת סנטנה, הוא קפץ על הבמה באמצע סולו בס של אלפונסו ג'ונסון. אנשי האבטחה, שלא זיהו את האיש המוזר, רדפו אחריו וסילקו אותו משם באופן ברוטלי. זו הייתה הפעם האחרונה שג'קו נראה על במה. כארבע שעות לאחר מכן הוא שכב עם פניו למדרכה מול מועדון MIDNIGHT BOTTLE. שלולית הדם מסביב לראשו הייתה כה גדולה, שלפי המשטרה היה קשה לדעת היכן בדיוק נפגע. לוק הייבן, שהיה אחראי למצבו, סיפר לשוטרים שיצא מהמועדון כדי למנוע מג'קו להיכנס דרך כניסת החברים. שם, לטענתו, ג'קו נופף מולו באגרופו, החטיא ונפל על הרצפה. רופאים שללו את גרסתו וקבעו כי ג'קו יכול היה לספוג פציעה חמורה שכזו רק אם היה נופל בעוצמה כזאת שבע פעמים. הייבן ריצה ארבעה חודשי מאסר על המקרה ומאז ממשיך לטעון שהנחית על ג'קו מכה אחת בלבד. הבסיסט הותיר אחריו ארבעה ילדים, בגילאי חמש עד שש עשרה, משתי נשים שונות. אשתו השנייה של ג'קו, אינגריד, הגיבה בכאב: "הייבן ריצה בכלא חודש אחד בלבד על כל ילד של ג'קו שנותר יתום מאב".

ג'קו נקבר ב-25 בספטמבר 1987. הגיטריסט פאט מתיני ספד לו בטקס ההלוויה: "הבס החשמלי היה קיים בעולם המוזיקה כ-25 שנה לפני שג'קו הגיע. צלילו של הבס החשמלי היה שונה לחלוטין עד שהוא הגיע ונטל את הכלי לידיו. מעצבן אותי לשמוע נגנים שנשמעים דומים מדי לג'קו. זה פגע בו מאוד שאנשים העתיקו ממנו. סגנון מוזיקלי הוא לא דבר שמקבלים עליו תמלוגים. כי אם זה היה קורה, ג'קו היה האיש העשיר ביותר על פני כדור הארץ".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר