רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-25 בספטמבר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי: "חשוב לומר שמבקר מוסיקה מביא את דעתו האישית בלבד. אם הוא אובייקטיבי - הרי זה דבר לא נכון מלכתחילה. מבקר מוסיקה יכול לתת בכמה מילים תחושה שהופעה שלמה הייתה על הפנים, זאת למרות שההופעה אינה כזו" (קית אמרסון לעיתון 'רקורד מירור', בשנת 1971)

להקת הדלתות מציגה - תקליט עם ימים מוזרים בהחלט.

ב-25 בספטמבר בשנת 1967 יצא תקליטה השני של להקת הדלתות ושמו STRANGE DAYS. הסודות המטורפים מאחורי האלבום הכי פסיכדלי של הדלתות שחברת התקליטים חשבה שייכשל.

אכן, היו אלה ימים מוזרים. מצד אחד, ילדי הפרחים של החוף המערבי הטיפו לאהבה חופשית ושלום עולמי. מצד שני, ובניגוד מוחלט והזוי, מלחמת וייטנאם בערה במלוא עוזה וקרעה את החברה האמריקאית לגזרים. הקוטביות הזו, המתח הבלתי פוסק בין גן עדן לגיהינום, הוא הדופק שפועם בלב התקליט השני והאפל יותר של הלהקה מלוס אנג'לס.

בזמן שכולם חילקו פרחים בסן פרנסיסקו, הדלתות הביאו איתם משהו אפל, סמיך ומאיים שהישיר מבט אל הסיוטים האמיתיים של התקופה. עוד לפני ששנת 1967 נטתה לקראת סופה, הדלתות הידקו היטב את כל הברגים ושחררו את הקלאסיקה הזו – בלתי מתפשרת, אפלה, מיסטית ומלכותית עד הקצה! זהו אלבום אפל, עמוק ומדכא כמו הגיהינום, אבל בה בעת הוא קליט להפליא, עם חבילות של מלודיות מוצקות, בלתי נשכחות ומקוריות שקופצות עליי מכל פינה. בסולם מוזיקלי טהור זה ללא ספק אלבום פופ, אבל במובן הרגשי והחברתי – זה רחוק מפופ פשוט ככל שניתן לדמיין.

רוב השירים כאן מסוכנים ואפוקליפטיים, במרחק שנות אור מרוח "אהוב את רעך" התמימה של ילדי הפרחים ההיפים באותה שנה. זהו שיאו של ג'ים מוריסון כמשורר מיסטי; שיאו של ריי כנגן אורגן יצירתי להפליא; ושיאו של רובי קריגר כמאסטר הבלתי מעורער של ריפים מדבקים! שילוב של כל אלה יחד, עם הקצב המיוחד של ג'ון דנסמור, הופך את היצירה הזו לשעה היפה ביותר של הדלתות... טוב, למעשה, חצי השעה היפה ביותר שלהם!

אם התקליט הראשון היה ההמראה המסחררת, השני היה תחילתה של הנחיתה הכאוטית. מסלול חייו של סולן הלהקה, ג'ים מוריסון, הפך לרכבת הרים שדוהרת במהירות מסוכנת אל עבר הלא נודע, או כפי שהוא אולי היה מעדיף, אל עבר הגיהנום. הוא היה כלוא במלכודת אכזרית: מצד אחד רצונו העז להיות מוכר כמשורר רציני ומוערך, ומצד שני הלחץ מחברת התקליטים ELEKTRA, שראתה בו בעיקר סמל מין כריזמטי שמוכר תקליטים כמו לחמניות טריות. ג'ק הולצמן, הנשיא של חברת התקליטים ELEKTRA, ידע שיש לו ביד מכרה זהב, אבל מוריסון תיעב את פוסטר האליל שיצרו סביבו ורצה רק שיקשיבו למילים.

ההצלחה הפנומנלית של תקליט הבכורה לא הותירה להם רגע לנשום. שבועות ספורים בלבד לאחר צאתו, חברי הלהקה נדחפו בחזרה לאולפני SUNSET SOUND כדי להתחיל לעבוד על היצירה הבאה. הלחץ החל לתת את אותותיו. הסשנים הראשונים הניבו שני שירים שהגדירו את הכיוון החדש: PEOPLE ARE STRANGE ו-UNHAPPY GIRL. על השיר UNHAPPY GIRL, שהוא אולי מעט קליל יותר בהשוואה לשאר, ראוי לציין שלא מדובר סתם בסיפור סכריני סוחט דמעות על בחורה לא מאושרת – זהו שיר שעוסק כל-כולו בכאב, בסבל ובניסיון הנואש להימלט משניהם! 

השיר PEOPLE ARE STRANGE נולד מתוך תהום נפשית עמוקה. מוריסון שקע בדיכאון כבד והרגיש מנוכר ובודד לגמרי. הוא הגיע לביתו של הגיטריסט רובי קריגר, והשניים עלו לפסגת קניון לורל כדי לחזות בשקיעה. שם, מול הנוף הפתוח, היכתה במוריסון ההארה: הדיכאון שלו נובע מכך שכשאתה מרגיש זר ומוזר, כל האנשים סביבך נראים לך מוזרים ומאיימים. התובנה הזו ניקתה את הערפל ברגע, והוא שרבט את הטקסט המבריק במקום. בארץ הזו של הדלתות, כפי שג'ים מכריז ממעמקי נשמתו, "איש אינו זוכר את שמך" כשאתה זר ומוזר. זהו הלהיט הגדול של האלבום, שיר ששווה כל פרוטה, עם צלילי מלודיה מהטובים יותר ששמעתי! שיר שאהוב באותה מידה על מעריצי הדלתות המושבעים ועל אלה שבדרך כלל לא מסוגלים לשמוע את הלהקה, בדיוק משום שהוא בו-זמנית גם פופי וגם קודר ומלנכולי. 

קריגר הלחין את הקברט הבלוזי המדבק והקליט את סולו הגיטרה המופתי שלו בטייק בודד! מאוחר יותר ביצעה הלהקה את השיר בהופעתה הבלתי נשכחת בתכנית THE ED SULLIVAN SHOW, לצד LIGHT MY FIRE – ההופעה שבה מוריסון הפר את ההבטחה לצנזר את המילה HIGHER, וסאליבן הזועם הודיע שלעולם לא יזמין אותם שוב. מוריסון פשוט הגיב בשוויון נפש: 'למי אכפת? כבר הופענו אצלך!'.

רגע, אני חוזר ל-UNHAPPY GIRL. הקלידן ריי מנזרק התנסה פה בטכניקה חדשנית וניגן את תפקיד הקלידים שלו כשהסרט מורץ לאחור, מה שהעניק לשיר גוון פסיכדלי מהפנט. ובאותם סשנים ממש הוקלט גם YOU'RE LOST LITTLE GIRL, שכתב רובי קריגר. זוהי בלדה אפלה ואדירה שמחוזקת מלמטה על ידי ליין בס ברור, ומעבירה בצורה המושלמת ביותר את התחושה של הגעה למבוי סתום מוחלט – כשאת אבודה לחלוטין ללא שמץ של תקווה ושקוע בייאוש טוטאלי, כפי שג'ים פונה ישירות: "את אבודה, תגידי לי מי את". 

כולם באולפן היו מרוצים מהתוצאה, אך מעל ראשו של מוריסון ריחף שעון חול שתקתק בקצב מסחרר, והוא היה עסוק מדי בלהאכיל את האגו שלו כדי לשים לב. אם הוא לא שתה, הוא היה שקוע בסמים. שגרת חייו הפכה למעגל הרסני: אחרי כל הופעה, הוא היה נשאר במועדון או בבאר הקרוב ושותה את עצמו לדעת עד השעות הקטנות של הלילה. מצבו הפיזי והנפשי הלך והתדרדר. שום דבר לא עניין אותו מלבד המוזיקה וכתיבת השירה שלו. חבריו ללהקה הודו שנים לאחר מכן שהחיים היו קלים הרבה יותר אילו מוריסון היה אדם נורמלי, אבל זה היה הסיכון שהם היו מוכנים לקחת למען האמנות שיצרו יחד.

הארבעה לא היו לבד במערכה. אל ההקלטות הצטרף הבסיסט דאג לובאן מלהקת CLEAR LIGHT, וגם פול ביבר, שהוסיף צלילים מהעתיד באמצעות סינטיסייזר המוג המהפכני שלו. ביבר, ששימש כנציג היצרנית של סינטיסייזר MOOG בחוף המערבי, חיבר את המכשיר ישירות לקולו של מוריסון בשיר הנושא STRANGE DAYS - מה שיצר אפקט ווקאלי מהדהד, חייזרי ומצמרר – מאבני הדרך המוקדמות ביותר בשימוש בסינטיסייזר בתולדות הרוק. שיר הנושא הזה הוא פשוט המבוא המושלם והאולטימטיבי לעולם המוזר והמסתורי של האלבום! ואיזה מבוא מחשמל זה: שירתו של ג'ים עטופה בהדהוד כבד כשהוא שר על הימים המוזרים שמצאו אותנו וגררו אותנו מטה, כך שאין שום ספק שמצפה למאזין חוויה מטלטלת חושים שאין דומה לה.

כן, החידוש הגדול ביותר היה טכנולוגי. "בהקלטות לתקליט הזה התחלנו להתנסות באולפן עצמו, ככלי נגינה לכל דבר", סיפר ריי מנזרק. "עברנו לעבוד עם שמונה ערוצי הקלטה ופתאום חשבנו, 'אלוהים אדירים, זה מדהים'. יכולנו לעשות כל כך הרבה דברים חדשים, יכולנו להוסיף שכבות על גבי הקלטות קיימות. היו לנו שמונה ערוצים לשחק איתם. היום זה נשמע כמו כלום, אבל אז, שמונת הערוצים האלה פשוט שחררו אותנו לגמרי מבחינה יצירתית". הקפיצה משניים וארבעה ערוצים למפלצת של שמונה ערוצים אפשרה לריי מנזרק, לרובי קריגר ולמתופף ג'ון דנסמור לייצר סאונד עשיר ועמוק, שבו כל כלי נשמע צלול ומדויק באוויר הפתוח של האולפן.

ההקלטות נקטעו שוב ושוב בשל דרישות בלתי פוסקות לחזור ולהופיע. למרות זאת, הלהקה פספסה את אחת ההזדמנויות הגדולות ביותר של אותה שנה: הופעה בפסטיבל מונטריי. התירוץ הרשמי היה התחייבות קודמת להופעה במועדון ניו יורקי בשם THE SCENE. איזו החמצה היסטורית. אך מאחורי הקלעים הסתתר סיפור אחר: אחד ממארגני הפסטיבל, המפיק לו אדלר, הטיל וטו על הופעתם. הסיבה? עימות קודם שבו מוריסון התייחס אליו בגסות רוח ובזלזול. אדלר לא שכח ולא סלח. תארו לעצמכם את מוריסון עולה על אותה במה חשובה במונטריי לצד ג'ימי הנדריקס והמי – זו יכלה להיות היסטוריה מוחלטת, אבל כשהאגו והפתיל הקצר של ג'ים בערו, דלתות הענק של הפסטיבל נטרקו בפניהם.

מוריסון, שהיה מודע היטב למעמדה של להקתו כלהיט ענק, החליט להתעמת עם חברת התקליטים בנוגע לעטיפת התקליט. הוא שנא את התמונה שלו שעיטרה את התקליט הראשון ודרש שהפעם זה יהיה אחרת. אחת ההצעות הביזאריות שלו הייתה לצלם את הלהקה מוקפת בכלבים. כשנשאל לפשר הרעיון, הוא ענה בלקוניות ש-DOG הוא היפוך האותיות של המילה GOD, ולא הוסיף מילה. הרעיון, באופן לא מפתיע, נדחה על הסף.

.

בסופו של דבר, עטיפת התקליט עוצבה על ידי וויליאם ס. הארווי וצולמה על ידי ג'ואל ברודסקי בסניפן קורט, רחוב קטן וציורי בניו יורק. מכיוון שרוב הקרקסים היו בסיבובי הופעות קיץ, ברודסקי התקשה למצוא אמני קרקס מקצועיים. התוצאה הייתה קאסט סוריאליסטי: האקרובטים היו היחידים שהיו מקצוענים אמיתיים. הגמד לסטר יאנוס ואחיו סטנלי נשכרו מסוכנות שחקנים. לסטר הוא זה שהופיע בחזית העטיפה הראשית, בעוד אחיו סטנלי הופיע בעטיפה האחורית, המהווה את המשכו של אותו צילום רחב בסמטה! הלהטוטן היה לא אחר מאשר עוזרו האישי של הצלם, החצוצרן היה נהג מונית מזדמן, והאיש החזק היה שומר סף במועדון סמוך.

בעטיפה האחורית ניתן להבחין באישה המביטה מטה מאחד החלונות על אחד האחים הגמדים, זוהי אשתו של הצלם ברודסקי. מאחר שחברי הלהקה סירבו להופיע בצילום הראשי – מלבד כרזה זעירה שלהם שתלויה ברקע על קיר הלבנים – בעלי חנויות התקליטים נכנסו לחרדה עמוקה שהקונים כלל לא יזהו של מי האלבום. הפתרון המאולתר של חברת ELEKTRA היה הדבקת מדבקות פרסום בולטות על גבי הצלופן של כל עותק ועותק כדי להציל את המכירות. בסופו של דבר - אני מת על העטיפה הזו!

כשהתקליט יצא, מבקרי המוזיקה הרעיפו עליו שבחים. אך הקהל הרחב היה מבולבל. בניגוד לקודמו, התקליט לא כלל להיט רדיו מיידי וסוחף בסדר הגודל של LIGHT MY FIRE, כזה שיגרום להמונים לרוץ לחנויות. מה שרבים לא ידעו הוא שחלק ניכר מהשירים כבר נכתבו, וחלקם אף הוקלטו, במהלך הסשנים של התקליט הראשון. התקליט טיפס באיטיות במצעד האמריקני והגיע בשיאו למקום השלישי. בבריטניה המצב היה עגום יותר, והוא כלל לא נכנס למצעד. אנשים פשוט לא הצליחו להבין בזמן אמת את מורכבותו ועומקו, והוא הפך לקלאסיקה של ממש רק שנים מאוחר יותר. הרי כיצד ניתן לדמיין היום את הפסקול של הלהקה ללא שירים כמו LOVE ME TWO TIMES, MOONLIGHT DRIVE או היצירה האפית שסוגרת אותו, WHEN THE MUSIC'S OVER?

את LOVE ME TWO TIMES כתב רובי קריגר לאחר שריי מנזרק שלח את כולם הביתה לכתוב חומרים. השיר נולד בהשראת שני עולמות מקבילים – היציאה המלחיצה של הלהקה לסיבובי הופעות, והגיוס של חיילים אמריקאים שנשלחו למלחמת וייטנאם. המסר היה הצורך באהבה ותשוקה אחרונה כדי לשרוד את הימים הבלתי ודאיים. מנזרק קרא לזה 'הקלאסיקה של רובי על אהבה ואובדן, או אורגזמות מרובות' ומוריסון השמיט במכוון את האות S בביטוי והפך אותו ל-LOVE ME TWO TIME – מה שרמז גם על בגידה. תחנות רדיו שמרניות אף החרימו את השיר בטענה שהוא נועז ומיני מדי! אבל איזה שיר ענק! יש לו ריף גיטרה קשוח ומחוספס – לטעמי, זה ריף חריף!

אבל האטרקציה המרכזית והמבריקה באמת כאן היא בניית המתח המופתית, שמובילה את הקטע ממנגינה מאופקת, שקטה אך בעלת פוטנציאל הרסני ומסוכן, היישר לתוך סערה פראית שמשתוללת במלוא הכוח. הדלתות תמיד מפתחים ובונים את המתח בהדרגה. גם בשיא האנרגיה שלהם, כשהם סוחפים לא פחות מכל להקת רוק כבדה, הם מובילים אותי צעד אחר צעד עד לנקודת הרתיחה והשיא, ולא שופכים את הכל על הראש במכה אחת.

ומה לגבי MOONLIGHT DRIVE? זהו השיר שבעצם הוליד את הדלתות! בקיץ 1965 מוריסון חי על גג בחוף ווניס, כתב שירים והביט באנטנות הטלוויזיה של לוס אנג'לס. כשנתקל בריי מנזרק על החוף ודיקלם לו את המילים על שחייה אל הירח, מנזרק נדהם וקבע מיד: 'בוא נקים להקה ונעשה מיליון דולר!'. קריגר הוסיף ליווי סלייד מופלא שנשמע ממש כמו תנועת גלים, ומנזרק הפך את המקצב מבלוז פשוט למה שכינה 'רוק טנגו'. זהו שיר שאפשר היה להגדיר כפסיכדלי מובהק, אילולא האלבום כולו כבר היה טריפי עמוק מעבר לכל גבולות הפסיכדליה!

רובי קריגר מפציץ שם עם עבודת גיטרה מרהיבה עם אפקט ווא-ווא, וג'ים מנווט בדהירה מסחררת אל עבר הקליימקס כשהוא לוקח אותנו דרך דימויי חלל צוננים, חלומיים ומאופקים – הישר לתוך סופת רעמים של הוללות חלל מופרעת ומסוכנת! ובאותה נשימה, באותה טריטוריה קסומה של האלבום, ג'ים שר לנו בבלדה המרגשת והמופלאה I CAN'T SEE YOUR FACE IN MY MIND – עוד בלדה נהדרת, ואלוהים אדירים, כל השירים כאן פשוט נהדרים, וקשה להאמין איך כולם נדחסו כיהלומים מלוטשים בתוך חבילה אחת מושלמת באורך כולל של כחצי שעה בלבד! 

גם השיר MY EYES HAVE SEEN YOU נולד על אותו גג מוקדם והוקלט כבר בסשן הדמו הראשון של הלהקה בשנת 1965. וטכניקת בניית המתח הגאונית הזו מומחשת שם בצורה מסחררת: רוקר בלתי מתפשר ומעיף ישבנים שמתחיל כמו שיר פשוט וצנוע שמתגבש ומתפוצץ לכדי חומת סאונד אדירה וסוחפת.

ומעל כולם מרחף האפוס המסחרר WHEN THE MUSIC'S OVER, שנמשך כמעט אחת-עשרה דקות! ואוווו!.... מנזרק ביסס את הפתיחה על יצירת הג'אז של הרבי הנקוק WATERMELON MAN. והשורה המפורסמת על זעקת הפרפר נלקחה משמו של סרט מתח משנת 1965 בשם SCREAM OF THE BUTTERFLY, והשיר כולו היה קריאת אזהרה אקולוגית חלוצית וזועמת על השחתת כדור הארץ בידי האדם. ולא פחות חשוב – היצירה הזו היא לטעמי שדרוג לעומת קטע הסיום של האלבום הקודם! אם חשבתם ש-THE END היה לעיתים קצת מייגע או מונוטוני, מה תגידו על WHEN THE MUSIC'S OVER? הקטע הזה מורכב, עשיר ומגוון פי כמה מקודמו: הוא מעז להמריא, לצלול לשירה שקטה וחרישית במיוחד המלווה בהתפרצות תופים פתאומית או צליל בס מהדהד, טובל במונולוגים פסיכוטיים וקודרים, ולבסוף מתפרץ בפינאלה מפוצץ ראשים כשהמוזיקה היא החבר היחיד שלך עד הסוף! זה רחוק שנות אור מ-THE END, שלמרות גדולתו וכמה שאני אוהב אותו, התבסס לכל אורכו על מלודיה אחת שדי חוזרת על עצמה – בעוד שכאן יש לפחות תריסר מקטעים מוזיקליים שונים שמחזיקים אותי מרותק וחסר נשימה.

אחד הקטעים המוזרים והחזקים בתקליט הוא HORSE LATITUDES, יצירה קצרה המושפעת מזרם ה-MUSIQUE CONCRETE, בו יוצרים קולאז' מוזיקלי מצלילים אקוסטיים ואלקטרוניים מעובדים. שם השיר מתייחס לקווי רוחב הממוקמים כשלושים מעלות צפונית ודרומית לקו המשווה, אזורים הידועים ברוחות קלילות. הקטע הוא יצירה משותפת של המפיק פול רוטשילד וטכנאי ההקלטה ברוס בוטניק, שהקליטו את חברי הלהקה מנגנים על כליהם באופן לא שגרתי, ואף השליכו בקבוק קוקה קולה לתוך פח מתכת כדי ליצור אפקט. על גבי רעש הרקע הזה, מוריסון מקריא שיר שכתב על ספינות ספרדיות שנקלעו למצוקה בים, ואנשי הצוות נאלצו להשליך לים את כל מטענם, כולל הסוסים.

מוריסון דמיין את הגיהנום שעברו החיות האומללות, כשהן משתוללות באימה על סיפון הספינה רגע לפני שהושלכו אל מותן במצולות. את השיר המצמרר הזה הוא כתב עוד בימי בית הספר התיכון, והזעקות האנושיות שהוקלטו באולפן המדמות את בעלי החיים הטובעים ממחישות איזה אומץ אמנותי קיצוני היה ללהקה הזו – להכניס קטע אוונגרד מובהק שכזה היישר ללב אלבום רוק מסחרי. ולמרות שיש מי שיראו בקטע השירה הקצר הזה, שהוקדש על ידי ג'ים לזכר הסוסים שטבעו במצולות על ידי הכובשים בדרכם לאמריקה, רגע מוזר שלא בדיוק מתפקד כשיר – באלבום הזה אין אפילו שיר מילוי אחד לרפואה! שום קטע מיותר, הכל כאן הדוק וטהור עד היסוד.

במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת: "הדלתות היא להקה מדהימה. כל אחד מהם הוא מוזיקאי מוכשר ביותר, אך המוזיקה היא רק משנית למה שהם עושים. הם אנטי-מסחריים בעמדתם ובגישתם, ובכל זאת המוצר המוגמר הוא מאוד מסחרי. ונראה גם שהסולן ג'ים מוריסון פונה ישירות לשוק ההתבגרות, אבל בבדיקה מעמיקה יותר מתברר שהוא לא. כמוזיקאים, חברי הדלתות טובים מאוד. עם זאת, המצוינות שלהם במוזיקה אינה נתפסת כאינדיבידואלים, כי הם לא עושים שום דבר חדש או שונה כסולנים. המצוינות שלהם היא ביחד כקבוצה - ההשפעה הכוללת שהם משיגים. הקבוצה מקורית ומעוררת השראה.

הנגינה כמעט זהה לתקליט הקודם. באמצעות פיתוח הגיוני מאוד, הם שיפרו את השיטות והטכניקות המקוריות שלהם עם נגינה יעילה יותר (מגוון צלילי מקלדת, הרבה גיטרה סלייד וצלילים אלקטרוניים מוזיקליים חזקים). הם לא ניסו לעשות שום שינוי גדול בכיוון או במוזיקה (כמו שכל כך הרבה להקות מרגישות בטעות שהן חייבות), אבל חידדו והעשירו את המאמצים הקודמים שלהם. כתוצאה מכך יש לאלבום החדש שלהם את כל הכוח והאנרגיה של התקליט הראשון, אבל הוא עדין יותר, מורכב יותר והרבה יותר יעיל. המוזיקה לא נועדה להיות וירטואוזית או ניסיונית במיוחד.

רוק'נ'רול הפך ליותר ויותר חזותי. ג'ימי הנדריקס והמי נראים כמעט פרימיטיביים ליד הדלתות. הרוק'נ'רול הפך לתיאטרון. לאנשים רבים לא אכפת לראות את ג'ים מוריסון עושה את זה עם המיקרופון שלו כמו מיק ג'אגר וגם לא רוצים במיוחד לראות אותו מתפתל על הרצפה. עם זאת, מה שמתרחש בפועל על הבמה, ומה שמוריסון עושה, הוא מיושן בערך בן 3000 שנה ומאוד עכשווי בגישה. מוזיקה היא מאוד חושנית והיא בולטת במיוחד ברוק'נ'רול. מוריסון פשוט עושה מה שבא באופן טבעי. חייבים לחשוב על הדלתות בצורה תיאטרלית ולא מוזיקלית. כל האלבום שלהם בנוי מחמשת חלקי הטרגדיה. כמו דרמה יוונית, אתה יודע מתי המוזיקה נגמרת כי יש קתרזיס".

עד כאן הביקורת. ואכן, STRANGE DAYS הוא סוג של טרגדיה - מסמך מטלטל של להקה בשיא כוחה היצירתי ושל סולן שהחל את צלילתו הבלתי נמנעת אל התהום. ללא צל של ספק, זהו שיא כל מאמציה של להקת הדלתות, והאלבום הזה נשאר נקודת שיא מזהירה ובלתי מעורערת של שנת 1967. נכון, הם יצרו אלבומים מצוינים גם בהמשך דרכם, אבל אף אחד מהם לא הגיע לדרגת השלמות של האלבום הזה: STRANGE DAYS מצליח לתפוס בדיוק כירורגי את תמצית הרוח המכשפת של הדלתות, ובה בעת להישאר יצירה כמעט מושלמת וחסרת פגמים במובן המוזיקלי הטהור. למעשה, הבעיה היחידה והאמיתית שיש איתו היא שהוא פשוט קצר מדי. ובשבילי, בכל פעם שהתקליט הזה מסתובב על הצלחת והסאונד האנלוגי העמוק שלו ממלא את החדר, הקסם המסתורי של 1967 קם מחדש לתחייה. גם כשהימים מוזרים והעולם בחוץ משתגע, המוזיקה הזו לעולם לא נגמרת.

דייויד בואי, צא החוצה! האמת המרתקת מאחורי אלבום הקונספט שחזה את עידן הסייבר עוד לפני שהעולם ידע מה זה אינטרנט

ב-25 בספטמבר בשנת 1995 יצא אלבום חדש לדייויד בואי ושמו OUTSIDE (THE NATHAN ADLER DIARIES - A HYPER CIRCLE). הרגע המדהים שבו מוזיקאי ישראלי תפס את הבס של דייוויד בואי והשאיר את כולם בהלם.

למעשה, שמו המלא והמדויק על גבי העטיפה (עם הספרה אחת שפותחת את העניין) היה רמז ברור לכך שבואי תכנן במקור מחזור יצירות עתידני בן כמה חלקים שיימתח עד לשנת 2000. מדובר באחד המהלכים המוזיקליים האמיצים ויוצאי דופן בקריירה שלו, יצירת מופת של אינדסטריאל, ארט-רוק וסייבר-נואר אפל, שהחזירה אותו היישר לעמדת החדשן חסר המעצורים של עולם המוזיקה, בדיוק כשהיה נדמה שהמיינסטרים הנינוח כמעט בלע אותו.

זה באמת אלבום מוזר ומטורף לחלוטין! למרות שבמחשבה שנייה – אלבום כזה מצידו של בואי היה צפוי לגמרי! אחרי ש-BLACK TIE WHITE NOISE נכשל בארצות הברית, דייוויד החליט שלא מספיק לעשות סתם כך מוזיקה בנוסח הניינטיז; המטרה הייתה ליצור מוזיקה בניחוח שנות התשעים שתהיה בו-זמנית קונספטואלית ומעוררת מחשבה! לשם כך הוא חבר שוב לבריאן אינו, ויחד, כשהם מתנשפים ומזיעים, הם פלטו שבעים וחמש דקות של מוסיקה שנעה איפשהו בין אינדסטריאל, טכנו ומה שאני נוהג לכנות "פופ ניינטיז". OUTSIDE הוא לחלוטין אלבום האינדסטריאל של בואי (הטכנו ינצח אחר כך ב-EARTHLING, ופופ הניינטיז ישלוט ב-HOURS). למעשה, הוא אמור היה להיקרא 1. OUTSIDE, והאתר הרשמי הבטיח אז אלבום המשך בשם 2. CONTAMINATION שאמור היה להגיע בשנה שלאחר מכן... אבל כולנו יודעים שבעולם הרוק בדר"כ לא מקבלים את מה שמחכים לו.

כאלבום, זה יצא עם פחות כמה קטעים שהושמטו ממנו. אולי חברת התקליטים לא הסכימה שזה ייצא כאלבום כפול? אז הדיסק נמשך כמעט 75 דקות דחוסות, אך בהדפסת התקליט המקורית הוא כווץ לתקליט בודד תחת הכותרת EXCERPTS FROM 1. OUTSIDE, שממנו נחתכו באכזריות לא פחות מחמישה שירים ושלושה קטעי קישור מדוברים! רק שנים מאוחר יותר זכה האלבום להדפסה כפולה ומפוארת כפי שמגיע לו. דייוויד בואי: "אולי אני אוהב את התקליט 'צעירים אמריקאים', אבל יש הרבה אנשים שפשוט חושבים שהתקליט הזה עסק כולו בתהליך ולא בלב ובנשמה. הם טועים, אבל אני לא יכול להגיד להם את זה. אתה צריך להיכנע לחוכמת ההמון. אם אנשים, האנשים שלי, יגידו ש-OUTSIDE זה הדבר הכי טוב שאי פעם עשיתי, אז אשמח ללכת עם זה". והאמת? הוא לגמרי צודק. יש באלבום הזה מטענים עצומים של לב ונשמה, גם כשהם עטופים בשכבות של סאונד מטאלי, קודר ומצמרר בגוף.

כמובן, אל תצפו כאן להאזנה קלה. לא תמצאו פה LIFE ON MARS או HEROES או MODERN LOVE. ואינדסטריאל או לא, כל אלבום של בואי חייב להתהדר באישיות המוכרת שלו. האלבום הזה כל כך ארווווווך שלא הייתי מציע לכם להתאמץ לפענח אותו בכוח: קחו את OUTSIDE כפי שהוא, ברמה ספונטנית לחלוטין. זה יחלחל לאט לאט.

בעודו אורח בטקס החתונה של דייוויד בואי בפירנצה, ב-6 ביוני 1992, חידש המפיק והקלידן בריאן אינו את קשרי הידידות שלו עם הזמר. מאז שיצרו השניים יחדיו, לקראת סוף שנות השבעים, כמה תקליטים שנחשבו נועזים (כולל LOW), הפך אינו למפיק מצליח מאוד, בין השאר בזכות עבודתו עם להקת U2. השניים לא שיתפו פעולה באולפן מאז טרילוגיית ברלין שכללה גם את HEROES ואת LODGER, והכימיה ביניהם רק חיכתה לגפרור הנכון שיצית אותה שוב. אינו פיתה את בואי לשיתוף פעולה חדש, הפעם בתקליט שישלב אמנות חזותית, ספרות, מוזיקה וניסויי סאונד מכל הסוגים. כדי להתחיל את ההרפתקה, הם התכנסו במרץ 1994 באולפני MOUNTAIN STUDIOS במונטרה שבשווייץ, ואינו שלף את נשק יום הדין שלו: קלפי ה-OBLIQUE STRATEGIES המפורסמים, שחילקו למוזיקאים הוראות הזויות ומעוררות השראה כמו "נגן כאילו אתה חבר בלהקת חתונות מתוסכלת מדרום אמריקה" או "הקצב שלך נקבע לפי הנשימות של מי שיושב מולך". טירוף מוחלט שהניב ניצוצות של גאונות צרופה.

זרם "אמנות האאוטסיידר", שנוצר על ידי הצייר ז'אן דובופה, היווה מקור השראה עבור בואי. לעיתים נחשב זרם זה כצורת אמנות שנוצרה על ידי חולי נפש, אך הוא כולל גם יצירות של יוצרים אוטודידקטיים ואינדיבידואלים שוליים – כולל אסירים, מתמודדי נפש, או פשוט אנשים בעלי נפש מקורית המתעלמים מנורמות חברתיות. בואי הוקסם מהעבודות האלה, שהיו לרוב תמימות אך לא פעם מטרידות. הוא התעניין גם באמנות גוף, וכן בעבודתו של דמיאן הירסט, שהפך את המוות לנושא המרכזי ביצירתו. בואי ביקש לשלב את כל ההשפעות השונות הללו בתקליטו החדש.

בתחילת 1994, בהזמנתו של האמן האוסטרי אנדרה הלר, הגיעו בואי ואינו לפרברי וינה כדי לבקר ב"האוס דר קונסטלר" ("בית האמן") של המרפאה הפסיכיאטרית מריה גוגינג, המקיימת סדנאות אמנות יצירתית למטופליה. "בריאן ואני שהינו שם כמה ימים לפני שהתחלנו לעבוד על התקליט הזה", הסביר בואי, "כדי לקבל מושג איך זה להיות אמן שמצייר ועובד בלי להרגיש שיש שיפוט כלפיו, ומה שהוא מביע אינו מיועד לאף אחד מלבד הצורך שלו לגרום לזה לעבוד. ניסינו לקחת קצת מהאווירה הזו איתנו כשהלכנו לעבוד". ללא כל התחייבויות חוזיות לחברת תקליטים, החל בואי ליצור יצירה חופשית, מעונה ומפותלת במידת מה, כזו שהמאזין עלול להיטלטל ממנה החוצה – כשם התקליט.

בואי הגיע לקונספט באופן מקרי יחסית. בנובמבר 1994 ביקש ממנו מגזין המוזיקה Q לכתוב יומן המתאר עשרה ימים מחייו. בואי בחר לעשות משהו אחר וכתב סיפור קצר, שקיבל צורה של יומנו של נתן אדלר, בלש במחלקת משטרה שהתמחתה במה שנקרא "פשעי אמנות" – תנועה אמנותית חדשה שהעלתה את הרצח לרמה של אמנות. אדלר חקר את רציחתה של בייבי גרייס בלו הצעירה, שנמצאה בזירת פשע מול המוזיאון לאמנות מודרנית בעיר אוקספורד. מספר דמויות מטרידות מעורבות בסיפור, כמו רמונה א. סטון, שיצרה תכשיטים מאיברי גוף אנושיים, והאמן מינוטאור, רוצחה של בייבי גרייס הצעירה. בואי גילם בקולו את כל הדמויות האלה בקטעי הקישור המהפנטים שבאלבום, כשהוא מחליף מבטאים, אינטונציות ומגדרים ברמת משחק תיאטרלית מדהימה. אפילו את הציורים המעוותים בחוברת האלבום, כולל הדיוקן העצמי המיוסר שעל העטיפה, בואי צייר בעצמו בכישרון פראי. וטוב שהמונולוגים האלו באים פה לצד השירים ולא בתוכם.

כל שלב בחקירתו של אדלר מהווה חלק משיר. בואי השתמש בתוכנה של חברת אפל שאפשרה לחתוך טקסטים ולהציבם באופן שונה, כזה שהוא לא יכול היה לחשוב עליו בעצמו. התוכנה הזו נקראה VERBASIZER, והיא פותחה במיוחד עבורו על גבי מחשב מקינטוש כגרסה דיגיטלית מתקדמת לטכניקת ה-CUT-UP המיתולוגית של הסופר ויליאם ס. בורוז, שבה השתמש בואי עוד בשנות השבעים. בואי: "הייתי מקליד שלושה נושאים שונים במחשב, ואז התוכנה, באופן אקראי, הייתה לוקחת כל משפט, מחלקת אותו לשלושה או ארבעה חלקים ומערבבת אותו מחדש עם משפטים אחרים. כך קיבלתי שילוב מוזר במיוחד של רעיונות. חלק מהמשפטים שחזרו אליי כפלט היו כל כך נהדרים שהכנסתי אותם ישר לתוך שירים, וחלקם רק הציתו רעיונות נוספים".

הרעיונות שולבו יחד לכדי עבודת טלאים אמנותית, שבואי התקשה לשכנע חברות תקליטים להשקיע בה, למרות שמו הגדול. בתחילה רצה בואי ליצור טרילוגיית תקליטים המבוססת על החומר הזה, אך חברות התקליטים חשבו שהוא השתגע. למעשה, הסשנים הראשונים בשווייץ הולידו למעלה מעשרים שעות של ג'אמים חופשיים וניסיוניים ביותר, הידועים בשם THE LEON SUITES – הקלטות שנחשבות עד היום לבוטלג נחשק ומרתק בקרב מעריציו. הוא נאלץ לחזור לאולפן ולהקליט גם כמה שירים נגישים יותר, כדי לשכנע חברת תקליטים הגונה להשקיע בפרויקט. כך נחתם ההסכם עם חברת VIRGIN RECORDS, ובואי עבר בתחילת 1995 לאולפני THE HIT FACTORY בניו יורק כדי להפוך את המסה הניסיונית לאלבום מגובש, מבלי לאבד שום גרם מהאופי הרדיקלי שלו.

הגיטריסט, קרלוס אלומר: "ככל שדייוויד התבגר, כך הוא רצה יותר שליטה על העיבודים שלו. הוא התחיל לדחות את ההצעות שלי ורצה לדבוק יותר בהקלטות הדמו שלו. לעזאזל, בנאדם, אתה רוצה שהתקליטים שלך יישמעו כמו הקלטות דמו? הוא רק רצה יותר ויותר שליטה. בתקליט OUTSIDE לא הבנתי מה הוא רצה. אם בעבר לא פגשתי חצי מהנגנים שלו כי הם הקליטו את תפקידיהם אחרי שאנחנו סיימנו, הפעם מצאתי את עצמי בתפקיד הנגן שמגיע רק בשלב מאוחר יותר בתהליך כדי להוסיף את הנגינה שלו".

במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת (שנתנה לתקליט שלושה כוכבים מתוך חמישה): "דייוויד בואי עשה קריירה מלהיות כל דבר מלבד עצמו. כאמן השינוי המהיר המושלם של הרוק'נ'רול, הוא יצר כמה מהדמויות הגדולות בתיאטרון הפופ-ארט של הדמיון: הקסם הדו-מיני של האנקי דורי, קוטל השפתונים החייזרי זיגי סטארדאסט, זמר הנשמה ב'אמריקאים צעירים', הדמות הקוטבית בעלת מראה הערפד – הדוכס הלבן הדק, והדיסקו המתוחכם של LET'S DANCE.

אבל OUTSIDE, תקליטו הראשון של בואי מאז BLACK TIE WHITE NOISE מ-1993, ומפגש אולפן מצופה מאוד עם בריאן אינו – הוא פשוט יותר מדי. הפחד הכמעט פתולוגי של בואי להסיר את כל המסכות ופשוט להתענג על כוחו של פזמון טוב ועל רטט הנשמה של טנור הבריטון שלו, דחף אותו למלודרמה כפויה. המוזיקה היא אוסף רב עוצמה של ריפים ומקטעי קצב שנכתבו בעיקר יחד עם אינו. אכן, המילים המיותרות – המונולוגים המדוברים, נרטיב הסייבר-נואר המזויף ותיאורי הדמויות המשוכללים מדי – הן שכמעט מטביעות את התקליט. זוהי בעצם רק אגדת בלשים מבלבלת.

חבל שבואי ואינו לא מרשים לעצמם את המותרות של שיר פופ פשוט עד הסוף. צריך לדשדש ברצועות רבות של שובבות רעיונית כדי להגיע להתפתחות המלודית הפשוטה ולפזמון הסוחף של STRANGERS WHEN WE MEET. השיר לא תורם רבות לחוסר הפתרון הדרמטי של OUTSIDE (השורה האחרונה ביומנו של אדלר היא 'להמשיך'), אבל הוא מראה שאינו יכול ליצור פופ נהדר ולא מסובך כשהוא מרשה להגנות ליפול, ושבעבודתו הטובה ביותר של בואי, דרמה קטנה עדיין מגיעה רחוק יותר מדרמה גדולה". דייוויד בואי בשנת 1995: "זה באמת כמו ציור ופיסול; אתה לא ממש בטוח מה אתה עושה, אבל כשסיימת, אתה מזהה מה זה".

המבקרים אולי קימטו את המצח מול השפע הבלתי נתפס של האלבום בזמן אמת, אבל צלילה לעובדות ולשירים עצמם חושפת עד כמה המוזיקה הזו מדויקת, מבריקה ומקדימה את זמנה. נכון שלשירים כאן יש לעיתים רחוקות מלודיות קליטות במובהק ולמעשה 'שירים' במובן המקובל הם ממש נדירים באלבום הזה – 'מזמורים מקצביים' תהיה הגדרה הרבה יותר מדויקת עבורם! למרבה המזל, הם מגוונים להפליא, אחרת לשבת מול שעה ורבע של זה היה יכול להיות כאב ראש אמיתי: יש כאן מוזיקת דאנס קליטה כמו ב-THE HEARTS FILTHY LESSON, קטעים עמוסי נשמה ואווירה כמו THE MOTEL, דיסוננס אוונגרדי משוגע ב-A SMALL PLOT OF LAND, גותיקה מצמררת ב-WISHFUL BEGINNINGS, ויציאה פרועה נוסח אדריאן בילו ברצועה I'M DERANGED.

קחו למשל את הסינגל הראשון, THE HEARTS FILTHY LESSON: בואי ראה בו שיר על קריסת הטקסים האנושיים והפיכתם לריקבון חברתי מנוכר. הקליפ האפל, בבימויו של סמואל באייר, נפסל כמעט לחלוטין לשידור ברשת MTV, אך השיר זכה לתהילת נצח קולנועית כשהבמאי דייוויד פינצ'ר שילב אותו בכתוביות הסיום המצמררות של מותחן המופת SE7EN עם בראד פיט ומורגן פרימן. האווירה הגשומה, המזוהמת והאפוקליפטית של הסרט פשוט תאמה את השיר כאילו נולדו זה עבור זה.

ומה לגבי HALLO SPACEBOY? מדובר במכת מחץ אגרסיבית שנולדה בהשראת הגל התעשייתי של להקת NINE INCH NAILS. מאוחר יותר, בשנת 1996, צמד הפופ האלקטרוני PET SHOP BOYS רקח רמיקס דאנס ענקי לשיר, ושכנע את בואי להקליט מחדש שורות מתוך SPACE ODDITY המיתולוגי שלו ("GROUND CONTROL TO MAJOR TOM"), מה שיצר דיאלוג גאוני ומחשמל בין בואי של 1969 לבואי של שנות התשעים. יש מי שמבחינתם השיר הזה נשמע כמו 'פסטיבל טכנו עכור ואפל'", אבל אי אפשר להישאר אדיש למתקפת הקצב הזו שרומסת כל מה שעומד בדרכה.

ויש פה את הקאמבק של הפסנתרן הוותיק מייק גרסון, שהיה אחד הניצחונות הגדולים של הפרויקט. גרסון הביא את נגינת הפסנתר האוונגרדית והמופרעת שלו – זו ששרפה את הרמקולים עוד ב-ALADDIN SANE מ-1973 – ותרם ביצועים בלתי נשכחים, בייחוד בשיר THE MOTEL, שבו בואי נשמע שברירי בתחילה ומטפס אט-אט לשיא ווקאלי אופראי ומצמית.

והבסיסט בתקליט OUTSIDE הוא אחד משלנו – כן כן! קבלו את יוסי פיין! HE IS SO FINE!!! וכך הוא סיפר לי: "הכול התחיל בניו יורק של שנת 1990, כשהיה לי הרכב טריו שקראתי לו FINE LINE. זה היה הרכב אינסטרומנטלי – בס, תופים וגיטרה – כשהבס מהווה כלי מוביל. המתופף היה טל ברגמן והגיטריסט היה ג'ף קמפבל. המוזיקה שלנו שילבה רוק עם פאנק, היפ הופ ופסיכדליה. שם פיתחתי את סגנון נגינת הבס עם אפקטים, ובאחת ההופעות הגיע למועדון המתופף של בריאן אינו. הוא המליץ לבריאן לבוא לראות אותנו, ובריאן אכן הגיע ונהנה.

גם קרלוס אלומר הגיע להופעה שלנו בעקבות המלצה. למי שלא יודע, קרלוס עבד עם דייוויד בואי החל משנת 1974 והיה במשך שנים יד ימינו המוזיקלי. למעשה, הוא היה הגיטריסט שהגיע אחרי לכתו של מיק רונסון. אחרי ההופעה ניגש אליי קרלוס בהתלהבות וביקש לג'מג'ם איתנו בהדרן. לאחר מכן הוא אמר, 'אשמח מאוד להיפגש אתכם בחדר חזרות, כי בהחלט יש פה משהו מיוחד'. עשינו ג'אמים עם קרלוס, והוא, כאחד שאהב להמליץ על נגנים, מיהר להמליץ על טל ברגמן לזמר בילי איידול. במהרה מצאתי את עצמי בלי טל, שטס ללוס אנג'לס בעקבות העבודה החדשה. גם ג'ף קמפבל קיבל המלצה ומצא את עצמו עובד עם סטינג. נשארתי לבד ופניתי לעבוד עם אחרים.

בדצמבר 1994 חזרתי מניו יורק לארץ כדי להפיק את תקליט הבכורה של להקת שב"ק ס'. בשלב הזה כבר לא רציתי להיות נגן של מישהו, אלא מפיק. ממש אהבתי את שב"ק ס', ולדעתי הם היו הדבר הכי מרענן שקרה בישראל בניינטיז. בכל אופן, כשהגעתי לדירה שלי, הפעלתי את המשיבון כדי להקשיב להודעות מהשבוע האחרון. כשהקול הגיע ליום רביעי, נשמע מיד קולו המוקלט והמוכר של קרלוס אלומר, שהזמין אותי להגיע מיד לניו יורק כדי להקליט עם דייוויד בואי. הייתי בהלם. פחדתי שעברו כבר כמה ימים והם מצאו בינתיים מישהו אחר במקומי. התקשרתי מיד לקרלוס, ולשמחתי הוא אמר לי לטוס כבר מחר. אמרתי לו שיש לי התחייבות לסיים בישראל, וקבענו להיפגש כמה ימים לאחר מכן באולפן בניו יורק. כמובן שלא יכולתי לישון באותו לילה. דייוויד בואי!

כשהגעתי לאולפן עם שב"ק ס', הודעתי להם שאני מצטער, אך אני חייב לטוס לניו יורק כדי להשתתף בהקלטות של משהו ענק. הם מיד הסתקרנו, כי לא גיליתי במי מדובר. לא רציתי לפתוח פה לשטן. 'נו, אז עם איזה ענק אתה הולך לנגן?' הם שאלו וזרקו שמות. כשהם אמרו 'מייקל ג'קסון', עניתי שזה בסדר גודל כזה, ולא הוספתי.

הגעתי לניו יורק, נכנסתי לאולפן ורק דייוויד בואי היה שם. הוא היה ממש נחמד מהרגע הראשון. כששמע את שמי, הוא שאל אם אפשר לקרוא לי בשם אחר. סירבתי בנימוס. אז הוא הציע שנשתה תה או קפה, ותוך כמה דקות מצאנו שפה משותפת, כמו שני ילדים שמדברים על מוזיקה. הוא שאל אותי עם מי ניגנתי, וכששמע את השם לו ריד, עלה חיוך על פניו. כששאלתי אותו היכן הוא גר, הוא ענה לי שהוא גר בשווייץ. שאלתי אותו אם הוא מכיר את להקת THE YOUNG GODS, שהיה לי קשר חברי איתה. הוא ענה שלא. השמעתי לו כמה קטעים שלהם והוא ממש אהב. הוא, מצדו, הכיר לי זרם חדש יחסית במוזיקה – ג'אנגל.

לאחר מכן הגיעו שאר הנגנים, ודייוויד שלף דפים עם אקורדים ומבנים של שירים. ניגשנו לעניינים, והוא עמד ממש לידי וניגן על אורגן DX7. בכל פעם שהוא שר למיקרופון, מצאתי את עצמי ממלמל, 'וואו, הוא ממש נשמע כמו דייוויד בואי'. הוא היה פתוח לרעיונות שלנו, ומדי פעם העיר למישהו כשחשב שהרעיון שלו קלישאתי מדי. בריאן אינו לא היה הרבה זמן באולפן. למעשה, הוא הכין סימפולים שונים לפני שהתחלנו, ואנחנו ניגנו כששמענו אותם באוזניות. רק מאוחר יותר גיליתי שהסימפולים נועדו רק לעורר אותנו והם הוסרו מהמיקס הסופי.

לאחר שהשירים הוקלטו, דייוויד ביקש ממני להצטרף אליו לסיבוב הופעות. הסברתי לו שאני כבר לא במקום הזה ושברצוני להתקדם. הבנתי שאינני רוצה לפתח קריירה כנגן של דייוויד בואי ואחר כך לנגן לקהל בעיקר חומרים שעשיתי איתו. רציתי כל הזמן להתחדש – וזה נכון עד היום. אני זוכר שבפעם האחרונה שהייתי עם דייוויד באולפן בניו יורק, נתתי לו במתנה שלושה תקליטים של THE YOUNG GODS ויצאתי משם בדמעות. הייתי נרגש והבנתי שמעכשיו לא אצטרך יותר להסביר לאנשים עם מי ניגנתי, כי את השם 'דייוויד בואי' כולם מכירים.

כשדייוויד הגיע להופיע בארץ, שנה לאחר מכן, כולם פחדו לגשת אליו, אבל אני ניגשתי מיד, והוא שמח לשבת איתי לבד כחצי שעה ולשוחח. כתבתי לו על פתק את המילים בעברית שכדאי לו להגיד לקהל. נמלאתי גאווה כששמעתי את הבסיסטית שלו, גייל אן דורסי, מנגנת את התפקידים שיצרתי אז באולפן. זו הייתה חוויה מרגשת עבורי.

בנוגע לתקליט OUTSIDE, כשהקשבתי לתוצאה המוגמרת – לא התחברתי בתחילה. זה היה שונה מאוד ממה שהיה זכור לי כשניגנו באולפן, אבל עם הזמן למדתי לאהוב אותו. זה התקליט שהוציא את דייוויד בואי מהצורך לספק לקהל תקליטים מצליחים בסגנון LET'S DANCE. כאן הוא ממש מצא את עצמו מחדש, ואני שמח שהייתי שם כשזה קרה. דייוויד אמר בראיונות שזה אחד התקליטים האהובים עליו ביותר. ההשפעה של תהליך העבודה המשוחרר, הספונטני והמודרך איתו הייתה אבן דרך בחיי המוזיקליים. מאז, חלק גדול מהפילוסופיה שבה אני דוגל בהפקות שלי כולל את חשיבות ההקשבה התמידית לאנשים ולחדר, ואת היכולת להחליט מהר לפי אינטואיציה. חשוב להתחדש כל כמה שנים, לא משנה מה המחיר וכמה זה לא נוח. זו השפעה רחבה הרבה יותר מהמוזיקה של בואי, שלא בהכרח השפיעה עליי.

בסופו של דבר, דייוויד בואי יצר המון תקליטים בקריירה שלו, אך מסתבר שלא היו לו הרבה בסיסטים. אני הייתי אחד מהם".

איזה סיפור מדהים ומעורר השראה של יוסי היקר! וההרפתקה הזו לא עצרה באולפן: סיבוב ההופעות שנפתח בספטמבר 1995, תחת השם THE OUTSIDE TOUR, היה לא פחות רדיקלי. בואי לקח איתו לדרכים את טרנט רזנור ולהקת NINE INCH NAILS. במקום לרצות את הקהל עם שרשרת להיטי זהב בטוחים משנות השבעים, בואי התעקש להטיח בפניהם את הצלילים הניסיוניים והקשים של OUTSIDE. הקהל הרחב היה לעיתים בהלם מוחלט, אבל לאמן האמיתי שבתוכו זה לא שינה כהוא זה.

במבט היסטורי, OUTSIDE אינו רק תחנה מוזרה ברכבת ההרים של בואי, אלא תמונה של אמן שסירב להירקב. בסופו של דבר, בואי לקח כאן ז'אנר פרימיטיבי שכבר נשם את נשימותיו האחרונות, והפיח בו חיים חדשים ומרתקים. השירים האלה פתוחים לאינספור פרשנויות אישיות, ומדובר בשיפור כה עצום ומרענן לעומת BLACK TIE WHITE NOISE, שעצם העובדה הזו לבדה פשוט גורמת לי לרצות לחזור ולהאזין ל-OUTSIDE פעם נוספת.

חברת התקליטים סירבה בכל תוקף לקרוא לו בשמו האמיתי, אבל התקליט של בלאק סאבאת' הפך לאבן דרך בלתי נשכחת

ב-25 בספטמבר בשנת 1972 יצא האלבום הרביעי של בלאק סאבאת', שהדוניזם וצריכת הסמים הכבדה שיחקו תפקידים מרכזיים ביצירת המוסיקה שבו. אני עובר שינויים...

האלבום, שקיבל בסופו של דבר את השם הלקוני והמסתורי VOL 4 לאחר ששמו המקורי נפסל על ידי חברת התקליטים, מהווה עד היום את אחד משיאי היצירה הפרועים, המרתקים והגאוניים יותר בתולדות הרוק. יש משהו בצליל המחוספס שלו – שמזנק החוצה מהרמקולים ומסובב לי את הראש כבר מהצליל הראשון – שמוכיח שכאשר מוזיקאים ענקיים נפגשים, אפילו תוהו ובוהו מוחלט יכול להפוך לזהב טהור.

מגיע שלב עבור כל להקה רצינית, פחות או יותר, כשהיא סוף סוף מייצבת את מעמדה, שבו היא מתחילה להיאבק ולבדוק אם היא מסוגלת להשתחל בנוחות לזוג נעליים גדול יותר ממה שתכננה במקור. במילים אחרות ומובנות יותר: כל להקה מצליחה מתחילה במוקדם או במאוחר להתנסות – ואם זה עובד, מדובר בלהקה ענקית באמת; ואם לא... ובכן, זה לא בהכרח אומר שהם גרועים עד בחילה, אבל זה בטח אומר שהם לא מציאה גדולה במיוחד. ו-VOL 4 הוא בדיוק התקליט שבו בלאק סאבאת' עשתה מאמץ ניכר, ובכן, לא בדיוק לשנות את הצליל שלהם, אלא לפחות להרחיב אותו. הוא עדיין כבד כמו עופרת ואפילו כבד יותר, אבל יש בו גם יציאות שונות לגמרי אך משכנעות ביותר.

די להאזין ליצירת הפתיחה המהפנטת WHEELS OF CONFUSION, כדי להבין מהיכן להקות כמו SOUNDGARDEN, ALICE IN CHAINS ו-NIRVANA שאבו את כל הצליל המלוכלך, האיטי והאפל שלהן שני עשורים מאוחר יותר. מרתק לראות כיצד הוא מתפתח למספר מנגינות שונות לאורך הדרך, כאשר מאסטר טוני איומי ממציא ריף חדש מדי פעם – בדיוק כפי שרק מאסטר איומי יודע לעשות! ולמעשה, כמעט בכל שיר יש לפחות שניים או שלושה ריפים שונים: ברור לחלוטין שהם כיוונו כאן למשהו שהוא הרבה מעבר לסתם כתישה והלמות חסרות מוח.

עם זאת, מכל תקליטי התקופה הקלאסית של הלהקה (1970-1973), זהו לדעתי התקליט הפחות מאוזן. עדיין, זה לא אומר שזה משהו רע מהבחינה הזו. אני אוהב אותו גם בגלל הטוויסטים בעלילות שיש בו. התקליטון היחיד שיצא ממנו, TOMORROW'S DREAM, כלל לא נכנס למצעדים - וזה פשוט בלתי נתפס בעיניי! איך פצצת אנרגיה קצבית ומושלמת שכזו, עם ריף גיטרה שמרעיד את העצמות ותיפוף הדוק להפליא, לא כבשה את המצעד? כנראה שהעולם באותם ימים פשוט עדיין לא היה מוכן לעוצמות הללו. או שאנשים הבינו שגם כך הוא נמצא בתקליט השלם ובחרו לקנות את כל החבילה.

אך עזבו אתכם ממצעדי פזמונים. יש באלבום הזה חומר רב ומשובח ביותר. או כמו שאומרים בעגת הסמים – VERY GOOD STUFF. נראה כי האלבום הזה הוא "אלבום המעבר" הרשמי של הלהקה, שבו צללה מעישון מריחואנה היישר אל הקווים הלבנים שפוזרו על משטחי מראה ושולחנות. זהו הקוקאין, שהחל אז לחדור בעוצמה לשוק המוזיקה וזכה להצלחה רבה. אם באלבומם הקודם MASTER OF REALITY הם עוד שרו שיר הלל לעשב הירוק והמתוק, הרי שכאן נפתחו ארובות השמיים והחלה סופת שלגים של ממש. זה "אלבום קוקאין" מובהק גיזר באטר הבסיסט סיפר שבכל שעה של היום והלילה, אם למישהו מהלהקה צץ רעיון לריף או מנגינה, הוא היה מעיר את כולם, כולם היו לוקחים כמה שורות כדי להתעורר, וממשיכים לנגן יחד באקסטזה שעות על גבי שעות בלי לעצום עין.

איך זה קרה? ובכן, במאי 1972 שכרה הלהקה אחוזה ענקית בבל-אייר, הן כדי להימלט ממס ההכנסה הבריטי (לפיו כל מי שהקליט תקליט באנגליה חויב לשלם אחוז גבוה מרווחיו לקופת המדינה) והן כדי לכתוב חומרים חדשים. החדר המרכזי היה גדול כאולם נשפים והשקיף לבריכת שחייה פרטית. האחוזה הזו הפכה במהרה למעוז של תהוללות רוק בלתי מרוסנת. שיטת העבודה הייתה כזו: שלושת חברי הלהקה נהגו לפרוש לפאב הקרוב ולהשאיר את הגיטריסט, טוני איומי, לבדו כדי לגבש רעיונות. לא פעם הוא חש את הלחץ הרב המונח על כתפיו, בעוד האחרים נהנים מסביבו.

נסו לדמיין את הסיטואציה הקומית-טרגית הזו: איומי יושב מול הבריכה, נאבק להלחין את הריפים הכי כבדים עלי אדמות בעזרת קצות אצבעותיו הקטועות שעליהן פקקי פלסטיק מותכים, בזמן ששאר החברים מבלים ושותים כאילו אין מחר! השמועה על האחוזה ועל איכות החומר הלבן שזרם בה נפוצה במהירות בקרב קהילת הרוק, ומוזיקאים אורחים – כולל חברי להקות מפורסמות כמו המי ודיפ פרפל ולד זפלין – החלו לצוץ שם לעיתים תכופות רק כדי "לומר שלום", כשכולם יודעים בדיוק מה הם באמת חיפשו.

מצבם של חברי הלהקה היה עגום. בשל לוח הופעות עמוס, הם הגיעו לאחוזה כשהם במצב של תשישות מתקדמת. במצב זה, ולראשונה בתולדותיהם, הם החליטו להפיק את אלבומם הרביעי בעצמם. ההחלטה להפיק בעצמם (בסיוע מנהלם פטריק מיהאן) נבעה גם מהרצון להשתחרר מכבליו של מפיקם הקודם רודג'ר ביין. המשמעות המעשית הייתה שלא נותר באולפן שום מבוגר אחראי שיגיד להם להפסיק להסניף, לעצור את הטירוף, או יסביר להם שרעיון מסוים הוא פשוט הזיה מוחלטת ולא יצירת מופת. באותה תקופה היה להם כל מה שרק רצו: כסף, בחורות ואלכוהול בלי סוף, וקוקאין נשפך שם כמו מים. חברי הלהקה נהגו להסניף את החומר ולא להזריק, אך הנזק עדיין היה רב.

טוני איומי מספר: "ביום שמשי אחד ישבנו באחוזה וצפינו בטלוויזיה. על השולחן מולנו היו שורות של קוקאין וגם חשיש. בבית היו כפתורים על כל קיר, וביל, המתופף, חשב שאחד הכפתורים נועד לקרוא למשרתת. אך ברגע שלחץ עליו, הבנו לחרדתנו שזהו הכפתור המזעיק את משטרת בל-אייר. כמה דקות לאחר מכן ניצבו בחוץ שש או שמונה ניידות. צעקתי לכולם למהר ולהיפטר מהחומר, אבל הם צחקו וחשבו שאני מותח אותם. נאלצתי לגרור אותם פיזית לחלון כדי שיראו במו עיניהם. במהירות ניקינו את השולחן מכל החומר המפליל ורצנו לחדרים כדי להיפטר מהסמים שהיו גם שם. חלק מהחומר הסנפנו בזריזות כדי לא לבזבז, ואת השאר זרקנו לאסלה. לאחר מכן שלחנו את אחת המנקות לפתוח את הדלת לשוטרים. הם נכנסו, ריחרחו קצת ועזבו".

כאן המקום לדייק ולתקן פרט משעשע בסיפור: על אף שאיומי ייחס את הלחיצה לביל וורד, בראיונות מאוחרים יותר ובספרו האוטוביוגרפי הודה אוזי אוסבורן כי הוא עצמו היה זה שלחץ על הכפתור ליד החלון! הסיבה? היה יום קיץ קליפורני רותח ואוזי, שהיה מסטול כהוגן ומזיע, חשב בתמימותו שמדובר במתג של מיזוג האוויר. אוזי תיאר כיצד נעל את עצמו בחדר השירותים עם כפית, מנסה לבלוע ולהסניף כמויות עצומות של קוקאין טהור כדי לא לבזבז חומר כה יקר ערך טרם הגעת השוטרים, כשהוא זועק בייאוש לאיומי שיבוא לעזור לו להציל את השלל. האירוע הטראומטי והמצחיק הזה שימש מאוחר יותר השראה לשירו של אוזי IT'S A RAID.

הרביעייה מבירמינגהם הפכה לאחת הלהקות המובילות בעולם הרוק, אך מבחינה פנימית דברים החלו להשתנות. המתופף ביל וורד היה פגיע במיוחד, ובלוס אנג'לס צלל להתמכרות קשה לקוקאין. הסמים היו זמינים שם בכמויות מטורפות, וביל וורד החל לחשוש שיפוטר מהלהקה. השימוש המוגזם בסמים גרם לו לאבד ריכוז בהקלטות, מה שבא לידי ביטוי בעיקר בשיר CORNUCOPIA, שבו התקשה לתופף כראוי. הוא שנא את השיר, הרגיש שהמקצבים בו נוראיים, וישב באולפן בתחושה שבכל רגע תנחת עליו הודעת הפיטורים. האלכוהול והסמים חדלו להיות עסק משעשע והפכו למקור לפחד. איומי הפרפקציוניסט לא ויתר ודרש שוב ושוב טייקים נוספים של השיר, מה שהביא את וורד המסכן לסף התמוטטות עצבים. אולם, כשמקשיבים כיום לקטע המורכב והמתעתע הזה, התיפוף של וורד מתגלה כלא פחות מגאוני, המשלב גרוב ג'אזי ייחודי עם מהלומות פטיש כבדות.

האווירה הפרועה באחוזה הולידה גם מעשי קונדס מרושעים למדי: באחד המקרים ריססו חברי הלהקה את כל גופו של וורד בצבע ספריי מוזהב מכף רגל ועד ראש. הצבע סתם את נקבוביות עורו, וורד החל לפרכס ולסבול מעוויתות קשות, ורק פינוי דחוף של אמבולנס הציל את חייו – לא לפני שהפרמדיקים שטפו את חברי הלהקה בצעקות על הטיפשות המסוכנת שלהם.

והשיר המרגש CHANGES? הו, זה שיר!!! הוא מביע באופן גלוי את תחושותיהם. הגיטריסט טוני איומי הלחין אותו עם פסנתר שהיה באחוזה בבל-אייר. בהקלטה נעשה שימוש נהדר במלוטרון, שבו ניגן הבסיסט גיזר באטלר. זהו אולי השיר הרומנטי ביותר שהוציאה בלאק סאבאת' בתקופתה הקלאסית. אלא שכלל לא מדובר בשיר אהבה רגיל. גיזר באטלר כתב את המילים קורעות הלב מתוך הזדהות עמוקה עם הגירושים הכואבים ומשבר הנישואין שעבר על המתופף ביל וורד. השיר כל כך עדין ואינטימי, עד שוורד עצמו כלל אינו מנגן בו, ומלבד שירה, פסנתר, בס ומלוטרון אין בו שום תופים או גיטרות! איומי למד בעצמו לנגן את הפסנתר בלילה שכולו קוקאין, וכשאוזי שמע את המנגינה החל לפזם את המילים בטבעיות.

צלילי התזמורת המרחפים מגיעים מנגינת מלוטרון שמבוססת על סרטים מגנטיים מקבילים, בדיוק כפי שעשו להקות כמו המודי בלוז, יס ועוד. שומעים שהידיים שמנגנות במלוטרון הזה לא מיומנות בכלי, אבל דווקא הביצוע הלא מדויק הזה הוא מה שהופך את העסק למרגש אף יותר. לימים, בשנת 2003, אוזי הקליט מחדש את השיר כדואט עם בתו קלי, והגרסה הזו זינקה היישר למקום הראשון במצעד הבריטי – הישג שאפילו בלאק סאבאת' המקורית מעולם לא זכתה לו! בנוסף, זמר הנשמה צ'ארלס בראדלי ביצע לשיר קאבר מרגש עד דמעות, שבאטלר כינה "הביצוע המחודש הטוב ביותר שנעשה אי פעם לשיר של בלאק סאבאת'". עדיין, השיר המקורי הוא הדבר האולטימטיבי מבחינתי. והמילים? הן פשוטות באופן שוודאי גרם ללא מעט אנשים להתכווץ, אבל אני אוהב את הישירות הזו. אחרי שירים על חזירי מלחמה, ילדי הקבר, מאחורי קיר השינה וכאלו - זה טוב לשמוע רגש הכי קרוב שיש.

ההקלטות לאלבום נערכו באולפני RECORD PLANT, כשמשלוחים גדולים של קוקאין זורמים באופן קבוע לסשנים. סוחרים ששמעו שהלהקה הידועה לשמצה נמצאת באזור החלו להזרים אליה חומרים משובחים. סם הקוקאין היה (ועודנו) סם נבזי: מי שצרך אותו לראשונה, חש לפתע ממוקד לחלוטין. האופוריה הובילה לביטחון עצמי מופרז, והמשתמשים הרגישו ערניים ואנרגטיים יותר – מצב שונה לחלוטין ממריחואנה או LSD.

המשתמשים הפכו דברנים וחברותיים יותר, אך הגוף התמכר ודרש מינונים הולכים וגדלים. כך קרה גם לחברי בלאק סאבאת', שגילו במהרה את ההשפעות השליליות של הסם החדש. הסוחרים נהגו להגיע לאולפן עם קופסאות אבקת כביסה כמו PERSIL מלאות עד אפס מקום באבקה לבנה, אותה שפכו לגבעות ענקיות במרכז השולחן. אוזי נזכר כיצד באחד הימים ישב לצד הבריכה ושיבח את איכות החומר בפני אדם זר, רק כדי לגלות שמדובר בעובד של מינהל המזון והתרופות הפדרלי! הטירוף המוחלט והסמים באולפן הובילו גם לרצועה המשונה FX. איומי פגע בטעות במיתרי הגיטרה שלו באמצעות הצלב הגדול שענד על צווארו. המכה יצרה צליל הד מוזר שהלהיב את חברי הלהקה המסטולים. בתוך דקות הם מצאו את עצמם רוקדים עירומים למחצה ברחבי האולפן, חובטים בגיטרה בכל חפץ שנקרה בדרכם, והחליטו להכניס את הניסוי ההזוי הזה לאלבום כקטע אינסטרומנטלי מן המניין.

אנשים נוהגים להתלונן על הקטע הזה לעיתים קרובות, אבל אני באמת לא מצליח להבין למה הוא גורר תגובות כה שליליות – הוא הרי נמשך בקושי דקה אחת, למען השם! אם לא היו מעניקים לו שם נפרד, פשוט היו מתעלמים ממנו ומתייחסים אליו כאל פתיח קצרצר ל-SUPERNAUT.

השפעת הקוקאין על הלהקה הייתה כה חזקה, עד שבתחילה הוחלט לקרוא לאלבום SNOWBLIND (עיוורון מהחומר הלבן). חברת התקליטים שלהם בארצות הברית, האחים וורנר, התנגדה לרעיון. אף ששם האלבום שונה, הלהקה דאגה לפזר בו רמזים רבים לסם. בשיר הפותח את צד ב', SNOWBLIND, ניתן לשמוע את חברי הלהקה לוחשים את שם הסם במפורש. מעניין מדוע חברת התקליטים לא התנגדה לכך; ייתכן שאנשיה כלל לא האזינו לאלבום לפני יציאתו? כמו כן, על עטיפת האלבום נכתב במפורש: WE WISH TO THANK THE COKE-COLA COMPANY OF LOS ANGELES. אוזי סיפר לימים שהם ראו בסם את סוד החיים והיצירה, עד שהתברר להם שמדובר באויב הנורא ביותר שלהם שהחל לגבות מהם מחיר נפשי ופיזי כבד.

אחרי השיר הזה, התקליט מקבל תפנית מעניינת עם הבלדה האקוסטית LAGUNA SUNRISE, שאיומי הלחין לאחר שצפה בזריחה בחוף בשם... ניחשתם נכון, לגונה... בקליפורניה. חברי התזמורת שהובאו לנגן בקטע סירבו להתחיל להקליט עד שתפקידיהם ייכתבו כראוי, דבר שהמחיש את הקושי של להקות רוק לעבוד עם תזמורות סימפוניות באותה תקופה. ספוק, איש צוות של הלהקה שהכיר תיאוריה מוזיקלית, סייע לאיומי בכתיבת התווים. הקטע השמימי והעדין הזה מדגים היטב את היכולות המלודיות הנדירות של איומי, ומוכיח שבלאק סאבאת' הייתה רחוקה מלהיות רק מפלצת דציבלים רועמת.

ומיד לאחריו מגיע ST. VITUS DANCE – שיר מהיר, קצרצר ומקפיץ, הנקרא על שם 'מחול סנט ויטוס' (כינוי מימי הביניים לתופעת תנועות גוף כפייתיות), שמתאר בדיוק נמרץ את האנרגיה ההיפראקטיבית, העצבנית והתזזיתית שאחזה בהם בעקבות השימוש בסם.

תקציב האלבום עמד על 65,000 דולר, אך הלהקה בזבזה במהלך הכנתו כ-75,000 דולר על קוקאין בלבד. בנוסף, חברי הלהקה השחיתו את האחוזה בבל-אייר באופן מאסיבי. אוסבורן, למשל, הפעיל צינור מים בתוך הבית והשפריץ לכל עבר. הבסיסט, גיזר באטלר, לא הבין עד כמה הוא השתנה עד שחזר לביתו באנגליה ואשתו פשוט לא זיהתה אותו. על עטיפתו הנפתחת של האלבום הוצגה תמונה של אוסבורן מאחת ההופעות, שהפכה מאז לאייקונית ולסמל מובהק של עולם הרוק הכבד. קשה לתפוס את המספרים הללו: 75,000 דולר בשנת 1972 שווים כיום כמעט חצי מיליון דולר! סכום עתק שנשאף ונעלם באוויר.

התחושות הקודרות וההרס העצמי קיבלו ביטוי מוזיקלי אדיר בשיר הסוגר את האלבום, UNDER THE SUN, שמבטא ייאוש עמוק ממוסכמות, ממטיפים וממנהיגים, ומכיל את השורה הנוקבת: "החיים הם מנת יתר אחת ארוכה". הריף הכבד והאיטי שפותח את השיר מהווה בסיס ישיר לסגנון הדום-מטאל. השיר תוכנן במטרה לסיים את האלבום באותה רמה גבוהה ועוצמתית שבה נפתח עם WHEELS OF CONFUSION. יש בו פתיח מונוליתי מרשים ומשכנע, ריף פשוט אך מבריק למנגינה הראשית, ובאמצע השיר הם אפילו מתחילים לנגן בוגי (חברי סאבסאת' עשו את הטריק הזה לא פעם - כדי להפיג קצת מהמתח, לגרום למאזינים להשתחרר - ואז להנחית עליהם עוד מהלומה של אותו ריף כבד).

בספטמבר 1972 נכתב בעיתון DISC: "הלהקה שייפה באלבום זה את הפינות המחוספסות אך השאירה את האווירה השטנית. זהו התקליט הטוב ביותר שלה עד כה. עם זאת, עדיין לא ברור מה תהיה השפעתו, שכן הלהקה מפנה כבר כמה חודשים עורף לקהל מעריציה בבית".

בשנת 1973, לעומת זאת, פורסמה בעיתון "עולם הקולנוע" הישראלי ביקורת לא אוהדת: "השבת השחורה ממשיכים ברוק השטני שלהם, כהרגלם, עם הרבה קצב ועוצמה מחשמלת. שני הקטעים הבולטים, 'גלגלי המבוכה' ו'עיוור שלג' (SNOWBLIND), תואמים לסגנון הפרוגרסיבי המוכר שלהם. שני קטעים אחרים, 'זריחה בלאגונה' (LAGUNA SUNRISE) ו'שינויים' (CHANGES), מהווים חידוש מסוים ברפרטואר המונוטוני של הלהקה ומזכירים במידת מה את סגנונם של המודי בלוז. פרט לכך, זהו אלבום בינוני לחלוטין".

תמיד משעשע לקרוא ממרחק הזמן את הביקורות הקטלניות הללו. להגדיר את אבות ההבי מטאל כיוצרים של "רפרטואר מונוטוני" ולהשוות אותם למודי בלוז? נו באמת! המבקר הישראלי דאז בוודאי לא העלה על דעתו שגם עשרות שנים לאחר מכן, ה"אלבום הבינוני" הזה ייחשב לנכס צאן ברזל של עולם המוזיקה כולו.

דרך אגב, ג'ון בונהאם, מתופף לד זפלין, סיפר שהקטע האהוב עליו ביותר באלבום היה SUPERNAUT. ובונהאם המנוח ידע בדיוק על מה הוא מדבר! לא רק בונהאם נשבה בקסמו: המוזיקאי הגאון פרנק זאפה הכריז עליו כאחד משירי הרוק האהובים עליו בכל הזמנים, והתפעל במיוחד מהריף החותך וממעבר כלי ההקשה הפראי של ביל וורד. האגדה מספרת שבונהאם נהג להגיע לאולפני ההקלטות שלהם, להתיישב בעצמו ליד מערכת התופים של וורד, ולנגן איתם שוב ושוב את השיר באקסטזה מוחלטת כשהוא הולם במצילות בכל הכוח.

כן, ריף הפתיחה של השיר הזה פשוט משעשע – הוא נראה כמו הכלאה בין מנגינת שיר ילדים לאפקט דיסטורשן, והמלודיה הראשית כמעט גורמת לך לקום לרקוד... אהה... סליחה, אני מתנצל על זה. לא ממש 'לרקוד', אבל זה בהחלט גרובי בטירוף. אין על סאבאת'!!!

גיבור האהבה הטראגי שנתן לעולם את "קיץ האהבה" של הסתיו.

ב-25 בספטמבר בשנת 1946 נולד בריאן מקליין, הגיטריסט-זמר מלהקת LOVE. הוא מת בדצמבר 1998.

בעוד שרבים זוכרים את ארתור לי כמנהיג הכריזמטי והכוח המניע של להקת LOVE, סיפורו של מקליין הוא סיפור על כישרון עצום, על יצירות מופת ועל טרגדיה שחתמה את חייו באופן כמעט פואטי.

מקליין היה המוח מאחורי כמה מהקלאסיקות הנצחיות של הלהקה, שירים כמו ORANGE SKIES וכמובן, היהלום שבכתר, ALONE AGAIN OR. סופו היה מוזר ומצמרר. הוא מת מהתקף לב פתאומי בערב חג המולד, בעודו סועד ארוחת ערב עם מעריץ של הלהקה. אותו מעריץ עסק באותה תקופה בתחקיר מעמיק לקראת ספר שתכנן להוציא על LOVE. באופן טרגי, מקליין, בן 52 במותו, סיים את חייו כשהוא חולק את רגעיו האחרונים עם אדם שביקש להנציח את סיפורו. לזכרו, בחרתי לצלול אל תוך הסיפור המרתק שמאחורי השיר העל-זמני שלו.

אבל קודם כל - קצת על האיש עצמו: הוא נולד אל תוך עולם זוהר של אדריכלים הוליוודיים, אמנים ורקדניות. משפחתו, שהתגוררה בבוורלי הילס, הייתה מבוססת היטב, אך מאחורי חומות האחוזה הסתתרה דרמה משפחתית. אביו של בריאן, ג'ורג', היה אדריכל מצליח, ואמו, אליזבת מקי, הייתה אמנית ורקדנית. האידיליה הזו התנפצה לרסיסים כשבריאן היה בקושי פעוט, והוריו נפרדו. למרות זאת, הוא זכה לילדות מלאת פריבילגיות, כשהוא נע ונד בין בתיהם של הוריו.

"כשפגשתי לראשונה את ג'ורג', אביו של בריאן, הייתי בת 16", נזכרה אמו אליזבת, שהמשיכה לשמר את זכרו ואת המורשת המוזיקלית שהותיר. "הייתי דוגמנית צילום. אני בטוחה שאמי סבלה ממאניה דיפרסיה, וכתוצאה מכך, הייתי נערה אומללה. ג'ורג' היה עבורי דרך לצאת מהמצב הזה. עם זאת, כל הזמן שהיינו נשואים, הוא היה עם נשים אחרות. הדבר הטוב, מבחינתי, היה בריאן. הוא היה בערך בן שנתיים כשהתגרשנו, אבל מעולם לא הרחקתי אותו מאביו. ג'ורג' קנה חווה ליד האוקיינוס והיו להם סוסים, אז נהגתי לתת לבריאן להישאר שם לכל הקיץ".

כאשר התגורר עם אמו, בריאן הצעיר נחשף לאורח חיים אמנותי וספג ציור, מחול ומוזיקה. מגיל צעיר הוא גילה משיכה למנגינות של מחזות זמר מברודוויי וגם לאריות אופראיות, שתי השפעות שיעצבו בעתיד את כתיבת השירים הייחודית שלו. "תמיד הייתה מוזיקה בבית כשבריאן גדל", המשיכה אליזבת. "הייתה לי מוזיקה קלאסית ואופרה, למשל, לה בוהם של פוצ'יני. כשבריאן היה קטן והגיע הזמן של מימי (הגיבורה הטראגית של האופרה) למות, הוא היה ניגש אליי ובוכה, 'מאמא! מימי!'. הוא היה רגיש מאוד".

בראיון משנת 1993, חשף בריאן פרטים נוספים על השפעותיו המוקדמות. "אבא שלי בנה בתים לעשירים ולמפורסמים. הכרתי את כולם בהוליווד. הוא היה אדריכל של חוג הסילון. חברה קרובה שלי, כשהייתי ילד, הייתה לייזה מינלי. היא טוענת שהייתי הבחור הראשון שהיא אי פעם נישקה. היינו יושבים ליד הפסנתר ושרים את השירים של אמא שלה מהקוסם מארץ עוץ. השכן שלנו היה פריץ לאו, מהצמד המפורסם לרנר ולאו, הוא כתב את כל המוזיקה. פעם נכנסתי וישבתי ליד הפסנתר ופשוט שירבטתי מנגינות. לאו אמר, 'זה נחמד'. עניתי, 'הלוואי שהייתי יכול לעשות את מה שאתה עושה. אתה חושב שאני צריך הכשרה כלשהי?'. הוא ענה, 'בהחלט לא. אתה גאון מלודי'".

למרות ההערכה העמוקה למוזיקה הזו, לבראיין לא הייתה הכשרה מוזיקלית רשמית והוא לא ידע לקרוא תווים. "כמעט כל מה שאני עושה, אפילו הבלוז הישיר שלי, דומה יותר לבילי הולידיי או לג'ורג' גרשווין מאשר לרוברט ג'ונסון", סיפר. "הייתי שקוע מאוד בתקליטים של הצגות. שחקתי את התקליטים האלה עד דק". אביו החורג, ג'ק מקי, היה זה שהכיר לו את עולם הקול ג'אז, ובמיוחד את המוזיקה של מיילס דייוויס ודייב ברובק.

מערכת היחסים בין בריאן לאביו הביולוגי מעולם לא התפתחה לקשר קרוב, ונראה שהדבר הותיר צלקת עמוקה בנפשו. לאורך כל חייו, הוא חיפש אישור, בעיקר כדי לפצות על חוסר תשומת הלב מאביו. "גברים שמעולם לא קיבלו הכרה מאבותיהם לעולם אינם שלווים", העידה אמו אליזבת. "אביו מעולם לא אמר לבריאן שהוא אוהב אותו או שהוא מאשר את מה שהוא עושה. הוא מעולם לא אמר, 'אני גאה בך כבני'. בריאן חיפש את זה, אבל מעולם לא קיבל את זה. מאוחר יותר, הוא ניסה להפוך אחרים לדמויות אב, כמו הכמרים שלנו, אבל זה מעולם לא עבד. הוא כל כך רצה שיאשרו אותו. את מה שהיה צריך מאביו, הוא מעולם לא קיבל". אליזבת גם הדגישה שבריאן סבל מהפרעה דו קוטבית, ומצבו השפיע באופן משמעותי על חייו בשנים המאוחרות יותר. "זה טיפוסי שכשיש לך גאונות מסוימת, אתה גם דו קוטבי. שני ילדיי היו דו קוטביים. בריאן טיפל בעצמו באמצעות סמים ואלכוהול".

למרות הרקע האמנותי האקלקטי שלו, כמו בני נוער רבים בתחילת שנות השישים, בריאן נכנע לקסם של המוזיקה הפופולרית, במיוחד פולק ורוק'נ'רול, והחל לנגן בגיטרה. "הייתי עם הגיטרה על הברכיים 18 שעות ביממה", חשף מאוחר יותר. טעמו המוזיקלי החל להתרחב עוד יותר. "בתחילת שנות השישים, היו מקומות שבהם ילדים צעירים התאספו ולימדו אחד את השני לנגן בגיטרה", נזכרה אליזבת. "זה מה שקרה עם בריאן. בנוסף, אני למדתי ריקוד פלמנקו ובריאן שמע את המוזיקה הזו. נהגתי להתאמן על הקסטנייטות שלי והוא היה בא ושם את האצבע שלו ביניהן כי זה כל כך נמאס עליו. אבל המוזיקה איכשהו נכנסה לו לדם. הזמנתי עבורו גיטרה ספרדית וביקשתי מהגיטריסט משיעור הריקוד שלנו שייתן לו שיעורים. אבל פלמנקו היה קשה מדי עבורו. במקום זאת, הוא היה מסתובב במועדון הבלדיר, שם ניגנו מוזיקת פולק". כל ההשפעות המגוונות הללו יתגבשו בסופו של דבר לשירים שבריאן יכתוב עבור להקת LOVE.

מועדון הניו בלדיר, ששכן בשדרות ווסט סוטל במערב לוס אנג'לס, היה בית קפה שהיווה אבן שואבת למוזיקאים צעירים. בתחילת 1964, בראיין מקלין היה מבקר קבוע במועדון והתחכך בכוכבי הפולק-רוק העתידיים. בין באי המקום הקבועים היו חברי הבירדס לעתיד – ג'ין קלארק, ג'ים מגווין, דייוויד קרוסבי ומייקל קלארק. גם ג'ון קיי, שלימים יזכה לתהילה כסולן להקת הרוק הכבד סטפנוולף, היה שם. הוא זכר היטב רבים מהקבועים: "מספר אנשים שעברו בדלתות המועדון המשיכו לדברים גדולים, אבל באותה תקופה, הם עדיין נאבקו, כמוני. טאג' מאהל היה אחד מהם. דייוויד קרוסבי ניגן שם מספר פעמים וג'ים מגווין היה מגיע לעיתים קרובות. היה שם ילד צעיר, בריאן מקליין, קצת שחצן אבל בכל זאת ילד נחמד, שהסתובב סביב קרוסבי ומגווין. הוא לא היה חבר קרוב שלהם, אלא העריץ אותם מרחוק".

עבור מוזיקאים מתחילים, הבלדיר סיפק מקום נוח להסתובב בו, לשמוע מוזיקה שונה ולא מסחרית, וגם סמים היו חלק מהסצנה. בגיל 17, בריאן נשר מהתיכון, אך לא כדי להמשיך בקריירה מוזיקלית. בתחילה, הוא נטה יותר לכיוון האמנות. "בראיין היה בכיתה י"ב כשעזב את בית הספר", סיפרה אמו. "הם רצו שהוא יסתפר, אבל הוא לא הסכים. השיער שלו היה חשוב לו מאוד. ג'ק סילק אותו מהבית כי הוא לא הסכים להסתפר. זה היה היום העצוב ביותר בחיי. הוא היה ישן בבתים של אנשים אחרים".

כשהיה לבדו, בריאן חבר לזמן קצר לזמר טאג' מאהל בלהקה בשם SUMMER'S CHILDREN, לפני שנחת בתפקיד נער הציוד (ולא מנהל הדרכים, כפי שצוין לעיתים קרובות) של להקת הבירדס. "בריאן היה איש הציוד בסיבוב ההופעות הראשון שלנו במערב התיכון בקיץ של 1965", נזכר בסיסט הבירדס, כריס הילמן. "הוא היה צעיר משאר חברי הבירדס בשנתיים או יותר. הוא היה ילד די טוב, אבל קצת שחצן. הוא עבד קשה למעננו. ככל שאני זוכר, הוא היה העוזר של דייוויד, אם לנסח זאת דיפלומטית – למעשה, יותר כמו הנער-שליח שלו. הוא עבד רק בסיבוב ההופעות הזה. הדבר הבא שידעתי הוא שהוא הלך להרכיב את להקת LOVE". הבירדס סיימו את הסיבוב, ובלי לעצור, עלו על מטוס להופעת הבכורה שלהם בבריטניה. "הם טסו לאנגליה ולא לקחו את בריאן", נזכרה אליזבת. "זה שבר את ליבו".

לאחר מכן הגיע אודישן לא מוצלח ללהקת המאנקיז, לפני הפגישה הגורלית עם ארתור לי וג'וני אקולס בדיינר בן פרנק'ס. מערכת היחסים שהתפתחה בין ארתור לבריאן בשנתיים הבאות הפכה לדינמיקה המרכזית של להקת LOVE והייתה לה השפעה עמוקה על היצירתיות והביטוי של שני הצעירים. זה היה קשר מורכב, מתודלק על ידי יתרון תחרותי, הן מבחינת תרומות מוזיקליות והן מבחינת תשומת לב נשית. הם היו כמו אחים יריבים שנהנו זה מחברתו של זה, אך כשהתקרבו מדי, יכלו לעורר קנאות מרה. כל אחד הוציא את הטוב והרע ביותר מהשני. ככל שכוכבו של בריאן החל לעלות בעקבות הצלחת הלהקה, כך ארתור החל לנטור טינה למה שנתפס בעיניו כאתגר לדומיננטיות הבלתי מעורערת שלו בלהקה.

שנת 1967 נכנסה לדפי ההיסטוריה כאחת השנים המכוננות בתולדות המוזיקה. כולם מדברים על "קיץ האהבה", אותה עונה קסומה שהביאה לעולם תקליטים משני תודעה כמו סרג'נט פפר של הביטלס והבכורה המסחררת של ג'ימי הנדריקס, ARE YOU EXPERIENCED. אך בין כל אלה, נוצר בחשאי תקליט מופתי נוסף, FOREVER CHANGES של להקת LOVE. הוא הוקלט במהלך אותו קיץ מהביל אך יצא לאוויר העולם רק לקראת סוף אותה שנה, וככזה, האווירה הקסומה והעשירה שלו מתאימה הרבה יותר לתואר "סתיו האהבה".

אך המונח הזה מעולם לא נטבע, והלהקה המוכשרת הזו מעולם לא זכתה להיכנס לפנתיאון של האמנים הגדולים ביותר של אותה שנה. התקליט לא הפך ללהיט מסחרי עם צאתו ואף ספג ביקורות צוננות. רק עם חלוף השנים, הוא זכה להכרה כאחת הדוגמאות המובהקות למוזיקה הפסיכדלית ששטפה את החוף המערבי של ארצות הברית, והכל בזכות עיבודים גאוניים ולא בעזרת אפקטים אולפניים מתעתעים.

להקת LOVE הוחתמה בשנת 1966 בחברת התקליטים ELEKTRA, בית שהתמחה לאורך שנות החמישים והשישים המוקדמות במוזיקת פולק ובלוז. כשהרוק הפסיכדלי החל לבעבע, חיפש הלייבל כישרונות חדשים. החתמת הרוק הראשונה שלהם הייתה להקת הבלוז של פול באטרפילד. ההחתמה השנייה הייתה LOVE. כאן נכנס לתמונה הסיפור המפורסם: מנהיג הלהקה, ארתור לי, זיהה כישרון יוצא דופן בלהקה צעירה שהופיעה לצדם במועדונים של לוס אנג'לס. הוא הפעיל את כל כובד משקלו והתעקש בפני נשיא החברה, ג'ק הולצמן, להחתים גם אותם. הולצמן לא התלהב, אך לי לא ויתר. בסופו של דבר, הולצמן השתכנע וזכה בכרטיס הלוטו של חייו כשהחתים את להקת THE DOORS.

התקופה הייתה תקופה של ניסויים, והדלק שהניע את היצירתיות של רבים היה כימי לחלוטין. חומרים משני תודעה דחפו אמנים להתנתק מתבניות מוכרות ולחפש צלילים חדשים. אך לסמים היה גם מחיר כבד, ולהקת LOVE לא הייתה יוצאת דופן. צריכת הסמים בקרב חברי הלהקה הייתה כה גבוהה, עד שהיא פגעה ביכולתם להתמקד ולהתרכז כשהחלו להקליט את התקליט השלישי שלהם. ברוס בוטניק, טכנאי ההקלטה והמפיק של התקליט, נאלץ לנקוט בצעד דרסטי. הוא סיפר: "לקחתי אותם לאולפן כדי להפיק את התקליט הזה, והם פשוט לא היו מסוגלים לנגן. ארתור לי היה נסער מאוד מהמצב. החלטתי להפעיל עליהם תרגיל קטן של טיפול בהלם ואמרתי להם, 'תראו, אני אביא את המתופף האל בליין ואת חבריו הנגנים המיומנים, חבורת ה-WRECKING CREW. בואו ננסה להקליט איתם כמה שירים'. עשיתי את זה בכוונה, כדי לזעזע את הלהקה ולגרום להם לקחת את עצמם בידיים, וזה עבד. אני זוכר את בריאן מקליין יושב שם ופשוט בוכה במהלך הסשן עם הנגנים הזרים". חברי LOVE הבינו שאם לא יתעשתו, התקליט שלהם יוקלט על ידי אחרים ולא יהיה באמת שלהם.

השיר ALONE AGAIN OR הוקלט בסשנים האחרונים של התקליט, בספטמבר 1967. ג'וני אקולס, הגיטריסט המוביל, זכר היטב: "זה היה שיר מאוד גולמי כשנכנסנו איתו לאולפן. הוא אפילו לא היה כתוב במלואו. בריאן הלך וכתב עוד כמה מילים אחרי שכבר הקלטנו את הבסיס האינסטרומנטלי". מקליין הוא זה שניגן את פתיחת הגיטרה האקוסטית המהפנטת, המושפעת מסגנון הפלמנקו, אותו ריקוד ספרדי שאמו נהגה לרקוד בצעירותה.

למרות ש-LOVE הייתה להקת רוק, אין בשיר הזה ולו צליל אחד של גיטרה חשמלית, אלמנט שרק מוסיף לאווירה הייחודית שלו. לארתור לי היה רעיון להוסיף כלי מיתר, ובוטניק גייס את דייוויד אנג'ל, מוזיקאי ג'אז שעבד בהוליווד ועיבד מוזיקה לסרטים ותוכניות טלוויזיה מפורסמות כמו בוננזה ולאסי. לי פשוט זמזם לאנג'ל את מנגינת המיתרים שהייתה לו בראש, ואנג'ל תרגם אותה לעיבוד מופלא עם ניחוח מריאצ'י. הדובדבן שבקצפת הגיע עם סולו החצוצרה הקצר והבלתי נשכח, שרבים באותה תקופה זיהו עם צלילי הטיחואנה הפופולריים של החצוצרן הרב אלפרט. כשהסולו הזה בקע לאוזניי בפעם הראשונה שהקשבתי לתקליט הזה, הלסת שלי פשוט נשמטה מתדהמה.

דייוויד אנג'ל עצמו העיד על גדולת הלהקה: "מעולם לא שמעתי להקה אחרת שהגיעה לרמה כזו של אמנות. כלומר, לביטלס היה שילוב נהדר והיו להם הדברים הנכונים. לכולם היה תפקיד והם עשו אותו נכון. אבל מבחינת להקה שיצרה סוג של אמנות רוק מופשטת, מעולם לא שמעתי דבר כמו הלהקה הזו והתקליט ההוא".

כאן מגיע החלק ששינה את השיר לנצח. למרות שמקליין כתב את השיר ושר את הקול המוביל בהקלטה, החליט ארתור לי להטביע את חותמו. הוא שר קול הרמוני, אך בשלב עריכת המיקס, הוא דאג להבליט דווקא את קולו שלו ולהנמיך את קולו של מקליין, כך שיישמע ברקע. התוצאה שינתה את השיר לחלוטין. מאז ועד היום, רבים חושבים בטעות ששירתו של ארתור לי הייתה אמורה מלכתחילה להיות הקול הראשי. זה היה אקט של שליטה אמנותית שהגדיר את יחסי הכוחות המורכבים בלהקה, והוסיף עוד רובד של מלנכוליה לשיר על בדידות ותקווה.

אקסטזה טכנית, שברון לב רובוטי ובלאק סאבאת' שאיבדה את הנשמה בפלורידה.

ב-25 בספטמבר בשנת 1976 יצא תקליטה השביעי של להקת בלאק סאבאת' הכבדה והבריטית. שמו הוא TECHNICAL ECSTASY.

כשאני מביט על מדף התקליטים בששת האלבומים הראשונים שלהם, האמת היא שאני עומד משתאה מול רצף מופתי שכמעט ואין שני לו בהיסטוריה של הרוק הכבד. ואז מגיעה השנה הזו, ואיתה אקסטזה משונה, מתסכלת ומלאת סימני שאלה: תקליט שמציג להקה אדירה, אלופי הריפים המפלצתיים, כשהיא תועה באפלה של האולפן ומנסה לפענח לאן נעלם הקסם האפל שחרך את העולם בתחילת העשור.

ברור, התקליט הזה לא נשמע כזה רע ויש להקות רוק רבות שהיו הורגות בשביל דבר שכזה, אבל הלהקה לא נשמעת פה אפילו קרוב לסאבאת' של פעם, והיא אפילו לא קרובה לסאבאת' של העבר הקרוב, אבל זה ממש לא אומר שהם נשמעים נורא. אם תרצו, זה ה-PHYSICAL GRAFFITI של בלאק סאבאת'.

כפי שהודה מאוחר יותר הזמר אוזי אוסבורן, "בשלב הזה כבר עלה המון כסף להפיק את התקליטים שעשינו". אך הכסף הגדול לא היה הבעיה היחידה. שנת 1976 לא האירה פנים לארבעת המופלאים מבירמינגהם. בעוד צונאמי של סיכות ביטחון ושלושה אקורדים זועמים, הידוע בכינויו פאנק, החל להציף את בריטניה, חברי הלהקה מצאו את עצמם במצב מלחיץ, כמעט בלתי אפשרי, בו היו חייבים להמציא את עצמם מחדש. אז מה בדיוק קרה שם, במכונה המשומנת שהייתה פעם בלאק סאבאת', שתקע את התנופה האדירה שלה?

הארבעה היו מותשים ומרוקנים נפשית אחרי סאגה משפטית מתישה מול מנהלם הקודם פטריק מיהאן, ומצאו את עצמם בחובות ענק לשלטונות המס הבריטיים. כדי לא לשלם שיעורי מס מטורפים של שמונים ותשעים אחוזים, הם ארזו את המזוודות ונמלטו לארצות הברית כפליטי מס לכל דבר. אוזי נזכר מאוחר יותר שהם שילמו הון תועפות רק על עורכי דין ורואי חשבון, וכשנכנסו לאולפן – האנרגיה היצירתית פשוט התאיידה.

כשהספינה של בלאק סאבאת' הפנתה את חרטומה אל חופי פלורידה בשנת 1976, על סיפונה היו ארבעה מוזיקאים שהביטחון העצמי נטף מהם. רוח ההצלחה המסחררת של תקליטם הקודם והמוערך, SABOTAGE, ניפחה את המפרשים אבל באופק, מבעד לאדי האלכוהול והקוקאין, התגבשו ענני סערה.

המלכודת הראשונה הייתה חיצונית – זרם הפאנק הצעיר והבועט כבר החל להשחיז את סכיניו, מוכן ומזומן לשחוט את הדינוזאור המנופח שייצגה בעיניו הלהקה הוותיקה. החבר'ה הצעירים בלונדון ראו בענקי הרוק הכבד דינוזאורים שבעים שאיבדו קשר למציאות, ובמקביל, תחנות הרדיו באמריקה נשטפו בגל חדש של להקות רוק מלוטשות כמו בוסטון ופורינר. בלאק סאבאת' מצאה את עצמה פתאום תקועה באמצע: כבדה ומורכבת מדי לרדיו המסחרי, אבל בורגנית ועשירה מדי בשביל מהפכת הרחוב.

מלכודת מסוכנת לא פחות קיננה כבר בתוך הלהקה עצמה. בעוד הגיטריסט והמנהיג המוזיקלי, טוני איומי, היה היחיד שבאמת רצה לעבוד על חומרים חדשים, שלושת חבריו – אוזי אוסבורן, הבסיסט גיזר באטלר והמתופף ביל וורד – העדיפו לסמוך על יכולותיו של איומי לנווט את הספינה, ובזמן הזה התמקדו בבילוי נינוח על חוף הים, שם המתינו בכיליון עיניים לסוחר הסמים המקומי ושתו כמויות אדירות של אלכוהול. בראשו של אוזי, בינתיים, כבר החלו להתבשל מחשבות על מסלול המראה נפרד, היישר אל קריירת סולו מבטיחה.

"אני תמיד הייתי זה שהגיע ראשון לסשנים של התקליט הזה", סיפר טוני איומי. "כל השאר הגיעו רק בסביבות שתיים בצהריים. לצידי היה רק הקלידן ג'ראלד וודרוף, שעזר לי מאוד בתהליך של כתיבת המוזיקה". החברות ההדוקה שחיברה את ארבעת הפרחחים פשוט נסדקה. איומי לקח על עצמו את כל עול ההפקה לבדו, מעמסה מפרכת שבודדה אותו מחבריו. וודרוף, שהיה מוזיקאי מוכשר מאוד, עדיין לא היה ב-DNA של סאבאת'.

והאמת? זה נכון שכתיבת הריפים של טוני הלכה והתדרדרה עם השנים: מי שהיה פעם 'אשף הריפים' האדיר, שפלט משטחי מוזיקה מפלצתיים ובלתי נשכחים, מסתפק פתאום בהחלפת כתיבה אמיתית בדייסה של פאוואר-קורדס שלא הייתה נשמעת מוזרה באלבום של איירוסמית'. אבל מצד שני, איזה תענוג לראות עד כמה השליטה שלו בגיטרה המובילה השתבחה! עבודת הסולואים שלו בקטעים כמו YOU WON'T CHANGE ME או DIRTY WOMEN היא באמת משהו מיוחד – פראזות מהירות, רועמות ואקסטטיות למהדרין.

וכאילו לא די בצרות מבית, גורם נוסף החל לשנות את כללי המשחק. מנהל הלהקה, דון ארדן, החל לפתע להפנות את מרצו ותשומת ליבו לקידום להקה אחרת שהייתה חתומה אצלו, להקת UFO. איומי, שזיהה את המגמה המדאיגה, החל לחשוב בקדחתנות על צליל חדש, אולי מסחרי יותר, שאולי יצליח להחזיר את העניינים למסלולם. ואם כל זה לא מספיק, באולפן הסמוך הקליטה להקת פליטווד מאק את יצירת המופת שלה, RUMOURS. שתי הלהקות, כך מספרים, צרכו כמויות דומות של קוקאין, אך אצל מיק פליטווד וחבריו התוצאה הייתה צלילים מלודיים וברורים, שהיה ברור לכל מי ששמע אותם שהם עומדים לכבוש את תחנות הרדיו FM בארצות הברית. ארדן – הטיפוס הקשוח ומי שלימים ייזכר גם כאביה של שרון אוסבורן – הריח כסף חדש והשאיר את סאבאת' להסתדר בעצמה. איומי הביט סביב, שמע את הלהיטים הנוצצים שהתנגנו באולפנים השכנים, והחליט שהגיע הזמן ליישר קו עם הסאונד המודרני, מה שהוביל לפשרות מוזיקליות כואבות.

איומי נזכר: "שמענו רבות על אולפני CRITERIA שבמיאמי. להקת איגלס הקליטה במקביל אלינו את 'מלון קליפרוניה' וגם פליטווד מאק היו שם. פה ושם נכנס איזה איגל אחד לאולפן שלנו כדי לבקש שנשקיט את הנגינה שלנו, כי הרעש שעשינו חדר דרך הקיר והגיע עד אליהם. אני לא ויתרתי והייתי באולפן יומם וליל. עד כדי כך שאוזי אמר באיזה שהוא שלב שלמעשה זה תקליט סולו שלי, והם רק אורחים בו. אבל הם היו כל הזמן בים והפילו עליי את כל המשימה של יצירת התקליט הזה".

גם המילים שינו כיוון באופן דרמטי. לא עוד טקסטים אפלים על השטן, מכשפות וסוף העולם, אלא שירים שעסקו בנושאים ארציים הרבה יותר: סקס, סמים ורוק'נ'רול, עם נגיעות של לב שבור ופוליטיקה מושחתת. הדוגמה המובהקת ביותר לכך בתקליט היא השיר ROCK 'N' ROLL DOCTOR – קטע רוק קופצני, כמעט בוגי-רוק אמריקאי בסגנון רולינג סטונס או קיס, עם טקסט על רופא שמחלק כדורים ומרשמים מיוחדים כדי לתדלק את מצב הרוח (זה הבן הצעיר של ד"ר רוברט של הביטלס?). איפה ימי האימה והמסתורין של פעם? הכל הפך למסיבת חוף אמריקאית בניחוח מסחרי.

בשיר הפותח, BACK STREET KIDS, אפשר לשמוע את צלילי סינטיסייזר המוג שוטפים את השיר, ומבטאים את טעמו האישי של אוזי אוסבורן, שהצהיר אז בראיונות על רצונו ליצור תקליט סולו שיתבסס על הכלי הזה. השיר עצמו מספר על רצונו של בחור צעיר להגשים את חלומו בעולם הרוק, רק כדי לגלות שהעולם הזה דורש ממנו לחיות בתוך כלוב של זהב. באופן סמלי, השיר נקטע בסופו בפתאומיות, כמו מכונית לימוזינה מפוארת של כוכב רוק שמתנגשת בעוצמה בקיר. כך בדיוק נראתה בלאק סאבאת' בשנת 1976. זהו פתיח אנרגטי עם ריף כבד שבועט חזק, אך השילוב של סינטיסייזרים נוצצים בהפקה יצר תחושה מלוטשת מדי, שגזלה מהצליל של סאבאת' את הבוץ הבריטי המלוכלך והמפואר שליווה אותם מאז תחילת הדרך.

עבור מעריצים רבים, התקליט הזה מסמל את נקודת השבר, את הרגע שבו הקסם (השחור) החל להתפוגג. אין ספק שהוא אינו מתקרב לרף הגבוה שהציבה הלהקה בששת תקליטיה הראשונים. הוא מכיל אלמנטים מכל השישה, אך משהו פשוט לא מתחבר. קחו למשל את הרצועה ALL MOVING PARTS (STAND STILL) – קטע מוזר עם גרוב פ'אנקי-כבד ובס נהדר של גיזר באטלר. המילים המוזרות נכתבו על גבר טרנסווסטיט שרץ לנשיאות ארצות הברית, פשוט כי באותם ימים לא היו נשים בתפקיד והוא חשב שזה יהיה שילוב מרתק.

זה מתחיל דווקא כרוקר 'מכני' מגניב לגמרי, לפני שהוא גולש לחלק אמצעי משעמם למדי.

שיר נוסף בתקליט, GYPSY (נו, גם לאוריה היפ וגם לדיפ פרפל היה לפני כן שיר בשם הזה!), מפגין אמנם פתיחת תופים אדירה ושינויי מקצב מסחררים של ביל וורד, אך טובע בתוך עיבוד קלידים שמשאיר את הריף של איומי ללא הכוח ההרסני שהתרגלנו לקבל. זה פשוט שילוב הזוי של טוב ורע! קטע רוק-גיטרות מוזר שפוגש מנגינת דיסקו-פסנתר, שבו אוזי נשמע לפרקים ממש כמו סטינג, והפסנתר הצ'יזי גורם לשיר להישמע לפעמים כאילו להקת אבבא השתלטה על האולפן! ואני מת על להקת אבבא - אבל בלאק סאבבא?! לא תודה.

רק בסופו של התקליט, מקבלים תזכורת לבלאק סאבאת' של פעם. השיר DIRTY WOMEN (אוף, למה שם כזה גנרי) באורך של שבע דקות, מחזיר לרגע את האמונה בלהקה. זהו קטע עם ביצוע נהדר ועיבודים מורכבים ומעניינים, שנוגעים אפילו בפרוג-רוק. זהו גם אחד השירים הבודדים מהתקליט שהלהקה המשיכה לבצע בהופעותיה.

שיר נוסף שמזכיר קצת את האש של התקליט הקודם הוא YOU WON'T CHANGE ME. "השיר הזה מדבר על פרוצות", חשף איומי. "גיזר ראה אותן ואת הסרסורים שלהן בכל פינה בה הלך בסביבת האולפן שלנו, והחליט לכתוב על זה. גם לי היה ניסיון לא נעים בתחום הזה. יום אחד הלכתי לרחוב החלונות האדומים באמסטרדם. נכנסתי לאחד התאים ופשוט נרדמתי. התעוררתי רק אחרי זמן רב כדי לגלות שחרגתי מהזמן המקובל והסרסור צורח עליי להביא לו את הכסף שמגיע לו על זה".

ויש פה גם בלדה בשם SHE'S GONE, שבה אוזי שר בקול שבור ופגיע כשלצידו עיבוד מיתרים עשיר בניצוחו של ויל מאלון. זהו שיר עצוב ויפה להפליא, אך כזה שהרחיק את הלהקה שנות אור מהדימוי המאיים שפרסם אותה. ואז הגיע הרגע שבלבל מעריצים רבים וגרם להם לתהות אם הלהקה איבדה את דעתה. השיר IT'S ALRIGHT, בלדה בה איומי הניח בצד את הגיטרה החשמלית לטובת צלילי גיטרה אקוסטית ספרדית. לפחות באמצע השיר הוא נזכר שמדובר בלהקת רוק, הרים שוב את הגיטרה החשמלית והעיף ניצוצות לכל עבר בסולו מחשמל.

אבל גם הסולו הנפלא הזה לא יכל להציל את השיר הזה, שיצא כתקליטון וזכה לקליפ פרומו, אך נכשל כישלון חרוץ במצעדים. וורד הלחין את הקטע על פסנתר כמה שנים קודם לכן. הוא חשש מאוד להציע אותו פן אוזי ייעלב או יתעצבן, אך להפתעתו אוזי דווקא הפגין חברות אמיתית, החמיא לקולו ועודד אותו לשיר את השיר בעצמו. זוהי אחת משתי רצועות בודדות בכל הקטלוג של סאבאת' שבהן וורד שר סולו (השנייה היא SWINGING THE CHAIN מהאלבום הבא). שנים מאוחר יותר זכה השיר למחווה מפתיעה כשאקסל רוז ולהקת GUNS N' ROSES החלו לבצע אותו בהופעות החיות שלהם כרוטינת פסנתר קבועה, ביצוע שאף הונצח באלבומם LIVE ERA '87–'93. האמת? וורד שר דווקא לא רע.

זה כנראה השיר שהכי פחות ציפיתם למצוא בתקליט של סאבאת', תהיו בטוחים בזה. תשמיעו אותו לחברים הלא-מלומדים שלכם, וכשהם יתחילו לגנות אתכם על כך שמכרתם את נשמתכם למסחריות ושאין לכם לב של רוק – תמחצו אותם כשתחשפו בפניהם את האמת המוחלטת! מסתבר שביל היה בסופו של דבר כותב שירים מצוין, הוא פשוט שמר את זה בסוד מכולנו. טוב, במחשבה שנייה, אולי זה יותר חיקוי של הבי ג'יס מאשר של הביטלס, אבל למי אכפת מהחיקוי כשהמלודיה סבבה?

ההתעללות בביל וורד הייתה קשה. האיש סבל רבות מחבריו ללהקה. איומי סיפר: "ביל לא הרשה למנקות לנקות את החדר שלו במלון. אז יום אחד הברחנו פנימה חתיכה ענקית של הגבינה המסריחה ביותר שיכולנו למצוא ושמנו אותה מתחת למיטה שלו. אחרי כמה ימים בקע מהחדר ריח בלתי נסבל שנדבק גם בבגדים שלו. הוא אפילו לא טרח לבדוק מה מקור הריח. לילה אחד באולפן הלבשנו את ביל כמו היטלר. זה היה קל, כי נתנו לו לשתות המון אלכוהול לפני כן. השגנו דבק חזק ומרחנו לו על הראש כדי לסדר את שיערו בסגנון של היטלר. עשינו לו גם שפם קטן. בזמן שהוא היה שיכור לחלוטין, הלבשנו אותו במדי צבא גרמני. הוא נראה נהנה מכל העניין, עד הרגע שבו היינו צריכים להסיר ממנו את הדבק. זה היה בלתי אפשרי, אז נאלצנו לקחת מספריים ולגזור לו את השיער. התספורת לא הייתה משהו שספר צמרת היה מקבל עליה פרס. רק למחרת הוא התעורר, גילה מה קרה ורצה להרוג את כולנו". ההומור הבריטי הפרוע והסדיסטי הזה כלפי וורד היה חלק בלתי נפרד מהדינמיקה בלהקה – בהזדמנות אחרת איומי אף הבעיר באש את מכנסיו של וורד וגרם לו לכוויות קשות. זה נשמע לכם שפוי?

אפילו עטיפת התקליט לא עזרה למכירות. במקום העיצובים האפלים והמסתוריים של פעם, קיבל הקהל ציור של שני רובוטים על מדרגות נעות, מתחברים זה לזה באופן מיני ומכני. המטרה הייתה ליצור תקליט שייראה טוב על המדף לצד תקליטים של להקות כמו UFO ופינק פלויד. אך העיצוב של חברת HIPGNOSIS הנודעת לא הציל את המצב, ונראה שאף החמיר אותו. מעצב העטיפה, אוברי פאוואל, סיפר: "אוזי אוסבורן הסתובב בחדר הלוך ושוב בזמן הפגישה שלנו. הצגנו בפניו ציורים וסקיצות שונות, והוא שלל כל אחד מהם בתירוצים שונים. לפתע, עיניו נחו על שני הרובוטים. הוא הצביע על הציור ואמר בנחישות לשאר החברים 'זאת העטיפה'. כל הפגישה ארכה שלוש דקות. כולם הנהנו בלי לומר מילה, ואני הייתי מאושר, אם כי המום שהוא בחר דווקא את העיצוב הזה, שהיה למעשה סלט של כל מיני טכניקות גרפיות". אוזי עצמו סיכם את היצירה הגרפית במילים בוטות ואופייניות: 'זה נראה כמו שני רובוטים שמזדיינים על דרגנוע'. סטורם תורגרסון וצוות המעצבים ניסו לשוות לסאבאת' מראה עתידני, מתוחכם וסוריאליסטי, אך הקהל הנאמן שחיפש שדים, צלבים וכישוף קיבל דימוי פופ-ארט מנוכר שנראה יותר כמו פרסומת לחברת אלקטרוניקה.

עם יציאת TECHNICAL ECSTASY, היה ברור לכל חברי בלאק סאבאת' שהמשחק השתנה לגמרי, והפעם, זה לא היה לטובתם. הכבדות המהפנטת החלה לפנות את מקומה לבלבול טכני, והאקסטזה הייתה רחוקה מלהיות מושלמת. במצעדים התקליט הגיע רק למקום ה-13 בבריטניה ולמקום ה-51 המאכזב בארצות הברית. אוזי עזב את הלהקה זמן קצר לאחר מכן, חזר לעוד סיבוב עייף ומתוסכל בתקליט NEVER SAY DIE, ואז פוטר סופית לטובת קריירת סולו אגדית.

ובשורה התחתונה, אני עדיין דבק בעמדתי המעורערת וההפכפכה שמדובר, אתם יודעים, באלבום די בסדר בסך הכל! בעיקר בהתחשב בעובדה שהאלבום הבא שלהם (NEVER SAY DIE) היה כבר באמת יצירה קשה להקשבה.

התקליט הנשכח שבו המתופף של הביטלס עזב את המקלות והפך לקאובוי בנאשוויל

ב-25 בספטמבר בשנת 1970 יצא תקליט הסולו השני של רינגו סטאר. הפעם הניחוח הוא קאנטרי ושם התקליט הוא BEAUCOUPS OF BLUES.

בעוד חבריו ללהקת האם היו שקועים עד צוואר במריבות משפטיות, מלחמות אגו והפקות ענק מורכבות בעקבות פירוק הביטלס באותה שנה, רינגו החליט לעשות בדיוק את מה שעשה לו טוב על הנשמה – לקחת פסק זמן מכל הבלגן, לנסוע אל בירת מוזיקת הקאנטרי העולמית, ולשיר שירים פשוטים וישרים שמדברים ישר אל הלב. כן, רינגו התחיל לחשוב ברצינות על עשיית תקליט סולו אמיתי.

אז רינגו סטאר, המתופף האהוב עם הלב הרחב, החליט להפתיע את כולם פעם נוספת. אחרי שהגיש לנו תקליט שלם של סטנדרטים ישנים ומלאי קסם שאמו אהבה, SENTIMENTAL JOURNEY, הוא שלף מהשרוול את האהבה האמיתית והסודית שלו, ארז אותה בתקליט חדש בניחוח קאנטרי טהור וקרא לו BEAUCOUPS OF BLUES. כן, קראתם נכון, הביטל מליברפול הלך להיות קאובוי. התקליט SENTIMENTAL JOURNEY ראה אור בסך הכל חמישה חודשים קודם לכן, אבל אצל רינגו שום דבר לא עמד במקום.

עבור מי שעקב אחרי הביטלס באוזניים חדות, החיבור של רינגו לקאנטרי ממש לא נחת משום מקום. עוד בנעוריו בליברפול, כשמלחים הביאו לנמל תקליטי 78 ו-45 סל"ד נדירים מאמריקה, רינגו נשבה בקסמי הצליל של האנק וויליאמס, באק אוונס והאנק סנואו. בביטלס עצמם הוא דחף להקלטת מחוות קאנטרי כמו HONEY DON'T וכן ACT NATURALLY או WHAT GOES ON ואף הלחין בעצמו את שיר הקאנטרי החינני DON'T PASS ME BY עבור האלבום הלבן. אלא שהפעם לא היה מדובר בקריצה של שיר בודד, אלא בהתמסרות מוחלטת לז'אנר. האמת? האלבום הזה נשמע אותנטי לגמרי, ממש כמו הדבר האמיתי, בעוד ש-SENTIMENTAL JOURNEY היה יותר מחווה ולא הדבר האמיתי.

האמת היא שהרעיון הזה התבשל בראשו של רינגו כבר זמן מה. למעשה, עוד לפני שנכנס לאולפן להקליט את שירי הסטנדרטים, הוא כבר פינטז על כובע בוקרים וגיטרת סטיל. בראיון נדיר מפברואר 1970 למגזין LOOK, הוא חשף את התוכניות העתידיות שלו: "יום אחד אני אעשה תקליט עם שירי קאנטרי. פעם הייתי דלוק ביותר על ענייני בוקרים. אתם חושבים שלקחתי את הכינוי רינגו רק בגלל הטבעות שעל אצבעותיי? ובכן לא, רינגו זה שם של קאובוי". ההצהרה הזו, שהייתה יכולה להישמע כמו בדיחה, הפכה למציאות מהר מהצפוי. וכאן המקום לחשוף אנקדוטה היסטורית משעשעת: כבר בשנת 1960, עוד לפני שהצטרף לביטלס, רינגו היה כה מאוהב במוזיקה האמריקאית וברוח המערב, עד שניגש עם חברו, אדי מיילס, לקונסוליה של ארצות הברית במטרה להגר לעיר יוסטון שבטקסס! רינגו וחברו אדי מיילס החליטו לעזוב את ליברפול ולעבור לטקסס כדי לחיות במקום שבו המוזיקה הזו נולדה. אבל כשהגיעו לשם, פקידי הקונסוליה הגישו להם ערימה ענקית של טפסים מורכבים למילוי. נדרשו מהם תצהירים כספיים, מציאת ספונסר או הוכחת עבודה מובטחת בארה"ב, ובדיקות רפואיות. השניים הסתכלו על הררי הניירת, התייאשו מהדרישות ועזבו את הרעיון. תארו לעצמכם איך ההיסטוריה של המוזיקה הייתה נראית לו רינגו היה נהיה חוואי בטקסס במקום לתופף עם ג'ון, פול וג'ורג'.

והאיש שהחזיק במפתחות לממלכת הקאנטרי עבור רינגו היה פיט דרייק, נגן גיטרת פדאל סטיל וירטואוז, אותו פגש המתופף במהלך הקלטות האלבום ALL THINGS MUST PASS של חברו הטוב, ג'ורג' האריסון. דרייק לא היה סתם נגן, הוא היה דמות מרכזית בסצנת המוזיקה של נאשוויל, עם רזומה שכלל עבודה צמודה עם ענקים כמו בוב דילן ואלביס פרסלי. דרייק היה מוכר גם כחלוץ שהשתמש באפקט הדיבור בגיטרה, ה-TALK BOX, שהפך את נגינת הסלייד שלו למזוהה ביותר. כשרינגו שיתף אותו בחלום הקאנטרי שלו, דרייק הציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה: במקום להקליט גרסאות כיסוי לשירים מוכרים, בוא ניצור משהו חדש ואותנטי. רינגו, כמובן, קפץ על ההזדמנות.

המפגש ביניהם נולד הודות לנסיעה מקרית: כשדרייק נחת בלונדון, רינגו אסף אותו משדה התעופה. בדרך לאולפן הבחין דרייק שבמכונית של רינגו מונחות ערימות של קלטות קאנטרי ישנות. רינגו שאל אותו: "כמה זמן ייקח להקליט תקליט שלם בנאשוויל?", ודרייק ענה: "משהו כמו יומיים-שלושה". עבור רינגו, שהיה רגיל לבלות חודשים ארוכים ומפרכים בכל פרויקט של הביטלס, התשובה הזו נשמעה כמו מדע בדיוני. הוא סגר טיסה באותו הרגע.

וכך, ב-22 ביוני 1970, כשפירוק הביטלס עוד היה פצע טרי, נחת רינגו סטאר בנאשוויל, טנסי, מוכן לצאת להרפתקה. בפעם הראשונה בחייו הוא נכנס לאולפן הקלטות כאמן סולו לכל דבר, אקס-ביטל שמחפש את דרכו החדשה. והמקום שנבחר להקלטות לא היה יכול להיות סמלי יותר: אולפן שהיה שייך לא אחר מאשר סקוטי מור, הגיטריסט המקורי של אלביס פרסלי. מור לא רק אירח את רינגו, אלא גם שימש כטכנאי ההקלטה שלו, ובכך חיבר בין ההיסטוריה של הרוק'נ'רול לפרק החדש בחייו של המתופף המפורסם בעולם. האולפן MUSIC CITY RECORDERS, התמלא חיים. רינגו אפילו לא הביא איתו את מערכת התופים המפורסמת שלו; הוא הגיע כזמר מוביל נטו, עם גיטרה אקוסטית בלבד, כשהוא מפקיד את הקצב בידי המקצוענים המקומיים.

בתוך שלושה לילות לקראת סוף יוני 1970, במהירות מדהימה שאפיינה את הנגנים המיומנים של נאשוויל, הוקלטו חמישה עשר שירים חדשים, כשמתוכם נבחרו שנים-עשר שירים לאלבום המקורי. מסביב לרינגו ניצבה נבחרת נגנים חלומית: צ'ארלי דניאלס וג'רי ריד בגיטרות, בן קית' בפדאל סטיל, באדי הרמן יחד עם די ג'יי פונטנה על התופים, רוי האסקי בקונטרבס, צ'ארלי מקוי במפוחית, וההרכב הליווי המהולל של אלביס פרסלי – THE JORDANAIRES. כדי לסייע לרינגו לשמור על יציבות קולית וסולם מדויק, חברי הרכב THE JORDANAIRES הקליטו מראש ערוצי שירת הדרכה, ורינגו שר יחד איתם באוזניות כדי להישאר מדויק!

והנגינה פה היא סופר-מקצועית – הרי זה הוקלט בנאשוויל, אתם קולטים?! אני מת על גיטרת פדאל סטיל, במיוחד כשהיא מנוגנת כל כך טוב, ופיט דרייק הוא אמן אמיתי של מינימליזם! הליקים הקצרים והחדים שלו תמיד קולעים בול למטרה, ומעבירים את מצב הרוח הנדרש בדיוק ברגע הנכון! אז יש המון טעם טוב באלבום הזה.

שיר הנושא של התקליט, BEAUCOUPS OF BLUES, נכתב בידי כותב השירים באז ראבין. במקור השיר הזה הוקלט באולפן כג'אם ארוך ומשוחרר שנמשך קרוב ל-28 דקות רצופות, עד שנערך וקוצץ לקצת פחות מחמש דקות! קטע נוסף שנולד מתוך השמחה באולפן הוא NASHVILLE JAM, קטע אינסטרומנטלי שבו רינגו דווקא חזר להתיישב מאחורי התופים, והוא צורף בהמשך כרצועת בונוס למהדורת התקליטור של האלבום.

אפשר רק לתהות מדוע רינגו היה כל כך חסר ביטחון לגבי כישורי כתיבת השירים שלו, שהרי השיר הכי טוב בכל האלבום הוא דווקא שלו – השיר הקורע מצחוק COOCHY COOCHY. מדובר בקאנטרי-רוקר סוחף עם קסם של שכרות שכמעט משתווה לזה שבלהיט IT DON'T COME EASY. ועדיין, שוב נותר השיר מחוץ לאלבום המקורי מסיבות לא ברורות ויצא רק כסינגל.

האלבום שופע שירים נהדרים נוספים: הרצועה הפותחת את הצד השני, $15 DRAW, שחיבר סורלס פיקארד, מציגה בחיוך עצוב סיפור על נגן מקומי שמשכן את כל רכושו ולווה 15 דולר רק כדי לקנות מיתרים ולהמשיך לנגן; השיר I WOULDN'T HAVE YOU ANY OTHER WAY כולל דואט קולי יפהפה עם הזמרת ג'יני קנדל; ואילו שירים כמו FASTEST GROWING HEARTACHE IN THE WEST ו-WINE, WOMEN AND LOUD HAPPY SONGS מציגים את רינגו כזמר הונקי-טונק טבעי שיודע להעביר כאב לב עם חצי חיוך בצורה שאי אפשר לעמוד בפניה.

למרות שמוזיקת הקאנטרי הטהורה שהציג התקליט הייתה כנראה זרה ואולי אף מוזרה למרבית מעריצי הביטלס של אותה תקופה (וגם לי), במבט לאחור, מדובר באחד התקליטים הטובים יותר בקריירת הסולו של רינגו. קולו המוגבל-לכאורה, שלרוב נשמע לא מלוטש בהשוואה לקולותיהם של חבריו ללהקה, התגלה ככפפה ליד עבור הלחנים הפשוטים והישירים של מוזיקת הקאנטרי. פתאום, כל החום והאנושיות שבקולו יצאו החוצה, והתוצאה מקסימה. אין כאן יומרות של זמר אופרה או אקרובטיקה קולית, אבל יש כאן את הדבר הכי חשוב במוזיקה הזו: אותנטיות וכנות מוחלטת.

כשרינגו שר על לב שבור, אני מרגיש כל שריטה בקול שלו. בעוד שכמעט בלתי אפשרי לדמיין אותו נכנס באופן משכנע לנעליו של פרנק סינטרה – כפי שניסה לעשות בתקליט הקודם – כאן הוא מתאים בצורה מצוינת לתוך הדימוי של זמר קאנטרי! התוצאה היא אולי צנועה, אבל בהחלט מהנה להאזנה – אפשר לשבת ולהאזין לתקליט הזה ברצף בישיבה אחת בלי לקבל דחף עז לשים אותו על הרצפה ולרקוד עליו ברייקדאנס. העובדות הן שמדובר באלבום קאנטרי-רוק ישיר לחלוטין, ואם אתם שונאים את הסגנון הזה, עדיף שתשכחו ממנו.

מגזין הרולינג סטון התקשה להסתיר את הפתעתו בביקורת שפורסמה אז: "תקנו אותי אם אני טועה, אבל אני אעז לנחש שלא יותר מדי אנשים שקוראים את המילים האלה יכולים לומר שהם מסתכלים על רינגו סטאר כדבר הגדול הבא בעולם הפופ. אתם עדיין איתי? אם כן, אני מוכן לומר שלא תתאכזבו מהתקליט של רינגו וכנראה אפילו תאהבו אותו. כל מי שיכול להיזכר בביצועים המתגלגלים של רינגו ל-MATCHBOX של קארל פרקינס או ל-ACT NATURALLY של באק אוונס, או אפילו ל-DON'T PASS ME BY של רינגו עצמו מהתקליט הלבן, יכיר היטב את חיבתו של הביטל הבכור לקאנטרי".

הביקורת המשיכה בנימה משועשעת: "לרינגו תמיד הייתה תדמית קאנטרי מעורפלת, אז למה לא להוציא את תקליט הסולו הראשון שלו (בואו נהיה נדיבים ונשכח לרגע את SENTIMENTAL JOURNEY) בז'אנר הזה? זה נשמע כמו רעיון טוב. אז רינגו הלך כל הדרך לנאשוויל. עצם המחשבה על רינגו סטאר שמגובה בנבחרת החלומות של נגני האולפן של נאשוויל היא מדהימה, הוא אפילו לא מנגן בתופים בתקליט! אל תטעו, עם זאת, התקליט הזה הוא מנצח אמיתי. אם הוא מזכיר תקליט כלשהו, זה NASHVILLE SKYLINE של דילן, רק שבמקום בובי דילן החביב והנינוח, זהו ריצ'רד סטארקי החביב ששר את ליבו החוצה".

המבקר התייחס גם לשיר החותם את התקליט, שיר אנטי-מלחמתי בשם 'שיבה שקטה הביתה': "בדרך כלל אין שום דבר מצחיק בבחורה שמחכה שהבחור שלה יחזור מהמלחמה, אבל מיד לאחר שהבחור חוזר, רינגו שואל אותנו, 'האם הוא באמת היה צריך למות?' שאלה די כבדה עבור כל אחד, שלא לדבר על רינגו סטאר. אבל אה, רינגו ממשיך ועונה על השאלה, כשהוא שר 'לא, לא, לא...' בזמן שהשיר דועך. הכל כל כך לא ייאמן שזה אפילו לא בטעם רע. אחרי הכל, האם אתם באמת יכולים לדמיין את רינגו מנסה לפגוע ברגשותיו של מישהו? אולי הוא לא האופק החדש במוזיקת הפופ, אבל לעזאזל, הוא באמת די טוב אחרי הכל". השיר הזה, שנקרא באנגלית SILENT HOMECOMING ונכתב על ידי סורלס פיקארד, הוא אכן אחת הרצועות המפתיעות והנוגעות ביותר ללב בתקליט: בלדה שקטה וכואבת על חייל ששב ממלחמת וייטנאם בתוך ארון עטוף בפרחים. הזעקה של רינגו כנגד המלחמה נשמעת דווקא דרך השקט והחזרות העדינות על המילה 'לא'.

גם בעיתון STEREO REVIEW לא חסכו במחמאות: "אחרי תקליט האסון האחרון שלו, רינגו סטאר יכול היה להקליט אוסף של מדריגלים מתקופת הרנסנס ועדיין לא למשוך את תשומת ליבי. כפי שהתברר, הוא עשה בחירה הרבה יותר נבונה על ידי חיפוש אחר מוזיקה ומפיק שהוציאו ממנו את התכונות הטובות ביותר שלו. אני כמעט יכול לשמוע את גניחות חוסר האמון שלכם, אבל תחת הדרכתו הקפדנית של המפיק פיט דרייק, רינגו פרח והפך לזמר קאנטרי הוגן למדי. ולשירה של רינגו, שנלכדה סוף סוף במדיום המתאים, התקליט צריך לקבל, ובכן, מה דעתכם על הרבה מאוד מאזינים?". גם במגזינים CASH BOX ו-RECORD WORLD החמיאו לו בזמן אמת, וציינו שרינגו נשמע טבעי, נינוח ויושב בדיוק במקום בתוך הצליל הדרומי העשיר.

אז הנה הוכחה לכך שלפעמים, כל מה שצריך זה לחזור לשורשים, גם אם השורשים האלה נטועים בכלל באדמה אחרת, אי שם במערב הפרוע של הדמיון. רינגו לא שכח את האהבה הזו לעולם, וכעבור עשרות שנים אף חזר לאולפן להקליט אלבום קאנטרי נוסף בשם LOOK UP. וכשמניחים את המחט על הוויניל של BEAUCOUPS OF BLUES ושומעים את גיטרת הפדאל סטיל המרחפת לצד קולו הבלתי אמצעי של רינגו, אי אפשר שלא להתרגש מהקסם הטהור של המוזיקה הזו.

כמובן, כל השבחים המסויגים האלה לא צריכים ליצור אצלכם את הרושם המוטעה שמדובר באלבום מופת שאין שני לו. אם אתם באמת רוצים מילת אמת: מובן שזה לא ממש אלבום של רינגו נטו – זוהי במידה רבה יצירתם המשותפת של פיט דרייק וכל שאר המאסטרים והנגנים המופלאים מנאשוויל. עדיין, זה פשוט מרתק, מהנה ומלא חיים - ומי היו באמת שומעים את זה אילולא הקשר לביטלס?

צללים משוגעים בדרך לתהום. ב-25 בספטמבר בשנת 1970 יצא MAD SHADOWS, האלבום השני של להקת מוט דה הופל.

ב-25 בספטמבר 1970, כשחובבי המוזיקה בבריטניה ניגשו לחנויות התקליטים, הם נתקלו בעטיפה שחורה ומאיימת, שעליה התנוסס פרצוף מעוות שנראה כאילו נלקח מסיוט. השם שהתנוסס מעל היה מוט דה הופל, והתקליט היה MAD SHADOWS, יצירתם השנייה והאפלה ביותר. עבור הלהקה, התקליט הזה היה תיעוד מדמם של תקופה טראומטית, פרדוקסלית ומלאת צללים, תקופה שבה הם היו כוכבי הרוק הגדולים ביותר על הבמה, ואנונימיים לחלוטין במצעדי המכירות.

עיתון המוזיקה מלודי מייקר קלע בול כשכתב בזמנו: "המוזיקה של הלהקה הזו יותר עמוקה ממה שנראה. חברי הלהקה כותבים ומנגנים לפי ההתנסויות שלהם ומעט מתוכנן מראש לפני שהם נכנסים לאולפן הקלטות. תמיד כיף להקשיב ללהקה הזו". במגזין רקורד מירור הוסיפו כי "מדובר בתקליט שמופק היטב ומכיל מוזיקה עמוקה". אך העומק הזה נבע ממקומות כואבים מאוד.

שנת 1970 הייתה חידה בלתי פתורה עבור הלהקה. תקליט הבכורה שלהם מ-1969 פשוט לא נמכר. המבקר במלודי מייקר ציין אז, בנבואיות כמעט, "הנה עוד להקה טובה, רק חבל שהזמר שבה נשמע קרוב מדי לבוב דילן, שרוחו גם מרפדת כמה מהשירים פה מבחינה מוזיקלית. שימו לב לגיטריסט מיק ראלפס. הוא עוד יכתוב לנו שירים משמעותיים בעולם הרוק". הם לא ידעו עד כמה הם צדקו. אך בזמן אמת, בעוד התקליט מעלה אבק על המדפים, הבמות ברחבי בריטניה עלו באש. הקהל נהר בהמוניו, מילא כל אולם עד אפס מקום, והפך את מוט דה הופל לאחת מלהקות ההופעות החיות המחשמלות והדינמיות ביותר בסביבה. בששת החודשים שלאחר צאת תקליט הבכורה, הלהקה עבדה בקצב רצחני, עם ממוצע של למעלה מעשרים הופעות בחודש. המצב היה אבסורדי, מתסכל ובלתי נתפס.

חברת התקליטים ISLAND, בראשה עמד המפיק גאי סטיבנס, הייתה נחושה לפצח את הנוסחה. סטיבנס, האיש שהגה את שם הלהקה, היה זה שראה בהם מעין פרויקט אישי. הוא חלם להרכיב מפלצת רוק שתשלב את הגרוב המחוספס של הרולינג סטונס, את העומק המוזיקלי של להקת THE BAND ואת הליריקה הנושכת של בוב דילן. אז הוא לקח להקה אלמונית בשם SILENCE, ערך אודישנים, והציב בחזיתה את איאן האנטר, זמר כריזמטי ומלא ניגודים. כעת, סטיבנס ראה שהצליח במשימתו ורצה להקליט את קסם ההופעות החיות שלהם על גבי תקליט. הרעיון היה פשוט: להקליט את הלהקה מנגנת לייב באולפן, עם מינימום תוספות ועריכות, כדי להעביר למאזין בבית את האנרגיה המתפרצת מהבמה. אך המציאות, כמו תמיד, הייתה מורכבת הרבה יותר.

תהליך ההקלטה של MAD SHADOWS הפך למסע מפרך ומפותל. איאן האנטר סיפר: "הוא הוקלט על פני תקופה של כחצי שנה, אם כי היו לנו רק כשמונה או תשעה סשנים באולפן. היה לנו לוח עבודה צפוף מאוד בהופעות. רצינו להמשיך ברוח התקליט הראשון, אבל חברת התקליטים ראתה מה קרה בהופעות החיות ואמרה לנו שעלינו לעשות יותר רוק'נ'רול". הלחץ הזה יצר מתחים אדירים. במקום אווירת רוק משוחררת, מה שיצא היה ההפך הגמור: תקליט קודר, כבד, כמעט קלסטרופובי.

האפלה הזו לא הגיעה רק מהמוזיקה. היא בקעה ישירות מנפשו של האנטר. שנים לאחר מכן, הוא הודה שהתנהג בשחצנות ובהתנשאות במהלך ההקלטות, וטען שהוא זה שהרס את התקליט בכך שהיה עסוק בטיפוח האגו שלו על חשבון המוזיקה. אך מאחורי המסכה היה איש מפוחד, שבור ופגיע. באותה תקופה, אשתו עזבה אותו ולקחה איתה את ילדיהם, כשהיא מטיחה בו שהיא לא מוכנה לחיות עם מוזיקאי בעל שיער ארוך. הכאב האישי הזה זלג ישירות להקלטות. אפשר לשמוע את הזעקה השבורה והדימום הרגשי שלו כמעט בכל שיר בתקליט, מה שהעניק ליצירה את האווירה הטעונה והמיוסרת שלה.

התקליט נפתח עם THUNDERBUCK RAM, רעם מתגלגל של רוק טהור, אולי אחד הקטעים הטובים ביותר שהלהקה הקליטה אי פעם. הפתיחה השקטה בשיר היא רגע של שקט לפני הסערה, הזדמנות אחרונה למאזין לקשור את חגורת הבטיחות לפני ההמראה. השיר WALKING WITH A MOUNTAIN הפך במהרה להמנון קבוע בהופעות, ובגרסת התקליט הוא זכה לחיזוק מלכותי במיוחד. חברי הרולינג סטונס, שהקליטו באותו זמן באולפן הסמוך את התקליט STICKY FINGERS, קפצו לבקר והצטרפו בקולות רקע, מה שהסביר את הקריצה הברורה ללהיט שלהם JUMPIN' JACK FLASH.

ואם כבר מדברים על שמות, כאן הסיפור מסתבך. השם STICKY FINGERS היה אמור להיות שמו של התקליט הזה. עטיפה אפילו הוכנה, ובה נראתה דמות דמוית פרנקנשטיין דוהרת על רכבת הרים. כשג'אגר וריצ'רדס שמעו על השם המדליק, הם פשוט החליטו שהם רוצים אותו לעצמם. סטיבנס, שהיה מקורב אליהם, ויתר והעניק להם את השם במתנה. השם MAD SHADOWS, מנגד, נלקח משיר של בודלר והיה מיועד במקור לתקליט הסולו של סטיב ווינווד, שפירק אז את להקתו טראפיק. אלא שטראפיק התאחדה במהרה, והשם התפנה עבור מוט דה הופל.

אחד מרגעי השיא בתקליט הוא I CAN FEEL, בלדת גוספל מרגשת שנפתחת בצלילי אורגן האמונד ופסנתר המנוגן דרך מגבר לזלי. בתוך היופי הזה, מסתתר פגם מקסים: חריקת דוושת הבס-דראם של המתופף דייל באפין. טכנאי הסאונד הבטיח לו שהרעש לא יישמע במיקס הסופי, אך זו הייתה עוד הוכחה שאסור לסמוך על טכנאים. בדומה לחריקה המפורסמת ב-SINCE I'VE BEEN LOVING YOU של לד זפלין, הרעש הזה הפך לחלק מהקסם, תיעוד אותנטי של הרגע באולפן. התקליט נחתם עם WHEN MY MIND'S GONE, קטע שהוקלט באופן ספונטני לחלוטין, ללא תכנון מוקדם, ומביא את תמצית הכאוס היצירתי של הלהקה.

עוד לפני צאת התקליט, הלהקה חוותה מפח נפש נוסף כשניסיון להקליט הופעה חיה באולם FAIRFIELD HALL נכשל עקב ציוד הקלטה גרוע ובעיות טכניות. הרעיון נגנז, למעט קאבר אחד ל-KEEP A KNOCKIN' של ריצ'ארד הקטן, שמצא את דרכו לסוף התקליט השלישי של הלהקה, WILDLIFE. רק לאחר שנים יצאה ההקלטה של ההופעה במלואה.

כשיצא MAD SHADOWS, הביקורות היו פושרות והמכירות היו בהתאם. המבקרת מליסה מילס מהרולינג סטון, אותה אחת שהצהירה שתתאבד אם להקת אוריה היפ תצליח אי פעם, כתבה: "עטיפת האלבום הזה, שהיא תצלום של משהו הדומה לכתם דיו של רורשאך, מסמלת מאוד את המוזיקה שבפנים ואת תגובת המאזין לה. הנקודה של כתם דיו שכזה, אחרי הכל, היא העמימות המכוונת שלה, שמאפשרת (או מאלצת) את הצופה לראות אותה במה שהוא רוצה לראות. מוט דה הופל היא בעצמה כתם דיו ואולי זו הסיבה שלא הצלחתי להחליט אם אני באמת אוהבת את האלבום הזה או לא. כנראה שהם עדיין לא החליטו מה הם הולכים להיות. האקלקטיות של האלבום המענג הראשון שלהם עדיין ניכרת בחדש, אך היא מאופקת ומפוזרת הרבה יותר. השיר היחיד שבו הכל מתאחד ואני שומעת קול ייחודי באמת הוא רצועת הפתיחה, TUNDERBUCK RAM, שלדעתי היא הטובה ביותר באלבום. אולי האלבום השלישי יהיה זה שבאמת יעשה לי את זה".

המצב המוזר נמשך: ההופעות התמלאו עד להתפקע, והתקליטים נשארו בחנויות. הבלבול והתסכול הובילו את הלהקה לשנות כיוון באופן דרסטי ולהקליט את התקליט השלישי, WILDLIFE, יצירה אקוסטית וקלילה יותר, ללא מעורבותו של גאי סטיבנס. התוצאה הייתה יופי של תקליט אך קטסטרופה במכירות. הלהקה הייתה על סף התפרקות. להקת טראפיק אפילו כתבה עליה את השיר LOW SPARK OF THE HIGH HEELED BOYS, שעסק בכישלונה המהדהד. נראה היה שהצללים המשוגעים אכן ניצחו. רק התערבות של מעריץ מפורסם אחד יכלה להציל אותם. קראו לו דייויד בואי, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.

גם זה קרה ב-25 בספטמבר. זהו יום של התחלות חדשות, סיומים טראגיים, החלטות עסקיות משנות עולם ורגעים קטנים שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי.

1990: המתופף שישנה את הרוק נכנס בדלת האחורית

בסיאטל, שני חברים בשם קורט קוביין וקריסט נובוסליק חיפשו מתופף. הלהקה שלהם, נירוונה, כבר החלה לעורר גלים בסצנת הגראנג' המבעבעת, אבל משהו עדיין היה חסר. באותו יום גורלי בשנת 1990, הגיע לאודישן בחור צעיר ואנרגטי מוושינגטון די.סי בשם דייב גרוהל. הוא בדיוק סיים פרק עם להקת ההארדקור שלו, SCREAM, והגיע בעקבות המלצה חמה. ההמלצה הזו, למי שתוהה, הגיעה מבאז אוסבורן מלהקת המלווינס, שהיה חבר קרוב של קורט. נירוונה, שכבר הוציאה את אלבום הבכורה המחוספס שלה BLEACH, החליפה מתופפים בקצב שבו גיטריסטים שוברים מפרטים. אבל כשדייב נכנס, שום דבר כבר לא נשמע אותו דבר. 

מהרגע שבו התיישב מאחורי המערכת והחל לתופף בעוצמה ובדיוק שטרם נשמעו כמותם בחדר החזרות הקטן, קוביין ונובוסליק הביטו זה בזה. קורט סיפר מאוחר יותר: "תוך שתי דקות בדיוק ידענו שהוא המתופף שחיפשנו כל חיינו". הוא לא סתם ניגן – הוא הכה במערכת כמו פטיש אוויר ענק. הבחינה עברה בהצלחה מסחררת, והשלישייה שהייתה עתידה להגדיר מחדש את הרוק של שנות התשעים נולדה. משם, הדרך לאולפן ההקלטות של אלבום המופת NEVERMIND ולמהפכה המוזיקלית הגדולה של העשור הייתה קצרה ביותר.

1982: קווין עושה דבר קטן ומשוגע בטלוויזיה

בניו יורק, תוכנית המערכונים המצליחה סאטרדיי נייט לייב אירחה את אחת הלהקות הגדולות בעולם. חברי להקת קווין עלו לבמת האולפן והפגיזו בגרסה חיה, קצבית וסוחפת של הלהיט שלהם, CRAZY LITTLE THING CALLED LOVE. פרדי מרקיורי, כהרגלו, היה תופעה מהלכת, והלהקה כולה נתנה הופעה שהוכיחה שגם על המסך הקטן, הם היו מלכים בלתי מעורערים. 

מאחורי השיר הזה מסתתר סיפור ענק: פרדי מרקיורי כתב את הלהיט הזה בתוך כחמש עד עשר דקות בלבד, כשהוא משתכשך באמבטיית קצף במלון הילטון במינכן! מנהל ציוד הבמה הוותיק של הלהקה, פיטר הינס, סיפר שפרדי יצא מהאמבטיה כשהוא עטוף במגבת בלבד, ביקש שיביאו לו גיטרה אקוסטית, ומיד הוציא את האקורדים. פרדי עצמו הודה בהומור עצמי נהדר שהוא כמעט לא ידע לנגן על גיטרה מעבר לשלושה אקורדים פשוטים, ודווקא המגבלה הזו עזרה לו לבנות שיר רוקבילי קליט בסגנון אלביס פרסלי. בריאן מאי אפילו נטש את גיטרת ה-RED SPECIAL המפורסמת שלו והשתמש בגיטרת FENDER TELECASTER כדי להפיק את הסאונד הווינטג'י של שנות החמישים.   

השיר הזה הפך ללהיט הראשון של קווין שכבש את המקום הראשון בארצות הברית במצעד בילבורד. אבל יש כאן גם פרט היסטורי מצמרר: ההופעה הזו בתוכנית SNL, שבה הם ביצעו גם את UNDER PRESSURE מתוך האלבום THE GAME, הייתה למעשה הופעתו החיה האחרונה בהחלט של פרדי מרקיורי על אדמת צפון אמריקה. איש לא שיער אז שזו תהיה הפעם האחרונה.   

1992 ו-2000: נסיך האופל עושה כותרות

עבור אוזי אוסבורן, ה-25 בספטמבר היה יום מלא אקשן, גם אם לא תמיד מהסוג החיובי. בשנת 1992, הופעה שלו באוקלהומה סיטי הסתיימה בתוהו ובוהו. שני מעריצים נדקרו ועשרים נוספים נעצרו במהומות שפרצו כשהקהל ניסה לצאת מהמתחם. האצבע המאשימה הופנתה במהירות כלפי דוכני האלכוהול במקום, שנטען כי תדלקו את האווירה האלימה.   

שמונה שנים לאחר מכן, בשנת 2000, אוסבורן שוב עלה לכותרות, הפעם במלחמה מול הממסד. הוא דרש בתוקף להסיר את מועמדותה של להקתו המקורית, בלאק סאבאת', מהיכל התהילה של הרוק'נ'רול. אוזי כינה את המוסד "חסר משמעות" והוסיף בהצהרה נחרצת: "בואו נודה באמת, בלאק סאבאת' מעולם לא הייתה יקירת הממסד. תמיד היינו להקה של האנשים הפשוטים, של הקהל". אוזי, בכנות הפרועה והאופיינית לו, פרסם מכתב חריף שבו הטיח בחברי הוועדה: "תחסכו את הדיו שלכם ותמחקו אותנו מהרשימה!".

הלהקה הייתה מועמדת שש שנים ברציפות ונדחתה שוב ושוב על ידי פקידי מוזיקה מעונבים בחליפות, עד שנמאס לו מהצביעות. הממסד נאלץ בסופו של דבר להרכין ראש, ובשנת 2006 בלאק סאבאת' נכנסה להיכל התהילה – כי אי אפשר לכתוב את תולדות הרוק הכבד בלי המייסדים שהמציאו את הז'אנר.   

2003: פרידה מהג'נטלמן של הפופ

הזמר הבריטי רוברט פאלמר, שהיה ידוע בקולו הייחודי ובחליפותיו המהודרות, הלך לעולמו באופן פתאומי בגיל 54. הוא מת מהתקף לב בחדרו במלון בפריס, לאחר מה שתואר כערב שקט ורגוע שכלל ארוחת ערב וצפייה בסרט. מותו הותיר חלל גדול בעולם המוזיקה. פאלמר הגיע לפריס מיד לאחר יומיים של צילומים בלונדון לתוכנית טלוויזיה נוסטלגית בשם MY KINDA PEOPLE.   

פאלמר היה מוזיקאי מבריק עם גרוב נדיר וחוש אופנה מוקפד. קחו למשל את להיט הענק שלו ADDICTED TO LOVE: השיר הוקלט במקור כדואט לוהט עם זמרת הנשמה צ'אקה קאן! אלא שחברת התקליטים שלה סירבה לאשר את השתתפותה, וקולה נחתך החוצה מהמיקס הסופי. במקום דואט, קיבלנו קלאסיקה של האייטיז!   

1976: מקרטני וכנפיים כמעט מנפצים את ונציה

פול מקרטני ולהקתו כנפיים הגיעו לעיר האיטלקית הציורית, ונציה, למטרה נעלה: לאסוף כספים לשימור העיר ההיסטורית. אלא שהכוונות הטובות נתקלו במציאות פיזית. כובד ציוד ההגברה והבמה העצום שהובא להופעה גרם נזק לא קטן לרצפתה העתיקה של כיכר סאן מרקו המפורסמת. באופן אירוני, המופע שנועד להציל את ונציה, פגע בה. האירוע התרחש בשיאו של סיבוב ההופעות העולמי שליווה את אלבום המופת המשולש WINGS OVER AMERICA. מקרטני רצה לעשות מעשה אצילי ולתרום את ההכנסות לקרן אונסק"ו להצלת ונציה השוקעת, והלהקה ניגנה מול קהל רב. אבל רצפת הכיכר העתיקה לא עמדה במשקל משאיות הענק והבמות הכבדות, והרעידות שחוללו תדרי הבס העוצמתיים יצרו סדקים בריצוף ההיסטורי. פול בא לחלץ את ונציה מטביעה במים, וכמעט שקע יחד איתה בגלל ווליום של רוק'נ'רול!   

1969: בואי מזהיר ולנון נגמל

באותה שנה, ה-25 בספטמבר היה יום עמוס במיוחד. דיוויד בואי הגיע למרכז לאמנויות ברומלי כדי להרצות בפני צעירים על הסכנות הטמונות בסם האל.אס.די. בואי דיבר מניסיון אישי כואב. אחיו למחצה, טרי ברנס, סבל מסכיזופרניה, ובואי חשש שהסם עלול לעורר את המחלה אצל אנשים עם נטייה גנטית. הוא עצמו נמנע מהסם, מתוך פחד "שהגן המשפחתי המטורף" שקינן בו יתפרץ ויוביל גם אותו לשיגעון. החרדה הקיומית הזו ליוותה את בואי לאורך כל הקריירה, והשפיעה עמוקות על כתיבת יצירות מופת פסיכולוגיות כמו השיר ALL THE MADMEN מתוך האלבום THE MAN WHO SOLD THE WORLD, ולימים גם על השיר JUMP THEY SAY, שנכתב בעקבות התאבדותו הטרגית של אחיו בשנת 1985.   

באותו היום, באולפני EMI באבי רואד, ג'ון לנון, יחד עם להקת הפלסטיק אונו בנד, הקליט את הגרסה הראשונה לשיר הגמילה המצמרר שלו מהרואין, COLD TURKEY. השיר היה תיעוד מוזיקלי חשוף וכואב למאבקו האישי בסם. ג'ון הציע תחילה את השיר לחבריו בביטלס כדי שיוציאו אותו כסינגל משותף של הלהקה. אלא שפול מקרטני והאחרים סירבו בתוקף – השיר היה בוטה, מחוספס, אפל וכבד מדי עבור הדימוי של הביטלס באותם ימים. לנון הפגוע לא ויתר: הוא גייס את אריק קלפטון בגיטרה, את קלאוס פורמן בבס ואת רינגו סטאר בתופים (בגרסת הסינגל), ונכנס לאולפן להקליט זעקת כאב חותכת. 

הצרחות המקפיאות של ג'ון לקראת סוף השיר, שבהן הוא מדמה את ייסורי הגמילה המייסרים, נולדו בהשראת סגנון השירה הייחודי של יוקו אונו. וכשלנון החזיר את מדליית ה-MBE שלו למלכת אנגליה בנובמבר 1969, הוא הוסיף במכתב הסבר שנון ועוקצני שהוא עושה זאת במחאה על מעורבות בריטניה בביאפרה ובווייטנאם, וגם "במחאה על כך שהשיר COLD TURKEY צונח במצעדי הפזמונים!". אין כמו ההומור השחור והמושחז של לנון.   

1967: פינק פלויד מקליטה לרדיו

בשנת 1967, הקליטה להקת פינק פלויד כמה שירים לסשן רדיו בבי.בי.סי. ההקלטה נערכה משעת צהריים ועד לפני חצות. השירים שהוקלטו הם THE GNOME, THE SCARECROW, SET THE CONTROLS FOR THE HEART OF THE SUN, MATILDA MOTHER, REACTION IN G ו- FLAMING. השירים הוקלטו במטרה להיות משודרים ברדיו הבי.בי.סי בתוכנית לצעירים שנקראה TOP GEAR. טכנאי ההקלטה, ברני אנדרו: "בדרך הקלטנו את הלהקות זמן קצר לפני מועד השידור. נהגנו להקליטן במכשיר מונו עם שלוש מכונות. באחת מהן הקלטנו את כלי הנגינה הבסיסיים ואז השתמשנו בשתיים האחרות להוספת צלילים ושירה".

למרבה הצער, סליל המאסטר הסופי לא נשמר במחסני הבי.בי.סי והעדות המוקלטת היחידה באה מהקלטה שנעשתה עם מיקרופון למכשיר הרדיו בעת השידור. הסשן הזה נועד לעזור לשיווק הלהקה. להקות מחתרת בריטיות רבות אז נהגו להגיע לבי.בי.סי (במידה ועברו את המבחן הראשון) כדי להקליט את צליליהן ולהגיע לאוזני הקהל הצעיר שהקשיב בשקיקה לתוכנית בביתו. מבחינת משכורת עבור הקלטה, כל חבר להקה קיבל 7 ליש"ט ועוד 7 ליש"ט עבור סחיבת הציוד. איזה תענוג להאזין לצלילים של הימים ההם, כשסיד בארט עוד הוביל את הלהקה עם הטירוף הפסיכדלי המכשף שלו! 

רק חודש וחצי קודם לכן ראה אור אלבום הבכורה שלהם, THE PIPER AT THE GATES OF DAWN. כאן, בסשן הזה, הם כבר החלו לעצב את SET THE CONTROLS FOR THE HEART OF THE SUN, שהלחין רוג'ר ווטרס ושיצא באלבומם השני A SAUCERFUL OF SECRETS – השיר היחיד בקטלוג של פינק פלויד שבו מנגנים כל חמשת החברים יחד (סיד בארט, דייוויד גילמור, רוג'ר ווטרס, ריק רייט וניק מייסון)! והקטע REACTION IN G? זה היה קטע נגינה פראי שחברי הלהקה אלתרו מתוך זלזול והתרסה כלפי המפיקים שדרשו מהם עוד שירי פופ קליטים בסולם סול (G). והשכר? 7 לירות שטרלינג על נגינה ועוד 7 על סבלות וסחיבת מגברים ברחובות לונדון... גם ענקי הפסיכדליה התחילו כפועלי במה.   

1981: האבנים המתגלגלות מריחות את הכסף

להקת הרולינג סטונס פתחה את סיבוב ההופעות הענק שלה בארצות הברית באצטדיון JFK בפילדלפיה, מול קהל של 90,000 איש. אך האירוע המשמעותי באמת קרה מאחורי הקלעים. הסיבוב כולו מומן על ידי חברת הבשמים JOVAN. שיתוף פעולה זה היה ראשון בעולם הרוק שהביא אחריו עוד המון חיבורים כאלו, בין אמנים וספונסרים. אמנים פרסמו עוד לפני כן, בדרך כלל אלכוהול, טבק או ציוד הקלטה אבל הקשר עם JOVAN, אחת מבין שלוש חברות הבשמים המובילות, סימנה את החסות הגדולה הראשונה לסיבוב הופעות ארצי. הסטונס לא היו חייבים להשתמש בניחוח או ללבוש חולצות שלו. החברה פשוט קיבלה את הלוגו שלה על כל כרטיס ועל חומרי הקידום של סיבוב ההופעות, כולל פרומואים שנשלחו לתחנות רדיו. בשנת 1971, הפכה JOVAN לחברת הריח הראשונה שמכרה מושק טבעי, ריח פראי העשוי מהפרשות של צבי מושק זכר. בשנת 1981 זה היה ניחוח פופולרי מאוד בקרב גברים צעירים שחיפשו להגביר את המשיכה החיה שלהם והיו קהל הליבה של הרולינג סטונס. אולי אתה לא זז כמו ג'אגר, אבל אולי אתה יכול להריח כמוהו. למרות הסיכונים בעסקה שכזו אז, העסק יצא לדרך ללא תקריות, הכניס כ-52 מיליון דולר ומכר למעלה מ-3 מיליון כרטיסים, מה שהופך אותו למסע רווחי ביותר של 1981. להקות ומשרדי פרסום הריחו הזדמנות, מה שמוביל לעוד חסויות לסיבובי הופעות דומים. כשהסטונס ישיקו את סיבוב ההופעות העולמי הבא שלהם, STEEL WHEELS, בשנת 1989, היה זה הפעם בחסות באדווייזר.   

2017: ההופעה האחרונה של טום פטי

שבוע בדיוק לפני מותו, טום פטי עלה לבמה בפעם האחרונה עם להקתו הנאמנה, שוברי הלבבות. כשבוע לאחר מכן הוא מת. ההופעה נערכה בהוליווד בול בלוס אנג'לס. הקהל הרב לא ידע שבסיבוב הופעות זה נגרר פטי בדרכים עם שבר בירך. אבל בכל ערב, הוא והלהקה הנהדרת שלו נתנו את התמורה לכספם. ואחר כך כמה. הם ניגנו 56 קונצרטים ואחרי ההופעה בהוליווד בול הגיע הזמן לקחת הפסקה. ואז, בדיוק שבוע לאחר מכן, ב-2 באוקטובר, הגיעה הבשורה המזעזעת. טום פטי נמצא מחוסר הכרה בביתו בלוס אנג'לס. הרופאים לא הצליחו להחיות אותו. מותו נקבע באותו ערב ממנת יתר מקרית של תרופות נגד כאבים שנטל כדי להקל על כאבי ירך ומחלות אחרות. "תודה רבה," הוא אמר במופע האחרון בהוליווד בול. "תודה רבה שבאתם לכאן הלילה. אנחנו ממש נרגשים לחזור הביתה ולהופיע עבור המעריצים המקומיים שלנו. אני יודע שהמילה כנראה התפשטה אבל אם אתם לא יודעים, אנחנו חוגגים את יום השנה ה-40 שלנו עם הצוות הזה".

וגם זה קרה:

1964: להקת הטמפטיישנס החלה להקליט את הקלאסיקה הנצחית MY GIRL. את השיר המופלא הזה כתבו והפיקו סמוקי רובינסון ורונלד ווייט מלהקת המירקלס, באולפני HITSVILLE U.S.A. בדטרויט, במיוחד עבור מנעד הקול הקטיפתי של דייוויד ראפין. זו הייתה הפעם הראשונה ששיר של להקת מוטאון הגיע למקום הראשון במצעד הפופ האמריקאי, ופתיחת הבס האלמותית שלו מעבירה צמרמורת עד היום.   

1965: סדרת האנימציה המצוירת של להקת הביטלס, שנקראה THE BEATLES, שודרה לראשונה ברשת הטלוויזיה האמריקאית ABC. הסדרה כללה 39 פרקים משעשעים שהפכו ללהיט בקרב הקהל הצעיר והמשיכו ללבות את אש הביטלמאניה מעבר לים.

1980: בגלל כמות המעריצים שהחלה להתגודד מדי יום בכניסה לבניין במטרה להתחכך בחיפושית לשעבר, יוקו אונו נפגשה עם איש אבטחה בבניין הדקוטה, דאג מקדוגל, כדי לדון בסידורי האבטחה סביבה וסביב ג'ון ושון לנון. הפגישה הזו מקבלת משמעות מצמררת כשנזכרים שהיא התרחשה חודשיים וחצי בלבד לפני הרצח המתועב של ג'ון לנון מחוץ לאותו בניין ממש. בינתיים, בצד השני של היבשת, בלוס אנג'לס, רינגו סטאר בילה באולפן עם הגיטריסט רון ווד מהרולינג סטונס והקליט שיר בשם BRANDY.   

2007: ברוס ספרינגסטין הוציא תקליט חדש בשם MAGIC. באותו היום, משפטו הראשון של המפיק פיל ספקטור בפרשת רצח השחקנית לנה קלארקסון הסתיים עם חבר מושבעים שעשרה ממנו פסקו נגד המפיק ושניים בעדו. במשפט החוזר הוא יורשע שוב.

2008: פול מקרטני הופיע בפארק הירקון בתל אביב ואמר לקהל: "הייתי מודע לביקורת נגד הגעתי לישראל, אבל חשבתי שהכי טוב לבוא עם מסר של שלום ולברר בעצמי מה המצב". איזה ערב היסטורי ומרטיט לב זה היה! 43 שנים אחרי שלא הרשו פה לביטלס להגיע, סר פול עלה לבמה מול 40 אלף ישראלים באקסטזה, פתח עם HELLO, GOODBYE, בירך בעברית חמה ("שלום תל אביב! שנה טובה!"), ביצע את A DAY IN THE LIFE, הקדיש את MY LOVE ללינדה המנוחה, והרעיד את שמי פארק הירקון עם שירת HEY JUDE המונית שנצרבה בלבבות לנצח.   

ג'ון בונהאם - איש הרעם של לד זפלין מת.

ב-25 בספטמבר בשנת 1980 מת אחד מגדולי מתופפי עולם הרוק - ג'ון בונהאם, מלהקת לד זפלין.

עבורי, ועבור כל מי שאי פעם החזיקו מקלות תופים ביד או סתם תופפו בטירוף על ההגה ברמזור אדום, מדובר ביום שבו המוסיקה איבדה את הלב הפועם שלה. בונהאם, שכונה בפי כל בונזו, לא סתם שמר על הקצב – הוא היה קטר קיטור פראי עם גרוב נדיר, שהוכיח שתופים יכולים להיות כלי נגינה מלודי, סוחף ורועם שמניע הרכב שלם קדימה.

וזה היה אמור להיות סיבוב ההופעות הראשון של לד זפלין בארצות הברית מאז 1977. הלהקה ניסתה להתאושש מהתקופה הקשה בחייה – מות בנו הקטן של רוברט פלאנט, קאראק, ושינויי האופנה המוסיקליים שליוו את צאת האלבום IN THROUGH THE OUT DOOR ב-1979 מול גלי הפאנק שלעגו לדינוזאורים של הרוק. החזרות לקראת ההופעות נקבעו להיערך באולפן ליד ביתו החדש של ג׳ימי פייג׳ – אולפני BRAY STUDIOS, הסמוכים לאחוזת THE OLD MILL HOUSE של פייג' בברקשייר.

ב-24 בספטמבר עזב בונהאם את ביתו כשעמו חברו ועוזרו האישי, רקס קינג. בדרך הם עצרו לארוחת בוקר בפאב, שם פינק את עצמו בונהאם בשתיית וודקה עם מיץ תפוזים, בכמות גדולה מהרגיל. כן, בונהאם לא הסתפק בכוסית קטנה כדי לפתוח את הבוקר, אלא חיסל במכה ארבע מנות כפולות של וודקה – כ-400 מיליליטר של אלכוהול טהור עוד לפני שהשמש בכלל התעוררה. השתייה המוגזמת הייתה צעד של איש עצוב מאוד. הוא לא היה נלהב לצאת לסיבוב ההופעות בארצות הברית ולא רצה להתנתק שוב מביתו ומשפחתו לשם כך. האיש שנראה על הבמה כמו ויקינג שיכול לרסק קיר בטון במבט, סבל למעשה מחרדות טיסה איומות ומגעגועים עזים לחוותו. הבדידות בדרכים פשוט שברה את רוחו והאלכוהול עזר לו להרגיע את המתח שלו. זמן קצר לפני כן דווח בתקשורת כי לד זפלין נאלצה לבטל הופעה בגרמניה. זה התרחש בנירנברג ב-27 ביוני 1980, כשבונזו התמוטט מאחורי המערכת אחרי שלושה שירים בלבד. התקשורת בלעה את ההסבר הרשמי על עייפות, אך בתוך הלהקה ידעו היטב שההרס העצמי שלו הגיע לנקודת רתיחה.

בשעות הערב החלה החזרה הראשונה, אך ללא תוצאות ממשיות. בונהאם היה שיכור ונפל כמה פעמים מכיסאו שמאחורי התופים. זה היה מחזה קורע לב: הגאון ששיגע את עולם המוסיקה כבר ברצועה הפותחת של אלבום הבכורה, GOOD TIMES BAD TIMES – שבה הוא הדהים את המאזינים עם עבודת רגל ימין בלתי נתפסת בתוף הבס על פדאל בודד – ישב שם חסר אונים. פלאנט הציע לסיים את החזרה ולהמשיך רעננים למחרת. פלאנט: "לפני החזרה הראשונה אמר לי ג׳ון שנמאס לו לתופף וטען שכולם מתופפים טובים יותר ממנו. פתאום הוא פנה אליי ואמר שבחזרה הבאה אני אתופף והוא ישיר". אפשר לחייך למשמע הרעיון של רוברט מזיע מאחורי התופים ובונזו צורח למיקרופון, אבל ההומור המריר הזה הסתיר מתחתיו משבר ביטחון עמוק של ענק שחש שהעולם סוגר עליו. כל הנוכחים עברו לביתו של פייג', ובונהאם המשיך לשתות שם וודקה עד שהתמוטט שיכור על הספה. לפי דוחות החקירה שלאחר מותו, במהלך היממה הזו הוא צרך כמות בלתי נתפסת של כ-40 מנות וודקה. עוזרו של פייג׳, ריק הובס, עזר לו לעלות למיטה בקומה העליונה.

למחרת, בשמונה בבוקר, החליט עוזרו של פלאנט, בנג׳י לפברה, לבדוק מה מצבו של בונהאם. הוא נראה ישן, ולכן הוחלט להניח לו להמשיך לישון. ברבע לשתיים בצהריים ניגש הבסיסט, ג׳ון פול ג׳ונס, להעיר את בונהאם לקראת יום חזרות חדש. בונהאם לא נענה לדפיקה על הדלת. ג׳ונס נכנס לחדר, ראה את המתופף וניגש מיד לבדוק את הדופק שלו. אז גילה כי חברו בן ה-32 מת. המתופף שכב על גבו, ונראה כי הקיא בשנתו ונחנק. חקירת מקרה המוות קבעה כי סיבת המוות הייתה חנק כתוצאה משאיפת קיא בעקבות הרעלת אלכוהול חמורה – מוות מקרי, אבסורדי וטרגי כל כך. ג׳ון פול ג׳ונס: "יצאתי מהחדר לגינת הבית וראיתי שם את ג׳ימי ורוברט משוחחים על משהו וצוחקים. התערבתי בשיחתם ובישרתי את הבשורה המרה. הכל נגמר".

פלאנט הנרעש מיהר לעלות לקומה השנייה כדי לראות בעצמו. ג׳ונס עצר בעדו וביקש ממנו שלא יעשה זאת. הוא רצה לחסוך מחברו הקרוב את המראה הקשה של בונזו ללא רוח חיים, מראה שהיה נחרט בזיכרונו לעד. פיטר גראנט קיבל את שיחת הטלפון ובה בשורת האיוב. "תמהרו להגיע לאשתו, פאט", הורה גראנט ההמום. "מהר, לפני שהתקשורת תגיע אליה". רוברט פלאנט נכנס לרכב עם לפברה, והשניים דהרו לבית משפחת בונהאם. המחשבה על פלאנט נאלץ להביט בעיניה של פאט ולבשר לה שאהבת חייה ואבי ילדיהם, ג'ייסון וזואי, איננו עוד – מכווצת את הלב גם עשרות שנים לאחר מכן.

טוני איומי (חבר קרוב והגיטריסט של להקת בלאק סאבאת'): "תמיד ריחפה תחושה של תאונה באוויר איתו. ראיתי את ג׳ון לא מעט פעמים כשהוא הקיא ומיד לאחר מכן ניגש להסניף עוד שורה ולשתות עוד אלכוהול". איומי נהג להיזכר בחיוך איך בונזו היה מגיח לפעמים לחזרות של בלאק סבאת', מתיישב על הסט ומתחיל להפגיז בווליום מפלצתי, עד שהם היו מתחננים בפניו שיפסיק לפני שישבור לחלוטין את הציוד. חבר נוסף, בב בוואן, המתופף של ELO, נכח בהלוויה וסיפר: "הלכתי לשם עם ג׳ף לין ורוי ווד וזו הייתה ההלוויה הנוראית ביותר שראיתי. הכנסייה הייתה מפוצצת באנשים שבכו בכי תמרורים. אנשים נכנסו להיסטריה. זה יצא משליטה. עוצמת ההתייפחות הייתה נוראית".

להקת לד זפלין חדלה מלהתקיים. פיטר גראנט, מנהל הלהקה: "נכון, ראיתי אותו הורס חדרים בבתי מלון. אפילו עזרתי לו פה ושם בזה. אך הוא תמיד היה שם למען הלהקה ולמען משפחתו. ההחלטה לעצור את לד זפלין נעשתה באותו רגע, מבלי לחשוב כלל על מחליף". היושרה הזו נדירה במיוחד בתעשייה שבה כל כך הרבה להקות מחליפות נגנים וממשיכות לגלגל כספים כאילו כלום לא קרה. חברי הלהקה ידעו שלמצוא מתופף אחר זה כמו לנסות להחליף מנוע סילון במנוע של מכסחת דשא. החותם של בונזו היה עמוד השדרה של כל יצירה בלהקה בה הוא השתתף.

חבר קרוב של הלהקה, שנותר אנונימי, סיפר אז לעיתון LIVERPOOL ECHO: "זה נשמע מטורף, אבל רוברט פלאנט ושאר האנשים שסובבים את הלהקה בטוחים שעיסוק במאגיה שחורה הוא שהטיל את הקללה לטרגדיות שקרו לזפלין. מעבר לטרגדיות שפורסמו, קרו דברים מפחידים נוספים; זמן קצר לפני כן מת חבר של הלהקה, בגיל 26, בנסיבות מסתוריות. אני חושב ששלושת החברים הנותרים בלד זפלין חוששים מהדבר הבא שיקרה". המיתולוגיה סביב העיסוק של פייג' בתורתו של אליסטר קראולי והטירה המסתורית שלו ליד לוך נס הלכה והתנפחה, אבל עם כל הכבוד למיסטיקה, המציאות האמיתית – אורח חיים פרוע ללא גבולות, כמויות אדירות של אלכוהול ומתח נפשי עצום – הייתה קטלנית מספיק בכוחות עצמה.

שלושת חברי הלהקה הנותרים וגראנט נפגשו במלון סבוי בלונדון. שם הוחלט לשחרר הצהרה רשמית לתקשורת: "אנחנו רוצים להודיע שהחלטנו לא להמשיך יותר כלהקה. זאת מתוך הכבוד הרב שיש לנו לג׳ון ולמשפחתו, וכן מתוך תחושה שבונהאם היה חלק מהותי מההרמוניה שלנו". ההודעה שפורסמה ב-4 בדצמבר 1980 שברה סופית את ליבם של מיליוני מעריצים בעולם. שנתיים לאחר מכן, ב-1982, הוציאו חברי הלהקה את האלבום CODA שכלל חומרים שטרם פורסמו, ובמרכזו הקטע BONZO'S MONTREUX – סולו תופים ניסיוני ומבריק שהוקלט עוד ב-1976 וזכה לטיפול אלקטרוני מסור של פייג', כהצדעה אחרונה לאחיהם האבוד. בונהאם הותיר אחריו אישה ושני ילדים, ורק עם מותו החלו אנשים רבים להעז לספר לתקשורת גם על הצד האלים יותר של המנוח כלפי אנשים בסיבובי הופעות.

סטיב רוזן (כתב העיתון GUITAR PLAYER, שהתלווה ללד זפלין ב-1977): "תמיד פחדתי להביט לכיוונו של ג׳ון כשהייתי עם לד זפלין. אנשים ממש פחדו לדבר על זה ואמרו עליו רק דברים טובים".

אייב הוץ׳ (שניהל את משרדי הלייבל SWAN SONG באנגליה): "אני חושב שבונזו היה אלים מאוד. אני מצטער לומר את זה, אבל הוא עשה דברים סוציופטיים לחלוטין. הוא היה לעתים מפחיד ביותר. אבא שלי היה אלכוהוליסט כבד ואני יודע מה זה להיות במחיצת אנשים מהסוג הזה". זה היה הפיצול הכואב באישיותו של בונזו: מצד אחד, אמן רגיש עם תחושת זמן אלוהית שידע להחזיק את המקצב המהפנט ב-KASHMIR או לדהור כמו סוס מלחמה בלתי עציר ב-ACHILLES LAST STAND; ומצד שני, איש שכאשר האלכוהול השתלט עליו, הפך לד"ר ג'קיל ומיסטר הייד והטיל מורא ופחד על סביבתו.

על מצבתו של בונהאם נכתב: "זיכרונות יקרים מבעל ואבא אוהב. ג׳ון הנרי בונהאם. הוא תמיד ייזכר בליבנו. לילה טוב, אהוב שלנו. אלוהים יברכך". אפרו נטמן סמוך לכנסיית סנט מייקל בווסטרשייר, ועד היום חובבי רוק מכל קצוות תבל עולים לשם לרגל ומניחים על האבן מקלות תיפוף ומצילות כאות תודה.

עולם הרוק שוב גבה מחיר כבד והצפלין המרשים התרסק על הקרקע. נותרנו רק עם התקליטים הנצחיים, המערכת בפול ווליום, והצליל האדיר הזה שממשיך להרעיד לנו את חדרי הלב בכל האזנה מחדש.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר