רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-30 באוקטובר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי: "עד כמה שאני לא אוהב להודות בזה, 'אמריקן פאי' אכן הפך לצלב שעליי לשאת. זה משהו שאני צריך להתמודד איתו. זה המצב" (דון מקלין)

סיפורי גרייס הפרועים.

ב-30 באוקטובר בשנת 1939 נולדה סולנית להקת ג'פרסון איירפליין, גרייס סליק.

אז אספתי כמה דברים עליה בשבילכם...

ב-30 באוקטובר 1939 הגיחה לעולם מי שעתידה היתה להפוך לאחת הקולות הנשיים הבולטים והפרועים ביותר בתולדות הרוק, הגברת גרייס סליק. ככוח המניע והסולנית הכריזמטית של להקת ג'פרסון איירפליין, סליק היתה הפנים והקול של הפסיכדליה מסן פרנסיסקו. אבל הקריירה שלה היתה רצופה באירועים שחורגים הרבה מעבר למוזיקה בלבד. הנה כמה סיפורים לוהטים מהארכיון על הגברת הראשונה של האסיד-רוק.

כששומעים את העוצמה הווקאלית הפראית שלה, מבינים מיד שסליק לא באה לעשות נעים באוזן לאף אחד; היא באה לנער את המערכת כולה. היא הצטרפה ללהקה בסתיו 1966 במקומה של סיגני טולי אנדרסון, והביאה איתה מלהקתה הקודמת, THE GREAT SOCIETY, שתי פצצות מצרר שהגדירו מחדש את עידן הרוק הפסיכדלי: את SOMEBODY TO LOVE שכתב גיסה דרבי סליק, ואת יצירת המופת WHITE RABBIT.

סליק סיפרה שהיא כתבה והלחינה את WHITE RABBIT בסוף 1965, כשהיא יושבת מול פסנתר חבוט שחצי מקלידיו לא עבדו בדירה קטנה במחוז מרין, בעיצומו של טריפ אל.אס.די מתמשך כשהאלבום SKETCHES OF SPAIN של מיילס דייוויס מתנגן ברקע שעות על גבי שעות. המבנה של השיר נבנה כקרשנדו מהפנט בהשראת ה-BOLERO של מוריס ראוול – הכל מתחיל בליין בס ספרדי איטי ומתגנב, והולך ונבנה עד לזעקה חותכת שמרעידה את עור התוף. באוטוביוגרפיה שלה היא צחקה על הצביעות הממסדית ואמרה בהתלהבות: "ההורים שלנו קראו לנו סיפורים כמו אליס בארץ הפלאות, שבהם ילדה בולעת כדורים, שותה שיקויים, אוכלת פטריות ומרחפת, ואחר כך המבוגרים האלה עוד שואלים בפליאה למה הדור שלנו לוקח סמים?".

1974: הבלגן המרהיב של MANHOLE ותחילת עידן חדש

בינואר 1974 הונח על המדפים תקליט הסולו הראשון של סליק, שנשא את השם המשונה MANHOLE. על הנייר, זה היה אמור להיות תקליט הסולו המצופה של חוד החנית בלהקת ג'פרסון איירפליין. בפועל, כרגיל אצל סליק, התמונה היתה הרבה יותר מסובכת. התקליט, שהוקלט בתקופת מעבר של הלהקה (שכבר החלה לגשש לכיוון ג'פרסון סטארשיפ), היה יצירה יומרנית ורחבת יריעה. למעשה, היה שם אפילו קטע אחד, IT'S ONLY MUSIC, שבו סליק עצמה כלל לא נכחה. התקליט היה בלגן מרהיב. חלק מהתזמורים בו תוארו כלא פחות ממהממים, בעוד חלקים אחרים הכילו מוזיקה שאוזניים רבות העדיפו לוותר עליה.

באותם חודשים ממש של תחילת 1974, ג'פרסון איירפליין למעשה כבר סיימה את דרכה ההיסטורית, והגרעין המוביל שלה התגבש להקמת ג'פרסון סטארשיפ לקראת האלבום המצליח DRAGON FLY שיצא בהמשך אותה שנה. קודם לכן, ב-1973, סליק שיתפה פעולה עם פול קנטנר ודיוויד פרייברג באלבום ההרפתקני BARON VON TOLLBOOTH & THE CHROME NUN, אך MANHOLE היה הצהרת העצמאות הטוטאלית שלה, שנעשתה מתוך בוז עמוק לכל נוסחה מסחרית רדיופונית.

אבל כגודל הציפיות מהכוכבת הגדולה, כך גם האכזבה היחסית. MANHOLE בהחלט לא הצליח להתרומם לדרגת תקליט מושלם. ועדיין, הוא סיפק חווית האזנה מהנה ומוזרה. הוא נפתח בקטע אקוסטי ומופשט שנקרא JAY, קטע קצרצר שהוביל היישר למנה העיקרית: היצירה המרכזית בתקליט, THEME FROM THE MOVIE MANHOLE. במשך חמש עשרה דקות ארוכות, הקטע הזה העניק לסליק את כל המרחב להשתחרר, להימתח מוזיקלית, ואפילו לבטא מילים במבטא ספרדי משועשע. והתיזמור, אחחח... התיזמור. 

זה הוכיח שוב שאצל גרייס סליק הכל הולך. בין הנגנים בתקליט אפשר היה למצוא גם חברים כמו דיוויד קרוסבי, גרהאם נאש וחבריה ללהקה פול קנטנר ודיוויד פרייברג.

בספרה האוטוביוגרפי, סליק סיפרה מאוחר יותר על הבחירה בשם התקליט: "שם התקליט היה אמור לעורר תדהמה בקרב הגופים לשחרור האישה". היא חשפה שחלק מהתקליט הוקלט בלונדון, באולפני אולימפיק, עם תזמורת סימפונית שלמה ועם נגני חמת חלילים בחצאיות סקוטיות. "היה כיף להקליט את התקליט הזה," היא סיכמה, "שהיה הצלחה אמנותית וכשלון מחפיר מבחינה מסחרית". גרייס הוסיפה בהומור המושחז האופייני לה: "רציתי את השם MANHOLE כי זה משחק מילים משעשע – מצד אחד מכסה ביוב ברחוב, ומצד שני רמז אנטומי בוטה, וידעתי שזה יקפיץ את כל הפוריטנים והפמיניסטיות המעונבות!". כזאת היא היתה: ישירה, חסרת עכבות וצוחקת בפנים של כולם.

1970: המזימה לסמם את הנשיא ניקסון בספל תה

נקפוץ אחורה בזמן לאפריל 1970. גרייס סליק קיבלה הזמנה מפתיעה לבית הלבן. מי שהזמינה אותה היתה לא אחרת מאשר טרישה, בתו של הנשיא ריצ'רד ניקסון. איך זה קרה? ובכן, סליק (שם נעוריה ווינג) וטרישה למדו באותו מוסד חינוכי, פינץ' קולג', והאירוע היה מסיבת תה לבוגרות בית הספר. מישהו בממשל ניקסון כנראה לא הכין שיעורי בית.

הימים היו ימי שיא המתיחות הפוליטית. ג'פרסון איירפליין דהרה על גלי אלבומה המהפכני VOLUNTEERS מסוף 1969, אלבום שהטיף במפורש למרד נעורים. באוגוסט 1969 הם הופיעו בוודסטוק בשעה שמונה בבוקר ביום ראשון אחרי לילה שלם של גשם, כשגרייס קוראת לקהל: "בוקר טוב חברים, עכשיו הגיע הזמן למוזיקת בוקר של חולי נפש!". בדצמבר 1969 הם השתתפו בפסטיבל אלטמונט האלים, שם מרטי באלין הוכה על הבמה בידי אנשי כנופיית מלאכי הגיהינום. סליק הגיעה לשנת 1970 כשהיא רותחת מכעס על הממסד.

היא זיהתה הזדמנות פז והחליטה לנצל את ההזמנה כדי לבצע תעלול פסיכדלי. המטרה: הנשיא ניקסון בכבודו ובעצמו. באותה תקופה, מאז כניסתו לתפקיד ב-1969, ניקסון נחשב לאויב הציבורי מספר אחד של תרבות הנגד. החרפת המלחמה בווייטנאם ועמדתו הלוחמנית נגד סמים לא התיישבו טוב עם הצעירים באמריקה. הוא נתפס כטיפוס חסר הומור וחסר אכפתיות, והפך למטרה קבועה לבדיחות. רבים בסצנת תרבות הנגד הרהרו בקול רם מה היה קורה אילו ניקסון ייקח אי פעם LSD. גרייס סליק החליטה לנסות ולברר את העניין בעצמה.

כשותף למבצע, היא הזמינה את אחד הפעילים הידועים ביותר לשמצה בתרבות הנגד, אבי הופמן. 

הופמן, מנהיג ההיפים, עמד אז למשפט (כחלק מ"השבעה משיקגו") בגין הסתה לתסיסה בוועידה הדמוקרטית בשיקגו ב-1968, ואף דגל בגלוי בהוספת LSD לאספקת המים בוושינגטון. לאף.בי.איי ולבית הלבן היו תיקים עבי כרס על סליק והופמן, שסימנו אותם כסיכונים ביטחוניים בשל דעותיהם ומעשיהם האנטי-ממסדיים. אך בצעד מדהים של חוסר יעילות בירוקרטית, איש לא קישר בין "גרייס סליק בוגרת פינץ'" המוזמנת למסיבה, לבין "גרייס סליק הסוררת" הלא רצויה.

סליק והופמן התייצבו בשערי הבית הלבן. הופמן לבש חליפת עסקים ושיערו היה מסורק בקפידה לצורכי הסוואה. בכיסה של סליק היתה מוחבאת אבקת LSD. התוכנית היתה פשוטה: במהלך שיחה עם הנשיא, היא תכניס את ציפורניה הארוכות לכיס, תאסוף מעט מהאבקה, ותבחש בנימוס את כוס התה של ניקסון.

התוכנית הנועזת מעולם לא יצאה לפועל. למרות התחפושת, שומרי הבית הלבן זיהו את פניו המוכרים של הופמן. לסליק נאמר בנחרצות: "בדקנו ואת מהווה סיכון ביטחוני". השניים נחסמו מיד בדלת הכניסה ולא זכו לפגוש לא את טרישה ולא את אביה. הפאנץ' ליין של הסיפור? בסופו של דבר התברר שניקסון כלל לא נכח באירוע, שהיה, כאמור, מיועד אך ורק לבוגרות בית הספר של בתו.

גרייס תיארה את המבצע הזה בראיונות בחיוך רחב: "באמת האמנו שאם רק נפתח לניקסון את התודעה והוא יראה צבעים ואורות, הוא יבין מיד שכל המלחמה המטופשת הזו בווייטנאם מיותרת לחלוטין ויעצור הכל במקום. היינו נאיביים ופרועים מספיק כדי לחשוב שכוס תה אחת תציל את העולם!". חודש בלבד לאחר מכן, במאי 1970, התרחש הירי הנורא בסטודנטים באוניברסיטת קנט סטייט, שהוכיח עד כמה הימים ההם היו סיר לחץ מבעבע.

1968: הפרובוקציה בטלוויזיה והאגרוף של CROWN OF CREATION

ונסיים באירוע מוקדם יותר, בנובמבר 1968. להקת ג'פרסון איירפליין הופיעה בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית אך השנויה במחלוקת של האחים סמות'רס, תוכנית שניהלה קרבות קבועים עם הצנזורה. סליק החליטה לנצל את הבמה. היא עלתה להופיע כשכל פניה מרוחים בצבע כהה. מנחה התוכנית, טומי סמות'רס, שיתף פעולה (או שפשוט היה בהלם) והציג אותה לקהל בבית בשם GRACE SICK. אך סליק לא הסתפקה רק בשירה ובאיפור הפרובוקטיבי. בסיום הביצוע לשירם CROWN OF CREATION, היא הניפה את ידה וביצעה את תנועת המחאה השחורה – אגרוף קמוץ מונף אלעל.

היתה זו הצהרה פוליטית רבת עוצמה. אותה תנועה הוצגה לעולם כולו רק שבועות ספורים קודם לכן, באמצע אוקטובר, במשחקי האולימפיאדה. האתלט כהה העור, טומי סמית', ניצח בריצה, ובעת שעמד על דוכן המנצחים עם מדליית הזהב על צווארו וההמנון האמריקני ברקע, הוא הרים אגרוף עטוי כפפה שחורה. לצידו עמד זוכה מדליית הארד, ג'ון קרלוס, שביצע גם הוא את אותה התנועה. סליק, בדרכה הייחודית, הביאה את המחאה הזו ישירות לסלון של כל משפחה אמריקאית.

זוהי בדיוק גרייס סליק – קול חד-פעמי, אומץ לב נדיר, ואישיות גדולה מהחיים שהוכיחה שרוק אמיתי חייב לבעוט, להפתיע ולסרב לכל תכתיב.

למה רוברט פלאנט התעצבן כל כך?

ב-30 באוקטובר בשנת 1969 הופיעה להקת לד זפלין באולם 'קליינהאמס מיוזיק הול' בניו יורק. ואם מה שקרה שם היה קורה לכם - גם אתם הייתם מתעצבנים כמו מיסטר פלאנט.

באותם ימים ממש הלהקה חוותה טירוף מוחלט: רק שמונה ימים קודם לכן, ב-22 באוקטובר 1969, נחת בארצות הברית אלבומם המכונן LED ZEPPELIN II. מדובר היה ברעידת אדמה מוזיקלית – האלבום נחטף מהמדפים בקצב מסחרר, תחנות הרדיו השמיעו שוב ושוב את הריפים הכבדים, ובמהרה הוא עתיד היה להדיח מפסגת מצעד המכירות האמריקאי את לא אחר מאשר ABBEY ROAD של הביטלס. החבורה הבריטית חרשה את אמריקה בסיבוב ההופעות הרביעי שלה, עם אנרגיה של רכבת משא דוהרת ללא בלמים.

ההופעה עברה עם המון אהבה וחשמל, כשלפתע נזרקה לעבר הזמר כוס זכוכית, באמצע ביצוע השיר I CAN'T QUIT YOU. על הבמה, השיר הזה הפך לקרב מוחות מחשמל של קריאה ותגובה בין הגיטרה של ג'ימי פייג' למיתרי הקול הפנומנליים של פלאנט. ואז, בדיוק ברגע המרומם הזה, איזה ליצן בקהל החליט לזרוק כוס זכוכית לעבר הבמה. פלאנט הופתע מהדבר ומיהר לשיר באלתור על הזורק במיקרופון: "אתה מקלקל מופע טוב, טיפש שכמוך / אם אתה באמת חושב שאתה חכם / בוא ותעשה זאת שוב / אתה שומע אותי מדבר אליך? חושב שאתה חכמולוג / אני מציע לך לעלות לבמה ולעשות זאת שוב...". איזו תגובה של אמן אמיתי! בלי להפסיק את הקצב, בלי לקרוא לאבטחה ובלי להסס – פשוט להלביש את החוצפה של אותו חכמולוג אל תוך מקצב הבלוז ולהפוך תקרית מעצבנת לפנינה של הופעה.

התנגשות בין תרבויות וסאונד שחודר לעצמות

בעיתון MUSICAL DICHOTOMY נכתב על ההופעה אז: "להקת לד זפלין נשמעה טוב יותר בהיכל קליינהאנס מאשר באלבומיהם. הם היו אמיתיים, טובים, מקצועיים, איכותיים ונעים להקשיב להם! האולם היווה במשך שנים את התפאורה לצורות מוזיקליות קלאסיות ולכאלה הבנויות סביב איכות ושליטה. 

השנה, מספר אמרגנים נועזים הצליחו לשבור את הכללים המסורבלים להופעות ולמבצעים שהקימו אנשי הממסד. מכאן שהשנה נחשפנו לעוד הרבה קונצרטים של רוק. מה שהתברר כתוצאה מכך הוא שמוזיקת ​​הרוק נושאת איתה אווירה משלה וסביבה תרבותית משלה. וכששתי תרבויות מנוגדות בתכלית מתנגשות, מישהו חייב להיכנע. וזה מה שקרה כשלד זפלין הגיעו לעיר. נראה שהלהקה הזו הכי טובה בהופעה חיה. הם מאוד מקצועיים בקונצרטים שלהם. יש להם אנשי סאונד השולטים בכל היבט של המוזיקה שלהם. וזה לחלוטין לא מובן מאליו בשנת 1969, תקופה שבה הופעות רוק רבות היו נשמעות כמו בליל צורם ומעורפל של רעש ללא כל הפרדה בין הכלים.

ניתן להבחין בבירור בין גיטרה, תופים, בס ושירה. איכות הסאונד בקונצרט הזה הייתה נעימה ולא שכיחה, בתקופה שבה הדגש מושם על עוצמה והגברה יתרה. זה לא אומר שהם לא היו רועשים - אלוהים יודע שהם היו. אבל ההבדל טמון בשימוש שלהם בעוצמה הזו. זהו צליל מבוקר שיכול לחדור וגם להרגיע. האינטנסיביות שבה הארבעה מסתכלים אחד על השני, בזמן הנגינה, מדהימה. הריכוז שלהם כיחידה מדהים. וגם התיאום המוזיקלי שלהם מדהים. הכימיה הזו בין הארבעה הייתה טלפתית לחלוטין, כמו מכונה משומנת ומסונכרנת שפועלת מתוך אינסטינקט טהור.

הכישוף המיסטי של ג'ימי פייג' וקשת הכינור

ג'ימי פייג', אף על פי שהרבה מבקרי רוק סנובים קוטלים אותו, נתן תצוגה טכנית מרתקת של אמנות גיטרה שעדיין מהדהדת במוחי. כושר ההמצאה והכנות שלו הוצגו בקטע בשם WHITE SUMMER. בקטע הזה, פייג' מתיישב על כיסא ומכוון בשלווה את גיטרת ה-SILVERTONE הישנה שלו. הוא שואף לצורה מוזרה של טונאליות מוזיקלית בגיטרה שלו ומתקדם עם זה.

הנאמבר שילב מרקם מוזיקלי מעניין שרמז על המזרח הרחוק, הסגנון העממי והקאנטרי-מערבי. בתצוגה מסנוורת של מיומנות ידנית, פייג' גרם למוזיקה שלו להפוך לאמירה שלו. הוא העביר את מה שהרגיש באותו זמן. פייג' היה הפרפורמר הבולט באותו לילה. הברק שלו על הגיטרה אפשר לקהל להעניק לו תשואות רבות. לאחר דקות רבות של עבודת גיטרה מיומנת, פייג' עבר לקטע שהראה את כושר ההמצאה שלו. במהלך הסולו הוא לקח קשת של כינור וניגן באמצעותה על גיטרת הגיבסון שלו, ויצר מרקם מוזיקלי מוזר. הוא התקדם עוד יותר, והתחיל לעבוד עם קשת הכינור על הגיטרה בתוספת פדאל ווא-ווא.

מפלצת הקצב של בונזו וההתמזגות הקולית

סולואים היו בשפע בסיבוב ההופעות הזה. ג'ון בונהאם, ביצירה בשם MOBY DICK, הפגין את כישוריו יוצאי הדופן בסולו תופים ארוך למדי. רוברט פלאנט עשה סולו כל הערב באמצעות מיתרי הקול הזועקים שלו, כדי ליצור צורה מוזיקלית אחרת. את זה הוא שילב עם הגיטרה של פייג' והם הפכו לאחד. כפי שהבנתם עד עכשיו, די התרשמתי מלד זפלין. ולמרות המבקרים, אני חושב שעם החשיפה הנכונה, זפלין היא אחת הלהקות הכי מרגשות בסביבה".

הלילה שבו האחים גיב נטשו את האולפן: הפיצוץ הגדול בשידור חי.

ב-30 באוקטובר בשנת 1997 התארחו חברי הבי ג'יז בתוכנית הטלוויזיה של מנחה הבי.בי.סי, קלייב אנדרסון. זה היה ראיון מחפיר ביותר.

שנת 1997 הייתה אמורה להיות שנת הניצחון המוחלט של האחים גיב. רק חודשים ספורים קודם לכן, במאי של אותה שנה, הם נכנסו בהתרגשות אדירה להיכל התהילה של הרוק'נ'רול בטקס מרגש שבו הציג אותם בריאן וילסון. באותה שנה הם גם קטפו את פרס ה-BRIT על תרומה יוצאת דופן למוזיקה ואת פרס מפעל חיים במונטה קרלו. הם עמדו על גג העולם.

אז זה היה אמור להיות עוד ערב חגיגי של קידום מכירות, אבל הוא הפך לאחד הרגעים המביכים והנפיצים ביותר בתולדות הטלוויזיה הבריטית. ב-30 באוקטובר 1997, עלו האחים לבית גיב, הבי ג'יס בכבודם ובעצמם, לבמה של תוכנית האירוח הפופולרית CLIVE ANDERSON ALL TALK של ה-BBC. הם הגיעו לשם במטרה ברורה: לקדם את האלבום החדש שלהם, STILL WATERS, שיצא מוקדם יותר באותה שנה, בחודש מרץ, וכבר מכר מיליוני עותקים בכל העולם עם הלהיט ALONE שכבש את המצעדים, וסימן קאמבק מרגש.

ממש באותם ימים הם גם עמדו שבועיים בלבד לפני הופעת הענק ההיסטורית שלהם בלאס וגאס, ONE NIGHT ONLY, מופע שהפך לאחד מרגעי השיא הגדולים בקריירה שלהם. הקהל הריע, האורות נדלקו, אבל המנחה, קלייב אנדרסון, כנראה קם על צד שמאל באותו בוקר. הבי ג'יס נכנסו לאולפן כעכברים למלכודת.

הבדיחות הנמוכות על הפלצט המפורסם בעולם

כבר מהרגע הראשון, האווירה באולפן הייתה טעונה. במקום לשאול על התקליט החדש, אנדרסון פתח במטח של עקיצות ארסיות. זמן קצרצר לאחר תחילת הראיון, הוא כבר מצא לנכון להשוות את קול הפלצט הגבוה והייחודי של הלהקה לקולו של מיקי מאוס. שלושת האחים, בארי, רובין ומוריס, עדיין נראו נינוחים יחסית, מחייכים במבוכה. בארי השיב: "הוא (מיקי מאוס) קיבל את הקול שלו ממני". 

הם קיוו שזו רק הלצה קטנה לחימום האווירה ושתיכף המארח שלהם יפנה לשאול על התקליט החדש. אך המארח שלהם רק התחמם. "האם זה קרה בגלל הג'ינס הצמוד מדי שלבשתם?"... אאוץ'! בארי מיהר להסביר ברצינות שמפיק המוסיקה הנודע, אריף מרדין, הוא שביקש מהם לשיר גבוה. אבל לאנדרסון זה לא הזיז, הוא רצה רק דם ולעג.

העלבון שחצה כל קו אדום

לרגע נראה שאנדרסון חזר לקו הישר ובאמת מתעניין במה שיש לאחים גיב לספר לו. אבל בתוכו הוא בעבע. ואז הגיעה ירייה כואבת במיוחד. אנדרסון פנה אליהם וכינה אותם HIT WRITERS. בארי גיב, שניסה אולי להסיט את הנושא, ענה לו: "זו המילה הנחמדה". אנדרסון לא היסס וירה בחזרה: "כן, אנחנו במרחק אות אחת", כשהוא רומז בבוטות למילה SHIT. פה, כבר היה ברור שלא מדובר בבדיחות ידידותיות. זו הייתה פגיעה ישירה בלב של יוצרים שחיברו המנונים על-זמניים לא רק לעצמם, אלא גם לברברה סטרייסנד, דיון וורוויק, קני רוג'רס ודולי פרטון. לקרוא לזה בשפת רחוב כזו? זו כבר לא סאטירה בריטית שנונה, זו גסות רוח מהזן הנחות ביותר.

אנדרסון המשיך בקו הלגלגני ואמר שבמשך שנים הוא בכלל חשב שהלהקה מורכבת מאחיות ולא מאחים, ואף הוסיף בדיחה תמוהה על כך שהכלב שלו אוהב מאוד את המוזיקה הגבוהה שלהם - רמז לכך שקולותיהם כה גבוהים שכלבים שומעים אותם. האחים גיב, מקצוענים ותיקים, ניסו להמשיך לזרום עם הבדיחות, אך המתח היה ניכר.

הפיצוץ הגדול והנטישה הדרמטית מול המצלמות

בשלב הזה, הסכר נפרץ. פניו של בארי גיב, המנהיג השקט של הלהקה, החלו להאדים מזעם. הראיון עוד נמשך איכשהו, ואנדרסון, שחש שהוא "על הגל", העמיד פנים שהוא באמת מתעניין בלהקה ובמוזיקה שלה. הוא אפילו התלוצץ על שיר ישן של בארי בשם DON'T FORGET TO REMEMBER באומרו "שכחתי את ההוא". לבארי גיב זה הספיק. ואז, בשידור חי, הוא הוסיף: "למעשה, אני יכול פשוט לעזוב". הוא קם על רגליו, ובדרכו החוצה הפנה אצבע מאשימה לעבר המארח ההמום ואמר: "ואתה המאונן פה, חבר" (YOU ARE THE TOSSER, PAL).

בארי גיב יצא מהאולפן בסערה. מיד אחריו קם רובין גיב ועזב גם הוא באומרו שזו הייתה מלכודת. מוריס, האח השלישי, נותר לשנייה מבולבל על הכיסא, מנסה להבין מה בדיוק קרה, עד שהבין שגם הוא צריך לקום וללכת. אנדרסון, בניסיון נואש להציל את המצב, פנה למוריס ואמר לו: "אתה יכול להישאר". מוריס, שנשמע נבוך מאוד מכל המעמד, השיב: "אני לא עושה חיקויים", ונטש את האולפן. הראיון הפך לשמצה כאחד המפגשים המביכים והמבישים ביותר בתולדות הטלוויזיה הבריטית. באותם רגעים ממש נשאר אנדרסון לבדו על הבמה, מגמגם מול קהל המום שלא ידע אם לצחוק או לתפוס את הראש מול התרסקות השידור.

הכאב של בארי וההסבר של מוריס

בימים שאחרי, הסערה הייתה גדולה. בארי גיב התראיין לעיתון SUN ושפך את ליבו. "כן, מצאתי את הבדיחות כואבות", הוא הודה. "ראיונות התבססו לרוב על השלילי, אף פעם לא על החיובי. וזו אחת הסיבות שעזבנו את קלייב אנדרסון. זה היה פשוט מטח של עלבונות אצלו. היינו מעריצים של קלייב אנדרסון, אז זה העציב אותי. פשוט התפרקתי שם".

גם מוריס גיב דיבר על התסכול העצום שלו סביב המפגש, והסביר שהוא דווקא ציפה מאוד להיות בתוכנית. "אמרו לנו שקלייב הוא מעריץ גדול שלנו ומבקש לראיין אותנו, אז הסכמנו בשמחה גדולה. זה מצחיק איך שזה יצא, כי לא חשבנו שהם ישדרו את זה. חשבתי שקלייב יתבייש מכדי להראות את זה. הוא בטח חשב שנחזור לאולפן והוא יאמר, 'הבנתי אתכם!' - אבל לא עשינו זאת". מוריס גם הבהיר נקודה כואבת במיוחד: "לא אכפת לנו שיקרעו אותנו, אבל לא קורעים את השירים שלנו. כי הם כמו הילדים שלנו. אתה לא עושה את זה". כמה שמוריס צודק! השירים האלה הם מפעל חיים של הרמוניות קוליות גאוניות שגדלנו עליהן, ולא בדיחה של מנחה אידיוט.

באשר לכינוי "מאוננים", מוריס גילה שהיה מאחוריו סיפור פנימי של הלהקה. "אתה יודע, קראנו לעצמנו 'המאוננים' בצחוק", סיפר. "פעם שמנו שלט עם זה בטקס פרסים בלונדון, ב-EARL'S COURT. רק בתור בדיחה. כולם הסתובבו ושאלו, 'מי יכול לעשות את זה לחדר ההלבשה של הבי ג'יס? מי שם את זה על הדלת שלהם?' וכולם ממש התעצבנו כי הם חשבו שמישהו מתעסק איתנו. ובארי אמר, 'לא, אנחנו עשינו את זה' והם אמרו, 'אה! זה מאוד מצחיק, לא?' אבל כולם חיפשו מסביב את הדפוק שהניח את זה על הדלת שלנו. אבל על זה מדובר. זה כיף, וחשבנו שקלייב הולך להיות כזה".

האכזבה הייתה גדולה. "כל מי שמכיר אותנו יודע שאנחנו תמיד נהנים ובעצם ציפינו שנהנה עם קלייב כי תמיד חיבבתי אותו", סיכם מוריס. "תמיד אהבתי את התוכניות שלו. קצת עקבתי אחרי הקריירה שלו כי היה לו הרבה מזה ב-PBS כאן, בכבלים וכאלה. אז נהניתי. אמרתי, 'אה, כן. זה צריך להיות כיף לעשות את זה', וממש התאכזבנו". קלייב אנדרסון הביע חרטה מסוימת מאז התקרית, אך סולחה של ממש מעולם לא נערכה בין הצדדים. הבי ג'יס, מצדם, הוכיחו באותו ערב שיש גבול שגם כוכבי ענק לא מוכנים שיחצו.

מול מנחה שחשב את עצמו למצחיקן הדור, הם הדגימו שכשנוגעים במוזיקה שלהם ובכבוד העצמי שלהם – שלוש הרמוניות של אחים שוות הרבה יותר מכל רייטינג זול.

גם זה קרה ב-30 באוקטובר. ובכן, שנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת היו גדושות באירועים סוערים, רגעים מביכים של מבוכה ותצוגות ספונטניות, שרק מוכיחים שהחיים על כביש הרוק'נ'רול היו פרועים הרבה יותר ממה שחשבנו!

משפטו של מלך הלטאות והאגרוף הקפוץ של אירופה

בשנת 1970, כל העיניים היו נשואות לפלורידה, שם עמד זמר להקת הדלתות, ג'ים מוריסון, בפני בית המשפט. לאחר שהואשם בהתערטלות ובגסויות פומביות בהופעה במיאמי שנה קודם לכן, הגיע מוריסון אל בית המשפט עם עורך דינו, מקס פינק, כדי לשמוע את גזר הדין. במקור, חברי הלהקה תכננו להמשיך סיבוב הופעות מתוכנן באירופה. אך השופט מוריי גודמן, שהיה נחוש לסיים את הפרשה במהירות, סירב לבקשת דחייה מטעם מוריסון ודחה את סיבוב ההופעות של הדלתות. זהו רגע מכונן וטרגי בהיסטוריה של הרוק: מוריסון נידון לקנס של 500 דולר ולחצי שנת מאסר בפועל בבית הכלא RAILFORD PRISON שבפלורידה, גזר דין שהותיר רבים בהלם מוחלט. הזמר הגיש ערעור ונשאר חופשי בערבות של 50,000 דולר, אך למרבה הצער, עזיבתו את ארצות הברית שנה לאחר מכן והטרגדיה בפריס, הפכו את פסק הדין למעין גזר דין סופי עבור מעריציו באמריקה ואירופה.

התוצאה המיידית של העיכוב הדרמטי הזה הורגשה מעבר לאוקיינוס. הדלתות היו אמורים להופיע למחרת ביום גזר הדין בשווייץ, עם להקת הפתיחה הכבדה בלאק סאבאת'. ארבעת הבחורים מבירמינגהם מצאו את עצמם מופיעים לבד, כאשר במקום מוריסון וחבורתו הוזמנו להקות CACTUS ו- TASTE למלא את החלל העצום שנותר. אפשר רק לדמיין את מפח הנפש שחשו עשרות אלפי המעריצים האירופאים, שהחמיצו את ההזדמנות האחרונה שלהם לצפות במוריסון על הבמה במופע רשמי.

מטוס מלא באלכוהול, סכינים ומכת ארבה

במקביל לדרמה המשפטית ביום הזה בשנת 1970, להקת הבירדס, שהייתה ידועה בסגנונה הייחודי ששילב פולק ורוק פסיכדלי, מצאה את עצמה בצרות מסוג אחר לחלוטין בפארק שעשועים ליד מיאמי. הבמה בפארק ב- DANIA, ליד מיאמי, הייתה מאולתרת וקטנה, עשויה לוחות מתכת. חברי הלהקה הגיעו למיאמי בדיוק באותה טיסה של מוריסון ועורך דינו, מקס פינק, ופגשו אותם במקרה. בקומה העליונה של מטוס הבואינג 747 התפתחה אווירה משוחררת ובלתי שגרתית: מוריסון וגיטריסט הבירדס, קלארנס ווייט, שיחקו בהטלת סכינים! כל זאת תוך לגימה בלתי פוסקת של כמויות נכבדות של ברנדי, מה שהפך את הטיסה לחוויה פרועה וחסרת מעצורים. לאחר הנחיתה, חברי הבירדס איחלו למוריסון הצלחה במשפטו, ופנו להופעה שלהם בפארק השעשועים, שם הופיעו גם להקות כמו ג'יימס גאנג והאחים בוריטו המעופפים.

אלא שהצרות האמיתיות התחילו עם רדת הערב. ההופעה נקבעה לשעה חשוכה, אך כשהופעלה התאורה המסנוורת סביב הבמה, התברר שהיא מושכת אליה לא רק את הקהל, אלא גם כל חרק מעופף בסביבה – ממש מכת ארבה מודרנית! הזמרים סיכנו את עצמם בבליעת חרקים בכל פתיחת פה, והמוזיקאים נראו כמי שמנגנים ביד אחת ומנופפים בטירוף בשנייה כדי להרחיק את המזיקים המעצבנים. מספר עקיצות היתושים והחרקים שספג כל חבר בלהקה היה כה גבוה מהרגיל.

כשהביטלס שברו את חוקי הטלוויזיה בשבדיה

בשנת 1963, להקת הביטלס, שהייתה עדיין בתחילת דרכה הבינלאומית, הופיעה בתוכנית טלוויזיה שבדית פופולרית בשם DROP IN. הצילומים נערכו בתיאטרון ששוכן בפארק השעשועים GRONA LUND בשטוקהולם. המנחה, קלאס ברלינג, ניהל את ההפקה במרץ: חזרות בבוקר, הפסקת צהריים, חזרה נוספת, ולבסוף – צילום בשעות הערב. לאחר שהצליחו לכבוש את הקהל עם להיטם SHE LOVES YOU, פול מקרטני הזמין את הקהל הנלהב להצטרף אליהם בביצוע המדבק של TWIST AND SHOUT, שרק לאחרונה הגיע למקום השני במצעד השבדי.

במקור, נקבעו הביטלס לבצע שני שירים בלבד, אך המנחה הנלהב נדהם מהתגובה הפרועה של הקהל, ומיהר לבקש מהם שיר נוסף. הלהקה נענתה בשמחה וביצעה את I SAW HER STANDING THERE. להקת הבית של התוכנית, הטלסטארס, כבר התכוננה לנגן את אות הסיום, כאשר ברלינג, ששקע לחלוטין בביטלמאניה, פנה לג'ון לנון וביקש שיר רביעי! בעוד שאר אורחי התוכנית כבר נופפו לשלום למצלמה, הביטלס פרצו ב-LONG TALL SALLY. המבוכה הייתה ניכרת בקרב אנשי ההפקה, אך ברלינג היה מרוצה עד הגג. פול מקרטני, שהבחין בחריגת הזמן הדרמטית, קיצר במהירות את השיר וכך הסתיימה התוכנית בטעם של עוד.

פול מקרטני שוכח את הדרכון אבל כובש את ניס

בשנת 1967, כשהמוזיקה של הביטלס כבר נכנסה לתקופה פסיכדלית, פול מקרטני, כותב השירים העיקרי של הלהקה באותה עת, תכנן לצלם קליפ לשיר שכתב, THE FOOL ON THE HILL. הוא טס לניס שבצרפת, יחד עם עוזר הלהקה הנאמן, מאל אוונס, והצלם אוברי דיואר. מטרתם הייתה לצלם רצף סצנות חלומיות במיקומים שונים. מקרטני, שהיה מסודר במוזיקה אבל מפוזר לחלוטין בעניינים אישיים, הצליח לשכוח את הדרכון ואת הכסף שלו! איך בכל זאת עבר את המכס? "אמרתי להם, 'אתם יודעים מי אני, אז למה אתם צריכים לראות תמונה שלי בדרכון?'", הוא סיפר מאוחר יותר בחיוך. כוחו של כוכב פופ בינלאומי בשיאו כנראה ניצח את הבירוקרטיה.

אך באותו יום, באופן מפתיע, לא בוצעו צילומים. במקום זאת, החבורה נכנסה למלון ושכרה נהג מונית, שהעיר אותם ב-3:30 בבוקר למחרת כדי להספיק להגיע לנקודת צילום עם שעת הזריחה. למחרת זה קרה. מקרטני: "שאלנו את נהג המונית המקומי, 'מאיפה יש מקום טוב לראות את הזריחה?' ניס הייתה נגישה למדי. היה בה נוף הררי טוב וחשבתי שאולי נזכה לזריחה צלולה טובה שם. זה היה הזמן הנכון בשנה. כולנו העמסנו את הציוד למונית ונסענו אל ההרים מאחורי ניס. לקח לנו כשעה והזריחה הייתה אמורה לעלות בעוד כחצי שעה. פרקנו את הדברים, הצבנו את החצובה במקום שבו ידענו שהשמש תזרח וחיכינו בקור המקפיא.

לבשתי מעיל שחור ארוך ופשוט חיכינו עד שהשמש תזרח. אז רק רקדתי מסביב והוא צילם את זה. פשוט אמרתי, 'בסדר, בוא לשם: תן לי לרקוד. תן לי לקפוץ מהסלע הזה לסלע הזה. תצלם הרבה מהשמש ותן לי לעמוד מולה'. פשוט הייתה לי קסטה קטנה של פיליפס לעשות פנטומימה אליה ולקבל בערך את התחושה של השיר. לא נשמעו הצלילים של השיר ברקע כשעשיתי את זה. לא כל כך עניין אותי להיות כל כך מדויק. נשארנו עד שהשמש שקעה. אבל ככל שהיום חלף, האור החמיר. זה היה אור יום קשה, אז קיבלנו פחות חומר בשעות היום. בעצם השתמשנו בכל הדברים של שעת השחר. זה היה מאוד ספונטני. כשבאנו לנסות לערוך את הכל לסרט MAGICAL MYSTERY TOUR, זה היה מאוד קשה. לא באמת היינו צריכים רק צלם אחד, זה היה אקט אנטי האיגוד. זו הייתה סיבה נוספת לנסוע לצרפת. האיגודים לא היו מאפשרים את זה בבריטניה, וגם לא בצרפת כנראה, אבל הם לא ידעו שאנחנו עושים את זה".

הרכבת הרועמת של בוב דילן: לחזור להיות "עבור האנשים"

בשנת 1975, לאחר סיבוב הופעות מוצלח ומסחרי עם להקת הבאנד ב-1974, בוב דילן חש שהוא הופך ל'כוכב-על חסר נשמה' והחליט לחזור לשורשיו. הוא פצח בסיבוב הופעות חדש וייחודי: THE ROLLING THUNDER REVUE. המופע הראשון נערך באודיטוריום לזכר המלחמה בפלימות', מסצ'וסטס, ומטרתו הייתה ליצור חוויה נגישה, אינטימית ותיאטרלית. במקום אצטדיוני ענק והפקות גרנדיוזיות, דילן בחר במסגרות קטנות יותר בעיירות קטנות. מחירי הכרטיסים היו נמוכים במכוון – "עבור האנשים" – כדי שכל מעריץ יוכל להרשות לעצמו להגיע.

היה זה ניגוד מוחלט לסיבוב הקודם, והחוויה כולה נזכרה על ידי רוב המדווחים כ"קסומה ושונה מכל מה שהיה קודם לכן". דילן יצר קאסט שלם של מוזיקאים וחברים, מה שהפך את הסיבוב למעין קרקס נודד. כמות נכבדת מההופעות צולמה, ותיעדה את המהלך המבריק והתיאטרלי, מה שהביא ליצירת סרטים דוקומנטריים נהדרים ששימרו את התקופה המיוחדת הזו.

סלסלת המחאה בבריכת השחייה של הוליווד

שנת 1969 הביאה עמה רגע מביך במיוחד במסיבה שערך מנחה הטלוויזיה האמריקני טום סמות'רס לכבוד הזמר דונובן, בביתו החדש והמפואר בהוליווד. למסיבה הגיעו אורחים כגון אריק ברדן, מאמה קאס אליוט (מ'האמהות והאבות', ג'וני מיטשל, גרהאם נאש, סטיבן סטילס, מיקי דולנץ ודייבי ג'ונס (מהמאנקיז) והזמר פיל אוקס. כשפיל אוקס שוטט באחוזה העצומה של סמות'רס, הוא לא יכול היה שלא להירתע מכל הזוהר והעושר סביבו, במיוחד בתקופה שבה היו ידוענים בהוליווד שעשו הרבה רעש על תמיכה בפליטים הוייטנאמים המורעבים.

כל אורח שקיבל הזמנה למסיבה ראה כי על הזמנתו התנוסס מספר. האורחים הבינו את פשר המספר שקיבלו עם הגיעם למסיבה. וזה אכן התממש כשמנחה הערב הכריז על המספר הזוכה, שהוא 401. פיל אוקס גילה שעל הזמנתו התנוסס המספר הזה. הוא צעד קדימה וניגש למיקרופון. בעודו עומד הוא שלח מבט לפרס שהובטח לו – סלסלה עם בשרים מיובאים, גבינות ויינות. ואז פצח בנאום קצרצר: "אני כנראה שיכור יותר מכל מי שנמצא פה הערב. אך אני כנראה גם הכי פחות מאושר מכם".

ואז הוא מלמל כמה משפטי מחאה על מתנות מושחתות כמו זו שמוגשות במסיבות ראווה. לאחר מכן אסף את הסלסלה וזרק אותה לבריכת השחייה שהייתה שם. שאר הנוכחים הביטו בו בתדהמה גמורה. לאחר מכן גם אוקס נדהם ממעשהו, כשפי שניסה להסביר. אולי נדהם, אבל לא מתחרט כשהשוה את זה לאחת מפעולות המחאה של אבי הופמן. הופמן, אמר אוקס, היה מסוג הבחורים שיכנסו לתחנת משטרה ויבעטו פנימה גביע, רק כדי להיעצר. הוא ראה את מעשיו באותה מסיבה ברוח דומה. "זו הייתה ממש מחאה נגד עצמי", הוא הסביר. "יכולתי לראות שאני בשלב מסוים מרוויח מספיק כסף וחי ככה... עם הבריכה הגדולה והכל, ואורח במסיבה הזו. זה הפחיד אותי".

מה שפיל לא הזכיר - או אולי אפילו שם לב - זה שההתנהגות שלו במסיבה הייתה פוגענית כלפי המארח, טום סמות'רס. התנהגות כזו, שלא היתה אופיינית לו עד אז, הייתה בכל זאת משמעותית: בחודשים לאחר מכן הוא החל להציג, לראשונה בחייו, סימנים שייתכן שירש מאביו - מאניה דפרסיה. בימים ההם האותות היו כה עדינים שאף אחד מהחברים או המשפחה כנראה שם לב אליהם הרבה, אבל, בדיעבד, אין ספק שזה גרם לביטוי של ייסורים שיצרבו את פיל אוקס למשך שארית חייו ועד התאבדותו.

סטיבי וונדר הולך לאיבוד בג'ונגל?

ב-30 באוקטובר בשנת 1979 יצא אלבום כפול לסטיבי וונדר, ששמו THE SECRET LIFE OF PLANTS. המבקרים קראו לזה שיעמום נפוח, הרבי הנקוק נשבע שמדובר בגאונות טהורה, והמעריצים חיכו לשווא שזרעי החמניות ינבטו ליד הפטיפון.

באותם ימים ממש, עולם המוזיקה כולו רעש וגעש: סצנת הדיסקו ספגה מכת מחץ באירועי "ליל השמדת הדיסקו" בשיקגו, חברות התקליטים נכנסו לחרדות כלכליות, וסטיבי וונדר עצמו היה מושקע עד מעל לראש במאבק ציבורי ענק להפיכת יום הולדתו של ד"ר מרטין לותר קינג לחג לאומי רשמי בארצות הברית. בתוך כל הקלחת הפוליטית והחברתית הזו, חברת MOTOWN ישבה על קוצים. סטיבי היה היהלום שבכתר, האיש שחתם על חוזה היסטורי חסר תקדים של 13 מיליון דולר, וכולם חיכו למוצא פיו.

כשלוח השנה הראה את ה-30 באוקטובר 1979, עולם המוזיקה עצר את נשימתו. אחרי ההצלחה הפנומנלית של יצירת המופת שנקראה SONGS IN THE KEY OF LIFE, כולם חיכו בקוצר רוח לצעד הבא של סטיבי וונדר. ואז זה נחת:  אלבום כפול בשם JOURNEY THROUGH THE SECRET LIFE OF PLANTS. כן, קראתם נכון. צמחים. התגובות, איך לומר, היו חצויות. חלק רצו להשקות עוד יותר את האלבום הזה. אחרים רצו לרמוס אותו ולשכוח ממנו.

מבחינה מסחרית וביקורתית, עבור רבים זו הייתה תחילת הנפילה. אף שהאלבום הצליח להגיע עד למקום הרביעי במצעד המכירות האמריקאי, זה קרה בעיקר בזכות נאמנות עיוורת של מעריצים שרצו לחנויות בעיניים עצומות. עיתונות המוזיקה עמדה פעורת פה: איך ייתכן שהטרובדור הפך בבת אחת לפילוסוף מופשט שמלחין מוזיקה סבוכה ותמוהה בהרבה מכל מה שעשה קודם לכן? מבחינתם - אם הוא חיפש לחזור לשורשים, זה לא היה הכיוון...

מצד אחד, עמדו מוזיקאים כמו אשף הג'אז הרבי הנקוק, ששיתף פעולה עם וונדר בעבר. הנקוק יצא להגנת חברו ושיבח את רוח ההרפתקנות, והסביר שניסויים כאלה הם חלק הכרחי מהתפתחות מוזיקלית. מן העבר השני, עמדו המבקרים. לקן טאקר מהמגזין רולינג סטון, למשל, לא הייתה טיפת סבלנות לפרויקט, ומיד נגיע גם לביקורת הקוטלת שלו. הבדיחה הגדולה ביותר שליוותה את האלבום הייתה לראות את הלוגו המפורסם של MOTOWN מודפס באותיות קידוש לבנה על העטיפה. למוזיקה הזו היה קשר לאסתטיקה המוכרת של מוטאון בדיוק כמו שיש לה קשר להרכב כבד כמו בלאק סאבאת'.

כשמוזיקאי עיוור רואה נביטה בעיני רוחו

הרעיון שמוזיקאי עיוור יכתוב פסקול לסרט הוא אולי יוצא דופן, אבל מה שבאמת הרים גבות ברחבי התעשייה היה הנושא של הסרט עצמו. הסיפור מתחיל כך: צמד חוקרים, הסופר פיטר טומפקינס והביולוג כריסטופר בירד, החליטו לאסוף כל פיסת מידע, מחקר ועדות על... ובכן, על התפיסה החושית של צמחים. הם ליקטו הכל לספר שנושא את אותו השם, ובו תיאוריות מדהימות (או מופרכות, תלוי את מי שואלים). הספר טען שצמחים מגיבים למוזיקה, שיש להם יכולת הסתגלות פנומנלית, ואפילו שהם מסוגלים לתקשר עם בני אדם. הוצגו שם כל מיני ראיות, כולל ניסויים שנועדו לבדוק אם לצמחים יש זיכרונות. זה היה עידן ה-NEW AGE בשיאו.

מפיק סרטים בשם מייקל בראון קרא את הספר ונדלק. הוא החליט לפתח תסריט לסרט דוקומנטרי בנושא וכבר הייתה לו מוזיקה מסוימת, אך הוא הרגיש שהוא זקוק לקטע סיום חזק. הוא פנה לסטיבי וונדר. 

וונדר, שהיה אז בשיא העבודה על SONGS IN THE KEY OF LIFE, נרתע תחילה. אך לאחר שהאלבום ההוא יצא והפך להצלחה מסחררת, בראון חזר לנדנד. הפעם, סטיבי הסכים. מה שהתחיל כבקשה לקטע סיום אחד, התנפח במהירות לפרויקט שלם עבור המוזיקאי המחונן.

האתגר היה ברור: כיצד מלחינים פסקול לסרט שאינך יכול לראות? מייקל בראון מצא פתרון יצירתי. הוא הקליט את עצמו כשהוא מתאר לסטיבי, בקול רגוע ופרטני, את כל מה שהוא רואה בסרט, סצנה אחר סצנה. כפי שבראון עצמו שחזר בהתפעלות: "זה היה סרט שקשה מאוד להלחין עבורו מוזיקה, משום שהוא עוסק בדברים שאיש כמעט לא ראה על המסך לפני כן. אין נוסחאות מקובלות להלחנת מוזיקה לקטעים כמו זרעים שנובטים מתוך האדמה או צמח טורף שלוכד חרק. אני מוכן להתערב שמלחינים ותיקים רבים לא היו יודעים מה לעשות עם סצנות כאלה, מלבד פתרונות בנאליים ופשטניים. אבל סטיבי ידע. הוא פשוט מדהים". מהנדס הקול גארי אולזבל ישב באולפן וספר עבור סטיבי פריימים ושניות בקול רם, וסטיבי לקח את תיאורי התמונה ובחר לכל קטע את הקצב, הסולם והאווירה המדויקים.

בראיונות לתקשורת באותה תקופה, סטיבי נשמע זהיר. הוא הודה שהוא ציפה להלחין מוזיקה לסרט על נושאים שחורים, לא על בוטניקה, אבל הודה שהרעיון מסקרן אותו. אולי הוא ראה בפרויקט הזה הזדמנות לשבור את מגבלות פורמט הפופ של שלוש דקות. זו הייתה הזדמנות לבנות עולמות מוזיקליים שלמים סביב רמזים חזותיים (שתורגמו עבורו לקול), שחרור מוחלט מדפוסי העבודה הרגילים שלו. במבט לאחור, זה היה מהלך מסוכן ביותר עבור הקריירה שלו: לקשור את שמו ואת המוניטין שלו לתיאוריות שרוב הקהילה המדעית ראתה בהן פסבדו-מדע חסר בסיס, ולהפוך את כל זה לאלבום האולפן הכפול הבא שלו.

חזית הטכנולוגיה הדיגיטלית והסרט שנעלם באפלה

סטיבי התחייב לפרויקט במאה אחוז. ההקלטות נפרשו על פני מספר רב של אולפנים, והוא ניצל עד תום את הציוד הדיגיטלי החדשני ביותר שהיה קיים אז. זה היה אחד התקליטים הראשונים שהשתמשו בהרחבה ב-COMPUTER MUSIC MELODIAN, סינטיסייזר וסמפלר דיגיטלי חלוצי שאיפשר לו ליצור את כל אותם צלילי טבע מוזרים ו"צמחיים". בנוסף לכך, ההקלטה נעשתה באמצעות מכשיר ההקלטה הדיגיטלי המהפכני SONY PCM 1600 באולפני קריסטל, סיגמה והאולפנים של מוטאון בהוליווד. מדובר באחד מאלבומי הפופ המוקדמים ביותר בהיסטוריה שהוקלטו בצורה דיגיטלית מלאה, חודשים ספורים בלבד אחרי שהאלבום BOP TILL YOU DROP של ריי קודר פרץ את הדרך.

ואז, הכל השתבש. חברת PARAMOUNT, שהייתה אמורה להפיץ את הסרט, החליטה בשלב מסוים לגנוז אותו. הסרט נעלם, וסטיבי וונדר נשאר עם אלבום כפול ויקר, פסקול ללא סרט, שהיה צריך איכשהו לעמוד בזכות עצמו. בימים ההם, איש לא ציפה שאלבום פסקול יהיה עמוס בשירים קליטים, ואכן שמונה מתוך עשרים הרצועות באלבום היו אינסטרומנטליות לחלוטין – והיחס הזה היה גבוה אף יותר לפני שהסרט נגנז. בניסיון להציל את המצב, הוא חזר לאולפן והקליט עוד שלושה קטעים בעלי אופי ווקאלי ומסחרי יותר, כולל הלהיט היחסי SEND ONE YOUR LOVE. השיר הזה היה נקודת האחיזה הרדיופונית היחידה באלבום. הוא העפיל למקום הרביעי במצעד הכללי בארצות הברית, כבש את המקום הראשון במצעד ההשמעות לקהל בוגר, ואף זיכה את וונדר במועמדות לפרס גראמי. שם, בניגוד לבוטניקה מדעית נוקשה, הפרחים שימשו רק כדימוי רומנטי עדין. לאחר מכן היה עיכוב נוסף כדי לבצע רמיקס לכל הפרויקט ולהוסיף עוד צלילי אווירה טבעיים. בסך הכל, אחרי שלוש שנים של תכנון ועבודה, האלבום היה מוכן.

התרסיס שהמיס את הוויניל וזרעי החמניות שסירבו לנבוט

אבל הצרות רק התחילו. אנשי השיווק בחברת MOTOWN חשבו על רעיון "מבריק": להוסיף ניחוח פרחים לעטיפות התקליטים. התוכנית השאפתנית הזו נכשלה כישלון חרוץ כשהתברר שהבושם שבו השתמשו פשוט אכל את העטיפה וגרם נזק לתקליטים עצמם, כשהחומר הכימי הגיב רע מאוד עם הוויניל הדק. בתכסיס יחצ"ני נוסף, MOTOWN שלחה לחנויות התקליטים עותקים של הספר המקורי בצירוף חבילת גרעיני חמניות. הרעיון היה שכאשר הזרעים ינבטו, התקליט יגיע לחנויות. אבל ההמתנה לאלבום התארכה כל כך, עד שהגרעינים המסכנים כבר איבדו את כוח הנביטה שלהם והמתינו חודשים ארוכים באדמה יבשה.

והמוזיקה עצמה: גאונות או גימיק? האלבום היה עמוס בטכנולוגיה חדישה, וזה כנראה היה מרגש מאוד עבור סטיבי באולפן, אבל במבט לאחור, זה גם הקהה את השיפוט האובייקטיבי. המבקרים שאלו בצדק: מדוע להשתמש בסיקוונסר כדי לדמות תופים, כשאף אחד בעולם לא מנגן תופים טוב יותר ממך, מיסטר וונדר? אפשר להבין את המשיכה לחידושים טכנולוגיים ולתכנות ערוצים ללא צורך בהקלטה חוזרת של מערכת תופים אקוסטית, אבל התוצאה הייתה קשיחה. לא פחות משישה מתכנתי סיקוונסרים קיבלו קרדיט באלבום (כולל סטיבי עצמו), והגרובים איבדו לחלוטין את הסווינג החם והטבעי. צלילי כלי הקשת בסינטיסייזר YAMAHA GX-1 הענק, שכונה "מכונת החלומות", נשמעים לאוזניים מודרניות רחוקים מאוד מתזמורת סימפונית אמיתית. סטיבי נפל למלכודת החיקוי הסינתטי: הטימפני, הבס, התופים והחיקויים של הכלים ההודיים פשוט נשמעו סטריליים.

הוא לא עבד לבד. האחיות רייט (הייזל ואיבון) תרמו מילים, וכך גם הגיטריסט מייקל סומבלו. השיר BLACK ORCHID, שכתבה איבון רייט, ניסה ליצור הקבלה בין הפרח הנדיר לאישה, אבל התוצאה הסופית נשמעה כמו הקלטת דמו לא ממוקדת שיצאה בטעות, כולל צליל תופים דיגיטלי מחריד וחסר כל טבעיות שלחלוטין לא מצליח לייצר הוק שנחרט בזיכרון. גם סיריטה, אשתו לשעבר של וונדר וזמרת שהוא הפיק, כתבה מילים והופיעה בשיר COME BACK AS A FLOWER. היא שרה בחום ובדיוק, אבל כלי ההקשה הבולטים (שנשמעו כמו לופים דיגיטליים) פשוט הפריעו. 

האמת? אם היו מורידים את כלי ההקשה ומשאירים רק את השירה והקלידים, זה היה יכול להיות שיר נהדר. למרות כל אלה, היו גם הברקות, כמו הקטע POWER FLOWER, שבלט לטובה כבר מהאזנה ראשונה בזכות שירה מלאת רגש של סטיבי, אף על פי שהמילים שכתב סומבלו העניקו לו קרדיט הומוריסטי בעטיפה: "תודה לך מייקל על שהיית מטרד חיובי".

מרווח השטן

באופן אירוני, שני התווים הראשונים בקטע שפותח את התקליט יוצרים מרווח מוזיקלי הידוע לשמצה בשפה הקלאסית כ"טריטון" – המרווח של השטן. רגע, זה לא היה אמור להיות תקליט על טבע יפהפה? או שמא זו הייתה פתיחת שערי הגיהינום? זה התאים יותר לתקליט של בלאק סאבאת'. זו כנראה הסיבה שהיה קשה להתחבר ליצירה הזו כמקשה אחת. ועדיין, היו רבים שדווקא אהבו את האלבום המוזר הזה (כול מורה אחת שהייתה לי בביה"ס רימון, כשהייתי סטודנט שם, שטענה שזה האלבום הכי אהוב עליה של סטיבי - נו, טוב). 

צריך לחשוב מה זה עשה למעריצים. הם חיכו שלוש שנים לסטיבי וונדר, שרכב חזק על גל ההצלחה האדיר של "שירים במפתח החיים", וציפו בכיליון עיניים להמשך ישיר. במקום זה, הם קיבלו את הדבר הזה. אפשר רק לדמיין את קריאות התדהמה והאכזבה שנשמעו ליד הפטיפונים ברחבי העולם.

האם מדובר בפספוס יומרני או ביצירת מופת נשכחת?

הפרדוקס המדהים ביותר באלבום הכפול הזה טמון בעובדה שהקטעים האינסטרומנטליים מרתקים לעיתים בהרבה מהשירים הרגילים. הגרסה הכלית של SEND ONE YOUR LOVE בתקליט הראשון, עם צלילי המקלדת הדומעים ורחשי כוסות היין ברקע כמו בהופעה במועדון לאונג', מצליחה לצמרר ולרגש עד דמעות. ואילו בגרסה המושרת של השיר, הפזמון נשמע לעיתים שטוח ומאופק מדי.

שירים כמו OUTSIDE MY WINDOW החביב וקטע הסול המשובח ECCLESIASTES, שהוא אחד הרגעים הרוחניים והמהפנטים יותר שהקליט סטיבי מעודו, מוכיחים שהניצוץ הגאוני עדיין היה שם.

הקטע שסוגר את הפרויקט, ה-FINALE, דורש ארגון מוזיקלי ומחשבתי פנומנלי. סטיבי, שהחזיק בראשו עיבודים שלמים ללא תווים כתובים על דף, חיבר שם יחדיו את המוטיבים של CREATION, SEND ONE YOUR LOVE והנושא המרכזי, ואף העניק לשיר COME BACK AS A FLOWER לבוש חדש ומפתיע של מקצב סמבה ברזילאי – השפעה ישירה משיתוף הפעולה שלו באותה תקופה עם סרג'יו מנדס ולהקת BRAZIL '77.

המבקרים קוטלים, המעריצים מתלבטים, וסטיבי ממשיך הלאה

והנה, כפי שהבטחתי, הרולינג סטון שפרסם אז בביקורתו: "נתחיל בסוף. המסע של סטיבי וונדר דרך החיים הסודיים של הצמחים הוא כל כך לא אחיד, כל כך מלא בהנאות זעירות ושיעמום נפוח, שלמען בטחון מסוים שוונדר לא איבד את המגע שלו, אתה צריך להתחיל בהאזנה לקטע האחרון של ה-FINALE. עם זאת, אחרי התענוגות של קטע זה, אתה לבד, שכן לקטוף את הרגעים המרגשים פה היא משימה מצמררת, סובייקטיבית ביותר. הצוף של אדם אחד הוא סירופ תעשייתי של אחר, והאבקנים של צמחי הוונדר מתפקעים משניהם.

ההיבט הבעייתי ביותר באלבום הזה הוא האופן שבו הוא הוצג: כהוצאת האולפן הגדולה הראשונה של סטיבי וונדר מאז 'שירים במפתח החיים', שיצא ב-1976. ובכן, כן ולא. רוב המוזיקה כאן היא מהפסקול של סרט על החיים הסודיים של הצמחים , שהיה, בתורו, מבוסס על ספר רב מכר. כמוזיקת ​​קולנוע, האלבום מצליח, לפעמים עד אפקט מהפנט. הצד הראשון כולו, למשל, מתחבר כספר דיבור מוזיקלי-בוטני של הבראשית. קטע הפתיחה נקרא 'בריאת כדור הארץ', ככותרת יומרנית. מתוך שקט קריר וראשוני בוקעים צלילים רטובים וצווחנים של זרעים הנדחפים מעלה והחוצה, כמו אחד מאותם סרטי טבע דוקומנטריים של וולט דיסני שבהם צילום סטופ-אקשן מציג צבעוני פורח תוך שניות.

סטיבי וונדר יוצר צלילים שאי אפשר לזהות: הטריקים הגבוהים והמרחפים דרך ארבעת הצדדים של המסע כנראה נוצרו על ידי השליטה הטכנית של וונדר (הוא הפיק את הדיסק ומנגן כמעט בכל כלי) שפועלת היטב בשירות המיסטיקה העומדת במרכז נושא הסרט (החיים הסודיים של הצמחים כמפתח לידע אנושי) והן בקריירה שלו עצמו. אבל וונדר נקלע לדילמה. הוא נלהב מכדי לעקוב במלואו אחר האמרה הישנה, לפיה מוזיקת ​​סרטים טובה נשארת ברקע, חוזרת על עצמה ומנחה את המתבונן מסצנה לסצנה בצורה לא פולשנית ומרגיעה. לפעמים הוא יעשה כך ולפעמים לא. התוצאה היא רצף מוזר של שירים מעומעמים, בלדות מטושטשות וקטעים אינסטרומנטלים נודדים, המסתמכים על החזרות המעייפות של אלבומי הפסקול המטופשים ביותר, מהסוג שקונים לזכרונות נעימים מהסרט אבל אז אף פעם לא מנגנים בפטיפון.

אבל ישנו נושא אחד מרתק וחכם שמתחפר תחת מסע בחיים הסודיים של הצמחים, שאני בטוח שכולו של וונדר בגלל החזרה שלו בעבודתו הקודמת: ההשוואה בין צמחים וילדים. סטיבי וונדר מניח שהטבע מתקיים במצב של תמימות טהורה. לפיכך, המצב הקדם-מיני של ילדים משווה לנבטים ירוקים ורכים - קפיצה מסודרת ונועזת. פחות מסודרת ונועזת היא העובדה העצובה שכנראה מאותה סיבה, הייצוג המוזיקלי הוותיק של וונדר למודעות חושנית - עם רית'ם אנד בלוז קשוח וקולע - לעולם לא חודר למסע דרך החיים הסודיים של הצמחים. בשביל מוזיקה באלבום כפול, נשארנו עם כמה מלודיות פופ מקסימות אך מוגזמות, כבוד מחודש ליכולות הטכניות של וונדר ורצון עז עוד יותר לשמוע מה הוא יצור כשהוא לא מוגבל ליצירת פסקול".

עד פה הביקורת ואין לי ספק שאם היינו לוקחים את האלבום הכפול הזה, מקלפים ממנו את הקטעים העודפים ומצמצמים אותו לתקליט ויניל בודד ומהודק – היינו מקבלים יצירה פנטסטית. סטיבי לא יכול היה להמשיך לעד באותו קו מוכר, והניסוי והתעוזה ראויים להערכה עצומה. וכמו עוף חול מוזיקלי, שנה אחת בלבד לאחר מכן, הוא יחזור לפסגת העולם עם אלבום המופת HOTTER THAN JULY ויוכיח לכולם שהשורשים המוזיקליים שלו חיים, בועטים ומעמיקים מתמיד. הרי הכי כיף זה לראות אמנים שלא מפחדים להתנסות, נכון?

האייטם הזה יצא בינואר 1978... יקח עוד הרבה יותר ממרץ 1978 ועד שהאלבום ייצא:

המערב הפרוע על פי אלטון ג'ון וברני טאופין.

ב-30 באוקטובר בשנת 1970 יצא האלבום של אלטון ג'ון שאני הכי אוהב. שמו הוא TUMBLEWEED CONNECTION.

ממש באותם ימים סוערים של סתיו 1970, עולמו של רג'ינלד קנת' דווייט עבר רעידת אדמה קוסמית. חודשיים בלבד קודם לכן, באוגוסט 1970, הוא נחת בלוס אנג'לס להופעות הבכורה המיתולוגיות שלו במועדון הטרובדור – הופעות ששרפו את אמריקה והפכו אותו בן-לילה מפסנתרן אלמוני לכוכב הרוק המדובר ביותר בעולם.

באותם שבועות ממש הוא גיבש לצדו את חטיבת הקצב האגדית שלו – הבסיסט די מארי והמתופף נייג'ל אולסון, "השילוש הקדוש" שליווה אותו בהופעות המחשמלות. חברת התקליטים האמריקאית UNI RECORDS, בראשות ראס רגן ששמע את החומרים וצעק למרומים "תודה לך, אלוהים!", הזניקה קמפיין קידום היסטרי. ובתוך כל הטירוף הזה, כשהוא דופק רצף של שלושים הופעות ברחבי אירופה ובריטניה בין מרץ לאוגוסט, הבשיל אחד מרגעי השיא הגדולים של הרוק'נ'רול.

והתקליט שאני מדבר עליו פה? הוא יצא בלי שום סינגל שהפך ללהיט ענק שייטחן עד דק באוספים מסחריים, ועדיין - מדובר באחד משיאיו המוחלטים והבלתי מעורערים של אלטון. אין כאן אפילו שיר מילוי מיותר אחד לרפואה מבין שלל הפנינים שפשוט נשפכו מאצבעותיו על הקלידים. התקליט הזה היה האות הראשון לאותו מרוץ יצירתי מטורף לחלוטין שיאפיין את האיש בחמש השנים הבאות (וזה פשוט מדהים לגלות כמה מתוך תריסר האלבומים שהוא שחרר בתוך שש שנים בלבד היו פשוט מופתיים – פיצוי מוחץ להרבה דברים בהמשך הדרך שחלקנו נאלצנו לסבול בשנים מאוחרות יותר).

עולים על הפסים

את הרעיון הראשוני לאלבום קונספט שכולו אמריקנה הגה המפיק סטיב בראון. האלבום הזה סובב סביב מוטיב המערב הפרוע והאמריקנה של פעם. את שירי האלבום מעטרות דמויות של פורעי חוק ושריפים (ולא - לא שריף גודמן וברטן באדמן!).

התמלילן הקבוע של אלטון, ברני טאופין, היה מוקסם בתקופה ההיא מסרטי המערב הפרוע והחליט כי הוא רוצה ליצור שרשרת שירים שתתאים לחוויותיו מהסרטים האלה. בילדותו בלע ברני בשקיקה חוברות קומיקס על לוחמי דרכים ושריפים, כמו THE LONE RANGER, RAWHIDE KID והחיים האותנטיים של בילי הנער. טאופין עצמו הודה בהתלהבות: "TUMBLEWEED CONNECTION היה משהו שתמיד רציתי לעשות, כי תמיד הוקסמתי מההיסטוריה של המערב הישן. במובן מסוים, אפשר לומר שאלו פשוט שירי קאובויים טהורים".

מדהים שאלטון ג'ון וברני טאופין כלל לא היו באמריקה עד לתקופת יצירת האלבום. כך שכל השירים והאווירה שבהם נהגו מדמיונם בעקבות סרטים שראו וספרים שקראו. ההשפעות המוסיקליות העיקריות הגיעו משני קצוות מנוגדים של ארצות הברית: מקליפורניה עם הצמד דלייני ובוני, ומניו יורק עם להקת הבאנד. אלטון וברני שמו את התקליטים שלהם על הפטיפון וטחנו אותם בלי סוף עד שהחריצים נשחקו לחלוטין! למרות שרוב חברי הבאנד היו בכלל קנדים, שני הבחורים הבריטים הבינו שדימויי המערב הישן עומדים חופשיים לדמיונו של כל יוצר, והחליטו להקים לתחייה עבר פנטסטי ומופלא, רחוק מטרדות המלחמה הקרה והסערות הפוליטיות של סוף שנות השישים.

אלטון היה נחוש להתרחק מהסאונד הפופ-תזמורתי המנופח שאיים להגדיר אותו ואמר בהחלטיות: "הייתי נחוש לא להמשיך את ELTON JOHN עם עוד אלבום תזמורתי כבד, כי אם הייתי עושה את זה באנגליה – הייתי נתקע בשבלונה הזאת לכל החיים ולא רציתי להיכנס למלכודת הזאת".

מבקר עיתון רולינג סטון, ג'ון לנדאו, לא אהב את הבריחה של אלטון מהבסיס היצירתי שלו והביע תקווה כי באלבומו הבא יחזור היוצר הזה לפשטות שלו, כי אין הוא צריך יותר ממנה. עם זאת, משהו בתקליט הזה ובאווירתו דווקא מעצימים בעיניי את חוזקו של הקונספט הזה. המתזמר בתקליט, פול באקמאסטר, היטיב לתאר את התחושה ב-1996: "הסאונד של האלבום הזה צבוע כולו בגווני ספיה, ממש כמו תמונת העטיפה. כשחושבים על השירים האלה, זה מה שרואים בדמיון: רכבות קיטור חורקות על פסי ברזל, גלגלים מצטלצלים, ופרצופים חרושי קמטים וקשוחי מבע של בוקרים שמביטים למרחקים בעיניים מכווצות. אפשר כמעט להריח את ריח העור הישן והמאובק. זו מחווה אותנטית ומלאת אהבה למערב האמריקאי הישן".

חברים באולפן: דאסטי ספרינגפילד, סשנים של ארבעה חודשים ושירים שנגנזו

כל השירים כאן נכתבו על ידי טאופין חוץ משיר אחד בשם LOVE SONG, שכתבה לזלי דאנקן, שהייתה אחת מזמרות הליווי של אלטון בתקופה ההיא. דאנקן הייתה גם זמרת סשנים מבוקשת מאוד בתקופה ההיא לאמנים אחרים. זמרות נוספות ששרו בקולות רקע באלבום הן דאסטי ספרינגפילד ומדלין בל. גם הזמר טוני בארו, שעבד בתקופה ההיא ביחד עם אלטון בהקלטת גרסאות כיסוי לשירי פופ ידועים שיצאו בתקליטים מוזלים, שר כאן בקולות רקע. אחלה חברים יש לאלטון!

בניגוד לאלבום ELTON JOHN שהוקלט בשבוע בודד, הסשנים של TUMBLEWEED CONNECTION נמרחו על פני כמעט ארבעה חודשים וחצי (מ-20 במרץ ועד 6 באוגוסט 1970) באולפני TRIDENT בלונדון. המפיק גאס דאדג'ן ואלטון היו עסוקים מעל הראש בפרויקטים אחרים, אבל כשהם נפגשו באולפן - האווירה הייתה מחשמלת, מלאת הומור, חיקויים ומבטאים מצחיקים שנועדו להצחיק את הנגנים בין הטייקים. שישה מעשרת שירי האלבום הוקלטו חי באולפן! במהלך ההקלטות הוקלטו שני שירים נוספים שנזרקו הצידה כי לא התאימו לקונספט: הבלדה הדואבת INTO THE OLD MAN'S SHOES, והשיר MADMAN ACROSS THE WATER – שבגרסה המקורית שנגנזה אז כיכבה הגיטרה ההזייתית והמחשמלת של מיק רונסון, הגיטריסט החדש של דייוויד בואי! גאס דאדג'ן רצה לזרוק את הקטע הזה לפח, אך בהמשך הוא הפך לשיר הנושא של עוד תקליט חשוב.

מסע בין הרצועות: הצד הראשון של הוויניל

שיר הפתיחה הוא BALLAD OF A WELL KNOWN GUN ואיזו פתיחה מוחצת היא פה! השיר הזה נולד בתהליך ארוך ומפותל, עוד מימי האלבום הראשון של אלטון, EMPTY SKY, בעבודה משותפת עם חברי להקת HOOKFOOT (הגיטריסט קיילב קוואי והמתופף רוג'ר פופ). הטקסט מציג נמלט מהחוק במערב הפרוע של המאה ה-19 שנלכד בידי סוכנות הבלשים פינקרטון ומחליט להפסיק לברוח.

השיר מתחיל בנגינת גיטרה חדה ומחוספסת בסגנון צ'יקן-פיקינג של קיילב קוואי. השילוב בין הבס של דיוויד גלובר לתופים של רוג'ר פופ יצר את הסוואמפ-רוק הכי משובח לדעתי שנשמע מחוץ לאמריקה. והדובדבן שבקצפת? ב-4 באפריל הגיעה לאולפן האלילה של אלטון, דאסטי ספרינגפילד, ותרמה קולות רקע שמימיים. וכן, בפזמונים בא לי לצעוק - מור קאו בל!!! פעמון הפרה הזה מדליק אותי! זה מווווושלם!

השיר השני באלבום, COME DOWN IN TIME, הוא אחד השירים היפים ביותר שאלטון וטאופין כתבו אי פעם לטעמי. צליל הנבל מכניסים אותנו לאווירה רומנטית, שאלטון ידע ליצור כה טוב. פול באקמאסטר: "אני מקבל הרבה מחמאות על זה בגלל העיבוד". גם סטינג הודה לימים בהערצה: "אני פשוט מאוהב במילים של ברני לשיר הזה. זה אחד מאותם שירים שאתה שומע ואומר לעצמך: הלוואי שאני הייתי כותב את זה. הדימויים שם עוצמתיים ובלתי נשכחים". העיבוד הבארוקי של באקמאסטר משלב את הנבל של סקיילה קנגה עם אבוב נוגה של קרל ג'נקינס. אלטון עצמו סיפר על השיר בהתרגשות: "אני חולה על מרה שחורה ועצב. אני אוהב לכתוב שירים עצובים, לא כי אני אדם עצוב – אני ממש לא – אבל הם נוגעים בי עמוק בפנים. זה שיר שזמר ג'אז אמיתי היה שמח להקליט. מבחינת מהלכי אקורדים, זה לא דמה לשום דבר שכתבתי קודם לכן".

רוד סטיוארט אהב כל כך את השיר השלישי בתקליט הזה, COUNTRY COMFORT (שיצא גם כתקליטון, אך ורק באוסטרליה), עד שהתעקש לכלול אותו באלבום הסולו השני שלו, GASOLINE ALLEY. ברני טאופין לקח את זיכרונות ילדותו הכפרית והשליך אותם אל לב לבה של אמריקה הפסטורלית, עם דמויות כמו דיקון לי והסבתא בת ה-84. טאופין ציין: "דחסנו פנימה כל מה שאפשר למצוא בתריסר תקליטי קאנטרי – גיטרות פדל-סטיל, כינורות, מה שתרצו!". כשנגני הסשן הקליטו את הבסיס, אלטון נאלץ להיעדר בגלל הופעות קידום בהולנד, ופסנתרן הסשנים פיט רובינסון החליף אותו זמנית. כשאלטון חזר הוא הקליט מחדש את תפקיד הפסנתר והשירה, ואף אימץ במכוון מבטא דרומי מאנפף ומוגזם להפליא, במיוחד בשורה בה הוא שר על המכונה שחותכת כוח אדם: "CUTS MAN-POWAH BY FIFTEEN". נגינת התופים הנינוחה של בארי מורגן לצד ליין הבס המקרטני הפכו את השיר לחגיגה. ואם איגלס היו מבצעים את השיר הזה, הם בחיים לא היו חושבים על ההפוגה הגאונית שאלטון תקע בין השורה השלישית לרביעית בפזמון!

השיר SON OF YOUR FATHER הוא שיר בקצב מהיר שקיבל גרסת כיסוי טובה לא פחות מלהקת SPOOKY TOOTH באלבומה THE LAST PUFF. השיר הזה מציג פנטזיית הונקי-טונק רוויית אנרגיה בסגנון הרולינג סטונס, עם שירה מתריסה ויהירה של אלטון א-לה מיק ג'אגר ומפוחית פראית של איאן דאק (שקיבל 30 פאונד בעבור התענוג). השיר מתכתב ישירות עם השיר שסוגר את הצד הראשון – בשניהם מוטיב האב עומד במרכז, נושא טעון במיוחד בהתחשב ביחסיו המורכבים והמרוחקים של אלטון עם אביו הביולוגי.

השיר שחותם את צד א' של האלבום, MY FATHER'S GUN, הוא אחד השירים החזקים באלבום לטעמי. יש בו דינמיקה מרשימה שראויה לחתום את הפרק הראשון של התקליט. השם נלקח משיר מלחמת אזרחים שכתב ג'ו אינגליש, וברני אימץ כאן נקודת מבט של חייל קונפדרציה שנשבע לנקום את מות אביו. והסיום המלכותי שבו הפזמון חוזר שוב ושוב עם מקהלת הנשמה של דאסטי ספרינגפילד, נגיעות הגוספל והפסנתר של אלטון – פשוט עוצרי נשימה וסוללים את הדרך לקודות ההמנוניות שיפארו את אלבומיו הבאים. באותו סשן אלטון היה ברקיע השביעי: יומיים קודם לכן הוא הופיע בטלוויזיה הבריטית בתוכנית TOP OF THE POPS ודאסטי צפתה בו והתלהבה. כשהיא הגיעה לאולפן היא הייתה כה נרגשת וחסרת ביטחון, עד שזמרי הליווי האחרים נאלצו להרגיע אותה שלא תהרוס את השיר עם הקול האלוהי שלה!

הצד השני: דרמות קיומיות, נשמה טהורה והצתות מבוקרות

צד ב' לא פחות משובח עם הפתיחה הרוקית (אחחחח... הגיטרה המייללת של קיילב קוואי) בשיר WHERE TO NOW ST. PETER, שמספר על חייל שמת ונשמתו עוברת לצד השני. השיר נפתח כבלדה נעימה ומתפרץ ברגע שהקצב מתגבר בפזמון, כשאלטון שואל בתחינה האם מקומו בגן עדן או בגיהינום. קיילב קוואי שרף את האולפן עם אפקט הלזלי בגיטרה. פול באקמאסטר סיפר שרצה לתזמר גם את השיר הזה "אבל לא יכולתי אז לעבוד על כל השירים בזמן שניתן לי. בכלל, הייתה אווירה שונה בהקלטת האלבום הזה. הוא לא הוקלט בבת אחת. לא תמיד היינו זמינים באותו זמן. ייתכן שגאס דאדג'ן המפיק היה בפרויקטים אחרים. אלטון היה כנראה בסיבוב הופעות וכנראה האולפנים לא היו תמיד זמינים".

לאחר מכן מגיעה מחווה מקסימה של אלטון לזמרת הליווי שלו בהקלטות: לזלי דאנקן. שיר שלה, LOVE SONG, מקבל פה את ההגשה האלטונית המקסימה, כשהיא עצמה מספקת לו קולות רקע. זהו השיר היחיד באלבום שלא נכתב על ידי טאופין. הוא הוקלט ישירות על שמונה ערוצים כשאלטון ולזלי ישבו זה לצד זו: לזלי פרטה בעדינות על גיטרה אקוסטית ואלטון שר ותיקתק בקצב עם נעלו על הרצפה – רעש שהמפיק גאס דאדג'ן התעקש להשאיר במיקס כדי לשמר את הספונטניות המרגשת. ממש כמו מה שהיה לפני כן עם BLACKBIRD של פול מקרטני באלבום הלבן. ברקע הוסיף דאדג'ן רחש עדין של גלי ים וילדים משחקים על החוף מתוך ארכיון הצלילים של ה-BBC. זה ביצוע צנוע וחשוף שמזכיר ביופיו את השיר LOVE של ג'ון לנון מאותה שנה.

אז מגיע השיר AMOREENA המחשמל, בו אלטון גם מפנק בצלילי אורגן ההאמונד. אשתו של ריי וויליאמס, שניהל אז את אלטון ואת טאופין, הייתה הרה בזמן כתיבת השיר. טאופין הציע שהיא תקרא לילדה בשם אמורינה וכתב על זה שיר. התינוקת נולדה ואכן נקראה בשם זה. אבל זמן קצר לאחר שהיא נולדה, עזב וויליאמס את תפקידו כמנהלם של השניים והפרידה לא הייתה נעימה. טאופין הגדיר את השיר כ"שיר אהבה עסיסי וחושני", וההקלטה שלו מ-6 באוגוסט 1970 היא היחידה באלבום שבה מנגנים שותפיו להופעות הבמה – די מארי בבס ונייג'ל אולסון בתופים. הכימיה והקצב הניו-אורלינסי יחד עם השירה הנמוכה של אלטון, שמושפעת עמוקות מוואן מוריסון, הופכים את הקטע הזה לפצצת אנרגיה.

ומיד אחר כך מגיעה הרצועה התשיעית, TALKING OLD SOLDIERS – השיר הראשון בדיסקוגרפיה של אלטון שמבוצע כולו אך ורק בפסנתר ושירה חשופים. שיר קורע לב שמתאר שיחה בפאב אפלולי בין בחור צעיר לבין ג'ו הזקן, חייל קרבי הלום קרב שאיבד את כל חבריו במלחמה ומטביע את יגונו באלכוהול כשהוא סובל מפוסט-טראומה קשה. מי האמין שאלטון ג'ון מסוגל ללכוד את כל העצב והבדידות של הזקנה בצורה כה מטלטלת? השיר הוקלט בסשן אינטימי בטייק אחד בלבד ב-11 במאי 1970.

השיר שמסיים את האלבום, BURN DOWN THE MISSION, הוא חתימה עוצמתית בסגנון גוספל. השיר מטפס ומטפס עד שהאלבום מסתיים בשיא. לפי מה שנשמע לי, יש בשיר הזה השפעה לא קטנה מסגנונו המוסיקלי של ליאון ראסל. קולו של אלטון בשיר הזה מוכיח שהוא אחד הזמרים הגדולים בתחומו. איזה קול! איזו נשמה! איזה אלטון! המילים של טאופין עוסקות במאבק מעמדי ובאב נואש שמצית את ביתו של העשיר כדי להאכיל את משפחתו. אלטון לקח את הטקסט והפך אותו להמנון הישרדות.

הדרך שבה הוא מחבר את המקצבים המהירים והרוקיים לתוך חלקי הבלדה האיטיים בלי שירגישו שום תפר היא פשוט פלא מוסיקלי. לימים סיפר אלטון כי ההשראה לפריצת חוקי המבנה המקובלים הגיעה מהיוצרת לורה ניירו: "היא הייתה הראשונה, מבחינת כתיבת שירים, שהוכיחה שאין שום חוקים קבועים. היו לה שינויי קצב, לא היה בית-פזמון-בית-פזמון-חלק מעבר קבוע. היא פשוט לא כתבה ככה, וזה הכניס לי לראש שלא חייבים לפעול לפי השטאנץ הישן שכולם השתמשו בו". האורגן של בריאן די, התופים של בארי מורגן והתזמור המפואר של באקמאסטר מייצרים סיום מטריף.

מאחורי הקלעים: ספיה, רכבות עתיקות ומבחן הזמן

חוץ מתקליט הבכורה של הבאנד, השפעות נוספות שניכרות היטב באלבום הזה הגיעו מזמרים כמו רנדי ניומן ודייויד אקלס. האלבום הוקלט באולפני TRIDENT שבלונדון אך נשמע לעיתים כאילו הוקלט במקום אחר לגמרי מעבר לים. מדהים לחשוב על הנגנים שנכנסים לאולפן בסוהו של לונדון ומתחילים לנגן כאילו הם נמצאים אי שם באמריקה של פעם.

והסשנים לאלבום הזה החלו כשלמעשה האלבום הקודם ELTON JOHN עוד לא יצא כלל לחנויות. חשוב ביותר לציין כאן גם את עיבודי התזמורת הנפלאים שהכין באקמאסטר, שלפי אלטון נהג תמיד לאחר להקלטות ולבוא בכל פעם עם תירוץ מוזר אחר.

עטיפת האלבום צולמה בתחנת רכבת בשם BLUEBELL RAIL, שנמצאת בכפר הורסטד קיינס שבסאסקס. המעצב דיוויד לרקהאם, שהושפע עמוקות מחזון המערב של טאופין, מצא את התחנה הישנה ויצר עטיפה כפולה מרהיבה שנראית כמו תצלום גרעיני ישן עם חוברת מילים מהודרת – הפקה יקרה במיוחד שחברת DJM אישרה עוד לפני שאלטון הפך לכוכב-על. אלטון ג'ון וברני טאופין מצולמים בה וצבע העטיפה החום הוסיף לקונספט של המערב הפרוע.

ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו בזמנו: "הביקורת היחידה שנשמעה על האלבום הראשון שלו שיצא באמריקה, 'אלטון ג'ון', הייתה שההפקה גרנדיוזית מדי. הלחנים היו מעולים, והמילים לרוב טובות מאוד, והביצועים ללא רבב. עם זאת, אלטון אכן הלך לאיבוד ברבים מהשירים, וכמו רבים ממעריציו, אני שמח שהוא הפחית קצת מכך בתקליט החדש. למעשה, ההסתייגות העיקרית שלי מהאלבום החדש היא שהוא לא הלך מספיק רחוק. התקליט מתרכז במילים של ברני טאופין. כמו ה"באנד" ו"קרידנס", ששתיהן השפיעו עליו, טאופין כותב על הדרום והמערב האמריקני המיתולוגי ונראה שהוא מעדיף את העבר על ההווה כנושא קונספטואלי. 

אלימות היא חלק חשוב מאוד בחזון שיצר כאן טאופין, ומספר שירי האהבה באלבום מבטאים רגשות מיושנים והדבר גורם לתהות אם ההקשר מובן עד עכשיו או שזה מייצג סטייה מהגישה ההיסטורית. הקונסטרוקציות של טאופין לרוב מביכות וקשות לשיר ולפעמים העמימות יוצאות משליטה. הוא לא תמלילן גדול אבל הוא בהחלט מעניין והוא מספק לאלטון ג'ון כלי מצוין להביע את עצמו. אלטון ג'ון הוא זמר משובח ברוח הנשמה-פולק. השירה שלו והלחנים שלו באלבום הזה טובים במיוחד. מה שלא כל כך מרגש הוא העיבודים העמוסים שנראים כמפזרים את האנרגיה של הביצועים. מרגיז במיוחד השימוש החוזר בכלים כגון מפוחיות, גיטרות סטיל ונגיעות הפקה אחרות. 

זה נשמע מסובך מדי לאוזניי, וגישה פשוטה יותר הייתה משאירה יותר מקום לאלטון לזרוח, ללא הסחת דעת. רוב השירים אמנם כוללים רק בס, תופים, פסנתר וגיטרה, אבל כל אחד כל כך עמוס שהסאונד מאבד את המיקוד שלו. הפסנתר של אלטון עומד במרכז וסגנונו המסונכרן מדי תורם לסגנון המפוצל ולעיתים כאוטי של השירים. מקום אחד שבו דברים מסתדרים הוא בשיר MY FATHER'S GUN. מקהלת הנשמה הגדולה מעלה את התמונות המתאימות בצורה מבריקה. גם הסאונד הגדול ב-BURN DOWN THE MISSION יעיל, וההתחלה של AMOREENA פשוט מעולה. 

ובכל זאת, נגינה מצומצמת כמו בשירים TALKING OLD SOLDIERS ו-LOVE SONG אולי הייתה מעניקה לאלבום עומק אישי גדול יותר. זה עדיין אלבום מרגש, כזה שניגנתי בלי סוף במשך שבוע, אבל זו גם הזדמנות שהוחמצה ובפעם הבאה אני מקווה שהוא ילך עד הסוף ויחזור לבסיס בלבד. הוא אחד הבודדים שטובים מספיק כדי לא להזדקק לשום דבר אחר".

עד כאן קול העבר. אז בואו תלגמו בירה, תאכלו נזיד שעועית חם (היי, לא יותר מדי!...), תקפצו על סוס ותתחילו לדהור. יש כאן, לטעמי, את אחד משיאיו של אלטון כיוצר וכמבצע. וזה פשוט מדהים: הבחור השמנמן והממושקף הזה – שבאותם ימים עוד לא התחיל לנפח לעצמו את האגו עם תחפושות תרנגולות ומשקפיים מהבהבים – פשוט מנצח בכל שיר ושיר. אם נמאס לכם לשמוע ברדיו בפעם המיליארד את CROCODILE ROCK, CANDLE IN THE WIND או BENNIE AND THE JETS – תניחו את המחט על הוויניל של TUMBLEWEED CONNECTION. זה בדיוק המקום שבו תגלו את אלטון ג'ון האמיתי, הגולמי, המושלם. בלי ציפוי.

רכבת השלום המטורפת של אוזי אוסבורן וקאט סטיבנס.

ב-30 באוקטובר בשנת 2010 הופיע יוסוף איסלאם (קאט סטיבנס) הופעה ציבורית נדירה, כשהוא מבצע, בקניון הלאומי בוושינגטון, את להיטו, "רכבת השלום" בעצרת להשבת ההבנה בין בעלי דעות מנוגדות, שמאורגנת על ידי ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר. שם הוא פגש את אוזי אוסבורן.

באותם ימים ממש בסתיו 2010, עולם הרוק חווה רנסנס מוזר של שני הענקים האלה: אוזי בדיוק חרש את ארצות הברית בסיבוב הופעות ענק לקידום אלבום הסולו שלו SCREAM שיצא באותו קיץ, כשהוא חמוש בגיטריסט החדש שלו גאס ג'י וחוגג את הצלחת האוטוביוגרפיה הפרועה שלו; ומנגד, יוסוף איסלאם, ששנה קודם לכן הוציא את אלבום החזרה שלו לעולם הפופ ROADSINGER, שקד בימים ההם בלונדון על הפקת מחזמר התיאטרון השאפתני שלו MOONSHADOW.   

אז הייתה זו עצרת להשבת שפיות ו/או פחד, שאורגנה על ידי ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר. היא התקיימה מול כ-200,000 משתתפים, כסאטירה שמטרתה להחזיר את ההבנה בין בעלי דעות פוליטיות מנוגדות. ברוח האחדות, סטיוארט הביא את יוסוף לבצע את להיטו מהעבר PEACE TRAIN, השיר המרגש שיצא במקור בשנת 1971 באלבום המופתי TEASER AND THE FIRECAT והפך להמנון אופטימי של דור שלם. קאט סטיבנס סיפר פעם בהופעה חיה שהשיר נכתב בזמן שישב ברכבת מחוץ ללונדון וחשב בכלל על... הסנטר של אלפרד היצ'קוק! מעבר להומור, השיר נולד כזעקה תמימה של יוצר פולק-רוק צעיר שחלם על קץ המלחמות. 

אבל קולבר התחבר יותר למה שהיה לאוזי להציע. 

הוא עלה לבמה, באמצע הביצוע של יוסוף, וצעק, "תפסיק! תפסיק! מישהו חייב למשוך את בלם החירום על הקשת המקושקשת הזאת", הוא צעק והצביע על יוסוף לקול צחוק הקהל.

 יוסוף נראה מופתע לחלוטין (אבל אל תדאגו - זה היה מבוים) וקולבר מיד צעק – "אוזי, קדימה!". אז אוזי עלה מיד ולהקתו החלה לנגן את CRAZY TRAIN כשיוסוף הכאילו כעוס נראה עוזב מיד את הבמה. ג'ון סטיוארט התרוצץ על הבמה כשהוא רותח מזעם ומנסה לעצור את אוזי. הקהל השתולל.

אי אפשר שלא להשתחוות לגאונות של CRAZY TRAIN, שיצא במקור בספטמבר 1980 כסינגל הבכורה מתוך אלבום המופת BLIZZARD OF OZZ. בסיסט ההרכב, בוב דייזלי, הגה את הניצוץ המקורי שהוליד את הקלאסיקה הזו: "לגיטריסט רנדי רודס היה את הריף הבסיסי, הריף המזוהה כל כך. עבדנו יחד על המוסיקה. הוא היה צריך משהו לנגן מעליו סולו, אז הבאתי רצף אקורדים. עוד לפני שקראנו לזה CRAZY TRAIN, לרנדי היו פדלים של אפקטים, ומהמגבר שלו בקע צליל פסיכדלי מקוטע ומוזר שנשמע בדיוק כמו נסיעה של רכבת. שנינו היינו משוגעים על רכבות מודל, אז אמרתי לו: 'רנדי, זה נשמע כמו רכבת, אבל זה נשמע מטורף לגמרי — רכבת משוגעת!'. ככה נולד השם, ואז אוזי התחיל לפזם את המלודיה בדיוק כפי שהיא מוקלטת". למרות שכולם חשבו שמדובר בעוד שיר על שיגעון אישי (אחרי הכל - מדובר בפאקינג אוזי!), המילים בכלל דיברו על חרדות המלחמה הקרה והאימה מפני השמדה גרעינית הדדית.

אז על הבמה סטיוארט נופף לעצור, הלהקה עצרה והוא קרא מיד ליוסוף לעלות שוב לבמה. זה עלה מיד וביצע עם האקוסטית את שירו. קולבר עודד את אוזי להמשיך ועל הבמה התרחשה תאונה הזויה של שתי רכבות, כשאוזי ויוסוף מבצעים ביחד, כל אחד את שירו. לאחר זמן קצר השניים הפסיקו את שיריהם והתחבקו יחדיו מול הקהל שהריע. נראה שכל הקטע היה מבויים מול הקהל וזה נראה רעיון מעניין לקבלת האחר, גם אם לא מסכימים פוליטית. אבל מאחורי הקלעים התחוללה סערה של ממש. הסופר סלמן רושדי – שנאלץ להסתתר במשך שנים תחת אבטחה כבדה בעקבות פסק דין המוות שאיסלאם הביע בו תמיכה – רתח מזעם כשראה את חברו הטוב ג'ון סטיוארט מעניק במה חגיגית לאיש שקרא לפגוע בו. כשרושדי פנה לסטיוארט בתלונה חריפה, סטיוארט נאלץ להודות בפה מלא: "לא הייתי צריך לעשות את זה, זו הייתה טעות".

הפסטיבל השנוי במחלוקת וההתבטאויות המסעירות

האם יוסוף איסלם / קאט סטיבנס כה תמים בענייני שלום? ובכן, הנה נתונים מטרידים שאספתי בעניין...

בשנת 1988 הגיע יוסוף איסלם לישראל והופיע בפסטיבל איסלמי, כפי שדיווחה הטלוויזיה הישראלית. המופע שלו נערך בכפר כנא, המקום בו הנוצרים מאמינים שישו הפך מים ליין. איסלם הגיע גם לירושלים, במסגרת משלחת של מוסלמים קנאים, והשתתף בעצרת בה האשים את ישראל כמדינת טרור גזענית השולטת בכוח על פלסטינים. לתקשורת הוא אמר אז שישראל שייכת רק למוסלמים ושאין ליהודים מה לחפש בה. דבריו הדהימו והרתיחו גם את אחיו, דייויד, שגר מזה שנים ברמת השרון ונשוי לישראלית. 

נטען כי יוסוף איסלם גם תרם עשרות אלפי דולרים, בעת ביקורו פה, לאירגון הטרור חמאס. איסלם גם חולל שערוריה כשתמך בפסק דין מוות שהוציא חומייני נגד סלמן רושדי, מחבר הספר "פסוקי השטן". באותה שנה הוא הצהיר בראיונות בטלוויזיה הבריטית כי לפי ההלכה האסלאמית מגיע לרושדי עונש מוות, אמירות שעוררו גל מחאות בינלאומי וגרמו לתחנות רדיו רבות להחרים לחלוטין את שיריו.

המצור בנתב"ג: הגירוש המהדהד של שנת 1990

בתחילת יולי 1990 כבר לא היה ליוסוף איסלם מזל עם ישראל; זה היה ב-1 ביולי כשהמטוס נחת מאנגליה לישראל ויוסוף איסלם צעד ממנו החוצה עם מוחמד, בנו בן השמונה. השניים, שביקשו להגיע לפסטיבל מוסלמי, הגיעו לדוכן החתמת הדרכונים כדי להיכנס לשטח ישראל, אך נתקלו בעובדי שדה התעופה שהובילו אותם מיד לחדר צדדי, שם הם הוחזקו במשך כמה שעות בעוד תיקיהם נבדקים בקפדנות. לאחר מכן הובלו הם בחזרה למטוס שלקח אותם ללונדון. כניסתם נחסמה על פי דרישה של משרד הפנים, לאור הרצאותיו של איסלם נגד העם היהודי בפעם הקודמת שהיה פה. "זה היה סיוט", הוא סיפר לאחר מכן על החוויה לתקשורת העולמית.

פרק שני בנתב"ג ושערוריית הקיץ של שנת 2000

גם בשנת 2000 לא היה ליוסוף איסלם מזל; זה היה ביולי 2000 כששוב נדחתה כניסתו לשטח ישראל. הוא הוזמן להופיע במרכז פרס, לקירוב ישראלים ופלסטינים ובחר להביא עמו צוות צילום מערוץ VH1 שהפיק עליו פרק בסדרת BEHIND THE MUSIC. אך כשהגיע לדלפק הדרכונים וחיכה שיחתימו את דרכונו, שמו צץ מיד כאיש לא רצוי פה והוא הובל לחדר צדדי. "הם נעלו אותי בחדר קטן, שני מטר על שני מטר, ללא מים או שירותים", הוא התלונן לאחר מכן. "אחרי כך הם גירשו אותי ואני לא מבין מדוע זה קורה, בזמנים של שלום". מצד שני, מטעם שדה התעופה בן גוריון נמסר שאיסלם דווקא קיבל יחס טוב עד שהובל בחזרה למטוס.

הגרסאות המנוגדות: תמימות הומניטרית מול ביטחון המדינה

יוסוף איסלם על ההאשמות נגדו: "מעולם לא נתתי ביודעין כסף לטרוריסטים. נתתי כסף לאנשים עניים ולבתי חולים. עזרתי לקנות אמבולנסים בארץ הקדושה. אין לי שום עסק עם חמאס". על הביקור שלו בשנת 1988 הוא טען שזה היה רק ביקור הומניטרי. נו, אז אמר... כזכור, בעיות התעופה הבינלאומיות שלו לא הסתיימו בישראל: בספטמבר 2004 הוסט מטוס נוסעים שהיה בדרכו מלונדון לוושינגטון ונחת בנחיתת חירום במיין לאחר שרשויות הביטחון האמריקאיות גילו ששמו של יוסוף איסלאם מופיע ברשימת הטרור השחורה של המנועים מטיסה לארצות הברית.

משה פוגל, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, הסביר לתקשורת אז: "הייתה בעיה להכניס אותו לארצנו כי הוא תמך בחמאס. הוא לא נראה כאילו הוא בא פה לתיירות קיץ תמימה. לכל ארץ יש את הזכות למנוע טרור בגבולותיה. יוסוף איסלם ידע היטב, לפני שעלה לטיסה לארצנו, שיש נגדו צו איסור כניסה". 

כך נותרה דמותו של הזמר קרועה לנצח בין שני עולמות: מצד אחד הטרובדור הרגיש שכתב כמה מהמנגינות הנפלאות ביותר בתולדות הפופ-פולק, ומצד שני איש דת קיצוני שהתבטאויותיו ומעשיו הובילו לטריקת דלתות פעם אחר פעם.

תאונה קשה בלהקת הבאנד.

ב-30 באוקטובר בשנת 1968 נפצע קשה ריק דאנקו, הבסיסט של להקת 'הבאנד', בתאונת דרכים, בעת שנסע בדרך מלאת ערפל. מה קרה שם?

התאונה, שכמעט עלתה לו בחייו, שיתקה את פעילות ההרכב למשך חודשים ארוכים, אך בו בזמן הייתה לאחד הגורמים המרכזיים שעיצבו את המיתוס וההילה המסתורית שאפפו את הלהקה בתקופה המכוננת ביותר בתולדותיה. הרי לפעמים דווקא הרגעים הכי אפלים ומקריים – אלה שכמעט קוטעים שושלת מוזיקלית מופלאה בעודה באיבה – הופכים לדבק שמחבר מיתולוגיה על-זמנית. וריק דאנקו, עם החיוך הנערי הנצחי שלו ונגינת הבס הכל כך גמישה, פועמת וחד-פעמית, עמד באותו לילה במרכזו של סיוט מוטורי אמיתי.

הכאוס שלאחר פריצת הבכורה

ההצלחה הביקורתית העצומה של MUSIC FROM BIG PINK, שיצא ביולי 1968, הביאה עמה תמלוגים, חופש יצירתי ותחושת אופוריה מסוכנת. איזה תקליט בכורה אדיר זה היה! צליל כפרי, ארצי, חף מכל מניירות של פסיכדליה מסחרית, שהחזיר את עולם הרוק לשורשים הכי עמוקים של אמריקה. חברי הלהקה, שהתגוררו באזור וודסטוק ורכס הרי הקטסקיל מאז תקופת שיתוף הפעולה הפורה שלהם עם בוב דילן והקלטות המרתף, נסחפו למערבולת של הרס עצמי. גיטריסט הלהקה, רובי רוברטסון, תיאר מאוחר יותר כיצד עם שחרור האלבום "השתחרר כל הגיהינום" בקרב חבריו: הפסנתרן והזמר ריצ'רד מנואל שקע עמוק באלכוהוליזם מתגבר, ריק דאנקו צלל לצריכה אינטנסיבית של גלולות וסמים מתוך תפיסה שהכול מותר, והמתופף ליבון הלם לא פיגר אחריהם בהרבה.

רוברטסון נזכר בכאב באותם ימים וסיפר: "היה בזה משהו בלתי נתפס ומבהיל. האלבום יצא, המבקרים היללו אותנו כאילו ירדנו מהר סיני עם לוחות הברית, הכסף התחיל לזרום, ובמקום לחגוג את היצירה באולפן או על הבמות – החבר'ה פשוט התפרקו לחלוטין. זה הרגיש כאילו עלינו לפסגת העולם ומשם קפצנו ישר לתוך תהום חשוכה ללא שום מצנח."

ההרפתקנות והסחרור תורגמו במהירות לאובססיה מוטורית: חברי הלהקה רכשו מכוניות קלאסיות ישנות ונהגו בהן בפראות בכבישי ההרים הצרים והמפותלים. וליבון הלם שחזר זאת בדרכו הצבעונית והמחוספסת: "היינו חבורה של מטורפים על גלגלים! פתאום היו לנו צ'קים שמנים בכיס, אז רצנו לקנות רכבי אספנות עתיקים ומפלצות ברזל, וחרשנו את כבישי וודסטוק כאילו אנחנו נהגי מרוצים שיכורים". עד מהרה הפכו תאונות הדרכים לשגרה מסוכנת, כאשר מכוניותיהם של מנואל, דאנקו והלם נמצאו לא פעם הפוכות בדרכים צדדיות סביב העיירה. עבור רוברטסון והקלידן גארת' הדסון, הדרך היחידה להתמודד עם המצב הייתה פשוט לנסות ולהישאר מחוץ לנתיב הנסיעה שלהם.

ליל התאונה במעלה ההר

גם תאונה מוקדמת יותר שבה היה מעורב לא הרתיעה את דאנקו. הוא מיהר לשים את ידו על רכב קלאסי נוסף – מכונית ספורט אנגלית יפהפייה מדגם בריסטול משנת 1953 בעלת מרכב אלומיניום קל, שהייתה שייכת לאחיה הבכור של בת זוגו באותה תקופה. דאנקו נהג להסתובב במכונית הנדירה ברחבי וודסטוק כשהוא מציג חזות חדה ומלאת ביטחון.

בליל ה-30 באוקטובר 1968 שרר ערפל כבד ומקולל ברחבי האזור. דאנקו, ששהה באותה עת בבית בעיירה ויטנברג שחלק עם ליבון הלם, יצא לדרכו בשעת לילה מאוחרת אל ביתם של גארת' הדסון וריצ'רד מנואל (בית שנודע לימים גם כמשכנו של ואן מוריסון בעת יצירת אלבומו TUPELO HONEY). דאנקו הודה לימים כי נהג כשהוא שיכור ומסומם מדי. אז בעודו מטפס במעלה הכביש ההררי המעורפל ומתמרן בעיקול חד, איבדה הבריסטול אחיזה והחליקה על האספלט הרטוב. דאנקו לחץ בבהלה על דוושת הבלם, אך הרכב סטה בעוצמה והתרסק ישירות לתוך עץ בצד הדרך. בום!

הפינוי הדרמטי והבהלה בקינגסטון

מעוצמת ההתנגשות איבד דאנקו את הכרתו ונפצע קשות. כשהתעורר לכמה רגעים, מטושטש ומדמם בצורה חמורה, הצליח לחלץ את עצמו משלדת הרכב המרוסקת. במזל יוצא דופן חלפו במקום מנהל סיבובי ההופעות וחברם הקרוב של חברי הלהקה, ביל אייביס, יחד עם אשתו, כשהיו בדרכם לביתו של מנואל. דאנקו, שסבל מכאבים עזים ומטראומה קשה, צעק לעברם והתחנן שרק יחזירו אותו הביתה.

אייביס פינה אותו חזרה לביתו של הבסיסט בוויטנברג, שם הוא נשכב על מיטתו בחדר השינה ושקע בהלם ובחוסר הכרה עמוק, ממנו לא קם במשך חודשים. דאנקו זכר מאוחר יותר הבזקי תודעה מעורפלים מהלילה: שוטר מקומי ממדינת ניו יורק נכנס לחדר השינה ודרש לקבל את רישיון הנהיגה של הפצוע. ליבון הלם, שהתעורר בבהלה מוחלטת לקול המהומה, נעמד בחדר כשהוא עירום לחלוטין וצרח בזעם על השוטר שזה ממש לא הזמן לבקש רישיונות ודרש להזמין אמבולנס באופן מיידי.

דאנקו הובהל במצב קריטי לבית החולים האזורי בקינגסטון, כשאליו מתלווים הלם, מנואל ואייביס. על שולחן הבדיקות סבל דאנקו מכאבי תופת וזעק ללא הרף; מנואל, שהיה ככל הנראה תחת השפעת אלכוהול ומוצף חרדה לגורל חברו, איים על הרופא הבודק כי ישבור את צווארו אם ישמע את דאנקו צורח פעם נוספת. 

בתחילה לא הבין הצוות הרפואי את מלוא חומרת הפציעה, אולם עד מהרה התבררה התמונה הקשה: דאנקו שבר את צווארו וסבל מארבעה שברים שונים בעמוד השדרה ובגבו, לצד חתכים עמוקים בפניו ממש מתחת לעינו, פציעה שכמעט עלתה לו באובדן מאור עיניו.

הקיבוע בגולגולת וההחלמה המייסרת

כדי לאפשר לחוליות הצוואר השבורות להתאחות כראוי ולמנוע שיתוק מוחלט, נאלצו המנתחים לגלח את ראשו של דאנקו, לקדוח שני חורים משני צדי גולגולתו ולהחדיר לתוכם מלקחי מתכת מיוחדות לצורך מתיחה רפואית מתמשכת.

חברי הלהקה הוזעקו לבית החולים והוכו בהלם ממראהו של דאנקו, שהיה מרותק לחלוטין למיטתו כשלראשו מחובר מתקן המתיחה. רוברטסון, שהתכופף לעברו בחרדה, מצא את המוזיקאי האנרגטי שרוי בערפול וברעד, כשהוא מביע צער עמוק ותחושת אשמה על כך ששיבש את תוכניות הלהקה ועיכב את ההתקדמות המקצועית שלהם. דאנקו סיפר אז לרוברטסון כי אף שפניו וצווארו כואבים עד אימה, החורים שנקדחו בגולגולתו כמעט ואינם מורגשים. 

הרופאים הבהירו כי דאנקו יאלץ להישאר מרותק למיטה במשך שבועות ארוכים ואף חודשים. מתוך הבנה שזו תקוותו היחידה להחלים, גייס דאנקו תעצומות נפש, דיכא לחלוטין את אופיו התזזיתי וההיפראקטיבי ונשאר לשכב ללא תנועה במשך שבועות ארוכים, עד אשר חוליותיו התאחו במקומן.

הצל של דילן והולדת המסתורין של הבאנד

השבתתו של דאנקו הנחיתה מכה קשה על הפעילות המסחרית של ההרכב. מנהל הלהקה, אלברט גרוסמן (שניהל גם את בוב דילן וג'ניס ג'ופלין), הגיע למיטתו של דאנקו בבית החולים ודיווח לו על הצעות הופעה חסרות תקדים שזרמו אל הלהקה – תחילה בסך 4,000 דולר להופעה, ובהמשך 7,000 ו-8,000 דולר לערב. תחשבו על זה רגע: במונחים של 1968 מדובר היה בסכומי עתק אסטרונומיים ללהקה שעדיין לא דרכה על שום במה תחת שמה החדש! האמרגן ביל גרהאם התחנן שיבואו להופיע באולמות הפילמור שלו, והקהל היה צמא לראות במו עיניו את המופלאים שחתומים על המאסטרפיס ההיסטורי הזה. גרוסמן תהה האם ניתן להוציא את שאר חברי הלהקה לסיבוב הופעות ללא הבסיסט, או לחלופין למסור הצהרה לתקשורת על התאונה.

דאנקו סירב לשתי האפשרויות בתוקף. לנגד עיניו עמדה תאונת האופנוע המפורסמת של בוב דילן בוודסטוק ביולי 1966; דאנקו ראה מקרוב את גל השמועות המכוער שהתפשט בעיתונות, לפיו דילן סובל מפגיעה מוחית בלתי הפיכה וכי הקריירה שלו הסתיימה. הוא סירב לחשוף את מצבו לעיתונות כדי לא להיגרר לאותו מסע הספדים תקשורתי. אף שדאנקו אמר לגרוסמן כי הלהקה רשאית להופיע בלעדיו היות שאינו המנהיג הרשמי, שאר החברים סירבו בתוקף: "הבאנד" פעלה כיחידה אחת ולא העלתה על דעתה לעלות על הבמה ללא הבסיסט שלה. 

רובי רוברטסון, ששימש כדובר הבלתי רשמי של הלהקה, החליט לנצל את הנסיבות ולגזור דממת אלחוט מוחלטת מול התקשורת. הלהקה נמנעה מקיום ראיונות, ביטלה את כל תוכניות סיבוב ההופעות לקידום אלבום הבכורה, והסתגרה באזור וודסטוק לאורך כל החורף המושלג של 1968–1969.

השילוב בין היעדרותם המוחלטת מעין הציבור, הסירוב להתראיין, והשם האנונימי והפשוט "הבאנד", יצר סביבם תהודה יוצאת דופן. עיתונות המוזיקה והמעריצים ראו בהם דמויות כמעט מיתולוגיות, מתבודדים בעלי שורשים עמוקים שאינם כפופים לחוקי תעשיית המוזיקה המודרנית. כאשר דאנקו החלים לבסוף באביב 1969, שבה הלהקה לאולפן כדי להקליט את אלבומה השני והמכונן הנושא את שמה, כשהיא נהנית ממעמד מיסתורי שכמותו לא ידעה סצנת הרוק האמריקאית של אותה תקופה.

התחייה המופלאה והלידה של האלבום החום

ההמתנה הזו השתלמה בכל קנה מידה. רק באפריל 1969, כחצי שנה לאחר התאונה הנוראה, עלו חברי 'הבאנד' להופעת הבכורה הרשמית שלהם באולם וינטרלנד בסן פרנסיסקו – מול קהל מעריצים מהופנט שהרגיש כאילו הוא חוזה בהתגלות רוחנית. זמן קצר לאחר מכן, הם ארזו את כלי הנגינה והגיעו ללוס אנג'לס, שם שכרו בית בריכה מרווח שהיה שייך בעבר לסמי דייוויס ג'וניור, והקימו בו אולפן מאולתר וחמים. שם, באווירה אינטימית ומשוחררת, הוקלט אלבום המופת השני שלהם, הנושא פשוט את שם הלהקה, THE BAND (שזכה לכינוי 'האלבום החום'). ריק דאנקו חזר לעמוד על רגליו במלוא תפארתו, כשהוא מנגן בליין בס מופלאים בשירים כמו UP ON CRIPPLE CREEK ו-THE NIGHT THEY DROVE OLD DIXIE DOWN. הצוואר שהיה שבור ומקובע בברזלים החלים, אבל השקט, האחווה וההסתגרות שכפתה עליהם אותה תאונת דרכים גורלית, יצרו את אחת האגדות המוזיקליות המפוארות, המרגשות והאותנטיות ביותר שידע עולם הרוק מעודו.

איך אוספים את להקת המי?

ב-30 באוקטובר בשנת 1971 יצא תקליט אוסף רשמי ראשון ללהקת המי ושמו MEATY, BEATY, BIG AND BOUNCY. אז מה יש לנו פה? בואו נגלה כמה מהשירים...

שנת 1971 הייתה שנת שיא מטורפת וחסרת מעצורים עבור להקת המי. רגע אחרי שפרויקט המדע הבדיוני השאפתני LIFEHOUSE של פיט טאונסנד התמוטט ונגנז, שחררה הלהקה באוגוסט 1971 את אלבום המופת הנצחי WHO'S NEXT וכבשה בסערה את מצעדי המכירות ואת האצטדיונים הגדולים בארצות הברית ובריטניה. קית' מון המשיך במנהגו לפוצץ אסלות בבתי מלון יוקרתיים ברחבי הגלובוס, ג'ון אנטוויסל הוציא במאי של אותה שנה את אלבום הסולו המשובח שלו SMASH YOUR HEAD AGAINST THE WALL, ובתוך כל הקלחת הזו החליטה חברת התקליטים להוציא אוסף ראשון. מי שלקח את המושכות לידיים כדי להציל את המאסטרים המקוריים היה דווקא אנטוויסל השקט, שעבד באולפן כדי לוודא שאיש לא יפגע בסאונד הפראי של הסינגלים.

ארבע דמויות, ארבעה כינויים ואלבום מופת אחד

השם הנהדר הזה של תקליט האוסף, שמתגלגל על הלשון כמו מקצב תופים מתגלגל, הורכב מהכינויים של ארבעת חברי הלהקה: MEATY (הבשרי והשרירי) היה רוג'ר דאלטרי שפיתח מבנה גוף של מתאגרף קשוח; BEATY (איש הקצב שחובט ללא רחם) היה כמובן קית' מון; BIG (הענק השקט והמסיבי) היה הבסיסט ג'ון אנטוויסל; ו-BOUNCY (הקופצני שמנתר באוויר ללא הפסקה עם הגיטרה) היה פיט טאונסנד. זה לא עוד מוצר מסחרי יבש של חברת תקליטים, אלא שיעור מאלף בתולדות הרוק הבריטי ובאבולוציה של ההרכב הכי מסוכן בעולם. אז מה יש לנו פה? בואו נגלה כמה מהשירים...

שנות המוד המוקדמות: ג'ימי פייג' בגיטרה והמנון הנעורים של לונדון

זה מתחיל עם הלהיט הראשון, I CAN`T EXPLAIN. השיר יצא בינואר 1965 והיה הסינגל הראשון שפורסם תחת השם של להקת המי (לאחר הסינגל הכושל I'M THE FACE שהוציאו תחת השם THE HIGH NUMBERS). מעבר לריף הממכר שמזכיר את סגנון הקינקס, מסתתרת כאן עובדה היסטורית מדהימה: מי שמנגן כאן בגיטרת 12 מיתרים קצבית הוא לא אחר מאשר ג'ימי פייג' הצעיר, שהיה אז נגן אולפנים מבוקש בלונדון שנים לפני שהקים את לד זפלין!

המפיק, של טלמי, שכר את פייג' לגיבוי למקרה שטאונסנד יתקשה, אף שפיט ניגן את סולו הגיטרה בעצמו. פיט טאונסנד: "אי אפשר לטעון שזו העתקה ישירה מהקינקס. אין מה לומר על איך שכתבתי את זה. זה יצא לי מהראש כשהייתי בן 18 וחצי. נראה שזה קשור לתסכולים של אדם צעיר וחסר השכלה שלא יכול להשמיע את טענותיו בפני האינטלקטואל הבורגני, בלה בלה בלה. או, כמובן, יכול להיות שמדובר בסמים".

השיר הבא הוא THE KIDS ARE ALRIGHT. השיר הוקלט באוקטובר 1965 עבור אלבום הבכורה MY GENERATION, והפך בן רגע להמנון הבלתי מעורער של נערי המוד בלונדון. הצליל המצלצל של גיטרת הריקנבקר וההרמוניות הקוליות המהודקות הושפעו ישירות מהביץ' בויז, שפיט העריץ. טאונסנד נהג לטעון שהשיר לא יצא כסינגל באנגליה, אך למעשה חברת BRUNSWICK הוציאה אותו כסינגל בבריטניה באוגוסט 1966 מאחורי גבה של הלהקה בעקבות סכסוך חוזי קשה, והוא הגיע למקום ה-41 במצעד הבריטי. טאונסנד: "זה לא היה סינגל באנגליה; זה היה בארצות הברית. באופן מצחיק, זה נמכר ממש טוב בדטרויט, אזור שבו גם חברת התקליטים דקא וגם הקהילה המקומית היו קצת יותר מגניבים מאשר במקום אחר. דטרויט, או לפחות אן ארבור, הייתה המקום הראשון בארצות הברית שהופענו בו אחרי ניו יורק".

המתופף הזוחל ומלחמת המונו מול הסטריאו

השיר השלישי הוא HAPPY JACK. השיר יצא בדצמבר 1966 והעניק ללהקה את דריסת הרגל המשמעותית הראשונה שלהם בתוך 30 הגדולים במצעד האמריקאי. אבל הסיפור המצחיק והפרוע ביותר סביב ההקלטה מופיע ממש בשנייה האחרונה של הרצועה: לקית' מון נאסר להיכנס לחדר ההקלטה בזמן שירת הקולות, משום שלא הפסיק להצחיק את כולם ולהרוס טייקים. מון לא ויתר וזחל על ארבע על הרצפה כדי להפתיע אותם. ממש כשהשיר הסתיים, טאונסנד הבחין בפרצופו של מון מציץ וצעק בספונטניות לתוך המיקרופון: "I SAW YA" – צעקה שנשארה בהקלטה הסופית והפכה לחלק בלתי נפרד מהקסם של השיר! טאונסנד: "זה היה אמור להתבסס על האי מאן, שהוא אי שבו ביליתי חלק ניכר מילדותי, בין אנגליה לאירלנד. יש בו חוקים משלו והכל. היה שם איש מוזר שגר ברחוב ואני ביליתי הרבה זמן בללעוג לו, וכך גם רוב הילדים, אבל הוא תמיד נראה שמח ולא היה אכפת לו. אני אפילו לא יודע איך קוראים לו. הוא היה לוקח הכל בחביבות. זה לימד אותי משהו".

אחריו בא I CAN SEE FOR MILES. מתוך אלבום המופת הפסיכדלי THE WHO SELL OUT משנת 1967. זהו הסינגל היחיד של הלהקה שהצליח להעפיל אל תוך עשרת הגדולים במצעד האמריקאי (מקום 9). פיט טאונסנד ראה בשיר הזה את פסגת היצירה שלו, מבנה עמוס שכבות גיטרה ותיפוף מסחרר של קית' מון שכמעט פירק את המערכת. פיט היה משוכנע שמדובר בלהיט מקום ראשון בטוח, וכשהשיר הגיע בבריטניה רק למקום העשירי, הוא פשוט ישב ובכה מרוב תסכול ואכזבה עמוקה. טאונסנד: "הגרסה כאן היא לא המונו, וחבל, כי המונו גורם לסטריאו להישמע כמו משהו של הקארפנטרס".

פורקן נעורים, גמגום של כדורי ספיד ושלוש גיטרות בס שבורות

מכאן עוברים לשיר PICTURES OF LILY. הסינגל יצא באפריל 1967 והגיע למקום הרביעי בבריטניה, כשהוא עוסק בנושא שאיש ברוק'נ'רול של אותם ימים לא העז להזכיר בגלוי. ההשראה לשיר נולדה מגלויה ישנה של לילי אלסי, כוכבת תיאטרון מתחילת המאה ה-20 שסבו של פיט תלה בביתו. השיר מתאר בהומור חד נער מיוסר מנדודי שינה שאביו מעניק לו תמונות נשיות כדי להקל על בדידותו ועל יצריו בלילות. טאונסנד: "זה מדבר על אוננות ועל החשיבות שלה לאדם צעיר".

משם עוברים לשיר MY GENERATION. ההמנון האולטימטיבי של דור הסיקסטיז שיצא באוקטובר 1965 והגיע למקום השני בבריטניה. הגמגום המפורסם של רוג'ר דאלטרי כלל לא תוכנן מראש: בחזרות באולפן הוא פשוט התקשה לקרוא את הטקסט שפיט שרבט בחופזה, והמפיק של טלמי קפץ על המציאה והורה לו להמשיך לגמגם כדי להישמע כמו נער נסער, עצבני ומסומם מכדורי ספיד (אמפטמינים) שהיו פופולריים בקרב קהל המודס.

מעבר לזה, השיר מתהדר באחד מסולואי הבס הראשונים והגדולים בהיסטוריה של הרוק: ג'ון אנטוויסל קנה גיטרת בס של חברת DANELECTRO עם מיתרים דקים במיוחד לצורך ההקלטה, אך המיתרים פקעו פעם אחר פעם. מאחר שלא ניתן היה להשיג מיתרים בודדים כאלה בלונדון, ג'ון נאלץ לרכוש שלוש גיטרות בס שלמות נוספות רק כדי לפרק מהן מיתרים! בסופו של דבר הוא נשבר והקליט את הסולו המושלם עם גיטרת FENDER JAZZ BASS. טאונסנד: "כתבתי את השורות של השיר בלי לחשוב, מיהרתי, שרבטתי על פיסת נייר בחלק האחורי של מכונית ובמשך שנים נאלצתי לחיות לפי זה, מחכה ליום שמישהו יגיד, 'חשבתי שאתה מקווה שתמות לפני שתזדקן. ובכן, אתה זקן. מה עכשיו?'. כמובן שרוב האנשים מנומסים מכדי לומר דברים כאלו לכוכב פופ גוסס. אני אומר את זה לעתים קרובות לעצמי".

החיפוש בביצה, תקלת הסאונד המכוונת והתרמית הגאונית של הפינבול

השיר THE SEEKER הוא הבא בתור בתקליט. הסינגל ראה אור במרץ 1970 והיה הרצועה הראשונה שהלהקה הקליטה מיד לאחר ההצלחה המפוארת של אופרת הרוק TOMMY. השיר מסכם את הייאוש הרוחני של פיט, שמזכיר בו במפורש איך שאל וחיפש משמעות אצל בוב דילן, אצל הביטלס ואפילו אצל גורו הסמים טימותי לירי – וגילה שאיש מהם אינו מחזיק בתשובה. טאונסנד: "אני מניח שאני הכי פחות אוהב את הדברים האלו. השיר סבל מהיותו הדבר הראשון שעשינו אחרי טומי. זה נשמע נהדר בביצה רווית היתושים בה המצאתי את זה, פלורידה, בשלוש בבוקר כשאני שיכור לחלוטין. אבל זה תמיד המקום שבו מתחילות הצרות, בביצה".

גם ANYWAY ANYHOW ANYWHERE נמצא פה. השיר יצא במאי 1965 והיווה פריצת דרך היסטורית: זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות הרוק שבה נעשה שימוש מכוון באולפן בפידבק גיטרה חשמלית, צרחות מגבר ומניפולציות קיצוניות במתגי הפיקאפ! אנשי חברת DECCA בארצות הברית היו כל כך מזועזעים מהרעש הצורם, עד שהחזירו את סרטי המאסטר ללונדון עם מכתב נזיפה בטענה שמדובר בתקלה טכנית חמורה בהקלטה, והלהקה נאלצה להסביר להם שזה בדיוק הסאונד המהפכני שחיפשה. 

טאונסנד: "רוג'ר (דאלטרי) עזר מאוד בעיבוד הסופי וקיבל חצי מהקרדיט. משהו שהוא עושה היום ללא שום קרדיט, ברוך שיהיה. שכבתי על הרצפה והאזנתי לתקליט של צ'ארלי פארקר כשחשבתי על שם השיר. פשוט הרגשתי שהבחור כל כך חופשי כשהוא ניגן. הוא היה נשמה בלי גוף, רוכב, עף על מוזיקה. להאזין לסולו של דיזי גילספי אחרי אחד של בירד היה תמיד אכזבה, ככל שגילספי חכם היה. אף אחד לא יכול היה לעקוב אחרי בירד. הנדריקס בטח היה הגלגול שלו, במיוחד עבור נגני גיטרה. החופש שמציע שם השיר הוגבל על ידי התוקפנות של הדימוי המוגדר בצורה הדוקה שלנו. למעשה, רוג'ר היה אז באמת אגוז קשה, והוא שינה לא מעט מילים בעצמו כדי להקשיח את השיר כך שיתאים לטמפרמנט שלו. זה בוטה, גאה ואני מעז להגיד את זה, חצוף".

השיר PINBALL WIZARD מגיע אחריו. הלהיט המחשמל ממרץ 1969, עם אחת מפתיחות הגיטרה האקוסטית האייקוניות והסוחפות ביותר ברוק, נולד מתוך תכסיס פסיכולוגי גאוני: טאונסנד השמיע גרסה ראשונית של האלבום TOMMY למבקר המוזיקה הבריטי המשפיע ניק קון, שכינה את היצירה יומרנית ומשעממת. כשפיט גילה שקון הוא שחקן פינבול מכור, הוא שלף מיד רעיון שיווקי: להפוך את הגיבור העיוור והחירש לאלוף פינבול בינלאומי. קון נדלק, טאונסנד רץ לאולפן וכתב את השיר תוך שעות בודדות, והביקורת המהללת שפורסמה בעיתונות סללה את הדרך להפיכת האלבום לקלאסיקה עולמית. טאונסנד: "זה השיר האהוב עליי באלבום 'טומי' ולמעשה נכתב כתכסיס לגרום לכתב ניק קון, שהוא שחקן פינבול נלהב, להיות קצת יותר פתוח בביקורת עלינו. לתוכניות שלי לאופרת רוק. ניק כותב לסירוגין בניו יורק טיימס. אני יודע באיזה צד מרוחה החמאה שלי, חבר!"

אז MEATY, BEATY, BIG AND BOUNCY הוא הרבה מעבר לסתם אוסף סינגלים; הוא לכידה מדויקת ופרועה של הרגע שבו ארבעה מוזיקאים בריטים מבריקים שינו את פני המוזיקה לנצח. שימו את הוויניל הזה על הפטיפון, תנו למחט לרדת לחריצים, תגבירו את הווליום עד שהקירות ירעדו – ותבינו בדיוק מאיפה נולד הרוק האמיתי.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים