רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-25 באוקטובר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי: "עבדתי עם אנשים אחרים, והיה לי כיף עם אנשים אחרים... אבל הדברים שנכתבו יחד איתם לא היו טובים כמו השירים שכתבתי עם ג'ון" (פול מקרטני)

מזל טוב לקול של להקת יס - ג'ון אנדרסון!

ב-25 באוקטובר בשנת 1944 נולד ג'ון אנדרסון, הסולן הנהדר של להקת הרוק המתקדם, יס.

קצת לפני שהקים את אותה להקה חיובית היה אנדרסון סולנה של להקה ושמה THE GUN, אך זה היה לזמן קצר מאד.

אנדרסון: "הם פיטרו אותי! האחים גורביץ היו נחמדים אליי ועשינו הופעה במועדון MIDDLE EARTH, ששכן בקובנט גארדן שבלונדון. אחר כך הופענו במועדון 'מארקי', כחימום ללהקת המי ולא קיבלנו תשלום על זה. אני חשבתי שזה בסדר, כי העיקר היה להיראות. אפילו כסף לדלק לא קיבלנו. האחים גורביץ החלו להילחץ ושבוע לאחר מכן ראיתי פתאום מודעת פרסום להופעה של הלהקה, אבל הם 'שכחו' לספר לי עליה. הבנתי ששירותיי לא נחוצים יותר שם".

להקות מקצועניות אמיתיות יודעות לחרוק שיניים עד להצלחה הגדולה. אחת שכזו היא להקת יס, שהיו לה שלוש שנים ראשונות לא קלות כלל עד שמצאה לעצמה את הקהל שלה, עם תקליטה השלישי שנקרא THE YES ALBUM.

ג'ון אנדרסון לעיתון מלודי מייקר: "אנחנו לא מהלהקות שמתרברבות על כך שאנו נוסעים לארה"ב, כי סביר להניח שבכל רגע פנוי שלנו שם אנחנן נסתגר בחדרי המלון ונעבוד על חומרים חדשים. אני תמיד מקבל השראה לכתיבת חומרים ממקומות חדשים בהם אני מטייל. זה מחדד את החושים שלי". על מתופף הלהקה, סיפר אנדרסון: "יום אחד ביל שלנו עלול לנעול את עצמו בחדר לעשר שנים, כשהוא שם רק עם מערכת התופים שלו. ביל נופל מהמיטה, כל יום, היישר לתופים שלו. הוא תמיד מתאמן עם טלוויזיה דולקת מולו. וסטיב האו, הגיטריסט שלנו, קונה כל הזמן גיטרות. כל שבוע יש לו גיטרה חדשה. והבסיסט שלנו הוא תופעה מיוחדת שחיה את חייה בסלו-מושן".

בתמונה העליונה: ג'ון אנדרסון עם ספרי הראשון והוא אף חתם בו (המון תודה לחברי היקר, גלי אמריליו).

הלילה בו נפל האיש בשחור.

ב-25 באוקטובר בשנת 1997 נפל ג'וני קאש על הבמה במהלך הופעה במישיגן. זה לא קרה סתם ככה.

זה היה ליל שבת קריר בפלינט, מישיגן. הקהל שהתאסף באודיטוריום ג'יימס ווייטינג ציפה לערב קלאסי עם הקול הגדול של אמריקה, ג'וני קאש. מה שהם קיבלו במקום, היה רגע היסטורי, כואב וחשוף, שהתברר בדיעבד כהופעה המלאה האחרונה בקריירה הארוכה של האיש בשחור.

אבל עוד לפני שהגיטרה הראשונה נשלפה, הדרמה החלה. קאש ואשתו, ג'ון קרטר, הגיעו מוקדם יותר למלון ריברפרונט בעיר. כשהשניים נכנסו למעלית, היא נתקעה באופן מפחיד בין הקומות. צוות המלון מיהר לחלץ את הזוג, שיצא משם כשהוא רועד כולו. נראה שהחוויה הלא נעימה הזו, והפאניקה שחטף קאש כשהיה כלוא בפנים, טלטלו אותו עמוקות. הזעזוע הזה ליווה אותו כל הדרך אל הבמה.

בשעה 20:05 עלה ג'וני קאש בן ה-65 לבמה, והקהל מיד חש שמשהו אינו כשורה. הוא נראה רועד, לא יציב, וכפי שתיארו זאת מאוחר יותר, נראה כאילו הוא מנסה להסתיר רעידות בידיו. הקהל נדהם לגלות כמה חלש הוא נשמע ונראה. זו לא הייתה הדמות הבלתי מנוצחת שהם הכירו.

ואל עוואד, שעבדה באותו ערב מאחורי הקלעים, נזכרה: "ידעתי שמשהו לא בסדר איתו, כי זה לא היה בגלל משקה, זה לא היה בגלל סמים, זה היה משהו אחר. חשבתי אולי אלצהיימר. לא ידעתי". קאש נאבק במשך יותר משעה של הופעה. הוא היה בעיצומו של קאמבק מפואר בזכות סדרת תקליטי ה-AMERICAN RECORDINGS שלו, בהם חידש באופן מצמרר שירים של אמנים כמו NINE INCH NAILS. אך הניגוד בין החוסן של התקליטים החדשים לבין הגוף הבוגדני על הבמה היה צורם.

כחצי שעה לתוך המופע, זה קרה. מפרט הגיטרה נשמט מאצבעותיו. קאש התכופף כדי להרימו, איבד את שיווי המשקל ונפל על הבמה. חבר להקה מיהר לעזור לו להתרומם, וקאש הפצוע נשען בכבדות על מעמד המיקרופון כדי לייצב את עצמו. בנקודה זו, חלק מהקהל החל לגחך. אחרים שרקו בוז. הם היו בטוחים שמדובר בחלק מההצגה, אולי בדיחה מתוכננת של הכוכב הוותיק. קאש חש בוודאי שהוא חייב לקהל המופתע הסבר. ואז הוא אמר את זה: הוא סובל ממחלת הפרקינסון. בום!

הקהל צחק. צחוק קצר ומבולבל. הם עדיין חשבו שהוא מתלוצץ, או מנסה להציל את המצב בהקלה קומית מביכה. אבל קאש של 1997 לא היה אותו קאש זועם של שנות השישים. הוא לא הצליף בהם בלשונו. הוא פשוט הגיב בהתגוננות שקטה: "זה לא מצחיק. זה בסדר. אני מסרב לתת לזה להשתלט על חיי". אז דממה השתררה באולם. ואז, כשהמסר חלחל, הקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות. הם הבינו שג'וני קאש לא שיקר. הוא היה אמיתי, כמו תמיד. עוואד סיפרה שתגובת הקהל הייתה מעוררת השראה, בניגוד לדיווחים הקרים שבאו לאחר מכן. "שמחתי לשמוע את הקהל צועק ומעודד אותו. הוא היה שמח. הוא ירד מהבמה ואמר שהוא תמיד אהב להופיע בפלינט, מישיגן".

זה היה הלילה שבו קאש, האיש ששר על בתי כלא וניצחונות, הודה בחולשתו. מאוחר יותר, האבחנה הזו התבררה כלא מדויקת. קאש לא סבל מפרקינסון, אלא ממצב נוירולוגי נדיר שנקרא תסמונת שיי-דרייגר, או בשמה הרחב יותר, נוירופתיה אוטונומית. זוהי קבוצת תסמינים הפוגעת במערכת העצבים המרכזית וגורמת לתסמינים דמויי פרקינסון. האבחנה עוד השתנתה פעמיים נוספות לפני מותו ב-2003, אך ההשפעה של הערב ההוא על שנותיו הנותרות הייתה עמוקה.

העיתון המקומי, הפלינט ג'ורנאל סיקר את המופע. בדיווח שלו הוא בחר להדגיש רק את הצחוק הראשוני והמביך של הקהל, והתעלם לחלוטין ממחיאות הכפיים האוהדות שבאו מיד אחרי. רשת CNN מיהרה לאסוף את הסיפור העסיסי הזה והפיצה אותו הלאה. כתוצאה מכך, גם ג'וני קאש וגם העיר פלינט ספגו מהלומה תדמיתית קשה, כאילו הקהל לעג לאליל חולה.

בעיתון קלאמאזו גאזט ממישיגן נכתב כך: "האנשים במרכז התרבות פלינט אולי צריכים לשקול לשנות את שמה של "סדרת הראווה" הפופולרית של אודיטוריום ווייטינג ל"סדרת האגדות החיות". ג'יימס בראון וביל קוסבי כבר מילאו אולמות השנה, ואגדת הקאנטרי ג'וני קאש הופיע מול אולם מלא במוצאי שבת. זו הייתה, עם זאת, חוויה מתוקה-מרירה. תמיד נפלא לראות את אחד המאסטרים מבצע את אומנותו, גם אם הזמן הקהה מעט את הזוהר. האייקון בן ה-65 הוכיח כבר בתווים הראשונים של שיר הפתיחה FOLSOM PRISON BLUES שהוא לא מתכוון לוותר בלי קרב. והוא אכן נלחם. קאש נראה רועד ומעט מבולבל מההתחלה. קולו הגדול והגרוני רעד והוא נראה לא בטוח בעצמו.

בהתחלה, ייחסתי את זה לגיל ולעצבנות וחשבתי שזה יתפוגג תוך כמה דקות. במידה מסוימת זה אכן קרה. אך רגעים לפני שפתח את שיר הדגל שלו I WALK THE LINE, נפל לו מפרט הגיטרה, ואז הוא הטיל את הפצצה: יש לו מחלת פרקינסון, מחלה ניוונית שפוגעת בשרירים. גופו כמעט התהפך כשניסה להרים את חתיכת הפלסטיק הסוררת. הוא ייצב את עצמו בעזרת סטנד המיקרופון, וסיפר לקהל על מחלתו, מה שעורר גל צחוק. ברור שהם חשבו שהוא צוחק. הוא לא. "זה לא מצחיק", אמר קאש, רציני לגמרי. אבל המורד חזר במהרה. "הכל בסדר", הוא המשיך, "אני מסרב לתת לזה דריסת רגל בחיים שלי". הוא המשיך בענייניו, ואחרי הקלאסיקה I WALK THE LINE ביצע עיבוד מחודש לשיר RUSTY CAGE של להקת ההארד רוק סאונדגארדן, שעם הדימויים הכואבים והפזמון "אני הולך לשבור את הכלוב החלוד שלי", התאים באופן מושלם ללקסיקון של קאש. זו הייתה הופעה נהדרת עד לאותה נקודה, על כל הרעידות שבה.

קאש פתח בכמה משיריו הגדולים ביותר מההתחלה, כולל RING OF FIRE הסוחף, ונראה היה שהוא מתחזק ככל שההופעה התקדמה. כשהוא מבריק, כל משפט כאילו היה יהלום גולמי. הוא חזר הרחק אחורה עבור GET RHYTHM, שיר רוקבילי מוקדם שהוא כתב עבור חברו אלביס פרסלי. והוא הריץ קדימה לאלבום הקאמבק שלו מ-1994, זה שהביא לו קהל חדש, קהל הרוק האלטרנטיבי, עם DELIA'S GONE, סיפור על אדם שמקונן, "אם לא הייתי יורה בדליה המסכנה, הייתי מתחתן איתה". כשמאחוריו אותה להקה בת חמישה נגנים שמלווה אותו שנים, המוזיקה חתכה ישר ללב הרגשות העזים של כל שיר, עם עיבודים פשוטים ולא מרהיבים שהדגישו במדויק את המנגינה והמילים. אלו הם סימני ההיכר של סאונד הקאנטרי הבסיסי של קאש.

אחרי השיר של סאונדגארדן, הכל הלך ודעך. לא בגלל מצבו העצוב. קאש נלחם בזה בגבורה ובאיפוק, ואף הצליח לנגן קטע מרשים במפוחית בביצוע מלא השראה, גם אם מרושל, של ORANGE BLOSSOM SPECIAL, שהושלם עם הקרנות וידאו של רכבות ונוודים שאביו סיפר לו עליהם כילד בארקנסו. ההופעה איבדה אנרגיה ניכרת לאחר שקאש העביר את המיקרופון לבנו ולאשתו, ג'ון קרטר קאש. זה לא היה גרוע לגמרי, אבל לבן ג'ון פשוט אין חצי מהכישרון או הכריזמה שיש לאביו. הוא ביצע ארבעה שירים - בערך שלושה יותר מדי. ג'ון היא קורעת, מצחיקה את הקהל עם סיפורים על ביקוריהם הרבים בפלינט בשנות ה-60, עם ההומור והקסם הכפריים שלה. אבל, כמו ג'וני, הקול שלה הוא לא מה שהיה פעם. נקודת השפל הייתה גרסת הבלוז הצווחנית של הבת רוזי ל-AMAZING GRACE. זה לא היה נורא כל כך אם ג'וני היה מנווט את ההופעה בחזרה ליופי של החצי הראשון. במקום זאת, זה פשוט די דעך. אבל כשהוא עמד מול המיקרופון הזה, פרט על צוואר הגיטרה האקוסטית השחורה שלו ושר את המילים האלה על לבבות שבורים וגברים שלמדו על החיים בדרך הקשה, שום מחלה לא יכלה לשבור את כישוף הקסם הזה".

ההשלכות של מה שקרה על הבמה היו מיידיות. שלושת השבועות האחרונים של סיבוב ההופעות בוטלו. יום לאחר מכן, קאש הופיע בתוכנית הבוקר GOOD MORNING AMERICA וסיפר לאומה כולה על מצבו. גם סיבוב קידום המכירות לספרו האוטוביוגרפי החדש, CASH: THE AUTOBIOGRAPHY, שיצא בספטמבר, נגדע באיבו. הייתה זו תקופה שחורה לאיש בשחור. בבירמינגהם ניוז נכתב אז: "הזמר ג'וני קאש הודיע ביום שני כי הוא חולה במחלת פרקינסון וכי הוא מבטל סיבוב הופעות לקידום ספרו. 'הוא חולה כבר זמן מה, אבל זה לא הגיע למצב שבו הוא נזקק לטיפול תרופתי. כעת זה הגיע למצב הזה', אמרה היידי רובינסון, דוברת חברת התקליטים שלו. קאש ואשתו, ג'ון קרטר קאש, היו ביום שני בניו יורק להופעת טלוויזיה בתוכנית "בוקר טוב אמריקה" של רשת ABC כדי לקדם את ספרו החדש, "קאש: האוטוביוגרפיה". לאחר התוכנית, הזמר בן ה-65 אמר למוציא לאור שלו שעליו לבטל את שאר סיבוב הופעות הקידום.

קאש חשף את מחלתו בהודעה לעיתונות שבה אמר מנהלו, לו רובין, כי קאש מצפה לחדש את לוח הזמנים הרגיל שלו כאשר מחלת הפרקינסון תתייצב. רובינסון אמרה כי קאש חוזר לביתו בהנדרסונוויל, כ-20 מייל (כ-32 ק"מ) צפונית לנאשוויל. היא אמרה שנאמר לה שכל ההופעות נדחו עד סוף השנה. לקאש היו מתוכננות כתריסר הופעות בנובמבר ובדצמבר. קאש חשף את מצבו בפני קהל בהופעה בפלינט, מישיגן, ביום שבת, לאחר שהפיל את מפרט הגיטרה שלו וכמעט נפל כשניסה להרימו מהרצפה, לפי ביקורת הופעה בעיתון 'הפלינט ג'ורנל'. הוא אחז במעמד המיקרופון כדי לייצב את עצמו".

ביל גרהאם - האבא של המוסיקה נהרג!

ב-25 באוקטובר בשנת 1991 נהרג ביל גרהאם, האמרגן החשוב, בתאונת הליקופטר.

המפיק, ביל גראהם (יהודי שנולד בגרמניה בשם וולף וולודיה גריונקה והיה ניצול שואה), היה האחראי לדברים רבים שכיום הם שם דבר בתרבות המוסיקלית. הוא פתח את אולמות הפילמור איסט (בניו יורק) והפילמור ווסט (בסן פרנסיסקו) ודאג שם לחשוף אומנים צעירים לקהל הרחב ולהעלותם לגדולה. הוא זה שגילה את להקת סנטנה, בין השאר. את שני האולמות הוא סגר בשנת 1971 ומאז המשיך שמו לגדול עוד ועוד.

את מותו בגיל 60, ב-25 באוקטובר 1991, הוא מצא בהתרסקות מסוק בו טס אחרי שנכח בהופעה של HUEY LEWIS AND THE NEWS באולם קונקורד פביליון בקליפורניה. מותו הותיר הלם רב. מזג האוויר הסוער לא אפשר לטייס לראות שהוא מתקדם לתוך מבנה עם מתח חשמל גבוה מאוד. הסוק הפוגע התפוצץ ועלה מיד בלהבות. שלושת הנוסעים הועפו מיד מגוף המסוק ונפלו מטה, יחד עם גראהם והטייס הייתה גם חברתו, מליסה גולד. זמן קצר לפני כן התחנן גרהאם מאחיו שיצטרף אליו לטיסה הזו. האח, שהיה עסוק במקום אחר, לא רצה. חייו ניצלו. לא נותרו ניצולים והשרידים המפוייחים של המסוק, שטס מעל ביצות, היו סבוכים בקווי החשמל. בינתיים, במהלך ההופעה של יואי לואיס היתה נפילת חשמל בכמה מוקדים מסביב לבמה. עם זאת, ההופעה המשיכה. למחרת כבר החשיכו כותרות העיתונים ודיווחי החדשות את יומם של האנשים שהכירו את ביל גראהם היטב.

בהלווייתו עלו אמנים וסיפרו עליו. הגיטריסט קרלוס סנטנה, סיפר שבזכות האיש הזה הוא ביצע בהופעות את השיר הוותיק I LOVE YOU TOO MUCH. כשהגראם הביא את להקת סנטנה לישראל, בשנת 1987, הוא דרש מהגיטריסט לנגן את השיר הזה בהופעות, בתל אביב ובירושלים. סנטנה, שגדל על ברכיו של גראהם מתחילת הקריירה שלו, ציית והוביל את חבריו לבצע את השיר.

בעיתון רולינג סטון פורסמו, מיד לאחר מותו של גראהם, זיכרונות של אנשים שעבדו עמו. מיקי הארט (מתופף בלהקת גרייטפול דד): "ביל ואני עבדנו כמארגנים, בשנות החמישים, במועדון באטלנטייס ביץ'. אני עבדתי בקומת התחתונה והוא בעליונה. שנינו עבדנו שם בשביל סיבה אחת ושמה טיטו פואנטה. שנינו אהבנו מאוד את המוסיקה הלטינית של נגן כלי ההקשה הזה. בהמשך הוא היה אחד הדד-הדס הגדולים ביותר. הוא היה הצ'יף, המאמבו קינג. נכון, הוא היה מחוספס וגם בעסקיו אך הוא עשה דברים שאחרים לא עשו. הוא פעל עשרים וארבע שעות ביממה, והמוסיקה הייתה הדבר שהוא פעל בשבילו. הוא שמע צליל והוא שינה את פני המוסיקה. ביל עשה את זה בשביל ליבו. נכון, הוא הרוויח כסף, אבל הוא עשה את זה בשביל ליבו! הוא עבד קשה כדי להביא מוסיקה טובה לאנשים".

פיט טאונסנד (מהלקה המי): "ביל שינה את פני עולם הרוק. לא הייתי כאן בלעדיו. כשהופענו אצלו, מיד אחרי שסיימנו את פסטיבל מונטריי באמצע 1967, התווכחנו עמו על מערכת ההגברה שהוא רצה להשתמש בהופעה שלנו. נסתבר כי הוא צדק ואנחנו טעינו. לא אשכח שהוא תפס מישהו שהתגנב להופעה שלנו. הבחור התגנב באופן מסוכן מהגג. ביל אחז בו וצרח עליו שאולי היה מכניס אותו בחינם מהדלת הראשית לו היה מבקש יפה. לאחר מכן הוא ניגש אליי ואמר שלפחות מגיע פרס לאותו בחור על נחישותו להיכנס בחינם, באופן כה מסוכן, להופעה".

מרטי באלין (חבר בלהקת ג'פרסון איירפליין): "בפעם הראשונה שפגשתי את ביל הייתי רקדן במופע 'ברנשים וחתיכות' והוא הגיע להיבחן כשחקן. אני זוכר כיצד הוא עצבן את הבמאי הבוחן כשצעק עליו כיצד הוא אמור לשחק, וזה היה מפליא! במשך השנים הוא נשאר תמיד בלב העניינים. הוא רצה להיות מרכז תשומת הלב. הוא היה צריך להיות זה שמקבל את ההחלטות וצועק על כולם. אבל הוא עשה את זה כי הוא אהב את זה. הוא היה במאי! הוא רצה להיות במרכז תשומת הלב וגם במרכז המוסיקה. הוא אהב את זה. אבא הוא דבר כל כך הרבה באודישן שלו, כשהוא אומר לשאר השחקנים להקשיב לו ולא לבמאי. בסוף הבמאי נשבר והעיף אותו משם לעזאזל".

קית' ריצ'רדס (מהרולינג סטונס): "חשבתי עליו המון ומבחינתי סיימתי עם טיסות בהליקופטר בשעות החשיכה. הפעם הראשונה בה עבדנו עם ביל היתה בשנת 1969, באולם ווינטרלנד. בהתחלה לא סבלתי אותו והתווכחנו המון, אבל עם הזמן למדתי להכיר אותו ולהעריך את פעולותיו. לפחות אני יכול להעיד שהוא מעולם לא צרח עליי".

רובי רוברטסון (גיטריסט להקת THE BAND): "ביל הוא שהציג אותנו לקהל בפעם הראשונה באולם ווינטרלנד והוא זה שהציג אותנו בהופעה האחרונה שניגנתי עם הלהקה, שנקראה 'הוואלס האחרון'. כך שמבחינתי הייתה פה סגירת מעגל. אי שם בשנת 1968 הוצאנו את תקליט הבכורה שלנו אבל לא יכולנו להופיע כי הבסיסט שלנו, ריק דאנקו, נפצע בתאונת דרכים. בגלל שלא הופענו נוצרה מסתוריות סביב הלהקה. ביל הגיע לבית שלנו בוודסטוק והתחנן שנופיע. הוא אמר שהלבבות שבקהל מדממים מרוב מתח. ואז הוא הציע שהופעתנו הראשונה תהיה אצלו בווינטרלנד. לא יכולנו לסרב לו".

הפנים החדשות של בוב מארלי?

ב-25 באוקטובר בשנת 1974 יצא תקליט חדש לבוב מארלי, NATTY DREAD. אז איך הפך בוב מארלי לגנרל בלי צבא? למה נתן את השיר הכי גדול שלו לחבר? וכיצד התקליט הזה שינה את העולם?

באותם ימים ממש, ג'מייקה רתחה מתחת לפני השטח. האלימות הפוליטית ברחובות קינגסטון הפכה לשדה קרב אמיתי של כנופיות חמושות, עוצר לילי הוטל על השכונות, והייאוש הכלכלי איים לבלוע הכל. אבל עבור בוב מארלי, שנת 1974 לא הייתה רק שנת משבר לאומי – היא הייתה שנת ההישרדות האישית והמוזיקלית הגדולה של חייו. כפי שאני תמיד אוהב לומר: תנו למוזיקאי גאון גב לקיר, ותקבלו ממנו ניסים ונפלאות.

התקליט הזה, שהוקלט בחלקו באולפני HARRY J בקינגסטון, ג'מייקה, ובחלקו עבר מיקס כבד באולפני BASING STREET בלונדון, אנגליה, כוון ישירות אל לב העולם המערבי. בפעם הראשונה, שמו של מארלי ניצב בגאון בפרונט. לא עוד חבר בלהקה, אלא הכוכב הראשי. כן, השינוי הזה היה הכרחי, מכיוון שלהקת THE WAILERS המקורית, זו ששינתה את פני הרגאיי, כבר לא הייתה קיימת.

משלישיית גטו למשבר זהות: ימי THE WAILERS המקוריים

כן, להקת THE WAILERS המקורית, שכללה את מארלי, פיטר טוש ובאני וויילר, הייתה משהו מיוחד. תקליטה הראשון, THE WAILING WAILERS, יצא בסוף 1965 ועירבב בזעם צעיר עניינים חברתיים בוערים עם שברונות לב רומנטיים. הם היו קולו של הגטו. בשנת 1970 הם חברו למפיק המבריק לי פרי והוציאו את התקליט SOUL REBELS, אך באופן מפתיע, הוא לא קיבל ביקורות נלהבות במיוחד. כנראה שהעולם עוד לא היה מוכן לזה. שנה לאחר מכן, ב-1971, שיתוף הפעולה שלהם עם פרי התהדק והוליד את התקליט 'מהפיכת נשמה מס' 2' (SOUL REVOLUTION PART II), שהראה שהכימיה ביניהם מתחילה לבעבע.

נקודת המפנה הגיעה ב-1972. איש מבריק בשם כריס בלאקוול, הבעלים של חברת התקליטים הבריטית ISLAND, שמע את החומרים וזיהה את הפוטנציאל המסחרי העצום. הוא החליט להמר עליהם בגדול, החתים אותם והביא את הלהקה לאנגליה. בלאקוול לא היסס. הוא לקח את המאסטרים של התקליט הבא שלהם, CATCH A FIRE, והכניס אותם לאולפן לונדוני. שם, הוא הוסיף עליהם צלילים עדכניים של נגנים בריטים, כולל גיטרות רוק, כדי להתאים את הסאונד לאוזן המערבית. התוצאה הייתה פצצה. התקליט משך מיד תשומת לב באנגליה והפך אותם לדבר החם. ב-1973 יצא התקליט BURNIN, שהוסיף עוד חומר בעירה לפופולריות הגואה.

אבל בדיוק כשההצלחה הגדולה דפקה בדלת, הלהקה התפרקה ברעש גדול. חברי המקוננים המקוריים לא זכו ליהנות יחד מההצלחה המסחררת. המתחים בין השלישייה הגיעו לנקודת רתיחה. באני וויילר (שמו האמיתי: נביל אוריילי ליבינגסטון), שהיה נגן כלי ההקשה והקול הגבוה בלהקה, עזב בטריקת דלת. הוא טען שהסיבובים באמריקה לא התאימו לו רוחנית, ובעיקר זעם כשגילה שאחרי סיבוב הופעות שלם, הלהקה חייבת כסף לחברת התקליטים ISLAND בגלל סעיף שנקרא "תמיכת סיבוב הופעות".

זמן קצר אחריו, גם פיטר טוש, הגיטריסט והקול המחוספס, שרף את כל הגשרים ועף גם הוא. טוש חש שכריס בלאקוול דוחף את מארלי (שהיה חצי לבן) קדימה על חשבונם, וכינה את בלאקוול בכינוי הגנאי WHITEWORST. 

לכך הצטרפה טרגדיה אישית, כשחברתו של טוש נהרגה בתאונת דרכים קשה ב-1973, תאונה שבה טוש עצמו נפצע קשה בראשו. גם האורגניסט, ארל לינדו, ארז את הפקלאות ועזב לסאן פרנסיסקו. למען האמת, כחובב מושבע של החומרים המוקדמים, אני חייב להודות שיש משהו שמעט חסר לי בהרכב החדש: האלבום מציג לנו גרסה שונה בתכלית של הלהקה. נגינת הגיטרה המובילה והיפהפייה של פיטר טוש והלחנים החדים ועוצרי הנשימה שלו חסרים לי מאוד. הלהקה פשוט מעולם לא חזרה להיות אותו הדבר אחרי שהאיש הזה עזב. עדיין - זה חומר חזק (המוסיקה, לא הג'וינט!).

המהפך הצלילי: בלוז אמריקאי, קלידים מהפנטים והרמוניות מלאכיות

וכך, ברגע השיא של הקריירה שלו, מצא את עצמו בוב מארלי נאלץ לאסוף את השברים כשהוא נשאר רק עם שני חברי להקה נאמנים: האחים בארט. אלו היו עמוד השדרה הקצבי של הלהקה: הבסיסט אסטון 'פאמילי מן' בארט והמתופף קארלטון בארט. מארלי יצא לקריירת סולו, אך בחוכמה נשען היטב על שם הלהקה שהתפרקה, THE WAILERS, ופשוט הוסיף את שמו לפניו. מעתה אמרו: BOB MARLEY AND THE WAILERS. פרצופו, עם רעמת הראסטות שהחלה לצמוח (ושהעניקה לתקליט החדש את שמו, NATTY DREAD), הפך לדבר המרכזי בסיפור, והקהל נמשך אחריו כמו מגנט. מארלי נדרש להמציא מחדש את הצליל שלו במהירות שיא. את עמדת הקלידים תפסו ברנארד הארווי וז'אן רוסל, שהכניסו גרוב עשיר וצלילי האמונד ופסנתר שנתנו נפח שונה לגמרי.

הצליל החדש של מארלי לא הסתיים בזה. כבר בשיר הפתיחה הקצבי, LIVELY UP YOURSELF, אפשר היה לשמוע בבירור נגני אולפן מקצועיים שהובאו כדי להעשיר את הצליל ולמלא את החלל שהותיר פיטר טוש. הבולט שבהם היה גיטריסט אמריקני צעיר בשם אל אנדרסון. אנדרסון הגיע בכלל מרקע של בלוז ורוק, ושהה אז בלונדון. בלאקוול חיפש גיטריסט שיחליף את טוש, התקשר לגיטריסט של להקת FREE, פול קוסוף, אך קוסוף לא הרגיש טוב והמליץ על האמריקני הצעיר. אנדרסון הגיע לאולפן, ולא ממש הבין את הרגאיי. הוא ניגן סולואים מורכבים מדי. לפי הסיפור, מארלי ניגש אליו, עצר אותו וביקש ממנו פשוט לנגן את הבלוז. הטריק הצליח בגדול. הסולואים של אנדרסון התלבשו על הקצב בצורה מושלמת, ונדמה היה שהוא מנגן עם מארלי כבר שנים.

אבל החידוש הגדול ביותר בצליל הגיע מכיוון לא צפוי, שהפך לסימן היכר מכאן והלאה: שלוש זמרות ליווי. במקום הקולות הגבריים של טוש ווויילר, מארלי גייס שלישייה נשית בשם I THREE. השלישייה כללה את זוגתו ריטה מארלי, ואת הזמרות המוכשרות מארשה גריפית'ס וג'ודי מואט. השלוש הביאו איתן הרמוניות קוליות נהדרות, ניצוץ נשי ייחודי וסאונד מלאכי שעטף את קולו המחוספס של מארלי.

הסוד של טרנצ'טאון: חנות המרקים והמנון הדמעות

התקליט NATTY DREAD היה התוצאה של הבנייה מחדש. אחד השירים הבולטים בו, שהפך להמנון עולמי, הוא כמובן NO WOMAN NO CRY. מאחורי השיר הזה מסתתר סיפור מדהים. מארלי כתב אותו אחרי שיחה נוסטלגית עם חבר ותיק משכונת טרנצ'טאון בג'מייקה, אדם בשם וינסנט פורד, שנודע בכינוי טרטר. טרטר ניהל בשכונה חנות מרקים קטנה ששימשה גם מחסה בטוח למארלי הצעיר, בימים שהאלימות בפרבר העני איימה להכות בו בכל פינה.

כשמארלי הקליט את השיר, הוא היה בעיצומו של סכסוך משפטי עם חברת המו"לות הקודמת שלו, CAYMAN MUSIC. כדי להבטיח שהתמלוגים מהשיר לא יגיעו לידיים הלא נכונות, ובעיקר כדי לעזור לחברו הוותיק, מארלי העניק את קרדיט הכתיבה כולו לטרטר. פורד, שאיבד את שתי רגליו בעקבות סיבוכים של מחלת הסוכרת, קיבל את התמלוגים מהשיר הזה עד סוף ימיו, מה שהבטיח שחנות המרקים שלו תוכל להמשיך ולהאכיל את עניי השכונה. אגב, פרט טכני מעניין: גרסת האולפן המקורית בתקליט NATTY DREAD השתמשה במכונת תופים, ומי שסיפק את עיבוד הקלידים וההאמונד הנהדר היה נגן בשם ז'אן רוסל.

באופן מפתיע, NO WOMAN NO CRY הוא השיר הכי פחות טיפוסי בתקליט. זו בלדת אהבה נוסטלגית, שבאה פה דווקא עם מכונת תופים, יפהפייה ושובת לב, שמתענגת על הענווה שלה ומזכירה מאוד את בוב דילן, שאליו כבר החלו להשוות את מארלי באותה תקופה. השירה של מארלי כאן כל כך עדינה וכובשת שקשה לתאר בלדה עם אחוז גבוה יותר של כנות, והפזמון הרי נחרט בראש לנצח בפשטותו המבריקה.

זעם חברתי, גרוב שבטי ורוחות מרד

שאר השירים באלבום ספוגים עד לשד עצמותיהם בהווי ובתפיסת העולם הראסטפארית. NATTY DREAD מתרכז כולו במשמעת הרוחנית של קינגסטון, עם התייחסויות רבות לג'ה, לגאנג'ה ולראסטות. המוזיקה עצמה מציגה מקצבי רגאיי מבוצעים לעילא, שנחלקים בעיקר בין הצדדים האפלים והכואבים של הקיום האנושי לבין הצדדים המוארים והאופטימיים שלו:

שיר הפתיחה, LIVELY UP YOURSELF, שנמשך מעל חמש דקות, הוא מקבילה מודרנית למזמור שבטי שזוחל לאט מתחת לעור וכובש אותך. הוא מפתח חגיגיות מסתורית מתוך ליין בס עמוק ומחלקת כלי נשיפה מהפנטת, עד שמתחילים להרגיש כאילו כוח וודו עתיק יורד מהשמיים, ועדיין השיר נותר חם ומזמין.

מיד אחר כך מתפוצץ THEM BELLY FULL (BUT WE HUNGRY), שיר ששמו אומר הכל. השיר, שנכתב בשיתוף המתופף קארלטון בארט וליקון קוגיל, נולד על רקע מהומות המזון והעוני הקשה ששררו באי באותם ימים. המשפט המרכזי בשיר, שמזהיר כי המון רעב הוא המון זועם, מבוסס על פתגם ג'מייקני עממי. זהו המנון ראסטפארי קלאסי, קליט בטירוף, שמצליח להרקיד אותך דווקא כשהוא זועק על קיבה ריקה.

אחת מפסגות האלבום היא ללא ספק REBEL MUSIC (3 O'CLOCK ROADBLOCK). מאחורי השיר הזה עומד אירוע אמיתי ומפחיד: מארלי נעצר לבדיקה במחסום משטרתי לילי בשעה שלוש לפנות בוקר, בעיצומו של עוצר מתוח בקינגסטון, כשבכיסו גבעול קטן של עשב. זהו אחד הרגעים האישיים והנוקבים ביותר של בוב בתקליט, ולמרות שהוא נמשך קרוב לשבע דקות, אין בו רגע אחד דל. הצמרמורת אוחזת בגוף בכל פעם מחדש כשמארלי והלהקה שואגים בפזמון את זעקת מוזיקת המורדים, עם קולות הליווי המהדהדים של השלישייה הנשית.

המסע נמשך עם פנינים נוספות: SO JAH SEH המלכותי, שבו מארלי משתמש בדימויים תנ"כיים בצורה מעוררת השתאות ויוצא עם ניצחון מוחלט; BEND DOWN LOW הקליל והמבודח (עיבוד מחדש לשיר ישן של הלהקה מסוף שנות השישים), שמעניק מנוחה קצבית ומחויכת אחרי כל כובד הראש; TALKIN' BLUES, שהוא כמעט המנון נוודים מושלם, מלא להט וכנות מוחלטת כנגד עוולות הממסד; וגולת הכותרת REVOLUTION, המנון אנטי-אלימות עוצמתי ועמוק.

הרצועה היחידה שאולי פחות עומדת במבחן הזמן היא דווקא שיר הנושא, NATTY DREAD. במרחק השנים הוא נשמע מעט פשטני וחסר את אותו פאתוס מצמרר של שאר הקטעים, ומעט חזרתי מדי אפילו במונחים של רגאיי. עם זאת, מי שמעמיק בתרבות הזו ימצא בו מסמך אותנטי שאי אפשר להתעלם ממנו.

המפץ הגדול של הרגאיי: נקודת מפנה היסטורית

בוב מארלי חזר לזירה כמנצח. התקליט NATTY DREAD היה הצלחה גדולה, במיוחד בבריטניה, והוא היה תקליט חשוב ביותר בהטמעת מוזיקת הרגאיי לקהל רחב. הרגאיי יצא סופית מהגטו של קינגסטון והפך למוצר נחשק ביותר גם עבור האדם הלבן באירופה ובאמריקה. בואו נגיד זאת כך: לולא התקליט הזה, ספק אם היינו שומעים את שיריו נטחנים היום עד דק בכל חוף ים או פאב אפלולי בארצנו הקטנה. 

בשורה התחתונה, זהו אחד האלבומים המהותיים והקריטיים ביותר של שנת 1974. אולי מארלי יצר בהמשך תקליטים מגוונים או עקביים יותר, אבל אי אפשר להכחיש ש-NATTY DREAD הכריז על הגעתו של סגנון מוזיקלי חדש לזירה הבינלאומית בדיוק באותה עוצמה שבה DEEP PURPLE IN ROCK או PARANOID הכריז על הולדתו של ההבי מטאל ארבע שנים קודם לכן. זהו אלבום חובה מוחלט לכל אוהבי מוזיקה באשר הם.

מעליות הקומה ה-13 מגיעות לקומה השניה!

ב-25 באוקטובר בשנת 1967 יצא התקליט השני של להקת THE 13TH FLOOR ELEVATORS ושמו EASTER EVERYWHERE.

באותם ימים ממש עמדה הלהקה בלב סערה מוטרפת וקודרת. חברי הלהקה שבו לטקסס לאחר גלות ממושכת ומסע הופעות פרוע בסן פרנסיסקו – שם הדהימו את סצנת החוף המערבי במועדוני ה-AVALON BALLROOM וה-FILLMORE, הרשימו עמוקות את ג'ניס ג'ופלין וגרייס סליק, וטבעו את חותמם הפרוע. אלא שעם שובם למדינת מולדתם השמרנית, הם סומנו מיד כמטרה מספר אחת של רשויות החוק המקומיות. בטקסס של אותה תקופה, הטפה גלויה וחסרת בושה לשימוש ב-LSD ובמריחואנה הייתה שקולה להכרזת מלחמה, והמשטרה המקומית החלה לעקוב אחריהם, לפשוט על בתיהם ולהצר את צעדיהם ללא רחם.   

הלחץ האדיר פירק את ההרכב מבפנים: הבסיסט רוני לת'רמן והמתופף ג'ון אייק וולטון נטשו את הספינה מאימת המעצרים והטירוף הכימי. מי שנכנסו לנעליהם באולפן ההקלטות WALT ANDRUS STUDIO שביוסטון בספטמבר 1967 היו הבסיסט דן גלינדו והמתופף דני תומאס (אם כי לת'רמן ווולטון עוד הספיקו להקליט שניים מקטעי האלבום).   

האלבום הופק על ידי לילן רוג'רס – אחיו של לא אחר מאשר כוכב הקאנטרי, קני רוג'רס! חברת התקליטים INTERNATIONAL ARTISTS השקיעה באותם ימים הון עתק בעטיפת שער נפתחת יוקרתית בהדפסת דיו זהב מטאלי ודפי מילים פנימיים. העטיפה הציגה דימויים של אמנות טנטרית קדומה, עין שלישית בוערת ואת הצ'אקרה השביעית המוליכה לנירוונה. טומי הול (זה שניגן בכד החשמלי בלהקה) אף הצהיר כי השם EASTER EVERYWHERE כלל אינו מתייחס לחג הפסחא הנוצרי, אלא לתחייה רוחנית ולידה מחדש של תודעת המין האנושי בכל מקום על פני כדור הארץ. נו, טוב..

מסע פנימי אל לב התודעה: הצליל המשתנה

האלבום הזה מוצא את החברים מפתחים את הסאונד שלהם בדרכים מרתקות. מסר האסיד בלתי מתפשר באותה מידה, אך האמצעי עדין יותר, עם יותר גיטרה אקוסטית לצד כמה קטעי רוק כבדים (אם זה EARTHQUAKE או I'VE GOT LEVITATION או השיר SHE LIVES IN A TIME OF HER OWN שהוא פצצת אנרגיה מחשמלת וקצבית עם ריף אדיר ותיפוף מסחרר, וכך גם NOBODY TO LOVE שמציג סולואים ארסיים של רוק'נ'רול מלוכלך וכבד.

והשיר SHE LIVES (IN A TIME OF HER OWN) הוא קטע רוק פסיכדלי קשוח, מהיר ומשוחרר, בעוד ש-DUST הוא בלדה אקוסטית יפהפייה, עמוקה ומדיטטיבית. הם אפילו מעניקים ל-IT'S ALL OVER NOW, BABY של בוב דילן, שזכה לגרסאות כיסוי רבות, כבוד ועוצמה חדשים, והאינטרפרטציה שלהם אליו כאן היא אחת המרגשות, ההזויות והענוגות שהוקלטו אי פעם. שירתו הצרודה של רוקי אריקסון מאוזנת על ידי קולות רקע רכים מחבריו ללהקה וכמה קטעי סולו מהגיטריסט סטייסי סאת'רלנד, בעוד שאשתו של הול, קלמנטיין, אפילו שרה בלדה יפה לצד קולו של אריקסון, I HAD TO TELL YOU. סאת'רלנד מאשר את מה שנרמז בתקליט הבכורה: הוא היה אחד הגיטריסטים המיוחדים והיצירתיים יותר של סוף שנות ה-60, אך גם לא מוערכים.   

אז הלהקה, בהנהגתו של רוקי אריקסון, נחשבת לאחת מחלוצות הרוק הפסיכדלי ואף נטען כי היא טבעה את המונח. המאמינים האמיתיים נוטים להכתיר את התקליט כחוויית המעליות האולטימטיבית. זוהי הפקה מתקדמת יותר מבחינה טכנית, והיא גם מציגה ביטחון מוזיקלי מוגבר.   

הכד החשמלי: פולחן מיסטי, גאונות מופרעת או מטרד בלתי נסבל?

אי אפשר לדבר על הלהקה הזו בלי להתייחס לפיל – או ליתר דיוק לכד – שבחדר. כל מי שמאזינים לאלבום לא יכולים להתעלם מאותו צליל מבעבע, מוזר וטורדני שלא מרפה: ה-ELECTRIC JUG של טומי הול. יש שודאי צעקו - "תעיפו כבר את הג'אג החשמלי הארור הזה!" ובטח יש כאלו שאמרו, "אני יודע שיש בעיית אבטלה בעולם והכל, אבל לא יכולתם פשוט לשים את טומי הול על טמבורין, בערך כמו ג'ין קלארק בבירדס? כן, אני יודע שהוא כותב הרבה מהחומרים, והוא עושה את זה מצוין, אבל למה, הו למה הוא מתעקש לתקוע את ה-'גלוג-גלוג-גלוג' הזה לתוך כל השירים האלה שבהם הוא פשוט לא שייך? תארו לעצמכם שללהקת הביטלס היה חבר חמישי, לא יודע, איזה קית' משהו, שרשום בקרדיטים על 'נאד חשמלי' – ומקליט בלופים צלילים של אסלה ואז מקליט אותם מחדש על כל שיר של הביטלס!"... מצחיק ככל שזה יישמע, זה לא רחוק מטומי הול והגימיק שלו. אבל האמת? הצליל הזה מסקרן אותי.

אז ה-ELECTRIC JUG כלל לא היה כלי נגינה חשמלי אמיתי, אלא כד חרס מסורתי לשתייה חריפה שטומי הול היה מצמיד לפיו ולמיקרופון מוגבר, ומשמיע לתוכו קולות גרוניים משונים ומהירים. לפי השמועות והאגדות של אותם ימים, הול נהג למלא את הכד בכמויות משתנות של מריחואנה כדי לשנות את תהודת האוויר בתוכו! בשיא הצלחתם, כשביצעו את YOU'RE GONNA MISS ME בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית AMERICAN BANDSTAND, שאל המנחה, דיק קלארק, את הול מי ה-"HEAD" של הלהקה (במובן של מנהיג). הול השיב לו ביובש: "כולנו ראשים" – משחק מילים מבריק שחלף מעל ראשו של המנחה המעונב, שכן בסלנג של שנות השישים HEAD היה כינוי לצרכן אסיד מושבע. 

מריפים גנובים ועד להתעלות קוסמית

האלבום הזה שונה לחלוטין מרוק הגראז' הבסיסי של תקופתו. החבר'ה כאן נהיו הרבה יותר רגועים, מלודיים ואפילו פולקיים – אין כאן יותר את התוקפנות חסרת הרסן והגסות של להקות גראז'. במקום זאת, אלו הוחלפו בצליל גיטרה מהפנט ואם זה נשמע כמו מעבר בין בוב דילן המוקדם לבין הקלאסיקה של THE VELVET UNDERGROUND – זה פחות או יותר בגלל שזה בדיוק מה שזה! שני הגיטריסטים מחליפים ביניהם תפקידים באופן שמזכיר מאוד את הדיאלוג המופלא בין לו ריד לסטרלינג מוריסון, שלא לדבר על האופן שבו הם מנטרלים כל הבדל בין הפזמון לבית...

שיר הפתיחה הוא SLIP INSIDE THIS HOUSE - למעלה משמונה דקות. כן, זה סוטול. זהו לוטוס קוסמי אינסופי של רבדים משתנים, שמובל בידי בס רועם, תופים מהפנטים והקול החד-פעמי של אריקסון ששר: THERE IS NO SEASON / WHEN YOU ARE GONE / YOU ARE ALWAYS RISEN / FROM THE SEEDS YOU'VE SOWN. יש פה צליל מאיים ומבשר רעות, כזה שמעביר בך צמרמורת. וממש לקראת סיום השיר, סאת'רלנד חותם עם סיומת גיטרת סרף קסומה – שהרולינג סטונס, כך נראה, פשוט שאלו ממנה את הריף הראשי עבור הלהיט הענק שלהם JUMPIN' JACK FLASH (בהמשך, הם כנראה יאמצו אלמנטים נוספים מהשיר MONKEY ISLAND של המעליות עבור שירם MONKEY MAN).

ו-NOBODY TO LOVE הוא תשובת מחץ מרירה והפוכה לחלוטין ללהיט SOMEBODY TO LOVE של להקת ג'פרסון איירפליין. כאן הגיטריסט סטייסי סאת'רלנד לוקח את עמדת השירה במבטא טקסני מנומנם ונוטף בלוז, כשהוא מלהטט בגיטרה מלוכלכת, איטית ודביקה. הצלילים מזגזגים בחופשיות פראית, מתוחים עד הקצה בסגנון שמזכיר את הג'אמים הכבדים של גרייטפול דד. כדי לפענח את המילים שסאת'רלנד ממלמל שם, מעריצים נאלצו לחפש בנרות את דף המילים הנדיר שצורף להדפסה המקורית של חברת INTERNATIONAL ARTISTS. 

המחיר הטרגי של החלוצים ומורשת הנצח

אוכלי-האסיד האלה מטקסס שילמו מחיר כבד במיוחד על הקנאות הרוחנית שלהם. הם נרדפו בידי אנשי החוק המקומיים ללא רחם, עד שבשנת 1969 נשלח הזמר רוקי אריקסון למוסד לחולי נפש בעקבות תפיסה על החזקת ג'וינט בודד של מריחואנה. אריקסון, כדי לחמוק מעונש מאסר דרקוני של עשר שנים בבית כלא קשוח בטקסס, בחר לטעון לאי-שפיות – החלטה טרגית שהובילה לכליאתו במוסד הפסיכיאטרי RUSK STATE HOSPITAL, שם הוכנע בטיפולים אכזריים בשוקים חשמליים ובקוקטיילים של כדורים פסיכיאטריים שריסקו את מוחו ואת נפשו הרגישה לשנים ארוכות. הגיטריסט הגאון והבלתי-מוערך סטייסי סאת'רלנד הידרדר אף הוא להתמכרויות ולבסוף נורה למוות באופן טרגי בידי אשתו בשנת 1978.   

ובכל זאת, כשאנו מביטים לאחור אל אוקטובר 1967, התקליט EASTER EVERYWHERE עומד כמגדלור של אומץ, דמיון ויופי צרוף. 

מה נכתב אז בביקורות?

בעיתון יוסטון פוסט נכתב על התקליט אז: "בדיוק כשכולם חושבים על חג ההודיה וחג המולד שממש מעבר לפינה, המעליות הבלתי צפויות יוצאות עם אלבום חדש. זה לא מפתיע אף אחד, כי יש כריזמה מוזיקלית שעוקבת אחריהן לכל מקום אליו החברים הולכים. הדבר העצוב ביותר באלבום הוא שהנוכחות של הזמרים כה עמומה, שאם לא עוקבים אחר דף המילים שסופק בנדיבות עם האלבום, לא תקלטו עד כמה טוב הצעירים האלה כותבים. הדבר המצחיק בזה הוא שהחברים עצמם מסחריים, אבל איזשהו אלמנט לא ידוע מסתיר את יכולות השירה המצוינות של רוקי אריקסון. כמאזין, אני רוצה שהזמר יהיה יותר אישי איתי. אני לא רוצה שקולו יוסתר כל כך לעיתים קרובות מאחורי הכד החשמלי המוזיקלי, שהפך מזוהה עם הסאונד שלהם, אבל מתחיל להימאס. אל תבינו אותי לא נכון. האלבום הזה הוא חובה לכל מעריץ של הלהקה".

בעיתון בילבורד נכתב אז על התקליט: "תקראו לזה רוק אינטלקטואלי או תקראו לזה מעוף מוזיקלי, למעט מנגינות שנשמעות כמעט אותו הדבר, הלהקה הזו יצירתית בסך הכל. מיקס הסטריאו לא כל כך טוב".

התקליט המאיים על ג'ף בק

ב-25 באוקטובר בשנת 1971 יצא האלבום ROUGH AND READY של ג'ף בק ולהקתו.

באותם ימים ממש, בזמן שהתקליט נחת בחנויות, האקס המיתולוגי של בק, רוד סטיוארט, חגג את המקום הראשון במצעדים משני צדי האוקיינוס עם הלהיט ההיסטרי MAGGIE MAY מתוך אלבום הסולו המופתי שלו EVERY PICTURE TELLS A STORY. באותה שעה בדיוק גם החברים מלהקת לד זפלין, ובראשם חברו משכבר הימים ג'ימי פייג', עמדו לשחרר לעולם את אלבומם הרביעי ולשרוף כל במה אפשרית. בק ראה את כולם דוהרים קדימה, אבל הראש הגאוני והעקשן שלו היה במקום אחר לחלוטין. הוא לא חיפש תהילת פופ קלה – הוא חיפש גרוב שיטלטל לו את הנשמה.

שנת 1969 העלתה סימני שאלה גדולים בנוגע להמשך הקריירה של ג'ף בק. להקתו, JEFF BECK GROUP, עם רוד סטיוארט ורון ווד, התפרקה בקול ענות חלושה. הוא ניצב שוב על קו ההתחלה. בתחילה ניסה בק להקים הרכב טריו עם הבסיסט טים בוגרט והמתופף כרמין אפיס, יוצאי להקת VANILLA FUDGE. אך הגורל חשב אחרת והקמת הטריו הזה נדחתה. הצ'אנס היחיד של שלושתם להקליט יחד היה עבור פרסומת לקוקה קולה עם להקת VANILLA FUDGE. בק החליף שם את הגיטריסט וויני מארטל, שהיה חולה ביום ההקלטה.

ב-3 בנובמבר 1969 חטף הגיטריסט מהלומה קשה. האופנוע עליו רכב התהפך עקב התפוצצות צמיג. זה קרה ליד ביתו ב-KENT. בק הועף על הכביש וחטף שבר בגולגולת, נזק לגב ושברים בפנים. בק היה מחוסר הכרה. בתחילה חשבו לשחררו הביתה מבית החולים, אך כאבי גב איומים שהתלונן עליהם הובילו לאבחנה שעמוד השדרה שלו בסכנה. הוא נשאר בבית החולים חודש נוסף כשהוא שוכב כל העת על קרש ישר. לאחר מכן הוא שוחרר הביתה והחל לצרוך כמויות גדולות של משכחי כאבים. בק תיאר מאוחר יותר את התקופה האפלה הזו במילים חודרות: "הייתי בטוח שזה הסוף שלי כגיטריסט. הראש שלי הרגיש מנופץ לאלף רסיסים, ולא הייתי מסוגל אפילו לשמוע צליל של מוזיקה מבלי להתפתל מכאב. שכבתי במיטה ותהיתי אם הידיים שלי יחזרו אי פעם לנגן את מה שהמוח שלי מרגיש".

החיפושים באפלה והחיבורים שלא קרו

בוגרט ואפיס חיכו לבק בניו יורק. הם אף הגו שם חדש לטריו הזה - CACTUS. אך החדשות על פציעתו גרמו לשניים להקים להקה חדשה משלהם תחת השם הזה. לאחר זמן החלמה קצר, קיבל בק הצעה להצטרף כגיטריסט בלהקת הליווי של האמן השחור קרטיס מאייפילד. בהתחלה הביע בק, שהיה מעריץ נלהב של מוזיקת נשמה שחורה, שמחה אדירה על כך, אך מהר מאוד הוא הבין שמאייפילד מציג בהופעותיו אג'נדה פוליטית כבדה מאוד של שחורים מול לבנים. זה היה יותר מדי עבור הגיטריסט, שלא רצה לבלוט בצורה שאינה מוזיקלית.

כיוון נוסף עבור בק היה הצעה להצטרף כגיטריסט לאמן בתחילת דרכו בשם אלטון ג'ון. השניים החלו לעבוד יחד בחדר חזרות, אך העסק לא התרומם. מאז, הגרסאות חלוקות בעניין הסיבה לכך. במקור אחד נטען שהם לא הסתדרו כבר מההתחלה כשבק איחר לחזרה ואלטון גער בו על כך. אז בק הבין שהוא נכנס להפקה של פסנתרן אחד וכל השאר ניצבים לידו. במקור אחר נטען שהגיטריסט ניסה להכניס להפקה של אלטון מתופף בשם קוזי פאוואל, במקום המתופף נייג'ל אולסון, אך הוא נדחה בעניין. בק חשש שבשלב הבא הוא ייאלץ ללבוש חליפה תואמת לשאר הנגנים והחליט לפרוש מהעניין. תארו לעצמכם את ג'ף בק, חיית הרוק הפרועה וחובב הגריז, עולה לבמה בתלבושת נצנצים תואמת לפסנתר של אלטון. טוב שזה נגמר שם!

לעומת זאת, אלטון כתב, בספרו האוטוביוגרפי, שהוא דווקא רצה מאוד להצטרף לג'ף בק, אך היה זה המו"ל שלו, דיק ג'יימס, שחסם את העניין עם הבטחה שאלטון ירוויח במהרה סכום כסף גבוה בהרבה מג'ף בק.

מאז חלפה כמעט שנה עד שג'ף בק החל לעשות משהו משמעותי. בינתיים החלו לצוץ כמה תקליטים עם ג'אמים שהוא התנדב לעשות לחברים. הוא לא ידע שהוא מוקלט והופתע לרעה כשהם יצאו לאור. אחד מהם היה התקליט של SCREAMING LORD SUTCH שנקרא HEAVY FRIENDS. בתקליט הזה השתתפו גם ג'ימי פייג' וג'ון בונהאם מלד זפלין. גם הם לא ידעו שלורד סוץ' מקליט אותם על מנת להוציא זאת כתקליט. ג'אם אחר שלו שהוקלט ויצא שלא ברשותו נקרא MUSIC FROM FREE CREEK. בק קיבל על עטיפת התקליט את השם A N OTHER.

כמו כן, בסוף 1970 החלו לצוץ שמועות על איחוד של להקת היארדבירדס, בה היה חבר בק. סולן הלהקה ההיא, קית רלף, שם סוף לשמועות עם סירובו התקיף. בק עצמו אף התנדב אז להקליט תפקידי גיטרה לפרויקט שרלף עשה אז עם אחותו בשם HOLY SMOKE. זה היה מיד לאחר שרלף פרש מלהקת רנסאנס אותה הקים.

חבורת הטיפוסים המשונים וההרכב החדש

רק באפריל 1971 החל בק לקחת את עצמו ברצינות. הוא הקים להקה. ההרכב החדש הורכב מהמתופף קוזי פאוואל, הבסיסט קלייב צ'אמאן, הפסנתרן מקס מאדלטון, אלכס ליגרטווד בשירה ובק בגיטרה. ההרכב הזה היה מיוחד בשל השוני של חבריו: פאוואל המתופף היה איש אנרגטי ביותר. הוא נראה בכושר שיא ואף תזזיתי. מקס הפסנתרן נראה כמו פרופסור חביב אך מוזר. קלייב הבסיסט היה בחור ביישן ושקט. וג'ף בק היה ג'ף בק. פאוואל עצמו סיפר בהתלהבות על הימים ההם: "הנגינה עם ג'ף הייתה סיר לחץ מטורף. הבנאדם החזיק גיטרה כמו להביור. הוא חיפש מתופף שיכה בתופים כאילו החיים שלו תלויים בזה, ואני הבאתי לו בדיוק את הרעם הזה".

צ'אמאן היה עסוק בחזרות עם קט סטיבנס, כשבק שמע אותו וביקש ממנו להצטרף אליו. צ'אמאן הסכים. ליגרטווד חזר יום אחד מאיטליה ושמע מהזמרת מאגי בל (הסולנית של להקת STONE THE CROWS) שבק עושה אודישנים לבסיסט. הזמר החליט לנסות את מזלו. כשהגיע הוא ראה שצ'אמאן כבר תפס את עמדת הבס אז הוא הלך מיד על PLAN B וניסה את מזלו כזמר. הוא עבר את האודישן.

ההקלטות נערכו באולפני ISLAND עם ג'ימי מילר בעמדת המפיק. בק הגיע לאולפן כשהוא בדרך כלל לבוש במכנסי ג'ינס עם כתמי שמן עליהם וחולצת טי שירט דהויה. אך בכל פעם שהוא חיבר את הגיטרה שלו למגבר, עפו ניצוצות באולפן. לתקליט הזה העדיף בק לנגן על גיטרת גיבסון לס פול, אם כי בהופעות הוא אהב לנגן גם על פנדר סטראטוקסטר משנת 1954. כולם באולפן אהבו את המוזיקה שנוצרה, אך חברת התקליטים לא התלהבה מליגרטווד הזמר. כתוצאה מכך החליט בק לפטר את הזמר. ליגרטווד לא נשאר זמן רב ללא עבודה. הוא עבר לעמדת השירה בהרכב של האורגניסט בריאן אוגר (ובשלב מאוחר יותר בחייו אף היה סולן בלהקת סנטנה). במקומו הביא בק לעמדת הזמר את בוב טנץ'.

טנץ' נזכר לימים במפגש הראשון שלהם: "הגעתי לחדר החזרות בלי לדעת למה לצפות. ג'ף עמד שם, נעץ בי מבט, חיבר את הגיטרה וירה ריף כל כך מלוכלך ופאנקי שהרעיד את הרצפה. הוא הסתכל עליי ואמר: 'בוא נראה אם יש לך גרון שיכול לעמוד בעוצמה הזו'. פתחתי את הפה, הוצאתי את כל הנשמה שלי, ובאותו רגע ידענו שזה זה".

זו הייתה ההקלטה הרצינית הראשונה של בק מאז שהתאושש מתאונת הדרכים שעבר. לקחו לו חודשים ארוכים להתאושש מכך. נראה היה שהוא מרוצה מהעובדה שהוא יכול לחזור לאולפן ולהקליט שוב. ההקלטות לאלבום החלו כל יום משעה שבע בערב ועד ארבע לפנות בוקר. בק גר רחוק יחסית מהאולפן והיה נוהג לאחר לתחילת ההקלטות. וכשהוא היה מגיע - הוא היה כולו מלא בהתנצלויות, כתמי שמן וגריז. התחביב שלו אז, בנוסף למוזיקה, היה לבנות ולשפץ מכוניות אמריקניות ישנות. מי שמכיר את ג'ף בק יודע שהוא היה מאוהב במנועי V8 של מכוניות הוט רוד לא פחות מאשר במגברי מארשל פתוחים לרווחה.

שוד הסרטים באישון לילה וההקלטה מחדש

ההקלטות עצמן עברו בקלות רבה. חברי הלהקה היו מלאי הערכה זה לזה והדבר תרם להצלחת העניין. גם חברתו הדוגמנית של בק, סיליה האמונד, נהגה להגיע לאולפן ולהוסיף יופי משלה. ההקלטות נמשכו כשבועיים והניבו עשרה קטעים. נשאר רק להקליט ערוצים נוספים של גיטרות ושירה. אך מאותו רגע לא הכל הלך חלק כמו מקודם. טכנאי ההקלטה, שהלך להביא את סליל ההקלטה, חזר מבולבל לאולפן ומילמל שלא מצא את הסרט היכן שהונח. ג'ף בק הגיע לאחר מכן לאולפן והתעדכן במצב. הוא מיד רץ לטלפון של האולפן וביצע כמה שיחות בהולות. לאחר מכן הודיע לכל הנוכחים שאין מה לעשות היום ושכולם יגיעו למחרת לאולפן. ולמחרת התגלה הפיתרון להיעלמות המסתורית של המאסטרים.

ג'ף בק עמד אז בדיוק לקראת חידוש חוזה עם הנהלה שלא רצה לחתום איתה יותר, בראשותו של המפיק מיקי מוסט. אותו מנהל לא אהב את העובדה שבק חיפש הנהלה חדשה מתחת לאפו, בעוד הוא עצמו מימן את ההקלטות. הוא לא חשב פעמיים, הגיע לאולפן וחטף את המאסטרים מתחת לאף כדי להבטיח לו את החתימה המיוחלת. בק, שלא רצה לחתום, הודיע לחברי להקתו ההמומים שהם יקליטו הכל מחדש. לאחר ההלם הראשוני, חברי הלהקה והטכנאים הבינו שאין להם ברירה. הגיטריסט שמעסיק אותם לא מוכן לחתום והאופציה היחידה היא להקליט הכל מחדש. שבועיים של עבודה קשה ירדו לטמיון. ג'ף רתח מזעם אבל סירב להישבר: "מיקי מוסט חשב שהוא יכול להחזיק אותי קצר ולקחת את המוזיקה שלי כבת ערובה. הוא שכח עם מי יש לו עסק. אמרתי לכולם באולפן: שיחנוק את הסרטים האלה, אנחנו ניכנס עכשיו ונקליט את הכל שוב, והפעם ננגן את זה פי אלף יותר חזק ומדויק!"

עיתון רולינג סטון דיווח על הפרשה בזמנו: "יריבות קשה מתפתחת בין ג'ף בק למנהליו. בק, שנראה לא מרוצה מהחוזה החדש שהוצב מולו - טס לארה"ב כדי לדון באופן פרטי עם חברת התקליטים קולומביה. מנהליו של בק שמעו על העניין והחרימו את סלילי ההקלטות שעשה. למרות הבלגאן של בק עם מוסט - יחסיו של הגיטריסט עם מנהל לד זפלין, פיטר גראנט, נשארו יציבים". יש לציין כי מיקי מוסט עבד לצד גראנט פה ושם. ביולי חזרה הלהקה לאולפן כדי להקליט מחדש את השירים. הכיוון שבק רצה מומש בשירים האלה - מוזיקת פ'אנק שחורה ו'מלוכלכת'.

במהלך הסשנים החדשים שלח אותו מנהל שני בריונים כבדים לאולפן ההקלטות כדי ש'ידברו' עם בק. ההפחדה שלהם לא הועילה. הגיטריסט היה נחוש בדעתו. המצב היה מתוח מדי והוחלט לקחת הפסקה של כמה ימים. לאחר מכן, כשההקלטות חודשו, נראה באולפן אדם נוסף שלא היה בו קודם. זה היה עורך דין שנשכר על ידי בק. עמו הגיע כל יום גם איש מטעמו לאסוף את סליל המאסטר למקום מבטחים.

פ'אנק עם ג'אז מתקדם?

בספטמבר 1971 נשלחו המאסטרים הסופיים לחברת התקליטים. התקליט שיצא מכל זה נקרא ROUGH AND READY. תאריך יציאתו היה 25 באוקטובר 1971. יש בתקליט שילוב מעניין של מוזיקת FUNK עם ג'אז מתקדם.

האלבום נפתח בסערה עם הקטע GOT THE FEELING, שיר שכולו חגיגת פ'אנק בריטית מחוספסת. ג'ף בק בנה את השיר סביב ריף סינקופי עוקצני, כשהקלידים של מקס מאדלטון על פסנתר חשמלי מסוג FENDER RHODES מעניקים את הבסיס ההרמוני הגאוני. השיר הזה הציג לעולם את השינוי הדרסטי שעבר בק: מבלוז-רוק כבד ומיוזע לסגנון שחור ששואב השראה ישירה מלייבלים אמריקאיים כמו MOTOWN ו-STAX, אבל עם סאונד מלוכלך ובלתי מתפשר.

מיד אחריו מגיע SITUATION, קטע פ'אנק-רוק אדיר שנכתב על ידי בק עצמו. השיר מתאפיין בשירה החצופה והמחוספסת של בוב טנץ', ובשימוש המבריק של בק בפדאל ווא-ווא שרוקד על גבי המקצב המהודק של קוזי פאוואל. מילות השיר והאנרגיה שלו משקפות בדיוק את הסיטואציה המתוחה והכאוטית שבה הלהקה פעלה באותם ימים. הקטע השלישי, SHORT BUSINESS, נותן מקום של כבוד לקו הבס הפנטסטי והקופצני של קלייב צ'אמאן. זהו קטע קצר וממזרי שממחיש עד כמה החיבור בין הנגנים היה הדוק, למרות כל הלחצים מסביב.

אחת מנקודות השיא של האלבום היא הקטע הרביעי, MAX'S TUNE, שבהוצאות מאוחרות יותר נקרא גם RAYNES PARK BLUES. הקטע הזה נכתב על ידי הפסנתרן מקס מאדלטון, וזו פשוט בלדת ג'אז-רוק שמיימית ומרגשת עד דמעות. ג'ף בק מנגן כאן את אחד הסולואים הליריים והעדינים ביותר בקריירה שלו. הוא מוותר על הדיסטורשן לטובת מלודיה טהורה ומלאת רגש שמלטפת את הפסנתר החשמלי. מאדלטון סיפר בהתרגשות: "ג'ף שמע אותי מאלתר את האקורדים האלה בפינה של האולפן, נעמד דום ואמר לי: 'זה פשוט יפהפה, אנחנו חייבים להקליט את זה באלבום'. הוא ניגן שם בצורה כל כך רגישה שכולנו עמדנו עם דמעות בעיניים".

בצד השני של התקליט המקורי חיכה I'VE BEEN USED, שיר בלוז-רוק איטי ומהפנט עם תופים כבדים במיוחד של פאוואל ושירה נוטפת כאב של טנץ'. מיד לאחריו מתפרץ NEW WAYS / TRAIN TRAIN, קטע מטורף בשני חלקים. החלק השני, TRAIN TRAIN, הוא גרסת כיסוי לשיר של שורטי לונג מבית MOTOWN. כאן בק שובר את כל הכלים ומשתמש בגיטרת סלייד מייללת כדי לחקות צפירת רכבת דוהרת, לצד אפקטים ראשוניים של תיבת דיבור. הקצב רצחני, פאוואל מפרק את מערכת התופים לגורמים, והתוצאה היא פצצת אנרגיה טהורה.

האלבום נחתם ביצירה JODY. מדובר בבלדת רוק-סול אפית ועוצמתית שמתחילה ברכות ומתפתחת בהדרגה לקליימקס מפואר. הסולו המסיים של בק בשיר הזה הוא מופת של בניית מתח, שליטה בצליל והבעה מוזיקלית עמוקה, שרומזת בבירור על הכיוון האינסטרומנטלי המפואר שיפתח כמה שנים מאוחר יותר באלבומי המופת הבאים שלו.

הלהקה נשמעת בתקליט נהדר, למרות שבק עצמו לא הצליח לתפקד כמנהיג להקה עקב כאבי הראש החזקים שתקפו אותו רבות בעקבות התאונה שעבר. הוא ערך את המיקסים לתקליט במצב פיזי קשה. הוא ניסה להשכיח את כאבי הראש עם בירות ואלכוהול באחוזים גבוהים יותר - ונהג לא פעם להירדם על קונסולת העבודה, בעת המיקס. מה שכן, בק היה נלהב מהכיוון המוזיקלי החדש שרקח. הוא ציין בראיונות עמו באותה תקופה כי הוא כבר אינו מתעניין כלל במה שעשה לפני כן. "לא רציתי יותר להישמע כמוני" - כך במילותיו. מה שבטוח - התקליט הזה שונה מכל מה שיצא תחת שמו לפני כן.

גרוב שנולד מתוך כאב

לא קל לאהוב את האלבום הזה. הוא לא נגיש כמו TRUTH, אבל המוזיקליות של חברי הלהקה אינה ניתנת לוויכוח, כששם התקליט בא לרמוז על מצבו של בק בתקופה ההיא, כפי שהסביר: "אפילו שם האלבום הושפע מהמוזיקה שעשיתי אז. זו הייתה התקופה הכי קשה ומתסכלת בחיי. לא נהניתי בה כלל, כי אנשים כל הזמן נשפו בעורף שלי עם משפטים כמו - מה הוא עושה? זה טוב? או שמא זה רע?" אבל האמת היא שדווקא מתוך התסכול, הבריונים, המאסטרים שנגנבו והגולגולת הכואבת – בק והחברים שלו יצרו מסמך מוזיקלי מרתק, נועז וייחודי במינו שמקדים את זמנו בעשרות מונים.

והלהקה הזו יצאה לסיבוב הופעות, כשההופעה הראשונה שלה נערכה בפינלנד, ב-22 באוגוסט. באוקטובר יצאה החבורה לסיבוב בארה"ב, כשעיתון רולינג סטון העניק ביקורת טובה לתקליט, שאף הגיע במצעד התקליטים בארה"ב למקום ה-46. אנשים התגעגעו לג'ף בק והוא חזר אליהם בתבלין שונה ומלהיב.

זה מה שהיה... לפי ג'ת'רו טול.

ב-25 באוקטובר בשנת 1968 יצא אלבום הבכורה של להקת ג'ת'רו טול ושמו THIS WAS.

וזה לא היה סתם עוד תקליט בכורה שנבלע בשטף האלבומים של הסתיו הבריטי; זו הייתה יריית הפתיחה המחוספסת והפרועה של אחת הלהקות המקוריות, הנועזות והאהובות ביותר בתולדות הרוק. מי היה מאמין אז שכלי נגינה עדין כמו חליל צד, שעד לאותם ימים נתפס ככלי קלאסי או ג'אזי מעודן, יהפוך למפלצת רוק אנרגטית שיורקת אש ומובילה להקה שלמה לראש המצעדים?!

בשנת 1968 פרצה באנגליה מגפה מוזיקלית חדשה: גל הבלוז הלבן. נראה ששנת 1967, שנת ה-LSD והטריפים, מיצתה את עצמה בכל הנוגע לבריחה מהמציאות. אמנים רצו לחזור לסאונד שורשי ולא לברוח לאפקטים אולפניים מתוחכמים, שקשה היה לשחזר על הבמה. הביטלס הוציאו אחרי "מסע המסתורין הקסום" את "האלבום הלבן", והרולינג סטונס הוציאו אחרי THEIR SATANIC MAJESTIES REQUEST את BEGGARS BANQUET הבלוזי. להקות בלוז צצו באנגליה כמו פטריות אחרי הגשם, ואחת מהן הייתה ג'ת'רו טול. 

בתחילת הדרך, ג'ת'רו טול היו בעצם להקת בלוז רגילה למדי, בעיקר משום שהרוק המתקדם פשוט טרם היה קיים ב-1968 – הם עצמם עוד היו צריכים להמציא אותו! (טוב, למען האמת, הרכבים כמו THE NICE כבר החלו לפתח את הסגנון במעמקי האנדרגראונד, אך הזרם טרם פרץ למיינסטרים). ובכל זאת, האם "רגילה" היא המילה המתאימה כאן? ממש לא. סימן ההיכר המובהק ביותר של המוזיקה שלהם כבר מהרגע הראשון היה נגינת החליל המחשמלת של איאן אנדרסון והאופן המקורי, החייתי והמופלא שבו השתמש בו. נסו רגע להחליף בדמיונכם את צלילי החליל באלבום הזה בכל כלי אחר – וכבר לא תצליחו להבדיל בינם לבין עשרות הרכבי בלוז ופסיכדליה מקצועיים שפעלו אז ברחבי בריטניה.

חוזה החלומות והצהרות העיתונות

ב-3 בפברואר 1968 דווח בעיתון המוזיקה הבריטי RECORD MIRROR: "להקת בלוז בריטית חדשה בשם ג'ת'רו טול חתמה על חוזה בסך 50,000 ליש"ט עם סוכנות האמנים של טרי אליס וכריס רייט. במקביל, ולאחר משא ומתן עיקש, חתמה הלהקה על חוזה הקלטות לחמש שנים עם חברת התקליטים MGM. תקליטון הבכורה של הלהקה, עם השיר המקורי SUNSHINE DAY, ייצא לאור באנגליה ב-16 בפברואר ויופץ בארצות הברית תחת הלייבל MUSIC FACTORY. הלהקה כבר מתכננת להוציא תקליט ארוך נגן בחודש הבא, וניתן לראות אותה בהופעות במועדון המארקי או בספיקאיזי".

איזו הצהרה יומרנית ומנופחת לעיתונות! הסכומים הדמיוניים שנזרקו לאוויר היו רחוקים שנות אור מהמציאות של אותם ימים שבהם חברי הלהקה עוד ספרו פרוטות לארוחת צהריים. כפי שאיאן אנדרסון עצמו שחזר בחיוך ובהתרגשות גדולה בהערות האלבום שכתב למהדורת הרימאסטר של האלבום: "היה אלבום הבכורה של ג'ת'רו טול, שנוצר בסכום זעום של כ-1,200 דולר, שנלקחו כהלוואה מסניף בנק נשיונל וסטמינסטר בווטפורד, לאחר שכנוע קל מצד אביו של המנהל שלנו, טרי אליס. 'כן, וזה גם נשמע זול', עשוי איזה ליצן להעיר כיום לנוכח תקציבי העתק של הפקות בכורה. אבל עבורנו זה היה עניין מהיר ופשוט להוריד לסרטי ההקלטה את אותם ביצועים ועיבודים שכבר נוסו ושופשפו עד דק על הבמה של מועדון המארקי ברחוב וורדור בלונדון".

התקליטון שנולד בחטא: JETHRO TOE והפדיחה הגדולה

התקלה הגדולה הקשורה בתקליטון אירעה כאשר המפיק, דרק לורנס, לא הצליח להעביר בבירור את שם הלהקה החדש לעובד חברת התקליטים בשיחת טלפון. אותו עובד סבר ששם הלהקה הוא JETHRO TOE. התקליטון יצא תחת השם השגוי והפך מאז לפולקלור בקטלוג הלהקה. גם עותקי הפרומו שיצאו קודם לכן נשאו את השם השגוי. השאלה הנשאלת היא כיצד הטעות לא תוקנה עם יציאת הגרסה הרשמית. 

התשובה לכך תגיע בהמשך.

האחריות לעיוות השם משתנה בין הגרסאות השונות. יש הטוענים כי לורנס עצמו שגה, וחשב שזהו אכן שם הלהקה. אחרים תולים את האשם באותו עובד בחברת התקליטים. בסיסט הלהקה, גלן קורניק, האשים את לורנס שעיוות את השם בכוונה, מכיוון שחשב ש"ג'ת'רו טול" אינו שם קליט מספיק. השיר AEROPLANE היה תוצר של הרכב קודם של אנדרסון וקורניק, יחד עם האורגניסט ג'ון אוון, שנקרא THE JOHN EVAN SMASH. אותו אוון הצטרף בשלב מאוחר יותר כחבר קבוע וחשוב בג'ת'רו טול. כדי להעניק לשיר צליל של להקה חדשה, הוחלט להסיר מהמיקס המקורי את תפקידי כלי הנשיפה של חברי אותו הרכב, ניל ווילקינסון וניל וואלנטין. תארו לעצמכם את ההתרגשות של מוזיקאים צעירים שרצים נרגשים לחנות התקליטים כדי לראות את שמם מתנוסס על סינגל חדש – ומגלים שהם הפכו ל"בוהן של ג'ת'רו"! קומדיה של טעויות בריטית במיטבה.

חקלאי מהמאה ה-17, פלמינגו על רגל אחת וחליל מהפכני

להקת ג'ת'רו טול הוקמה לאחר שבעלי מועדונים בלונדון פנו לצמד סוכני האמנים, כריס רייט וטרי אליס, בבקשה שיספקו להם להקות בלוז. רייט ראה את להקתו של ג'ון אוון במנצ'סטר ונזכר בניחוחות הבלוז שלה, אך ללהקה הייתה בעיה אחת: לא היה לה גיטריסט, כנדרש מלהקת בלוז. במקביל, חבר של אנדרסון, הגיטריסט מיק אברהמס, צפה בלהקתו ("המנוע של מקגרגור") בשלבי פירוק. בלהקה זו ניגן גם המתופף קלייב באנקר. אנדרסון וקורניק ניגשו לאברהמס, החמיאו לו על נגינתו וביקשו ממנו להצטרף אליהם. ההרכב החדש החל בחזרות, אך המתופף בארלימור בארו והקלידן ג'ון אוון פרשו (שניהם הפכו בהמשך למרכיבים חשובים בג'ת'רו טול). קלייב באנקר הצטרף על התופים, וההרכב הושלם. 

לאחר כמה שמות כושלים, הגיעה הישועה מעובד בסוכנות של אליס ורייט, שלמד היסטוריה והציע את השם ג'ת'רו טול. שמו של החקלאי מהמאה ה-17 התקבל בהתלהבות על ידי שאר החברים. בשלב זה החל אנדרסון לפתח סגנון נגינה ייחודי בחליל, תוך שהוא לובש בגדים שנראים מוזנחים ומפתח את העמידה המפורסמת על רגל אחת.

וכפי שאיאן אנדרסון תיאר זאת בעצמו ברטרוספקטיבה מלאת רגש:"מתוך אפרה של להקת ג'ון אוון קמה על רגליה, מדדה בחוסר ביטחון, רביעיית הבלוז הצעירה ומלאת התקווה: אנדרסון, אברהמס, קורניק ובאנקר. גיטרת הבלוז העוצמתית אך הלירית של מיק אברהמס הייתה הכוח המניע מאחורי המאמצים הראשונים, כשהיא מעוטרת בנגינת החליל המהססת אך המשתפרת שלי, שהחלה רק כמה חודשים ספורים קודם לכן!"תקלטו את הנתון המדהים הזה: אנדרסון החל לנגן בחליל רק זמן קצר לפני כן! הוא נטש את גיטרת הפנדר סטרטוקסטר שלו והחליף אותה בחליל צד ובמיקרופון רק כי הרגיש שלעולם לא יצליח לנגן בגיטרה כמו אריק קלפטון. המנהלים אף ניסו לשכנע אותו לוותר על החליל לחלוטין ולתת למיק אברהמס להיות הסולן הראשי – אך אנדרסון סירב בתוקף. בתוך זמן קצר, בגדי הבלויים שלו, עיניו המתגלגלות בטירוף והעמידה המהפנטת על רגל אחת כמו חסידה פסיכדלית הפכו לסמל מסחרי בלתי נשכח שמשך המוני סקרנים.

התאריך ליציאת העותקים הרשמיים של התקליטון נקבע על ידי חברת התקליטים ל-23 בפברואר 1968, שישה ימים בלבד לאחר יציאת עותקי הפרומו. זהו ההסבר לכך שלא נותר די זמן לתקן את עיוות שם הלהקה. עם המבוכה והבלגן ששררו סביבו, צנח התקליטון כמטוס פגוע והתרסק על הקרקע. לאחר כישלונו, התנערה חברת MGM מהשירים הללו למשך שנים רבות, וכל ניסיון לקבל מהם את סלילי המאסטר עלה בתוהו. לפיכך, גרסאות השירים המוכרות כיום הועברו מתקליטון שמצבו הפיזי היה רחוק מלהיות מושלם. מהעברה זו הם הופיעו גם במארז המהודר של הלהקה שיצא כעבור שנים, 20TH ANNIVERSARY BOX SET. בשנות השבעים צצו עותקים מזויפים של התקליטון, הפעם עם שמה התקין של הלהקה. 

התקליטון המקורי נחשב כיום לפריט נדיר ביותר, ומחירו בהתאם. כעבור זמן מה, החליטו חברי הלהקה להיפטר מדרק לורנס. מילות הפרידה של המפיק המפוטר היו: "תפסיקו להישמע כמו להקת כלי נשיפה סוג ב' ותכניסו רוק למוזיקה שלכם". לאיאן אנדרסון וחבריו לא היה קל להבין שחברת MGM היא היחידה שהתעניינה בהם, אך אפילו היא אינה מסוגלת לאיית נכונה את שם הלהקה. אנדרסון סיפר כי לאחר שהמנהלים כשלו בניסיון לעורר עניין אצל חברות תקליטים אחרות, הם פשוט לקחו החלטה אמיצה: להקליט אלבום שלם על חשבונם ורק אז לחפש עסקה. ההימור הזה שינה את חייהם לנצח.

ארבעה זקנים תמהוניים, כלבים ואלבום בכורה בלתי נשכח

הלהקה הוציאה את תקליט הבכורה שלה, THIS WAS והוא נקרא כך מכיוון שאיאן אנדרסון הרגיש כבר אז שהמוזיקה בו מייצגת את עבר הלהקה, שממנו היא תתקדם לכיוון אחר לגמרי. לכן, הלהקה גם צולמה לעטיפת התקליט כרביעיית זקנים, שנראית כאילו אינה שייכת לתקופת הצעירים של אותם ימים. לדבריו של אנדרסון: "דחפתי לשם THIS WAS כדי להצהיר על האופי הזמני של הסגנון המוזיקלי של הלהקה דאז, ומתוך תקווה שנוכל להתקדם מעבר למנגינות הבלוז המגבילות ולשלב השפעות נוספות שספגתי ממקורות מגוונים".

התקליט THIS WAS הוקלט באולפני SOUND TECHNIQUES בלונדון בין ה-13 ביוני ל-23 באוגוסט 1968, והוא מכיל אלמנטים ברורים של בלוז וג'אז עם אלתורים. אך אנדרסון כבר ידע אז שבהמשך ידרוש משמעת נוקשה יותר כדי ליצור מוזיקה מובנית ולא מתפזרת, כזו הבנויה כמו תסריט.

העטיפה המבריקה וההומוריסטית של האלבום לכדה מיד את תשומת הלב של התקשורת. בביקורת המקורית שפורסמה בעיתון NEW MUSICAL EXPRESS ב-26 באוקטובר 1968, כתב העיתונאי אלן אוונס בהתלהבות:"האלבום הזה נשמע טוב ויש בו גם הרבה הומור. על העטיפה נראים ארבעה מהטיפוסים שנראים הכי זקנים בעולם הפופ, מוקפים באחד-עשר כלבים בתוך יער. כשפותחים את עטיפת האלבום, מתגלה תמונה של המוזרים האלה מנגנים בשתי גיטרות, תופים וחליל, אבל איאן אנדרסון מנגן גם במפוחית, קלגהורן, פסנתר, חתום על שבעה קרדיטים של הלחנה ושר די טוב! מיק אברהמס מנגן בגיטרות ושר גם הוא (הוא כתב קטע מוצלח מאוד בשם MOVE ON ALONE ועיבד את הקטע המסורתי CAT'S SQUIRREL). גלן קורניק מנגן בגיטרת בס וקלייב באנקר על התופים. הם מנגנים בעצם ג'אז בצורה רכה ומושכת, ומשתעשעים להנאתם עם תבניות צליל ושירה. ומי זה ג'ת'רו טול? בהערות האלבום נכתב שהוא וטרי אליס הפיקו את התקליט, לאחר שטכנאי ההקלטה ויקטור גאם הראה להם באילו כפתורים ומנופים צריך למשוך..."

מאבק כוחות מוזיקלי וצלילה מרתקת בין השירים

בתקליט זה ניתן להרגיש היטב את מאבק הכוחות המוזיקלי בין אנדרסון לגיטריסט מיק אברהמס. הראשון רצה ליצור מוזיקה מקורית, והשני רצה להישען על תבניות הבלוז המוכרות, עד כדי חיקוי בריטי חיוור לבלוז האמריקאי האמיתי. השיר A SONG FOR JEFFREY מהתקליט יצא גם כתקליטון. צדו השני כלל נעימה שלא נכללה בתקליט, בשם ONE FOR JOHN GEE. ג'ון ג'י היה המנהל של מועדון מארקי ותמיכתו העצומה, לצד השדרן ג'ון פיל מרדיו ה-BBC, פתחה עבורם דלתות והביאה אותם ישירות לתודעת הקהל הרחב. 

בסיסט הלהקה, גלן קורניק, ציין פעם בראיון שהתקליט הזה מזויף לטעמו, מכיוון שנוצר במכוון עבור שוק הבלוז-רוק; לדבריו, בתקופה ההיא להקה שלא ניגנה בלוז לא הייתה יכולה להתקיים. קורניק הוסיף שמכל חברי הלהקה, רק אברהמס הגיטריסט אהב בלוז באמת. אך לטעמי האישי, התקליט הזה דווקא נשמע רענן ומהנה מאוד, ויש בו שירים שהלהקה המשיכה לנגן בהופעותיה גם שנים רבות לאחר מכן.

שיר הפתיחה, MY SUNDAY FEELING, נולד מהחמרמורת (הנגאובר) האיומה שחש אנדרסון בימי ראשון בבוקר אחרי לילות רווי אלכוהול והופעות מתישות. זהו בלוז סוחף, אך מה שהופך אותו לכל כך זכיר אינו רק החליל, אלא המקצב ה"מגמגם" והמקוטע שלו. כבר כאן ניתן לראות כיצד הלהקה סירבה ללכת בתלם הישר של הבלוז וניסתה להכניס בו פיתולים מקוריים.

והנה מגיע הקטע הקליט ביותר באלבום: A SONG FOR JEFFREY. השיר נכתב בהומור ובאהבה על חברו הקרוב של אנדרסון מבלקפול, ג'פרי המונד. ג'פרי היה אז סטודנט לאמנות שבכלל לא ידע לנגן על שום כלי, אך אנדרסון המשיך להקדיש לו שירים, ובהמשך אף צירף אותו ללהקה כבסיסט שלה! כדי להעניק לשיר את אותו גוון מוזר, שר אנדרסון לתוך שופר או מיקרופון של מערכת כריזה מקולקלת, מה שהפך את שירתו למרוחקת ומסתורית. השילוב בין גיטרת הסלייד הבלוזית של אברהמס לבין המפוחית הממכרת והמקפיצה פשוט גאוני ונחרט באוזן מהשנייה הראשונה.

ביצוע מבריק נוסף הוא הקאבר לקטע הג'אז של רסאן רולנד קירק, SERENADE TO A CUCKOO. קירק, ענק הג'אז העיוור שנהג לנגן בכמה חלילים וסקסופונים בבת אחת תוך זמזום וגניחות לתוך הפייה, היה ההשראה הישירה והבלעדית של אנדרסון ללמוד חליל! כאן מיק אברהמס מספק סולו גיטרת ג'אז נהדר ומלא רוך, ובאורך של שש דקות הקטע הזה פשוט חולף מהר מדי. הוא זה שסלל את הדרך לביצוע המהולל לקטע BOURÉE של באך באלבומם הבא STAND UP.

אבל הקטע האינסטרומנטלי CAT'S SQUIRREL (שאותו הקליטה גם להקת CREAM באלבום הבכורה שלה) אמנם מתהדר בריף קליט של אברהמס, אך הוא שיר פרימיטיבי וחוזר על עצמו שמתפרק ומאיץ שוב ושוב בלי להגיע לפואנטה של ממש. ומה לגבי הקטע DHARMA FOR ONE? ובכן, זהו בעיקר סולו תופים ממושך של קלייב באנקר. משום מה, 90% ממתופפי התקופה הרגישו שזו חובתם המוסרית לתקוע סולו תופים באלבום... והמונח DHARMA, אגב, נלקח מתורת הבודהיזם והרוחניות המזרחית שבאנקר הוקסם ממנה באותם ימים.

שירים נוספים כמו MOVE ON ALONE (השיר המרגש היחיד שכתב ושר אברהמס עם עיטורי חצוצרות מפתיעים) התגלו כנבואה שהגשימה את עצמה: מיק אכן ימשיך הלאה לבדו. הקטע החותם ROUND היה אלתור אולפני קצרצר, בעוד שהבלוז IT'S BREAKING ME UP נשמע כמשהו שרוכב על טרנד הבלוז של אז, והשיר SOMEDAY THE SUN WON'T SHINE FOR YOU משרה חמימות ביתית כובשת למרות מילותיו הקודרות.

הקרע הבלתי נמנע, הציוד שנזרק לרחוב וטוני איומי

זמן קצר לאחר יציאת התקליט, מיק אברהמס פרש מהלהקה. מה קרה שם? ובכן, במשך כל אותו הזמן הייתה לו חברה קבועה בשם סטפני והוריו, שהיו שמרנים, תמיד החזיקו בדעה שבחור צעיר צריך להתחתן ולהתמסד עד גיל 25, והם החזיקו מאוד מסטפני. כך שנישואים עלו על הפרק, למרות המראה, המקצוע וההתנהגות הפרועים שלו באותה תקופה. הוא ידע שהוריה היו מעט חששניים, אך למרות זאת קיבלו אותו אל חיקם כחתנם המיועד.

עם כל המהומה הזו שהתרחשה סביב הקריירה המוזיקלית וחייו האישיים, הוא היה מבולבל מאוד, בלשון המעטה. היה ברור שחייבים לקבל החלטה לכאן או לכאן. בהופעה עגומה במיוחד אי שם במידלנדס, ערב אחד, הוא פשוט הסתובב אל החבר'ה ואמר: "תשמעו, אני יודע שזה כבר לא יעבוד כשאני בלהקה. אני לא רוצה לעשות את אותם הדברים שאתם עושים". אבל הוא עדיין רצה "להצליח", כביכול. הוא כן עשה דבר אחד שלא התקבל יפה אצל אף אחד מחברי הלהקה (והוא גם לא האשים אותם על כך שהתעצבנו עליו): הוא סירב להגיע להופעה אי שם בצפון הרחוק של אנגליה, משום שהיה עצבני לגמרי ונמאס לו מכל המשחק המחורבן שהתנהל בינו לבין איאן אנדרסון וטרי אליס המנהל, ומסיבות אחרות – גם עם גלן קורניק. הוא פשוט עלה על המסחרית שלו, נסע הביתה, נכנס למיטה ונשאר שם. כך הוא הרגיש. נמאס לו, טרטרו אותו, והוא הרגיש מבודד ומאוכזב. זו הייתה תגובת יתר מצדו, אבל זה מה שהיה. עם זאת, הוא לא התכוון להתנצל, כי באותו הזמן זה היה הנשק היחיד בארסנל שלו שהוא יכול היה לחשוב עליו ככלי למרד. לא היו לו חרטות על המעשה, רק צער על כך שאכזב את הקהל והתנהג בצורה לא מקצועית.

באותה תקופה הוא התיידד עם אלכסיס קורנר - איש הבלוז הבריטי. הוא היה מעריץ גדול שלו במשך זמן רב. הם נפגשו ערב אחד בדירתו הישנה, ותוך כדי עישון וכוס יין הוא שפך בפניו את לבו. אלכסיס ידע בדיוק מה עובר עליו והפך עבורו למעין אב שני עם עצות נבונות, והוא העניק אותן בצורה כה אדיבה ואכפתית משום שהיה איש משפחה, מעבר להיותו איש הבלוז המקורי והאמיתי של בריטניה. הוא אמר לו: "מיק, קיבלת את ההחלטה הנכונה, כי הלהקה הזו תמשיך ותהפוך למשהו שאתה פשוט לא רוצה לקחת בו חלק, ולעולם לא תהיה מאושר אם תישאר, כי זו תמיד תהיה דיקטטורה טהורה ותו לא. יש לך יותר ממספיק נשמה כדי לשרוד ולהתגבר על כל מה שיבוא, אז לך על זה ותעשה את מה שאתה יודע לעשות הכי טוב. אל תיתן לאף אחד לומר לך איך לנגן; זו המקוריות שלך וזה הכישרון שלך. שמור עליהם, ותמיד תדע שהייתה לך היושרה לעשות זאת".

לאחר שהוא הודיע להם שהוא רוצה לעזוב, הוא הבהיר היטב שהוא לא סתם יקום וישאיר את הלהקה בבוץ בלי נגן גיטרה, ואמר להם שימשיך להופיע בכל ההופעות כפי שסוכם (למעט אמריקה) עד שימצאו מחליף מתאים וישלבו אותו בלהקה. בעיניו זה נראה כדבר הנכון וההגון לעשות. הוא התייצב לכל ההופעות כפי שהסכים, אך כפי שניתן לתאר, האווירה לא הייתה נעימה, ומצדם של איאן וגלן במיוחד – כמעט עוינת. הוא החזיק מעמד וגיבש תוכנית בראשו לגבי לאן פניו מועדות הלאה, עם כל השירים החדשים שכתב אך לא הורשה להשתמש בהם במסגרת ג'ת'רו טול. הוא קיבל שיחת טלפון מהמזכירה של טרי אליס, שביקשה ממנו להגיע למשרד למחרת בבוקר כי טרי רצה לדבר איתו.

טרי זימן אותו למשרדו המפואר למדי, הזמין אותו לשבת ופשוט אמר: "תשמע, מיק, אני אגש ישר לעניין. הבחורים ואני דיברנו והחלטנו שאנחנו לא רוצים אותך יותר בלהקה, אז אני חושש שאתה בחוץ!" לקחה לו דקה למחוק את מבט התדהמה מפניו לפני שאמר: "על מה אתה מדבר, טרי? הודעתי לכם שאני עוזב את הלהקה, ולדעתי נהגתי בהיגיון ואפילו ניסיתי לעזור כשהצעתי להישאר עד שתכניסו מישהו חדש לעניינים".

"ובכן," הוא אמר, "זו ההחלטה והיא התקבלה, אז זה מה שיש!" אברהמס פשוט לא האמין למשמע אוזניו. אמרו לו שם, למעשה: "אתה לא עוזב את הלהקה הזאת, חביבי. אנחנו אלה שמגייסים ומפטרים – ואתה מפוטר!" התחשק לו להפוך עליו את שולחן הכתיבה ולהחריב את משרדו המצועצע של טרי אליס כתוספת לעסקה, אבל משהו עצר בעדו; הוא פשוט קם, טרק את הדלת. הוא חזר הביתה ללקק את הפצעים ולהבין שאי אפשר לעזוב את הלהקה הזו, אפשר רק להיזרק ממנה.

בין 'קרקס הרוק'נ'רול' של הרולינג סטונס למציאת מרטין באר

איאן אנדרסון מצא במקומו את טוני איומי, גיטריסט להקת EARTH - שהופיעה לצד ג'ת'רו טול. כשאיומי הגיע, הוא ראה בתור לנבחנים גם את הגיטריסט דייויד אוליסט, שפוטר זה עתה מלהקת THE NICE המוכרת. הדבר הפחיד את הגיטריסט השמאלי והמשופם, והוא רצה לעזוב. לבסוף נשאר, קיבל את התפקיד, אך לא ליקק דבש עם ג'ת'רו טול. הוא לא סבל את הריחוק בין חברי הלהקה. בלהקת EARTH הוא נהג לבלות עם חבריו, בעוד שכאן נאלץ להתייצב לחזרות בבוקר ולתפקד כמקצוען. הוא רצה לפרוש, אך אנדרסון שכנע אותו להישאר עוד קצת. מה שאיומי לא ידע הוא שאנדרסון הרחיק את עצמו מחבריו בכוונה, כדי שיוכל לנווט את הלהקה באופן מקצועי ולהפוך אותה ללהקה של ממש.

איומי הסכים להישאר עד ה-12 בדצמבר 1968, המועד בו נערכו הצילומים לתוכנית הספיישל "קרקס הרוק'נ'רול של הרולינג סטונס". בצילומים נכחו רבים וטובים מעולם המוזיקה: הרולינג סטונס, המי, אריק קלפטון, טאג' מאהאל, מיץ' מיטשל, מריאן פיית'פול, ג'ון לנון ועוד. ג'ת'רו טול צולמו כשהם מבצעים בפלייבק את השיר A SONG FOR JEFFREY. הלהקה הגיעה לתודעתם של הרולינג סטונס בזכות המתופף צ'ארלי ווטס, שראה אותם בהופעה והמליץ עליהם. במקור דובר להביא לתוכנית את לד זפלין, שעשתה אז את צעדיה הראשונים, אך מיק ג'אגר שמע הקלטות דמו שלהם ופסל אותם בטענה שהם נשענים יותר מדי על סאונד של גיטרה (ולי נראה שהוא פשוט פחד שהם טובים מדי...). במקום זאת, הוא בחר בג'ת'רו טול. 

מיד לאחר צילומי התוכנית, נאלץ אנדרסון לחפש גיטריסט חדש. בתחילה הוא הציע את התפקיד למיק טיילור, שדחה את ההצעה כי רצה להמשיך עם ג'ון מאייאל. לבסוף הוא גילה גיטריסט צעיר ואלמוני בשם מרטין באר, שהפך לגיטריסט הקבוע של הלהקה לעשרות שנים. מיק אברהמס הקים מיד לאחר פרישתו את להקת BLODWYN PIG, עמה הקליט שני תקליטים, ולאחריהם המשיך בקריירת סולו.

ומה נכתב בביקורות על התקליט בזמנו?

בעיתון TOP POPS נכתב: "הלהקה פועלת במרחב הבלוז, אך בעיקר הודות להערכתם הרגישה לג'אז, היא נמנעת מקטעי 12 התיבות החבוטים עם פתיחות מושאלות מקודמיהם השחורים. נטייתם של הבחורים לג'אז ניכרת ב'סרנדה לקוקו' של רולנד קירק, הרצועה הארוכה ביותר. חליל הצד ה'שר' של איאן תופס את קדמת הבמה בקטע כלי בעל אווירה זה, שמתגלגל בסווינג מטורף. אלבום ראשון מרשים, והעטיפה הצבעונית הנפתחת אמורה לסייע במשיכת תשומת לב למוצר".

בעיתון NME נכתב: "האלבום הזה נשמע טוב ויש בו גם לא מעט הומור. למעשה הם מנגנים ג'אז, בצורה רכה ומושכת, ומשתעשעים מהצד עם תבניות צליל ושירה. ומיהו בעצם ג'ת'רו טול?"

ובמלודי מייקר נכתב בביקורת: "מקטע הפתיחה ועד לרצועה האחרונה, האלבום מלא בהתרגשות וברגש. הוא נפתח עם MY SUNDAY FEELING, שבו איאן אנדרסון מנגן בחליל ושר, לצד סולו מצוין של הגיטריסט מיק אברהמס. איאן מתמרן באלבום לסירוגין בין חליל למפוחית ועובר מצוין בכלים אלה, וכמובן גם בשירתו הסוחפת. בהיותם להקת בלוז בעיקרה, ג'ת'רו טול ללא ספק הושפעה ממוזיקת ג'אז – במיוחד בקטע של רולנד קירק. צאו לקנות את התקליט הזה, ותבינו מדוע הוא נכנס למצעדים שלנו היישר למקום ה-23 כבר בשבוע הראשון. מומלץ בכל פה".

והנה הביקורת בעיתון TIME OUT: "ג'ת'רו טול היא אחת הלהקות היותר מעניינות בגל פריחת הבלוז הבריטי. המאפיין הדומיננטי של האלבום הוא נגינת החליל והמפוחית של איאן אנדרסון. ייתכן שטהרני בלוז לא יאהבו את התקליט מכיוון שהלהקה מעיזה לעיתים לגלוש לקטע של ג'אז טהור. אבל לדעתי הקטעים המוצלחים ביותר הם שניים שהלחין מיק אברהמס, הגיטריסט המוביל. העטיפה מעניינת – החלק החיצוני מעט מצועצע ומתקתק, ובפנים נמצאת אחת מתמונות הלהקה הטובות ביותר אי פעם. באשר למוזיקה, אני לא חושב שתאהבו אותה אם אתם לא אוהבים בלוז מלכתחילה".

והנה בעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו: "ישנם כמה רגעים מלהיבים ומהנים למדי באלבום בכורה זה, לצד נגינת חליל מבריקה, מקצבים נוקשים ושירים חזקים. בהופעות חיות הם אחת הלהקות המשובחות ביותר שלנו, אך איכשהו הם עדיין לא מספיק מגובשים יחד כדי להיחשב למעולים בהקלטה".

ובביט אינסטרומנטל פורסם: "כאשר הלהקה מתקרבת כעת לקונצנזוס ולהכרה כמעט מלאה, משמח לראות אותם בולטים כאינדיבידואלים, עם כישרון רב המשתקף בהקלטה, כמו גם בהופעות החיות והחיוניות שלהם. איאן אנדרסון מנגן מצוין בחליל, ומיק אברהמס מוכיח את עצמו כאחד מטובי הגיטריסטים החדשים".

גם זה קרה ב-25 באוקטובר. הרשו לי לקחת אתכם למסע מסחרר בזמן. לפעמים ההיסטוריה נכתבת בראיונות מביכים, לפעמים בבדיקות סאונד מורטות עצבים, ולפעמים בהחלטות תמוהות של צנזורה. הנה כמה מהרגעים שעיצבו את הפסקול של כולנו.

הביטלס בבית החולים: המנהיג הבלתי מעורער והולדת השיגעון

זה התחיל אי שם ב-1962, כשאף אחד עוד לא ממש ידע איך לאיית את השם שלהם. חברי הביטלס התיישבו למה שהיה הריאיון הרדיופוני הראשון שלהם כלהקה. אבל תשכחו מה-BBC, הריאיון הזה לא שודר שם אלא ברדיו פנימי, במעגל סגור, עבור בית החולים קלאטרברידג'. הלהקה הגיעה לשם כדי לבקר מעריץ, והמראיין היה נער צעיר בשם מונטי ליסטר. ממש באותם ימים, רק עשרים יום קודם לכן, יצא לאוויר העולם תקליטון הבכורה ההיסטורי שלהם, LOVE ME DO, ששבר את המצעדים המקומיים וגרם לכולם להבין שמשהו ענק נולד בליברפול. 

באותו מעמד היסטורי, כשנשאלו על הדינמיקה הפנימית, היה זה פול מקרטני שהצביע על חברו ואמר שג'ון לנון הוא המנהיג הבלתי מעורער של החבורה. כשליסטר שאל בסקרנות מי בכלל כתב את השיר, פול הסביר בחיוך שג'ון הביא את הרעיון המקורי עוד מימי בית הספר והוא עצמו עזר לסיים אותו. רינגו סטאר, שהצטרף לעמדת התופים רק שבועות בודדים לפני כן במקומו של פיט בסט, ישב שם נרגש כולו וסיפר בביישנות כמה הוא מאושר להכות בעורות עם ההרכב. באותו ערב הם עוד המשיכו להרעיד את הבמה בהופעה חיה בחצי האי ויראל. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

הסטונס אצל אד סאליבן: עקירת כיסאות, שערוריית שיער ו-T.A.M.I. SHOW

נקפוץ קדימה לשנת 1964. להקה בריטית אחרת, הרולינג סטונס, עשתה את הופעת הבכורה שלה בטלוויזיה האמריקאית, בתוכנית הפופולרית של אד סאליבן. הסטונס ביצעו את AROUND AND AROUND ואת TIME IS ON MY SIDE, והאולפן יצא מדעתו. הסטונס הזריקו חוצפה בריטית מלוכלכת, עם הליווי המהפנט של הטמבורין של מיק ג'אגר והפריטה הקלאסית של קית' ריצ'רדס. הקהל הצעיר, בעיקר הנערות, הגיב בצרחות היסטריות שאף גרמו לעקירת כיסאות מהרצפה. סאליבן, איש הממסד, הזדעזע עמוקות. הוא מיהר לדווח לכתבי העיתונות: "אני מבטיח לכם שהלהקה הזו לא תחזור יותר לעולם להופיע אצלי!". 

הוא התלונן על השיער שלהם, על הלבוש, וטען שאם העסק ייצא משליטה הוא יחרים בני נוער מהאולפן. הוא אף ציין לטובה את חמישיית דייב קלארק, "להקה נחמדה מאד" כלשונו, שהופיעה היטב. אבל מילה של סאליבן לא הייתה מילה. הוא איים ולא קיים. הלחץ הציבורי עשה את שלו, והסטונס חזרו לתוכניתו עוד שש פעמים. ימים ספורים בלבד לאחר המהומה הזו, ב-28 וב-29 באוקטובר 1964, הסטונס הגיעו לסנטה מוניקה להשתתף בצילומי המופע האגדי T.A.M.I. SHOW. שם הם נאלצו להתמודד עם הסיוט הגדול של כל אמן: לעלות לבמה מיד אחרי הוריקן מלא שפגאטים ואנרגיה של ג'יימס בראון – חוויה שקית' ריצ'רדס הגדיר לימים כטעות המפחידה ביותר והשיעור הטוב ביותר שקיבלו בחייהם.

ג'ף הילי: כוח הרצון הפנומנלי והגיטרה שעל הברכיים

ב-1966, סיפור אנושי מרגש החל להתפתח. ג'ף הילי, תינוק בן שבעה חודשים בלבד מקנדה, עבר ניתוח להסרת עינו הימנית בגלל סרטן עיניים. עינו השמאלית הוסרה ארבעה חודשים לאחר מכן. כשהיה בן שלוש, אביו קנה לו את הגיטרה הראשונה שלו. הילי, עיוור לחלוטין, פיתח סגנון נגינה ייחודי לחלוטין: הוא הניח את הגיטרה על ברכיו וניגן עליה כמו על פסנתר או גיטרת LAP STEEL, כשהוא פורט על המיתרים מלמעלה.

התנוחה הזו אפשרה לאצבעותיו, כולל האגודל, לבצע מתיחות מיתרים בלתי אפשריות של כמה חצאי טונים בבת אחת – טכניקה ששום גיטריסט סטנדרטי לא היה מסוגל לבצע. בגיל 13 הקים את להקתו הראשונה, ובהמשך הדהים את עולם הבלוז-רוק בווירטואוזיות שלו. בהמשך הקריירה אלבום הבכורה המחשמל שלו SEE THE LIGHT זינק לראשי המצעדים והוא אף כיכב בסרט הקאלט ROAD HOUSE לצד פטריק סוויזי. נשמה ענקית שניצחה את כל המגבלות בעזרת אהבה צרופה לבלוז. הילי הלך לעולמו מסרטן בשנת 2008.

המאנקיז והצנזורה: איך FUNKY הפך ל-HAPPY

שנת 1967 הייתה סוערת במיוחד. להקת המאנקיז, שכבר הייתה בשיא תהילתה, שחררה תקליטון חדש עם השיר DAYDREAM BELIEVER. את השיר כתב זמר פולק בשם ג'ון סטיוארט, שהיה חבר בלהקת KINGSTON TRIO. הוא ניגן אותו עבור מפיק הלהקה, צ'יפ דאגלס, שזיהה מיד פוטנציאל. דאגלס הקליט את השיר עם הלהקה, כשהסולן הראשי היה דייבי ג'ונס. זה היה הלהיט השלישי הגדול והאחרון שלהם. הוא כבש את המקום הראשון במצעד והחזיק בו במשך ארבעה שבועות, עד שהגיעו הביטלס עם HELLO GOODBYE ואמרו לו שלום ולהתראות.

דייבי ג'ונס בכלל לא סבל את השיר בהתחלה והגיע לאולפן כשהוא נרגן ועצבני. הדיאלוג המפורסם שנשמע בתחילת ההקלטה, שבו המפיק צ'יפ דאגלס שואל אותו באיזה טייק מדובר וג'ונס עונה בחוסר סבלנות "שבע-איי!", נשאר בהקלטה לגמרי במקרה. את פתיח הפסנתר הקסום ניגן חבר הלהקה פיטר טורק, ובצד השני של התקליטון חיכה קטע הקצב GOIN' DOWN. אבל כדי לרצות את חברת התקליטים השמרנית, המאנקיז נאלצו לבצע שינוי קטן אך משמעותי במילים. חבר הלהקה, מיקי דולנץ, הסביר: 

"במקור, השורה הייתה NOW YOU KNOW HOW FUNKY I CAN BE. אבל מחלקת המוזיקה אמרה, 'המאנקיז לא שרים את המילה FUNKY. בזמנו, FUNKY נחשב למשהו שמנוני וסקסי, והם לא רצו שנייצג דברים כאלו". המילה הוחלפה ב-HAPPY, והשאר היסטוריה שמחה לאנשי חברת התקליטים שראו מזה עוד כסף. באותם ימים בדיוק נאבקו חברי הלהקה בעומס צילומי סדרת הטלוויזיה שלהם, כשהם נלחמים בשיניים להוכיח לעולם שהם נגנים ויוצרים אותנטיים ולא רק בובות מסך של המפיקים.

ג'ימי הנדריקס במועדון הלונדוני: מיתר קרוע, ווליום מחריש ופול מקרטני המום

ובעוד המאנקיז דואגים ממילים "גסות", בלונדון התרחש אירוע מכונן. ג'ימי הנדריקס הופיע במועדון הקטן אך הטרנדי, SCOTCH OF ST. JAMES. זו לא הייתה הופעה רגילה. מנהלו החדש, צ'אס צ'אנדלר (שבעצמו היה הבסיסט לשעבר של להקת האנימלס), ארגן את ההופעה הזו כמפגן תכלית. המטרה: להציג את הנדריקס ולהקתו החדשה, THE JIMI HENDRIX EXPERIENCE, בפני כל המי ומי של הסצנה הלונדונית. מוזיקאים ידועים ואנשי תעשייה גדשו את המקום.

רק שבועות קודם לכן הדהים ג'ימי את אריק קלפטון בג'אם המיתולוגי של KILLING FLOOR, והמועדון רחש שמועות לוהטות על החייזר האמריקאי שטורף את הבמה עם הסטראטוקסטר שלו. ג'רי סטיקלס, עוזר הבמה, סיפר: "זה היה מקום קטן, אבל רצינו להרשים סוכני הופעות. מנהל המועדון ניגש אליי בעצבים ודרש שאנמיך את המגבר של ג'ימי. הבטחתי שאעשה זאת בסוף השיר, אבל בכל פעם שהתחיל שיר חדש, הווליום עלה ודאגתי לברוח לשירותים כדי שהוא לא יצעק עליי". צ'אנדלר הוסיף: "ג'ימי קרע את אחד ממיתרי הגיטרה כבר בשיר הראשון. פניתי לדיק כץ ואמרתי, 'הוא קרע מיתר. ראית?'. דיק היה ממוסמר לבמה וענה לי, 'בהחלט שמתי לב, ואם זה כך, אני לא יכול לחכות לשמוע אותו עם שישה מיתרים'". באותו ערב, סיפר צ'אנדלר, גם פול מקרטני ישב בשולחנו, פנה אליו ואמר שהוא מקווה שדיק יחתים אותם, כי אין ספק שג'ימי יהיה ענק. לראות את אלילי לונדון מבינים באותו רגע שסדרי העולם הישן קרסו – זהו רגע מכונן שאין שני לו בתולדות הגיטרה החשמלית.

ג'ון ויוקו: האובדן הכואב, פשיטת המשטרה וסיום האלבום הלבן

שנה לאחר מכן, ב-1968, ג'ון לנון ויוקו אונו, שהיו בעיצומו של רומן סוער ומתוקשר, הודיעו לעיתונות שהם מצפים לתינוק. התינוק היה אמור להגיע בפברואר 1969. אותם ימים היו עבורם סיר לחץ בלתי נסבל: שבוע בלבד לפני כן, ב-18 באוקטובר 1968, פשטו בלשי משטרה בפיקודו של הבלש הידוע לשמצה נורמן פילצ'ר על הדירה שבה שהו בלונדון, ועצרו את השניים באשמת החזקת חשיש – אירוע מורט עצבים שאיים על מעמדם וערער את בריאותם. 

עם זאת, ההיריון לא הגיע לסיומו. אונו סבלה מהפלה ב-21 בנובמבר 1968 בבית החולים בלונדון. הילד שטרם נולד נקרא ג'ון אונו לנון השני, ונקבר על ידי בני הזוג במקום סודי. במקביל לרכבת השדים הרגשית הזו, ממש באותו חודש אוקטובר, חתמו הביטלס את הקלטות האלבום הכפול המיתולוגי THE BEATLES (האלבום הלבן), כשלנון מנתב את הכאב והשבריריות אל תוך היצירות האישיות והנוקבות ביותר שלו.

להקת המי מול ליאונרד ברנשטיין: כשאופרת הרוק קיבלה תעודת הכשר

ב-1969, להקת המי הופיעה באולם 'פילמור איסט' בניו יורק. הלהקה הייתה אז בשיא כוחה, בעיצומו של סיבוב ההופעות של אופרת הרוק TOMMY. הם פוצצו את האולם במשך שישה לילות רצופים של טירוף חושים, מנגנים את היצירה במלואה בווליום אדיר כשההמנונים PINBALL WIZARD ו-SEE ME, FEEL ME הופכים לשירת המונים. בקהל נכחו שני אורחים לא שגרתיים: בוב דילן והמנצח והמלחין הקלאסי ליאונרד ברנשטיין. ברנשטיין הגיע עם בתו, ולאחר ההופעה ניגש נרגש אל מאחורי הקלעים. הוא מצא את הגיטריסט פיט טאונסנד, לחץ את ידו בהתלהבות ושאל אותו: "אתה באמת מבין מה אתה עושה? האם אתה קולט כמה המוזיקה שלך נהדרת?". עבור טאונסנד, לקבל אישור כזה מאייקון מוזיקלי בסדר גודל של ברנשטיין היה רגע מכונן. האיש שכתב את סיפור הפרברים ראה ברוק'נ'רול של טאונסנד יצירת מופת קלאסית אמיתית, וסתם סופית את פיותיהם של המבקרים השמרנים.

פרנק זאפה בשיאו: הפיילוט ההזוי והג'אם עם פינק פלויד

באותו יום ממש ב-1969, פרסם פרנק זאפה מודעה משעשעת בעיתון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר. הוא הודיע שהוא הולך לצלם פיילוט לתוכנית טלוויזיה, ואם זה יעבוד, תהיה לו תוכנית שבועית. הוא הוסיף שאנשי ההפקה בונים לו תפאורה באולפן שתיראה בדיוק כמו חדר העבודה שלו במרתף ביתו. זאפה גילה שלפיילוט הוא מנסה להביא אורחים מגוונים במיוחד: הפוליטיקאי האמריקאי יוברט האמפרי, כוכב תוכניות הילדים קפטיין קנגורו, מיק ג'אגר, קפטיין ביפהארט ולייטנין סלים. התוכנית הייתה אמורה להימשך שעה, כשכל האורחים המוזרים הללו יישבו יחד וידברו. למרבה הצער, או אולי למרבה המזל - תלוי את מי שואלים, התוכנית הזו לא יצאה לפועל. 

באותו יום, זאפה האמיתי הנחה פסטיבל בבלגיה בשם AMOUGIES. שם הופיעו בין היתר פינק פלויד, קפטיין ביפהארט, TEN YEARS AFTER, THE NICE ועוד. זאפה, בתפקיד המנחה, גם עלה לנגן ג'אם קצר עם כל להקה שהייתה על הבמה. דמיינו את המחזה הפסיכדלי המרהיב הזה: זאפה עולה על הבמה הבלגית הקרה באמצע שדה בוצי, מחבר את הגיטרה וצולל יחד עם פינק פלויד לתוך גרסה אפית של יותר מעשרים דקות לקטע INTERSTELLAR OVERDRIVE. באותו חודש ממש יצא גם אלבום המופת שלו HOT RATS עם הקטע המושלם PEACHES EN REGALIA, תקופה שבה המוח המבריק של זאפה עבד על טורבו של יצירתיות וסרקזם משובח.

פול מקרטני וכנפיים בנאשוויל: הרוק המשובח של JUNIOR'S FARM וסוף עידן אפל

נעבור ל-1974. פול מקרטני ולהקת כנפיים שחררו באנגליה תקליטון חדש עם השיר JUNIOR'S FARM. השיר הוקלט בנאשוויל, טנסי, מוקדם יותר באותה שנה, מה שהסביר את הצליל הכפרי-רוקי שלו. השיר נולד לאחר שפול ומשפחתו שכרו חווה כפרית שקטה שהייתה שייכת לכותב שירי הקאנטרי קרלי פוטמן ג'וניור, ומכאן ההשראה לשם השיר. זהו אחד משירי הרוק הישירים והמלהיבים ביותר של פול באותו עשור, עם פתיח גיטרות מחשמל. 

זה היה התקליטון האחרון של פול שיצא במסגרת החברה העסקית של הביטלס, APPLE RECORDS, והוא היה הראשון בו השתתף חבר הלהקה החדש, הגיטריסט ג'ימי מקולוק, שנתן שם סולו גיטרה פנטסטי שהוכיח שהחבר'ה האלה יודעים לתת בראש. צד ב' של התקליטון כלל את שיר הקאנטרי SALLY G. במהלך אותו ביקור פורה בטנסי הם אף הקליטו את הקטע WALKING IN THE PARK WITH ELOISE לצד אגדות קאנטרי כמו צ'ט אטקינס, רגע לפני שיצאו לכבוש את העולם עם האלבום הבא VENUS AND MARS.

ברוס ספרינגסטין בספקטרום: בדיקת סאונד של שעתיים בצל מאבק משפטי

ב-1976, ברוס ספרינגסטין עמד בפני אתגר חדש. אחרי ההצלחה המסחררת של התקליט BORN TO RUN, הוא עבר מתיאטראות לזירות ספורט ענקיות. הוא הופיע בספקטרום בפילדלפיה, וזה היה עניין גדול כי ברוס הצהיר שהוא מעולם לא הופיע עד אז בזירת ספורט גדולה. הוא היה מוטרד מאד מהסאונד במקום כה גדול. כשהוא חושש לגבי איכות הצליל, הוא דרש וקיבל בדיקת סאונד מפרכת של שעתיים לפני ההופעה, כדי לוודא שהכל יישמע מושלם.

מה שהעצים את הלחץ באותם ימים היה מאבק משפטי מר ומכוער מול מנהלו לשעבר מייק אפל, מאבק שהטיל צו איסור על ברוס להיכנס לאולפן ולהקליט חומרים חדשים. את כל הזעם והתסכול הזה ניקז ספרינגסטין אל הבמה בהופעות מרתוניות של שלוש שעות פלוס, כשהוא קורע את הלב עם המנונים כמו THUNDER ROAD, TENTH AVENUE FREEZE-OUT ו-JUNGLELAND ומוכיח לכולם מי פה הבוס.

אל דימאולה: פלא הגיטרה והאלבום LAND OF THE MIDNIGHT SUN

באותו יום בדיוק יצא תקליט הבכורה כאמן סולן לגיטריסט הג'אז-רוק אל דימאולה. התקליט נקרא LAND OF THE MIDNIGHT SUN. בגיל 22 בלבד, דימאולה כבר הוכר כפלא גיטרה, לאחר שעשה לעצמו שם עולמי כחבר בלהקת הפיוז'ן RETURN TO FOREVER, לצד צ'יק קוריאה, סטנלי קלארק ולני ווייט. רק חודשים ספורים קודם לכן שחררה הלהקה את אלבום המופת שלהם ROMANTIC WARRIOR, שהציג את מהירות הפריטה והדיוק הכירורגי שלו. 

תקליט הסולו הזה אפשר לו לחקור את השפעותיו האקלקטיות, תוך הצגת הווירטואוזיות שלו בשילוב של ג'אז, רוק וניחוחות לטיניים. ההרכב בתקליט כלל סגל מרשים של נגני-על, כולל הבסיסט ג'קו פסטוריוס, המתופף סטיב גאד, וגם שלושת חבריו ללהקה. החיבור בינו לבין פסטוריוס בקטע CANAL STREET BLUES הדגים פיוז'ן מהמעלה הראשונה, בעוד היצירה המופלאה SUITE-GOLDEN DAWN והעיבוד הנועז לבאך הוכיחו שמדובר במוזיקאי בעל חזון עמוק ולא רק בנגן מהיר על המיתרים.

הטרגדיה של לינירד סקינירד: הפרידה מרוני ואן זאנט ב-1977

הצד הטרגי של הרוק'נ'רול הכה ב-1977. רוני ואן זאנט, הסולן הכריזמטי של להקת לינירד סקינירד, הובא לקבורה חמישה ימים לאחר שנהרג בתאונת המטוס המחרידה של להקתו. בתאונה נהרגו גם הגיטריסט סטיב גיינס ואחותו, זמרת הליווי קאסי גיינס. הטקס נערך בבית קברות בג'קסונוויל, פלורידה. ההתרסקות הנוראית התרחשה שלושה ימים בלבד לאחר צאת אלבומם המצוין STREET SURVIVORS, שעטיפתו המקורית – שבה נראו חברי הלהקה מוקפים בלהבות – נגנזה והוחלפה מיד מתוך כבוד למשפחות. נגן הפסנתר של הלהקה, בילי פאוואל, היה חבר הלהקה היחיד ששרד ויכל להשתתף בהלוויה. גם הוא עמד שם על קביים, כשפניו מכוסים תפרים מההתרסקות. בטקס קורע הלב ניגן חברם הטוב צ'ארלי דניאלס את המזמור AMAZING GRACE, כשדמעות חונקות את גרונם של כל הנוכחים מול אובדן הקול הדרומי האגדי שמאחורי FREE BIRD ו-SWEET HOME ALABAMA.

ג'ון פיל: האיש שגילה את ענקי הרוק והביא את המוזיקה החדשה

גם עולם השידור ספג אבדות. בשנת 2004 מת שדרן ה-BBC הנערץ ג'ון פיל. הוא לקה בהתקף לב בעת ששהה בחופשה בעיר קוסקו בפרו. הוא היה בן 65 במותו. פיל, ששמו האמיתי היה ג'ון ראוונסקרוף, היה השדרן שעבד הכי הרבה זמן בשירות ה-BBC. הוא היה ידוע בטעמו האקלקטי ובאהבתו למוזיקה חדשה. הרבה אמנים, שהיום נחשבים ענקים החלו להניע את הקריירה שלהם בזכות החשיפה הראשונה שקיבלו בתוכניותיו.

סדרת ההקלטות האגדית שלו, ה-PEEL SESSIONS, הפכה לבית המקדש של המוזיקה הבריטית: שם נולדו צלילים בלתי נשכחים של פינק פלויד, לד זפלין, ג'וי דיוויז'ן, הקיור והסמית'ס. פיל אהב מוזיקה באמת ובתמים, בלי גינונים ובלי חנופה, והשיר שהכי ריגש אותו בעולם היה ונשאר TEENAGE KICKS של להקת האנדרטונס – שורה מתוכו אף נחקקה על מצבתו כצוואה של מאהב רוק אמיתי.

ג'ק ברוס: עמוד התווך של CREAM וענק הבס שנפרד מאיתנו

ובשנת 2014, עולם המוזיקה נפרד מאחד הבסיסטים והזמרים המשפיעים ביותר. ג'ק ברוס הלך לעולמו בגלל בעיות בכבד, בגיל 71. "בצער רב אנו, משפחתו של ג'ק, מודיעים על פטירתו של ג'ק האהוב שלנו: בעל, אבא, סבא ואגדה מכל עבר", כתבה משפחתו ברשת החברתית. ברוס היה הקול והכותב העיקרי מאחורי שירים קלאסיים של שלישיית CREAM, בה היה חבר יחד עם הגיטריסט אריק קלפטון והמתופף ג'ינג'ר בייקר. CREAM נחשבה ל"סופר-גרופ" הרוקית הראשונה, והיא יצרה המנונים כמו SUNSHINE OF YOUR LOVE ו-WHITE ROOM.

השירים האלה, שנכתבו ברובם יחד עם המשורר פיט בראון כמו גם הלהיט I FEEL FREE, נשענו כולם על השירה העוצמתית של ברוס ועל עבודת הבס המהפכנית שלו, כשהוא מנגן קווי מלודיה עשירים על גיבסון EB-3 מול התיפוף הפרוע של בייקר. הלהקה נשרפה מהר מדי בגלל בעיות אגו גדולות בין חבריה. לאחר הפירוק, ברוס בחר להגשים את חלומותיו המוזיקליים ופנה לכיוונים שהתקרבו יותר לעולם הג'אז, מה שהפך את קריירת הסולו שלו למפתיעה ומרתקת, החל מאלבום המופת שלו SONGS FOR A TAILOR מ-1969 שהציג מוזיקאי טוטאלי שלא דופק חשבון לאופנות חולפות.

המכוניות נוסעות ביפן: הטירוף באוסקה וטוקיו וההיסטריה של הגל החדש

בשנת 1980 יצאה להקת THE CARS לסיבוב ההופעות היחיד שלה ביפן. באותם חודשים ממש שחררה הלהקה את אלבומה השלישי PANORAMA, שהכיל את הלהיט TOUCH AND GO עם מקצב חמשת הרבעים המפתיע שלו, כשהם רוכבים על גלי ההצלחה של אלבומיהם הקודמים THE CARS ו-CANDY-O. החברים ניגנו שני לילות בסאן פלאזה הול בטוקיו, הופעה בשיבויה קוקאידו, ואחריהן באוסקה אקספו הול, אוסקה פסטיבל הול ואאישה קוסיי ננקין הול. 

כולם היו אולמות קטנים, בסביבות תכולה של אלפיים איש. התייחסו אליהם כמו לאלילים למחצה שבאו לביקור. אלה היו מעריצות מטורפות. הבחורות היו עומדות בתור בחדר ההלבשה בשבילם. חברי הלהקה היו מאוד נחמדים אליהן. המתופף דייויד רובינסון: "אני לא חושב שמכרנו יותר מדי תקליטים ביפן, אבל הקטע עם יפן הוא שהם פשוט טורפים כל מה שמגיע לדרכם. אתה יכול להיות מאנגליה או מאמריקה; לא אכפת להם. הם יבואו לראות אותך בהופעה חיה כי הם יודעים שכנראה לעולם לא תחזור".

הבס של הגרייטפול דד נדם!

ב-25 באוקטובר בשנת 2024 איבד אוהל מחנה להקת גרייטפול דד יתד חשובה מאד - זה הבסיסט פיל לש, שמת בגיל 84. הלב נחמץ, כי כשמוזיקאי כזה עוזב אותנו, זה לא סתם עוד אמן שנפרד מהעולם – זו חתיכה ענקית מתור הזהב של הרוק שמתפוגגת יחד איתו אל דפי ההיסטוריה.

חדשות עצובות בעולם הפסיכדליה והרוק המתקדם. ב-25 באוקטובר 2024, אוהל המחנה הצבעוני של להקת גרייטפול דד איבד יתד חשובה מאד, כאשר הבסיסט והחבר המייסד פיל לש הלך לעולמו. הוא היה בן 84 במותו. ההודעה על לכתו פורסמה ברשתות החברתיות על ידי משפחתו, בהצהרה קצרה שבישרה: "פיל לש, בסיסט וחבר מייסד של גרייטפול דד, מת בשלווה הבוקר. הוא היה מוקף במשפחתו ומלא אהבה. פיל הביא שמחה עצומה לכל הסובבים אותו ומשאיר אחריו מורשת של מוזיקה ואהבה. אנו מבקשים מכם לכבד את פרטיות משפחת לש בשלב זה". המשפחה ביקשה לכבד את פרטיותה בשלב זה, ולא נמסרה סיבת מוות רשמית.

לא עוד שומר קצב: המהפכן של הבס המוביל

לש לא היה בסיסט רגיל. הוא היה מוזיקאי בעל הכשרה קלאסית, וה-DNA המוזיקלי שלו היה שונה לחלוטין מזה של רוב נגני הרוק. הוא לא ראה את תפקיד הבס כאיזה שעון מתקתק שנועד רק להחזיק את הקצב המונוטוני של תופי הרגל. נגינת הבס הלא שגרתית שלו, שפעלה יותר כמלודיה נגדית מאשר כבסיס קצבי, הייתה זו שהובילה את הלהקה לכמה מהכיוונים הניסיוניים, המורכבים והפסיכדליים ביותר שלה. כפי שלש עצמו תיאר זאת פעם בהתלהבות מדבקת: "הבס הוא הגשר שבין הקצב להרמוניה; כשאתה מבין שאתה לא כבול לשום תבנית של בית ופזמון, הבמה הופכת לאוקיינוס אינסופי שבו אתה יכול לשחות לכל כיוון שתרצה!". ואכן, לש לקח את הבס החשמלי והפך אותו לכלי סולו חי, נושם, מתפתל ומאלתר, שהעניק ללהקה את החופש המוחלט שלה.

מחצוצרה אל הבס: הנס בפיצרייה של מאגו

הסיפור של לש עם הלהקה מתחיל עוד בגלגול המוקדם שלהם, אי שם באמצע הסיקסטיז, כשהם עוד נקראו THE WARLOCKS. מאז, הוא נהנה משותפות אינטימית וטלפתית בת שלושה עשורים עם הגיטריסט הראשי, ג'רי גרסיה. באופן משעשע, כשגרסיה פגש אותו שוב באביב 1965, לאחר הופעה פרועה של ההרכב בפיצרייה MAGOO'S PIZZA PARLOR במנלו פארק, קליפורניה, הוא הזמין את לש להצטרף ללהקה על גיטרת בס. הקאץ'? לש היה בכלל חצוצרן וכנר, ומעולם לא ניגן על בס. הוא למד את הכלי מאפס במיוחד כדי להצטרף לחבורה. תחשבו על האומץ והתעוזה: ג'רי גרסיה פשוט ניגש לחצוצרן אוונגרד ואמר לו: "אתה הבסיסט החדש שלנו!". לש לא נבהל, תפס גיטרה מכל הבא ליד, ומכיוון שלא ידע את החוקים המקובלים של נגינת בס ברוק – הוא פשוט המציא חוקים משלו.

הוא ניגן את ההופעה הראשונה שלו עם הלהקה במקום שנקרא BIKINI A GO GO בהייוורד, קליפורניה, כבר ביוני של אותה שנה. משם, הלהקה שינתה את שמה ל-GRATEFUL DEAD והפכה ללהקת הבית של אירועי האסיד טסט הידועים של הסופר קן קסי. באותם ימים ממש של סוף 1965 ותחילת 1966, בזמן שבוב דילן הדהים את העולם כשעבר לגיטרה חשמלית והביטלס הוציאו את RUBBER SOUL, חברי הלהקה עברו לגור יחד בקומונה מפורסמת ברחוב אשבורי 710 בסן פרנסיסקו. הם ניזונו מסמי הזיה, ג'אמים של שעות ומוזיקה חסרת גבולות. 

לש, שהיה חסיד מושבע של פסיכדליה וראה בה הוכחה לתחום רוחני, הושפע עמוקות מהערבים הפרועים הללו, שבהם הגבול בין הלהקה לקהל נמחק לחלוטין. הוא סיפר בהתרגשות: "באירועי האסיד טסט הבנו בפעם הראשונה שהמוזיקה אינה שייכת לנגנים על הבמה, אלא לחלל כולו. היינו גוף אחד עם הקהל, מנגנים את התודעה הקולקטיבית של החדר".

מוזיקה קאמרית חשמלית וקונטרפונקט של באך

פיליפ צ'פמן לש, שהיה החבר המבוגר ביותר בלהקה, נולד ב-15 במרץ 1940 בברקלי, קליפורניה. בבית הספר הוא ניגן בויולה ובחצוצרה, אך מהר מאוד החל להתעניין יותר בהלחנה מאשר בביצוע. הוא למד מוזיקה בברקלי, שם התיידד עם טום קונסטנטן ההרפתקן (שלימים ניגן קלידים עם ה-DEAD), אך נשר במהלך הסמסטר הראשון. הוא לא הלך לנגן רוק'נ'רול פשוט. במקום זאת, הוא נמשך לאוונגרד. 

יחד עם קונסטנטן, הוא השתתף בקורס נדיר שלימד המלחין האיטלקי הנודע לוצ'יאנו בריו במילס קולג'. ושם הוא פגש את מי שעתיד להיות אבי המינימליזם, סטיב רייך, ואף שיתף איתו פעולה במיצג מוזיקלי.

הרקע הזה הסביר את הגישה שלו לבס. לש תיאר את המוזיקה של הלהקה כ"מוזיקה קאמרית חשמלית". השפעתו העיקרית כבסיסט לא הייתה ג'יימס ג'מרסון, כמו בסיסטים רבים בעולם הרוק של אז, אלא דווקא יוהאן סבסטיאן באך וסגנון הקונטרפונקט שלו (מערכת יחסים של שני קולות מוזיקליים עצמאיים). הוא ניגן "בס מוביל" שרקד סביב הגיטרה של גרסיה. תענוג צרוף לאוזניים! במקום שהבס יישב ויחכה לגיטרה, לש ניהל שיחה פילוסופית עמוקה עם מיתרי הגיטרה של ג'רי. ברגע אחד הוא צולל לתדרים תת-קרקעיים שמרעידים את האולם, וברגע הבא הוא עולה למעלה ומנגן סולמות מלודיים שגורמים לך לשפשף את האוזניים בתדהמה.

שנת 1968 וההרפתקה הגדולה של ANTHEM OF THE SUN

שנות השישים הפכו לעידן של ניסויים מוזיקליים אינטנסיביים עבור החבורה, במיוחד בתקליט השני שלה, ANTHEM OF THE SUN. השנה הייתה 1968 – שנה של סערה עולמית ותרבותית חסרת תקדים. בזמן שפריס בערה במרד הסטודנטים והביטלס התכנסו להקליט את האלבום הלבן הכפול שלהם, חברי הלהקה ישבו באולפן עם ערימות של סלילי הקלטה ומספריים ביד. לש היה הכוח המניע מאחורי הגישה הרדיקלית של התקליט. היה זה הרעיון שלו להדביק זו על זו באולפן כמה גרסאות חיות שונות של הקטע THE OTHER ONE, כדי ליצור חוויה על-חושית. "זה היה אפוקליפטי, כל פעם מחדש", הוא הסביר. הם פשוט לקחו קטעים מהופעות חיות באולמות כמו CAROUSEL BALLROOM וחיברו אותם לטייקים מהאולפן, שכבה על גבי שכבה. לש ניצח על המרקם הקולי הזה כמו מדען מטורף במעבדה פסיכדלית, כשהוא דורש מהטכנאים להגיע לרמות עיוות וסאונד שאיש לא העז לחלום עליהן לפני כן.

הדמעות של BOX OF RAIN

לש גם תרם יצירות מופת משלו לרפרטואר, ביניהן BOX OF RAIN (אותו כתב לאחר מות אביו) ו-UNBROKEN CHAIN המורכב. הסיפור שמאחורי BOX OF RAIN, מתוך אלבום המופת מ-1970 בשם AMERICAN BEAUTY, הוא אחד המרגשים והנוגעים ללב בתולדות הרוק. אביו של לש גסס ממחלת הסרטן, ופיל נהג לנסוע שעות ארוכות במכוניתו כדי לבקרו בבית החולים. בין אותן נסיעות קשות וכואבות, הוא הלחין את המנגינה השמימית על גיטרה אקוסטית כדרך להתמודד עם היגון. הוא מסר קלטת עם הלחן לתמלילן של הלהקה, רוברט האנטר, והאחרון כתב את השורות המופלאות שמתארות השלמה עם המוות ונחמה בעולם שבור. לש סיפר ששר את השיר לאביו ברגעיו האחרונים, כשהוא עוד היה בהכרה חלקית. באופן מצמרר, השיר הזה לא רק פתח את האלבום AMERICAN BEAUTY, אלא היה גם השיר האחרון בהחלט שהלהקה ניגנה אי פעם בהופעתה האחרונה עם ג'רי גרסיה ב-SOLDIER FIELD בשיקגו, ב-9 ביולי 1995!

שיר מופלא נוסף שהבליט את מוחו המבריק היה UNBROKEN CHAIN מתוך האלבום FROM THE MARS HOTEL משנת 1974. מדובר ביצירה מורכבת במיוחד עם מקצבים משתנים ולא שגרתיים של 11/8 לצד 4/4, שילוב של צלילי סינטיסייזר ומבנה הרמוני אוונגרדי שלש כתב יחד עם חברו המשורר בובי פיטרסן. במשך יותר מעשרים שנה הלהקה כמעט לא העזה לנגן את היצירה הזו בהופעות חיות בגלל מורכבותה הטכנית, ורק בשנת 1995 היא בוצעה סוף סוף על הבמה וגרמה להיסטריה רבתי בקרב קהל המעריצים המושבע.

ראוי להזכיר גם את הלהיט הגדול ביותר שלהם, TRUCKIN, מתוך האלבום AMERICAN BEAUTY, שלש היה שותף מרכזי בהלחנתו. השיר נולד בעקבות פשיטת משטרה מתוקשרת על חדר המלון של הלהקה ברחוב בורבון בניו אורלינס בינואר 1970 – אירוע שהוליד את השורה האלמותית: "BUSTED, DOWN ON BOURBON STREET". לש היה זה שעיצב את הגרוב המתגלגל והמדבק שליווה את השיר והפך אותו להמנון דרכים נצחי.

הוא תרם את הקולות הגבוהים להרמוניות בארבעה חלקים שהלהקה שלטה בהן בתקליטיה מתחילת הסבנטיז, במיוחד באלבומים כמו WORKINGMAN'S DEAD ו-AMERICAN BEAUTY, אך בסופו של דבר העדיף להשאיר את השירה לאחרים. זאת, למרות קריאות הקהל המפורסמות LET PHIL SING. הוא תמיד העדיף "לשיר עם הבס". ובאמת, כשלש ניגן סולו בס, שום גרון אנושי לא יכול היה להתחרות בעוצמת הרגש והצליל שבקעו מהמגברים העצומים שלו.

מערכות הסאונד המפלצתיות, המשברים האישיים והשמירה על הלהבה

באותם ימים של תחילת שנות השבעים, לש היה גם האיש שדחף לבניית "חומת הסאונד" המיתולוגית (THE WALL OF SOUND) – מערכת הגברה מפלצתית וחסרת תקדים של מאות רמקולים שנבנתה במיוחד עבור הלהקה, שבה לכל כלי, ובמיוחד לבס בעל ארבעת ושישה המיתרים המותאמים אישית של לש, היה ערוץ הגברה עצמאי לחלוטין.

למרות שסיבובי ההופעות הארוכים איבדו את הקסם מבחינתו, לש המשיך עם הלהקה לאורך שנות השמונים הקשות, כשבעיות סמים זעזעו אותה, ואל תוך הניינטיז, עד שהכול הסתיים עם מותו של גרסיה ב-1995. מותו של גרסיה היה מהלומה אדירה עבורו; השותפות המוזיקלית שלהם הייתה כמעט טלפתית, ולש תיאר זאת באוטוביוגרפיה שלו כקשר שבו "היינו קוראים את המחשבות אחד של השני עוד לפני שהאצבע נגעה במיתר".

לש עצמו ידע קרבות בריאותיים קשים. בשנת 1998 הוא קיבל השתלת כבד בגלל הפטיטיס C בו לקה בעברו. ההליך הוביל אותו להפוך לתומך נלהב בתרומת איברים. בכל הופעה מאז, הוא נהג לפנות לקהל בסיום ולבקש מכולם להירשם כתורמי איברים ולהציל חיים – מחווה אנושית מרגשת שליוותה אותו עשרות שנים. הוא גם שרד סרטן הערמונית בשנת 2006.

לאחר פירוק הלהקה, לש המשיך להיות שומר פעיל על הלהבה. הופעה אקוסטית חד-פעמית ב-1994 הוכרזה כ"פיל לש וחברים" והובילה להופעות עם הרכבים מוזיקליים משתנים למשך שארית הקריירה שלו. בשנת 2005 הוא פרסם את האוטוביוגרפיה שלו המרתקת, SEARCHING FOR THE SOUND: MY LIFE WITH THE GRATEFUL DEAD, שבה שפך אור על הקסם, האוונגרד והטירוף שמאחורי הקלעים. 

אשתו, ג'יל, לה נישא ב-1984, הפכה לשותפה קרובה בכל היבטי חייו. בשנת 2012 פתחו בני הזוג מסעדה וחלל הופעות מצליח בסן רפאל, קליפורניה, בשם LESH'S TERRAPIN CROSSROADS. בניהם, גרהאם ובריאן, שימשו כלהקת הבית, והבסיסט עצמו נודע כמלווה אורח בערבי קריוקי של שירי הלהקה שלו.

ללא ספק, הוא היה ונותר אחד המוזיקאים המרתקים, האינטליגנטיים והייחודיים שעולם הרוק הציע. הצלילים העמוקים והמחשבה המקורית שלו ימשיכו להדהד בכל תו ובכל צליל בס שנשמע בעולם הפסיכדליה עוד שנים רבות קדימה.

שיקגו - אלבום רביעי, אז למה שלא יהיה אלבום מרובע?

ב-25 באוקטובר בשנת 1971 יצא אלבומה הרביעי של להקת שיקגו. הפעם מדובר בארבעה תקליטים במארז ובהם הקלטות הופעות הלהקה באולם קרניגי הול שבניו יורק. האלבום נקרא, כמה לא מפתיע, בשם CHICAGO AT CARNEGIE HALL.

ובכן, מדובר בלהקת שיקגו באחד מרגעיה הקלאסיים ביותר. אחרי שלושה אלבומים כפולים חשב הקהל כי לא ייצא יותר פורמט שכזה מטעמה. ואכן הקהל צדק, כי הפעם זה יצא בנפח גדול פי שניים! השאלה הגדולה ריחפה באוויר, והיא מרחפת עד היום: האם העולם היה באמת זקוק לארבעה תקליטי ויניל של הופעה חיה, או שהיה עדיף לגזוז את כל החומר המוקלט הזה לכדי תקליט בודד, מרוכז ומושלם? מצד שני, מי רוצה לחתוך בבשר החי והבועט הזה? 

האלבום הזה, על כל שמונת צדדיו, היה מסמך ששיקף במדויק את המהות של הלהקה באותם ימים: רוק מהודק ומושחז, עטוף בשכבות של כלי נשיפה וניחוחות שאפתניים שכמעט יצאו משליטה. השילוב המחשמל של רוק, ג'אז, סול, חטיבת נשיפה מתוחכמת ועיבודים ארוכים וסוחפים יצר קהל מעריצים מושבע, שהיה מוכן לצלול עם החבר'ה האלה הרבה מעבר למבנה השגרתי של סינגל רדיופוני של שלוש דקות.

כך נחתה ברעש גדול בחנויות התקליטים פצצה: מארז מרובע ועצום של להקת שיקגו, תיעוד שלם של שבוע הופעות היסטורי באולם קרניגי הול המכובד בניו יורק. השם, באופן לא מפתיע וכמעט מתבקש, היה CHICAGO AT CARNEGIE HALL.

לפרוץ את קודש הקודשים: שמונה הופעות בשישה ימים

צריך להבין, קרניגי הול לא היה סתם אולם. זה היה קודש הקודשים של המוזיקה הקלאסית. הבדיחה הישנה תמיד סיפרה שכדי להגיע לשם צריך "להתאמן, להתאמן, להתאמן". אבל עבור מוזיקאי רוק, גם כל האימונים שבעולם לא היו פותחים את הדלת. אפילו אמני ג'אז הורשו להיכנס רק ב-1938, כשבני גודמן ותזמורתו פרצו את החומה. הביטלס הגיעו ב-1964, אך צרחות הקהל הפכו את ההקלטות לבלתי שמישות. ואז הגיעה שיקגו, להקה שפעלה בעין הציבור בקושי שנתיים, והחליטה לא רק להופיע שם, אלא לסגור את המקום לשבוע שלם. הימור מגלומני.

בין ה-5 ל-10 באפריל 1971, הלהקה עלתה על הבמה לשמונה הופעות מלאות בשישה ימים, כולל שתי הופעות צהריים מיוחדות. כל תו וכל צליל בכל שמונת המופעים הוקלטו על גבי סרטי הקלטה מקצועיים, מה שהעניק למפיק ג'יימס ויליאם גרסיו הררי חומר גלם לעבוד איתו. הנשפן וולט פרזיידר הסביר לימים מדוע הלהקה התעקשה שחובה לתעד את השבוע הזה: שיקגו הפכה למופע הלא-קלאסי הראשון בהיסטוריה שהופיע שישה ימים ברציפות בקרניגי הול! מבחינתו, רק הציון ההיסטורי הזה הצדיק את הבאת משאיות ההקלטה הניידות כדי לנצור את הרגע לעד.

מאחורי הקלעים: סיוט טכני וסערת רגשות באולפן הנייד

אבל מאחורי הקלעים, הפקת האלבום הזה הייתה כאב ראש רציני. ראשית, הסיכון הכלכלי של שכירת אולם כזה לשבוע שלם היה עצום. שנית, אף אחד לא ידע איך להקליט להקת רוק חשמלית ורועמת, עם חטיבת כלי נשיפה רועמת עוד יותר, באקוסטיקה הטהורה של האולם. עבור חלק מחברי הלהקה, החוויה הזו הייתה רחוקה מלהיות נעימה. הבסיסט והזמר פיטר סטרה נזכר בזעזוע איך הגיע לבדיקת הסאונד וגילה יער של מיקרופונים במקומות שבהם הלהקה נהגה להשתמש במיקרופון בודד. המערך המורכב והמסורבל גרם למוזיקאים להרגיש מכווצים ומודעים מדי לעובדה שהם מוקלטים. בשיא ההופעה, סטרה אפילו ראה איש צוות טכני ניגש למגבר הבס שלו על הבמה ומסובב את הכפתורים כדי לשנות את הווליום, רק כי הטכנאים במשאיות ההקלטה בחוץ רצו רמת סאונד אחרת. מבחינת סטרה, הטירוף הזה פשוט סירס את הספונטניות של הלהקה.

המתופף, דני סראפין, סיפר בספרו שהסאונד היה קטסטרופה: "האקוסטיקה לא הייתה מה שציפינו. למרות המאמצים, הכל נשמע לא נכון. כלי הנשיפה נשמעו דקים ממש כמו משרוקית KAZOO. תחילת האלבום הזה תמיד נשמעת רע באוזניי. העסק משתפר רק בהמשך". למעשה, מי שהביע את הזעם המר ביותר על הצליל של כלי הנשיפה היה נגן הטרומבון ג'יימס פאנקו, והדימוי של משרוקיות הפלסטיק הפך לאמירה המפורסמת ביותר שלו על האלבום. פאנקו טען בלהט שהאקוסטיקה האגדית של קרניגי הול תוכננה עבור מוזיקה אקוסטית בלתי מוגברת. כדי שכלי הנשיפה יצליחו להישמע מעל הגיטרה הרועמת של טרי קאת', הבס והתופים, הם נאלצו להשתמש בהגברת מיקרופונים מסיבית שגזלה מהנשפנים את כל העוצמה והחום הטבעיים שלהם.

לעומתם, הקלידן והזמר רוברט לאם שמע משהו אחר לגמרי. לאם לא חיפש צליל סטרילי של אולפן. מה שהיה חשוב לו באמת היה לשמר את ההתרגשות, החספוס והאנרגיה החיה של להקה על הבמה. הוא אהב את הפגמים ואת הפרטים הבלתי צפויים שנוצרים רק בהופעה חיה. הוויכוח הזה בין חברי הלהקה מלווה את המארז הזה עד היום: האלבום הזה אולי לא מושלם מבחינה צלילית, אבל הוא חי ונושם בכל שבריר שנייה.

סערה פוליטית וג'אז-רוק חופשי על הבמה

הלהקה הייתה אז בשיא כוחה היצירתי והפוליטי. החברים התנגדו בנחרצות למלחמת ויאטנם. באלבום האולפני השלישי שלהם הם הצטלמו על רקע קברים, וכאן, באלבום ההופעה, הם דאגו לנעוץ סיכה בבלון של הממשל עם שיר שלא הופיע באף תקליט אולפן: A SONG FOR RICHARD AND HIS FRIENDS. אותו ריצ'רד היה הנשיא ריצ'רד ניקסון, וזה היה הרבה לפני שערוריית ווטרגייט שגרמה לפרישתו המבישה. 

השורות "היי עכשיו, האם תלך מפה? נמאס לנו מדברים שאתה אומר" נשמעו כמעט נבואיות. ההחלטה לבצע שיר מחאה פוליטי חדש ונוקב מול אולם מלא, במקום להישען רק על להיטי רדיו בטוחים, המחישה בדיוק את התפיסה של שיקגו: הבמה היא מקום ליצירה חיה ומתפתחת ולא סתם מכונת שכפול של תקליטי אולפן.

שיקגו הייתה ממובילות זרם רוק כלי הנשיפה (BRASS ROCK), והיא הציגה מיזוג מסעיר של רוק נושך, אלמנטים של ג'אז ותבלינים מוזיקליים נוסח פרנק זאפה. כל זה הוגש על ידי שלושה זמרים שונים לחלוטין: הגיטריסט טרי קאת' עם קולו המחוספס, הקלידן רוברט לאם בקולו הנעים, והבסיסט פיטר סטרה בקולו הגבוה והחודר. נגינת האנסמבל שלהם הייתה מרשימה, מהודקת ומפילת לסת בעוצמתה. נכון, שנים אחר כך הם הפכו להרכב סכריני ומלוקק יותר, אבל בתחילת הסבנטיז זו הייתה רכבת דוהרת ללא מעצורים, מלאה בזיעה ותעוזה. מוסיקה עם ביצים ועם בשר. ההופעה בקרניגי הול המחישה זאת היטב.

המארז הזה פורש לרווחה את החומרים משלושת אלבומי האולפן הראשונים של הלהקה, אך הביצועים מעולם לא היו העתק פשוט של שירי האולפן. כאן הרקע הג'אזי של הלהקה קיבל דרור מוחלט: השיר IN THE COUNTRY נמתח אל מעבר לעשר דקות; הקטע המופלא SOUTH CALIFORNIA PURPLES חוצה את רף 15 הדקות עם סולואים מפותלים; היצירה הרב-חלקית IT BETTER END SOON נפרשת על פני כמעט 16 דקות מהפנטות; והלהיט DOES ANYBODY REALLY KNOW WHAT TIME IT IS מגרד את עשר הדקות, כשהוא נפתח באלתור פסנתר ג'אזי חופשי ופרוע של רוברט לאם.

ההימור על מיליון דולר והמארז שנכנס להיסטוריה

אתם יכולים לתאר לעצמכם את פניהם של אנשי חברת התקליטים COLUMBIA כשהלהקה בישרה להם על הכוונה להוציא מארז מרובע. הרי הלהקה הזו דרשה מהם בעבר אלבום בכורה כפול. וולט פרזיידר, נגן כלי הנשיפה, סיפר שהחברה לא רצתה להוציא את זה בכלל, וחשבה "מי החבר'ה הצעירים האלה חושבים שהם, הביטלס?". חברי שיקגו נאלצו לחתום על הסכם מיוחד, שקבע שאם האלבום ייכשל, ההפסדים יקוצצו ישירות מהתמלוגים שלהם. ההימור שלהם השתלם.

המפיק ג'יימס ויליאם גרסיו האמין בפרויקט בכל נימי נפשו ונכנס לעימות חזיתי עם נשיא החברה, קלייב דייוויס. גרסיו שם את הקריירה שלו על הכף ואמר להנהלת החברה שאם המארז לא ימכור מספיק עותקים כדי לכסות את עלויות הייצור המטורפות – הם מוזמנים לשלוח אליו אישית את החשבון על סך מיליון דולר. החשבון הזה, למותר לציין, מעולם לא נשלח.

כמובן, כשהאלבום יצא הוא הפך לזהב כמעט מיד, מכר למעלה משני מיליון עותקים, ואנשי COLUMBIA מיהרו לזקוף את הקרדיט על ה"סיכון" וה"גאונות" לשמם. פרזיידר עצמו קיבל זיכרון מרגש מהאירוע: מורו לשעבר מהתזמורת הסימפונית, שהופיעה שם לילה לפני כן, השאיר לו פתק: "בחור, סוף סוף הצלחת. אתה רואה? אימון באמת מביא אותך לקרניגי הול".

העטיפה והמארז היו שאפתניים לא פחות מהמוזיקה עצמה. המארז המקורי כלל שני פוסטרים ענקיים של חברי הלהקה, פוסטר פנורמי מרהיב של אולם קרניגי הול עצמו, חוברת בת 20 עמודים עמוסה בתצלומים היסטוריים ובפירוט לוחות הזמנים של סיבובי ההופעות, ואפילו דפי הסבר מיוחדים המעודדים את הצעירים להירשם ולהצביע בבחירות – מהלך אקטואלי לוהט בעקבות הורדת גיל ההצבעה בארצות הברית ל-18 באותה שנה. זה לא היה סתם אלבום הופעה שנועד לשבת בצניעות לצד CHICAGO II או CHICAGO III. זה היה אירוע תרבותי מיוחד.

דרך אגב, חמישים שנה מאוחר יותר, בשנת 2021, הלהקה פתחה מחדש את הארכיונים והוציאה מארז מפלצתי של 16 תקליטורים שכלל את כל שמונת המופעים במלואם. אז התברר לכולם הנתון המדהים: מה שנראה לנו מ-1971 כקופסה מנופחת ואינסופית של ארבעה תקליטים, היה בסך הכל הגרסה המקוצרת והערוכה של שבוע בלתי נשכח.

ומה נכתב בביקורת מאז על האלבום?

ברולינג סטון נכתב בביקורת: "אם אתם אוהבים את שיקגו, אבל לא קניתם אף אחד מהתקליטים שלהם, זה בשבילכם. יש בערך חמישה צדדים עם שירים מועדפים משלושת האלבומים הקודמים שלהם. יש הרבה מנגינות חדשות ויש בערך 20 דקות של עידוד ושריקות מהקהל והרבה אמירות 'תודה' מהלהקה. המוזיקה די טובה, הלהקה כשירה ומהודקת. ובכל זאת, עורך אובייקטיבי עם זוג מספריים חד היה עוזר פה מאד.

הצלילים המוזיקליים של שיקגו מעט סתומים. רוב הלהקות עם נגינה של גיטרה-אורגן-כלי נשיפה-קצב מתייחסות לפחות לצליל השחור של סטאקס או ממפיס, אמצעי מדויק לארגון מוזיקלי המקצה פונקציה מסוימת מסוימת לכל קיבוץ כלים. רוב הקבוצות שטוענות שהן מוכוונות ג'אז מחדירות טעם של ג'אז למוזיקה שלהן, או באמצעות תפקידי נשיפה הרפתקניים הרמוניים וקצביים או באמצעות מידה מסוימת של חופש אינטראקטיבי והפתעה באלתור. אבל שיקגו, על פי רוב, נמנעת הן מגישת ממפיס והן מגישת הג'אז. זה לא מקרי שחבריה השיגו שיא מעורר קנאה עם מחרוזת להיטיה הרדיופוניים, כי נראה שהשורשים שלהם נטועים היטב ברדיו. מלבד טוויסט חכם מדי פעם בעיבודים, והמסר הפוליטי שלהם - תירשמו ותצביעו, תזרקו את ניקסון, תעצרו את הזיהום - לא צפוי לפגוע במי שמאזין לתחנות מתוכנתות של דרייק.

לפי הנוסחה של ממפיס, כלי הנשיפה צריכים לדחוף, להניע, לגלוון את הלהקה. לפי נוסחת הג'אז של הביג באנד, הם צריכים להוסיף עומק ולשדר עוצמה מסוימת. כאן, אצל שיקגו, הם בעיקר ממלאים חלל. המנגינות החדשות באלבום מנסות לפרוץ נוסחה הזו, ולעתים קרובות מצליחות. הלהקה נשמעת רעננה ויש רוח והתרגשות מאחוריה שניכרים מאוד. מדהים עד כמה הלהקה נשמעת תוססת כשכלי הנשיפה יוצאים מהעיבודים. הגיטריסט, טרי קאת', שמנגן עם הרבה מאוד אש אבל לא הרבה כושר המצאה בכל שמונת הצדדים של המארז, נכנס לכמה פידבקים ואפקטים מטורפים אחרים.

שיקגו כמובן נהנית לשחק, ואם חלקלקות והצלחה הן הקטע שלה, היא מוזמנת לעשות כך; ברור שהרבה אנשים יקשיבו, אפילו לשמונה צדדים רצופים שהיו, בעיני, מייאשים. אני כן חושב שזה פלילי עבור חברת קולומביה והמפיק ג'יימס וויליאם גרציו לטפח את הנטיות היומרניות של הלהקה. נחוץ מפיק קשוח שמוכן לחלק את כישרונותיו הברורים להכנת תקליט בודד של חומר ערוך היטב, מושחז, אם הם רוצים שייקחו אותם ברצינות על ידי אנשים שיש להם היכרות מסוימת עם המסורת המוזיקלית, מקאונט בייסי ועד המאר-קיז, ג'ון קולטריין, אורנט קולמן ואלברט איילר".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב בביקורת: "שיקגו לקחה סיכון מחושב עם המהדורה האחרונה שלה - תיעוד ממצה של הביצועים שלה בקרניגי הול בשנה שעברה. אני לא יכול לחשוב על אף אמן פופ (או להקה) אחר שהיה לו את החוצפה המוחלטת להוציא מארז של ארבעה (תספרו אותם, ארבעה!) תקליטים בחבילה אחת. אבל הנה זה, הנה הם. נכון לכתיבת שורות אלה, זה נמצא כמעט בראש מצעדי התקליטים הנמכרים ביותר. ההימור השתלם.

אין ספק שהנושא אטרקטיבי. ואכן, בנוסף לדיסקים, יש כרזה עצומה של הלהקה בפעולה, עוד שתי כרזות גדולות בלבד (אחת מהן של קרנגי הול), אלבום תמונות עם עשרים עמודים והסבר דרישות הרישום (עבור בני שמונה עשרה) בארצות הברית. באשר למוזיקה, היא מורכבת מרגעי השיא של הקונצרטים של שיקגו באפריל 1971 בקרניגי הול בניו יורק.

בניגוד לרבים מהמתחרים הבולטים שלה, שיקגו ממשיכה להשתפר ולהשתפר. הלהקה שמרה על תחושת שמחה בפעולת היצירה של המוזיקה שכמובן מועברת לקהל שלה - בוודאי למאזינים הנלהבים שהשתתפו במופעים ההם. אנרגיה היא כוח שמביא מוזיקת רוק לחיים. להקות רבות תאמו את ההצלחה של שיקגו, אבל כשהן לא מצליחות לעמוד בדרישה המתמשכת של המוזיקה שלהן להיצע בלתי נדלה של חיוניות פשוטה וגולמית, הן יכולות רק להישמע פרודיות על עצמן.

שיקגו, לעומת זאת, אפילו בתוכנית כמו זו שמתרכזת ברפרטואר מוכר (זה באמת אלבום "הלהיטים הכי גדולים"), משקיעה במנגינות שבטח ניגנה לפחות אלף פעם. בטח, הם יכולים להיות משעממים קצבית, והם יכולים אפילו לעשות זריקה רגשית זולה מדי פעם. אבל רוב הזמן הלהקה הזו מנגנת מוזיקת רוק טובה ונקייה וכנה -- בלי התייפייפות, בלי שטויות, בלי התעסקות יתר. סט של ארבעה תקליטים הוא הרבה מה לבקש מכל אחד לקנות, אבל זה שווה כל אגורה".

בעיתון CIRCUS נכתב אז: "מבקר אחד, בסקירת ארבעת התקליטים החיים של שיקגו, המליץ על צדדים שניים וחמש. עכשיו תחשוב על זה רגע. אנחנו לא הולכים להיות כל כך סלקטיביים. מה שנגיד הוא שכל מי שמעריך את שיקגו, יתענג על קופסת הממתקים הזו. מפתיעה יותר היא איכות הסאונד המשובחת שעוברת לאורך כל הדרך. אחרי כמה תקליטים מלוטשים ומוצלחים, שיקגו מנגנת עבור האנשים".

בעיתון HIT PARADER נכתב בביקורת: "זה הוקלט במהלך שבוע של סדרת הקונצרטים של הלהקה באולם המפורסם של ניו יורק (הפילמור של חובבי הקלאסיקה). ראשית המוזיקה: הרבה פריטים מוכרים כלולים באופן טבעי והם מקבלים את היתרון של התלהבות הקהל שמדגישה אותם. האריזה: בתור התחלה יש ארבעה תקליטים, כולם באים במחיר נמוך במיוחד, חוברת תמונות, כרזה וכרזה ענקית, בתוספת טבלת רישום בוחרים כדי לפנות לבני 18 ומעלה. מבחינה ויזואלית הכל מאוד נחמד, אבל היו יכולים לבוא עם פירוט טקסטואלי ממשי יותר, על הלהקה בת שבעה חברים. עם זאת, בסך הכל, אחת המהדורות היותר מרשימות של השנה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים