רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-31 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-31 באוקטובר (31.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "הדבר ששנות ה-60 עשו היה להראות לנו את האפשרות ואת האחריות שהייתה לכולנו. זו לא הייתה התשובה. זה רק נתן לנו הצצה לאפשרות. ובשנות ה-70 כולם היו שליליים ואולי, בשנות ה-80, כולם יגידו, טוב, בסדר, בואו נקרין שוב את הצד החיובי של החיים. אתה צריך להודות לאלוהים, או מה שזה לא יהיה שם למעלה, על העובדה שכולנו שרדנו. כולנו שרדנו את וייטנאם או ווטרגייט או את המהפך האדיר של העולם כולו. זה השתנה. אנחנו (הביטלס) היינו הלהיטים של שנות ה-60, אבל העולם הוא לא כמו שנות ה-60. אני הולך לעתיד לא ידוע, אבל כולנו עדיין כאן. יש תקווה! אני מדבר עם גברים ונשים שעברו את מה שעברנו ביחד, קבוצת שנות ה-60 ששרדה... שרדה את המלחמה, הסמים, הפוליטיקה, האלימות ברחוב, כל החבילה. שרדנו את זה, ואנחנו כאן" (ג'ון לנון, בשנת 1980)

ב-31 באוקטובר בשנת 1986 תבע רוג'ר ווטרס את חברו לשעבר מפינק פלויד, דייויד גילמור. מטרתו הייתה למנוע מהגיטריסט (כמו גם מהמתופף, ניק מייסון) להשתמש במותג הידוע בלעדיו. הסכסוך הממושך בין ווטרס וגילמור נמשך מאז שנים קדימה, אז בואו לגלות שלב אחר שלב בריב זה, עם ציטוטים שבחרתי להביא משנים שונות של שני אנשים שעבדו ביחד ומאז בעיקר מתקוטטים.

שלב 1 - האם אפשר לעשות להקת פינק פלויד ללא רוג'ר ווטרס?

ווטרס: "פינק פלויד הפכה להיות כוח מבוזבז מבחינה יצירתית. חייבים להודות שהלהקה התפרקה וצריכה לפרוש בצורה מכובדת מסצנת המוסיקה" (1986)

גילמור: "אני לא מבין מדוע רוג'ר עושה את זה. אם היה משקיע את כל הזמן והאנרגיה שלו בקריירה שלו, במקום לדפוק אותנו, הוא היה בעמדה חזקה יותר מאיפה שהוא נמצא. הוא איבד את כל הסימפטיה מהתקשורת וגם מהציבור. זאת לפי מה שאנו רואים בהופעותינו, עם צעירים שלובשים חולצות ובהן כתובות כמו 'לעזאזל עם רוג'ר' ו'מי זה רוג'ר'?..." (1988)

שלב 2 - רגע, למי מותר להופיע באיצטדיונים?

ווטרס: "אני כתבתי את 'החומה' כמתקפה על תופעות הופעות הרוק באיצטדיונים, והנה קמה לה פינק פלויד בלעדיי ועושה מזה כסף על ידי נגינה באיצטדיונים! הם צריכים לחיות עם זה. מבחינתי זו בגידה" (1992)

גילמור: "אני לא רואה סיבה להתנצל על הרצון לעשות מוסיקה ולהרוויח ממנה כסף. זה מה שאנו עושים. אני חושב שהמוסיקה שלנו מתאימה יותר לאיצטדיונים גדולים" (1994)

הריב בלהקת הרוק הזו רק מחמיר

שלב 3 - ומה עם האלבום THE DIVISION BELL, שיצא בשנת 1994?

גילמור: "אני ממש אוהב את האלבום הזה, אבל זה לא אלבום שמתחבב מיד עם הקשבה ראשונה. צריך לגלות דברים רבים בו עם הקשבות רבות" (1994)

ווטרס: "זה ממש כמו ספיינל טאפ, האלבום הזה. המילים בו כתובות על ידי האישה החדשה של דייויד, פולי סאמסון. תעשו לי טובה! איזו חוצפה זו, לקרוא לדבר הזה פינק פלויד. זה היה אלבום נוראי" (2004)

שלב 4 - מי המוסיקאי הטוב יותר?

גילמור: "מה שאני מתגעגע מרוג'ר הוא הדרייב שלו. הכתיבה הגאונית שלו. הרבה דברים. אבל מוסיקה לא הייתה דבר מרכזי טוב אצלו. הוא לא מוסיקאי ממש טוב. הוא ממש לא" (1994)

ווטרס: "זה שטויות! אין ספק שדייב הוא גיטריסט מצוין. אבל האופן בו הוא מנסה להגיד שהוא מוסיקאי טוב ממני, זה שטויות" (2003)

שלב 5 - האם יש הזדמנות להשלים?

גילמור: "אני חושב שיש לו את מספר הטלפון שלי ולי יש את שלו. אבל אין לי עניין לדבר איתו. הוא אמר יותר מדי שקרים ויותר מדי דברים רעים קרו בגללו כלפינו" (1990)

ווטרס: "אני לא מתגעגע לדייב. אין לנו הרבה במשותף ולכן לא כדאי לנו להתאמץ לחזור להיות ביחד" (2003)

כשלהקת רוק כמו פינק פלויד מתאחדת

שלב 6 - הלא יאמן קרה! מופע איחוד בלייב 8, יולי 2005. אבל אל תפתחו ציפיות - ההרמוניה לא תישאר זמן רב.

ווטרס: "זה היה נהדר! ממש אהבתי את זה. אני מקווה שנעשה זאת שוב ביחד. זה היה טוב יותר מטוב. זה היה נהדר" (2005)

גילמור: "זה היה נהדר אבל זה היה סיום מוחלט. זה היה כמו לישון עם אשתך לשעבר. אין עתיד לפינק פלויד והלהקה לא תתאחד יותר" (2006)

בשנת 2011 גילמור בא לנגן להופעת אורח אצל ווטרס, אבל בהמשך...

שלב 7 - דייויד גילמור חוסם ורוג'ר ווטרס זועם; גילמור לא מאפשר יותר לווטרס לפרסם בדף הפייסבוק של פינק פלויד.

ווטרס: "אין לדייב מושג מזוין על מה הוא מדבר, בעניין הכנת השיר MONEY. למה? כי הוא לא היה שם, אלא אם כן הוא התחבא מתחת לכיסא המזורגג שלי כשהכנתי את הלופ הזה עבור השיר באולפן שלי ושל אשתי ג'ודי. שם, ליד הפאב בו נהגתי לשחק בהטלת חיצים! הסיפור המלא של מה שקרה באמת נמצא בספר הזיכרונות שאני כותב. אז אני מקווה שזה יעורר את הזכרון של דייב ושל אשתו, פולי. מכיוון שדייב גילמור אסר עליי לפרסם בדף הפייסבוק של פינק פלויד עם 30,000,000 המנויים שלו, אני מפרסם את ההודעה הזו כאן מהיום והלאה באתר שלי. זהו חלק קטן ממערכה מתמשכת של גילמור ואשתו פולי לתבוע יותר קרדיט לדייב על העבודה שעשה בפינק פלויד. כן הוא היה, והוא גיטריסט וזמר טוב אבל הוא אמר במשך 35 השנים האחרונות הרבה שקרים על מי שעשה מה בפינק פלויד, כשעוד אני הייתי אחראי. יש הרבה 'עשינו את זה' ו'עשינו את זה' ו'עשיתי את זה' ו'עשיתי את זה' שיוצאים באופן שגוי מפיו.

דיוויד חושב שהוא הבעלים של האתר הזה. אני חושב שהוא חושב שבגלל שעזבתי את הלהקה בשנת 1985, שהוא הבעלים של פינק פלויד, שהוא פינק פלויד, שאני לא רלוונטי ושאני צריך לסתום את הפה שלי".

שלב 8 - חיות טורפות: ההוצאה המחודשת של האלבום ANIMALS נתקעה בגלל שווטרס לא אהב את המאמר שהיה אמור להתלוות בחוברת המצורפת, מאת מארק בלייק.

ווטרס: "המיקסים החדשים לאלבום ANIMALS לא פורסמו בגלל מחלוקת על כמה הערות בעטיפה שכתב העיתונאי מארק בלייק עבור המהדורה החדשה הזו. גילמור הטיל וטו על יציאת האלבום אלא אם כן יוסרו הערות אלו... הוא אינו חולק על אמיתות ההיסטוריה המתוארת ברשימותיו של מארק, אבל הוא רוצה שההיסטוריה הזו תישאר סודית" (2021)

שלב 9 - אנחנו או הם? פינק פלויד הוציאה תקליטון תמיכה באוקראינה במלחמתה מול רוסיה (עם HEY HEY RISE UP). ווטרס בחר להיות בעד מחרחר המלחמה, ולדימיר פוטין, והתחלחל כשהמותג "פינק פלויד" תמך במה שהוא יצא נגדו.

גילמור: "זה דבר ממש קשה ומתסכל לראות את ההתקפה המטורפת והבלתי צודקת הזו של רוסיה - מעצמה גדולה, על אוקראינה - אומה עצמאית, שלווה ודמוקרטית. התסכול מלראות את זה ולחשוב 'מה לעזאזל אני יכול לעשות?' הוא די בלתי נסבל" (2022)

ווטרס: "הרעיון הזה שאני מציע, עשוי שלא להשפיע כל כך טוב על כל אזרח באוקראינה כרגע - במיוחד לאור העדויות המתגברות על פשעי מלחמה, כולל קברי אחים ושימוש באונס כנשק מלחמה. כשאומרים שהרוסים התערבו בבחירות שלנו; הרוסים עשו את זה. הכל שקרים, שקרים, שקרים, שקרים. אני יכול לחיות עם עצמי וללכת לישון בלילה בידיעה שהסיפור שנמכר בתקשורת המערבית הוא תעמולה, וזו לא האמת. אני יודע את האמת ואני בטוח שאני צודק לגבי זה" (2022)

שלב 10 - מילים קשות מאד ונכונות באינסטגרם, מאשתו של גילמור, פולי סאמסון, נגד ווטרס.

פולי סאמסון (אשתו של גילמור, באינסטגרם): "למרבה הצער, רוג'ר ווטרס, אתה אנטישמי עד הליבה הרקובה שלך. גם מתנצל של פוטין וגם שקרן, גנב, צבוע, בורח ממס, מסנכרן שפתיים, שונא נשים, חולה קנאה, מגלומני. די עם השטויות שלך" (2023)

גילמור שיתף את דבריה בטוויטר והוסיף הערה משלו: "כל מילה שמוצגת פה נכונה" (2023)

במהרה פורסה תגובה מרוג'ר ווטרס: "רוג'ר ווטרס מודע להערות המבעיתות והבלתי מדויקות שנאמרו עליו בטוויטר על ידי פולי סמסון, אותן הוא מפריך לחלוטין. כרגע הוא מקבל עצות לגבי עמדתו" (2023)

כוכבי רוק כמו פיטר גבריאל, אריק קלפטון וגם ניק מייסון חתמו על עצומה נגד ביטול הופעה מחו"ל של ווטרס בגרמניה.

שלב 11 - גילמור מואס לחלוטין בווטרס.

גיטריסט פינק פלויד אמר בשנת 2025 שאין סיכוי שיחלוק במה עם רוג'ר ווטרס שוב. "כלום. אין שום דרך אפשרית שהייתי עושה את זה", אמר דיוויד גילמור לטלגרף כשנשאל מה יידרש כדי לראות את השניים מופיעים שוב יחד.

ואחרי הכל, זו עוד לבנה בחומה...

גלילאו... גלילאו... גלילאו פיגרו!!! ב-31 באוקטובר בשנת 1975 יצא תקליטון חדש ללהקת קווין ושמו 'רפסודיה בוהמית'. צידו השני הכיל שיר, מאת המתופף רוג'ר טיילור, ושמו I'M IN LOVE WITH MY CAR.

זה היה ב-31 באוקטובר 1975, חג כל הקדושים, ותעשיית המוזיקה עמדה לקבל את ה-TRICK וה-TREAT הגדולים של חייה. ביום ההוא שחררה להקת קווין תקליטון חדש, יצירה מטורפת ומרגשת בת כמעט שש דקות ששמה היה BOHEMIAN RHAPSODY.

היה זה הימור כה גדול, שאיש מלבד הלהקה לא האמין בו. בצד השני של אותו תקליטון ויניל שכב שיר נוסף, שהגיע ממחלקת כלי ההקשה של הלהקה. המתופף רוג'ר טיילור כתב והתעקש לשיר את I'M IN LOVE WITH MY CAR, המנון אישי לאוהבי מכוניות. הסיפורים מאחורי הקלעים גורסים שטיילור נעל את עצמו בארון עד שחבריו הסכימו להשתמש בשיר שלו כ-B-SIDE, צעד שהבטיח לו תמלוגים נאים להפליא כשהצד הקדמי הפך למפלצת.כשהתקליטון יצא.

המבקרים הבריטים פשוט לא ידעו איך לאכול את הדבר הזה. בעיתון המוזיקה NME ניסו לפצח את היצירה. "לשיר יש ארבעה חלקים שונים מאד זה מזה", הם כתבו בבלבול מה. "לכן זה מעניין לראות אם ישמיעו אותו במלואו בתחנות הרדיו". הביקורת הודתה שהשיר "מבוצע היטב", אך סייגה מיד: "אבל יותר מבחינת הפקה מאשר נגינה". המבקר אף הרגיש צורך להשוות את קווין לברוס ספרינסטין, שזה עתה שחרר את התקליט BORN TO RUN. אבל לפרדי מרקיורי, הסולן והמוח מאחורי השיגעון, היו תוכניות אחרות. ב-22 בנובמבר 1975 הוא העניק ראיון לוחמני לעיתון מלודי מייקר והדף את כל החצים. "הרבה אנשים קטלו את השיר הזה", הוא הצהיר, "אבל אם תקשיבו לתקליטון הזה, האם תוכלו להשוות אותו למשהו אחר?". הוא זרק את הכפפה: "תביאו לי להקה אחת שעושה אופרה כמונו ועוד מוציאה את זה כתקליטון. אני לא מצליח לחשוב על להקה אחת שכזו חוץ מאיתנו".

מרקיורי היה נחוש. "תמיד לקחנו סיכונים. אני חושב שלהקת קווין מיצבה את הזהות שלה ולא אכפת לי מה שהמבקרים אומרים". הוא הודה שהיו ויכוחים סוערים מאחורי הקלעים: "השיר אמנם ארוך, אך אנחנו בחרנו את הטוב ביותר לתקליטון. עם זאת, היו המון מריבות בנוגע לבחירת צאתו בפורמט הזה. מישהו הציע לחתוך אותו בעריכה, כדי שיתקבל במדיה, אבל אני לא רואה טעם בצעד שכזה. זה התקליטון שלנו ותקבלו מאיתנו גם תקליט לאחר מכן".

האמת היא שלא היו רגעים ברורים בהיסטוריה שהסבירו את תהליך כתיבת השיר. הוא היה מורכב מקרעים ורעיונות שמרקיורי אסף במשך שנים, חלקם עוד מסוף הסיקסטיז. הקלידן של להקת SMILE דאז, כריס סמית', נזכר שפרדי נהג להציג בפניו קטעים מ"שיר הקאובוי" שלו, שנפתח בשורה המצמררת "אמא, הרגע הרגתי בנאדם...". פרדי שמר את כל החלקים האלה, רשומים על פתקים וגזירי ספרי טלפונים. כמה שנים לאחר מכן, כשחברי להקת SMILE (בלי כריס סמית') כבר היו קווין, הציג פרדי את היצירה למפיק הקבוע שלהם, רוי תומאס בייקר. זה קרה בדירתו של פרדי בקנסינגטון. בייקר סיפר: "הוא אמר לי שהוא רוצה להשמיע לי שיר חדש שכתב. הוא ניגן את החלק הראשון ולפתע עצר לגמרי והכריז שפה יתחיל קטע האופרה. זה ממש הפתיע אותי".

בייקר, שהיה בעצמו מפיק הרפתקן שאהב לפרוץ גבולות, חשב בתחילה שפרדי צוחק, אבל מהר מאוד הבין שהוא רציני וקיבל את ההצעה בברכה. ההקלטה עצמה הייתה מסע מפרך שארך שלושה שבועות תמימים, זמן חסר תקדים עבור סינגל באותם ימים. הפסנתר, הבס והתופים הוקלטו ראשונים, באולפני רוקפילד המרוחקים שבוויילס, שם המוזיקאים יכלו גם לגור. לאחר מכן עברה הלהקה לאולפני SARM EAST להקלטת תפקידי הגיטרה והשירה העיקריים, ולבסוף נדדו לאולפני SCORPIO בלונדון עבור גולת הכותרת: קטעי האופרה. טכנאי ההקלטה באולפני SCORPIO, גרי לנגהאם, סיפר שהשיר הגיע אליו בשלוש סקציות נפרדות. "פרדי ידע היטב מה הוא עושה פה. התמונה הגדולה כבר הייתה שלמה". תפקיד האולפן היה לחבר את החלקים. מכיוון שהם הוקלטו בנפרד, היו ביניהם שינויי קצב קלים, והצוות נאלץ להשתמש בטכניקות של VARISPEED (האצה או האטה) כדי להתאימם לחתיכה מוזיקלית אחת שזורמת.

קטע האופרה לבדו היה טירוף: מרקיורי, בריאן מאי ורוג'ר טיילור הקליטו כ-180 אוברדאבים קוליים נפרדים. הם שרו והוסיפו שכבות עד שסרט ההקלטה ה-24 ערוצים הפך שקוף מרוב שימוש והחל להתפורר. כשהתהליך הושלם והיצירה הושמעה באולפן במלואה, כולם הבינו שהם עדים למשהו חלוצי. פרדי התעקש שזה חייב להיות התקליטון הראשון מהתקליט החדש שעמד לצאת. כמעט כולם בסביבה, במיוחד בחברת התקליטים EMI, ניסו להניא אותו מזה. השיר היה ארוך מדי, לא קליט, והם חששו שהוא יחרוץ את גורלה של קווין. רק המפיק בייקר צידד במרקיורי. הוא ניגש לפול וואטס, בכיר ב-EMI, ואמר: "אם השיר 'מקארתור פארק' של ריצ'רד האריס הצליח, כמו גם היי ג'וד של הביטלס – אז מדוע לא קווין?". אבל החברה נותרה איתנה בדעתה וסירבה. אפילו קולגות חשבו שזה רעיון מופרך. מנהלה החדש של קווין, ג'ון ריד, השמיע את השיר הלוהט ללקוח מפורסם אחר שלו, הפסנתרן אלטון ג'ון. תגובתו של אלטון הייתה נחרצת: "אתה מטורף?! השיר הזה לא יושמע לעולם ברדיו!".כמה שאיש הפסנתר טעה. כאן נאלץ פרדי לנקוט בטקטיקת גרילה. הוא ניגש לחברו הטוב, שדרן הרדיו הפרוע קני אוורט, והשמיע לו את היצירה. (אם כי בספרו האוטוביוגרפי, טען מנהל אולפני טריידנט, נורמן שפילד, שדווקא הוא זה שלקח את השיר לאוורט. כנראה שלעולם לא נדע את האמת הברורה). אז סופר שפרדי נתן לאוורט עותק, תוך שהוא אומר לו בקריצה "אל תשמיע את זה". אוורט, שזיהה סקופ ענק, עשה בדיוק את ההפך והשמיע את השיר 14 פעמים ביום אחד.

תחנת הרדיו הוצפה במבול של טלפונים נלהבים. חברת EMI הבינה שהיא הובסה על ידי הקהל, והשיר יצא במלואו על גבי תקליטון. השיר לא סתם הושמע, הוא ריסק את המצעדים. הוא צעד תשעה שבועות רצופים בצמרת המצעד הבריטי, הישג מטורף שהפך אותו ללהיט חג המולד של אותה שנה. הוא הוריד מהפסגה את הלהיט YOU SEXY THING של להקת HOT CHOCOLATE. כשחברי קווין הגיעו לצפות במופע של אותה להקה, זיהה אותם הסולן, ארול בראון, וצעק להם בעליצות מהבמה: "אתם מנוולים! זה היה הסיכוי שלי לקבל להיט במקום הראשון בחג המולד".אבל מה הייתה המשמעות האמיתית מאחורי כל הדרמה שבשיר? הסוד הזה נקבר יחד עם פרדי. חבריו ללהקה הודו שנים לאחר מכן שאין להם מושג למה התכוון במילים. בריאן מאי הסביר: "לא דיברנו בינינו על מילים שכתבנו לשירים שלנו. זה היה מביך מדי. כשהקלטנו את BOHEMIAN RHAPSODY כבר הפכנו תחרותיים ביותר בינינו, וכל אחד התמקד בשיריו מבלי לגלות מה באמת יש בהם, כדי לא לסכן את מעמדם בתהליך". אפילו קני אוורט סיפר ששאל את פרדי על המילים, וזה ענה לו שזה פשוט "נונסנס שפשוט מתחרז היטב".כפי שמרקיורי עצמו סיכם זאת: "אנשים פשוט צריכים להקשיב לזה ולהחליט מה זה אומר".

ולסיום, טריוויה ישראלית מפתיעה: השיר הזה של קווין אכן נכנס ל"פינה לשיפוטכם" במצעד הפזמונים הלועזי של תחנת הרדיו שידורי ישראל, בתחילת דצמבר 1975. אך באופן מדהים, הוא לא הצליח לטפס משם אל תוך המצעד עצמו, ובהמשך גם לא נכנס אליו כלל. אבל בגלי צה"ל השיר הגיע למקום הראשון, רק אחרי שכבר צעד בראש המצעד הבריטי. מסתבר שגם כאן לקח קצת זמן לעכל את הרפסודיה.

החליל, הוא פשוט ועדין - וקולו כמו קול של הלב, החליל. ב-31 באוקטובר בשנת 1983 יצא אלבום של פול מקרטני. שמו הוא PIPES OF PEACE. רבים התאכזבו ממנו, אחרי TUG OF WAR.

הציפיות ברחבי הגלובוס היו בשמיים, ויש שיאמרו שאפילו ניקבו חור באוזון. שנה קודם לכן, ב-1982, מקרטני הטיס את המבקרים ואת המעריצים לירח עם TUG OF WAR, תקליט משובח, מהודק ומרגש שהחזיר לו את הכבוד המקצועי לאחר שנים פחות ממוקדות.

כן, TUG OF WAR סימן את חזרתו של מקרטני לכושר שיא, הרגיש כמו יצירה מגובשת ובוגרת, ואף זכה למועמדות יוקרתית לפרס הגראמי כתקליט השנה. רבים ראו בו את הצהרת הכוונות האולטימטיבית של מקרטני כאמן סולו לאחר פירוק להקת כנפיים. לכן, כשהתקליט החדש נחת על מדפי החנויות, ההתרגשות הייתה עצומה. אך אוי, גודל האכזבה. מעריצים רבים, כולל אלו שאחזו באדיקות ב-TUG OF WAR מהרגע שיצא, חשו נפילה כואבת במיוחד. התקליט החדש, PIPES OF PEACE, פשוט לא סיפק להם את הסחורה והותיר רבים בתחושת החמצה.

מעריציו הנאמנים של מקרטני ניגשו אל "מקטרות השלום" האלו בתקוות גדולות. הם ציפו בכיליון עיניים להמשך ישיר של האנרגיה, העומק המוזיקלי והפוקוס המוחלט שמקרטני הציג בתקליטו הקודם. במקום זאת, הם קיבלו משהו אחר לגמרי. מהר מאוד התפשטה בקרב המאזינים תחושת ניתוק ברורה. נכון, היו שם כמה רגעים בולטים, אך התחושה הכללית הייתה של בלבול וחוסר סיפוק.

הבעיה המרכזית והצורמת ביותר הייתה היעדר העומק. בניגוד גמור ל-TUG OF WAR, שהרגיש מהודק, תכליתי והכיל רגעים נוגעים ללב (כמו שיר המחווה המצמרר לג'ון לנון, HERE TODAY), התקליט החדש נשמע מפוזר לחלוטין. נראה היה שחלקו הגדול הורכב משאריות סשנים של התקליט הקודם. שמועה עיקשת בענף גרסה כי TUG OF WAR תוכנן במקור להיות אלבום כפול, ו-PIPES OF PEACE פשוט קיבל את כל מה שנשאר על רצפת חדר העריכה. אף שהתקליט ניסה להסתובב סביב רעיונות נשגבים של שלום ואהבה, השירים הרגישו מפורקים. במקום אמירה נועזת וצלולה, התקליט נשמע לפעמים כמו אוסף אקראי של מחשבות לא קשורות, ללא שום חזון אמנותי מאחד.

על כסא המפיק ישב לא אחר מאשר ג'ורג' מרטין, האיש והאוזניים שזוהה יותר מכל עם הסאונד המלוטש של הביטלס. זו הייתה הפעם השנייה ברציפות שהוא חבר למקרטני (כחלק מטרילוגיה שכללה מאוחר יותר גם את הפסקול ל-GIVE MY REGARDS TO BROAD STREET). אך בעוד שב-TUG OF WAR החיבור המחודש הזה הפיק זהב טהור, ב-PIPES OF PEACE משהו בתמהיל השתבש.

ההפקה הרגישה מוגזמת, מלוטשת מדי, ובמידה רבה האפילה על כישרונותיו הטבעיים והפשוטים של מקרטני ככותב שירים. רבים מהשירים היו ספוגים בהפקת הסינת' פופ האופיינית כל כך לפופ של תחילת שנות השמונים, עם צליל מבריק וקר. הסאונד הזה אולי עבד נהדר עבור אמנים צעירים יותר שכבשו את ערוץ MTV החדש, אך עבור מקרטני זה הרגיש מאולץ.

אבל כמובן, אי אפשר להתעלם מהלהיטים. היו שם כאלה, ובגדול. שיר הנושא הפותח, PIPES OF PEACE, היה להיט ענק בבריטניה (כבש את המקום הראשון) ואף לווה בקליפ מרגש ששחזר את הפסקת האש המפורסמת של חג המולד ב-1914. והיה שם הדואט המדובר SAY SAY SAY עם מייקל ג'קסון (כשהשניים עוד היו חברים). אבל שני עוגנים מסחריים כאלה עדיין לא הופכים תקליט שלם לגדול.

קטעים כמו THE OTHER ME ו-AVARAGE PERSON נשמעו כמו שירי מילוי קלאסיים (כמו שאומרים - FILLERS) ולא כמו אמירות אמנותיות אמיתיות. זה היה מאכזב במיוחד, כי בתקליטים קודמים, אפילו לשירים הפשוטים ביותר של מקרטני היה קסם מלודי ייחודי. כאן, הם הרגישו שטוחים, חסרי השראה ולעיתים טריוויאליים באופן מוזר. למרבה האירוניה, בשירים SO BAD ו-AVARAGE PERSON ניגן חברו הטוב רינגו סטאר בתופים, אך גם הנוכחות שלו לא הצליחה להציל את המצב.

ואז הגיע SAY SAY SAY. זה היה להיט מפלצתי ודואט עם האמן הלוהט ביותר על הפלנטה באותו רגע, מייקל ג'קסון, שזה עתה שינה את פני המוזיקה עם התקליט THRILLER. שיתוף הפעולה הזה הוקלט למעשה עוד ב-1981 אך חיכה לזמן הנכון. הוא יצא כסינגל המוביל עוד לפני התקליט, ריסק את המצעדים וכבש את המקום הראשון באמריקה למשך שישה שבועות ארוכים. נו טוב, היה לו גם קליפ פרומו מושקע וחינני ביותר.

השיר עצמו היה קליט בטירוף, אבל הוא הרגיש כאילו הוא שייך לתקליט של ג'קסון, לא לתקליט של מקרטני. למעשה, בתקליט הסתתר דואט נוסף עם ג'קסון, THE MAN, אבל SAY SAY SAY היה הסיפור הגדול. סאונד ה-R&B המלוטש, הגרוב המדבק והנוכחות הווקאלית הדומיננטית של ג'קסון הפכו אותו למוצר פופ מושלם, אך הוא לא התאים כלל לנושאים ולטון של שאר התקליט. הניגוד הזה רק הדגיש את חוסר הכיוון הכללי של מקרטני.

ב-1983, פול מקרטני כבר הוכיח את עצמו כאחד מכותבי השירים הגדולים בהיסטוריה. היו לו ברזומה קלאסיקות על-זמניות עם הביטלס, עם כנפיים וכאמן סולו. הוא הציב רף גבוה להפליא עבור עצמו. התקליט PIPES OF PEACE פשוט לא עמד בסטנדרט הזה. סצנת המוזיקה של תחילת שנות השמונים השתנתה במהירות מסחררת. גלי הגל החדש, הסינת' פופ ומהפכת הקליפים של MTV שלטו ברמה. מקרטני, ענק מוזיקלי מדור אחר, כנראה חש את הלחץ האדיר להישאר רלוונטי ולפנות לקהל צעיר יותר. אין שום דבר רע ברצון להתפתח כאמן, אך התקליט הזה הרגיש לעיתים קרובות כאילו מקרטני ניסה להשתלב בכוח בתבנית קיימת במקום לשבור אותה.

בסופו של דבר, התקליט לא היה כישלון מסחרי (הוא הגיע למקום הרביעי בבריטניה ולמעמד פלטינה), אבל זה היה רגע מתועד בקריירה של מקרטני שבו הוא נסחף הרחק מנקודות החוזק האמיתיות שלו. מהסיבות האלה בדיוק, מאזינים רבים נותרו לא מסופקים, כשהם תוהים לאן נעלם הקסם, המורכבות והלב שהגדירו את עבודתו הטובה ביותר.

הרולינג סטון העניק אז לתקליט שני כוכבים בלבד מתוך חמישה והסביר: "אחרי האלבום הקודם, TUG OF WAR, מגיעים באופן הגיוני חלילי השלום. כשמדובר בשני אלבומים רצופים של פול מקרטני, קשה לפספס את מטאפורת המלחמה והשלום שבהם. גם המסר פשוט ובלתי ניתן לערעור, כמו קו החוכמה ההודית שרשום בתוך העטיפה הפנימית של האלבום החדש: 'באהבה, כל הסתירות שבחיים נעלמות'. צינורות של שלום שטופים באהבה. אהבת כל הילדים הקטנים. אהבה בין גבר לאישה. אהבה למוזיקה. אהבה לכל האנושות. הבעיה היא שסירת האהבה של מקרטני כמעט מתהפכת בגלים של הרגשה טובה כמדי.

למען האמת, 'חלילי השלום', המנגינה של שיר הנושא הפותח, מתחילה באופן די מבטיח. תרועה של דיסוננס תזמורתי מפנה את מקומה למקרטני ששר מנגינה מפוארת עם אקורדים של פסנתר שעולים. זהו רגע נדיר ועוצר נשימה עם מופע של מקרטני במיטבו. אבל אז זה הופך בפתאומיות למנגינת קלת דעת עם קולות המהדהדים כל שורה. למרבה הצער, זה הופך לעוד 'שיר אהבה מטופש'.

בתקליט זה אין מחסור בשירי אהבה מטופשים. הוא גם חבר למייקל ג'קסון כדי לבחון את שיר הריקודים החביב אך בנאלי, עם SAY SAY SAY. שיתוף הפעולה האחר שלהם באלבום, THE MAN, משלב גיטרה כבדה עם שמאלץ טהור מברודוויי.

שיתוף הפעולה של מקרטני עם בסיסט הג'אז-פיוז'ן, סטנלי קלארק (בשיר 'היי היי'), לעומת זאת, הוא אינסטרומנטלי וסתמי שלא משאיר שום רושם בכלל. באופן מוזר, הדבר נכון גם לגבי "כל כך רע" וגם "דרך אהבתנו", הסוגרים צד אחד ושני, בהתאמה. שתיהן בלדות במסורת המקרטני הגדולה ובמיוחד נראה שהאחרון שבהם רוצה לקשור בין הנושאים השונים של התקליט לגמר מסעיר, אך הוא, שוב, לא יעיל מבחינה לירית, ומגבש שלל קלישאות וגחמות לערמת שטויות מובהקות.

עכשיו, פול מקרטני הוא, אחרי הכל, פול מקרטני, כך שאלו אינם דברים של טירון כלשהו או של אמן נוח להאזנה כמו כריסטופר קרוס. נראה כי במובן כלשהו מקרטני מתכוון לחלוטין לא להיות יוצא דופן פה. מתחת לכל העיבודים המפורטים וההפקה הגבוהה (שסופקה על ידי ג'ורג 'מרטין, שעבד גם על האלבום הקודם של פול) יש אדם שרוצה לשמור על קשר עם האנשים הפשוטים. בסופו של דבר קשה לא לאהוב את פול, אבל לרוב הוא מנסה כל כך להיות אדם ממוצע, שהוא מסיים עם מוזיקה מתחת לממוצע ועם קלילות ופשטות מבלבלים. חלילי השלום באים, בגדול, עם מקרטני במצב מאד בינוני".

קבלו את פול מקרטני ו"מיכאל" ג'קסון:

גם זה קרה ב-31 באוקטובר. תחזיקו חזק, כי ההיסטוריה הזו עמוסה בכסף גדול, סמים, מסיבות שחיתות, טרגדיות וגם כמה תקליטים חדשים.

החליפה ששווה זהב

נתחיל בקפיצה קדימה לשנת 2005, אז עולם האספנות רעד מהתרגשות. החליפה הלבנה, כן, בדיוק זו שג'ון לנון לבש על עטיפת התקליט המפורסם ABBEY ROAD של הביטלס, עמדה למכירה פומבית. בסופו של יום מותח, הפטיש הכה והחליפה נמכרה לאספן אנונימי תמורת סכום מדהים של 118,000 דולר. רק שתדעו, זו הייתה אחת משלוש חליפות זהות שעיצב עבורו החייט המבוקש של אותם ימים, טומי נאטר.

ריי מסתבך (שוב)

נחזור אחורה בזמן לשנת 1964, כי ריי צ'ארלס הסתבך שוב, ובגדול. הוא נעצר בנמל התעופה LOGAN בבוסטון מיד כשחזר מהופעה במונטריאול, וזאת באשמת אחזקת הרואין. אוי ויי! זו הייתה כבר הפעם השלישית שהחוק תפס אותו עם החומר הלא חוקי. השופט, שכנראה קצת התייאש, הציב לו אולטימטום חד וברור: גמילה או כלא. צ'ארלס, שהעדיף מיטות נקיות על פני מיטות פשפשים וסורגים, בחר כמובן באפשרות הגמילה. הוא נשלח למוסד ST. FRANCIS בלינווד, ובסופו של דבר יצא מכל הסיפור הזה עם עונש של שנה על תנאי.

כשדייויד בואי חטף פחיות בראש

גם לדייויד בואי היה יום לא משהו בכלל, בשנת 1969. האיש, שעוד היה בתחילת דרכו ככוכב, קיים שתי הופעות באותו היום. הראשונה נערכה בפאב בשם GENERAL GORDON בשדרת CEDAR שבגרייבסאנד. הכל עבר חלק, הקהל מחא כפיים, ובואי היה מרוצה. אבל אז הגיעה ההופעה השנייה, שנערכה במלון אורורה בגילינגהם. שם, הקהל המקומי היה הרבה פחות מנומס. הם כנראה לא התחברו לסגנון הפולק-פסיכדלי שלו ופשוט החלו לזרוק עליו פחיות בירה ובדלי סיגריות. בואי ההמום ניסה להמשיך, אך אז נכנסה לתמונה חברתו החדשה והנמרצת, אנג'י. היא לא נשארה חייבת, זינקה לקהל והתקוטטה פיזית עם כמה מהמפריעים. האירוע הטראומטי הזה גרם לבואי להחליט שהוא מפסיק להופיע, לפחות ללא להקת ליווי צמודה, למשך זמן מה. המקום היחיד שבו הסכים להמשיך להופיע היה המקום הקבוע והבטוח שלו דאז, THE ARTS LAB.

שמונה ימים של טירוף

שנה לאחר מכן, ב-1970, התרחש אחד הנישואים הקצרים והמוזרים בתולדות הוליווד. הזמרת היפהפייה של 'האימהות והאבות', מישל פיליפס, נישאה לשחקן הפרוע דניס הופר. כולם הרימו גבה, אבל אף אחד לא ציפה למה שקרה אחר כך. אחרי שמונה ימים בלבד, פיליפס הגישה בקשה להתגרש ממנו. הסיבה הרשמית שהיא סיפקה הייתה "דרישות מיניות לא טבעיות" מצדו של הופר. בראיון למגזין VANITY FAIR בשנת 2007, היא השתמשה במילה "מייסר" כדי לתאר את מה שהופר עשה במהלך הזמן הקצרצר שלהם יחד. היא גם סיפרה לתקשורת סיפור עסיסי: "אבא שלי גרר אותי למשרד של עורך הדין שלו ואמר, 'גברים כאלו אף פעם לא משתנים. תגישי תביעת גירושין עכשיו. זה יהיה מביך לכמה שבועות, ואז זה ייגמר'. ובכן", היא הוסיפה בהומור מר, "זה היה מביך במשך יותר מכמה שבועות".

המסיבה ששברה את כל השיאים

אבל אם מדברים על שערוריות, שום דבר לא מתקרב למה שלהקת קווין ארגנה בשנת 1978. הלהקה ערכה את אחת ממסיבות השחיתות היקרות והמפורסמות ביותר בהיסטוריה, לכבוד צאת התקליט החדש שלה, JAZZ. זה קרה מיד אחרי הופעתה באודיטוריום MUNICIPAL בניו אורלינס. ההופעה עצמה, אגב, התעכבה בזמן מה, מכיוון שנהג הלימוזינה של הלהקה נאלץ לחזור בטיסה למלון כדי להביא לאולם את נעלי הבלט של פרדי מרקיורי, שנשכחו בחדר.

המסיבה עצמה נערכה באולם הנשפים IMPERIAL במלון FAIRMONT המפואר, ועלות ההפקה הייתה לא פחות מ-200,000 ליש"ט (בכסף של אז!). זה היה טירוף מוחלט. המון כתבי מוזיקה מארה"ב, קנדה, יפן, דרום אמריקה ואירופה הוטסו במיוחד למסיבת ליל הקדושים הפרועה ביותר שידעה ניו אורלינס. מה שבטוח, היה זה תעלול שיווקי מוזר ואפקטיבי.

נכחו שם מאות אנשים, ודיווחים מהמקום ציינו אקטים מיניים שניתנו לאנשי עסקים בכירים בתעשייה, חשפניות שהושכרו במיוחד לאירוע על ידי הלהקה, גמדים, אמני דראג, אוכלי אש, רקדנים אפריקאיים והרבה יותר. המסיבה הייתה כה פרועה, שהתקליט החדש של קווין, JAZZ, שלכבודו כולם התכנסו, למעשה לא הושמע במהלכה בסופו של דבר. ג'יימס הנקה, כתב הרולינג סטון, דיווח בזמנו שהייתה שם גם "גברת שמנה עירומה שעישנה סיגריות במפשעתה". ויש את הסיפורים מאז על הגמדים שהתרוצצו עם מגשי קוקאין שהציעו להסניף מהם. רוג'ר טיילור התייחס לזה בדיפלומטיות, שנים לאחר מכן: "זה מעולם לא קרה. ובכן, מעולם לא ראיתי את זה קורה". מנהל הלהקה, ג'ים ביץ', היה קצת יותר גלוי לב בטלוויזיה הבלגית ב-2011: "הלכתי לשם לפני המסיבה כדי לשכור כמה שיותר שחקנים מוזרים שיכולנו למצוא. כן, היה לנו גמד עם ערימת קוקאין על הראש, והיו לו קשיות קטנות בכיס העליון".

הדיווחים מסרו על חגיגות ניו אורלינס של קווין כ"מרתון ללא הפסקה של 12 שעות הכולל דוגמנית עירומה בתוך ארגז עם כבד נא. בנות עירומות למחצה רקדו בכלובי במבוק תלויים מתקרתו של אולם נשפים ענק". בריאן מאי סיכם את זה יפה ב-1999: "זה היה מוגזם בכוונה, חלקית להנאתנו שלנו, חלקית להנאת החברים, חלקית כי זה היה מרגש עבור אנשי חברות התקליטים – וחלקית לעזאזל. היו כל מיני אקטים מוזרים, כולל בחורה שישבה בערימה של כבד נא, נשים שעשו דברים יוצאי דופן עם האיברים שלהן. התיידדנו עם כל החשפניות ואנשים שהרגישו לא במקום כמונו. על פניו הם היו שערורייתיים ומופקרים, אבל חלקם היו נשמות טהורות. זה בהחלט צרם לנו".

הטרגדיה שהולידה את LET IT BE

האירוע העצוב והמשמעותי יותר של היום התרחש בשנת 1956. אמו של פול מקרטני, מרי, מתה מסרטן השד. פול היה אז רק נער בן 14. שנים לאחר מכן, ב-1969, הוא הנציח אותה בשיר המיוחד במינו ששמו LET IT BE.

הסיפור היה טרגי. כשהייתה בת 45, חשה מרי בכאב מטריד. עברו כמה שבועות והיא לא התלוננה על אותו כאב או על גוש שחשה לפתע. כשאזרה אומץ לבסוף לספר לחבריה הרופאים, היה זה כבר מאוחר מדי והיא נתבשרה כי חלתה בסרטן השד. מרי מתה בבית החולים "נורת'רן", כשחרוזי תפילה נקשרו סביב פרקי ידיה. מילותיה האחרונות והכואבות היו "רציתי לראות את הבנים שלי גדלים".

הבנים, פול ומייקל, לא היו לצדה בימיה האחרונים, ותחושה של פרידה מוחמצת ליוותה מאז את שניהם. פול סיפר: "אני זוכר יום נוראי אחד שהלכתי עם אחי לבית החולים. הם ודאי ידעו שהיא גוססת. זה היה הביקור האחרון שלנו אותה וזה היה איום ונורא. ראינו דם על אחד הסדינים במחלקה וחיברנו את זה לדמותה של אמנו ועולמנו החשיך. ברור שהיא הייתה אמיצה מאד ובכתה אחרי שהלכנו. נדמה לי שהיא גם בכתה קצת בזמן שהיינו שם. לא ידענו מה קורה כי המשפחה גוננה עלינו מפני זה". פול ומייקל הועברו להתגורר בבית הדוד שלהם, ג'ו ואשתו ג'ואן. בינתיים, קרובי משפחה ניסו לשכנע את האב, ג'ים, לא לבצע מעשה קיצוני ולהצטרף לאשתו שמתה. ג'ים התאבל, אך לבסוף התאושש והחליט שיהיה בית יציב לשני בניו.

המעגל נסגר שנים מאוחר יותר, בחלום מפורסם של פול. זה קרה בתקופה קשה במיוחד עם הביטלס ועם חברת APPLE הכושלת. רוח אמו באה אליו לייעץ לו כיצד לפעול. כך הוא שר: "כשאני מוצא את עצמי בזמנים קשים / אמא מרי באה אלי / אומרת מילות חוכמה / תן לזה לקרות / ובשעתי החשוכה היא עומדת ממש מולי / אומרת מילות חוכמה / תן לזה לקרות". פול הוסיף וסיפר עליה: "אמא שלי טיפלה בי ובאחי היטב כי היא הייתה אחות מקצועית. ישבנו המון על ברכיה והתחבקנו ונדמה לי שהייתי ממש קרוב אליה. היה לה חוש הומור נהדר וחמימות רבה".

פינק פלויד הפסיכדלית מקליטה!

בשנת 1966 הקליטה להקת פינק פלויד המחתרתית כמה דמואים. זה היה באולפן קטן בהמפסטד ושמו THOMPSON PRIVATE RECORDING STUDIOS. מנהל הלהקה החדש, פיטר ג'נר, סיפר שנים לאחר מכן: "אין לי מושג מדוע הגענו לשם. כנראה שמענו על האולפן ממישהו והוא היה זול. דווקא זה היה אולפן נחמד ששכן באזור כפרי". גם מנהל הלהקה השני, אנדרו קינג, סיפר שנים לאחר מכן: "אני זוכר את האולפן הזה, שלמעשה היה ממוקם בחדר שינה בבית פרטי. זה היה אולפן חובבני ביותר אך בזמנו די התלהבנו מזה". ג'נר: "זה היה אולפן פרימיטיבי. היו בו רק שני ערוצים. בזמנו לא הבנו מזה כלום. הספיק לנו לראות הרבה כבלים על הרצפה כדי לחשוב שהגענו למקום מקצועי". פינק פלויד הקליטה שם את הקטעים INTERSTELLAR OVERDRIVE (גרסה מוקדמת וארוכה מאד - כרבע שעה!) ו- I GET STONED. בשנת 1967, כשפינק פלויד החלה להצליח, צץ לפתע הבעלים של אותו אולפן ואיים לתבוע אם לא יכירו בהקלטה זו כשייכת לו. פיטר ג'נר: "כן, זה בהחלט יכול לקרות כי זכור לי שלא שילמנו לו עבור המאסטר. שילמנו רק עבור התענוג להקליט את זה. זה קרה בתקופה בה חברת התקליטים EMI ביקשה להחתים את הלהקה וחששנו שסליל ההקלטה הקדום הזה יגיח פתאום משום מקום". אנדרו קינג: "זכור לי שהצלחנו לטאטא את העניין במהרה ובקלות יחסית".

מה עוד יצא היום?

בשנת 1966 יצא תקליט חדש לאלביס פרסלי. היה זה פסקול לעוד סרט סוג ב' שלו שנקרא SPINOUT. הסרט עצמו היה קומדיה מוזיקלית קלילה שבה אלביס גילם זמר שנאלץ להתמודד עם שלוש נשים שונות שרוצות אותו. ובכל זאת, גם בסרט נוסחתי, לשמוע את קולו של אלביס זה תמיד היה עונג צרוף.

בשנת 1969, באנגליה, יצא תקליטון חדש למודי בלוז, עם השיר WATCHING AND WAITING. השיר האיטי והאטמוספרי הזה, שנלקח מהתקליט TO OUR CHILDREN'S CHILDREN'S CHILDREN, לא הצליח אז במכירות והדבר אכזב מאד את חברי הלהקה, שקיוו ללהיט גדול.

קפיצה לשנת 1980, ולהקת בלונדי שחררה תקליטון חדש עם השיר THE TIDE IS HIGH. אחרי הפסקה קלילה מהעבודה עם המפיק הקבוע, מייק צ'אפמן, לטובת עבודה עם המפיק ג'ורג'יו מורודר (בלהיט CALL ME), להקת בלונדי חזרה לצ'אפמן שהפיק עבורה את התקליט AUTOAMERICAN. התקליטון הראשון מתוך התקליט בא עם השיר הזה, למרות שהוא לא נכתב על ידי אף אחד מהחברים בבלונדי. "היו לנו כל כך הרבה כותבים בלהקה, ניסינו להישאר עם חומר משלנו", אמרה הזמרת דבורה הארי. "אבל היה קשה להתנגד לשיר הזה. זה היה בקלטת אוסף שמישהו נתן לנו כשהיינו בלונדון. כריס (שטיין הגיטריסט) התאהב בטירוף בשיר, כמוני, והחלטנו לעשות את זה. חשבנו שזה להיט פוטנציאלי". זו הייתה המוזיקה יותר מהמילים שמשכה אותם. "האיכות המוזיקלית של זה הייתה פשוט יפה. ההרמוניות המקוריות היו מאד מרגשות". המקור נכתב על ידי ג'ון הולט והוקלט על ידי להקה ג'מייקנית בשם הפראגונס בה הוא שר. הגרסה של בלונדי מקבילה מאוד לפראגונס, שכן נוספו פה שלושה נגני כלי הקשה וכלי מיתר ונשיפה שהובאו לעורר צליל של אי אקזוטי. דבי הארי בספרה: "עד אז, מעולם לא היו לנו כל כך הרבה מוזיקאים חיצוניים בתקליטים שלנו. הם כללו ארבעה נגני כלי הקשה, נשפני ג'אז, שלושים נגני תזמורת, ולהקת מריאצ'י". לא היו הרבה שאלות כשזה הובא כאופציה לצאת כתקליטון, וזה הגיע, בינואר 1981, למקום הראשון במצעד המכירות בבילבורד האמריקאי. ולא רק המעריצים אהבו את זה. בראיון למגזין רולינג סטון ב-2006, סיפר שון לנון: "לאבא שלי היה ג'וקבוקס וורליצר ישן בחדר המשחקים של הבית שלנו בלונג איילנד. זה היה מלא בתקליטונים, בעיקר של אלביס והאחים אוורלי. השיר המודרני היחיד שאני זוכר שהוא הקשיב לו היה THE TIDE IS HIGH של בלונדי, שאותו הוא ניגן ללא הרף".

באותו יום ממש ב-1980, יצא גם תקליט למייק אולדפילד ושמו QE2. אולדפילד סיפר בספרו האוטוביוגרפי: "לתקליט הבא שלי החלטתי שאני זקוק לאנשים לעבוד איתם, כי לא יכולתי יותר לעבוד לבדי על המוזיקה. אז קיבלתי את טכנאי ההקלטה והמפיק דייויד הנצ'ל, שעבד בעבר עם להקת ג'נסיס. זה היה כיף לעבוד איתו. פיל קולינס התארח בהקלטות התקליט ותופף פה ושם. אני לא בטוח מהיכן הבאתי את שם התקליט. אולי בגלל שבקטע מסוים יצרנו צליל שדמה לצופר ערפל שנמצא בספינות. חשבתי לקרוא לתקליט בשם 'טיטאניק' אבל פחדתי שזה ישפיע על הצלחת התקליט". עטיפת התקליט, עם השם QE2, באה להציג זווית מהצד של אותה ספינה יוקרתית. זה התקליט הראשון של אולדפילד בו שרה הזמרת מגי ריילי (שבהמשך גם תשיר כמה מלהיטיו הגדולים ביותר, כמו MOONLIGHT SHADOW ו-TO FRANCE). צד א' של התקליט אף חותם עם קטע של להקת אבבא, שבמקור היה בתקליטה משנת 1976 (ARRIVAL) ונשא את שמו.

אבל לא כולם עפו על זה. הנה ביקורת קטלנית שנשלפה מארכיון העיתונות של אותם ימים, מתוך הרקורד מירור: "המילה 'טיטאניק' מתאימה יותר כשם התקליט הזה. אבל בידיעה שהספינה הגדולה הזו עומדת לעזוב את המים בשל גילה הרב, אולי זה בכל זאת שם לא רע לתקליט. לפעמים אני מתפלל שאולדפילד יישאר מוזיקאי מרוחק ומתבודד אי שם בהרים. אולי הפגיעות המוזרה ההיא הייתה הגורם שהביא להצלחת המאסטרפיסים הישנים שלו. כיום, אולדפילד נראה ונשמע כפרודיה שצוחקת על עצמה בקול אדיר. הלהבה הגדולה של פעם כבתה. ואין בתקליט הזה טריק שלא נעשה בעבר על ידו. יש הבלחות יפות, כמו הפריצה המוזיקלית ביצירה TAURUS, אבל ברוב התקליט הוא פשוט מציף את עצמו בצלילי גיטרה מעוותים, אפקטים מתחכמים וצלילי מנדולינה חמודים. הקטע SHEBBA מראה את משיכתו העזה של אולדפילד למוזיקה האפריקאית. אבל הפזמון מלא בסתמיות זבלית. ויש את הקטע ARRIVAL שהיה מתאים יותר כשיר של דמיס רוסוס. מר אולדפילד, אתה שוקע מהר מדי". התקליט קיבל שם ציון של כוכב אחד בלבד מתוך חמישה. כואב.

וב-1988 יצא תקליט הבכורה של להקת סאונדגארדן ושמו ULTRAMEGA OK. זמר הלהקה, כריס קורנל, הודה שנים לאחר מכן: "עשינו טעות ענקית עם התקליט הזה, כי עזבנו את הסביבה הביתית שלנו ואנשים שהיינו מעורבים איתנו והשתמשנו במפיק הזה שבאמת השפיע על התקליט שלנו בצורה שלילית". המפיק, דרו קנולט, הוצע על ידי חברת התקליטים SST כי הם יכלו להשיג עסקה טובה כך. הלהקה הרגישה שהוא הפך את הסאונד הכבד שלהם ל"רזה" ומהוקצע מדי. "מבחינת החומר", אמר קורנל, "זה היה צריך להיות אחד התקליטים הטובים ביותר שעשינו. זה בעצם האט קצת את המומנטום שלנו. זה לא באמת נשמע כמונו".

ולבסוף, בשנת 1989, יצא תקליט חדש ללהקת גרייטפול דד ושמו BUILT TO LAST. זה היה, למרבה הצער, תקליט האולפן האחרון של הלהקה הוותיקה הזו. הגיטריסט, ג'רי גרסיה, סיפר אז על תהליך העבודה: "כשהתחלנו להקליט את התקליט הזה, חשבנו שנפעל באותה מתודולוגיה שבה השתמשנו בתקליט IN THE DARK. חשבנו להקליט את זה באולם הופעות אבל אז שינינו את הכיוון שלנו לגמרי והתקליט החדש הזה היה שונה לגמרי. במקום ללכת אחרי היסודות הסטנדרטיים של הבס והתופים, עבדנו באופן שונה באולפנים שונים. הצלחנו לפתח רעיונות – כל אחד בקצב שלו. באמת אף אחד לא שמע את התקליט הזה לחלוטין עד שעשינו מיקס לכל הרעיונות. וכשהרעיונות התפתחו, מישהו היה אומר, 'אני רואה שפיל (לש הבסיסט) הולך לכיוון הזה עם זה – אני אצטרך לשנות קצת את החלק שלי' ואז פיל היה אומר, 'ובכן, אני רואה ש(בוב) וויר שינה קצת את החלק שלו – אני אשנה את שלי בהתאם'. אז כל התהליך האבולוציוני הואץ".

מי חגגו יום הולדת ב-HALLOWEEN?

1937: זמר הפולק הוותיק טום פאקסטון.

1945: ראס באלארד, הזמר והגיטריסט של להקת ARGENT, שגם כתב להיטים ענקיים לאחרים (כמו GOD GAVE ROCK AND ROLL TO YOU) ופצח בקריירת סולו.

1949: בוב סיבנברג, המתופף המצוין של להקת סופרטרמפ.

1952: ברנרד אדוארדס, האיש שאחראי לכמה מתפקידי הבס הרקידים הבלתי נשכחים בהיסטוריה, כולל זה של GOOD TIMES (שהשפיע על ANOTHER ONE BITES THE DUST של קווין). הוא מת באפריל 1996.

1961: לארי מולן ג'וניור, האיש שנתן את הקצב בתופים בלהקת U2.

ב-31 באוקטובר בשנת 1975, יצא תקליט חדש לגיטריסט רורי גאלאגהר. שמו הוא AGAINST THE GRAIN.

אנשי הגיטרה והבלוז, החזיקו חזק! שנת 1975 הייתה שנה של ניצחונות גדולים עבור רורי גלאגהר. אחרי שהאלבום החי המחשמל שלו, IRISH TOUR ’74, סיים סופית את החוזה שלו עם חברת POLYDOR, עננים החלו להצטבר בשמיים מעל קודקודי החברה. הגיטריסט האירי הלוהט היה השם החם בשוק, וכולם רצו לחתום איתו. לאן הולכים מכאן?

לאחר בחינה מדוקדקת, החליט גלאגהר להטיל את יהבו על חברת CHRYSALIS RECORDS הבריטית. זו הייתה חברה חדשה יחסית בנוף, שהוקמה רק ב-1969, ושמה היה שילוב מתוחכם של שלב בחיי הפרפר (גולם, ביוונית) ושמות שני המייסדים שלה, כריס רייט וטרי אליס. הם היו רעבים להצלחה, וגלאגהר היה המטרה הגדולה שלהם.

במגזין רולינג סטון, כתב צעיר ומבטיח בשם קמרון קרואו (כן, ההוא שיהפוך לבמאי קולנוע מפורסם) ראיין את טרי אליס, שהתפאר ב"נחיתה" של גלאגהר. אליס הסביר: "הוא ידע ש-CHRYSALIS רוצה להעניק לו את תשומת הלב הקרובה והאישית שהוא מעולם לא קיבל קודם לכן. רצינו ללכת איתו עד הסוף". על הנייר, זה נשמע כמו חלום. גלאגהר חתם על חוזה שמן לששה תקליטים.

הירייה הראשונה בחוזה החדש הייתה התקליט AGAINST THE GRAIN, שהתחיל בנימה אופטימית. עטיפת התקליט הציגה צילום תקריב מרהיב של גיטרת הפנדר סטרטוקאסטר המקולפת והשחוקה שלו, שחשפה את העץ החשוף מתחת לצבע. אבל השם, "נגד הזרם", היה יותר מסתם משחק מילים על מרקם העץ (GRAIN) – זו הייתה התרסה כלפי עולם הרוק.

בשלב זה, הלהקה של רורי – שכללה את גארי מקאבוי בבס, רוד דיאת' על התופים ולו מרטין בקלידים – הפכה ליחידה הדוקה ומגובשת. דונאל גלאגהר, אמר שנים לאחר מכן שהתקליט הזה "לוכד בצורה מושלמת את ההתלהבות והרגש של אותה תקופה". רבים רואים בתקליט הזה את הנקודה שבה הוא התקרב הכי הרבה להפוך לאמן אולפן מצליח.

דונאל גלאגהר, אחיו של רורי: "כבר היה לו את האלבום הזה מזה זמן באמתחתו. זה היה הפער הארוך ביותר שהיה לרורי בין אלבומים. אז הוא אגר את כל החומר הזה. הוא היה מוכן. "האנשים ב-CHRYSALIS היו מאוד חיוביים לגבי רורי. הייתה להם גישה מאוד מקצועית והם היו די שאפתניים. הם גם רכשו בדיוק את החברה של ג'ורג' מרטין, AIR. אז היינו קשורים גם להרבה גורמים של אולפנים. עבור האלבום הראשון, הם רצו לחכות עד 76'. רורי היה מוכן להיכנס לאולפן. הוא סיים את זה תוך שישה שבועות באולפן שנקרא WESSEX, בבעלות ג'ורג' מרטין. זו כנסייה ישנה. הם עצרו את השיפוץ של האולפן הזה כדי שרורי יוכל להיכנס ולהקליט את האלבום שלו. ומכיוון שהיה לו את החומר והלהקה הייתה מגובשת ככל שיכולה להיות, הוא הקליט את זה מהר מאוד".

אבל האם ההבטחות הנוצצות האלה של חברת התקליטים החדשה החזיקו מים? למרות השאיפות הגדולות והמאמצים המסחריים, חמש השנים הבאות עם הלייבל החדש סימנו, למרבה האירוניה, את תחילת הדעיכה בקריירה של רורי גלאגהר. לאחר יציאת האלבום הלהקה יצאה לדרך, וקיימה את חלקה בעסקה בקידום האלבום. אבל כולם במחנה גלאגר היו מאוד מעוניינים לדעת איך החברה הולכת להתעלות על חברת פולידור ולעשות צדק עם התקליט באמצעות קידום מכירות. הבסיסט ג'רי מקאבוי: "אני לא חושב שהם עשו מספיק עבור התקליט בארצות הברית, שוב. אלבום שהצליח מאוד באירופה. אבל אם זה היה האלבום הנכון בזמן הנכון, אני לא יודע. אבל אני חושב שאפשר היה לדחוף אותו הרבה יותר טוב ממה שקרה".

אז ל-AGAINST THE GRAIN לא הייתה את אותה השפעה אדירה כמו לקודמו, האלבום החי. זה היה עוד ניסיון של גלאגהר לפצח את נוסחת האולפן, והתוצאות לא התקבלו בברכה גורפת.

אחת הפנינים הבולטות הייתה גרסת כיסוי לשיר OUT ON THE WESTERN PLAIN של אמן הבלוז ליד בלי. זהו סיפור פנטזיה למחצה על חיי קאובויז, שמאזכר אגדות מערבונים כמו ג'סי ג'יימס ובאפלו ביל. מהרגע שהקליט אותו, השיר הזה נכנס כמעט לכל הופעה של גלאגהר עד סוף הקריירה (תיאוריה אחת גורסת שהוא פשוט פיתח אמונה טפלה ופחד להשמיט אותו).

בראיון למגזין CIRCUS ב-1976, רורי ציין שזה היה די יוצא דופן שאמן שחור אמריקאי יכתוב שיר קאובויז. הוא גם נתן תצפית מוזיקלית מרתקת: "לילה אחד, כשניסיתי לעבוד על גישה למנגינה, התחלתי להשתעשע עם כיוון של חמת חלילים. זה מייצר אקורדים מוזרים – הם לא מינור ולא מז'ור – אבל כל אקורד שאתה מנגן כאילו מחכה שהאקורד הבא ייפול עליו".

באופן מעניין, שיר נוסף בתקליט, AT THE BOTTOM, לא היה שיר חדש אלא בוצע עוד בימי להקת TASTE המוקדמת של רורי. רבים סבורים שהשיר נכתב על המתחים והריבים בתוך הלהקה ההיא. רורי עצמו היה קצת יותר מעורפל כשאמר למגזין CIRCUS: "זה אמור לשקף את התחושה של להסתובב על קרקעית האוקיינוס – קצת דימוי, כמו שאומרים".

אבל רגע השיא של "הרמת הגבות" הגיע עם שיר כיסוי נוסף, ALL AROUND MAN של בו קרטר, חבר בהרכב הבלוז המוקדם MISSISSIPPI SHEIKS. רורי העריץ את הכותב, אבל בראיון לאותו מגזין CIRCUS, הוא הודה שמצא כמה מהמילים המקוריות "קצת פורנוגרפיות" ונאלץ לשנות אותן.

רוצים דוגמה? השיר המקורי הכיל שורות כמו: "אני לא חלבן, ולא הבן של החלבן / אבל אני יכול למשוך לך בציצים עד שהחלבן האמיתי יבוא...". רורי, הג'נטלמן האירי, הסמיק וביצע צנזורה מוחלטת. הוא העיף את כל האזכורים ל"אינסטלציה", "טחינה" ו"חלב" ובמקום זאת הכניס טון "מקצועי" יותר: "אני לא רופא, אני לא הבן של הרופא / אבל אני אמלא לך את המרשם / עד שהרופא האמיתי יבוא". הרבה יותר נקי.

לגבי השיר SOUPED-UP FORD, רורי סיפר: "היה לי את השיר הזה בראש הרבה זמן וממש רציתי להוציא אותו. אני לא אוהב שירים שהם רק 'הוא והיא ואת ואני' וכל זה. רציתי להיכנס ישר לתוך תחושת התנועה וכוח המכונה שדוהרת אל האופק".

ומה חשבו המבקרים? סיימון פרית', שכתב ברולינג סטון, נתן ביקורת מעט מוזרה: "גלאגהר אובססיבי, כמו כל האוהבים הגדולים, אבל AGAINST THE GRAIN יגרום גם לידיים שלכם לרעוד, אפילו אם אתם לא ג'ו קוקר! אם בנאדם יכול לנגן כל כך טוב כשהוא עומד במקום, למה שהוא בכלל יתקדם?".

גלאגהר עצמו תיאר את תחושותיו כמה שנים מאוחר יותר: "אני רואה במוזיקה רומן לכל החיים, אני לא בעסק הזה בשביל 'המכה הגדולה' ואז לברוח. הופענו בארצות הברית עשרים פעם למרות שאין לנו את התקליט הגדול להשוויץ בו. אבל אני ממילא לא מתחרה ברמה הזאת. זו החלטה מודעת. אני יודע שאנחנו לא נצליח בסצנת פצצות העשן והקרח היבש על הבמה או שנעשה תעלולי יח"צ מגוחכים. אנחנו רחוקים מהמעגל הזה. יש לנו נישה ואנחנו נשארים בה. אני לא יודע אם אי פעם אפילו שחררנו תקליטון בארצות הברית. אני לעולם לא אקבל השמעות בפלייליסט הפופ הרגיל, כי אני לא מייצר מוזיקה שהיא מיידית וחד-פעמית, כמו המבורגר. אני פשוט לא רץ במרוץ הזה".

קולו לולו? ב-31 באוקטובר בשנת 2011 יצא אלבום-פרויקט משותף ללו ריד ולהקת מטאליקה ששמו LULU. הקהל הרחב לא ממש הבין מה רוצים ממנו פה.

זה היה ה-31 באוקטובר 2011, ומי שחיפש משהו מפחיד לכבוד ליל כל הקדושים, קיבל אותו עם פרויקט משותף, שאף אחד לא באמת ביקש אבל כולם דיברו עליו. האלבום, שקיבל את השם הקצר LULU, הפגיש בין הסנדק של הרוק הניו-יורקי האפל, לו ריד, לבין להקת העל מטאליקה.

כשהמעריצים משני המחנות, הן של ריד והן של מטאליקה, שמעו את התוצאה, התגובה הכללית הייתה לא פעם הרמת גבה אדירה, שריקות בוז ובלבול מוחלט. הקהל הרחב פשוט לא ממש הבין מה רוצים ממנו שם. החיבור הזה לא נולד בחלל ריק; הוא התבשל מאז 2009, כשהשניים הופיעו יחד במופע חגיגות 25 שנה להיכל התהילה של הרוק'נ'רול. ריד, שחיפש שותפים מוזיקליים לפרויקט שאפתני המבוסס על מחזות גרמניים קשים לעיכול של פרנק ודקינד, הרגיש שהעוצמה של מטאליקה היא בדיוק מה שהוא צריך.

התוצאה הסופית הייתה כל כך קיצונית, שהיא היממה אפילו את חברי הלהקה עצמם. ימים ספורים בלבד לאחר שהמאסטר של התקליט היה מוכן, המתופף הדומיננטי של מטאליקה, לארס אולריך, התראיין למגזין רולינג סטון ותיאר את חווית ההאזנה הראשונית. הוא סיפר שנסע ברכבו בשעת לילה מאוחרת, כשהסאונד החדש בקע מהרמקולים. "הייתי המום", הוא התוודה בכנות האופיינית לו. "הרגשתי שזה באמת ייחודי".

אולריך ניסה להסביר עד כמה היצירה הזו הייתה שונה מכל מה שעשה קודם. הוא השתמש בהשוואה מבריקה: "זה גורם לאלבום שלנו, AND JUSTICE FOR ALL להישמע כמו התקליט הראשון של הראמונס". כלומר, פשוט ומינימליסטי. הוא הדגיש שריד לא התנהג כדיקטטור. "זה לא היה 'זה החרא שלי, תעשו מה שאומרים לכם'", הסביר אולריך. "לו הבין שאנחנו הולכים לתת לו משהו שאף אחד אחר לא ייתן לו. זה כמעט כמו שתי שפות שונות".

על הנייר, שיתוף הפעולה הזה היה אמור להתפוצץ. לו ריד היה אז בן 69, עם מוניטין ידוע לשמצה של אגוז קשה לפיצוח ואדם שלא קל לעבוד איתו. מולו עמדו חברי מטאליקה, כולם בשנות הארבעים המאוחרות לחייהם, מכונת מטאל משומנת היטב. ובכל זאת, למרות פער הגילאים והמוניטין של ריד, העבודה המשותפת באולפן התאפיינה בנוחות מפתיעה ובהערצה הדדית כנה. חברי מטאליקה העריצו מזה זמן רב את לו ריד. הוא למד להכיר אותם.

הגיטריסט המוביל של הלהקה, קירק האמט, סיכם את החיבור בצורה הטובה ביותר. "לו ואנחנו – אנחנו נשמות קרובות", הוא אמר בראיונות. האמט הרגיש שהם משדרים על אותו גל: "לשנינו יש חזון ברור מאוד איך צריך להישמע ומה להגיד". החיבור היה כל כך טבעי, שהאמט הוסיף שלריד יש תכונה שפשוט התאימה להם בול: "כמו כן, יש לו את הקטע המחוספס הזה שמתאים לנו לחלוטין. הוא מדבר בשפה שלנו, מעט סרקסטי ובוטה, ממש כמו עוד אפונה בתרמיל".

אז LULU נכנס לפנתיאון כאחד האלבומים המושמצים יותר בעשורים האחרונים, אך גם כאחד האמיצים והבלתי מתפשרים ביותר בקריירות של שני האמנים העצומים הללו. עדיין, כשמדברים על לו ריד או מטאליקה - האלבום הזה בקושי צץ בשיח.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום (עם מתן שלושה כוכבים מתוך חמישה): "כשלו ריד ומטאליקה הלכו יחד אל הצד הפרוע בהופעת יום השנה של היכל התהילה של הרו'ק'נרול בשנת 2009, זה נראה כמו ג'אם סשן חד פעמי. אבל שנתיים לאחר מכן, הם איחדו כוחות לשיתוף פעולה שהוא פחות מגוחך ממה שאתם יכולים לצפות. מטאליקה הם פרוג-מטאל מורכב בנשמתם, אבל באלבום הזה הם פוגשים את לו ריד באמצע הדרך ולעתים קרובות הם הופכים את היומרות של ריד למשהו שרירי.

מחזור השירים האמנותיים – שנכתב במקור להפקת תיאטרון ברלינאי, מתענג על שחיתות ונוזלי גוף ('רצועה מדממת על גבי...'); 44 שנים אחרי VENUS IN FURS, המילים לא יזעזעו אף אחד, למרות שהן מנסות. הקריאה של ריד שטוחה מספיק כדי להיקלט במזל"ט. הוא עדיין עדיף על קולות הקיא-מפלצת שמחליפה שירה בתקליטי מטאל רבים".

הבסיסט-מפיק הישראלי, יוסי פיין, שעבד עם לו ריד, סיפר לי: "הסיפור שלי עם לו ריד התחיל כמה שנים לפני שהגעתי להקליט את האלבום הזה. היה לי בניו יורק של שנת 1990 הרכב טריו שקראתי לו FINE LINE. זה היה הרכב אינסטרומנטלי - בס, תופים וגיטרה, כשהבס מהווה כלי קדמי בעניין. המתופף היה טל ברגמן והגיטריסט היה ג'ף קמבל. המוסיקה שלנו עירבבה רוק עם פ'אנק, היפ הופ ופסיכדליה. שם פיתחתי את סגנון נגינת הבס עם אפקטים ובאחת ההופעות הגיע למועדון המתופף של בריאן אינו. הוא המליץ אחר כך לבריאן לבוא לראות אותנו מופיעים. בריאן הגיע ונהנה.

גם קרלוס אלומר הגיע, בעקבות המלצה, להופעה שלנו. למי שלא יודע, קרלוס עבד עם דייויד בואי החל משנת 1974 והיה במשך שנים יד ימינו המוסיקלי. קרלוס, למעשה, היה זה שבא כגיטריסט עבור דייויד לאחר לכתו של מיק רונסון. אז אחרי ההופעה ניגש אליי קרלוס בהתלהבות וביקש לג'מג'ם איתנו בהדרן. לאחר מכן הוא אמר, 'אשמח מאד להיפגש אתכם בחדר חזרות כי בהחלט יש פה משהו מיוחד'. עשינו ג'אמים עם קרלוס בחדר חזרות והוא, כאחד שאהב להמליץ על נגנים, מיהר להמליץ לזמר בילי איידול על טל ברגמן. במהרה מצאתי את עצמי בלי טל, שטס ללוס אנג'לס בעקבות העבודה החדשה. גם ג'ף קמבל הומלץ במהרה ומצא את עצמו עובד עבור סטינג.

נשארתי בניו יורק וניגנתי עם התזמורת של גיל אוונס וגם התחלתי לעבוד עם לו ריד. למעשה, העבודה עם לו התחילה עבור אמן בשם רובן בליידס שלו ריד כתב לו שירים והפיק אותו. זה היה בשנת 1988 ומיד לאחר מכן לו כתב שירים שיהפכו לאלבומו הבא, NEW YORK. זו בהחלט הייתה חוויה בלתי נשכחת לעבוד עם לו. הרבה לא יודעים, אך האיש הזה הוא אודיופיל מטורף. סאונד היה דבר מאד חשוב לו והוא השקיע המון כסף בציוד. לכן התקליטים שלו נשמעים על-זמניים. אבל כשבאתי לעבוד איתו על השירים לאלבום NEW YORK, שיזכה לשבחים רבים, לא ראיתי את האור בקצה המנהרה שם. זה היה תהליך ממש מדכא. במשך כחצי שנה מצאתי את עצמי עובד על אותם שירים מעייפים - ללא מתופף! מצאתי את עצמי סחוט ומותש מהסיפור. אהבתי אז מאד את להקת מטאליקה והייתי מגיע לעבודה באולפן עם לו כשלגופי חולצה שלהם. כשגיליתי שהמגבר של לו דומה למגבר של הזמר וגיטריסט הקצב של מטאליקה, ג'יימס הטפילד, לא התאפקתי ובהפסקה כיוונתי את הכפתורים במגבר הזה כדי להגיע לסאונד של מטאליקה אהובתי. לו ריד לא הכיר את מטאליקה. כשהוא לפתע שמע סאונד שונה שבקע מהמגבר שלו, הוא נרעש ושאל אותי מה זה לעזאזל. עניתי לו במי מדובר והוא השיב שהוא לא מכיר שום מטאליקה. אז הכרתי לו שירים של מטאליקה ומגאדת' ולהקת אנתרקס (שדרך אגב, חדר העבודה בו עבדנו היה שלה). לו הקשיב לצלילים וחייך לעצמו.

אחרי תקופה של עבודה סיזיפית על השירים שלו, קיבלתי שיחת טלפון מחברי, ירון בכר. הוא הציע לי לחזור לישראל ולהקליט אלבום לירדנה ארזי. קפצתי על הרעיון והודעתי ללו שאני עוזב אותו. לא אשכח את שיחת הטלפון המסיימת בה הוא אמר לי, 'אתה חושב שמטאליקה זה טוב, אה? ובכן, זה שיט!' - וניתק את הטלפון. דרך אגב, בהמשך עבדתי עם הגיטריסט סטנלי ג'ורדן ויום אחד הגעתי איתו ללובי של בית מלון ושם מצאנו את חברי מטאליקה, שמיד קפצו מכסאותיהם וביקשו להביע בפני סטנלי את הערכתם הרבה כלפיו. במקרה לבשתי באותו יום חולצה של פסטיבל שנערך בדנמרק. המתופף של מטאליקה, לארס אולריך, ראה את החולצה ובהיותו מדנמרק הוא שאל אותי בהתלהבות מאיפה החולצה. כשנודע להם שעבדתי עם לו ריד, הטפילד מיד ענה, 'אנחנו מאד אוהבים את לו ריד'. התאפקתי מלהגיד לו, 'כן, אבל לו שונא אתכם'. המצחיק הוא ששנים לאחר מכן מטאליקה ולו ריד הקליטו ביחד אלבום בשם LULU. מעניין אם גם אז לו ריד חשב שמטאליקה זה שיט".

בונוס: ארץ הפלאות הסגולה: הסיפור המוזר על התקליט השני של דיפ פרפל!

כן, כן, שמעתם נכון! אנחנו צוללים היישר אל הימים המשוגעים של 1968, תקופה שבה להקות צצו כמו פטריות אחרי הגשם, אבל דיפ פרפל היו סיפור אחר לגמרי. אחרי שהלהיט הענק שלהם HUSH ריסק את המצעדים באמריקה והתקליט הראשון, SHADES OF DEEP PURPLE, החל לטפס במעלה מצעד המכירות של בילבורד האמריקאי, חברת התקליטים האמריקאית שלהם, TETRAGRAMMATON, ראתה ירוק בעיניים (כלומר, דולרים). "סיבוב הופעות! עכשיו!" הם צרחו שם, "ואנחנו צריכים תקליט חדש שילווה אותו!"

אז מה עושים? באופן מדהים, חודשים ספורים אחרי שהקליטה את תקליט הבכורה, החמישייה הבריטית מצאה את עצמה נדחפת בחזרה לאולפני DE LANE LEA בלונדון באוגוסט 1968 כדי להקליט את היצירה הבאה. הלחץ היה היסטרי. התוצאה? תקליט מבריק ומוזר בבת אחת, שקיבל את השם הפומפוזי THE BOOK OF TALIESYN.

וכאן מתחיל האבסורד. התקליט אכן יצא במהירות מטורפת באמריקה באוקטובר 1968, בדיוק בזמן לסיבוב ההופעות. אבל בבריטניה, מולדתם? חברת EMI משכה ומשכה את הזמן. התקליט נגנז וחיכה, ובסופו של דבר יצא רק ביוני 1969. עד שהבריטים קיבלו את התקליט השני, דיפ פרפל כבר הקליטו והוציאו את התקליט השלישי שלהם באמריקה! שלא נדבר על זה שהם כבר התחילו לפטפט על שינויי הרכב שם (כלומר, להעיף את הזמר רוד אוונס ואת הבסיסט ניק סימפר). פשוט לא ייאמן.

בבריטניה, התקליט זכה לכבוד המפוקפק להיות ההוצאה הראשונה אי פעם בלייבל ה"פרוגרסיבי" החדש של EMI, הלא הוא HARVEST. ומה זה עזר לו? כלום. הוא נכשל לחלוטין ולא הטריד את אוספי המצעדים אפילו לשנייה. באמריקה, לעומת זאת, הוא הצליח להשתחל למקום ה-54 המכובד אך לאמדהים.

שם התקליט הוא קוריוז בפני עצמו, ומגיע מכתב יד וולשי מהמאה ה-14, THE BOOK OF TALIESIN (הם פשוט שינו קצת את האיות). חברת התקליטים האמריקאית החליטה ללכת על זה בכל הכוח. בגרסת העטיפה הנפתחת האמריקאית, הטקסטים בעטיפה הפנימית היו יומרניים ברמה שקשה לתאר. הם סיפרו כך: "טאליסין: פייטן (משורר) החצר המופלאה של המלך ארתור בקמלוט היפהפייה. ככזה, הוא היה אחראי לספק את כל הבידור ולקבוע את מצבי הרוח השונים של החצר. THE BOOK OF TALIESYN הוא ייצוג של שבע תחושות שונות עם ריצ'י, רוד, איאן, ניקי וג'ון, הקובעים את מצבי הרוח תחת הכוונה רוחנית של טאליסין. הספר אינו מטרה בפני עצמה, אלא רק חוליה נוספת בשרשרת ההתקדמות המוזיקלית אשר מתפתחת כדיפ פרפל". נו, טוב - כל זה, כמובן, נשמע קצת מנותק מהמציאות כשמגלים שיש בתקליט גם קאברים לניל דיימונד, הביטלס ולאייק וטינה טרנר.

העטיפה החיצונית, לעומת זאת, הייתה קפיצת מדרגה ענקית מהבכורה. הלהקה וחברת התקליטים הבינו שהם צריכים לפנות לקהל ההיפי החדש. חליפות מרחוב קארנבי ותסרוקות נפוחות, כפי שהיו בעטיפת תקליט הבכורה, כבר לא היו באופנה. הפעם, המשימה הייתה ללכת רחוק. אז האמן, ג'ון ורנון לורד (אין קשר משפחתי לג'ון לורד הקלידן), קיבל הנחיה לייצר משהו עם מגע ארתוריאני / פנטסטי. וזה בדיוק מה שהוא עשה. זו הייתה, אגב, עטיפת התקליט היחידה שהוא אי פעם יצר, לפני שעבר ללמד באוניברסיטה ולאייר ספרי ילדים. העטיפה חושפת ציור פנטזיה מרהיב, שבו שמות חברי הלהקה מאוירים ביד ויש שם כדור פורח וספינה וארנב ודג ותרנגול. בקיצור, מיש-מאש מקסים ומבולגן. זה אקסצנטרי בטירוף, אבל מהפנט. שאר העטיפה לא המשיך את הקו האמנותי הזה. בעטיפה הפנימית והאחורית פשוט רואים את חברי הלהקה מצולמים בשחור לבן.

התקליט נפתח עם שתי מכות תוף סנר ומכה אחת בתוף הבס ואז נשאבים היישר לשיר שנושא את שם התקליט. זהו בעצם "שיר הנושא הלא רשמי", מכיוון שהוא מכיל את שורת הפזמון YOU'VE GOT TO TURN THE PAGES, READ THE BOOK OF TALIESYN. למעשה, השיר שואב השראה ישירה מציור העטיפה! המילים מתייחסות לארנבת, לכלי השחמט, לליצנים ולטירות שעל הכריכה. הכוכב הבלתי מעורער פה הוא איאן פייס, שהתיפוף המטורף שלו שומר את היצירה בהילוך גבוה ומונע ממנה ליפול. וזה הישג, בהתחשב בכך שרוד אוונס מדקלם את הבתים בקול עמוק ומלא ECHO, כאילו הוא נושא דרשה חשובה. הרחק מהפילוסופיה המגוחכת הזו, ריצ'י בלקמור נכנס לסולו עתיר דיסטורשן (או ליתר דיוק, פאז). זה קטע מהנה בטירוף הכללי שלו, אבל הוא נותן רושם מוטעה שהתקליט הולך להיות סוג של יצירת קונספט.

אחריו מגיע הקטע האינסטרומנטלי WRING THAT NECK. שוב פעם איאן פייס הוא זה שנשמע ראשון ואז כל הלהקה מנגנת ריף שהפך מיד לקטע קבוע בהופעות הלהקה לשנים הבאות. לורד ובלקמור מנגנים את הצלילים ביחד וסימפר ופייס עונים להם (נשמע שפייס גם הוסיף מעבר לתופים מכות של טימפני). הסולו של בלקמור כאן, עם הרגעים בהם הוא מותח את מיתריו עד כמעט להתפקע, הוא הרמז הברור ביותר לסגנון הייחודי שהוא יפתח בשנים הבאות. השם, אגב, הוא סלנג פנימי של הלהקה שתיאר נגינה פראית במיוחד בגיטרה או בבס ("לסחוט את הצוואר" של הגיטרה). זה לא הפריע למנהלים בחברת התקליטים באמריקה להיכנס לפאניקה. "מה זה פה השם הזה, אלימות?!", הם חשבו, ובמהירות שינו את השם במהדורות האמריקאיות המוקדמות לשם האקראי לחלוטין HARD ROAD. ובכן, בשנת 1968 הבום הגדול באנגליה היה הבלוז. המון להקות שם נכנסו לקרייז הזה ובמקרה של הקטע הזה, גם דיפ פרפל מאמצת לעצמה תבנית של בלוז כשהיא מבצעת אותו בקצב ה-SHUFFLE.

השיר השלישי הוא הקאבר הראשון של הלהקה בתקליט - לשיר של ניל דיימונד ושמו KENTUCKY WOMAN. בהתחשב בכך שהתקליט הוקלט כל כך מהר, אי אפשר להתפלא שחומר מקורי היה במחסור. למרבה המזל, זה הביא לנו גרסת כיסוי עתירת אנרגיה וחשמל. גרסת הפרפל שומרת על המלודיה אבל לוקחת אותה לכיוון רוקי יותר, הרחק מהמקור האקוסטי. זה נהדר. בלקמור הצליח להלחין פה סולו גיטרה שנשמע אפקטיבי עד כדי כך שאני מסוגל לזמזם בו כל תו בלי בעיה. זו הלחנה! וסולו ההאמונד הפראי של לורד? מיי סוויט לורד!!! איזה סולו!!! השיר יצא כסינגל באמריקה, בגרסה ערוכה קלות, אבל לא הגיע לגבהים של HUSH.

צד א' של התקליט נחתם עם קטע אינסטרומנטלי בשם EXPOSITION שמתמזג לקאבר לשיר של הביטלס WE CAN WORK IT OUT. כן, שוב קאברים, והפעם לביטלס, שנה שנייה ברציפות (פול מקרטני עצמו אמר שהוא אהב את העיבוד שלהם ל-HELP מהתקליט הראשון, כמסורת להקת ונילה פאדג' שהקטע שלה היה לקחת שירים מהירים ולהאט אותם בדרמטיות). אבל זה קטע בשני חלקים. בחלק הראשון, EXPOSITION ג'ון לורד בעל ההכשרה הקלאסית שולף שוב השפעות תזמורתיות. הפעם הוא "שואל" מבטהובן (חלק מהסימפוניה השביעית שלו) ומצ'ייקובסקי (קטע מ"רומיאו ויוליה"). זה מנוגן היטב, אבל היה נחמד אם היו נותנים קרדיט קטן ללודוויג ופיוטר ליד השמות של הסגולים. מעניין שלורד קיבל כל כך מעט הכרה על "הרוקיזציה" הזו של הקלאסיקות, בעוד שבן זמנו, קית' אמרסון, התפרסם בדיוק בזכות דברים כאלה באותו זמן. החלק של הביטלס נחמד, כייפי אבל פחות מעניין (חוץ מסולו האמונד מסחרר באמצע). בתקופה הזו דיפ פרפל עוד הייתה להקה עם הרמוניות ווקאליות ברורות. האלמנט הזה ידעך בהמשך - עד בואם של דייויד קוברדייל וגלן יוז. ואיזה קול יפה יש לרוד אוונס, נכון?

צד ב' נפתח עם SHIELD המקורי. זה שיר די טריפי. הוא נפתח עם ליין בס שנכנס לגרוב פסיכדלי להפליא. המילים ספוגות בדימויים מיסטיים על ילדים משחקים, אבות שמעשנים "מקטרת של חיים טובים יותר" והגנה של "מגן" כלשהו. מה זה אותו מגן? כל אחד והפרשנות שלו. אבל אחלה של שיר - וג'ון לורד משחזר פה את טכניקת התיפוף על קלידי ההאמונד.

ואז מגיע היהלום שבצד הזה. כן, השיר ANTHEM. יצירה נדירה של הצמד לורד / אוונס בקרדיט הכתיבה. זו בלדה מלכותית. המילים של אוונס הן די סטנדרטיות (בחור מתגעגע לבחורה), אבל הן כתובות היטב ואוונס מצליח להעביר רגש שמיימי עם זה. המלודיה היפהפייה של לורד היא כנראה הכלי המושלם לקולו. לורד מנגן פה לא רק בהאמונד אלא גם במלוטרון (בסאונד של STRINGS) וזו אחת משתי פעמים בלבד שהוא ניגן בכלי הזה בדיפ פרפל. השניה הייתה בשיר SOLDIER OF FORTUNE, משנת 1974. אבל איפה שהשיר הזה ממריא לשמיים זה בקטע האינסטרומנטלי אחרי שלוש דקות. סולו אורגן של לורד מוריד את הווליום, ואז מצטרפת אליו רביעיית מיתרים שהוא עיבד בעצמו. בלקמור נכנס הבא בתור עם סולו גיטרה שנשזר היטב במארג. זה חכם מאוד. הלהקה חוזרת לסולו נוסף של בלקמור וברגע הזה כבר קשה להישאר אדישים. באופן לא מפתיע, בגלל המורכבות ועיבוד המיתרים, זה היה אחד משני השירים בתקליט שמעולם לא נוגנו בהופעה חיה.

התקליט נחתם עם RIVER DEEP MOUNTAIN HIGH ועמו המון דרמה. גרסת כיסוי של עשר דקות לקלאסיקה של אייק וטינה טרנר בהפקת פיל ספקטור. מה אפשר להגיד? קודם כל, זה לא באמת עשר דקות של השיר. זו עוד דוגמה לפתיחה ארוכה ולא קשורה שלורד כל כך אהב. השיר עצמו נכנס רק אחרי ארבע וחצי דקות! וגם אז, אוונס מדקלם את שתי השורות הראשונות לאט ובכבדות, כמו נזיר מסטול משנות ה-60. אז רק חצי מהקטע הוא השיר עצמו. למה הפתיחה הזו לא קיבלה קרדיט נפרד? כנראה כי אין בה שום מלודיה מקורית. הלהקה פשוט מנגנת דרמה, עם אפקטים של רוח, במשך זמן מה ולורד לא יכול להתאפק ודוחף פנימה קטע קטן מהיצירה של שטראוס, "כה אמר זרתוסטרא" (המוזיקה מהסרט 2001: אודיסיאה בחלל, שהיה להיט קולנועי באותה שנה). וכשהם סוף סוף מגיעים לשיר? הם מבצעים אותו בצורה מתפרצת שאני ממש אוהב. התיפוף של פייס מייצר התרגשות. וחשוב לי לציין את הבס של סימפר. האיש היה עתיר גרוב והוא ניגן נהדר עם הסגולים כשברור שהוא אחז באצבעותיו מפרט - מה שהעניק סאונד ברור יותר.

דיפ פרפל לא הקליטו בזמן ההוא רק את הקטעים האלו. הם אפילו הקליטו קטע אינסטרומנטלי קצבי נוסף, PLAYGROUND, ב-18 באוגוסט, שהתבסס על ריף של ניק סימפר, אבל אוונס לא הצליח לכתוב לו מילים והוא נגנז (הוא צץ רק שנים מאוחר יותר ורק גורם לי לתהות איך זה היה נשמע בגרסה המוגמרת).

התקליט הוכן למיקס גם במונו וגם בסטריאו, אך גרסת המונו מעולם לא יצאה לאור בזמן אמת. האמריקאים לא היו צריכים אותה, ולייבל HARVEST הבריטי יועד להיות לייבל סטריאו יוקרתי. האמת? הקשבתי לגרסת המונו, שיצאה שנים מאוחר יותר - ואין בה משהו מיוחד לעומת הסטריאו). המפיק, דרק לורנס, עיצבן את הלהקה כשהם הגיעו לאולפן וגילו שהוא פשוט עשה את רוב המיקס בלעדיהם!

אז בשורה התחתונה, זה תקליט מקסים שנשמע בדיוק כמו מה שהוא: להקה שנדחפה לאולפן ואמרו לה "יש לכם 15 דקות של שירים טובים? יופי, תעשו לנו תקליט שלם מזה" - אבל איזה תקליט!

בגליון הראשון של עיתון להיטון נחה גם ביקורתו של אבנר רוזנבלום על תקליט זה: " להקת המחתרת הבריטית, שזכתה להצלחה נאה מאוד בארה״ב ואצלנו, באלבום שני (הראשון נשא את השם "הס") (לא נכון - התקליט הראשון נקרא SHADES OF DEEP PURPLE - נ.ר) המצטיין כקודמו בעיבודים מעניינים, בנגינה מבריקה של חברי הלהקה (ובעיקר האורגניסט ג׳ון לורד) בקטעים ארוכים וב...עטיפה מעניינת וציורית. קשה שלא להתרשם מעיבודי הלהקה לשני שירים ידועים "אנו יכולים לבצע זאת" של החיפושיות ו״מעמקי נהר - פיסגת הר", של אייק וטינה טרנר. העיבוד הראשון בנוי משני חלקים - עיבוד מודרני לנושא קלאסי של בורודין ואחריו עיבוד נשמתי לשירם של הביטלס. מבריק, מקורי ומעניין עוד יותר הוא העיבוד ללהיט "מעמקי נהר - פיסגת הר". מפתח העיבוד כאן הוא נושא הסרט "אודיסיאה בחלל" (שטראוס) המבוצע על ידי תזמורת בהרכב כמעט סימפוני (לא נכון, אלו רק חברי הלהקה - נ.ר). מבריק מאוד הוא גם הקטע הכלי בתקליט. למרות שמו המצמרר ("ערוף צוואר זה"), זהו קטע בסיגנון מוצארט, שהמלחין המנוח לא היה מתבייש בו. גם ללהקת "סגול כהה" אין מה להתבייש בתקליט השני שהוציאה".

בונוס: החודש, אוקטובר בשנת 1967 (לא ידוע בדיוק באיזה יום) יצא התקליט WINDS OF CHANGE של אריק ברדן ולהקת האנימלס החדשים שלו.

בשנת 1966 התפרק ההרכב המקורי של האנימלס בגלל הבדלים יצירתיים וסכסוכים פנימיים אחרים. בשנת 1967 שיפץ זמר הלהקה, אריק ברדן, את ההרכב, אבל הפעם עם כוח שיוכל לחקור טוב יותר את העניין החדש שלו בתרבות הנגד ובתנועות הפסיכדליות. ההרכב החדש כלל את ויק בריגס (גיטרה), ג'ון ווידר (גיטרה וכינור), דני מקולוק (בס) ובארי ג'נקינס (תופים). ההרכב הזה היה מכריע בהבאת צליל חדש ועשיר יותר, הכולל נגינה ואפקטים מגוונים יותר מבעבר.

האלבום הושפע מאוד מהצלילים הפסיכדליים שהפכו פופולריים גם בבריטניה וגם בארצות הברית אז. במהלך תקופה זו, אמנים כמו ג'ימי הנדריקס, הביטלס וג'פרסון איירפליין התנסו במוזיקה מזרחית, מילים סוריאליסטיות ומבני שירים יוצאי דופן. אז אריק ברדן והחיות שלו השתמשו באלבום הזה כדי להתרחק משורשי הבלוז שלהם ולהתנסות עם הצלילים החדשים האלו. השינוי הזה בולט מהפתיחה של האלבום, עם שיר הנושא שבו ברדן משקף את השינויים התרבותיים המפליגים שמתרחשים ברחבי העולם, כמעט כמו מניפסט מדובר של האידיאלים של התקופה.

השיר GOOD TIMES הוא קטע יפה אך עגום על הטבע החולף של האושר. השירה מלאת הנשמה של ברדן, בשילוב עם ריף גיטרה פשוט אך אפקטיבי, הופכים את זה לנקודה בולטת התקליט. שיר נוסף פה אף הפך לסוג של להיט, SAN FRANCISCO NIGHTS, ששימש כעוד המנון של "קיץ האהבה" משנת 1967 והציע מכתב אהבה לעיר סן פרנסיסקו. ברדן ביקש להביא את האווירה של בירת התרבות הנגדית של קליפורניה עם מילים מעוררות חושים המעניקות אידיאליזציה לחמימות העיר, הן במזג האוויר והן בקהילה הפתוחה שלה. מצד שני, ברדן בחר להביא פה גרסה משלו ל-PAINT IT BLACK הקודר של הרולינג סטונס.

ברדן הוצג בפני סצנת הרוק הפסיכדלית של החוף המערבי, וכך הוא נמשך לאפשרויות של צורת מוזיקה פתוחה יותר, פחות מובנית. ההשפעה של אמנים כמו הנדריקס - שהוא העריץ מאוד ואף הזכיר בקטע YES I AM EXPERIENCED - מורגשת לאורך כל האלבום. באלבום מופיעים גם צלילים ופילוסופיות מזרחיות, כיאה לתקופה.

התקליט הופק על ידי טום ווילסון, שעבד עם אמנים פורצי דרך כמו בוב דילן, פרנק זאפה ומחתרת הקטיפה. הניסיון של ווילסון עזר לאנימלס לדחוף את הסאונד שלהם לכיוונים חדשים, משימוש באפקטים מרחיבי תדרים ועד לצלילי גיטרה ניסיוניים. ההפקה גם ניצלה את פורמט הסטריאו המתהווה אז, עם הפרדת ערוצים מובהקת שאפשרה ללהקה להתנסות באפקטים מרחביים. גישה זו נתנה לאלבום תחושה סוחפת יותר, ומשכה את המאזין אל החזון של ברדן על עולם שנמצא בטרנספורמציה.

בזמן אמת קיבל התקליט ביקורות שונות. היו שחיבקו אותו בגלל השוני שלו. אחרים לא אהבו את השינוי הזה של ברדן, שלא ויתר ובשנים שלאחר מכן המשיך לחקור מוזיקה פסיכדלית וניסיונית עם אלבומים כמו THE TWAIN SHALL MEET ו- LOVE ISs. למרות שהתקליט WINDS OF CHANGE היה חלק מתקופה קצרה בהיסטוריה של האנימלס, השפעתו על הרוק הפסיכדלי והז'אנר הרחב יותר של מוזיקת ​​הרוק נותרה משמעותית.

אריק ברדן בספרו: "דרום קליפורניה פתחה לי את זרועותיה בסוף 1966. כשרכבתי על ההארלי מערבה מלורל קניון, לאורך כל הדרך לתוך בוורלי הילס. זה היה מפעל החלומות של אמריקה, וכל אחד קרא לי בכיף. פשוט ידעתי שקליפורניה הולכת להיות הבית שלי. בהשוואה למזג האוויר הקר, הלח, הערפילי והאסתמטי של לונדון, זו לא הייתה תחרות. רק כמה שבועות אחרי שפירקתי את האנימלס, נכנסתי לאולפן בניו יורק עם חבורה של נגני סשנים מקצועיים והקלטנו תקליט בשם ERIC IS HERE. אבל עדיין רציתי נגנים אנגלים. דמיינתי שזה דבר מגניב כשיש להקה אנגלית שבסיסה בלוס אנג'לס. חיפשתי בלונדון נגנים טובים ומצאתי את עצמי בבוורלי הילס בבית גדול עם קבוצת אנגלים שיהפכו לאנימלס החדשים.

אכלנו הרבה אסיד והופענו עם מופע אור נודד משלנו, מטיפים על עולם חדש ואמיץ כשסיירנו באנגליה, יפן, אוסטרליה, צרפת, שוויץ. פעם קראתי שבימים הראשונים של ה-LSD, כמה רופאים חשבו שזה יכול לסייע לתהליך הלידה בכך שזה עוזר לאישה בלידה בקלות רבה יותר. זה יכול להיות נכון ואולי לא (אני בספק אם נגלה משהו זמן בקרוב!), אבל אני יכול לומר שזה בהחלט פותח שערים מסוג אחר. הסתבכתי לראשונה עם אסיד, באדיבות מנהל הביטלס בריאן אפשטיין. היה לו מקום שהיה מעין ארמון רוק'נ'רול. למרות הצלחת הביטלס שלו, הוא תמיד קיבל אותנו בברכה ולא עשה שטויות של פרימדונה. כבר אז היה ברור שבריאן הוא אדם שסובל מכאב רגשי עמוק. הוא היה האדם העשיר הראשון שאי פעם פגשתי שהיה באמת בודד".

בונוס: החודש, אוקטובר בשנת 1984, פורסמה ברולינג סטון כתבה על לינדזי בקינגהאם, שהיה אז מחוץ ללהקת פליטווד מאק.

"לינדזי בקינגהאם רוצה חברה. המוח המוזיקלי החתיך, הנבון והמתבודד מאחורי פליטווד מאק חי לבדו בימים אלו. אדם בודד והוא לא אוהב את זה. הוא מיליונר בגיל שלושים וארבע, כוכב רוק ולמעשה, בחור מקסים למדי. אבל 'החיים האישיים שלי די עקרים', הוא אומר, יושב בביתו בשווי 2 מיליון דולר, החבוי בסמוך לקצה רחוב ללא מוצא, הרחק מעל לוס אנג'לס בבל אייר האקסקלוסיבית.

נראה שלבקינגהאם יש הכל. בית נחמד, רכב נחמד, בריכה נחמדה. אולפן הקלטות נחמד עם עשרים וארבע ערוצים ממש מעבר למסדרון מחדר השינה שלו. עם זאת, מאז ההתפרקות הכואבת של מערכת יחסים שנמשכה שש שנים, חייו הפכו, ובכן, לא כל כך משמעותיים. הוא לא היה רוצה שום דבר טוב יותר מאשר ש'בחורה נהדרת, רגישה, חברת נפש' תתדפק על דלתו.

הוא מעיף מבט סביב הסלון המרוהט היקר שלו, עם פסל בגובה שישה מטרים של המלך תות וכמה פירמידות זכוכית קטנות. 'בית מלא ברהיטים חדשים לא אומר הרבה', הוא אומר בקולו המעט גבוה. 'זה לא אומר דבר. זה רק אומר שיש לך מקום נחמד לצפות בו בטלוויזיה. אבל אז מה?'... הוא בוהה בטלוויזיה צבעונית במרחק של מטרים ספורים משם, שם פרנק סינטרה חודר בסרטון חדש. 'כן, זה בודד', ממשיך בקינגהאם, לועס קצת צ'יפס. 'אני מרגיש די מבודד כרגע. אני בערך כמו בחור על ראש גבעה בטירה קטנה משלו. אני מקווה שזה לא יימשך לנצח'.

השמש הלוהטת של דרום קליפורניה זורמת פנימה דרך החלונות מהרצפה עד התקרה שמרכיבים לפחות קיר אחד. זה מואר, אוורירי, מרווח. עצי דקל בחוץ; צמחי במבוק בפנים. זה כאילו הבית עצמו מנסה לחלץ את בעליו מהשפל הרגשי של רומן אהבה כושל. הטלפון מצלצל. בקינגהאם משוחח על מצב האלבום החדש שלו, GO INSANE, ואז אומר למתקשר, 'יש לך חברה נחמדה? יש לי שולחן ביליארד נחמד'. הוא צוחק ביובש. 'זה נהיה קשה להיות רדוד. קשה להביא רק בחורה. איך היינו עושים את זה פעם?'... הוא מסוג המיליונרים שלובשים את אותה חולצה שחורה, ג'ינס כחולים ומגפי בוקרים אפורים ומרופטים ימים על גבי ימים, עם מעיל ספורט יקר עם פסים בשחור-לבן. יש לו מעט חברים אבל מברך את אלה שיש לו ב'היי, אחי'. כוכב רוק מסוג ביתי. בחור שתולה תמונות סטילס ממוסגרות מ'רוק בבית הסוהר' של אלביס בחדר האמבטיה שלו, מחזיק בתקליטים של פרנק סינטרה ושל הביץ' בויז, ומשאיר בצד אלבום פלטינה שחוגג את מיליוני המכירות של RUMOURS בפינת החדר, כאילו אין לזה שום משמעות.

לינדזי בקינגהאם שהעולם לא רואה לעולם הוא זה שמבלה הרבה מזמנו לבד באולפן ההקלטות הביתי שלו. 'הוא עכברוש סטודיו', אומר המנהל שלו, מייקל ברוקאו. בשעות אחר הצהריים טיפוסיות, צלילים נישאים במסדרון ארוך מכיוון האולפן - צלילים מוזרים, מסונכרנים. תופים אלקטרוניים. סינטיסייזר פ'אנקי. שירה ספייסית גבוהה. מאוד קצבי, מאוד מוזר. מאוד לינדזי בקינגהאם. 'אני אוהב להיות באולפן', אומר כוכב הרוק הביישן, מוקף בכלי נגינה וציוד אלקטרוני. 'זה מה שאני הכי אוהב לעשות'. הוא לוקח את יצירת המוזיקה שלו ברצינות רבה. זה היה הרצון האובססיבי שלו לעשות משהו חדש שהוביל אותו להתרחק מהנוסחה שפיתח בפליטווד מאק של התקליטים מהשנים 1975 ו-1977. העבודה הבלתי רגילה שלו על TUSK, האלבום הבא של הלהקה, בלבלה רבים. ב- MIRAGE, התקליט האחרון של הלהקה, הם חזרו לסאונד הפחות הרפתקני שאפיין את אלבומם הקודם. מרגישים שבקינגהאם שאב סיפוק סוטה מהכישלון של האלבום ההוא.

כאן באולפן, הרחק מהמציאות של חיי היום-יום, בקינגהאם נראה בטוח בעצמו, נינוח. זה המקום שבו הוא יצר עולם קולי משלו. בהשראת חלקית מהעבודה הלא שגרתית של סוף הסיקסטיז של הביץ' בוי בריאן ווילסון ורוח תנועת הפ'אנק של שנות השבעים, אבל מנגן לפי הכללים שלו, בקינגהאם מותח את הרעיון המסורתי של שיר פופ, הופך צלילים מוזרים לתפקידים, משתמש בקולו כדי ליצור הרמוניות מורכבות, עולמיות, ניסוי עם מכונת תופים ומחשב FAIRLIGHT, מנסה למצוא צלילים חדשים, ליצור שיר חדש באמת. 'אני מנסה לשבור דעות קדומות לגבי מהי מוזיקת ​​פופ', אומר בקינגהאם, שניגן כמעט בכל כלי ושר את כל השירה בתקליטו החדש. 'אני נאבק להיות מקורי'. מחוץ לאולפן, זה כבר סיפור אחר. פליטווד מאק אולי מכרה מיליוני תקליטים, ובקינגהאם אולי כוכב רוק, אבל מאחורי הגוונים הוא חסר ביטחון בעליל. 'זה משהו שתמיד היה שם', אומר אחיו בן הארבעים ואחת, ג'ף בקינגהאם, סוכן ביטוח. המנהל שלו מתאר אותו כ'פרטי ומופנם'. אחיו ג'ף אומר שהוא תמיד היה מתבודד. גדל בפאלו אלטו, פרבר פחות משעה דרומית לסן פרנסיסקו, לינדזי נהג לבלות שעות לבד, והאזין לתקליטונים באוסף של ג'ף, להיטים של אלביס ובאדי הולי וליטל ריצ'רד. מאוחר יותר, לאחר שלינדסי למד לנגן כמה שירים בגיטרה מפלסטיק, הוריו קנו לו כלי אמיתי. הוא לימד את עצמו לנגן בליווי תקליטים של קינגסטון טריו. בתיכון הוא הצטרף ללהקת FRITZ, הלהקה היחידה בה ניגן אי פעם מלבד פליטווד מאק.

הבית שלו לא תמיד נראה כל כך ריק. במשך שש שנים לינדזי בקינגהאם גר עם קרול אן האריס. התקליט GO INSANE עוסק במערכת היחסים שלהם ומוקדש להאריס. בלונדינית מושכת שגדלה בטולסה, אוקלהומה, האריס הייתה פקידת קבלה בת עשרים ושלוש באולפן הקלטות הוליוודי, כשבקינגהאם פגש אותה בזמן שעסק בעריכת מיקסים לתקליט RUMORES בשנת1977. 'בהתחלה היא הייתה רק עוד בחורה לכיבוש', הוא אומר ולוגם בירה קלה. 'ואז אחר כך, ברור שלא'. 'הייתי באירופה, וזה היה היום הראשון שלי בחזרה לעבודה', אומרת האריס בראיון נפרד, כשהיא נזכרת איך הם הכירו. 'נכנסתי וראיתי את לינדזי וזהו'.

חברים אומרים שהקשר היה אינטנסיבי. השניים היו בלתי נפרדים, וכפי שמגדיר זאת מפיק פליטווד מאק, ריצ'רד דאשוט, חבר קרוב של לינדזי במשך יותר מעשר שנים. 'שניהם היו מאוד מאוהבים. הם ראו דברים בצורה מאוד רצינית. בשנתיים-שלוש הראשונות הם היו מאוד מאוד מאושרים ומאוד קרובים. למעשה, אני חושב שזו הייתה אחת התקופות המאושרות בחייו'. בקינגהאם והאריס שמרו על עצמם. 'חיינו בבידוד חלק גדול מהזמן', היא אומרת, 'אפילו בסיבובי הופעות, כשכולם היו יוצאים למסיבה, לינדזי ואני היינו מסתגרים ונשארים ביחד. הוא זקוק להרבה שקט ושלווה'.

אבל החיים עם כוכב רוק שבילה כל כך הרבה מזמנו באולפן הפך לקשה - במיוחד עבור אישה שלא היו לה חיים משלה. 'זה היה מאוד בודד', אומרת האריס. 'אני חושבת שחייתי את חיי עבור לינדזי. באמת הרגשתי שחשוב לי להיות שם בשבילו, בין אם הוא שם פיזית ובין אם לא, אבל שהוא יידע שאני שם בבית. הוא היה צריך אותי שם מבחינה רגשית. זה היה קשה. אני לא חושבת שנרגעתי כל הזמן שהייתי איתו". גם החיים במסלול המהיר של הרוק'נ'רול עשו את שלהם. היו 'בעיות אישיות' שלא האריס ולא בקינגהאם ידברו עליהן.

היו סמים, במיוחד קוקאין. 'זו הייתה בעיה', מודה האריס. 'גם בשבילו. קל מאוד ללכת לאיבוד, ואני בטוחה שכן. אבל אני במצב הרבה יותר טוב עכשיו ממה שהייתי אי פעם. ואני עדיין אוהבת קוקאין, אני חייבת להודות'. (בקינגהאם אומר שקוקאין מעולם לא היה בעיה עבורו). 'היא הייתה בחורה צעירה ומתוקה, נעימה מאוד', נזכר אחיו של לינדזי, ג'ף. 'אבל היא עברה לאדם קשוח במוזיקה, קשוח בסמים. זה פשוט לא היה אותו הדבר'. 'כנראה שאם הייתי יודעת למה אני נכנסת, הייתי חושבת על זה פעמיים', אומרת האריס. 'זה היה ממש לפני שהתקליט RUMOURS יצא. אז כשפגשתי אותו, זה היה להיכנס לעולם שהיה, בלשון המעטה, קצת הארדקור. אבל התאהבתי בו. לא הייתה לי ברירה. זה לא חיים שהייתי בוחרת לעצמי. כשחושבים אחורה, עברתי את התקופות הכי גרועות ואת הטובות שיש. אבל זה עולם מאוד קשה. במיוחד בחלק העליון. הרבה אנשים משתנים על ידי זה, לא בצורה טובה. זה משאיר הרבה קורבנות. הרבה מזה לא מאוד יפה. קל מאוד להתנתק מהמציאות. לנסות לשמור על רגל אחת בעולם האמיתי ורגל אחת בעולם הרוק'נ'רול זה לא קל".

'היא נמשכה לכל העולם הקטן הזה שאולי היא לא הייתה מוכנה אליו', מסכים לינדזי. 'היא ילדה מעיירה קטנה שמצאה את עצמה בעולם של אנשים שלא היו אחראיים במיוחד'. הוא שותק לכמה רגעים. 'אני לא באמת רוצה לדבר על זה, אני לא חושב שזה יהיה הוגן במיוחד. אני חושב שזה יפגע בה'. לפני כשנה, לאחר חשבון נפש רב, הם נפרדו. בקינגהאם עזר להאריס לעבור למקום משלה. היא למדה משחק וכדבריה, 'מוצאת את עצמי'. 'זה הגיע לנקודה שבה היא נאלצה לצאת', הוא אומר בשקט. 'היא עדיין לא עובדת. אני עדיין תומך בה, בינתיים. קבענו הסכם שבו אני אשמור אותה בטוחה במשך כמה שנים. לא אכפת לי לעשות את זה'. לאהובתו לשעבר יש רגשות מעורבים לגבי העובדה שמערכת היחסים שלהם הפכה למשוגעת. 'חלק מזה מכעיס אותי... עצוב. הרבה מזה מרגיז', היא אומרת. 'אבל אני חושבת שיש שם הרבה אהבה. קשה לי להקשיב לזה'.

בקינגהאם לא מתחרט שכתב על משהו כל כך אישי. 'לא היו לי יותר מדי חרטות, בעיקר כי זה היה או זה או ללכת לפסיכולוג', הוא אומר. 'אני יודע שזה נשמע קצת מטומטם. אני חושב שזה היה משהו שהיה צריך לטפל בו. אנשים שכותבים דברים שיש להם משמעות, בדרך כלל הם קצת אישיים מדי עבור מישהו אחר. זה סיכון שצריך לקחת'.

מה שהוא לא עשה זה לבלות זמן עם שאר חברי פליטווד מאק - באולפן או מחוצה לו. מלבד פגישה קצרה וחסרת משמעות מאחורי הקלעים בהופעה של כריסטין מקווי , עברו שנתיים מאז שהוא ראה מישהו מהם. עם זאת, למרות כוונותיו, נראה שבקינגהאם לא מצליח להשתחרר לחלוטין מהלהקה. אפשר למצוא את אלבומי הפלטינה ותמונות המגזין הישנות ברחבי הבית. סטיבי ניקס בדיוק שלחה לו קלטת של שיר חדש שהיא רוצה שהוא ישמע. מיק פליטווד התקשר הבוקר ושאל אם הוא יכול להשתמש בסטודיו של לינדזי לכמה שעות. וכשהוא מדבר, עם או בלי הנחיה, לינדזי מרבה להתייחס לפליטווד מק.

לפני עשר שנים, לינדזי והחברה דאז סטיבי ניקס, שהופיעו יחד כצמד פולק-רוק והקליטו אלבום אחד לא מוצלח, התבקשו על ידי מיק פליטווד להצטרף ללהקת הבלוז הבריטית היחסית לא מוצלחת שלו. יחד הם יצרו תקליט שהפך ללהיט גדול. בניסיון לעקוב אחר הצלחתה, בילתה פליטווד מאק כמעט שנה בהקלטת אופרת הסבון הפופ-רוק RUMOURS, שתיעדה את התפרקות מערכת היחסים של בקינגהאם וניקס והתפרקות נישואיהם של כריסטין וג'ון מקווי. כבר אז היו הבדלים מוזיקליים. 'אני זוכר בזמן הכנת התקליט הזה', נזכר בקינגהאם, 'אמרתי למיק שהדברים לא הולכים בדיוק כמו שהייתי רוצה שהם ילכו. והוא אמר שנראה שאני לא רוצה להיות בלהקה. אבל למרות הסכסוכים, בקינגהאם היה הכוח העיקרי מאחורי התקליט ההוא. 'התרומה שלו לאלבום הייתה אדירה', מאשר ריצ'רד דאשוט. 'אם לאדם אחד היה הכי הרבה מה לעשות עם ההפקה, העיבוד וההשראה, זה היה לינדזי'. בקינגהאם אומר כעת, 'אני לא מצליח להבין למה לא ביקשתי קרדיט בהפקת התקליט'.

התקליט ההוא הפך לאחד התקליטים הנמכרים ביותר בכל הזמנים. עם זאת עבור בקינגהאם זו הייתה חוויה מרה-מתוקה. 'כשהתקליט השתגע לכל עבר, פשוט לא יכולתי לגרום לעצמי להרגיש כל כך חזק לגביו. בשלב מסוים, כל הדברים שסביבו התחילו להפוך למוקד העיקרי. היה פער בין מה שהרגשתי שהוא חשוב מבפנים - מה שהשגתי מוזיקלית - לבין ההערכה הפופולרית' אז האלבום TUSK היה 'מרד נגד זה'. עבור בקינגהאם, שהתרגש מרוח הפאנק והניו-ווייב - דאשוט זוכר את לינדזי משמיע לו תקליטים של הסקס פיסטולס וראשים מדברים. פירוש הדבר היה לנטוש את נוסחת הפופ שהפכה את RUMOURS להצלחה כזו ולצלול לתוך הלא ידוע. מאמציו לא התקבלו היטב על ידי הלהקה. ובכל זאת, בקינגהאם קיבל את שלו. 'בעיקרון, אם ללינדזי לא היה אפשר לעשות את מה שהוא עשה ב-TUSK, אני חושב שלא הייתה לך להקה', אומר דאשוט. 'או שהיה להם נגן גיטרה אחר. אני חושב שכולם הצטרפו כדי להציל את הלהקה'.

בקינגהאם זוכר דברים אחרת. 'הייתי מביא מנגינות, וכולם היו אומרים, 'אוי, זה נהדר'. כשמיק לקח את האלבום לאחים וורנר, כולם קפצו מעלה ומטה ואמרו, 'אוי, זה באמת אחד הדברים הכי מסודרים ששמענו' - למרות ששמעתי לאחר מכן שכאשר הרבה מהאנשים האלה שמעו את האלבום הזה, הם ראו את הבונוסים של חג המולד שלהם עפים מהחלון. אני כן חושב שהייתה תקופה שבה כולם בלהקה די נסחפו עם רוח הניסוי. אבל כשהתחיל להתברר שזה לא עומד למכור 15 מיליון עותקים, אז כולם מהלהקה הסתכלו עלי ואמרו, 'אוי, הרסת את זה, חבר'.

כיום, בקינגהאם מרגיש מרוחק מהחברים האחרים של פליטווד מאק, למרות שהם מעולם לא היו קרובים חברתית. 'מעולם לא בילינו. אף פעם', הוא אומר. 'אף פעם לא היינו חברים במובן זה שהייתי מתקשר למיק והולך לבלות איתו'. עכשיו גם אין הרבה קשר יצירתי. 'מה שהחזיק אותם פעם זה המוזיקה', אומר דאשוט. 'בימים אלה הוא לא חולק הרבה במשותף מוזיקלית עם כל השאר'. בקינגהאם ללא ספק משועמם, ומעט מאוכזב, ממה שעמיתיו עשו בעצמם. 'ראיתי את המופע של סטיבי, ראיתי את המופע של כריסטין. בעיני, שתיהן גבלו בלהיות מופעי טרקלין, פשוט כי הן נחו כל כך בכבדות על זרי הדפנה של פליטווד מאק. אבל אני חושב שאתה חייב את זה לעצמך ואתה חייב לקהל שלך לנסות לפחות'.

הוא מעורפל לגבי עתידו עם פליטווד מאק. אולי הוא יעשה עוד אלבום עם הלהקה. 'שמעתי שמועות שאם אני לא מוכן לעשות אלבום בשלושת או ארבעה החודשים הקרובים, או לפחות לדבר על זה, הם הולכים לחפש מישהו אחר', הוא אומר. 'כמו פיט טאונסנד. זו כנראה שמועת סרק שהתפשטה איכשהו. אבל יחד עם זאת אני לא יכול לומר שזה לא תואם פחות או יותר לסוג הפסיכולוגיה שראיתי מתקיימת בלהקה בזמנים מסוימים. אם צריך לעשות משהו, הם יבצעו אותו בדרך זו או אחרת. ואם לינדזי לא רוצה לשחק בכדור, אז לעזאזל איתו. הם יפטרו אותו וישיגו מישהו אחר. ככה הלהקה עובדת'.

בקינגהאם עומד ב'חדר הגשם'. זה החדר האהוב עליו בבית - מלבד אולפן ההקלטות. בחדר יש תקרת זכוכית. לוחצים על מתג ומקלחת עדינה של מים מתחילה לשטוף על הגג - כאילו יורד גשם. 'זה נהדר להפחיד אנשים', הוא אומר ומחייך. 'אתה פשוט מדליק את זה בלי להגיד כלום, ואתה פה מדבר, ופתאום הם חושבים שיורד גשם'. החדר מכיל גם עץ אורן עצום שצומח ישירות מהרצפה ומעלה דרך חור בתקרה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים