רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-23 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-23 בספטמבר (23.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "קיבלתי לא מזמן תקליט זהב עבור מכירות התקליט IN THE COURT OF THE CRIMSON KING. אבל החזרתי את זה בחזרה, כי היה כתוב שם BOB FRIPP בעוד שאני רציתי שיכתבו ROBERT FRIPP" (רוברט פריפ - קינג קרימזון, 1973)

הפסנתרן יוצא לקרב: בילי ג'ואל קורע את מסך הניילון. ב-23 בספטמבר בשנת 1982 יצא האלבום THE NYLON CURTAIN של בילי ג'ואל.

שנת 1982 דהרה קדימה במלוא עוצמתה. רונלד רייגן ישב בבית הלבן, הכלכלה האמריקאית נראתה כמו רכבת הרים שיצאה מדעתה, וערוץ MTV הצעיר החל לשנות את כל מה שחשבנו על מוזיקה. ובדיוק לתוך הסערה הזו, ב-23 בספטמבר, שחרר בילי ג'ואל, הפסנתרן האהוב מלונג איילנד, את התקליט השאפתני והמורכב ביותר בקריירה שלו עד אז, THE NYLON CURTAIN. פה ג'ואל החליט שהגיע הזמן לדבר ברצינות.

הוא סיפר פעם שהתקליט עוסק, בין היתר, בחיים בפרברים, שם גדל. "למרות שהחברים שלי ואני גרנו בפרברים, וזה בעצם הפך לנושא של התקליט שלי, זה היה פרבר שבו כל בית נראה אותו דבר, והיינו משועממים לגמרי", הסביר. "ככל שאנשים בגילי גדלו, ברחנו מהפרברים ונכנסנו לעיר בכל הזדמנות שהייתה לנו, כי זה היה הדיסנילנד שלנו". אבל בתקליט הזה, הוא כבר לא ברח. הוא התמודד חזיתית עם המציאות האמריקאית החדשה, זו של עידן רייגן, ועם השדים הפרטיים שלו. "דברים ממש השתנו, ורציתי להתמודד עם הנושאים האלו שהיו חשובים אז. לא רציתי לקום על ארגז של מטיפים ולהיות כותב שירים סוציו-פוליטיים, אבל רציתי לדבר על אנשים שעוברים זמנים קשים".

ואם כבר מדברים על זמנים קשים, ג'ואל עצמו היה שרוי בתקופה סוערת במיוחד. הוא היה בתהליכי פרידה כואבים מאשתו, אליזבת', שהתגלתה כאישה שלא בוחלת באמצעים. הדרמה הגיעה לשיא כאשר ג'ואל היה מעורב בתאונת אופנוע קשה בתחילת שנות השמונים. בזמן ששכב במיטת בית החולים, מעורפל וכואב, הוא פקח את עיניו רק כדי לראות את אשתו ניצבת מעליו, מלווה בעורך דין, כשהיא מגישה לו את מסמכי הגירושין. הסיטואציה הזו, שנראית כלקוחה מסרט, חלחלה עמוק אל תוך היצירה שלו.

שם התקליט, "מסך הניילון", לא נבחר במקרה. בזמן כתיבת השירים, ג'ואל עדיין חש את ההדים של מלחמת וייטנאם, טראומה לאומית שסירבה להגליד. "זה היה קשור לחיי הפרברים, עם השפלה מסוימת של חיינו שהפכו סינתטיים", הסביר את הבחירה. "בניגוד למסך הברזל הדומינטי, מסך הניילון אינו ברור. הוא מתנודד, הוא מעורפל". הוא ראה בתקליט הזה יצירת קונספט שלמה: "גם בשירי האהבה פה יש צרות, לחץ, הפתעות ואכזבות. כולם נכשלים, כולם נופלים, לכולם קרה משהו רע. זה על איך שאתה מתאושש, איך שאתה מתמודד עם זה, איך שאתה מתמודד עם אובדן וחרטה וממשיך הלאה. זה נושא מרכזי שחוזר על עצמו הרבה במילים שלי".

מגזין המוזיקה רולינג סטון זיהה מיד שמדובר ביצירה יוצאת דופן. בביקורת שפורסמה בזמנו, נכתב כי "נקודת המפנה של התקליט החדש והשאפתני של בילי ג'ואל, השיר GOODNIGHT SAIGON, עשויה להיזכר כמוזיקת ​הפופ ​האולטימטיבית למלחמת וייטנאם". המבקר תיאר בפיוטיות כיצד "לתוך נוף סאונד פסטורלי, נכנס מסוק שגונב בצורה מבשרת רעות, ואחריו אקורדים לפסנתר אלגיים מבחינה צבאית, ולבסוף, קולו ההדוק והמפוצץ של בילי ג'ואל, גבוה ומתוח מהרגיל". הוא ציין כיצד קולו של ג'ואל כמעט נשבר במילה "חד" בשורה "והיינו חדים, חדים כסכינים", מה שהעניק לשיר אמינות מצמררת. השיר, שהפך להמנון שקט עבור רבים, מתאר את אחווה של החיילים בשדה הקרב, עם אזכורים לתרבות התקופה כמו מגזין פלייבוי, הופעותיו של בוב הופ ולהקת הדלתות. זה היה שיר לא שגרתי עבור ג'ואל, שלא שירת בצבא ונמנע עד אז מעיסוק בנושאים פוליטיים באופן ישיר.

בראיון להווארד שטרן בשנת 2014, ג'ואל חשף את המניע מאחורי השיר העוצמתי: "רציתי לעשות זאת עבור החברים שלי שאכן נסעו לוייטנאם. רבים מהם חזרו ובאמת התקשו להתגבר על זה. הם מעולם לא התקבלו בברכה, ובין אם הסכמת עם המלחמה ובין אם לא, החבר'ה האלה באמת לקחו את זה על עצמם. כשהם היו שם, הם לא חשבו על אמא, על פאי תפוחים ועל הדגל האמריקני, הם חשבו רק כיצד להציל אחד את השני ולהגן אחד על השני. זה ממש פגע בי". באנגליה, השיר אף יצא על גבי תקליטון.

הביקורת ברולינג סטון המשיכה ושיבחה שירים נוספים, כמו ALLENTOWN, אותו תיארו כדיוקן של עיר כורים מתפוררת בפנסילבניה, סצנה שיכולה הייתה להשתלב בסרט "צייד הצבאים". השיר נפתח בצליל שריקת מפעל אותנטית, זו שסימנה לפועלים רבים שהגיע הזמן להתחיל עוד יום עבודה מפרך, רק כדי לגלות שבסופו של דבר המפעלים נסגרים והם נותרים חסרי כל. ג'ואל מזכיר בשיר גם את העיר השכנה BETHLEHEM, שסבלה מגורל דומה. המבקר גם הצביע על שינוי מעניין בהשפעותיו של ג'ואל, וטען שהתערובת של ישירות אכזרית ועמימות מפתה בתקליט מזכירה יותר את ג'ון לנון מאשר את פול מקרטני, שהיה עד אז גיבורו המוזיקלי המוצהר.

השיר מתחיל בשריקת קיטור מהדהדת של מפעל, ממשיך באקורד צורם שנולד בטעות, ומתפתח לאחד ההמנונים החברתיים הגדולים של שנות השמונים, אך סיפורו האמיתי מורכב, מצחיק ומפתיע הרבה יותר ממה שנדמה. הוא כולל עיירה אחרת לגמרי, חשש ממסרים דתיים, קליפ שערורייתי ומתופף שהרס כלי נגינה כדי להשיג את הצליל המושלם. אז השיר מתאר את המציאות העגומה של אלנטאון, עיירה תעשייתית בצפון-מזרח פנסילבניה, שסבלה קשות בשנות השמונים המוקדמות. המפעלים והמנסרות, שפעם היו מקור גאוותה, נסגרו בזה אחר זה, ושיעור האבטלה באזור נסק לשיא של 12%. ג'ואל לא חוסך בתיאורים נוקבים, ומזכיר גם את העיר הסמוכה, בית לחם (BETHLEHEM), פנסילבניה, שהמעסיק המרכזי שלה, חברת הענק BETHLEHEM STEEL, היה בתהליכי סגירה. השורה "שם בבית לחם הם הורגים את הזמן, ממלאים טפסים, עומדים בתור" הפכה לתמצית הייאוש של דור שלם.

אך האמת המפתיעה היא שבילי ג'ואל בכלל לא גדל באלנטאון. הוא ילד של לויטטאון, לונג איילנד, והשיר המקורי נכתב בכלל עליה. בריאיון חשף ג'ואל שהכותרת המקורית הייתה LEVITTOWN, אך המילים היו, איך לומר, קצת משעממות. דמיינו שורות כמו: "ובכן, אנחנו חיים פה בלויטטאון, ובאמת שלא קורה פה הרבה. אני לא רואה הרבה כשאני מסתכל מסביב. הדשא ירוק, העצים חומים. ואנחנו חיים פה בלויטטאון". לא בדיוק חומר לקלאסיקה. ג'ואל הבין שזה פשוט לא יעבוד.

במהלך ההכנות להקלטות התקליט THE NYLON CURTAIN, יצא ג'ואל למסע בפנסילבניה, שם מצא את ההשראה שחיפש. בתחילה, הוא חשב לקרוא לשיר "בית לחם", אך חשש שאנשים יקבלו את הרושם שמדובר בשיר דתי, בהתחשב בשמה של העיר המקראית. מכיוון שאלנטאון ובית לחם הן ערים שכנות, הוא פשוט החליט להעביר את הסיפור לעיירה הסמוכה, וכך נולד ALLENTOWN.

הסאונד הייחודי של השיר הוא סיפור בפני עצמו. האקורד הפותח והצורם היה למעשה טעות נגינה באולפן, אבל ג'ואל כל כך אהב את איך שזה נשמע, שהוא החליט להשאיר אותו בפנים. זה היה רק קצה הקרחון של הגישה הניסיונית שלקח על עצמו בתקליט הזה. בניגוד לתקליטו הקודם, GLASS HOUSES, שנועד להיות תקליט רוק ישיר ובועט להופעות, עם THE NYLON CURTAIN ג'ואל רצה "ליצור תקליט טוב לאוזניות", כזה שמשתמש באולפן ככלי נגינה, עם שכבות סאונד ומרקמים יוצאי דופן, בדומה למה שעשו הביטלס.

המפיק פיל ראמון והטכנאי ג'ים בוייר קיבלו את המשימה למצוא את צלילי המפעל האותנטיים. הם חיפשו בכל מקום: בספריות אפקטים, במפעלים אמיתיים, אך שום דבר לא נשמע נכון. בסוף, הפתרון נמצא ממש מתחת לאף שלהם. ראמון סיפר: "לבסוף מצאנו קיטור שעבד על גורד שחקים ליד האולפן. ההדים הטבעיים של הבניינים מסביב לאתר הבנייה הם אלו שהעניקו לנו את הסאונד העצום ששומעים בתקליט". גם אפקט דופק הפטישים דרש יצירתיות. מתופף הלהקה, ליברטי דה-ויטו, מצא אפקט סטנדרטי שהיה דק מדי. הוא נזכר שבפינת האולפן עמדה קופסה מלאה בכלי הקשה קטנים: פעמוני פרה, מרקסות, משולשים ועוד. "הקופסה תמיד הפריעה לי", סיפר, "ושמתי לב שבכל פעם שהרמתי אותה, הכלים נטו לצד אחד ויצרו צליל ארוך של 'ששששששיוווואו'". כשהמפיק דיבר על אפקט הפטישים, דה-ויטו רץ לקופסה והיטה אותה על צדה. ראמון אהב את זה, וכך, באחת מסצנות האולפן המוזרות ההן, דה-ויטו קפץ מעלה ומטה עם הקופסה כדי שכל כלי ההקשה יתנגשו זה בזה לפי הקצב. התוצאה: הסאונד המושלם, וקופסה מלאה בכלים מרוסקים לרסיסים.

כמובן, לא הכל היה קודר בתקליט. התקליט כלל גם רגעים קלילים יותר, כמו A ROOM OF OUR OWN. לפעמים, הרעיונות הגדולים ביותר נולדים מתוך כאב, אמביציה ואפילו טעות אנוש קטנה באולפן ההקלטות. כך בדיוק קרה עם השיר הזה. על פניו, מדובר בשיר קליל המונע על ידי נגינת פסנתר, שבו ג'ואל מפרט בהומור את ההבדלים הקטנים והמעצבנים בין גברים לנשים שחיים יחד תחת קורת גג אחת. הוא מציע פתרון פשוט: כדי לא לעלות אחד לשני על העצבים, אולי כדאי שלכל אחד יהיה חדר משלו ("לך יש יוגה, מותק, לי יש בירה").

אך מתחת לפני השטח מסתתר סיפור עמוק הרבה יותר, סיפור שמתחיל בטרגדיה שהיכתה בעולם המוזיקה שנתיים קודם לכן. בשנת 2016, בראיון לתחנת הרדיו SIRIUS XM, הסביר ג'ואל: "זה אחד מאותם שירי ניגודים. לך יש את זה ולי יש את זה, אבל בסוף כולנו מוצאים את עצמנו באותו חדר נפרד, חדר משלנו. השיר מושפע מאוד מג'ון לנון ומהסגנון המריר הזה שהיה לו".

ההשפעה של לנון על התקליט THE NYLON CURTAIN הייתה עצומה. רצח חבר הביטלס לשעבר בשנת 1980 זעזע את ג'ואל עד עמקי נשמתו, והוא מצא את עצמו מאמץ את סגנונו של לנון כמעין ניסיון להשאיר פיסה ממנו בחיים. "אני חושב שפשוט תיעלתי את ג'ון לנון. לא רציתי שהוא ייעלם", הודה ג'ואל. "עדיין רציתי לשמוע את השירים של ג'ון לנון, רציתי לשמוע את קולו. אפילו המפיק פיל ראמון העיר לי במהלך העבודה על התקליט, 'אתה שר הרבה כמו ג'ון לנון'. עניתי לו, 'אני לא יכול לעצור את זה. כתבתי את השירים האלה כשחשבתי על ג'ון לנון'".

האווירה באולפן הייתה טעונה ביצירתיות, ולפעמים גם בבלבול שהוביל לקסם. באחד הרגעים הזכורים ביותר מההקלטות, המתופף של ג'ואל, ליברטי דה ויטו, עשה טעות שכמעט גרמה לו להתקף לב, אך בסופו של דבר הפכה את השיר למיוחד עוד יותר. ג'ואל סיפר בספרו של פיל ראמון: "בקטע שבו אני שר, 'כן, כולנו צריכים חדר משלנו', רגע לפני שאני נכנס לסיום, המתופף שלי התבלבל והתחיל לנגן את המקצב הפוך. הוא עדיין שמר על הקצב, אבל פתאום הפך את חתימת הזמן על פיה. היה מבט של אימה על פניו של ליברטי, אבל יכולנו לראות את פיל בחדר הבקרה מנופף בזרועותיו וצועק לנו, 'תמשיכו לנגן. זה נשמע נהדר'".

"ההקלטה של THE NYLON CURTAIN ארכה המון המון זמן", הסביר ג'ואל בראיון משנת 2011. "במקום להתחיל עם שיר בסיסי ולהוסיף לו שכבות, התחלנו את השירים מהשכבות החיצוניות ועבדנו את דרכנו פנימה. לא באמת ידענו מה יש לנו ביד עד שהתקרבנו למיקס הסופי. הוקלטו כל כך הרבה דברים, כלי נגינה שונים, אפקטים קוליים, קטעים תזמורתיים, כלי הקשה, קולות, סינטיסייזרים. יש כל כך הרבה שקורה בהקלטה הזאת. היא עשירה מאוד, כמעט כאילו ניסיתי ללכת על משהו בסגנון סרג'נט פפר, שם התנסיתי בנגינה על האולפן עצמו. זו הייתה עבודה שנעשתה מאהבה, אבל היא הייתה מתישה".

ומי זאת LAURA שבאחד משירי התקליט? זה לא היה עוד שיר אהבה מתקתק. למעשה, זה היה בדיוק ההפך. השיר הציג דמות נשית בשם לורה, שמתוארת כמי שמסבכת את חייו של הדובר, מסתבכת בצרות ללא הרף ומסרבת בעקשנות לקחת אחריות על מעשיה. התסכול של ג'ואל בשיר היה כל כך אמיתי ומוחשי, עד שבנקודת שיא של כעס הוא אפילו שר קללה עסיסית, דבר שלא היה נפוץ במיוחד באותה תקופה.

במשך עשרות שנים, מעריציו של ג'ואל היו בטוחים שהם פיצחו את התעלומה. היה ברור לכולם שהשיר הכועס הזה נכתב על חברה לשעבר או על מאהבת מתסכלת במיוחד ששברה את ליבו. אחרי הכל, עולם הרוק מלא בשירים שנכתבו על מערכות יחסים כושלות, וזו הייתה ההנחה הטבעית והמתבקשת ביותר. אבל כמו ברבים משיריו, ג'ואל החביא סיפור עמוק ואישי הרבה יותר מתחת לפני השטח.

האמת החלה להתבהר רק בשנת 2014, יותר משלושים שנה לאחר צאת השיר. במהלך ראיון כן ופתוח בתוכניתו של הווארד סטרן, ג'ואל החליט לשים סוף לספקולציות וחשף כי LAURA הוא אחד השירים הכי לא מובנים שלו. הוא הבהיר בצורה חד משמעית שלא מדובר בבת זוג. "השיר הזה הוא על מישהי מהמשפחה שלי שהיא פשוט 'קוץ בישבן'", הסביר ג'ואל למראיין המופתע.

הוא הוסיף והרחיב שהשם "לורה" נבחר אך ורק מכיוון שהוא התאים למנגינה ולמשקל של השיר, וכי אין לו שום קשר לשמה האמיתי של אותה קרובת משפחה. באופן מפתיע ומעט עצוב, ג'ואל גם גילה שאותה אישה, מושא השיר, מעולם לא ידעה שהיא ההשראתה לדמותה של לורה. היא כנראה הקשיבה לשיר, כמו כולם, ומעולם לא העלתה על דעתה שהכעס והתסכול המזוקק הזה מכוונים ישירות אליה.

אז מי הייתה אותה דמות מסתורית ממשפחת ג'ואל? בסופו של דבר, ג'ואל אישר את מה שמעטים חשדו בו לאורך השנים: השיר נכתב על לא אחרת מאשר אמו, רוזלינד ג'ואל. מערכת היחסים בין השניים הייתה מורכבת, מלאת אהבה אך גם חיכוכים רבים, והשיר היה דרכו של ג'ואל לפרוק את התסכול העצום שחש כלפיה לעיתים. הגילוי הזה הופך את השיר למצמרר ומרגש אף יותר. רוזלינד ג'ואל הלכה לעולמה ב-13 ביולי 2014, בגיל 92, מבלי לדעת שהונצחה באחד השירים החשופים והזועמים ביותר של בנה.

השיר החותם, WHERE'S THE ORCHESTRA, לא רק שהוא היווה סיום מהורהר לתקליט טעון, הוא גם כלל מחווה קטנה וחכמה לאחד מגיבוריו המוזיקליים, פול מקרטני. כפי שמקרטני סיים את השיר הסוחף NINETEEN HUNDRED AND EIGHTY FIVE עם כמה תיבות מהשיר BAND ON THE RUN ובכך סגר מעגל בתקליט המופת שלו, כך בחר ג'ואל לסיים את שירו ואת התקליט כולו עם נגינה אינסטרומנטלית קצרה של המוטיב המרכזי מהשיר ALLENTOWN.

בראיון שנתן לתחנת הרדיו SIRIUS XM בשנת 2016, שפך ג'ואל אור על המשמעות העמוקה יותר של השיר, והסביר כי מדובר במשל על החיים עצמם. "זהו שיר אלגורי על אדם שנכנס לבגרות בציפייה שהחיים יהיו מופע מוזיקלי גרנדיוזי, רק כדי לגלות שלא, החיים הם הצגת תיאטרון", אמר. "לא תמיד תהיה מוזיקה וריקודים. החיים יכולים להיות טרגיים, או טרגי-קומיים. השתמשתי בתיאטרון כמטאפורה למסע הזה". ואכן, השיר מתאר אדם היושב ביציע, מבולבל מהעלילה, ומחפש לשווא את התזמורת שליוותה אותו בפנטזיות שלו על החיים.

הצד הוויזואלי של התקליט השלים את האווירה. בעטיפה האחורית נראה ג'ואל עייף, עיניו אדומות, מראה שונה לחלוטין מהתדמית האנרגטית והתוססת שלו בדרך כלל. התחושה הזו, של שחיקה ותשישות, חלחלה עמוק לתוך החריצים.

אחד השירים הבולטים והזכורים ביותר מהתקליט הוא PRESSURE. זהו שיר עצבני וקצבי המדבר על הלחצים הרבים שמופעלים על האדם המודרני. עבור רבים שגדלו באותה תקופה, הקליפ של השיר, שהוקרן תדיר, היה חוויה מהפנטת. הסצנות המושקעות, עם ג'ואל בחדר שקירותיו מתכווצים עליו או כשהוא קשור לכיסא עינויים, נצרבו בזיכרון, יחד עם צלילי הסינתיסייזרים החדים והתיפוף העוצמתי. עד היום, השיר הזה נותר אחד מקטעיו החזקים והמזוהים ביותר.

התקליט THE NYLON CURTAIN ניצב כנקודת ציון חשובה במסעו האמנותי של בילי ג'ואל. הוא מהווה גשר מהורהר ורציני בין הרוק הבועט של GLASS HOUSES לבין השמחה המתפרצת והנוסטלגית של AN INNOCENT MAN, התקליט הבא שלו, שבו חגג את אהבתו החדשה (הדוגמנית כריסטי ברינקלי) עם פנייה לסגנונות הרוק'נ'רול והפופ של פעם. התקליט הזה הוכיח ש"איש הפסנתר" לא מפחד להביט למציאות בעיניים, גם כשהיא קשה וכואבת.

גיבורים רק ליום אחד. ב-23 בספטמבר בשנת 1977 יצא תקליטון לדייויד בואי עם השיר "HEROES".

השיר HEROES מספר את סיפורו של זוג גרמני, שהיה נחוש כל כך להיות ביחד עד שנפגש מדי יום מתחת לצריח שמירה בחומת ברלין. בואי, שהתגורר אז בעיר, קיבל השראה לכתיבת השיר מרומן שהתנהל בין המפיק שלו, טוני ויסקונטי, לבין זמרת הליווי אנטוניה מאס. השניים נהגו להתנשק ליד החומה, בזמן שבואי צפה בהם מחלון האולפן. הדבר נשמר בסוד במשך שנים רבות, עד שוויסקונטי סיפר על כך. בואי לא הזכיר את חלקו של ויסקונטי בהשראת השיר עד שנת 2003, אז סיפר: "מותר לי לדבר על זה עכשיו. תמיד אמרתי שהרעיון נולד מזוג אוהבים שעמד ליד חומת ברלין. למעשה, היו אלה טוני ויסקונטי וחברתו. טוני היה נשוי באותה תקופה, אבל אני יכול כעת לומר שהאוהבים היו טוני וצעירה גרמנייה שהוא פגש בזמן שהותנו בברלין. שאלתי את רשותו אם אוכל לספר זאת. אני חושב שנישואיו היו בחודשיהם האחרונים, וזה נגע מאוד ללבי, כי יכולתי לראות שטוני היה מאוהב מאוד באישה הזאת". ויסקונטי אישר שאכן ניהל אז רומן עם זמרת הליווי, אנטוניה מאאס.

בהקדמה לספרה של אשתו אימאן משנת 2001, חשף בואי מקור השראה נוסף לשיר: סיפור קצר בשם "קבר לדולפין", שנכתב בשנת 1956 על ידי הדוכס האיטלקי אלברטו דנטי די פירג'נו. הסיפור עוסק בפרשת אהבה בין חייל איטלקי לנערה סומלית במהלך מלחמת העולם השנייה. גורלה של הנערה נראה קשור באופן בלתי נפרד לגורלו של דולפין שאיתו היא שוחה, וכשהיא מתה, גם הדולפין מת. "חשבתי שזה סיפור אהבה קסום ויפה", כתב בואי, "ובחלקו הוא זה שנתן השראה לשיר שלי".

ויסקונטי הוסיף: "אני לא יכול לומר לכם מאיפה הוא שלף את הדימויים האחרים בשירו, אבל אנחנו היינו הזוג שהעניק השראה לשורות, 'אני יכול לזכור / עומדים ליד החומה / והרובים ירו מעל ראשינו / והתנשקנו כאילו דבר לא יכול ליפול'".

בואי עבר להתגורר בברלין לאחר שחש שחוק פיזית ונפשית מההופעות ומהתהילה. הוא שכר דירה זולה ששכנה מעל מוסך. רוברט פריפ (לשעבר מקינג קרימזון) ניגן את קטע הגיטרה הייחודי בשיר. היו אלה שלושה טייקים זהים שפריפ הקליט עם ויסקונטי באולפן. הם חוברו יחדיו ויצרו צליל מתמשך ומיוחד, שבמשך שנים גרם לאנשים לתהות כיצד הוא נוצר. בריאן אינו סייע לבואי בכתיבת השיר ובהפקתו. בואי הקליט גרסאות לשיר גם בגרמנית ובצרפתית. במקור, הוא תכנן שהקטע יהיה אינסטרומנטלי.

כדי ללכוד את שירתו של בואי, הגה ויסקונטי מערכת הקלטה ניסיונית באולפני HANSA: "הצבנו מיקרופון במרחק של כתשעה סנטימטרים מפניו, מיקרופון נוסף במרחק של כעשרים מטרים ממנו, ומיקרופון שלישי במרחק של כחמישים מטרים. כל מיקרופון תוכנת כך שרק תדר מסוים יפעיל אותו. המיקרופון הקרוב ביותר נפתח כשדיוויד שר את הקטעים השקטים. אם הוא שר קצת יותר חזק, המיקרופון הבא נפתח ויצר אפקט הדהוד גדול, ואם הוא שר ממש חזק, גם המיקרופון המרוחק ביותר נפתח".

בואי ביצע את השיר לראשונה בטלוויזיה, בתוכנית האירוח של חברו, מארק בולאן. ימים ספורים לאחר מכן, נהרג בולאן בתאונת דרכים.

יותר מאשר המנון לאהבה בלתי אפשרית, השיר HEROES הוא גם זעקת תקווה עבור מזרח-גרמנים, שהיו מנותקים מהעולם המערבי. בשנת 1987, ביצע בואי את השיר במהלך הופעה מתוקשרת בברלין. הבמה הוקמה מול הרייכסטאג, סמוך מאוד לחומה. הרמקולים העוצמתיים כוונו לעבר שער ברנדנבורג, כך שהצלילים הגיעו גם לצד המזרחי. בואי סיפר: "היו לי דמעות בעיניים כששרתי את זה. אלפים מהצד השני התקרבו לחומה. שמענו אותם מריעים ושרים יחד איתנו. זה שבר את לבי. מעולם לא עשיתי דבר כזה בחיי, ואני מניח שגם לא אעשה זאת שוב".

עוד מנה כפולה יצירתית מבית היוצר של זאפה. ב-23 בספטמבר בשנת 1981 יצא האלבום הכפול YOU ARE WHAT YOU IS של פרנק זאפה.

בעוד עולם הפופ מתעסק בגל החדש ובסינטיסייזרים נוצצים, החליט המוזיקאי, המלחין והסאטיריקן המחונן פרנק זאפה לשחרר מנה כפולה ויצירתית של ארס וגאונות צרופה. האלבום הכפול, שנשא את השם YOU ARE WHAT YOU IS, לא היה סתם עוד אוסף שירים, אלא כתב אישום חריף, מצחיק ונוקב נגד כל מה שזאפה ראה כפגום בחברה האמריקנית ובעולם המודרני בכלל. במקרה הזה, הוא היה זקוק לארבעה צדדים של ויניל כדי להכיל את כל מה שבער בו.

בהערות שצורפו לתקליט, זאפה לא בזבז זמן וניסח את מטרתו בבהירות האופיינית לו: "אף חברה לא הצליחה להשקיע יותר זמן ואנרגיה בהנצחה בדיונית של המוסר והשפיות שלנו, האמריקאים המודרניים. ובכן, בלענו מטען רב של 'גבינה מסריחה'". ובתקליט הזה, הוא יצא למסע כירורגי מדויק כדי לאתר את שורשי הריקבון החברתי, כשהוא חמוש בחוש הומור קטלני וביכולות מוזיקליות פנומנליות.

היצירה מחולקת למעשה לשתי סוויטות רעיוניות. הראשונה, הממוקמת בצד השני של התקליט הראשון, שמה זרקור על נושאים חברתיים כמו צביעות, תרבות צריכת הסמים השטחית ודמויות קומיות מהטלוויזיה האמריקנית, שהפכו למודל לחיקוי. הסוויטה השנייה, המשתרעת על פני שני הצדדים של התקליט השני, נוקבת ואישית אף יותר. היא צוללת לעומקם של נושאים כמו זהות אישית, דת מאורגנת (ובעיקר מטיפים טלוויזיוניים), התאבדות ואפילו סוגיית הגיוס לצבא ארצות הברית.

דווקא הנושא האחרון, שחותם את התקליט, היה הניצוץ הראשון שהצית את הפרויקט כולו. השיר I DON’T WANT TO GET DRAFTED נולד מתוך דיון ספונטני במהלך הפסקת חזרות של זאפה עם נגניו. קלידן הלהקה, טומי מארס, סיפר: "עשינו הפסקה לארוחת ערב, וזה היה בדיוק בתקופה שבה ריחף מעל הצעירים איום הגיוס המחודש לצבא. פרנק דיבר ולפתע אמר, 'הניחו את הבוריטוס שלכם, אני חושב שיש לנו מנגינה חדשה, חברים'. הוא פשוט התחיל לכתוב את המילים על המקום". השיר יצא כתקליטון במאי 1980, יותר משנה לפני התקליט המלא, והפך להמנון מחאה קטן.

זאפה, שהיה ידוע בקצב עבודתו המסחרר, כתב מילים ומוזיקה בשצף קצף במהלך סיבוב הופעות עמוס. ב-3 במאי 1980, במהלך הופעה בבוסטון, הוא החליט לבחון חומר חדש על הקהל. לפני השיר האחרון של הערב, הוא פנה למעריצים ואמר: "הנה העסקה. יש לנו כאן שיר חדש, הוא נכתב לפני כשלושה ימים ועשינו עליו חזרות רק אחר הצהריים. אנחנו עדיין מרכיבים אותו, אתם יודעים למה אני מתכוון. מעולם לא ביצענו אותו בפני קהל. אתם תהיו האנשים הראשונים על כדור הארץ לשמוע אותו". לאחר מכן, הוא ספר ללהקה והם צללו לביצוע בכורה של מה שיהפוך לשיר הנושא, YOU ARE WHAT YOU IS. הבית הראשון בגרסת ההופעה החל במילים "צעיר יהודי, ממשפחה מהמעמד הבינוני". כשהשיר הוקלט לבסוף, המילה JEWISH הוחלפה במילה FOOLISH (טיפש), כדי להפוך את הביקורת לאוניברסלית יותר ולא ממוקדת בקבוצה ספציפית.

כדי להשלים את החוויה, שיר הנושא לווה בקליפ פרובוקטיבי, שתפוצתו הוגבלה באופן משמעותי. בקליפ נראה שחקן הדומה באופן מחשיד לנשיא דאז, רונלד רייגן, כשהוא מחובר לכיסא חשמלי, מורח בנחת קרם שיער ושר בהנאה, סצנה סוריאליסטית שהייתה יותר מדי עבור רשתות הטלוויזיה השמרניות.

עם כל הכבוד לפרויקט המרשים והנוקב הזה, עבור מעריצים ותיקים רבים, כמוני, העסיס האמיתי והמופלא של פרנק זאפה תמיד יימצא עמוק בסוף שנות השישים ובתחילת הסבנטיז. שם, עם להקתו המופרעת "אמהות ההמצאה" ועם נגנים נפלאים אחרים, הוא שבר כל גבול מוזיקלי אפשרי והניח את היסודות לקריירה שלמה של גאונות בלתי מתפשרת.

מה קרה כשפרנק זאפה הופיע עם להקתו בלונדון?

ב-23 בספטמבר בשנת 1967 הופיעו פרנק זאפה ולהקת "אמהות ההמצאה" ברויאל אלברט הול בלונדון.

זה קרה ב-23 בספטמבר 1967. בשיאה של תרבות הנגד, קיץ האהבה וההיפים עם הפרחים בשערם, הגיע ללונדון איש אחד שהיה האנטיתזה המושלמת לכל זה: פרנק זאפה. יחד עם להקתו, "אמהות ההמצאה", הוא עלה על במת הרויאל אלברט הול היוקרתית, אך הסיפור האמיתי התחיל עוד לפני שהצליל הראשון נשמע.

לפני המופע הגדול, הסתובב זאפה בסצנה הלונדונית התוססת והגועשת. בעוד הוא היה ידוע כמתנגד חריף לסמים, המראה החיצוני והמוזיקה יוצאת הדופן שלו גרמו לרבים לחשוב שהוא גורו של סמים בעצמו. המקומיים ניסו לדחוף לו כל חומר משנה תודעה אפשרי, מה שהוביל לכמה רגעים מביכים למדי. התקרית המשעשעת ביותר התרחשה כאשר זאפה הגיע למועדון ה-UFO המפורסם כדי לצפות בהופעה של להקת פינק פלויד. המקום היה עמוס בהיפים, תופעה שזאפה תיעב וראה בה זרם שטחי וריק מתוכן. רבים מהם, נרגשים מנוכחותו, ניגשו ללחוץ את ידו. אחד הנלהבים אפילו הצליח להשחיל לכף ידו שקית קטנה ובה חשיש לבנוני משובח. זאפה, שלא היה לו מושג מה זה, הביט בחומר הכהה בפליאה כנה ושאל את הסובבים אותו לפשר הדבר. הנוכחים, שראו בו סמל לאורח חיים פרוע, הביטו בו בתדהמה מוחלטת, לא מאמינים למראה עיניהם.

אך המבוכה הקטנה הזו התגמדה לעומת המופע עצמו. ההופעה באלברט הול הייתה הצלחה כבירה. כל המי ומי של עולם המוזיקה הבריטי התייצב שם, כולל גיטריסט צעיר ומבטיח בשם ג'ימי הנדריקס. האולם היה מלא עד אפס מקום, והלהקה סיפקה מופע בלתי נשכח. בשלב מסוים במהלך הערב, עיניו של זאפה ננעלו על העוגב העצום והמפואר של האולם, כלי נגינה שהיה שמור בדרך כלל ליצירות קלאסיות כבדות משקל. רעיון מבריק ושטני הבזיק במוחו. הוא פנה לקלידן הלהקה, דון פרסטון, ושלח אותו למשימה מיוחדת: לטפס אל יציע העוגב ולהתחיל "לנענע את המנענעים". פרסטון הנאמן זינק ממקומו ורץ במעלה המדרגות, בעוד הקהל כולו ממתין בנשימה עצורה לראות מה יגיח מצנורות המתכת הענקיים.

כאשר פרסטון התמקם, פנה זאפה לקהל במיקרופון, בקולו הציני והשקול: "אתם מבינים שברגע שנתחיל לנגן פה על הבמה, המגברים שלנו יטביעו את צליל העוגב. דון, אתה מוכן שם למעלה? קדימה, תן את זה. תנגן את LOUIE LOUIE. הם אוהבים את זה פה, ורועש".

באותו רגע, צליליו האדירים של העוגב מילאו את האולם המכובד, אך לא עם יצירה של באך או מוצרט, אלא עם שלושת האקורדים הפשוטים והמטופשים של המנון הרוק'נ'רול הגולמי, LOUIE LOUIE. הקהל נפל מצחוק. הברברים השתלטו רשמית על המבצר. הרגע ההיסטורי והמצחיק הזה הונצח מאוחר יותר באלבום הכפול והמורכב UNCLE MEAT, ותמיד כיף לחזור ולהקשיב לו.

בקהל באותו ערב ישב גם סופר צעיר, שלימים יתפרסם בכל העולם ויעורר סערה עם ספרו "פסוקי השטן", סלמאן רושדי. שנים לאחר מכן, הוא תיאר את החוויה במילים מדויקות: "דון פרסטון נטש את עמדת הקלידים ורץ למעלה לכיוון העוגב. חיכינו בציפיה להמשך. לרגע הוא נעלם בחשיכה. ואז הצליח אור של זרקור למצוא אותו למעלה. הוא התיישב מול האורגן והיה שקט מופתי באולם. לפתע הציף את החלל הצליל האדיר של העוגב. וזה לא היה עם יצירה של באך או סאן-סאנס. זה היה עם LOUIE LOUIE. צחקנו ומחאנו כפיים בלהט רב. פרנק זאפה נראה מחייך".

אברקסס! אברקסס! אברקסס! ב-23 בספטמבר בשנת 1970 יצא אלבומה השני של להקת סנטנה ושמו ABRAXAS. בפרסום המקורי, לקידום התקליט, נכתב כך: SANTANA CALLS THEIR MUSIC ABRAXAS. IT IS GOOD AND EVIL.

היה היה בסוף הסיקסטיז, כשנדמה היה שהכל כבר קרה, שלהקת סנטנה צצה כמעט משום מקום והפכה לדבר הלוהט ביותר שצמח בסצנת הרוק של סן פרנסיסקו. הם לא היו עוד להקת בנים עם גיטרות; הם היו השליחים של המוזיקה הלטינית בעולם הרוק, חמושים בכלי הקשה, קצב מסחרר וגיטרה אחת שידעה לבכות ולצרוח בלוז. אבל הדרך לפסגה, כמו תמיד, הייתה מפותלת ופסיכדלית.

בתחילת דרכה, אי שם בשנת 1968, הלהקה, שנקראה אז SANTANA BLUES BAND, הייתה מוכרת בעיקר לקהל מצומצם שהצטופף במועדונים המיוזעים של סן פרנסיסקו. הם היו חבורה של נגנים וירטואוזים שניגנו בעיקר קאברים, כולל גרסאות משלהם לשירים של הביטלס, אבל הכיוון עדיין לא היה מגובש. היה ברור שיש שם כישרון מתפרץ, אבל המתכון הסודי עוד לא הושלם. ואז הגיע פסטיבל וודסטוק.

באוגוסט 1969, כשהם עדיין אלמונים יחסית וללא תקליט בכורה באמתחתם, עלו חברי סנטנה על במת הפסטיבל המיתולוגי. מה שקרה בדקות הבאות שינה את ההיסטוריה. הלהקה סיפקה הופעה חשמלית, מהפנטת, שהונעה על ידי תיפוף שבטי וסולואים צורבים של קרלוס סנטנה. קרלוס עצמו היה תחת השפעת LSD באותו מעמד ודמיין שצוואר הגיטרה שלו הוא נחש ארסי שעליו להיאבק בו. המאבק הזה הוליד את אחד הביצועים הגדולים בתולדות הרוק, בעיקר הקטע האינסטרומנטלי SOUL SACRIFICE, והפך אותם בן לילה לסנסציה עולמית.

ההופעה בוודסטוק יצרה ציפייה אדירה לתקליט הבכורה שלהם, שיצא זמן קצר לאחר מכן. התקליט, שנשא את שם הלהקה, היה הצלחה מסחררת והגיע למקום הרביעי במצעד הבילבורד, בעיקר בזכות הלהיט EVIL WAYS. אך למרות ההצלחה, חברי הלהקה חשו שהסאונד של התקליט לא משקף את העוצמה האמיתית שלהם. הם הרגישו שההפקה הייתה מהירה מדי ומאולצת. כאן נזרעו הזרעים לתקליט שיגדיר אותם מחדש.

כשהלהקה נכנסה לאולפני WALLY HEIDER בסן פרנסיסקו באביב 1970, המטרה הייתה אחת: ליצור תקליט שיישמע טוב יותר, עשיר יותר ומדויק יותר. לשם כך, הם גייסו את מפיק הג'אז פרד קאטרו, שהבין את החזון שלהם. קאטרו הצליח לאזן בין הגיטרה הדומיננטית של קרלוס, האורגן המבעבע של גרג רולי, והקצב המסחרר של חטיבת כלי ההקשה שכללה את המתופף מייקל שריב והפרקשניסטים חוסה "צ'פיטו" אריאס ומייקל קראבלו. התוצאה הייתה ABRAXAS, יצירת מופת שהציגה צליל מגובש, חם ומהפנט.

התקליט נפתח בצורה לא שגרתית עם הקטע SINGING WINDS, CRYING BEASTS, יצירה אינסטרומנטלית ואווירתית שלפי הקרדיט כתב המתופף מייקל שריב, למרות שאין הרבה תיפוף ממנו פה. עם צלילי פעמוני רוח וגיטרה מהדהדת, הקטע הזה אותת על שינוי כיוון לעבר הפיוז'ן (ג'אז-רוק), סגנון שהלהקה תעמיק בו בשנים הבאות. זה היה הימור, לפתוח תקליט רוק בקטע כה ניסיוני, אבל זה היה הימור שהשתלם והציג להקה שלא מפחדת לצאת מהקופסה.

אבל את הפיצוץ האמיתי סיפקו שני קאברים, שבאופן אירוני, הפכו לשירים המזוהים ביותר עם הלהקה. הראשון היה BLACK MAGIC WOMAN. רבים לא ידעו אז, ורבים לא יודעים גם היום, שהשיר נכתב במקור על ידי הגיטריסט המופלא פיטר גרין והוקלט על ידי להקתו, פליטווד מק, בשנת 1968. קרלוס סנטנה, שהעריץ את פליטווד מק המוקדמת, אמר פעם: "בעיניי, זו הייתה להקת הבלוז הטובה ביותר". היה זה גרג רולי שהביא את השיר לחזרות והציע שהם יבצעו אותו. הלהקה לקחה את הבלוז הבריטי המהורהר והזריקה לו סטרואידים לטיניים, עם קצב סוחף, אורגן האמונד דומיננטי וסולו גיטרה שנכנס לפנתיאון.

באופן גאוני, הם חיברו את השיר לקטע אינסטרומנטלי בשם GYPSY QUEEN, של הגיטריסט ההונגרי גאבור זאבו. החיבור היה כה טבעי ומושלם, עד שנראה ששני הקטעים נועדו זה לזה מבראשית. התמלוגים מההצלחה הפנומנלית של הקאבר הזה עזרו לכלכל את פיטר גרין, שמצבו הנפשי והכלכלי הידרדר לאחר שעזב את פליטווד מק והחליט לתרום את רוב כספו.

הקאבר השני שהפך ללהיט ענק היה OYE COMO VA. השיר נכתב והוקלט במקור על ידי אמן הסלסה האגדי טיטו פואנטה כבר ב-1962. סנטנה הפכו את הממבו הקובני להמנון רוק חוצה יבשות, ופואנטה עצמו היה מאושר מהתוצאה. הוא נהג לומר בהופעותיו: "כולם שמעו על סנטנה! סנטנה היפה! הוא הפיץ את המוזיקה שלנו, רוק לטיני, בכל העולם! ואני רוצה להודות לו בפומבי".

לצד הלהיטים, התקליט הציג גם קטעים שהעידו על העומק המוזיקלי של הלהקה. SAMBA PA TI ("סמבה בשבילך"), קטע אינסטרומנטלי מלודי ומרגש, היה הקטע הראשון שקרלוס סנטנה הרגיש שבו הוא באמת מצא את הקול הייחודי שלו כגיטריסט וכמלחין. שנים לאחר מכן, ב-1982, הזמר חוזה פליסיאנו הקליט גרסה משלו לקטע, ואף הוסיף לו מילים. קטע נוסף, INCIDENT AT NESHABUR, שחתם את הצד הראשון של התקליט, היה יצירת פיוז'ן מורכבת ודינמית שהוכיחה שהרומן של סנטנה עם הג'אז כאן כדי להישאר.

אי אפשר לדבר על ABRAXAS מבלי להזכיר את העטיפה המהפנטת שלו. קרלוס סנטנה ראה במגזין ציור סוריאליסטי וצבעוני של האמן הגרמני עבדול מאטי קלארווין, והתאהב. הציור, שנקרא "הבשורה" (ANNUNCIATION), צויר ב-1961 והציג חזון פסיכדלי של הבשורה למרים, עם מרים שחומת עור, מלאך מכונף שיושב על תופי קונגה, ושלל דימויים ארוטיים ומיסטיים. קלארווין, שצייר באותה תקופה גם את העטיפה המהפכנית לתקליט BITCHES BREW של מיילס דייויס, סיפר שהיה חייב לשלב אלמנטים ארוטיים כדי ליצור מתח. הדוגמנית לציור הייתה חברתו, ג'יל, שהגיעה מהאי גוואדלופ. בעטיפה האחורית ניתן להבחין בדיוקן של הצייר עצמו, חובש כובע קש.

בנוסף לציור, על העטיפה הופיע לראשונה הלוגו החדש של הלהקה, שעוצב על ידי האמן בוב ונוסה מקולורדו. הלוגו, עם האותיות הגותיות והמסולסלות, הפך מאז לחלק בלתי נפרד מהזהות הוויזואלית של סנטנה.

אבל מה עם הביקורות והתגובות? מסתבר שלא כולם רקדו סלסה. עיתון CREEM פרסם בדצמבר 1970 ביקורת נלהבת: "להקת סנטנה הנחיתה עלינו תקליט שהוא חתיכת טריפ. יש אווירה אקזוטית ומסתורית כבר מצלילי הפתיחה. אני מכריז בזאת שכל התקליט סוחף למקום אחר לגמרי. אבל אל דאגה, יש פה המון מהתבלינים של סנטנה שקיבלנו ואהבנו בתקליט הראשון".

גם ברולינג סטון התפעלו וכתבו: "הלב של סנטנה הוא האורגניסט גרג רולי והבסיסט דייויד בראון. שני אלה מעניקים את הבסיס שעליו נשען הגרוב של הלהקה. גיטריסט הלהקה, קרלוס סנטנה, מאוהב לחלוטין בגיטרה שלו. הוא פיתח סגנון נגינה מיוחד שהוא שילוב של לטין עם בלוז וג'אז. זה עובד נהדר כי הלהקה הזו היא ההדוקה ביותר שנכנסה לאחרונה לאולפן".

לא כולם מיהרו להצטרף לחגיגה. עיתון HIGH FIDELITY קטל את התקליט בינואר 1971: "זוהי צעקה לתוך רוח צפופה. חטיבת הקצב של הלהקה לא מגיעה לשום מקום. הלהקה ודאי קיוותה שלא נשים לב לזה ושנזכור לה את הלהיט מהתקליט הקודם, 'דרכים מושחתות', אותו שיר שנגנב ממוזיקאי חסר מזל בשם וילי בובו". הביקורת הזו כיוונה ללהיט EVIL WAYS, שנכתב על ידי סוני הנרי והוקלט לראשונה על ידי נגן כלי ההקשה וילי בובו. למרות שהקרדיט תוקן עם השנים, הצל העכיר במעט את ההצלחה המסחררת.

אבל הצללים הקטנים לא יכלו להסתיר את השמש הלטינית הבוהקת של ABRAXAS. התקליט נותר עד היום יצירת מופת, פסגה אמנותית של להקה שהעזה לשבור גבולות, לערבב סגנונות ולהביא את הקצב של הרחוב הלטיני אל לב ליבו של הרוק העולמי.

מדוע מת המתופף הידוע שרק ביקש ליהנות?

המתופף שמת בגלל סם גרוע. ב-23 בספטמבר בשנת 1974 מת המתופף רובי מקינטוש (מלהקת AVARAGE WHITE BAND) בגיל 24. אז מה בדיוק קרה שם באותו יום גורלי?

הלהקה הסקוטית, AVERGAE WHITE BAND, סיימה, בספטמבר 1974, שרשרת הופעות במועדון 'טרובאדור', כשבאחת מהן אף עלה לנגן עמה אלטון ג'ון. לאחר המופע האחרון שם קיבלו חברי הלהקה הזמנה לבוא ולחגוג את הלילה בביתו של קן מוס, מנהל חברת טיסה ושמה FREELANDIA. שלושה חברים מהלהקה נענו להזמנה - הבסיסט אלן גורי, הגיטריסט האמיש סטיוארט והמתופף רובי מקינטוש, שהגיע ביחד עם אשתו, אדית'. אחד הנוכחים שם סיפר לאחר מכן למשטרה: "ישבנו סביב השולחן כשלפתע שלף מישהו אבקה והחל להעבירה בין הנוכחים. כולם חשבו כי זה קוקאין, אבל הסתבר שזה היה הרואין טהור. ברגע שהסנפתי את זה הבנתי שמשהו פה לא בסדר". לא כולם הסכימו להסניף, אך אלו שנענו להזמנה חשו מיד ברע והחלו להקיא ללא הרף. מקינטוש איבד את הכרתו והחל להכחיל. במקום לסור לבית החולים הוא הועבר למלונו ושם, בשעת בוקר, הוא מת.

שאר חברי הלהקה חזרו לאנגליה המומים ונזעמים. מקינטוש בן ה-24, שתופף לפני כן גם עם הרבי מאן ובריאן אוגר, לא חזר עמם.

קן מוס בן ה-31 נעלם מיד לאחר מכן עד שהסגיר את עצמו ב-26 ביוני 1975.הוא מיהר לטען לחפותו אך שר עלתה לדוכן העדים במשפטו ומסרה גירסה מפורטת עם מה שקרה שם. בעדותה סיפרה כי פגשה את מוס בהופעה של הלהקה בטרובאדור והגיעה בהזמנתו למסיבה. גם אלמנתו של מקינטוש, אדית', העידה כי מוס הסניף בעצמו את החומר לפני שהעבירו לחברי הלהקה. משום מה הם נפגעו מזה והוא לא. שר: "מקינטוש נראה חולה מאד והחל להוציא קולות שיעול. רק שהקולות לא יצאו מפיו. נשמע היה כאילו הם בוקעים מחזהו".

אדית' מקינטוש: "רובי הושם באמבט ומוס נכנס לחדר ואמר לנו שהוא לא מאמין שרובי לא נטל הרואין לפני כן. שאלתי אותו: 'איזה הרואין?'. הוא ענה 'זה הרואין. חלק יכולים לקחת וחלק ברור שלא'. בשלב הזה התחלתי לצרוח".

בשלב הזה חזרה שר לתוך הבית וראתה את מקינטוש באמבט. מה שקרה שם מזווית עיניה היא סיפרה בספרה: "למחרת בלילה הלכתי עם ג'י ופולט למועדון 'טרובדור' כדי לראות את ההופעה האחרונה בארצות הברית של להקת פ'אנק סקוטית בשם AVERAGE WHITE BAND (דיוויד גפן היה עסוק בפגישות). אחותי הייתה דלוקה על הזמר והגיטריסט, האמיש סטיוארט (שאיתו יצאה מאוחר יותר). אחרי ההופעה, שלושתנו הלכנו אל מאחורי הקלעים והוזמנו למסיבה בגבעות הוליווד. ג'י ופולט הלכו הביתה לארוז, אבל אני החלטתי להיות ילדה גדולה באותו לילה וללכת לבד. התכוונתי לקחת סמים.

לא הכרתי את המארח, דפוק מוול סטריט בשנות השלושים לחייו בשם קן מוס, שהקים והפסיד חברת תעופה מוזלת, אבל כמעט מיד כשהגעתי לביתו, הוא הציע לי משהו מתוך חתיכת נייר אלומיניום. הנחתי שזה קוקאין, הסם הלוהט החדש. לרגע חולף, חשבתי, אני כל כך מרובעת. כולם לוקחים סמים כל הזמן. אולי כדאי שאנסה את זה. ואז נזכרתי כמה רע סמים ממריצים תמיד גרמו לי להרגיש, והתעשתי. 'לא, תודה', אמרתי לו, אז מוס לקח קצת בעצמו ואז הציע ללהקה אבקה לבנה ממלאי אחר שאוחסן בבקבוקון זכוכית קטן. ראיתי את המתופף רובי מקינטוש לוקח כמה שאיפות ולא ייחסתי לזה חשיבות. כשכולם סביבי התחילו להתמסטל, הדלקתי סיגריה והלכתי להביא לעצמי משקה.

דיברתי עם גיטריסט הלהקה, אלן גורי, במטבח, כשלפתע הוא התחיל להזיע ועורו הפך לכחלחל-לבן. הוא אמר לי שהוא חש בחילה. 'למה שלא נצא החוצה לאוויר צח?' הצעתי. בחוץ, בחצר, הוא הרגיש טוב יותר למשך כעשר דקות, לפני שהתכופף והקיא. 'אוקיי, אוקיי', אמרתי, טופחת על גבו. 'תן לי להביא לך מטלית רטובה'. כשחזרתי פנימה, זה היה כמו משהו מתוך ציור של הירונימוס בוש. אפשר היה להרגיש את הבהלה, כשאנשים הקיאו בכל מקום. האמיש רץ אליי ואמר לי, 'רובי ממש חולה למעלה בשירותים, שר. את יכולה לעזור לנו?' כשאמרתי שגם אלן חולה, הוא אמר לי שהם לקחו את אותו הסם.

תמיד הייתי רגועה במצבי משבר. האמיש ואני היינו היחידים שלא לקחו שום סם, אז הסתובבנו וניסינו לטפל בכולם. לקחתי נשימה ואמרתי לו, 'תן לי לבדוק קודם את אלן'. מצאתי אותו עדיין מנסה להקיא אבל נראה שקצת יותר טוב, אז עזבתי אותו ורצתי למעלה. רובי היה מחוסר הכרה, שוכב בתוך כ-15 סנטימטרים של מים באמבטיה. אנשים אקראיים עמדו מסביב, וקן מוס חסם למחצה את פתח הדלת. המומה, צרחתי, 'אלוהים, הוא נראה נורא!'

אז שמתי לב שהציפורניים של רובי הכחילו. נכנסתי לבהלה. המניקוריסטית שלי סיפרה לי שהמשמעות היא שהאדם לא מקבל מספיק חמצן. נראה שאף אחד לא לקח אותי ברצינות כשאמרתי שכדאי שנתקשר לעזרה, אז רצתי למטה למצוא טלפון ולהתקשר לרופא שלי. זה היה לפני ימי ה-911. הרופא שלי לא ענה, אז ניסיתי את הגניקולוג שלי, וגם אותו לא הצלחתי להשיג. בסוף דיברתי עם הגניקולוג החדש-דנדש שהתחיל לעבוד במרפאה שלהם. בנשימה קטועה, סיפרתי לו, 'אני במסיבה הזאת וכולם מקיאים. הם לקחו איזשהו סם אבל אני לא יודעת איזה סוג. מישהו שוכב מחוסר הכרה באמבטיה והציפורניים שלו מכחילות'.

'בסדר', הוא אמר, וקולו היה יציב. 'קחי אותו מיד לחדר המיון. את יכולה פשוט להשאיר אותו שם, אף אחד לא יעצור אותך, והם יטפלו בו. כדאי שתיקחי אותו מיד, כל נשימה עלולה להיות האחרונה שלו. והבחור שאת מטפלת בו שממשיך להקיא, פשוט תשאירי אותו ער עד שיפסיק לנסות להקיא על יבש למשך שעה'.

אחרי שניתקתי, חזרתי על כל מה שהוא אמר להאמיש, שהשיב, 'אוקיי'. ואז עזרתי לאלן להיכנס למכונית שלי ונסעתי איתו הביתה. אחרי שעזבתי, קן מוס אמר לכולם שאני היסטרית ושרובי פשוט יסבול מהנגאובר נוראי בבוקר, אבל שהוא יהיה בסדר, אז אף אחד לא לקח אותו לבית החולים. במטבח שלי נתתי לאלן כמה שקיות קרח והכרחתי אותו להסתובב עד שהפסיק לנסות להקיא. אחר כך לקחתי אותו לשירותים, שם הוא שכב על הרצפה ונראה כמו המוות. ישבתי איתו זמן רב עד שהוא כבר לא ניסה להקיא על יבש, ובסופו של דבר הוא נרדם.

למחרת הוא התעורר מוקדם כשהוא מרגיש נורא, ואחרי שהתקלח, התקשר לראות מה שלומו של רובי. הלהקה אמרה שעובר עליו זמן קשה אחרי שהסיעו אותו חזרה למוטל שלהם, אבל נראה שהוא יהיה בסדר, אז כולם קיוו שהוא יצא מזה בזול. ואז הם התקשרו שוב כעבור כמה שעות וסיפרו לאלן שרובי מת. הוא נשבר כששמע את זה, וגם אני. החבר'ה האלה לא היו נרקומנים; הם היו רק מוזיקאים צעירים מסקוטלנד שחגגו את הלילה האחרון של ההופעה שלהם. זה היה ערב מוצלח מאוד עבורם, כולם הגיעו. היציאה לאחר מכן הייתה אירוע מיוחד, והם סמכו על כך שהסמים שמוס נתן להם בטוחים. התברר שהאבקה הייתה תערובת של מורפיום והרואין. רובי היה בן עשרים וארבע והשאיר אחריו אישה ובן צעיר. כל אלה שחלו קיבלו את הסם ממוס. למרות שלא יכולתי לעשות יותר ממה שעשיתי, הרגשתי כל כך רע על כך שלא הכרחתי אותם לקחת את רובי לבית החולים כל עוד היה זמן".

מסתבר שאדית' ומנהל הלהקה, ברוס מקהאסקל, לקחו את רובי מחוסר ההכרה לחדרו שבבית המלון, בשעת בוקר מוקדמת. שלוש שעות לאחר מכן חזר רובי להכרה, התקלח עם מים קרים וביקש מאשתו שתגרד את גבו. היא העידה שתמיד ביקש זאת ממנה כשרצה לישון. הפעם הוא צלל שוב לחוסר הכרה ומת שעה לאחר מכן. בדצמבר הודה קן מוס באשמה בהריגת המתופף. מנהל הלהקה הגיב: "אנו סבורים שהוא לא עשה זאת בכוונה. זו פשוט הייתה טעות איומה מצידו".

תקליט חדש, שני ומעולה ללהקת האחים אולמן. בואו להקשיב!

האולמנים מכים בשנית! ב-23 בספטמבר בשנת 1970 יצא תקליטה השני של להקת האחים אולמן, IDLEWILD SOUTH.

קודם כל, מניין הגיע שם התקליט? ובכן, מדובר בבקתה ביער, צמודה לאגם, המשתרעת על פני כעשרים דונם מחוץ לעיר ניו יורק, שם נהגו חברי הלהקה לערוך חזרות ולבלות מפעם לפעם. שכר הדירה עמד על 165 דולר לחודש. שם הבקתה ניתן לה כמחווה לשדה התעופה IDLEWILD בניו יורק, ששמו שונה לאחר הירצחו של הנשיא קנדי ל-JFK. שם, בבקתה הזו, נדרו חברי הלהקה שיהיו תמיד זה למען זה.

גרג אולמן מספר בספרו: "כשהתכוננו להקליט את התקליט השני שלנו, כתיבת השירים שלי השתפרה - הכול השתפר. פשוט הייתי מחכה, והשירים האלו התחילו להתעצב בראשי. לפעמים אתה שומע מישהו אומר משהו ומקבל מזה רעיון לשיר. שמעתי סיפור על סטיבן סטילס ובילי פרסטון. הם היו במסיבה. בילי היה עם הדייט שלו והגברת של סטיבן הייתה אמורה לפגוש אותו שם, אבל היא לא הגיעה. אז סטיבן דיבר עם בילי, ובילי אמר, 'בנאדם, אם אתה לא יכול להיות עם מי שאתה אוהב, תאהב את מי שאתה איתו'. סטיבן אמר, 'לעזאזל, בנאדם, אכפת לך אם אשתמש במשפט הזה?' בילי אמר לו, 'לא, לא אכפת לי'. יצא לסטיבן מזה שיר טוב מאוד".

הכנת התקליט הזה, שנחשב לאחד הגדולים של הלהקה, ארכה שבעה חודשים, במהלכם קפצו חברי הלהקה בין סיבובי ההופעות לימי הקלטה באולפן. התקליט נקרא על שם חווה שבה התגורר גיטריסט הלהקה, דיקי בטס, ומציג לצד האלמנטים המחשמלים מתקליט הבכורה גם צד אקוסטי. "אנשים, האם אתם חשים זאת? האהבה נמצאת באוויר", שר הקלידן גרג אולמן בשיר הפותח, REVIVAL, וניתן לחוש עד כמה הלהקה אהבה לנגן את השיר הזה, שקל מאוד לדמיין אותו מבוצע גם בכנסיות כשיר גוספל. זהו קטע מושלם לפתיחת תקליט, והשיר הבא, DON'T KEEP ME WONDERIN, ממשיך את הקו הנחוש עם גיטרת הסלייד של דואן אולמן, האח הבכור, ונגינת המפוחית הנהדרת של ת'ום דושט, חבר קרוב של בטס מימים עברו.

השיר השלישי, MIDNIGHT RIDER, הפך לאחד המזוהים ביותר עם גרג אולמן, שכתב אותו ביום חופש מהופעות. "זה השיר שאני הכי גאה בו בקריירה שלי", הוא ציין בספרו. ציוד הלהקה אוחסן במחסן, ואיש הצוות, קים פיין, שמר עליו מפני פורצים. לפתע גילה פיין כי גרג בא לבקרו. השניים התמסטלו, וגרג ניגן בפניו את השיר החדש שהחל לכתוב. אבל גרג היה תקוע בבית השלישי של השיר, ופיין ניסה להשתיקו כי החל להתעצבן מכך שחברו חוזר על השיר שוב ושוב בניסיון לפרוץ את המחסום היצירתי. "אבל אני מנסה לכתוב פה שיר", ענה גרג להגנתו. קים פיין ראה שאין מנוס וניגש לעזור לחברו עם מילים לבית השלישי, והצליח. חיוך נמתח על פניו של גרג. השניים מיהרו לסיים את המילים, אך גרג חשש שלא יזכור אותן, כי לא היה ברשותם מכשיר הקלטה או אפילו דף וכלי כתיבה. למזלנו, זיכרונו לא בגד בו.

מכאן ממשיכה המחט לנשק את הוויניל המסתובב לכיוון הקטע שחותם את צד א', שהוא אחד הדברים המופלאים ביותר של האחים אולמן - IN MEMORY OF ELIZABETH REED. זהו הקטע האינסטרומנטלי לחלוטין הראשון שכתב בטס ללהקה. בקטע זה, המשתמש באופן מופלא בדינמיקת הנגינה השקטה מול זו המתפרצת, מתגלה הלהקה במלוא מקוריותה. "אני לא יכול לגלות על מי באמת נכתב הקטע הזה", הודה בטס. "אני יכול לגלות שהוא נכתב על בחורה ממוצא איטלקי שפגשתי. לא זכרתי את שמה, ולכן השתמשתי בשם שמצאתי כתוב על מצבה בבית הקברות שבמייקון".

אותה אליזבת' ריד, שלמדה מוזיקה ואמנות, מתה בשנת 1935, בגיל 89. דיקי בטס: "קשה לי אפילו להצביע מאיפה הגיעה היצירה הזו. זה ג'אז, אבל לא באמת, וזה היה שונה מכל מה שעשיתי קודם".

צד ב' נפתח עם קטע הבלוז הידוע HOOCHIE COOCHIE MAN, בביצוע בסיסט הלהקה, ברי אוקלי. מדובר בקטע חשוב, כי זהו אחד הרגעים הנדירים בהם שומעים את אוקלי שר, לפני שמצא את מותו בתאונת אופנוע. בשיר הבא, PLEASE CALL HOME, אפשר להבין מדוע גרג אולמן נחשב לזמר כה אדיר בתחומו. ניתן ממש לחוש בתחינה שבקולו כשהוא שר את המילים. התקליט נחתם באנרגיה קצבית ומדליקה עם השיר LEAVE MY BLUES AT HOME.

עבודת הגיטרות המשותפת של דואן ובטס היא מלאכת מחשבת, התיפוף הנעול אך המשוחרר להפליא של בוץ' טראקס וג'יי ג'והאני ג'והנסון, השירה של גרג והבס של אוקלי – אנסמבל חלומות שמימי. איזו דרך מופלאה לסיים תקליט כה מיוחד, שאוגר בתוכו מוזיקה חמה ומזמינה שקשה לא להתמסר אליה.

הבוס שנולד בארה"ב כדי לרוץ. ב-23 בספטמבר בשנת 1949 נולד ברוס ספרינגסטין

ספרינגסטין בספרו האוטוביוגרפי: "היינו די קרובים לעוני, למרות שמעולם לא חשבתי על זה כך. היו לנו בגדים, אוכל ומיטה. היו לי חברים, לבנים ושחורים, שמצבם היה גרוע יותר. להוריי היו עבודות: אמי עבדה כמזכירה משפטית ואבי עבד במפעל של פורד. הבית שלנו היה ישן ורעוע למדי. תנור נפט אחד בסלון היה כל מה שחימם את המקום כולו. בקומה העליונה, היכן שמשפחתי ישנה, היית מתעורר בבוקר חורפי ויכול לראות את הבל פיך. אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים ביותר שלי הוא ריח הנפט כשסבי עומד וממלא את פיית התנור מאחור. את כל הבישולים עשינו על תנור פחם במטבח.

בילדותי אהבתי לירות באקדח המים שלי על משטח הברזל הלוהט של התנור ולצפות בקיטור העולה. נהגנו לגרור את האפר מהדלת האחורית של התנור אל ערימת האפר. מדי יום הייתי חוזר מהמשחק בערימה הזו, מכוסה כולו באבק פחם אפרפר וחיוור. היה לנו מקרר ארגז קטן ואחד ממכשירי הטלוויזיה הראשונים בעיר. לפני שנולדתי, סבי היה הבעלים של חנות החשמל של האחים ספרינגסטין. לכן, כשהטלוויזיה נכנסה לחיינו, היא הגיעה קודם כול לבית שלנו. אמי סיפרה לי ששכנים מכל הבניין באו לחזות בפלא החדש.

בבית הזה, בזכות סדר הלידה והנסיבות, הייתי אדון, מלך ומשיח. כיוון שהייתי הנכד הראשון, סבתי נצמדה אליי כמעין תחליף לדודתי, וירג'יניה, שנהרגה בגיל חמש מפגיעת משאית בעת שרכבה על אופניה. שום דבר לא היה מחוץ לתחום עבורי. זה היה חופש מוחלט וחסר גבולות עבור ילד צעיר, ואימצתי אותו בחום. הייתי נשאר ער עד שלוש לפנות בוקר וישן עד שלוש אחר הצהריים, כל זאת בגיל חמש ושש. צפיתי בטלוויזיה עד שנגמרו השידורים. אכלתי מה שרציתי ומתי שרציתי. הוריי ואני הפכנו לקרובים-רחוקים, ואמי, מתוך בלבול ורצון לשמור על השלום בבית, ויתרה על השליטה בי והעבירה אותה לחלוטין לסבתי. כעריץ קטן וביישן, עד מהרה הרגשתי שהחוקים נועדו לכל שאר העולם, אבל לא לי; לפחות עד שאבי היה חוזר הביתה".

ברברה סטרייסנד מגיעה לחנויות התקליטים עם תקליט חדש

ב-23 בספטמבר בשנת 1980 יצא תקליט חדש לברברה סטרייסנד ושמו GUILTY.

אז הנה מה שמצאתי שנכתב בעיתון THE CALIFORNIAN בשנת צאת התקליט: "זהו תקליט פופ של סטרייסנד, טוב מהממוצע. כשהבי ג'יז אינם אלה ששרים את שיריהם (כפי שקורה בתקליט זה, הכולל שירים של האחים גיב), השירים נשמעים הרבה יותר טוב. ההיבט הגרוע ביותר בתקליט הוא הרגע שבו סטרייסנד מאפשרת לצ'יפמאנקס האוסטרלים לבצע את קולות הליווי. עם זאת, השירים הם חומרי פופ המתאימים לקולה ואינם מביכים. למרות נוכחותו של בארי גיב ב-WHAT KIND OF FOOL, זהו כנראה השיר הטוב ביותר כאן. ב-NEVER GIVE UP, סטרייסנד מגישה שירה שאינה אופיינית לה, וזה עובד".

על הלהיט הגדול מהתקליט, WOMAN IN LOVE: בארי ורובין גיב מהבי ג'יס הם שכתבו את השיר. לאחר תרומתם המוצלחת להפליא לפסקול הסרט "שגעון המוזיקה" משנת 1978, הם נשאלו בראיון איזה אמן היו רוצים להפיק יותר מכול. תשובתם הייתה ברברה סטרייסנד. השמועה הגיעה במהירות לאנשיה של סטרייסנד, והם הוזמנו לעבוד איתה על תקליט, שיהפוך לאחד מרבי-המכר הגדולים שלה. סטרייסנד עצמה אמרה למגזין רולינג סטון שהלחן של השיר הוא אחד משירי האהבה הגדולים בכל הזמנים, וכי הוא מהווה "ביטוי נלהב, רגשי ואמיתי לתחושה של להיות מאוהבת".

אך לדברי בארי גיב, נדרש שכנוע לא קטן כדי לגרום לה להקליט את השיר, מכיוון שלא חשה בנוח לחלוטין עם המילים. בארי כמעט דחה את הפרויקט מחשש לעבוד עם סטרייסנד. לא רק שהיא הייתה כוכבת ענקית, אלא שהצורך שלה לשלוט באמנות שלה הקנה לה מוניטין של אישה שקשה לעבוד איתה.

גיב הודה בראיון משנת 1983 שבתחילה חשש מאוד. "כולנו שמענו סיפורים על כמה היא קשוחה, ועל היותה כוכבת עצומה", אמר, "זה ודאי מפחיד". הוא סיפר שלא רצה לקחת את הפרויקט, עד שאשתו אמרה לו לעשות זאת, אחרת תתגרש ממנו. הוא אף התקשר לניל דיימונד כדי להתייעץ, וזה הרעיף עליה מחמאות והרגיע את חששותיו. מרגע שהחלה העבודה המשותפת, כל פחדיו התפוגגו. גיב תיאר את העבודה איתה כנפלאה, ציין שהיא רצתה את רעיונותיו ונתנה לו מרחב פעולה, אך גם דרשה שיקשיב לרעיונותיה, והוא עשה זאת בשמחה. הוא סיכם שהיא הייתה "נחמדה לחלוטין – גברת אמיתית במלוא מובן המילה".

האם זה באמת אלבום הופעה נושך? ב-23 בספטמבר בשנת 1977 יצא האלבום LOVE YOU LIVE של הרולינג סטונס.

בביקורת שפורסמה אז בעיתון רולינג סטון נכתב: "אחד הפרדוקסים בצורת אמנות ספונטנית לכאורה כמו רוקנרול, הוא שהיא לא הפיקה אלבומי הופעה חיה נהדרים, ואפילו לא רבים שטובים. זה אולי לא הגיוני, אבל זו האמת. קחו לדוגמה את הרולינג סטונס, הביטלס, המי, בוב דילן ורוד סטיוארט, כאמנים המייצגים את מיטב הז'אנר. לא תמצאו אצל אף אחד מהם תקליט הופעה ראוי לשמו. הביטלס ב-HOLLYWOOD BOWL? להקת המי ב-LEEDS? בוב דילן ב-BEFORE THE FLOOD או ב-HARD RAIN? על אף שקשה לדמיין את עולם המוזיקה בלעדיהם, לא הייתי מחליף אותם בתקליטי האולפן של אותם אמנים.

משום מה, נדמה שתקליטי אולפן כמעט תמיד מצליחים יותר, אף שאין דבר משעמם יותר מאשר לשבת בהקלטות באולפן. לעומת זאת, להיות בהופעה חיה זה כבר סיפור אחר לגמרי.

אז מדוע אין לנו תקליטי הופעה גדולים? מבחינה טכנית, קשה יותר להקליט להקת רוק על הבמה מאשר באולפן. על הבמה, המוזיקאים צריכים לבדר את הקהל וגם לנגן היטב, ולא תמיד הם מצליחים לעמוד בשתי המשימות בו-זמנית או לשמור על תיאום מושלם ביניהם. קשה לתפוס את הרגע המדויק בלהט ההופעה.

עם זאת, תקליט ההופעה הזה של הסטונס, ובמיוחד צדדים שלוש וארבע שלו, הוא ככל הנראה תקליט ההופעה הטוב ביותר ששמעתי. אולי לא תמיד אנחנו מקבלים את מה שאנחנו רוצים, אבל כאן, אנחנו מקבלים את מה שאנחנו צריכים. זהו מדד מלא לכוחם של הסטונס והצהרה נחרצת של הלהקה לגבי מעמדה בעשור הנוכחי. בחירת השירים, המקיפה את כל הקריירה של הסטונס, אינה אקראית כלל. התקליט הכפול הזה מספק לנו הזדמנות ראשונה לשמוע כיצד הגיטריסט החדש, רון ווד, משתלב בלהקה (ולמעט כמה רגעים צורמים, הוא עושה זאת היטב), וכיצד נגינתו משנה את הצליל שלה. יתר על כן, כעת יש לנו תקליטי הופעה מכל שלוש התקופות של הרולינג סטונס: בריאן ג'ונס ניגן ב-GOT LIVE IF YOU WANT IT, ומיק טיילור ניגן ב-GET YER YA YAS OUT.

באופן עקרוני, צמד הגיטרות של קית' ריצ'רדס ורון ווד נשמע יותר כמו הצמד ריצ'רדס/ג'ונס מאשר ריצ'רדס/טיילור. יש פחות גרנדיוזיות ואולי פחות יומרה. הצד השלישי, שהוקלט במועדון 'אל-מוקמבו' בטורונטו, המכיל 350 מקומות בלבד, הוא חזרה מרהיבה לימי הרית'ם אנד בלוז של הלהקה, והביצועים בו נפלאים. הסטונס בגרסתם החדשה לוהטים. נראה שהם מעדיפים את קטעי הרוק האנרגטיים על פני השירים האיטיים. ואכן, הניסיון היחיד של הלהקה לבצע בלדה גדולה, YOU CAN'T ALWAYS GET WHAT YOU WANT, נשמע שגוי ונעשה כלאחר יד. שירתו של ג'אגר נשמעת יותר כמו תרגיל בהגייה נכונה מאשר פרשנות רגשית למילים משמעותיות. סולו הגיטרה של ווד הוא קטע ארוך ולא הולם שמוביל את השיר למבוי סתום, ולאחריו מנסה ג'אגר להפיח בו חיים מחדש בפני הקהל. זו לא הדרך הנכונה לטפל בהמנון, וזה מזכיר את מה שעשה בוב דילן ל-LIKE A ROLLING STONE בסיבוב ההופעות של BEFORE THE FLOOD.

אף על פי שרוב החומר בצדדים הראשון, השני והרביעי, שהוקלטו באולם גדול בפריז, הוא בסך הכול בסדר, אין ספק שארבעת השירים ממועדון 'אל-מוקמבו' הם הלב והנשמה של התקליט. הכול בוער באופן טבעי יותר במועדון קטן. ג'אגר מתעורר לחיים, וחברי הלהקה מנגנים כאילו זו הופעת חייהם. כשדיברתי על כך עם קית' ריצ'רדס, הוא הסביר את ההבדל: 'בוא נראה, הפעם האחרונה שהופענו במקום קטן כזה הייתה כנראה ב-1963 או 1964. אחרי כמה שירים פתאום הבנתי שזה מרגיש טבעי לחלוטין, כנראה כי זה נשמע כל כך טבעי. אני מניח. הרגשתי בדיוק כמו בחזרה. היה תענוג אמיתי לנגן ללא המרחק הזה בין הבמה לקהל. במקום כמו אל-מוקמבו אתה יכול לשמוע את הלהקה, וחשוב יותר, אנחנו יכולים לשמוע את הלהקה כפי שהיא באמת נשמעת. יכולתי לשמוע את תוף הבס של צ'רלי דרך עמוד השדרה שלי'.

אני לא יודע למה, אבל לקרוא לתקליט הזה 'טוב מאוד' נשמע כמו עלבון לרולינג סטונס. מתוך אהבה וכבוד, הייתי רוצה לכתוב שהתקליט החדש הוא הטוב ביותר שלהם אי פעם, אפילו טוב יותר מיצירת המופת שלהם, EXILE ON MAIN ST. אבל, כמובן, הוא לא – וגם לא יכול להיות. צ'רלי ווטס וביל וויימן הם עדיין הנשק הסודי של הסטונס, רון ווד נראה עדיין כמו אורח, קית' ריצ'רדס נשמע רענן ומלא מרץ, ומיק ג'אגר בהחלט לא איבד את העוצמה הקולית האדירה שלו".

ספריית הקונגרס האמריקני הכניסה את התקליט הזה לקטלוג שלה. ב-23 בספטמבר בשנת 1977 יצא התקליט AJA של סטילי דן.

סטילי דן אינה להקת רוק טיפוסית. חברים בה רק שניים: צמד כותבי השירים דונלד פייגן ווולטר בקר. בתחילת דרכה היא פעלה כלהקת רוק רגילה, עם מוזיקאים נוספים, אך החל מהתקליט הרביעי הפך ההרכב למעבדת סאונד של הצמד בלבד. סיבובי ההופעות נפסקו, והם התמקדו ביצירת שירים באולפן, כשהם מביאים להקלטות את הנגנים המועדפים עליהם.

התקליט AJA מתעד את סטילי דן באחת מתקופותיה הפוריות ביותר. זה היה התקליט שהגשים לבסוף את החזון האמנותי של בקר ופייגן והזניק את הלהקה למעמד של פלטינה. הוא נמכר יותר מכל תקליט קודם שלהם. באותה תקופה היה לשניים הכל: בריאות, עושר, הערצה של עמיתיהם ושל המבקרים ועתיד ורוד. הם רק לא ידעו אז שזו הייתה, למעשה, תחילת הסוף של ההרכב לאותה תקופה.

ההקלטות לתקליט החלו במחצית השנייה של 1976 בלוס אנג'לס. השירים התאפיינו במורכבות מוזיקלית שדרשה את הנגנים המתאימים ביותר. בעוד שהשירים המוקדמים של הלהקה נשענו רבות על גיטרות, בתקליט הזה נטה הצליל לכיוון הקלידים, בתוספת קטעי סקסופון של אמן הג'אז החשוב, ויין שורטר.

זהו תקליט עשיר, והוא שימש פעמים רבות כתקליט הדגמה מושלם להצגת מערכות סטריאו בחנויות לאוזניים של אודיופילים (לצד GAUCHO, התקליט הבא של סטילי דן, או BROTHERS IN ARMS של דייר סטרייטס). ועדיין, למרות המורכבות, השירים נשמעים קליטים ומהנים. עובדה זו הפכה את התקליט למצליח ביותר בקטלוג הלהקה ולאחד מתקליטי הפלטינה הראשונים בארצות הברית. שירים כמו PEG, DEACON BLUES ו-JOSIE התקבלו היטב גם בעולם הג'אז.

נכון, חובבי רוק רבים יגידו כי חסרה נשמה במוזיקה הזו, ויש שיוסיפו כי היא מחושבת מכדי להיות משויכת לעולם הרוק החופשי. אבל זה לא רלוונטי ללהקה שאין לה כלל שורשים בשנות השישים. זו להקה שנטועה כולה בשנות השבעים, וכך היא נשמעת. אם שירים כמו DO IT AGAIN קירבו את סטילי דן לקהל, בתקליט AJA ניכר ריחוק מסוים, כמו הרחקת אנשים מחדר ניתוח בעת ביצוע פעולה כירורגית. אבל התוצאה לא פחות ממפעימה. זהו הפסקול המושלם למוזיקה האמריקאית של 1977, תקופה שבה האולפנים שאפו לצליל המושלם ושבילי הקוקאין התארכו על קונסולת ההקלטה. כל הכבוד לפייגן ולבקר על התקליט הנועז, החשוב והמרתק הזה.

ביקורות מהעבר? בבקשה! הנה הרולינג סטון: "זהו התקליט השלישי של סטילי דן מאז שכותבי השירים, וולטר בקר ודונלד פייגן, זנחו את פורמט הלהקה הקבועה בסוף 1974. מאז, הם לא יצאו מהאזור הנוח של לוס אנג'לס, והקליטו רק באולפנים משוכללים ועם נגני אולפן. כתוצאה מכך, המסגרת הרעיונית של המוזיקה שלהם עברה מרוקנרול לעבר מוטציה חלקה, נקייה ומחושבת ביותר של סגנונות רוק, פופ וג'אז שונים. מילות השירים נותרו קהות וציניות-נעימות כתמיד.

יצירה זו תמשיך לתדלק את הטענה של טהרני הרוק כי המוזיקה של סטילי דן חסרת נשמה, ובאופייה המחושב נוגדת את מה שרוק אמור לייצג. אבל טיעון זה, במובנים רבים, אינו רלוונטי בהערכה הסופית של הלהקה הזו, שהיא בין היחידות בסביבה שהתפתחותה הרעיונית אינה יונקת משנות השישים. שיר הנושא הוא השיר היחיד בתקליט שמציג צמיחה אמיתית ביכולות הכתיבה של בקר ופייגן ומהווה התפתחות ביחס ליצירתם הקודמת. זהו השיר הארוך ביותר שהקליטו, אך הוא שומר על עניין בזכות מעברים אינסטרומנטליים סוחפים. ייתכן שזוהי בדיוק האיכות שהופכת את וולטר בקר ודונלד פייגן לאנטי-גיבורי המוזיקה המושלמים של שנות השבעים".

והנה הביקורת מעיתון STEREO REVIEW: "יש לי רגשות מעורבים לגבי היצירה האחרונה הזו של סטילי דן. אני מעריץ את כישרונות הנגינה והכתיבה של פייגן ובקר, שני החברים היחידים שנותרו בלהקה, שבמקור מנתה שישה חברים. עם זאת, אני לא שומע כאן שום דבר יוצא דופן. שבע היצירות בתקליט הן לא בדיוק שירי פופ, אלא קטעי אווירה בעלי אוריינטציה ג'אזית. בשיר הנושא במיוחד, המילים סתומות, אם כי הן משמשות תירוץ נחמד לכמה קטעים אינסטרומנטליים מפוארים של נגני ג'אז מהשורה הראשונה שתומכים בבקר ובפייגן. הפרויקט מוצלח מבחינה מוזיקלית, אך אני עדיין מתגעגע לשירים של סטילי דן".

מה שמעביר לג'ון לנון את הלילה! ב-23 בספטמבר בשנת 1974 יצא בארה"ב תקליטון חדש לג'ון לנון. באנגליה הוא יצא בהמשך השנה (ב-4 באוקטובר)

שלושה ימים לפני צאת תקליטו של ג'ון לנון, WALLS AND BRIDGES, הוציאה חברת APPLE תקליטון עם שני שירים מתוכו. התקליטון יוחס להרכב PLASTIC ONO NUCLEAR BAND והכיל בצד א' את השיר WHATEVER GETS YOU THRU THE NIGHT (עם אלטון ג'ון כנגן וזמר ליווי אורח) ובצד ב' קטע אינסטרומנטלי בשם BEEF JERKY.

השתתפותו של אלטון בשיר לא הייתה מתוכננת מראש. הוא שהה במקרה בניו יורק והובא לאולפן ההקלטות על ידי טוני קינג, עובד חברת APPLE. לנון כבר היה לקראת סיום הקלטת השיר כשאלטון נכנס ושאל אם יוכל לנגן מעט פסנתר. לנון הסכים בהתלהבות, ואלטון הקליט את תפקידו על הפלייבק. כשלנון הקליט את שירתו, הצטרף אליו הפסנתרן הממושקף בקולות הרמוניים. לנון סיפר מאוחר יותר בראיון שהעבודה המשותפת עם אלטון הזכירה לו את העבודה בעבר עם מקרטני או הריסון.

בסוף הסשן, סיפר אלטון ללנון על מופע גדול שלו שעתיד להתקיים במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. הוא הציע ללנון התערבות: אם השיר המשותף יגיע למקום הראשון במצעד, לנון יצטרף אליו על הבמה. יש לציין כי עד לאותו רגע, לנון היה חבר הביטלס היחיד ששיר סולו שלו טרם הגיע לצמרת המצעד האמריקאי. החיפושית לשעבר לא ציפה כלל להצלחה מסחררת, במיוחד לאחר הכישלון המסחרי של תקליטו הקודם, MIND GAMES. הוא חש שאינו "מוצר חם" בשוק, ולכן הסכים מיד להתערבות.

אך הבלתי ייאמן קרה. השיר הדיח מהפסגה את YOU AIN'T SEEN NOTHING YET של להקת באקמאן טרנר אוברדרייב, והתמקם במקום הראשון. אלטון מיהר להזכיר ללנון את ההסכם, ולנון המופתע הבין שעליו לקיים את הבטחתו.

ב-28 בנובמבר, חג ההודייה, עלה לנון לבמת המדיסון סקוור גארדן. שמו לא פורסם מראש, והקהל ההמום לא האמין למראה עיניו. לנון עלה לבמה עם שיער ארוך, חליפה שחורה וגיטרת פנדר טלקאסטר שחורה. בתחילה היה פקעת עצבים, מכיוון שלא הופיע על במה כשנתיים, אך הוא נרגע במהירות ואף נהנה מהחוויה. השניים ביצעו את השיר שהוביל להתערבות, גרסה של אלטון ל"לוסי ברקיע היהלומים", ואת השיר שפותח את תקליט הבכורה של הביטלס, I SAW HER STANDING THERE, אותו הציג לנון לקהל כשיר של "הארוסה הפרודה שלי ששמה פול".

לנון סיפר לאחר מכן: "ההופעה הייתה נהדרת. אלטון היה עצבני לא פחות ממני. שנים לפני כן הוא עבד כאמן לא ידוע במשרדים של דיק ג'יימס, ונהג להקשיב שם לכל הדמואים שאנחנו, הביטלס, שלחנו. לכן יש לו מגע מיוחד עם הלהקה ההיא. על הבמה נשמעו צעקות כמו בימי הביטלמאניה. לא האמנתי שזה בשבילי. לא שמעתי צעקות כאלה מאז הימים המוקדמים של הביטלס".

לאחר ההופעה, מאחורי הקלעים, הגיחה יוקו אונו, שבאה לבקר את בן זוגה שממנו הייתה פרודה. זמן קצר לאחר מכן השניים חזרו זה לזו. כך שהשיר הזה העניק ללנון משהו משמעותי הרבה יותר ממקום ראשון במצעד.

גם זה קרה ב-23 בספטמבר. חוזרים לרגעים הגדולים, הקטנים, המצחיקים והטרגיים שעיצבו את הפסקול של חיינו. אז תגבירו את הווליום, אנחנו ממריאים.

כשמיק ג'אגר פגש את ביאנקה: אהבה נוצצת וסוף מכוער

בשנת 1970, אחרי הופעה של הרולינג סטונס בצרפת, פגש סולן הלהקה, מיק ג'אגר, את ביאנקה פרז מורינה דה מאסיאס, יפהפייה ניקרגואית חדת לשון וכובשת. הכימיה הייתה מיידית והרומן הסוער הפך במהרה לשיחת היום בעולם הבידור. שנה לאחר מכן, ב-1971, הם כבר עמדו מתחת לחופה בסן טרופה בחתונה שהפכה לקרקס תקשורתי מוחלט, עם צלמים שטיפסו על כל עץ רענן ורשימת אורחים מפוארת. הזוגיות הזוהרת הזו, שהביאה לעולם את בתם ג'ייד, ידעה עליות ומורדות רבים, אך החזיקה מעמד עד שנת 1978. בשנה זו, הרומן של ג'אגר עם הדוגמנית ג'רי הול הפך את הפרידה לבלתי נמנעת, והיא הסתיימה בקרב גירושים מכוער ומתוקשר שהשאיר אבק של כוכבים שבורים.

רוברט האנטר: האיש שנתן לגרייטפול דד את המילים

עולם המוזיקה נפרד בצער בשנת 2019 מרוברט האנטר, המשורר ואיש המילים שהיה אחראי לטקסטים המופלאים של להקת גרייטפול דד. האנטר, שהלך לעולמו בגיל 78, היה השותף הקרוב של ג'רי גרסיה והאיש שכתב קלאסיקות כמו TRUCKIN', CASEY JONES ו-TOUCH OF GREY. הוא העדיף להישאר מאחורי הקלעים, אך המילים שלו היו בחזית ויצרו עולמות פסיכדליים שלמים עבור מיליוני מעריצים.

רוי ביוקאנאן: הגיטריסט שסירב לרולינג סטונס

בשנת 1939 נולד הגיטריסט האמריקאי רוי ביוקאנאן, אמן פנומנלי שזכה לכינוי "הגיטריסט האלמוני הטוב בעולם". כישרונו היה כל כך גדול, שבשנת 1974, לאחר שהגיטריסט מיק טיילור עזב את הרולינג סטונס, הלהקה פנתה לביוקאנאן והציעה לו את התפקיד הנחשק. להפתעת כולם, ביוקאנאן, איש של עקרונות ודרך משלו, סירב להצעה. סופו היה טרגי – ב-14 באוגוסט 1988, הוא נמצא ללא רוח חיים בתא מעצר בווירג'יניה, אליו הוכנס לאחר שנעצר על שכרות. סיפורו נותר כאחת ההחמצות הגדולות והעצובות של עולם הבלוז-רוק.

בוב מארלי: ההופעה האחרונה והפרידה מהבמה

אחד הרגעים העצובים בהיסטוריה של המוזיקה התרחש בשנת 1980 בתיאטרון סטנלי בפיטסבורג. שם, עלה לבמה בוב מארלי יחד עם להקתו, THE WAILERS, למה שתתברר כהופעתו האחרונה בהחלט. מארלי, שכבר נאבק במחלת הסרטן שהתפשטה בגופו ובמוחו, נתן את כל מה שנשאר לו במופע בלתי נשכח. מיד עם סיומו, הוא התמוטט והובהל לבית חולים. שאר סיבוב ההופעות שתוכנן בוטל לאלתר. באופן סמלי ומצמרר, השיר האחרון שביצע מול קהל, בהדרן השני, היה GET UP STAND UP. קריאה אחרונה לעמוד על שלך, מפי אמן שלחם עד נשימתו האחרונה.

רנדי ניומן והאנשים הנמוכים: כשסאטירה פוגשת חוסר הבנה

בשנת 1977 שחרר המוזיקאי והסטיריקן המחונן רנדי ניומן את התקליט LITTLE CRIMINALS. התקליט כלל את הלהיט הגדול והשנוי במחלוקת שלו, SHORT PEOPLE. השיר, עם השורה הפרובוקטיבית "לאנשים נמוכים אין סיבה לחיות", גרם לסערה אדירה ורבים האשימו את ניומן בשנאת נמוכים. הם פשוט לא הבינו את הבדיחה. ניומן, למעשה, כתב שיר סאטירי חד על דעות קדומות ועל האבסורד שבשנאת האחר רק בגלל מראהו החיצוני. הביקורת, על כל פנים, רק הפכה את השיר ללהיט ענק.

האחים אברלי: סוף סוף ביחד

אחרי עשר שנים של שתיקה רועמת ונתק מוחלט, שנגרם בעקבות מריבה קולנית על הבמה שהובילה לפירוק הצמד, האחים אברלי עשו את הבלתי ייאמן. בשנת 1983, האחים דון ופיל התאחדו להופעה היסטורית ומרגשת ברויאל אלברט הול שבלונדון. המתח באוויר היה חשמלי, וההרמוניות הקוליות המושלמות שלהם הוכיחו שהקסם מעולם לא אבד. המופע תועד ויצא גם כתקליט הופעה מצליח, שסימל את סיומה של אחת היריבויות המשפחתיות המפורסמות בשואו-ביז.

יום הולדתו של ענק הג'אז ג'ון קולטריין

אציין גם את יום הולדתו של אחד המוזיקאים המשפיעים ביותר במאה ה-20, סקסופוניסט הג'אז ג'ון קולטריין, שנולד בשנת 1926. קולטריין, שהלך לעולמו ביולי 1967, שינה את פני הג'אז עם יצירות מופת כמו A LOVE SUPREME והותיר חותם בל יימחה על אינספור מוזיקאים בכל הז'אנרים.

סנונית ראשונה ושמה דונה

בשנת 1972 יצא תקליטון הבכורה של להקה חדשה ומבריקה בשם 10CC, עם השיר DONNA. הסיפור מאחורי השיר והלהקה משעשע במיוחד. אריק סטיוארט וגרהאם גולדמן, בעלי אולפני סטרוברי במנצ'סטר, עבדו עם אמנים רבים, כולל ניל סדקה. אחרי שהקליטו איתו, החליטו להקליט משהו משלהם. הם כתבו שיר בשם WATERFALL, וביקשו מחבריהם, קווין גודלי ולול קרים, לכתוב לו צד ב'. קרים וגודלי כתבו את DONNA, פארודיה על שירי האהבה של שנות ה-50. התוצאה הייתה כל כך טובה, שהם החליטו להפוך אותו לצד א'. השיר הגיע לידיו של ג'ונתן קינג, איש תעשיית מוזיקה בכיר (ולימים פדופיל מורשע), שהתלהב, החתים אותם והעניק להם את השם 10CC. האגדה מספרת שהשם מייצג כמות זרע הגדולה בסנטימטר מעוקב אחד מהממוצע הגברי, טענה שחברי הלהקה הכחישו מאז. את קול הפלצט הגבוה בשיר ביצע לול קרים, ורבים היו בטוחים שמדובר בזמרת. גולדמן סיפר שפעם, כשהגיעו להופיע בטלוויזיה הגרמנית, צוות ההפקה המקומי הכין חדר הלבשה נפרד עבור "הזמרת" שלהם, והופתע לגלות שאין אחת כזו.

אנייטה מאבבא פותחת (כמעט) הכל

בשנת 1996, אנייטה פאלצקוג, הזמרת הבלונדינית והמסתורית של להקת אבבא, הוציאה את ספרה האוטוביוגרפי, AS I AM. המעריצים, שציפו לחשיפות וסיפורים עסיסיים על חייה הפרטיים והסוערים, התאכזבו מעט. אנייטה בחרה שלא להיכנס לעומק חייה האישיים, אך כן שיתפה מספיק פרטים כדי לספק הצצה מעניינת לקריירה המטאורית שלה כאחת הכוכבות הגדולות בעולם, לצד האתגרים של היותה אמא. למי שבאמת רוצה את הסיפור המלא והלא מצונזר על הלהקה, מומלץ בחום הספר BRIGHT LIGHTS DARK SHADOWS.

חוליו איגלסיאס חוגג יום הולדת, ונטלי מאושרת!

ולסיום, בנימה רומנטית, נאחל יום הולדת שמח לזמר הספרדי השרמנטי, חוליו איגלסיאס, שנולד בשנת 1943. האיש ששבר אינספור לבבות ברחבי העולם ממשיך להקסים גם היום. בטח נטלי עדיין מאושרת!

אין עוד גיבורים בתקליט הזה! ב-23 בספטמבר בשנת 1978 יצא אלבומה השני של להקת הסטרנגלרס (החונקים) ושמו NO MORE HEROES.

התקליט מורכב מהקלטות שנותרו מהסשנים של תקליט הבכורה, לצד חומרים חדשים. הגיטריסט יו קורנוול ציין בספרו כי שלושת השירים הראשונים בתקליט מושרים על ידי זמרים ראשיים שונים, בדומה לתקליט REVOLVER של הביטלס.

כמה ימים לפני צאת התקליט המלא, יצא לחנויות התקליטון ובו שיר הנושא, המתאבל על אובדן דמויות חזקות בתרבות ומזכיר אישים שזמר וגיטריסט הלהקה, יו קורנוול, העריץ מאוד, ובהם המנהיג הקומוניסטי לאון טרוצקי, הקומיקאי לני ברוס, זייפן האמנות אלמיר דה הורי ודמויותיהם של דון קישוט וסנצ'ו פנסה. קורנוול: "כשהשקנו את השיר, סירבנו לחלק חתימות ואמרנו לאנשים: 'אין לכם גיבורים. תהיו הגיבורים של עצמכם'".

בעיתון NME אהבו את התוצאה, וכך נכתב שם: "הלהקה הזו מציבה רף גבוה חדש שלפיו להקות צריכות למדוד את עצמן". הלהקה ביצעה את השיר בתוכנית הלהיטים TOP OF THE POPS, תוך שהיא מצפצפת על הפלייבק המושמע ונוהגת כרצונה כדי למרוד במוסכמות. הקהל אהב זאת, והשיר נמכר היטב.

התקליט השני של הלהקה יצא חודשים ספורים בלבד לאחר הראשון. עטיפתו היא מהידועות של התקופה, אך היא מהווה תחליף לרעיון המקורי: תמונה שבה נראה בסיסט הלהקה, ג'יי ג'יי בורנל, שוכב עירום על העתק של מצבת טרוצקי.

עם המרדנות הזו, החונקים לא הביאו בשורה חדשה לתחום; בני נוער מסוממים עם סיכות ביטחון באפם כבר הסתובבו ברחובות בחיפוש אחר הרפתקאות. הם כבר האזינו למוזיקה רועשת עם מילים וולגריות, לכלוך, ניוון ודיכאון. לא כולם קנו אז את הקטע של הלהקה. היו שראו בה תרגיל בתעלולנות בנאלית, וטענו שחבריה הם מוזיקאים מוכשרים המבזבזים את רוב האנרגיה שלהם בניסיון להיות גסים ובעלי זימה. התקליט החדש נשא מסר ברור לשדרני הרדיו: "זו מוזיקה נהדרת, אבל היא עלולה לפגוע... נא להאזין לפני שידור". עבור המקטרגים, החונקים חנקו את המוזיקה שלהם בשנאת יתר.

אך בכך אנשים פספסו את המסרים. כבר בשיר הפתיחה, I FEEL LIKE A WOG, שכותרתו הפרובוקטיבית במכוון כוללת כינוי גנאי בוטה לזרים, הציגה הלהקה דווקא מסר אנטי-גזעני. עם פתיחה כזו, להקה כזו אינה יכולה לאכזב. לצד קורנוול וקולו המיוחד ובורנל והבס המדויק שלו, חשוב לציין גם את הקלידן הווירטואוז דייב גרינפילד ואת המתופף ג'ט בלאק. הארבעה ידעו היטב מה לעשות כדי להישמע ייחודיים.

ומה בנוגע לאחד משירי התקליט, DAGENHAM DAVE? ובכן, האדם בשיר של החונקים הוא דמות אמיתית. אותו דייב, שהיה מעריץ של הלהקה מימיה הראשונים, הגיע ממנצ'סטר ולאחר שעבד במפעל המנועים של פורד בדגנהאם זכה לכינוי החדש. דייב ראה את הלהקה לראשונה בפאב בשם PIG AND WHISTLE. לאחר מכן, הוא הקפיד להגיע לכל הופעה. הוא היה בנו של כורה פחם וסלד מכל סמכות. סופר עליו שבדרך כלל היה בחור שמח, אבל כשהשתכר, הפך לאדם מגעיל וחובב אלימות. הוא התעניין בספרים, פוליטיקה ואמנות, אם כי מוזיקה הייתה אהבתו האמיתית.

חברתו הייתה ברנדה (שכונתה BERN GUN על ידי יו קורנוול) והשניים נהגו לצאת להופעות או לסרטים. דייב הבין שהסטרנגלרס עוד יהיו גדולים ונהג לעודד אותם בתקופות כלכליות קשות. הוא היה קונה ללהקה משקאות ואוכל, וכל זאת מתוך אהבה. כשהסטרנגלרס הקליטו את תקליטם הראשון, הוא נכח באולפן. זמן קצר מאוד לאחר מכן, בפברואר 1977, הוא התאבד בקפיצה מגשר.

רבים חושבים שדייב הוא למעשה קלידן הלהקה, דייב גרינפילד, אך אין זה נכון. יו קורנוול סיפר על אותו דייב, ששם משפחתו אינו ידוע: "פגשנו אותו בהופעה שלנו ואז נתנו לו טרמפ במכונית הגלידה שהייתה לנו אז. הוא היה בחור יוצא דופן; אינטליגנטי מאוד. הייתה לו חברה, ברנדה, אבל מוזיקה הייתה בהחלט אהבתו הראשונה. לילה אחד הוא בא לראות אותי עם כמה תקליטים של ג'נסיס ו-THE TUBES ואמר שהוא רוצה לחנך אותי מוזיקלית. הוא אמר ש-THE TUBES, ג'נסיס והסטרנגלרס היו שלוש אהבותיו העיקריות במוזיקה והוא רצה לגרום לי לאהוב את שתי האחרות. לא כל כך אהבתי את ג'נסיס, אבל אהבתי את THE TUBES. בהמשך פגשתי את חברי הלהקה והפכנו לחברים טובים, והכול בזכות דגנהאם דייב.

דייב הראה את עוצמת התשוקה שלו דרך המוזיקה שלנו. פעם אחת הוא נלקח לבית חולים, מדמם ועם צלעות שבורות. דייב פשוט לא הפסיק לתקוף את כל מי שיצא נגדנו. זה היה כאילו ניסה להתאבד כבר אז, כשנלחם בחבורת ה-PINCHLEY BOYS. הם הגיעו אלינו לאחר מכן ואמרו, 'אנחנו באמת מצטערים. לא התגרינו בו. הוא פשוט תקף אותנו והיינו צריכים לעצור אותו'. זה היה ערב עצוב מאוד, הדבר הגרוע ביותר שראיתי אי פעם באחת ההופעות שלנו. דייב היה כמו שור, אבל הפעם הוא נתקל ביריב ראוי, ואני חושב שזה דיכא אותו כשהחברה שלו עזבה. הוא חשב שהוא בלתי מנוצח. הוא היה בחור מקסים, סגד לנו, ובילינו איתו זמן רב. הוא היה חולק איתך את הבירה שלו ואת הסמים שלו. הוא אפילו הציע לנו את חברתו. היינו המומים כשהוא עשה את זה. כתבתי את השיר עליו זמן קצר לאחר אותה תקרית. היינו עצובים מאוד כששמענו שהוא התאבד. זה סימן את סופו של עידן שבו יכולנו להתקרב למעריצים שעקבו אחרינו".

הרולינג סטונס בסאונד ותדמית חדשים - בתקליטון החדש

תקליטון בדראג! ב-23 בספטמבר בשנת 1966 יצא באנגליה ובארה"ב תקליטון חדש לרולינג סטונס, עם השירים HAVE YOU SEEN YOUR MOTHER BABY STANDING IN THE SHADOWS ו- WHO'S DRIVING YOUR PLANE.

שני השירים נכתבו על ידי מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס והוקלטו באוגוסט בלוס אנג'לס. עטיפת התקליטון מציגה את חברי הלהקה לבושים בבגדי נשים. לצורך התמונה, חברי הלהקה אף שינו את שמותיהם: מיק ג'אגר הוא שרה, בריאן ג'ונס הוא רוזי, ביל ויימן הוא פנלופי, צ'רלי ווטס הוא מיליסנט וקית' ריצ'רדס הוא מילטי. התמונה צולמה ב-PARK AVENUE שבניו יורק על ידי ג'רי שאצברג.

לשיר הנושא של התקליטון, שהיה הראשון של הלהקה שכלל חטיבת כלי נשיפה, צולם סרטון קידום (פרומו), אך הוא הוחרם כמעט מיד על ידי הפקת תוכנית הלהיטים הבריטית TOP OF THE POPS.

קית' ריצ'רדס סיפר: "אני ממש אוהב את השיר הזה אבל שונא את המיקס שלו. הוא נעשה בחופזה כדי להספיק ולהביא אותו לשידור בתוכנית של אד סאליבן. במיקס הזה נבלעה חטיבת הקצב". כשהסטונס הופיעו עם השיר הזה בתוכניתו של אד סאליבן, נראה בריאן ג'ונס עם גבס על ידו. נפוצה שמועה שהוא שבר את ידו כשהלם בקיר.

ביום יציאת התקליטון פתחה הלהקה את סיבוב ההופעות הבריטי שלה בהופעה ברויאל אלברט הול הלונדוני. בין אמני החימום היו להקת ציפורי החצר והצמד הנשוי והמקפיץ, אייק וטינה טרנר. הקהל, שמנה כ-5,000 איש, לא הצליח להתאפק על אף שהיה זה מקום מכובד, ופרץ בהיסטריה. בריאן ג'ונס וביל ויימן נסו על נפשם, ומיק ג'אגר כמעט נחנק על ידי מעריצים. יותר מחמישים מעריצות נלקחו לבית החולים. המופע הוקלט במטרה להוציאו בהמשך כתקליט הופעה, אך הדבר לא יצא לפועל לבסוף. בקהל נצפו גם קית' מון וג'ון אנטוויסל, המתופף והבסיסט של להקת המי.

במאי הקולנוע מיכלאנג'לו אנטוניוני נכח בהופעה, ולאחר הופעתה של ציפורי החצר ניגש לבקש מהלהקה לככב בסרטו החדש, שייקרא BLOW UP. זאת לאחר שבמקור בחר הבמאי בלהקה אחרת בשם THE IN CROWD (שכללה את הגיטריסט סטיב האו), אך לבסוף חזר בו. קודם לכן, אנטוניוני אף שקל להביא לצילומים את להקת מחתרת הקטיפה, אך הרעיון בוטל כשהבין את העלות הגבוהה הכרוכה בהטסתה מארצות הברית.

מזל טוב לזמר הנשמה המוביל, ריי צ'ארלס!

איזה נשמה, הריי הזה! ב-23 בספטמבר בשנת 1930 נולד ריי צ'ארלס.

ריי צ'ארלס, הפסנתרן בעל הקול הצרוד ועתיר הנשמה שעיצב מחדש את המוזיקה האמריקנית במשך חצי מאה והביא את מהות הסול לקאנטרי, ג'אז, רוק, סטנדרטים ולכל סגנון מוזיקלי אחר שנגע בו, מת בביתו בבוורלי הילס.

בשנתו האחרונה עבר צ'ארלס ניתוח מוצלח להחלפת מפרק הירך והיה אמור לצאת לסיבוב הופעות. הוא היה להוט לחזור לבמה ואמר: "אני לא הולך לחיות לנצח. יש לי מספיק היגיון לדעת את זה. אני גם יודע שזו לא שאלה של כמה זמן אחיה, אלא כמה טוב אחיה". אך זמן קצר לאחר מכן חלה במחלות אחרות ומת מסיבוכים של מחלת כבד.

השפעתו ניכרת ביותר כמבצע, כותב שירים, מנהיג להקה ומפיק. אף שהיה עיוור מגיל שבע, הוא היה פסנתרן יוצא דופן. הוא יכול היה לשיר את הבלוז העמוק ביותר או לשיר כזמר פופ, והשתמש בקולו כדי לבטא רגש. הוא יכול היה להישמע חצוף או מהוסס, משמח או עצוב, חסר מעצורים או דומע – היה בו הכל.

בשנות החמישים הוא הפך למוביל במוזיקת הנשמה, כשהביא את הלהט והדינמיקה שלה לנושאים חילוניים. עד מהרה הוא פרץ כל קטגוריה, והשפעתו מהדהדת בקרב דורות של זמרי רוק ונשמה. מי לא מכיר את HIT THE ROAD JACK? או את הסטנדרט הנדיר GEORGIA ON MY MIND? תקליטי הלהיט שהקליט לחברת אטלנטיק באמצע שנות ה-50 יצקו את הבסיס לכל מה שקרה בהמשך למוזיקת הרוק והנשמה. הוא כונה "גאון" כי איש לא יכול היה להגביל אותו לז'אנר אחד. הוא לא היה רק רית'ם אנד בלוז אלא גם ג'אז.

צ'ארלס סיפר: "כשהתחלתי, ניסיתי לחקות את נט קינג קול כי כל כך אהבתי אותו. אבל אז התעוררתי בוקר אחד ואמרתי לעצמי, 'אנשים אומרים לי כל הזמן שאני נשמע כמו נט קינג קול, אבל רגע, הם אפילו לא יודעים איך קוראים לי'. אז אמרתי, 'טוב, אני צריך לשנות את זה כי אף אחד לא יודע מי אני'. אמא שלי לימדה אותי דבר אחד, 'ילד, תהיה עצמך'. וזו הנחת היסוד שלפיה המשכתי לפעול".

צ'ארלס היה גם קול חשוב נגד הגזענות והאפליה. "מה שמעולם לא הבנתי, עד עצם היום הזה, הוא כיצד אנשים לבנים יכולים לאפשר לאנשים שחורים לבשל עבורם ולהכין את ארוחותיהם, אך לא לתת להם לשבת איתם לשולחן. איך אתה יכול לשנוא מישהו כל כך, ובכל זאת לתת לו לבשל בשבילך?".

בתחילת שנות השישים, צ'ארלס כמעט ויתר על כתיבת חומר מקורי כדי לממש את דחפיו האקלקטיים כפרשן. הוא יצר תקליט ג'אז אינסטרומנטלי וניגן באורגן האמונד עם מוביל הביג בנד, קאונט בייסי. היו לו פרויקטים נוספים באותה תקופה שלא הבליטו את כישרון הכתיבה שלו.

בשנת 1965 הוא נעצר בגין החזקת הרואין. הוא בילה בסנטוריום בקליפורניה כדי להיגמל מהתמכרותו והפסיק להופיע במשך שנה, ההפסקה היחידה בקריירה הארוכה שלו. לאחר מכן, הוא הסתער שוב על הבמה. נוכחותו במצעדי הפופ פחתה, אך הוא עדיין זכה לכבוד רב. בשנת 1971 הוא הצטרף לארית'ה פרנקלין במופע שהקליטה בפילמור וסט.

בדצמבר 1972 הופיע צ'ארלס בבנייני האומה בירושלים. באולם הותקנו רמקולים סטריאופוניים שהובאו במיוחד מחו"ל. צ'ארלס הגיע לארץ באיחור של כמה ימים מהמועד שפורסם, והדבר גרם לבלבול ולכעס רב בקרב רוכשי הכרטיסים, שקיבלו הודעה על דחיית ההופעות זמן קצר לפני קיומן.

נוצר רושם רע סביב הפרשה. המפיק הישראלי תירץ את השינוי בשביתת עובדי שדה התעופה, אך התירוץ לא היה משכנע. הסיבה האמיתית התבררה כשצ'ארלס נחת בארץ: הוא הגיע לפי התאריך שצוין בחוזה שלו, והתברר שהמפיק הישראלי פשוט פרסם תאריכים שגויים. חלק מהקהל בהופעה בירושלים החליט למחות ולמנוע את קיום המופע תוך התפרעות באולם. אחדים אף ניסו לשבש את עבודת צוות הטלוויזיה האמריקאי שנכח במקום כדי לצלם את ההופעה. במהלך שהותו בארץ הופיע צ'ארלס גם בקולנוע "ארמון" בחיפה, וב"היכל הספורט" ו"היכל התרבות" בתל אביב.

בשנת 1975 הוא זכה בגראמי על ביצוע שירו של סטיבי וונדר, LIVING FOR THE CITY, והאוטוביוגרפיה שלו הפכה לרב-מכר בשנת 1978. בשנת 1980 הוא הופיע בסרט "האחים בלוז". ואפרופו סרטים, אי אפשר לשכוח את ההצלחה האדירה של הסרט RAY בשנת 2004, עם ג'יימי פוקס שגילם בהצלחה את דמותו של צ'ארלס. צ'ארלס עצמו מת עם סיום הצילומים ולא זכה ליהנות מהצלחתו הכבירה של הסרט, שהחייתה מחדש את שיריו הישנים והאהובים; הקהל הבוגר התאהב בהם מחדש, והקהל הצעיר התאהב בהם לראשונה.

"אני מניח שאני סוג של חיה מוזרה", הוא אמר. "מה שעובד בשבילי זה שירים שאני יכול להזדהות איתם. זה לא קשור לשיר עצמו. הוא יכול להיות שיר נהדר, אבל חייב להיות בו משהו בשבילי. אני שר את מה שאני מרגיש, את מה שאני באמת מרגיש. זה הכל".

איש הבס הגדול הלך מאיתנו. ב-23 בספטמבר בשנת 2025 מת בגיל 86 אגדת הבס הבריטי, דני תומפסון.

ברחבי סצנת הפולק-רוק הבריטית הרותחת של שנת 1971, ישנו שם אחד שעבר מפה לאוזן ביראת כבוד שקטה בין המוזיקאים המובילים ביותר. זהו אינו שם של גיטריסט וירטואוז או זמר כריזמטי, אלא של האיש הגדול שעמד מאחורי כלי נגינה גדול עוד יותר: דני תומפסון, נגן הקונטרבס שהפך את תפקיד הבסיסט מאבן יסוד נסתרת לקול מוביל, מרתק ובלתי צפוי. כעמוד השדרה של להקת PENTANGLE וכאחד מנגני הסשנים המבוקשים ביותר בממלכה, תומפסון ניגן בקונטרבס כאילו היה גיטרה מובילה, והפך כל שיר שהוא נגע בו לחוויה עשירה ומורכבת יותר.

כדי להבין את הגאונות של תומפסון, צריך לחזור אחורה בזמן. הוא נולד ב-4 באפריל 1939 בעיירה טיינמאות' שבדבון, אך כשהיה בן שש עברה משפחתו ללונדון והתיישבה בבאטרסי, שכונת פועלים תוססת. בצעירותו, חלם תומפסון הצעיר על קריירה אחרת לגמרי – הוא היה שחקן כדורגל מבטיח בקבוצת הנוער של צ'לסי. אך המוזיקה, בסופו של דבר, משכה אותו חזק יותר. הוא למד לנגן בגיטרה, מנדולינה, טרומבון וחצוצרה בבית הספר, אך בסופו של דבר החליט שקונטרבס זה הדבר. בגיל 13, בנחישות של אמן אמיתי, הוא בנה לעצמו כלי ראשון מתיבת תה ישנה וממיתרי פסנתר ש"הושאלו" לצורך המשימה. שנתיים לאחר מכן, הוא כבר רכש את 'ויקטוריה', קונטרבס מפואר שליווה אותו מזה המון שנים.

הדרך למעלה הייתה רצופה בעבודה קשה. הופעות מוקדמות במועדון חשפנות בסוהו ומשטר אימונים מפרך של עשר שעות ביום חישלו אותו והפכו אותו לנגן מלוטש. עד מהרה, הוא מצא את עצמו בעבודה שלא תיאמן: נגן הבס של רוי אורביסון, בסיבוב הופעות ברחבי בריטניה שבו להקת החימום הייתה לא אחרת מאשר הביטלס. זו הייתה הפעם הראשונה, וגם האחרונה, שתומפסון הסכים לנגן בגיטרת בס חשמלית. לבו היה נתון לצליל העץ העמוק והמהדהד של ה'ויקטוריה' שלו.

בשנת 1964, המוניטין שלו קיבל דחיפה אדירה כשהחליף את ג'ק ברוס בלהקת הבלוז החשובה של אלקסיס קורנר, BLUES INCORPORATED. שם, הוא ניגן לצד ענקים כמו ג'ינג'ר בייקר, גרהאם בונד וג'ון מקלפלין, שהאחרון אף הופיע בהרכב הטריו של תומפסון עצמו. הוא היה כל כך מבוקש, עד שמצא את עצמו מנגן בסשן ההקלטות של נעימת הפתיחה לסדרת הטלוויזיה הפופולרית THUNDERBIRDS.

אך הפריצה הגדולה באמת הגיעה בשנת 1967. תומפסון, יחד עם הגיטריסטים המבריקים ברט יאנש וג'ון רנבורן, הזמרת ג'קי מקשי והמתופף טרי קוקס, הקימו את להקת PENTANGLE. הלהקה הזו פוצצה את גבולות הפולק הבריטי. הם שילבו פולק מסורתי עם ג'אז חופשי, בלוז מהדלתא ונגיעות פסיכדליות, ויצרו משהו חדש לחלוטין. בעוד טהרני הפולק גינו אותם על מה שראו כ"חילול הקודש" של השירים העתיקים, PENTANGLE, בדומה לבני דורם מ-FAIRPORT CONVENTION, החזירו את השירים הללו למצבם המקורי: יצירות חיות ומתפתחות. הם היו חבורה של וירטואוזים שלא פחדו לקחת את המסורת ולנער אותה, והתוצאה היא סדרה של תקליטים מופתיים שכבשו את הקהל והמבקרים כאחד.

בתוך הכור ההיתוך המוזיקלי הזה, דני תומפסון היה הדבק והמנוע. סגנונו הייחודי, שלדבריו נבע מכך שאצבעותיו הלכו לאן שאוזניו הובילו אותו, הפך את תפקיד הבס לחלק בלתי נפרד מהמלודיה. הוא לא רק החזיק את הקצב, הוא רקד סביבו, יצר קונטרפונקטים מורכבים והוסיף עומק רגשי לכל שיר.

במקביל להצלחתו עם PENTANGLE, תומפסון הפך לאחד מנגני הסשנים העסוקים ביותר. הוא ניגן בתקליטים של דונובן (כמו BARABAJAGAL ו-HMS DONOVAN), שיתף פעולה עם ניק דרייק בתקליטיו המופתיים, והחל לפתח שותפות מוזיקלית ואישית סוערת במיוחד עם הזמר והיוצר ג'ון מרטין. החיבור בין תומפסון למרטין הוא סיפור בפני עצמו – שילוב קטלני של גאונות מוזיקלית וחיים פרועים. הם היו צמד בלתי נפרד, על הבמה ומחוצה לה, דוחפים זה את זה לקצוות של יצירתיות וגם של התנהגות הרסנית. כפי שאמר מרטין עצמו על חברו: "מכל המוזיקאים שפגשתי, דני לימד אותי הכי הרבה, במיוחד על סטייל וטכניקת ג'אז".

אמנים לא שכרו את דני תומפסון כדי שינגן תפקיד בס פשוט. הם שכרו אותו כדי לקבל את "דני תומפסון" – את הצליל הייחודי, את התעוזה, את הנשמה שהוא הביא לכל תו. הוא האיש שיכל להפוך בלדת פולק שקטה למסע ג'אז הרפתקני, ולהוסיף משקל של בלוז עתיק יומין לשיר רוק פסיכדלי. הוא לא היה נגן ליווי, הוא היה שותף מלא ליצירה. בעולם שבו כולם רוצים לצעוק בקדמת הבמה, דני תומפסון הוכיח שהקול העמוק, החזק והמרתק ביותר, מגיע לפעמים מהפינה האחורית, מהאיש הגדול עם הבס הגדול עוד יותר.

באותו חודש ספטמבר, בשנת 1971, יצא מגזין לייף עם פרויקט חדש שנועד למשוך אליו גם את הדור הקורא הצעיר של אז.

הג'קסון פייב היו על השער של אותו גיליון והצטלמו בין הגביעים הרבים ותקליטי הזהב שלהם עם הוריהם, ג'ו וקתרין, עם הכותרת "כוכבי רוק וההורים שלהם". נו טוב, ברור שהג'קסונים אינם כוכבי רוק - אבל ניחא.

כדי להרכיב את הסיפור הזה, טייל צלם המלחמה, ג'ון אולסון, בכל העולם. הכוונה שלו הייתה ללכוד את האמנים עם הוריהם הגאים. "מה ההורים עושים כאשר הבן או הבת אהובים מפסיקים להאזין לתקליטי רוק ועוזבים את הבית כדי לעשות תקליטי רוק משלהם?" נאמר בעותק.

פרנק זאפה צולם על רקע הסגול המזעזע של הסלון שלו עם הוריו, פרנסיס ורוז מארי. אלטון ג'ון נראה בביתה של אמו, שילה, שעדיין עבדה כפקידת ממשלה. אריק קלפטון צולם עם סבתו רוז קלאפ, אשר גידלה אותו במקום בתה בת השש עשרה. לא היה אזכור של אמו הביולוגית שם. הציבור עדיין לא היה מוכן ל מידת המורכבות שעלולה להיות מעורבת במשפחה לא גרעינית. אמו של ג'ינג'ר בייקר ניהלה מספרה. מרג'ורי קוקר עבדה בתור מלצרית בבית קפה מקומי. גרייס סליק החזיקה את התינוקת החדש שלה, צ'יינה, הפוך למטה בזמן שאמא שלה, וירג'יניה ווינג, הביטה. סליק לא הייתה היחידה עם רקע מיוחס יותר ממה שהיא נתנה לציבור. פלויד קרוסבי הביך את בנו דיוויד בכך שהודה שהוא ואשתו היו תחת טיפול סוציאלי.

אולסון דיווח שכל הניצבים שלו התנהגו בצורה אחידה כאשר הוריהם היו נוכחים. נדיר היה לראות כוכבי רוק אז בהקשר של משפחה. הם העדיפו לעודד את הרעיון שזאבים גידלו אותם והם יצרו את עצמם מכוחם העצום. אבל הנה הם היו, מאולפים פעם אחת, נראים קצת מגוחכים בפאר ההיפי שלהם, בין הקישוטים והמשפחה ומטופחים באהבה של הוריהם.

אולסון על זאפה: "כולם אמרו לי שיהיה לי קשה עם זאפה והוא דווקא היה נוח מאד".

הבעיה הייתה שככלל לא היה להם הרבה כישרון לביתיות. שנים בדרכים, בסיבובי הופעות, הותירו אותם בלתי מתאימים לשים את ראשם באותו מקום שבו התעוררו. מצבם החמיר על ידי העובדה שהם נרדפו על ידי משפחה אחרת, זו שמורכבת מהמון מעריצים. ב-1971 פיט טאונסנד, מלהקת המי, חווה את אותן בעיות כשהמעריצים הרגישו שהם זכאים להופיע בדלת ביתו בטוויקנהאם כאילו הוא חברם הישן ולא להבין שהוא גבר עם משפחה. זה לא תרם לשקט הנפשי שלו. בשנת 1971 אף אחד לא ציפה שגברים מכל סוג שהוא, בעלי הישגים גבוהים במיוחד כמו חברינו הרוקרים המצליחים, לשבור את הרגליהם כדי לבלות זמן בלידות או להיות מעורבים מדי בגידול ילדיהם. בעולם המפורסם, בדיוק כמו בעולם העבודה של היום, אף אחד לא התמודד עם הרעיון שעבודה, תהילה ומעמד לקחו עדיפות בכל פעם.

היה אחד שיצא מן הכלל אז – קראו לו פול מקרטני.

בונוס: דייויד בואי מודל ספטמבר בשנת 1978.

"הייתי מוקדם מדי למלחמת הכוכבים, מאוחר מדי לשנת 2001", הוא אמר אז. "זה לא מאוד רווחי וגם לא מאוד מתגמל מבחינת להקדים את זמנך. טוב לי בארה"ב אבל אני מתגעגע לחיוניות... אירופה הרבה יותר מבוגרת; זה כמו לבקר דודה זקנה: זה נחמד לראות את היקרה הזקנה מדי פעם ואולי להתלבש בבגדיה, אבל אחרי זה, טוב לחזור הביתה, לבלאגן ולרעש".

כשבואי התעייף מאורח החיים ההוליוודי שלו שנתיים לפני כן, הוא הגיע לברלין, בואי: "זו עיר המורכבת מברים שאנשים עצובים ומאוכזבים יכולים להשתכר בהם. ניצלתי את העבודה שם עד הסוף כדי לבחון את המקום... זו אחת הסיבות שנמשכתי לעיר. אני מאמין בשני האלבומים האחרונים שעשיתי שם, יותר מכל דבר אחר שנעשה לפני כן". כמובן, זה לא אמר שהוא יקליט הרבה יותר מאותו הדבר. אם משהו עקבי לגבי דייויד בואי, זה היה חוסר עקביות.

"השינוי אצלי זו דרך טובה לשים את הציורים שלי. לא יכולתי לעשות את זה בתור צייר, אז שמתי את הציורים שלי במדיום אחר, בהתאם למצב הרוח שלי ולסביבה שלי. קשה לי להשלים עם העובדה שאמן רוק אמור להיות כל מה שהוא על הבמה. מעולם לא התכוונתי להישאר בזירת הרוק. הפרסונה שלי כל כך מבולבלת שזה אפילו מבלבל אותי".

עם זאת, הוא לא העריך את ההתייחסויות המזלזלות לביסקסואליות שלו בסרט "שיגעון המוסיקה". כך הוא הגיב אז במרירות: "שקלתי לתבוע, אבל חשבתי, 'למה לפרסם את הסרט המלוכלך הזה עוד יותר?' אני חושב שזה מדבר בעד עצמו; לא היה שום צורך בעולם להציג את שמי, וקיבלתי מאות מכתבים אוהדים ואני מבין שפרמאונט והאנשים שעומדים מאחורי זה ספגו תלונות רבות על זה".

כשנשאל על מערכת היחסים הנוכחית שלו אז עם אשתו אנג'י, הבעת פניו הייתה קרה. זה היה נושא אחד שהוא לא דן בו, לא משנה איך הניסו לשדל אותו. כאשר נודע לה שיש סיכוי טוב שבואי יזכה במשמורת על בנם זואי, היא ניסתה להתאבד במנת יתר של כדורים. למרבה המזל, היא התאוששה, אבל הדבר הפך מתוקשר על ידי צהובונים משני צדי האוקיינוס ​​האטלנטי. בואי השתדל להימנע מנושא כואב זה והעדיף לדבר על האמנות שלו.

"אכפת לי מאוד מהדמויות שיצרתי. זיגי ואלדין היו נחמדים - מוזרים אבל נחמדים. אבל תנו לזה לנוח ללא שוב. כלומר, אני מסתכל אחורה על הרבה מהעבודות המוקדמות שלי ולמרות שיש הרבה שאני מעריך בהן, אין הרבה שאני אוהב מהן. אני לא חושב שהם אלבומים חביבים במיוחד. יש הרבה יותר לב ורגש ב-LOW ובמיוחד באלבום החדש, HEROES. אלבומי תקליטים, הופעות במה, אפילו סרטונים בטלוויזיה, כולם מאוד ארעיים. עשר שנים אחרי שהם קרו, הם זיכרון מעורפל. עשרים שנה אחרי, הם נשכחים ו-30 שנה אחרי, הם כבר לא קיימים. כולם רוצה אלמוות, ואני לא יוצא מן הכלל. עד עכשיו, אני כבר לא חווה את הרוח הראשונה שלי, אז הגיע הזמן שאכנס לעניינים ואתחיל להשאיר מורשת בסרטים".

למרות התגובה הביקורתית והפומבית הפחות מוצלחת ל"האיש שנפל לכדור הארץ", בואי היה מרוצה מהתוצר הסופי. "במבט ראשון זה נראה קר ומעוצב מדי, אבל יש בסרט הזה מסר מאוד פשוט: שייכות וניסיון לברוח מבדידות. באותה תקופה, מדע בדיוני לא היה כל כך מסחרי, אבל עם הופעת מלחמת הכוכבים ומפגשים מהסוג השלישי, אני מרגיש שיש סיכוי טוב שזה יתפרץ, אם המפיצים יתנו לסרט שעשיתי הזדמנות נוספת.

עם זאת, אני לא בטוח יותר מדי לגבי העשייה שלהם, כי בהוליווד הכסף שולט, ולמוכרים קטנים רק לעתים נדירות נותנים הזדמנות שנייה. זו אחת הסיבות שאני רוצה להיכנס גם להפקה, לבימוי והיבטים אחרים של הסרט. אני מקווה להפוך לקולנוען טוטאלי, כמו אורסון וולס, צ'פלין, וודי אלן ומיי ווסט שהיא עוד אחת מהאלילים שלי... אשמח לעשות את מה שהיא עשתה: להיחשב מאוד סקסי ולהשפיע על מין יותר מכל אחד לפני או מאז, אבל בלי להיות מפורש, גס או חשוף יתר על המידה".

על הסרט JUST A GIGOLO בו גם כיכב אז הוא סיפר: "אני אוהב את הסיפור, אני אוהב את הנושא. הפכתי מסרט עתידני ליצירה תקופתית, והתמודדתי עם נושא שאני מוקסם ממנו: זה של ג'יגולו. הכרתי אנשים שונים במקצועות האלו, ובכל זאת גיליתי שהם די בלתי ניתנים לבירור וקשה להכיר אותם; לכן, התפקיד הוא הרבה יותר מאתגר. זה גם מאפשר לי להציג צד יותר חושני ומיני של עצמי שהיה חסר לחלוטין ב'האיש שנפל לכדור הארץ', שם אפילו לא היו לי איברי מין. אז גם יצא לי לשחק עם קים נובאק - אני לא התכוונתי שזה ייצא כמו שזה קרה - אני מעריץ שלה כבר 100 שנים, בשבילי היא בת גילה של מרילין, ובאותה מידה היא הייתה יותר אמיתית. עכשיו היא עושה רק סרטים כשהיא רוצה, ולא אכפת לה במיוחד מפרויקטים שוברי קופות. היא אומרת שהיא מאושרת יותר ממה שהייתה אי פעם; אני מוצא בעבודה עם אנשים כל כך מגוונים - בניגוד לעולם הקטן והצפוף של רוק או מוסיקה בכלל - מוצא עם המון למידה.

מרלן דיטריך היא חלום מהלך, תענוג לעבוד איתה. היא יושבת בשקט בפינה והיא סורגת או מקרצפת רהיטים או את הרצפה - לעולם לא היית מבחין בה אם לא היית יודע מי היא, אבל אז האורות נדלקים, המצלמה נלחצת והיא הופכת לסמל המין החיצוני, התגלמות החרדה, למלאך של רחמים עייפים עם עיניה ללא תחתית. העבודה עם שתי הנשים האלה הייתה שווה את כל מה שעברתי קודם לכן. אני לא יכול להגיד כמה אני להוט לראות את המוצר המוגמר, למרות שאני לא מצפה שזה יהיה הצלחה מסחרית גדולה. למעשה, אהיה קצת מאוכזב אם זה יהפוך לשלאגר. לציבור הרחב יש טעם כל כך מזעזע, אתה יודע, שאישורו הוא נשיקת מוות אמנותית. אני רק מקווה שלעולם לא אהיה מעורב בשום דבר בסולם הפופולרי של מלתעות או מלחמת הכוכבים.

אני צריך את זה רק ברמה האישית, לא ברמה האמנותית. היצירה שלי היא משהו שאני מאמין בו, ואני מודד את הצלחתה לפי היכולת שלה לרגש ולגעת בי, להרגיע אותי אחרי שיצרתי אותה. אם זה לא משמח אף אחד אחר, זה בסדר, כי לכל אחד צריכה להיות הזדמנות לצייר, לצלם, לשיר בלייב, לראות מהי החוויה ורק ​​הוא צריך לקבל אישור ביקורתי סופי של כל פרויקט נתון שלו. אני לעולם לא אסתדר נפשית. אני תמיד אצלול עמוק פנימה, אגרור אנשים קטנים חדשים עד שאיישב עולם שלם. ואז אחפש עולמות אחרים..."

בונוס: מסע בזמן - החודש, ספטמבר בשנת 1969:

ספטמבר 1969. בעוד הביטלס עומדים לשחרר את יצירת המופת האחרונה שלהם, קוראי שבועון הפופ הבריטי, מלודי מייקר, אמרו את דברם במשאל השנתי הגדול, והתוצאות, כפי שנראה, מציגות מהפכים, הפתעות וגם כמה קביעות נחרצות. במצעדים, להקה אמריקאית מחוספסת עם סאונד של ביצות הדרום כובשת את הממלכה, ג'ון לנון עסוק באמנות אוונגרדית ובכאבי ראש פיננסיים, והרולינג סטונס סוף סוף חוזרים לכבוש את אמריקה.

והזוכה היא: ההפתעה הגדולה של משאל הפופ

הכותרת הראשית של הגיליון מוקדשת כולה לתוצאות משאל הפופ השנתי, והדרמה מתחילה כבר בקטגוריית הזמרת הבריטית של השנה. בהפתעה מוחלטת, מי שקטפה את התואר היא כריסטין פרפקט, קלידנית וזמרת להקת הבלוז צ'יקן שאק. הניצחון שלה, שהדיח מהפסגה שמות כמו ג'ולי דריסקול ודאסטי ספרינגפילד, הדגיש יותר מכל את ההשפעה העצומה של הבלוז על סצנת הפופ הבריטית במהלך 12 החודשים האחרונים. מה שהופך את הזכייה למדהימה עוד יותר היא העובדה שפרפקט נמצאה למעשה בחצי פרישה בחודשים האחרונים, מאז שעזבה את הלהקה. כשהתבשרה על הזכייה, היא הייתה המומה לחלוטין. "הייתי פשוט מעורפלת לגמרי, לא יכולתי להאמין", סיפרה למלודי מייקר, "הייתי כל כך מופתעת, לא עבדתי בחמשת החודשים האחרונים. חשבתי שיהיה לי מזל אם אכנס לעשירייה הראשונה. אני ממש נרגשת". כעת, בעקבות הזכייה, היא תיכננה לחזור להופיע ואף להקליט תקליט סולו.

בגזרת הזמרים, טום ג'ונס חזר לכבוש את הפסגה, אחרי שבשנה שעברה איבד אותה לסקוט ווקר. 1969 הייתה ללא ספק השנה הגדולה של ג'ונס. הוא לא רק זכה בשני תארים מרכזיים במשאל (זמר השנה ואמן הטלוויזיה של השנה), אלא גם זכה להכרה מהשמות הגדולים ביותר בשואוביז העולמי. פרנק סינטרה בא לראות אותו במועדון קופקבנה בניו יורק, ואלביס פרסלי היה בין הכוכבים הרבים שבאו לחלוק לו כבוד בהופעתו בפלמינגו בלאס וגאס. באותם ימים הוא צילם בהוליווד סדרת טלוויזיה חדשה, והיה צפוי לחזור לבריטניה באוקטובר כדי לאסוף את סמלי ההצלחה האולטימטיביים: לא רולס רויס אחד, אלא שניים.

בתואר הלהקה הבריטית, באופן לא מפתיע, זכו הביטלס. החדשות המעניינות יותר היו שהרולינג סטונס ירדו למקום השלישי, בעוד למקום השני והמכובד זינקה להקת ג'ת'רו טול. אריק קלפטון שמר על תוארו כנגן הבריטי של השנה, ולהקתו החדשה, בליינד פיית', זכתה בתואר "התקווה הגדולה של השנה". האירוניה היא שהזכייה הגיעה על רקע שמועות עקשניות על כך שהלהקה, שהוקמה רק כמה חודשים קודם לכן, כבר עמדה להתפרק.

בזירה הבינלאומית, בוב דילן זכה בתואר זמר השנה בפעם השנייה ברציפות, הוכחה נוספת לחשיבותו המתמשכת לאחר הופעתו המדוברת בפסטיבל האי וייט. תקליטו NASHVILLE SKYLINE נבחר לתקליט השנה. בתואר להקת השנה הבינלאומית זכו גם כן הביטלס, כשהביץ' בויז עלו למקום השני וגילגלו את הסטונס למקום השלישי. המהפך הגדול נרשם בקטגוריית הזמרת הבינלאומית: ג'ניס ג'ופלין, שהותירה רושם עז בביקורה בבריטניה, כבשה את הפסגה.

ירח רע עולה מעל בריטניה

בזמן שהקוראים מצביעים, המצעדים מספרים סיפור משלהם. השבוע, להקת CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL האמריקאית כבשה את המקום הראשון במצעד ה-POP 30 של המלודי מייקר עם הלהיט BAD MOON RISING. השיר, שהגיע לפסגה תוך חמישה שבועות בלבד, המשיך את דרכו של הלהיט הקודם שלהם, PROUD MARY, וזכה להצלחה מסחררת גם בארצות הברית. בראיון טלפוני מקליפורניה, מנהיג הלהקה, ג'ון פוגרטי, הסביר את משמעות השיר: "זה לא סיפור אישי, וזה לא פוליטי. זה פשוט נועד להיות אמירה על הצדדים הטובים והרעים של החיים". הוא הוסיף, "זה לא שיר מחאה, כמו שירי המחאה שהיו לנו בשנים האחרונות, אלא יותר משהו בסגנון של 'היזהרו', שנוגע בעיקר לאסונות טבע. המילים נועדו לומר בדיוק את מה שכתבתי".

הסאונד של הלהקה, המשלב בלוז, רוק, קאנטרי וסגנון קייג'ון מלואיזיאנה, הרגיש דרומי מאוד, למרות שהלהקה הגיעה במקור מסן פרנסיסקו. פוגרטי הסביר שהם מקפידים שהסאונד שלהם בהקלטות יהיה זהה לסאונד בהופעות חיות. "הרעיון הוא שכל כלי יישמע, אחרי הכל, לכל חבר בלהקה יש את הזכות להישמע אם הוא מנגן", אמר. לגבי סיבוב הופעות בבריטניה, פוגרטי נשמע אופטימי: "אין לנו תוכניות מוגדרות, אבל אני חושב שאם נבוא לאנגליה, זה יהיה בסביבות מרץ, כשהמזג אוויר בהיר יותר. זה הדבר הראשון שאנחנו חושבים עליו לקראת השנה הבאה".

במצעד התקליטים, אלבומי בכורה ותיקים חולקים את הצמרת. במקום הראשון נמצא התקליט של קרוסבי, סטילס ונאש, ואחריו בליינד פיית'. במקום השלישי נמצא פסקול הסרט "צלילי המוסיקה", ובחמישי התקליט מההופעה של ג'וני קאש בכלא סן קוונטין. גם לד זפלין עדיין חזק בעשירייה השנייה עם תקליט הבכורה שלהם.

ביטלס, לנון, אפל והעושר שהוא אגדה

הביטלס אולי זוכים בתארים, אבל מאחורי הקלעים התמונה מורכבת יותר. הלהקה עמדה לשחרר את תקליטה החדש, ABBEY ROAD, והביקורת המוקדמת במלודי מייקר כבר פיארה אותו ותיארה אותו כחזרה לסגנון של RUBBER SOUL ו-REVOLVER. המבקר, ריצ'רד וויליאמס, ציין במיוחד את השירים COME TOGETHER, עם "בס ותופים מבריקים", ואת I WANT YOU (SHE’S SO HEAVY) עם "עבודת אורגן עוצמתית וסיום גועש שנחתך פתאום באפקט הרסני".

אך בעוד המוזיקה זוכה לשבחים, ג'ון לנון חשף בראיון בלעדי וחושפני בעיות קשות בחברת התקליטים של הלהקה, APPLE. "העושר של הביטלס הוא מיתוס", הוא הצהיר, וגילה שהוא לא קיבל צ'ק תמלוגים כבר שנתיים. "הבעיה היא שלפני שנתיים רואי החשבון שלנו גרמו לנו לחתום על העברת 80 אחוז מכל התמלוגים שלנו ל-APPLE", הוא הסביר, "אנחנו לא יכולים לגעת בכסף, וזה מצב מגוחך. כל הכסף נכנס לבניין הקטן הזה ואף פעם לא יוצא".

לנון הביע תסכול עמוק מהמצב. "אם הייתי יכול להוציא את הכסף שלי מהחברה, הייתי יוצא מהלהקה ומתחיל לעשות את הפרויקטים שלי באופן עצמאי. היה לי הרבה יותר חופש וכולנו היינו מאושרים יותר". הוא גם הרגיש שהוא ויוקו אונו נדחקים לשוליים על ידי APPLE. "נראה ש-APPLE מפחדים מאיתנו. הם לא רצו שום קשר לתקליט שלנו 'שתי בתולות', למשל".

הראיון נערך על רקע אירוע אמנותי שערכו ג'ון ויוקו ב-ICA בלונדון, "ערב עם ג'ון ויוקו". האירוע, שתואר על ידי כתב העיתון כ"מבלבל, מהמם, ו... משעמם לחלוטין", כלל הקרנת סרטים אוונגרדיים, ביניהם סרט של 52 דקות המורכב מצילום בהילוך איטי של חיוכו של לנון, וסרט נוסף שהציג צילום תקריב של איבר מינו של לנון במשך 20 דקות. במהלך ההקרנה, ג'ון ויוקו, שהופיעו על הבמה כשהם מכוסים בשק לבן, קראו מנטרות של "הארי קרישנה" והקהל הוזמן להקיש בכפיות על צלחות פח. לנון הגן על האמנות שלו בראיון: "אנדי וורהול הוא שלילי, ואנחנו חיוביים. לסרט SELF PORTRAIT יש ויברציות של אהבה ומסר מיידי של אנושיות".

חדשות מהשטח: סיבובי הופעות, צנזורה ופרויקטים מיוחדים

הרולינג סטונס חוזרים לאמריקה: משרדו של המנהל אלן קליין אישר סופית: הסטונס יוצאים לסיבוב הופעות בארצות הברית, לראשונה מאז 1966. הסיבוב יחל ב-26 באוקטובר ויימשך כחודש. הציפייה עצומה, וחברת התקליטים LONDON RECORDS מתכננת את אחד ממבצעי הקידום הגדולים אי פעם עבור מופע נודד. (בדיעבד, הסיבוב הזה הפך לאחד המפורסמים בתולדות הרוק, והסתיים בטרגדיה של פסטיבל אלטמונט).

דיפ פרפל והתזמורת הפילהרמונית: ב-24 בספטמבר, באולם הרויאל אלברט הול, תעלה להקת דיפ פרפל לערב מיוחד במינו. הלהקה תופיע יחד עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית, בניצוחו של המלחין מלקולם ארנולד. גולת הכותרת של הערב תהיה הופעת הבכורה של "קונצ'רטו לקבוצה ותזמורת" שכתב קלידן הלהקה, ג'ון לורד. מודעת הפרסומת לאירוע מבשרת גם על "בכורה עולמית של מערכת ה-P.A. החדשה של MARSHALL בהספק 600 וואט".

הצנזורה נגד "JE T'AIME": במהלך תמוה במיוחד, חברת התקליטים PHILIPS החליטה השבוע למשוך מהשוק את הסינגל JE T'AIME MOI NON PLUS של ג'יין בירקין וסרז' גינסבורג, וזאת בזמן שהוא נמצא במקום השלישי במצעד. דובר החברה הסביר: "כיוון ש-PHILIPS אינה מתכוונת לאפשר לאף אחד ממוצריה להיות נושא למחלוקת, התקליטון יוסר מהקטלוג שלנו". אך אל דאגה, חברת MAJOR MINOR קפצה על המציאה והודיעה שתפיץ את השיר מחדש באופן מיידי. בטור הרכילות של העיתון נכתב בהומור: "אנחנו צופים לו הצלחה".

סיבוב הופעות לבו דידלי: גיטריסט ה-R&B בו דידלי יגיע לבריטניה בנובמבר לסיבוב הופעות של 17 יום. בין התאריכים שכבר נקבעו: קנטרברי, קרוידון, ברמינגהאם, ליברפול ואוניברסיטת לידס.

אפל מחתימה את דוריס טרוי: חברת התקליטים של הביטלס החתימה את הזמרת האמריקאית דוריס טרוי על חוזה ארוך טווח כזמרת, כותבת ומפיקה.

ארתור בראון מתפשט: במהלך ג'אם עם להקת סטימהאמר בראונדהאוס בלונדון, ארתור בראון התפשט לחלוטין, יחד עם אותה בחורה שהתפשטה בפסטיבל האי וייט.

ג'פרסון איירפליין במלחמה: הלהקה נמצאת בעימות חדש עם חברת התקליטים RCA, הפעם על שם תקליטם החדש, VOLUNTEERS OF AMERICA, ועל תמונת דגל ארצות הברית שמופיעה על העטיפה.

פרנק זאפה לוקח פסק זמן: להקת "אמהות ההמצאה" ביטלה את כל הופעותיה עד סוף השנה כדי לאפשר לפרנק זאפה להתרכז בפרויקטים של קולנוע והקלטות.

ההוליס אחרי נאש: מאז עזיבתו של גרהאם נאש, שהצטרף לקרוסבי וסטילס, להקת ההוליס לא עצרה לרגע. עם החבר החדש טרי סילבסטר, הם חזרו למצעדים עם SORRY SUZANNE. כעת הם מוציאים סינגל חדש, HE AIN’T HEAVY, HE’S MY BROTHER, שנשמע שונה מאוד מהסגנון המוכר שלהם. טוני היקס מהלהקה אומר: "זה שיר מאוד מסחרי עם מילים קצת יותר חזקות, הן יותר משמעותיות. אני חושב שזה יעשה לנו הרבה טוב ואולי יפנה לקהל רחב יותר, אפילו למעריצים של טום ג'ונס ואנגלברט המפרדינק". הפסנתרן בשיר הוא אחד ששמו רג'ינלד דווייט. אתם תכירו אותו בהמשך כאלטון ג'ון.

בונוס: המהפכה השקטה: איך פיירפורט קונבנשן המציאו את הפולק-רוק מתוך האפר.

השנה היא 1969. בשעה שלהקות אחרות רדפו אחרי תהילה חולפת, חברי הקונבנשן היו שקועים עד צוואר בהקלטות. שני מהלכים מרכזיים עמדו לשנות את הכל עבורם. הראשון היה צירופו של דייב סוורבריק, אשף הכינור והמנדולינה, שבאותה תקופה עוד סיים את התחייבויותיו לצד אמן הפולק מרטין קארת'י. השני היה מציאת מתופף חדש שימלא נעליים שכמעט ואי אפשר היה למלא.

טרגדיה נוראית פקדה את הלהקה במאי של אותה שנה. בדרך חזרה מהופעה במועדון האמהות המפורסם בברמינגהאם, רכב הלהקה התהפך על הכביש המהיר M1. בתאונה המחרידה נהרג המתופף הצעיר שלהם, מרטין למבל, שהיה רק בן 19. למבל, מתופף אוטודידקט ומוכשר באופן יוצא דופן, היה הדבק המוזיקלי שהחזיק את השילוב הייחודי של הלהקה. מותו הותיר חלל עצום, לא רק מאחורי מערכת התופים, אלא בלב הלהקה כולה.

אחרי חיפושים מתישים, נמצא סוף סוף המחליף: דייב מטאקס. סיימון ניקול, גיטריסט הלהקה, סיפר על התקופה הקשה: "היינו צריכים לנפות רשימה ארוכה של מתופפים שרצו לעבוד איתנו, וזה לקח זמן. אבל הזמן הזה אפשר לנו גם לחשוב ולדאוג. הרעיונות מתפתחים יפה".

באופן אירוני, התקליט האחרון שלהם, UNHALFBRICKING, שיצא בלייבל ISLAND, הוא מסמך מרתק של אותה תקופת מעבר. מרטין למבל המנוח מתופף בו, אבל כך גם דייב סוורבריק, שהשתתף בהקלטת הסינגל שנתן להם לראשונה טעימה מהמצעדים, SI TU DOIS PARTIR. ואיזה סינגל זה היה, גרסה בשפה הצרפתית לשיר של בוב דילן, IF YOU GOTTA GO, GO NOW, שהפכה ללהיט מפתיע והכניסה קצת הומור נחוץ לחייהם.

ההשתלבות של סוורבריק, או "סווארב" כפי שכולם כינו אותו, הייתה מיידית. העבודה המדהימה שלו בשיר A SAILOR’S LIFE, שיר מלחים עתיק יומין שהפך תחת ידיהם לאפוס פולק-פסיכדלי בן 11 דקות, היוותה את הבסיס לצליל העתידי של הלהקה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה כינור חשמלי לקח את תפקיד הגיטרה המובילה ברוק הבריטי בצורה כל כך דומיננטית. למעשה, סוורבריק הזמין לעצמו כינור חשמלי בעל גוף מלא שנבנה במיוחד עבורו על ידי בונה הגיטרות המומחה, ג'ון ביילי. המטרה הייתה ברורה: לקחת את הצליל של הפולק האנגלי המסורתי ולחשמל אותו.

סוורבריק היה אוצר בלום של ידע. עם ידע אנציקלופדי בתחום הפולק, הוא חשף עבור הלהקה חומרים מסורתיים נשכחים, אך גם בתוך הלהקה עצמה פעלו צוותי כתיבה פוריים. אחד הדברים המרשימים ביותר בפיירפורט קונבנשן היה הפתיחות שלהם לשתף פעולה עם אמנים אחרים. למשל, במהלך הקלטות התקליט, הם הזמינו את מארק אלינגטון, זמר פולק אמריקאי וחבר של בוב דילן, שהסתתר בבריטניה כדי להתחמק מגיוס לצבא האמריקאי. אלינגטון הוא זה ש"מצא" עבורם שניים משירי דילן שטרם הוקלטו רשמית והופיעו בתקליט, PERCY'S SONG ו-MILLION DOLLAR BASH. איך? היה לו אוסף של תקליטי אצטט מהקלטות שדילן עשה כמדריך בלבד עבור אמנים אחרים שרצו לבצע את שיריו.

למרות האורחים, הבסיס של הלהקה, שכלל את הבסיסט טייגר האצ'ינס, הגיטריסטים סיימון ניקול וריצ'רד תומפסון, והזמרת בעלת הקול שאין שני לו, סנדי דני, היה יחידה שלמה ועוצמתית בפני עצמה.

ואם תהיתם לגבי השם המוזר של התקליט, UNHALFBRICKING, ובכן, ההסבר פשוט ומשעשע. סיימון ניקול מסביר בחיוך: "זה הגיע ממשחק שהמצאנו בוואן באחת הפעמים הרבות שנגמר לנו הדלק. היינו ממציאים מילים בתורות. סנדי היא זו שהגתה את המילה הזאת וכולנו חשבנו שהיא כל כך מוזרה שהיא נתקעה לנו בזיכרון. תנסו להגיד אותה כמה פעמים ואני חושב שתסכימו שהיא נשמעת נחמד". עבור דייב סוורבריק, ההצטרפות ללהקה הייתה כמו למצוא בית רוחני חדש. רבים בעולם הפולק המסורתי התאבלו על עזיבתו את הצמד עם מרטין קארת'י, אך קארת'י עצמו תמיד היה אמן סולו חזק שמסוגל להתפתח לכיוונים שונים.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר