רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-31 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-31 באוקטובר (31.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "הדבר ששנות ה-60 עשו היה להראות לנו את האפשרות ואת האחריות שהייתה לכולנו. זו לא הייתה התשובה. זה רק נתן לנו הצצה לאפשרות. ובשנות ה-70 כולם היו שליליים ואולי, בשנות ה-80, כולם יגידו, טוב, בסדר, בואו נקרין שוב את הצד החיובי של החיים. אתה צריך להודות לאלוהים, או מה שזה לא יהיה שם למעלה, על העובדה שכולנו שרדנו. כולנו שרדנו את וייטנאם או ווטרגייט או את המהפך האדיר של העולם כולו. זה השתנה. אנחנו (הביטלס) היינו הלהיטים של שנות ה-60, אבל העולם הוא לא כמו שנות ה-60. אני הולך לעתיד לא ידוע, אבל כולנו עדיין כאן. יש תקווה! אני מדבר עם גברים ונשים שעברו את מה שעברנו ביחד, קבוצת שנות ה-60 ששרדה... שרדה את המלחמה, הסמים, הפוליטיקה, האלימות ברחוב, כל החבילה. שרדנו את זה, ואנחנו כאן" (ג'ון לנון, בשנת 1980)

ב-31 באוקטובר בשנת 1966 הקליטה להקת פינק פלויד המחתרתית כמה דמואים. זה היה באולפן קטן בהמפסטד ושמו THOMPSON PRIVATE RECORDING STUDIOS.

מנהל הלהקה החדש, פיטר ג'נר, סיפר שנים לאחר מכן: "אין לי מושג מדוע הגענו לשם. כנראה שמענו על האולפן ממישהו והוא היה זול. דווקא זה היה אולפן נחמד ששכן באזור כפרי".

גם מנהל הלהקה השני, אנדרו קינג, סיפר שנים לאחר מכן: "אני זוכר את האולפן הזה, שלמעשה היה ממוקם בחדר שינה בבית פרטי. זה היה אולפן חובבני ביותר אך בזמנו די התלהבנו מזה".

ג'נר: "זה היה אולפן פרימיטיבי. היו בו רק שני ערוצים. בזמנו לא הבנו מזה כלום. הספיק לנו לראות הרבה כבלים על הרצפה כדי לחשוב שהגענו למקום מקצועי".

פינק פלויד הקליטה שם את הקטעים INTERSTELLAR OVERDRIVE (גרסה מוקדמת וארוכה מאד - כרבע שעה!) ו- I GET STONED. בשנת 1967, כשפינק פלויד החלה להצליח, צץ לפתע הבעלים של אותו אולפן ואיים לתבוע אם לא יכירו בהקלטה זו כשייכת לו.

פיטר ג'נר: "כן, זה בהחלט יכול לקרות כי זכור לי שלא שילמנו לו עבור המאסטר. שילמנו רק עבור התענוג להקליט את זה. זה קרה בתקופה בה חברת התקליטים EMI ביקשה להחתים את הלהקה וחששנו שסליל ההקלטה הקדום הזה יגיח פתאום משום מקום".

אנדרו קינג: "זכור לי שהצלחנו לטאטא את העניין במהרה ובקלות יחסית".

ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה: 050-5616459

ב-31 באוקטובר בשנת 1986 תבע רוג'ר ווטרס את חברו לשעבר מפינק פלויד, דייויד גילמור. מטרתו הייתה למנוע מהגיטריסט (כמו גם מהמתופף, ניק מייסון) להשתמש במותג הידוע בלעדיו. הסכסוך הממושך בין ווטרס וגילמור נמשך מאז שנים קדימה, אז בואו לגלות שלב אחר שלב בריב זה, עם ציטוטים שבחרתי להביא משנים שונות של שני אנשים שעבדו ביחד ומאז בעיקר מתקוטטים.

שלב 1 - האם אפשר לעשות להקת פינק פלויד ללא רוג'ר ווטרס?

ווטרס: "פינק פלויד הפכה להיות כוח מבוזבז מבחינה יצירתית. חייבים להודות שהלהקה התפרקה וצריכה לפרוש בצורה מכובדת מסצנת המוסיקה" (1986)

גילמור: "אני לא מבין מדוע רוג'ר עושה את זה. אם היה משקיע את כל הזמן והאנרגיה שלו בקריירה שלו, במקום לדפוק אותנו, הוא היה בעמדה חזקה יותר מאיפה שהוא נמצא. הוא איבד את כל הסימפטיה מהתקשורת וגם מהציבור. זאת לפי מה שאנו רואים בהופעותינו, עם צעירים שלובשים חולצות ובהן כתובות כמו 'לעזאזל עם רוג'ר' ו'מי זה רוג'ר'?..." (1988)

שלב 2 - רגע, למי מותר להופיע באיצטדיונים?

ווטרס: "אני כתבתי את 'החומה' כמתקפה על תופעות הופעות הרוק באיצטדיונים, והנה קמה לה פינק פלויד בלעדיי ועושה מזה כסף על ידי נגינה באיצטדיונים! הם צריכים לחיות עם זה. מבחינתי זו בגידה" (1992)

גילמור: "אני לא רואה סיבה להתנצל על הרצון לעשות מוסיקה ולהרוויח ממנה כסף. זה מה שאנו עושים. אני חושב שהמוסיקה שלנו מתאימה יותר לאיצטדיונים גדולים" (1994)

הריב בלהקת הרוק הזו רק מחמיר

שלב 3 - ומה עם האלבום THE DIVISION BELL, שיצא בשנת 1994?

גילמור: "אני ממש אוהב את האלבום הזה, אבל זה לא אלבום שמתחבב מיד עם הקשבה ראשונה. צריך לגלות דברים רבים בו עם הקשבות רבות" (1994)

ווטרס: "זה ממש כמו ספיינל טאפ, האלבום הזה. המילים בו כתובות על ידי האישה החדשה של דייויד, פולי סאמסון. תעשו לי טובה! איזו חוצפה זו, לקרוא לדבר הזה פינק פלויד. זה היה אלבום נוראי" (2004)

שלב 4 - מי המוסיקאי הטוב יותר?

גילמור: "מה שאני מתגעגע מרוג'ר הוא הדרייב שלו. הכתיבה הגאונית שלו. הרבה דברים. אבל מוסיקה לא הייתה דבר מרכזי טוב אצלו. הוא לא מוסיקאי ממש טוב. הוא ממש לא" (1994)

ווטרס: "זה שטויות! אין ספק שדייב הוא גיטריסט מצוין. אבל האופן בו הוא מנסה להגיד שהוא מוסיקאי טוב ממני, זה שטויות" (2003)

שלב 5 - האם יש הזדמנות להשלים?

גילמור: "אני חושב שיש לו את מספר הטלפון שלי ולי יש את שלו. אבל אין לי עניין לדבר איתו. הוא אמר יותר מדי שקרים ויותר מדי דברים רעים קרו בגללו כלפינו" (1990)

ווטרס: "אני לא מתגעגע לדייב. אין לנו הרבה במשותף ולכן לא כדאי לנו להתאמץ לחזור להיות ביחד" (2003)

כשלהקת רוק כמו פינק פלויד מתאחדת

שלב 6 - הלא יאמן קרה! מופע איחוד בלייב 8, יולי 2005. אבל אל תפתחו ציפיות - ההרמוניה לא תישאר זמן רב.

ווטרס: "זה היה נהדר! ממש אהבתי את זה. אני מקווה שנעשה זאת שוב ביחד. זה היה טוב יותר מטוב. זה היה נהדר" (2005)

גילמור: "זה היה נהדר אבל זה היה סיום מוחלט. זה היה כמו לישון עם אשתך לשעבר. אין עתיד לפינק פלויד והלהקה לא תתאחד יותר" (2006)

שלב 7 - דייויד גילמור חוסם ורוג'ר ווטרס זועם; גילמור לא מאפשר יותר לווטרס לפרסם בדף הפייסבוק של פינק פלויד.

ווטרס: "אין לדייב מושג מזוין על מה הוא מדבר, בעניין הכנת השיר MONEY. למה? כי הוא לא היה שם, אלא אם כן הוא התחבא מתחת לכיסא המזורגג שלי כשהכנתי את הלופ הזה עבור השיר באולפן שלי ושל אשתי ג'ודי. שם, ליד הפאב בו נהגתי לשחק בהטלת חיצים! הסיפור המלא של מה שקרה באמת נמצא בספר הזיכרונות שאני כותב. אז אני מקווה שזה יעורר את הזכרון של דייב ושל אשתו, פולי. מכיוון שדייב גילמור אסר עליי לפרסם בדף הפייסבוק של פינק פלויד עם 30,000,000 המנויים שלו, אני מפרסם את ההודעה הזו כאן מהיום והלאה באתר שלי. זהו חלק קטן ממערכה מתמשכת של גילמור ואשתו פולי לתבוע יותר קרדיט לדייב על העבודה שעשה בפינק פלויד. כן הוא היה, והוא גיטריסט וזמר טוב אבל הוא אמר במשך 35 השנים האחרונות הרבה שקרים על מי שעשה מה בפינק פלויד, כשעוד אני הייתי אחראי. יש הרבה 'עשינו את זה' ו'עשינו את זה' ו'עשיתי את זה' ו'עשיתי את זה' שיוצאים באופן שגוי מפיו.

דיוויד חושב שהוא הבעלים של האתר הזה. אני חושב שהוא חושב שבגלל שעזבתי את הלהקה בשנת 1985, שהוא הבעלים של פינק פלויד, שהוא פינק פלויד, שאני לא רלוונטי ושאני צריך לסתום את הפה שלי".

שלב 8 - חיות טורפות: ההוצאה המחודשת של האלבום ANIMALS נתקעה בגלל שווטרס לא אהב את המאמר שהיה אמור להתלוות בחוברת המצורפת, מאת מארק בלייק.

ווטרס: "המיקסים החדשים לאלבום ANIMALS לא פורסמו בגלל מחלוקת על כמה הערות בעטיפה שכתב העיתונאי מארק בלייק עבור המהדורה החדשה הזו. גילמור הטיל וטו על יציאת האלבום אלא אם כן יוסרו הערות אלו... הוא אינו חולק על אמיתות ההיסטוריה המתוארת ברשימותיו של מארק, אבל הוא רוצה שההיסטוריה הזו תישאר סודית" (2021)

שלב 9 - אנחנו או הם? פינק פלויד הוציאה תקליטון תמיכה באוקראינה במלחמתה מול רוסיה (עם HEY HEY RISE UP). ווטרס בחר להיות בעד מחרחר המלחמה, ולדימיר פוטין, והתחלחל כשהמותג "פינק פלויד" תמך במה שהוא יצא נגדו.

גילמור: "זה דבר ממש קשה ומתסכל לראות את ההתקפה המטורפת והבלתי צודקת הזו של רוסיה - מעצמה גדולה, על אוקראינה - אומה עצמאית, שלווה ודמוקרטית. התסכול מלראות את זה ולחשוב 'מה לעזאזל אני יכול לעשות?' הוא די בלתי נסבל" (2022)

ווטרס: "הרעיון הזה שאני מציע, עשוי שלא להשפיע כל כך טוב על כל אזרח באוקראינה כרגע - במיוחד לאור העדויות המתגברות על פשעי מלחמה, כולל קברי אחים ושימוש באונס כנשק מלחמה. כשאומרים שהרוסים התערבו בבחירות שלנו; הרוסים עשו את זה. הכל שקרים, שקרים, שקרים, שקרים. אני יכול לחיות עם עצמי וללכת לישון בלילה בידיעה שהסיפור שנמכר בתקשורת המערבית הוא תעמולה, וזו לא האמת. אני יודע את האמת ואני בטוח שאני צודק לגבי זה" (2022)

שלב 10 - מילים קשות מאד ונכונות באינסטגרם, מאשתו של גילמור, פולי סאמסון, נגד ווטרס.

פולי סאמסון (אשתו של גילמור, באינסטגרם): "למרבה הצער, רוג'ר ווטרס, אתה אנטישמי עד הליבה הרקובה שלך. גם מתנצל של פוטין וגם שקרן, גנב, צבוע, בורח ממס, מסנכרן שפתיים, שונא נשים, חולה קנאה, מגלומני. די עם השטויות שלך" (2023)

גילמור שיתף את דבריה בטוויטר והוסיף הערה משלו: "כל מילה שמוצגת פה נכונה" (2023)

במהרה פורסה תגובה מרוג'ר ווטרס: "רוג'ר ווטרס מודע להערות המבעיתות והבלתי מדויקות שנאמרו עליו בטוויטר על ידי פולי סמסון, אותן הוא מפריך לחלוטין. כרגע הוא מקבל עצות לגבי עמדתו" (2023)

כוכבי רוק כמו פיטר גבריאל, אריק קלפטון וגם ניק מייסון חתמו על עצומה נגד ביטול הופעה מחו"ל של ווטרס בגרמניה.

ואחרי הכל, זו עוד לבנה בחומה...

ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנות 050-5616459

ב-31 באוקטובר בשנת 1978 ערכה להקת קווין את אחת ממסיבות השחיתות היקרות ביותר, לכבוד צאת האלבום JAZZ. היה זה מיד אחרי הופעתה באודיטוריום MUNICIPAL. ההופעה התעכבה בזמן שנהג הלימוזינה של הלהקה נאלץ לחזור למלון כדי להביא לאולם את נעלי הבלט של פרדי מרקיורי שנשכחו.

המסיבה נערכה באולם הנשפים IMPERIAL במלון FAIRMONT בניו אורלינס ועלות ההפקה הייתה 200,000 ליש"ט (של אז). המון כתבי מוזיקה מארה"ב, קנדה, יפן, דרום אמריקה ואירופה הוטסו למסיבת ליל הקדושים הפרועה ביותר בניו אורלינס. מה שבטוח, היה זה תעלול שיווקי מוזר ואפקטיבי.

נכחו שם מאות אנשים ודיווחים מהמקום ציינו אקטים מיניים שניתנו לאנשי עסקים בכירים בתעשייה, חשפניות שהושכרו במיוחד לאירוע על ידי הלהקה, גמדים, אמני דראג, אוכלי אש, רקדנים אפריקאיים והרבה יותר. המסיבה הייתה כה פרועה שהאלבום החדש של קווין למעשה לא הושמע במהלכה, בסופו של דבר. ג'יימס הנקה, כתב הרולינג סטון, דיווח בזמנו שהייתה שם גם "גברת שמנה עירומה שעישנה סיגריות במפשעתה".

ויש את הסיפורים האגדייםמאז על הגמדים שהתרוצצו עם מגשי קוקאין שהציעו להסניף מהם. רוג'ר טיילור התייחס לזה בדיפלומטיות, שנים לאחר מכן: "זה מעולם לא קרה. ובכן, מעולם לא ראיתי את זה".

מנהל הלהקה, ג'ים ביץ', חשף יותר בטלוויזיה הבלגית ב-2011: "הלכתי לשם לפני המסיבה כדי לשכור כמה שיותר שחקנים מוזרים שיכולנו למצוא. כן, היה לנו גמד עם ערימת קוקאין על הראש, והיו לו קשיות קטנות בכיס העליון".

הדיווחים מסרו על חגיגות ניו אורלינס של קווין כ"מרתון ללא הפסקה של 12 שעות הכולל דוגמנית עירומה בתוך ארגז עם כבד נא. בנות עירומות למחצה רקדו בכלובי במבוק תלויים מתקרתו של אולם נשפים ענק".

בריאן מאי (בשנת 1999): "זה היה מוגזם בכוונה, חלקית להנאתנו שלנו, חלקית להנאת החברים, חלקית כי זה היה מרגש עבור אנשי חברות התקליטים - וחלקית לעזאזל. היו כל מיני אקטים מוזרים, כולל בחורה שישבה בערימה של כבד נא, נשים שעשו דברים יוצאי דופן עם האיברים שלהן. התיידדנו עם כל החשפניות ואנשים שהרגישו לא במקום כמונו. על פניו הם היו שערורייתיים ומופקרים, אבל חלקם היו נשמות טהורות. זה בהחלט צרם לנו".

ההרצאה "לילה באופרה - סיפורה של להקת קווין" והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה 050-5616459

וב-31 באוקטובר בשנת 1975 יצא תקליטון חדש ללהקת קווין ושמו 'רפסודיה בוהמית'. צידו השני הכיל שיר, מאת המתופף רוג'ר טיילור, ושמו I'M IN LOVE WITH MY CAR.

בעיתון המוזיקה NME נכתב בביקורת בזמנו על שיר זה כך: "לשיר יש ארבעה חלקים שונים מאד זה מזה. לכן זה מעניין לראות אם ישמיעו אותו במלואו בתחנות הרדיו. הוא מבוצע היטב, אבל יותר מבחינת הפקה מאשר נגינה. הדבר שכתב צ'ארלס שאר מאריי, על התקליט BORN TO RUN של ברוס ספרינסטין, הינו בר תוקף גם במקרה הזה; להקת קווין נשמעת מלאה בחשיבות עצמית".

ב-22 בנובמבר 1975 אמר פרדי מרקיורי לעיתון מלודי מייקר: "הרבה אנשים קטלו את 'רפסודיה בוהמית' אבל אם תקשיבו לתקליטון הזה, האם תוכלו להשוות אותו למשהו אחר? תביאו לי להקה אחת שעושה אופרה כמונו ועוד מוציאה את זה כתקליטון. אני לא מצליח לחשוב על להקה אחת שכזו חוץ מאיתנו. תמיד לקחנו סיכונים. אני חושב שלהקת קווין מיצבה את הזהות שלה ולא אכפת לי מה שהמבקרים אומרים. השיר 'רפסודיה בוהמית' אמנם ארוך, אך אנחנו בחרנו את הטוב ביותר לתקליטון. עם זאת, היו המון מריבות בנוגע לבחירת צאתו בפורמט הזה. מישהו הציע לחתוך אותו בעריכה, כדי שיתקבל במדיה אבל אני לא רואה טעם בצעד שכזה. זה התקליטון שלנו ותקבלו מאיתנו גם אלבום לאחר מכן".

אין רגעים ברורים, בהיסטוריית המוזיקה, שמסבירים את תהליך כתיבת השיר הזה. יש בו מהלכים מוזיקליים ותיקים, עוד כשפרדי שר בלהקת סמייל בשנת 1970, לפני הפיכת השם לקווין. כריס סמית' היה אז קלידן הלהקה והוא נזכר שפרדי הציג בפניו את "שיר הקאובוי", שנפתח במשפט - "אמא, הרגע הרגתי בנאדם...".

שנים ספורות לאחר מכן הציג פרדי את השיר למפיק תקליטי הלהקה, רוי תומאס בייקר, שסיפר: "זה היה בדירתו בקנסינגטון. הוא אמר לי שהוא רוצה להשמיע לי שיר חדש שכתב. הוא ניגן את החלק הראשון ולפתע עצר לגמרי והכריז שפה יתחיל קטע האופרה. זה ממש הפתיע אותי". בייקר, שהיה רגיל להיכנס להרפתקאות מוזיקליות בהפקותיו, קיבל את ההצעה בברכה.

שלושה שבועות עברו מתחילת ההקלטה של השיר ועד סופו. הפסנתר, הבס והתופים הוקלטו ראשונים, באולפני רוקפילד שבוויילס. היו אלו אולפנים מרוחקים באזור כפרי, כשצמוד להם היו מגורים עבור המוזיקאים שהקליטו. תפקידי הגיטרה והשירה הוקלטו לאחר מכן באולפני SARM EAST ותפקידי שירת האופרה השונים הוקלטו לאחר מכן באולפני SCORPIO שבלונדון.

טכנאי ההקלטה, גרי לנגהאם, שעבד באולפן האחרון שציינתי, סיפר: "השיר הגיע אלינו בשלוש סקציות נפרדות. פרדי ידע היטב מה הוא עושה פה. התמונה הגדולה כבר הייתה שלמה. היינו באולפן רק כדי לחברה להיות מה שהיא". בגלל שהחלקים הוקלטו בנפרד, היו פה ושם שינויי מהירות קצב והיה צורך בשימוש בהאצה או האטת חלק זה או אחר כדי להתאימם לחתיכה מוזיקלית אחת שזורמת היטב. כשהתהליך הושלם והיצירה הושמה באולפן במלואה, היה ברור לכל שיש פה דבר חלוצי.

פרדי היה משוכנע שזה התקליטון הראשון שצריך לצאת לשוק, מהאלבום החדש. כמעט כולם ניסו להניאו מזה, כי השיר לא היה קליט וגם ארוך מדי. היו שחששו ששיר זה, על גבי תקליטון, יחרוץ את גורלה של להקת קווין. רק בייקר המפיק צידד במרקיורי וניגש לפול וואטס, בכיר בחברת EMI ואמר: "אם השיר 'מקארתור פארק' של ריצ'רד האריס הצליח כך, כמו גם היי ג'וד של הביטלס - אז מדוע לא קווין?". אבל חברת התקליטים נותרה איתנה בדעתה ופרדי נאלץ לגשת לחברו, שדרן הרדיו קני אוורט, כדי להשמיע את היצירה לקהל הרחב שיחליט. בספרו האוטוביוגרפי, טען מנהל אולפני טריידנט, נורמן שפילד, שדווקא הוא זה שלקח את השיר לאוורט. כנראה לא נדע את האמת הברורה בעניין זה, אך אוורט, שחש בסקופ, השמיע את השיר 14 פעמים ביום אחד. תחנת הרדיו קיבלה מבול של טלפונים נלהבים לשמע הצלילים החדשים. חברת EMI הבינה שהובסה והשיר יצא במלואו על גבי תקליטון.

כשמנהלה החדש של קווין, ג'ון ריד, השמיע את השיר הזה לאלטון ג'ון, שגם אותו ניהל אז, ענה לו הפסנתרן: "אתה מטורף?! השיר הזה לא יושמע לעולם ברדיו!". וכמה שאיש הפסנתר טעה! השיר צעד, במשך תשעה שבועות רצופים, בצמרת המצעד הבריטי. היה זה הישג מרשים עד מטורף. השיר הוריד מהפסגה את הלהיט YOU SEXY THING של להקת HOT CHOCOLATE וכשחברי קווין הגיעו לצפות במופע של אותה להקה, אמר הסולן שלה, ארול בראון, בעליצות במיקרופון: "אתם מנוולים! זה היה הסיכוי שלי לקבל להיט במקום הראשון בחג המולד".

המשמעות האמיתית מאחורי שיר זה נקברה ביחד עם פרדי. חבריו ללהקה הודו, שנים לאחר מכן, כי אין להם באמת מושג למה הוא התכוון במילים של השיר וכי הכל נתון לפרשנויות שונות. בריאן מאי: "לא דיברנו בינינו על מילים שכתבנו לשירים שלנו. זה היה מביך מדי. כשהלטנו את 'רפסודיה בוהמית' כבר הפכנו תחרותיים ביותר בינינו וכל אחד התמקד בשיריו מבלי לגלות מה באמת יש בהם, כדי לא לסכן את מעמדם בתהליך". שדרן הרדיו קני אוורט, סיפר: "פרדי אמר לי שהשיר מורכב מנונסנס שפשוט מתחרז היטב".

"אנשים פשוט צריכים להקשיב לזה ולהחליט מה זה אומר", אמר מרקיורי.

והנה טריוויה ישראלית - השיר הזה של קווין נכנס לפינה לשיפוטכם במצעד הפזמונים הלועזי של תחנת הרדיו שידורי ישראל, בתחילת דצמבר 1975, אך הוא לא טיפס משם אל תוך המצעד עצמו. בהמשך הוא כבר לא נכנס למצעד הזה.

מי נולדו ב-31 באוקטובר? בואו נגלה...

1937 - טום פאקסטון (זמר פולק)

1945 - ראס באלארד (זמר-גיטריסט בלהקת ARGENT שלאחר מכן פצח בקריירת סולו)

1949 - בוב סיבנברג (המתופף של להקת סופרטרמפ)

1952 - ברנרד אדוארדס (הבסיסט של להקת CHIC). הוא מת באפריל 1996.

1961 - לארי מולן ג'וניור (המתופף של להקת U2)

ב-31 באוקטובר בשנת 1956 מתה אמו של פול מקרטני, מרי. הוא היה בן 14 ובשנת 1969 הנציח אותה בשיר מיוחד במינו ששמו LET IT BE.

כשהייתה בת 45 חשה מרי בכאב מטריד. עברו כמה שבועות והיא לא התלוננה על אותו כאב או על גוש שחשה לפתע. כשאזרה אומץ לספר לחבריה הרופאים, היה זה כבר מאוחר מדי והיא נתבשרה כי חלתה בסרטן השד.

מרי מתה בבית החולים "נורת'רן", כשחרוזי תפילה נקשרו סביב פרקי ידיה ומילותיה האחרונות והכואבות היו "רציתי לראות את הבנים שלי גדלים".

הבנים, פול ומייקל, לא היו לצדה בימיה האחרונים ותחושה של פרידה מוחמצת ליוותה מאז את שניהם. פול: "אני זוכר יום נוראי אחד שהלכתי עם אחי לבית החולים. הם ודאי ידעו שהיא גוססת. זה היה הביקור האחרון שלנו אותה וזה היה איום ונורא. ראינו דם על אחד הסדינים במחלקה וחיברנו את זה לדמותה של אמנו ועולמנו החשיך. ברור שהיא הייתה אמיצה מאד ובכתה אחרי שהלכנו. נדמה לי שהיא גם בכתה קצת בזמן שהיינו שם. לא ידענו מה קורה כי המשפחה גוננה עלינו מפני זה".

פול ומייקל הועברו להתגורר בבית הדוד שלהם, ג'ו ואשתו ג'ואן. בינתיים ניסו קרובים לשכנע את האב, ג'ים, לא לבצע מעשה ולהצטרף לאשתו שמתה. ג'ים התאבל, התאושש והחליט שיהיה בית יציב לשני בניו.

בחלום של פול נסגר המעגל בין השניים כשרוח אמו באה לייעץ לו כיצד לפעול בתקופה קשה עם הביטלס ועם חברת "אפל". כך הוא שר: "כשאני מוצא את עצמי בזמנים קשים / אמא מרי באה אלי / אומרת מילות חוכמה / תן לזה לקרות / ובשעתי החשוכה היא עומדת ממש מולי / אומרת מילות חוכמה / תן לזה לקרות".

פול: "אמא שלי טיפלה בי ובאחי היטב כי היא הייתה אחות מקצועית. ישבנו המון על ברכיה והתחבקנו ונדמה לי שהייתי ממש קרוב אליה. היה לה חוש הומור נהדר וחמימות רבה".

ב-31 באוקטובר בשנת 1980 יצא תקליטון חדש ללהקת בלונדי, עם השיר THE TIDE IS HIGH.

לאחר הפסקה קלילה מהעבודה עם המפיק הקבוע, מייק צ'אפמן, לטובת עבודה עם המפיק ג'ורג'יו מורודר (בלהיט CALL ME), להקת בלונדי חזרה לצ'אפמן שהפיק עבורה את התקליט AUTOAMERICAN. התקליטון הראשון מתוך האלבום בא עם השיר הזה, למרות שלא נכתב על ידי אף אחד מהחברים בבלונדי. "היו לנו כל כך הרבה כותבים בלהקה, ניסינו להישאר עם חומר משלנו", אמרה הזמרת דבורה הארי. "אבל היה קשה להתנגד לשיר הזה. זה היה בקלטת אוסף שמישהו נתן לנו כשהיינו בלונדון. כריס (שטיין הגיטריסט) התאהב בטירוף בשיר, כמוני, והחלטנו לעשות את זה. חשבנו שזה להיט פוטנציאלי". זו הייתה המוזיקה יותר מהמילים שמשכה אותם. "האיכות המוזיקלית של זה הייתה פשוט יפה. ההרמוניות המקוריות היו מאד מרגשות".

המקור נכתב על ידי ג'ון הולט והוקלט על ידי להקה ג'מייקנית בשם הפראגונס בה הוא שר. הגרסה של בלונדי מקבילה מאוד לפראגונס שכן, בניגוד לשירי בלונדי בעבר, נוספו פה שלושה נגני כלי הקשה וכלי מיתר ונשיפה שהובאו לעורר צליל של אי אקזוטי. דבי הארי בספרה: "עד אז, מעולם לא היו לנו כל כך הרבה מוזיקאים חיצוניים באלבומים שלנו. הם כללו ארבעה נגני כלי הקשה, נשפני ג'אז, שלושים נגני תזמורת, ולהקת מריאצ'י". לא היו הרבה שאלות כשזה הובא כאופציה לצאת כתקליטון וזה הגיע, בינואר 1981, למקום הראשון במצעד המכירות בבילבורד האמריקאי.

בראיון למגזין רולינג סטון ב-2006 , אמר שון לנון: "לאבא שלי היה ג'וקבוקס וורליצר ישן בחדר המשחקים של הבית שלנו בלונג איילנד. זה היה מלא בתקליטונים, בעיקר של אלביס והאחים אוורלי. השיר המודרני היחיד שאני זוכר שהוא הקשיב לו היה THE TIDE IS HIGH של בלונדי, שאותו הוא ניגן ללא הרף".

ב-31 באוקטובר בשנת 1980 יצא אלבום למייק אולדפילד ושמו QE2.

SIDE 1

1. Taurus I

2. Sheba

3. Conflict

4. Arrival

SIDE 2

1. Wonderful Land

2. Mirage

3. QE2

4. Celt

5. Molly

אולדפילד בספרו האוטוביוגרפי: "לאלבום הבא שלי החלטתי שאני זקוק לאנשים לעבוד איתם, כי לא יכולתי יותר לעבוד לבדי על המוזיקה. אז קיבלתי את טכנאי ההקלטה והמפיק דייויד הנצ'ל, שעבד בעבר עם להקת ג'נסיס. זה היה כיף לעבוד איתו. פיל קולינס התארח בהקלטות האלבום ותופף פה ושם. אני לא בטוח מהיכן הבאתי את שם האלבום. אולי בגלל שבקטע מסוים יצרנו צליל שדמה לצופר ערפל שנמצא בספינות. חשבתי לקרוא לאלבום בשם 'טיטאניק' אבל פחדתי שזה ישפיע על הצלחת האלבום".

עטיפת האלבום, עם השם QE2, באה להציג זווית מהצד של אותה ספינה יוקרתית.

זה האלבום הראשון של אולדפילד בו שרה הזמרת מגי ריילי (שבהמשך גם תשיר כמה מלהיטיו הגדולים ביותר, כמו MOONLIGHT SHADOW ו- TO FRANCE). צד א' של האלבום אף חותם עם קטע של להקת אבבא, שבמקור היה באלבומה משנת 1976 (ARRIVAL) ונשא את שמו.

ניגשתי לארכיון העיתונות שלי ושלפתי עבורכם את הביקורת שנכתבה בזמנו על התקליט ברקורד מירור: "המילה 'טיטאניק' מתאימה יותר כשם האלבום הזה. אבל בידיעה שהספינה הגדולה הזו עומדת לעזוב את המים בשל גילה הרב, אולי זה בכל זאת שם לא רע לתקליט. לפעמים אני מתפלל שאולדפילד יישאר מוזיקאי מרוחק ומתבודד אי שם בהרים. אולי הפגיעות המוזרה ההיא הייתה הגורם שהביא להצלחת המאסטרפיסים הישנים שלו. כיום, אולדפילד נראה ונשמע כפרודיה שצוחקת על עצמה בקול אדיר. הלהבה הגדולה של פעם כבתה. ואין בתקליט הזה טריק שלא נעשה בעבר על ידו. יש הבלחות יפות, כמו הפריצה המוזיקלית ביצירה TAURUS, אבל ברוב האלבום הוא פשוט מציף את עצמו בצלילי גיטרה מעוותים, אפקטים מתחכמים וצלילי מנדולינה חמודים.

הקטע SHEBBA מראה את משיכתו העזה של אולדפילד למוזיקה האפריקאית. אבל הפזמון מלא בסתמיות זבלית. ויש את הקטע ARRIVAL שהיה מתאים יותר כשיר של דמיס רוסוס. מר אולדפילד, אתה שוקע מהר מדי".

האלבום קיבל שם ציון של כוכב אחד בלבד מתוך חמישה.

ב-31 באוקטובר בשנת 1983 יצא אלבום (לא משהו) של פול מקרטני. שמו הוא PIPES OF PEACE. רבים (כמוני) התאכזבו ממנו, אחרי TUG OF WAR.

SIDE 1

1. Pipes Of Peace

2. Say Say Say (Featuring - Michael Jackson)

3. The Other Me

4. Keep Under Cover

5. So Bad

SIDE 2

1. The Man (Featuring - Michael Jackson)

2. Sweetest Little Show

3. Average Person

4. Hey Hey

5. Tug Of Peace

6. Through Our Love

תקליט זה היה אמור לעקוב אחר הצלחת אלבומו הקודם, TUG OF WAR, שממש אהבתי מהרגע בו אחזתי בו כשיצא והציג את נקודות החוזק שלו כאמן סולו. אני זוכר שניגשתי לחלילי השלום האלו בתקוות גדולות, ציפיתי להמשך האנרגיה והעומק המוזיקלי שמקרטני הפגין בעבר. עם זאת, בהאזנה, לא יכולתי שלא להרגיש תחושת ניתוק. אמנם היו בו כמה רגעים בולטים, אבל בסופו של דבר הוא השאיר אותי לא מרוצה.

אחת הסיבות העיקריות לכך שהתקליט לא חלחל לתוכי היא היעדר העומק שלו. בניגוד לתקליט הקודם, שהרגיש תכליתי וממוקד, נראה היה שהתקליט הזה מפוזר. בעוד האלבום סובב סביב רעיונות של שלום ואהבה, השירים מרגישים לעתים קרובות מפורקים. במקום אמירה נועזת, האלבום נראה לפעמים כאוסף של מחשבות לא קשורות שמפספסות חזון מאוחד.

האלבום הופק על ידי ג'ורג' מרטין, שהוא כמובן אגדה בעולם המוזיקה ושמו מודבק למותג הביטלס. עם זאת, בתקליט הזה, ההפקה מרגישה מוגזמת, ומאפילה מדי פעם על כישרונותיו של מקרטני ככותב שירים. רבים מהשירים ספוגים בהפקה האופיינית לתחילת שנות ה-80, שעבדה היטב עבור כמה אמני פופ, אבל לדעתי לא עבור מקרטני. זה מרגיש לפעמים כמו ניסיון להישאר רלוונטי, תוך פגיעה במוזיקליות הטבעית שלו למען צליל מסחרי.

לצד שירים-להיטים ברורים כמו שיר הנושא הפותח ו-SAY SAY SAY (הדואט עם מייקל ג'קסון), חלק ניכר מהתקליט מרגיש חסר ברק. קטעים כמו THE OTHER ME ו-AVARAGE PERSON נראים כמילוי ולא כאמירות אמנותיות אמיתיות. באלבומים קודמים, אפילו לשירים הפשוטים יותר של מקרטני היה קסם. כאן הם הרגישו שטוחים ולעיתים טריוויאליים באופן מוזר.

אז SAY SAY SAY היה כאמור להיט גדול ודואט עם האמן הלוהט ביותר אז, מייקל ג'קסון. עם זאת, השיר מרגיש כאילו הוא שייך לאלבום של ג'קסון ולא לאלבום של מקרטני. שיתוף הפעולה אמנם מעניין והשיר עצמו קליט, אבל הוא לא ממש מתאים לנושאים ולטון של האלבום. הניגוד הזה מדגיש את חוסר הכיוון של התקליט. כמו שאמרתי - מקרטני מפוזר.

בשנת 1983, פול מקרטני כבר הוכיח את עצמו כאחד מכותבי השירים הגדולים בכל הזמנים. הוא הוציא אלבומים קלאסיים עם הביטלס, עם להקת כנפיים וכאמן סולו, והציב רף גבוה להפליא למוזיקה שלו. אז PIPES OF PEACE פשוט לא עמד בסטנדרט הזה. למרות שזכה להצלחה מסחרית והציג כמה שיתופי פעולה מסקרנים, הוא לא הצליח להביא את הקסם, המורכבות והלב שהגדירו את עבודתו הטובה ביותר.

אחרי הכל, סצנת המוזיקה של תחילת שנות ה-80 השתנתה במהירות, עם ז'אנרים וטכנולוגיות חדשים שהופיעו מדי יום. מקרטני, כמו אמנים רבים בני דורו, כנראה חש את הלחץ להישאר רלוונטי ולפנות לקהל צעיר יותר. למרות שאין שום דבר רע בהתפתחות כאמן ורצונו להישאר בעניינים, התקליט מרגיש לעתים קרובות כאילו מקרטני ניסה להשתלב בתבנית במקום לשבור אותה. בסדר, התקליט אף פעם לא היה כישלון מוחלט, אבל זה היה רגע בקריירה של מקרטני שבו נראה שהוא נסחף מעט מנקודות החוזק שלו. מהסיבות האלה, תמיד הרגשתי לא מסופק.

הרולינג סטון העניק אז לתקליט שני כוכבים בלבד מתוך חמישה והסביר:

"אחרי האלבום הקודם, TUG OF WAR, מגיעים באופן הגיוני חלילי השלום. כשמדובר בשני אלבומים רצופים של פול מקרטני, קשה לפספס את מטאפורת המלחמה והשלום שבהם. גם המסר פשוט ובלתי ניתן לערעור, כמו קו החוכמה ההודית שרשום בתוך העטיפה הפנימית של האלבום החדש: 'באהבה, כל הסתירות שבחיים נעלמות'. צינורות של שלום שטופים באהבה. אהבת כל הילדים הקטנים. אהבה בין גבר לאישה. אהבה למוזיקה. אהבה לכל האנושות. הבעיה היא שסירת האהבה של מקרטני כמעט מתהפכת בגלים של הרגשה טובה כמדי.

למען האמת, 'חלילי השלום', המנגינה של שיר הנושא הפותח, מתחילה באופן די מבטיח. תרועה של דיסוננס תזמורתי מפנה את מקומה למקרטני ששר מנגינה מפוארת עם אקורדים של פסנתר שעולים. זהו רגע נדיר ועוצר נשימה עם מופע של מקרטני במיטבו. אבל אז זה הופך בפתאומיות למנגינת קלת דעת עם קולות המהדהדים כל שורה. למרבה הצער, זה הופך לעוד 'שיר אהבה מטופש'.

בתקליט זה אין מחסור בשירי אהבה מטופשים. הוא גם חבר למייקל ג'קסון כדי לבחון את שיר הריקודים החביב אך בנאלי, עם SAY SAY SAY. שיתוף הפעולה האחר שלהם באלבום, THE MAN, משלב גיטרה כבדה עם שמאלץ טהור מברודוויי.

שיתוף הפעולה של מקרטני עם בסיסט הג'אז-פיוז'ן, סטנלי קלארק (בשיר 'היי היי'), לעומת זאת, הוא אינסטרומנטלי וסתמי שלא משאיר שום רושם בכלל. באופן מוזר, הדבר נכון גם לגבי "כל כך רע" וגם "דרך אהבתנו", הסוגרים צד אחד ושני, בהתאמה. שתיהן בלדות במסורת המקרטני הגדולה ובמיוחד נראה שהאחרון שבהם רוצה לקשור בין הנושאים השונים של התקליט לגמר מסעיר, אך הוא, שוב, לא יעיל מבחינה לירית, ומגבש שלל קלישאות וגחמות לערמת שטויות מובהקות.

עכשיו, פול מקרטני הוא, אחרי הכל, פול מקרטני, כך שאלו אינם דברים של טירון כלשהו או של אמן נוח להאזנה כמו כריסטופר קרוס. נראה כי במובן כלשהו מקרטני מתכוון לחלוטין לא להיות יוצא דופן פה. מתחת לכל העיבודים המפורטים וההפקה הגבוהה (שסופקה על ידי ג'ורג 'מרטין, שעבד גם על האלבום הקודם של פול) יש אדם שרוצה לשמור על קשר עם האנשים הפשוטים. בסופו של דבר קשה לא לאהוב את פול, אבל לרוב הוא מנסה כל כך להיות אדם ממוצע, שהוא מסיים עם מוזיקה מתחת לממוצע ועם קלילות ופשטות מבלבלים. חלילי השלום באים, בגדול, עם מקרטני במצב מאד בינוני".

קבלו את פול מקרטני ומיכאל ג'קסון:

גם זה קרה ב-31 באוקטובר:

- בשנת 2005 נמכרה במכירה פומבית החליפה הלבנה שג'ון לנון לבש בצילומי עטיפת התקליט "אבי רואד", של הביטלס, תמורת 118,000 דולר.

- בשנת 1964 נעצר ריי צ'ארלס בבוסטון באשמת אחזקת הרואין. זה מעצר הסמים השלישי שלו. פסק הדין היה לשלוח אותו לגמילה או לכלא. צ'ארלס העדיף את הגמילה ועונשו נקבע לשנה על תנאי.

- בשנת 1969 הופיע דייויד בואי את אחת מהופעותיו הפחות מוצלחות. מדובר בשתי הופעות שהוא עשה באותו יום. הראשונה נערכה בפאב בשם GENERAL GORDON שבשדרת CEDAR שבגרייבסאנד. השנייה נערכה במלון אורורה, שבגילינגהם. ההופעה הראשונה מהשתיים עברה ללא הפרעה, אך בשנייה הוא נתקל בקהל עוין שזרק עליו פחיות בירה ובדלי סיגריות. אנג'י, חברתו החדשה, התקוטטה פיזית עם כמה מהמפריעים. ההופעה הזו גרמה לו להפסיק להופיע, ללא להקה לצדו, למשך זמן מה - חוץ מהמקום הקבוע בו נהג אז להופיע בשם THE ARTS LAB).

- בשנת 1970 התחתנה הזמרת היפהפייה של 'האימהות והאבות', מישל פיליפס, עם השחקן דניס הופר. אחרי שמונה ימים היא הגישה בקשה להתגרש ממנו ומאז אמרה שזה בגלל הדרישות המיניות הלא טבעיות שלו. בראיון למגזין "ואניטי פייר" בשנת 2007, היא כינתה את מה שהופר עשה במהלך הזמן הקצר שלהם יחד במילה "מייסר". לתקשורת היא סיפרה גם: "אבא שלי גרר אותי למשרד של עורך הדין שלו ואמר, 'גברים כאלו אף פעם לא משתנים. תגישי תביעת גירושין עכשיו. זה יהיה מביך לכמה שבועות, ואז זה ייגמר'. ובכן, זה היה מביך במשך יותר מכמה שבועות".

- בשנת 1966 יצא תקליט חדש לאלביס פרסלי שהוא פסקול לעוד סרט סוג ב' שלו בשם SPINOUT. עדיין, לשמוע את קולו של אלביס זה עונג צרוף!

- בשנת 1988 יצא תקליט הבכורה של להקת סאונדגארדן ושמו ULTRAMEGA OK. זמר הלהקה, כריס קורנל, הודה שנים לאחר מכן: "עשינו טעות ענקית עם התקליט הזה, כי עזבנו את הסביבה הביתית שלנו ואנשים שהיינו מעורבים איתנו והשתמשנו במפיק הזה שבאמת השפיע על האלבום שלנו בצורה שלילית. המפיק הוצע על ידי חברת התקליטים SST כי הם יכלו להשיג עסקה טובה כך. מבחינת החומר, זה היה צריך להיות אחד התקליטים הטובים ביותר שעשינו. זה בעצם האט קצת את המומנטום שלנו. זה לא באמת נשמע כמונו".

- בשנת 1969 יצא באנגליה תקליטון חדש למודי בלוז, עם השיר WATCHING AND WAITING. השיר האיטי הזה לא הצליח אז במכירות והדבר אכזב מאד את חברי הלהקה.

- בשנת 1989 יצא תקליט חדש ללהקת גרייטפול דד ושמו BUILT TO LAST. זה היה תקליט האולפן האחרון של הלהקה הוותיקה הזו. הגיטריסט, ג'רי גרסיה, סיפר אז: "כשהתחלנו להקליט את האלבום הזה, חשבנו שנפעל באותה מתודולוגיה שבה השתמשנו בתקליט IN THE DARK. חשבנו להקליט את זה באולם הופעות אבל אז שינינו את הכיוון שלנו לגמרי והתקליט החדש הזה היה שונה לגמרי. במקום ללכת אחרי היסודות הסטנדרטיים של הבס והתופים, עבדנו באופן שונה באולפנים שונים. הצלחנו לפתח רעיונות - כל אחד בקצב שלו. באמת אף אחד לא שמע את התקליט הזה לחלוטין עד שעשינו מיקס לכל הרעיונות. וכשהרעיונות התפתחו, מישהו היה אומר, 'אני רואה שפיל (לש הבסיסט) הולך לכיוון הזה עם זה - אני אצטרך לשנות קצת את החלק שלי' ואז פיל היה אומר, 'ובכן, אני רואה ש(בוב) וויר שינה קצת את החלק שלו - אני אשנה את שלי בהתאם'. אז כל התהליך האבולוציוני הואץ".

ב-31 באוקטובר בשנת 2011 יצא אלבום-פרויקט משותף ללו ריד ולהקת מטאליקה ששמו LULU. הקהל הרחב לא ממש הבין מה רוצים ממנו פה.

כמה ימים אחרי שנוצא המאסטר של האלבום הזה, תיאר המתופף של מטאליקה, לארס אולריך, לרולינג סטון את ההאזנה לאלבום בנסיעה מאוחרת בלילה. 'הייתי המום', הוא התוודה. 'הרגשתי, שזה באמת ייחודי. זה גורם לאלבום שלנו, AND JUSTICE FOR ALL, להישמע כמו האלבום הראשון של ראמונס... זה לא היה 'זה החרא שלי, תעשו מה שאומרים לכם. לו הבין שאנחנו הולכים לתת לו משהו שאף אחד אחר לא ייתן לו. זה כמעט כמו שתי שפות".

למרות הפרש הגילאים - ריד בן 69; מטאליקה כולם בשנות הארבעים המאוחרות לחייהם - והמוניטין של ריד כאגוז קשה, הייתה נוחות והערצה הדדית בזמן שהם עבדו על הפרויקט. "לו ואנחנו - אנחנו נשמות קרובות", אמר הגיטריסט, קירק האמט. "לשנינו יש חזון ברור איך צריך להישמע ומה להגיד. כמו כן, יש לו יתרון שמתאים לנו לחלוטין. הוא מדבר בשפה שלנו, מעט סרקסטי ובוטה, כמו עוד אפונה בתרמיל".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום (עם מתן שלושה כוכבים מתוך חמישה): "כשלו ריד ומטאליקה הלכו יחד אל הצד הפרוע בהופעת יום השנה של היכל התהילה של הרו'ק'נרול בשנת 2009, זה נראה כמו ג'אם סשן חד פעמי. אבל שנתיים לאחר מכן, הם איחדו כוחות לשיתוף פעולה שהוא פחות מגוחך ממה שאתם יכולים לצפות. מטאליקה הם פרוג-מטאל מורכב בנשמתם, אבל באלבום הזה הם פוגשים את לו ריד באמצע הדרך ולעתים קרובות הם הופכים את היומרות של ריד למשהו שרירי.

מחזור השירים האמנותיים – שנכתב במקור להפקת תיאטרון ברלינאי, מתענג על שחיתות ונוזלי גוף ('רצועה מדממת על גבי...'); 44 שנים אחרי VENUS IN FURS, המילים לא יזעזעו אף אחד, למרות שהן מנסות. הקריאה של ריד שטוחה מספיק כדי להיקלט במזל"ט. הוא עדיין עדיף על קולות הקיא-מפלצת שמחליפה שירה בתקליטי מטאל רבים".

הבסיסט-מפיק הישראלי, יוסי פיין, שעבד עם לו ריד, סיפר לי: "הסיפור שלי עם לו ריד התחיל כמה שנים לפני שהגעתי להקליט את האלבום הזה. היה לי בניו יורק של שנת 1990 הרכב טריו שקראתי לו FINE LINE. זה היה הרכב אינסטרומנטלי - בס, תופים וגיטרה, כשהבס מהווה כלי קדמי בעניין. המתופף היה טל ברגמן והגיטריסט היה ג'ף קמבל. המוסיקה שלנו עירבבה רוק עם פ'אנק, היפ הופ ופסיכדליה. שם פיתחתי את סגנון נגינת הבס עם אפקטים ובאחת ההופעות הגיע למועדון המתופף של בריאן אינו. הוא המליץ אחר כך לבריאן לבוא לראות אותנו מופיעים. בריאן הגיע ונהנה.

גם קרלוס אלומר הגיע, בעקבות המלצה, להופעה שלנו. למי שלא יודע, קרלוס עבד עם דייויד בואי החל משנת 1974 והיה במשך שנים יד ימינו המוסיקלי. קרלוס, למעשה, היה זה שבא כגיטריסט עבור דייויד לאחר לכתו של מיק רונסון. אז אחרי ההופעה ניגש אליי קרלוס בהתלהבות וביקש לג'מג'ם איתנו בהדרן. לאחר מכן הוא אמר, 'אשמח מאד להיפגש אתכם בחדר חזרות כי בהחלט יש פה משהו מיוחד'. עשינו ג'אמים עם קרלוס בחדר חזרות והוא, כאחד שאהב להמליץ על נגנים, מיהר להמליץ לזמר בילי איידול על טל ברגמן. במהרה מצאתי את עצמי בלי טל, שטס ללוס אנג'לס בעקבות העבודה החדשה. גם ג'ף קמבל הומלץ במהרה ומצא את עצמו עובד עבור סטינג.

נשארתי בניו יורק וניגנתי עם התזמורת של גיל אוונס וגם התחלתי לעבוד עם לו ריד. למעשה, העבודה עם לו התחילה עבור אמן בשם רובן בליידס שלו ריד כתב לו שירים והפיק אותו. זה היה בשנת 1988 ומיד לאחר מכן לו כתב שירים שיהפכו לאלבומו הבא, NEW YORK. זו בהחלט הייתה חוויה בלתי נשכחת לעבוד עם לו. הרבה לא יודעים, אך האיש הזה הוא אודיופיל מטורף. סאונד היה דבר מאד חשוב לו והוא השקיע המון כסף בציוד. לכן התקליטים שלו נשמעים על-זמניים. אבל כשבאתי לעבוד איתו על השירים לאלבום NEW YORK, שיזכה לשבחים רבים, לא ראיתי את האור בקצה המנהרה שם. זה היה תהליך ממש מדכא. במשך כחצי שנה מצאתי את עצמי עובד על אותם שירים מעייפים - ללא מתופף! מצאתי את עצמי סחוט ומותש מהסיפור. אהבתי אז מאד את להקת מטאליקה והייתי מגיע לעבודה באולפן עם לו כשלגופי חולצה שלהם. כשגיליתי שהמגבר של לו דומה למגבר של הזמר וגיטריסט הקצב של מטאליקה, ג'יימס הטפילד, לא התאפקתי ובהפסקה כיוונתי את הכפתורים במגבר הזה כדי להגיע לסאונד של מטאליקה אהובתי. לו ריד לא הכיר את מטאליקה. כשהוא לפתע שמע סאונד שונה שבקע מהמגבר שלו, הוא נרעש ושאל אותי מה זה לעזאזל. עניתי לו במי מדובר והוא השיב שהוא לא מכיר שום מטאליקה. אז הכרתי לו שירים של מטאליקה ומגאדת' ולהקת אנתרקס (שדרך אגב, חדר העבודה בו עבדנו היה שלה). לו הקשיב לצלילים וחייך לעצמו.

אחרי תקופה של עבודה סיזיפית על השירים שלו, קיבלתי שיחת טלפון מחברי, ירון בכר. הוא הציע לי לחזור לישראל ולהקליט אלבום לירדנה ארזי. קפצתי על הרעיון והודעתי ללו שאני עוזב אותו. לא אשכח את שיחת הטלפון המסיימת בה הוא אמר לי, 'אתה חושב שמטאליקה זה טוב, אה? ובכן, זה שיט!' - וניתק את הטלפון. דרך אגב, בהמשך עבדתי עם הגיטריסט סטנלי ג'ורדן ויום אחד הגעתי איתו ללובי של בית מלון ושם מצאנו את חברי מטאליקה, שמיד קפצו מכסאותיהם וביקשו להביע בפני סטנלי את הערכתם הרבה כלפיו. במקרה לבשתי באותו יום חולצה של פסטיבל שנערך בדנמרק. המתופף של מטאליקה, לארס אולריך, ראה את החולצה ובהיותו מדנמרק הוא שאל אותי בהתלהבות מאיפה החולצה. כשנודע להם שעבדתי עם לו ריד, הטפילד מיד ענה, 'אנחנו מאד אוהבים את לו ריד'. התאפקתי מלהגיד לו, 'כן, אבל לו שונא אתכם'. המצחיק הוא ששנים לאחר מכן מטאליקה ולו ריד הקליטו ביחד אלבום בשם LULU. מעניין אם גם אז לו ריד חשב שמטאליקה זה שיט".

בונוס: באוקטובר 1968 (לא ידוע באיזה יום) יצא בארה"ב התקליט השני של להקת דיפ פרפל ושמו BOOK OF TALIESYN.

הנה הביקורת שמצאתי בעיתון להיטון, שפורסמה כשנה לאחר מכן (כי בארצנו התקליטים יצאו בדרך כלל באיחור). כך כתב בה אבנר רוזנבלום שגם פה ושם טעה בנתונים: "להקת המחתרת הבריטית, שזכתה להצלחה נאה מאוד בארה"ב ואצלנו, באלבום שני (הראשון נשא את השם 'הס') המצטיין כקודמו בעיבודים מעניינים, בנגינה מבריקה של חברי הלהקה (ובעיקר האורגניסט ג'ון לורד), בקטעים ארוכים וב... עטיפה מעניינת וציורית. קשה שלא להתרשם מעיבודי הלהקה לשני שירים ידועים - 'אנו יכולים לבצע זאת' של החיפושיות ו'מעמקי נהר - פסגת הר' של אייק וטינה טרנר. העיבוד הראשון בנוי משני חלקים - עיבוד מודרני לנושא קלאסי של בורודין ואחריו עיבוד נשמתי לשירם של הביטלס. מבריק, מקורי ומעניין עוד יותר הוא העיבוד ללהיט 'מעמקי נהר - פסגת הר'. מפתח העיבוד כאן הוא נושא הסרט אודיסיאה בחלל, המבוצע על ידי תזמורת בהרכב כמעט סימפוני. מבריק מאד הוא גם הקטע הכלי בתקליט. למרות שמו המצמרר ('ערוף צוואר זה') זהו קטע בסגנון מוצארט, מהמלחין המנוח לא היה מתבייש בו. גם ללהקת סגול כהה אין מה להתבייש בתקליט השני שהוציאה".

ובכן, קודם כל - התקליט הראשון שדיפ פרפל הוציאה לא נקרא "הס" (HUSH) אלא SHADES OF DEEP PURPLE. בתוכו נמצא גם השיר HUSH שגם יצא על גבי תקליטון והצליח בארה"ב. בנוגע לציטוטים הקלאסיים שבאים בקטע EXPOSITION, לפני הכניסה ל-WE CAN WORK IT OUT של הביטלס, יש שני ציטוטים קלאסיים שונים שהראשון מהם הוא הפרק השני של הסימפוניה השביעית של לודוויג ואן בטהובן. זהו החלק המפורסם ביותר של אותה סימפוניה. ולפני המעבר לקאבר של הביטלס, החברים הסגולים הביאו ציטוט קלאסי קצת יותר מהיר, קטע מתוך פתיח הפנטזיה של רומיאו ויוליה שחיבר צ'ייקובסקי. רוזנבלום שמע פה בורודין? נו, טוב...

בונוס: החודש, אוקטובר בשנת 1967 (לא ידוע בדיוק באיזה יום) יצא התקליט WINDS OF CHANGE של אריק ברדן ולהקת האנימלס החדשים שלו.

בשנת 1966 התפרק ההרכב המקורי של האנימלס בגלל הבדלים יצירתיים וסכסוכים פנימיים אחרים. בשנת 1967 שיפץ זמר הלהקה, אריק ברדן, את ההרכב, אבל הפעם עם כוח שיוכל לחקור טוב יותר את העניין החדש שלו בתרבות הנגד ובתנועות הפסיכדליות. ההרכב החדש כלל את ויק בריגס (גיטרה), ג'ון ווידר (גיטרה וכינור), דני מקולוק (בס) ובארי ג'נקינס (תופים). ההרכב הזה היה מכריע בהבאת צליל חדש ועשיר יותר, הכולל נגינה ואפקטים מגוונים יותר מבעבר.

האלבום הושפע מאוד מהצלילים הפסיכדליים שהפכו פופולריים גם בבריטניה וגם בארצות הברית אז. במהלך תקופה זו, אמנים כמו ג'ימי הנדריקס, הביטלס וג'פרסון איירפליין התנסו במוזיקה מזרחית, מילים סוריאליסטיות ומבני שירים יוצאי דופן. אז אריק ברדן והחיות שלו השתמשו באלבום הזה כדי להתרחק משורשי הבלוז שלהם ולהתנסות עם הצלילים החדשים האלו. השינוי הזה בולט מהפתיחה של האלבום, עם שיר הנושא שבו ברדן משקף את השינויים התרבותיים המפליגים שמתרחשים ברחבי העולם, כמעט כמו מניפסט מדובר של האידיאלים של התקופה.

השיר GOOD TIMES הוא קטע יפה אך עגום על הטבע החולף של האושר. השירה מלאת הנשמה של ברדן, בשילוב עם ריף גיטרה פשוט אך אפקטיבי, הופכים את זה לנקודה בולטת התקליט. שיר נוסף פה אף הפך לסוג של להיט, SAN FRANCISCO NIGHTS, ששימש כעוד המנון של "קיץ האהבה" משנת 1967 והציע מכתב אהבה לעיר סן פרנסיסקו. ברדן ביקש להביא את האווירה של בירת התרבות הנגדית של קליפורניה עם מילים מעוררות חושים המעניקות אידיאליזציה לחמימות העיר, הן במזג האוויר והן בקהילה הפתוחה שלה. מצד שני, ברדן בחר להביא פה גרסה משלו ל-PAINT IT BLACK הקודר של הרולינג סטונס.

ברדן הוצג בפני סצנת הרוק הפסיכדלית של החוף המערבי, וכך הוא נמשך לאפשרויות של צורת מוזיקה פתוחה יותר, פחות מובנית. ההשפעה של אמנים כמו הנדריקס - שהוא העריץ מאוד ואף הזכיר בקטע YES I AM EXPERIENCED - מורגשת לאורך כל האלבום. באלבום מופיעים גם צלילים ופילוסופיות מזרחיות, כיאה לתקופה.

התקליט הופק על ידי טום ווילסון, שעבד עם אמנים פורצי דרך כמו בוב דילן, פרנק זאפה ומחתרת הקטיפה. הניסיון של ווילסון עזר לאנימלס לדחוף את הסאונד שלהם לכיוונים חדשים, משימוש באפקטים מרחיבי תדרים ועד לצלילי גיטרה ניסיוניים. ההפקה גם ניצלה את פורמט הסטריאו המתהווה אז, עם הפרדת ערוצים מובהקת שאפשרה ללהקה להתנסות באפקטים מרחביים. גישה זו נתנה לאלבום תחושה סוחפת יותר, ומשכה את המאזין אל החזון של ברדן על עולם שנמצא בטרנספורמציה.

בזמן אמת קיבל התקליט ביקורות שונות. היו שחיבקו אותו בגלל השוני שלו. אחרים לא אהבו את השינוי הזה של ברדן, שלא ויתר ובשנים שלאחר מכן המשיך לחקור מוזיקה פסיכדלית וניסיונית עם אלבומים כמו THE TWAIN SHALL MEET ו- LOVE ISs. למרות שהתקליט WINDS OF CHANGE היה חלק מתקופה קצרה בהיסטוריה של האנימלס, השפעתו על הרוק הפסיכדלי והז'אנר הרחב יותר של מוזיקת ​​הרוק נותרה משמעותית.

אריק ברדן בספרו: "דרום קליפורניה פתחה לי את זרועותיה בסוף 1966. כשרכבתי על ההארלי מערבה מלורל קניון, לאורך כל הדרך לתוך בוורלי הילס. זה היה מפעל החלומות של אמריקה, וכל אחד קרא לי בכיף. פשוט ידעתי שקליפורניה הולכת להיות הבית שלי. בהשוואה למזג האוויר הקר, הלח, הערפילי והאסתמטי של לונדון, זו לא הייתה תחרות. רק כמה שבועות אחרי שפירקתי את האנימלס, נכנסתי לאולפן בניו יורק עם חבורה של נגני סשנים מקצועיים והקלטנו תקליט בשם ERIC IS HERE. אבל עדיין רציתי נגנים אנגלים. דמיינתי שזה דבר מגניב כשיש להקה אנגלית שבסיסה בלוס אנג'לס. חיפשתי בלונדון נגנים טובים ומצאתי את עצמי בבוורלי הילס בבית גדול עם קבוצת אנגלים שיהפכו לאנימלס החדשים.

אכלנו הרבה אסיד והופענו עם מופע אור נודד משלנו, מטיפים על עולם חדש ואמיץ כשסיירנו באנגליה, יפן, אוסטרליה, צרפת, שוויץ. פעם קראתי שבימים הראשונים של ה-LSD, כמה רופאים חשבו שזה יכול לסייע לתהליך הלידה בכך שזה עוזר לאישה בלידה בקלות רבה יותר. זה יכול להיות נכון ואולי לא (אני בספק אם נגלה משהו זמן בקרוב!), אבל אני יכול לומר שזה בהחלט פותח שערים מסוג אחר. הסתבכתי לראשונה עם אסיד, באדיבות מנהל הביטלס בריאן אפשטיין. היה לו מקום שהיה מעין ארמון רוק'נ'רול. למרות הצלחת הביטלס שלו, הוא תמיד קיבל אותנו בברכה ולא עשה שטויות של פרימדונה. כבר אז היה ברור שבריאן הוא אדם שסובל מכאב רגשי עמוק. הוא היה האדם העשיר הראשון שאי פעם פגשתי שהיה באמת בודד".

בונוס: החודש, אוקטובר בשנת 1967 (לא ידוע בדיוק באיזה יום) יצא התקליט הראשון של סליי והפאמילי סטון ושמו A WHOLE NEW THING.

סליי סטון בספרו האוטוביוגרפי: "עבדנו כל הקיץ ובסתיו יצא התקליט שלנו. זה נקרא 'דבר חדש לגמרי'. העטיפה הראתה אותי בחולצה צהובה מביט למטה אל שאר חברי הלהקה שהיו בתנוחות ריקוד. התלבושות היו אקלקטיות. פרדי היה בכחול וצהוב עם מגפיים לבנים, סינתיה במגפיים ושמלה מעוצבת עם עקבים ורודים, לארי עם עניבה אדומה גדולה תלויה למטה, גרג בחליפה, ג'רי לא. גרג היה היוצא מן הכלל שהוכיח את הכלל החדש. תחזרו חמש שנים אחורה, או אפילו שלוש, ותראו אמנים שחורים בחליפות ועניבות, כמו מטיפים חלקלקים או סוכני ביטוח. מוזיקה שחורה הייתה תקועה שם למטרות פורמליות ומכובדות. אבל חצינו את הרעיון הזה. קלייב דייויס שאל אותי אז אם אני חושב שהאופנה שלנו עלולה להסיח את דעתם של אנשים מהמוזיקה. שקלתי את השאלה, באמת שקלתי את זה. 'לא', אמרתי. זו הייתה אופנה אבל זו גם הרגשה. יכולנו להיות מי שהיינו.

המילים על עטיפת האלבום מאחור נכתבו על ידי ג'ון הארדי, די-ג'יי ותיק באזור המפרץ שהשמיע בלוז וג'אז בתחנת KSAN ואחר כך עבר ל-KDIA. 'סליי לוקח אותנו לטיול שעושה עצירות בכל הנמלים המוזיקליים במקומות המגניבים של כדור הארץ', כתב ג'ון. הוא הזכיר במיוחד 'מילים שאומרות יותר מאשר 'הבייבי שלי אוהבת אותי' או 'הבייבי שלי לא אוהבת אותי' ועיבודים שמתנדנדים בווריאציה מלודית בלתי צפויה'. בטחתי בג'ון הארדי. הוא היה מיודד עם דיוק אלינגטון. הוא סיים בהוראה: 'פתחו את האוזניים שלכם ותקבלו הכל!'

זה היה התקליט מבחוץ. ואז הויניל יצא והמחט נפלה. השיר הראשון, UNDERDOG, נכתב עבור להקת BEAU BRUMMELS. הם הקליטו אבל לא הוציאו אותו. 'אני יודע איך זה מרגיש', שהתחיל כל בית, היה סוג של תשובה לבוב 'איך אתה מרגיש?' דילן. סאל ולנטינו שר את זה מהר ומלוכלך, בסגנון גראז'. החזרתי אותו אליי כשיר נשמה. האנדרדוג היה כל אחד בחברה שלא קיבל את המגיע לו. זה היה חלקית על שחור ולבן, אבל זה לא היה מוגבל לזה. זה היה על כל אחד שזכה ליחס לא הוגן. השיר התחיל במנגינה לילדים שנוגנה על ידי כלי הנשיפה. אז צעקתי HEY DIG IT וכל הלהקה נכנסה, אנרגיה בכל מקום.

התקליט הואט מעט עםIF THIS ROOM COULD TALK שהוא שיר פופ על פרידה גרועה, ואז הוא האיץ שוב עם RUN RUN RUN שהיה על פער הדורות, עם צעירים ארוכי שיער ואנשים מרובעים ישנים שמביטים אחד בשני בחוסר נוחות. השיר נפתח עם קריצה ל-SATISFACTION של הסטונס. השיר TRIP TO YOUR HEART הפך מפריק-אאוט מתערבל לשיר עם הרמוניות עמוקות.

התקליט לא עשה הרבה במצעדי המכירות. והביקורת הראשונה שלי ברולינג סטון לא הייתה דבר שכדאי לי למסגר. זה היה עם שתי פסקאות, הראשונה בעיקר חזרה על מה שג'ון הארדי אמר על ההיסטוריה שלי בתור מפיק ותקליטן, השנייה מצהיר שהגישה של הלהקה הייתה מעניינת אבל לא לגמרי יעילה ושאף אחד מהשירים לא בולט דיו. ושהסאונד שלנו היה עדיין בשלב הניסוי ועדיין לא הגענו למסקנה משביעת רצון".

באופן כללי אני לא אוהב לדבר על ביקורות, אבל מה שלקחתי מזה זה שלא לגמרי הבנתי איך להגיע לאנשים. כשהקשבתי לבוב דילן, שמעתי איך הוא עשה את המוזיקה שלו פשוטה כדי שיוכל להגיע לאנשים עם מילות השיר. הוא פינה מקום למחשבה. אני, במקום זה, מילאתי ​​מקום. אנשים שמעו ערבוביה. הם מעדו על זה במקום לעמוד על זה".

הסקסופוניסט, ג'רי מרטיני, אמר על תקליט זה: "זה היה אלבום של מוזיקאי, אז זה אף פעם לא באמת הצליח ממש". והמתופף, גרג אריקו, אמר: "האלבום הראשון היה רק ​​עבודת אהבה, זה היינו אנחנו. חשבנו שהיינו הדבר הגדול ביותר מאז הספגטי, אבל האנשים היחידים שהיה להם את האלבום היו מוזיקאים. היית חוצה את הארץ ולכל מוזיקאי היה את זה מתחת לזרועו, אבל אף אחד אחר לא ידע על זה".

בונוס: החודש, אוקטובר בשנת 1984, פורסמה ברולינג סטון כתבה על לינדזי בקינגהאם, שהיה אז מחוץ ללהקת פליטווד מאק.

"לינדזי בקינגהאם רוצה חברה. המוח המוזיקלי החתיך, הנבון והמתבודד מאחורי פליטווד מאק חי לבדו בימים אלו. אדם בודד והוא לא אוהב את זה. הוא מיליונר בגיל שלושים וארבע, כוכב רוק ולמעשה, בחור מקסים למדי. אבל 'החיים האישיים שלי די עקרים', הוא אומר, יושב בביתו בשווי 2 מיליון דולר, החבוי בסמוך לקצה רחוב ללא מוצא, הרחק מעל לוס אנג'לס בבל אייר האקסקלוסיבית.

נראה שלבקינגהאם יש הכל. בית נחמד, רכב נחמד, בריכה נחמדה. אולפן הקלטות נחמד עם עשרים וארבע ערוצים ממש מעבר למסדרון מחדר השינה שלו. עם זאת, מאז ההתפרקות הכואבת של מערכת יחסים שנמשכה שש שנים, חייו הפכו, ובכן, לא כל כך משמעותיים. הוא לא היה רוצה שום דבר טוב יותר מאשר ש'בחורה נהדרת, רגישה, חברת נפש' תתדפק על דלתו.

הוא מעיף מבט סביב הסלון המרוהט היקר שלו, עם פסל בגובה שישה מטרים של המלך תות וכמה פירמידות זכוכית קטנות. 'בית מלא ברהיטים חדשים לא אומר הרבה', הוא אומר בקולו המעט גבוה. 'זה לא אומר דבר. זה רק אומר שיש לך מקום נחמד לצפות בו בטלוויזיה. אבל אז מה?'... הוא בוהה בטלוויזיה צבעונית במרחק של מטרים ספורים משם, שם פרנק סינטרה חודר בסרטון חדש. 'כן, זה בודד', ממשיך בקינגהאם, לועס קצת צ'יפס. 'אני מרגיש די מבודד כרגע. אני בערך כמו בחור על ראש גבעה בטירה קטנה משלו. אני מקווה שזה לא יימשך לנצח'.

השמש הלוהטת של דרום קליפורניה זורמת פנימה דרך החלונות מהרצפה עד התקרה שמרכיבים לפחות קיר אחד. זה מואר, אוורירי, מרווח. עצי דקל בחוץ; צמחי במבוק בפנים. זה כאילו הבית עצמו מנסה לחלץ את בעליו מהשפל הרגשי של רומן אהבה כושל. הטלפון מצלצל. בקינגהאם משוחח על מצב האלבום החדש שלו, GO INSANE, ואז אומר למתקשר, 'יש לך חברה נחמדה? יש לי שולחן ביליארד נחמד'. הוא צוחק ביובש. 'זה נהיה קשה להיות רדוד. קשה להביא רק בחורה. איך היינו עושים את זה פעם?'... הוא מסוג המיליונרים שלובשים את אותה חולצה שחורה, ג'ינס כחולים ומגפי בוקרים אפורים ומרופטים ימים על גבי ימים, עם מעיל ספורט יקר עם פסים בשחור-לבן. יש לו מעט חברים אבל מברך את אלה שיש לו ב'היי, אחי'. כוכב רוק מסוג ביתי. בחור שתולה תמונות סטילס ממוסגרות מ'רוק בבית הסוהר' של אלביס בחדר האמבטיה שלו, מחזיק בתקליטים של פרנק סינטרה ושל הביץ' בויז, ומשאיר בצד אלבום פלטינה שחוגג את מיליוני המכירות של RUMOURS בפינת החדר, כאילו אין לזה שום משמעות.

לינדזי בקינגהאם שהעולם לא רואה לעולם הוא זה שמבלה הרבה מזמנו לבד באולפן ההקלטות הביתי שלו. 'הוא עכברוש סטודיו', אומר המנהל שלו, מייקל ברוקאו. בשעות אחר הצהריים טיפוסיות, צלילים נישאים במסדרון ארוך מכיוון האולפן - צלילים מוזרים, מסונכרנים. תופים אלקטרוניים. סינטיסייזר פ'אנקי. שירה ספייסית גבוהה. מאוד קצבי, מאוד מוזר. מאוד לינדזי בקינגהאם. 'אני אוהב להיות באולפן', אומר כוכב הרוק הביישן, מוקף בכלי נגינה וציוד אלקטרוני. 'זה מה שאני הכי אוהב לעשות'. הוא לוקח את יצירת המוזיקה שלו ברצינות רבה. זה היה הרצון האובססיבי שלו לעשות משהו חדש שהוביל אותו להתרחק מהנוסחה שפיתח בפליטווד מאק של התקליטים מהשנים 1975 ו-1977. העבודה הבלתי רגילה שלו על TUSK, האלבום הבא של הלהקה, בלבלה רבים. ב- MIRAGE, התקליט האחרון של הלהקה, הם חזרו לסאונד הפחות הרפתקני שאפיין את אלבומם הקודם. מרגישים שבקינגהאם שאב סיפוק סוטה מהכישלון של האלבום ההוא.

כאן באולפן, הרחק מהמציאות של חיי היום-יום, בקינגהאם נראה בטוח בעצמו, נינוח. זה המקום שבו הוא יצר עולם קולי משלו. בהשראת חלקית מהעבודה הלא שגרתית של סוף הסיקסטיז של הביץ' בוי בריאן ווילסון ורוח תנועת הפ'אנק של שנות השבעים, אבל מנגן לפי הכללים שלו, בקינגהאם מותח את הרעיון המסורתי של שיר פופ, הופך צלילים מוזרים לתפקידים, משתמש בקולו כדי ליצור הרמוניות מורכבות, עולמיות, ניסוי עם מכונת תופים ומחשב FAIRLIGHT, מנסה למצוא צלילים חדשים, ליצור שיר חדש באמת. 'אני מנסה לשבור דעות קדומות לגבי מהי מוזיקת ​​פופ', אומר בקינגהאם, שניגן כמעט בכל כלי ושר את כל השירה בתקליטו החדש. 'אני נאבק להיות מקורי'. מחוץ לאולפן, זה כבר סיפור אחר. פליטווד מאק אולי מכרה מיליוני תקליטים, ובקינגהאם אולי כוכב רוק, אבל מאחורי הגוונים הוא חסר ביטחון בעליל. 'זה משהו שתמיד היה שם', אומר אחיו בן הארבעים ואחת, ג'ף בקינגהאם, סוכן ביטוח. המנהל שלו מתאר אותו כ'פרטי ומופנם'. אחיו ג'ף אומר שהוא תמיד היה מתבודד. גדל בפאלו אלטו, פרבר פחות משעה דרומית לסן פרנסיסקו, לינדזי נהג לבלות שעות לבד, והאזין לתקליטונים באוסף של ג'ף, להיטים של אלביס ובאדי הולי וליטל ריצ'רד. מאוחר יותר, לאחר שלינדסי למד לנגן כמה שירים בגיטרה מפלסטיק, הוריו קנו לו כלי אמיתי. הוא לימד את עצמו לנגן בליווי תקליטים של קינגסטון טריו. בתיכון הוא הצטרף ללהקת FRITZ, הלהקה היחידה בה ניגן אי פעם מלבד פליטווד מאק.

הבית שלו לא תמיד נראה כל כך ריק. במשך שש שנים לינדזי בקינגהאם גר עם קרול אן האריס. התקליט GO INSANE עוסק במערכת היחסים שלהם ומוקדש להאריס. בלונדינית מושכת שגדלה בטולסה, אוקלהומה, האריס הייתה פקידת קבלה בת עשרים ושלוש באולפן הקלטות הוליוודי, כשבקינגהאם פגש אותה בזמן שעסק בעריכת מיקסים לתקליט RUMORES בשנת1977. 'בהתחלה היא הייתה רק עוד בחורה לכיבוש', הוא אומר ולוגם בירה קלה. 'ואז אחר כך, ברור שלא'. 'הייתי באירופה, וזה היה היום הראשון שלי בחזרה לעבודה', אומרת האריס בראיון נפרד, כשהיא נזכרת איך הם הכירו. 'נכנסתי וראיתי את לינדזי וזהו'.

חברים אומרים שהקשר היה אינטנסיבי. השניים היו בלתי נפרדים, וכפי שמגדיר זאת מפיק פליטווד מאק, ריצ'רד דאשוט, חבר קרוב של לינדזי במשך יותר מעשר שנים. 'שניהם היו מאוד מאוהבים. הם ראו דברים בצורה מאוד רצינית. בשנתיים-שלוש הראשונות הם היו מאוד מאוד מאושרים ומאוד קרובים. למעשה, אני חושב שזו הייתה אחת התקופות המאושרות בחייו'. בקינגהאם והאריס שמרו על עצמם. 'חיינו בבידוד חלק גדול מהזמן', היא אומרת, 'אפילו בסיבובי הופעות, כשכולם היו יוצאים למסיבה, לינדזי ואני היינו מסתגרים ונשארים ביחד. הוא זקוק להרבה שקט ושלווה'.

אבל החיים עם כוכב רוק שבילה כל כך הרבה מזמנו באולפן הפך לקשה - במיוחד עבור אישה שלא היו לה חיים משלה. 'זה היה מאוד בודד', אומרת האריס. 'אני חושבת שחייתי את חיי עבור לינדזי. באמת הרגשתי שחשוב לי להיות שם בשבילו, בין אם הוא שם פיזית ובין אם לא, אבל שהוא יידע שאני שם בבית. הוא היה צריך אותי שם מבחינה רגשית. זה היה קשה. אני לא חושבת שנרגעתי כל הזמן שהייתי איתו". גם החיים במסלול המהיר של הרוק'נ'רול עשו את שלהם. היו 'בעיות אישיות' שלא האריס ולא בקינגהאם ידברו עליהן.

היו סמים, במיוחד קוקאין. 'זו הייתה בעיה', מודה האריס. 'גם בשבילו. קל מאוד ללכת לאיבוד, ואני בטוחה שכן. אבל אני במצב הרבה יותר טוב עכשיו ממה שהייתי אי פעם. ואני עדיין אוהבת קוקאין, אני חייבת להודות'. (בקינגהאם אומר שקוקאין מעולם לא היה בעיה עבורו). 'היא הייתה בחורה צעירה ומתוקה, נעימה מאוד', נזכר אחיו של לינדזי, ג'ף. 'אבל היא עברה לאדם קשוח במוזיקה, קשוח בסמים. זה פשוט לא היה אותו הדבר'. 'כנראה שאם הייתי יודעת למה אני נכנסת, הייתי חושבת על זה פעמיים', אומרת האריס. 'זה היה ממש לפני שהתקליט RUMOURS יצא. אז כשפגשתי אותו, זה היה להיכנס לעולם שהיה, בלשון המעטה, קצת הארדקור. אבל התאהבתי בו. לא הייתה לי ברירה. זה לא חיים שהייתי בוחרת לעצמי. כשחושבים אחורה, עברתי את התקופות הכי גרועות ואת הטובות שיש. אבל זה עולם מאוד קשה. במיוחד בחלק העליון. הרבה אנשים משתנים על ידי זה, לא בצורה טובה. זה משאיר הרבה קורבנות. הרבה מזה לא מאוד יפה. קל מאוד להתנתק מהמציאות. לנסות לשמור על רגל אחת בעולם האמיתי ורגל אחת בעולם הרוק'נ'רול זה לא קל".

'היא נמשכה לכל העולם הקטן הזה שאולי היא לא הייתה מוכנה אליו', מסכים לינדזי. 'היא ילדה מעיירה קטנה שמצאה את עצמה בעולם של אנשים שלא היו אחראיים במיוחד'. הוא שותק לכמה רגעים. 'אני לא באמת רוצה לדבר על זה, אני לא חושב שזה יהיה הוגן במיוחד. אני חושב שזה יפגע בה'. לפני כשנה, לאחר חשבון נפש רב, הם נפרדו. בקינגהאם עזר להאריס לעבור למקום משלה. היא למדה משחק וכדבריה, 'מוצאת את עצמי'. 'זה הגיע לנקודה שבה היא נאלצה לצאת', הוא אומר בשקט. 'היא עדיין לא עובדת. אני עדיין תומך בה, בינתיים. קבענו הסכם שבו אני אשמור אותה בטוחה במשך כמה שנים. לא אכפת לי לעשות את זה'. לאהובתו לשעבר יש רגשות מעורבים לגבי העובדה שמערכת היחסים שלהם הפכה למשוגעת. 'חלק מזה מכעיס אותי... עצוב. הרבה מזה מרגיז', היא אומרת. 'אבל אני חושבת שיש שם הרבה אהבה. קשה לי להקשיב לזה'.

בקינגהאם לא מתחרט שכתב על משהו כל כך אישי. 'לא היו לי יותר מדי חרטות, בעיקר כי זה היה או זה או ללכת לפסיכולוג', הוא אומר. 'אני יודע שזה נשמע קצת מטומטם. אני חושב שזה היה משהו שהיה צריך לטפל בו. אנשים שכותבים דברים שיש להם משמעות, בדרך כלל הם קצת אישיים מדי עבור מישהו אחר. זה סיכון שצריך לקחת'.

מה שהוא לא עשה זה לבלות זמן עם שאר חברי פליטווד מאק - באולפן או מחוצה לו. מלבד פגישה קצרה וחסרת משמעות מאחורי הקלעים בהופעה של כריסטין מקווי , עברו שנתיים מאז שהוא ראה מישהו מהם. עם זאת, למרות כוונותיו, נראה שבקינגהאם לא מצליח להשתחרר לחלוטין מהלהקה. אפשר למצוא את אלבומי הפלטינה ותמונות המגזין הישנות ברחבי הבית. סטיבי ניקס בדיוק שלחה לו קלטת של שיר חדש שהיא רוצה שהוא ישמע. מיק פליטווד התקשר הבוקר ושאל אם הוא יכול להשתמש בסטודיו של לינדזי לכמה שעות. וכשהוא מדבר, עם או בלי הנחיה, לינדזי מרבה להתייחס לפליטווד מק.

לפני עשר שנים, לינדזי והחברה דאז סטיבי ניקס, שהופיעו יחד כצמד פולק-רוק והקליטו אלבום אחד לא מוצלח, התבקשו על ידי מיק פליטווד להצטרף ללהקת הבלוז הבריטית היחסית לא מוצלחת שלו. יחד הם יצרו תקליט שהפך ללהיט גדול. בניסיון לעקוב אחר הצלחתה, בילתה פליטווד מאק כמעט שנה בהקלטת אופרת הסבון הפופ-רוק RUMOURS, שתיעדה את התפרקות מערכת היחסים של בקינגהאם וניקס והתפרקות נישואיהם של כריסטין וג'ון מקווי. כבר אז היו הבדלים מוזיקליים. 'אני זוכר בזמן הכנת התקליט הזה', נזכר בקינגהאם, 'אמרתי למיק שהדברים לא הולכים בדיוק כמו שהייתי רוצה שהם ילכו. והוא אמר שנראה שאני לא רוצה להיות בלהקה. אבל למרות הסכסוכים, בקינגהאם היה הכוח העיקרי מאחורי התקליט ההוא. 'התרומה שלו לאלבום הייתה אדירה', מאשר ריצ'רד דאשוט. 'אם לאדם אחד היה הכי הרבה מה לעשות עם ההפקה, העיבוד וההשראה, זה היה לינדזי'. בקינגהאם אומר כעת, 'אני לא מצליח להבין למה לא ביקשתי קרדיט בהפקת התקליט'.

התקליט ההוא הפך לאחד התקליטים הנמכרים ביותר בכל הזמנים. עם זאת עבור בקינגהאם זו הייתה חוויה מרה-מתוקה. 'כשהתקליט השתגע לכל עבר, פשוט לא יכולתי לגרום לעצמי להרגיש כל כך חזק לגביו. בשלב מסוים, כל הדברים שסביבו התחילו להפוך למוקד העיקרי. היה פער בין מה שהרגשתי שהוא חשוב מבפנים - מה שהשגתי מוזיקלית - לבין ההערכה הפופולרית' אז האלבום TUSK היה 'מרד נגד זה'. עבור בקינגהאם, שהתרגש מרוח הפאנק והניו-ווייב - דאשוט זוכר את לינדזי משמיע לו תקליטים של הסקס פיסטולס וראשים מדברים. פירוש הדבר היה לנטוש את נוסחת הפופ שהפכה את RUMOURS להצלחה כזו ולצלול לתוך הלא ידוע. מאמציו לא התקבלו היטב על ידי הלהקה. ובכל זאת, בקינגהאם קיבל את שלו. 'בעיקרון, אם ללינדזי לא היה אפשר לעשות את מה שהוא עשה ב-TUSK, אני חושב שלא הייתה לך להקה', אומר דאשוט. 'או שהיה להם נגן גיטרה אחר. אני חושב שכולם הצטרפו כדי להציל את הלהקה'.

בקינגהאם זוכר דברים אחרת. 'הייתי מביא מנגינות, וכולם היו אומרים, 'אוי, זה נהדר'. כשמיק לקח את האלבום לאחים וורנר, כולם קפצו מעלה ומטה ואמרו, 'אוי, זה באמת אחד הדברים הכי מסודרים ששמענו' - למרות ששמעתי לאחר מכן שכאשר הרבה מהאנשים האלה שמעו את האלבום הזה, הם ראו את הבונוסים של חג המולד שלהם עפים מהחלון. אני כן חושב שהייתה תקופה שבה כולם בלהקה די נסחפו עם רוח הניסוי. אבל כשהתחיל להתברר שזה לא עומד למכור 15 מיליון עותקים, אז כולם מהלהקה הסתכלו עלי ואמרו, 'אוי, הרסת את זה, חבר'.

כיום, בקינגהאם מרגיש מרוחק מהחברים האחרים של פליטווד מאק, למרות שהם מעולם לא היו קרובים חברתית. 'מעולם לא בילינו. אף פעם', הוא אומר. 'אף פעם לא היינו חברים במובן זה שהייתי מתקשר למיק והולך לבלות איתו'. עכשיו גם אין הרבה קשר יצירתי. 'מה שהחזיק אותם פעם זה המוזיקה', אומר דאשוט. 'בימים אלה הוא לא חולק הרבה במשותף מוזיקלית עם כל השאר'. בקינגהאם ללא ספק משועמם, ומעט מאוכזב, ממה שעמיתיו עשו בעצמם. 'ראיתי את המופע של סטיבי, ראיתי את המופע של כריסטין. בעיני, שתיהן גבלו בלהיות מופעי טרקלין, פשוט כי הן נחו כל כך בכבדות על זרי הדפנה של פליטווד מאק. אבל אני חושב שאתה חייב את זה לעצמך ואתה חייב לקהל שלך לנסות לפחות'.

הוא מעורפל לגבי עתידו עם פליטווד מאק. אולי הוא יעשה עוד אלבום עם הלהקה. 'שמעתי שמועות שאם אני לא מוכן לעשות אלבום בשלושת או ארבעה החודשים הקרובים, או לפחות לדבר על זה, הם הולכים לחפש מישהו אחר', הוא אומר. 'כמו פיט טאונסנד. זו כנראה שמועת סרק שהתפשטה איכשהו. אבל יחד עם זאת אני לא יכול לומר שזה לא תואם פחות או יותר לסוג הפסיכולוגיה שראיתי מתקיימת בלהקה בזמנים מסוימים. אם צריך לעשות משהו, הם יבצעו אותו בדרך זו או אחרת. ואם לינדזי לא רוצה לשחק בכדור, אז לעזאזל איתו. הם יפטרו אותו וישיגו מישהו אחר. ככה הלהקה עובדת'.

בקינגהאם עומד ב'חדר הגשם'. זה החדר האהוב עליו בבית - מלבד אולפן ההקלטות. בחדר יש תקרת זכוכית. לוחצים על מתג ומקלחת עדינה של מים מתחילה לשטוף על הגג - כאילו יורד גשם. 'זה נהדר להפחיד אנשים', הוא אומר ומחייך. 'אתה פשוט מדליק את זה בלי להגיד כלום, ואתה פה מדבר, ופתאום הם חושבים שיורד גשם'. החדר מכיל גם עץ אורן עצום שצומח ישירות מהרצפה ומעלה דרך חור בתקרה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים