רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-30 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-30 באוקטובר (30.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "עד כמה שאני לא אוהב להודות בזה, 'אמריקן פאי' אכן הפך לצלב שעליי לשאת. זה משהו שאני צריך להתמודד איתו. זה המצב" (דון מקלין)

סיפורי גרייס הפרועים. ב- 30 באוקטובר בשנת 1939 נולדה סולנית להקת ג'פרסון איירפליין, גרייס סליק.

אז אספתי כמה דברים עליה בשבילכם...

ב-30 באוקטובר 1939 הגיחה לעולם מי שעתידה היתה להפוך לאחת הקולות הנשיים הבולטים והפרועים ביותר בתולדות הרוק, הגברת גרייס סליק. ככוח המניע והסולנית הכריזמטית של להקת ג'פרסון איירפליין, סליק היתה הפנים והקול של הפסיכדליה מסן פרנסיסקו. אבל הקריירה שלה היתה רצופה באירועים שחורגים הרבה מעבר למוזיקה בלבד. הנה כמה סיפורים לוהטים מהארכיון על הגברת הראשונה של האסיד-רוק.

בינואר 1974 הונח על המדפים תקליט הסולו הראשון של סליק, שנשא את השם המשונה MANHOLE. על הנייר, זה היה אמור להיות תקליט הסולו המצופה של חוד החנית בלהקת ג'פרסון איירפליין. בפועל, כרגיל אצל סליק, התמונה היתה הרבה יותר מסובכת. התקליט, שהוקלט בתקופת מעבר של הלהקה (שכבר החלה לגשש לכיוון ג'פרסון סטארשיפ), היה יצירה יומרנית ורחבת יריעה. למעשה, היה שם אפילו קטע אחד, IT'S ONLY MUSIC, שבו סליק עצמה כלל לא נכחה. התקליט היה בלגן מרהיב. חלק מהתזמורים בו תוארו כלא פחות ממהממים, בעוד חלקים אחרים הכילו מוזיקה שאוזניים רבות העדיפו לוותר עליה.

כגודל הציפיות מהכוכבת הגדולה, כך גם האכזבה היחסית. MANHOLE בהחלט לא הצליח להתרומם לדרגת תקליט מושלם. ועדיין, הוא סיפק חווית האזנה מהנה ומוזרה. הוא נפתח בקטע אקוסטי ומופשט שנקרא JAY, קטע קצרצר שהוביל היישר למנה העיקרית: היצירה המרכזית בתקליט, THEME FROM THE MOVIE MANHOLE. במשך חמש עשרה דקות ארוכות, הקטע הזה העניק לסליק את כל המרחב להשתחרר, להימתח מוזיקלית, ואפילו לבטא מילים במבטא ספרדי משועשע. והתיזמור, אחחח... התיזמור. זה הוכיח שוב שאצל גרייס סליק הכל הולך. בין הנגנים בתקליט אפשר היה למצוא גם חברים כמו דיוויד קרוסבי, גרהאם נאש וחבריה ללהקה פול קנטנר ודיוויד פרייברג.

בספרה האוטוביוגרפי, סליק סיפרה מאוחר יותר על הבחירה בשם התקליט: "שם התקליט היה אמור לעורר תדהמה בקרב הגופים לשחרור האישה". היא חשפה שחלק מהתקליט הוקלט בלונדון, באולפני אולימפיק, עם תזמורת סימפונית שלמה ועם נגני חמת חלילים בחצאיות סקוטיות. "היה כיף להקליט את התקליט הזה," היא סיכמה, "שהיה הצלחה אמנותית וכשלון מחפיר מבחינה מסחרית".

נקפוץ אחורה בזמן לאפריל 1970. גרייס סליק קיבלה הזמנה מפתיעה לבית הלבן. מי שהזמינה אותה היתה לא אחרת מאשר טרישה, בתו של הנשיא ריצ'רד ניקסון. איך זה קרה? ובכן, סליק (שם נעוריה ווינג) וטרישה למדו באותו מוסד חינוכי, פינץ' קולג', והאירוע היה מסיבת תה לבוגרות בית הספר. מישהו בממשל ניקסון כנראה לא הכין שיעורי בית.

סליק זיהתה הזדמנות פז והחליטה לנצל את ההזמנה כדי לבצע תעלול פסיכדלי. המטרה: הנשיא ניקסון בכבודו ובעצמו. באותה תקופה, מאז כניסתו לתפקיד ב-1969, ניקסון נחשב לאויב הציבורי מספר אחד של תרבות הנגד. החרפת המלחמה בווייטנאם ועמדתו הלוחמנית נגד סמים לא התיישבו טוב עם הצעירים באמריקה. הוא נתפס כטיפוס חסר הומור וחסר אכפתיות, והפך למטרה קבועה לבדיחות. רבים בסצנת תרבות הנגד הרהרו בקול רם מה היה קורה אילו ניקסון ייקח אי פעם LSD. גרייס סליק החליטה לנסות ולברר את העניין בעצמה.

כשותף למבצע, היא הזמינה את אחד הפעילים הידועים ביותר לשמצה בתרבות הנגד, אבי הופמן. הופמן, מנהיג ה"ייפיז", עמד אז למשפט (כחלק מ"השבעה משיקגו") בגין הסתה לתסיסה בוועידה הדמוקרטית בשיקגו ב-1968, ואף דגל בגלוי בהוספת LSD לאספקת המים בוושינגטון. לאף.בי.איי ולבית הלבן היו תיקים עבי כרס על סליק והופמן, שסימנו אותם כסיכונים ביטחוניים בשל דעותיהם ומעשיהם האנטי-ממסדיים. אך בצעד מדהים של חוסר יעילות בירוקרטית, איש לא קישר בין "גרייס סליק בוגרת פינץ'" המוזמנת למסיבה, לבין "גרייס סליק הסוררת" הלא רצויה.

סליק והופמן התייצבו בשערי הבית הלבן. הופמן לבש חליפת עסקים ושיערו היה מסורק בקפידה לצורכי הסוואה. בכיסה של סליק היתה מוחבאת אבקת LSD. התוכנית היתה פשוטה: במהלך שיחה עם הנשיא, היא תכניס את ציפורניה הארוכות לכיס, תאסוף מעט מהאבקה, ותבחש בנימוס את כוס התה של ניקסון.

התוכנית הנועזת מעולם לא יצאה לפועל. למרות התחפושת, שומרי הבית הלבן זיהו את פניו המוכרים של הופמן. לסליק נאמר בנחרצות: "בדקנו ואת מהווה סיכון ביטחוני". השניים נחסמו מיד בדלת הכניסה ולא זכו לפגוש לא את טרישה ולא את אביה. הפאנץ' ליין של הסיפור? בסופו של דבר התברר שניקסון כלל לא נכח באירוע, שהיה, כאמור, מיועד אך ורק לבוגרות בית הספר של בתו.

ונסיים באירוע מוקדם יותר, בבנובמבר 1968. להקת ג'פרסון איירפליין הופיעה בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית אך השנויה במחלוקת של האחים סמות'רס, תוכנית שניהלה קרבות קבועים עם הצנזורה. סליק החליטה לנצל את הבמה. היא עלתה להופיע כשכל פניה מרוחים בצבע כהה. מנחה התוכנית, טומי סמות'רס, שיתף פעולה (או שפשוט היה בהלם) והציג אותה לקהל בבית בשם GRACE SICK. אך סליק לא הסתפקה רק בשירה ובאיפור הפרובוקטיבי. בסיום הביצוע לשירם CROWN OF CREATION, היא הניפה את ידה וביצעה את תנועת המחאה השחורה – אגרוף קמוץ מונף אלעל.

היתה זו הצהרה פוליטית רבת עוצמה. אותה תנועה הוצגה לעולם כולו רק שבועות ספורים קודם לכן, באמצע אוקטובר, במשחקי האולימפיאדה. האתלט כהה העור, טומי סמית', ניצח בריצה, ובעת שעמד על דוכן המנצחים עם מדליית הזהב על צווארו וההמנון האמריקני ברקע, הוא הרים אגרוף עטוי כפפה שחורה. לצידו עמד זוכה מדליית הארד, ג'ון קרלוס, שביצע גם הוא את אותה התנועה. סליק, בדרכה הייחודית, הביאה את המחאה הזו ישירות לסלון של כל משפחה אמריקאית.

למה רוברט פלאנט התעצבן כל כך? ב-30 באוקטובר בשנת 1969 הופיעה להקת לד זפלין באולם 'קליינהאמס מיוזיק הול' בניו יורק.

ההופעה עברה עם המון אהבה וחשמל, כשלפתע נזרקה לעבר הזמר כוס זכוכית, באמצע ביצוע השיר I CAN'T QUIT YOU. פלאנט הופתע מהדבר ומיהר לשיר באלתור על הזורק במיקרופון: "אתה מקלקל מופע טוב, טיפש שכמוך / אם אתה באמת חושב שאתה חכם / בוא ותעשה זאת שוב / אתה שומע אותי מדבר אליך? חושב שאתה חכמולוג / אני מציע לך לעלות לבמה ולעשות זאת שוב...".

בעיתון MUSICAL DICHOTOMY נכתב על ההופעה אז: "להקת לד זפלין נשמעה טוב יותר בהיכל קליינהאנס מאשר באלבומיהם. הם היו אמיתיים, טובים, מקצועיים, איכותיים ונעים להקשיב להם! האולם היווה במשך שנים את התפאורה לצורות מוזיקליות קלאסיות ולכאלה הבנויות סביב איכות ושליטה. השנה, מספר אמרגנים נועזים הצליחו לשבור את הכללים המסורבלים להופעות ולמבצעים שהקימו אנשי הממסד. מכאן שהשנה נחשפנו לעוד הרבה קונצרטים של רוק. מה שהתברר כתוצאה מכך הוא שמוזיקת ​​הרוק נושאת איתה אווירה משלה וסביבה תרבותית משלה. וכששתי תרבויות מנוגדות בתכלית מתנגשות, מישהו חייב להיכנע. וזה מה שקרה כשלד זפלין הגיעו לעיר. נראה שהלהקה הזו הכי טובה בהופעה חיה. הם מאוד מקצועיים בקונצרטים שלהם. יש להם אנשי סאונד השולטים בכל היבט של המוזיקה שלהם.

ניתן להבחין בבירור בין גיטרה, תופים, בס ושירה. איכות הסאונד בקונצרט הזה הייתה נעימה ולא שכיחה, בתקופה שבה הדגש מושם על עוצמה והגברה יתרה. זה לא אומר שהם לא היו רועשים - אלוהים יודע שהם היו. אבל ההבדל טמון בשימוש שלהם בעוצמה הזו. זהו צליל מבוקר שיכול לחדור וגם להרגיע. האינטנסיביות שבה הארבעה מסתכלים אחד על השני, בזמן הנגינה, מדהימה. הריכוז שלהם כיחידה מדהים. וגם התיאום המוזיקלי שלהם מדהים. ג'ימי פייג', אף על פי שהרבה מבקרי רוק סנובים קוטלים אותו, נתן תצוגה טכנית מרתקת של אמנות גיטרה שעדיין מהדהדת במוחי. כושר ההמצאה והכנות שלו הוצגו בקטע בשם WHITE SUMMER. בקטע הזה, פייג' מתיישב על כיסא ומכוון בשלווה את גיטרת ה-SILVERTONE הישנה שלו. הוא שואף לצורה מוזרה של טונאליות מוזיקלית בגיטרה שלו ומתקדם עם זה.

הנאמבר שילב מרקם מוזיקלי מעניין שרמז על המזרח הרחוק, הסגנון העממי והקאנטרי-מערבי. בתצוגה מסנוורת של מיומנות ידנית, פייג' גרם למוזיקה שלו להפוך לאמירה שלו. הוא העביר את מה שהרגיש באותו זמן. פייג' היה הפרפורמר הבולט באותו לילה. הברק שלו על הגיטרה אפשר לקהל להעניק לו תשואות רבות. לאחר דקות רבות של עבודת גיטרה מיומנת, פייג' עבר לקטע שהראה את כושר ההמצאה שלו. במהלך הסולו הוא לקח קשת של כינור וניגן באמצעותה על גיטרת הגיבסון שלו, ויצר מרקם מוזיקלי מוזר. הוא התקדם עוד יותר, והתחיל לעבוד עם קשת הכינור על הגיטרה בתוספת פדאל ווא-ווא. סולואים היו בשפע בסיבוב ההופעות הזה. ג'ון בונהאם, ביצירה בשם MOBY DICK, הפגין את כישוריו יוצאי הדופן בסולו תופים ארוך למדי. רוברט פלאנט עשה סולו כל הערב באמצעות מיתרי הקול הזועקים שלו, כדי ליצור צורה מוזיקלית אחרת. את זה הוא שילב עם הגיטרה של פייג' והם הפכו לאחד. כפי שהבנתם עד עכשיו, די התרשמתי מלד זפלין. ולמרות המבקרים, אני חושב שעם החשיפה הנכונה, זפלין היא אחת הלהקות הכי מרגשות בסביבה".

הלילה שבו האחים גיב נטשו את האולפן: הפיצוץ הגדול בשידור חי. ב-30 באוקטובר בשנת 1997 התארחו חברי הבי ג'יז בתוכנית הטלוויזיה של מנחה הבי.בי.סי, קלייב אנדרסון. זה היה ראיון מחפיר ביותר.

זה היה אמור להיות עוד ערב חגיגי של קידום מכירות, אבל הוא הפך לאחד הרגעים המביכים והנפיצים ביותר בתולדות הטלוויזיה הבריטית. ב-30 באוקטובר 1997, עלו האחים לבית גיב, הבי ג'יס בכבודם ובעצמם, לבמה של תוכנית האירוח הפופולרית CLIVE ANDERSON ALL TALK של ה-BBC. הם הגיעו לשם במטרה ברורה: לקדם את התקליט החדש והמדובר שלהם, STILL WATERS, שיצא ממש באותם ימים וסימן קאמבק מרגש. הקהל הריע, האורות נדלקו, אבל המנחה, קלייב אנדרסון, כנראה קם על צד שמאל באותו בוקר. הבי ג'יס נכנסו לאולפן כעכברים למלכודת.

כבר מהרגע הראשון, האווירה באולפן הייתה טעונה. במקום לשאול על התקליט החדש, אנדרסון פתח במטח של עקיצות ארסיות. זמן קצרצר לאחר תחילת הראיון, הוא כבר מצא לנכון להשוות את קול הפלצט הגבוה והייחודי של הלהקה לקולו של מיקי מאוס. שלושת האחים, בארי, רובין ומוריס, עדיין נראו נינוחים יחסית, מחייכים במבוכה. בארי השיב: "הוא (מיקי מאוס) קיבל את הקול שלו ממני". הם קיוו שזו רק הלצה קטנה לחימום האווירה ושתיכף המארח שלהם יפנה לשאול על התקליט החדש. אך המארח שלהם רק התחמם. "האם זה קרה בגלל הג'ינס הצמוד מדי שלבשתם?"... אאוץ'! בארי מיהר להסביר ברצינות שמפיק המוסיקה הנודע, אריף מרדין, הוא שביקש מהם לשיר גבוה.

לרגע נראה שאנדרסון חזר לקו הישר ובאמת מתעניין במה שיש לאחים גיב לספר לו. אבל בתוכו הוא בעבע. ואז הגיעה ירייה כואבת במיוחד. אנדרסון פנה אליהם וכינה אותם HIT WRITERS. בארי גיב, שניסה אולי להסיט את הנושא, ענה לו: "זו המילה הנחמדה". אנדרסון לא היסס וירה בחזרה: "כן, אנחנו במרחק אות אחת", כשהוא רומז בבוטות למילה SHIT. פה, כבר היה ברור שלא מדובר בבדיחות ידידותיות.

אנדרסון המשיך בקו הלגלגני ואמר שבמשך שנים הוא בכלל חשב שהלהקה מורכבת מאחיות ולא מאחים, ואף הוסיף בדיחה תמוהה על כך שהכלב שלו אוהב מאוד את המוזיקה הגבוהה שלהם - רמז לכך שקולותיהם כה גבוהים שכלבים שומעים אותם. האחים גיב, מקצוענים ותיקים, ניסו להמשיך לזרום עם הבדיחות, אך המתח היה ניכר.

בשלב הזה, הסכר נפרץ. פניו של בארי גיב, המנהיג השקט של הלהקה, החלו להאדים מזעם. הראיון עוד נמשך איכשהו, ואנדרסון, שחש שהוא "על הגל", העמיד פנים שהוא באמת מתעניין בלהקה ובמוזיקה שלה. הוא אפילו התלוצץ על שיר ישן של בארי בשם DON'T FORGET TO REMEMBER באומרו "שכחתי את ההוא". לבארי גיב זה הספיק. ואז, בשידור חי, הוא הוסיף: "למעשה, אני יכול פשוט לעזוב". הוא קם על רגליו, ובדרכו החוצה הפנה אצבע מאשימה לעבר המארח ההמום ואמר: "ואתה המאונן פה, חבר" (YOU ARE THE TOSSER, PAL).

בארי גיב יצא מהאולפן בסערה. מיד אחריו קם רובין גיב ועזב גם הוא באומרו שזו הייתה מלכודת. מוריס, האח השלישי, נותר לשנייה מבולבל על הכיסא, מנסה להבין מה בדיוק קרה, עד שהבין שגם הוא צריך לקום וללכת. אנדרסון, בניסיון נואש להציל את המצב, פנה למוריס ואמר לו: "אתה יכול להישאר". מוריס, שנשמע נבוך מאוד מכל המעמד, השיב: "אני לא עושה חיקויים", ונטש את האולפן. הראיון הפך לשמצה כאחד המפגשים המביכים והמבישים ביותר בתולדות הטלוויזיה הבריטית.

בימים שאחרי, הסערה הייתה גדולה. בארי גיב התראיין לעיתון SUN ושפך את ליבו. "כן, מצאתי את הבדיחות כואבות", הוא הודה. "ראיונות התבססו לרוב על השלילי, אף פעם לא על החיובי. וזו אחת הסיבות שעזבנו את קלייב אנדרסון. זה היה פשוט מטח של עלבונות אצלו. היינו מעריצים של קלייב אנדרסון, אז זה העציב אותי. פשוט התפרקתי שם".

גם מוריס גיב דיבר על התסכול העצום שלו סביב המפגש, והסביר שהוא דווקא ציפה מאוד להיות בתוכנית. "אמרו לנו שקלייב הוא מעריץ גדול שלנו ומבקש לראיין אותנו, אז הסכמנו בשמחה גדולה. זה מצחיק איך שזה יצא, כי לא חשבנו שהם ישדרו את זה. חשבתי שקלייב יתבייש מכדי להראות את זה. הוא בטח חשב שנחזור לאולפן והוא יאמר, 'הבנתי אתכם!' - אבל לא עשינו זאת". מוריס גם הבהיר נקודה כואבת במיוחד: "לא אכפת לנו שיקרעו אותנו, אבל לא קורעים את השירים שלנו. כי הם כמו הילדים שלנו. אתה לא עושה את זה".

באשר לכינוי "מאוננים", מוריס גילה שהיה מאחוריו סיפור פנימי של הלהקה. "אתה יודע, קראנו לעצמנו 'המאוננים' בצחוק", סיפר. "פעם שמנו שלט עם זה בטקס פרסים בלונדון, ב-EARL'S COURT. רק בתור בדיחה. כולם הסתובבו ושאלו, 'מי יכול לעשות את זה לחדר ההלבשה של הבי ג'יס? מי שם את זה על הדלת שלהם?' וכולם ממש התעצבנו כי הם חשבו שמישהו מתעסק איתנו. ובארי אמר, 'לא, אנחנו עשינו את זה' והם אמרו, 'אה! זה מאוד מצחיק, לא?' אבל כולם חיפשו מסביב את הדפוק שהניח את זה על הדלת שלנו. אבל על זה מדובר. זה כיף, וחשבנו שקלייב הולך להיות כזה".

האכזבה הייתה גדולה. "כל מי שמכיר אותנו יודע שאנחנו תמיד נהנים ובעצם ציפינו שנהנה עם קלייב כי תמיד חיבבתי אותו", סיכם מוריס. "תמיד אהבתי את התוכניות שלו. קצת עקבתי אחרי הקריירה שלו כי היה לו הרבה מזה ב-PBS כאן, בכבלים וכאלה. אז נהניתי. אמרתי, 'אה, כן. זה צריך להיות כיף לעשות את זה', וממש התאכזבנו". קלייב אנדרסון הביע חרטה מסוימת מאז התקרית, אך סולחה של ממש מעולם לא נערכה בין הצדדים. הבי ג'יס, מצדם, הוכיחו באותו ערב שיש גבול שגם כוכבי ענק לא מוכנים שיחצו.

גם זה קרה ב-30 באוקטובר. האם ידעתם שפסק דין אחד של שופט עיקש בפלורידה קטע סיבוב הופעות אירופאי והבטיח שמעריצים לעולם לא יראו שוב את אחד מכוכבי הרוק הגדולים ביותר על הבמה? או שמא נתקלתם בסיפור על להקת ענק שנאלצה להופיע תחת מטר של חרקים ענקיים שנמשכו לאור הזרקורים? ובכן, שנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת היו גדושות באירועים סוערים, רגעים מביכים של מבוכה ותצוגות ספונטניות, שרק מוכיחים שהחיים על כביש הרוק'נ'רול היו פרועים הרבה יותר ממה שחשבנו!

משפטו של מלך הלטאות והאגרוף הקפוץ של אירופה

בשנת 1970, כל העיניים היו נשואות לפלורידה, שם עמד זמר להקת הדלתות, ג'ים מוריסון, בפני בית המשפט. לאחר שהואשם בהתערטלות ובגסויות פומביות בהופעה במיאמי שנה קודם לכן, הגיע מוריסון אל בית המשפט עם עורך דינו, מקס פינק, כדי לשמוע את גזר הדין. במקור, חברי הלהקה תכננו להמשיך סיבוב הופעות מתוכנן באירופה. אך השופט מוריי גודמן, שהיה נחוש לסיים את הפרשה במהירות, סירב לבקשת דחייה מטעם מוריסון ודחה את סיבוב ההופעות של הדלתות. זהו רגע מכונן וטרגי בהיסטוריה של הרוק: מוריסון נידון לקנס של 500 דולר ולחצי שנת מאסר בפועל בבית הכלא RAILFORD PRISON שבפלורידה, גזר דין שהותיר רבים בהלם מוחלט. הזמר הגיש ערעור ונשאר חופשי בערבות של 50,000 דולר, אך למרבה הצער, עזיבתו את ארצות הברית שנה לאחר מכן והטרגדיה בפריס, הפכו את פסק הדין למעין גזר דין סופי עבור מעריציו באמריקה ואירופה.

התוצאה המיידית של העיכוב הדרמטי הזה הורגשה מעבר לאוקיינוס. הדלתות היו אמורים להופיע למחרת ביום גזר הדין בשווייץ, עם להקת הפתיחה הכבדה בלאק סאבאת'. ארבעת הבחורים מבירמינגהם מצאו את עצמם מופיעים לבד, כאשר במקום מוריסון וחבורתו הוזמנו להקות CACTUS ו- TASTE למלא את החלל העצום שנותר. אפשר רק לדמיין את מפח הנפש שחשו עשרות אלפי המעריצים האירופאים, שהחמיצו את ההזדמנות האחרונה שלהם לצפות במוריסון על הבמה במופע רשמי.

מטוס מלא באלכוהול, סכינים ומכת ארבה

במקביל לדרמה המשפטית ביום הזה בשנת 1970, להקת הבירדס, שהייתה ידועה בסגנונה הייחודי ששילב פולק ורוק פסיכדלי, מצאה את עצמה בצרות מסוג אחר לחלוטין בפארק שעשועים ליד מיאמי. הבמה בפארק ב- DANIA, ליד מיאמי, הייתה מאולתרת וקטנה, עשויה לוחות מתכת. חברי הלהקה הגיעו למיאמי בדיוק באותה טיסה של מוריסון ועורך דינו, מקס פינק, ופגשו אותם במקרה. בקומה העליונה של מטוס הבואינג 747 התפתחה אווירה משוחררת ובלתי שגרתית: מוריסון וגיטריסט הבירדס, קלארנס ווייט, שיחקו בהטלת סכינים! כל זאת תוך לגימה בלתי פוסקת של כמויות נכבדות של ברנדי, מה שהפך את הטיסה לחוויה פרועה וחסרת מעצורים. לאחר הנחיתה, חברי הבירדס איחלו למוריסון הצלחה במשפטו, ופנו להופעה שלהם בפארק השעשועים, שם הופיעו גם להקות כמו ג'יימס גאנג והאחים בוריטו המעופפים.

אלא שהצרות האמיתיות התחילו עם רדת הערב. ההופעה נקבעה לשעה חשוכה, אך כשהופעלה התאורה המסנוורת סביב הבמה, התברר שהיא מושכת אליה לא רק את הקהל, אלא גם כל חרק מעופף בסביבה – ממש מכת ארבה מודרנית! הזמרים סיכנו את עצמם בבליעת חרקים בכל פתיחת פה, והמוזיקאים נראו כמי שמנגנים ביד אחת ומנופפים בטירוף בשנייה כדי להרחיק את המזיקים המעצבנים. מספר עקיצות היתושים והחרקים שספג כל חבר בלהקה היה כה גבוה מהרגיל.

כשהביטלס שברו את חוקי הטלוויזיה בשבדיה

בשנת 1963, להקת הביטלס, שהייתה עדיין בתחילת דרכה הבינלאומית, הופיעה בתוכנית טלוויזיה שבדית פופולרית בשם DROP IN. הצילומים נערכו בתיאטרון ששוכן בפארק השעשועים GRONA LUND בשטוקהולם. המנחה, קלאס ברלינג, ניהל את ההפקה במרץ: חזרות בבוקר, הפסקת צהריים, חזרה נוספת, ולבסוף – צילום בשעות הערב. לאחר שהצליחו לכבוש את הקהל עם להיטם SHE LOVES YOU, פול מקרטני הזמין את הקהל הנלהב להצטרף אליהם בביצוע המדבק של TWIST AND SHOUT, שרק לאחרונה הגיע למקום השני במצעד השבדי.

במקור, נקבעו הביטלס לבצע שני שירים בלבד, אך המנחה הנלהב נדהם מהתגובה הפרועה של הקהל, ומיהר לבקש מהם שיר נוסף. הלהקה נענתה בשמחה וביצעה את I SAW HER STANDING THERE. להקת הבית של התוכנית, הטלסטארס, כבר התכוננה לנגן את אות הסיום, כאשר ברלינג, ששקע לחלוטין בביטלמאניה, פנה לג'ון לנון וביקש שיר רביעי! בעוד שאר אורחי התוכנית כבר נופפו לשלום למצלמה, הביטלס פרצו ב-LONG TALL SALLY. המבוכה הייתה ניכרת בקרב אנשי ההפקה, אך ברלינג היה מרוצה עד הגג. פול מקרטני, שהבחין בחריגת הזמן הדרמטית, קיצר במהירות את השיר וכך הסתיימה התוכנית בטעם של עוד.

פול מקרטני שוכח את הדרכון אבל כובש את ניס

בשנת 1967, כשהמוזיקה של הביטלס כבר נכנסה לתקופה פסיכדלית, פול מקרטני, כותב השירים העיקרי של הלהקה באותה עת, תכנן לצלם קליפ לשיר שכתב, THE FOOL ON THE HILL. הוא טס לניס שבצרפת, יחד עם עוזר הלהקה הנאמן, מאל אוונס, והצלם אוברי דיואר. מטרתם הייתה לצלם רצף סצנות חלומיות במיקומים שונים. מקרטני, שהיה מסודר במוזיקה אבל מפוזר לחלוטין בעניינים אישיים, הצליח לשכוח את הדרכון ואת הכסף שלו! איך בכל זאת עבר את המכס? "אמרתי להם, 'אתם יודעים מי אני, אז למה אתם צריכים לראות תמונה שלי בדרכון?'", הוא סיפר מאוחר יותר בחיוך. כוחו של כוכב פופ בינלאומי בשיאו כנראה ניצח את הבירוקרטיה.

אך באותו יום, באופן מפתיע, לא בוצעו צילומים. במקום זאת, החבורה נכנסה למלון ושכרה נהג מונית, שהעיר אותם ב-3:30 בבוקר למחרת כדי להספיק להגיע לנקודת צילום עם שעת הזריחה. למחרת זה קרה. מקרטני: "שאלנו את נהג המונית המקומי, 'מאיפה יש מקום טוב לראות את הזריחה?' ניס הייתה נגישה למדי. היה בה נוף הררי טוב וחשבתי שאולי נזכה לזריחה צלולה טובה שם. זה היה הזמן הנכון בשנה. כולנו העמסנו את הציוד למונית ונסענו אל ההרים מאחורי ניס. לקח לנו כשעה והזריחה הייתה אמורה לעלות בעוד כחצי שעה. פרקנו את הדברים, הצבנו את החצובה במקום שבו ידענו שהשמש תזרח וחיכינו בקור המקפיא. לבשתי מעיל שחור ארוך ופשוט חיכינו עד שהשמש תזרח. אז רק רקדתי מסביב והוא צילם את זה. פשוט אמרתי, 'בסדר, בוא לשם: תן לי לרקוד. תן לי לקפוץ מהסלע הזה לסלע הזה. תצלם הרבה מהשמש ותן לי לעמוד מולה'. פשוט הייתה לי קסטה קטנה של פיליפס לעשות פנטומימה אליה ולקבל בערך את התחושה של השיר. לא נשמעו הצלילים של השיר ברקע כשעשיתי את זה. לא כל כך עניין אותי להיות כל כך מדויק. נשארנו עד שהשמש שקעה. אבל ככל שהיום חלף, האור החמיר. זה היה אור יום קשה, אז קיבלנו פחות חומר בשעות היום. בעצם השתמשנו בכל הדברים של שעת השחר. זה היה מאוד ספונטני. כשבאנו לנסות לערוך את הכל לסרט MAGICAL MYSTERY TOUR, זה היה מאוד קשה. לא באמת היינו צריכים רק צלם אחד, זה היה אקט אנטי האיגוד. זו הייתה סיבה נוספת לנסוע לצרפת. האיגודים לא היו מאפשרים את זה בבריטניה, וגם לא בצרפת כנראה, אבל הם לא ידעו שאנחנו עושים את זה".

הרכבת הרועמת של בוב דילן: לחזור להיות "עבור האנשים"

בשנת 1975, לאחר סיבוב הופעות מוצלח ומסחרי עם להקת הבאנד ב-1974, בוב דילן חש שהוא הופך ל'כוכב-על חסר נשמה' והחליט לחזור לשורשיו. הוא פצח בסיבוב הופעות חדש וייחודי: THE ROLLING THUNDER REVUE. המופע הראשון נערך באודיטוריום לזכר המלחמה בפלימות', מסצ'וסטס, ומטרתו הייתה ליצור חוויה נגישה, אינטימית ותיאטרלית. במקום אצטדיוני ענק והפקות גרנדיוזיות, דילן בחר במסגרות קטנות יותר בעיירות קטנות. מחירי הכרטיסים היו נמוכים במכוון – "עבור האנשים" – כדי שכל מעריץ יוכל להרשות לעצמו להגיע.

היה זה ניגוד מוחלט לסיבוב הקודם, והחוויה כולה נזכרה על ידי רוב המדווחים כ"קסומה ושונה מכל מה שהיה קודם לכן". דילן יצר קאסט שלם של מוזיקאים וחברים, מה שהפך את הסיבוב למעין קרקס נודד. כמות נכבדת מההופעות צולמה, ותיעדה את המהלך המבריק והתיאטרלי, מה שהביא ליצירת סרטים דוקומנטריים נהדרים ששימרו את התקופה המיוחדת הזו.

סלסלת המחאה בבריכת השחייה של הוליווד

שנת 1969 הביאה עמה רגע מביך במיוחד במסיבה שערך מנחה הטלוויזיה האמריקני טום סמות'רס לכבוד הזמר דונובן, בביתו החדש והמפואר בהוליווד. למסיבה הגיעו אורחים כגון אריק ברדן, מאמה קאס אליוט (מ'האמהות והאבות', ג'וני מיטשל, גרהאם נאש, סטיבן סטילס, מיקי דולנץ ודייבי ג'ונס (מהמאנקיז) והזמר פיל אוקס. כשפיל אוקס שוטט באחוזה העצומה של סמות'רס , הוא לא יכול היה שלא להירתע מכל הזוהר והעושר סביבו, במיוחד בתקופה שבה היו ידוענים בהוליווד שעשו הרבה רעש על תמיכה בפליטים הוייטנאמים המורעבים. כל אורח שקיבל הזמנה למסיבה ראה כי על הזמנתו התנוסס מספר. האורחים הבינו את פשר המספר שקיבלו עם הגיעם למסיבה. וזה אכן התממש כשמנחה הערב הכריז על המספר הזוכה, שהוא 401. פיל אוקס גילה שעל הזמנתו התנוסס המספר הזה. הוא צעד קדימה וניגש למיקרופון. בעודו עומד הוא שלח מבט לפרס שהובטח לו – סלסלה עם בשרים מיובאים, גבינות ויינות. ואז פצח בנאום קצרצר: "אני כנראה שיכור יותר מכל מי שנמצא פה הערב. אך אני כנראה גם הכי פחות מאושר מכם". ואז הוא מלמל כמה משפטי מחאה על מתנות מושחתות כמו זו שמוגשות במסיבות ראווה. לאחר מכן אסף את הסלסלה וזרק אותה לבריכת השחייה שהייתה שם. שאר הנוכחים הביטו בו בתדהמה גמורה. לאחר מכן גם אוקס נדהם ממעשהו, כשפי שניסה להסביר. אולי נדהם, אבל לא מתחרט כשהשוה את זה לאחת מפעולות המחאה של אבי הופמן. הופמן, אמר אוקס, היה מסוג הבחורים שיכנסו לתחנת משטרה ויבעטו פנימה גביע, רק כדי להיעצר. הוא ראה את מעשיו באותה מסיבה ברוח דומה. "זו הייתה ממש מחאה נגד עצמי", הוא הסביר. "יכולתי לראות שאני בשלב מסוים מרוויח מספיק כסף וחי ככה... עם הבריכה הגדולה והכל, ואורח במסיבה הזו. זה הפחיד אותי". מה שפיל לא הזכיר - או אולי אפילו שם לב - זה שההתנהגות שלו במסיבה הייתה פוגענית כלפי המארח, טום סמות'רס. התנהגות כזו, שלא היתה אופיינית לו עד אז, הייתה בכל זאת משמעותית: בחודשים לאחר מכן הוא החל להציג, לראשונה בחייו, סימנים שייתכן שירש מאביו - מאניה דפרסיה. בימים ההם האותות היו כה עדינים שאף אחד מהחברים או המשפחה כנראה שם לב אליהם הרבה, אבל, בדיעבד, אין ספק שזה גרם לביטוי של ייסורים שיצרבו את פיל אוקס למשך שארית חייו ועד התאבדותו.

סטיבי וונדר הולך לאיבוד בג'ונגל? ב-30 באוקטובר בשנת 1979 יצא אלבום כפול לסטיבי וונדר, "חייהם הנסתרים של הצמחים".

כשלוח השנה הראה את ה-30 באוקטובר 1979, עולם המוזיקה עצר את נשימתו. אחרי ההצלחה הפנומנלית של יצירת המופת שנקראה SONGS IN THE KEY OF LIFE, כולם חיכו בקוצר רוח לצעד הבא של סטיבי וונדר. ואז זה נחת: אלבום כפול בשם JOURNEY THROUGH THE SECRET LIFE OF PLANTS. כן, קראתם נכון. צמחים. התגובות, איך לומר, היו חצויות. חלק רצו להשקות עוד יותר את האלבום הזה. אחרים רצו לרמוס אותו ולשכוח ממנו.

מצד אחד, עמדו מוזיקאים כמו אשף הג'אז הרבי הנקוק, ששיתף פעולה עם וונדר בעבר. הנקוק יצא להגנת חברו ושיבח את רוח ההרפתקנות, והסביר שניסויים כאלה הם חלק הכרחי מהתפתחות מוזיקלית. מן העבר השני, עמדו המבקרים. לקן טאקר מהמגזין רולינג סטון, למשל, לא הייתה טיפת סבלנות לפרויקט, ומיד נגיע גם לביקורת הקוטלת שלו.

הרעיון שמוזיקאי עיוור יכתוב פסקול לסרט הוא אולי יוצא דופן, אבל מה שבאמת הרים גבות ברחבי התעשייה היה הנושא של הסרט עצמו. הסיפור מתחיל כך: צמד חוקרים, הסופר פיטר טומפקינס והביולוג כריסטופר בירד, החליטו לאסוף כל פיסת מידע, מחקר ועדות על... ובכן, על התפיסה החושית של צמחים. הם ליקטו הכל לספר שנושא את אותו השם, ובו תיאוריות מדהימות (או מופרכות, תלוי את מי שואלים). הספר טען שצמחים מגיבים למוזיקה, שיש להם יכולת הסתגלות פנומנלית, ואפילו שהם מסוגלים לתקשר עם בני אדם. הוצגו שם כל מיני ראיות, כולל ניסויים שנועדו לבדוק אם לצמחים יש זיכרונות. זה היה עידן ה-NEW AGE בשיאו.

מפיק סרטים בשם מייקל בראון קרא את הספר ונדלק. הוא החליט לפתח תסריט לסרט דוקומנטרי בנושא וכבר הייתה לו מוזיקה מסוימת, אך הוא הרגיש שהוא זקוק לקטע סיום חזק. הוא פנה לסטיבי וונדר. וונדר, שהיה אז בשיא העבודה על SONGS IN THE KEY OF LIFE, נרתע תחילה. אך לאחר שהאלבום ההוא יצא והפך להצלחה מסחררת, בראון חזר לנדנד. הפעם, סטיבי הסכים. מה שהתחיל כבקשה לקטע סיום אחד, התנפח במהירות לפרויקט שלם עבור המוזיקאי המחונן.

האתגר היה ברור: כיצד מלחינים פסקול לסרט שאינך יכול לראות? מייקל בראון מצא פתרון יצירתי. הוא הקליט את עצמו כשהוא מתאר לסטיבי, בקול רגוע ופרטני, את כל מה שהוא רואה בסרט, סצנה אחר סצנה.

בראיונות לתקשורת באותה תקופה, סטיבי נשמע זהיר. הוא הודה שהוא ציפה להלחין מוזיקה לסרט על נושאים שחורים, לא על בוטניקה, אבל הודה שהרעיון מסקרן אותו. אולי הוא ראה בפרויקט הזה הזדמנות לשבור את מגבלות פורמט הפופ של שלוש דקות. זו הייתה הזדמנות לבנות עולמות מוזיקליים שלמים סביב רמזים חזותיים (שתורגמו עבורו לקול), שחרור מוחלט מדפוסי העבודה הרגילים שלו.

סטיבי התחייב לפרויקט במאה אחוז. ההקלטות נפרשו על פני מספר רב של אולפנים, והוא ניצל עד תום את הציוד הדיגיטלי החדשני ביותר שהיה קיים אז. זה היה אחד התקליטים הראשונים שהשתמשו בהרחבה ב-COMPUTER MUSIC MELODIAN, סינטיסייזר וסמפלר דיגיטלי חלוצי שאיפשר לו ליצור את כל אותם צלילי טבע מוזרים ו"צמחיים".

ואז, הכל השתבש. חברת PARAMOUNT, שהייתה אמורה להפיץ את הסרט, החליטה בשלב מסוים לגנוז אותו. הסרט נעלם, וסטיבי וונדר נשאר עם אלבום כפול ויקר, פסקול ללא סרט, שהיה צריך איכשהו לעמוד בזכות עצמו. בניסיון להציל את המצב, הוא חזר לאולפן והקליט עוד שלושה קטעים בעלי אופי ווקאלי ומסחרי יותר, כולל הלהיט היחסי SEND ONE YOUR LOVE. לאחר מכן היה עיכוב נוסף כדי לבצע רמיקס לכל הפרויקט ולהוסיף עוד צלילי אווירה טבעיים. בסך הכל, אחרי שלוש שנים של תכנון ועבודה, האלבום היה מוכן.

אבל הצרות רק התחילו. אנשי השיווק בחברת MOTOWN חשבו על רעיון "מבריק": להוסיף ניחוח פרחים לעטיפות התקליטים. התוכנית השאפתנית הזו נכשלה כישלון חרוץ כשהתברר שהבושם שבו השתמשו פשוט... אכל את העטיפה וגרם נזק לתקליטים. בתכסיס יחצ"ני נוסף, MOTOWN שלחה לחנויות התקליטים עותקים של הספר המקורי בצירוף חבילת גרעיני חמניות. הרעיון היה שכאשר הזרעים ינבטו, התקליט יגיע לחנויות. אבל ההמתנה לאלבום התארכה כל כך, עד שהגרעינים המסכנים כבר איבדו את כוח הנביטה שלהם.

והמוזיקה עצמה: גאונות או גימיק? האלבום היה עמוס בטכנולוגיה חדישה, וזה כנראה היה מרגש מאוד עבור סטיבי באולפן, אבל במבט לאחור, זה גם הקהה את השיפוט האובייקטיבי. המבקרים שאלו בצדק: מדוע להשתמש בסיקוונסר כדי לדמות תופים, כשאף אחד בעולם לא מנגן תופים טוב יותר ממך, מיסטר וונדר?

הוא לא עבד לבד. האחיות רייט (הייזל ואיבון) תרמו מילים, וכך גם הגיטריסט מייקל סומבלו. השיר BLACK ORCHID, שכתבה איבון רייט, ניסה ליצור הקבלה בין הפרח הנדיר לאישה, אבל התוצאה הסופית נשמעה כמו הקלטת דמו לא ממוקדת שיצאה בטעות, כולל צליל תופים דיגיטלי מחריד וחסר כל טבעיות. גם סיריטה, אשתו לשעבר של וונדר וזמרת שהוא הפיק, כתבה מילים והופיעה בשיר COME BACK AS A FLOWER. היא שרה בחום ובדיוק, אבל כלי ההקשה הבולטים (שנשמעו כמו לופים דיגיטליים) פשוט הפריעו. האמת? אם היו מורידים את כלי ההקשה ומשאירים רק את השירה והקלידים, זה היה יכול להיות שיר נהדר. למרות כל אלה, היו גם הברקות, כמו הקטע POWER FLOWER, שבלט לטובה כבר מהאזנה ראשונה.

באופן אירוני, שני התווים הראשונים בקטע שפותח את התקליט יוצרים מרווח מוזיקלי הידוע לשמצה בשפה הקלאסית כ"טריטון" – המרווח של השטן. רגע, זה לא היה אמור להיות תקליט על טבע יפהפה? או שמא זו הייתה פתיחת שערי הגיהינום? זה התאים יותר לתקליט של בלאק סאבאת'. זו כנראה הסיבה שהיה קשה להתחבר ליצירה הזו כמקשה אחת. ועדיין, היו רבים שדווקא אהבו את האלבום המוזר הזה. צריך לחשוב מה זה עשה למעריצים. הם חיכו שלוש שנים לסטיבי וונדר, שרכב חזק על גל ההצלחה האדיר של "שירים במפתח החיים", וציפו בכיליון עיניים להמשך ישיר. במקום זה, הם קיבלו את הדבר הזה. אפשר רק לדמיין את קריאות התדהמה והאכזבה שנשמעו ליד הפטיפונים ברחבי העולם.

והנה, כפי שהבטחתי, הרולינג סטון שפרסם אז בביקורתו: "נתחיל בסוף. המסע של סטיבי וונדר דרך החיים הסודיים של הצמחים הוא כל כך לא אחיד, כל כך מלא בהנאות זעירות ושיעמום נפוח, שלמען בטחון מסוים שוונדר לא איבד את המגע שלו, אתה צריך להתחיל בהאזנה לקטע האחרון של ה-FINALE.

עם זאת, אחרי התענוגות של קטע זה, אתה לבד, שכן לקטוף את הרגעים המרגשים פה היא משימה מצמררת, סובייקטיבית ביותר. הצוף של אדם אחד הוא סירופ תעשייתי של אחר, והאבקנים של צמחי הוונדר מתפקעים משניהם.

ההיבט הבעייתי ביותר באלבום הזה הוא האופן שבו הוא הוצג: כהוצאת האולפן הגדולה הראשונה של סטיבי וונדר מאז 'שירים במפתח החיים', שיצא ב-1976. ובכן, כן ולא. רוב המוזיקה כאן היא מהפסקול של סרט על החיים הסודיים של הצמחים , שהיה, בתורו, מבוסס על ספר רב מכר.

כמוזיקת ​​קולנוע, האלבום מצליח, לפעמים עד אפקט מהפנט. הצד הראשון כולו, למשל, מתחבר כספר דיבור מוזיקלי-בוטני של הבראשית. קטע הפתיחה נקרא 'בריאת כדור הארץ', ככותרת יומרנית. מתוך שקט קריר וראשוני בוקעים צלילים רטובים וצווחנים של זרעים הנדחפים מעלה והחוצה, כמו אחד מאותם סרטי טבע דוקומנטריים של וולט דיסני שבהם צילום סטופ-אקשן מציג צבעוני פורח תוך שניות.

סטיבי וונדר יוצר צלילים שאי אפשר לזהות: הטריקים הגבוהים והמרחפים דרך ארבעת הצדדים של המסע כנראה נוצרו על ידי השליטה הטכנית של וונדר (הוא הפיק את הדיסק ומנגן כמעט בכל כלי) שפועלת היטב בשירות המיסטיקה העומדת במרכז נושא הסרט (החיים הסודיים של הצמחים כמפתח לידע אנושי) והן בקריירה שלו עצמו.

אבל וונדר נקלע לדילמה. הוא נלהב מכדי לעקוב במלואו אחר האמרה הישנה, לפיה מוזיקת ​​סרטים טובה נשארת ברקע, חוזרת על עצמה ומנחה את המתבונן מסצנה לסצנה בצורה לא פולשנית ומרגיעה. לפעמים הוא יעשה כך ולפעמים לא. התוצאה היא רצף מוזר של שירים מעומעמים, בלדות מטושטשות וקטעים אינסטרומנטלים נודדים, המסתמכים על החזרות המעייפות של אלבומי הפסקול המטופשים ביותר, מהסוג שקונים לזכרונות נעימים מהסרט אבל אז אף פעם לא מנגנים בפטיפון.

אבל ישנו נושא אחד מרתק וחכם שמתחפר תחת מסע בחיים הסודיים של הצמחים, שאני בטוח שכולו של וונדר בגלל החזרה שלו בעבודתו הקודמת: ההשוואה בין צמחים וילדים. סטיבי וונדר מניח שהטבע מתקיים במצב של תמימות טהורה. לפיכך, המצב הקדם-מיני של ילדים משווה לנבטים ירוקים ורכים - קפיצה מסודרת ונועזת. פחות מסודרת ונועזת היא העובדה העצובה שכנראה מאותה סיבה, הייצוג המוזיקלי הוותיק של וונדר למודעות חושנית - עם רית'ם אנד בלוז קשוח וקולע - לעולם לא חודר למסע דרך החיים הסודיים של הצמחים. בשביל מוזיקה באלבום כפול, נשארנו עם כמה מלודיות פופ מקסימות אך מוגזמות, כבוד מחודש ליכולות הטכניות של וונדר ורצון עז עוד יותר לשמוע מה הוא יצור כשהוא לא מוגבל ליצירת פסקול".

האייטם הזה יצא בינואר 1978... יקח עוד הרבה יותר ממרץ 1978 ועד שהאלבום ייצא:

המערב הפרוע על פי אלטון ג'ון וברני טאופין. ב-30 באוקטובר בשנת 1970 יצא האלבום של אלטון ג'ון שאני הכי אוהב. שמו הוא TUMBLEWEED CONNECTION.

זהו גם אחד האלבומים הפחות מוכרים לאלה שלא מתעמקים בקריירה שלו. מה שכן, הוא יצא באחת התקופות הקלאסיות והפוריות יותר שלו. התקליט TUMBLEWEED CONNECTION יצא אחרי תקליט שני מצליח מאוד, שנקרא על שמו. בתקליט השני ההוא יצאו שני להיטים שהציבו אותו ככוכב עולה ומבטיח מאוד. אלה הם YOUR SONG ו-THE BORDER SONG. כמו כן, עולם המוסיקה גילה שם יוצר רציני ובעל סגנון ייחודי משלו. למרות שבתקליט TUMBLEWEED CONNECTION אין להיטים גדולים בסדר גודל של השניים שציינתי קודם לכן, הוא עוצמתי ומרגש לא פחות ממנו.

האלבום הזה סובב סביב מוטיב המערב הפרוע והאמריקנה של פעם. את שירי האלבום מעטרות דמויות של פורעי חוק ושריפים. התמלילן הקבוע של אלטון, ברני טאופין, היה מוקסם בתקופה ההיא מסרטי המערב הפרוע והחליט כי הוא רוצה ליצור שרשרת שירים שתתאים לחוויותיו מהסרטים האלה. אלטון ג'ון וברני טאופין כלל לא היו באמריקה עד לתקופת יצירת האלבום. כך שכל השירים והאווירה שבהם נהגו מדמיונם בעקבות סרטים שראו וספרים שקראו. מבקר עיתון רולינג סטון, ג'ון לנדאו, לא אהב את הבריחה של אלטון מהבסיס היצירתי שלו והביע תקווה כי באלבומו הבא יחזור היוצר הזה לפשטות שלו, כי אין הוא צריך יותר ממנה. עם זאת, משהו בתקליט הזה ובאווירתו דווקא מעצימים בעיניי את חוזקו של הקונספט הזה.

כל השירים כאן נכתבו על ידי טאופין חוץ משיר אחד בשם LOVE SONG, שכתבה לזלי דאנקן, שהייתה אחת מזמרות הליווי של אלטון בתקופה ההיא. דאנקן הייתה גם זמרת סשנים מבוקשת מאוד בתקופה ההיא לאמנים אחרים. זמרות נוספות ששרו בקולות רקע באלבום הן דאסטי ספרינגפילד ומדלין בל. גם הזמר טוני בארו, שעבד בתקופה ההיא ביחד עם אלטון בהקלטת גרסאות כיסוי לשירי פופ ידועים שיצאו בתקליטים מוזלים, שר כאן בקולות רקע.

אלטון ג'ון נחשב ב-1970 לאחת התופעות החזקות ביותר בעולם המוסיקה. אלבומו השני, שנקרא בפשטות על שמו, הניב שני להיטי ענק (YOUR SONG ו-BORDER SONG) וגם שאר שירי האלבום הם לא פחות ממצוינים. האלבום שבא אחריו, TUMBLEWEED CONNECTION, אמנם לא הכיל להיטים, אך הוא נחשב בעיני רבים (וגם בעיני אלטון עצמו) לאחת מפסגות יצירתו. עקב המחסור בלהיטים לא נכנס האלבום עצמו למצעד המכירות האמריקני. מה שמראה שאלטון ג'ון וברני טאופין לא רדפו רק אחרי הלהיטים הגדולים והכסף, אלא שהם גם היו אמנים שהיה חשוב להם להביע באופן טוטאלי את מה שבנשמתם. והם הצליחו בענק במשימתם זו.

כל שיר באלבום הזה הוא יצירת מופת קטנה. שירים כמו AMOREENA, BALLAD OF A WELL KNOWN GUN או WHERE TO NOW ST PETER מדגישים את הצד הרוקי יותר של אלטון. למעשה, שיר הפתיחה (BALLAD OF A WELL KNOWN GUN) נכתב כבר לתקליט הבכורה של אלטון אך לא מצא את מקומו שם.

השיר השני באלבום, COME DOWN IN TIME, הוא אחד השירים היפים ביותר שאלטון וטאופין כתבו אי פעם לטעמי. צליל הנבל מכניס אותנו לאווירה רומנטית, שאלטון ידע ליצור כה טוב. זה לדעתי אחד משיאיו של אלטון ככותב בלדות. פול באקמאסטר: "אני מקבל הרבה מחמאות על זה בגלל העיבוד".

רוד סטיוארט אהב כל כך את השיר COUNTRY COMFORT (שיצא גם כתקליטון, אך ורק באוסטרליה) עד שהתעקש לכלול אותו באלבום הסולו השני שלו, GASOLINE ALLEY. השיר SON OF YOUR FATHER הוא שיר בקצב מהיר שקיבל גרסת כיסוי טובה לא פחות מלהקת SPOOKY TOOTH באלבומה THE LAST PUFF. השיר שחותם את צד א' של האלבום, MY FATHER'S GUN, הוא אחד השירים החזקים באלבום לטעמי. יש בו דינמיקה מרשימה שראויה לחתום את הפרק הראשון של התקליט.

צד ב' לא פחות משובח עם הפתיחה הרוקית (והגיטרה המייללת של קיילב קוואי) בשיר WHERE TO NOW ST. PETER, שמספר על חייל שמת ונשמתו עוברת לצד השני. פול באקמאסטר סיפר שרצה לתזמר גם את השיר הזה "אבל לא יכולתי אז לעבוד על כל השירים בזמן שניתן לי. בכלל, הייתה אווירה שונה בהקלטת האלבום הזה. הוא לא הוקלט בבת אחת. לא תמיד היינו זמינים באותו זמן. ייתכן שגאס דאדג'ן המפיק היה בפרויקטים אחרים. אלטון היה כנראה בסיבוב הופעות וכנראה האולפנים לא היו תמיד זמינים".

לאחר מכן מגיעה מחווה מקסימה של אלטון לזמרת הליווי שלו בהקלטות : לזלי דאנקן. שיר שלה, LOVE SONG, מקבל פה את ההגשה האלטונית המקסימה, כשהיא עצמה מספקת לו קולות רקע.

אז מגיע השיר AMOREENA המחשמל, בו אלטון גם מפנק בצלילי אורגן ההמונד. אשתו של ריי וויליאמס, שניהל אז את אלטון ואת טאופין, הייתה הרה בזמן כתיבת השיר. טאופין הציע שהיא תקרא לילדה בשם אמורינה וכתב על זה שיר. התינוקת נולדה ואכן נקראה בשם זה. אבל זמן קצר לאחר שהיא נולדה, עזב וויליאמס את תפקידו כמנהלם של השניים והפרידה לא הייתה נעימה.

השיר שמסיים את האלבום, BURN DOWN THE MISSION, הוא חתימה עוצמתית בסגנון גוספל. השיר מטפס ומטפס עד שהאלבום מסתיים בשיא. לפי מה שנשמע לי, יש בשיר הזה השפעה לא קטנה מסגנונו המוסיקלי של ליאון ראסל. קולו של אלטון בשיר הזה מוכיח שהוא אחד הזמרים הגדולים בתחומו. איזה קול! איזו נשמה! איזה אלטון!

השפעה חזקה נוספת על כתיבת האלבום הזה הגיעה מהאלבום MUSIC FROM BIG PINK של להקת THE BAND, שחולל מהפכה מוסיקלית כשיצא ב-1968. השפעות נוספות שניכרות היטב באלבום הזה הגיעו מזמרים כמו רנדי ניומן ודייויד אקלס. האלבום הוקלט באולפני TRIDENT שבלונדון אך נשמע לעיתים כאילו הוקלט במקום אחר לגמרי מעבר לים. הסשנים לאלבום הזה החלו כשלמעשה האלבום הקודם ELTON JOHN עוד לא יצא כלל לחנויות. חשוב ביותר לציין כאן גם את עיבודי התזמורת הנפלאים שהכין המתזמר / נגן הצ'לו פול באקמאסטר, שלפי אלטון נהג תמיד לאחר להקלטות ולבוא בכל פעם עם תירוץ מוזר אחר.

עטיפת האלבום צולמה בתחנת רכבת בשם BLUEBELL RAIL, שנמצאת במרחק חצי שעה נסיעה דרומה מלונדון. אלטון ג'ון וברני טאופין מצולמים בה וצבע העטיפה החום הוסיף לקונספט של המערב הפרוע.

ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו בזמנו: "הביקורת היחידה שנשמעה על האלבום הראשון שלו שיצא באמריקה, 'אלטון ג'ון', הייתה שההפקה גרנדיוזית מדי. הלחנים היו מעולים, והמילים לרוב טובות מאוד, והביצועים ללא רבב. עם זאת, אלטון אכן הלך לאיבוד ברבים מהשירים, וכמו רבים ממעריציו, אני שמח שהוא הפחית קצת מכך בתקליט החדש. למעשה, ההסתייגות העיקרית שלי מהאלבום החדש היא שהוא לא הלך מספיק רחוק.

התקליט מתרכז במילים של ברני טאופין. כמו ה"בTנד" ו"קרידנס", ששתיהן השפיעו עליו, טאופין כותב על הדרום והמערב האמריקני המיתולוגי ונראה שהוא מעדיף את העבר על ההווה כנושא קונספטואלי. אלימות היא חלק חשוב מאוד בחזון שיצר כאן טאופין, ומספר שירי האהבה באלבום מבטאים רגשות מיושנים והדבר גורם לתהות אם ההקשר מובן עד עכשיו או שזה מייצג סטייה מהגישה ההיסטורית.

הקונסטרוקציות של טאופין לרוב מביכות וקשות לשיר ולפעמים העמימות יוצאות משליטה. הוא לא תמלילן גדול אבל הוא בהחלט מעניין והוא מספק לאלטון ג'ון כלי מצוין להביע את עצמו. אלטון ג'ון הוא זמר משובח ברוח הנשמה-פולק. השירה שלו והלחנים שלו באלבום הזה טובים במיוחד. מה שלא כל כך מרגש הוא העיבודים העמוסים שנראים כמפזרים את האנרגיה של הביצועים. מרגיז במיוחד השימוש החוזר בכלים כגון מפוחיות, גיטרות סטיל ונגיעות הפקה אחרות. זה נשמע מסובך מדי לאוזניי, וגישה פשוטה יותר הייתה משאירה יותר מקום לאלטון לזרוח, ללא הסחת דעת.

רוב השירים אמנם כוללים רק בס, תופים, פסנתר וגיטרה, אבל כל אחד כל כך עמוס שהסאונד מאבד את המיקוד שלו. הפסנתר של אלטון עומד במרכז וסגנונו המסונכרן מדי תורם לסגנון המפוצל ולעיתים כאוטי של השירים. מקום אחד שבו דברים מסתדרים הוא בשיר MY FATHER'S GUN. מקהלת הנשמה הגדולה מעלה את התמונות המתאימות בצורה מבריקה. גם הסאונד הגדול ב-BURN DOWN THE MISSION יעיל, וההתחלה של AMOREENA פשוט מעולה. ובכל זאת, נגינה מצומצמת כמו בשירים TALKING OLD SOLDIERS ו-LOVE SONG אולי הייתה מעניקה לאלבום עומק אישי גדול יותר.

זה עדיין אלבום מרגש, כזה שניגנתי בלי סוף במשך שבוע, אבל זו גם הזדמנות שהוחמצה ובפעם הבאה אני מקווה שהוא ילך עד הסוף ויחזור לבסיס בלבד. הוא אחד הבודדים שטובים מספיק כדי לא להזדקק לשום דבר אחר".

עד כאן קול העבר. אז בואו תלגמו בירה, תאכלו נזיד שעועית חם (היי, לא יותר מדי!...), תקפצו על סוס ותתחילו לדהור. יש כאן, לטעמי, את אחד משיאיו של אלטון כיוצר וכמבצע.

ב-30 באוקטובר בשנת 2010 הופיע יוסוף איסלאם (קאט סטיבנס) הופעה ציבורית נדירה, כשהוא מבצע, בקניון הלאומי בוושינגטון, את להיטו, "רכבת השלום" בעצרת להשבת ההבנה בין בעלי דעות מנוגדות, שמאורגנת על ידי ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר. שם הוא פגש את אוזי אוסבורן.

הייתה זו עצרת להשבת שפיות ו/או פחד, שאורגנה על ידי ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר. היא התקיימה מול כ-200,000 משתתפים, כסאטירה שמטרתה להחזיר את ההבנה בין בעלי דעות פוליטיות מנוגדות. ברוח האחדות, סטיוארט הביא את יוסוף לבצע את "רכבת השלום", אבל קולבר התחבר יותר למה שהיה לאוזי להציע. הוא עלה לבמה, באמצע הביצוע של יוסוף, וצעק, "תפסיק! תפסיק! מישהו חייב למשוך את בלם החירום על הקשת המקושקשת הזאת", הוא צעק והצביע על יוסוף לקול צחוק הקהל. יוסוף נראה מופתע לחלוטין וקולבר מיד צעק – "אוזי, קדימה!". אז אוזי עלה מיד ולהקתו החלה לנגן את "רכבת מטורפת" כשיוסוף הכעוס נראה עוזב מיד את הבמה. ג'ון סטיוארט התרוצץ על הבמה כשהוא רותח מזעם ומנסה לעצור את אוזי. הקהל השתולל.

אז סטיוארט נופף לעצור, הלהקה עצרה והוא קרא מיד ליוסוף לעלות שוב לבמה. זה עלה מיד וביצע עם האקוסטית את שירו. קולבר עודד את אוזי להמשיך ועל הבמה התרחשה תאונה הזויה של שתי רכבות, כשאוזי ויוסוף מבצעים ביחד, כל אחד את שירו. לאחר זמן קצר השניים הפסיקו את שיריהם והתחבקו יחדיו מול הקהל שהריע. נראה שכל הקטע היה מבויים מול הקהל וזה נראה רעיון מעניין לקבלת האחר, גם אם לא מסכימים פוליטית.

האם יוסוף איסלם / קאט סטיבנס כה תמים בענייני שלום? ובכן, הנה נתונים מטרידים שאספתי בעניין...

בשנת 1988 הגיע יוסוף איסלם לישראל והופיע בפסטיבל איסלמי, כפי שדיווחה הטלוויזיה הישראלית. המופע שלו נערך בכפר כנא, המקום בו המוסלמים מאמינים שישו הפך מים ליין. איסלם הגיע גם לירושלים, במסגרת משלחת של מוסלמים קנאים, והשתתף בעצרת בה האשים את ישראל כמדינת טרור גזענית השולטת בכוח על פלסטינים. לתקשורת הוא אמר אז שישראל שייכת רק למוסלמים ושאין ליהודים מה לחפש בה. דבריו הדהימו והרתיחו גם את אחיו, דייויד, שגר מזה שנים ברמת השרון ונשוי לישראלית. נטען כי יוסוף איסלם גם תרם עשרות אלפי דולרים, בעת ביקורו פה, לאירגון הטרור חמאס. איסלם גם חולל שערוריה כשתמך בפסק דין מוות שהוציא חומייני נגד סלמן רושדי, מחבר הספר "פסוקי השטן".

בתחילת יולי 1990 כבר לא היה ליוסוף איסלם מזל עם ישראל; זה היה ב-1 ביולי כשהמטוס נחת מאנגליה לישראל ויוסוף איסלם צעד ממנו החוצה עם מוחמד, בנו בן השמונה. השניים, שביקשו להגיע לפסטיבל מוסלמי, הגיעו לדוכן החתמת הדרכונים כדי להיכנס לשטח ישראל, אך נתקלו בעובדי שדה התעופה שהובילו אותם מיד לחדר צדדי, שם הם הוחזקו במשך כמה שעות בעוד תיקיהם נבדקים בקפדנות. לאחר מכן הובלו הם בחזרה למטוס שלקח אותם ללונדון. כניסתם נחסמה על פי דרישה של משרד הפנים, לאור הרצאותיו של איסלם נגד העם היהודי בפעם הקודמת שהיה פה. "זה היה סיוט", הוא סיפר לאחר מכן על החוויה לתקשורת העולמית.

גם בשנת 2000 לא היה ליוסוף איסלם מזל; זה היה ביולי 2000 כששוב נדחתה כניסתו לשטח ישראל. הוא הוזמן להופיע במרכז פרס, לקירוב ישראלים ופלסטינים ובחר להביא עמו צוות צילום מערוץ VH1 שהפיק עליו פרק בסדרת BEHIND THE MUSIC. אך כשהגיע לדלפק הדרכונים וחיכה שיחתימו את דרכונו, שמו צץ מיד כאיש לא רצוי פה והוא הובל לחדר צדדי. "הם נעלו אותי בחדר קטן, שני מטר על שני מטר, ללא מים או שירותים", הוא התלונן לאחר מכן. "אחרי כך הם גירשו אותי ואני לא מבין מדוע זה קורה, בזמנים של שלום". מצד שני, מטעם שדה התעופה בן גוריון נמסר שאיסלם דווקא קיבל יחס טוב עד שהובל בחזרה למטוס.

יוסוף איסלם על ההאשמות נגדו: "מעולם לא נתתי ביודעין כסף לטרוריסטים. נתתי כסף לאנשים עניים ולבתי חולים. עזרתי לקנות אמבולנסים בארץ הקדושה. אין לי שום עסק עם חמאס". על הביקור שלו בשנת 1988 הוא טען שזה היה רק ביקור הומניטרי. אז אמר...

משה פוגל, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, הסביר לתקשורת אז: "הייתה בעיה להכניס אותו לארצנו כי הוא תמך בחמאס. הוא לא נראה כאילו הוא בא פה לתיירות קיץ תמימה. לכל ארץ יש את הזכות למנוע טרור בגבולותיה. יוסוף איסלם ידע היטב, לפני שעלה לטיסה לארצנו, שיש נגדו צו איסור כניסה".

ב-30 באוקטובר בשנת 1968 נפצע ריק דאנקו, הבסיסט של להקת 'הבאנד', בתאונת דרכים, בעת שנסע בדרך מלאת ערפל. הנה הדיווח שאני מביא על זה מספרו הנהדר של גיטריסט הלהקה, רובי רוברטסון:

"אחרי שיצא תקליט הבכורה שלנו, כל הגיהנום השתחרר בין הבנים. ריק (דנקו הבסיסט) וריצ'רד (מנואל הפסנתרן) היו בהשתוללות של הרס סביב וודסטוק, עם ליבון (הלם המתופף) שלא היה רחוק מזה. מערכת היחסים של ריצ'רד עם אלכוהול החלה להצמיח שורשים חדשים. כדורים וריק אהבו להיות בקדמת הקו - הכל מותר. הכל נראה בסדר וכיף, אבל כמה מהמכוניות הישנות הקלאסיות שהבנים רכשו, נמצאו הפוכות בדרכים צדדיות שונות מסביב לעיר. תאונות רכב עם ריצ'רד, ריק וליבון הפכו להתרחשות קבועה. כל מה שגארת' (האדסון האורגניסט) ואני יכולנו לעשות זה להתרחק מהדרך.

אחרי התרסקות אחת, ריק המשיך וקנה לעצמו עוד מכונית קלאסית. אני לא זוכר את היצרן, אבל זה היה יופי. הוא נראה חד וספורטיבי ברחבי העיר עם הדבר הזה. ואז קיבלנו שיחת טלפון באמצע הלילה בה נאמר שהוא התנגש עם המכונית הקטנה והיפה שלו בעץ והובהל לבית החולים בקינגסטון, ניו יורק, במצב קריטי. זה כבר לא היה מצחיק. היינו מבוהלים שזה עלול להיות קטלני.

הלכנו לבקר אותו ברגע שהתאפשר והיינו המומים מהמראה. הם גילחו את ראשו וקדחו שני חורים בגולגולתו, אחד מכל צד. היו מלקחיים שהוכנסו לחורים לצורך מתיחה. הוא שבר את צווארו בצורה קשה וזו הייתה הדרך היחידה שבה הוא יכול היה להתרפא כמו שצריך. היו לו גם חתכים ותפרים בלחי מתחת לעין. הרופא אמר שיש לו מזל. בר מזל?! – חשבתי לעצמי, אבל הוא צדק. ריק כמעט איבד עין, והשבר בצוואר יכול היה להרוג אותו. הוא לא יכול היה לזוז אז התכופפתי אליו לשאול לשלומו.

'כואב לי הצוואר', אמר ריק בקול יבש. 'החתך הזה על הפנים שלי כואב, אבל באופן מפתיע, החורים בגולגולת שלי לא כואבים כמעט בכלל'. עד כמה שהוא היה תחת טיפול ומעורפל, יכולתי לראות עצב נוראי וחרטה בעיניו. הוא רעד כשדיבר. 'אני מצטער, חבר'ה. אני ממש דפוק ואני כל כך מצטער. זה מקלקל את התוכניות שלנו, אבל אני אתרפא מהר ככל שאוכל ואני לא אאט אותנו יותר לעולם'.

הרגשתי נורא בשבילו. בחור עם אנרגיה כזו שהיה נראה לכוד בסביבה הזו. לחצתי את ידו ואמרתי, 'פשוט תבריא'.

הרופא אמר לנו שריק יצטרך להישאר בבית החולים למשך חודש עד שישה שבועות. הידיעה כמה חסר מנוחה ועצבני הוא יכול להיות גרמה לי לתהות איך הוא יוכל לשכב בשקט כל כך הרבה זמן, אבל פשוט הוקל לו שהוא לא נהרג ושעם הזמן הוא יתאושש.

המצב של ריק גרם לכך שלא נוכל לצאת ולהופיע כדי לשווק את תקליט הבכורה שלנו. בתור הדובר המיועד של הלהקה, לא רציתי לדבר על התאונה עם העיתונות, אז עשיתי החלטה מודעת לא לעשות ראיונות לתקליט - החלטה חריגה ביותר. לכן יצא באזזז גדול סביבה [סביב הלהקה], על קבוצה שנקראת פשוט הבאנד. המיסטיקה סביבנו העמיקה עוד יותר".

והנה מהזווית של ריק דאנקו: "נהגתי במכונית אנגלית יפהפייה, משנת 1953, עם מרכב אלומיניום, שהייתה שייכת לאחיה הגדול של חברה שלי. הייתי קצת שיכור מדי, קצת מסטול מדי. פשוט נסעתי על הר, פניתי באחת הפניות והרגשתי את המכונית מחליקה. לחצתי על הבלם ופגעתי בעץ. נדפקתי כהוגן. כמה דקות לאחר מכן יצאתי מהמכונית, ממש מדמם. איכשהו מישהו הסיע אותי לבית, לחדר השינה, נשכבתי על המיטה שלי, וזהו זה. לא קמתי שלושה או ארבעה חודשים אחרי זה. אחד הפלאשבקים שלי היה שפתאום יש אנשים בחדר שלי. יש שוטר, והוא מבקש את רישיון הנהיגה שלי. ליבון עמד שם, עירום, כי העירו אותו בגסות, וכעת יש שישה או שבעה אנשים בחדר, וליבון אמר לשוטר הזה, 'עכשיו זה ממש לא הזמן לבקש את הרישיון הארור שלו! תזמינו אמבולנס, למען השם, למען השם!' שבתי לחוסר הכרה וכשהתעוררתי שוב, אני על שולחן הבדיקה, מרגיש כאב רב, ואני שומע מישהו אומר לרופא, 'אם אני שומע אותו צורח פעם נוספת, אני אשבור את הצוואר שלך'.

בחדר ההתאוששות התעוררתי עם כאבי תופת. הייתי צריך לצרוח כדי להעיר את האחות. הם הביאו אותי לחדר שלי, אבל לא ידעתי שיש לי צוואר שבור, לא ידעתי שהגב שלי שבור בארבעה מקומות. אני שואל, 'למה אני לא יכול לקום?' והתעלפתי שוב. כשהתעוררתי, אלברט גרוסמן היה בחדר ודיבר עם נוירוכירורג. הייתי על אלונקה במשך שבועות. אמרתי לאלברט לא לספר לתקשורת שעברתי תאונה.

בפעם השנייה שאלברט בא לבקר אותי, הוא אמר שהלהקה מקבלת הצעות של ארבעת אלפים דולר להופעה. הוא אמר, 'אני לא יכול לספר לעיתונות משהו? הלהקה לא יכולה לצאת לנגן?' אמרתי, 'אני לא רוצה שתספר לעיתונות שום דבר על התאונה שלי, כי ראיתי מה בוב דילן עבר עם התאונה שלו, וזה היה מכוער; אנשים אמרו שהוא גמור. לא רציתי ללכת בדרך הזו. בפעם הבאה שהוא הגיע, אלברט אמר, 'הם מציעים 7,000 דולר להופעה, 8,000 דולר להופעה'. 'אז תגיד להם לצאת להופעות', אמרתי. 'אני לא מנהיג הלהקה'..."

הבאנד לא יצאו להופעות בלי ריק דאנקו.

ב-30 באוקטובר בשנת 1971 יצא תקליט אוסף רשמי ראשון ללהקת המי ושמו MEATY, BEATY, BIG AND BOUNCY. אז מה יש לנו פה? בואו נגלה כמה מהשירים...

זה מתחיל עם הלהיט הראשון, I CAN`T EXPLAIN. פיט טאונסנד: "אי אפשר לטעון שזו העתקה ישירה מהקינקס. אין מה לומר על איך שכתבתי את זה. זה יצא לי מהראש כשהייתי בן 18 וחצי. נראה שזה קשור לתסכולים של אדם צעיר וחסר השכלה שלא יכול להשמיע את טענותיו בפני האינטלקטואל הבורגני, בלה בלה בלה. או, כמובן, יכול להיות שמדובר בסמים".

השיר הבא הוא THE KIDS ARE ALRIGHT. טאונסנד: "זה לא היה סינגל באנגליה; זה היה בארצות הברית. באופן מצחיק, זה נמכר ממש טוב בדטרויט, אזור שבו גם חברת התקליטים דקא וגם הקהילה המקומית היו קצת יותר מגניבים מאשר במקום אחר. דטרויט, או לפחות אן ארבור, הייתה המקום הראשון בארצות הברית שהופענו בו אחרי ניו יורק".

השיר השלישי הוא HAPPY JACK. טאונסנד: "זה היה אמור להתבסס על האי מאן, שהוא אי שבו ביליתי חלק ניכר מילדותי, בין אנגליה לאירלנד. יש בו חוקים משלו והכל. היה שם איש מוזר שגר ברחוב ואני ביליתי הרבה זמן בללעוג לו, וכך גם רוב הילדים, אבל הוא תמיד נראה שמח ולא היה אכפת לו. אני אפילו לא יודע איך קוראים לו. הוא היה לוקח הכל בחביבות. זה לימד אותי משהו".

אחריו בא I CAN SEE FOR MILES. טאונסנד: "הגרסה כאן היא לא המונו, וחבל, כי המונו גורם לסטריאו להישמע כמו משהו של הקארפנטרס". מכאן עוברים לשיר PICTURES OF LILY. טאונסנד: "זה מדבר על אוננות ועל החשיבות שלה לאדם צעיר". משם עוברים לשיר MY GENERATION. טאונסנד: "כתבתי את השורות של השיר בלי לחשוב, מיהרתי, שרבטתי על פיסת נייר בחלק האחורי של מכונית ובמשך שנים נאלצתי לחיות לפי זה, מחכה ליום שמישהו יגיד, 'חשבתי שאתה מקווה שתמות לפני שתזדקן. ובכן, אתה זקן. מה עכשיו?'. כמובן שרוב האנשים מנומסים מכדי לומר דברים כאלו לכוכב פופ גוסס. אני אומר את זה לעתים קרובות לעצמי".

השיר THE SEEKER הוא הבא בתור בתקליט. טאונסנד: "אני מניח שאני הכי פחות אוהב את הדברים האלו. השיר סבל מהיותו הדבר הראשון שעשינו אחרי טומי. זה נשמע נהדר בביצה רווית היתושים בה המצאתי את זה, פלורידה, בשלוש בבוקר כשאני שיכור לחלוטין. אבל זה תמיד המקום שבו מתחילות הצרות, בביצה".

גם ANYWAY ANYHOW ANYWHERE נמצא פה. טאונסנד: "רוג'ר (דאלטרי) עזר מאוד בעיבוד הסופי וקיבל חצי מהקרדיט. משהו שהוא עושה היום ללא שום קרדיט, ברוך שיהיה. שכבתי על הרצפה והאזנתי לתקליט של צ'ארלי פארקר כשחשבתי על שם השיר. פשוט הרגשתי שהבחור כל כך חופשי כשהוא ניגן. הוא היה נשמה בלי גוף, רוכב, עף על מוזיקה. להאזין לסולו של דיזי גילספי אחרי אחד של בירד היה תמיד אכזבה, ככל שגילספי חכם היה. אף אחד לא יכול היה לעקוב אחרי בירד. הנדריקס בטח היה הגלגול שלו, במיוחד עבור נגני גיטרה. החופש שמציע שם השיר הוגבל על ידי התוקפנות של הדימוי המוגדר בצורה הדוקה שלנו. למעשה, רוג'ר היה אז באמת אגוז קשה, והוא שינה לא מעט מילים בעצמו כדי להקשיח את השיר כך שיתאים לטמפרמנט שלו. זה בוטה, גאה ואני מעז להגיד את זה, חצוף".

השיר PINBALL WIZARD מגיע אחריו. טאונסנד: "זה השיר האהוב עליי באלבום 'טומי' ולמעשה נכתב כתכסיס לגרום לכתב ניק קון, שהוא שחקן פינבול נלהב, להיות קצת יותר פתוח בביקורת עלינו. לתוכניות שלי לאופרת רוק. ניק כותב לסירוגין בניו יורק טיימס. אני יודע באיזה צד מרוחה החמאה שלי, חבר!"

בונוס: גם זה קרה החודש... אוקטובר בשנת 1966:

בסיסט להקת הקינקס, פיט קוואיף, עזב את הלהקה. הייתה שמועה שאריק היידוק, אקס להקת ההוליס, יחליף אותו. בסוף היידוק החליט להקים להקה משלו. קוואיף נפצע בתאונת דרכים, כמה חודשים לפני כן, וטרם באמת חזר לעצמו. נראה שהבסיסט ג'ון דלטון יחליף אותו לבינתיים.

זמר להקת מתבודדי הרמן, פיטר נון, שבר שלוש אצבעות בידו מדלת מעלית במלון בניו יורק בו שהה. היה צורך בניתוח קטן. הפציעה לא הפריעה לנון להמשיך לפעול עם להקתו.

להקת הצבים נאלצה להגיד ביי ביי לבסיסט שלה, צ'אק פורטס, שהחליט לעזוב את עולם המוסיקה לטובת עבודה כמורה בבית ספר. המחליף שלו היה צ'יפ טיילור. קצת לפני פורטס איבדה הלהקה גם את המתופף שלה.

חברי להקת THE MINDBENDERS חזרו מסיבוב בארה"ב לאנגליה, כשבפיהם ביקורת נגד הקהל האמריקאי הצעיר. "באמריקה הצעירים תלויים בהוריהם הרבה יותר מבאנגליה. כאן, לצעירים יש דעה משלהם. באמריקה ההורים רוצים להראות לילדיהם שהם מגניבים כמוהם. באמריקה גם היו אנשים גסים שצעקו לנו באמצע הרחוב ללכת להסתפר. הייתם צריכים לראות מי צעקו לנו את זה שם - אנשים שמנים שנראו מגוחכים במכנסי הברמודה שלהם כשלצדם הנשים המגוחכות שלהם שהלכו ברחוב עם הדבר הזה בשיער שלהן שנועד לתלתל להן אותו".

הסופרימס חזרו לארה"ב לאחר סיבוב הופעות מצליח ביפן.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים