רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-31 באוקטובר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי:

"הדבר ששנות ה-60 עשו היה להראות לנו את האפשרות ואת האחריות שהייתה לכולנו. זו לא הייתה התשובה. זה רק נתן לנו הצצה לאפשרות. ובשנות ה-70 כולם היו שליליים ואולי, בשנות ה-80, כולם יגידו, טוב, בסדר, בואו נקרין שוב את הצד החיובי של החיים. אתה צריך להודות לאלוהים, או מה שזה לא יהיה שם למעלה, על העובדה שכולנו שרדנו. כולנו שרדנו את וייטנאם או ווטרגייט או את המהפך האדיר של העולם כולו. זה השתנה. אנחנו (הביטלס) היינו הלהיטים של שנות ה-60, אבל העולם הוא לא כמו שנות ה-60. אני הולך לעתיד לא ידוע, אבל כולנו עדיין כאן. יש תקווה! אני מדבר עם גברים ונשים שעברו את מה שעברנו ביחד, קבוצת שנות ה-60 ששרדה... שרדה את המלחמה, הסמים, הפוליטיקה, האלימות ברחוב, כל החבילה. שרדנו את זה, ואנחנו כאן" (ג'ון לנון, בשנת 1980)

ווטרס נגד גילמור... התביעה!

ב-31 באוקטובר בשנת 1986 תבע רוג'ר ווטרס את חברו לשעבר מפינק פלויד, דייויד גילמור. מטרתו הייתה למנוע מהגיטריסט (כמו גם מהמתופף, ניק מייסון) להשתמש במותג הידוע בלעדיו.

תחשבו על התאריך הזה לרגע: ליל כל הקדושים של שנת 1986. איזה תזמון סמלי ומצמרר להטלת פצצה משפטית שפירקה שותפות היסטורית! ווטרס, שראה בעצמו את המוח, הלב והנשמה הבלעדיים מאחורי יצירות המופת THE WALL והאלבום THE FINAL CUT מ-1983, היה בטוח שללא המגלומניה המבריקה שלו, לספינה הזו פשוט אין זכות קיום.

באותם ימים בדיוק, ווטרס עבד באולפן על אלבום הסולו שלו RADIO K.A.O.S, בעוד גילמור ומייסון כבר הסתגרו בסודיות באולפן הצף של גילמור על סירת המגורים "אסטוריה" שעל נהר התמזה, והחלו לרקוח את מה שיהפוך לאלבום A MOMENTARY LAPSE OF REASON. ווטרס היה משוכנע שהם יתרסקו בלעדיו, אך הוא לא העריך נכונה את כוחו העצום של המותג – ואת העקשנות של הגיטריסט בעל הצליל השמיימי ביותר בעולם הרוק. הסכסוך הממושך בין ווטרס וגילמור נמשך מאז שנים קדימה, אז בואו לגלות שלב אחר שלב בריב זה, עם ציטוטים שבחרתי להביא משנים שונות של שני אנשים שעבדו ביחד ומאז בעיקר מתקוטטים.

שלב 1 - האם אפשר לעשות להקת פינק פלויד ללא רוג'ר ווטרס?

ווטרס: "פינק פלויד הפכה להיות כוח מבוזבז מבחינה יצירתית. חייבים להודות שהלהקה התפרקה וצריכה לפרוש בצורה מכובדת מסצנת המוסיקה" (1986)

גילמור: "אני לא מבין מדוע רוג'ר עושה את זה. אם היה משקיע את כל הזמן והאנרגיה שלו בקריירה שלו, במקום לדפוק אותנו, הוא היה בעמדה חזקה יותר מאיפה שהוא נמצא. הוא איבד את כל הסימפטיה מהתקשורת וגם מהציבור. זאת לפי מה שאנו רואים בהופעותינו, עם צעירים שלובשים חולצות ובהן כתובות כמו 'לעזאזל עם רוג'ר' ו'מי זה רוג'ר'?..." (1988)

באותם ימים של סוף שנות השמונים, המציאות בשטח הנחיתה מהלומה כואבת על ווטרס. בזמן שהוא יצא לסיבוב הופעות עצמאי והופיע מול אולמות חצי ריקים, גילמור ומייסון – שצירפו בחשאי את הקלידן ריק רייט בתור נגן שכיר כדי לעקוף מכשולים משפטיים מול ווטרס – מילאו אצטדיוני ענק בכל רחבי העולם. הלהיט הגדול מאותה תקופה, LEARNING TO FLY, נכתב בהשראת שיעורי הטיסה האמיתיים שגילמור לקח באותם ימים, אך בקרב קהל המעריצים והעיתונות השיר נתפס כהמנון ניצחון מושלם על ההמראה המחודשת של הלהקה ללא הקברניט הקודם. הקהל הוכיח שהוא צמא לגיטרה המרחפת של גילמור לא פחות מאשר למילים הנוקבות של ווטרס.

שלב 2 - רגע, למי מותר להופיע באיצטדיונים?

ווטרס: "אני כתבתי את 'החומה' כמתקפה על תופעות הופעות הרוק באיצטדיונים, והנה קמה לה פינק פלויד בלעדיי ועושה מזה כסף על ידי נגינה באיצטדיונים! הם צריכים לחיות עם זה. מבחינתי זו בגידה" (1992)

גילמור: "אני לא רואה סיבה להתנצל על הרצון לעשות מוסיקה ולהרוויח ממנה כסף. זה מה שאנו עושים. אני חושב שהמוסיקה שלנו מתאימה יותר לאיצטדיונים גדולים" (1994)

הריב בלהקת הרוק הזו רק מחמיר. האירוניה פה זועקת לשמיים: הרי כל הרעיון מאחורי האלבום THE WALL נולד מתוך סלידה עמוקה מאצטדיונים! במהלך סיבוב ההופעות של האלבום ANIMALS במונטריאול בשנת 1977, ווטרס המתוסכל והמנוכר ירק בפניו של מעריץ רועש בשורה הראשונה. מתוך תחושת התיעוב והמרחק מההמונים נולדה המחשבה לבנות חומה פיזית שתחצוץ בין הבמה לקהל. והנה, שנים ספורות לאחר מכן, גילמור לקח את אותם שירים בדיוק ומילא איתם את האצטדיונים הכי מפלצתיים בעולם, כשהוא מלווה במופעי לייזר מסחררים ובחזיר המתנפח המפורסם.

כדי לחמוק מתביעות של ווטרס על זכויות היוצרים של עיצוב החזיר המעופף, גילמור ומייסון פשוט דאגו להוסיף לחזיר איברי מין זכריים כדי לטעון שמדובר בעיצוב שונה לחלוטין. אין ספק, הומור בריטי משובח במיטבו! באותה שנת 1992 שבה זעם ווטרס על הבגידה, הוא שחרר את האלבום שלו AMUSED TO DEATH – יצירה מורכבת וביקורתית שנשאה מסרים עמוקים אך נחלה כישלון מסחרי מוחץ מול מפלצת ההופעות של גילמור.

שלב 3 - ומה עם האלבום THE DIVISION BELL, שיצא בשנת 1994?

גילמור: "אני ממש אוהב את האלבום הזה, אבל זה לא אלבום שמתחבב מיד עם הקשבה ראשונה. צריך לגלות דברים רבים בו עם הקשבות רבות" (1994)

ווטרס: "זה ממש כמו ספיינל טאפ, האלבום הזה. המילים בו כתובות על ידי האישה החדשה של דייויד, פולי סאמסון. תעשו לי טובה! איזו חוצפה זו, לקרוא לדבר הזה פינק פלויד. זה היה אלבום נוראי" (2004)

ווטרס פשוט לא יכול היה לעכל את העובדה שגילמור פנה לסופרת והעיתונאית פולי סמסון כדי שתסייע לו בכתיבת המילים. עבור מי שכתב בטקסטים את יצירות המופת של שנות השבעים, שיתוף פעולה כזה נתפס כבדיחה ברמה של להקת הפארודיה ספיינל טאפ. אבל עבור המעריצים, האלבום THE DIVISION BELL היה חגיגה צרופה שטסה היישר לפסגת המצעדים משני צדי האוקיינוס. שיר הנעילה המופתי מתוכו, HIGH HOPES, נחשב עד היום לאחת מנקודות השיא המרגשות ביותר ברפרטואר המאוחר של הלהקה.

צלצול הפעמון המהדהד שפותח את השיר הוקלט ישירות מקתדרלת אילי בקיימברידג'שייר, בסמוך למחוזות ילדותם של חברי הלהקה, וסולו הסלייד המרגש של גילמור על גיטרת לפ-סטיל בסיום מעביר צמרמורת בכל פעם מחדש. גילמור הוכיח שאפשר לייצר נוסטלגיה עמוקה ומרגשת גם בלי הזעם הקיומי של ווטרס.

שלב 4 - מי המוסיקאי הטוב יותר?

גילמור: "מה שאני מתגעגע מרוג'ר הוא הדרייב שלו. הכתיבה הגאונית שלו. הרבה דברים. אבל מוסיקה לא הייתה דבר מרכזי טוב אצלו. הוא לא מוסיקאי ממש טוב. הוא ממש לא" (1994)

ווטרס: "זה שטויות! אין ספק שדייב הוא גיטריסט מצוין. אבל האופן בו הוא מנסה להגיד שהוא מוסיקאי טוב ממני, זה שטויות" (2003)

הוויכוח הזה מציף את שאלת השאלות של פינק פלויד: מה חשוב יותר – המילים והרעיונות, או הלחן והביצוע? גילמור טען לא פעם בראיונות שווטרס התקשה אפילו לכוון את הבס שלו בעצמו, ושאת מרבית תפקידי הבס המלודיים והמורכבים באלבומים כמו THE DARK SIDE OF THE MOON ו-ANIMALS ניגן גילמור בעצמו באולפן. מנגד, ווטרס תמיד טען שגילמור הוא רק כלי ביצועי מלוטש שמוציא לפועל את החזון הגאוני שלו.

הדוגמה המובהקת ביותר למתח היצירתי הזה נמצאת בשיר COMFORTABLY NUMB מתוך האלבום THE WALL: לפי SONGFACTS, הלחן של הפזמון נלקח מדמו שגילמור הקליט במקור עבור אלבום הסולו הראשון שלו משנת 1978. השניים התעמתו קשות באולפן לגבי העיבוד – גילמור רצה סאונד רוק מחוספס וישיר, בעוד ווטרס התעקש על תזמור סימפוני דרמטי. הפשרה שהושגה בקושי הולידה את אחד השירים המושלמים בתולדות המוזיקה, הכולל את שני סולואי הגיטרה הנשגבים יותר שהוקלטו אי פעם.

שלב 5 - האם יש הזדמנות להשלים ביניהם?

גילמור: "אני חושב שיש לו את מספר הטלפון שלי ולי יש את שלו. אבל אין לי עניין לדבר איתו. הוא אמר יותר מדי שקרים ויותר מדי דברים רעים קרו בגללו כלפינו" (1990)

ווטרס: "אני לא מתגעגע לדייב. אין לנו הרבה במשותף ולכן לא כדאי לנו להתאמץ לחזור להיות ביחד" (2003)

כשלהקת רוק כמו פינק פלויד מתאחדת, הציפיות תמיד בשמיים. לאורך כל שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, השניים נמנעו לחלוטין מכל מגע. כשהלהקה צורפה להיכל התהילה של הרוק'נ'רול בשנת 1996, ווטרס סירב להופיע לטקס, וגילמור, מייסון ורייט ביצעו בלעדיו את WISH YOU WERE HERE. ווטרס העדיף להתרכז בהלחנת אופרה קלאסית משלו, והשניים התבצרו בכעסם. עדיין לא היה BRIDGE OVER TROUBLED WATERS פה.

שלב 6 - הלא יאמן קרה! מופע איחוד בלייב 8, יולי 2005

אבל אל תפתחו ציפיות - ההרמוניה לא תישאר זמן רב.

ווטרס: "זה היה נהדר! ממש אהבתי את זה. אני מקווה שנעשה זאת שוב ביחד. זה היה טוב יותר מטוב. זה היה נהדר" (2005)

גילמור: "זה היה נהדר אבל זה היה סיום מוחלט. זה היה כמו לישון עם אשתך לשעבר. אין עתיד לפינק פלויד והלהקה לא תתאחד יותר" (2006)

האיחוד הקצר ההוא ב-2 ביולי 2005 בהייד פארק בלונדון, ביוזמתו הנמרצת של בוב גלדוף למען מופע הצדקה LIVE 8, היה רגע של חסד חד-פעמי. כשהארבעה עלו לבמה לצלילי דפיקות הלב של SPEAK TO ME וגלשו לתוך BREATHE, מיליוני חובבי רוק בעולם הזילו דמעה. ההקדשה החמה של ווטרס לסיד בארט לפני הביצוע של WISH YOU WERE HERE נראתה כמו פיוס היסטורי, אך מאחורי הקלעים העימותים על רשימת השירים והסדרי החזרות פרצו מחדש מיד.

מותו של הקלידן ריק רייט בשנת 2008 סגר לעד את האפשרות לאיחוד מלא. המחווה הנדירה של גילמור בשנת 2011, כשעלה לבצע את הסולו של COMFORTABLY NUMB על גבי החומה של ווטרס באולם O2 בלונדון (בעקבות התערבות הדדית למטרות צדקה), הייתה שירת הברבור של שיתוף הפעולה ביניהם.

שלב 7 - דייויד גילמור חוסם ורוג'ר ווטרס זועם

שלב 7 - דייויד גילמור חוסם ורוג'ר ווטרס זועם; גילמור לא מאפשר יותר לווטרס לפרסם בדף הפייסבוק של פינק פלויד.

ווטרס: "אין לדייב מושג מזוין על מה הוא מדבר, בעניין הכנת השיר MONEY. למה? כי הוא לא היה שם, אלא אם כן הוא התחבא מתחת לכיסא המזורגג שלי כשהכנתי את הלופ הזה עבור השיר באולפן שלי ושל אשתי ג'ודי. שם, ליד הפאב בו נהגתי לשחק בהטלת חיצים! הסיפור המלא של מה שקרה באמת נמצא בספר הזיכרונות שאני כותב. אז אני מקווה שזה יעורר את הזכרון של דייב ושל אשתו, פולי. מכיוון שדייב גילמור אסר עליי לפרסם בדף הפייסבוק של פינק פלויד עם 30,000,000 המנויים שלו, אני מפרסם את ההודעה הזו כאן מהיום והלאה באתר שלי. 

זהו חלק קטן ממערכה מתמשכת של גילמור ואשתו פולי לתבוע יותר קרדיט לדייב על העבודה שעשה בפינק פלויד.  כן הוא היה, והוא גיטריסט וזמר טוב אבל הוא אמר במשך 35 השנים האחרונות הרבה שקרים על מי שעשה מה בפינק פלויד, כשעוד אני הייתי אחראי. יש הרבה 'עשינו את זה' ו'עשינו את זה' ו'עשיתי את זה' ו'עשיתי את זה' שיוצאים באופן שגוי מפיו. דיוויד חושב שהוא הבעלים של האתר הזה. אני חושב שהוא חושב שבגלל שעזבתי את הלהקה בשנת 1985, שהוא הבעלים של פינק פלויד, שהוא פינק פלויד, שאני לא רלוונטי ושאני צריך לסתום את הפה שלי".

סרטון הזעם שווטרס פרסם ב-2020 סביב החסימה ברשתות החברתיות הפך בן רגע למופע של מרירות מתפרצת. הוויכוח על הקרדיט ביצירת השיר MONEY חושף שוב את הפער התהומי ביניהם. ווטרס אכן יצר במו ידיו בביתו את לופ הטייפ המפורסם במקצב המאתגר של 7/4, כשהוא מקליט שקשוק של מטבעות שנזרקו לקערת ערבוב של אשתו, קריעת ניירות וצלצול קופות רושמות. אך מנגד, גילמור הוא שהפך את הרעיון ללהיט ענק בזכות ריף הגיטרה האלמותי, השירה המחוספסת וסולו הגיטרה המבריק, שבמהלכו עברה הלהקה במפתיע למקצב סטנדרטי של 4/4 כדי לאפשר אלתור חופשי ונוח יותר.

שלב 8 - מלחמת הגרסאות סביב האלבום ANIMALS

שלב 8 - חיות טורפות: ההוצאה המחודשת של האלבום ANIMALS נתקעה בגלל מחלוקת על המאמר שהיה אמור להתלוות בחוברת המצורפת, מאת מארק בלייק.

ווטרס: "המיקסים החדשים לאלבום ANIMALS לא פורסמו בגלל מחלוקת על כמה הערות בעטיפה שכתב העיתונאי מארק בלייק עבור המהדורה החדשה הזו. גילמור הטיל וטו על יציאת האלבום אלא אם כן יוסרו הערות אלו... הוא אינו חולק על אמיתות ההיסטוריה המתוארת ברשימותיו של מארק, אבל הוא רוצה שההיסטוריה הזו תישאר סודית" (2021)

קשה להאמין, אך המיקס המשודרג לאלבום המופת ANIMALS משנת 1977 היה מוכן כבר ב-2018, ושכב במגירה במשך ארבע שנים תמימות רק בשל מאבק על הקרדיטים בחוברת הנלווית! גילמור התנגד לטקסט שכתב מארק בלייק בטענה שהוא מייחס לווטרס שליטה מוחלטת ביצירה, בעוד ווטרס האשים את גילמור בניסיון לשכתב את ההיסטוריה. בסופו של דבר ווטרס פרסם את הטקסט בעצמו באינטרנט, המהדורה יצאה ללא החוברת בסוף 2022, והמוזיקה שוב ניצחה.

האלבום, שנכתב בהשראת "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול, כלל את היצירה המרכזית DOGS – שיר שגילמור הלחין ברובו עוד בשנת 1974 תחת השם YOU GOTTA BE CRAZY. גם באלבום שנחשב לאחד הפוליטיים והאפלים ביותר של ווטרס, התרומה המוזיקלית של גילמור הייתה קריטית ובלתי ניתנת להחלפה.

שלב 9 - תהום גיאופוליטית: הקרב על אוקראינה

שלב 9 - אנחנו או הם? פינק פלויד הוציאה תקליטון תמיכה באוקראינה במלחמתה מול רוסיה (עם HEY HEY RISE UP). ווטרס בחר להיות בעד מחרחר המלחמה, ולדימיר פוטין, והתחלחל כשהמותג "פינק פלויד" תמך במה שהוא יצא נגדו.

גילמור: "זה דבר ממש קשה ומתסכל לראות את ההתקפה המטורפת והבלתי צודקת הזו של רוסיה - מעצמה גדולה, על אוקראינה - אומה עצמאית, שלווה ודמוקרטית. התסכול מלראות את זה ולחשוב 'מה לעזאזל אני יכול לעשות?' הוא די בלתי נסבל" (2022)

ווטרס: "הרעיון הזה שאני מציע, עשוי שלא להשפיע כל כך טוב על כל אזרח באוקראינה כרגע - במיוחד לאור העדויות המתגברות על פשעי מלחמה, כולל קברי אחים ושימוש באונס כנשק מלחמה. כשאומרים שהרוסים התערבו בבחירות שלנו; הרוסים עשו את זה. הכל שקרים, שקרים, שקרים, שקרים. אני יכול לחיות עם עצמי וללכת לישון בלילה בידיעה שהסיפור שנמכר בתקשורת המערבית הוא תעמולה, וזו לא האמת. אני יודע את האמת ואני בטוח שאני צודק לגבי זה" (2022)

הקרע האישי והאמנותי הפך כאן למחלוקת אידיאולוגית עמוקה וצורמת. במרץ 2022, בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה, החליט גילמור – שכלתו ונכדיו הם ממוצא אוקראיני – לגייס מחדש את השם פינק פלויד כדי לגייס כספי סיוע. השיר HEY HEY RISE UP נבנה כולו סביב סרטון אינסטגרם שבו נראה הזמר האוקראיני אנדריי חליבניוק שר שיר פטריוטי עממי במדי צבא בכיכר סופיה בקייב. גילמור וניק מייסון נכנסו לאולפן עם הבסיסט גאי פראט והקליטו את השיר תוך ימים ספורים. מנגד, ווטרס התייצב בצד השני, האשים את המערב ואת נאט"ו, ואף הוזמן על ידי הנציגות הרוסית לנאום במועצת הביטחון של האו"ם – מהלך שהרחיק ממנו רבים מחבריו הוותיקים.

שלב 10 - המילים החריפות של פולי סאמסון והתגובה של ווטרס

בשנת 2023 פולי סאמסון (אשתו של גילמור, באינסטגרם): "למרבה הצער, רוג'ר ווטרס, אתה אנטישמי עד הליבה הרקובה שלך. גם מתנצל של פוטין וגם שקרן, גנב, צבוע, בורח ממס, מסנכרן שפתיים, שונא נשים, חולה קנאה, מגלומני. די עם השטויות שלך". גילמור שיתף את דבריה בטוויטר והוסיף הערה משלו: "כל מילה שמוצגת פה נכונה".

במהרה פורסמה תגובה מרוג'ר ווטרס, בגוף שלישי: "רוג'ר ווטרס מודע להערות המבעיתות והבלתי מדויקות שנאמרו עליו בטוויטר על ידי פולי סמסון, אותן הוא מפריך לחלוטין. כרגע הוא מקבל עצות לגבי עמדתו"

כוכבי רוק כמו פיטר גבריאל, אריק קלפטון וגם ניק מייסון חתמו על עצומה נגד ביטול הופעה מחו"ל של ווטרס בגרמניה. באותם חודשים סוערים של 2023, ווטרס הוציא גרסה מוקלטת מחדש של הצד האפל של הירח תחת השם THE DARK SIDE OF THE MOON REDUX – פרויקט עצמאי לחלוטין ללא שום מעורבות של שאר חברי הלהקה, במטרה להוכיח שהיצירה שייכת לו בלבד. במקביל, הופעותיו בגרמניה עוררו סערה ציבורית עקב שימוש בסמלים שנויים במחלוקת במסגרת המופע של THE WALL. העובדה שניק מייסון, שתמיד ניסה לשמור על תפקיד המתווך השקול והניטרלי, חתם על עצומה שהגנה על זכותו של ווטרס להופיע, הדגישה עד כמה המערבולת הזו קרעה את כל השותפים ההיסטוריים.

שלב 11 - גילמור מואס לחלוטין בווטרס והדלת נטרקת סופית

גיטריסט פינק פלויד אמר בשנת 2024 בראיון נרחב לעיתון הטלגרף הבריטי (סביב יציאת אלבום הסולו שלו LUCK AND STRANGE) שאין סיכוי שיחלוק במה עם רוג'ר ווטרס שוב. "כלום. אין שום דרך אפשרית שהייתי עושה את זה", אמר דיוויד גילמור לטלגרף כשנשאל מה יידרש כדי לראות את השניים מופיעים שוב יחד. 

גילמור הוסיף באותו ראיון כי הוא נוהג להתרחק מאנשים שמביעים תמיכה בדיקטטורים עריצים ושאינם מכבדים זכויות אדם. ברור לכל מי שגדלו על היצירות המופלאות שלהם כי הגשרים בין השניים נשרפו כליל ואין שום דרך חזרה. נותרנו עם המוזיקה החד-פעמית והאלמותית שהם יצרו יחד פעם – תקופה שבה הכימיה והגאונות המוזיקלית הצליחו להתעלות, לפחות לזמן מה, על האגו והטינה ההדדית.

ואחרי הכל, זו עוד לבנה בחומה...

גלילאו... גלילאו... גלילאו פיגרו!!!

ב-31 באוקטובר בשנת 1975 יצא תקליטון חדש ללהקת קווין ושמו 'רפסודיה בוהמית'. צידו השני הכיל שיר, מאת המתופף רוג'ר טיילור, ושמו I'M IN LOVE WITH MY CAR. הסיפור הבלתי ייאמן מאחורי התקליטון שכמעט ריסק את קווין כלכלית והפך ליצירת המופת הגדולה בכל הזמנים.

קודם כל - מה זה בכלל רפסודיה? המונים מכירים את השם של הלהיט הזה - "רפסודיה בוהמית", אבל תשאלו אותם מה זו רפסודיה - והם לא יידעו להסביר. אז רפסודיה באה במטרה מסויימת - במקום להיות כפופים לתבניות נוקשות, היא מתפקדת כמעין קולאז' מוסיקלי דרמטי שמאגד בתוכו רצף חופשי של מנגינות ורעיונות שמתחלפים בחדות ומספרים סיפור ללא מבנה מוגדר של יצירה. הרעיון הוא לקחת מספר מלודיות שונות ולחבר אותן יחד ליצירה אחת, במקום לבנות על חזרתיות של בית ופזמון, תוך דילוג בין מצבי רוח קיצוניים.

ובכן, היה בשיר הזה הימור כה גדול, שאיש מלבד הלהקה לא האמין בו. באותם ימים ממש, חברי קווין עמדו על סף פשיטת רגל מוחלטת. למרות שכבר היה להם להיט בינלאומי ענק בשם KILLER QUEEN ותקליט מצליח בשם SHEER HEART ATTACK, הם היו כבולים בחוזה דרקוני מול אולפני טריידנט וחיו מדמי כיס מגוחכים של שישים פאונד לשבוע.

הבסיסט ג'ון דיקון אפילו נאלץ להתחנן למקדמה כדי לשלם פיקדון על דירה צנועה למשפחתו וסורב. רק שבועות ספורים קודם לכן הם הצליחו להשתחרר מהחוזה המעיק בעזרת מנהלם החדש ג'ון ריד, ונכנסו להקליט את התקליט היקר ביותר שנעשה בבריטניה עד אז, A NIGHT AT THE OPERA. אם התקליטון הזה היה מתרסק – קווין הייתה נמחקת מהמפה וחבריה היו נאלצים לחזור לעבודות יומיות מפרכות כדי לשלם את החוב הענקי.

מלחמת התמלוגים: המתופף שנעל את עצמו בארון

ובכן, בצד השני של אותו תקליטון ויניל שכב שיר נוסף, שהגיע ממחלקת כלי ההקשה של הלהקה. המתופף רוג'ר טיילור כתב והתעקש לשיר את I'M IN LOVE WITH MY CAR, המנון אישי לאוהבי מכוניות. טיילור הקדיש את השיר לטכנאי הסאונד של הלהקה, ג'ונתן האריס, שהיה משוגע על מכונית הטריומף TR6 שלו. רוג'ר, שהיה חולה הגה בעצמו, הלך עד הסוף והביא את מכונית האלפא רומיאו שלו לחצר האולפן כדי להקליט באמצעות מיקרופונים את נהמת האגזוז לפייד-אאוט של השיר!

הסיפורים מאחורי הקלעים גורסים שטיילור נעל את עצמו בארון הבגדים באולפן עד שחבריו הסכימו להשתמש בשיר שלו כ-B-SIDE, צעד שהבטיח לו תמלוגים נאים להפליא כשהצד הקדמי הפך למפלצת. חוקי חלוקת התמלוגים בבריטניה באותם ימים קבעו חלוקה שווה של חמישים אחוזים לכל צד של התקליטון, ללא קשר למידת ההשמעה ברדיו. כך יצא שרוג'ר גרף הון תועפות אישי בדיוק כמו פרדי מרקיורי ממכירות מיליוני העותקים של התקליטון, מה שהוביל לפרצי קנאה ומריבות משעשעות ומרירות במיוחד עם בריאן מאי וג'ון דיקון שנותרו מקופחים פה.

המבקרים בהלם, פרדי יוצא למתקפה

כשהתקליטון יצא, המבקרים הבריטים פשוט לא ידעו איך לאכול את הדבר הזה. בעיתון המוזיקה NME ניסו לפצח את היצירה. "לשיר יש ארבעה חלקים שונים מאד זה מזה", הם כתבו בבלבול מה. "לכן זה מעניין לראות אם ישמיעו אותו במלואו בתחנות הרדיו". הביקורת הודתה שהשיר "מבוצע היטב", אך סייגה מיד: "אבל יותר מבחינת הפקה מאשר נגינה". המבקר אף הרגיש צורך להשוות את קווין לברוס ספרינסטין, שזה עתה שחרר את התקליט BORN TO RUN.

אבל לפרדי מרקיורי, הסולן והמוח מאחורי השיגעון, היו תוכניות אחרות. ב-22 בנובמבר 1975 הוא העניק ראיון לוחמני לעיתון מלודי מייקר והדף את כל החצים. "הרבה אנשים קטלו את השיר הזה", הוא הצהיר, "אבל אם תקשיבו לתקליטון הזה, האם תוכלו להשוות אותו למשהו אחר?". הוא זרק את הכפפה: "תביאו לי להקה אחת שעושה אופרה כמונו ועוד מוציאה את זה כתקליטון. אני לא מצליח לחשוב על להקה אחת שכזו חוץ מאיתנו".

מרקיורי היה נחוש. "תמיד לקחנו סיכונים. אני חושב שלהקת קווין מיצבה את הזהות שלה ולא אכפת לי מה שהמבקרים אומרים". הוא הודה שהיו ויכוחים סוערים מאחורי הקלעים: "השיר אמנם ארוך, אך אנחנו בחרנו את הטוב ביותר לתקליטון. עם זאת, היו המון מריבות בנוגע לבחירת צאתו בפורמט הזה. מישהו הציע לחתוך אותו בעריכה, כדי שיתקבל במדיה, אבל אני לא רואה טעם בצעד שכזה. זה התקליטון שלנו ותקבלו מאיתנו גם תקליט לאחר מכן". ובאותם ימים ממש עמדה קווין להוציא לאור את התקליט המלא A NIGHT AT THE OPERA, וכבר הייתה שקועה בחזרות קדחתניות לקראת סיבוב הופעות ארצי ענק בבריטניה שנפתח בליברפול באמצע חודש נובמבר.

גזירי נייר, ספרי טלפונים והפסנתר של הביטלס

האמת היא שלא היו רגעים ברורים בהיסטוריה שהסבירו את תהליך כתיבת השיר. הוא היה מורכב מקרעים ורעיונות שמרקיורי אסף במשך שנים, חלקם עוד מסוף הסיקסטיז. הקלידן של להקת SMILE דאז, כריס סמית', נזכר שפרדי נהג להציג בפניו קטעים מ"שיר הקאובוי" שלו, שנפתח בשורה המצמררת "אמא, הרגע הרגתי בנאדם...". פרדי שמר את כל החלקים האלה, רשומים על פתקים וגזירי ספרי טלפונים.

כמה שנים לאחר מכן, כשחברי להקת SMILE (בלי כריס סמית') כבר היו קווין, הציג פרדי את היצירה למפיק הקבוע שלהם, רוי תומאס בייקר. זה קרה בדירתו של פרדי בקנסינגטון. לפי ניירות שהוא שרבט עליהן מילים זמניות - הוא אף שקל, לרגע קט, לקרוא ליצירה בכלל בשם "רפסודיה מונגולית". בייקר סיפר: "הוא אמר לי שהוא רוצה להשמיע לי שיר חדש שכתב. הוא ניגן את החלק הראשון ולפתע עצר לגמרי והכריז שפה יתחיל קטע האופרה. זה ממש הפתיע אותי". פרדי ניגן את הפתיחה הזו על פסנתר כנף מפואר מסוג בקשטיין – בדיוק אותו הפסנתר שעליו ניגן פול מקרטני כשהקליט את השיר HEY JUDE! מרקיורי הלם בקלידים בתשוקה קצבית, כשהוא מנצח בדמיונו על תזמורת שלמה.

שלושה שבועות באולפן וסרט הקלטה שקוף

בייקר, שהיה בעצמו מפיק הרפתקן שאהב לפרוץ גבולות, חשב בתחילה שפרדי צוחק בעניין האופרה, אבל מהר מאוד הבין שהוא רציני וקיבל את ההצעה בברכה. ההקלטה עצמה הייתה מסע מפרך שארך שלושה שבועות תמימים, זמן חסר תקדים עבור סינגל באותם ימים. הפסנתר, הבס והתופים הוקלטו ראשונים, באולפני רוקפילד המרוחקים שבוויילס, שם המוזיקאים יכלו גם לגור ולהתנתק לחלוטין מכל הסחות הדעת. 

לאחר מכן עברה הלהקה לאולפני SARM EAST להקלטת תפקידי הגיטרה והשירה העיקריים, ולבסוף נדדו לאולפני SCORPIO בלונדון עבור גולת הכותרת: קטעי האופרה.

טכנאי ההקלטה באולפני SCORPIO, גרי לנגהאם, סיפר שהשיר הגיע אליו בשלוש סקציות נפרדות. "פרדי ידע היטב מה הוא עושה פה. התמונה הגדולה כבר הייתה שלמה". תפקיד האולפן היה לחבר את החלקים. מכיוון שהם הוקלטו בנפרד, היו ביניהם שינויי קצב קלים, והצוות נאלץ להשתמש בטכניקות של VARISPEED (האצה או האטה) כדי להתאימם לחתיכה מוזיקלית אחת שזורמת.

קטע האופרה לבדו היה טירוף: מרקיורי, בריאן מאי ורוג'ר טיילור הקליטו כ-180 אוברדאבים קוליים נפרדים. חברי הלהקה עבדו בין עשר לשתים עשרה שעות ביום רק על הקולות שהגיעו גם לגבהים בלתי נתפסים, כשטיילור הפיק מקולו תווים כה גבוהים שרק עטלפים יכלו לשמוע. בייקר שחזר בהתלהבות: "בכל פעם שחשבנו שסיימנו סוף סוף להקליט, פרדי היה נכנס לחדר הבקרה, מחייך את חיוכו השובב ואומר: 'הו דארלינגס, בואו נוסיף פה עוד כמה גלילאו!'.

הטקסט הכיל שלל דמויות ומושגים: סקראמוש הוא ליצן פחדן מהקומדיה דל'ארטה האיטלקית; פנדנגו הוא ריקוד ספרדי סוער; פיגארו לקוח מהאופרות המפורסמות של רוסיני ומוצרט; גלילאו שולב כהומאז' לבריאן מאי שעסק באסטרופיזיקה; בעל זבוב הוא שר השדים; והמילה ביסמאללה – 'בשם אללה' בערבית – הגיעה ישירות מילדותו של פרדי בזנזיבר.

הם שרו והוסיפו שכבות עד שסרט ההקלטה ה-24 ערוצים הפך שקוף מרוב שימוש והחל להתפורר. הטכנאים היו בחרדה אמיתית שהסרט יקרע וכל העבודה תרד לטמיון.

כשהתהליך הושלם והיצירה הושמעה באולפן במלואה, כולם הבינו שהם עדים למשהו חלוצי. פרדי התעקש שזה חייב להיות התקליטון הראשון מהתקליט החדש שעמד לצאת. כמעט כולם בסביבה, במיוחד בחברת התקליטים EMI, ניסו להניא אותו מזה. השיר היה ארוך מדי, לא קליט, והם חששו שהוא יחרוץ את גורלה של קווין. רק המפיק בייקר צידד במרקיורי. הוא ניגש לפול וואטס, בכיר ב-EMI, ואמר: "אם השיר 'מקארתור פארק' של ריצ'רד האריס הצליח, כמו גם היי ג'וד של הביטלס – אז מדוע לא קווין?". אבל החברה נותרה איתנה בדעתה וסירבה.

אפילו קולגות חשבו שזה רעיון מופרך. מנהלה החדש של קווין, ג'ון ריד, השמיע את השיר הלוהט ללקוח מפורסם אחר שלו, הפסנתרן אלטון ג'ון. תגובתו של אלטון הייתה נחרצת: "אתה מטורף?! השיר הזה לא יושמע לעולם ברדיו!".

גרילה ברדיו והקליפ ששינה את ההיסטוריה

וכמה שאלטון טעה. כאן נאלץ פרדי לנקוט בטקטיקת גרילה. הוא ניגש לחברו הטוב, שדרן הרדיו הפרוע קני אוורט מתחנת CAPITAL RADIO, והשמיע לו את היצירה. (אם כי בספרו האוטוביוגרפי, טען מנהל אולפני טריידנט, נורמן שפילד, שדווקא הוא זה שלקח את השיר לאוורט. כנראה שלעולם לא נדע את האמת הברורה). אז סופר שפרדי נתן לאוורט עותק, תוך שהוא אומר לו בקריצה "אל תשמיע את זה". אוורט, שזיהה סקופ ענק, עשה בדיוק את ההפך והשמיע את השיר 14 פעמים במהלך סוף שבוע בודד.

תחנת הרדיו הוצפה במבול של טלפונים נלהבים. חברת EMI הבינה שהיא הובסה על ידי הקהל, והשיר יצא במלואו על גבי תקליטון. באותם ימים ממש, ב-10 בנובמבר 1975, קרה עוד אירוע היסטורי: הלהקה הייתה בדרכים ולא יכלה להגיע לאולפן של תוכנית הטלוויזיה TOP OF THE POPS כדי לקדם את השיר, וגם ידעה שאין סיכוי בעולם לבצע את קטעי האופרה בפלייבק חי באולפן טלוויזיה. הם שכרו את הבמאי ברוס גוורס, נכנסו לאולפני אלסטרי, ובמשך ארבע שעות בלבד ובתקציב זעום של כ-4,500 פאונד צילמו את הקליפ האיקוני עם ארבעת הפרצופים על הרקע השחור. הקליפ שודר בטלוויזיה ושבר לחלוטין את חוקי המשחק.

השיר לא סתם הושמע, הוא ריסק את המצעדים. הוא צעד תשעה שבועות רצופים בצמרת המצעד הבריטי, הישג מטורף שהפך אותו ללהיט חג המולד של אותה שנה. הוא הוריד מהפסגה את הלהיט YOU SEXY THING של להקת HOT CHOCOLATE. כשחברי קווין הגיעו לצפות במופע של אותה להקה, זיהה אותם הסולן, ארול בראון, וצעק להם בעליצות מהבמה: "אתם מנוולים! זה היה הסיכוי שלי לקבל להיט במקום הראשון בחג המולד".

הסוד שנקבר עם פרדי וההחמצה הישראלית

אבל מה הייתה המשמעות האמיתית מאחורי כל הדרמה שבשיר? הסוד הזה נקבר יחד עם פרדי. חבריו ללהקה הודו שנים לאחר מכן שאין להם מושג למה התכוון במילים. בריאן מאי הסביר: "לא דיברנו בינינו על מילים שכתבנו לשירים שלנו. זה היה מביך מדי. כשהקלטנו את BOHEMIAN RHAPSODY כבר הפכנו תחרותיים ביותר בינינו, וכל אחד התמקד בשיריו מבלי לגלות מה באמת יש בהם, כדי לא לסכן את מעמדם בתהליך". 

מבקרי מוזיקה רבים וביוגרפים טענו במרוצת השנים כי הטקסט היווה למעשה את היציאה האישית של פרדי מהארון ופרידה מעברו, מסע ייסורים נפשי של אדם שמרגיש שחייו הקודמים נחרבו. אפילו קני אוורט סיפר ששאל את פרדי על המילים, וזה ענה לו שזה פשוט "נונסנס שפשוט מתחרז היטב". כפי שמרקיורי עצמו סיכם זאת: "אנשים פשוט צריכים להקשיב לזה ולהחליט מה זה אומר".

ולסיום, טריוויה ישראלית מפתיעה: השיר הזה של קווין אכן נכנס ל"פינה לשיפוטכם" במצעד הפזמונים הלועזי של תחנת הרדיו שידורי ישראל, בתחילת דצמבר 1975. אך באופן מדהים, הוא לא הצליח לטפס משם אל תוך המצעד עצמו, ובהמשך גם לא נכנס אליו כלל. קשה להאמין, אבל המאזינים ועורכי התוכנית בארץ פשוט לא הצליחו לעכל את הסוויטה האופראית המורכבת הזו בזמן אמת. אבל בגלי צה"ל השיר הגיע למקום הראשון, רק אחרי שכבר צעד בראש המצעד הבריטי. מסתבר שגם כאן לקח קצת זמן לעכל את הרפסודיה.

האם לרקוד לפי החליל של פול? לא בטוח

ב-31 באוקטובר בשנת 1983 יצא אלבום של פול מקרטני. שמו הוא PIPES OF PEACE. רבים התאכזבו ממנו, אחרי TUG OF WAR.

הציפיות ברחבי הגלובוס היו בשמיים, ויש שיאמרו שאפילו ניקבו חור באוזון. שנה קודם לכן, ב-1982, מקרטני הטיס את המבקרים ואת המעריצים לירח עם TUG OF WAR, תקליט משובח, מהודק ומרגש שהחזיר לו את הכבוד המקצועי לאחר שנים פחות ממוקדות.

כן, TUG OF WAR סימן את חזרתו של מקרטני לכושר שיא, הרגיש כמו יצירה מגובשת ובוגרת, ואף זכה למועמדות יוקרתית לפרס הגראמי כתקליט השנה. רבים ראו בו את הצהרת הכוונות האולטימטיבית של מקרטני כאמן סולו לאחר פירוק להקת כנפיים. לכן, כשהתקליט החדש נחת על מדפי החנויות, ההתרגשות הייתה עצומה. אך אוי, גודל האכזבה. מעריצים רבים, כולל אלו שאחזו באדיקות ב-TUG OF WAR מהרגע שיצא, חשו נפילה כואבת במיוחד. התקליט החדש, PIPES OF PEACE, פשוט לא סיפק להם את הסחורה והותיר רבים בתחושת החמצה.

מעריציו הנאמנים של מקרטני ניגשו אל "מקטרות השלום" האלו בתקוות גדולות. הם ציפו בכיליון עיניים להמשך ישיר של האנרגיה, העומק המוזיקלי והפוקוס המוחלט שמקרטני הציג בתקליטו הקודם. במקום זאת, הם קיבלו משהו אחר לגמרי. מהר מאוד התפשטה בקרב המאזינים תחושת ניתוק ברורה. נכון, היו שם כמה רגעים בולטים, אך התחושה הכללית הייתה של בלבול וחוסר סיפוק.

מה באמת קרה לפול מקרטני באותם ימים סוערים של סוף 1983

באותם חודשים ממש של שלהי 1983, פול מקרטני חי בתוך מערבולת של לחצים יצירתיים ואישיים. הטראומה העמוקה מרצח ג'ון לנון בדצמבר 1980 עדיין ריחפה מעליו כצל כבד; היא שיתקה את רצונו לצאת לסיבובי הופעות חיים מול קהל והפכה את האולפן למבצרו המוגן היחיד. במקביל להשקת התקליט, פול שקע עד מעל לראש בצילומי הסרט הקולנועי ובהקלטות הפסקול של GIVE MY REGARDS TO BROAD STREET – פרויקט עלילתי יומרני שכתב בעצמו ושבו גייס מחדש את רינגו סטאר ואת ברברה באך לצדו.

באותה שנה הוא אף קיבל את פרס מפעל החיים היוקרתי בטקס פרסי המוזיקה הבריטית (BPI), מעמד שחידד את הפרדוקס שבו היה שרוי: מצד אחד, אגדה חיה ומונומנט תרבותי שכולם משתחווים בפניו; מצד שני, יוצר בן 41 שמביט בחשש אל עבר מסכי הטלוויזיה של MTV, רואה את הגל הצעיר והנוצץ של הסינת'-פופ, ומנסה להוכיח בכל מחיר שהוא עדיין שייך למשחק.

שאריות מהסשנים של ג'ורג' מרטין על שולחן העריכה

הבעיה המרכזית והצורמת ביותר הייתה היעדר העומק. בניגוד גמור ל-TUG OF WAR, שהרגיש מהודק, תכליתי והכיל רגעים נוגעים ללב (כמו שיר המחווה המצמרר לג'ון לנון, HERE TODAY), התקליט החדש נשמע מפוזר לחלוטין. נראה היה שחלקו הגדול הורכב משאריות סשנים של התקליט הקודם. שמועה עיקשת בענף גרסה כי TUG OF WAR תוכנן במקור להיות אלבום כפול - מלחמה מול שלום, ו-PIPES OF PEACE פשוט קיבל את כל מה שנשאר על רצפת חדר העריכה. אף שהתקליט ניסה להסתובב סביב רעיונות נשגבים של שלום ואהבה, השירים הרגישו מפורקים. במקום אמירה נועזת וצלולה, התקליט נשמע לפעמים כמו אוסף אקראי של מחשבות לא קשורות, ללא שום חזון אמנותי מאחד.

על כסא המפיק ישב לא אחר מאשר ג'ורג' מרטין, האיש והאוזניים שזוהה יותר מכל עם הסאונד המלוטש של הביטלס. זו הייתה הפעם השנייה ברציפות שהוא חבר למקרטני (כחלק מטרילוגיה שכללה מאוחר יותר גם את הפסקול ל-GIVE MY REGARDS TO BROAD STREET). אך בעוד שב-TUG OF WAR החיבור המחודש הזה הפיק זהב טהור, ב-PIPES OF PEACE משהו בתמהיל השתבש.

ההפקה הרגישה מוגזמת, מלוטשת מדי, ובמידה רבה האפילה על כישרונותיו הטבעיים והפשוטים של מקרטני ככותב שירים. רבים מהשירים היו ספוגים בהפקת הסינת' פופ האופיינית כל כך לפופ של תחילת שנות השמונים, עם צליל מבריק וקר. הסאונד הזה אולי עבד נהדר עבור אמנים צעירים יותר שכבשו את ערוץ MTV החדש, אך עבור מקרטני זה הרגיש מאולץ.

קללת שנות השמונים והדינוזאורים של הרוק

האמת צריכה להיאמר, גם אם היא כואבת לחובבי המוזיקה: שנות השמונים היו כנראה העשור הגרוע ביותר בתולדות מוזיקת הרוק השורשי. שנות התשעים אמנם החזירו במידת מה את התשוקה לכנות, עומק ואיכות, אבל האייטיז היו ללא ספק 'ימי הביניים והחושך' של הרוק (ברוב המקרים). איש לא סבל מכך יותר מאותם 'דינוזאורים' מפוארים שעיצבו את שנות השישים והשבעים: מקרטני, הרולינג סטונס, להקת המי, בוב דילן, אריק קלפטון – כולם נפלו שדודים תחת קללת שנות השמונים. הם המירו את המקוריות ואת היצירתיות הסוחפת שלהם בצלילים אלקטרוניים תפלים ובמקצבים ממוכנים.

באותם ימים, צפצופי סינטיסייזר וריפים מתכתיים נחשבו לשיא הרעננות ולעתיד המוזיקה. אמנם התקליט של פול לא מבוסס רק על סינטיסייזרים, אבל קשה להבין סביב מה הוא כן בנוי: הוא גדוש בלא מעט מבני פופ שלא מצליחים לרתק את האוזן שלי באמת אפילו לרגע אחד.

משירי מלחמה להמנוני שלום: חנות הספרים, המשורר הבנגלי והשוחות של 1914

אבל כמובן, אי אפשר להתעלם מהלהיטים. היו שם כאלה, ובגדול. שיר הנושא הפותח, PIPES OF PEACE, היה להיט ענק בבריטניה (כבש את המקום הראשון) ואף לווה בקליפ מרגש ששחזר את הפסקת האש המפורסמת של חג המולד ב-1914. והיה שם הדואט המדובר SAY SAY SAY עם מייקל ג'קסון (כשהשניים עוד היו חברים). אבל שני עוגנים מסחריים כאלה עדיין לא הופכים תקליט שלם לגדול, נכון?

שיר הנושא PIPES OF PEACE, שהוא כמעט הקטע היחיד שמגרד מעמד של קלאסיקה בזכות אותם הוקים מלודיים שפול יודע להנפיק מתוך שינה, נולד מתוך סיפור מופלא ומפתיע. בספרו THE LYRICS, מקרטני משתף בנימה אישית וחמה על המקורות שהציתו את השיר: "חנות הספרים בעלת השם המיושן והמדויק PHILIP SON & NEPHEW בליברפול הייתה מקום שבו ביליתי המון שעות כנער. מאז ילדותי אהבתי חנויות ספרים, את הריח המיוחד שלהן ואת העובדה שכל היצירה האנושית הזו מרוכזת תחת גג אחד. בתחילת שנות השמונים, סביב כתיבת השיר, ביקרתי בחנות אהובה נוספת, DAUNT BOOKS ברחוב מרילבון היי בלונדון. שם נתקלתי בספר של המשורר הבנגלי חתן פרס נובל, רבינדרנת טאגור.

באחד משיריו של טאגור הופיעה השורה 'הדלק נר' או משהו דומה, ופשוט הזזתי את המילים קצת. זו הייתה נקודת הפתיחה של השיר. טאגור, עם עיניו השקועות וזקנו הארוך והשופע, נראה כל כך מרתק בתצלומים, ממש נשביתי בשירתו ו'שאלתי' ממנו את השורה הזו. אולי לא זכרתי אותה במדויק, אולי זה היה רק הרעיון של הדלקת נר למען האהבה, אבל זה מה שכולנו כמהים לשמוע: להתאחד, לאהוב זה את זה, ילדים קטנים שנולדים אל העולם, ולתת את כל מה שביכולתנו עד שהמלחמה – מלחמת החיים עצמם והמלחמה שפוצעת את כדור הארץ – תוכרע".

מאחורי הקלעים של SAY SAY SAY: השותפות עם מייקל והעסקה שפירקה הכל

ואז הגיע SAY SAY SAY. זה היה להיט מפלצתי ודואט עם האמן הלוהט ביותר על הפלנטה באותו רגע, מייקל ג'קסון, שזה עתה שינה את פני המוזיקה עם התקליט THRILLER. שיתוף הפעולה הזה הוקלט למעשה עוד ב-1981 אך חיכה לזמן הנכון. הוא יצא כסינגל המוביל עוד לפני התקליט, ריסק את המצעדים וכבש את המקום הראשון באמריקה למשך שישה שבועות ארוכים. נו טוב, היה לו גם קליפ פרומו מושקע וחינני ביותר.

השיר עצמו היה קליט בטירוף, אבל הוא הרגיש כאילו הוא שייך לתקליט של ג'קסון, לא לתקליט של מקרטני. למעשה, בתקליט הסתתר דואט נוסף עם ג'קסון, THE MAN, אבל SAY SAY SAY היה הסיפור הגדול. סאונד ה-R&B המלוטש, הגרוב המדבק והנוכחות הווקאלית הדומיננטית של ג'קסון הפכו אותו למוצר פופ מושלם, אך הוא לא התאים כלל לנושאים ולטון של שאר התקליט. הניגוד הזה רק הדגיש את חוסר הכיוון הכללי של מקרטני.

מייקל ג'קסון, שהעריץ את פול עוד מימי נערותו, התקשר יום אחד במפתיע למשרדו של מקרטני והציע שיחברו יחד לכתיבת שירים. פול היה משוכנע בתחילה שמדובר במתיחה, אך עד מהרה מצא את עצמו מארח את מייקל בחווה הכפרית שלו בסאסקס. השניים ישבו יחד ליד הפסנתר וחילקו ביניהם את השורות, כשמקרטני מנגן על גיטרה, בס, סינטיסייזר וכלי הקשה, והמפיק ג'ורג' מרטין מפקח על התוצאה באולפני AIR בלונדון ובאי מונטסראט.

אלא שדווקא שם, באותם ימי אירוח פסטורליים, נזרעו זרעי הקרע הגדול. בערב אחד הציג פול בגאווה למייקל את תיק ההשקעות שלו בזכויות יוצרים מוזיקליות (PUBLISHING RIGHTS), כולל יצירותיו של באדי הולי, והסביר למייקל הצעיר ששם טמון הכסף האמיתי בתעשייה. מייקל חייך בעיניו הביישניות ואמר לפול: "יום אחד אני אקנה את השירים שלך!". פול התגלגל מצחוק וחשב שמדובר בבדיחה שנונה. אלא שמייקל לקח את השיעור ברצינות תהומית: שנתיים בלבד לאחר מכן, ב-1985, רכש ג'קסון את קטלוג חברת ATV – שכלל את כל שירי לנון ומקרטני – תמורת סכום עתק של 47.5 מיליון דולר, מה שהביא לסיום צורם ומוחלט של החברות ביניהם.

ומה עם שאר השירים?

קטעים כמו THE OTHER ME ו-AVERAGE PERSON נשמעו כמו שירי מילוי קלאסיים (כמו שאומרים - FILLERS) ולא כמו אמירות אמנותיות אמיתיות. זה היה מאכזב במיוחד, כי בתקליטים קודמים, אפילו לשירים הפשוטים ביותר של מקרטני היה קסם מלודי ייחודי. כאן, הם הרגישו לטעמי שטוחים, חסרי השראה ולעיתים טריוויאליים באופן מוזר. למרבה האירוניה, בשירים SO BAD ו-AVERAGE PERSON ניגן חברו הטוב רינגו סטאר בתופים, אך גם הנוכחות שלו לא הצליחה להציל את המצב.

השיר KEEP UNDER COVER הוא קטע דיסקו מונחה-סינטיסייזרים עם טקסט חברתי דל, שנשמע כמו שארית לא מוצלחת שנזרקה משולחן העבודה של ג'ף לין באותה תקופה. ומה אגיד על SO BAD? מדובר בגרסה עלובה וסכרינית של MY LOVE, שבה פול שר בפלצט מעל פזמון פופ אייטיז חבוט ומייגע: GIRL I LOVE YOU / GIRL I LOVE YOU SO BAD... AND SHE SAID BOY I LOVE YOU / BOY I LOVE YOU SO BAD. כמה מביך לסגור כך את הצד הראשון של התקליט.

הדואט הנוסף עם ג'קסון, THE MAN, ממשיך את אותו קו מייגע. ואם לא די בכך, מגיע אחד הרעיונות המשונים והמיותרים ביותר בתולדות הדיסקוגרפיה של פול: הרצועה TUG OF PEACE, שרוקחת יחד את שני שירי הנושא של שני התקליטים עם מקצבי ברייקדאנס מאולצים. שני השירים המקוריים היו טובים בנפרד, אז למה לרדד אותם לתעלול אלקטרוני כה מטופש? מדוע השיר הסוגר THROUGH OUR LOVE, שנשמע במבט ראשון כבלדה מבטיחה, נטול לחלוטין את אותו הוק מלודי פלאי שפול חתום עליו? מה בעצם מנע ממנו לחבר כאן עוד EBONY AND IVORY ראוי אחד לרפואה?

מבחינת הפקה צלילית, אולי PRESS TO PLAY מ-1986 ייחשב לאלבום חלש יותר, אך מבחינת רמת כתיבת השירים גרידא, PIPES OF PEACE בקושי מתעלה עליו. תסלחו לי, מעריצי פול הרבים - זה עניין של טעם. לכל אחד יש את הטעם שלו, נכון? השאיפה האובססיבית ליישר קו עם מקצבי הדיסקו-פ'אנק והסאונד האופנתי דרסה את המהות. ואם דרושה הוכחה ניצחת נוספת, תקשיבו לקטע האינסטרומנטלי HEY HEY שבו מתארח בסיסט הפיוז'ן האדיר סטנלי קלארק – האם קיים קטע כלי משעמם, סתמי וחסר משמעות מזה בכל התקליטים של פול משנות השבעים? חיפשתי ולא מצאתי.

אגדה חיה מול מבחן הרלוונטיות

ב-1983, פול מקרטני כבר הוכיח את עצמו כאחד מכותבי השירים הגדולים בהיסטוריה. היו לו ברזומה קלאסיקות על-זמניות עם הביטלס, עם כנפיים וכאמן סולו. הוא הציב רף גבוה להפליא עבור עצמו. התקליט PIPES OF PEACE פשוט לא עמד בסטנדרט הזה. סצנת המוזיקה של תחילת שנות השמונים השתנתה במהירות מסחררת. גלי הגל החדש, הסינת' פופ ומהפכת הקליפים של MTV שלטו ברמה. מקרטני, ענק מוזיקלי מדור אחר, כנראה חש את הלחץ האדיר להישאר רלוונטי ולפנות לקהל צעיר יותר. אין שום דבר רע ברצון להתפתח כאמן, אך התקליט הזה הרגיש לעיתים קרובות כאילו מקרטני ניסה להשתלב בכוח בתבנית קיימת במקום לשבור אותה.

בסופו של דבר, התקליט לא היה כישלון מסחרי (הוא הגיע למקום הרביעי בבריטניה ולמעמד פלטינה), אבל זה היה רגע מתועד בקריירה של מקרטני שבו הוא נסחף הרחק מנקודות החוזק האמיתיות שלו. מהסיבות האלה בדיוק, מאזינים רבים נותרו לא מסופקים, כשהם תוהים לאן נעלם הקסם, המורכבות והלב שהגדירו את עבודתו הטובה ביותר.

פסק הדין של הרולינג סטון והאדם הפשוט מאחורי המיתוס

הרולינג סטון העניק אז לתקליט שני כוכבים בלבד מתוך חמישה והסביר: "אחרי האלבום הקודם, TUG OF WAR, מגיעים באופן הגיוני חלילי השלום. כשמדובר בשני אלבומים רצופים של פול מקרטני, קשה לפספס את מטאפורת המלחמה והשלום שבהם. גם המסר פשוט ובלתי ניתן לערעור, כמו קו החוכמה ההודית שרשום בתוך העטיפה הפנימית של האלבום החדש: 'באהבה, כל הסתירות שבחיים נעלמות'. צינורות של שלום שטופים באהבה. אהבת כל הילדים הקטנים. אהבה בין גבר לאישה. אהבה למוזיקה. אהבה לכל האנושות. הבעיה היא שסירת האהבה של מקרטני כמעט מתהפכת בגלים של הרגשה טובה כמדי.

למען האמת, 'חלילי השלום', המנגינה של שיר הנושא הפותח, מתחילה באופן די מבטיח. תרועה של דיסוננס תזמורתי מפנה את מקומה למקרטני ששר מנגינה מפוארת עם אקורדים של פסנתר שעולים. זהו רגע נדיר ועוצר נשימה עם מופע של מקרטני במיטבו. אבל אז זה הופך בפתאומיות למנגינת קלת דעת עם קולות המהדהדים כל שורה. למרבה הצער, זה הופך לעוד 'שיר אהבה מטופש'.

בתקליט זה אין מחסור בשירי אהבה מטופשים. הוא גם חבר למייקל ג'קסון כדי לבחון את שיר הריקודים החביב אך בנאלי, עם SAY SAY SAY. שיתוף הפעולה האחר שלהם באלבום, THE MAN, משלב גיטרה כבדה עם שמאלץ טהור מברודוויי.

שיתוף הפעולה של מקרטני עם בסיסט הג'אז-פיוז'ן, סטנלי קלארק (בשיר HEY HEY), לעומת זאת, הוא אינסטרומנטלי וסתמי שלא משאיר שום רושם בכלל. באופן מוזר, הדבר נכון גם לגבי SO BAD וגם "THROUGH OUR LOVE, הסוגרים צד אחד ושני, בהתאמה. שתיהן בלדות במסורת המקרטני הגדולה ובמיוחד נראה שהאחרון שבהם רוצה לקשור בין הנושאים השונים של התקליט לגמר מסעיר, אך הוא, שוב, לא יעיל מבחינה לירית, ומגבש שלל קלישאות וגחמות לערמת שטויות מובהקות.

עכשיו, פול מקרטני הוא, אחרי הכל, פול מקרטני, כך שאלו אינם דברים של טירון כלשהו או של אמן נוח להאזנה כמו כריסטופר קרוס. נראה כי במובן כלשהו מקרטני מתכוון לחלוטין לא להיות יוצא דופן פה. מתחת לכל העיבודים המפורטים וההפקה הגבוהה (שסופקה על ידי ג'ורג 'מרטין, שעבד גם על האלבום הקודם של פול) יש אדם שרוצה לשמור על קשר עם האנשים הפשוטים. בסופו של דבר קשה לא לאהוב את פול, אבל לרוב הוא מנסה כל כך להיות אדם ממוצע, שהוא מסיים עם מוזיקה מתחת לממוצע ועם קלילות ופשטות מבלבלים. חלילי השלום באים, בגדול, עם מקרטני במצב מאד בינוני".

האמת? הפעם אני מאד מסכים עם הביקורת ההיא, שאין לי ספק שפול קרא אותה בזמן אמת.

קבלו את פול מקרטני ו"מיכאל" ג'קסון:

גם זה קרה ב-31 באוקטובר. תחזיקו חזק, כי ההיסטוריה הזו עמוסה בכסף גדול, סמים, מסיבות שחיתות, טרגדיות וגם כמה תקליטים חדשים.

החליפה ששווה זהב

נתחיל בקפיצה קדימה לשנת 2005, אז עולם האספנות רעד מהתרגשות. החליפה הלבנה, כן, בדיוק זו שג'ון לנון לבש על עטיפת התקליט המפורסם ABBEY ROAD של הביטלס, עמדה למכירה פומבית. בסופו של יום מותח, הפטיש הכה והחליפה נמכרה לאספן אנונימי תמורת סכום מדהים של 118,000 דולר. רק שתדעו, זו הייתה אחת משלוש חליפות זהות שעיצב עבורו החייט המבוקש של אותם ימים, טומי נאטר.

נאטר הלביש באותה תמונה מפורסמת במעבר החצייה לא רק את לנון, אלא גם את פול מקרטני ואת רינגו סטאר, כשרק ג'ורג' האריסון סירב בעקשנות להתיישר עם החייטות הלונדונית ובחר בג'ינס מלא.

ריי מסתבך (שוב)

נחזור אחורה בזמן לשנת 1964, כי ריי צ'ארלס הסתבך שוב, ובגדול. הוא נעצר בנמל התעופה LOGAN בבוסטון מיד כשחזר מהופעה במונטריאול, וזאת באשמת אחזקת הרואין. אוי ויי! זו הייתה כבר הפעם השלישית שהחוק תפס אותו עם החומר הלא חוקי. השופט, שכנראה קצת התייאש, הציב לו אולטימטום חד וברור: גמילה או כלא. צ'ארלס, שהעדיף מיטות נקיות על פני מיטות פשפשים וסורגים, בחר כמובן באפשרות הגמילה. הוא נשלח למוסד ST. FRANCIS בלינווד, ובסופו של דבר יצא מכל הסיפור הזה עם עונש של שנה על תנאי.

באותם ימים ריי בדיוק חרש את הבמות בסיבוב הופעות אינטנסיבי ושחרר את השיר SMACK DAB IN THE MIDDLE. השהות במוסד הגמילה ניתקה אותו מפעילות מוזיקלית למשך כמעט שנה, אך המהלך הזה הציל את חייו: הוא נגמל סופית מהתמכרות שארכה 16 שנה. כשיצא משם נקי ב-1965, הוא הוכיח לעולם שנשמה ענקית אי אפשר לכבות, וחזר למצעדים עם הלהיט קורע הלב CRYING TIME.

כשדייויד בואי חטף פחיות בראש

גם לדייויד בואי היה יום לא משהו בכלל, בשנת 1969. האיש, שעוד היה בתחילת דרכו ככוכב, קיים שתי הופעות באותו היום. הראשונה נערכה בפאב בשם GENERAL GORDON בשדרת CEDAR שבגרייבסאנד. הכל עבר חלק, הקהל מחא כפיים, ובואי היה מרוצה. אבל אז הגיעה ההופעה השנייה, שנערכה במלון אורורה בגילינגהם. שם, הקהל המקומי היה הרבה פחות מנומס. הם כנראה לא התחברו לסגנון הפולק-פסיכדלי שלו ופשוט החלו לזרוק עליו פחיות בירה ובדלי סיגריות. בואי ההמום ניסה להמשיך, אך אז נכנסה לתמונה חברתו החדשה והנמרצת, אנג'י. היא לא נשארה חייבת, זינקה לקהל והתקוטטה פיזית עם כמה מהמפריעים. 

האירוע הטראומטי הזה גרם לבואי להחליט שהוא מפסיק להופיע, לפחות ללא להקת ליווי צמודה, למשך זמן מה. המקום היחיד שבו הסכים להמשיך להופיע היה המקום הקבוע והבטוח שלו דאז, THE ARTS LAB. האירוניה הענקית היא שבדיוק באותם ימים השיר שלו, SPACE ODDITY, טיפס במעלה המצעד הבריטי בדרכו הישר אל החמישייה הפותחת. השיר, שנכתב בהשראת סרט המופת של סטנלי קובריק '2001: אודיסיאה בחלל', ליווה רק כמה חודשים קודם לכן את שידורי הנחיתה על הירח בטלוויזיה הבריטית.

שמונה ימים של טירוף

שנה לאחר מכן, ב-1970, התרחש אחד הנישואים הקצרים והמוזרים בתולדות הוליווד. הזמרת היפהפייה של 'האימהות והאבות', מישל פיליפס, נישאה לשחקן הפרוע דניס הופר. כולם הרימו גבה, אבל אף אחד לא ציפה למה שקרה אחר כך. אחרי שמונה ימים בלבד, פיליפס הגישה בקשה להתגרש ממנו. הסיבה הרשמית שהיא סיפקה הייתה "דרישות מיניות לא טבעיות" מצדו של הופר. בראיון למגזין VANITY FAIR בשנת 2007, היא השתמשה במילה "מייסר" כדי לתאר את מה שהופר עשה במהלך הזמן הקצרצר שלהם יחד. היא גם סיפרה לתקשורת סיפור עסיסי: "אבא שלי גרר אותי למשרד של עורך הדין שלו ואמר, 'גברים כאלו אף פעם לא משתנים. תגישי תביעת גירושין עכשיו. זה יהיה מביך לכמה שבועות, ואז זה ייגמר'. ובכן", היא הוסיפה בהומור מר, "זה היה מביך במשך יותר מכמה שבועות".

הופר היה שקוע באותם ימים עמוק בתוך הזיות, אלכוהול וכמויות מבהילות של סמים, כשהוא מנסה בייאוש לערוך בטאוס שבניו מקסיקו את סרטו השאפתני והכושל THE LAST MOVIE. השחקן הפרוע סיכם לימים את כל הפארסה הזו באמירה צינית טיפוסית משלו: "שבעה מתוך שמונת הימים האלה היו דווקא די נחמדים. היום השמיני היה זה שהשתבש לחלוטין".

המסיבה ששברה את כל השיאים

אבל אם מדברים על שערוריות, שום דבר לא מתקרב למה שלהקת קווין ארגנה בשנת 1978. הלהקה ערכה את אחת ממסיבות השחיתות היקרות והמפורסמות ביותר בהיסטוריה, לכבוד צאת התקליט החדש שלה, JAZZ. זה קרה מיד אחרי הופעתה באודיטוריום MUNICIPAL בניו אורלינס. ההופעה עצמה, אגב, התעכבה בזמן מה, מכיוון שנהג הלימוזינה של הלהקה נאלץ לחזור בטיסה למלון כדי להביא לאולם את נעלי הבלט של פרדי מרקיורי, שנשכחו בחדר.

המסיבה עצמה נערכה באולם הנשפים IMPERIAL במלון FAIRMONT המפואר, ועלות ההפקה הייתה לא פחות מ-200,000 ליש"ט (בכסף של אז!). זה היה טירוף מוחלט. 

המון כתבי מוזיקה מארה"ב, קנדה, יפן, דרום אמריקה ואירופה הוטסו במיוחד למסיבת ליל הקדושים הפרועה ביותר שידעה ניו אורלינס. מה שבטוח, היה זה תעלול שיווקי מוזר ואפקטיבי. נכחו שם מאות אנשים, ודיווחים מהמקום ציינו אקטים מיניים שניתנו לאנשי עסקים בכירים בתעשייה, חשפניות שהושכרו במיוחד לאירוע על ידי הלהקה, גמדים, אמני דראג, אוכלי אש, רקדנים אפריקאיים והרבה יותר. המסיבה הייתה כה פרועה, שהתקליט החדש של קווין, JAZZ, שלכבודו כולם התכנסו, למעשה לא הושמע במהלכה בסופו של דבר. 

ג'יימס הנקה, כתב הרולינג סטון, דיווח בזמנו שהייתה שם גם "גברת שמנה עירומה שעישנה סיגריות במפשעתה". ויש את הסיפורים מאז על הגמדים שהתרוצצו עם מגשי קוקאין שהציעו להסניף מהם. רוג'ר טיילור התייחס לזה בדיפלומטיות, שנים לאחר מכן: "זה מעולם לא קרה. ובכן, מעולם לא ראיתי את זה קורה". מנהל הלהקה, ג'ים ביץ', היה קצת יותר גלוי לב בטלוויזיה הבלגית ב-2011: "הלכתי לשם לפני המסיבה כדי לשכור כמה שיותר שחקנים מוזרים שיכולנו למצוא. כן, היה לנו גמד עם ערימת קוקאין על הראש, והיו לו קשיות קטנות בכיס העליון". הדיווחים מסרו על חגיגות ניו אורלינס של קווין כ"מרתון ללא הפסקה של 12 שעות הכולל דוגמנית עירומה בתוך ארגז עם כבד נא. בנות עירומות למחצה רקדו בכלובי במבוק תלויים מתקרתו של אולם נשפים ענק". 

בריאן מאי סיכם את זה יפה ב-1999: "זה היה מוגזם בכוונה, חלקית להנאתנו שלנו, חלקית להנאת החברים, חלקית כי זה היה מרגש עבור אנשי חברות התקליטים – וחלקית לעזאזל. היו כל מיני אקטים מוזרים, כולל בחורה שישבה בערימה של כבד נא, נשים שעשו דברים יוצאי דופן עם האיברים שלהן. התיידדנו עם כל החשפניות ואנשים שהרגישו לא במקום כמונו. על פניו הם היו שערורייתיים ומופקרים, אבל חלקם היו נשמות טהורות. זה בהחלט צרם לנו".

הטרגדיה שהולידה את LET IT BE

האירוע העצוב והמשמעותי יותר של היום התרחש בשנת 1956. אמו של פול מקרטני, מרי, מתה מסרטן השד. פול היה אז רק נער בן 14. שנים לאחר מכן, ב-1969, הוא הנציח אותה בשיר המיוחד במינו ששמו LET IT BE. הסיפור היה טרגי. כשהייתה בת 45, חשה מרי בכאב מטריד. עברו כמה שבועות והיא לא התלוננה על אותו כאב או על גוש שחשה לפתע. כשאזרה אומץ לבסוף לספר לחבריה הרופאים, היה זה כבר מאוחר מדי והיא נתבשרה כי חלתה בסרטן השד. מרי מתה בבית החולים "נורת'רן", כשחרוזי תפילה נקשרו סביב פרקי ידיה. מילותיה האחרונות והכואבות היו "רציתי לראות את הבנים שלי גדלים".

הבנים, פול ומייקל, לא היו לצדה בימיה האחרונים, ותחושה של פרידה מוחמצת ליוותה מאז את שניהם. פול סיפר: "אני זוכר יום נוראי אחד שהלכתי עם אחי לבית החולים. הם ודאי ידעו שהיא גוססת. זה היה הביקור האחרון שלנו אותה וזה היה איום ונורא. ראינו דם על אחד הסדינים במחלקה וחיברנו את זה לדמותה של אמנו ועולמנו החשיך. ברור שהיא הייתה אמיצה מאד ובכתה אחרי שהלכנו. נדמה לי שהיא גם בכתה קצת בזמן שהיינו שם. לא ידענו מה קורה כי המשפחה גוננה עלינו מפני זה". פול ומייקל הועברו להתגורר בבית הדוד שלהם, ג'ו ואשתו ג'ואן. בינתיים, קרובי משפחה ניסו לשכנע את האב, ג'ים, לא לבצע מעשה קיצוני ולהצטרף לאשתו שמתה. ג'ים התאבל, אך לבסוף התאושש והחליט שיהיה בית יציב לשני בניו.

פול הצעיר חיפש נואשות דרך לבטא את הכאב המצטבר. אביו קנה לו חצוצרה, אך פול מיהר להחליף אותה בגיטרה אקוסטית, מהסיבה הפשוטה שאי אפשר לשיר כשמחזיקים חצוצרה בפה. פחות משנתיים לאחר מכן, הטרגדיה הזו הפכה לגשר חיבור עמוק בינו לבין ג'ון לנון, שאמו ג'וליה נדרסה למוות ביולי 1958. האובדן המשותף של אמותיהם בגיל כה צעיר חיבר בין שני הנערים בברית רגשית בלתי ניתנת לפירוק שיצרה את השותפות המוזיקלית הגדולה בתולדות האנושות.

המעגל נסגר שנים מאוחר יותר, בחלום מפורסם של פול. זה קרה בתקופה קשה במיוחד עם הביטלס ועם חברת APPLE הכושלת. רוח אמו באה אליו לייעץ לו כיצד לפעול. כך הוא שר: "כשאני מוצא את עצמי בזמנים קשים / אמא מרי באה אלי / אומרת מילות חוכמה / תן לזה לקרות / ובשעתי החשוכה היא עומדת ממש מולי / אומרת מילות חוכמה / תן לזה לקרות". פול הוסיף וסיפר עליה: "אמא שלי טיפלה בי ובאחי היטב כי היא הייתה אחות מקצועית. ישבנו המון על ברכיה והתחבקנו ונדמה לי שהייתי ממש קרוב אליה. היה לה חוש הומור נהדר וחמימות רבה". מאזינים רבים בעולם ייחסו את המילים לדמותה של מריה הקדושה, אך עבור פול, הייתה זו תמיד אמא מרי הפרטית שלו, שבאה להושיט לו יד מבעד לערפל.

פינק פלויד הפסיכדלית מקליטה!

בשנת 1966 הקליטה להקת פינק פלויד המחתרתית כמה דמואים. זה היה באולפן קטן בעיירה הכפרית המל המפסטד שבמחוז הרטפורדשייר ושמו THOMPSON PRIVATE RECORDING STUDIOS. מנהל הלהקה החדש, פיטר ג'נר, סיפר שנים לאחר מכן: "אין לי מושג מדוע הגענו לשם. כנראה שמענו על האולפן ממישהו והוא היה זול. דווקא זה היה אולפן נחמד ששכן באזור כפרי". גם מנהל הלהקה השני, אנדרו קינג, סיפר שנים לאחר מכן: "אני זוכר את האולפן הזה, שלמעשה היה ממוקם בחדר שינה בבית פרטי. זה היה אולפן חובבני ביותר אך בזמנו די התלהבנו מזה". 

ג'נר: "זה היה אולפן פרימיטיבי. היו בו רק שני ערוצים. בזמנו לא הבנו מזה כלום. הספיק לנו לראות הרבה כבלים על הרצפה כדי לחשוב שהגענו למקום מקצועי". פינק פלויד הקליטה שם את הקטעים INTERSTELLAR OVERDRIVE (גרסה מוקדמת וארוכה מאד - כרבע שעה!) ו- I GET STONED. בשנת 1967, כשפינק פלויד החלה להצליח, צץ לפתע הבעלים של אותו אולפן ואיים לתבוע אם לא יכירו בהקלטה זו כשייכת לו. פיטר ג'נר: "כן, זה בהחלט יכול לקרות כי זכור לי שלא שילמנו לו עבור המאסטר. שילמנו רק עבור התענוג להקליט את זה. זה קרה בתקופה בה חברת התקליטים EMI ביקשה להחתים את הלהקה וחששנו שסליל ההקלטה הקדום הזה יגיח פתאום משום מקום". אנדרו קינג: "זכור לי שהצלחנו לטאטא את העניין במהרה ובקלות יחסית".

מה עוד יצא היום?

בשנת 1966 יצא תקליט חדש לאלביס פרסלי. היה זה פסקול לעוד סרט סוג ב' שלו שנקרא SPINOUT. הסרט עצמו היה קומדיה מוזיקלית קלילה שבה אלביס גילם זמר שנאלץ להתמודד עם שלוש נשים שונות שרוצות אותו. ובכל זאת, גם בסרט נוסחתי, לשמוע את קולו של אלביס זה תמיד היה עונג צרוף. אלביס עצמו הרגיש באותם ימים חנוק מהנוסחה ההוליוודית הלעוסה הזו של שירי פסקול חסרי עוקץ, בדיוק בזמן שהביטלס ובוב דילן הפכו את עולם המוזיקה על פיו. מעניין לציין שבוב דילן הודה לימים שהוא דווקא העריץ מאוד קטע אחד מתוך התקליט הזה – הביצוע המצוין של אלביס לקטע הבלוז DOWN IN THE ALLEY.

בשנת 1969, באנגליה, יצא תקליטון חדש למודי בלוז, עם השיר WATCHING AND WAITING. השיר האיטי והאטמוספרי הזה, שנלקח מהתקליט TO OUR CHILDREN'S CHILDREN'S CHILDREN, לא הצליח אז במכירות והדבר אכזב מאד את חברי הלהקה, שקיוו ללהיט גדול. זה היה התקליטון הראשון שהוציאה הלהקה בחברת התקליטים העצמאית שהקימה באותה שנה, THRESHOLD RECORDS. כשהשיר נתקע במקום ה-48 בלבד במצעד הבריטי, הזמר ג'סטין הייווארד הודה בצער: "זה לימד אותנו שיעור כואב – לעולם אל תיקח שום דבר כמובן מאליו בעסקי המוזיקה". למזלנו, התקליט המלא נותר אחת היצירות המופלאות והעמוקות של הרוק המתקדם.

קפיצה לשנת 1980, ולהקת בלונדי שחררה תקליטון חדש עם השיר THE TIDE IS HIGH. אחרי הפסקה קלילה מהעבודה עם המפיק הקבוע, מייק צ'אפמן, לטובת עבודה עם המפיק ג'ורג'יו מורודר (בלהיט CALL ME), להקת בלונדי חזרה לצ'אפמן שהפיק עבורה את התקליט AUTOAMERICAN. התקליטון הראשון מתוך התקליט בא עם השיר הזה, למרות שהוא לא נכתב על ידי אף אחד מהחברים בבלונדי. "היו לנו כל כך הרבה כותבים בלהקה, ניסינו להישאר עם חומר משלנו", אמרה הזמרת דבורה הארי. "אבל היה קשה להתנגד לשיר הזה. זה היה בקלטת אוסף שמישהו נתן לנו כשהיינו בלונדון. כריס (שטיין הגיטריסט) התאהב בטירוף בשיר, כמוני, והחלטנו לעשות את זה. חשבנו שזה להיט פוטנציאלי". זו הייתה המוזיקה יותר מהמילים שמשכה אותם. "האיכות המוזיקלית של זה הייתה פשוט יפה. ההרמוניות המקוריות היו מאד מרגשות". המקור נכתב על ידי ג'ון הולט והוקלט על ידי להקה ג'מייקנית בשם הפראגונס בה הוא שר. הגרסה של בלונדי מקבילה מאוד לפראגונס, שכן נוספו פה שלושה נגני כלי הקשה וכלי מיתר ונשיפה שהובאו לעורר צליל של אי אקזוטי. דבי הארי בספרה: "עד אז, מעולם לא היו לנו כל כך הרבה מוזיקאים חיצוניים בתקליטים שלנו. הם כללו ארבעה נגני כלי הקשה, נשפני ג'אז, שלושים נגני תזמורת, ולהקת מריאצ'י". לא היו הרבה שאלות כשזה הובא כאופציה לצאת כתקליטון, וזה הגיע, בינואר 1981, למקום הראשון במצעד המכירות בבילבורד האמריקאי. ולא רק המעריצים אהבו את זה. בראיון למגזין רולינג סטון ב-2006, סיפר שון לנון: "לאבא שלי היה ג'וקבוקס וורליצר ישן בחדר המשחקים של הבית שלנו בלונג איילנד. זה היה מלא בתקליטונים, בעיקר של אלביס והאחים אוורלי. השיר המודרני היחיד שאני זוכר שהוא הקשיב לו היה THE TIDE IS HIGH של בלונדי, שאותו הוא ניגן ללא הרף".

באותו יום ממש ב-1980, יצא גם תקליט למייק אולדפילד ושמו QE2. אולדפילד סיפר בספרו האוטוביוגרפי: "לתקליט הבא שלי החלטתי שאני זקוק לאנשים לעבוד איתם, כי לא יכולתי יותר לעבוד לבדי על המוזיקה. אז קיבלתי את טכנאי ההקלטה והמפיק דייויד הנצ'ל, שעבד בעבר עם להקת ג'נסיס. זה היה כיף לעבוד איתו. פיל קולינס התארח בהקלטות התקליט ותופף פה ושם. אני לא בטוח מהיכן הבאתי את שם התקליט. אולי בגלל שבקטע מסוים יצרנו צליל שדמה לצופר ערפל שנמצא בספינות. חשבתי לקרוא לתקליט בשם 'טיטאניק' אבל פחדתי שזה ישפיע על הצלחת התקליט". עטיפת התקליט, עם השם QE2, באה להציג זווית מהצד של אותה ספינה יוקרתית. זה התקליט הראשון של אולדפילד בו שרה הזמרת מגי ריילי (שבהמשך גם תשיר כמה מלהיטיו הגדולים ביותר, כמו MOONLIGHT SHADOW ו-TO FRANCE). צד א' של התקליט אף חותם עם קטע של להקת אבבא, שבמקור היה בתקליטה משנת 1976 (ARRIVAL) ונשא את שמו.

אבל לא כולם עפו על זה. הנה ביקורת קטלנית שנשלפה מארכיון העיתונות של אותם ימים, מתוך הרקורד מירור: "המילה 'טיטאניק' מתאימה יותר כשם התקליט הזה. אבל בידיעה שהספינה הגדולה הזו עומדת לעזוב את המים בשל גילה הרב, אולי זה בכל זאת שם לא רע לתקליט. לפעמים אני מתפלל שאולדפילד יישאר מוזיקאי מרוחק ומתבודד אי שם בהרים. אולי הפגיעות המוזרה ההיא הייתה הגורם שהביא להצלחת המאסטרפיסים הישנים שלו. כיום, אולדפילד נראה ונשמע כפרודיה שצוחקת על עצמה בקול אדיר. הלהבה הגדולה של פעם כבתה. ואין בתקליט הזה טריק שלא נעשה בעבר על ידו. יש הבלחות יפות, כמו הפריצה המוזיקלית ביצירה TAURUS, אבל ברוב התקליט הוא פשוט מציף את עצמו בצלילי גיטרה מעוותים, אפקטים מתחכמים וצלילי מנדולינה חמודים. הקטע SHEBBA מראה את משיכתו העזה של אולדפילד למוזיקה האפריקאית. אבל הפזמון מלא בסתמיות זבלית. ויש את הקטע ARRIVAL שהיה מתאים יותר כשיר של דמיס רוסוס. מר אולדפילד, אתה שוקע מהר מדי". התקליט קיבל שם ציון של כוכב אחד בלבד מתוך חמישה. כואב.

וב-1988 יצא תקליט הבכורה של להקת סאונדגארדן ושמו ULTRAMEGA OK. זמר הלהקה, כריס קורנל, הודה שנים לאחר מכן: "עשינו טעות ענקית עם התקליט הזה, כי עזבנו את הסביבה הביתית שלנו ואנשים שהיינו מעורבים איתנו והשתמשנו במפיק הזה שבאמת השפיע על התקליט שלנו בצורה שלילית". המפיק, דרו קנולט, הוצע על ידי חברת התקליטים SST כי הם יכלו להשיג עסקה טובה כך. הלהקה הרגישה שהוא הפך את הסאונד הכבד שלהם ל"רזה" ומהוקצע מדי. "מבחינת החומר", אמר קורנל, "זה היה צריך להיות אחד התקליטים הטובים ביותר שעשינו. זה בעצם האט קצת את המומנטום שלנו. זה לא באמת נשמע כמונו".

ולבסוף, בשנת 1989, יצא תקליט חדש ללהקת גרייטפול דד ושמו BUILT TO LAST. זה היה, למרבה הצער, תקליט האולפן האחרון של הלהקה הוותיקה הזו. הגיטריסט, ג'רי גרסיה, סיפר אז על תהליך העבודה: "כשהתחלנו להקליט את התקליט הזה, חשבנו שנפעל באותה מתודולוגיה שבה השתמשנו בתקליט IN THE DARK. חשבנו להקליט את זה באולם הופעות אבל אז שינינו את הכיוון שלנו לגמרי והתקליט החדש הזה היה שונה לגמרי. במקום ללכת אחרי היסודות הסטנדרטיים של הבס והתופים, עבדנו באופן שונה באולפנים שונים. הצלחנו לפתח רעיונות – כל אחד בקצב שלו. באמת אף אחד לא שמע את התקליט הזה לחלוטין עד שעשינו מיקס לכל הרעיונות. וכשהרעיונות התפתחו, מישהו היה אומר, 'אני רואה שפיל (לש הבסיסט) הולך לכיוון הזה עם זה – אני אצטרך לשנות קצת את החלק שלי' ואז פיל היה אומר, 'ובכן, אני רואה ש(בוב) וויר שינה קצת את החלק שלו – אני אשנה את שלי בהתאם'. אז כל התהליך האבולוציוני הואץ". באותו סתיו של 1989 הלהקה הייתה בשיאו של סיבוב הופעות אגדי שבו הלהיבה מאות אלפי מעריצים שרופים. קלידן הלהקה ברנט מידלנד היה דומיננטי במיוחד בכתיבת שירי התקליט, אך למרבה הטרגדיה הוא הלך לעולמו פחות משנה לאחר מכן, ביולי 1990, מה שחתם סופית את עידן הקלטות האולפן של הדד.

מי חגגו יום הולדת ב-HALLOWEEN?

1937: זמר הפולק הוותיק טום פאקסטון. אחד מעמודי התווך של תחיית הפולק בגריניץ' וילג' לצד בוב דילן, שכתב קלאסיקות נצחיות כמו THE LAST THING ON MY MIND.

1945: ראס באלארד, הזמר והגיטריסט של להקת ARGENT, שגם כתב להיטים ענקיים לאחרים (כמו GOD GAVE ROCK AND ROLL TO YOU) ופצח בקריירת סולו.

1949: בוב סיבנברג, המתופף המצוין של להקת סופרטרמפ.

1952: ברנרד אדוארדס, האיש שאחראי לכמה מתפקידי הבס הרקידים הבלתי נשכחים בהיסטוריה, כולל זה של GOOD TIMES (שהשפיע על ANOTHER ONE BITES THE DUST של קווין). הוא מת באפריל 1996. ליין הבס הגאוני שלו בלהקת שיק הוליד גם את תחילת עידן ההיפ-הופ כשהיווה את הבסיס לשיר RAPPER'S DELIGHT.

1961: לארי מולן ג'וניור, האיש שנתן את הקצב בתופים בלהקת U2. הוא זה שהניח באוקטובר 1976 פתק קטן על לוח המודעות בבית הספר בדבלין שבו חיפש נגנים, ומתוך המודעה הפשוטה הזו נולדה הלהקה.

רורי גאלאגהר תקליט חדש? זו חגיגה!

ב-31 באוקטובר בשנת 1975, יצא תקליט חדש לגיטריסט רורי גאלאגהר. שמו הוא AGAINST THE GRAIN. עם חברת תקליטים חדשה, דף חלק ורענן בקריירה, וקהל מעריצים מושבע שחיכה בציפורניים שלופות, שחרר גלאגהר את אלבום אדיר נוסף.

אנשי הגיטרה והבלוז, החזיקו חזק! שנת 1975 הייתה שנה של ניצחונות גדולים עבור רורי גלאגהר. אחרי שהאלבום החי המחשמל שלו, IRISH TOUR ’74, סיים סופית את החוזה שלו עם חברת POLYDOR, עננים החלו להצטבר בשמיים מעל קודקודי החברה. הגיטריסט האירי הלוהט היה השם החם בשוק, וכולם רצו לחתום איתו. לאן הולכים מכאן?

באותם ימים ממש, בתחילת שנת 1975, מיק טיילור עזב את להקת הרולינג סטונס, ומי היה מהראשונים שקיבלו טלפון בהול כדי לבחון הצטרפות לסטונס? נכון מאוד, רורי שלנו! הוא שקל לרגע את העניין אבל אמר -"מצטער חברים, יש לי מחר בבוקר טיסה לסיבוב הופעות ביפן". הוא לא חיכה לאף אחד, גם לא ללהקה הגדולה בעולם. באותה שנה בדיוק, קוראי השבועון מלודי מייקר הדיחו את אריק קלפטון ובחרו ברורי למוזיקאי ולגיטריסט מספר אחת בעולם!

הרומן עם הלייבל החדש: הבטחות בשמיים

לאחר בחינה מדוקדקת, החליט גלאגהר להטיל את יהבו על חברת CHRYSALIS RECORDS הבריטית. זו הייתה חברה חדשה יחסית בנוף, שהוקמה רק ב-1969, ושמה היה שילוב מתוחכם של שלב בחיי הפרפר (גולם, ביוונית) ושמות שני המייסדים שלה, כריס רייט וטרי אליס. הם היו רעבים להצלחה, וגלאגהר היה המטרה הגדולה שלהם.

במגזין רולינג סטון, כתב צעיר ומבטיח בשם קמרון קרואו (כן, ההוא שיהפוך לבמאי קולנוע מפורסם) ראיין את טרי אליס, שהתפאר ב"נחיתה" של גלאגהר. אליס הסביר: "הוא ידע ש-CHRYSALIS רוצה להעניק לו את תשומת הלב הקרובה והאישית שהוא מעולם לא קיבל קודם לכן. רצינו ללכת איתו עד הסוף". על הנייר, זה נשמע כמו חלום. גלאגהר חתם על חוזה שמן לששה תקליטים.

גיטרה שחוטה, כנסייה ישנה ושישה שבועות של אש

הירייה הראשונה בחוזה החדש הייתה התקליט AGAINST THE GRAIN, שהתחיל בנימה אופטימית. 

עטיפת התקליט הציגה צילום תקריב מרהיב של גיטרת הפנדר סטרטוקאסטר המקולפת והשחוקה שלו, שחשפה את העץ החשוף מתחת לצבע. אבל השם, "נגד הזרם", היה יותר מסתם משחק מילים על מרקם העץ (GRAIN) – זו הייתה התרסה כלפי עולם הרוק. הרי הגיטרה הזו משנת 1961 איבדה את הצבע שלה לא מאיזה תעלול יחסי ציבור, אלא מחומציות הזיעה של איש שלא הפסיק לנגן שלוש שעות בכל ערב על הבמה. גלאגהר סירב בתוקף לצבוע אותה מחדש כי טען שהעץ החשוף נושם טוב יותר ומפיק צליל עצי וחם יותר!

בשלב זה, הלהקה של רורי – שכללה את גארי מקאבוי בבס, רוד דיאת' על התופים ולו מרטין בקלידים – הפכה ליחידה הדוקה ומגובשת. דונאל גלאגהר, אחיו של..., אמר שנים לאחר מכן שהתקליט הזה לוכד בצורה מושלמת את ההתלהבות והרגש של אותה תקופה. רבים רואים בתקליט הזה את הנקודה שבה הוא התקרב הכי הרבה להפוך לאמן אולפן מצליח.

דונאל גלאגהר: "כבר היה לו את האלבום הזה מזה זמן באמתחתו. זה היה הפער הארוך ביותר שהיה לרורי בין אלבומים. אז הוא אגר את כל החומר הזה. הוא היה מוכן. "האנשים ב-CHRYSALIS היו מאוד חיוביים לגבי רורי. הייתה להם גישה מאוד מקצועית והם היו די שאפתניים. הם גם רכשו בדיוק את החברה של ג'ורג' מרטין, AIR. אז היינו קשורים גם להרבה גורמים של אולפנים. עבור האלבום הראשון, הם רצו לחכות עד 76'. רורי היה מוכן להיכנס לאולפן. הוא סיים את זה תוך שישה שבועות באולפן שנקרא WESSEX, בבעלות ג'ורג' מרטין. זו כנסייה ישנה. הם עצרו את השיפוץ של האולפן הזה כדי שרורי יוכל להיכנס ולהקליט את האלבום שלו. ומכיוון שהיה לו את החומר והלהקה הייתה מגובשת ככל שיכולה להיות, הוא הקליט את זה מהר מאוד". תחשבו על התמונה הציורית הזו: ג'ורג' מרטין, המפיק המהולל של הביטלס, מורה לעצור את הפטישים והשיפוצים במבנה הכנסייה הישנה כדי שהבחור האירי הרעב הזה יפרוק את המגברים שלו וירביץ סשנים היסטריים.

קאובויז, צנזורה עצמית ומכונות דוהרות

כבר מרצועת הפתיחה המרסקת של התקליט, I TAKE WHAT I WANT, מבינים שאין פה רגע של מנוחה. מדובר בגרסת כיסוי לקלאסיקת סול משנת 1965 של הצמד סם ודייב, שנכתבה בידי ענקי חברת סטאקס, אייזק הייז ודייוויד פורטר. רורי לקח שיר נשמה ממפיס והפך אותו למטח אש של גיטרות בלוז-רוק כבדות.

אחת הפנינים הבולטות הייתה גרסת כיסוי לשיר OUT ON THE WESTERN PLAIN של אמן הבלוז ליד בלי. זהו סיפור פנטזיה למחצה על חיי קאובויז, שמאזכר אגדות מערבונים כמו ג'סי ג'יימס ובאפלו ביל. מהרגע שהקליט אותו, השיר הזה נכנס כמעט לכל הופעה של גלאגהר עד סוף הקריירה (תיאוריה אחת גורסת שהוא פשוט פיתח אמונה טפלה ופחד להשמיט אותו). ליד בלי הקליט את הבלדה הזו לראשונה בשנות הארבעים, אך רורי הפליא לעשות כשניגן אותה בגיטרה אקוסטית תוך שימוש בכיוון DADGAD הייחודי. הצירוף הזה הוליד שילוב פנומנלי בין בלוז של דלתת המיסיסיפי למנגינות-עם איריות קלטיות עתיקות.

בראיון למגזין CIRCUS ב-1976, רורי ציין שזה היה די יוצא דופן שאמן שחור אמריקאי יכתוב שיר קאובויז. הוא גם נתן תצפית מוזיקלית מרתקת: "לילה אחד, כשניסיתי לעבוד על גישה למנגינה, התחלתי להשתעשע עם כיוון של חמת חלילים. זה מייצר אקורדים מוזרים – הם לא מינור ולא מז'ור – אבל כל אקורד שאתה מנגן כאילו מחכה שהאקורד הבא ייפול עליו".

באופן מעניין, שיר נוסף בתקליט, AT THE BOTTOM, לא היה שיר חדש אלא בוצע עוד בימי להקת TASTE המוקדמת של רורי. רבים סבורים שהשיר נכתב על המתחים והריבים בתוך הלהקה ההיא. רורי עצמו היה קצת יותר מעורפל כשאמר למגזין CIRCUS: "זה אמור לשקף את התחושה של להסתובב על קרקעית האוקיינוס – קצת דימוי, כמו שאומרים". השיר הזה יושב על ריף מחוספס וכבד במיוחד, שמעביר באופן מצמרר את תחושת המועקה והבגידה שחש רורי כשההרכב ההוא התפרק בשנת 1970 מול עיניו הנדהמות של עולם הרוק.

אבל רגע השיא של "הרמת הגבות" הגיע עם שיר כיסוי נוסף, ALL AROUND MAN של בו קרטר, חבר בהרכב הבלוז המוקדם MISSISSIPPI SHEIKS. רורי העריץ את הכותב, אבל בראיון לאותו מגזין CIRCUS, הוא הודה שמצא כמה מהמילים המקוריות "קצת פורנוגרפיות" ונאלץ לשנות אותן.

רוצים דוגמה? השיר המקורי הכיל שורות כמו: "אני לא חלבן, ולא הבן של החלבן / אבל אני יכול למשוך לך בציצים עד שהחלבן האמיתי יבוא...". רורי, הג'נטלמן האירי, הסמיק וביצע צנזורה מוחלטת. הוא העיף את כל האזכורים ל"אינסטלציה" ו"חלב" ובמקום זאת הכניס טון "מקצועי" יותר: "אני לא רופא, אני לא הבן של הרופא / אבל אני אמלא לך את המרשם / עד שהרופא האמיתי יבוא". הרבה יותר נקי. 

לגבי השיר SOUPED-UP FORD, רורי סיפר: "היה לי את השיר הזה בראש הרבה זמן וממש רציתי להוציא אותו. אני לא אוהב שירים שהם רק 'הוא והיא ואת ואני' וכל זה. רציתי להיכנס ישר לתוך תחושת התנועה וכוח המכונה שדוהרת אל האופק". איזה קטע ענק זה! רורי התחמש פה בסלייד מתכתי לוהט על גיטרת רזונטור מתכתית של נשיונל כדי לייצר את חספוס המנועים המהיר והבלתי מתפשר הזה. בנוסף, אי אפשר שלא להזכיר את השיר BOUGHT AND SOLD מתוך האלבום, שיר שאפל שכזה, שבו גלאגהר יורה חיצים מושחזים כלפי חמדנות תעשיית המוזיקה שמנסה לקנות ולמכור נשמות של אמנים בעבור חופן דולרים.

המציאות טופחת: קידום חלש ומלחמת המפיקים

אבל האם ההבטחות הנוצצות האלה של חברת התקליטים החדשה החזיקו מים? למרות השאיפות הגדולות והמאמצים המסחריים, חמש השנים הבאות עם הלייבל החדש סימנו, למרבה האירוניה, את תחילת הדעיכה בקריירה של רורי גלאגהר. לאחר יציאת האלבום הלהקה יצאה לדרך, וקיימה את חלקה בעסקה בקידום האלבום. אבל כולם במחנה גלאגר היו מאוד מעוניינים לדעת איך החברה הולכת להתעלות על חברת פולידור ולעשות צדק עם התקליט באמצעות קידום מכירות. הבסיסט ג'רי מקאבוי: "אני לא חושב שהם עשו מספיק עבור התקליט בארצות הברית, שוב. אלבום שהצליח מאוד באירופה. אבל אם זה היה האלבום הנכון בזמן הנכון, אני לא יודע. אבל אני חושב שאפשר היה לדחוף אותו הרבה יותר טוב ממה שקרה".

אז ל-AGAINST THE GRAIN לא הייתה את אותה השפעה אדירה כמו לקודמו, האלבום החי. זה היה עוד ניסיון של גלאגהר לפצח את נוסחת האולפן, והתוצאות לא התקבלו בברכה גורפת.

לאחר סיבוב ההופעות האינטנסיבי לקידום האלבום AGAINST THE GRAIN, רורי רצה לחזור לאולפן ההקלטות מהר ככל האפשר כדי לספק ל-CHRYSALIS תחמושת נוספת לקידום החוזה החדש שלהם. אך כאן הוא נתקל ברעיון מוכר, כזה ששנא בכל ליבו. מנהלי חברת POLYDOR הציעו לו בעבר, במספר הזדמנויות, להביא מפיק חיצוני לאלבומיו. ייתכן מאוד שזו הייתה אחת הסיבות שבגללן רורי בחר לעזוב אותם מלכתחילה. והנה כעת, גם בחברת CHRYSALIS צץ בדיוק אותו רעיון מעצבן עבור האלבום הבא.

אלא שהפעם, המחנה של גלאגהר שקל את האפשרות הזו ברצינות והחל לזרוק שמות לאוויר. אחיו דונאל גלאגהר נזכר מאוחר יותר בהתרחשויות באותה תקופה:"נוצר קשר עם המפיקים ג'ימי מילר וגאס דאדג'ן. הרבה מהחבר'ה האלה שצמחו מתוך סצנת המוזיקה הבריטית המוקדמת ולמדו את המקצוע שלהם ב-BBC ובמקומות דומים. אני זוכר שדיברנו אז ברצינות על ג'ימי מילר".

כשנשאל דונאל האם בעיות הסמים הידועות של ג'ימי מילר (שהפיק את יצירות המופת של הרולינג סטונס) היו הסיבה שבגללה הוא לא נבחר בסופו של דבר להפיק את רורי, הוא השיב בכנות מרתקת:"אני לא חושב שזו הייתה הסיבה. לדעתי זה נבע בעיקר מחוסר תקשורת, משום שהוא עבר מבריטניה לארצות הברית במהלך שנות השבעים. התקשורת בימים ההם לא הייתה פשוטה כמו היום; לא היו אימיילים, אפילו לא פקסים. זה היה מרחק עצום, וקשה היה אפילו להשיג מספרי טלפון ישירים". בסופו של דבר, רוג'ר גלובר - הבסיסט אז לשעבר של דיפ פרפל - נבחר להפיק את האלבום הבא, CALLING CARD, שיצא בשנת 1976.

הגיבור שסירב למכור המבורגרים

ומה חשבו המבקרים? סיימון פרית', שכתב ברולינג סטון, נתן ביקורת מעט מוזרה: "גלאגהר אובססיבי, כמו כל האוהבים הגדולים, אבל AGAINST THE GRAIN יגרום גם לידיים שלכם לרעוד, אפילו אם אתם לא ג'ו קוקר! אם בנאדם יכול לנגן כל כך טוב כשהוא עומד במקום, למה שהוא בכלל יתקדם?".

גלאגהר עצמו תיאר את תחושותיו כמה שנים מאוחר יותר: "אני רואה במוזיקה רומן לכל החיים, אני לא בעסק הזה בשביל 'המכה הגדולה' ואז לברוח. הופענו בארצות הברית עשרים פעם למרות שאין לנו את התקליט הגדול להשוויץ בו. אבל אני ממילא לא מתחרה ברמה הזאת. זו החלטה מודעת. אני יודע שאנחנו לא נצליח בסצנת פצצות העשן והקרח היבש על הבמה או שנעשה תעלולי יח"צ מגוחכים. אנחנו רחוקים מהמעגל הזה. יש לנו נישה ואנחנו נשארים בה. אני לא יודע אם אי פעם אפילו שחררנו תקליטון בארצות הברית. אני לעולם לא אקבל השמעות בפלייליסט הפופ הרגיל, כי אני לא מייצר מוזיקה שהיא מיידית וחד-פעמית, כמו המבורגר. אני פשוט לא רץ במרוץ הזה". איזה רורי זה!

קולו לולו?

ב-31 באוקטובר בשנת 2011 יצא אלבום-פרויקט משותף ללו ריד ולהקת מטאליקה ששמו LULU. הקהל הרחב לא ממש הבין מה רוצים ממנו פה.

ממש באותם ימים סוערים של סתיו 2011, מטאליקה התכוננה במקביל לקראת חגיגות 30 שנה להקמתה בסדרת הופעות ענק היסטוריות במועדון הפילמור בסן פרנסיסקו, ושחררה במפתיע את המיני-אלבום BEYOND MAGNETIC. באותו הזמן בדיוק, לו ריד כבר התמודד עם בעיות בריאותיות כבדות שהובילו בהמשך להשתלת כבד, ואיש לא שיער אז שזה יהיה אלבום האולפן המלא האחרון בהחלט שיוציא בחייו. בנובמבר 2011 השניים עוד הספיקו להדהים את צופי הטלוויזיה הבריטית כשהופיעו יחד בתוכנית LATER... WITH JOOLS HOLLAND וביצעו את WHITE LIGHT/WHITE HEAT בביצוע מחוספס ועמוס פידבקים.

אז לולו הגיעה ב-31 באוקטובר 2011, ומי שחיפש משהו מפחיד לכבוד ליל כל הקדושים, קיבל אותו עם פרויקט משותף, שאף אחד לא באמת ביקש אבל כולם דיברו עליו. האלבום הפגיש בין הסנדק של הרוק הניו-יורקי האפל, לו ריד, לבין להקת העל מטאליקה. אבל כשהמעריצים משני המחנות, הן של ריד והן של מטאליקה, שמעו את התוצאה, התגובה הכללית הייתה לא פעם הרמת גבה אדירה, שריקות בוז ובלבול מוחלט. הקהל הרחב פשוט לא ממש הבין מה רוצים ממנו שם. 

החיבור הזה לא נולד בחלל ריק; הוא התבשל מאז 2009, כשהשניים הופיעו יחד במופע חגיגות 25 שנה להיכל התהילה של הרוק'נ'רול. ריד, שחיפש שותפים מוזיקליים לפרויקט שאפתני המבוסס על מחזות גרמניים קשים לעיכול של פרנק ודקינד, הרגיש שהעוצמה של מטאליקה היא בדיוק מה שהוא צריך.

מברלין המנוונת ועד המפרץ של קליפורניה

שורשיו האמיתיים של הפרויקט נעוצים עמוק בשני מחזות שכתב המחזאי הגרמני פרנק ודקינד בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20: EARTH SPIRIT משנת 1895 ו-PANDORA'S BOX משנת 1904. שתי היצירות הללו מגוללות את סיפורה המפותל והאפל של לולו – אישה צעירה, מפתה וסוערת, שמהלך חייה זורק אותה לתפקידים של רקדנית מופעים, אמנית קרקס, יצאנית ולבסוף גם רוצחת. אם חושבים על זה בעין מוזיקלית והיסטורית, בגלגול חיים אחר לולו יכלה בקלות רבה להיות הולי ממיאמי, פלורידה – אותה דמות מתוך השיר WALK ON THE WILD SIDE שתפסה טרמפים לאורך כל ארצות הברית עד שנחתה בין ההריסות, המועדונים והטינופת של העולם התחתון הניו יורקי. אין שום פלא שדמות כה קודרת, מרתקת ופגומה קסמה מיד לאסתטיקה הטקסטואלית הבלתי מתפשרת של לו ריד.

היוצר הניו יורקי הוותיק ארז את הרעיונות המוזיקליים שלו, יחד עם ערימות אינסופיות של טקסטים ושירה מדוברת, ושלח אותם הישר למפקדה של מטאליקה בסן רפאל. ג'יימס הטפילד ולארס אולריך התכנסו באולפן HQ כדי להאזין לחומרים. ריד, בשיא התמציתיות האופיינית לו, שלח למתופף אימייל קצרצר עם מילה אחת: "נו?". התשובה של אולריך לא איחרה לבוא: "מתי אתה נוחת פה?".

תוך שעה אחת בלבד מרגע נחיתתו של האורח המכובד, שני הצדדים כבר ישבו יחד וכתבו מוזיקה בטירוף חושים. בתוך עשרה ימים בלבד הם חיברו ותפרו כמעט תשעים דקות שלמות של מוזיקה גולמית שנפרשה על פני עשרה קטעים. חודש אחד לאחר מכן, האלבום כולו כבר הוקלט ונחתם.

הגיטריסט קירק האמט תיאר בהתרגשות את הגישה הייחודית הזו: "לו אוהב להיות ספונטני ככל האפשר כדי לשמור על השיר בצורתו הטהורה ביותר. הרכבנו את השירים במהירות עצומה והקלטנו אותם מיד. ואז לו פשוט אמר: 'זה נהדר! בואו נמשיך הלאה לקטע הבא'. הדבר הזה עמד בניגוד קוטבי מוחלט לדרך שבה אנחנו רגילים לעבוד במשך עשרות שנים". לארס אולריך הוסיף על כך תובנה מרתקת: "אין שום ספק שכאשר אתה מכניס יותר מדי מחשבה לתוך מוזיקה, היא משתנה. אולי ישנם רגעים שבהם זה משתפר, אבל עבורנו זו הייתה הזדמנות מדהימה להגיד – כמעט בפעם הראשונה בכל הקריירה שלנו – 'פשוט תעזבו את זה ככה, זה מושלם'".

אגרוף בבטן: ההלם באולפן והביקורות שקרעו לגזרים

התוצאה הסופית הייתה כל כך קיצונית, שהיא היממה אפילו את חברי הלהקה עצמם. ימים ספורים בלבד לאחר שהמאסטר של האלבום היה מוכן, אולריך התראיין למגזין רולינג סטון ותיאר את חווית ההאזנה הראשונית. הוא סיפר שנסע ברכבו בשעת לילה מאוחרת, כשהסאונד החדש בקע מהרמקולים. "הייתי המום", הוא התוודה בכנות האופיינית לו. "הרגשתי שזה באמת ייחודי". אולריך ניסה להסביר עד כמה היצירה הזו הייתה שונה מכל מה שעשה קודם. הוא השתמש בהשוואה מבריקה: "זה גורם לאלבום שלנו, AND JUSTICE FOR ALL להישמע כמו התקליט הראשון של הראמונס". כלומר, פשוט ומינימליסטי. הוא הדגיש שריד לא התנהג כדיקטטור. "זה לא היה 'זה החרא שלי, תעשו מה שאומרים לכם'", הסביר אולריך. "לו הבין שאנחנו הולכים לתת לו משהו שאף אחד אחר לא ייתן לו. זה כמעט כמו שתי שפות שונות".

אבל כאשר נציגי העיתונות ואנשי התקשורת שמעו סוף סוף את LULU, רובם המכריע ייחלו שלארס ומטאליקה פשוט ימשיכו הלאה ולא ישחררו אותו לעולם. בלונדון כונסו סשנים מיוחדים של השמעה במשרדי חברת הניהול Q PRIME במערב העיר. המבקרים חויבו להאזין לאלבום כולו בישיבה אחת רצופה, חוויה שגרמה להם לצאת משם כשהם ממצמצים לעבר אור היום המומים, כאילו חולצו זה עתה מתאונת מנהרות מחרידה מתחת לאדמה.

למרות שהקונצנזוס סביב האלבום הפך במהרה למריר ועוין, ברגע צאתו היו גם קולות שחשבו אחרת לחלוטין. בבריטניה, עיתונים ומגזינים נחשבים כמו NME, KERRANG וה-BBC העניקו לחיבור המכונה "לוטאליקה" מידה לא מבוטלת של שבחים. מגזין UNCUT הפליג עוד יותר וקבע כי מדובר ב"אלבום יוצא הדופן, הנלהב והפשוט מבריק ביותר שמי מהמשתתפים יצר מזה זמן רב מאד".

אולם בעוד התומכים בפרויקט נראו כמו מועדון מעריצים מצומצם, המחנה שהתייצב נגדו היווה צבא עצום וחמוש היטב. אתר המוזיקה PITCHFORK כינה את האלבום יצירה "מייגעת ומתישה בצורה בלתי נסבלת", שרעיונותיה "נמתחים הרבה מעבר לכל תועלת מוזיקלית ומוכים למוות עד לכניעה". מבקר אחר כתב בלעג ארסי: "אם רד הוט צ'ילי פפרס היו מקליטים גרסאות כיסוי אקוסטיות לשנים עשר השירים הגרועים ביותר של להקת פרימוס עבור רשת בתי הקפה סטארבאקס, זה עדיין היה מעט טוב יותר מזה". מעבר לים, האתר הבריטי THE QUIETUS סיכם את החוויה במילים קשות אף יותר וטען כי התוצאה נשמעת כמו "לו ריד שנובח ומלהג מעבר לדמואים של מטאליקה שמעולם לא נועדו למאכל אדם", והגדיר את עשרת השירים כמעשה חסר ערך אמנותי.

העוינות האלימה הזו מצד הקהל והמבקרים שחקה את אולריך לחלוטין. בראיון שהעניק באולפני ה-BBC בלונדון, המתופף אף סירב לדבר על האלבום הטרי. ללא שום סיבוב הופעות שילווה את ההשקה, ועם קומץ הופעות טלוויזיוניות בלבד, נראה היה שעבור מטאליקה מדובר בפרויקט שהם העדיפו לגנוז במהירות על המדף. עיתונאי הרוק הוותיק דון קיי כינה את הפרויקט "כישלון קטסטרופלי כמעט בכל רמה אפשרית... הרפתקה כושלת שעלולה לגרום נזק בלתי הפיך לקריירה של מטאליקה".

הנתונים המסחריים היכו בהם מיד: LULU צלע ונכנס למצעד הבילבורד האמריקאי רק במקום ה-36 – הכניסה הנמוכה ביותר של מטאליקה למצעד מזה למעלה מ-27 שנים, והאלבום הראשון שלהם מאז ...AND JUSTICE FOR ALL משנת 1988 שלא נחת היישר במקום הראשון. גם במצעד הבריטי הוא התרסק במקום ה-36 בלבד. מעריצי הלהקה הבינו באותם ימים שהם מתמודדים למעשה עם שתי להקות נפרדות: האחת שמופיעה בפסטיבלי ענק באירופה ומנגנת את הלהיטים המוכרים, והשנייה שמתמסרת לגחמות אמנותיות פרועות ומטורפות לחלוטין.

נשמות קרובות וביקורות מהשטח

על הנייר, שיתוף הפעולה הזה היה אמור להתפוצץ. לו ריד היה אז בן 69, עם מוניטין ידוע לשמצה של אגוז קשה לפיצוח ואדם שלא קל לעבוד איתו. מולו עמדו חברי מטאליקה, כולם בשנות הארבעים המאוחרות לחייהם, מכונת מטאל משומנת היטב. ובכל זאת, למרות פער הגילאים והמוניטין של ריד, העבודה המשותפת באולפן התאפיינה בנוחות מפתיעה ובהערצה הדדית כנה. חברי מטאליקה העריצו מזה זמן רב את לו ריד. הוא למד להכיר אותם. הגיטריסט המוביל של הלהקה, קירק האמט, סיכם את החיבור בצורה הטובה ביותר. "לו ואנחנו – אנחנו נשמות קרובות", הוא אמר בראיונות. 

האמט הרגיש שהם משדרים על אותו גל: "לשנינו יש חזון ברור מאוד איך צריך להישמע ומה להגיד". החיבור היה כל כך טבעי, שהאמט הוסיף שלריד יש תכונה שפשוט התאימה להם בול: "כמו כן, יש לו את הקטע המחוספס הזה שמתאים לנו לחלוטין. הוא מדבר בשפה שלנו, מעט סרקסטי ובוטה, ממש כמו עוד אפונה בתרמיל". אז LULU נכנס לפנתיאון כאחד האלבומים המושמצים יותר בעשורים האחרונים, אך גם כאחד האמיצים והבלתי מתפשרים ביותר בקריירות של שני האמנים העצומים הללו. עדיין, כשמדברים על לו ריד או מטאליקה - האלבום הזה בקושי צץ בשיח.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום (עם מתן שלושה כוכבים מתוך חמישה): "כשלו ריד ומטאליקה הלכו יחד אל הצד הפרוע בהופעת יום השנה של היכל התהילה של הרו'ק'נרול בשנת 2009, זה נראה כמו ג'אם סשן חד פעמי. אבל שנתיים לאחר מכן, הם איחדו כוחות לשיתוף פעולה שהוא פחות מגוחך ממה שאתם יכולים לצפות. מטאליקה הם פרוג-מטאל מורכב בנשמתם, אבל באלבום הזה הם פוגשים את לו ריד באמצע הדרך ולעתים קרובות הם הופכים את היומרות של ריד למשהו שרירי. מחזור השירים האמנותיים – שנכתב במקור להפקת תיאטרון ברלינאי, מתענג על שחיתות ונוזלי גוף ('רצועה מדממת על גבי...'); 44 שנים אחרי VENUS IN FURS, המילים לא יזעזעו אף אחד, למרות שהן מנסות. הקריאה של ריד שטוחה מספיק כדי להיקלט במזל"ט. הוא עדיין עדיף על קולות הקיא-מפלצת שמחליפה שירה בתקליטי מטאל רבים".

"אני השולחן!", דמעות באולפן והגאונות הנסתרת של LULU

בדיוק כמו שקרה בשעתו עם האלבום של מטאליקה, ST. ANGER מעורר המחלוקת, כמעט אף אחד לא מודה כיום בקול רם שהוא אוהב את LULU. אבל זהו אלבום שראוי בהחלט למשפט חוזר בהיסטוריה של הרוק. מלכתחילה, קשה להבין מה בדיוק ציפו המאזינים לקבל מחיבור כזה. לאורך כל הקריירה שלהם, מטאליקה מעולם לא ניסו לעשות חיים קלים לקהל שלהם. כשמחברים לזה את היצרים היצירתיים של אדם שב-1973 הביא את BERLIN וב-1992 העניק לעולם את האלבום MAGIC AND LOSS – מאלבומי האבל והאובדן הקודרים ביותר שידעה המוזיקה המודרנית – היה ברור ששילוב הכוחות הזה לא יוליד שום דבר שאינו מסע מוזיקלי מפרך, מאתגר וכבד.

אבל לטעון ש-LULU הוא רק תרגיל בעקשנות אמנותית עושה לו עוול מוחלט. זוהי יצירה מעיקה, מהפנטת, סוחפת ולפרקים מרגשת עד עמקי הנשמה. ברשתות החברתיות מיהרו להשוות את האלבום לכישלונות עבר, אבל האמת המוזיקלית היא שמטאליקה מעולם לא נשמעה כפי שהיא מנגנת כאן. התיפוף של אולריך נע בין מקצבים המושפעים מעולמות הג'אז של אביו, שחקן הטניס והחובב הנודע טורבן אולריך, ועד לזעם ת'ראש מטאל טהור.

רצועת הסיום, JUNIOR DAD, שנמשכת כמעט עשרים דקות היא שיר שעוסק ביחסים המורכבים והטעונים של לו ריד עם אביו, ששלח אותו בנעוריו לטיפולים פסיכיאטריים קשים במכות חשמל כדי "לרפא" אותו מנטיותיו. העוצמה והכאב של השיר היו כה עמוקים וחשופים, עד שבמהלך ההקלטות שלו באולפן, נטען שגם קירק האמט וגם ג'יימס הטפילד פשוט נשברו ופרצו בבכי תמרורים מול עמדות הנגינה.

אז הציפייה לקלוט מוזיקה כזו משמיעה ראשונה היא מגוחכת לחלוטין. אלבום שנפתח בשורות כה פרובוקטיביות כמו בשיר THE BRANDENBURG GATE – שם ריד שר על כריתת איברים – או בקשות להשפלה עצמית ב-MISTRESS DREAD, מצהיר מראש שהוא אינו מכוון לרדיו המסחרי. דיוויד בואי עצמו אמר לאלמנתו של ריד, לורי אנדרסון, לאחר מותו של לו, כי LULU הוא ללא ספק יצירת המופת הגדולה ביותר של ריד, וכי העולם פשוט יזדקק לזמן רב כדי להבין את גאונותו.

הזווית הישראלית של יוסי פיין

הבסיסט-מפיק הישראלי, יוסי פיין, שעבד עם לו ריד, סיפר לי: "הסיפור שלי עם לו ריד התחיל כמה שנים לפני שהגעתי להקליט את האלבום הזה. היה לי בניו יורק של שנת 1990 הרכב טריו שקראתי לו FINE LINE. זה היה הרכב אינסטרומנטלי - בס, תופים וגיטרה, כשהבס מהווה כלי קדמי בעניין. המתופף היה טל ברגמן והגיטריסט היה ג'ף קמבל. המוסיקה שלנו עירבבה רוק עם פ'אנק, היפ הופ ופסיכדליה. שם פיתחתי את סגנון נגינת הבס עם אפקטים ובאחת ההופעות הגיע למועדון המתופף של בריאן אינו. הוא המליץ אחר כך לבריאן לבוא לראות אותנו מופיעים. בריאן הגיע ונהנה. גם קרלוס אלומר הגיע, בעקבות המלצה, להופעה שלנו. 

למי שלא יודע, קרלוס עבד עם דייויד בואי החל משנת 1974 והיה במשך שנים יד ימינו המוסיקלי. 

קרלוס, למעשה, היה זה שבא כגיטריסט עבור דייויד לאחר לכתו של מיק רונסון. אז אחרי ההופעה ניגש אליי קרלוס בהתלהבות וביקש לג'מג'ם איתנו בהדרן. לאחר מכן הוא אמר, 'אשמח מאד להיפגש אתכם בחדר חזרות כי בהחלט יש פה משהו מיוחד'. עשינו ג'אמים עם קרלוס בחדר חזרות והוא, כאחד שאהב להמליץ על נגנים, מיהר להמליץ לזמר בילי איידול על טל ברגמן. במהרה מצאתי את עצמי בלי טל, שטס ללוס אנג'לס בעקבות העבודה החדשה. גם ג'ף קמבל הומלץ במהרה ומצא את עצמו עובד עבור סטינג. נשארתי בניו יורק וניגנתי עם התזמורת של גיל אוונס וגם התחלתי לעבוד עם לו ריד. למעשה, העבודה עם לו התחילה עבור אמן בשם רובן בליידס שלו ריד כתב לו שירים והפיק אותו. זה היה בשנת 1988 ומיד לאחר מכן לו כתב שירים שיהפכו לאלבומו הבא, NEW YORK. זו בהחלט הייתה חוויה בלתי נשכחת לעבוד עם לו. 

הרבה לא יודעים, אך האיש הזה הוא אודיופיל מטורף. סאונד היה דבר מאד חשוב לו והוא השקיע המון כסף בציוד. לכן התקליטים שלו נשמעים על-זמניים. אבל כשבאתי לעבוד איתו על השירים לאלבום NEW YORK, שיזכה לשבחים רבים, לא ראיתי את האור בקצה המנהרה שם. זה היה תהליך ממש מדכא. במשך כחצי שנה מצאתי את עצמי עובד על אותם שירים מעייפים - ללא מתופף! מצאתי את עצמי סחוט ומותש מהסיפור. אהבתי אז מאד את להקת מטאליקה והייתי מגיע לעבודה באולפן עם לו כשלגופי חולצה שלהם. 

כשגיליתי שהמגבר של לו דומה למגבר של הזמר וגיטריסט הקצב של מטאליקה, ג'יימס הטפילד, לא התאפקתי ובהפסקה כיוונתי את הכפתורים במגבר הזה כדי להגיע לסאונד של מטאליקה אהובתי. לו ריד לא הכיר את מטאליקה. כשהוא לפתע שמע סאונד שונה שבקע מהמגבר שלו, הוא נרעש ושאל אותי מה זה לעזאזל. עניתי לו במי מדובר והוא השיב שהוא לא מכיר שום מטאליקה. אז הכרתי לו שירים של מטאליקה ומגאדת' ולהקת אנתרקס (שדרך אגב, חדר העבודה בו עבדנו היה שלה). לו הקשיב לצלילים וחייך לעצמו. אחרי תקופה של עבודה סיזיפית על השירים שלו, קיבלתי שיחת טלפון מחברי, ירון בכר. 

הוא הציע לי לחזור לישראל ולהקליט אלבום לירדנה ארזי. קפצתי על הרעיון והודעתי ללו שאני עוזב אותו. לא אשכח את שיחת הטלפון המסיימת בה הוא אמר לי, 'אתה חושב שמטאליקה זה טוב, אה? ובכן, זה שיט!' - וניתק את הטלפון. דרך אגב, בהמשך עבדתי עם הגיטריסט סטנלי ג'ורדן ויום אחד הגעתי איתו ללובי של בית מלון ושם מצאנו את חברי מטאליקה, שמיד קפצו מכסאותיהם וביקשו להביע בפני סטנלי את הערכתם הרבה כלפיו. במקרה לבשתי באותו יום חולצה של פסטיבל שנערך בדנמרק. המתופף של מטאליקה, לארס אולריך, ראה את החולצה ובהיותו מדנמרק הוא שאל אותי בהתלהבות מאיפה החולצה. 

כשנודע להם שעבדתי עם לו ריד, הטפילד מיד ענה, 'אנחנו מאד אוהבים את לו ריד'. התאפקתי מלהגיד לו, 'כן, אבל לו שונא אתכם'. המצחיק הוא ששנים לאחר מכן מטאליקה ולו ריד הקליטו ביחד אלבום בשם LULU. מעניין אם גם אז לו ריד חשב שמטאליקה זה שיט".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים