רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-25 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-25 באוקטובר (25.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "עבדתי עם אנשים אחרים, והיה לי כיף עם אנשים אחרים... אבל הדברים שנכתבו יחד איתם לא היו טובים כמו השירים שכתבתי עם ג'ון" (פול מקרטני)

ב-25 באוקטובר בשנת 1944 נולד ג'ון אנדרסון, הסולן הנהדר של להקת הרוק המתקדם, יס.

קצת לפני שהקים את אותה להקה חיובית היה אנדרסון סולנה של להקה ושמה THE GUN, אך זה היה לזמן קצר מאד.

אנדרסון: "הם פיטרו אותי! האחים גורביץ היו נחמדים אליי ועשינו הופעה במועדון MIDDLE EARTH, ששכן בקובנט גארדן שבלונדון. אחר כך הופענו במועדון 'מארקי', כחימום ללהקת המי ולא קיבלנו תשלום על זה. אני חשבתי שזה בסדר, כי העיקר היה להיראות. אפילו כסף לדלק לא קיבלנו. האחים גורביץ החלו להילחץ ושבוע לאחר מכן ראיתי פתאום מודעת פרסום להופעה של הלהקה, אבל הם 'שכחו' לספר לי עליה. הבנתי ששירותיי לא נחוצים יותר שם".

להקות מקצועניות אמיתיות יודעות לחרוק שיניים עד להצלחה הגדולה. אחת שכזו היא להקת יס, שהיו לה שלוש שנים ראשונות לא קלות כלל עד שמצאה לעצמה את הקהל שלה, עם תקליטה השלישי שנקרא THE YES ALBUM.

ג'ון אנדרסון לעיתון מלודי מייקר: "אנחנו לא מהלהקות שמתרברבות על כך שאנו נוסעים לארה"ב, כי סביר להניח שבכל רגע פנוי שלנו שם אנחנן נסתגר בחדרי המלון ונעבוד על חומרים חדשים. אני תמיד מקבל השראה לכתיבת חומרים ממקומות חדשים בהם אני מטייל. זה מחדד את החושים שלי". על מתופף הלהקה, סיפר אנדרסון: "יום אחד ביל שלנו עלול לנעול את עצמו בחדר לעשר שנים, כשהוא שם רק עם מערכת התופים שלו. ביל נופל מהמיטה, כל יום, היישר לתופים שלו. הוא תמיד מתאמן עם טלוויזיה דולקת מולו. וסטיב האו, הגיטריסט שלנו, קונה כל הזמן גיטרות. כל שבוע יש לו גיטרה חדשה. והבסיסט שלנו הוא תופעה מיוחדת שחיה את חייה בסלו-מושן".

הנה ג'ון אנדרסון עם ספרי הראשון והוא אף חתם בו (המון תודה לחברי היקר, גלי אמריליו):

הלילה בו נפל האיש בשחור. ב-25 באוקטובר בשנת 1997 נפל ג'וני קאש על הבמה במהלך הופעה במישיגן. זה לא קרה סתם ככה.

זה היה ה-25 באוקטובר 1997, ליל שבת קריר בפלינט, מישיגן. הקהל שהתאסף באודיטוריום ג'יימס ווייטינג ציפה לערב קלאסי עם הקול הגדול של אמריקה, ג'וני קאש. מה שהם קיבלו במקום, היה רגע היסטורי, כואב וחשוף, שהתברר בדיעבד כהופעה המלאה האחרונה בקריירה הארוכה של האיש בשחור.

אבל עוד לפני שהגיטרה הראשונה נשלפה, הדרמה החלה. קאש ואשתו, ג'ון קרטר, הגיעו מוקדם יותר למלון ריברפרונט בעיר. כשהשניים נכנסו למעלית, היא נתקעה באופן מפחיד בין הקומות. צוות המלון מיהר לחלץ את הזוג, שיצא משם כשהוא רועד כולו. נראה שהחוויה הלא נעימה הזו, והפאניקה שחטף קאש כשהיה כלוא בפנים, טלטלו אותו עמוקות. הזעזוע הזה ליווה אותו כל הדרך אל הבמה.

בשעה 20:05 עלה ג'וני קאש בן ה-65 לבמה, והקהל מיד חש שמשהו אינו כשורה. הוא נראה רועד, לא יציב, וכפי שתיארו זאת מאוחר יותר, נראה כאילו הוא מנסה להסתיר רעידות בידיו. הקהל נדהם לגלות כמה חלש הוא נשמע ונראה. זו לא הייתה הדמות הבלתי מנוצחת שהם הכירו.

ואל עוואד, שעבדה באותו ערב מאחורי הקלעים, נזכרה: "ידעתי שמשהו לא בסדר איתו, כי זה לא היה בגלל משקה, זה לא היה בגלל סמים, זה היה משהו אחר. חשבתי אולי אלצהיימר. לא ידעתי". קאש נאבק במשך יותר משעה של הופעה. הוא היה בעיצומו של קאמבק מפואר בזכות סדרת תקליטי ה-AMERICAN RECORDINGS שלו, בהם חידש באופן מצמרר שירים של אמנים כמו NINE INCH NAILS. אך הניגוד בין החוסן של התקליטים החדשים לבין הגוף הבוגדני על הבמה היה צורם.

כחצי שעה לתוך המופע, זה קרה. מפרט הגיטרה נשמט מאצבעותיו. קאש התכופף כדי להרימו, איבד את שיווי המשקל ונפל על הבמה. חבר להקה מיהר לעזור לו להתרומם, וקאש הפצוע נשען בכבדות על מעמד המיקרופון כדי לייצב את עצמו. בנקודה זו, חלק מהקהל החל לגחך. אחרים שרקו בוז. הם היו בטוחים שמדובר בחלק מההצגה, אולי בדיחה מתוכננת של הכוכב הוותיק. קאש חש בוודאי שהוא חייב לקהל המופתע הסבר. ואז הוא אמר את זה: הוא סובל ממחלת הפרקינסון. בום!

הקהל צחק. צחוק קצר ומבולבל. הם עדיין חשבו שהוא מתלוצץ, או מנסה להציל את המצב בהקלה קומית מביכה. אבל קאש של 1997 לא היה אותו קאש זועם של שנות השישים. הוא לא הצליף בהם בלשונו. הוא פשוט הגיב בהתגוננות שקטה: "זה לא מצחיק. זה בסדר. אני מסרב לתת לזה להשתלט על חיי". אז דממה השתררה באולם. ואז, כשהמסר חלחל, הקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות. הם הבינו שג'וני קאש לא שיקר. הוא היה אמיתי, כמו תמיד. עוואד סיפרה שתגובת הקהל הייתה מעוררת השראה, בניגוד לדיווחים הקרים שבאו לאחר מכן. "שמחתי לשמוע את הקהל צועק ומעודד אותו. הוא היה שמח. הוא ירד מהבמה ואמר שהוא תמיד אהב להופיע בפלינט, מישיגן".

זה היה הלילה שבו קאש, האיש ששר על בתי כלא וניצחונות, הודה בחולשתו. מאוחר יותר, האבחנה הזו התבררה כלא מדויקת. קאש לא סבל מפרקינסון, אלא ממצב נוירולוגי נדיר שנקרא תסמונת שיי-דרייגר, או בשמה הרחב יותר, נוירופתיה אוטונומית. זוהי קבוצת תסמינים הפוגעת במערכת העצבים המרכזית וגורמת לתסמינים דמויי פרקינסון. האבחנה עוד השתנתה פעמיים נוספות לפני מותו ב-2003, אך ההשפעה של הערב ההוא על שנותיו הנותרות הייתה עמוקה.

העיתון המקומי, הפלינט ג'ורנאל סיקר את המופע. בדיווח שלו הוא בחר להדגיש רק את הצחוק הראשוני והמביך של הקהל, והתעלם לחלוטין ממחיאות הכפיים האוהדות שבאו מיד אחרי. רשת CNN מיהרה לאסוף את הסיפור העסיסי הזה והפיצה אותו הלאה. כתוצאה מכך, גם ג'וני קאש וגם העיר פלינט ספגו מהלומה תדמיתית קשה, כאילו הקהל לעג לאליל חולה.

בעיתון קלאמאזו גאזט ממישיגן נכתב כך: "האנשים במרכז התרבות פלינט אולי צריכים לשקול לשנות את שמה של "סדרת הראווה" הפופולרית של אודיטוריום ווייטינג ל"סדרת האגדות החיות". ג'יימס בראון וביל קוסבי כבר מילאו אולמות השנה, ואגדת הקאנטרי ג'וני קאש הופיע מול אולם מלא במוצאי שבת. זו הייתה, עם זאת, חוויה מתוקה-מרירה. תמיד נפלא לראות את אחד המאסטרים מבצע את אומנותו, גם אם הזמן הקהה מעט את הזוהר. האייקון בן ה-65 הוכיח כבר בתווים הראשונים של שיר הפתיחה FOLSOM PRISON BLUES שהוא לא מתכוון לוותר בלי קרב. והוא אכן נלחם. קאש נראה רועד ומעט מבולבל מההתחלה. קולו הגדול והגרוני רעד והוא נראה לא בטוח בעצמו.

בהתחלה, ייחסתי את זה לגיל ולעצבנות וחשבתי שזה יתפוגג תוך כמה דקות. במידה מסוימת זה אכן קרה. אך רגעים לפני שפתח את שיר הדגל שלו I WALK THE LINE, נפל לו מפרט הגיטרה, ואז הוא הטיל את הפצצה: יש לו מחלת פרקינסון, מחלה ניוונית שפוגעת בשרירים. גופו כמעט התהפך כשניסה להרים את חתיכת הפלסטיק הסוררת. הוא ייצב את עצמו בעזרת סטנד המיקרופון, וסיפר לקהל על מחלתו, מה שעורר גל צחוק. ברור שהם חשבו שהוא צוחק. הוא לא. "זה לא מצחיק", אמר קאש, רציני לגמרי. אבל המורד חזר במהרה. "הכל בסדר", הוא המשיך, "אני מסרב לתת לזה דריסת רגל בחיים שלי". הוא המשיך בענייניו, ואחרי הקלאסיקה I WALK THE LINE ביצע עיבוד מחודש לשיר RUSTY CAGE של להקת ההארד רוק סאונדגארדן, שעם הדימויים הכואבים והפזמון "אני הולך לשבור את הכלוב החלוד שלי", התאים באופן מושלם ללקסיקון של קאש. זו הייתה הופעה נהדרת עד לאותה נקודה, על כל הרעידות שבה.

קאש פתח בכמה משיריו הגדולים ביותר מההתחלה, כולל RING OF FIRE הסוחף, ונראה היה שהוא מתחזק ככל שההופעה התקדמה. כשהוא מבריק, כל משפט כאילו היה יהלום גולמי. הוא חזר הרחק אחורה עבור GET RHYTHM, שיר רוקבילי מוקדם שהוא כתב עבור חברו אלביס פרסלי. והוא הריץ קדימה לאלבום הקאמבק שלו מ-1994, זה שהביא לו קהל חדש, קהל הרוק האלטרנטיבי, עם DELIA'S GONE, סיפור על אדם שמקונן, "אם לא הייתי יורה בדליה המסכנה, הייתי מתחתן איתה". כשמאחוריו אותה להקה בת חמישה נגנים שמלווה אותו שנים, המוזיקה חתכה ישר ללב הרגשות העזים של כל שיר, עם עיבודים פשוטים ולא מרהיבים שהדגישו במדויק את המנגינה והמילים. אלו הם סימני ההיכר של סאונד הקאנטרי הבסיסי של קאש.

אחרי השיר של סאונדגארדן, הכל הלך ודעך. לא בגלל מצבו העצוב. קאש נלחם בזה בגבורה ובאיפוק, ואף הצליח לנגן קטע מרשים במפוחית בביצוע מלא השראה, גם אם מרושל, של ORANGE BLOSSOM SPECIAL, שהושלם עם הקרנות וידאו של רכבות ונוודים שאביו סיפר לו עליהם כילד בארקנסו. ההופעה איבדה אנרגיה ניכרת לאחר שקאש העביר את המיקרופון לבנו ולאשתו, ג'ון קרטר קאש. זה לא היה גרוע לגמרי, אבל לבן ג'ון פשוט אין חצי מהכישרון או הכריזמה שיש לאביו. הוא ביצע ארבעה שירים - בערך שלושה יותר מדי. ג'ון היא קורעת, מצחיקה את הקהל עם סיפורים על ביקוריהם הרבים בפלינט בשנות ה-60, עם ההומור והקסם הכפריים שלה. אבל, כמו ג'וני, הקול שלה הוא לא מה שהיה פעם. נקודת השפל הייתה גרסת הבלוז הצווחנית של הבת רוזי ל-AMAZING GRACE. זה לא היה נורא כל כך אם ג'וני היה מנווט את ההופעה בחזרה ליופי של החצי הראשון. במקום זאת, זה פשוט די דעך. אבל כשהוא עמד מול המיקרופון הזה, פרט על צוואר הגיטרה האקוסטית השחורה שלו ושר את המילים האלה על לבבות שבורים וגברים שלמדו על החיים בדרך הקשה, שום מחלה לא יכלה לשבור את כישוף הקסם הזה".

ההשלכות של מה שקרה על הבמה היו מיידיות. שלושת השבועות האחרונים של סיבוב ההופעות בוטלו. יום לאחר מכן, קאש הופיע בתוכנית הבוקר GOOD MORNING AMERICA וסיפר לאומה כולה על מצבו. גם סיבוב קידום המכירות לספרו האוטוביוגרפי החדש, CASH: THE AUTOBIOGRAPHY, שיצא בספטמבר, נגדע באיבו. הייתה זו תקופה שחורה לאיש בשחור. בבירמינגהם ניוז נכתב אז: "הזמר ג'וני קאש הודיע ביום שני כי הוא חולה במחלת פרקינסון וכי הוא מבטל סיבוב הופעות לקידום ספרו. 'הוא חולה כבר זמן מה, אבל זה לא הגיע למצב שבו הוא נזקק לטיפול תרופתי. כעת זה הגיע למצב הזה', אמרה היידי רובינסון, דוברת חברת התקליטים שלו. קאש ואשתו, ג'ון קרטר קאש, היו ביום שני בניו יורק להופעת טלוויזיה בתוכנית "בוקר טוב אמריקה" של רשת ABC כדי לקדם את ספרו החדש, "קאש: האוטוביוגרפיה". לאחר התוכנית, הזמר בן ה-65 אמר למוציא לאור שלו שעליו לבטל את שאר סיבוב הופעות הקידום.

קאש חשף את מחלתו בהודעה לעיתונות שבה אמר מנהלו, לו רובין, כי קאש מצפה לחדש את לוח הזמנים הרגיל שלו כאשר מחלת הפרקינסון תתייצב. רובינסון אמרה כי קאש חוזר לביתו בהנדרסונוויל, כ-20 מייל (כ-32 ק"מ) צפונית לנאשוויל. היא אמרה שנאמר לה שכל ההופעות נדחו עד סוף השנה. לקאש היו מתוכננות כתריסר הופעות בנובמבר ובדצמבר. קאש חשף את מצבו בפני קהל בהופעה בפלינט, מישיגן, ביום שבת, לאחר שהפיל את מפרט הגיטרה שלו וכמעט נפל כשניסה להרימו מהרצפה, לפי ביקורת הופעה בעיתון 'הפלינט ג'ורנל'. הוא אחז במעמד המיקרופון כדי לייצב את עצמו".

ביל גרהאם - האבא של המוסיקה נהרג!

ב-25 באוקטובר בשנת 1991 נהרג ביל גרהאם, האמרגן האגדי, בתאונת הליקופטר.

המפיק, ביל גראהם (יהודי שנולד בגרמניה בשם וולף וולודיה גריונקה והיה ניצול שואה), היה האחראי לדברים רבים שכיום הם שם דבר בתרבות המוסיקלית. הוא פתח את אולמות הפילמור איסט (בניו יורק) והפילמור ווסט (בסן פרנסיסקו) ודאג שם לחשוף אומנים צעירים לקהל הרחב ולהעלותם לגדולה. הוא זה שגילה את להקת סנטנה, בין השאר. את שני האולמות הוא סגר בשנת 1971 ומאז המשיך שמו לגדול עוד ועוד.

את מותו בגיל 60, ב-25 באוקטובר 1991, הוא מצא בהתרסקות מסוק בו טס אחרי שנכח בהופעה של HUEY LEWIS AND THE NEWS באולם קונקורד פביליון בקליפורניה. מותו הותיר הלם רב. מזג האוויר הסוער לא אפשר לטייס לראות שהוא מתקדם לתוך מבנה עם מתח חשמל גבוה מאוד. הסוק הפוגע התפוצץ ועלה מיד בלהבות. שלושת הנוסעים הועפו מיד מגוף המסוק ונפלו מטה, יחד עם גראהם והטייס הייתה גם חברתו, מליסה גולד. זמן קצר לפני כן התחנן גרהאם מאחיו שיצטרף אליו לטיסה הזו. האח, שהיה עסוק במקום אחר, לא רצה. חייו ניצלו. לא נותרו ניצולים והשרידים המפוייחים של המסוק, שטס מעל ביצות, היו סבוכים בקווי החשמל. בינתיים, במהלך ההופעה של יואי לואיס היתה נפילת חשמל בכמה מוקדים מסביב לבמה. עם זאת, ההופעה המשיכה. למחרת כבר החשיכו כותרות העיתונים ודיווחי החדשות את יומם של האנשים שהכירו את ביל גראהם היטב.

בהלווייתו עלו אמנים וסיפרו עליו. הגיטריסט קרלוס סנטנה, סיפר שבזכות האיש הזה הוא ביצע בהופעות את השיר הוותיק I LOVE YOU TOO MUCH. כשהגראם הביא את להקת סנטנה לישראל, בשנת 1987, הוא דרש מהגיטריסט לנגן את השיר הזה בהופעות, בתל אביב ובירושלים. סנטנה, שגדל על ברכיו של גראהם מתחילת הקריירה שלו, ציית והוביל את חבריו לבצע את השיר.

בעיתון רולינג סטון פורסמו, מיד לאחר מותו של גראהם, זיכרונות של אנשים שעבדו עמו. מיקי הארט (מתופף בלהקת גרייטפול דד): "ביל ואני עבדנו כמארגנים, בשנות החמישים, במועדון באטלנטייס ביץ'. אני עבדתי בקומת התחתונה והוא בעליונה. שנינו עבדנו שם בשביל סיבה אחת ושמה טיטו פואנטה. שנינו אהבנו מאוד את המוסיקה הלטינית של נגן כלי ההקשה הזה. בהמשך הוא היה אחד הדד-הדס הגדולים ביותר. הוא היה הצ'יף, המאמבו קינג. נכון, הוא היה מחוספס וגם בעסקיו אך הוא עשה דברים שאחרים לא עשו. הוא פעל עשרים וארבע שעות ביממה, והמוסיקה הייתה הדבר שהוא פעל בשבילו. הוא שמע צליל והוא שינה את פני המוסיקה. ביל עשה את זה בשביל ליבו. נכון, הוא הרוויח כסף, אבל הוא עשה את זה בשביל ליבו! הוא עבד קשה כדי להביא מוסיקה טובה לאנשים".

פיט טאונסנד (מהלקה המי): "ביל שינה את פני עולם הרוק. לא הייתי כאן בלעדיו. כשהופענו אצלו, מיד אחרי שסיימנו את פסטיבל מונטריי באמצע 1967, התווכחנו עמו על מערכת ההגברה שהוא רצה להשתמש בהופעה שלנו. נסתבר כי הוא צדק ואנחנו טעינו. לא אשכח שהוא תפס מישהו שהתגנב להופעה שלנו. הבחור התגנב באופן מסוכן מהגג. ביל אחז בו וצרח עליו שאולי היה מכניס אותו בחינם מהדלת הראשית לו היה מבקש יפה. לאחר מכן הוא ניגש אליי ואמר שלפחות מגיע פרס לאותו בחור על נחישותו להיכנס בחינם, באופן כה מסוכן, להופעה".

מרטי באלין (חבר בלהקת ג'פרסון איירפליין): "בפעם הראשונה שפגשתי את ביל הייתי רקדן במופע 'ברנשים וחתיכות' והוא הגיע להיבחן כשחקן. אני זוכר כיצד הוא עצבן את הבמאי הבוחן כשצעק עליו כיצד הוא אמור לשחק, וזה היה מפליא! במשך השנים הוא נשאר תמיד בלב העניינים. הוא רצה להיות מרכז תשומת הלב. הוא היה צריך להיות זה שמקבל את ההחלטות וצועק על כולם. אבל הוא עשה את זה כי הוא אהב את זה. הוא היה במאי! הוא רצה להיות במרכז תשומת הלב וגם במרכז המוסיקה. הוא אהב את זה. אבא הוא דבר כל כך הרבה באודישן שלו, כשהוא אומר לשאר השחקנים להקשיב לו ולא לבמאי. בסוף הבמאי נשבר והעיף אותו משם לעזאזל".

קית' ריצ'רדס (מהרולינג סטונס): "חשבתי עליו המון ומבחינתי סיימתי עם טיסות בהליקופטר בשעות החשיכה. הפעם הראשונה בה עבדנו עם ביל היתה בשנת 1969, באולם ווינטרלנד. בהתחלה לא סבלתי אותו והתווכחנו המון, אבל עם הזמן למדתי להכיר אותו ולהעריך את פעולותיו. לפחות אני יכול להעיד שהוא מעולם לא צרח עליי".

רובי רוברטסון (גיטריסט להקת THE BAND): "ביל הוא שהציג אותנו לקהל בפעם הראשונה באולם ווינטרלנד והוא זה שהציג אותנו בהופעה האחרונה שניגנתי עם הלהקה, שנקראה 'הוואלס האחרון'. כך שמבחינתי הייתה פה סגירת מעגל. אי שם בשנת 1968 הוצאנו את תקליט הבכורה שלנו אבל לא יכולנו להופיע כי הבסיסט שלנו, ריק דאנקו, נפצע בתאונת דרכים. בגלל שלא הופענו נוצרה מסתוריות סביב הלהקה. ביל הגיע לבית שלנו בוודסטוק והתחנן שנופיע. הוא אמר שהלבבות שבקהל מדממים מרוב מתח. ואז הוא הציע שהופעתנו הראשונה תהיה אצלו בווינטרלנד. לא יכולנו לסרב לו".

הפנים החדשות של הראסטפאריי. ב-25 באוקטובר בשנת 1974 יצא תקליט חדש לבוב מארלי, NATTY DREAD. אז איך הפך בוב מארלי לגנרל בלי צבא? למה נתן את השיר הכי גדול שלו לחבר? וכיצד התקליט הזה שינה את העולם?

התקליט הזה, שהוקלט בחלקו באולפני HARRY J בקינגסטון, ג'מייקה, ובחלקו עבר מיקסוס כבד באולפני BASING STREET בלונדון, אנגליה, כוון ישירות אל לב העולם המערבי. בפעם הראשונה, שמו של מארלי ניצב בגאון בפרונט. לא עוד חבר בלהקה, אלא הכוכב הראשי. כן, השינוי הזה היה הכרחי, מכיוון שלהקת THE WAILERS המקורית, זו ששינתה את פני הרגאיי, כבר לא הייתה קיימת.

כדי להבין את גודל המהפך, חייבים לחזור קצת אחורה. להקת THE WAILERS המקורית, שכללה את מארלי, פיטר טוש ובאני וויילר, הייתה משהו מיוחד. תקליטה הראשון, THE WAILING WAILERS, יצא בסוף 1965 ועירבב בזעם צעיר עניינים חברתיים בוערים עם שברונות לב רומנטיים. הם היו קולו של הגטו. בשנת 1970 הם חברו למפיק המבריק לי פרי והוציאו את התקליט SOUL REBELS, אך באופן מפתיע, הוא לא קיבל ביקורות נלהבות במיוחד. כנראה שהעולם עוד לא היה מוכן. שנה לאחר מכן, ב-1971, שיתוף הפעולה שלהם עם פרי התהדק והוליד את התקליט 'מהפיכת נשמה מס' 2' (SOUL REVOLUTION PART II), שהראה שהכימיה ביניהם מתחילה לבעבע.

נקודת המפנה הגיעה ב-1972. איש מבריק בשם כריס בלאקוול, הבעלים של חברת התקליטים הבריטית ISLAND, שמע את החומרים וזיהה את הפוטנציאל המסחרי העצום. הוא החליט להמר עליהם בגדול, החתים אותם והביא את הלהקה לאנגליה. בלאקוול לא היסס. הוא לקח את המאסטרים של התקליט הבא שלהם, CATCH A FIRE, והכניס אותם לאולפן לונדוני. שם, הוא הוסיף עליהם צלילים עדכניים של נגנים בריטים, כולל גיטרות רוק, כדי להתאים את הסאונד לאוזן המערבית. התוצאה הייתה פצצה. התקליט משך מיד תשומת לב באנגליה והפך אותם לדבר החם. ב-1973 יצא התקליט BURNIN, שהוסיף עוד חומר בעירה לפופולריות הגואה.

ואז הגיע הבום הגדול. בשנת 1974, אלוהי הגיטרה אריק קלפטון שמע את השיר I SHOT THE SHERIFF מתוך BURNIN והקליט לו גרסת כיסוי. הביצוע של קלפטון הפך ללהיט ענק באמריקה ובאירופה. פתאום, עלילותיו של שריף בראון וסגנו הושמעו ללא הרף בכל תחנת רדיו אפשרית, ורבים תהו מי כתב את הפלא הזה. השם בוב מארלי הפך בן לילה למבוקש ביותר.

אבל כאן מגיע הטוויסט ההוליוודי. בדיוק כשההצלחה הגדולה דפקה בדלת, הלהקה התפרקה ברעש גדול. חברי המקוננים המקוריים לא זכו ליהנות יחד מההצלחה המסחררת. המתחים בין השלישייה הגיעו לנקודת רתיחה. באני וויילר (שמו האמיתי: נביל אוריילי ליבינגסטון), שהיה נגן כלי ההקשה והקול הגבוה בלהקה, עזב בטריקת דלת. הוא טען שהסיבובים באמריקה לא התאימו לו רוחנית, ובעיקר זעם כשגילה שאחרי סיבוב הופעות שלם, הלהקה חייבת כסף לחברת התקליטים ISLAND בגלל סעיף שנקרא "תמיכת סיבוב הופעות".

זמן קצר אחריו, גם פיטר טוש, הגיטריסט והקול המחוספס, שרף את כל הגשרים ועף גם הוא. טוש חש שכריס בלאקוול דוחף את מארלי (שהיה חצי לבן) קדימה על חשבונם, וכינה את בלאקוול בכינוי הגנאי WHITEWORST. לכך הצטרפה טרגדיה אישית, כשחברתו של טוש נהרגה בתאונת דרכים קשה ב-1973, תאונה שבה טוש עצמו נפצע קשה בראשו. גם האורגניסט, ארל לינדו, ארז את הפקלאות ועזב לסאן פרנסיסקו.

וכך, ברגע השיא של הקריירה שלו, מצא את עצמו בוב מארלי כגנרל ללא צבא. הוא נאלץ לאסוף את השברים כשהוא נשאר רק עם שני חברי להקה נאמנים: האחים בארט. אלו היו עמוד השדרה הקצבי של הלהקה: הבסיסט אסטון 'איש משפחה' בארט והמתופף קארלטון בארט. מארלי יצא לקריירת סולו, אך בחוכמה נשען היטב על שם הלהקה שהתפרקה, THE WAILERS, ופשוט הוסיף את שמו לפניו. מעתה אמרו: BOB MARLEY AND THE WAILERS. פרצופו, עם רעמת הראסטות שהחלה לצמוח (ושהעניקה לתקליט החדש את שמו, NATTY DREAD), הפך לדבר המרכזי בסיפור, והקהל נמשך אחריו כמו מגנט.

התקליט NATTY DREAD היה התוצאה של הבנייה מחדש. אחד השירים הבולטים בו, שהפך להמנון עולמי, הוא כמובן NO WOMAN NO CRY. מאחורי השיר הזה מסתתר סיפור מדהים. מארלי כתב אותו אחרי שיחה נוסטלגית עם חבר ותיק משכונת טרנצ'טאון בג'מייקה, אדם בשם וינסנט פורד, שנודע בכינוי טרטר. טרטר ניהל בשכונה חנות מרקים קטנה ששימשה גם מחסה בטוח למארלי הצעיר, בימים שהאלימות בפרבר העני איימה להכות בו בכל פינה.

כשמארלי הקליט את השיר, הוא היה בעיצומו של סכסוך משפטי עם חברת המו"לות הקודמת שלו, CAYMAN MUSIC. כדי להבטיח שהתמלוגים מהשיר לא יגיעו לידיים הלא נכונות, ובעיקר כדי לעזור לחברו הוותיק, מארלי העניק את קרדיט הכתיבה כולו לטרטר. פורד, שאיבד את שתי רגליו בעקבות סיבוכים של מחלת הסוכרת, קיבל את התמלוגים מהשיר הזה עד סוף ימיו, מה שהבטיח שחנות המרקים שלו תוכל להמשיך ולהאכיל את עניי השכונה. אגב, פרט טכני מעניין: גרסת האולפן המקורית בתקליט NATTY DREAD השתמשה במכונת תופים, ומי שסיפק את עיבוד הקלידים וההאמונד הנהדר היה נגן בשם ז'אן רוסל.

הצליל החדש של מארלי לא הסתיים בזה. כבר בשיר הפתיחה הקצבי, LIVELY UP YOURSELF, אפשר היה לשמוע בבירור נגני אולפן מקצועיים שהובאו כדי להעשיר את הצליל ולמלא את החלל שהותיר פיטר טוש. הבולט שבהם היה גיטריסט אמריקני צעיר בשם אל אנדרסון. אנדרסון הגיע בכלל מרקע של בלוז ורוק, ושהה אז בלונדון. בלאקוול חיפש גיטריסט שיחליף את טוש, התקשר לגיטריסט של להקת FREE, פול קוסוף, אך קוסוף לא הרגיש טוב והמליץ על האמריקני הצעיר. אנדרסון הגיע לאולפן, ולא ממש הבין את הרגאיי. הוא ניגן סולואים מורכבים מדי. לפי הסיפור, מארלי ניגש אליו, עצר אותו וביקש ממנו פשוט לנגן את הבלוז. הטריק הצליח בגדול. הסולואים של אנדרסון התלבשו על הקצב בצורה מושלמת, ונדמה היה שהוא מנגן עם מארלי כבר שנים.

אבל החידוש הגדול ביותר בצליל הגיע מכיוון לא צפוי, שהפך לסימן היכר מכאן והלאה: שלוש זמרות ליווי. במקום הקולות הגבריים של טוש ווויילר, מארלי גייס שלישייה נשית בשם I THREE. השלישייה כללה את זוגתו ריטה מארלי, ואת הזמרות המוכשרות מארשה גריפית'ס וג'ודי מואט. השלוש הביאו איתן הרמוניות קוליות נהדרות, ניצוץ נשי ייחודי וסאונד מלאכי שעטף את קולו המחוספס של מארלי.

בוב מארלי חזר לזירה כמנצח. התקליט NATTY DREAD היה הצלחה גדולה, במיוחד בבריטניה, והוא היה תקליט חשוב ביותר בהטמעת מוזיקת הרגאיי לקהל רחב. הרגאיי יצא סופית מהגטו של קינגסטון והפך למוצר נחשק ביותר גם עבור האדם הלבן באירופה ובאמריקה. בואו נגיד זאת כך: לולא התקליט הזה, ספק אם היינו שומעים את שיריו נטחנים היום עד דק בכל חוף ים או פאב אפלולי בארצנו הקטנה.

מעליות הקומה ה-13 מגיעות לקומה השניה! ב-25 באוקטובר בשנת 1967 יצא התקליט השני של להקת THE 13TH FLOOR ELEVATORS ושמו EASTER EVERYWHERE.

האלבום הזה, שיצא כמעט שנה לאחר תקליט הבכורה שלהם, בעקבות שהות ממושכת בסן פרנסיסקו וכמה שינויים בהרכב, מוצא את החברים מפתחים את הסאונד שלהם בדרכים מרתקות. מסר האסיד בלתי מתפשר באותה מידה, אך האמצעי עדין יותר, עם יותר גיטרה אקוסטית ורק שני קטעי רוק כבדים (אם זה EARTHQUAKE או LEVITATION). ברובו, זהו תקליט איטי ומהורהר יותר, בין אם באפוס הפסיכדלי המהפנט SLIP INSIDE THIS HOUSE או בבלדות המקסימות SHE LIVES IN A TIME OFHER OWN ו-DUST. הם אפילו מעניקים ל-BABY BLUE של בוב דילן, שזכה לגרסאות כיסוי רבות, כבוד ועוצמה חדשים. שירתו הצרודה של אריקסון מאוזנת על ידי קולות רקע רכים מחבריו ללהקה וכמה קטעי סולו מהגיטריסט סטייסי סאת'רלנד, בעוד שאשתו של הול, קלמנטיין, אפילו שרה בלדה יפה משלה, I HAD TO TELL YOU. סאת'רלנד מאשר את מה שנרמז בתקליט הבכורה: הוא היה אחד הגיטריסטים המיוחדים והיצירתיים יותר של סוף שנות ה-60, אך גם לא מוערכים.

הלהקה, בהנהגתו של רוקי אריקסון, נחשבת לאחת מחלוצות הרוק הפסיכדלי ואף נטען כי היא טבעה את המונח. המאמינים האמיתיים נוטים להכתיר את התקליט כחוויית המעליות האולטימטיבית. זוהי הפקה מתקדמת יותר מבחינה טכנית, והיא גם מציגה ביטחון מוזיקלי מוגבר.

בעיתון יוסטון פוסט נכתב על התקליט אז: "בדיוק כשכולם חושבים על חג ההודיה וחג המולד שממש מעבר לפינה, המעליות הבלתי צפויות יוצאות עם אלבום חדש. זה לא מפתיע אף אחד, כי יש כריזמה מוזיקלית שעוקבת אחריהן לכל מקום אליו החברים הולכים. הדבר העצוב ביותר באלבום הוא שהנוכחות של הזמרים כה עמומה, שאם לא עוקבים אחר דף המילים שסופק בנדיבות עם האלבום, לא תקלטו עד כמה טוב הצעירים האלה כותבים. הדבר המצחיק בזה הוא שהחברים עצמם מסחריים, אבל איזשהו אלמנט לא ידוע מסתיר את יכולות השירה המצוינות של רוקי אריקסון. כמאזין, אני רוצה שהזמר יהיה יותר אישי איתי. אני לא רוצה שקולו יוסתר כל כך לעיתים קרובות מאחורי הכד החשמלי המוזיקלי, שהפך מזוהה עם הסאונד שלהם, אבל מתחיל להימאס. אל תבינו אותי לא נכון. האלבום הזה הוא חובה לכל מעריץ של הלהקה".

בעיתון בילבורד נכתב אז על התקליט: "תקראו לזה רוק אינטלקטואלי או תקראו לזה מעוף מוזיקלי, למעט מנגינות שנשמעות כמעט אותו הדבר, הלהקה הזו יצירתית בסך הכל. מיקס הסטריאו לא כל כך טוב".

המכוניות נוסעות ליפן! ב-25 באוקטובר בשנת 1980 יצאה להקת THE CARS לסיבוב ההופעות היחיד שלה ביפן.

החברים ניגנו שני לילות בסאן פלאזה הול בטוקיו, הופעה בשיבויה קוקאידו, ואחריהן באוסקה אקספו הול, אוסקה פסטיבל הול ואאישה קוסיי ננקין הול. כולם היו אולמות קטנים, בסביבות תכולה של אלפיים איש. התייחסו אליהם כמו לאלילים למחצה שבאו לביקור. אלה היו מעריצות מטורפות. הבחורות היו עומדות בתור בחדר ההלבשה בשבילם. חברי הלהקה היו מאוד נחמדים אליהן.

המתופף דייויד רובינסון: "אני לא חושב שמכרנו יותר מדי תקליטים ביפן, אבל הקטע עם יפן הוא שהם פשוט טורפים כל מה שמגיע לדרכם. אתה יכול להיות מאנגליה או מאמריקה; לא אכפת להם. הם יבואו לראות אותך בהופעה חיה כי הם יודעים שכנראה לעולם לא תחזור".

ב-25 באוקטובר בשנת 1971 יצא האלבום ROUGH AND READY של ג'ף בק ולהקתו.

שנת 1969 העלתה סימני שאלה גדולים בנוגע להמשך הקריירה של ג'ף בק. להקתו, JEFF BECK GROUP, עם רוד סטיוארט ורון ווד, התפרקה בקול ענות חלושה. הוא ניצב שוב על קו ההתחלה.

בתחילה ניסה בק להקים הרכב טריו עם הבסיסט טים בוגרט והמתופף כרמין אפיס, יוצאי להקת VANILLA FUDGE. אך הגורל חשב אחרת והקמת הטריו הזה נדחתה. הצ'אנס היחיד של שלושתם להקליט יחד היה עבור פרסומת לקוקה קולה עם להקת VANILLA FUDGE. בק החליף שם את הגיטריסט וויני מארטל, שהיה חולה ביום ההקלטה.

ב-3 בנובמבר 1969 חטף הגיטריסט מהלומה קשה. האופנוע עליו רכב התהפך עקב התפוצצות צמיג. זה קרה ליד ביתו ב-KENT. בק הועף על הכביש וחטף שבר בגולגולת, נזק לגב ושברים בפנים. בק היה מחוסר הכרה. בתחילה חשבו לשחררו הביתה מבית החולים, אך כאבי גב איומים שהתלונן עליהם הובילו לאבחנה שעמוד השדרה שלו בסכנה. הוא נשאר בבית החולים חודש נוסף כשהוא שוכב כל העת על קרש ישר. לאחר מכן הוא שוחרר הביתה והחל לצרוך כמויות גדולות של משכחי כאבים.

בוגרט ואפיס חיכו לבק בניו יורק. הם אף הגו שם חדש לטריו הזה - CACTUS. אך החדשות על פציעתו גרמו לשניים להקים להקה חדשה משלהם תחת השם הזה. לאחר זמן החלמה קצר, קיבל בק הצעה להצטרף כגיטריסט בלהקת הליווי של האמן השחור קרטיס מאייפילד. בהתחלה הביע בק, שהיה מעריץ נלהב של מוזיקת נשמה שחורה, שמחה אדירה על כך, אך מהר מאוד הוא הבין שמאייפילד מציג בהופעותיו אג'נדה פוליטית כבדה מאוד של שחורים מול לבנים. זה היה יותר מדי עבור הגיטריסט, שלא רצה לבלוט בצורה שאינה מוזיקלית.

כיוון נוסף עבור בק היה הצעה להצטרף כגיטריסט לאמן בתחילת דרכו בשם אלטון ג'ון. השניים החלו לעבוד יחד בחדר חזרות, אך העסק לא התרומם. מאז, הגרסאות חלוקות בעניין הסיבה לכך. במקור אחד נטען שהם לא הסתדרו כבר מההתחלה כשבק איחר לחזרה ואלטון גער בו על כך. אז בק הבין שהוא נכנס להפקה של פסנתרן אחד וכל השאר ניצבים לידו.

במקור אחר נטען שהגיטריסט ניסה להכניס להפקה של אלטון מתופף בשם קוזי פאוואל, במקום המתופף נייג'ל אולסון, אך הוא נדחה בעניין. בק חשש שבשלב הבא הוא ייאלץ ללבוש חליפה תואמת לשאר הנגנים והחליט לפרוש מהעניין.

לעומת זאת, אלטון כתב, בספרו האוטוביוגרפי, שהוא דווקא רצה מאוד להצטרף לג'ף בק, אך היה זה המו"ל שלו, דיק ג'יימס, שחסם את העניין עם הבטחה שאלטון ירוויח במהרה סכום כסף גבוה בהרבה מג'ף בק.

מאז חלפה כמעט שנה עד שג'ף בק החל לעשות משהו משמעותי. בינתיים החלו לצוץ כמה תקליטים עם ג'אמים שהוא התנדב לעשות לחברים. הוא לא ידע שהוא מוקלט והופתע לרעה כשהם יצאו לאור. אחד מהם היה התקליט של SCREAMING LORD SUTCH שנקרא HEAVY FRIENDS. בתקליט הזה השתתפו גם ג'ימי פייג' וג'ון בונהאם מלד זפלין. גם הם לא ידעו שלורד סוץ' מקליט אותם על מנת להוציא זאת כתקליט. ג'אם אחר שלו שהוקלט ויצא שלא ברשותו נקרא MUSIC FROM FREE CREEK. בק קיבל על עטיפת התקליט את השם A N OTHER.

כמו כן, בסוף 1970 החלו לצוץ שמועות על איחוד של להקת היארדבירדס, בה היה חבר בק. סולן הלהקה ההיא, קית רלף, שם סוף לשמועות עם סירובו התקיף. בק עצמו אף התנדב אז להקליט תפקידי גיטרה לפרויקט שרלף עשה אז עם אחותו בשם HOLY SMOKE. זה היה מיד לאחר שרלף פרש מלהקת רנסאנס אותה הקים. רק באפריל 1971 החל בק לקחת את עצמו ברצינות. הוא הקים להקה. ההרכב החדש הורכב מהמתופף קוזי פאוואל, הבסיסט קלייב צ'אמאן, הפסנתרן מקס מאדלטון, אלכס ליגרטווד בשירה ובק בגיטרה.

ההרכב הזה היה מיוחד בשל השוני של חבריו: פאוואל המתופף היה איש אנרגטי ביותר. הוא נראה בכושר שיא ואף תזזיתי. מקס הפסנתרן נראה כמו פרופסור חביב אך מוזר. קלייב הבסיסט היה בחור ביישן ושקט. וג'ף בק היה ג'ף בק. צ'אמאן היה עסוק בחזרות עם קט סטיבנס, כשבק שמע אותו וביקש ממנו להצטרף אליו. צ'אמאן הסכים. ליגרטווד חזר יום אחד מאיטליה ושמע מהזמרת מאגי בל (הסולנית של להקת STONE THE CROWS) שבק עושה אודישנים לבסיסט. הזמר החליט לנסות את מזלו. כשהגיע הוא ראה שצ'אמאן כבר תפס את עמדת הבס אז הוא הלך מיד על PLAN B וניסה את מזלו כזמר. הוא עבר את האודישן.

ההקלטות נערכו באולפני ISLAND עם ג'ימי מילר בעמדת המפיק. בק הגיע לאולפן כשהוא בדרך כלל לבוש במכנסי ג'ינס עם כתמי שמן עליהם וחולצת טי שירט דהויה. אך בכל פעם שהוא חיבר את הגיטרה שלו למגבר, עפו ניצוצות באולפן. לתקליט הזה העדיף בק לנגן על גיטרת גיבסון לס פול, אם כי בהופעות הוא אהב לנגן גם על פנדר סטראטוקסטר משנת 1954. כולם באולפן אהבו את המוזיקה שנוצרה, אך חברת התקליטים לא התלהבה מליגרטווד הזמר. כתוצאה מכך החליט בק לפטר את הזמר. ליגרטווד לא נשאר זמן רב ללא עבודה. הוא עבר לעמדת השירה בהרכב של האורגניסט בריאן אוגר (ובשלב מאוחר יותר בחייו אף היה סולן בלהקת סנטנה). במקומו הביא בק לעמדת הזמר את בוב טנץ'.

זו הייתה ההקלטה הרצינית הראשונה של בק מאז שהתאושש מתאונת דרכים שעבר ב-1970. לקחו לו חודשים ארוכים להתאושש מכך. נראה היה שהוא מרוצה מהעובדה שהוא יכול לחזור לאולפן ולהקליט שוב. ההקלטות לאלבום החלו כל יום משעה שבע בערב ועד ארבע לפנות בוקר. בק גר רחוק יחסית מהאולפן והיה נוהג לאחר לתחילת ההקלטות. וכשהוא היה מגיע - הוא היה כולו מלא בהתנצלויות, כתמי שמן וגריז. התחביב שלו אז, בנוסף למוזיקה, היה לבנות ולשפץ מכוניות אמריקניות ישנות.

ההקלטות עצמן עברו בקלות רבה. חברי הלהקה היו מלאי הערכה זה לזה והדבר תרם להצלחת העניין. גם חברתו הדוגמנית של בק, סיליה האמונד, נהגה להגיע לאולפן ולהוסיף יופי משלה. ההקלטות נמשכו כשבועיים והניבו עשרה קטעים. נשאר רק להקליט ערוצים נוספים של גיטרות ושירה. אך מאותו רגע לא הכל הלך חלק כמו מקודם. טכנאי ההקלטה, שהלך להביא את סליל ההקלטה, חזר מבולבל לאולפן ומילמל שלא מצא את הסרט היכן שהונח. ג'ף בק הגיע לאחר מכן לאולפן והתעדכן במצב. הוא מיד רץ לטלפון של האולפן וביצע כמה שיחות בהולות. לאחר מכן הודיע לכל הנוכחים שאין מה לעשות היום ושכולם יגיעו למחרת לאולפן. ולמחרת התגלה הפיתרון להיעלמות המסתורית של המאסטרים.

ג'ף בק עמד אז בדיוק לקראת חידוש חוזה עם הנהלה שלא רצה לחתום איתה יותר, בראשותו של המפיק מיקי מוסט. אותו מנהל לא אהב את העובדה שבק חיפש הנהלה חדשה מתחת לאפו, בעוד הוא עצמו מימן את ההקלטות. הוא לא חשב פעמיים, הגיע לאולפן וחטף את המאסטרים מתחת לאף כדי להבטיח לו את החתימה המיוחלת. בק, שלא רצה לחתום, הודיע לחברי להקתו ההמומים שהם יקליטו הכל מחדש. לאחר ההלם הראשוני, חברי הלהקה והטכנאים הבינו שאין להם ברירה. הגיטריסט שמעסיק אותם לא מוכן לחתום והאופציה היחידה היא להקליט הכל מחדש. שבועיים של עבודה קשה ירדו לטמיון.

עיתון רולינג סטון דיווח על הפרשה בזמנו: "יריבות קשה מתפתחת בין ג'ף בק למנהליו. בק, שנראה לא מרוצה מהחוזה החדש שהוצב מולו - טס לארה"ב כדי לדון באופן פרטי עם חברת התקליטים קולומביה. מנהליו של בק שמעו על העניין והחרימו את סלילי ההקלטות שעשה. למרות הבלגאן של בק עם מוסט - יחסיו של הגיטריסט עם מנהל לד זפלין, פיטר גראנט, נשארו יציבים". יש לציין כי מיקי מוסט עבד לצד גראנט פה ושם. ביולי חזרה הלהקה לאולפן כדי להקליט מחדש את השירים. הכיוון שבק רצה מומש בשירים האלה - מוזיקת פ'אנק שחורה ו'מלוכלכת'.

במהלך הסשנים החדשים שלח אותו מנהל שני בריונים כבדים לאולפן ההקלטות כדי ש'ידברו' עם בק. ההפחדה שלהם לא הועילה. הגיטריסט היה נחוש בדעתו. המצב היה מתוח מדי והוחלט לקחת הפסקה של כמה ימים. לאחר מכן, כשההקלטות חודשו, נראה באולפן אדם נוסף שלא היה בו קודם. זה היה עורך דין שנשכר על ידי בק. עמו הגיע כל יום גם איש מטעמו לאסוף את סליל המאסטר למקום מבטחים.

בספטמבר 1971 נשלחו המאסטרים הסופיים לחברת התקליטים. התקליט שיצא מכל זה נקרא ROUGH AND READY. תאריך יציאתו היה 25 באוקטובר 1971. יש בתקליט שילוב מעניין של מוזיקת FUNK עם ג'אז מתקדם. מה שבטוח, הלהקה נשמעת בתקליט נהדר, למרות שבק עצמו לא הצליח לתפקד כמנהיג להקה עקב כאבי הראש החזקים שתקפו אותו רבות בעקבות התאונה שעבר. הוא ערך את המיקסים לתקליט במצב פיזי קשה. הוא ניסה להשכיח את כאבי הראש עם בירות ואלכוהול באחוזים גבוהים יותר - ונהג לא פעם להירדם על קונסולת העבודה, בעת המיקס. מה שכן, בק היה נלהב מהכיוון המוזיקלי החדש שרקח. הוא ציין בראיונות עמו באותה תקופה כי הוא כבר אינו מתעניין כלל במה שעשה לפני כן. "לא רציתי יותר להישמע כמוני" - כך במילותיו. מה שבטוח - התקליט הזה שונה מכל מה שיצא תחת שמו לפני כן.

לא קל לאהוב את האלבום הזה. הוא לא נגיש כמו TRUTH, אבל המוזיקליות של חברי הלהקה אינה ניתנת לוויכוח, כששם התקליט בא לרמוז על מצבו של בק בתקופה ההיא, כפי שהסביר: "אפילו שם האלבום הושפע מהמוזיקה שעשיתי אז. זו הייתה התקופה הכי קשה ומתסכלת בחיי. לא נהניתי בה כלל, כי אנשים כל הזמן נשפו בעורף שלי עם משפטים כמו - מה הוא עושה? זה טוב? או שמא זה רע?"

הלהקה הזו יצאה לסיבוב הופעות, כשההופעה הראשונה שלה נערכה בפינלנד, ב-22 באוגוסט. באוקטובר יצאה החבורה לסיבוב בארה"ב, כשעיתון רולינג סטון העניק ביקורת טובה לתקליט, שאף הגיע במצעד התקליטים בארה"ב למקום ה-46. אנשים התגעגעו לג'ף בק והוא חזר אליהם בתבלין שונה ומלהיב.

זה מה שהיה... לפי ג'ת'רו טול. ב-25 באוקטובר בשנת 1968 יצא אלבום הבכורה של להקת ג'ת'רו טול ושמו THIS WAS.

בשנת 1968 פרצה באנגליה מגפה מוזיקלית חדשה: גל הבלוז הלבן. נראה ששנת 1967, שנת ה-LSD והטריפים, מיצתה את עצמה בכל הנוגע לבריחה מהמציאות. אמנים רצו לחזור לסאונד שורשי ולא לברוח לאפקטים אולפניים מתוחכמים, שקשה היה לשחזר על הבמה. הביטלס הוציאו אחרי "מסע המסתורין הקסום" את "האלבום הלבן", והרולינג סטונס הוציאו אחרי THEIR SATANIC MAJESTIES REQUEST את BEGGARS BANQUET הבלוזי. להקות בלוז צצו באנגליה כמו פטריות אחרי הגשם, ואחת מהן הייתה ג'ת'רו טול.

ב-3 בפברואר 1968 דווח בעיתון המוזיקה הבריטי RECORD MIRROR: "להקת בלוז בריטית חדשה בשם ג'ת'רו טול חתמה על חוזה בסך 50,000 ליש"ט עם סוכנות האמנים של טרי אליס וכריס רייט. במקביל, ולאחר משא ומתן עיקש, חתמה הלהקה על חוזה הקלטות לחמש שנים עם חברת התקליטים MGM. תקליטון הבכורה של הלהקה, עם השיר המקורי SUNSHINE DAY, ייצא לאור באנגליה ב-16 בפברואר ויופץ בארצות הברית תחת הלייבל MUSIC FACTORY. הלהקה כבר מתכננת להוציא תקליט ארוך נגן בחודש הבא, וניתן לראות אותה בהופעות במועדון המארקי או בספיקאיזי".

התקלה הגדולה הקשורה בתקליטון אירעה כאשר המפיק, דרק לורנס, לא הצליח להעביר בבירור את שם הלהקה החדש לעובד חברת התקליטים בשיחת טלפון. אותו עובד סבר ששם הלהקה הוא JETHRO TOE. התקליטון יצא תחת השם השגוי והפך מאז לפולקלור בקטלוג הלהקה. גם עותקי הפרומו שיצאו קודם לכן נשאו את השם השגוי. השאלה הנשאלת היא כיצד הטעות לא תוקנה עם יציאת הגרסה הרשמית. התשובה לכך תגיע בהמשך.

האחריות לעיוות השם משתנה בין הגרסאות השונות. יש הטוענים כי לורנס עצמו שגה, וחשב שזהו אכן שם הלהקה. אחרים תולים את האשם באותו עובד בחברת התקליטים. בסיסט הלהקה, גלן קורניק, האשים את לורנס שעיוות את השם בכוונה, מכיוון שחשב ש"ג'ת'רו טול" אינו שם קליט מספיק. שגיאה נוספת בהדפסת התקליטון נפלה בקרדיט הכתיבה לשיר AEROPLANE. שמו של איאן אנדרסון הודפס כראוי, אך השם "לן ברנארד" היה עיוות לשמו האמיתי של גלן קורניק – גלן ברנארד (אותו החליף באופן רשמי לקורניק במאי 1969). השיר AEROPLANE היה תוצר של הרכב קודם של אנדרסון וקורניק, יחד עם האורגניסט ג'ון אוון, שנקרא THE JOHN EVAN SMASH. אותו אוון הצטרף בשלב מאוחר יותר כחבר קבוע וחשוב בג'ת'רו טול. כדי להעניק לשיר צליל של להקה חדשה, הוחלט להסיר מהמיקס המקורי את תפקידי כלי הנשיפה של חברי אותו הרכב, ניל ווילקינסון וניל וואלנטין.

להקת ג'ת'רו טול הוקמה לאחר שבעלי מועדונים בלונדון פנו לצמד סוכני האמנים, כריס רייט וטרי אליס, בבקשה שיספקו להם להקות בלוז. רייט ראה את להקתו של ג'ון אוון במנצ'סטר ונזכר בניחוחות הבלוז שלה, אך ללהקה הייתה בעיה אחת: לא היה לה גיטריסט, כנדרש מלהקת בלוז. במקביל, חבר של אנדרסון, הגיטריסט מיק אברהאמס, צפה בלהקתו ("המנוע של מקגרגור") בשלבי פירוק. בלהקה זו ניגן גם המתופף קלייב באנקר. אנדרסון וקורניק ניגשו לאברהאמס, החמיאו לו על נגינתו וביקשו ממנו להצטרף אליהם. ההרכב החדש החל בחזרות, אך המתופף בארלימור בארו והקלידן ג'ון אוון פרשו (שניהם הפכו בהמשך למרכיבים חשובים בג'ת'רו טול). קלייב באנקר הצטרף על התופים, וההרכב הושלם. לאחר כמה שמות כושלים, הגיעה הישועה מעובד בסוכנות של אליס ורייט, שלמד היסטוריה והציע את השם ג'ת'רו טול. שמו של החקלאי מהמאה ה-17 התקבל בהתלהבות על ידי שאר החברים. בשלב זה החל אנדרסון לפתח סגנון נגינה ייחודי בחליל, תוך שהוא לובש בגדים שנראים מוזנחים ומפתח את העמידה המפורסמת על רגל אחת.

התאריך ליציאת העותקים הרשמיים של התקליטון נקבע על ידי חברת התקליטים ל-23 בפברואר 1968, שישה ימים בלבד לאחר יציאת עותקי הפרומו. זהו ההסבר לכך שלא נותר די זמן לתקן את עיוות שם הלהקה. עם המבוכה והבלגן ששררו סביבו, צנח התקליטון כמטוס פגוע והתרסק על הקרקע. לאחר כישלונו, התנערה חברת MGM מהשירים הללו למשך שנים רבות, וכל ניסיון לקבל מהם את סלילי המאסטר עלה בתוהו. לפיכך, גרסאות השירים המוכרות כיום הועברו מתקליטון שמצבו הפיזי היה רחוק מלהיות מושלם. מהעברה זו הם הופיעו גם במארז המהודר של הלהקה שיצא כעבור שנים, 20TH ANNIVERSARY BOX SET. בשנות השבעים צצו עותקים מזויפים של התקליטון, הפעם עם שמה התקין של הלהקה. התקליטון המקורי נחשב כיום לפריט נדיר ביותר, ומחירו בהתאם. כעבור זמן מה, החליטו חברי הלהקה להיפטר מדרק לורנס. מילות הפרידה של המפיק המפוטר היו: "תפסיקו להישמע כמו להקת כלי נשיפה סוג ב' ותכניסו רוק למוזיקה שלכם". לאיאן אנדרסון וחבריו לא היה קל להבין שחברת MGM היא היחידה שהתעניינה בהם, אך אפילו היא אינה מסוגלת לאיית נכונה את שם הלהקה.

הלהקה הוציאה את תקליט הבכורה שלה, THIS WAS והוא נקרא כך מכיוון שאיאן אנדרסון הרגיש כבר אז שהמוזיקה בו מייצגת את עבר הלהקה, שממנו היא תתקדם לכיוון אחר לגמרי. לכן, הלהקה גם צולמה לעטיפת התקליט כרביעיית זקנים, שנראית כאילו אינה שייכת לתקופת הצעירים של אותם ימים. התקליט THIS WAS הוקלט באולפני SOUND TECHNIQUES בלונדון בין ה-13 ביוני ל-23 באוגוסט 1968, והוא מכיל אלמנטים ברורים של בלוז וג'אז עם אלתורים. אך אנדרסון כבר ידע אז שבהמשך ידרוש משמעת נוקשה יותר כדי ליצור מוזיקה מובנית ולא מתפזרת, כזו הבנויה כמו תסריט.

בתקליט זה ניתן להרגיש היטב את מאבק הכוחות המוזיקלי בין אנדרסון לגיטריסט מיק אברהאמס. הראשון רצה ליצור מוזיקה מקורית, והשני רצה להישען על תבניות הבלוז המוכרות, עד כדי חיקוי בריטי חיוור לבלוז האמריקאי האמיתי. השיר A SONG FOR JEFFREY מהתקליט יצא גם כתקליטון. צדו השני כלל נעימה שלא נכללה בתקליט, בשם ONE FOR JOHN GEE. ג'ון ג'י היה הבעלים של מועדון ההופעות MARQUEE בלונדון. בסיסט הלהקה, גלן קורניק, ציין פעם בראיון שהתקליט הזה מזויף לטעמו, מכיוון שנוצר במכוון עבור שוק הבלוז-רוק; לדבריו, בתקופה ההיא להקה שלא ניגנה בלוז לא הייתה יכולה להתקיים. קורניק הוסיף שמכל חברי הלהקה, רק אברהאמס הגיטריסט אהב בלוז באמת. אך לטעמי האישי, התקליט הזה דווקא נשמע רענן ומהנה מאוד, ויש בו שירים שהלהקה המשיכה לנגן בהופעותיה גם שנים רבות לאחר מכן.

זמן קצר לאחר יציאת התקליט, מיק אברהאמס פרש מהלהקה. הוא וקורניק לא סבלו זה את זה והרבו לריב. אברהאמס סירב להופיע מחוץ לאנגליה ואף הציב אולטימטום, לפיו הוא מוכן להופיע רק שלושה ערבים בשבוע. שאר חברי הלהקה ראו בכך דבר בלתי אפשרי, מאחר שרצו להופיע מדי יום. בערב ההופעה האחרון של ג'ת'רו טול עם אברהאמס, הופיעה על אותה במה להקה נוספת בשם EARTH. הגיטריסט שלה היה טוני איומי, שנשאל באותו ערב אם יסכים להצטרף לג'ת'רו טול. לאחר ההופעה, נסעו חברי הלהקה לביתו של אברהאמס, זרקו את הציוד שלו החוצה וצעקו שהוא מפוטר. מיד לאחר מכן, קיבל טוני איומי טלפון וזומן לאודישן בלונדון.

כשאיומי הגיע, הוא ראה בתור לנבחנים גם את הגיטריסט דייויד אוליסט, שפוטר זה עתה מלהקת THE NICE המוכרת. הדבר הפחיד את הגיטריסט השמאלי והמשופם, והוא רצה לעזוב. לבסוף נשאר, קיבל את התפקיד, אך לא ליקק דבש עם ג'ת'רו טול. הוא לא סבל את הריחוק בין חברי הלהקה. בלהקת EARTH הוא נהג לבלות עם חבריו, בעוד שכאן נאלץ להתייצב לחזרות בבוקר ולתפקד כמקצוען. הוא רצה לפרוש, אך אנדרסון שכנע אותו להישאר עוד קצת. מה שאיומי לא ידע הוא שאנדרסון הרחיק את עצמו מחבריו בכוונה, כדי שיוכל לנווט את הלהקה באופן מקצועי ולהפוך אותה ללהקה של ממש.

איומי הסכים להישאר עד ה-12 בדצמבר 1968, המועד בו נערכו הצילומים לתוכנית הספיישל "קרקס הרוק'נ'רול של הרולינג סטונס". בצילומים נכחו רבים וטובים מעולם המוזיקה: הרולינג סטונס, המי, אריק קלפטון, טאג' מאהאל, מיץ' מיטשל, מריאן פיית'פול, ג'ון לנון ועוד. ג'ת'רו טול צולמו כשהם מבצעים בפלייבק את השיר A SONG FOR JEFFREY. הלהקה הגיעה לתודעתם של הרולינג סטונס בזכות המתופף צ'ארלי ווטס, שראה אותם בהופעה והמליץ עליהם. במקור דובר להביא לתוכנית את לד זפלין, שעשתה אז את צעדיה הראשונים, אך מיק ג'אגר שמע הקלטות דמו שלהם ופסל אותם בטענה שהם נשענים יותר מדי על סאונד של גיטרה. במקום זאת, הוא בחר בג'ת'רו טול. מיד לאחר צילומי התוכנית, נאלץ אנדרסון לחפש גיטריסט חדש. בתחילה הוא הציע את התפקיד למיק טיילור, שדחה את ההצעה כי רצה להמשיך עם ג'ון מאייל. לבסוף הוא גילה גיטריסט צעיר ואלמוני בשם מרטין באר, שהפך לגיטריסט הקבוע של הלהקה לעשרות שנים. מיק אברהאמס הקים מיד לאחר פרישתו את להקת BLODWYN PIG, עמה הקליט שני תקליטים, ולאחריהם המשיך בקריירת סולו.

בעיתון DISC AND MUSIC ECHO נכתב בביקורת על התקליט THIS WAS: "יש כמה רגעים מרגשים מאוד בתקליט, לצד נגינת חליל נהדרת. בהופעות חיות זו אחת הלהקות הטובות ביותר, אך הדבר לא מורגש עד הסוף בתקליט זה".

גם זה קרה ב-25 באוקטובר. הרשו לי לקחת אתכם למסע מסחרר בזמן. לפעמים ההיסטוריה נכתבת בראיונות מביכים, לפעמים בבדיקות סאונד מורטות עצבים, ולפעמים בהחלטות תמוהות של צנזורה. הנה כמה מהרגעים שעיצבו את הפסקול של כולנו.

זה התחיל אי שם ב-1962, כשאף אחד עוד לא ממש ידע איך לאיית את השם שלהם. חברי הביטלס התיישבו למה שהיה הריאיון הרדיופוני הראשון שלהם כלהקה. אבל תשכחו מה-BBC, הריאיון הזה לא שודר שם אלא ברדיו פנימי, במעגל סגור, עבור בית החולים קלאטרברידג'. הלהקה הגיעה לשם כדי לבקר מעריץ, והמראיין היה נער צעיר בשם מונטי ליסטר. באותו מעמד היסטורי, כשנשאלו על הדינמיקה הפנימית, היה זה פול מקרטני שהצביע על חברו ואמר שג'ון לנון הוא המנהיג הבלתי מעורער של החבורה. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

נקפוץ קדימה לשנת 1964. להקה בריטית אחרת, הרולינג סטונס, עשתה את הופעת הבכורה שלה בטלוויזיה האמריקאית, בתוכנית הפופולרית של אד סאליבן. הסטונס ביצעו את AROUND AND AROUND ואת TIME IS ON MY SIDE, והאולפן יצא מדעתו. הקהל הצעיר, בעיקר הנערות, הגיב בצרחות היסטריות שאף גרמו לעקירת כיסאות מהרצפה. סאליבן, איש הממסד, הזדעזע עמוקות. הוא מיהר לדווח לכתבי העיתונות: "אני מבטיח לכם שהלהקה הזו לא תחזור יותר לעולם להופיע אצלי!". הוא התלונן על השיער שלהם, על הלבוש, וטען שאם העסק ייצא משליטה הוא יחרים בני נוער מהאולפן. הוא אף ציין לטובה את חמישיית דייב קלארק, "להקה נחמדה מאד" כלשונו, שהופיעה היטב. אבל מילה של סאליבן לא הייתה מילה. הוא איים ולא קיים. הלחץ הציבורי עשה את שלו, והסטונס חזרו לתוכניתו עוד שש פעמים.

ב-1966, סיפור אנושי מרגש החל להתפתח. ג'ף הילי, תינוק בן שבעה חודשים בלבד מקנדה, עבר ניתוח להסרת עינו הימנית בגלל סרטן עיניים. עינו השמאלית הוסרה ארבעה חודשים לאחר מכן. כשהיה בן שלוש, אביו קנה לו את הגיטרה הראשונה שלו. הילי, עיוור לחלוטין, פיתח סגנון נגינה ייחודי לחלוטין: הוא הניח את הגיטרה על ברכיו וניגן עליה כמו על פסנתר או גיטרת LAP STEEL, כשהוא פורט על המיתרים מלמעלה. בגיל 13 הקים את להקתו הראשונה, ובהמשך הדהים את עולם הבלוז-רוק בווירטואוזיות שלו. הילי הלך לעולמו מסרטן בשנת 2008.

שנת 1967 הייתה סוערת במיוחד. להקת המאנקיז, שכבר הייתה בשיא תהילתה, שחררה תקליטון חדש עם השיר DAYDREAM BELIEVER. את השיר כתב זמר פולק בשם ג'ון סטיוארט, שהיה חבר בלהקת KINGSTON TRIO. הוא ניגן אותו עבור מפיק הלהקה, צ'יפ דאגלס, שזיהה מיד פוטנציאל. דאגלס הקליט את השיר עם הלהקה, כשהסולן הראשי היה דייבי ג'ונס. זה היה הלהיט השלישי הגדול והאחרון שלהם. הוא כבש את המקום הראשון במצעד והחזיק בו במשך ארבעה שבועות, עד שהגיעו הביטלס עם HELLO GOODBYE ואמרו לו שלום ולהתראות. אבל כדי לרצות את חברת התקליטים השמרנית, המאנקיז נאלצו לבצע שינוי קטן אך משמעותי במילים. חבר הלהקה, מיקי דולנץ, הסביר: "במקור, השורה הייתה NOW YOU KNOW HOW FUNKY I CAN BE. אבל מחלקת המוזיקה אמרה, 'המאנקיז לא שרים את המילה FUNKY. בזמנו, FUNKY נחשב למשהו שמנוני וסקסי, והם לא רצו שנייצג דברים כאלו". המילה הוחלפה ב-HAPPY, והשאר היסטוריה שמחה לאנשי חברת התקליטים שראו מזה עוד כסף.

ובעוד המאנקיז דואגים ממילים "גסות", בלונדון התרחש אירוע מכונן. ג'ימי הנדריקס הופיע במועדון הלונדוני הקטן אך הטרנדי, SCOTCH OF ST. JAMES. זו לא הייתה הופעה רגילה. מנהלו החדש, צ'אס צ'אנדלר (שבעצמו היה הבסיסט לשעבר של להקת האנימלס), ארגן את ההופעה הזו כמפגן תכלית. המטרה: להציג את הנדריקס ולהקתו החדשה, THE JIMI HENDRIX EXPERIENCE, בפני כל המי ומי של הסצנה הלונדונית. מוזיקאים ידועים ואנשי תעשייה גדשו את המקום. ג'רי סטיקלס, עוזר הבמה, סיפר: "זה היה מקום קטן, אבל רצינו להרשים סוכני הופעות. מנהל המועדון ניגש אליי בעצבים ודרש שאנמיך את המגבר של ג'ימי. הבטחתי שאעשה זאת בסוף השיר, אבל בכל פעם שהתחיל שיר חדש, הווליום עלה ודאגתי לברוח לשירותים כדי שהוא לא יצעק עליי". צ'אנדלר הוסיף: "ג'ימי קרע את אחד ממיתרי הגיטרה כבר בשיר הראשון. פניתי לדיק כץ ואמרתי, 'הוא קרע מיתר. ראית?'. דיק היה ממוסמר לבמה וענה לי, 'בהחלט שמתי לב, ואם זה כך, אני לא יכול לחכות לשמוע אותו עם שישה מיתרים'". באותו ערב, סיפר צ'אנדלר, גם פול מקרטני ישב בשולחנו, פנה אליו ואמר שהוא מקווה שדיק יחתים אותם, כי אין ספק שג'ימי יהיה ענק.

שנה לאחר מכן, ב-1968, ג'ון לנון ויוקו אונו, שהיו בעיצומו של רומן סוער ומתוקשר, הודיעו לעיתונות שהם מצפים לתינוק. התינוק היה אמור להגיע בפברואר 1969. עם זאת, ההיריון לא הגיע לסיומו. אונו סבלה מהפלה ב-21 בנובמבר 1968 בבית החולים בלונדון. הילד שטרם נולד נקרא ג'ון אונו לנון השני, ונקבר על ידי בני הזוג במקום סודי.

ב-1969, להקת המי הופיעה באולם 'פילמור איסט' בניו יורק. הלהקה הייתה אז בשיא כוחה, בעיצומו של סיבוב ההופעות של אופרת הרוק TOMMY. בקהל נכחו שני אורחים לא שגרתיים: בוב דילן והמנצח והמלחין הקלאסי ליאונרד ברנשטיין. ברנשטיין הגיע עם בתו, ולאחר ההופעה ניגש נרגש אל מאחורי הקלעים. הוא מצא את הגיטריסט פיט טאונסנד, לחץ את ידו בהתלהבות ושאל אותו: "אתה באמת מבין מה אתה עושה? האם אתה קולט כמה המוזיקה שלך נהדרת?". עבור טאונסנד, לקבל אישור כזה מאייקון מוזיקלי בסדר גודל של ברנשטיין היה רגע מכונן.

באותו יום ממש ב-1969, פרסם פרנק זאפה מודעה משעשעת בעיתון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר. הוא הודיע שהוא הולך לצלם פיילוט לתוכנית טלוויזיה, ואם זה יעבוד, תהיה לו תוכנית שבועית. הוא הוסיף שאנשי ההפקה בונים לו תפאורה באולפן שתיראה בדיוק כמו חדר העבודה שלו במרתף ביתו. זאפה גילה שלפיילוט הוא מנסה להביא אורחים מגוונים במיוחד: הפוליטיקאי האמריקאי יוברט האמפרי, כוכב תוכניות הילדים קפטיין קנגורו, מיק ג'אגר, קפטיין ביפהארט ולייטנין סלים. התוכנית הייתה אמורה להימשך שעה, כשכל האורחים המוזרים הללו יישבו יחד וידברו. למרבה הצער, או אולי למרבה המזל - תלוי את מי שואלים, התוכנית הזו לא יצאה לפועל. באותו יום, זאפה האמיתי הנחה פסטיבל בבלגיה בשם AMOUGIES. שם הופיעו בין היתר פינק פלויד, קפטיין ביפהארט, TEN YEARS AFTER, THE NICE ועוד. זאפה, בתפקיד המנחה, גם עלה לנגן ג'אם קצר עם כל להקה שהייתה על הבמה.

נעבור ל-1974. פול מקרטני ולהקת כנפיים שחררו באנגליה תקליטון חדש עם השיר JUNIOR'S FARM. השיר הוקלט בנאשוויל, טנסי, מוקדם יותר באותה שנה, מה שהסביר את הצליל הכפרי-רוקי שלו. זה היה התקליטון האחרון של פול שיצא במסגרת החברה העסקית של הביטלס, APPLE RECORDS, והוא היה הראשון בו השתתף חבר הלהקה החדש, הגיטריסט ג'ימי מקולוק. צד ב' של התקליטון כלל את שיר הקאנטרי SALLY G.

ב-1976, ברוס ספרינגסטין עמד בפני אתגר חדש. אחרי ההצלחה המסחררת של התקליט BORN TO RUN, הוא עבר מתיאטראות לזירות ספורט ענקיות. הוא הופיע בספקטרום בפילדלפיה, וזה היה עניין גדול כי ברוס הצהיר שהוא מעולם לא הופיע עד אז בזירת ספורט גדולה. הוא היה מוטרד מאד מהסאונד במקום כה גדול. כשהוא חושש לגבי איכות הצליל, הוא דרש וקיבל בדיקת סאונד מפרכת של שעתיים לפני ההופעה, כדי לוודא שהכל יישמע מושלם.

באותו יום בדיוק יצא תקליט הבכורה כאמן סולן לגיטריסט הג'אז-רוק אל דימאולה. התקליט נקרא LAND OF THE MIDNIGHT SUN. בגיל 22 בלבד, דימאולה כבר הוכר כפלא גיטרה, לאחר שעשה לעצמו שם עולמי כחבר בלהקת הפיוז'ן RETURN TO FOREVER, לצד צ'יק קוריאה, סטנלי קלארק ולני ווייט. תקליט הסולו הזה אפשר לו לחקור את השפעותיו האקלקטיות, תוך הצגת הווירטואוזיות שלו בשילוב של ג'אז, רוק וניחוחות לטיניים. ההרכב בתקליט כלל סגל מרשים של נגני-על, כולל הבסיסט ג'קו פסטוריוס, המתופף סטיב גאד, וגם שלושת חבריו ללהקה.

הצד הטרגי של הרוק'נ'רול הכה ב-1978. רוני ואן זאנט, הסולן הכריזמטי של להקת לינירד סקינירד, הובא לקבורה חמישה ימים לאחר שנהרג בתאונת המטוס המחרידה של להקתו. בתאונה נהרגו גם הגיטריסט סטיב גיינס ואחותו, זמרת הליווי קאסי גיינס. הטקס נערך בבית קברות בג'קסונוויל, פלורידה. נגן הפסנתר של הלהקה, בילי פאוואל, היה חבר הלהקה היחיד ששרד ויכל להשתתף בהלוויה. גם הוא עמד שם על קביים, כשפניו מכוסים תפרים מההתרסקות.

גם עולם השידור ספג אבדות. בשנת 2004 מת שדרן ה-BBC הנערץ ג'ון פיל. הוא לקה בהתקף לב בעת ששהה בחופשה בעיר קוסקו בפרו. הוא היה בן 65 במותו. פיל, ששמו האמיתי היה ג'ון ראוונסקרוף, היה השדרן שעבד הכי הרבה זמן בשירות ה-BBC. הוא היה ידוע בטעמו האקלקטי ובאהבתו למוזיקה חדשה. הרבה אמנים, שהיום נחשבים ענקים החלו להניע את הקריירה שלהם בזכות החשיפה הראשונה שקיבלו בתוכניותיו.

ובשנת 2014, עולם המוזיקה נפרד מאחד הבסיסטים והזמרים המשפיעים ביותר. ג'ק ברוס הלך לעולמו בגלל בעיות בכבד, בגיל 71. "בצער רב אנו, משפחתו של ג'ק, מודיעים על פטירתו של ג'ק האהוב שלנו: בעל, אבא, סבא ואגדה מכל עבר", כתבה משפחתו ברשת החברתית. ברוס היה הקול והכותב העיקרי מאחורי שירים קלאסיים של שלישיית CREAM, בה היה חבר יחד עם הגיטריסט אריק קלפטון והמתופף ג'ינג'ר בייקר. CREAM נחשבה ל"סופר-גרופ" הרוקית הראשונה, והיא יצרה המנונים כמו SUNSHINE OF YOUR LOVE ו-WHITE ROOM. הלהקה נשרפה מהר מדי בגלל בעיות אגו גדולות בין חבריה. לאחר הפירוק, ברוס בחר להגשים את חלומותיו המוזיקליים ופנה לכיוונים שהתקרבו יותר לעולם הג'אז, מה שהפך את קריירת הסולו שלו למפתיעה ומרתקת.

הבס של הדד נדם! ב-25 באוקטובר בשנת 2024 איבד אוהל מחנה להקת גרייטפול דד יתד חשובה מאד - זה הבסיסט פיל לש, שמת בגיל 84.

חדשות עצובות בעולם הפסיכדליה והרוק המתקדם. ב-25 באוקטובר 2024, אוהל המחנה הצבעוני של להקת GRATEFUL DEAD איבד יתד חשובה מאד, כאשר הבסיסט והחבר המייסד פיל לש הלך לעולמו. הוא היה בן 84 במותו. ההודעה על לכתו פורסמה ברשתות החברתיות על ידי משפחתו, בהצהרה קצרה שבישרה: "פיל לש, בסיסט וחבר מייסד של גרייטפול דד, מת בשלווה הבוקר. הוא היה מוקף במשפחתו ומלא אהבה. פיל הביא שמחה עצומה לכל הסובבים אותו ומשאיר אחריו מורשת של מוזיקה ואהבה. אנו מבקשים מכם לכבד את פרטיות משפחת לש בשלב זה". המשפחה ביקשה לכבד את פרטיותה בשלב זה, ולא נמסרה סיבת מוות רשמית.

לש לא היה בסיסט רגיל. הוא היה מוזיקאי בעל הכשרה קלאסית, וה-DNA המוזיקלי שלו היה שונה לחלוטין מזה של רוב נגני הרוק. נגינת הבס הלא שגרתית שלו, שפעלה יותר כמלודיה נגדית מאשר כבסיס קצבי, הייתה זו שהובילה את הלהקה לכמה מהכיוונים הניסיוניים, המורכבים והפסיכדליים ביותר שלה.

הסיפור של לש עם הלהקה מתחיל עוד בגלגול המוקדם שלהם, אי שם באמצע הסיקסטיז, כשהם עוד נקראו THE WARLOCKS. מאז, הוא נהנה משותפות אינטימית וטלפתית בת שלושה עשורים עם הגיטריסט הראשי, ג'רי גרסיה. באופן משעשע, כשגרסיה פגש אותו שוב ב-1964 לאחר הופעה של ה-WARLOCKS, הוא הזמין את לש להצטרף ללהקה על גיטרת בס. הקאץ'? לש היה בכלל חצוצרן וכנר, ומעולם לא ניגן על בס. הוא למד את הכלי מאפס במיוחד כדי להצטרף לחבורה.

הוא ניגן את ההופעה הראשונה שלו עם הלהקה במקום שנקרא BIKINI A GO GO בהייוורד, קליפורניה, בשנה שלאחר מכן. משם, הלהקה שינתה את שמה ל-GRATEFUL DEAD והפכה ללהקת הבית של אירועי האסיד טסט הידועים של הסופר קן קסי. לש, שהיה חסיד מושבע של פסיכדליה וראה בה הוכחה לתחום רוחני, הושפע עמוקות מהערבים הפרועים הללו, שבהם הגבול בין הלהקה לקהל נמחק לחלוטין.

פיליפ צ'פמן לש, שהיה החבר המבוגר ביותר בלהקה, נולד ב-15 במרץ 1940 בברקלי, קליפורניה. בבית הספר הוא ניגן בויולה ובחצוצרה, אך מהר מאוד החל להתעניין יותר בהלחנה מאשר בביצוע. הוא למד מוזיקה בברקלי, שם התיידד עם טום קונסטנטן ההרפתקן (שלימים ניגן קלידים עם ה-DEAD), אך נשר במהלך הסמסטר הראשון. הוא לא הלך לנגן רוק'נ'רול פשוט. במקום זאת, הוא נמשך לאוונגרד. יחד עם קונסטנטן, הוא השתתף בקורס נדיר שלימד המלחין האיטלקי הנודע לוצ'יאנו בריו במילס קולג'. ושם הוא פגש את מי שעתיד להיות אבי המינימליזם, סטיב רייך, ואף שיתף איתו פעולה במיצג מוזיקלי.

הרקע הזה הסביר את הגישה שלו לבס. לש תיאר את המוזיקה של הלהקה כ"מוזיקה קאמרית חשמלית". השפעתו העיקרית כבסיסט לא הייתה ג'יימס ג'מרסון, כמו בסיסטים רבים בעולם הרוק של אז, אלא דווקא יוהאן סבסטיאן באך וסגנון הקונטרפונקט שלו (מערכת יחסים של שני קולות מוזיקליים עצמאיים). הוא ניגן "בס מוביל" שרקד סביב הגיטרה של גרסיה.

שנות השישים הפכו לעידן של ניסויים מוזיקליים אינטנסיביים עבור החבורה, במיוחד בתקליט השני שלה, ANTHEM OF THE SUN. לש היה הכוח המניע מאחורי הגישה הרדיקלית של התקליט. היה זה הרעיון שלו להדביק זו על זו באולפן כמה גרסאות חיות שונות של הקטע THE OTHER ONE, כדי ליצור חוויה על-חושית. "זה היה אפוקליפטי, כל פעם מחדש", הוא הסביר.

לש גם תרם יצירות מופת משלו לרפרטואר, ביניהן BOX OF RAIN (אותו כתב לאחר מות אביו) ו-UNBROKEN CHAIN המורכב. הוא תרם את הקולות הגבוהים להרמוניות בארבעה חלקים שהלהקה שלטה בהן בתקליטיה מתחילת הסבנטיז, אך בסופו של דבר העדיף להשאיר את השירה לאחרים. זאת, למרות קריאות הקהל המפורסמות LET PHIL SING. הוא תמיד העדיף "לשיר עם הבס".

למרות שסיבובי ההופעות הארוכים איבדו את הקסם מבחינתו, לש המשיך עם הלהקה לאורך שנות השמונים הקשות, כשבעיות סמים זעזעו אותה, ואל תוך הניינטיז, עד שהכול הסתיים עם מותו של גרסיה ב-1995. לש עצמו ידע קרבות בריאותיים קשים. בשנת 1998 הוא קיבל השתלת כבד בגלל הפטיטיס C בו לקה עשרות שנים קודם לכן. ההליך הוביל אותו להפוך לתומך נלהב בתרומת איברים. הוא גם שרד סרטן הערמונית בשנת 2006.

לאחר פירוק הלהקה, לש המשיך להיות שומר פעיל על הלהבה. הופעה אקוסטית חד-פעמית ב-1994 הוכרזה כ"פיל לש וחברים" והובילה להופעות עם הרכבים מוזיקליים משתנים למשך שארית הקריירה שלו. בשנת 2005 הוא פרסם את האוטוביוגרפיה שלו. אשתו, ג'יל, לה נישא ב-1984, הפכה לשותפה קרובה בכל היבטי חייו. בשנת 2012 פתחו בני הזוג מסעדה וחלל הופעות מצליח בסן רפאל, קליפורניה, בשם LESH'S TERRAPIN CROSSROADS. בניהם, גרהאם ובריאן, שימשו כלהקת הבית, והבסיסט עצמו נודע כמלווה אורח בערבי קריוקי של שירי הלהקה שלו. ללא ספק, הוא היה ונותר אחד המוזיקאים המרתקים, האינטליגנטיים והייחודיים שעולם הרוק הציע.

ב-25 באוקטובר בשנת 1971 יצא אלבומה הרביעי של להקת שיקגו. הפעם מדובר בארבעה תקליטים במארז ובהם הקלטות הופעות הלהקה באולם קרניגי הול שבניו יורק. האלבום נקרא, כמה לא מפתיע, בשם CHICAGO AT CARNEGIE HALL.

ובכן, מדובר בלהקת שיקגו באחד מרגעיה הקלאסיים ביותר. אחרי שלושה אלבומים כפולים חשב הקהל כי לא ייצא יותר פורמט שכזה מטעמה. ואכן הקהל צדק, כי הפעם זה יצא בנפח גדול פי שניים! השאלה הגדולה ריחפה באוויר, והיא מרחפת עד היום: האם העולם היה באמת זקוק לארבעה תקליטי ויניל של הופעה חיה, או שהיה עדיף לגזוז את כל החומר המוקלט הזה לכדי תקליט בודד, מרוכז ומושלם? מצד שני, מי רוצה לחתוך בבשר החי והבועט הזה? האלבום הזה, על כל שמונת צדדיו, היה מסמך ששיקף במדויק את המהות של הלהקה באותם ימים: רוק מהודק ומושחז, עטוף בשכבות של כלי נשיפה וניחוחות שאפתניים שכמעט יצאו משליטה.

כך נחתה ברעש גדול בחנויות התקליטים פצצה: מארז מרובע ועצום של להקת שיקגו, תיעוד שלם של שבוע הופעות היסטורי באולם קרניגי הול המכובד בניו יורק. השם, באופן לא מפתיע וכמעט מתבקש, היה CHICAGO AT CARNEGIE HALL.

צריך להבין, קרניגי הול לא היה סתם אולם. זה היה קודש הקודשים של המוזיקה הקלאסית. הבדיחה הישנה תמיד סיפרה שכדי להגיע לשם צריך "להתאמן, להתאמן, להתאמן". אבל עבור מוזיקאי רוק, גם כל האימונים שבעולם לא היו פותחים את הדלת. אפילו אמני ג'אז הורשו להיכנס רק ב-1938, כשבני גודמן ותזמורתו פרצו את החומה. הביטלס הגיעו ב-1964, אך צרחות הקהל הפכו את ההקלטות לבלתי שמישות. ואז הגיעה שיקגו, להקה שפעלה בעין הציבור בקושי שנתיים, והחליטה לא רק להופיע שם, אלא לסגור את המקום לשבוע שלם. הימור מגלומני.

הלהקה הייתה אז בשיא כוחה היצירתי והפוליטי. החברים התנגדו בנחרצות למלחמת ויאטנם. באלבום האולפני השלישי שלהם הם הצטלמו על רקע קברים, וכאן, באלבום ההופעה, הם דאגו לנעוץ סיכה בבלון של הממשל עם שיר שלא הופיע באף תקליט אולפן: A SONG FOR RICHARD AND HIS FRIENDS. אותו ריצ'רד היה הנשיא ריצ'רד ניקסון, וזה היה הרבה לפני שערוריית ווטרגייט שגרמה לפרישתו המבישה. השורות "היי עכשיו, האם תלך מפה? נמאס לנו מדברים שאתה אומר" נשמעו כמעט נבואיות.

שיקגו הייתה ממובילות זרם רוק כלי הנשיפה (BRASS ROCK), והיא הציגה מיזוג מסעיר של רוק נושך, אלמנטים של ג'אז ותבלינים מוזיקליים נוסח פרנק זאפה. כל זה הוגש על ידי שלושה זמרים שונים לחלוטין: הגיטריסט טרי קאת' עם קולו המחוספס, הקלידן רוברט לאם בקולו הנעים, והבסיסט פיטר סטרה בקולו הגבוה והחודר. נגינת האנסמבל שלהם הייתה מרשימה, מהודקת ומפילת לסת בעוצמתה. נכון, שנים אחר כך הם הפכו להרכב סכריני ומלוקק יותר, אבל בתחילת הסבנטיז זו הייתה רכבת דוהרת ללא מעצורים, מלאה בזיעה ותעוזה. מוסיקה עם ביצים ועם בשר. ההופעה בקרניגי הול המחישה זאת היטב.

אבל מאחורי הקלעים, הפקת האלבום הזה הייתה כאב ראש רציני. ראשית, הסיכון הכלכלי של שכירת אולם כזה לשבוע שלם היה עצום. שנית, אף אחד לא ידע איך להקליט להקת רוק חשמלית ורועמת, עם חטיבת כלי נשיפה רועמת עוד יותר, באקוסטיקה הטהורה של האולם. המתופף, דני סראפין, סיפר בספרו שהסאונד היה קטסטרופה: "האקוסטיקה לא הייתה מה שציפינו. למרות המאמצים, הכל נשמע לא נכון. כלי הנשיפה נשמעו דקים ממש כמו משרוקית KAZOO. תחילת האלבום הזה תמיד נשמעת רע באוזניי. העסק משתפר רק בהמשך".

אתם יכולים לתאר לעצמכם את פניהם של אנשי חברת התקליטים COLUMBIA כשהלהקה בישרה להם על הכוונה להוציא מארז מרובע. הרי הלהקה הזו דרשה מהם בעבר אלבום בכורה כפול. וולט פרזיידר, נגן כלי הנשיפה, סיפר שהחברה לא רצתה להוציא את זה בכלל, וחשבה "מי החבר'ה הצעירים האלה חושבים שהם, הביטלס?". חברי שיקגו נאלצו לחתום על הסכם מיוחד, שקבע שאם האלבום ייכשל, ההפסדים יקוצצו ישירות מהתמלוגים שלהם. ההימור שלהם השתלם.

כמובן, כשהאלבום יצא הוא הפך לזהב כמעט מיד, מכר למעלה משני מיליון עותקים, ואנשי COLUMBIA מיהרו לזקוף את הקרדיט על ה"סיכון" וה"גאונות" לשמם. פרזיידר עצמו קיבל זיכרון מרגש מהאירוע: מורו לשעבר מהתזמורת הסימפונית, שהופיעה שם לילה לפני כן, השאיר לו פתק: "בחור, סוף סוף הצלחת. אתה רואה? אימון באמת מביא אותך לקרניגי הול".

ברולינג סטון נכתב בביקורת: "אם אתם אוהבים את שיקגו, אבל לא קניתם אף אחד מהתקליטים שלהם, זה בשבילכם. יש בערך חמישה צדדים עם שירים מועדפים משלושת האלבומים הקודמים שלהם. יש הרבה מנגינות חדשות ויש בערך 20 דקות של עידוד ושריקות מהקהל והרבה אמירות 'תודה' מהלהקה. המוזיקה די טובה, הלהקה כשירה ומהודקת. ובכל זאת, עורך אובייקטיבי עם זוג מספריים חד היה עוזר פה מאד.

הצלילים המוזיקליים של שיקגו מעט סתומים. רוב הלהקות עם נגינה של גיטרה-אורגן-כלי נשיפה-קצב מתייחסות לפחות לצליל השחור של סטאקס או ממפיס, אמצעי מדויק לארגון מוזיקלי המקצה פונקציה מסוימת מסוימת לכל קיבוץ כלים. רוב הקבוצות שטוענות שהן מוכוונות ג'אז מחדירות טעם של ג'אז למוזיקה שלהן, או באמצעות תפקידי נשיפה הרפתקניים הרמוניים וקצביים או באמצעות מידה מסוימת של חופש אינטראקטיבי והפתעה באלתור. אבל שיקגו, על פי רוב, נמנעת הן מגישת ממפיס והן מגישת הג'אז. זה לא מקרי שחבריה השיגו שיא מעורר קנאה עם מחרוזת להיטיה הרדיופוניים, כי נראה שהשורשים שלהם נטועים היטב ברדיו. מלבד טוויסט חכם מדי פעם בעיבודים, והמסר הפוליטי שלהם - תירשמו ותצביעו, תזרקו את ניקסון, תעצרו את הזיהום - לא צפוי לפגוע במי שמאזין לתחנות מתוכנתות של דרייק.

לפי הנוסחה של ממפיס, כלי הנשיפה צריכים לדחוף, להניע, לגלוון את הלהקה. לפי נוסחת הג'אז של הביג באנד, הם צריכים להוסיף עומק ולשדר עוצמה מסוימת. כאן, אצל שיקגו, הם בעיקר ממלאים חלל. המנגינות החדשות באלבום מנסות לפרוץ נוסחה הזו, ולעתים קרובות מצליחות. הלהקה נשמעת רעננה ויש רוח והתרגשות מאחוריה שניכרים מאוד. מדהים עד כמה הלהקה נשמעת תוססת כשכלי הנשיפה יוצאים מהעיבודים. הגיטריסט, טרי קאת', שמנגן עם הרבה מאוד אש אבל לא הרבה כושר המצאה בכל שמונת הצדדים של המארז, נכנס לכמה פידבקים ואפקטים מטורפים אחרים.

שיקגו כמובן נהנית לשחק, ואם חלקלקות והצלחה הן הקטע שלה, היא מוזמנת לעשות כך; ברור שהרבה אנשים יקשיבו, אפילו לשמונה צדדים רצופים שהיו, בעיני, מייאשים. אני כן חושב שזה פלילי עבור חברת קולומביה והמפיק ג'יימס וויליאם גרציו לטפח את הנטיות היומרניות של הלהקה. נחוץ מפיק קשוח שמוכן לחלק את כישרונותיו הברורים להכנת תקליט בודד של חומר ערוך היטב, מושחז, אם הם רוצים שייקחו אותם ברצינות על ידי אנשים שיש להם היכרות מסוימת עם המסורת המוזיקלית, מקאונט בייסי ועד המאר-קיז, ג'ון קולטריין, אורנט קולמן ואלברט איילר".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב בביקורת: "שיקגו לקחה סיכון מחושב עם המהדורה האחרונה שלה - תיעוד ממצה של הביצועים שלה בקרניגי הול בשנה שעברה. אני לא יכול לחשוב על אף אמן פופ (או להקה) אחר שהיה לו את החוצפה המוחלטת להוציא מארז של ארבעה (תספרו אותם, ארבעה!) תקליטים בחבילה אחת. אבל הנה זה, הנה הם. נכון לכתיבת שורות אלה, זה נמצא כמעט בראש מצעדי התקליטים הנמכרים ביותר. ההימור השתלם.

אין ספק שהנושא אטרקטיבי. ואכן, בנוסף לדיסקים, יש כרזה עצומה של הלהקה בפעולה, עוד שתי כרזות גדולות בלבד (אחת מהן של קרנגי הול), אלבום תמונות עם עשרים עמודים והסבר דרישות הרישום (עבור בני שמונה עשרה) בארצות הברית. באשר למוזיקה, היא מורכבת מרגעי השיא של הקונצרטים של שיקגו באפריל 1971 בקרניגי הול בניו יורק.

בניגוד לרבים מהמתחרים הבולטים שלה, שיקגו ממשיכה להשתפר ולהשתפר. הלהקה שמרה על תחושת שמחה בפעולת היצירה של המוזיקה שכמובן מועברת לקהל שלה - בוודאי למאזינים הנלהבים שהשתתפו במופעים ההם. אנרגיה היא כוח שמביא מוזיקת רוק לחיים. להקות רבות תאמו את ההצלחה של שיקגו, אבל כשהן לא מצליחות לעמוד בדרישה המתמשכת של המוזיקה שלהן להיצע בלתי נדלה של חיוניות פשוטה וגולמית, הן יכולות רק להישמע פרודיות על עצמן.

שיקגו, לעומת זאת, אפילו בתוכנית כמו זו שמתרכזת ברפרטואר מוכר (זה באמת אלבום "הלהיטים הכי גדולים"), משקיעה במנגינות שבטח ניגנה לפחות אלף פעם. בטח, הם יכולים להיות משעממים קצבית, והם יכולים אפילו לעשות זריקה רגשית זולה מדי פעם. אבל רוב הזמן הלהקה הזו מנגנת מוזיקת רוק טובה ונקייה וכנה -- בלי התייפייפות, בלי שטויות, בלי התעסקות יתר. סט של ארבעה תקליטים הוא הרבה מה לבקש מכל אחד לקנות, אבל זה שווה כל אגורה".

בעיתון CIRCUS נכתב אז: "מבקר אחד, בסקירת ארבעת התקליטים החיים של שיקגו, המליץ על צדדים שניים וחמש. עכשיו תחשוב על זה רגע. אנחנו לא הולכים להיות כל כך סלקטיביים. מה שנגיד הוא שכל מי שמעריך את שיקגו, יתענג על קופסת הממתקים הזו. מפתיעה יותר היא איכות הסאונד המשובחת שעוברת לאורך כל הדרך. אחרי כמה תקליטים מלוטשים ומוצלחים, שיקגו מנגנת עבור האנשים".

בעיתון HIT PARADER נכתב בביקורת: "זה הוקלט במהלך שבוע של סדרת הקונצרטים של הלהקה באולם המפורסם של ניו יורק (הפילמור של חובבי הקלאסיקה). ראשית המוזיקה: הרבה פריטים מוכרים כלולים באופן טבעי והם מקבלים את היתרון של התלהבות הקהל שמדגישה אותם. האריזה: בתור התחלה יש ארבעה תקליטים, כולם באים במחיר נמוך במיוחד, חוברת תמונות, כרזה וכרזה ענקית, בתוספת טבלת רישום בוחרים כדי לפנות לבני 18 ומעלה. מבחינה ויזואלית הכל מאוד נחמד, אבל היו יכולים לבוא עם פירוט טקסטואלי ממשי יותר, על הלהקה בת שבעה חברים. עם זאת, בסך הכל, אחת המהדורות היותר מרשימות של השנה".

החודש, אוקטובר בשנת 1983 (לא ידוע בדיוק מתי), יצא תקליט עם הופעה ישנה של להקת הדלתות ושמו ALIVE, SHE CRIED.

יציאת התקליט סימנה רגע משמעותי עבור מעריצי הדלתות, והציעה הצצה נדירה להופעות החיות העוצמתיות של הלהקה אי שם בסיקסטיז. לאחר יותר מעשור לאחר מותו של זמר הלהקה, ג'ים מוריסון, והפירוק של הלהקה לאחר מכן, האלבום הביא חיוניות חדשה למורשת. ההפקה של התקליט הזה, מראשוני תקליטי ההופעות שיצאו לאחר מות מוריסון (ואחריו יבואו עוד הרבה אלבומים חיים) הייתה תהליך שנערך בקפידה שמטרתו להחזיר את הקסם של הלהקה על הבמה ולספק אוסף של הקלטות חיות שטרם ראו אור.

בעקבות פירוק הלהקה המקורית, העניין בה המשיך לגדול, הודות לפופולריות המתמשכת של אלבומי האולפן, התקליט AN AMERICA PRAYER ודמותו הממגנטת של מוריסון המנוח.אז מתוך רצון להרחיב את הדיסקוגרפיה החיה של הלהקה, ולהרוויח גם כסף על הדרך, הוחלט להפיק את הדבר הזה.

אז נערכה צלילה עמוקה לתוך ארכיון ההקלטות החיות של הדלתות. ברוס בוטניק, טכנאי ההקלטה הוותיק של הלהקה ומפיק שותף בפרויקט, מילא תפקיד מפתח במיון אינספור שעות של הקלטות מהופעות שונות שהוקלטו בין 1968 ל-1970. חלק מההקלטות נבחנו להכללה באלבומי הופעות קודמים, בעוד שאחרות העלו אבק מאז שנעשו.

בוטניק, יחד עם חברי הלהקה ששרדו רובי קריגר, ריי מנזרק וג'ון דנסמור, ביקשו למצוא את ההקלטות האיכותיות ביותר שיבליטו את הלהקה בשיאה. תהליך הניפוי בין הקלטות הללו היה משימה לא קטנה. חלק מההקלטות נאלצו להיזרק עקב איכות צליל ירודה, בעוד שאחרות נזקקו לשיפור שמע ניכר.

אחד מרגעי השיא הבולטים של האלבום הוא הכללת הקאבר של הלהקה לשיר GLORIA של להקת THEM (עם ואן מוריסון). הדלתות אהבו לבצע את השיר הזה בהופעה, ומוריסון אפילו הוסיף כמה משפטים חדשים ומלוכלכים יותר לשיר. ההופעה הזו הייתה מבוקשת זמן רב על ידי מעריצים, מכיוון שהיא ייצגה רגע ייחודי בהיסטוריה של הלהקה שבו ההגשה הנלהבת של מוריסון הביאה מימד חדש לחלוטין לשיר הקלאסי. הכללתו בתקליט סימנה את הפעם הראשונה שהוא שוחרר רשמית, מה שהגדיל עוד יותר את כוח המכירה שלו.

קטעים אחרים, כמו LIGHT MY FIRE, הובאו מהופעות חיות שכבר השיגו מעמד אגדי בקרב אספני בוטלג. הלהקה בחרה בהקלטה מפורום FELT בניו יורק ב-1970, שם השירה של מוריסון הייתה מחשמלת במיוחד. היה צורך לערוך מיקס חדש פה כדי לשפר את איכות השמע. שחזור ההקלטות לאיכות הניתנת להוצאה היה כרוך במאמץ משמעותי. בוטניק השתמש בטכניקות עיבוד אודיו מודרניות כדי לנקות רעשי רקע ולשפר את הבהירות של הכלים. מכיוון שההקלטות נעשו במקור עם ציוד אנלוגי, המרתן לפורמט המתאים לשחרור בשנות ה-80 דרשה טיפול זהיר כדי למנוע נפילה של הסאונד.

אחד האתגרים הגדולים ביותר היה להבטיח שהאלבום ישמור על צליל מגובש, למרות שההקלטות הגיעו מהופעות שונות. פירוש הדבר היה, לעתים קרובות, לשפר את התדרים הנמוכים כדי לתת לבס (שנוגן בידו השמאלית של מנזרק) תפקיד בולט יותר או להביא את קולו של מוריסון לקדמת הבמה כדי להציג כהלכה את הנוכחות הדרמטית שלו.

המעריצים, שחיכו בקוצר רוח לחומרים חדשים מהדלתות, חיבקו בחום את התקליט הזה. זה אמנם לא הגיע לשיאים המסחריים של האלבומים המקוריים של הלהקה, אבל הוא מילא חלל בקטלוג של הלהקה בכך שהציע אוסף רשמי של הופעות חיות, ראשון מאז שיצא, בשנת 1970, האלבום הכפוך ABSOLUTELY LIVE.

המתופף, ג'ון דנסמור, בספרו: "בערך באותו זמן, בסתיו 1983, הפופולריות של הלהקה המשיכה לעלות, וכידוע, אין הרבה חומר שלא שוחרר. אז אנחנו התחלנו להאזין לחומר החי הישן שלנו כדי לראות אם יש שם משהו. אני סוג של שמח שבימים עברו לא הפעלנו את מכונות ההקלטה כשערכנו ג'אמים. כך מנענו שהרבה זבל ייצא לאחר המוות. פול רוטשילד היה מוכן להפיק את מה שעתיד היה להפוך לאלבום ההופעה השני שלנו, ALIVE SHE CRIED, אז הוא התקשר אליי. הוא בערך התנצל על ההערות ששיחרר בעבר על התקליט AN AMERICAN PRAYER, והוא מסוג הבחורים שאי אפשר לא לאהוב אותם זמן רב מדי, אז הוא הצטרף לפרויקט. לא חזרנו על אף שיר מהאלבום החי הראשון, והכנסנו את 'גלוריה' מהסאונד צ'ק בתיאטרון AQUARIUS. זה נשמע נהדר".

בשלב מאוחר יותר צורף תקליט זה לאלבום ההופעה הראשון, ABSOLUTELY LIVE, ויצא תחת הדיסק הכפול, IN CONCERT.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים