רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-22 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-22 בספטמבר (22.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אחרי הופעה של ג'נסיס בקיימברידג' ניגש אלינו בחור שטען כי ברור לו שאחרי התקליט TRESPASS התחלנו כולנו לקחת אל.אס.די... יש אנשים ממש מוזרים בהופעות שלנו. אפילו עכשיו אנחנו מקבלים מבטים מוזרים מהקהל, שמצפה שנעלה לבמה עם ספרי בראשית ביד". (פיל קולינס, 1975)

תקליט רוק מתקדם חדש לג'נטל ג'יאנט!

הקלפים החזקים של הענק העדין. ב-22 בספטמבר בשנת 1974 יצא האלבום THE POWER AND THE GLORY, של להקת ג׳נטל ג׳ייאנט הפרוגרסיבית.

זהו תקליט קונספט על שחיתות, שקרים וכוח בעולם הפוליטיקה. את הרעיון המקורי לקונספט הגה פיל שולמן, נגן כלי הנשיפה שפרש מהלהקה לאחר הקלטת תקליטה הרביעי, OCTOPUS. הוא הציע את הרעיון לפני פרישתו, אך הלהקה שמה אותו בצד. כעת, חברי הלהקה הנותרים החליטו לחזור אליו.

המתופף ג'ון ווית'רס: "אני זוכר שפיל (שולמן) הציע לעשות תקליט על ההשפעה המשחיתה של הכוח. התחלנו עם התקליט OCTOPUS, שהיה אמור להיות פרויקט קונספטואלי – שמונה שירים, אחד לכל חבר בלהקה, אחד לצוות ואחד ללהקה כולה. אחריו, פיל אמר שהוא רוצה לעשות אלבום על כוח ושחיתות, אבל אז הוא עזב לפני שהספקנו לפתח את הרעיון. לכן עברנו לעבוד על התקליט IN A GLASS HOUSE, ורק אחריו חזרנו לרעיון המקורי של פיל".

הקלידן קרי מינייר: "התחלנו לכתוב בדרך הרגילה, כשרי (שולמן) ואני כתבנו קצת מוזיקה והחזרנו אותה ללהקה. ברגע שדרק (שולמן) נכנס לתמונה והחל לכתוב את המילים, התברר שהתקליט הולך ומתגבש סביב נושא מסוים, ומשם זה התפתח באופן טבעי מאוד. חלק מהשירים בתקליט הזה הם מהחזקים שכתבנו".

הבסיסט ריי שולמן: "אני אוהב את התקליט – אני חושב שהוא עבד ממש טוב. המסגרת הייתה נהדרת מבחינה הלחנתית. הידיעה שכל שיר צריך לבטא אווירה מסוימת הפכה את תהליך הכתיבה לכמעט כמו הלחנת מחזמר, עם נושא שזור לכל אורכו".

המוזיקה של הלהקה בתקליט זה מורכבת במיוחד. די להקשיב לשיר כמו SO SINCERE (שבתוכו מוטמעת המילה SIN – חטא) כדי להבין את גאונותה של הלהקה ביצירת תפקידי שירה ונגינה המשתלבים זה בזה מבלי להתנגש. בשפה המוזיקלית, טכניקה זו נקראת קונטרפונקט. זוהי מלאכת מחשבת וירטואוזית, והאופן שבו חברי הלהקה השתמשו בה השפיע עמוקות על מוזיקאים רבים.

המזל שיחק ללהקה, מכיוון שבדיוק אז התפוצצה בארה"ב פרשת וอטргייט. רבים חשבו שהתקליט נכתב בעקבות הפרשה, אך הדבר היה מקרי לחלוטין. לאחר הטראומה של התקליט הקודם (IN A GLASS HOUSE, שלא יצא כלל בארה"ב וגרם ללהקה לפספס מומנטום בשוק האמריקני), שינסו החברים מותניים ופנו ליצירת תקליט מדויק ומורכב מאוד.

דרק שולמן: "אחרי שניקינו את האבק והמשכנו בלי פיל, גילינו שאנחנו מסוגלים להסתדר ולעשות את מה שרצינו כחמישייה. היו פחות קולות, והיה קל יותר להתקדם. הביטחון העצמי שלנו גדל, ואני חושב שזה התקליט שהיה הכי קל להכנה עבורנו. ידענו בדיוק מה אנחנו עושים ולאן אנחנו הולכים, ואני חושב שהוא יצא מבוצע להפליא. זה עבד. הייתה – ועדיין יש – הרבה שחיתות ותהפוכות פוליטיות בכל העולם, וידעתי שאני רוצה להגיד משהו על זה. הרעיון של תקליט קונספט נשמע ממש מגניב אז. המסר בעצם היה שהבוס החדש זהה לבוס הישן".

מינייר: "אני לא ממש זוכר את ההקלטות באולפן, אבל אני זוכר שהגענו לשם מוכנים היטב, כדי לחסוך בהוצאות ההקלטה".

למרות מורכבותו, לתקליט הייתה נטייה מעט יותר מסחרית מכל מה שהקליטה הלהקה עד אז, וחברת התקליטים רצתה להוציא סינגל כדי לקדם אותו. הלהקה הסכימה שכדאי לנסות, אך מכיוון שאף יצירה מהתקליט לא התאימה למטרה זו, היא מצאה את עצמה במצב חסר תקדים: להיכנס לאולפן במיוחד כדי להקליט שיר שנועד להיות סינגל.

ריי שולמן וקרי מינייר כתבו שלושה שירים והציגו אותם לשאר חברי הלהקה. קרי נזכר שהם השמיעו את הדמואים כדי לקבל חוות דעת. השיר שיצא לבסוף כסינגל לא נכלל בתקליט המקורי, אך נוסף כרצועת בונוס להוצאות הדיגיטליות המחודשות, שנים רבות לאחר מכן.

למרות ההתלהבות הראשונית של חברת התקליטים, התקליט כמעט לא קודם, זכה להשמעות ספורות בלבד, אם בכלל, וכצפוי נשכח – רק כדי לצוף מחדש שנים לאחר מכן, ולהיחשב לקלאסיקת רוק מתקדם.

בעיתון VENTURA COUNTRY STAR נכתב אז בביקורת על התקליט: "אני מתכווץ בכל פעם שתקליט חדש של ג'נטל ג'יאנט מגיע. המוזיקה שלהם, בלשון המעטה, ביזארית במובן הקיצוני של מורכבות אקסצנטרית. ליצירות בדרך כלל חסרה המשכיות קצבית, אך הן מצטיינות הן בדינמיקה והן בנגינה. השירים תמיד בנויים באופן יוצא דופן אך פעמים רבות אינם מצליחים לעקוב אחר סדר הגיוני כלשהו. הלהקה היא, באותו הזמן, גם ייחודית ומרעננת וגם רחוקה שנות אור מהסדר הנורמלי של הדברים, מה שגורם לקשיים עמוקים בהבנת הנשמע. בעבר, המכירות הצביעו על כך שג'נטל ג'יאנט היא לא יותר מלהקה המוערכת אך ורק על ידי מוזיקאים אחרים. התקליט השישי שלה (והרביעי שיצא בארצות הברית) הוא THE POWER AND THE GLORY, תקליט קונספט אקטואלי על השחיתות בפוליטיקה. הוא מעט חד-צדדי בגינוי המוחלט שלו לכל הפוליטיקאים, אך הנקודות שהוא מעלה תקפות ביותר. למרות ששמונת הקטעים בתקליט קשורים זה לזה מבחינה מילולית, הם יכולים להתקיים בקלות כישויות מוזיקליות נפרדות.

צד א' קרוב יותר מבחינה סגנונית ל-OCTOPUS, ומתרכז במשחקי גומלין עדינים בין חברי הלהקה ובקטעי שירה השזורים זה בזה. מצד שני, צד ב' דומה באופיו לדינמיקה המודגשת יותר של IN A GLASS HOUSE, התקליט החמישי של הלהקה שלא יצא בארצות הברית. צד ב' מתגלה כחלק המסחרי והקל יותר להאזנה במנעד של הלהקה. התקליט THE POWER AND THE GLORY, מלבד היותו אמירה מגובשת, אינטליגנטית ורלוונטית מבחינה מילולית, מצליח להאפיל הן על OCTOPUS והן על IN A GLASS HOUSE כתקליט המוביל של ג'נטל ג'יאנט עד כה. השירים PROCLAMATION, COGS IN COGS ו-PLAYING THE GAME הם הקטעים המצטיינים; ו-VALEDICTORY משלים ביעילות את המעגל הסיפורי והמוזיקלי עם פינאלה גדול ומדהים. אך ההישג האמיתי הוא שארבעת הקטעים האחרים שומרים על זרימת הקצב, ולעולם אינם נותנים לו לשקוע, מה שיוצר מצוינות מוזיקלית לכל אורכו. זו הייתה חוסר העקביות היחידה של ג'נטל ג'יאנט בעבר".

בעיתון DAILY PRESS נכתב אז בביקורת: "לעולם לא חשבתי שאגיד את זה על להקה שאני מקדפ בהתלהבות מזה זמן רב, אבל התקליט החדש הזה הוא הדבר הכי משעמם ששמעתי, מאז התקליט STILL של פיט סינפילד. זה נשמע פה כמשהו צפוי שמבקש להישמע מורכב. פה חברי הלהקה הצליחו - הם אכן נשמעים מורכבים אבל על הדרך איבדו את היופי המוסיקלי. אולי הם חשו שצריך להרשים מישהו ביכולות שלהם, בגלל שהם עברו חברת תקליטים. זו פשוט פצצת נפל".

בעיתון CALGARY HERALD מקנדה נכתב אז בביקורת הקצרה: "אילו חמשת המוזיקאים האלה היו דבקים בנגינה בלבד, היינו מקבלים מוזיקה ותו לא. אולם, מישהו בלהקה עשה את הטעות לחשוב שהם יכולים לשיר, וכאן טמונה נפילתו של האלבום. השירה כל כך גרועה שזה לא ייאמן".

המלך מת? יחי המלך החדש! ב-22 בספטמבר בשנת 1981 יצא האלבום DISCIPLINE של להקת קינג קרימזון.

אחרי שבע שנים ארוכות של דממה מלכותית, שבע שנים מאז שהמנהיג הבלתי מעורער, הגיטריסט רוברט פריפ, הודיע בקרירות שהפרויקט שנקרא קינג קרימזון "חדל מלהתקיים", יצא לחנויות תקליט חדש תחת השם המוכר. שמו של התקליט היה DISCIPLINE, והוא סימן לא רק חזרה, אלא לידה מחדש, מהפכה של ממש.

כדי להבין את גודל ההפתעה, צריך לחזור אחורה לשנת 1974. אחרי התקליט האפל והכבד RED, פריפ, המאסטרו האינטלקטואל של הגיטרה, פשוט הוריד את השאלטר בממלכה. הוא חש שהלהקה מיצתה את עצמה והכריז על סופה. במהלך שבע השנים הבאות, פריפ לא נח לרגע. הוא הפך לרוח רפאים יצירתית מאחורי הקלעים של כמה מהאמנים החשובים והנועזים של התקופה. הוא שיתף פעולה עם פיטר גבריאל בתקליטי הסולו הראשונים שלו, הפיק וניגן עם דייויד בואי בטרילוגיה הברלינאית המהוללת, עבד בצמוד לבריאן אינו, ותרם את צלילי הגיטרה החדים והזוויתיים שלו ללהקת ראשים מדברים. הוא ספג את רוח התקופה, את האנרגיות של הפאנק והגל החדש, והתחיל לחשוב אחרת.

כשהרגיש שהגיע הזמן להקים הרכב חדש, הוא לא חשב בכלל על קינג קרימזון. הוא רצה לקרוא ללהקה החדשה DISCIPLINE, כשם התקליט העתידי. הוא גייס שותף ותיק מהעבר, המתופף המבריק ביל ברופורד, שכבר הוכיח את גמישותו המוזיקלית במעבר מיס לקרימזון של שנות השבעים. להקתו של ברופורד, שנקראה על שמו וכללה את הקלידן דייב סטיוארט ואת הבסיסט ג'ף ברלין, בדיוק סיימה סיבוב הופעות בן חודשיים באמריקה שזכה לביקורות טובות. אך ביקורות לחוד ומכירות לחוד, והעסק קרס בקול רעש גדול. סם אלדר מחברת EG, התקשר למתופף עם חדשות רעות כפולות: הראשונה הייתה חשבון ענק על הוצאות סיבוב ההופעות הכושל, והשנייה הייתה ההודעה הרשמית שהקריירה של להקתו הגיעה לסיומה. רגע לפני שברופורד שקע בייאוש, אלדר הוסיף שפריפ עומד להרכיב הרכב חדש. "ברור של-EG היה אינטרס שקינג קרימזון תחזור לפעילות, ובסופו של דבר קיבלתי טלפון מרוברט", סיפר ברופורד.

בתחילה, ברופורד היה נלהב לראות את שותפו ג'ף ברלין מצטרף להרכב החדש, אך פריפ חשב שהנגינה שלו "עסוקה" מדי, כלומר וירטואוזית באופן שמפריע למרקם הכללי. ברופורד הסכים, והשניים טסו לניו יורק כדי לחפש בסיסט. פריפ כבר היה אמור להיות בעיר כדי לפקח על חיתוך המאסטרים לתקליט של LEAGUE OF GENTLEMEN, כך שברופורד הצטרף אליו למסע, שבו גם פגש לראשונה את אדריאן בילו - זמר וגיטריסט תזזיתי ובלתי צפוי שעבד עם פרנק זאפה ודייויד בואי והיה מסוגל להפיק מהגיטרה שלו צלילים שנשמעו כמו פילים, ציפורים או מכונות מתפרקות.

עוד בשנת 1971, מייסד קרימזון איאן מקדונלד אמר פעם: "אם יש לך את בוב פריפ בלהקה, אתה פשוט לא מנגן גיטרה". היה ברור שהדברים השתנו. בפעם הראשונה, פריפ הרגיש שהוא זקוק לגיטריסט נוסף כדי לטוות את שטיח הצלילים הצפוף שדמיין בראשו. במבט ראשון, הבחירה באדריאן בילו (שם אמיתי: רוברט סטיבן בילו) לא הייתה מובנת מאליה. מה משך את פריפ לגיטריסט הצעיר והפרוע? "האנרגיה", הסביר פריפ. "ראיתי את אדריאן לראשונה עם דיוויד בואי במדיסון סקוור גארדן בסיבוב ההופעות של HEROES, זה שאני לא ניגנתי בו למרות שהוצע לי. נפגשנו אישית במועדון THE BOTTOM LINE בניו יורק, כשאדריאן הלך עם בואי לראות הופעה של סטיב רייך, וגם אני הייתי שם באופן עצמאי. אדריאן הציג את עצמו וקבענו להיפגש לתה".

עצם גיוסו של בילו היה צעד מהפכני עבור פריפ. עד לאותה נקודה, הוא נמנע כמעט לחלוטין מעבודה עם גיטריסטים אחרים. בראיונות משנות השבעים הוא ציין את ג'ון מקלאפלין כאחד היחידים שזכו להערכתו, אך באופן כללי, הוא פשוט לא החזיק מרוב עמיתיו למקצוע. הוא היה ידוע בלשונו החדה, ובשנת 1974 היה חריף במיוחד כלפי גיטריסטים נערצים כמו אריק קלפטון, אותו תיאר כ"בנאלי" ו"מייגע יתר על המידה". מה השתנה? פריפ פיתח תפיסה מוזיקלית חדשה, שהושפעה עמוקות מהמקצבים השזורים זה בזה של מוזיקת הגמלאן האינדונזית ומהרעיונות המינימליסטיים של המלחין סטיב רייך. הוא הבין שהוא זקוק לשתי גיטרות שינגנו תפקידים משלימים ומורכבים, ובילו, עם היצירתיות המתפרצת והחוש הקצבי שלו, היה האדם המושלם למשימה. האוזן של בילו לפרטים ויכולתו המדהימה ליצור סולואים יוצאי דופן היו כל הגורמים שהובילו את פריפ להתקשר אליו עם הצעה להצטרף אליו למסע. בילו אמר שהוא יחשוב על זה. אחרי הכל, החיים עם TALKING HEADS היו אז טובים מאוד, והוא בדיוק קיבל חוזה לתקליט סולו. כש-TALKING HEADS הגיעו לבריטניה, פריפ ניצל את ההזדמנות והתקשר שוב. "הגענו לאנגליה וחגגנו במסעדה רוסית", סיפר בילו למלודי מייקר. "שתינו המון וודקה חמה ולמחרת בבוקר סבלתי מכאבים. רוברט התקשר אליי מוקדם מאוד בבוקר, ואמר שהוא יודע שאני לא מהטיפוסים שיוצאים לשתות עד מאוחר, אז הוא בטוח שלא אכפת לי שהוא העיר אותי!".

פריפ היה זקוק לתשובה מיידית. בילו היסס, אך הבין שהעבודה עם פריפ היא הזדמנות של פעם בחיים. בנוסף, המתופף בלהקה היה ביל ברופורד, שהיה אחד המתופפים האהובים עליו. בילו גם הבין שהמרחב היצירתי שלו ב-TALKING HEADS מוגבל. הושגה פשרה: בילו יצטרף ללהקה, בתנאי שיוכל להקדיש חלק ניכר מהשנה לקריירת הסולו שלו. מבחינת פריפ, זה הספיק. בילו היה בפנים.

האודישנים בניו יורק לבסיסט מתאים היו סוריאליסטיים. "אודישנים הם עניין מדכא למדי", אמר פריפ. כדי להפריד בין המוץ לתבן, ברופורד השמיע למתמודדים קטע בקצב מסובך של 17/8 מקלטת וביקש מהם ללמוד אותו. "היה לנו יום אודישנים היסטרי", נזכר ברופורד. "רוברט ואני התמקמנו בחדר חזרות, ותוך זמן קצר השתרך תור ארוך מסביב לבניין. בחנו אותם עם הקטע DISCIPLINE מתוך הנחה שאם הם יצליחו לנגן את זה, הם כנראה יתאימו. אחרי שעה כזאת, רוברט הודיע שהוא עוזב, ואני נשארתי לנהל את שאר האודישנים מאחורי התופים".

ביום השלישי הופיע טוני לוין, והחיפוש הסתיים. פריפ פגש את לוין לראשונה בהקלטות עם פיטר גבריאל בטורונטו. פריפ הניח שלוין העסוק תמיד לא יהיה פנוי, אך שמע דרך חברת התקליטים פולידור שהבסיסט פתוח להצעות. כפי שציין פריפ ביומנו: "מכיוון שטוני כל כך עסוק, מעולם לא עלה בדעתי שהוא יתעניין בלהקה, אחרת הוא היה הבחירה הראשונה שלי".

טוני לוין, האיש והשפם, הביא עמו את ה-CHAPMAN STICK, כלי שיהפוך למזוהה עמו. מדובר בכלי בעל עשרה מיתרים, שמאפשר נגינה בשתי ידיים בו-זמנית, בדומה לפסנתר. עדיין, הוא גם ידע, כמובן, לנגן בבס רגיל, וניגן בהפקות של פיטר גבריאל, בתקליט הסולו של פריפ ובתקליט DOUBLE FANTASY של ג'ון לנון ויוקו אונו. אז בהתחשב במוניטין שלו, מדוע לוין בכלל טרח להגיע לאודישן? "הסיכוי ליצור מוזיקה עם רוברט הוא שגרם לי להגיע לחזרה הראשונה של קרימזון ב-1981", הוא נזכר. "עדיין לא ידעתי על הכישרונות הגדולים של אדריאן בילו וביל ברופורד, אבל עמדתי ללמוד זאת בקרוב!". פריפ שיבח את לוין על הבנתו האינטואיטיבית: "אחר הצהריים עם טוני היה אחת החוויות המוזיקליות הטובות בחיי. טוני קלט את הקטע המסובך לפני שברופורד הספיק לסיים את המשפט".

ברגע שבילו סיים הקלטה עם אמן הג'אז, הרבי הנקוק, הוא טס לבריטניה כדי להתחיל לעבוד עם הלהקה שנקראה אז DISCIPLINE. לוין הצטרף כמה ימים לאחר מכן. לאחר חזרות בביתו של ברופורד, הלהקה עברה לאכסניית ציד מהמאה ה-13 בדורסט. "זה אולי המבנה העתיק ביותר בבריטניה שעדיין משמש למגורים", נזכר פריפ. "שם, מתוך אלתור, נולד הקטע SHELTERING SKY". כמה ימים לאחר מכן, הם עברו לאולם כנסייה קטן שהדיף ריח מעופש. באולם שהיה רגיל לראות הצגות חובבים ומסיבות ילדים, הלהקה החדשה עבדה בקדחתנות. פחות מחודש לאחר תחילת החזרות, הלהקה החדשה ניגנה את הופעתה הראשונה תחת השם DISCIPLINE ב-MOLES, מועדון מרתף קטן בעיר באת', וזכתה לתגובה נלהבת.

ההיבט העסקי היה חשוב לפריפ לא פחות מהמוזיקה. הוסכם שכל התמלוגים יחולקו שווה בשווה. האמריקאים בלהקה, בילו ולוין, התעקשו לקבל משכורת על סיבובי הופעות, רעיון חדש עבור להקה של פריפ. במהלך החזרות, פריפ נפגש עם EG ודיבר על שם הלהקה. הוא היה משוכנע שהמוזיקה שהוא שומע היא של קינג קרימזון, אך לשינוי השם היו השלכות. השם נשא עמו יוקרה, אך גם אסוציאציות לעבר. הוא זכר היטב את הצהרותיו מ-1974, בהן הכריז שקרימזון "חדלה מלהתקיים" לנצח. כאמור, הופעל עליו לחץ להתמסחר מבחינת השם. שינוי השם התרחש במקביל להכנות לסיבובי הופעות ביפן ובאמריקה, מקומות שבהם השם הישן היה מוכר ומוערך. "היה קשה לצאת להופעות כ-DISCIPLINE כי המארגנים מיד הורידו את התשלום בחצי", טען ברופורד. "לעומת זאת, ראינו את הכסף מוכפל כשיצאנו כקינג קרימזון. די אהבתי את השם DISCIPLINE, אבל כשמישהו אמר לי שהוא השתנה לקרימזון חשבתי 'טוב', כי לפחות זה הסיר מכשול אחד מהדרך".

היה ברור לכל מי שהאזין ל-DISCIPLINE שהמלך הישן אכן מת, ויחי המלך החדש. הצליל היה שונה לחלוטין מהרוק הכבד והאפל של 1974. האופנות השתנו, הצלילים הפכו נוקשים וחדים יותר, והעשור התחלף. הביקורות הראשוניות היו מבולבלות, כאילו המבקרים לא ידעו איך לעכל את היצור המוזיקלי החדש והמוזר הזה. בעיתון NME נכתב בזמנו: "זה תקליט מהודק ביותר מבחינה טכנית אבל זה גם תקליט משעמם וחסר מטרה, כמו סרט שמקריב עלילה לטובת אפקטים חזותיים ופעלולים". הם כנראה פספסו את כל הכיף. במגזין רולינג סטון היו קצת יותר נדיבים, העניקו לתקליט שלושה כוכבים וסיכמו בתקווה: "הבה נקווה שחבורת הווירטואוזים הזו תישאר מספיק זמן ביחד כדי להפוך את ניסיונותיה המוזיקליים למשהו שהוא באמת חדשני".

בדיעבד, אפשר לומר שהתקווה של רולינג סטון התממשה, ובגדול. התקליט DISCIPLINE לא רק שהחזיר את קינג קרימזון לחיים, אלא גם הציג לעולם הרכב חדש ומהפכני שהמשיך ליצור מוזיקה פורצת דרך לאורך כל שנות השמונים והלאה, והוכיח שגם אחרי שבע שנים במדבר, המלך עדיין יודע לשלוט.

ברוס ספרינגסטין מורד בפורמט האקוסטי?

הבוס שובר את הכ(ל)לים. ב-22 בספטמבר בשנת 1992 צילם ברוס ספרינגסטין הופעה שלו במסגרת סדרת UNPLUGGED של MTV.

בתאריך ה-22 בספטמבר 1992, עולם המוזיקה ציפה בכיליון עיניים לאירוע טלוויזיוני מיוחד במינו. ברוס ספרינגסטין, הלא הוא הבוס, נקבע להקליט פרק בסדרת המופת של ערוץ MTV, ה-UNPLUGGED. הקונספט היה ידוע ומוערך: האמנים הגדולים בעולם מגיעים לאולפן אינטימי, מניחים בצד את הגיטרות החשמליות והמגברים הרועמים, ומגישים ביצועים אקוסטיים, חשופים ומרגשים של מיטב להיטיהם. כולם ציפו לערב שקט של פולק-רוק מהורהר, אך ספרינגסטין, כדרכו, תכנן הפתעה משלו. במקום לנתק את החשמל, הוא חיבר אותו חזק מתמיד והפך את הערב לאירוע שייזכר לדורות בתור המופע ה"מחובר", או פשוט PLUGGED.

הייתה זו תקופה של שינוי ותהפוכות עבור ספרינגסטין. כשנתיים קודם לכן, ב-1989, הוא פירק במפתיע את להקת הליווי שלו, ה-E STREET BAND, מהלך שהותיר רבים ממעריציו הוותיקים בהלם. בתחילת 1992 הוא עשה קאמבק נועז כשהוציא לא אחד, אלא שני תקליטי סולו חדשים באותו היום, HUMAN TOUCH ו-LUCKY TOWN. התקליטים הציגו צליל שונה, אישי יותר, והמעריצים היו סקרנים לראות כיצד החומרים החדשים, לצד הקלאסיקות הישנות, יתורגמו לבמה, ובמיוחד למסגרת האקוסטית והמינימליסטית של MTV. הציפייה הייתה לשמוע גרסאות מופשטות שידגישו את יכולותיו כמספר סיפורים עם גיטרה אקוסטית בלבד.

ההופעה אכן נפתחה כפי שכולם ציפו. ספרינגסטין עלה לבמה לבדו, אחז בגיטרה אקוסטית וביצע שיר חדש בשם RED HEADED WOMAN. הקהל הקטן באולפני WARNER HOLLYWOOD התמקם בכיסאותיו, מוכן לערב רגוע. אך זו הייתה הטעיה מוחלטת. בתום השיר הראשון, הבוס הניח את הגיטרה האקוסטית בצד, סימן ללהקת הליווי החדשה שלו לעלות לבמה, תלה על עצמו את גיטרת הפנדר טלקאסטר החשמלית שלו, ושיגר לאוויר צליל מחשמל שקרע את כל הציפיות לגזרים. מהרגע ההוא והלאה, לא היה שום דבר אקוסטי במופע. זו הייתה הופעת רוק במלוא עוצמתה, מרד קטן ורועש בלב הממסד המוזיקלי של הניינטיז.

ההחלטה לנגן סט חשמלי מלא בסדרה שהגדרתה המילולית היא "לא מחובר" הייתה חסרת תקדים, ויש שיאמרו, מעשה חתרני. מעריצים שהגיעו במיוחד כדי לראות את הצד המופנם והשקט של הבוס, קיבלו במקום זאת את האנרגיה הגולמית והמתפרצת שאפיינה את הופעות האצטדיונים שלו. הביצועים היו מהודקים, הלהקה נשמעה מצוין, וספרינגסטין נתן את כל כולו על הבמה, אך כל זה התרחש תחת הכותרת הלא נכונה.

התגובות היו חלוקות. היו כאלה שחשו מאוכזבים, כאילו הובטח להם משהו אחד והם קיבלו משהו אחר לגמרי. הם רצו לשמוע את השירים האהובים עליהם בגרסאות נדירות וחשופות, והרגישו שספרינגסטין החמיץ הזדמנות היסטורית. מנגד, רבים אחרים הריעו למהלך. הם ראו בסירובו של ספרינגסטין להתכופף לפורמט מוכתב מראש הוכחה נוספת ליושרה האמנותית שלו. הוא לא היה מוכן לשנות את הצליל החדש שלו או את אופיו רק כדי להתאים לתבנית. הוא בא להציג את מי שהוא ואת המוזיקה שלו ב-1992, והמוזיקה הזו הייתה חשמלית, רועשת ובועטת.

בסופו של דבר, ערוץ MTV מצא פתרון יצירתי. במקום לקרוא לשידור UNPLUGGED, הם מיתגו אותו מחדש תחת השם MTV PLUGGED, והוא שודר כספיישל במסגרת סדרה אחרת בשם IN CONCERT. המופע יצא גם כאלבום וקלטת וידאו, והפך לפריט ייחודי בדיסקוגרפיה של ספרינגסטין. יותר משהייתה זו הופעה, זו הייתה הצהרה: הבוס הוא הבוס, והוא קובע את הכללים, גם כשהוא אורח בתוכנית של מישהו אחר.

התקליט החום שלימד את אמריקה מחדש את ההיסטוריה שלה. ב-22 בספטמבר בשנת 1969 יצא האלבום החשוב והאהוב הזה; אלבומה השני של להקת THE BAND.

בעוד עולם הרוק עדיין הדהד את הבוץ והפרחים של פסטיבל וודסטוק, יצא לשוק תקליט בעל עטיפה חומה וצנועה, שעליו התנוסס שם פשוט עד כדי גיחוך: THE BAND. מאחורי השם הגנרי והעטיפה הכמעט סגפונית הסתתרה יצירה מוזיקלית עשירה, מורכבת וחשובה כל כך, עד שהיא לא רק ביססה את מעמדה של הלהקה, אלא ממש שינתה את מסלולו של הרוק האמריקני. התקליט הזה, שזכה לכינוי "התקליט החום", היה שיעור היסטוריה מרתק עטוף בלחנים שאי אפשר לשכוח וביצועים היישר מגן עדן.

אפשר לומר בפה מלא שהחמישייה הזו, שכללה ארבעה קנדים ואחד מארקנסו, הצליחה לזעזע לטובה את עולם המוזיקה של סוף שנות השישים. בעוד כולם מסביב התעסקו בפסיכדליה צורמנית ובסולואים אינסופיים, THE BAND חזרו למקורות. הם רקחו תבשיל ייחודי של מוזיקת בלוז דרומית מהביצות, קאנטרי-פולק עממי שמריח כמו פאב מאובק במערב הפרוע, וכל זה תובל בניחוחות רוק משובחים. זו הייתה נוסחה מנצחת שהרגישה גם עתיקה וגם חדשנית באותו הזמן.

המסע שלהם התחיל תחת השם THE HAWKS, כלהקת הליווי המחוספסת של בוב דילן בסיבוב ההופעות החשמלי והשנוי במחלוקת שלו. לאחר שהתגבשו כיחידה עצמאית, הם פרצו לתודעה עם תקליט הבכורה המפואר MUSIC FROM BIG PINK, שזכה לביקורות נלהבות והפך אותם לסוד הגלוי של תעשיית המוזיקה. ההשפעה הייתה מיידית; סיפור ידוע מספר שאריק קלפטון, אז גיטריסט-על בלהקת CREAM, שמע את התקליט והחליט במקום לפרק את הסופרגרופ שלו. הוא הבין שכל מה שהוא רוצה זה להיות חלק מלהקה אמיתית, יחידה אורגנית שבה השלם גדול מסך חלקיו, בדיוק כמו שרובי רוברטסון היה בתוך THE BAND. כעת, הגיע הזמן לדבר על יצירת המופת השנייה שלהם, התקליט שכלל לא נזקק לשם מפוצץ כדי להיכנס לפנתיאון.

התקליט השני הזה, THE BAND, הוא אורח קבוע בצמרת רשימות תקליטי הרוק החשובים והמשפיעים בכל הזמנים, והסיבה לכך ברורה. לא רק המבקרים היללו אותו, אלא גם עמיתיהם המוזיקאים, שראו בתקליט הבכורה וביצירה הזו אבני דרך מהותיות במוזיקה הפופולרית. סוד הקסם טמון בעיבודים העשירים והרב-שכבתיים שהעניקה הלהקה לשיריה, עיבודים שגורמים למוזיקה להישמע טרייה ורלוונטית גם עשרות שנים אחרי שהוקלטה.

מעבר לכלי הנגינה הסטנדרטיים של רוק, חברי הלהקה שילבו באופן טבעי אקורדיונים, מנדולינות, כינור, כלי נשיפה וכלים נוספים שנחשבו אז לנדירים בז'אנר. אך הנשק הסודי האמיתי שלהם היה ההרמוניה הווקאלית המושלמת. שלושה סולנים שונים התחלקו במלאכה: קולו המאנפף והנוגע ללב של הבסיסט ריק דאנקו; מולו, הקול הדרומי, המחוספס והמלא בנשמה של המתופף ליבון הלם; ולצדם, קול הבריטון העשיר ומלא הביטחון של הפסנתרן ריצ'ארד מנואל. הגיטריסט רובי רוברטסון הוסיף את קולו להרמוניות, וכשהארבעה שילבו את קולותיהם, זה נשמע כמו ישות אחת, משפחה מוזיקלית שנושמת ושרה יחד.

ואיך אפשר שלא להקדיש פסקה לאיש שחיבר את כל הצלילים יחד, הקוסם האחד והיחיד, גארת' האדסון. האורגניסט בעל מגע הזהב הלולייני, האמן שהפך את אורגן ה-LOWERY שלו לחגיגה צבעונית, כמעט קרקסית. האדסון היה הפרופסור המטורף של הלהקה, זה שהעניק למוזיקה שלהם עושר, עומק ושמחת חיים אדירה.

כדי להבין את הכימיה המושלמת, צריך להכיר את המרכיבים: רובי רוברטסון (גיטרה): נולד וגדל בטורונטו לאם ממוצא אינדיאני ואב יהודי. הוא ספג מוזיקת עם, פרש מבית הספר כדי לנגן רוק'נ'רול והפך לכותב השירים העיקרי (למעשה, היו התמרמרויות במחנה הלהקה על נטייתו לסחוב לעצמו קרדיטים על חשבון אחרים), עם כישרון נדיר לספר סיפורים. ריצ'ארד מנואל (פסנתר): גדל על מוזיקה כפרית-עממית ורק מאוחר יותר גילה את הבלוז והרוק. הוא היה פסנתרן מחונן שניגן משמיעה, למורת רוחה של המורה שלו לפסנתר. גארת' האדסון (אורגן וכל השאר): נולד למשפחת חוואים ועבר לאונטריו. מוזיקאי קלאסי בהכשרתו, הוא היה המאסטר של הסאונד, איש שידע לנגן על כמעט כל כלי אפשרי. ליבון הלם (תופים): האמריקני היחיד בחבורה, נולד בארקנסו. הוא היה הלב הפועם והנשמה הדרומית של הלהקה, זה שהביא את האותנטיות של הבלוז והקאנטרי. ריק דאנקו (בס): נולד באונטריו, נגן וירטואוז שלמד לנגן בגיטרה, כינור ומנדולינה בעצמו, מבלי לדעת לקרוא תווים. נגינת הבס המלודית שלו הייתה סימן היכר של הלהקה.

אפשר לומר שהלהקה הזו היא בית ספר מהלך להיסטוריה אמריקנית עם חמישה מורים מדופלמים, ששזרו בשיריהם סיפורים על מלחמת האזרחים, איגודי עובדים, חוואים ודמויות שוליים מהעבר של אמריקה.

בפברואר 1969, כדי לברוח מההייפ סביבם, עברו חברי הלהקה ללוס אנג'לס. הם שכרו את ביתו של הבדרן המפורסם סמי דייויס ג'וניור בגבעות הוליווד והפכו אותו למעבדה מוזיקלית. את חלל הבריכה הריקה הם הסבו לאזור חזרות, ובתוך הבית התקינו אולפן הקלטות מאולתר. האווירה הביתית והמשוחררת הזו היא חלק בלתי נפרד מהסאונד החם והאורגני של התקליט. באחת החנויות באזור מצא ליבון הלם מערכת תופים עתיקה עם ציפוי עץ. הוא רכש אותה, והצליל הישן, העמוק והחם שבקע ממנה הפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים של ההקלטות. גארת' האדסון, בחיפושו התמידי אחר הצליל המושלם, היה נשאר ער עד השעות הקטנות של הלילה, מוסיף ערוצים של כלי נשיפה, אקורדיון או כל צליל אחר שמצא לנכון כדי להעשיר את היצירה. בלהקה הזו לא היו גיבורים; סולואים וירטואוזיים נוצצים היו נדירים. הם תיפקדו כגוף אחד, שבו כל אחד משרת את השיר.

הדבר המדהים ביותר היה האופן שבו החליפו ביניהם כלי נגינה בצורה חלקה וטבעית. הדוגמה המובהקת ביותר היא הסינגל RAG MAMA RAG, שהגיע למקום גבוה במצעד הבריטי. בשיר המשעשע הזה, המתופף ליבון הלם מנגן במנדולינה, הפסנתרן ריצ'ארד מנואל עובר לתופים, הבסיסט ריק דאנקו מנגן בכינור, האורגניסט גארת' האדסון יושב ליד הפסנתר, ואפילו מפיק התקליט, ג'ון סיימון, גויס לנגן בטובה בפעם הראשונה בחייו. זה היה תוהו ובוהו מתוזמר להפליא.

שניים מהשירים המפורסמים ביותר בתקליט מדגימים את כוחה של הלהקה. הראשון הוא THE NIGHT THEY DROVE OLD DIXIE DOWN, אפוס היסטורי שכתב רוברטסון על ימיה האחרונים של מלחמת האזרחים מנקודת מבטו של חייל דרומי מובס. רוברטסון, שכלל לא היה דרומי, הצליח לזקק רגש אוניברסלי של אובדן ותקווה. הלהיט הגדול יותר מהתקליט היה UP ON CRIPPLE CREEK, קטע פ'אנקי וקליט שהפך להמנון. השיר הזה זכור בזכות צליל הקלאבינט הייחודי של גארת' האדסון, שהועבר דרך פדאל WAH WAH של גיטרה, ויצר סאונד שהקדים את זמנו.

כשהתקליט יצא, המבקרים יצאו מגדרם. עיתון הג'אז DOWN BEAT פרסם בפברואר 1970: "התקליט הזה הוא עוד יצירת מופת של הרכב כה חשוב בתרבות המוזיקה האמריקנית. אין צורך להוסיף". מגזין CIRCUS פרסם: "ככל שאני מאזין יותר לתקליט הזה, כך אני אוהב אותו יותר. הלהקה נשמעת פה מהודקת אפילו יותר מאשר בתקליט הבכורה". ומגזין FUSION סיכם זאת בצורה מושלמת: "מה יכולה לעשות להקה שהגיעה לשיא כבר בתקליט הראשון שלה? התשובה: להגיע לאותו שיא פעם נוספת".

ועבדכם הנאמן מוסיף: זה לא סתם תקליט, זוהי קפסולת זמן מוזיקלית. יצירה חמה, אנושית ונצחית. אם טרם האזנתם, עשו לעצמכם טובה והצטרפו למסע בזמן. זה שיעור חובה!

גם זה קרה ב-22 בספטמבר. רגע בזמן שבו כוכבי רוק יצאו למסעות, אחרים נחתו מהחלל החיצון, להקות עמדו בפני שינוי גורלי וראיונות חשפו אמיתות כואבות. בואו נצלול אל תוך יממה אחת עמוסה באירועים משני תרבות.

ביל היילי והקומטס מרכיבים את מכונת הלהיטים

אי שם בשנת 1955, כשהרוק'נ'רול היה עדיין צעיר וחצוף, נכנסו ביל היילי והקומטס שלו לאולפן ההקלטות בידיעה שמשהו גדול עומד לקרות. הם לא טעו. במהלך הסשנים האלה הם הניחו על סלילי ההקלטה שורה של המנונים עתידיים שיהפכו לחלק בלתי נפרד מהרפרטואר שלהם ומהפסקול של דור שלם. שירים כמו ROCK A-BEATIN BOOGIE, R.O.C.K, THE SAINTS ROCK'N'ROLL ו-BURN THAT CANDLE הוקלטו באותו היום. אך מעבר ללהיטים, היה זה רגע מכונן עבור ההרכב, שבו הוצג לראשונה באופן רשמי נגן הסקסופון האנרגטי רודי פומפילי. צירופו להרכב, שכלל כבר את פראן ביצ'ר בגיטרה, בילי וויליאמסון בגיטרת סטיל, אל רקס בבס, ג'וני גרנדה בפסנתר וראלף ג'ונס בתופים, לצד היילי עצמו ששר וניגן בגיטרה, יצר את מה שנחשב עד היום להרכב הקלאסי והמושלם של הלהקה. הצליל החדש והמלא של הסקסופון של פומפילי הוסיף שכבה של טירוף מבוקר שהפך את המוזיקה שלהם לממכרת עוד יותר.

יוקו אונו פותחת את הלב בעיתון מלודי מייקר

קפיצה קדימה לשנת 1973. באווירה הטעונה של אחרי פירוק הביטלס, התיישבה יוקו אונו לראיון חשוף עם עיתון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר, כדי לקדם את התקליט החדש והאישי שלה, FEELING THE SPACE. השיחה, באופן בלתי נמנע, גלשה במהירות לחייה עם ג'ון לנון. "הוא היה שוביניסט גברי מובהק כשפגשתי אותו, ואני חושבת שהוא היה די מופתע מעצמו", היא סיפרה בגילוי לב. "הוא לא ציפה שיצטרך להשתנות כל כך, אבל זה לא שניסיתי לאלץ אותו. הוא אדם רגיש, והוא קלט מיד מה קורה. הוא פשוט התחיל להיות מודע למציאות. הוא מעולם לא חי עם מישהי שעבדה בעולם תחרותי כמוהו. הוא סיפר לי שהתחיל להשוות את החיים שלי לשלו, וברור שהיה לי קשה יותר. כך הוא החל לראות את המגבלות שמוצבות בפני כל הנשים". הראיון קיבל תפנית נוגעת ללב כשהנושא עבר לבתה, קיוקו, שנלקחה ממנה במסגרת מאבק משמורת מר. "היא בת עשר עכשיו. כשראיתי אותה בפעם האחרונה היא הייתה בת חמש. אני אפילו לא יודעת איך היא נראית היום. חמש שנים זה זמן כל כך ארוך".

טוראי פרסלי יוצא למשימה בגרמניה

בשנת 1958, כשהוא בשיא תהילתו העולמית, נאלץ מלך הרוק'נ'רול להחליף את בגדי הבמה הנוצצים במדי צבא. לאחר שקיבל אישור מיוחד מצבא ארצות הברית, קיים אלביס פרסלי מסיבת עיתונאים אחרונה בטרמינל האוקיינוס הצבאי בברוקלין. כשהוא מוקף בעיתונאים ובצלמים, הוא נפרד מהאומה ומהמעריצות הבוכיות. מיד לאחר מכן, הוא עלה על ספינת המלחמה גנרל רנדל, הצטרף לשאר חבריו לדיוויזיה המשוריינת השלישית, ויצא להפלגה ארוכה לעבר ברמרהאפן, גרמניה, לתקופה של שירות צבאי שתשפיע עליו עמוקות.

נירוונה והמתופף המיועד

נריץ את הזמן קדימה לשנת 1990. להקת נירוונה, שכבר יצרה לעצמה שם בסצנת הגראנג' המבעבעת של סיאטל, הופיעה במה שהייתה עד אז ההופעה הגדולה ביותר בקריירה שלה, ב-MOTOR SPORTS INTERNATIONAL GARAGE בעיר. בין 15,000 הצופים בקהל עמד בחור צעיר ואנרגטי בשם דייב גרוהל, שהיה אז המתופף של להקת הפאנק SCREAM. הוא צפה בקורט קוביין ובקריסט נובוסליק קורעים את הבמה, ולא היה לו מושג שבעוד ימים ספורים בלבד, הוא יוזמן לאודישן ויצטרף ללהקה בדרך להפוך לאחת הלהקות הגדולות בעולם. הגורל בהחלט עובד בדרכים מסתוריות.

הביטלס למען וייטנאם?

בשנת 1979, כמעט עשור לאחר הפירוק המר, העולם עדיין לא הפסיק לחלום על איחוד של הביטלס. באופן מפתיע, אחד המנסים היה לא אחר ממזכ"ל האו"ם דאז, קורט ולדהיים. הוא פנה לחברי הלהקה בפעם השנייה בבקשה שיתאחדו להופעה למען פליטי וייטנאם. גם הפעם, הבקשה נדחתה בנימוס. למרות זאת, באותו היום ממש, פירסם עיתון הוושינגטון פוסט ידיעה מרעישה: "הביטלס קרובים מאוד לאיחוד. פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר הסכימו להופיע יחד בניו יורק. ג'ון לנון עדיין מתלבט". הידיעה כמובן התבררה כלא נכונה, אבל היא הציתה שוב את דמיונם של מיליוני מעריצים ברחבי העולם.

ג'ו וולש רוצה להיות נשיא

באותו יום ממש, כנראה באווירת האבסורד הכללית, החליט גיטריסט האיגלס, ג'ו וולש, שהוא רוצה תפקיד קצת יותר משמעותי מנגינת סולואים. הוא הכריז רשמית על מועמדותו לנשיאות ארצות הברית. המצע שלו היה פשוט והבטיח "דלק חינם לכולם" והפיכת שירו LIFE’S BEEN GOOD להמנון הלאומי החדש. למרבה הצער (או שלא), הוא כמובן לא ניצח בבחירות.

דיאנה רוס והתקרית בהית'רו

בשנת 1999, הדיווה הגדולה דיאנה רוס מצאה את עצמה במרכזה של תקרית לא נעימה בנמל התעופה הית'רו בלונדון. היא הוחזקה במעצר משטרתי במשך מספר שעות לאחר שנטען כי תקפה קצינת אבטחה במהלך בדיקה ביטחונית שגרתית לפני עלייה למטוס. בסופו של דבר, רוס קיבלה אזהרה ושוחררה לדרכה, לא לפני שהסיפור הספיק לייצר כותרות צהובות בכל רחבי העולם.

הלילה בו זיגי סטארדאסט נחת באמריקה

אך האירוע הגדול והמשמעותי ביותר של אותו תאריך התרחש בשנת 1972. דיוויד בואי, שהיה אז על סף פריצה בארצות הברית, בחר בעיר קליבלנד כדי לערוך את מופע הבכורה האמריקאי של דמותו החייזרית והאנדרוגנית, זיגי סטארדאסט. הבחירה בקליבלנד לא הייתה מקרית. בואי התקשר באופן אישי מאנגליה לבריאן קינצ'י, נער צעיר שהקים בעיר מועדון מעריצים עבורו, ושאל אותו אם זה יהיה רעיון טוב להופיע שם. קינצ'י השיב מיד "ברור!". בהשפעת תחנת הרדיו המקומית והמשפיעה WMMS, שקידמה את בואי ללא הרף, כל 3,200 הכרטיסים למופע ב"מיוזיק הול" נחטפו כהרף עין.

בואי, שסבל מפחד טיסות, הפליג את כל הדרך מאנגליה לארצות הברית בספינה. כשהערב הגדול הגיע, להקת לינדיספארן הבריטית חיממה את הקהל, שלא ידע למה לצפות. ואז זה קרה. על הבמה קפצה דמות שלא נראתה כמו שום דבר שהם ראו קודם: שיער אדום בוהק, בגדים פרובוקטיביים ואיפור כבד. זה היה הלם תרבותי מוחלט. הקהל היה מהופנט, ובסיום המופע, מרוב התלהבות, פרץ את המחסומים ורץ לכיוון הבמה. לאחר ההופעה נערכה מסיבה חגיגית במלון HOLLENDEN, שם בואי גם פגש אישית את קינצ'י והודה לו. בסיסט "העכבישים ממאדים", טרבור בולדר, סיפר שנים לאחר מכן: "הקהל היה מדהים. המנהל של בואי, טוני דפרייס, ניגש אלינו ואמר 'בפעם הבאה שתגיעו לכאן, תנגנו במקום גדול יותר'. חשבנו שהוא צוחק, אבל הוא צדק. זה בדיוק מה שקרה". הלילה הזה בקליבלנד היה השיגור הרשמי של בואי למעמד של כוכב על באמריקה.

יום הולדת שמח, ניק וג'ואן

ולסיום, התאריך הזה הוא גם יום חג לשני אמנים גדולים. בשנת 1957 נולד ניק קייב, הנסיך האפל של הרוק האלטרנטיבי. בדיוק שנה לאחר מכן, ב-1958, נולדה ג'ואן ג'ט, מלכת הרוק הבועטת. שני צדדים שונים של אותו מטבע.

פול סיימון נפרד מהבמה במקום בו הכל התחיל. ב-22 בספטמבר בשנת 2018 חתם פול סיימון את סיבוב הופעות הפרידה שלו, בעיר הולדתו קווינס, ניו יורק.

התאריך היה 22 בספטמבר 2018, ובאוויר של פארק פלאשינג מדוז קורונה, ברובע קווינס שבניו יורק, הורגשה תחושה של היסטוריה. זה לא היה עוד פסטיבל או הופעה שגרתית. זה היה הרגע בו אחד מגדולי כותבי השירים והמבצעים של שישה עשורים, פול סיימון, בחר לרדת מהבמה בפעם האחרונה, מול עשרות אלפי מעריצים נרגשים, ודווקא כאן, בשכונת ילדותו, המקום שבו נזרעו הזרעים למסע מוזיקלי יוצא דופן.

סיבוב ההופעות, שזכה לשם ההולם HOMEWARD BOUND, הגיע לשיאו בסיומה של דרך ארוכה ומפוארת. הבחירה בקווינס לא הייתה מקרית. היא הייתה סגירת מעגל פואטית ומושלמת. כאן, בין הרחובות המוכרים, הוא פגש בבית הספר היסודי נער גבוה עם קול של מלאך בשם ארט גרפונקל, וכאן נולד הצמד שהגדיר מחדש את מוזיקת הפולק-רוק. כעת, בגיל 76, סיימון חזר הביתה כדי לומר שלום, לפחות לבמות הגדולות.

האווירה בפארק הייתה מחשמלת. קהל מגוון, שכלל צעירים שגילו את המוזיקה שלו דרך הוריהם לצד מעריצים ותיקים שליוו אותו עוד מימי הצמד המיתולוגי, התכנס יחד כדי לחלוק כבוד אחרון. כשהשמש שקעה מעל קו הרקיע של ניו יורק, סיימון עלה לבמה, והמסע האחרון החל. זו הייתה פרידה, אך כזו שהייתה ספוגה בשמחה ובחגיגה של חיים שלמים של יצירה. מצב רוחו היה מרומם, והוא חלק עם הקהל סיפורים קטנים ואנקדוטות אישיות מאחורי השירים שהפכו לפסקול חייהם של מיליונים. הוא חשף תובנות על תהליך הכתיבה, על ההשראות ועל הרגעים שעיצבו את המוזיקה שלו לאורך השנים.

באופן טבעי, ריחפה באוויר שאלה אחת בלתי נמנעת: האם תהיה הופעת אורח של הפרטנר הוותיק, ארט גרפונקל? התשובה, למרבה הצער, הייתה לא. מערכת היחסים המורכבת והסוערת בין השניים ידעה עליות ומורדות רבות לאורך השנים, ובאותה עת הם כלל לא היו בקשר. בזמן שסיימון נפרד מהקהל הביתי שלו, גרפונקל הופיע באותו ערב ממש במינסוטה הרחוקה. על הבמה בקווינס, פול סיימון עמד לבדו, מייצג את המורשת המשותפת והנפרדת של שניהם.

רשימת השירים הייתה מסע בזמן, שילוב מופתי בין להיטי הענק של סיימון וגרפונקל, דרך יצירות המופת מתקליטי הסולו שלו כמו GRACELAND ו-RHYTHM OF THE SAINTS, ועד לקטעים מאוחרים יותר. בין השירים, סיימון נתן לקהל הצצה אל העתיד, או לפחות אל מה שהוא לא יהיה. הוא רמז בבירור שאינו פורש מיצירת מוזיקה. ייתכנו בהחלט פרויקטים חדשים, הקלטות באולפן ואולי אף הופעות חד פעמיות ואינטימיות. אך סיבובי הופעות ארוכים ותובעניים, כך הבהיר, הם נחלת העבר. הסיבה לכך הייתה אישית וכואבת: שמיעתו, בעיקר באוזן שמאל, נפגעה קשות עם השנים, מה שהפך את ההופעות החיות עם להקה גדולה למשימה כמעט בלתי אפשרית.

כשההופעה התקרבה לסיומה, הגיע הרגע שכולם חיכו לו. סיימון חזר לבמה לבדו, אוחז רק בגיטרה אקוסטית. דממה השתררה בפארק העצום כשהצלילים הראשונים והמהפנטים של THE SOUNDS OF SILENCE החלו להתנגן. קולו, שברירי אך צלול, נשא את המילים המהדהדות על ניכור ובדידות, שנכתבו אי שם בשנת 1964 אך נשמעו רלוונטיות מתמיד. זה היה רגע עוצמתי, כמעט דתי. הקהל עמד מרותק, שותה בצמא כל צליל אחרון.

עם סיום האקורד האחרון, הפארק התפוצץ בתשואות סוערות שנמשכו דקות ארוכות. סיימון, נרגש עד דמעות, עמד במרכז הבמה, ספג את אהבת הקהל והודה להם בנפנוף יד צנוע. ואז, בפשטות ובלי דרמה מיותרת, הוא ירד מהבמה ונעלם מאחורי הקלעים, מותיר אחריו מורשת מוזיקלית עצומה שמעטים יכולים להתחרות בה. דבר אחד היה ברור לכל מי שנכח באותו ערב היסטורי: גם אם פול סיימון לא יופיע יותר על במות גדולות, קולו לעולם לא ישתתק באמת.

כשהזהב הופך לאפר. ב-22 בספטמבר בשנת 1967 יצא תקליטון חדש ללהקת ההוליס ובו השיר KING MIDAS IN REVERSE.

שם השיר הוא התייחסות למלך מידאס, שביקש מהאלים להפוך את כל מה שהוא נגע בו לזהב. כשרצונו של המלך התקבל, הוא שמח מאוד, אך כשהאוכל והמשקה הפכו בידיו לזהב, מידאס התחרט על בקשתו וקילל אותה.

גרהם נאש מההוליס כתב את השיר הזה שבו הוא מזהיר ששום דבר שהוא עושה לא הולך כשורה. כלומר, כל מה שהוא נוגע בו הופך לאבק. בספרו האוטוביוגרפי, ריצ'רד תומפסון - הגיטריסט של להקת פיירפורט קונבנשן, נזכר בתקרית באחת מההופעות המוקדמות של הלהקה. הבסיסט, אשלי האצ'ינגס, השמיע הערות בין השירים, ואמר שלפיירפורט לא היה הרבה מזל עם כסף - הם היו "בערך כמו קינג מידאס רק בהפוך". גרהאם נאש ישב ליד השולחן הקדמי במקום ההופעה, וכמה חודשים לאחר מכן, ההערה של האצ'ינגס הופיעה כשם השיר.

התקליטון הזה היה כישלון יחסי בהשוואה לתקליטונים קודמים של ההוליס. הדבר גרם לנאש להתבאס מאד. בתגובה, הלהקה הוציאה את השיר הבא שלה בצורת "ג'ניפר אקלס", שיר שנאש ציעב וחשב שזה צעד לאחור. הוא החל להתרחק אז משאר הלהקה וחשב על כיוון מוסיקלי אחר שיציל אותו מהמחנק הזה. "אהבתי את KING MIDAS IN REVERSE. זה היה מאוד אישי וההוליס מאוד אהבו את זה. בדרך כלל סינגלים של ההוליס היו נכנסים לטופ 10, אבל כשהשיר הזה לא, הם התחילו לא לסמוך על הרצון שלי להמשיך להתקדם ולדבר על דברים אמיתיים במקום שירים עם חריזות בנאליות. דברים אלו הפרידו בינינו".

נאש רצה לקחת את הלהקה לכיוון חדש, והכישלון היחסי של התקליטון הזה הוביל לעזיבתו את הלהקה ולמעבר לארצות הברית. "גרהאם רצה לשנות את העולם עם השיר הזה, אז הכל נכנס פנימה אליו", נזכר הזמר של ההוליס, אלן קלארק. "אבל הניסוי הזה לא הצליח".

ג'ת'רו טול מתפוצצת! ב-22 בספטמבר בשנת 1978 יצא אלבום ההופעה הכפול של להקת ג'ת'רו טול, BURSTING OUT.

אחרי עשור של פעילות מסחררת, הגישה להקת ג'ת'רו טול למעריציה את מה שהם ייחלו לו במשך שנים: תיעוד מלא, רועם ובועט של החוויה שהייתה הופעה חיה שלה. אלבום ההופעה הכפול, שנשא את השם ההולם BURSTING OUT, התפוצץ על מדפי החנויות והוכיח אחת ולתמיד מדוע הלהקה הזו נחשבה לאחת מחיות הבמה הגדולות ביותר של התקופה.

עד לאותו רגע, כל מה שהיה למעריצים כדי לדמיין את עוצמת הלהקה על הבמה היה צד בודד מתוך ארבעה בתקליט האוסף LIVING IN THE PAST שיצא שש שנים קודם לכן, ב-1972. אותו צד, שהוקלט באולם קרניגי הול המכובד שבניו יורק, היה טעימה מפתה אך מתסכלת, כמו לקבל פירור מעוגה מפוארת. אבל שנות השבעים המאוחרות היו עידן אחר. אלבום הופעה חי, ורצוי כפול או אפילו משולש, היה סמל סטטוס, טקס חניכה הכרחי לכל להקה שהחשיבה את עצמה לחלק מהאצולה של עולם הרוק. להקות כמו יס עם YESSONGS או אמרסון, לייק ופאלמר עם WELCOME BACK MY FRIENDS או פיטר פרמפטון או להקת כנפיים או להקת קיס כבר הציבו את הרף הגבוה, והיה ברור שגם תורה של ג'ת'רו טול הגיע.

הקהל, שצימאונו גבר עם השנים, קיבל את BURSTING OUT בחיבוק ענק ומיהר להסתער על החנויות. התוצאות לא איחרו לבוא: התקליט זינק למקום ה-17 במצעד המכירות הבריטי ולמקום ה-21 המכובד בארצות הברית, והוכיח את כוחה המסחרי של הלהקה גם מחוץ לאולפן. האלבום הכפול סיכם בצורה מופתית את עשר השנים הראשונות בקריירה של ההרכב, וכלל ביצועים נמרצים לקלאסיקות כמו AQUALUNG, CROSS-EYED MARY וקטעים נבחרים מתוך THICK AS A BRICK.

ההקלטות עצמן נערכו במהלך סיבוב ההופעות האירופאי של הלהקה לקידום התקליט HEAVY HORSES באותה שנה, בעיקר בהופעות בברן שבשווייץ. על הבמה ניצב ההרכב הקלאסי והמגובש של אותה תקופה: איאן אנדרסון, הגיטריסט מרטין באר, הקלידן ג'ון אוון, המתופף ברימור ברלו, הקלידן והמעבד דייוויד פאלמר, ועל הבס ג'ון גלסקוק, בסיסט מחונן שלמרבה הצער, זו הייתה אחת מהופעותיו המתועדות האחרונות לפני מותו הטרגי כשנה לאחר מכן.

עם זאת, כמו רבים מתקליטי ההופעה של התקופה, גם כאן האמת הייתה מעט יותר מורכבת. למרות התווית LIVE, המוצר לא היה חי במאה אחוזים. חברי הלהקה, בפרפקציוניזם שאפיין אותם, נכנסו לאולפן כדי ללטש ולתקן פה ושם קטעי נגינה ושירה סוררים. המטרה לא הייתה לרמות את הקהל, אלא להעניק לו מוצר מושלם, מזכרת אידיאלית מהעוצמה והדיוק של ההופעה. התוצאה הסופית הייתה מוצר מהודק, עוצמתי וסוחף, שהצליח לשמר את האנרגיה המתפרצת של הבמה יחד עם איכות צליל של אולפן. BURSTING OUT נותר עד היום לא רק מסמך היסטורי חשוב, אלא גם הוכחה ניצחת לכך שכאשר ג'ת'רו טול עלו על במה, הם היו כוח שאי אפשר לעצור.

ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו: "אלבום ההופעה הכפול של ג'ת'רו טול, שמורכב משלוש הופעות באירופה, כמעט מושלם מדי. ההופעות מדגימות את השליטה הטכנית של הלהקה ואת האנרגיה הנמצאת בכל מקום, בחירת השירים מספקת היסטוריה אקדמית מהירה של כל מה שהלהקה עשתה אי פעם. קשה לראות כיצד ניתן לשפר את האלבום ובכל זאת, יש תחושה מנדנדת שמשהו לא בסדר".

ובכן, בעיניי מדובר באלבום הופעה משובח של הרכב משופשף ומיומן שהגיע פה לשיא, רגע לפני שפורק שנה לאחר מכן ואיאן אנדרסון בחר לצאת לקריירת סולו (שהפכה מיד לגילגול נוסף ואחר של הלהקה). זה הוא דוקומנט חשוב מאד עבור כל מי שרוצה לחוות את להקת ג'ת'רו טול של הסבנטיז. מומלץ להקשיב ובווליום רב.

תקליט חדש של אקס הביטלס עם שירים קלילים ומשקל כבד. ב-22 בספטמבר בשנת 1975 יצא תקליט לג'ורג' האריסון ושמו EXTRA TEXTURE - READ ALL ABOUT IT.

שנת 1974 הייתה שנה שג'ורג' האריסון כנראה רצה למחוק מהביוגרפיה שלו. אחרי עשרות הופעות מפרכות ובעייתיות בסיבוב ההופעות בצפון אמריקה, שנמשך עשרה שבועות, הוא יצא חבול פיזית ונפשית. קולו הצרוד והפגוע זיכה את המסע בכינוי המלגלג DARK HOARSE TOUR, והתקליט שהוציא באותה שנה, DARK HORSE, ספג ביקורות קטלניות. תוסיפו לזה את הבעיות הבלתי פוסקות בחברת התקליטים APPLE, שהיה שותף בה, והחוזה שכבל אותו עד ינואר 1976, ותקבלו אמן על סף התמוטטות עצבים. "כשירדתי מהמטוס וחזרתי הביתה, הרגשתי הקלה עצומה", הוא סיפר מאוחר יותר, "זה היה הדבר הכי קרוב להתמוטטות שהייתה לי".

אבל כפי שקורה לעיתים בעולם העסקים, ביטול של אמן אחד הוא הזדמנות פז לאחר. להקת SPLINTER, שהייתה חתומה בלייבל של האריסון, ביטלה במפתיע את זמן האולפן שלה, והאריסון, שלא רצה לבזבז רגע, קפץ על ההזדמנות. למרות מצבו השברירי, הוא נכנס שוב לאולפן ההקלטות בארצות הברית כדי להקליט תקליט חדש. המטרה הייתה ברורה: לשקם את המוניטין שלו ולהוכיח למבקרים ולעצמו שהוא עדיין רלוונטי. התוצאה הייתה התקליט EXTRA TEXTURE (READ ALL ABOUT IT), התקליט האחרון שלו בחברת APPLE והמסמך המוזיקלי של אחת התקופות הסוערות בחייו.

כחודש לפני צאת התקליט אמר האריסון בראיון לרדיו אמריקני: "כל מה שאני רוצה בתקליט הזה הוא לשיר את השירים ולהפוך אותם לחמים ופשוטים ככל האפשר. אני כבר לא רואה את המוזיקה שלי נכנסת לעשרים הגדולים, ומה שחשוב לי הוא לשיר היטב ועם יותר רגש". אין ספק שיש נימה של התנצלות והגנה בדברים אלה, אך מי שמקשיב לתקליט מזהה מיד שיש בו ניחוח מסחרי, תוך דחיקת המסרים מהתרבות ההודית הצידה. זה היה תקליטו האחרון של ג'ורג' בחברת APPLE, לפי החוזה שלו עמה, ולפני שהחל לחפש חברת תקליטים אחרת שתסכים להחתימו. לכן, ככל הנראה, רצה להוכיח שהצד המסחרי שלו עדיין קיים ובועט.

כל שירי התקליט נכתבו באוקטובר 1974, למעט מילות השיר הפותח, YOU, שנכתבו זמן רב קודם לכן עבור הזמרת רוני ספקטור (אז אשתו של המפיק הגאון אך מעורער, פיל ספקטור). שיר זה נכנס למצעד הפזמונים של הבילבורד והגיע בו למקום העשרים, בניגוד לתחזיתו של ג'ורג' באותו ראיון רדיו. רוב התקליט הוקלט בלוס אנג'לס, ואצל ג'ורג', שתמיד שילב רוחניות הודית עם הדוניזם מערבי מובהק, הדבר התבטא בכך שלא בחל במנעמי העיר. על פי דיווחים, ג'ורג' צרך כמויות גדולות של קוקאין באותה תקופה, ולא פעם זעזע בהתנהגותו את חבריו הקרובים.

התקליט כולו הוא תמונת מצב נפשית של האריסון באותה תקופה. שירים כמו TIRED OF MIDNIGHT BLUE ו-GREY CLOUDY LIES שיקפו את העייפות והדיכאון שאחזו בו. בשיר THIS GUITAR (CAN’T KEEP FROM CRYING), הוא כתב מעין המשכון לשירו מהביטלס, WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS, והפעם המילים היו תגובה ישירה לביקורות הארסיות שספג ממגזינים כמו הרולינג סטון. לצד רגעים מהורהרים אלו, היו גם קטעים קלילים יותר, כמו HIS NAME IS LEGS (LADIES AND GENTLEMEN), קטע פופ-רוק קומי בסגנון מוסיקת אולמות ריקודים שנכתב על "לגס" לארי סמית', המתופף של להקת BONZO DOG DOO-DAH BAND. בדיעבד, האריסון עצמו הודה שהתקליט היה רחוק מלהיות מושלם. "התקליט הזה השאיר הרבה מה לרצות גם מבחינתי", הוא אמר בראיון, "וזאת בגלל נסיבות שחלקן לא היו תלויות בי". הוא לא פירט, אך היה ברור שהלחץ, אובדן האמונה והביטחון העצמי הפגוע נתנו את אותותיהם. הוא הרגיש שהצליל הסופי, שהושפע מההפקה העמוסה של פיל ספקטור, קבר את קולו החלש בתוך מיקס בוצי. מבחינה מוזיקלית, התקליט נשלט על ידי עבודת קלידים של מוזיקאים מוכשרים כמו דייוויד פוסטר, גארי רייט ובילי פרסטון, בעוד שהאריסון עצמו נמנע כמעט לחלוטין מנגינת ריפים חדשים ומעניינים בגיטרה.

עם צאתו, התקליט התקבל ברגשות מעורבים. הוא אמנם הגיע למקום השמיני במצעד המכירות האמריקני ולמקום ה-16 בבריטניה, אך המבקרים לא ידעו איך לאכול אותו. במגזין מלודי מייקר נכתב: "EXTRA TEXTURE הוא יותר מסתם תקליט טוב חדש. זוהי הצהרה מחודשת של עקרונות יסוד שכולנו צריכים להוקיר. אוסף מקסים של שירים עם יושרה, אומץ". לעומת זאת, ב-NME היו פחות נלהבים: "אף על פי שבשום אופן לא מדובר בתחייה המהפכנית שהאריסון קיווה לה, הוא עדיין עדיף על כמה דברים שעשה קודם לכן".

בביקורת שפורסמה אז במגזין רולינג סטון נכתב: "עדיף לגשת לג'ורג' האריסון ולמוזיקה שלו בזהירות רבה, ולו רק משום שהמוזיקה שלו (בהיותה חומר של חבר לשעבר בביטלס) מחייבת תשומת לב מיוחדת. יש מי שרוצה לכבד את האריסון, להבין את חיפושיו אחר קרישנה, ואולי אפילו לחלוק את קנאותו הדתית. למרבה הצער, חלק גדול מדי מהתקליט מסתמך על אותו כיוון מעורפל ופומפוזיות אוורירית שהאריסון מזוהה עמם מאז סרג'נט פפר. התקליט נשלט על ידי נגינת קלידים מיומנת והימנעות כמעט מוחלטת של האריסון מריפים חדשים ומעניינים בגיטרה. לעיתים קרובות מדי, קולו החלש נקבר תחת מיקס עכור בסגנון פיל ספקטור.

יש כנראה סיבות לקריסה הזו ולדלות החומר הכללית. אנו ניצבים בפני העובדה שהתקליטים של האריסון פשוט משעממים. האריסון הוא כבר לא חבר בביטלס, כפי שהוא טרח להזכיר לנו יותר מדי פעמים. אבל אם יש לקח שהיה עליו ללמוד מניסיונו בהרכב ההוא, הרי הוא שנגן גיטרה טוב אינו שווה הרבה בלי להקה".

התקופה הזו גם סימלה את סוף דרכו בחברת APPLE, הפרויקט שהחל כחלום אוטופי והפך עבורו לכאב ראש עסקי. "כולנו עושים טעויות", אמר פעם, "ו-APPLE הייתה טעות גדולה מאוד, אולי. אבל לומדים מטעויות כאלה". הוא חש תסכול מכך שארבעת חברי הביטלס הוסחו מעשיית מוזיקה לטובת ניהול עסק, משימה שבה, לטענתו, הם לא היו טובים במיוחד. התקליט EXTRA TEXTURE היה זעקת השחרור שלו מהכבלים של החברה וצעד ראשון לקראת עצמאות אמנותית מחודשת. והוא סיכם את מעמדו אז בראיון: "אני מעדיף להיות אקס ביטל מאשר אקס נאצי".

הכובע שעשה לפרוקול הארום כאב ראש. ב-22 בספטמבר בשנת 1967 יצא תקליטון חדש ללהקת פרוקול הארום - HOMBURG.

השנה היא 1967, הקיץ המכונה SUMMER OF LOVE בדיוק מסתיים, והעולם כולו עדיין מהמהם את הצלילים המהפנטים של A WHITER SHADE OF PALE. הלהיט הזה, עם אורגן ההאמונד המסתורי והמילים הסוריאליסטיות שלו, הפך את להקת פרוקול הארום משום מקום לשם החם ביותר בסצנת המוזיקה. הלחץ היה עצום. כולם, מהמעריצים ועד למנהלים, עצרו את נשימתם ושאלו: מה הלאה? איך לעזאזל מתעלים על שיר כזה?

התשובה הגיעה ב-22 בספטמבר 1967, כאשר הלהקה שחררה את תקליטון ההמשך שלה, שיר שנשא את השם המוזר HOMBURG. מיד עם צאתו, החלו הדיונים והוויכוחים. המילים, שנכתבו כרגיל על ידי המשורר ואיש הצללים של הלהקה, קית' ריד, היו אפילו יותר אניגמטיות מהלהיט הקודם. בראיון רדיופוני מאותה תקופה, ניסה הסולן והפסנתרן גארי ברוקר, שחיבר את הלחן המלנכולי, לשפוך מעט אור על הפאזל. הוא גילה שהמילים נבעו מחוויותיו האישיות של ריד, ושרק ריד עצמו מבין את פשרן המלא. עם זאת, ברוקר הדגיש שאין לחפש כאן סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. "אם לוקחים כל שורה כפי שהיא", הסביר, "המילים בה יוצרות תחושות קטנות, מצבי רוח קטנים".

אבל רגע, מה זה בכלל הומבורג? ובכן, לא מדובר בדמות או במקום דמיוני. הומבורג הוא סוג של כובע לבד שחור, סמל לאלגנטיות גברית מהסוג הישן, שיוצר במקור בעיירת הספא באד הומבורג שבגרמניה. מי שהפך אותו לפופולרי בבריטניה בסוף המאה ה-19 היה לא אחר מאשר הנסיך מוויילס דאז, שנתקל בו באחד מביקוריו בגרמניה. שנים לאחר מכן, בשנות השלושים, הפך הכובע לסימן ההיכר של שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן, דמות פוליטית רצינית ומהוגנת. הבחירה בשם שכזה לשיר של להקה פסיכדלית צעירה הייתה, איך לומר, משעשעת למדי.

כצפוי, העיתונאים הסתערו על ריד וברוקר כדי לפצח את התעלומה. בכתבה נדירה שהתפרסמה בעיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' באוקטובר 1967, נשאל התמלילן קית' ריד האם השיר נכתב על דמות אמיתית שפגש. התשובה, כך תיאר הכתב, "נורתה דרך זוג משקפיים כחולים ועשן סמיך": "אין דמות מרכזית בשיר הזה. אני לא כותב מעולם על דמות מסוימת. השיר הזה אינו מדבר על משהו ספציפי". גארי ברוקר, שישב לצידו, רק הוסיף לערפל כשאמר: "מילים הן מילים ומוזיקה היא מוזיקה. מוזיקה היא דבר אישי ואי אפשר לתאר אותה או לדבר עליה במילים, נכון?". בקיצור, אל תצפו לתשובות ברורות.

הציפיות היו בשמיים. "רצינו שהסינגל השני שלנו יהיה גדול יותר מהראשון שלנו", הודה קית' ריד. גם מנהל הלהקה, טוני סקונדה, הצהיר בביטחון למצלמות בפסטיבל בילזן בבלגיה שהתקליטון החדש יהיה הצלחה מסחררת אף יותר מקודמו. אך כאן הסיפור מסתבך. מאחורי הקלעים התחוללה דרמה קטנה. נטען כי ההרכב המקורי של הלהקה, זה שהקליט את הלהיט הראשון, הוא גם זה שהקליט את HOMBURG, וזאת עוד לפני שהגיטריסט רובין טראוואר והמתופף בי ג'יי ווילסון הצטרפו רשמית. אלא שלפי ווילסון, הסיפור היה שונה לחלוטין. הוא טען שהוזעק לאולפן ונתבקש להקליט מחדש את תפקיד התופים ישירות על ההקליטה הקיימת, ובכך למעשה "לדרוס" ולמחוק את תרומתו של המתופף המקורי, בובי האריסון. למרות גרסתו, התפיסה שנותרה עד היום היא שההרכב הראשון הוא זה שאחראי להקלטה, ללא תוספות מאוחרות.

כשהתקליטון יצא, הוא אכן הפך ללהיט והגיע למקום השישי במצעד הבריטי, אך הוא לא הצליח לשחזר את ההצלחה הפנומנלית של קודמו. הביקורת המרכזית שספג השיר הייתה שהוא נשמע דומה מדי ל-A WHITER SHADE OF PALE. הטענה הזו הכניסה את חברי הלהקה למגננה ולתחושת בלבול. הם פשוט לא הבינו על מה המהומה.

בראיונות הם יצאו להגנת היצירה החדשה שלהם, כמעט בתיאום. "זה לא כמו 'בהיר יותר מחיוורון'", פסק הגיטריסט החדש רובין טראוואר. "זה קצב אחר", הוסיף הבסיסט דייב נייטס, טענה שהייתה, למען האמת, לא מדויקת בעליל. "זו מנגינה אחרת לגמרי", התעקש המתופף בי ג'יי ווילסון. נגן האורגן מת'יו פישר ציין, "גם המילים שונות". דייב נייטס סיכם את קו ההגנה: "למעשה, הדבר היחיד שזהה הוא הלהקה, ואפילו זה לא! רובין ובי ג'יי הצטרפו אחרי השיר הקודם שעשינו. הגיע הזמן שאנשים יפסיקו להיות כל כך טיפשים לגבי הצלחה של אחרים. זה דבר מגוחך להמשיך כך. האנשים שאומרים דברים כאלו פשוט לא מקשיבים".

בי ג'יי ווילסון, שהיה נסער במיוחד מהביקורת, המשיך ושפך את ליבו: "בואו נודה בזה, רוב האנשים ירדו עלינו עוד לפני ששמעו את השיר! נראה היה שהם רצו לדרוס את זה ולהגיד שלא נוכל לעשות את זה שוב, וזה באמת מטופש. זו אותה גישה שמעודדת דעות קדומות של אנשים נגד מוזיקת פופ, ובוודאי פשוט סוגרת את דעתם ואת המוח שלהם לתקליטים חדשים, מקוריים ומתקדמים שדורשים קצת יותר מהאזנה אחת כדי לתפוס את המשמעות המלאה. מה שאני לא מבין זה שכולם אהבו את הצליל של A WHITER SHADE OF PALE אבל מתנגדים לצליל של HOMBURG, וזה מגוחך".

בסופו של דבר, HOMBURG אולי לא שינה את פני המוזיקה, אבל הוא ביסס את פרוקול הארום כלהקה עם צליל ייחודי ובלתי מתפשר, כזו שלא מפחדת ללכת עם האמת האמנותית שלה, גם אם בדרך היא צריכה להתמודד עם צל גדול מאוד שהיא עצמה יצרה. הומבורג - שיר ענק!

נשימה אחרונה: התקליט שסימן את סופה של להקת קאמל כפי שהכרנו אותה. ב-22 בספטמבר בשנת 1978 יצא תקליט חדש ללהקת קאמל ושמו BREATHLESS. אכן הלהקה הייתה חסרת נשימה אז.

הימים היו ימי הדיסקו והפאנק המתפוצץ, ועולם הרוק המתקדם נראה היה כמו דינוזאור מהלך שמחפש מקום נוח לגסוס בו. בדיוק ביום הזה, נחת על מדפי החנויות תקליט חדש של להקת קאמל, אולי הלהקה המלודית והעדינה ביותר בז'אנר. שם התקליט, BREATHLESS, לא היה מקרי בכלל, הוא תיאר באופן מדויק את מצבה של הלהקה באותה נקודת זמן: על סף התמוטטות, מתנשפת בכבדות, וכמעט חסרת אוויר להמשיך הלאה.

התקליט הזה, השישי במספר של החבורה הבריטית, הוא מסמך מרתק. מצד אחד, הוא מציג כמה מהיצירות המלוטשות, הבהירות והקליטות ביותר שהלהקה אי פעם הקליטה. מצד שני, מאחורי כל צליל מסתתר סיפור של כאוס, מלחמות אגו וקרעים אמנותיים עמוקים שקרעו את ההרכב לגזרים. הסערה הזו לא התחילה ביום אחד, היא הייתה תוצאה של תהליך ארוך ומכאיב.

בואו נחזור רגע אחורה. באמצע שנות השבעים, קאמל הייתה באולימפוס של הרוק המתקדם. עם יצירות מופת כמו MIRAGE ו-THE SNOW GOOSE, היא ביססה את מעמדה בזכות סאונד ייחודי שנשען על הגיטרה הלירית והנוגעת של אנדרו לאטימר ועל עבודת הקלידים העשירה והסימפונית של פיטר ברדנס. יחד עם חטיבת קצב מהודקת שכללה את אנדי וורד על התופים ודאג פרגוסון בבס, הם היו מכונה משומנת היטב.

אבל אז הגיע הסדק הראשון. אנדי וורד, המתופף הווירטואוז, הרגיש שהנגינה של פרגוסון אינה מספיק "זורמת" ודינמית עבור הכיוון החדש של הלהקה ודרש את פיטוריו. זה היה רגע כואב שסימן את תחילת הסוף של ההרכב המקורי. במקומו של פרגוסון גויס לא אחר מאשר ריצ'רד סינקלייר, דמות מוכרת היטב מסצנת הקנטרברי, יוצא להקות חשובות כמו קראוואן והאטפילד והצפון. הגיוס הזה היה הימור גדול: סינקלייר הביא איתו לא רק נגינת בס פנומנלית וקול חם, אלא גם מטען סגנוני שונה לחלוטין. התוצאה הראשונה, התקליט RAIN DANCES, הייתה הצלחה גדולה שהציגה שילוב כוחות מרענן. אבל אחרי האופוריה, הגמל החל לאבד את שיווי המשקל באופן מסוכן.

האויב הגדול ביותר של קאמל באותה תקופה לא היה הפאנק או הדיסקו, אלא מה שהתרחש בתוך חדר החזרות. שני עמודי התווך של הלהקה, אנדרו לאטימר ופיטר ברדנס, החלו להתרחק זה מזה כמו שתי יבשות. ברדנס שאף להמשיך וליצור יצירות פרוג ארוכות, מורכבות ועתירות אימפרוביזציה, בסגנון הסימפוני שאפיין את ימיה המוקדמים של הלהקה. לאטימר, לעומת זאת, קרא את המפה המוזיקלית המשתנה. הוא הבין שכדי לשרוד, קאמל חייבת להכניס קצת יותר פופ, לקצר את השירים ולהפוך את המוזיקה לנגישה יותר עבור קהל הרדיו, מבלי לוותר על הזהות של הלהקה.

הוויכוחים באולפן סביב הקלטת BREATHLESS הפכו מרים ואישיים. זה היה מאבק על נשמתה של הלהקה. המתח הגיע לנקודת רתיחה כה גבוהה, עד שבמהלך ההקלטות, פיטר ברדנס פשוט קם ועזב. דמיינו את זה: אחד ממייסדי הלהקה, האיש שאחראי לחלק גדול מהסאונד שלה, נוטש את הספינה באמצע המסע. עזיבתו הייתה מכה קשה, אך תרומתו עדיין נשמעת היטב בכמה מהקטעים בתקליט, מה שהופך אותו למסמך פרידה מרגש וכואב ממנו.

אבל ברדנס לא היה היחיד שהרגיש לא בנוח. גם ריצ'רד סינקלייר מצא את עצמו בסיר לחץ. סגנונו המוזיקלי, שהיה שורשי בג'אז-פיוזן ובהומור הבריטי האקסצנטרי, התנגש חזיתית עם הרצון של לאטימר לנוע לכיוון רוק מלודי ומהוקצע. התנגשות העולמות הזו באה לידי ביטוי באופן הקיצוני ביותר בשיר DOWN ON THE FARM. קטע קנטרברי קלאסי, עם טקסט משעשע ומוזר על החיים בחווה, שהרגיש תלוש לחלוטין משאר שירי התקליט. השיר הזה הוא אולי קוריוז חביב, אך הוא חשף את הבקיעים הסגנוניים העמוקים בתוך הלהקה. כמו ברדנס, גם סינקלייר לא שרד את המסע ופרש מהלהקה מיד לאחר צאת התקליט.

ומה עם אנדי וורד? המתופף המוכשר, שנחשב לאחד הטובים בדורו, התמודד באותה תקופה עם שדים אישיים. בעיות נפשיות והתמכרות לסמים החלו לתת את אותותיהן והוסיפו עוד שמן למדורה המתוחה ממילא. למרות שהצליח לתפקד באופן מקצועי במהלך ההקלטות, הקשיים הללו יתפוצצו מאוחר יותר ויגיעו לשיא טרגי בניסיון התאבדות כעבור מספר שנים.

ובתוך כל הכאוס הזה, נולד התקליט BREATHLESS. והוא בדיוק נשמע כמו התקופה שיצרה אותו: מפוצל, לא אחיד, אך גם מלא ברגעים של יופי צרוף. קטעים כמו שיר הנושא המרגש או היצירה הנפלאה ECHOES הם קאמל במיטבה, עם המלודיות הנוגות והסולואים קורעי הלב של לאטימר. מנגד, שירים כמו SUMMER LIGHTNING היו ניסיון מובהק לפזול לכיוון הרחבות, עם מקצב דיסקו-לייט שאולי גרם למעריצים הוותיקים להרים גבה (ובצדק, ניסיון של להקת רוק מתקדם לנגן דיסקו מרגיש לעיתים קרובות כמו פיל בחנות חרסינה).

בסופו של דבר, BREATHLESS הוא תמונת מצב מרתקת של להקה שעמדה בצומת דרכים קריטי. זהו תקליט של פרידות, של מאבקים ושל ניסיון נואש להחזיק את הראש מעל המים הסוערים של סוף הסבנטיז. הוא אולי לא מגובש כמו קודמיו, אבל הוא פרק חיוני בסיפורה של קאמל, רגע לפני שההרכב הקלאסי התפרק סופית ושלח את אנדרו לאטימר להמשיך את המסע כמעט לבדו. וכן, יש פה כמה קטעי מוזיקה שהם פשוט קלאסיקה של הלהקה, כאלה שמזכירים לנו למה התאהבנו בהם מלכתחילה.

להקת פ'אנקדליק מביאה לנו שיעור אמיתי בפ'אנק! ב- 22 בספטמבר בשנת 1978 יצא תקליט חדש ללהקת פ'אנקדליק ושמו ONE NATION UNDER A GROOVE.

הייתה זו להקת פ'אנקדליק, או ליתר דיוק, הקולקטיב המוזיקלי הססגוני והפסיכדלי הידוע בכינוי P-FUNK, שהנחיתה על העולם את תקליטה המכונן, ONE NATION UNDER A GROOVE. התקליט לא היה רק אוסף שירים, הוא היה קריאה לאחדות על רחבת הריקודים ומחוצה לה. ובראש האימפריה המוזיקלית הזו עמד המוח המעוות והמבריק של ג'ורג' קלינטון, מנהיג הכת המוזיקלית שהפעיל במקביל שתי ישויות מוזיקליות דומיננטיות: פ'אנקדליק, שהתמקדה בצד הרוקי, הפסיכדלי והגיטריסטי של הפ'אנק, ולהקת האחות שלה, PARLIAMENT, שהביאה את הצד המלודי יותר, עשיר בכלי נשיפה וקרוב יותר לעולמות הנשמה והרית'ם אנד בלוז. התקליט ONE NATION UNDER A GROOVE היה הרגע שבו שני העולמות האלה התקרבו מתמיד, ויצרו את אחד מתקליטי הפ'אנק החשובים והמשפיעים יותר בכל הזמנים.

שיר הנושא של התקליט, שהפך להמנון מיידי, היה הצלחה מסחררת. אך מעבר להצלחתו המסחרית, השיר היה מסר. עם השורה האלמותית FEET DON'T FAIL ME NOW, קרא קלינטון למאזיניו להשתחרר באמצעות הריקוד, להניח למקצב להוביל, ולהבין שהגרוב הוא כוח מאחד, חזק יותר מכל הבדל של גזע, דת או מעמד חברתי. זו הייתה פוליטיקה שאפשר היה לרקוד לצליליה, מחאה שהרגישה כמו מסיבה אחת גדולה.

התקליט כולו היה חגיגה של יצירתיות מתפרצת. מהקטע האינסטרומנטלי המהפנט LUNCHMEATAPHOBIA ועד לקינה המרירה אך פ'אנקית PROMENTALSHITBACKWASHPSYCHOSISENEMA SQUAD, הציג ההרכב וירטואוזיות יוצאת דופן. על הבס המפלצתי ניגן כמובן בוטסי קולינס, הגיטריסט מייקל המפטון סיפק סולואים מחשמלים, ועל הקלידים ניצח הקוסם ברני וורל, שיצר מרקמים צליליים עתידניים.

וכדי להפוך את החבילה למשכנעת עוד יותר, המהדורות הראשונות של התקליט הגיעו עם מתנה מיוחדת למעריצים: תקליטון EP נוסף בגודל שבעה אינץ', שנשא את השם הבלתי נשכח UNCUT FUNK – THE BOMB. התקליטון כלל שלושה קטעים נוספים שהדגישו את הצד הגולמי והבועט יותר של הלהקה, והיווה תוספת מבורכת לאחת היצירות השלמות ביותר של קלינטון וחבורתו. גם עטיפת התקליט, פרי יצירתו של המאייר הקבוע של הלהקה, פדרו בל, הייתה יצירת אמנות בפני עצמה, והציגה עולם אפוקליפטי וקומי ששיקף היטב את הכאוס המאורגן שהתחולל במוזיקה. עם צאתו, התקליט זכה לשבחים מקיר לקיר. מבקרי מוזיקה בעיתונים כמו הרולינג סטון וה מלודי מייקר הכתירו אותו כיצירת מופת. זה היה הרגע שבו הפ'אנק של פ'אנקדליק הפך מתופעת שוליים לכוח מרכזי במוזיקה הפופולרית.

מנגד, בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז בביקורת: "יש כאן הרבה מאוד, אבל אני לא ממש בטוח מה זה. חלק מהקטעים של האלבום וחצי הזה (יש פה גם תקליטון שנקרא HEAVY MAGGOT DISK תחוב בפנים) דוחים למדי, במיוחד רצועה אחת מורחבת בשם PROMENTALSHITBACKWASHPSYCHOSIS ENEMA SQUAD (THE DOO DOO CHASERS). אם אכפת לכם להתאפק, תתכוננו למילים מלוכלכות ילדותיות על "שלשול נפשי", "הבלתי ניתנים לשטיפה", "המעיים המוסיקליים המנטאליים" ו"חוקן נוירולוגי". לא בדיוק מוסיקת ​​ארוחת ערב. כדי להחמיר את הבלבול, המשפטים האלו מושרים בקול רם מספיק כדי להטביע איזו זמרת מסכנה ששרה מנגינה די מושכת בקול גבוה במיוחד. אתה יכול כמעט אבל לא ממש לשמוע שיר שהוא הרבה יותר טוב ממה שאתה כן שומע.

אם חלק מזה נשמע מוכר במעורפל כגישת הקלטה, זה יכול להיות בגלל שידו הכבדה של ויליאם "בוטסי" קולינס מעורבת, יחד עם ג'ורג' קלינטון, שמפיק את בוטסי וגם את פ'אנקדליק. נראה ששניהם חסרי כל איפוק בניסיונותיהם להיראות ולהישמע, כפי שיעיד הסיוט של האלבום הזה בעטיפה. אבל אולי הם לא רחוקים מדי בשימוש יתר במילה "פ'אנק" כדי להגדיר את המאמצים שלהם. בקרב שחורים בשנות הארבעים והחמישים, "פ'אנק" או "פ'אנקי" שימשו כדי לתאר משהו, במיוחד גוף אנושי, שלא נקי, עם ריח דוחה ונזקק מאוד לאמבטיה".

ועדיין, מאז נחשב תקליט זה כקלאסיקה.

ג'ורג' קלינטון בספרו: "שיר הנושא של התקליט הפך לאחד ההמנונים האהובים עלינו ביותר. לא חשבתי על זה ככה בהתחלה. זה היה רק ​​עוד שיר, שנבע על ידי משהו ששתי בנות אמרו לי אחרי הופעה בוושינגטון די.סי. הבנות, לת'ניה ודרלין, הגיעו למכונית. 'זה הקונצרט הכי גדול שראינו אי פעם', הן אמרו. "זה היה כמו אומה אחת מתחת לגרוב'. אז ג'וני ואני כתבנו שיר סביב הרעיון הזה, ונכנסנו ישר לסטודיו והקלטנו אותו. באותו יום בדיוק קיבלנו ציוד חדש, ופתחנו את הקופסאות והלכנו להקליט עם זה. זה היה השיר האחרון שכולנו ניגנו יחד באולפן, חי ובקול רם. הייתה כזו תחושת הביחד בחדר שהעבירה את המילים. זה היינו כולנו, כל הגיטריסטים, כל נגני הקלידים, כל המתופפים. בנוסף היה בחור שניגן בבנג'ו שאפילו לא באמת הכרנו. השיר עם השם הארוך בתקליט בא להסתכל על הפ'אנק מהצד השני, מתאר את כל הדברים הנוראים (והלא סניטריים) שיכולים לקרות אם לא תעשה את כוח ההבהרה של פ'אנק: שלשול נפשי, עצירות נפשית, כל דבר הגיוני ולא הגיוני.

זו לא הפעם היחידה בתקליט ההוא שהשתמשנו בשירים ישנים יותר כהשראה. השראה במקרים אלה היא בלתי נמנעת - יש רק שבעה תווים במוסיקה. כל שיר של לד זפלין הוא בלוז ישן. הביטלס הרימו את הסולו המפורסם בשיר REVOLUTION ישירות מפי ווי קרייטון. הנקודה של המוסיקה היא לקחת מה שקיים ולהפוך אותו לעניין שוב, בסגנון שלך, עם חותמת משלך. מוסיקה היא מוסיקה, ולהקות הופכות למה שהן. על זה מדבר השיר 'מי אומר שלהקת פ'אנק לא יכולה לנגן רוק?!'..."

החלום הרטוב של איש הפינק פלויד. ב-22 בספטמבר בשנת 1978 יצא תקליט הסולו הראשון של קלידן להקת פינק פלויד, ריצ'רד רייט. שמו הוא WET DREAM והוא לא ממש עורר גלים, למרות המימיות של העטיפה.

בעולם הרוק של שנות השבעים, להקת פינק פלויד היתה אימפריה. כל תקליט שלהם היה אירוע קוסמי ששלח גלי הלם ברחבי הפלנטה. אך בתוך המכונה המשומנת והעצומה הזו, החלו להתגלות סדקים. המתח בין חברי הלהקה, ובעיקר הדומיננטיות הגוברת של הבסיסט רוג'ר ווטרס לאחר התקליט הזועם ANIMALS, החלו לתת את אותותיהם. בתוך האווירה הטעונה הזו, היה איש אחד שקט, כמעט נחבא אל הכלים, שנחשב בעיני רבים ללב ולנשמה המלודית של הלהקה. היה זה הקלידן ריצ'רד רייט, האיש שהעניק לפינק פלויד חלק גדול מהצליל האופייני והמרחף שלה.

בזמן שהלהקה לקחה פסק זמן נדיר, רייט החליט שהגיע הזמן לברוח. לא רק מהלחצים הפנימיים בלהקה, אלא גם מהאקלים הקודר של בריטניה. הוא ארז את עצמו ואת רעיונותיו המוזיקליים וטס דרומה, אל השמש והשלווה של דרום צרפת. שם, באולפני SUPER BEAR, הוא החל לעבוד על פרויקט אישי ואינטימי, הרחק מעינו הפקוחה של ווטרס ומהציפיות הכבדות של מעריצי פינק פלויד. התוצאה הגיעה לחנויות כתקליט הסולו הראשון שלו, שנשא את השם המסקרן והשובב, WET DREAM.

אל תתנו לשם לבלבל אתכם. לא היה מדובר בתקליט רוק כבד או באופרת רוק פסיכדלית נוסח פינק פלויד. להפך, רייט הלך לכיוון שונה לחלוטין. WET DREAM היה תקליט רגוע, כמעט ג'אזי, ספוג באווירה ים תיכונית חמימה. הוא הרכיב נבחרת נגנים מרשימה שתלווה אותו, ביניהם הגיטריסט סנואי ווייט, שליווה את פינק פלויד בסיבובי ההופעות, והסקסופוניסט מל קולינס, שהיה חבר בלהקת קינג קרימזון ובאותם ימים ניגן עם קאמל. יחד הם יצרו מוזיקה נעימה, מלודית מאוד, שהדגישה את יכולותיו של רייט כפסנתרן וכמלחין של קטעים קצרים ועדינים, בניגוד מוחלט ליצירות הארוכות והאפלות של להקת האם שלו באותה תקופה.

את עטיפת התקליט, בהתאם לשמו, עיצבה חברת היפנוסיס המהוללת, שהיתה אחראית לכל העטיפות המוכרות של פינק פלויד. העטיפה המימית והכחולה, עם דמות מסתורית הצפה במים, רמזה על עולמות אחרים, אך המוזיקה שבפנים היתה ארצית וחמה. רייט עצמו שר פה, בקולו השקט והמעט מהוסס, מה שהוסיף לאווירה האישית של התקליט כולו.

אך למרות האיכות המוזיקלית וההפקה המוקפדת, הקהל הרחב לא ממש ידע איך לעכל את החלום הרטוב של רייט. מעריצי פינק פלויד, שציפו לעוד מנה של חלל ופסיכדליה, קיבלו תקליט כמעט אינסטרומנטלי ונינוח. תחנות הרדיו, מצדן, התעלמו ממנו. התקליט כשל במצעדים בבריטניה ובקושי גירד את המקום המאתיים במצעד הבילבורד האמריקני.

כשנה לאחר מכן, במהלך ההקלטות המייסרות של האלבום THE WALL, המתחים בין רייט לווטרס הגיעו לנקודת רתיחה, ובסופו של דבר ווטרס פיטר את רייט מהלהקה שהוא עצמו היה ממייסדיה. כך, התקליט הזה נותר עדות כמעט בודדה לעולמו המוזיקלי הפרטי של ריצ'רד רייט, חלון הצצה נדיר לנפשו של האיש השקט, שהיה הצבע החם והאנושי בפאזל המורכב של פינק פלויד.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "כמו להקת יס לפניה, גם להקת פינק פלויד מנסה עכשיו להדגיש את הכוח של חבריה בנפרד. זה צעד בעייתי, כי כשלהקת יס חזרה לעבוד יחד, אחרי שכל אחד מחבירה הוציא תקליט סולו, התוצאה הקולקטיבית לא הייתה גבוהה מהישגי העבר. העבודה הקולקטיבית של פינק פלויד לא זקוקה לפרויקט צד שכזה. נראה כי כל חבר להקה פה, כשדייויד גילמור היה הראשון להוציא אלבום סולו, מנסה בכוח להסביר שהסאונד של הלהקה בא קודם כל ממנו.

כקלידן הלהקה, רייט מביא לאלבום הסולו שלו לחנים יותר מעניינים מאלו של גילמור באלבום הסולו שלו. יש פיתולים מעניינים בעבודה שלו בעוד שגילמור נשען בעיקר על הבלוז. חוץ מזה, אין הרבה הבדל בין האלבומים. שניהם מכילים שירים איטיים ואווירתיים".

רייט הסביר מאוחר יותר: "התקליט היה די חובבני. זה לא הופק טוב במיוחד וההמילים לא היו חזקות במיוחד, אבל בסוף, אני חושב שיש משהו מוזר ומעניין למדי בו". הקהל לא חשב כמותו, בנוגע למשפט האחרון, והתקליט, כאמור, לא ממש הצליח במכירות, לעומת תקליט סולו ראשון של חבר פינק פלויד אחר, דייויד גילמור. אם לשני אלו היו חלומות אז להצליח מחוץ למסגרת של הלהקה הגדולה תוך התרחקות מהשתלטותו של רוג'ר ווטרס - הם נמחצו לנוכח התגובות לתקליטים אלו.

כשלהקת יס מוציאה תקליט חדש עם עגבניות? התגובות בהתאם. ב-22 בספטמבר בשנת 1978 יצא תקליט של להקת יס, ששמו הוא TORMATO.

בשנת 1977 עלתה להקת יס על הגל. תקליטה GOING FOR THE ONE היה תקליט קאמבק מוצלח ומפעים ביותר, שאף הניב להיט נהדר בדמות WONDROUS STORIES. הכל נראה אז כשורה. ההקלטות באזור המושלג של שווייץ עשו טוב לחברים, שחשבו כי העתיד יהיה ורוד לאורך זמן רב. בינתיים, מתחת לאפם, צמחו והתרבו אוהדי מוזיקה מסוג אחר. חברי אותן להקות לא התהדרו בשיער ארוך ובבגדים נוצצים. קלידנים נחשבו שם לדמויות בזויות, וידע נרחב באקורדים היה דבר שאסור היה לגלות בפומבי. אלו היו להקות הפאנק, שהקיאו מתוכן שירים קצרים, בעלי מסר חברתי נוקב ודעה אחת ברורה - יש להשמיד את הרוק המתקדם שנראה כעדר של דינוזאורים.

להקת יס הייתה אחת המטרות הראשונות והברורות במסע ההשמדה הזה. חברי הלהקה מצאו את עצמם במצב מוזר מאוד - מצד אחד היו להם מעריצים, אך מצד שני הם הותקפו ללא רחם על ידי הגל החדש ששטף את אנגליה. באותה תקופה, שמה של הלהקה היה בכל מקום. ואם זה לא הספיק, הגיע תקליט בשם TORMATO וחיסל את הכל עם צליל הפקה דחוס להחריד, שהיה רחוק מאופי ההפקה של הלהקה עד אז.

טכנאי הלהקה הקבוע, אדי אופורד, לא היה זמין בתקופה ההיא ולא יכול היה לתפקד כראוי. בשלב הזה החל כל חבר להקה להעסיק באולפן איש עזר משלו, והמריבות על המיקסים לתקליט הזה היו דבר שבשגרה. ידיים רבות הונחו על מיקסר ההקלטה, כשכל אחד מנסה להילחם על הערוץ שלו. התוצאה - צליל רזה וחסר עומק. ריק וייקמן: "הייתי מת לקבל את הערוצים של התקליט הזה ולעשות לו מיקס חדש לגמרי". נראה כי התקליט יצא רק בדרך נס.

ואם זה לא מספיק, חברת HIPGNOSIS, שיצרה עטיפות נהדרות ללהקות רבות, החליטה לעשות מעשה. לאחר שהבינה כי חברי הלהקה לא הצליחו להגיע להסכמה על עיצוב עטיפה, היא לקחה תמונה של דמות מתופף וזרקה עגבנייה על התמונה המצולמת. חברי הלהקה ראו בפעולה זו עלבון ופגיעה אישית. סטיב האו: "אני לא סובל את מה שחברת HIPGNOSIS עשתה. הם ידעו שם שאני הייתי חבר קרוב של המעצב הקבוע שלנו, רוג'ר דין. לצערי, רוג'ר הסתכסך עם כמה אנשים מהמעגל החיצוני של יס". אוברי פאוואל, מבכירי אותה חברה, סיפר על העטיפה: "כמה אמיץ היה מצדה של הלהקה לאשר עטיפה שבה נראים שרידיה של עגבנייה. בכל אופן, מי מאיתנו שזרק את העגבנייה הזו הביע חוסר שמחה בנוגע למצב. סטיב האו מאוד נפגע מזה".

לעטיפה האחורית של התקליט הצטלמה הלהקה כשהיא ניצבת באתר של YES-TOR עם מעילי עור ומשקפי שמש. האם באמת? ובכן, כמעט.

למעשה, חברי הלהקה התייצבו בפארק לונדוני שנמצא לא רחוק מאולפן ההקלטה. על מעיליהם נרשמו שמותיהם. בסיסט הלהקה, כריס סקוואייר, שכח את מעילו ולכן לקח את המעיל של העוזר שלו ולבש אותו לצילום עם שם העוזר. בעיצוב העטיפה שונה השם באופן גרפי מג'ים לכריס.

במקור היה אמור התקליט להיקרא בשם YES-TOR, על שם אתר באנגליה, שנמצא לא רחוק מ-DEVON. ההקלטות נערכו באולפנים של המפיק מיקי מוסט, והלהקה חשבה בתחילה כי יש לה רעיונות חזקים ונהדרים לתקליט. אך עם כל יום שחלף, החלו המתחים והבלגן לתת את אותותיהם.

עיתון רולינג סטון התרשם לרעה ופרסם בביקורתו, שכותרתה הייתה: 'כן? לא!!': "התקליט הזה רחוק מהישג מרשים. אם זה אמור להיות רוק מתקדם, אז מדוע ריק וייקמן נופל כל הזמן אחורה אל המוטיבים הידועים של המוזיקה הקלאסית הישנה? פה הוא מנגן צ'מבלו מתקופת הבארוק. שם הוא מנגן בצלילי חצוצרות מסונתזים. זה נשמע יותר נוסטלגי מחדשני. אחת מיצירות חוד החנית של יס היא ROUNDABOUT, והנה כאן נשמע אנדרסון שר, בשיר השני, שהם מסתובבים סביב וסביב עד שימצאו את זה שוב. זה לא רוק מתקדם אלא רוק נסוג. עדיין, יש כאן כמה רגעים טובים. כמו למשל עם השיר CIRCUS OF HEAVEN. זה ה'לוסי ברקיע היהלומים' של יס. אבל גם פה יש פיצוץ של בועה.

אחרי שאנדרסון שר בהתלהבות כה גדולה על כל הקרקס הזה, בא הבן שלו ומגיב שכל זה לא היה משהו. שיקוף טוב יותר מזה קשה למצוא. גם השיר הרוקי כאן, RELEASE RELEASE, מביא בתוכו שורה שאומרת כי 'רוק הוא המדיום של הדור שלנו'. אבל שינויי המקצבים בשיר הורגים כל אפשרות לקחת את השיר הזה כמשהו רוקי שאמור לשחרר אנרגיות. ואם זה לא מספיק, הדביקו פה קולות של קהל בהופעה. היחיד בתקליט שמביא הנאה בנגינתו הוא הבסיסט כריס סקוואייר. הנגינה שלו מדהימה. והוא מצליח לרגש ולהפתיע בכל רגע נתון. כל מי שמנגן פה לצידו רק מפחית מהריגוש. שומעים שהוא מאזין בביתו רבות ללחנים של ג'אקו פסטוריוס. אין ספק שהוא בליגה אחרת מחבריו ללהקה. אבל בסופו של דבר ניצבת מולנו עגבנייה רקובה".

בעיתון להיטון הישראלי נכתב בביקורת בדיוק כך: "להקת 'כן' היא שם נרדף למוזיקה מתקדמת ו'טורמטו' היא אחת היצירות הטובות של השנה החולפת בתחום זה. עיקרה אינסטרומנטלי, אך גם הצד הקולי משובב נפש. השיר 'עב"מ מגיע' (אקטואלי מאוד...) הוא הזדמנות מצוינת לריק וייקמן להפגין את יכולתו בקלידים. 'קרקס השמיים' הוא הופעת הבכורה של דמיון אנדרסון, בנו הרך של ג'ון. אבל 'על הכנפיים השקטות של החירות', 'אל תהרגו את הלוויתן' ו'מדריגל' הם אלה שיהיו קלאסיקה. לאלה המבקשים להתחיל עם מוזיקה זו, הייתי מציע לא למהר: איכות הדפסת התקליט גרועה".

סיבובי ההופעות לקידום התקליט הזה היו מוצלחים מאוד עבור הלהקה. הפעם השתמשה הלהקה בבמה מסתובבת, שניצבה במרכז האולמות. הכל נראה כשורה, כשלפתע נפלה דממה על מחנה הלהקה. ג'ון אנדרסון מצא בקלידן היווני, ואנגליס פפאתנסיו, את יד ימינו ליצירה חדשה. כריס סקוואייר עסק בעריכת תקליט הופעה כפול מערימות של סלילי טייפים שהוצבו בפניו. ריק וייקמן וסטיב האו שחררו תקליטי סולו, שאחריהם הוחלט כי התקליט הבא יוקלט בפריס, עם מפיק מפתיע בשם רוי תומאס בייקר, שהפיק לפני כן את קווין. לא נוצרה כימיה בינו לבין הלהקה. נראה היה שהחברים ממש לא מרוצים מהשירים שהוקלטו לתקליט הבא. הם לא דיברו זה עם זה. סקוואייר סבר כי אנדרסון הביא לסשנים שירים לא טובים. גם לאנדרסון לא הייתה דעה טובה יותר על הבסיסט. וייקמן נטה יותר לצדו של הזמר.

המזל 'האיר פנים ללהקה' בזכותו של המתופף, אלן ווייט, שיצא להחליק על סקטים ושבר את רגלו. במעשהו זה הוא גאל את תהליך ההקלטה מייסוריו. לאחר חופשה קלה שנטלו החברים, התאחדה החבורה באולפני REDAN RECORDERS שבאנגליה. בזמן הזה נרשמה מתיחות נוספת. וייקמן סיפר לאחר מכן כי "הפאנק היכה בנו בכל כוחו והוציא אותנו מהאופנה. ג'ון ואני כתבנו הרבה שירים אבל השאר פסלו אותם. לא פעם הם אפילו הבריזו מההקלטות שם".

הנה עדות של בחור בשם לי אברמס, ששהה אז עם הלהקה בעת הכנת התקליט שנגנז: "בריאן ליין, המנהל של יס, המליץ להביא את בייקר להפיק את התקליט הבא של יס, אחרי הבלגן של התקליט הקודם, TORMATO. ההקלטות החלו בפריס ובמהרה התפוצץ כל העסק. הלכתי לכמה סשנים וראיתי כיצד חברי הלהקה ממש לא דיברו זה עם זה. הבסיסט, כריס סקוואייר, התלונן שהשירים החדשים של ג'ון אנדרסון רכרוכיים. אנדרסון מצידו חשב שסקוואייר הוא שמוק. ריק וייקמן נטה לצדו של אנדרסון, ואילו סטיב האו ואלן ווייט לא לקחו צד מסוים. זה נראה כמו סצנה מספיינל טאפ. בתקופה ההיא התגוררתי בביתו של סקוואייר. ראיתי את כל המצב של יס וזה נראה ממש מכוער. זה היה עצוב לראות את זה. כולם שם חנקו זה את זה. כל הניסיון עם בייקר היה אסון גדול. אחרי שאנדרסון סיים חופשה שלקח לעצמו, חזרו כל חברי הלהקה בניסיון לאחות את הקרעים. זה לא הצליח, ואנדרסון עזב את הלהקה. וייקמן לא החליט מה לעשות, עד שבריאן ליין, המנהל, התקשר אליו ובישר לו שהוא בחוץ".

ב-22 בספטמבר בשנת 1951 נולד הזמר דייויד קוברדייל (דיפ פרפל, ווייט סנייק). אז הנה קוברדייל מודל נובמבר 1974. "מעולם לא שקלתי להיות כוכב רוק'נ'רול ומעולם לא רציתי להיות".

"אדונים יקרים, שמעתי שאיאן גילאן עוזב את דיפ פרפל וחבריי שכנעו אותי לשלוח קלטת. אנא סלחו לי עלל האיכות אבל אני מקווה שתקשיבו לה. מספר הטלפון שלי נמצא על קופסת הקלטת, אם במקרה תרצו לדבר איתי. בברכה, דייויד קוברדייל".

מכתב הבקשה הזה, ששינה את חייו של קוברדייל, בהחלט אינו משדר הילה של שאפתנות בוערת או ביטחון עצמי. הזמר, שעבד אז כזבן בחנות בגדים, כנראה האמין שיידרש יותר מקלטת שכזו, מכתב ותמונת מצב כדי להביא להחלפת התפאורה בחייו; מחלל הפנים של חנות לאורות הבוהקים של עולם הרוק הזוהר.

קוברדייל הסביר ל-NME: "שלחתי את הקלטת בתמימות נאיבית. לא ציפיתי לקבל את זה אבל באמת שרציתי את זה. ידעתי שיש ללהקה אופי משלה והיא גם מעסיקה אמנים אחרים, וקיוויתי לקבל עבודה ככותב שירים. אבל ברור שהעדפתי את העבודה בעמדת השירה עם הלהקה. לא ציפיתי שהקול שלי היה זה שהם חיפשו. ובוודאי שלא הייתה לי דימוי שכזה. מעולם לא שקלתי להיות כוכב רוק'נ'רול ומעולם לא רציתי להיות כזה. רציתי לספק מוזיקה טובה. אוסף התקליטים שלי מצוין ומציג טעמים רבים, שלכולם יש קשר. יש לי דברים של ג'ון וויליאמס, סרג'יו מנדס, מיילס דייוויס ואוטיס רדינג. כל דבר שאני יכול להזדהות איתו".

היה ידוע שריצ'י בלאקמור, גיטריסט הלהקה, לא הסתדר עם הסולן הקודם, איאן גילאן, שבחר לפרוש. "אני דווקא מסתדר טוב מאוד עם ריצ'י", אמר קוברדייל. "אני מקבל אותו כמו שהוא והוא מקבל אותי עם מה שאני. זה מאוד מוצלח כשמדובר בכתיבת שירים משותפת. יש לנו את אותן השפעות. כתבתי גם עם ג'ון לורד והבאנו רעיונות טובים שרובם לא נמצאים באלבום החדש, BURN. למעשה, יש שניים. יש שיר שנקרא HOLY MAN, ודבר שנקרא HOLD ON, ששמעתי שדייויד בואי מעוניין להקליט אותו. הוא הגיע לראות אותנו כמה פעמים בלוס אנג'לס והיה מאוד נחמד. אני חושב שהוא אמר שהוא מעוניין לעשות את השיר המסוים הזה. הייתי מעוניין לשמוע מה הוא עושה עם זה, כי זה נראה קצת יוצא דופן לטעמו".

קוברדייל המשיך לתאר את חייו, לפני ואחרי: "מה שמרגיז אותי זה שאנשים חושבים שיש כל כך הרבה זוהר בעסק הזה של הרוק. הגיע הזמן שאנשים יבינו שאין כל כך הרבה זוהר. התפקיד האחרון שהיה לי, לפני שהייתי מובטל היה להנהיג להקה. לא פעם חטפתי על הראש כשגם ביקשתי כסף עבור השירה שלי. גרתי אז עם גברת שילדה ילד שלא היה שלי, אם כי הרגשתי שהוא כזה בגלל שאהבתי אותו כל כך. אז פרנסתי משפחה והממזרים נתנו לי 1.5 פאונד לשבוע. עכשיו מס ההכנסה רודף אחריי. מה שבאמת מעצבן אותי זה שש שנים שלא הרווחתי כלום ובכל זאת עכשיו הם רוצים ממני כל כך הרבה כסף.

מה שהאנשים בעניין המס המטופש הזה לא מבינים זה שכל ההצלחה הזו יכולה להיפסק בכל עת. אני בטוח שבדיפ פרפל לא יתנו לעסק לגווע וכשנגיע ממש לפסגה, נפרוש שם. כל אחד מחברי הלהקה גאה בה מאוד. בעבר, כששלושת הוותיקים בלהקה חשו שהם לא יכולים להמשיך הלאה עם חברים אחרים, כפי שעשו עם שני ההרכבים הקודמים שלהם, הם החליפו אותם. אבל אם אי פעם הם יקבלו את התחושה הזו עם גלן יוז ואיתי, אני לא חושב שהם יטרחו שוב. אני שמח שהצלחתי לבצע את המשימה שהוטלה עליי להציל את הלהקה".

אחת הלהקות שהוא רצה להצטרף אליה לפני כן הייתה THE GREASE BAND, כשג'ו קוקר עזב אותה. "הזדהיתי עם קוקר מיד, כי הוא היה כמו ריי צ'ארלס בעיניי. פגשתי אותו כמה פעמים, לפני שנים, ואני אוהב אותו. הייתי רוצה לירות באנשים שמציבים אותו במצב הלא נעים בו הוא נמצא עכשיו. הלחץ שמפילים עליו הוא בלתי אנושי. האיש הזה היה כל כך מוכשר".

הוא ממשיך: "כולם דמיינו שמהרגע שחתמתי עם דיפ פרפל, יש לי 100 אלף ליש"ט שהוכנסו לחשבון הבנק שלי כדי להכניס אותי לרמה חברתית עם שאר החברים. כמה שמועות אומרות שיש לי כמה מכוניות למבורגיני ורולס רויס ו-21 דונם של אדמה. האמת היא שאני גר מעל חנות ירקות ברדקאר. יש לי הרבה דולרים, אני לא מכחיש זאת, אבל עבדתי קשה בשבילם. קיבלתי הזדמנות שתפסתי בחוזקה בשתי ידיים, הייתי טיפש אם לא הייתי עושה כך. עכשיו אני יכול לבחור בין לאכול פיש אנד צ'יפס או לאכול סטייק סינטה. או לנסוע ללונדון כמה ימים ולהישאר במלון או לישון על ספסל, מה שעשיתי, אגב. אני עוסק בעניין החומרי מכיוון שהכאב הגדול ביותר שלי, לפני שנים, היה חוסר ביטחון כלכלי. איך לעזאזל יכולתי להתאהב ולהגיד לבחורה 'בואי לגור איתי אצל אמא שלי והיא ואבי ידאגו לך, כי אני מוזיקאי"? היה לי הרבה מזל לאחרונה וכיום יש לי הרבה יותר ביטחון".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר