כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-23 בספטמבר (23.9) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "קיבלתי לא מזמן תקליט זהב עבור מכירות התקליט IN THE COURT OF THE CRIMSON KING. אבל החזרתי את זה בחזרה, כי היה כתוב שם BOB FRIPP בעוד שאני רציתי שיכתבו ROBERT FRIPP" (רוברט פריפ - קינג קרימזון, 1973)
ב-23 בספטמבר בשנת 1982 יצא האלבום THE NYLON CURTAIN של בילי ג'ואל.
SIDE 1
1. Allentown
2. Laura
3. Pressure
4. Goodnight Saigon
SIDE 2
1. She's Right On Time
2. A Room Of Our Own
3. Suprises
4. Scandinavian Skies
5. Where's The Orchestra?
ג'ואל: "למרות שהחברים שלי ואני גרנו בפרברים - וזה בעצם הפך לנושא של התקליט שלי - זה היה פרבר שבו כל בית נראה אותו דבר, והיינו משועממים לגמרי. ככל שאנשים בגילי גדלו, ברחנו מהפרברים ונכנסנו לעיר בכל הזדמנות שהייתה לנו, כי זה היה הדיסנילנד שלנו".
האלבום היה לא שגרתי עבור הזמר-פסנתרן המצליח; ארצות הברית הייתה בלב ליבה של תקופת רייגן, והוא היה מודע לאופקים המתמעטים של אמריקה. "דברים ממש השתנו, ורציתי להתמודד עם הנושאים האלו שהיו חשובים אז. לא רציתי לקום על ארגז של מטיפים ולהיות כותב שירים סוציו-פוליטיים, אבל רציתי לדבר על אנשים שעוברים זמנים קשים". גם ג'ואל חווה אז תקופה קשה כשנפרד מאשתו, אליזבת', שפעמים רבהות הוכיחה לו כי היא אישה חמדנית. כשהוא נפצע בתאונת אופנוע בתחילת האייטיז, הוא שכב מעורפל במיטה בבית החולים רק כדי לגלות את אשתו עם עורך דין לצדה ומסמכים לגירושין שהיא זרקה לכיוונו.
בזמן שהוא כתב את שירי התקליט, בתחילת שנות ה-80, בילי ג'ואל עדיין הרגיש את הרעידות במדינה שהייתה לאחר סיום מלחמת וייטנאם. הדימוי של מסך הניילון לא נבחר כך סתם. "זה היה קשור לחיי הפרברים, עם השפלה מסוימת של חיינו שהפכו סינתטיים. בניגוד למסך הברזל הדומיננטי, מסך הניילון אינו ברור. הוא מתנודד, הוא מעורפל. זה תקליט קונספט. גם בשירי האהבה פה יש צרות, לחץ, הפתעות ואכזבות. כולם נכשלים, כולם נופלים, לכולם קרה משהו רע. זה על איך שאתה מתאושש, איך שאתה מתמודד עם זה, איך שאתה מתמודד עם אובדן וחרטה וממשיך הלאה. זה נושא מרכזי שחוזר על עצמו הרבה במילים שלי".
הנה מה שנכתב בביקורת עליו ברולינג סטון בזמנו: "נקודת המפנה של האלבום החדש והשאפתני של בילי ג'ואל, שהשיר GOODNIGHT SAIGON, עשויה להיזכר כמוזיקת הפופ האולטימטיבית למלחמת וייטנאם. לתוך נוף סאונד פסטורלי, נכנס מסוק שגונב בצורה מבשרת רעות, ואחריו אקורדים לפסנתר אלגיים מבחינה צבאית, ולבסוף, קולו ההדוק והמפוצץ של בילי ג'ואל, גבוה ומתוח מהרגיל: 'נפגשנו כחברי נפש באי פריס/עזבנו כאסירים מבית מקלט/והיינו חדים, חדים כסכינים'. על המילה חד, הקול שלו הופך להיות כל כך שברירי שהוא כמעט נשבר. 'והיינו כל כך מטורפים להפקיד את חיינו', הוא ממשיך, שוב מהוסס ונשמע כבן תשע-עשרה.
ככל שהשיר מתגלגל, ה'אנחנו' של ג'ואל הופך לכל חייל אמריקאי, חי ומת, שנלחם בדרום מזרח אסיה. תמונות מוכרות מצטברות - פלייבוי, בוב הופ, הדלתות, עישון חשיש. פעמיים במהלך השיר, קולו של ג'ואל מתנפח למקהלה גברית לבבית - 'וכולנו נרד ביחד / אמרנו שכולנו נרד ביחד' - מלא בחברותא מרעישה. לבסוף, השיר נמוג בחזרה אל תוך הלילה ברעש של מסוקים נסוגים, אל הג'ונגל, ומשאיר את הזיכרון של מקהלת הרפאים ההיא ורוחות לבבות.
בעוד שהשיר הזה הוא הנקודה המהממת של התקליט, ישנם שירים אחרים שבהם חכמת הצווארון הכחול של ג'ואל, התיאטרליות בברודווי והגישה הרוקית משתלבים בצורה מושלמת. 'אלנטאון', הדיוקן שלו על עיר כורים מתפוררת בפנסילבניה שבה החלום האמריקאי מת, יכול להיות סצנה מתוך הסרט צייד הצבאים. המנגינה, השפה והשירה שלו כולן ישירות בחוצפה. והישירות הזו היא כנראה מה שכותרת האלבום מתייחסת אליה. שכן בדרך זו או אחרת, השירים פה עוסקים בקריעת פילטרים רגשיים מגינים כדי לחשוף אמיתות עירומות.
אבל על כל שיר תיאורי מובהק כמו 'לילה טוב סייגון', יש עוד שיר שמתגרה בתמונות מעורפלות וביופי שמיעתי. בעוד שבילי ג'ואל הודה זה מכבר שהוא העריץ את פול מקרטני, התערובת של ישירות אכזרית ועמימות מפתה שבתקליט מרמזת על ג'ון לנון של שנות השישים המאוחרות יותר מאשר על מקרטני.
לתקליט יש גם את חלקו במחיר קל ורגיל יותר. בשיר 'חדר משלנו', ג'ואל מפרט את ההבדלים הבלתי ניתנים לגישור של בני זוג ('לך יש יוגה, מותק, לי יש בירה') על רקע מנגינה קופצנית וסטפס. והשיר החותם, 'איפה התזמורת?' - הוא וילון עגום בסגנון מקרטני ששומר על רוח וודוויליאנית. הקלקול היחיד של האלבום הוא בשיר 'לאורה' הארסי.
בעקבות 'בתי הזכוכית' המשתוללים אך הנשכחים שהוא הוציא לפני תקליט זה, וילון הניילון מוצא את בילי ג'ואל על קרקע אמנותית גבוהה מאי פעם. עד האלבום הזה, השירים החריפים מבחינה חברתית של ג'ואל הוצבו בעיקר במגרש הביתי שלו; 'קפטן ג'ק', 'איש הפסנתר' ו'סצנות ממסעדה איטלקית' הגדירו את הסביבה הפרברית של ניו יורק בתנועות נועזות, אם מדי פעם מביכות. 'לילה טוב סייגון' ו'אלנטאון' מוצאים את ג'ואל מתמודד עם נושאים רחוקים מהבית וגדולים יותר מהשכונה שלו".
ובכן, מדובר באלבום שונה ממה שיצא לג'ואל לפניו. להיטים כמו ALLENTOWN ו- PRESSURE סימנו קו מוזיקלי נוקשה אף יותר מזה שבא באלבום GLASS HOUSES. ויש פה גם את היצירה שלו על מלחמת ויאטנם, שחותמת את הצד הראשון במחווה שלו לחבריו שנלחמו בזמנו בסייגון. ביצירה זו, שנקראת GOODNIGHT SAIGON, הוא מכניס את המאזין לאותו שדה קרב מפחיד. זו הייתה יצירה מאד לא שגרתית עבור ג'ואל, שלא שירת בצבא ונמנע עד אז מעניינים פוליטיים.
בשנת 2014 הוא סיפר על השיר בתוכנית של הווארד שטרן:
"רציתי לעשות זאת עבור החברים שלי שאכן נסעו לוויאטנם. רבים מהם חזרו ובאמת התקשו להתגבר על זה, ועדיין אני חושב שרבים מהם מתקשים. הם מעולם לא התקבלו בברכה, ובין אם הסכמת עם המלחמה ובין אם לא, החבר'ה האלה באמת לקחו את זה על עצמם. הם עברו לשם והם שירתו, והם אף פעם לא ממש קיבלו את מה שמגיע להם. כשהם היו שם, הם לא חשבו על אמא, על פאי תפוחים ועל הדגל האמריקני, הם חשבו רק כיצד ולהציל אחד את השני ולהגן אחד על השני. זה ממש פגע בי". באנגליה יצא השיר הזה על גבי תקליטון.
בעטיפה האחורית של האלבום נראה ג'ואל, שבדרך כלל היה אנרגטי ותוסס, כשעיניו אדומות מעייפות (או שכרות?) והתחושה מחלחלת גם לאלבום. את השיר הפותח הוא הקדיש לעיר אלנטאון התעשייתית שחוותה אז אבטלה גואה. הוא גם מזכיר בשיר את BETHLEHEM השכנה, בה גם יש אנשים רבים שממלאים טפסים ועומדים בתור בלשכת האבטלה. השריקה שנשמעת בתחילת השיר היא זו שנשמעה לפועלי מפעלים רבים שם, כשבאה לסמן להם שהגיע הזמן להתחיל עוד יום עבודה בפס הייצור.
השיר PRESSURE מדבר על הלחצים הרבים שנופלים על אדם והקושי שלו לתפקד עמם. אני זוכר כיצד בזמנו, כשהייתי ילד, בהיתי במסך הטלוויזיה בכל פעם שהוקרן שם השיר הזה (שכמובן נקרא פה בשם "לחץ") ולא יכולתי להסית את עיניי ממראות הקליפ המושקע. גם הצלילים של הלמות התופים, הבס הרועם והסינטיסייזרים חדרו עמוק לנפשי. עד היום יש לשיר הזה פינה חמה בליבי.
האלבום הזה חשוב מאד בדיסקוגרפיה של ג'ואל. הוא הביא תקופה מאד מהורהרת בחייו, שבאה בין GLASS HOUSES הרוקי, הלהיטי אך הפגיע ל- AN INNOCENT MAN, אלבום שמח של איש מאוהב שפנה לימי הרוק'נ'רול הישנים יותר והביא להיטי פופ ברורים וקלילים.
ב-23 בספטמבר בשנת 1977 יצא תקליטון לדייויד בואי עם השיר "HEROES".
שיר זה מספר את סיפורם של זוג גרמני שנחוש כל כך להיות ביחד שהם נפגשים מדי יום מתחת לצריח נשק בחומת ברלין. בואי, שהתגורר אז בברלין, קיבל השראה לשיר מרומן בין המפיק שלו טוני ויסקונטי לבין זמרת הליווי אנטוניה מאס, שנהגו להתנשק ליד החומה בעוד בואי צפה בהם מחלון האולפן. הדבר נשמר בסוד במשך שנים רבות עד שויסקונטי סיפר על זה. בואי לא הזכיר את תפקידו של ויסקונטי בהשראת השיר הזה עד שנת 2003, אז אמר: "מותר לי לדבר על זה עכשיו. תמיד אמרתי שזה זוג אוהבים שעמד ליד חומת ברלין שהניע את הרעיון. למעשה, היו אלה טוני ויסקונטי וחברתו. טוני היה נשוי באותה תקופה אבל אני יכול עכשיו לומר שהאוהבים היו טוני וגרמניה שהוא פגש בזמן שהותנו בברלין. שאלתי את רשותו אם אוכל לומר זאת. אני חושב שאולי הנישואין שלו היו בחודשים האחרונים וזה מאוד נגע ללבי כי יכולתי לראות שטוני היה מאוד מאוהב באישה הזאת".ויסקונטי אישר שאכן היה לו אז רומן עם זמרת הליווי, אנטוניה מאאס.
בהקדמה לספרה של אשתו משנת 2001, "אני אימאן", בואי חשף מקור נוסף לשיר בצורת סיפור קצר בשם "קבר לדולפין", שנכתב בשנת 1956 על ידי דוכס איטלקי, אלברטו דנטי די פירג'נו. הסיפור עוסק בפרשת אהבה בין חייל איטלקי ובחורה סומלית במהלך מלחמת העולם השנייה: גורלה של הבחורה נראה קשור באופן בלתי נפרד לזה של דולפין שהיא שוחה איתו, וכשהיא מתה, כך גם הדולפין. "חשבתי שזה סיפור אהבה קסום ויפה", בואי כתב, "ובחלקו זה נתן השראה לשיר שלי".
ויסקונטי: ""אני לא יכול להגיד לכם מאיפה הוא שלף את התמונות האחרות בשיר שלו, אבל היינו הזוג שנתן השראה למשפטים, 'אני יכול לזכור / עומדים ליד הקיר / והרובים ירו מעל ראשינו / והתנשקנו כאילו שום דבר לא יכול ליפול'..."
בואי עבר להתגורר בברלין לאחר שחש סחוט פיזית ונפשית מהופעות ותהילה. הוא שכר דירה זולה ששכנה מעל מוסך מכוניות. רוברט פריפ (לשעבר מקינג קרימזון) ניגן את הגיטרה המיוחדת בשיר זה. היו אלו שלושה טייקים זהים שפריפ הקליט עם ויסקונטי באולפן, שחוברו יחדיו ויצרו צליל מתמשך ומיוחד שבמשך שנים גרם לאנשים לדון ביניהם כיצד הוא נוצר. בריאן אינו עזר לבואי בכתיבת השיר ובהפקתו. בואי הקליט גם גרסאות לשיר זה בגרמנית ובצרפתית. במקור תיכנן בואי ליצור את זה כקטע אינסטרומנטלי.
כדי ללכוד את הקול של דיוויד, ויסקונטי הגה מערכת ניסיונית באולפני HANSA: "הצבנו מיקרופון בערך תשעה סנטימטרים מהפנים שלו, ואז היה לנו עוד מיקרופון כעשרים מטרים ממנו, ואז היה לנו מיקרופון אחר במרחק של כחמישים מטר. כל מיקרופון תוכנת לפעול רק בתדר מסוים, כך שהמיקרופון הקרוב ביותר ייפתח בזמן שדיוויד שר את הקטעים המוקדמים השקטים יותר. אם הוא שר קצת יותר חזק, המיקרופון הבא ייפתח עם השער ועשה סוג של שפריץ גדול של הדהוד, ואז אם הוא באמת שר בקול רם, המיקרופון האחורי ייפתח".
את השיר הזה ביצע בואי לראשונה בטלוויזיה, בתוכנית האירוח של חברו, מארק בולאן. כמה ימים לאחר מכן נהרג בולאן בתאונת מכונית.
יותר מאשר אודה לאהבה בלתי אפשרית, השיר "HEROES" הוא גם זעקת תקווה למזרח-גרמנים, שהיו מנותקים מהעולם המערבי. בשנת 1987, דיוויד בואי שר את השיר הזה במהלך המופע המתוקשר בברלין, שבו
הבמה הוקמה מול הרייכסטאג וממש ליד החומה. הרמקולים החזקים הופנו לעבר שער ברנדנבורג ושלחו את הצלילים החוצה למזרח. "הייתי עם דמעות כששרתי את זה. היו אלפים בצד השני שהתקרבו לחומה. שמענו אותם מריעים ושרים יחד מהצד השני. זה שבר לי את הלב. בחיים שלי לא עשיתי דבר כזה ואני מניח שלעולם לא אעשה זאת שוב".
ב-23 בספטמבר בשנת 1981 יצא האלבום הכפול YOU ARE WHAT YOU IS של פרנק זאפה.
SIDE 1
1. Teen-age Wind
2. Harder Than Your Husband
3. Doreen
4. Goblin Girl
5. Theme From The 3rd Movement Of Sinister Footwear
SIDE 2
1. Society Pages
2. I'm A Beautiful Guy
3. Beauty Knows No Pain
4. Charlie's Enormous Mouth
5. Any Downers?
6. Conehead
SIDE 3
1. You Are What You Is
2. Mudd Club
3. The Meek Shall Inherit Nothing
4. Dumb All Over
SIDE 4
1. Heavenly Bank Account
2. Suicide Chump
3. Jumbo Go Away
4. If Only She Woulda
5. Drafted Again
במקרה הזה, פרנק זאפה היה זקוק לשני תקליטים כדי לדחוס פנימה את כל השקפותיו חסרות העכבות על כל הדברים השגויים בעולם, לפי מבטו. בהערותיו הוא תיאר את מהות האלבום: "אף חברה לא הצליחה להשקיע יותר זמן ואנרגיה בהנצחה בדיונית את המוסר והשפיות שלנו, אמריקאים מודרניים. ובכן, בלענו מטען רב של 'גבינה מסריחה'..." באלבום זה, הוא בא לחפש את שורשי הריקבון החברתי.
האלבום מחולק לשתי סוויטות – הראשונה באה בצד השני באלבום והשנייה משתרעת על פני הצדדים השלישי והרביעי. הסוויטה בצד השני שמה זרקור על עניינים חברתיים, סמים וגם דמויות קומיות בטלוויזיה האמריקנית. הצדדים השלישי והרביעי נוקבים אף יותר, עם עניינים של זהות אישית, דת, התאבדות וענייני גיוס לצבא של ארה"ב.
הנושא האחרון חותם את האלבום, אך היה למעשה השיר הראשון שהצית את זאפה לפרויקט הזה. השיר נקרא I DON’T WANT TO GET DRAFTED והוא יצא על תקליטון, במאי 1980. הרעיון לשיר צמח מתוך דיון במהלך הפסקת בחזרות שזאפה עשה עם נגניו. "עשינו הפסקה לארוחת ערב", סיפר טומי מארס, "וזה היה בדיוק בתקופה שבה ריחף האיום על גיוס לצבא. פרנק דיבר ולפתע אמר, 'הניחו את הבוריטוס שלכם, אני חושב שיש לנו מנגינה חדשה, חברים'. והוא התחיל לכתוב את המילים מיד".
זאפה כתב מילים ומוזיקה בשצף קצב, במהלך סיבוב ההופעות עם להקתו. ב-3 במאי 1980 הוא הופיע בבוסטון, ואמר לקהל, לפני השיר האחרון של הערב: "הנה העסקה. יש לנו כאן שיר חדש - יש לנו את השיר הזה שנכתב לפני כשלושה ימים ועשינו חזרות על זה אחר הצהריים. אנחנו מרכיבים את זה, אתם יודעים למה אני מתכוון? מעולם לא ביצענו את זה בפני קהל. אתם תהיו האנשים הראשונים על כדור הארץ לשמוע את זה". ואז הוא ספר ללהקה להתחיל לנגן את שיר הנושא של האלבום העתידי. הבית הראשון התחיל עם, "צעיר יהודי, ממשפחה מהמעמד הבינוני". עד שזה הוקלט, המילה JEWISH הוחלפה במילה FOOLISH.
השיר בא אז גם עם קליפ שתפוצתו הוגבלה כי נראה בו שחקן, שדמה לנשיא, רונלד רייגן, כשהוא מחובר לכיסא חשמלי, מורח קרם שיער ושר בהנאה.
עדיין, פרנק זאפה עבורי היה הדבר האמיתי כשהוא פעל בסוף שנות השישים, עם להקה ושמה אמהות ההמצאה. שם נמצא העסיס המופלא.
ב-23 בספטמבר בשנת 1967 הופיעו פרנק זאפה ולהקת "אמהות ההמצאה" ברויאל אלברט הול בלונדון.
קצת לפני ההופעה בילה זאפה בסצנה הלונדונית הגועשת. רבים חשבו שם שהוא חובב סמים מושבע וניסו להשחיל לו כל סם אפשרי. תקרית מביכה אחת הייתה כשהגיע למועדון UFO כדי לצפות בהופעה של פינק פלויד. היו במקום המוני היפיז, דבר שהציק לזאפה שהיה נגד כל הזרם הזה. רבים מהם ניגשו אליו ללחוץ את ידו ואחד מהם אף השחיל לה שקית ובה חשיש לבנוני. זאפה לא ידע מה זה, הביט בחומר בפליאה ושאל לפשרו. הנוכחים הביטו בו בתדהמה.
ההופעה באלברט הול הייתה הצלחה גדולה. כל האמנים הגדולים היו שם. כולל ג'ימי הנדריקס. בשלב מסוים החליט זאפה להכניס לצליל הלהקה גם את העוגב הענק שבמקום. הוא שלח את קלידן הלהקה, דון פרסטון, לעלות לשם ולהתחיל לנענע את המנענעים. פרסטון רץ למעלה והקהל חיכה בציפיה עד שייצא קול מאותם צינורות גדולים.
זאפה לקהל: "אתם מבינים שברגע שנתחיל לנגן פה על הבמה, המגברים שלנו יטביעו את צליל העוגב... דון, אתה מוכן? קדימה, תן את זה! תנגן את 'לואי לואי'. הם אוהבים את זה פה ורועש".
קטע זה הונצח בהמשך באלבום הכפול UNCLE MEAT וזה תמיד מהנה להקשיב לו.
בקהל נכח גם הסופר הבריטי-מוסלמי סלמאן רושדי (ההוא ששנים רבות לאחר מכן עורר סערה עם ספרו "פסוקי השטן") וסיפר על ההופעה: "דון פרסטון נטש את עמדת הקלידים ורץ למעלה לכיוון העוגב. חיכינו בציפיה להמשך. לרגע הוא נעלם בחשיכה. ואז הצליח אור של זרקור למצוא אותו למעלה. הוא התיישב מול האורגן והיה שקט מופתי בעולם. לפתע הציף את החלל הצליל האדיר של העוגב. וזה לא היה עם יצירה של באך או סאן-סאנס. זה היה עם 'לואי לואי'! הברברים השתלטו! זה היה רגע מטופש ומופלא. צחקנו ומחאנו כפיים בלהט רב. פרנק זאפה נראה מחייך".
ב-23 בספטמבר בשנת 1970 יצא אלבומה השני של להקת סנטנה ושמו ABRAXAS. בפרסום המקורי, לקידום התקליט, נכתב כך: SANTANA CALLS THEIR MUSIC ABRAXAS. IT IS GOOD AND EVIL.
SIDE 1
1. Singin Winds, Crying Beasts
2. Black Magic Woman/Gypsy Queen
3. Oye Como Va
4. Incident At Neshabur
SIDE 2
1. Se A Cabo
2. Mother's Daughter
3. Samba Pa Ti
4. Hope You're Feeling Better
5. El Nicoya
להקת סנטנה הפכה, בסוף שנות השישים, לאחד הדברים החמים ביותר שצמחו בתרבות המוזיקה. חבריה היו כשליחי המוזיקה הלטינית בעולם הרוק. בתחילת דרכה ניגנה הלהקה בעיקר קאברים וגם בוצעו שירים של הביטלס. בהתחלה זו, הכיוון לא היה ברור אם כי ביצועי הלהקה היו מרשימים עוד בשנת 1968, כשהיו מוכרים רק לקהל מסוים שהלך להופעות,בסצנה של סן פרנסיסקו.
כל זאת עד שהגיעה ההופעה המוצלחת בפסטיבל וודסטוק ויצרה ציפייה אדירה לאלבום הבכורה של סנטנה - והציפייה השתלמה, עם חומרים מקוריים לצד גרסאות כיסוי שנשמעו היטב ברמקולים השונים.
באלבום השני היו רק שני קאברים ודווקא הם שהביאו ללהקה את להיטיה הגדולים ביותר. האחד היה ביצוע ל- BLACK MAGIC WOMAN, במקור של להקת פליטווד מק משנת 1968. רבים לא יודעים שסנטנה התחילה כלהקת בלוז, בדיוק כמו פליטווד מק. "פעם נהגתי ללכת לראות את פליטווד מק המקוריים, והם פשוט העיפו אותי למעלה", אמר קרלוס סנטנה. "בעיניי, זו הייתה להקת הבלוז הטובה ביותר".
אורגניסט הלהקה, גרג רולי, הביא את השיר הזה והציע להם לבצע את זה. החבורה ניגשה לעבודה והוציאה תחת ידה קלאסיקה. התמלוגים שנוצרו מהקאבר של סנטנה לשיר הזה עזרו לכלכלת כותב השיר, פיטר גרין, לאחר שעזב את פליטווד מק. גרין נתן את רוב כספו כשעזב את הלהקה, ומצא את עצמו חסר כל, מאוחר יותר בשנות ה-70. מזלו שכספי התמלוגים חיכו לו.
החיבור בין השיר הזה לקטע של הגיטריסט ההונגרי, גאבור זאבו, שנקרא GYPSY QUEEN, היה מושלם, עד כדי כך שנראה כי שני השירים האלו היו תמיד קשורים זה לזה. הקאבר השני בתקליט בא עם OYE COMO VA שבוצע לפני כן על ידי אמן הסלסה, טיטו פואנטה, עוד בתחילת שנות החמישים.
להקת סנטנה לא אהבה את צליל ההפקה של תקליט הבכורה שלה והחליטה להביא לאולפן מפיק ג'אז בשם פרד קאטרו, שהצליח לאזן בהפקה את כל מרכיבי הלהקה לכדי יצירת צליל מגובש מאד.
הקטע הפותח, שנקרא SINGING WINDS CRYING BEASTS, מראה על שינוי כיוון שיעמיק יותר בהמשך הדרך – פיוז'ן (כלומר, ג'אז-רוק), כשקרדיט הכתיבה פה הוא של המתופף המוכשר, מייקל שריב. קטע נוסף, INCIDENT AT NESHABUR, שחותם את הצד הראשון של התקליט 'אברקסס', מראה שהפיוז'ן הגיע ללהקת סנטנה כדי להישאר בה.
הקטע האינסטרומנטלי SAMBA PA TI (שמתורגם כ"סמבה בשבילך") היה מבחינת קרלוס סנטנה הראשון בו הוא הרגיש שהוא באמת מחובר לעצמו מוזיקלית. בשנת 1982 ביצע את הקטע הזה הזמר חוזה פליסיאנו, תוך הוספת מילים משלו.
העטיפה של האלבום הזה הציגה ציור, עם צבעי שמן, של האמן, עבדול מאטי קלארווין, שצייר אז גם את עטיפת האלבום המהפכני, BITCHES BREW, של מיילס דייויס. קלארווין סיפר שהיה חייב לשים בציורו אלמנטים ארוטיים ליצירת מתח. האישה שחומת העור שדיגמנה עבורו לציור הייתה חברתו, ג'יל, שהגיעה מגוואדלופ. בעטיפה האחורית אפשר לגלות גם דיוקן אישי של הצייר, כשעל פניו המחייכות כובע קש. לראשונה, בעטיפה של הלהקה, התנוסס גם לוגו חדש שמאז הפך לחלק ממנה. את הלוגו עיצב בוב ונוסה, אמן שגר אז בקולורדו.
האלבום ABRAXAS נשאר עד היום כמאסטרפיס הברור של להקת סנטנה. הוא נמכר בכמויות מטורפות ועשה, למוזיקה הלטינית, את השירות הטוב ביותר על ידי הבאתה לעולם הרוק.
עיתון CREEM פרסם ביקורת בדצמבר 1970:"להקת סנטנה הנחיתה עלינו אלבום שהוא חתיכת טריפ. יש אווירה אקזוטית ומיסתורית כבר מצלילי הפתיחה לתקליט. אני מכריז בזאת שכל התקליט סוחף למקום אחר לגמרי. אבל אל תדאגו, לא כל התקליט באווירה שונה כמו קטע הפתיחה. יש פה המון מהתבלינים של להקת סנטנה שקיבלנו ואהבנו באלבומה הראשון".תיכת טריפ. יש אווירה אקזוטית ומיסתורית כבר מצלילי הפתיחה לתקליט. אני מכריז בזאת שכל התקליט סוחף למקום אחר לגמרי. אבל אל תדאגו, לא כל התקליט באווירה שונה כמו קטע הפתיחה. יש פה המון מהתבלינים של להקת סנטנה שקיבלנו ואהבנו באלבומה הראשון".
עיתון רולינג סטון פרסם גם הוא באותו זמן: "הלב של סנטנה הוא האורגניסט גרג רולי והבסיסט דייויד בראון. שני אלה מעניקים את הבסיס עליו נשען הגרוב של הלהקה הזו. גיטריסט הלהקה, קרלוס סנטנה, מאוהב לחלוטין בגיטרה שלו. הוא פיתח סיגנון נגינה מיוחד שהוא שילוב של לאטין עם בלוז וג'אז. זה עובד נהדר כי הלהקה הזו היא ההדוקה ביותר שנכנסה לאחרונה לאולפן הקלטות".
אך לא כולם התלהבו מהתקליט. עיתון HIGH FIDELITY פרסם בינואר 1971: "זוהי צעקה לתוך רוח צפופה. חטיבת הקצב של הלהקה לא מגיעה לשום מקום ולא מצליחה לבנות משהו מעניין. הלהקה ודאי קיוותה שלא ישימו לב לזה ושיזכרו לה תקליטון בשם 'דרכים מושחתות'. אותו שיר שנגנב ממוזיקאי חסר מזל בשם וילי בובו".
ב-23 בספטמבר בשנת 1974 מת המתופף רובי מקינטוש (מלהקת AVARAGE WHITE BAND) בגיל 24. אז מה בדיוק קרה שם באותו יום גורלי?
הלהקה הסקוטית, AVERGAE WHITE BAND, סיימה, בספטמבר 1974, שרשרת הופעות במועדון 'טרובאדור', כשבאחת מהן אף עלה לנגן עמה אלטון ג'ון. לאחר המופע האחרון שם קיבלו חברי הלהקה הזמנה לבוא ולחגוג את הלילה בביתו של קן מוס, מנהל חברת טיסה ושמה FREELANDIA. שלושה חברים מהלהקה נענו להזמנה - הבסיסט אלן גורי, הגיטריסט האמיש סטיוארט והמתופף רובי מקינטוש, שהגיע ביחד עם אשתו, אדית'. אחד הנוכחים שם סיפר לאחר מכן למשטרה: "ישבנו סביב השולחן כשלפתע שלף מישהו אבקה והחל להעבירה בין הנוכחים. כולם חשבו כי זה קוקאין, אבל הסתבר שזה היה הרואין טהור. ברגע שהסנפתי את זה הבנתי שמשהו פה לא בסדר". לא כולם הסכימו להסניף, אך אלו שנענו להזמנה חשו מיד ברע והחלו להקיא ללא הרף. מקינטוש איבד את הכרתו והחל להכחיל. במקום לסור לבית החולים הוא הועבר למלונו ושם, בשעת בוקר, הוא מת.
שאר חברי הלהקה חזרו לאנגליה המומים ונזעמים. מקינטוש בן ה-24, שתופף לפני כן גם עם הרבי מאן ובריאן אוגר, לא חזר עמם.
קן מוס בן ה-31 נעלם מיד לאחר מכן עד שהסגיר את עצמו ב-26 ביוני 1975.הוא מיהר לטען לחפותו אך שר עלתה לדוכן העדים במשפטו ומסרה גירסה מפורטת עם מה שקרה שם. בעדותה סיפרה כי פגשה את מוס בהופעה של הלהקה בטרובאדור והגיעה בהזמנתו למסיבה. גם אלמנתו של מקינטוש, אדית', העידה כי מוס הסניף בעצמו את החומר לפני שהעבירו לחברי הלהקה. משום מה הם נפגעו מזה והוא לא. שר: "מקינטוש נראה חולה מאד והחל להוציא קולות שיעול. רק שהקולות לא יצאו מפיו. נשמע היה כאילו הם בוקעים מחזהו".
אדית' מקינטוש: "רובי הושם באמבט ומוס נכנס לחדר ואמר לנו שהוא לא מאמין שרובי לא נטל הרואין לפני כן. שאלתי אותו: 'איזה הרואין?'. הוא ענה 'זה הרואין. חלק יכולים לקחת וחלק ברור שלא'. בשלב הזה התחלתי לצרוח".
בשלב הזה חזרה שר לתוך הבית וראתה את מקינטוש באמבט. "ציפורניו היו כחולות ופניו אפורים. הוא נראה כמת. הצעתי להזעיק אמבולנס ומוס נכנס לחרדה וצעק שלא נעז לעשות זאת. הוא הוסיף שעבר זאת כבר מאות פעמים וקצת מים יאוששו את רובי". שר לא היססה והתקשרה לגניקולוג שלה כדי לקבל ממנו יעוץ רפואי בהול. היא תיארה את מצבם של מקינטוש וגורי. הרופא אמר לה להחיש מיד את מקינטוש לבית החולים והשני, אם הוא מקיא, יהיה בסדר". שר מיהרה להגיד למוס את עצת הרופא והוא צעק עליה שהיא מבלגנת הכל. חברתו של מוס צעקה על אשתו שר ואדית' מקינטוש שאינה צריכה את כל החרא הזה שם ושיעיפו את הרובי משם תיכף ומיד.
אדית' ומנהל הלהקה, ברוס מקהאסקל, לקחו את רובי מחוסר ההכרה לחדרו שבבית המלון, בשעת בוקר מוקדמת. שלוש שעות לאחר מכן חזר רובי להכרה, התקלח עם מים קרים וביקש מאשתו שתגרד את גבו. היא העידה שתמיד ביקש זאת ממנה כשרצה לישון. הפעם הוא צלל שוב לחוסר הכרה ומת שעה לאחר מכן.
בדצמבר הודה קן מוס באשמה בהריגת המתופף. מנהל הלהקה הגיב: "אנו סבורים שהוא לא עשה זאת בכוונה. זו פשוט הייתה טעות איומה מצידו".
ב-23 בספטמבר בשנת 1970 יצא תקליטה השני של להקת האחים אולמן, IDLEWILD SOUTH.
SIDE 1 1. Revival 2. Don't Keep Me Wonderin' 3. Midnight Rider 4. In Memory of Elizabeth Reed
SIDE 2 1. (I'm Your) Hoochie Coochie Man 2. Please Call Home 3. Leave My Blues at Home
קודם כל, מניין הגיע שם התקליט? ובכן, זו הייתה בקתה ביער, צמודה לאגם, עם כעשרים דונם מחוץ לעיר ניו יורק, שם היו חברי הלהקה עושים חזרות ומבלים מפעם לפעם. השכירות עלתה להם 165 דולר לחודש. שם הבקתה בה כמחווה לשדה התעופה איידלווייד בניו יורק. שם שדה התעופה הזה שונה לאחר הירצחו של הנשיא קנדי ל-JFK. שם, בבקתה הזו, נדרו חברי הלהקה שכולם תמיד יהיו זה למען האחר.
גרג אולמן בספרו: "כשהתכוננו להקליט את האלבום השני שלנו, כתיבת השירים שלי השתפרה - הכל השתפר. פשוט הייתי מחכה, והשירים האלו התחילו להתעצב בראשי. לפעמים אתה שומע מישהו
אומר משהו ואתה מקבל רעיון לשיר מזה. שמעתי סיפור על סטיבן סטילס ובילי פרסטון. הם היו במסיבה. בילי היה עם הדייט שלו והגברת של סטיבן הייתה אמורה לפגוש אותו שם, אבל היא לא הגיעה. אז סטיבן דיבר עם בילי, ובילי אמר, 'בנאדם, אם אתה לא יכול להיות עם מי שאתה אוהב, תאהב את זה שאתה איתו'. סטיבן אמר, 'לעזאזל, בנאדם, אכפת לך אם אשתמש במשפט הזה?' בילי אמר לו, 'לא, לא אכפת לי'. סטיבן יצא מזה שיר טוב מאד".
הכנת תקליט זה, שנחשב לאחד הגדולים של הלהקה, לקח לחבריה שבעה חודשים מאותה שנה כשבמהלך סיבובי הופעות קפצו כל פעם למספר ימי הקלטה וחזרו לדרכים. התקליט נקרא על שם חווה בה התגורר גיטריסט הלהקה, דיקי בטס, ומציג לצד האלמנטים המחשמלים שהביאה הלהקה בתקליט הבכורה שלה גם צד אקוסטי. 'אנשים, האם אתם חשים זאת? האהבה נמצאת באוויר', שר גרג אולמן הקלידן בשיר הפותח, REVIVAL, וחשים כמה הלהקה אהבה לנגן שיר זה, שקל מאד לדמיינו מבוצע גם בכנסיות כשיר גוספל. זה הוא קטע מושלם לפתיחת תקליט, כששיר מאת גרג אולמן, DON'T KEEP ME WONDERIN, ממשיך את הקו הנחוש עם הסלייד של דואן אולמן, האח הבכור, ונגינת המפוחית הנהדרת של ת'ום דושט, שהיה חבר קרוב של בטס מימים עברו.
השיר השלישי, MIDNIGHT RIDER, הפך אחד המזוהים ביותר עם גרג אולמן, שכתב אותו ביום בו נחה הלהקה מהופעות. "זה השיר שאני הכי גאה בו בקריירה שלי", הוא ציין בספרו. ציוד הלהקה אופסן במחסן ואיש הצוות, קים פיין, שמר עליו מפני פורצים. לפתע גילה פיין כי גרג בא לבקרו. השניים התמסטלו וגרג ביצע מולו את השיר החדש שהחל לכתוב. אבל גרג היה תקוע בבית השלישי של השיר ופיין ניסה להשתיקו כי החל להתעצבן מכך שחברו חוזר כל הזמן על השיר בנסיון לבקע את החומה היצירתית. "אבל אני מנסה לכתוב פה שיר", ענה גרג להגנתו. קים פיין ראה שאין מנוס וניגש לעזור לחברו עם מילים לבית השלישי. זה הצליח לו. חיוך נמתח על פניו של גרג. השניים מיהרו לסיים את המילים אבל גרג חשש שלא יזכור אותן, כי לא היה עמם מכשיר הקלטה קטן או דף וכלי כתיבה. אבל למזלנו זכרונו לא בגד בו.
מכאן ממשיכה המחט לנשק את הויניל המסתובב לכיוון הקטע שחותם את צד א', שהוא אחד הדברים המופלאים ביותר של האחים אולמן - 'לזכרה של אליזבת' ריד'. זה הקטע הראשון והאינסטרומנטלי לחלוטין שכתב בטס ללהקה. בקטע זה, שמשתמש באופן מופלא בדינמיקת הנגינה השקטה מול זו המתפרצת, מתגלה הלהקה במלוא מקוריותה. "אני לא יכול לגלות על מי באמת נכתב הקטע הזה", הודה בטס. "אני יכול להסגיר כי הוא נכתב על בחורה שפגשתי ממוצא איטלקי. לא זכרתי את שמה ולכן השתמשתי בשם שמצאתי כתוב על מצבה, בבית הקברות שבמייקון".
אותה אליזבת' ריד, שלמדה מוסיקה ואומנות, מתה בשנת 1935, בגיל 89. דיקי בטס: "קשה לי אפילו להצביע מאיפה הגיעה היצירה הזו. זה ג'אז, אבל לא באמת, וזה היה שונה מכל מה שעשיתי קודם".
צד ב' נפתח עם קטע הבלוז הידוע 'איש ההוצ'י קוצ'י', ששר בסיסט הלהקה, ברי אוקלי. מדובר בפיסה חשובה, כי זה אחד הרגעים הנדירים בהם שומעים את אוקלי שר, לפני שמצא את מותו בתאונת אופנוע. בשיר הבא, PLEASE CALL HOME, אפשר להבין מדוע גרג אולמן נחשב לזמר כה אדיר בתחומו. ממש אפשר לחוש בתחינה בקולו כשהוא שר את המילים. והתקליט נחתם באנרגיה קצבית ומדליקה בשיר LEAVE MY BLUES AT HOME.
עבודת הגיטרות המשותפת של דואן ושל בטס הינה מלאכת מחשבת, התופים הנעולים אך משוחררים להפליא של בוץ' טראקס וג'יי ג'והאני ג'והנסון, השירה של גרג והבס של אוקלי - אנסמבל החלומות השמיימי! איזו דרך מופלאה היא זו לסיים תקליט כה מיוחד שאוגר בתוכו מוסיקה כה חמה ומזמינה, שקשה לא להתמסר לה.
בתמונה: מקליטים את התקליט. במרכז זה טכנאי ההקלטה טום דאוד. מצד ימין זה הגיטריסט דוואן אולמן.
ב-23 בספטמבר בשנת 1948 נולד ברוס ספרינגסטין
ספרינגסטין בספרו האוטוביוגרפי: "היינו די קרובים לעניים, למרות שמעולם לא חשבתי על זה. היינו לבושים, היה אוכל והייתה מיטה. היו לי חברים לבנים ושחורים במצב גרוע יותר. להורים שלי היו עבודות, אמי עבדה כמזכירה משפטית ואבי בפורד. הבית שלנו היה ישן וקרוב להיות מדולדל בצורה ניכרת. תנור נפט אחד בסלון היה כל מה שהיינו צריכים לחמם את כל המקום. למעלה, איפה שישנה המשפחה שלי, התעוררת בבוקר של חורף ויכולת לראות את אדי נשימתך יוצאים ממך. אחד מזכרונות הילדות המוקדמים ביותר שלי הוא ריח של נפט וסבי עומד שם וממלא את הפיה בחלק האחורי של התנור. כל הבישול שלנו נעשה על תנור פחם במטבח.
בתור ילד אהבתי לירות באקדח המים שלי על משטח הברזל הלוהט של התנור ולראות את הקיטור עולה. היינו גוררים את האפר מהדלת האחורית של התנור אל 'ערימת האפר'. מדי יום הייתי חוזר ממשחק בערימה הזו
של אבק חיוור מאפר פחם אפור. היה לנו מקרר קופסא קטן ואחד ממכשירי הטלוויזיה הראשונים בעיר. בחיים מוקדמים יותר, לפני שנולדתי, סבא שלי היה הבעלים של חנות החשמל של האחים ספרינגסטין. אז כשהטלוויזיה הגיעה לחיים, היא הגיעה לבית שלנו קודם. אמא שלי אמרה לי ששכנים מלמעלה ומלמטה באו לראות את הנס החדש.
בבית הזה, עקב סדר הלידה והנסיבות, הייתי אדון, מלך ומשיח. כי הייתי הנכד הראשון, סבתא שלי נצמדה אלי כדי להחליף את דודתי המתה וירג'יניה, שמתה בגיל חמש כשמשאית פגעה בה בעת שרכבה על אופניה. שום דבר לא היה מחוץ לתחום. זה היה חופש נוראי לילד צעיר ואימצתי את זה בחום. נשארתי ער עד שלוש לפנות בוקר וישנתי עד שלוש אחר הצהריים - בגיל חמש ושש. צפיתי בטלוויזיה עד שהיא כבתה. אכלתי מה ומתי שרציתי. הוריי ואני הפכנו לקרובים רחוקים ואמי, בבלבול וברצונה לשמור על השלום, ויתרה עליי לשליטה מוחלטת של סבתא. כעריץ קטן ביישן, עד מהרה הרגשתי כאילו החוקים נועדו לשאר העולם, לפחות עד שאבא שלי חזר הביתה".
ב-23 בספטמבר 1967 יצא תקליטון חדש ללהקת הדלתות.
צדו הראשון בא עם שיר בשם PEOPLE ARE STRANGE ובצד השני נכלל שיר בשם UNHAPPY GIRL. שני השירים ייצאו, בהמשך חודש זה, גם בתקליטה השני של הלהקה, STRANGE DAYS.
השיר PEOPLE ARE STRANGE ערמומי בצורה בה הוא מוגש. מצד אחד יש פה לחן קליט וקצב סוחף, אך התוכן המילולי שבו מדבר על בדידות האדם, שרואה סביבו פרצופים מכוערים, רחובות לא מאוזנים, נשים מרושעות וכדומה.
ג'ים מוריסון החל לחוש את הלחץ שהופעל עליו, כשהלהקה נדרשה לספק את אלבומה השני. השירים באלבום הבכורה של הלהקה הגיעו ממחברת שירים שכתב עוד לפני כן, אך עם דרישת חברת התקליטים למוצר שני וכמה שיותר מהר - הבין הסולן-משורר הכריזמטי כי זה הופך לעסק לא קל, לספק את הסחורה הטובה.
מוריסון, שחש בדיכאון שחילחל בו, שפך את רגשותיו לגיטריסט הלהקה, רובי קריגר, שסיפר: "ג'ים חש כי זה כבר לא דבר נהדר להיות בלהקה וכי החיים נוראיים, אז הייתי צריך לדבר איתו לילה שלם כדי למנוע ממנו להרוג את עצמו". עם שעת בוקר עזב מוריסון את ביתו של קריגר, כדי לעלות לגבעות של הוליווד. הוא הגיע לרחוב בשם APIIAN WAY, שם קיבל מבט פנורמי על לוס אנג'לס. הוא נעצר והשקיף שם על הנוף, שהרגיע את רוחו. הוא חזר לביתו של קריגר, כשהפעם מצב רוחו מרומם יותר. קריגר: "הוא חזר במצב רוח שמח שמזה המון זמן לא ראיתיו נתון בכזה. הוא אמר לי שהוא גילה את האור וכי הוא כתב שיר חדש בדרך למטה משם לכיוון הבית שלי".
מוריסון שר לקריגר את מה שכתב והגיטריסט חש כי יש פה משהו מוזיקלי טוב לעבוד עימו. השיר, עם סולו חשמלי של קריגר שהוקלט בטייק אחד, יצא על גבי תקליטון אך לא הצליח לחרוך את המצעד, כפי שעשה הלהיט LIGHT MY FIRE. הוא הצליח לגרד את המקום ה-12 במצעד המכירות של הבילבורד.
השיר UNHAPPY GIRL היה שיר שנכתב זמן רב לפני שהגיע לסליל ההקלטה. עוד לפני שקלידן הלהקה, ריי מנזרק, נהג לנגן, בידו השמאלית תפקידי בס בהופעות הלהקה, היה זה השיר עמו נהגו החברים לבחון נגני בס להרכב. אופי השיר היה אז שונה מהאופן בו הוקלט לתקליטון זה, עם אפקטים של פסנתר שנוגן לאחור. מנזרק סיפר ב-1981 על אותו פסנתר בהיפוך: "זה היה סיוט להקליט את זה. כתבתי את כל מהלך האקורדים של השיר מהסוף להתחלה. הם ניגנו לי באוזניות את השיר כמו שהוא אבל אני נאלצתי לנגן את התפקיד מהסוף להתחלה, באופן שלא תאם את האקורדים שהושמעו לי. הכל רק כדי לשמור על הקצב. זה היה הרבה לפני שהגיעו אמצעים אולפניים לעשות זאת בקלות רבה יותר".
טכנאי ההקלטה, ברוס בוטניק: "היינו מאד בטוחים בעצמנו אז, שהאפקטים האולפניים שאנו משתמשים בהם יעקפו את סרג'נט פפר. הכל היה אצלנו. השירים היו מעולים, האפקטים עבדו נהדר והביצועים היו ברמה הגבוהה ביותר - אבל התקליט הזה נכשל בקרב הקהל כשיצא".
הרצאה על להקת הדלתות ("הרוכבים בסערה") והרצאות מוסיקה אחרות:
להזמנות: 050-5616459
ב-23 בספטמבר בשנת 1977 יצא האלבום LOVE YOU LIVE של הרולינג סטונס.
SIDE 1
1. Intro: Excerpt From "Fanfare From The Common Man"
2. Honky Tonk Women
3. If You Can't Rock Me / Get Off Of My Cloud
4. Happy
5. Hot Stuff
6. Star Star
SIDE 2
1. Tumbling Dice
2. Fingerprint File
3. You Gotta Move
4. You Can't Always Get What You Want
SIDE 3
1. Mannish Boy
2. Crackin' Up
3. Little Red Rooster
4. Around And Around
SIDE 4
1. It's Only Rock 'N Roll
2. Brown Sugar
3. Jumping Jack Flash
4. Sympathy For The Devil
בעיתון רולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "אחד הפרדוקסים של צורת אמנות ספונטנית כביכול כמו רוקנרול היא שהיא לא הפיקה אלבומי הופעות חיים נהדרים. ואפילו מעט מאוד טובים. זה לא הגיוני, אבל זה נכון. לדוגמא, אם תקבלו את הרולינג סטונס, הביטלס, את המי, בוב דילן ורוד סטיוארט כאמנים שלפחות מייצגים את מיטב המוזיקה הזו, לא תמצאו אף אחד מהם שהוציא אלבום הופעה ראוי. הביטלס בהוליווד בול? להקת המי בהופעה בלידס? בוב דילן לפני המבול? בוב דילן ב- HARD RAIN? אמנם הייתי שונא להיות בלעדיהם אבל לא הייתי מחליף תמורתם את אלבומי האולפן של אותם אמנים.
איכשהו, נדמה שכמעט תמיד אלבומי אולפן מסתדרים טוב יותר, אם כי אין דבר משעמם יותר מאשר לשבת בסשן באולפן הקלטה. להיות בהופעה חיה זה כבר סיפור אחר.
מדוע אין לנו אלבומי הופעה נהדרים? טכנית, קשה יותר להקליט להקת רוק על הבמה מאשר באולפן. על הבמה, על המוסיקאים לבדר כמו גם לנגן והם לא תמיד יכולים לשאת את עצמם או זה את זה. וקשה להשיג בלהט הרגע את הדבר הנכון.
עם זאת, באלבום ההופעה הזה של הסטונס, ובמיוחד בצדדים שלוש וארבע, הוא ככל הנראה אלבום הופעה טוב כמו שעוד לא שמעתי. אולי אנחנו לא תמיד יכולים להשיג את מה שאנחנו רוצים, אבל כאן, אנו מקבלים את מה שאנחנו צריכים. זה הוא המדד המלא של כוחם של הסטונס ומייצג את ההצהרה הסופית של הלהקה לגבי מה שנשאר בעשור הזה. השירים מקיפים את כל הקריירה של הסטונס, באופן לא אקראי מדי. הסט הכפול הזה מספק לנו את ההזדמנות הראשונה לשמוע כיצד החבר החדש יחסית, רון ווד, מתקשר עם שאר הלהקה (ולמעט כמה נקודות מחוספסות, די טוב) ומה השינויים שחוללה נגינת הגיטרה שלו. יתר על כן, יש לנו כעת תקליטים בהופעה מכל שלושת הפרקים של הרולינג סטונס: בריאן ג'ונס היה ב- GOT LIVE IF YOU WANT IT. מיק טיילור ניגן ב- GET YER YA YAS OUT.
בעיקרון, צוות הגיטרות של קית 'ריצ'רדס ורון ווד נשמע יותר כמו ריצ'רד / ג'ונס מאשר ריצ'רד / טיילור. יש פחות גרנדיוזיות ואולי פחות שאפתנות. צד שלישי, שהוקלט במועדון "אל-מוקמבו" שבטורונטו, המורכב מ-350 מושבים, הוא חזרה לתפארת הרית'ם אנד בלוז ומבוצע להפליא. האבנים החדשות לוהטות. ככל הנראה הן מעדיפות את נגיחת הרוק על פני השירים האיטיים יותר. ואכן, הניסיון היחיד של הלהקה לבלדה גדולה, "אתם לא תמיד יכולים להשיג את מה שאתם רוצים", נראה גם מוטעה וגם כמעט נזרק במקרה. השירה של ג'אגר בשיר נשמעת יותר כמו שיעור בהגייה מאשר עיבוד רגשי של מילים משמעותיות במיוחד. סולו הגיטרה של ווד מכניס את הגופה למבוי סתום ארוך ובלתי הולם לחלוטין, וג'אגר חוזר להשליך את עצמותיה לקהל. זו לא הדרך הנכונה לטפל בהמנון וזה מזכיר את מה שעשה בוב דילן ל"כמו אבן מתגלגלת" בסיבוב ההופעות שלפני המבול.
אף על פי שחלק גדול מהצדדים הראשון, השני והרביעי, כולם הוקלטו באודיטוריום גדול בפריז, הם בסדר וברור שארבעת השירים מהאל-מוקמבו הם הלב והנשמה של האלבום. הכל בוער בצורה טבעית יותר במועדון קטן. ג'אגר מתעורר לחיים וחברי הלהקה מנגנים כאילו היה זה הזמן הטוב בחייהם, כשדיברתי עם קית 'ריצ'רדס על זה, הוא הסביר את ההבדל כך: 'בוא נראה, 63' או 64 'הייתה כנראה הפעם האחרונה שהופענו במקום קטן כזה. אחרי כמה שירים פתאום הבנתי שזה מרגיש טבעי לחלוטין, כנראה בגלל שזה נשמע כל כך טבעי. אני מניח. הרגשתי בדיוק כמו בחזרה מוזיקלית. זו הייתה שמחה אמיתית שלא היה הפער הזה בין הבמה לאנשים. במקום כמו אל-מוקאמבו אתה יכול לשמוע את הלהקה, וחשוב יותר, אנחנו יכולים לשמוע את הלהקה כפי שהיא נשמעת בפועל. יכולתי לשמוע את תוף הבס של צ'רלי דרך עמוד השדרה שלי'.
אני לא יודע למה, אבל לקרוא לזה אלבום טוב מאוד נשמע כמו עלבון לרולינג סטונס. ממצב של אהבה וכבוד, רוצים להיות מסוגלים לכתוב כי התקליט החדש הוא הטוב ביותר אי פעם, אפילו טוב יותר מיצירת המופת המוסמכת שלהם, 'גלות ברחוב הראשי'. אבל, כמובן, זה לא - ואי אפשר. צ'רלי ווטס וביל ווימן הם עדיין כלי הנשק הסודיים של הסטונס, רון ווד נראה כמבקר בשטח, קית' ריצ'רדס נשמע מחודש באופן חיובי, ומיק ג'אגר בוודאי לא איבד את העוצמה הקולית העצומה שלו".
ב-23 בספטמבר בשנת 1977 יצא התקליט AJA של סטילי דן. אם היו תקליטים שנשמע באמת כמו מה שהם שווים - AJA היה בהחלט אחד מהם וכדי להדגיש עובדה זו, ספריית הקונגרס האמריקני הכניסה את התקליט לקטלוג שלה.
SIDE 1
1. Black Cow
2. Aja
3. Deacon Blues
SIDE 2
1. Peg
2. Home At Last
3. I Got The News
4. Josie
סטילי דן היא לא להקת הרוק הטיפוסית. יש בה רק שני חברים, אלו הם צמד כותבי השירים דונלד פייגן עם וולטר בקר. בתחילה הייתה להקתם כלהקת רוק מהסוג הרגיל, עם עוד מוזיקאים שתיפקדו כחברים בה. אבל החל מהאלבום הרביעי הפך כל העסק למעבדה מוזיקלית של שניים בלבד. סיבובי ההופעות נפסקו והם התמקדו ביצירת שירים באולפן, תוך הבאת הנגנים המועדפים עליהם להקלטה.
התקליט AJA מביא את סטילי דן באחת מתקופותיה הפוריות ביותר. זה היה התקליט שהגשים לבסוף את החזון האמנותי של בקר ופייגן והזניק את סטילי דן לתוך תושבת הפלטינה. זה עלה על כל תקליט קודם שלהם, מבחינת נתוני מכירות. אז היה לשניים הכל: בריאות, עושר, הערצה של עמיתיהם ומבקריהם כאחד ועתיד ורוד. אבל הם לא ידעו אז שזו למעשה תחילת הסוף של ההרכב, לזמן מה.
ההקלטות לאלבום החלו בחלק השני של שנת 1976, בלוס אנג'לס. השירים החביאו בתוכם מורכבות מוזיקלית שדרשה את הנגנים הנכונים בהחלט. בעוד שהשירים המוקדמים של הלהקה נשענו רבות על גיטרות, בתקליט הזה נטה הצליל לכיוון הקלידים עם תוספות סקסופון היישר מפיו של איש הג'אז החשוב, וויין שורטר.
זה תקליט עשיר ושימש פעמים רבות כתקליט הדגמה מושלם להצגת מערכות סטריאו בחנויות לאוזניים של אודיופיל (לצד גאוצ'ו, התקליט הבא של סטילי דן או 'אחים בדם' של דייר סטרייטס). ועדיין, למרות המורכבות נשמעים השירים קליטים ומהנים. הדבר גרם לתקליט זה להיות המצליח ביותר בקטלוג הלהקה והפך לאחד מאלבומי הפלטינה הראשונים בארה"ב. שירים כמו 'פג', 'דיקון בלוז' ו'ג'וזי' חלחלו היטב גם ללב עולם הג'אז.
אז נכון, חובבי רוק רבים יגידו כי חסרה נשמה במוזיקה הזו. ויש שיוסיפו כי המוזיקה מחושבת מדי מלהיות קשורה בעולם הרוק החופשי. אבל זה לא רלוונטי ללהקה שאין לה כלל שורשים מהסיקסטיז. זו להקה שנטועה כולה בשנות השבעים וכך היא נשמעת. אם שירים כמו DO IT AGAIN קירבו את סטילי דן לקהל, בתקליט AJA יש ריחוק מהקהל. כמו הרחקת אנשים מחדר ניתוח, בעת ביצוע פעולות בו. אבל התוצאה לא פחות ממפעימה. הפסקול המושלם למוזיקה האמריקאית של שנת 1977. כשהאולפנים שאפו לצליל המושלם ושבילי הקוקאין התארכו על קונסולת ההקלטה. היידד לפייגן ובקר על תקליט כה נועז, חשוב ומרתק זה.
ברולינג סטון נכתב בביקורת בזמנו: "זה הוא האלבום השלישי של סטילי דן מאז שכותבי השירים, וולטר בקר ודונלד פייגן, השליכו מעליהם את פורמט הלהקה הקבועה, בסוף 1974. מאז הם סירבו להעז ליצור מעבר לנוחות הבלעדית של לוס אנג'לס, עם אולפנים משוכללים ונגני סשנים. כתוצאה מכך, המסגרת הרעיונית של המוזיקה שלהם עברה מרוק'נ'רול לעבר מוטציה חלקה, נקייה ומחושבת ביותר של ניבים שונים של רוק, פופ וג'אז. המילים של השירים נשארות קהות וציניות-נעימות כתמיד.
יצירה זו תמשיך לתדלק את הטענה של טהורי הרוק כי המוזיקה של סטילי דן היא חסרת נשמה, ובאופייה המחושב נוגדת את מה שרוק צריך להיות. אבל זה במובנים רבים לא רלוונטי בהערכה סופית של הלהקה הזו, שהיא היחידה בסביבה ללא התקדמות רעיונית שנשאבה משנות השישים.
שיר הנושא הוא השיר היחיד בתקליט שמציג צמיחה אמיתית ביכולות כתיבת השירים של בקר ופייגן ויוצא מיצירתם הקודמת. זהו השיר הארוך ביותר שהם הקליטו, אך הוא שומר על תשומת ליבנו עם פריחות אינסטרומנטליות. ייתכן שזוהי בדיוק האיכות שהופכת את וולטר בקר ודונלד פייגן לאנטי גיבורי המוזיקה המושלמים לשנות השבעים".
בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז על התקליט: "יש לי רגשות מעורבים לגבי הטיול האחרון הזה מסטילי דן. אני מעריץ את כשרונות הנגינה והכתיבה של פייגן ובקר, שני החברים שנותרו בלהקה שהיתה פעם שישה אנשים, אבל אני לא שומע כאן שום דבר שעומד.
שבע היצירות בתקליט אינן כל כך שירי פופ, כי אם קטעי מצב רוח שלוקחים כיוון ג'אזי פחות או יותר. בשיר הנושא במיוחד, המילים אינן ניתנות לתיאור, אם כי הן משמשות תירוץ נחמד לכמה יצירות אינסטרומנטליות מפוארות של נגני הג'אז מהשורה הראשונה שתומכים בבקר ובפייגן. הפרויקט מוצלח מבחינה מוזיקלית, אם כי אני עדיין מתגעגע לשירים של סטילי דן".
רוצים עוד על סטילי דן? תלחצו פה.
ב-23 בספטמבר בשנת 1974 יצא בארה"ב תקליטון חדש לג'ון לנון. באנגליה הוא יצא בהמשך השנה (ב-4 באוקטובר)
זה היה שלושה ימים לפני צאת אלבומו של ג'ון לנון, WALLS AND BRIDGES כשחברת 'אפל' הוציאה תקליטון עם שני שירים מהאלבום. התקליטון קיבל את הקרדיט של PLASTIC ONO NUCLEAR BAND והכיל בצד א' את השיר WHATEVER GETS YOU THRU THE NIGHT (עם אלטון ג'ון כנגן וזמר ליווי אורח) ובצד ב' קטע אינסטרומנטלי בשם BEEF JERKY.
השתתפותו של אלטון בשיר הזה לא הייתה מתוכננת מראש. הוא במקרה היה בניו יורק והובא לאולפן ההקלטות על ידי עובד חברת APPLE, טוני קינג. לנון כבר היה לקראת סוף הקלטת השיר כשאלטון נכנס ושאל אותו אם אפשר לנגן קצת פסנתר בשיר. לנון נתן את הסכמתו בהתלהבות ואלטון הקליט את תפקידו על פלייבק שכבר הוקלט. כשלנון הקליט את השירה שלו, הצטרף אליו הפסנתרן הממושקף בקולות הרמוניים. לנון אמר מאוחר יותר בראיון שהסשן הזה עם אלטון הזכיר לו את העבודה שעשה בעבר עם מקרטני או האריסון על מוסיקה.
בסוף הסשן הזה סיפר אלטון ללנון שיש לו בקרוב מופע גדול במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק. הוא ביקש מלנון להצטרף אליו לבמה במופע במידה והשיר שהקליטו יגיע למקום הראשון. יש לציין כי עד לרגע ההוא היה לנון היחיד מחברי להקת הביטלס שלא הביא שיר שלו לצמרת המצעד האמריקאי.החיפושית לשעבר לא ציפה כלל להצלחה מסחררת עם השיר בצמרת המצעד. הוא חש שאינו מוצר חם בשוק, לאחר כישלון אלבומו הקודם MIND GAMES, ולכן הסכים מיד להתערבות.
אבל הנס קרה והשיר שלו העיף הצידה את YOU AIN'T SEEN NOTHING YET, של באקמאן טרנר אוברדרייב, והתיישב במקום הראשון. אלטון מיהר להזכיר את ההסכם שנקבע ביניהם ולנון המופתע הבין כי עליו לקיים את מילתו ונעתר למשימה.
ב-28 בנובמבר בחג ההודייה, עלה לנון לבמה של המדיסון סקוור גארדן. שמו לא פורסם לפני כן במודעות של המופע והקהל לא האמין למראה עיניו. לנון עלה לבמה עם שיער ארוך, חליפה שחורה וגיטרת פנדר טלקאסטר שחורה. הוא ביצע שלושה שירים. בתחילה הוא היה פקעת עצבים, בגלל שהוא לא הופיע על במה כשנתיים. אבל הוא נרגע מהר מאד ואף נהנה מההופעה. על הבמה ביצעו השניים את השיר שהביא להתערבות, גירסה מחודשת של אלטון לשיר 'לוסי ברקיע היהלומים' ואת השיר שפותח את תקליט הבכורה של הביטלס - I SAW HER STANDING THERE (אותו לנון הציג לקהל כשיר של 'הארוסה הפרודה שלי ששמה פול').
לנון סיפר לאחר מכן: "ההופעה הייתה נהדרת. אלטון היה עצבני לא פחות ממני. הוא היה שנים לפני כן במשרדים של דיק ג'יימס, שם עבד כאמן לא ידוע. הוא נהג להקשיב שם לכל הדמואים שאנחנו, כלהקת הביטלס, שלחנו אז למשרד. לכן יש לו מגע מיוחד עם הלהקה ההיא. על הבמה נשמעו הצעקות כמו בימי הביטלמאניה. לא האמנתי שזה בשבילי. לא שמעתי צעקות כאלה מאז הימים המוקדמים של הביטלס". לאחר ההופעה, מאחורי הקלעים, הגיחה יוקו אונו, שבאה לבקר את בן זוגה הפרוד ממנה. זמן קצר לאחר מכן חזרו השניים לחיי זוגיות משותפת ומחודשת. כך שהשיר הזה נתן עבור לנון משהו משמעותי בהרבה ממקום ראשון במצעד.
גם זה קרה ב-23 בספטמבר:
- בשנת 1970 פגש מיק ג'אגר לראשונה את ביאנקה פרז מורינה דה מאסיאס. היחסים שנוצרו ביניהם הובילו לחתונה ב-1971 ולפירוק זוגיות מכוער ב-1978.
- בשנת 2019 מת רוברט האנטר, התמלילן הקבוע של הגרייטפול דד. בן 78 במותו.
- בשנת 1939 נולד הגיטריסט האגדי הבריטי רוי ביוקאנאן. הוא היה אחד מאלה שהתבקשו על ידי הרולינג סטונס להחליף את מיק טיילור שפרש ב-1974. ביוקאנאן סירב. ב-14 באוגוסט 1988 הוא נמצא תלוי בבית כלא בווירג'יניה אליו הוכנס לאחר שנתפס על שיכרות יתר.
- בשנת 1996 יצא ספרה האוטוביוגרפי של זמרת להקת אבבא (הבלונדינית), אנייטה פאלצקוג. שם הספר - AS I AM ולא, היא לא נכנסה פה לעומק חייה הפרטיים אבל היא חלקה מספיק מידע כדי לתת לנו קצת תובנה לגבי הקריירה המטאורית שלה לצד היותה אמא. מי שרוצה את סיפור הלהקה באמת, אני ממליץ על BRIGHT LIGHTS DARK SHADOWS.
ב-23 בספטמבר בשנת 1978 יצא אלבומה השני של להקת הסטרנגלרס (החונקים) ושמו NO MORE HEROES.
SIDE 1
1. I Feel Like A Wog
2. Bitching
3. Dead Ringer
4. Dagenham Dave
5. Bring On The Nubiles
6. Something Better Change
SIDE 2
1. No More Heroes
2. Peasant In The Big Shitty
3. Burning Up Time
4. English Towns
5. School Mam
האלבום מורכב מהקלטות שונות שנותרו ממה שנעשה לתקליט הבכורה, יחד עם חומרים חדשים. הגיטריסט יו קורנוול ציין בספרו את העובדה ששלושת השירים הראשונות בתקליט מושרים על ידי זמרים ראשיים שונים, כמו מה שהיה בתקליט ריבולבר, של הביטלס.
כמה ימים לפני צאת התקליט השלם, יצא לחנויות התקליטון עם שיר הנושא שמתאבל על אובדן דמויות חזקות בתרבות ומזכיר אנשים שהזמר / גיטריסט הלהקה, יו קורנוול, העריץ מאוד וביניהם המנהיג הקומוניסטי לאון טרוצקי, הקומיקאי לני ברוס, זייפן האמנות אלמיר דה הורי ודון קישוט וסנשו פנשו.
קורנוול: "כשיצאנו עם השיר הזה, סירבנו לחתום לאנשים כי אמרנו, 'אין לכם גיבורים. תהיו הגיבורים של עצמכם'...".
בעיתון NME אהבו את המוצר החדש וכך נכתב אז שם: "הלהקה הזו מציבה רף גבוה חדש שלפיו להקות צריכות למדוד את עצמן". הלהקה ביצעה את השיר בתכנית הלהיטים "טופ אוף דה פופס" כשהיא מצפצפת על הפלייבק המושמע ועושה כרצונה בשביל להיות מרדת במוסכמות. הקהל אהב את זה והשיר נמכר היטב.
התקליט השני של הלהקה יצא במרווח של חודשים בלבד מהראשון ועטיפתו היא מהידועות יותר של התקופה, אך היא מהווה תחליף לרעיון המקורי עם תמונה ובה נראה בסיסט הלהקה, ג'יי ג'יי בורנל, כשהוא שוכב עירום על רפליקת מצבה של טרוצקי.
עם המרדנות הזו, החונקים לא הביאו בשורה חדשה בתחום; בני נוער מטורפי סמים עם סיכות בטחון באפים כבר הסתובבו ברחובות בחיפוש אחר הרפתקאות. הם כבר הקשיבו למוזיקה רועשת עם מילים וולגריות, לכלוך, ניוון ודיכאון. לא כולם קנו אז את הקטע של הלהקה. היו שראו בה תרגיל בתעלולים בנאליים באנגלית, כשחבריה הם מוזיקאים כשרוניים שמבזבזים את רוב האנרגיה שלהם בניסיון להיות גסים וזימתיים. התקליט החדש נשא מסר ברור לשדרני רדיו - "זו מוזיקה נהדרת, אבל היא עלולה לפגוע... נא להקשיב לפני שמנגנים בשידור". עבור המקטרגים, החונקים חנקו את המוזיקה שלהם עם שנאת יתר.
אבל אנשים פיספסו כך מסרים. כבר בשיר הפתיחה, I FEEL LIKE A WOG, עם כותרתו הפרובוקטיבית בכוונה עם הכינוי הבוטה נגד זרים מהמזרח הרחוק, הלהקה באה דווקא בשיר אנטי גזעני. עם פתיחה שכזו, להקה שכזו לא יכולה לאכזב. חשוב לציין לצד את קורנוול עם קולו המיוחד ובורנל עם הבס המדוייק שלו גם את הקלידן המלהטט דייב גרינפילד ואת המתופף ג'ט בלאק. הארבעה ידעו בהחלט מה לעשות כדי שזה יישמע ייחודי.
ב-23 בספטמבר בשנת 1966 יצא באנגליה ובארה"ב תקליטון חדש לרולינג סטונס, עם השירים HAVE YOU SEEN YOUR MOTHER BABY STANDING IN THE SHADOWS ו- WHO'S DRIVING YOUR PLANE.
שני השירים נכתבו על ידי מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס והוקלטו באוגוסט בלוס אנג'לס. עטיפת התקליטון מראה את חברי הלהקה לבושים בבגדי נשים. חברי הלהקה אף שינו את שמותיהם לתמונה זו. מיק ג'אגר הוא שרה, בריאן ג'ונס הוא רוזי, ביל ווימן הוא פנלופי, צ'רלי ווטס הוא מיליסנט וקית' ריצ'רדס הוא מילטי. התמונה הזו צולמה בפארק אבניו שבניו יורק על ידי ג'רי שאצברג.
סרטון פרומו עם השיר הראשי בתקליטון זה (שהכיל לראשונה גם צלילי חטיבת כלי נשיפה) צולם והוחרם במהרה על ידי הפקת תוכנית הלהיטים הבריטית "טופ אוף דה פופס".
קית' ריצ'רדס: "אני ממש אוהב את השיר הזה אבל שונא את המיקס שבו. הוא נעשה בחופזה כדי להספיק ולהביאו לתוכנית של אד סאליבן לשידור. במיקס הזה נבלעה חטיבת הקצב". כשהסטונס הופיעו הם השיר הזה אצל אד סאליבן, נראה בריאן ג'ונס עם גבס בידו. הייתה שמועה שהוא שבר את ידו כשהלם בקיר.
ביום יציאת הסינגל פתחה הלהקה את סיבוב ההופעות הבריטי שלה עם הופעה באולם 'רויאל אלברט' הלונדוני. בין אמני החימום היו גם להקת 'ציפורי החצר' וגם הזוג הנשוי והמקפיץ אייק וטינה טרנר. הקהל, שמנה כ-5,000 איש, לא הצליח להתאפק בהיותו במקום מכובד, ופרץ בהיסטריה. בריאן ג'ונס וביל ווימן נסו על נפשם ומיק ג'אגר כמעט ונחנק על ידי מעריצים. יותר מחמישים מעריצות נלקחו לבית החולים. המופע הוקלט כאפשרות להוציאו בהמשך בצורת אלבום הופעה. זה לא יקרה בסוף. בקהל נצפו גם קית' מון וג'ון אנטוויסל, המתופף והבסיסט של להקת המי.
במאי הסרטים אנטוניוני מיכלאנג'לו נוכח בהופעה וניגש לאחר הופעתה של 'ציפורי החצר' כדי לבקש ממנה לככב בסרטו החדש, שייקרא BLOW UP. זאת לאחר שלהקה אחרת בשם IN CROWD (עם הגיטריסט סטיב האו) נקבעה במקור על ידי הבמאי אך נדחתה לבסוף. אנטוניוני אף שקל לפני כן להביא לצילומים את להקת 'מחתרת הקטיפה' אך הרעיון עימה בוטל כשהבין את גובה הסכום שיהיה עליו להשקיע כדי להביאה מארה"ב.
ב-23 בספטמבר בשנת 1930 נולד ריי צ'ארלס.
ריי צ'ארלס, איש הפסנתר בעל הקול הצרוד עתיר הנשמה שעיצב מחדש את המוזיקה האמריקנית במשך חצי מאה, והביא את מהות הנשמה לקאנטרי, ג'אז, רוק, סטנדרטים וכל סגנון מוסיקה אחר שנגע בו, מת בביתו בבוורלי הילס.
צ'ארלס עבר ניתוח מוצלח להחלפת מפרק הירך בשנה האחרונה בחייו והיה אמור להתחיל סיבוב הופעות. הוא היה להוט לחזור לבמה ואמר "אני לא הולך לחיות לנצח. יש לי מספיק היגיון לדעת את זה. אני גם יודע שזו לא שאלה כמה זמן אני חי, אלא כמה טוב אני חי". אך זמן קצר לאחר מכן הוא חלה במחלות אחרות ומת מסיבוכים של מחלת כבד.
השפעתו היא ברורה ביותר כמבצע, כותב שירים, מנהיג להקות ומפיק. אף שהיה עיוור מאז גיל שבע, הוא היה פסנתרן יוצא דופן. הוא יכל לשיר את הבלוז הכי עמוק או לשיר כזמר פופ, והשתמש בקולו כדי להאיר רגש. הוא יכל להישמע חצוף או מהוסס, משמח או עצוב, חסר מעצורים או דומע - לעזאזל, היה בו את הכל!
בשנות החמישים הוא הפך למוביל במוזיקת הנשמה בכך שהביא את הלהט והדינמיקה לנושאים חילוניים. אבל עד מהרה הוא פרץ קטגוריות כלשהן וההשפעה שלו מהדהדת דרך דורות של זמרי רוק ונשמה. מי לא מכיר את HIT THE ROAD JACK? או את הסטנדרט הנדיר GEORGIA ALWAYS ON MY MIND? תקליטי הלהיטים שהוא עשה לחברת אטלנטיק, באמצע שנות ה-50, יצקו את הבסיס לכל מה שקרה בהמשך למוזיקת הרוק והנשמה. הוא נקרא גאון כי איש לא יכל להגביל אותו בז'אנר אחד. הוא לא היה רק רית'ם ובלוז אלא גם ג'אז.
צ'ארלס: "כשהתחלתי את דרכי, ניסיתי לחקות את נט קינג קול כי כל כך אהבתי אותו. אבל אז התעוררתי בוקר אחד ואמרתי, 'אנשים אומרים לי כל הזמן שאני נשמע כמו נט קינג קול, אבל חכה רגע, הם אפילו לא יודעים איך קוראים לי'. אז אמרתי, 'טוב, אני צריך לשנות את זה כי אף אחד לא יודע מי אני'. אמא שלי לימדה אותי דבר אחד, 'תהיה עצמך, ילד'. וזו הנחת היסוד שהמשכתי לפיה".
צ'ארלס גם היה שגריר לענייני גזעים והאפליה שהתחוללה אז. "מה שמעולם לא הבנתי עד עצם היום הזה, היה כיצד אנשים לבנים יכולים לאפשר לאנשים שחורים לבשל להם, להכין את ארוחותיהם, אך לא נותנים להם לשבת איתם לשולחן. איך אתה יכול כל כך לא לאהוב מישהו ולתת לו לבשל בשבילך?".
בתחילת שנות השישים צ'ארלס כמעט ויתר על כתיבת חומר משלו כדי לעקוב אחר הדחפים האקלקטיים שלו כמתורגמן. הוא יצר אלבום ג'אז אינסטרומנטלי וניגן באורגן האמונד עם מתזמר הביג-באנד, קאונט בייסי. היו עוד פרוייקטים שהוא עשה אז שדווקא לא הבליטו את כשרון כתיבתו.
בשנת 1965 הוא נעצר בגין החזקת הרואין. הוא בילה בסנטוריום בקליפורניה כדי להיגמל מהתמכרותו והפסיק להופיע במשך שנה, ההפסקה היחידה במהלך הקריירה הארוכה שלו. לאחר מכן הוא הסתער שוב על הבמה.
נוכחותו במצעדי הפופ פחתה, אך הוא עדיין זכה לכבוד רב. בשנת 1971 הוא הצטרף לארית'ה פרנקלין במופע שהקליטה בפילמור ווסט.
בדצמבר 1972 הופיע צ'ארלס בבנייני האומה שבירושלים. באולם הותקנו רמקולים סטריאופוניים שהובאו במיוחד מחוץ לארץ. צ'ארלס הגיע לארץ באיחור של כמה ימים מהפרסום המקורי והדבר גרם לבלבול וכעס רב בקרב רוכשי הכרטיסים שקיבלו הודעה על הזזת תאריכי ההופעות זמן קצר לפני קיומן.
רושם רע נוצר סביב כל הסיפור. המפיק הישראלי תירץ את השינוי בשביתת עובדי שדה התעופה אך התירוץ הזה לא היה משכנע. הסיבה האמיתית הגיעה כשצ'ארלס נחת בארץ – הוא הגיע לפי התאריך שהיה כתוב בחוזה שלו ואז התברר שהמפיק הישראלי פשוט התבלבל כשפרסם בתחילה בתקשורת תאריכים שגויים. חלק מהקהל בהופעה בירושלים החליט למנוע, כמחאה, את קיום המופע תוך התפרעות באולם. אחדים אף ניסו לשבש את עבודת צוות הטלוויזיה האמריקאי שנכח במקום לצלם את ההופעה. צ'ארלס הופיע במהלך שהותו בארץ גם בקולנוע 'ארמון' שבחיפה וב'היכל הספורט' ו'היכל התרבות' בתל אביב.
בשנת 1975 הוא זכה בגראמי כשביצע שיר של סטיבי וונדר (LIVING FOR THE CITY) והאוטוביוגרפיה שלו הפכה לרב מכר בשנת 1978. בשנת 1980 הוא הופיע בסרט "האחים בלוז". ואפרופו סרטים - אי אפשר לשכוח את ההצלחה האדירה שנחל הסרט RAY, בשנת 2004, עם ג'יימי פוקס שגילם בהצלחה את דמותו של צ'ארלס, שמת עם סיום הצילומים ולא זכה ליהנות מהצלחת הסרט הכבירה, שהחייתה מחדש את שיריו הישנים והאהובים; הקהל הבוגר התאהב בהם שוב והקהל הצעיר התאהב בהם לראשונה.
"אני מניח שאני סוג של חיה מוזרה", הוא אמר. "מה שעובד בשבילי זה שירים שאני יכול להכניס את עצמי לתוכם. זה לא קשור לשיר. אולי זה שיר נהדר, אבל חייב להיות משהו בשיר הזה בשבילי. אני שר את מה שאני מרגיש, את מה שאני באמת מרגיש. זהו זה".
באותו חודש ספטמבר, בשנת 1971, יצא מגזין לייף עם פרויקט חדש שנועד למשוך אליו גם את הדור הקורא הצעיר של אז.
הג'קסון פייב היו על השער של אותו גיליון והצטלמו בין הגביעים הרבים ותקליטי הזהב שלהם עם הוריהם, ג'ו וקתרין, עם הכותרת "כוכבי רוק וההורים שלהם". נו טוב, ברור שהג'קסונים אינם כוכבי רוק - אבל ניחא.
כדי להרכיב את הסיפור הזה, טייל צלם המלחמה, ג'ון אולסון, בכל העולם. הכוונה שלו הייתה ללכוד את האמנים עם הוריהם הגאים. "מה ההורים עושים כאשר הבן או הבת אהובים מפסיקים להאזין לתקליטי רוק ועוזבים את הבית כדי לעשות תקליטי רוק משלהם?" נאמר בעותק.
פרנק זאפה צולם על רקע הסגול המזעזע של הסלון שלו עם הוריו, פרנסיס ורוז מארי. אלטון ג'ון נראה בביתה של אמו, שילה, שעדיין עבדה כפקידת ממשלה. אריק קלפטון צולם עם סבתו רוז קלאפ, אשר גידלה אותו במקום בתה בת השש עשרה. לא היה אזכור של אמו הביולוגית שם. הציבור עדיין לא היה מוכן ל מידת המורכבות שעלולה להיות מעורבת במשפחה לא גרעינית. אמו של ג'ינג'ר בייקר ניהלה מספרה. מרג'ורי קוקר עבדה בתור מלצרית בבית קפה מקומי. גרייס סליק החזיקה את התינוקת החדש שלה, צ'יינה, הפוך למטה בזמן שאמא שלה, וירג'יניה ווינג, הביטה. סליק לא הייתה היחידה עם רקע מיוחס יותר ממה שהיא נתנה לציבור. פלויד קרוסבי הביך את בנו דיוויד בכך שהודה שהוא ואשתו היו תחת טיפול סוציאלי.
אולסון דיווח שכל הניצבים שלו התנהגו בצורה אחידה כאשר הוריהם היו נוכחים. נדיר היה לראות כוכבי רוק אז בהקשר של משפחה. הם העדיפו לעודד את הרעיון שזאבים גידלו אותם והם יצרו את עצמם מכוחם העצום. אבל הנה הם היו, מאולפים פעם אחת, נראים קצת מגוחכים בפאר ההיפי שלהם, בין הקישוטים והמשפחה ומטופחים באהבה של הוריהם.
אולסון על זאפה: "כולם אמרו לי שיהיה לי קשה עם זאפה והוא דווקא היה נוח מאד".
הבעיה הייתה שככלל לא היה להם הרבה כישרון לביתיות. שנים בדרכים, בסיבובי הופעות, הותירו אותם בלתי מתאימים לשים את ראשם באותו מקום שבו התעוררו. מצבם החמיר על ידי העובדה שהם נרדפו על ידי משפחה אחרת, זו שמורכבת מהמון מעריצים. ב-1971 פיט טאונסנד, מלהקת המי, חווה את אותן בעיות כשהמעריצים הרגישו שהם זכאים להופיע בדלת ביתו בטוויקנהאם כאילו הוא חברם הישן ולא להבין שהוא גבר עם משפחה. זה לא תרם לשקט הנפשי שלו. בשנת 1971 אף אחד לא ציפה שגברים מכל סוג שהוא, בעלי הישגים גבוהים במיוחד כמו חברינו הרוקרים המצליחים, לשבור את הרגליהם כדי לבלות זמן בלידות או להיות מעורבים מדי בגידול ילדיהם. בעולם המפורסם, בדיוק כמו בעולם העבודה של היום, אף אחד לא התמודד עם הרעיון שעבודה, תהילה ומעמד לקחו עדיפות בכל פעם.
היה אחד שיצא מן הכלל אז – קראו לו פול מקרטני.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר
