רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-26 בספטמבר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי: "אני חושב שאני מבאס אנשים כשהם מגלים שאני לא מתעסק עם סמים. כוס קטנה של חלב זה הדבר הנועז ביותר שאני עושה" (פיטר גבריאל בשנת 1975)

הלהיט של פליטווד מאק שניבא את התרסקותו של פיטר גרין.

ב-26 בספטמבר 1969 יצא תקליטון עם השיר OH WELL של להקת פליטווד מאק (עם פיטר גרין). מבחינתי, מדובר באחד מרגעי השיא הכי מסעירים, מרתקים ומוטרפים של הרוק הבריטי בסוף שנות השישים – מפגש נדיר שבו גאונות צרופה פוגשת סחרור נפשי חסר מעצורים ויופי טהור. 

מעטים ידעו באותו רגע שהשיר הזה, יצירה מפוצלת ויוצאת דופן, לא יהיה רק עוד להיט, אלא גם מכתב פרידה מוזיקלי וזעקה לעזרה מפי אחד מגיבורי הגיטרה הגדולים של התקופה, פיטר גרין.

באותם ימים, פליטווד מאק הייתה מכונת בלוז משומנת היטב. התקליטים שלה נמכרו באופן עקבי בכמויות מרשימות של כ-300,000 עותקים, וההרכב נחשב לאוסף של נגנים וירטואוזים. תחשבו על זה לרגע: להקת בלוז-רוק בריטית לבנה שמוכרת כמויות מסחריות מטורפות כאלה וממלאת מועדונים עד אפס מקום. ומעל כולם, זרח כוכב אחד במיוחד, הגיטריסט, הזמר וכותב השירים פיטר גרין. גרין לא היה סתם עוד גיטריסט. ענק הבלוז בי. בי. קינג אמר עליו פעם באחת ההצהרות המפורסמות בתולדות המוזיקה: "יש לו את הטון הכי מתוק ששמעתי בחיי; הוא הגיטריסט היחיד שאי פעם גרם לי להזיע מרוב קנאה ופחד". וזה לא היה סתם סופרלטיב של נימוס – לגרין הייתה נגיעה בגיטרה שהפכה מיתרים לנשמה מדממת. 

הוא נכנס לנעליים העצומות של אריק קלפטון בלהקת הבלוזברייקרס של ג'ון מאייאל, הקליט איתו את אלבום המופת A HARD ROAD, ועשה זאת בהצלחה כה מסחררת שרבים תהו מי בכלל צריך את קלפטון. ב-1967 הוא הקים את פליטווד מאק, והוביל אותה לפסגות חדשות (כולל קלאסיקות ענק כמו הלהיט האינסטרומנטלי ALBATROSS שכבש את המקום הראשון במצעד, והשיר המרגש MAN OF THE WORLD). 

אך מתחת לפני השטח, נפשו של גרין הייתה סוערת. הלחץ, התהילה החלו לתת את אותותיהם. גרין החל להסתובב בגלימות לבנות ארוכות, ענד צלב ענק (והוא יהודי, כן?), ופיתח סלידה מוחלטת מכסף; הוא החל לדרוש מחבריו ללהקה לתרום את כל רווחיהם והונם לצדקה – דרישה שהכניסה את חבריו להלם מוחלט. לקראת סוף 1969, מצבו הנפשי כבר היה רעוע, ובתוך הסערה הזו הוא הביא ללהקה את OH WELL, יצירה שמסכמת את הגאונות והכאב שלו.

השיר עצמו הוא חיה מוזרה, מחולק לשני חלקים שונים לחלוטין, שהופצו על שני צדי התקליטון. זהו קטע שאורכו הכולל כמעט תשע דקות תמימות – מבנה שאף מנהל חברת תקליטים שפוי לא היה מעלה על דעתו לשחרר כסינגל לרדיו באותם ימים! החלק הראשון הוא התפרצות אנרגיה טהורה. הוא נפתח עם ריף גיטרה מחשמל, חד ובלתי נשכח, שנקטע בפתאומיות כדי לפנות מקום לשירתו הכריזמטית והנלהבת של גרין. השקט הפתאומי הזה שבו גרין שר בא-קפלה אל תוך הדממה היה כל כך מהפכני, עד שג'ימי פייג' בעצמו הודה שהריף והדינמיקה הזו היוו את ההשראה הישירה לכתיבת הלהיט הענק BLACK DOG של לד זפלין באלבום LED ZEPPELIN IV. תודו שרק על התרומה הזו להיסטוריה מגיע לגרין שאפו ענק! 

מאחוריו, חטיבת הקצב של ג'ון מקווי על הבס ומיק פליטווד בתופים, דופקת בעוצמה מדויקת ומהודקת. השילוב בין הכלים, שכולל גם גיטרה חשמלית נוספת של דני קירוואן וכלי הקשה נוספים (אותם ניגן ג'רמי ספנסר), יוצר צליל רוק-בלוז מחוספס, עצבני, אגרסיבי וקליט בו זמנית, כזה שאי אפשר להישאר אדישים אליו. השיר היה כל כך חריג בנוף, עד שהוא אפילו לא נכלל במקור בהדפסה הבריטית הראשונה של אלבומם השלישי THEN PLAY ON, ורק לאחר שהסינגל הפך ללהיט היסטרי, חברת התקליטים מיהרה לשנות את סדר השירים ולהכניס אותו למהדורות הבאות של האלבום.

אבל אז, הופכים את התקליטון ומגיעים לחלק השני, והכל משתנה. כאן אנו נזרקים לעולם אחר לגמרי. הקצב הופך איטי, מהורהר וכמעט מדיטטיבי. את הגיטרה החשמלית מחליפה גיטרה אקוסטית בעלת ניחוח קלאסי, כמעט ספרדי. גרין היה כל כך נחוש להשיג את הצליל המדויק שחלם עליו, עד שהלך ורכש במיוחד גיטרה קלאסית יוקרתית מתוצרת רמירז כדי להקליט את הקטע הזה. הנגינה היא מינימליסטית, כאשר הגיטרה האקוסטית מובילה את המנגינה העדינה, ומושלמת על ידי צלילי חלילית-אלט רכים שמוסיפים אווירה פסטורלית, כמעט ימי-ביניימית - אותם ניגנה סנדרה אלסדון – שהייתה בת זוגו של גרין באותה עת (ובאירוניה רוק'נ'רולית טיפוסית נישאה בהמשך דווקא למנהל הלהקה קליפורד דייוויס). יתרה מכך, גרין ניגן בחלק השני הזה כמעט בכל הכלים לבדו, כולל קווי הבס ואפילו צ'לו שעליו ניגן עם קשת, כשהוא מתבודד באולפן במסע תרפויטי מרהיב. שני החלקים הללו יחד, הציגו לעולם את הגיוון המדהים של הלהקה ואת הגישה פורצת הדרך לכתיבת שירים.

גרין עצמו העדיף את הצד השקט והפחות מוכר. "החלק הכי טוב היה חלק 2 בצד השני של התקליטון", סיפר בראיון בשנת 1996. "הצד הראשון היה מה שניגנו על הבמה. לא חשבתי שזה יהיה להיט ופעם שנאתי לנגן את זה, כי לא ביצענו את החלק השני על הבמה. רציתי לנגן קצת גיטרה, אבל הם רצו את הקטע שקל לעשות אותו". למרות זאת, בזמן אמת גרין דווקא האמין בפוטנציאל המסחרי של השיר. הוא אפילו התערב עם המתופף מיק פליטווד, שהיה בטוח שהשיר ייכשל כישלון חרוץ. פליטווד, כמובן, הפסיד בהתערבות. OH WELL זינק למקום השני במצעד הבריטי, והפך לאחד הלהיטים הגדולים של הלהקה. ומי מנע ממנו את המקום הראשון? זה הלהיט המצויר והמתקתק SUGAR, SUGAR של להקת האנימציה THE ARCHIES. איזה אבסורד מושלם: מצד אחד להיט מסטיק פופ תמים וקופצני, ומצד שני זעקה קיומית שורפת על אלוהים, ספקות וייסורים.

בספרו, פליטווד נזכר בחששות הכבדים שליוו את יציאת השיר: "מקווי ואני היינו משוכנעים שהבחירה של פיטר, בשיר עצוב מדי זה כסינגל, לא טובה. ואפילו הימרנו עליו שזה לא יצליח. ובכן, טעינו. זה הגיע למקום השני באנגליה ופיטר לקח את הכסף שלנו". אך פליטווד גם חשף פרט מטריד: "הוא התחיל לדבר בצורה עניינית על עזיבת הלהקה עוד לפני שהשיר הזה הצליח". המילים של גרין בשיר היו למעשה עדות חיה למאבק הפנימי שלו: NOW, WHEN I TALKED TO GOD I KNEW HE'D UNDERSTAND / HE SAID, 'STICK BY ME AND I'LL BE YOUR GUIDING HAND' / BUT DON'T ASK ME WHAT I THINK OF YOU / I MIGHT NOT GIVE THE ANSWER THAT YOU WANT ME TO. זו כבר לא הייתה סתם ליריקה של שיר בלוז, אלא שיחה נואשת ומיוסרת עם אלוהים של אדם שמרגיש שהקרקע נשמטת תחת רגליו בעוד התעשייה מסביבו דורשת ממנו עוד להיטים.

זמן קצר לאחר מכן, גרין עזב את הלהקה שהקים, לאחר התמוטטות נפשית קשה שממנה לא התאושש לחלוטין במשך שנים רבות. במרץ 1970, באותו סוף שבוע ידוע לשמצה בקומונה מסתורית במינכן, לקח גרין מנות הרסניות של אסיד שהחמירו את מצבו ללא היכר. במאי של אותה שנה, מיד אחרי שהוציא את הסינגל המטלטל THE GREEN MANALISHI (WITH THE TWO PRONG CROWN), הוא עזב סופית את פליטווד מאק, ויתר על כספו וצלל לתוך מאבק ממושך בסכיזופרניה, טיפולים ושנים רבות של אלמוניות. אך הוא הותיר אחריו את OH WELL, יצירה נצחית שהיא גם שיר רוק קצבי וגם יצירה קלאסית נוגעת ללב. מבחינתי האישית, בכל פעם שהמחט יורדת על הריף הזה שבוקע מהרמקולים, הלב שלי מחסיר פעימה מחדש. זו הוכחה מופלאה לכך שרוק במיטבו הוא לא רק בידור – הוא נשמה חשופה, בוערת ובלתי נשכחת.

ב-26 בספטמבר בשנת 1969 יצא באנגליה האלבום ABBEY ROAD של הביטלס. את הסיפור עליו תמצאו בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".

עיתון מלודי מייקר הבריטי פרסם בספטמבר 1969: "זהו שיפור משמעותי לעומת תקליטם הקודם. יש כאן אווירה חיובית יותר. רוב השירים כאן טובים ברובם. נטייתו של פול מקרטני לכתיבת שירים בסגנון שנות העשרים היא כבר עניין של טעם. אך מהצלילים הראשונים של השיר COME TOGETHER אפשר לחוש בקסם המיוחד של הביטלס שחזר לפעול, עם מינימום אפקטים ומקסימום נגינה טובה".

והנה הביקורת על התקליט של החיפושיות כפי שפורסמה על ידי אבנר רוזנבלום (אז עורך רדיו פופולרי ביותר) בגליון השני של עיתון להיטון הישראלי: "החיפושיות שוב מפתיעים באלבום חדש ורענן, המכיל שישה עשר שירים וקטעים חדשים פרי עטם. שם התקליט לקוח משם הרחוב בו שוכן אולפן ההקלטה של החיפושיות. החיפושיות חוזרים באלבום שלפנינו לסגנונות ישנים-חדשים, אולם במבט של שנות השבעים. לדוגמא: הרוק'נ'רול הישן, נוסח להקת הפלטרס, בשיר הו יקירתי. או הסגנון הבלוז העמוק ב'אני רוצה בך'. סגנון שנות העשרים ניכר בפזמונים 'פטיש הכסף של מאקסוול' וטעם שירי העם עולה בפינו למשמע הפזמון 'הנה באה השמש', שהיה יכול להיות בטוח עבור להקה כמו נערי החוף, למשל. פול על גבי הבס ורינגו על גבי התופים, מגיעים לביטוי מושלם בקטע 'מר מוסטארד הרע' ו'פוליטי פאם'. התקליט מתחלק, פחות או יותר, לשני חלקים ברורים: הצד הראשון, שהוא לקט של פזמונים וסגנונות שונים המופרדים זה מזה. והצד השני, שהוא ערוץ רצוף אחד ובו עשרה קטעים הבאים זה לאחר זה מבחינת סגנון והתפתחות. החל משיר העם 'הנה באה השמש' והשיר הילדותי 'בגלל' ועד ניסיונות הבגרות המוזיקליים של פול כ'תנומת זהב' ו'סיום'. הפזמון יוצא הדופן בתקליט הוא, ללא ספק, 'משהו', הנחשב על ידי החיפושיות כפזמון הטוב ביותר שלהם על תקליט זה, ואחד הטובים מאז הפזמון 'אתמול'. העובדה שג'ורג' הריסון הוא שחיבר ושר אותו מוכיחה כי הבשיל לגמרי כמלחין. הוא עומד עתה כתף אל כתף עם לנון ומקרטני".

הסרט שנזרק לפח האשפה של הוליווד והפך לתופעת הפולחן המוזיקלית הגדולה בהיסטוריה

ב-26 בספטמבר בשנת 1975 יצא לבתי הקולנוע סרט חדש, THE ROCKY HORROR PICTURE SHOW (שבארצנו יתורגם כ"מופע הקולנוע של רוקי"). קבלו את הסודות האמיתיים מאחורי מה שגרם למיליוני שפויים לזרוק אורז באולמות הקולנוע.

ב-26 בספטמבר 1975, יום שישי רגיל למדי, עלה על מסכי הקולנוע בווסטווד, קליפורניה, סרט חדש ומוזר העונה לשם THE ROCKY HORROR PICTURE SHOW. איש לא שיער באותו רגע, גם לא האנשים שיצרו אותו, שהסרט הזה, שייכשל כישלון חרוץ בקופות, יהפוך לתופעה תרבותית חוצת דורות, לתופעת פולחן שתשנה את הדרך שבה אנשים חווים קולנוע. בארצנו הקטנה, הוא יקבל מאוחר יותר את השם המעט מגושם, "מופע הקולנוע של רוקי", אבל עבור מיליונים ברחבי העולם, הוא היה פשוט חוויה של שחרור, טירוף ורוק'נ'רול. ולמען האמת, אם הייתם מספרים אז למנהלי אולפני FOX המיואשים שעוד ידברו על התופעה הזו בהערצה גם המון שנים לאחר מכן, הם כנראה היו שולחים אתכם להסתכלות פסיכיאטרית בהולה.

הכול התחיל במוחו הקודח של שחקן צעיר ואלמוני בשם ריצ'רד או'בריאן. או'בריאן, שהיה שחקן מובטל ובילה את לילותיו בצפייה בסרטי מדע בדיוני ואימה זולים משנות ה-40 וה-50, החליט יום אחד לכתוב מחזמר שיצדיע לאותם סרטים נשכחים. הוא שירבט מחזה קטן, שילוב מטורף בין פרנקנשטיין, סרטי חייזרים, מוזיקת גלאם-רוק נוצצת והרבה מאוד סקס אפיל משוחרר רסן. הוא ישב בדירתו הלונדונית חמוש בגיטרה אקוסטית פשוטה ובאהבה אמיתית לרוק'נ'רול קלאסי משנות ה-50, וחיבר שירים שנועדו פשוט לשעשע את עצמו. התוצאה הייתה THE ROCKY HORROR SHOW, מחזמר שעלה לראשונה בתיאטרון קטן בלונדון ב-1973 ומיד הפך לסנסציה.

הפנינה הראשונה שנולדה מזה הייתה שיר הפתיחה SCIENCE FICTION / DOUBLE FEATURE. מילות השיר הן מחווה נוסטלגית צרופה לסרטי אימה ומדע בדיוני זולים מילדותו, בהם מוזכרים שמות כמו פיי ריי, באדי איבסן וטרנטולה. ומי שזוכר את השפתיים החושניות המפורסמות שנפתחות על המסך השחור בתחילת הסרט – ובכן, השפתיים המפתות הן אמנם של השחקנית פטרישיה קווין, אבל הקול הגברי, הגבוה והמענג ששר את השיר שייך לאו'בריאן עצמו, ששר בסולם גבוה כדי להישמע כמו זמרות הדו-וופ של הימים ההם. ההצלחה הייתה כה גדולה עד מהרה חצתה את האוקיינוס והגיעה גם ללוס אנג'לס ולברודווי, שם צדה את עיניהם של מפיקי הקולנוע.

המעבר מהבמה למסך הגדול היה טבעי, והבמאי ג'ים שרמן, שביים גם את ההצגה, נבחר להוביל את הפרויקט. לתפקיד הראשי, דוקטור פרנק נ' פורטר (שם שהוא דחקה לנקניקיה), "טרנסווסטיט מטרנססקסואל, טרנסילבניה", לוהק טים קארי האדיר, שגילם את התפקיד גם על הבמה והפך אותו לאחד התפקידים הזכורים בתולדות הקולנוע. קארי, עם מחוך, גרביוני רשת ושפתון אדום בוהק, היה התגלמות הכריזמה והסכנה. הוא היה מדען מטורף, חייזר מכוכב אחר ומארח מפתה של מסיבה פרועה שנתית בטירתו הגותית. לא פעם שמעתי פה אנשים שסיפרו לי ברצינות תהומית שהוא אחיו האמיתי או בן דודו של פרדי מרקיורי. נו, אשרי המאמינים, כשסולן קווין נולד בכלל בזנזיבר...

מבחינה מוזיקלית, מדובר במאסטרפיס של ביצוע. כשקארי יורד במעלית לבוש בגלימה שחורה ופוצח בשיר SWEET TRANSVESTITE, מדובר באחת מנקודות הפתיחה הכי מסמרות שיער שנוצרו ברוק'נ'רול. קארי עיצב את המבטא הבריטי האליטיסטי והארסי של הדמות משילוב גאוני בין שתי דמויות קיצון: המלכה אליזבת השנייה ואמו הביולוגית שלו! האגדה מספרת שאפילו מיק ג'אגר ראה את ההצגה בלונדון והתחנן לגלם את הדוקטור בעיבוד הקולנועי, אבל הבמאי ג'ים שרמן נפנף אותו באלגנטיות וקבע נחרצות: רק טים קארי יכול לעשות את זה.

אז אל המסיבה הזו בדיוק מגיעים בטעות בראד מייג'ורס וג'נט וייס, זוג צעיר, תמים וחנון להפליא, בגילומם של בארי בוסטוויק וסוזן סרנדון. לאחר שפנצ'ר בגלגל מכוניתם משבית אותם באמצע לילה סוער, הם מחפשים מחסה וטלפון בטירה המסתורית היחידה באזור. כבר בדרך הם שרים את DAMMIT JANET המגוחך בכוונה ואת OVER AT THE FRANKENSTEIN PLACE – שני שירים שבנויים כפרודיה מבריקה ומלאת חיבה על מחזות הזמר המתקתקים של שנות ה-50, בדיוק הרגע המוזיקלי שמחדד את התמימות שלהם שנייה לפני שהכול עומד להתפרק לגורמים. 

מה שהם לא יודעים הוא שהם עומדים לאבד את תמימותם ולהיכנס לעולם שבו כל החוקים המוכרים להם מתבטלים. הכיף, כמו שנאמר, רק מתחיל. בטירה הם פוגשים אוסף של דמויות צבעוניות, כולל משרת גיבן בשם ריף ראף (בגילומו של יוצר הסרט, ריצ'רד או'בריאן בעצמו), המשרתת מג'נטה, והמעריצה קולומביה. ואז מגיע הפיצוץ הגדול: TIME WARP. השיר הזה נכתב במכוון כפרודיה מושלמת על שירי ריקודים כמו הטוויסט או הלוקומושן – שירים שבהם הטקסט פשוט פוקד עליך בדיוק מה לעשות עם האיברים: קפיצה שמאלה, צעד ימינה, ידיים על המותניים, ברכיים צמודות ודחיפת אגן שמוציאה מדעת.

או'בריאן סיפר שרצה קצב כה מדבק ופשוט, שאפילו אדם חסר חוש קצב לחלוטין יוכל לרקוד אותו בלי למצמץ. וגולת הכותרת של הלילה היא יצירתו של פרנק: רוקי, גבר שרירי ובלונדיני שנברא למטרות הנאה בלבד. כאילו כל זה לא מספיק, אל המסיבה מתפרץ גם אדי, שליח לשעבר וחובב רוק'נ'רול פרוע, בגילומו הבלתי נשכח של זמר הרוק מיט לוף. מיט לוף, עוד לפני שהפך למפלצת מכירות עולמית עם אלבום הענק שלו BAT OUT OF HELL, מביא כאן הופעת אורח מחשמלת עם השיר HOT PATOOTIE - BLESS MY SOUL – חגיגה של רוק מפוצץ באנרגיה וסולו סקסופון לוהט. הסיפור המשעשע מאחורי הקלעים הוא שמיט לוף כלל לא ידע לרכוב על אופנוע, וכמעט שבר את מפרקתו ואת הסט כולו כשהאיץ לתוך המעבדה!

ואי אפשר בלי לציין את המהפך של ג'נט עם השיר TOUCH-A, TOUCH-A, TOUCH-A, TOUCH ME, שיר שסוזן סרנדון (שבימי כתיבת המאמר הפכה לאישיות אנטי-ישראלית באופן מקומם. סורי, הייתי חייב להוריד את זה ממני) ביצעה בעודה סובלת מדלקת ריאות חריפה עם חום גבוה, פשוט כי הטירה שבה צולם הסרט באנגליה הייתה נטולת חימום לחלוטין ומלאה בנזילות וטחב.

עם כל הכוכבים האלה והפסקול הממכר, שהוקלט באולפני OLYMPIC בלונדון בעזרת נגני אולפן מופלאים ממיטב סצנת הרוק הבריטי ובעיבודו של ריצ'רד הארטלי, היה נדמה שההצלחה מובטחת. אבל הקהל של 1975 פשוט לא ידע איך לעכל את הסרט הזה. הוא היה מוזר מדי, מיני מדי, ופשוט לא התאים לשום קטגוריה מוכרת. המבקרים קטלו אותו והצופים פשוט לא הגיעו. הסרט נחשב לכישלון קולוסאלי ועמד לרדת מהמסכים ולהישכח לעד. האולמות נותרו שוממים, בעלי בתי הקולנוע דרשו להוריד את העותקים מהמקרנות, והפרויקט נראה בדרך הבטוחה לגריסה.

אבל אז קרה דבר מדהים. מנהל שיווק צעיר באולפני FOX בשם טים דיגן, שהאמין בסרט, שכנע את האולפנים לתת לו הזדמנות אחרונה ולהקרין אותו בהקרנות חצות בניו יורק. בתיאטרון WAVERLY בגריניץ' וילג', קהל קטן של צופים החל להגיע, בתחילה מתוך סקרנות. אך עד מהרה, אותם צופים חזרו שוב ושוב, כשהם מכירים כל שורה וכל שיר בעל פה. הם החלו לצעוק הערות שנונות לעבר המסך, להשלים דיאלוגים, ולענות לשאלות הרטוריות של הדמויות. זה היה תחילתו של מופע קולנוע אינטראקטיבי, תופעה שלא נראתה כמותה.

השמועה עשתה לה כנפיים, ותוך זמן קצר, הקרנות החצות הפכו לאירוע חובה. הקהל כבר לא הסתפק בצעקות; אנשים התחילו להגיע מחופשים לדמויות מהסרט, מביאים איתם אביזרים כדי להשתתף באופן פעיל בסצנות. כאשר ג'נט יוצאת מהרכב בגשם ומכסה את ראשה בעיתון, הקהל בתיאטרון היה מרים עיתונים מעל ראשו. כשהדמויות היו מדליקות נרות, הקהל היה מדליק מציתים. בסצנת החתונה, הצופים היו זורקים אורז באוויר. וכמובן, כולם ידעו לרקוד את ריקוד ה-TIME WARP המפורסם.

לקראת הסוף, כשהטירוף נרגע לרגע וטים קארי שר את הבלדה קורעת הלב I'M GOING HOME (מחווה מרגשת לבלדות הנשמה והדו-וופ של שנות ה-50) ומיד אחריה מגיע שיר הסיום SUPER HEROES, הקהל באולם כבר היה מהופנט לחלוטין. כל הקרנה הפכה למסיבה אחת גדולה, חגיגה של שונות ושל חופש להיות מי שאתה. ככה חוויתי את זה באמצע האייטיז כשהלכתי להקרנות חצות בקולנוע "כוכב" ברמת השרון. אז "מופע הקולנוע של רוקי" מחזיק כנראה עד היום בתואר הסרט שהוקרן הכי הרבה זמן ברציפות בבתי הקולנוע. כי זהו לא רק סרט, זוהי קריאה לוותר על כל עכבה ופשוט לחלום את זה, ולהיות הכי הכי ביחד עם זה... שוב ושוב ושוב.

או כמו שהשיר מנסח את זה בצורה הכי מדויקת: DON'T DREAM IT, BE IT. עכשיו רק תשימו את התקליט על הפטיפון, תגבירו עד שהשכנים יתחילו לרקוד, ותנו לרוק'נ'רול לעשות את שלו.

גם זה קרה ב-26 בספטמבר. בואו נצא למסע בזמן אל אירועי העבר, אל הימים שבהם הגיטרות היו רועשות יותר, השיער ארוך יותר והכל הרגיש קצת יותר... ובכן, תוסס.

פינק פלויד בקולנוע

בשנת 1968, רחוב ריג'נט בלונדון המה אנשים שהגיעו לקולנוע קמאו פולי כדי לחזות בפרמיירה הבריטית של הסרט THE COMMITTEE. לא היה זה עוד סרט בריטי שגרתי. על כיסא הבמאי ישב פיטר סייקס ובתפקיד הראשי כיכב פול ג'ונס, שזמן לא רב קודם לכן עוד היה הסולן של להקת מנפרד מאן והחליט לבחון את כישורי המשחק שלו. המוזיקה הולחנה והוקלטה על ידי להקה צעירה ומבטיחה בשם פינק פלויד, שעדיין ליקקה את הפצעים לאחר עזיבתו של סיד בארט וחיפשה את דרכה החדשה. עבור הלהקה, זו הייתה תקופת גיבוש קריטית מאין כמוה; דייוויד גילמור רק הצטרף כגיטריסט הקבוע, והארבעה נכנסו לאולפני SOUND TECHNIQUES בצ'לסי כדי להקליט קטעי פסקול קצרים, ניסיוניים ומלאי אווירה, כשהם מנסים להגדיר מי הם בעצם בלי המנהיג והמייסד הכריזמטי שלהם.

עיתון המחתרת אינטרנשיונל טיימס שלח מבקר, שלא יצא מגדרו. "לצערנו", הוא כתב, "הסצנה הדרמטית והמוצלחת ביותר מופיעה דווקא בתחילת הסרט ומעניקה רושם שגוי בנוגע למה שאנו נקבל בהמשכו". למרות זאת, המבקר ציין לטובה את הכיוון השונה והחדש שהסרט מציב בתעשיית הקולנוע הבריטי. הסרט, שעלילתו הסוריאליסטית עוסקת בצעיר העורף את ראשו של אדם ומנסה לחבר אותו מחדש, כלל גם הופעת אורח בלתי נשכחת של ארתור בראון, "האל המשוגע של האש", שהעניק הופעה אפוקליפטית עם שירו NIGHTMARE. על הפסקול של פינק פלויד נכתב בקצרה, ועל פול ג'ונס נאמר שהוא "מוכיח שיש לו כישרון טוב במשחק". קטעי המוזיקה שהקליטה הלהקה לסרט מעולם לא יצאו באופן רשמי, אך הם מהווים הצצה מרתקת לצליל המגובש של הלהקה בתקופת המעבר החשובה בתולדותיה. במשך עשרות שנים נחשבו ההקלטות הללו לגביע קדוש של אספני בוטלגים, עם קטעים אינסטרומנטליים פסיכדליים שרמזו על מה שעתיד לבוא באלבומים הבאים שלהם, עד שהסרט ראה סוף סוף אור בהוצאה מחודשת שנים רבות לאחר מכן.

באותו היום ממש, כאילו כדי להבהיר שהסרט היה רק פסיק קטן בתוכניות הגדולות, התפרסם במגזין מלודי מייקר ראיון עם רוג'ר ווטרס. ווטרס, חדור מוטיבציה ורעיונות מהפכניים, הכריז: "אנו עובדים בלהקה כרגע על צליל היקפי בהופעותינו. ברצוננו להעיף את הפורמט הישן והידוע של הופעות הפופ. אנו נשתמש גם בהקלטות שאנו מכינים מראש, שיושמעו ביחד עם הצלילים שנעשה על הבמה". הוא סיכם במשפט שהפך למוטו של הלהקה: "אין בכוונתנו להתפשר במה שאנו עושים". 

להקת המי בדנמרק: אגרופים, כדורים ופיטורים באוויר

שלוש שנים קודם לכן, בשנת 1965, להקת המי הגיעה להופעה בעיר AALBORG שבדנמרק, במה שהפך לאחד הערבים הכי כאוטיים בתולדות הלהקה, וזה אומר הרבה. הצרות החלו עוד לפני שהם עלו לבמה. הקהל המקומי לא ממש התחבר ללהקת החימום והביע את דעתו באמצעות מטר של בקבוקים ואשפה שנזרקו אל עבר הבמה. כשהמי סוף סוף עלו, הם הצליחו לנגן בקושי חצי שיר לפני שהקהל הדני הנלהב החליט שהגיע הזמן למגע אישי יותר, הסתער על הבמה וניפץ לרסיסים את כל כלי הנגינה. חברי הלהקה נסו על נפשם אל מאחורי הקלעים. באופן אירוני, שנים לאחר מכן, גיטריסט הלהקה פיט טאונסנד, הידוע בחוש ההומור הציני שלו, כינה את הערב "הקונצרט הטוב ביותר שעשינו אי פעם בדנמרק". וזה בהחלט אומר משהו על הסטנדרטים של פיט להופעה מוצלחת – אם אף אחד לא נהרג והציוד נשבר על ידי הקהל במקום על ידו, כנראה שהיה ערב לא רע בכלל.

אבל הדרמה האמיתית התרחשה בחדר ההלבשה. הזמר רוג'ר דאלטרי, שהיה ידוע כבחור הרציני בחבורה, התפרץ על חבריו ללהקה, האשים אותם בהתנהגותם הפרועה וכינה אותם "מסוממים", תיאור שהיה, למען האמת, מדויק למדי באותה תקופה. כדי להוכיח את רצינותו, דאלטרי תפס את אספקת כדורי הממריצים הפרטית של המתופף הפרוע קית' מון ושפך את כולה לאסלה. מון, שראה את אוצרו יורד לטמיון, רתח מזעם, התנפל על דאלטרי וניסה לחנוק אותו. נדרש כוח רב כדי להפריד בין השניים. דאלטרי, שהיה בחור קשוח שגדל בשכונת פועלים מחוספסת וידע להשתמש באגרופיו, הגיב בימנית מדויקת שהפילה את מון לרצפה חסר הכרה. 

הלהקה חזרה לבריטניה באווירה עכורה, שם טאונסנד, הבסיסט ג'ון אנטוויסל וקית' מון הציבו אולטימטום למנהלים: דאלטרי חייב לעוף. המנהלים, שהבינו את הפוטנציאל הגלום בלהקה, הצליחו לשכנע אותם להשאיר את דאלטרי בהרכב "באופן זמני", בזמן שהם כביכול יחפשו לו מחליף. בסופו של דבר, הכעס שכך, ודאלטרי נשאר כדי להוביל את הלהקה אל התהילה. דאלטרי הבטיח למתן את מזגו ולהימנע מאלימות פיזית, ושאר החברים הבינו שבלעדי הקול האדיר והנוכחות הממגנטת שלו – אין להם באמת להקה.

ההוליס משחקים אותה עם שיר בלתי נשכח.

ב-26 בספטמבר בשנת 1969 (בדיוק ביום בו יצא התקליט ABBEY ROAD של הביטלס) יצא התקליטון של ההוליס עם השיר HE AIN`T HEAVY, HE`S MY BROTHER. רבים חשבו שמקור שם השיר הוא במלחמת וייטנאם, והוא מתאר חייל הסוחב את חברו. אבל למעשה, השם נלקח מהסלוגן של BOYS TOWN, קהילה שהוקמה בנברסקה בשנת 1917 על ידי כומר קתולי, האב אדוארד פלנגן. זה היה מקום שאליו הגיעו נערים בעייתיים או חסרי בית שנזקקו לעזרה. בשנת 1941 עיין האב פלנגן במגזין בשם THE MESSENGER ונתקל בציור של ילד הנושא על גבו ילד צעיר, ולצידו הכיתוב: הוא לא כבד MISTER, הוא אחי. האב פלנגן חשב שהתמונה והביטוי מבטאים היטב את רוחה של BOYS TOWN, ומשקיבל אישור, הזמין פסל של הציור עם הכיתוב: "הוא לא כבד אבי, הוא אחי". הפסל והביטוי הפכו ללוגו של BOYS TOWN. בשנת 1979 הורשו גם בנות להיכנס למקום, והלוגו עודכן עם ציור של ילדה הנושאת ילדה צעירה. מאחורי המילים המרגשות הללו עומד סיפור אישי קורע לב: כותב המילים, בוב ראסל, היה חולה אנוש בסרטן הלימפומה בזמן כתיבת השיר, ומת כחצי שנה בלבד לאחר צאתו. הוא ראה בשיר הזה מעין צוואה רוחנית אחרונה של חמלה ואחווה אנושית.

השיר הוצע לג'ו קוקר, שסירב לבצעו, והמזל שיחק לטוני היקס, גיטריסט ההוליס, שסיפר: "כשהיינו במחסור בשירים, נהגתי ללכת למוציאים לאור שברחוב דנמרק בלונדון. אחר צהריים אחד הגעתי לשם, ואחד המו"לים אמר: טוב, יש עוד שיר אחד. זה כנראה לא בשבילך. הוא השמיע לי את קלטת ההדגמה של הכותבים, בובי סקוט ובוב ראסל. זה נשמע כאילו שמו תקליטון שאמור להסתובב בפטיפון במהירות 45 סל"ד על מהירות של 33 סל"ד. הזמר בהקלטה נשמע משובש, כאילו היה שיכור, אבל היה בזה משהו. לקחתי את זה ללהקה, ובתחילה הם כעסו עליי כי הם לא אהבו את זה. אבל האצנו את הקצב, הוספנו תזמורת ואת אלטון ג'ון, שעדיין קראו לו רג'. הוא ניגן בפסנתר ושילמנו לו 12 ליש"ט". השיר הוקלט לראשונה בידי הזמר קלי גורדון מוקדם יותר באותה שנה, אך הביצוע של ההוליס הפך אותו לסטנדרט עולמי. סולו המפוחית המרגש שפותח את השיר ומלווה אותו נוגן באולפן על ידי נגן המפוחית המקצועי טומי ריילי, בעוד שבהופעות החיות היה זה הזמר אלן קלארק שלקח את המפוחית לידיים.

המתופף, בובי אליוט, כתב בספרו: "אהבנו את השיר, אבל היינו צריכים פסנתרן. המוציא לאור של המוזיקה של ההוליס, דיק ג'יימס, החתים בחור בשם רג' דווייט, ששמענו עליו שהוא נגן פסנתר משובח. הוא הוזמן עבור הסשן והגיע לחדר הבקרה של סטודיו מספר 2 באולפני EMI באבי רואד, להוט להתחיל לעבוד. לא נאמר הרבה כשרג' ואני עשינו את דרכנו במורד מדרגות העץ אל רצפת הפרקט של הסטודיו הישן והמפורסם. הנחתי את התופים שלי ליד פסנתר כנף שבו ישב רג', שאמר לנו שהוא משנה את שמו לאלטון ג'ון. ברני קאלוורט, הבסיסט, חיבר את בס הפנדר שלו למגבר והתיישב על שרפרף סמוך. היינו אמורים לנגן יחד. נורת הסטודיו האדומה נדלקה ורג' ספר 'אחת, שתיים, שלוש', ולא נזקקנו ליותר מטייק ראשון או שני. אני זוכר שאמרתי למפיק שלנו, רון, לאחר שהשמיע לנו את השיר: 'עשיתי טעות', והוא השיב: 'אל תדאג, בובי, זה כלום. אתה לא תשמע את זה כשנקליט מעל את התזמורת'. איזה ביטחון מדהים של המפיק רון ריצ'רדס! רג' דווייט הצעיר היה אז עוד מוזיקאי אולפנים אלמוני שחלם על פריצה, ואלבום הבכורה שלו EMPTY SKY שיצא כמה חודשים קודם לכן בקושי הזיז למישהו. מי היה מאמין שאותו בחור שקיבל 12 לירות שטרלינג עבור סשן קצרצר, יהפוך תוך זמן קצר לאחד מגדולי המוזיקאים בהיסטוריה.

אלן קלארק, הזמר, נראה קצת חושש כשתפס את עמדתו ליד המיקרופון. הוא היה מודאג שקולו אינו במיטבו, אבל הוא לא היה צריך לדאוג. דלקת גרון קלה לא הפריעה לו להעניק ביצוע של מה שעתיד להפוך להמנון הגדול ביותר של ההוליס. כמה שבועות מאוחר יותר הוסיף ג'ון סקוט את העיבוד התזמורתי המופלא שלו, עם זמרי מקהלת מייק סאמס שהוסיפו עוצמה. השיר היה מושלם. ההקלטה הזו העלתה אותנו לרמה חדשה לגמרי. קהל המאזינים התרגש מהמסר של השיר, והיום, כשאנו מבצעים את מה שהפך להמנון הלהקה ואני מביט מטה מבמת התופים שלי, אני יכול לראות לעיתים קרובות דמעות של התרגשות על פניהם של הצופים בשורות הראשונות. זה הפך לחלק מהחיים של אנשים". והקסם הזה סירב לדעוך: כמעט עשרים שנה מאוחר יותר, בשנת 1988, השיר הגיע שוב למקום הראשון במצעד הבריטי בעקבות שימוש בפרסומת מפורסמת לבירה, והוכיח שמנגינה טהורה עם מסר של אהבת חינם פשוט לעולם אינה מתיישנת.

וגם זה קרה ב-26 בספטמבר: מלך הרוק חוזר הביתה ומהפכה במטאל

נחזור עוד קצת אחורה בזמן, אל שנת 1956: ב-26 בספטמבר 1956, אלביס פרסלי, שכבר הפך לתופעת טבע שהרעידה את ארצות הברית, חזר כמנצח אל עיר הולדתו טופלו שבמיסיסיפי. העיר הכריזה על אותו יום כ"יום אלביס פרסלי", וההיסטריה הייתה כה גדולה עד שנדרשו למעלה ממאה שוטרים וחיילי המשמר הלאומי כדי לרסן את אלפי המעריצים הצעירים שצרחו בהתרגשות מול הבמה. אלביס עלה להופיע בחליפת קטיפה כחולה מחשמלת ונתן הופעה שנחרטה בספרי ההיסטוריה.

וקפיצה אל עולם הרוק הכבד: ב-26 בספטמבר 1981, הצטרף רשמית ברוס דיקינסון כסולן להקת איירון מיידן במקומו של פול דיאנו שנאלץ לעזוב עקב התנהגות פרועה וסמים. השידוך הזה הוליד זמן קצר לאחר מכן את התקליט THE NUMBER OF THE BEAST, והפך את מיידן למפלצת אצטדיונים בינלאומית שממשיכה להרעיד במות.

נולד עיתון: עלייתו של להיטון

בישראל של שנת 1969, סצנת המוזיקה החלה לבעבע, אך חסר היה בה קול שיתעד, ידווח ויעניק במה לכוכבים המקומיים והבינלאומיים. אל הוואקום הזה נכנס "להיטון", דו-שבועון חדש ומבריק שהגיליון הראשון שלו יצא לאור בדיוק ביום זה. מאחורי היוזמה עמדו שני בחורים צעירים ונמרצים, אורי אלוני ודוד פז, שזיהו את הצמא של הנוער הישראלי לתרבות פופ. להיטון הפך במהרה לתנ"ך של בני הנוער, עם כתבות צבעוניות, פוסטרים ענקיים, מדורי רכילות, מצעדי פזמונים וסיקור נרחב של כל מה שחם בעולם המוזיקה בארץ ובעולם. הוא היה הרבה יותר מעיתון, הוא היה תופעה תרבותית שעיצבה דור שלם. את הסיפור על תהליך הקמתו ומה שמאחוריו הבאתי בספרי השני, רוק ישראלי 1973-1969. כולל סיפורים מיוחדים שסיפרו לי אורי אלוני ודוד פז.

הנה אלה שנולדו היום:

בריאן פרי (1945): הסולן האלגנטי והמסוגנן של להקת רוקסי מיוזיק, שהגדיר מחדש את המושג COOL בעולם הרוק. הנה כמה ציטוטים שאספתי מבריאן פרי בעיתוני העבר של עולם הרוק: "תמיד התעניינתי בסטייל, לא רק במוסיקה, אלא בכל דבר - איך שהתקליט נראה, הבגדים שאני לובש על הבמה, כל הפרזנטציה" (בעיתון NME בשנת 1976). "אני חושב שיש חופש גדול בעשיית תקליטים, אתה יכול ליצור עולם משלך באולפן. זה מאוד שונה מהופעה חיה שבה יש הרבה יותר לחץ" (בעיתון מלודי מייקר בשנת 1977). "רוקסי מיוזיק תמיד עסקה ביצירת מצבי רוח ואווירה, ועם התקליט FLESH AND BLOOD ניסינו להביא צליל יותר מופנם, משהו חלק ומעודן יותר" (בעיתון THE GUARDIAN בשנת 1980). "תמיד היה מתח במוסיקה שלי בין רומנטיקה לאירוניה. אני מניח שזה משהו שהוא חלק ממני - אני מתקשה להיות כנה לגמרי, ואני חושב שזה בא לידי ביטוי בשירים" (בעיתון רולינג סטון, שנת 1982). "אני לא חושב שאתה יכול להימנע מלהיות מושפע מהתרבות שאתה חי בה, אבל אני כן חושב שחשוב לעשות משהו ייחודי מההשפעות האלה. זו תמיד הייתה המטרה שלי" (בעיתון הטיימס, בשנת 1985)

אוליביה ניוטון ג'ון (1948): הזמרת והשחקנית האוסטרלית האהובה, שכבשה את העולם עם קולה המתוק וחיוכה הכובש. היא עזבה אותנו בשנת 2022.

טיירן פורטר (1948): הבסיסט המקורי של להקת האחים דובי, שהיה חלק בלתי נפרד מהצליל הייחודי שלהם בשנות השבעים. אם נדייק היסטורית, פורטר הצטרף ב-1972 כשהחליף את הבסיסט הראשון דייב שוגרן, החל מהאלבום המצוין TOULOUSE STREET. נגינת הבס המלודית והקצבית שלו הניעה קלאסיקות ענק כמו LISTEN TO THE MUSIC ו-LONG TRAIN RUNNIN והעניקה ללהקה את הגרוב המפורסם שלה.

דרבי קראש (1958): סולן להקת הפאנק החלוצית מלוס אנג'לס, THE GERMS. חייו הסוערים והקצרים נגדעו בדצמבר 1980. האלבום היחיד של הלהקה, GI, הופק על ידי ג'ואן ג'ט והפך לאבן דרך בפאנק האמריקאי. באופן טרגי, מותו ממנת יתר בגיל 22 נבלע כמעט לחלוטין בדפי החדשות, שכן למחרת היום נרצח ג'ון לנון.

שאנון הון (1967): קולו הבלתי נשכח של להקת בליינד מלון, שירם NO RAIN הפך להמנון של שנות התשעים. הוא הלך לעולמו באוקטובר 1995. מלבד הלהיט הגדול והקליפ האיקוני עם "ילדת הדבורה", רבים זוכרים את קולו הגבוה והייחודי שעיטר את קולות הרקע של חברו אקסל רוז בשירים של גאנז אנד רוזס, ובראשם הבלדה הנפלאה DON'T CRY מתוך אלבומי USE YOUR ILLUSION.

והנה זה שעזב אותנו:

ג'ימי וינסטון (2020): הקלידן הראשון של להקת THE SMALL FACES, שהיה שם ברגעים הראשונים והמכוננים של אחת הלהקות החשובות של שנות השישים. בן 75 היה במותו. שמו המקורי היה ג'יימס לאנגווית', והוא ניגן בקלידים בלהיט הבכורה המהדהד של הלהקה WHATCHA GONNA DO ABOUT IT לפני שהוחלף על ידי איאן מקלייגן.

החומות, הגשרים והחייזרים של ג'ון לנון.

ב-26 בספטמבר בשנת 1974 יצא בארה"ב אלבום הסולו של ג'ון לנון, WALLS AND BRIDGES. בתחילת אוקטובר הוא יצא גם באנגליה. למעשה, זה תקליט האולפן המקורי האחרון של אקס-הביטלס עד יציאתו לחופשה שתימשך חמש שנים.

אז ברוכים הבאים לשנת 1974. הביטלס הם כבר זיכרון רחוק, וג'ון לנון נמצא בעיצומו של "סוף השבוע האבוד" המפורסם שלו, תקופה של 18 חודשים שבה נפרד מאהובתו יוקו אונו ועבר ללוס אנג'לס עם בת זוגו הזמנית שיוקו סידרה לו, מאי פאנג. זהו רקע סוער, מלא באלכוהול, חברים מוזיקאים ושתיינים כמו הארי נילסון ורינגו סטאר, והרבה חיפוש עצמי. ואיזה בלגן זה היה!

לנון וחבורת השתיינים ההוללת שלו השתוללו ברחבי קליפורניה בתקריות מביכות שנכנסו לפנתיאון של עולם הרוק – כולל ההתפרעות הידועה לשמצה במועדון הטרובדור, שבה לנון נזרק החוצה כשטמפון קשור למצחו. אך למרות השכרות והתהומות, ברגע שלנון חזר לניו יורק ונכנס לאולפני RECORD PLANT, הכאוס פינה את מקומו למקצוענות טהורה. מתוך הכאוס הזה יצא תקליט הסולו שלו, WALLS AND BRIDGES, שהוא יומן אישי חשוף וכואב של אמן במשבר, שמנסה לבנות גשרים מעל החומות שהקים סביב עצמו. באולפן הוא גיבש סביבו הרכב נגנים מפלצתי ומוכשר שזכה לקרדיט ההומוריסטי PLASTIC ONO NUCLEAR BAND, וכלל ענקים כמו המתופף ג'ים קלטנר, הבסיסט וחברו הנאמן עוד מימי המבורג קלאוס פורמן, והגיטריסט המשובח ג'סי אד דייוויס. מצד אחד, זו נבחרת חלומות - אבל מצד שני, זו נבחרת שכבר הפכה לדבר שגרתי בהפקות אקס ביטלס כשהיחיד שלא השתמש בהם היה פול. כלומר, זו כבר הפכהלהיות נבחרת גנרית ללא הפתעות. קצת כמו מסעדה שאתה לא מקבל בה הפתעות במנה שאתה מזמין. נו, טוב... טכנאי ההקלטות הצעיר דאז, ג'ימי איובין, נזכר שלמרות שהאולפן היה מפסגת הטכנולוגיה העולמית, לנון התעקש להקליט את שירתו דרך מיקרופון במה ישן וחבוט שנשכח במשך שנים בתוך תוף בס – כי רק החספוס שלו הוציא את הניצוץ המחשמל של קולו.

לנון עצמו, למרות התקופה הקשה, הרגיש פרץ מחודש של יצירתיות. "זה מדהים, אבל הריגוש הגדול ביותר שלי הוא עדיין לעשות מוזיקה. אני עדיין מצליח להפתיע את עצמי לפעמים", סיפר אז. "הייתה תקופה שחשבתי שאולי אני משתעמם מכל עניין המוזיקה. שאלתי את עצמי, האם זה מה שאני אמור לעשות לשארית חיי? עברתי את כל הדיאלוג הזה עם עצמי. אבל בששת החודשים האחרונים, הדבר שהכי מלהיב אותי הוא לכתוב שירים". הוא התמודד עם תחושת הגיל המתקדם באופן ישיר: "לפעמים אני אומר לעצמי, הנה הגעתי לגיל 34 ואני כבר לא אמור לעשות את זה. אבל אז מגיע קול אחר ואומר לי לא להיות טיפש, כי יש אמני בלוז קשישים ממני, כמו בי.בי קינג, שעדיין עושים את זה ובהצלחה. אנשים כמו ריי צ'ארלס עדיין מופיעים ומלהיבים". על התקליט החדש, הוא אמר: "אני חושב שהתקליט האחרון שלי מסחרי וקליט יותר מקודמיו. אני נהנה ממנו יותר מאשר מהתקליט MIND GAMES. את שם התקליט העתקתי מאיזו הכרזה של גוף שעסק בעזרה לציבור. שמעתי מישהו מדבר על חומות וגשרים וזה היכה בי כדבר שקשור לתקשורת בין אנשים. אהבתי את זה". הצורך הזה בגשרים התבטא אפילו בעיצוב העטיפה הייחודי של האלבום, שהורכב מציורי ילדות מקסימים שצייר ג'ון עוד בשנת 1952, כשהיה ילד בן 11 בליברפול, יחד עם גימיק גזירים חכם שאיפשר "להרכיב" קלסתרונים שונים של לנון מעל ציוריו התמימים מילדותו.

ובגב העטיפה ג'ון מוציא אלינו לשון – ואני לא יודע אם תאהבו את זה או לא. מבחינתי, עדיפה הלשון שלו מהישבן או המלפפון הפרונטלי שלו על גבי עטיפה!

ואם כבר עוסקים בתקשורת, לנון דיווח על תקשורת מסוג אחר לגמרי. על עטיפת התקליט הוא ציין תאריך: 23 באוגוסט 1974, היום שבו טען כי ראה עב"ם מעל ניו יורק, יחד עם מאי פאנג. "שכבתי עירום במיטה", הוא שחזר את הסיפור ההזוי. "כשלפתע היה בי הדחף לקום. אז הלכתי לחלון ולפתע ראיתי את הדבר הזה עם אורות מהבהבים בתחתיתו. חשבתי שזה הליקופטר אבל אז הבנתי שהוא לא מרעיש. אז חשבתי שזה בלון אבל אז נזכרתי שבלונים לא נראים כך עם אורות. והדבר הזה עף נמוך יותר מקו הגגות. לא הורדתי את עיניי מזה עד שרצתי להביא מצלמה. צילמתי את הדבר הזה, אבל כשקיבלתי את הפילם מפיתוח, התמונות היו ריקות ממנו. היו עוד כמה שדיווחו למשטרה כי ראו משהו מוזר". לנון הוקסם מהעניין לחלוטין ושרבט בחוברת האלבום ציור קטן של צלחת מעופפת עם הכיתוב בכתב ידו המעיד על המאורע בשעה 9 בערב בדיוק – שוב המספר תשע! בהמשך הוא אפילו שילב קריצה לעניין בשירו NOBODY TOLD ME כשרטן בהומור האופייני לו שיש עב"ם מעל ניו יורק והוא בכלל לא מופתע.

אך הגשר הפסיכולוגי המשמעותי והקשה ביותר שלנון נדרש לחצות היה זה שבינו לבין בנו, ג'וליאן. ג'וליאן, אז בן עשר, חי באנגליה עם אמו וגרושתו של ג'ון, סינתיה. למרות שיחות טלפון קבועות, שהתקיימו בעיקר בזכות התעקשותה של סינתיה, השניים לא נפגשו פנים אל פנים קרוב לשלוש שנים. כן, לנון לא היה ממש אב השנה. המפגש הראשוני והטעון בין השניים היה בדיסנילנד ונערך למעשה מיד לאחר חג המולד של 1973. ג'ון היה לחוץ ומפוחד. הוא ידע שהיה אב מזניח ופחד מהמפגש, מהאופן שבו בנו יגיב אליו, וגם מהמפגש המחודש עם סינתיה, שהייתה שייכת לעולם אחר, לעבר הרחוק של ליברפול והסיקסטיז. בשדה התעופה ובלימוזינה למלון, האווירה הייתה מתוחה. הוא היה קריר כלפי סינתיה, בקושי הצליח לפלוט 'שלום' ולנשק על הלחי. את הקרח שבר דווקא ג'וליאן הנרגש, שדיבר ללא הפסקה על הטיסה במטוס ג'מבו ועל ההגעה לאמריקה. לפתע, ג'ון הבין כמה התגעגע וכמה הוא נרגש לראות את בנו, ונישק אותו בחיבה. וואללה, יופי... לנון, שייסורי המצפון שלו בערו, עשה מאמץ אדיר לפצות את הילד: הוא רכש עבורו גיטרת גיבסון לס פול ומכונת תופים לכבוד חג המולד, ואף החל ללמד אותו אקורדים ראשונים.

הקשר המחודש הזה הוליד גם שיתוף פעולה מוזיקלי קטן, כשג'וליאן הצעיר היכה בתופים בקטע הסיום של התקליט, YA YA. מאחורי הקטע הקצרצר הזה עומד סיפור משפטי קורע מצחוק: המו"ל האמריקאי מוריס לוי תבע בעבר את לנון על פלגיאט בטענה שהשיר COME TOGETHER של הביטלס העתיק שורות משירו של צ'אק ברי YOU CAN'T CATCH ME. במסגרת הסכם הפשרה חויב לנון להקליט שלושה שירים מקטלוג הזכויות של לוי. כשהפקת אלבום שירי הרוק'נ'רול שלו התעכבה בגלל היעלמותו של פיל ספקטור עם סלילי ההקלטה, לנון חיפש דרך יצירתית לצאת ידי חובה.

אז מה ג'ון עשה? הוא הושיב את בנו בן ה-11 על התופים, ליווה אותו בפסנתר, ואחרי דקה אחת בלבד של נגינה חובבנית ומרושלת קרא במיקרופון: "זהו זה, ג'וליאן! אוקיי!". לוי זעם על המחטף, אבל קיבלנו רגע משפחתי נדיר ומשעשע להפליא. אך הניסיון לבנות גשר עם סינתיה נכשל באופן צורם. במהלך שהותם בניו יורק לצורך הקלטות, סינתיה נשארה במלון בעוד ג'וליאן בילה עם ג'ון ומאי. לאחר כמה ימים, ג'ון התקשר במצב רוח מרומם והזמין את סינתיה להצטרף אליהם לטיסה ללוס אנג'לס. היא קיוותה לפריצת דרך, לאפשרות של יחסים תקינים. אך במטוס, החומות של ג'ון עלו שוב. הוא, מאי וג'וליאן ישבו במחלקה הראשונה, והתעלמו ממנה לחלוטין לאורך כל הטיסה בת חמש השעות. "זו הייתה דחייה מוחלטת", היא נזכרה בכאב. "נלחמתי קשה כדי לחבר בין ג'ון וג'וליאן, בדרכים שג'ון לעולם לא ידע עליהן. אבל בכל פעם זה היה כמו פאניקה מוחלטת מצדו. הוא לא יכול היה להתמודד איתי. הוא בטח הרגיש מאוים, חשב שאני רוצה אותו בחזרה. אבל לא הייתי במקום הזה. כל מה שרציתי היה תקשורת למען הדבר האחד המשותף שהיה לנו: בן ושמו ג'וליאן". סינתיה נשברה ובכתה במטוס. זו הייתה הפעם האחרונה שראתה את ג'ון לנון.

תראו, התקליט הזה של לנון ממש לא מושלם בעיניי. יש בו עליות וירידות. הקטע WHAT YOU GOT פחות אהוב עליי ו-BEEF JERKY הוא גרוב אינסטרומנטלי שלא מוסיף לי הרבה.

אבל התקליט WALLS AND BRIDGES הוא בראש ובראשונה מכתב אהבה ותחינה ליוקו הנעדרת. השירים בו חושפים את לנון בתפקיד מוזיקלי לא אופייני לו, תפקיד המתחנן. למרות הפקה מושקעת יותר מהתקליט הקודם, MIND GAMES (ובו שיר הנושא שקיבל את אחד המיקסים המחפירים יותר ששמעתי מאמן בסדר גודל שכזה), הוא לא פחד לחשוף את עצמו לחלוטין. בשיר SCARED הוא שר: "אני מפחד... אין פעמון, ספר או נר / שיכולים להוציא אותך מזה / נמאס לי להיות כזה לבד / אין מקום לקרוא לו שלי / כמו אבן מתגלגלת למטה". זה כנראה השיר שמייצג בצורה הטובה ביותר את מצבו הנפשי של ג'ון באותו רגע: אדם עייף, מותש, נרדף ללא רחם על ידי השלטונות בארצות הברית, מופרד ומנותק מיוקו, מסוגר ומבודד בלוס אנג'לס ושיכור עד חצי-מוות! זהו שיר ענק מתחילתו ועד סופו – שנפתח בצליל כלי נשיפה שנשמע בבת אחת כמו תרועת קרב של פיל וכמו יללת זאב אל מול הירח, ואז צולל לתוך מנגינה קודרת ומדממת. פשוט בלתי אפשרי לעמוד בפני המטען הרגשי הנואש, המרסק וההרסני של השיר הזה!"

בשיר הפתיחה, GOING DOWN ON LOVE, הוא פונה ישירות ליוקו: "אהבתך נעלמה / וכיבית את האור / אינך באה הביתה הלילה". זה צובט את הלב. זו קומפוזיציה רב-חלקית מורכבת למדי, שאמנם לא הולכת לשום מקום ספציפי, אבל עדיין מצליחה להיות קליטה, בלתי נשכחת וסוחפת. ושימו לב: אף לא שיר אחד של יוקו באלבום! נו טוב, זה היה 'סוף השבוע האבוד' אחרי הכל. אבל אין לי ספק שהרבה מעריצי לנון מחשיבים את התקליט הזה במקום גבוה גם בגלל העובדה שהם לא צריכים להקפיץ את המחט כדי לוותר על יוקו.

קחו למשל את הבלדה היפהפייה BLESS YOU: זהו שיר סליחה ומחילה אצילי ויוצא דופן ליוקו, שבו לנון מאחל לה אהבה ואושר גם אם אינה איתו. מאוחר יותר טען לנון בחיוך ממזרי שמיק ג'אגר גנב ממנו את הקצב והאווירה של השיר הזה כדי ליצור את הלהיט MISS YOU של הרולינג סטונס.

מנגד, אי אפשר שלא להזכיר את שיר המופת NOBODY LOVES YOU (WHEN YOU'RE DOWN AND OUT). לא, זה לא סטנדרט הבלוז הישן שנושא את אותו השם. לנון התוודה שהוא כתב את שיר הקינה הזה כשהוא מדמיין בקולו של לא אחר מאשר פרנק סינטרה! הוא ראה בעיני רוחו את סינטרה שר את זה באווירה עשנה של בר לילי סגור, כשהוא פורק את המרירות שלו מתעשיית המוזיקה והחברים שנעלמים ברגעי שפל. השורה המסיימת, "כולם אוהבים אותך כשאתה שישה מטרים מתחת לאדמה", מעבירה צמרמורת כואבת במיוחד אחרי הרצח שלו. ואם אי פעם היה ללנון אלבום של התפכחות טוטאלית מאשליות – הרי שזה בדיוק האלבום הזה.

ולצד הכאב, לנון ידע גם לשלוף ציפורניים: בשיר STEEL AND GLASS הוא ירה חיצי ארס מורעלים לעברו של מנהל הביטלס לשעבר אלן קליין, עמו הסתכסך קשות. בסגנון המזכיר את השיר HOW DO YOU SLEEP שכוון בזמנו נגד פול מקרטני, לנון ליווה את מילותיו המושחזות בעיבוד כלי מיתר אפל ומאיים, ולא היסס לפגוע בנקודות הכי אישיות. וכשג'ון כועס – אוי למי שעומד בדרכו! שורות כמו: 'הטלפון שלך לא מצלצל, איש אינו עונה לשיחתך. איך זה מרגיש להיות משוגע ומנודה לגמרי מהעולם?' שורות קטלניות כאלה לא מצאנו אפילו באלבום PLASTIC ONO BAND.

במבט לאחור, לנון היה המבקר החריף ביותר של עצמו. "השנה האחרונה הייתה יוצאת דופן עבורי אישית. ואני כמעט נדהם שיכולתי להוציא משהו. מבחינה מוזיקלית, המוח שלי היה בלאגן. היה ברור שהתקליט WALLS AND BRIDGES הוא מעשה ידיו של אמן חולה למחצה. לא הייתה השראה וזה נתן הילה של אומללות". בשנת 1980, זמן קצר לפני מותו, הוא אמר בראיון: "אם תקשיבו ל-WALLS AND BRIDGES, תשמעו מישהו מדוכא. אתם יכולים לומר, 'טוב, זה היה בגלל שנים של לחימה בגירוש שלו מארה"ב והבעיה הזו והבעיה הזו', אבל מה שזה לא היה, זה נשמע מדכא. אני לא קוטל את התקליט, אבל אני אומר שזה הראה איפה הייתי. זה שיקוף של התקופה שבה הייתי".

ברור לחלוטין שעד לאותה נקודת זמן, ג'ון הבין שכל הדברים הללו שעשה לפני כן היו לא יותר מאשר בזבוז זמן מוחלט לריק – והנה לכם עוד משבר טוטאלי! מכל מקום, בין אם אתם אוהבים את האלבום הזה ובין אם לא, זה לא הדבר הכי חשוב; מה שבאמת חשוב הוא העובדה ש-WALLS AND BRIDGES מציג לנו סוף סוף את ג'ון לנון כשהוא נרפא לחלוטין מכל המחלות הפוליטיות וחזר בדיוק למה שהוא עשה הכי טוב מכולם: לתאר את רגשותיו הפנימיים הכמוסים ביותר, באופן כזה שכל אדם יכול להזדהות איתו בקלות. לא עוד הצהרות פוליטיות בנאליות שנשלפו מתוך דחף רגעי – עוצמתיות ככל שהיו, רובן התיישנו במהירות גדולה. ברוכים הבאים לנושאים הנצחיים ולווידויים הרוחניים שתמיד יהיו אקטואליים. לא ככה?!"

המבקרים בזמן אמת היו חלוקים. במגזין STEREO REVIEW נכתב בביקורת מבולבלת: "נראה היה שכולם, בערך, הרגישו מבולבלים כשהאלבום הזה הופיע - לא רק האנשים סביבי אלא כמה אנשים שאני מכיר בניו יורק. אז הנה ג'ון הזקן, שבדרך כלל התבלבל מעצמו, אני מניח, ולמרבה האירוניה היה לו מזל טוב עם התזמון בתקליט הרע הזה. אפילו לא טרחתי למצמץ כששמעתי ברדיו שזה ה'אלבום מספר אחד בבוסטון'. שמעתי יותר מדי סיפורים מבולבלים עד אז. כמובן שיש כאן הרבה התייחסויות לבעיית יוקו של ג'ון, ומי ציפה אחרת? כמובן שיש מידה טובה של כנות, אבל לא מה שאפשר לקרוא לעומק אמיתי. נראה שג'ון גם כמעט איבד עניין במנגינות, למרות שהוא עדיין מערבב כמה מהרעיונות הישנים שלו, המילים שלו הפעם קצת יותר שטחיות וקצת פחות לא קוהרנטיות מהרגיל".

לעומת זאת, המגזין רולינג סטון הציע פרשנות מעמיקה יותר: "ציפיתי לסבל בלתי נסבל שנגרם כתוצאה מהתמוטטות אחת מפרשיות האהבה הציבוריות ביותר של המאה הנוכחית - אחרי הכל, יוקו אונו הוצגה כממברנה בין אשליה למציאות. עם זאת, צלילות הראש היחסית של האלבום הזה מעידה על כך שאולי יוקו הייתה רק האחרונה בשורה של סיבות שמהן לנון מחלץ את עצמו בזריזות רגילה. בפעם הראשונה מאז הקמת הביטלס, לנון לבדו, ולמרבה הפלא, נראה שהוא מוצא את זה נסבל, אם כי חצי מהשירים בתקליט מתעדים את ייסורי האובדן שלו. היום לנון יודע שלא חלומות ולא ניקוב שלהם הם התשובה. אין תשובה מסודרת. כשאדם מקבל את הילדות שלו, את ההורות שלו ואת ארעיות מה שביניהם, הוא יכול להתחיל להתרוצץ. כשג'ון מתרוצץ, הוא מתקדם".

ברשותכם, אתמקד בכמה מהשירים הבולטים בתקליט. קודם כל יש את הלהיט הקצבי WHATEVER GETS YOU THRU THE NIGHT. במהלך העבודה על התקליט מצא עצמו ג'ון לנון באולפן עם אורח לא צפוי אך משמח במיוחד, כוכב זוהר בפני עצמו, אלטון ג'ון. אלטון לא רק תרם קולות רקע אלא גם ניגן בפסנתר. במהלך אותן הקלטות, אלטון, שהיה משוכנע בפוטנציאל המסחרי העצום של השיר, הציע ללנון התערבות ידידותית שהפכה לאירוע מכונן בתולדות הרוק. הוא טען בפני לנון הספקן שהשיר הזה יטוס היישר למקום הראשון במצעד הפזמונים האמריקאי. לנון, שלא האמין בכך, הסכים להתערבות: אם השיר אכן יכבוש את הפסגה, הוא יתארח בהופעה של אלטון ג'ון. לנון נאלץ לקיים את הבטחתו.

והוא קיים אותה בענק! ב-28 בנובמבר 1974, בחג ההודיה, באולם MADISON SQUARE GARDEN בניו יורק, אלטון ג'ון הזמין לבמה את ג'ון לנון, לתדהמת הקהל המשולהב. השניים ביצעו את השיר, יחד עם הביצוע של אלטון ל-LUCY IN THE SKY WITH DIAMONDS, וקינחו בלהיט של הביטלס I SAW HER STANDING THERE. זו הייתה הופעת הענק החיה האחרונה של לנון בימי חייו! ואם זה לא מספיק רומנטי: יוקו אונו ישבה בסתר בקהל, נפגשה איתו מאחורי הקלעים, והקרח נשבר סופית. הקאמבק ביניהם החל באותו לילה.

ועוד פרט מדהים... ידעתם שג'ון לנון היה חבר הביטלס האחרון שהגיע למקום הראשון בארצות הברית בקריירת הסולו שלו?! בעוד פול מקרטני עשה זאת שלוש פעמים, וג'ורג' האריסון ורינגו סטאר פעמיים כל אחד, לנון ראה את כולם עוקפים אותו. WHATEVER GETS YOU THRU THE NIGHT היה הלהיט היחיד של לנון שכבש את פסגת הבילבורד בארה"ב בימי חייו!

ובאותה תקופה, המסר של השיר היה פשוט ושיקף היטב את מצבו של לנון: עשה כל מה שעוזר לך לעבור את הלילה, כל מה שעוזר לך לשרוד. הרעיון לשיר נולד באופן ספונטני למדי. כפי שסיפרה מאי פאנג, בריאיון שנים לאחר מכן: "בלילות ג'ון אהב לדלג בין ערוצי הטלוויזיה, והוא היה קולט ביטויים מכל מיני תוכניות. ערב אחד הוא צפה בכומר אוונגליסטי שחור מפורסם בשם הכומר אייק, שאמר לקהל שלו, 'תנו לי לומר לכם, חברים, זה לא משנה, מה שחשוב זה מה שעוזר לכם לעבור את הלילה'. ג'ון התלהב מהמשפט ומיד אמר, 'אני חייב לרשום את זה או שאשכח'. הוא תמיד החזיק פנקס ועט ליד המיטה. זו הייתה ההתחלה של השיר. ההשראה לקצב הדאנס הממכר של השיר הגיעה מלהיט הדיסקו ROCK YOUR BABY של ג'ורג' מקריי, ששלט אז במצעדים. בנוסף, את סולואי הסקסופון הלוהטים והמחוספסים שמרימים את השיר לשמיים ניגן לא אחר מאשר בובי קיז, איש הסקסופון המיתולוגי של הרולינג סטונס ושותפו הנאמן של לנון ללילות השתייה הסוערים.

דייוויד ת'ונר, שהיה טכנאי הקלטות בתקליט, סיפר על החוויה: "זה היה מדהים. למרות כל הכאב האישי שג'ון לנון היה שרוי בו, הוא היה מקצוען מוחלט באולפן. זה היה כמעט כאילו העבודה שמרה על שפיותו בתקופות הקשות ההן. לעבוד איתו הייתה חוויה של פעם בחיים ואני שמח שהייתי חלק מזה". באופן מעניין, למרות שהשיר כבש את הפסגה, הוא גם נפל מהמצעדים במהירות יחסית. הוא בילה רק שלושה שבועות בעשירייה הפותחת לפני שצנח מהמקום השני למקום ה-16 בנובמבר 1974. שיתוף הפעולה בין שני האמנים נמשך גם בכיוון ההפוך; בשנת 1975 לנון עזר לאלטון ג'ון בגרסת הכיסוי שלו ל-LUCY IN THE SKY WITH DIAMONDS, שם ניגן בגיטרה תחת השם הבדוי ד"ר ווינסטון או'בוגי.

ושיר בולט ונפלאבתקליט הוא "חלום מס' 9". השיר כולו נולד, תרתי משמע, מחלום. לנון סיפר מאוחר יותר ל-BBC שהוא התעורר עם צמד המילים המוזרות AH! BOWAKAWA POUSSE, POUSSE מהדהדות לו בראש. לא היה לו מושג מה פירושן, אם בכלל היה להן פירוש, אבל הן נשמעו לו מספיק טוב כדי לבנות סביבן שיר שלם. בראיון הוא תיאר את תהליך הכתיבה כמעט במשיכת כתף: "זה מה שאני קורא כתיבה אמנותית, כלומר, פשוט שלפתי את זה מהמותן. אני לא מזלזל בזה, זה פשוט מה שזה, אבל פשוט התיישבתי וכתבתי את זה בלי השראה אמיתית, בהתבסס על חלום שהיה לי". למרות הצהרתו הצנועה, התוצאה הייתה קטע קסום ואוורירי, עטוף בהפקה עשירה וקולות רקע מהפנטים. מאוחר יותר, כשהתעמק במילים המוזרות שהגיחו מחלומו, גילה לנון להפתעתו שהן מורכבות מתשע הברות, מה שהתחבר באופן מושלם לאובססיה ארוכת השנים שלו עם המספר תשע.

המספר תשע היה חוט שני שעבר לאורך כל חייו של ג'ון לנון. הוא היה משוכנע שלמספר יש משמעות קוסמית עבורו, והעובדות נראו כמאשרות זאת: לנון נולד ב-9 באוקטובר. ביתו הראשון היה ברחוב ניוקאסל 9, בעיירה וורטרי, ליברפול – שלושה שמות שכל אחד מהם מכיל תשע אותיות. ההופעה הראשונה של הביטלס במועדון הקאוורן התקיימה ב-9 בפברואר 1961, והאמרגן בריאן אפשטיין ראה אותם לראשונה ב-9 בנובמבר של אותה שנה. חוזה ההקלטות שלהם עם חברת EMI אושר ב-9 במאי 1962. אפילו המספר הקטלוגי של תקליטון הבכורה שלהם, LOVE ME DO, היה PARLOPHONE R4949. גם בנו שון, שנולד לו וליוקו שנה מאוחר יותר, חולק איתו את אותו תאריך יום הולדת, ה-9 באוקטובר. אין פלא שלנון כתב שני שירים נוספים עם המספר בכותרתם, REVOLUTION 9 ו-ONE AFTER 909.

אבל לא כולם ריחפו על ענן החלום שלנון יצר. במגזין המוזיקה הבריטי NME לא התרשמו כלל וכלל מהיצירה, ובביקורת קטלנית תיארו את השיר כ"נתח מדכא של שטות סנטימנטלית עם פזמון בהאיטית מזויפת". ובכל זאת, הקהל חשב אחרת, והשיר טיפס במצעדים. ולאיזה מקום הגיע השיר במצעד של הבילבורד? ניחשתם נכון: אל המקום ה-9 בדיוק! הקוסמוס בהחלט ידע לעשות כבוד לאובססיה של לנון.

באולפן ההקלטות התרחשו כמה סיפורים קטנים ומעניינים. הקול הנשי המסתורי שלוחש את שמו של לנון, במהלך הגשר הראשון בשיר, שייך למאי פאנג עצמה. בספרה, LOVING JOHN, היא גילתה שלנון אמר לה שאין לו מושג על מה השיר, אבל הבהיר לה שהוא לא נכתב עליה. הופעתה בשיר הייתה לגמרי מקרית. לדברי דייוויד ת'ונר הטכנאי, הזמרת שהייתה אמורה לבצע את קולות הרקע פשוט לא הופיעה באותו היום, ולכן פאנג התבקשה למלא את מקומה. לנון, בחכמתו, לקח את ההקלטה של פאנג אומרת את שמו, והפך אותה לאחור כדי להשתמש בה בגשר השני של השיר, מה שהוסיף לאווירה הסוריאליסטית. פרט קורע נוסף מאחורי הקלעים חושף שחברת התקליטים CAPITOL RECORDS נבהלה מהמילים של הפזמון, מחשש שהמאזינים יחשבו שלנון שר מילים גסות באנגלית! מי שהצילה את המצב הייתה לורי ברטון (רעייתו של טכנאי ההקלטות רוי צ'יקלה), שהציעה להגות את המילים בהגייה צרפתית מעודנת כמו "POUSSÉ", וכך הצנזורה נרגעה. חבורת זמרי הרקע השמימית בשיר אף קיבלה בלייבל את הכינוי המצחיק THE 44TH STREET FAIRIES. ואם תזמורת כלי המיתר בשיר נשמעה לכם מוכרת, יש לכך סיבה טובה. לנון הודה בפה מלא שהוא "שאל" את העיבוד ישירות משירו של הארי נילסון, MANY RIVERS TO CROSS, שהופיע בתקליט שהפיק לו אז, PUSSY CATS.

אז השיר הזה הוא מבחינתי המנון פסיכדלי עשיר וקסום שנשמע כאילו ג'ון אכן שלף אותו ישירות מתוך שנתו: הצלילים החמים והמנצנצים, השירה המהדהדת באקו מכשף – כל אלה גורמים למוזיקה להישמע צבעונית ועננית לחלוטין! אני עדיין לא מצליח להבין איך הוא הגיע להפקה המופלאה הזו – זה נשמע כאילו המוזיקה מגיעה ממש מתוך נבכי המוח שלו ולא ממקור חיצוני. למעשה, אם מישהו היה מעלה את הטענה שלנון יכול היה ללטש את החומרים שלו לברק עילאי בדיוק באותה רמת מיומנות כמו פול מקרטני, הוא לא צריך להביט רחוק יותר מאשר בשיר הזה. חבל מאוד שג'ון לא העז להעמיק עוד יותר בכיוון הזה.

אז ככה, מבחינתי - התקליט פלסטיק אונו באנד הוא התקליט הטוב ביותר של לנון מבחינת כנות וחשיפה. אבל אם ניקח את התקליט הזה, עם כל הפגיעות שבו - אני יכול לראות בו את הפלסטיק אונו באנד עם ציפוי הפקתי. הרבה אוהבים להשתמש במילים כמו "אנדרייטד" ו"אוברייטד" כשהם כותבים על ענייני אמנות. אני פחות בעניין, אבל הפעם אחרוג ממנהגי ואגיד שלדעתי זה תקליט אנדרייטד. זהו, הורדתי את זה ממני. ג'ון לנון השאיר לנו תקליט שהוא גשר מוזיקלי מופלא שמוכיח שגם כשהחיים מתפרקים לרסיסים, המוזיקה הגדולה מנצחת הכל.

"היום, בחיים של חיפושית": 26 בספטמבר.

1959: ניצנים במרתף הקסבה

השנה היא 1959, והעולם עוד לא יודע מה עומד להכות בו. הרכב צעיר בשם THE QUARRYMEN, שכלל שלושה חברים עיקריים בשם ג'ון לנון, פול מקרטני וג'ורג' האריסון, עלה לבמה להופעתו החמישית במועדון הקסבה קופי קלאב. באותו ערב הם עלו בהרכב נטול מתופף לחלוטין וניגנו כרביעיית גיטריסטים שכללה גם את חברם קן בראון. לא היה זה סתם עוד מועדון; הוא נוהל על ידי מונה בסט, אמו של נער מתופף בשם פיט. למעשה, שבועות ספורים לפני פתיחת המועדון, הנערים הללו עזרו למונה במו ידיהם לסייד, לצבוע ולקשט את המרתף: ג'ון ופול צבעו קירות, וג'ורג' צייר מוטיבים מיוחדים על התקרה. הגורל, כמו תמיד, רקם את מזימותיו בשקט, ולימים אותו פיט בסט יצטרף ללהקה כמתופף הראשון שלה, רגע לפני שהסערה הגדולה תתחיל. ההופעות הללו במרתף הלח והאפלולי היו בית הספר האמיתי שלהם, המקום בו למדו להופיע מול קהל ולהרגיש את הרעב להצלחה, וכמובן לגבש את אותן הרמוניות קוליות מופלאות שיהפכו לסימן ההיכר הבלתי מעורער שלהם.   

1960: טבילת האש בהמבורג

שנה חלפה, והלהקה מצאה את עצמה רחוק מהבית, בעיר הנמל הגרמנית המבורג. שם, במועדון אינדרה הרועש והצפוף, שהיה במקור מועדון חשפנות עלוב ברחוב גרוסה פרייהייט, הם ניגנו לילות כימים, שעות על גבי שעות, מול קהל של מלחים, מקומיים וטיפוסים מפוקפקים. בעל המועדון, ברונו קושמידר, נהג לצרוח עליהם במבטא כבד !MACH SCHAU ("תעשו הצגה!"), ודרש מהם להשתולל על הבמה ולקפוץ בלי הפסקה. כדי לשרוד את המרתונים המטורפים הללו של חמש ושש שעות נגינה מדי לילה, שבעה ימים בשבוע, הבחורים בלעו כדורי מרץ בשם PRELLIES ושטפו אותם בליטרים של בירה זולה. תנאי המחיה היו סיוט שלא ייאמן: הם שוכנו מאחורי מסך הקולנוע של במבי קינו, ישנו בחדר קפוא ומצחין ללא חלונות ושטפו פנים בברזים לשטיפת הידיים במשתנות! התקופה בהמבורג הייתה קשוחה ומפרכת, אך היא חישלה אותם, לימדה אותם כל טריק בספר והפכה אותם מלהקת חובבים נלהבת למכונה משומנת של רוק.   

1962: הבית החם של הקאברן

בחזרה לליברפול, לבית. מועדון הקאברן, ברחוב מת'יו מספר 10, הפך למגרש המשחקים הביתי של הביטלס. ביום הזה של שנת 1962, הם הופיעו שם לא פעם אחת, אלא פעמיים. הופעת צהריים לעובדי המשרדים הסמוכים שיצאו להפסקת אוכל, והופעת ערב סוחפת לקהל המעריצים הנאמן שכבר החל להיווצר סביבם. מאחורי מערכת התופים ישב כבר רינגו סטאר, שהצטרף רשמית רק כחודש קודם לכן. היום הזה היה קריטי במיוחד: הם עמדו בדיוק תשעה ימים לפני יציאת סינגל הבכורה ההיסטורי שלהם, LOVE ME DO, שעתיד היה לנחות בחנויות ב-5 באוקטובר 1962. האווירה במקום הייתה מחשמלת, הזיעה נטפה מהתקרה, והסאונד הדהד בין קירות הלבנים. הלחות והחום במרתף היו כה קיצוניים, עד שהמעריצים כינו את הטיפות שנשרו מהתקרה ישירות על המגברים והבגדים "זיעת קאברן". שם, במעמקי האדמה, נולד הניצוץ של הביטלמניה.   

1967: השוטה על הגבעה הפסיכדלית

קפיצה מהירה קדימה לשנת 1967. הביטלס כבר כבשו את העולם והיו בשיא היצירתיות הפסיכדלית שלהם. באולפן מספר 2 המפורסם של EMI, הם עמלו על הקלטת השיר THE FOOL ON THE HILL. השיר, שהיה חלק מהפרויקט הצבעוני והסוריאליסטי MAGICAL MYSTERY TOUR, שיקף את יכולתו של פול מקרטני לכתוב מלודיות נוגעות ללב עטופות בהפקה חדשנית. ההשראה לשיר נולדה מאירוע מוזר ומסתורי במיוחד: פול טייל בשעת בוקר מוקדמת עם כלבתו מרתה על פרימרוז היל בלונדון יחד עם חברו אליסטר טיילור. בעודם מתפעלים מהזריחה ומדברים על קיומו של אלוהים, צץ פתאום משום מקום גבר מכובד במעיל גשם, בירך אותם, החליף איתם משפט על יופיו של הנוף – ונעלם כהרף עין לתוך האוויר! שניהם נשבעו שלא היו תחת השפעת שום חומר, והמפגש המיסטי הזה חילץ מפול את הדמות של "השוטה על הגבעה". 

פול השמיע לג'ון סקיצה ראשונית של השיר כבר במרץ 1967 בזמן העבודה על WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS, וג'ון כל כך אהב את הטקסט עד שהורה לו לרשום אותו מיד כדי שלא יישכח. בסשן הזה ב-26 בספטמבר, ג'ורג' מרטין נעדר וטכנאי ההקלטה קן סקוט ניהל את העסק בעצמו. פול הוביל בפסנתר, צלסטה וחלילית ענוגה, כשהשיר עובר בגאונות מוזיקלית מהפנטת בין סולם מז'ורי לסולם מינורי. האווירה באולפן הייתה של התנסות וחופש אמנותי מוחלט.   

1968: מה הסיפור עם מרי ג'יין החדשה?

המתחים בלהקה החלו לצוף, אך היצירתיות עדיין געשה. במהלך סשן מיקסים לכמה שירים, ובו הוכנו מיקסים במונו עבור שירים מופלאים מתוך האלבום הכפול THE BEATLES (האלבום הלבן המיתולוגי, THE WHITE ALBUM), ביניהם GLASS ONION, HAPPINESS IS A WARM GUN ו-I WILL, עלה לדיון שיר יוצא דופן שג'ון לנון כתב יחד עם חברו הטוב, יאני "מג'יק אלכס" מרדאס, דמות שנויה במחלוקת בעולם הביטלס. שם השיר היה WHAT'S THE NEW MARY JANE, והוא היה יצירה אוונגרדית ומוזרה למדי. פול ורינגו אפילו לא טרחו להשתתף בהקלטה הזו; מי שהקליטו אותה לצד ג'ון היו ג'ורג' האריסון, יוקו אונו ועוזר הלהקה מל אוונס! 

ההקלטה כללה צווחות מקפיאות של יוקו, משרוקית סלייד, רעשן כדורגל וקולות של נייר נקרע – משהו שנע בין שיר ילדים מופרע לסיוט מוזיקלי. השם MARY JANE, אגב, היה כינוי סלנג מוכר למריחואנה. לנון, בדרכו הבלתי מתפשרת, התעקש שהיצירה הזו צריכה להיות הסינגל הבא של הלהקה. שאר החברים, יחד עם המפיק ג'ורג' מרטין, חשבו אחרת, והשיר נדחה ונגנז, עדות נוספת לסדקים שהחלו להופיע בחומת הלהקה. ג'ון המשיך להאמין בשיר וניסה שוב להוציא אותו בסוף 1969 כסינגל של PLASTIC ONO BAND יחד עם היצירה המשוגעת YOU KNOW MY NAME (LOOK UP THE NUMBER), אך הוא נשאר במגירה עמוק עד שנת 1996, אז ראה אור באוסף ANTHOLOGY 3.   

1969: התקליט האחרון, המופתי

זה קרה. התקליט ABBEY ROAD יצא לאור באנגליה והפך מיד לאבן דרך מוזיקלית. על אף ששוחרר לחנויות לפני התקליט LET IT BE (שיצא רק במאי 1970 מתוך סשנים מוקדמים יותר שנערכו ברובם בינואר 1969 תחת הפרויקט GET BACK), הוא היה למעשה תקליט האולפן האחרון שהביטלס הקליטו יחד (בסשנים מרהיבים שנמשכו לאורך קיץ 1969). מצד אחד שירים נפרדים ומצוינים, ומהצד השני מחרוזת שירים מופתית שהיוותה את שירת הברבור של הלהקה. 

שיר הפתיחה COME TOGETHER נולד בכלל כסיסמת בחירות שהזמין גורו ה-LSD טימותי לירי כשרץ למשרת מושל קליפורניה מול רונלד רייגן! לירי נכנס לכלא והקמפיין נמוג, אך ג'ון לקח את הרעיון, שאל את שורת הפתיחה המפורסמת משירו של צ'אק ברי (דבר שהוביל לתביעת זכויות יוצרים סוערת מצד המו"ל של ברי), ופול חיבר את אחד מלייני הבס המושלמים בתולדות הרוק. באלבום נכלל גם SOMETHING, יצירת המופת של ג'ורג' האריסון, שפרנק סינטרה הכתיר כ"שיר האהבה הגדול ביותר ב-50 השנים האחרונות" (אם כי בהופעותיו סינטרה נהג בטעות להציג אותו כשיר של לנון ומקרטני...). 

והעטיפה, בה ארבעת המופלאים חוצים את מעבר החצייה המפורסם בעולם, הפכה לאייקון תרבותי בפני עצמה. הצילום כולו נמשך כעשר דקות בלבד ב-8 באוגוסט 1969, כשהשוטר המקומי עוצר את התנועה והצלם עומד על סולם. וכמובן שהעטיפה הזו גם הציתה את קונספירציית המוות של מקרטני.   

1970: לנון צורח את כאביו

הביטלס כבר היו היסטוריה, וג'ון לנון יצא למסע אישי וחשוף מאין כמותו כשנכנס לאולפני אבי רואד כדי להקליט את השירים המטלטלים MOTHER ו-ISOLATION, ולהתחיל את העבודה על ההמנון הנוקב WORKING CLASS HERO. הוא החל לעבוד עם המפיק הנודע פיל ספקטור על שיריו החדשים, שנכתבו בעקבות טיפול פסיכולוגי שעבר בשם PRIMAL SCREAM (צעקה ראשונית), שנועד לשחרר את כאבי הילדות המודחקים שלו. 

לנון החל את התהליך עוד ביוני, כשנסע לארצות הברית כדי לעבור את הטיפול עם דוקטור ארתור יאנוב. לצידו באולפן התייצבה יחידת קומנדו מוזיקלית קטנה ומדויקת: חברו לנשק רינגו סטאר על התופים וקלאוס פורמן על הבס. הצווחות קורעות הלב של ג'ון - "אמא אל תלכי! אבא, תחזור הביתה!" – היו ביטוי תרפויטי גולמי שגרם אפילו לרינגו המנוסה להודות שמדובר היה באחד הסשנים המצמררים והקשים ביותר שחווה מעודו. התוצאה הייתה אוסף שירים גולמי, כואב וחשוף, שונה מכל מה שעשה בעבר. 

ספקטור, מצידו, ראה את תפקידו בעיקר כעורך. "מה שג'ון היה צריך זה עורך", אמר ספקטור למגזין רולינג סטון שנים לאחר מכן. "הביטלס ערכו אחד את השני. כאמני סולו, כבר לא היה להם את זה. ג'ון לא יכול היה לפנות לפול ולשאול, 'מה אתה חושב?'. אז אני מילאתי את החלל הזה". שיתוף הפעולה הוליד יצירה מטלטלת ובלתי נשכחת, שבשיאה הצהיר ג'ון בשיר המכונן GOD את המילים הבלתי נתפסות: "אינני מאמין בביטלס... החלום נגמר".   

1974: גשרים על מים סוערים

באמריקה יצא תקליט הסולו של ג'ון לנון, WALLS AND BRIDGES. התקליט הוקלט במהלך תקופת "סוף השבוע האבוד" שלו, בה היה פרוד מאשתו יוקו אונו. הוא שיקף את המצב הנפשי המורכב בו היה שרוי, אך גם הניב את הלהיט מספר אחת היחיד שלו בארצות הברית בחייו, WHATEVER GETS YOU THRU THE NIGHT, בו התארח חברו הטוב אלטון ג'ון.

1987: רינגו והמסעדה

רינגו סטאר, המתופף החייכן והאהוב, פתח בקריירה חדשה לגמרי. באטלנטה נערכה פתיחה חגיגית למסעדה שלו, שנקראה THE LONDON BRASSERIE ושכנה במרכז פיצ'טרי היוקרתי. רינגו נכנס כשותף במיזם לצד אנשי עסקים מבריטניה, אבל כיאה לחיפושית אמיתית, שום אירוע השקה לא שלם בלי רוק'נ'רול. האירוע הפך לג'אם סשן עתיר כוכבים. רינגו עלה לבמה והצטרף לאורחים נכבדים שבאו לחגוג איתו, ביניהם אייזק הייז, ג'רי לי לואיס וג'רמיין ג'קסון. כשאגדת הרוק'נ'רול הפרועה ג'רי לי לואיס התיישב מול הקלידים, רינגו תפס את עמדת התופים והשניים הרימו את התקרה עם בלוז קורע בשם I GOTTA BLUES. רינגו החייכן, שלא איבד גרם מחומרי ההומור שלו, התבדח מול המצלמות על כך שהחליף את מקלות התיפוף בסכו"ם.

1994: חגיגות במגרש החניה

25 שנים חלפו מאז יצא התקליט ABBEY ROAD. כדי לציין את המאורע, אולפני אבי רואד ערכו טקס מיוחד במקום הכי מתבקש – מגרש החניה הקדמי, ממש ליד מעבר החצייה המפורסם. האירוע היה מחווה מרגשת לאחד התקליטים החשובים והאהובים ביותר בהיסטוריה. אלפי מעריצים מכל פינה בעולם גדשו את רחוב סנט ג'ונס ווד, יצרו פקקי תנועה בלתי אפשריים ושחזרו בזה אחר זה את הצעידה המיתולוגית. כמובן שלא נפקד מקומה של מכונית החיפושית הלבנה המקורית של פולקסווגן, שחנתה במקרה ברקע ביום הצילום ההוא. המעמד הזה הזכיר לכולם שגם רבע מאה אחרי, הצעדים הללו על האספלט חקוקים בנצח התרבותי.   

2008: שלום ולהתראות בתל אביב

פול מקרטני עזב את ישראל, יום לאחר הופעה היסטורית בפארק הירקון בתל אביב. קודם לכן, גורמים פלסטינים שונים פנו אליו בבקשה לבטל את המופע, אך מקרטני ניפנף אותם כזבובים טורדניים. מול קהל נרגש של כ-40,000 צופים, הוא פתח את המופע עם השיר HELLO GOODBYE, בחירה סמלית ומושלמת. הביקור הזה סגר מעגל היסטורי עבור מעריצים רבים בישראל, שחיכו לו עשרות שנים, וטסו בחזרה למציאות כשפול המריא מנתב"ג עם חיוך ענקי של מנצחים.   

הבסיסט של סטטוס קוו נדם. אבל הסודות המלוכלכים, מלחמות הקוקאין ותאוות הבצע שקרעו לגזרים את הלהקה עדיין רועשים.

ב-26 בספטמבר בשנת 2021 מת אלן לנקסטר, הבסיסט המקורי של להקת סטטוס קוו. בן 72 במותו. זאת לאחר שנים שסבל מטרשת נפוצה.

לנקסטר, שזכה לכינוי החיבה "נאף", היה הרבה יותר מעוד נגן בס שעומד בצד ומגרד את המיתרים הנמוכים; הוא היה הדופק הפועם, הלב הגועש ומנוע הדיזל הכבד שדחף את אחת המכונות המשומנות והרועשות יותר בתולדות הרוק הבריטי. מי ששמע פעם את השאגת הבלוז הגולמית שלו מובילה המנוני מופת כמו BACKWATER או את הביצוע המחשמל שלו ל-BYE BYE JOHNNY ול-ROADHOUSE BLUES, יודע היטב שהאיש הזה נשם, חי וירק רוק אמיתי ומלוכלך ישר לפרצוף.

לנקסטר היה שם מההתחלה, עוד כשהוא והגיטריסט-זמר, פרנסיס רוסי, חלמו בגיל צעיר על כיבוש העולם, אי שם בשנת 1962. הם התחילו כנערים בבית ספר תחת השם THE SCORPIONS, המשיכו כלהקת THE SPECTRES ובהמשך קראו לעצמם TRAFFIC JAM, לפני שהתקבעו על השם הנצחי STATUS QUO. הלהיט הפסיכדלי הענק הראשון שלהם מ-1968, PICTURES OF MATCHSTICK MEN, נכתב על ידי פרנסיס רוסי בשירותים, לשם ברח כדי לתפוס שקט מאשתו ומחמותו!

אבל הפסיכדליה הייתה רק קוריוז קצר. לנקסטר רצה רוק אמיתי, כבד וישיר. הוא הוריד את החולצות הפרחוניות, עלה על מדי ג'ינס משופשפים ולקח את הלהקה לעולם הבוגי-רוק האימתני. במשך יותר משני עשורים, הוא היה חלק בלתי נפרד מצליל הבוגי-רוק הכבד והממכר של הלהקה, מופיע באיצטדיונים הגדולים ביותר ברחבי תבל.

רגע שיא אחד, שנצרב בזיכרון הקולקטיבי, היה כאשר סטטוס קוו זכו לכבוד העצום לפתוח את מופע הענק LIVE AID באצטדיון וומבלי בשנת 1985, עם השיר ROCKIN' ALL OVER THE WORLD. עם זאת, באופן אירוני למדי, הופעתם באותו יום היסטורי לא נרשמה כאחד מרגעי השיא הבלתי נשכחים, אולי כי היו הראשונים על במה שעוד תארח באותו היום את מלכת האירוע - להקת קווין. דרך אגב, השיר הזה, שנכתב במקור על ידי ג'ון פוגרטי מלהקת קרידנס קלירווטר רבייבל, כמעט לא הוקלט על ידם: הגיטריסט ריק פארפיט שמע אותו ברדיו והתלהב, אבל אלן לנקסטר תיעב את השיר מהרגע הראשון! לנקסטר טען שמדובר בפופ קיטשי וקליל מדי שרומס את צליל הרוק הכבד והקשוח של הלהקה. למרות התנגדותו השיר הוקלט והפך להמנון ענק, אך עבור לנקסטר זו הייתה פשרה אמנותית כואבת. אותה פתיחה של LIVE AID מול מאה אלף איש בוומבלי ומיליארד וחצי צופים בטלוויזיה הייתה אמנם מחזה מרהיב, אך מאחורי הקלעים שרר גיהנום של ממש. זו הייתה ההופעה המלאה האחרונה של לנקסטר עם הלהקה במשך כמעט שלושה עשורים.

אותה שנה, 1985, סימנה גם את השבר הגדול. מערכת היחסים בתוך הלהקה, שהייתה רעועה מזה זמן מה, התפוצצה ברעש גדול ולנקסטר מצא את עצמו מחוץ להרכב. הוא לא היסס להפנות אצבע מאשימה ישירה כלפי פרנסיס רוסי. "זה היה עניין של קוקאין ששבר את הסטטוס קוו", ירה לנקסטר בראיונות. "קוקאין היה פעיל מאוד בעסקים באותה תקופה. זה גורם לך להרגיש שאתה טוב יותר מכולם, נעלה. אני חושב שזה היה הרגע שבו התחלנו לאבד את האחווה שלנו". האבקה הלבנה זרמה שם בכמויות מסחריות, והאגו טיפס לשמיים. לנקסטר, שהעתיק את מגוריו לאוסטרליה כבר בתחילת שנות השמונים, צפה מרחוק בחבריו מאבדים את הצפון ומבזבזים הון עתק על סמים במקום על מוסיקה טובה. הקרע היה בלתי נמנע.

לטענתו של לנקסטר, ההתמכרות של רוסי גרמה לו לפתח סלידה עמוקה כלפי כל מה שהלהקה ייצגה בתקופת ההצלחה הגדולה שלה. "פרנסיס הפך להיות, אני קורא לו האנטי-קוואיסט. הוא פשוט סלד מכל מה שקשור ללהקה המקורית. הוא לא אהב את המנהל, הוא לא אהב אף אחד בלהקה. הוא רצה לעשות הכל לבד במשך שנים". לנקסטר תיאר תהליך הדחה שיטתי ומכוון: "אחד אחד הוא הצליח להדיח את כולנו. לפני שהעיפו אותי, פרנסיס העיף את ג'ון קוגלאן המתופף. בדיוק הגענו לשיא שלנו, והנה ג'ון פוטר. היינו בשווייץ ועשינו תקליט, וג'ון פתאום היה על מטוס חזרה הביתה. פיט קירצ'ר נכנס להחליף אותו, ועשינו את התקליט הגרוע ביותר שעשינו אי פעם. ג'ון הוא כנראה אחד ממתופפי השאפל סווינג הטובים בעולם, אבל לפרנסיס לא היה אכפת מזה. ברגע שג'ון הלך, היה קל להתחיל להיפטר מאיתנו. והכל קשור גם לכסף, ברגע שחבר מקורי אחד עוזב, אתה מרוויח יותר כסף. מבחינתי, פרנסיס פשוט חטף את הבייבי שלי".

אותו תקליט שהוקלט במונטרה שבשווייץ היה 1+9+8+2, שיצא בשנת... ניחשתם נכון, 1982. קוגלאן נשבר במהלך ההקלטות, ריסק את מערכת התופים שלו ויצא בזעם מהאולפן. אבל הקש שבאמת שבר את גב הגמל התרחש סביב האלבום BACK TO BACK משנת 1983. לנקסטר כתב עבור האלבום שיר בשם OL' RAG BLUES והקליט בעצמו את ערוץ השירה המוביל. אלא שמאחורי גבו, רוסי וחברת התקליטים מחקו את השירה של לנקסטר והקליטו במקומה את קולו של רוסי לצורך הוצאת השיר כסינגל! כשלנקסטר גילה את התרמית הזו, הזעם שלו הרקיע שחקים. בהמשך, כשרוסי ופארפיט המשיכו להקליט תחת השם המקורי את האלבום המצליח אך הפופי לחלוטין IN THE ARMY NOW, לנקסטר אף הוציא צו מניעה משפטי כדי לעצור אותם. הקרב על השם והנשמה של הלהקה גלש לבית המשפט.

בקרב המעריצים, לנקסטר נחשב תמיד ל"איש השקט של הלהקה". הוא היווה קונטרפונקט יציב ושקול לדמויות המוחצנות והססגוניות של שני הגיטריסטים, רוסי וריק פארפיט. גם נגינת הבס שלו הייתה כזו: תומכת, יציבה, מניחה את היסודות בלי לגנוב את ההצגה. "הסגנון שלי הוא רוק", הסביר פעם, "אבל אני מקשיב ונהנה ממגוון רחב של ז'אנרים. נגינת בס שאני מעריך במיוחד היא בדרך כלל יצירתית ולא חכמה. קו בס יצירתי ממסגר את השיר ומעצב אותו". כדי להבין איך הבס של לנקסטר נעל את הקצב כמו בטון יצוק. הגיטריסטים יכלו לעשות שמיניות באוויר, אבל אלן שמר על הבית.

אך מתחת לחזות השקטה הסתתר אופי נפיץ. "אלן היה קשוח, ממש קשוח", סיפר ריק פארפיט בשנת 2014. "לא היית רוצה להיכנס איתו לקטטה. פעם ראיתי אותו מתמודד עם שני בריונים לבושי עור עם שרשראות אופניים, הוא פשוט נכנס בהם והיכה אותם". את הכינוי "נאף" קיבל בין היתר בגלל הנטייה שלו לסיים ויכוחים סוערים במילים הקצרות: ENOUGH IS ENOUGH ("מספיק זה מספיק!"). לא כדאי היה למתוח את החבל איתו. באוסטרליה, לשם עבר, הוא המשיך לככב על הבמות בהרכבים מקומיים כמו THE PARTY BOYS ו-THE BOMBERS, כשהוא מוכיח שהרוק זורם בעורקיו בכל יבשת שבה ינחת.

במשך שנים, המעריצים חלמו על איחוד של ההרכב הקלאסי, זה שכונה בפיהם THE FRANTIC FOUR וכלל את רוסי, פארפיט, לנקסטר וקוגלאן. הלחץ עשה את שלו, ולנקסטר ורוסי נפגשו בסידני כדי לבחון את האפשרות. אפילו הבסיסט שהחליף את לנקסטר, ג'ון אדוארדס, הביע את תמיכתו במהלך והפגין כבוד רב לקודמו בתפקיד: "זה היה נהדר, הוא אישיות חשובה. אני תמיד אהיה רק המחליף של אלן לנקסטר, אני מנסה לשמור את המורשת שלו בידיים בטוחות". עבור מעריצי הלהקה הוותיקים, THE FRANTIC FOUR היו המקבילה המוסיקלית לרביעיית מופלאים מיתולוגית אחרת. הם ייצגו את התקופה שבה רוק כבד היה נטול סינטיסייזרים ומניירות מסחריות – רק ארבעה חברים מזיעים, קורעים את מיתרי הגיטרה והעורות של התופים, ומרעידים את האולמות.

בשנת 2013, החלום התגשם. ארבעת המקוריים הכריזו על סיבוב הופעות איחוד בבריטניה, והכרטיסים נחטפו. המעריצים שהגיעו להאמרסמית' אפולו בלונדון זכו לראות את לנקסטר, כעת אפור שיער ושברירי, אך עדיין מחזיק את הבס בנחישות ומספק את הבסיס המוצק לשירים שאהבו. ההתרגשות בקהל הייתה מחשמלת. למרות שטרשת הנפוצה כבר החלה לכרסם בגופו ולהקשות על תנועותיו, ברגע שהמגברים נדלקו, הזמן עצר מלכת. הם ניגנו את הקלאסיקות הכי מחוספסות שלהם: JUNIOR'S WAILING, השיר IN MY CHAIR, ההמנון BIG FAT MAMA וביצוע מרהיב לשיר JUST TAKE ME שלנקסטר עצמו שר במקור באלבום המופת QUO. הקהל עמד על הרגליים עם דמעות בעיניים. הסיבוב הזה היה הצדעה אחרונה, במיוחד לאור העובדה שריק פארפיט הלך לעולמו בשנת 2016, מה שהפך את האיחוד הזה לנס חד-פעמי שלא יחזור.

אך האיחוד, שהסתיים בשנת 2014, לא ריפא את הפצעים הישנים. לנקסטר חשף שהמרירות הכלכלית עדיין קיימת: "הסטטוס קוו עלה לי בסופו של דבר יותר כסף ממה שהרווחתי ממנו אי פעם, כי ניסיתי להגן עליו. אני לא תאגיד גדול, אני לבד. בסופו של דבר צריך לוותר. אף אחד מאיתנו בלהקה לא קיבל מעולם הצהרת תמלוגים, מעולם. יש הרבה מיליונרים שמסתובבים בעולם שהרוויחו את כספם מסטטוס קוו, אבל הלהקה עצמה מתקשה להגיע לשם". זהו הסיפור הקלאסי, העצוב והמוכר כל כך של עולם המוסיקה: המנהלים, חברות התקליטים ואנשי העסקים שגוזרים קופונים של מיליונים, בזמן שהמוסיקאים שירקו דם על הבמות נאלצים להילחם על פירורים ועל הזכויות לשירים שהם עצמם יצרו.

כמובן, לכל מטבע יש שני צדדים. מי שיקראו את האוטוביוגרפיה של פרנסיס רוסי יגלו גרסה שונה לחלוטין, תמונה לא נעימה של לנקסטר כאדם קשה ובעייתי, שהיה חלק מהותי מהבעיות בלהקה. האמת, כנראה, קבורה אי שם תחת הררי ציוד, עשן סיגריות ועשרות שנים של תהילה, כסף וטינה. מה שבטוח הוא שהבסיס של סטטוס קוו, האיש השקט שהיה העוגן שלהם, הניח את הבס שלו בפעם האחרונה.

גם זה קרה החודש, ספטמבר, בשנת 1969:

סטיב קרופר, הגיטריסט הראשי של להקת בוקר טי והאם ג'יז ומפיק ידוע של חברת התקליטים STAX, היה בסימני סיום הפקת תקליט עם מיץ' ריידר ולהקתו החדשה, הדטרויט ווילס. "היינו צריכים לחזור הביתה לדטרויט כדי למצוא את מה שאיבדנו בניו יורק", אמר אז ריידר לעיתונות המוסיקה.

ג'אן וונר, הבעלים של המגזין רולינג סטון, הפך למפיק תקליטים. המאמץ הראשון שלו היה להפיק את בוז סקאגס, הגיטריסט לשעבר של סטיב מילר באנד.

פסטיבל המוסיקה של סרניה בקנוויק און דה לייק הודגש על ידי הטרדה של הלהקות המופיעות בגבול קנדה. לטד נוג'נט, הגיטריסט של להקת אמבוי דיוקס, ערכו שומרי הגבול חיפוש בפי הטבעת שלו אחר סמים ורוב הלהקות נעצרו למשך כמה שעות. בפסטיבל עצמו לא נכחו אנשים רבים, אחרי הכל.

לחברת מוטאון יש חברת תקליטים חדשה, RARE EARTH, שתכלול צלילים "מחתרתיים". התקליט הראשון הוא של הלהקה בשם זה.

גרהאם נאש, לשעבר מההוליס ועכשיו עם קרוסבי, נאש, סטילס, יאנג וכל מי שהצטרף אליהם לאחרונה, חולה קשה ולא יופיע למשך כמה שבועות. צפוי שיהיה צורך בניתוח שיאפשר לו להמשיך לשיר.

חברי להקת SRC הנהדרת חזרו מהחוף המערבי כשהם מבואסים מהתגובות שקיבלו שם. "לקהלים מעולם לא הייתה את בשלות הרוק'נ'רול כדי להיכנס לזה באמת" אמר פיט אנדרוז, מנהל הלהקה. "הקהל לא צפוי להשתולל על כל להקה שנכנסת לאולם נשפים, אבל הקהל של הפילמור בא "למחנה" עם ציוד מטורף כמו כסאות דשא ושקי שינה. ואני לא צוחק". בזמן שהותה של הלהקה שם, חבריה הצליחו לפתור כמה מהטרדות הגדולות שהיו להם עם חברת התקליטים קפיטול. תוצאות המשא ומתן בקליפורניה אומרות של-SRC יהיה הרבה יותר חופש בהפקת האלבום הבא שלהם. בינתיים, חברי הלהקה פיטרו את הגיטריסט הראשי, גארי קוואקנבוש, והחליפו אותו בריי אנדרוז, בעבר חבר עם BLUEBERRY JAM. ריי ניגן עם הלהקה כשגארי היה חולה והרשים ביותר. הלהקה סבורה שהתוספת של ריי תעשה את ההבדל הנחוץ בסאונד שלה.

סיבוב ההופעות של להקת בליינד פיית' היה מלא בהתרחשויות מוזרות. ההופעה בדטרויט נבלמה על ידי האקוסטיקה הנוראה להפליא של אצטדיון אולימפיה. בניו יורק תקפו שוטרים שני חברים בקהל שהצליחו להגיע לבמה בניסיון לגעת בכוכבים. ובפורטלנד, אורגון, הופעתם נקטעה כשג'ינג'ר בייקר נכנס למה שהמקומיים ראו בו סולו תופים תזזיתי מדי. ההופעה בדטרויט כללה גם את גיטריסט טראפיק לשעבר, דייב מייסון.

בונוס: מה לעזאזל קרה לסטיב מילר?

החודש, ספטמבר בשנת 1971, יצא תקליט לסטיב מילר באנד ששמו ROCK LOVE. בזמנו, אנשים סברו שאחרי דבר שכזה הוא לא יצליח יותר להתרומם. מי היה מאמין שדווקא הגיטריסט המבריק הזה, שלמד אקורדים ראשונים ישירות מהסנדק המוזיקלי שלו לס פול ומענק הבלוז טי-בון ווקר, יוציא תחת ידיו בלגן כזה שנשמע כאילו הוקלט בחופזה באיזה מרתף לח? אבל אצל חתולי רוק אמיתיים, גם כשהכול מתפרק מסביב, יש ניצוצות של קסם ששום נפילה לא יכולה למחוק.

בעולם הרוק של שנת 1971, סטיב מילר היה שם נרדף להצלחה עקבית. אחרי חמישה תקליטי אולפן שביססו אותו כאחד הקולות המעניינים והחשובים בבלוז-רוק הפסיכדלי של החוף המערבי, הציפייה לתקליט השישי שלו הייתה בשיאה. ואז, בספטמבר של 1971, נחתה על מדפי החנויות פצצה מוזיקלית קטנה בשם ROCK LOVE, והותירה את המעריצים והמבקרים מגרדים את הראש בתמיהה. במקום המשך ישיר לקו המוכר והאהוב, קיבל הקהל יציר כלאיים מוזר: חצי הופעה חיה וחצי הקלטות אולפן, שנראה כאילו הודבק יחד בחיפזון על ידי חברת התקליטים קפיטול. החבר'ה בקפיטול כנראה נכנסו להיסטריה קלה: החוזה דרש חומרים חדשים, הקופות היו צריכות תזרים מזומנים, ומילר הגיש להם פרויקט שנשמע חצי מבושל ומרושל במפגיע, כזה שגרם אפילו למאזינים השרופים ביותר לעצור את המחט של הפטיפון ולתהות אם מישהו באולפן שכח לכוון את כפתורי הסאונד.

הדרמה האמיתית, כך מסתבר, התרחשה עוד לפני שהוקלט ולו צליל אחד. בעקבות הקלטות התקליט הקודם, NUMBER 5, כמעט כל להקת הליווי של מילר פשוט קמה ועזבה, והותירה אותו לבדו עם הבסיסט בובי וינקלמן. זהו זעזוע של ממש עבור הרכב שהתגאה בכימיה הדוקה. מילר, שלא נבהל בקלות, מיהר לגייס חברים חדשים מלהקתו הקודמת של וינקלמן, הרכב רוק פסיכדלי מסקרן בשם FRUMIOUS BANDERSNATCH. כך מצאו את עצמם המתופף ג'ק קינג והבסיסט רוס ואלורי בתור חטיבת הקצב החדשה של הסטיב מילר באנד. אם השם רוס ואלורי מצלצל לכם מוכר מעולם הרוק של שנות השבעים והשמונים, אתם לגמרי בכיוון: מדובר באותו נגן בס מופלא שיעזוב זמן קצר לאחר מכן כדי להקים, יחד עם ניל שון וגרג רולי, את להקת הענק JOURNEY. מתברר שגם מפלצות אצטדיונים עתידיות התגלחו בתחילת דרכן על הכאוס של סטיב מילר. התוצאה היא תקליט שנשמע כמו פרק מעבר, מסמך מבולגן אך מרתק של אמן שמחפש את דרכו מחדש.

התעלומה רק מתעצמת כשמעיינים בקרדיטים, או ליתר דיוק, בהיעדרם. בובי וינקלמן, שהחליף את גיטרת הבס בגיטרת קצב, אכן ניגן בכל שלושת קטעי ההופעה החיה שתופסים את כל הצד הראשון של התקליט, אך שמו לא מופיע כלל על העטיפה. באופן דומה, הגיטריסט דייוויד דני, שצפוי להצטרף מחדש ללהקה בעתיד, מנגן גיטרה מובילה בשני הקטעים הראשונים, וגם הוא נותר אנונימי לחלוטין. דייוויד דני עוד יחזור בריבוע בהמשך העשור כצלע מרכזית באלבומי המופת FLY LIKE AN EAGLE ו-BOOK OF DREAMS, ואף יכתוב את הלהיט הבלתי נשכח THE STAKE. אבל כאן, ב-1971, הוא ווינקלמן הפכו לרוחות רפאים ללא קרדיט. אם לא די בכך, אין לתקליט מפיק רשמי, אין טכנאי סאונד ואין שום הסבר לגבי תהליך העבודה או ההקלטות הנוספות שנעשו באולפן. התחושה היא של מוצר חצי אפוי שנדחף החוצה לשוק, אולי כדי למלא התחייבות חוזית. עטיפת התקליט עצמה נראתה כמו עבודה עצלנית במיוחד: תצלום פשוט של מילר רכון על הגיטרה, בלי רמז להרכב שמנגן איתו, כאילו כולם רצו לזרוק את המוצר למדפים ולברוח מהדלת האחורית.

התקליט נפתח בהצהרת כוונות ברורה לכאורה. מילר פונה לקהל בהופעה החיה ואומר: "אני הולך לנגן לכם קצת בלוז כי אני יודע שאתם אוהבים את זה". אך בעוד הכוונה טובה, חלק מהמבקרים כבר מיהרו לקבוע שהביצועים הם לא יותר מאוסף קלישאות בלוז של בחור לבן. הצד הראשון כולו מורכב משלושה קטעי בלוז-רוק ארוכים שהוקלטו בהופעות בפסדינה ובהוליווד, פלורידה. והכינוי שבו מילר מציג את עצמו, THE GANGSTER, הוא מוטיב חוזר מרתק שמלווה אותו עוד משירו המוקדם GANGSTER OF LOVE בתקליט SAILOR משנת 1968. אותו גנגסטר יחזור בגדול כעבור שנתיים בלהיט הענק THE JOKER במשפט המפורסם: "SOME PEOPLE CALL ME THE GANGSTER OF LOVE". הבולט שבהם, או הידוע לשמצה, תלוי את מי שואלים, הוא הקטע LOVE SHOCK. מדובר בג'אם אימתני שאורכו כמעט 12 דקות, ובמרכזו סולו תופים ארוך עד מאוד של ג'ק קינג, שאורכו כשש דקות. הביצוע הוקלט באולם PIRATE'S WORLD בפלורידה, ושש דקות שלמות של סולו תופים בהקלטה בינונית זה מבחן סיבולת אמיתי, אפילו למי שחונך על הסולואים האינסופיים של אותה תקופה.

עם כל הכבוד לכישרונו של קינג, מעטים האנשים שרוכשים תקליט של סטיב מילר כדי להאזין לסולו תופים ממושך כל כך. נראה כי במתכונת החדשה מילר הרגיש צורך לתת לחבריו החדשים מקום נרחב להפגין את יכולותיהם, אך הבחירה האמנותית הזו פוגעת בזרימה ומרגישה מעט מוגזמת. איכות הסאונד של ההקלטות החיות גם היא אינה אחידה, וישנם תקליטי בוטלג פיראטיים שנשמעים טוב יותר מהתוצר הרשמי הזה. שמענו בימינו בוטלגים שהוקלטו בתוך קופסת נעליים שנשמעו חיים ונושמים יותר, ועדיין, יש משהו באנרגיה הגולמית והבלתי מצונזרת הזו שמזכיר מועדון עשן ומיוזע בשעות הקטנות של הלילה.

הצד השני של התקליט מציג ארבעה קטעי אולפן, וכאן הדברים מתחילים להישמע מוכרים יותר. שירים כמו LET ME SERVE YOU ושיר הנושא, ROCK LOVE, מציגים את מילר במיטבו: כתיבת שירים הדוקה, מלודית וקליטה. שיר הנושא, ROCK LOVE, נושא בתוכו בדיוק את הקלילות המדבקת ואת הגרוב שיהפכו אותו בהמשך העשור למכונת להיטי תחנות רדיו עם המנונים כמו ROCK'N ME. גם הקטע הפותח את הצד הראשון, THE GANGSTER IS BACK, הוא קטע בלוז קצבי וסוחף בהשראת הגיטריסט פרדי קינג. בשירים אלו ניתן לשמוע ניצנים של הכיוון המוזיקלי שמילר עשוי לפתח בשנים הבאות, כזה ששם דגש על שירים קצרים ומהודקים יותר.

עם זאת, גם כאן ישנן החלטות תמוהות. השיר HARBOR LIGHTS הוא שריד פסיכדלי שנשמע מעט לא במקום, אפילו בסטנדרטים של 1971. הקטע DELIVERANCE, שאורכו תשע דקות, נשמע יותר כמו קטע שהוקלט ושלא היה אמור להיכנס לתקליט. למרות זאת, יש הטוענים שדווקא בקטע הזה טמון הקסם האמיתי של התקליט. זהו ג'אם אקוסטי מהפנט ומעושן, שבו מילר מטיס את אצבעותיו על צוואר הגיטרה ומדגים יכולות וירטואוזיות שיפתיעו את כל מי שמכירים רק את להיטיו הגדולים. מי שמכיר אותו רק משירים קלילים כמו ABRACADABRA עלול להישמט לו הלסת מול עבודת הגיטרה כאן. זו נגינה חפה מפוזה, עמוקה ומלאת נשמה. נגינתו מהירה, זורמת ומלאת טעם, והיא מוכיחה שלמרות כל הבעיות מסביב, מילר כגיטריסט וזמר נותר יציב כמו סלע אהבה. גם קולו נקי והשליטה שלו מרשימה מבלי להיות ראוותנית. השיר הזה כל כך מהנה, שאפשר היה בקלות להמשיך אותו לתשע דקות נוספות.

אז האם ROCK LOVE הוא תקליט גרוע? התשובה מורכבת. אין ספק שהוא לא אחיד ברמתו, וקל להבין מדוע הוא התקבל בקרירות. זהו אינו מאמץ מוזיקלי מגובש, אלא יותר ביטוי למצבו הנפשי והמקצועי של סטיב מילר באותה נקודת זמן. הוא איבד את להקתו, מנסה דברים חדשים, וכנראה שלא היה לו עניין להוכיח שום דבר לאיש. הוא פשוט רצה לתעד באופן רשמי כמה הקלטות וחומרים שהיו לו, והתוצאה היא מה שקיבלנו. הציבור האמריקאי הצביע ברגליים, והתקליט נתקע במקום ה-147 המאכזב במצעד האלבומים של בילבורד – ההישג המסחרי החלש ביותר של מילר באותן שנים. תוסיפו לכך שבשנת 1972 הוא שבר את מפרקתו בתאונת דרכים קשה שהשביתה אותו לחודשים, ותקבלו נקודת שפל שכמעט מחקה אותו מהמפה.

עבור המעריצים האדוקים ביותר, שכבר העניקו לתקליט את הכינוי ROCK BOTTOM (שפל המדרגה), זהו מסמך חשוב בדיסקוגרפיה שלו. הוא מאפשר לחפש ולמצוא רגעים קטנים של גאונות וביצועים נדירים שכנראה לא ישובו עוד. למרות חסרונותיו, כמחצית מהתקליט טובה למדי, וזו כנראה המחמאה הגדולה ביותר שאפשר להעניק לו. אולי במקום ROCK LOVE, שם הולם יותר לתקליט הזה היה צריך להיות ROCK LOST, אהבה שאבדה בדרך. אבל כאוהבי ויניל אמיתיים, אי אפשר שלא לחבק גם את האלבומים הלא-מושלמים האלה, שבהם המוזיקאי נשמע פגיע, חשוף ומחפש את הדרך בלי רשת ביטחון.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "זוכרים את להקת סטיב מילר הישנה? אותה חבורת מוזיקאים דינמית, מומחים בהרמוניות ווקאליות כמעט עדינות – אותו שילוב יפהפה של בלוז והביץ' בויז שגולגל לשלם קטלני אחד? זוכרים את הפנטזיות המבוקרות של CHILDREN OF THE FUTURE, את העוצמה המתמשכת של SAILOR, את הנמנום המענג של BRAVE NEW WORLD? לזמן מה, להקת סטיב מילר נשמעה כמו להקת הרוק הטובה ביותר באמריקה. אפילו אז, באותם זמנים מזהירים, הלהקה פיתחה כישרון קטלני גם להצליח בגדול וגם לפוצץ הכל, בחירה שעד היום כמעט ולא הותירה דבר מאותה להקת סטיב מילר האימתנית.

היה ברור שהמצב הידרדר עם יציאת התקליט הקודם, NUMBER 5. עד אז מילר איבד את שירותיהם של כל החברים המקוריים למעט המתופף טים דייוויס (שעזב זמן קצר לאחר מכן), ואולי גרוע מכך, הוא איבד את הטכנאי/מפיק גלין ג'ונס, שנוכחותו מעוררת ההשראה ואוזנו ללא דופי היו יקרות מפז בהכנת שלושת התקליטים הטובים ביותר של הלהקה. NUMBER 5 סבל כתוצאה מכך מהדומיננטיות של מפיק תקליטים חובבן שפגמיו שוחזרו ברגישות במאסטרינג הסופי; מחסור בחומר טוב, ודלות רוח כללית.

הבעיה הגדולה ביותר של מילר כאן היא איך למלא תקליט ללא שום תוכן. חצי מהתקליט הוא הופעה חיה, והחצי השני לא. התוצאה: בעיה של שלישייה הנאבקת להצליח על הבמה, כשהאולפן משמש כקביים. גרוע מכך, החומר כל כך דליל עד שהצליל של קטעי הרוק מתחיל דק, ושלושה מהם נגררים הרבה אחרי שמיצו את קבלת הפנים שלהם. כמו קטעי ההופעה החיה, השם הצורמני, ארבעת הקטעים הקצרים, הם לפחות עדינים בתחילת כל צד, ומאפשרים למאזינים להבחין מוקדם מתי הסוף קרב; לפיכך, שום כמות של אובר-דאבינג לא תציל את התקליט העקר הזה".

המבקרים אולי מיהרו לסכם את הקריירה שלו ולהספיד אותו, אבל סטיב מילר ידע בדיוק מה הוא שווה. שנתיים בלבד לאחר מכן, עם צאתו של THE JOKER, הוא התייצב במקום הראשון והשאיר לכל המלעיזים אבק – כשרק התקליט המוזר והמחוספס הזה נשאר עדות לכך שגם הדרך לפסגה רצופה לפעמים בכמה מהמורות מקרקשות של בלוז.

בונוס: אחים בדם, אחים בדמעה: הבי ג'יס מפליגים אל נמל טרפלגר - התקליט שיצא החודש, ספטמבר, בשנת 1971.

לונדון, 1971. הגשם לא מפסיק לרדת. נדמה כאילו השמיים האפורים של הבירה הבריטית החליטו לשטוף את כל צבעי הסיקסטיז העליזים ולהותיר אחריהם עולם חום-אפרורי, מהורהר ומלנכולי. אם תניחו את המחט של הפטיפון על הוויניל ותרגישו צמרמורת קלה, תבינו מיד שזה לא רק מזג אוויר בריטי טיפוסי – זהו הלך נפש מוחלט. ובדיוק אל תוך האווירה הזו, כמו ספינת מפרש עתיקה הפולחת את דרכה בערפל, הגיע התקליט החדש של האחים גיב, הבי ג'יס. התקליט הזה הוא מוזיקת ריפוי. מהרגע הראשון שמביטים בעטיפתו, ציור תקופתי של ספינות קרב מעשה ידיו של הצייר ניקולס פוקוק המתאר את הקרב הימי המפורסם משנת 1805, כששם התקליט מתנוסס על מגילת קלף, מבינים שלא מדובר בעוד אוסף שירי פופ קלילים. יש כאן כובד, רצינות, תחושה של יצירה שנועדה להישאר לדורות.

בתחילת שנות השבעים, עטיפות תקליטים מסוג זה סימנו משהו עמוק, מחתרתי כמעט. משהו שמעבר ללהיטי ארבעים הגדולים. והקלף שעל העטיפה אינו משקר. TRAFALGAR הוא בהחלט תקליט כבד, אך לא בגלל גיטרות בלוז-רוק רועמות או קטעי שירה פואטיים. זהו תקליט טיפולי עבור שלושה אחים שניסו לאחות את הקרעים ביניהם, לאחר סכסוך אגו מר ומתוקשר שגרם לפירוק הלהקה ב-1969 ולשליפת ציפורניים בעיתונות המוזיקה. והוא נע בקצב של רכבת הרים איטית המטפסת במעלה הגבעה התלולה ביותר ביום גשום. שירי התקליט מהדהדים רעש קבוע של גשם, את הגוונים החומים והאפורים של לונדון בשנת 1971. בניגוד לבי ג'יס הצבעוניים של הסיקסטיז, הפעם לא היו הגיטריסט וינס מלואני או המתופף קולין פיטרסן בסביבה כדי לרסן את הנטיות המלודרמטיות של האחים. הכל נסוב סביב מצב הרוח. ובינינו, איזה מצב רוח מפואר! רק האחים גיב יכלו לקחת דיכאון קיומי ולעטוף אותו בהרמוניות קוליות כה מושלמות עד שמתחשק לכם לשבת בחושך, להתעטף בשמיכת צמר עבה ולהתמוגג מכל צליל.

כל מי שפוטרים את השנים שבין הפסיכדליה הצבעונית של הלהקה בשנות השישים לבין פאר הדיסקו והנשמה של שנות השבעים המאוחרות יותר, חייבים לעגון בנמל המפואר והמאופק של TRAFALGAR. זוהי תחנת חובה לכל חובב מוזיקה אמיתי: פופ תזמורתי שופע, עמוק, בוגר וכובש, שרחוק שנות אור מנוסחאות מסחריות. אבל אם תשאלו את בארי גיב, הוא כנראה ימשוך בכתפיו וינסה לערער על כל המיתולוגיה הזו. "הרבה אנשים יחשבו שיש לתקליט תחושה היסטורית כללית בגלל השם TRAFALGAR ורצועות כמו WATERLOO", הוא אמר, כשהוא מתכוון כמובן לקטע הפותח את הצד השני של התקליט, WALKING BACK TO WATERLOO, "אבל אני חושש שזה קצת מטעה, כי לאף אחד מהם אין שום קשר להיסטוריה".

מנהלם, רוברט סטיגווד, ניסה להסביר זאת בכתבה שהתפרסמה במגזין רולינג סטון: "החבר'ה האלה לגמרי לא משכילים. הם אפילו לא יודעים לאיית. הם כותבים מילים באופן פונטי. זו השירה שלהם, השירה הפשוטה של המילים שפונה לציבור". לרובין, כהרגלו, הייתה דרך רומנטית ואמנותית יותר לתאר זאת: "זה כמו דבר רוחני כשאנחנו כותבים. אנחנו יודעים מה השני חושב, כאילו הייתה לנו שפה משותפת בינינו". אותו קשר טלפתי בין האחים פעל במלוא עוצמתו ברגע ששמו בצד את הטינות האישיות וישבו יחד ליד הפסנתר.

את פירות החיבור הרוחני הזה שומעים כבר בשיר הראשון שפותח את האלבום, HOW CAN YOU MEND A BROKEN HEART.

השיר המרטיט הזה נולד באוגוסט 1970, ממש ביום שבו האחים התפייסו רשמית בדירתו של בארי ברובע קנזינגטון. רובין סיפר לימים שהם התיישבו, ותוך פחות משעה המילים והלחן כבר נשפכו אל הדף מעצמם. במקור הם בכלל ייעדו את השיר לזמר אנדי וויליאמס, אך למרבה המזל הם הבינו בזמן שמדובר ביהלום משפחתי פרטי שאסור לוותר עליו. התוצאה? השיר הזה הפך ללהיט המקום הראשון הראשון אי פעם של הבי ג'יס במצעד האמריקאי של בילבורד, ושהה שם ארבעה שבועות רצופים באוגוסט 1971. השילוב בין הפתיחה השברירית של רובין לבין החום העמוק בקולו של בארי מעביר צמרמורת בכל פעם מחדש.

המילים בתקליט TRAFALGAR אכן מציגות את האחים גיב בשיא המוזרות שלהם. השיר השני בתקליט נקרא ISRAEL אך נראה שפסקול הסרט BLOOMFIELD - שצולם בארץ והפסקול שלו הופקד בידי מוריס גיב בשיתוף פעולה עם בריאן אילי - לא סיפק את הגעגועים שלהם לישראל, והם כתבו שיר שלם על המדינה מבלי להיות פה. אולי הם חגגו את הפסקת האש לאחר מלחמת ההתשה הארוכה עם מצרים? מי יודע. "קחי אותי לזרועותיך", שר בארי בקולו הפתוח והכן ביותר, "תני לי להרגיש את טובך". קשה לפענח בדיוק למה התכוון, אך הרגש הזה יהפוך למובן יותר שנה לאחר מכן, בספטמבר 1972, כאשר אולימפיאדת מינכן תביא עמה את זוועות ספטמבר השחור.

התקליט רצוף בשירים נפלאים. THE GREATEST MAN IN THE WORLD הוא אחד ממכתבי האהבה הטובים ביותר של בארי, עם תזמורת כלי המיתר של ביל שפרד בסיום השיר, הראויה למלחין סרטי ג'יימס בונד, ג'ון בארי. שפרד ניצח כאן על עיבוד מיתרים עשיר להפליא, שיודע לסחוט את בלוטות הדמע בלי לגלוש לשמאלץ זול. גם מוריס תרם שיר מנצח, IT'S JUST THE WAY, עם נגיעות של ג'ון לנון בשירה ותחושה. מה שכן, הייתי מוותר פה בכיף על נגיעות תוף המרים שרק הורסות את המרקם. מוריס, שהתבגר במהירות ככותב ומפיק בתחילת שנות השבעים, קלע בדיוק לרוח התקופה. ראוי לציין גם את השיר שנועל את האלבום, DON'T WANNA LIVE INSIDE MYSELF, שיצא כסינגל השני מהתקליט. זהו מונולוג כואב וחשוף של בארי גיב על הפחד מלהסתגר בתוך עצמך והרצון הנואש לפרוץ את חומות הבדידות – שיר שמסתיים בקרשנדו תזמורתי מהפנט שמחייב הרמת כוסית לכבוד הכישרון של האחים.

אבל שיר הנושא של מוריס, TRAFALGAR, הוא סיפור אחר לגמרי. הוא מהדהד את עטיפת התקליט, וחודר עמוק אל תוך המלנכוליה המעורפלת והמופנמת שהפכה את הבי ג'יס לכל כך מיוחדים. "התגלגלתי אל תוך העשן, ושם איבדתי את תקוותי", שר הגיבור בשיר. מצב הרוח של התקליט מעונן בכבדות. איזה יופי של אורגן האמונד יש בשיר הזה. מוריס גיב גילה: "זה הוא שיר על בחור בודד מאוד שחי בלונדון ומבלה הרבה מזמנו בהאכלת היונים בכיכר טרפלגר". רק מוריס גיב היה מסוגל לקחת האכלת יונים מסכנות בכיכר לונדונית סגרירית ולהלביש עליה דרמה אפית שנשמעת כמו טרגדיה יוונית בליווי קלידים.

אז הלהקה אולי התאחדה, אבל TRAFALGAR חושף את כל הבעיות הבלתי פתורות שלהם. התקליט הוקלט בין ינואר לאפריל 1971 באולפני IBC, וסימן רשמית את הכללתו של ג'ף ברידג'פורד כחבר הרביעי בלהקה (אם כי שמו אוית בטעות JOEFF בעטיפה האמריקאית). זה היה גם התקליט הראשון בו הופיע הגיטריסט אלן קנדל, שהגיע מלהקת TOE FAT. קנדל יהפוך לחבר קרוב ונגן קבוע שילווה את הלהקה במשך עשורים שלמים, כולל בתקופת הזהב המסחררת של סוף שנות השבעים. "ברור שהייתי מודע למוזיקה שלהם", אמר אלן. "אני נהנה ממלודיה והם אולי המלודיים מכל הכותבים, אז זו התאמה מושלמת. למעשה, העבודה איתם כל כך הרבה זמן עוררה בי סקרנות אמיתית לגבי תיאוריה מוזיקלית וקומפוזיציה".

הסאונד בתקליט היה קפיצת דרך משמעותית באיכותו, והעיבודים המחושבים היטב הם כנראה קרדיט למוריס לא פחות מאשר לביל שפרד. אך למרות האיכות, הבי ג'יס נדחקו לשוליים כיוצרים, במיוחד בארצות הברית. הם לא התאימו לתבנית של זמר-יוצר שהייתה פופולרית אז, והתמקדותם בהקלטות מלוטשות במקום בהופעות חיות הרחיקה אותם מהמבקרים. המבקרים חיפשו באותם ימים גיבורי רוק מחוספסים עם ג'ינסים מטולאים וסולואים מנסרים, ולא ידעו איך לאכול הרמוניות קוליות קטיפתיות ובלדות תזמורתיות מושלמות. 

בעוד הסינגלים שלהם נמכרו היטב, מעלותיהם של התקליטים שלהם נטו לקבל בעיקר התעלמות.

כשהבי ג'יס ערכו מסיבת עיתונאים לתקליט TRAFALGAR בניו יורק, זו נקטעה על ידי איום בפצצה בבניין. בארי אמר לעיתונאים שהוא לא מפחד, ואז הוסיף באופן מסתורי: "המוות לא יכול להיות גרוע יותר מהחיים". אנשים לא הבינו למה הוא התכוון. אבל כל מי שמאזין לתקליט הזה מבין מיד: מתוך התהום, העצב והגשם האנגלי של ספטמבר 1971, צמחה אחת היצירות המרפאות והיפות יותר שהוקלטו אז.

בונוס: להקת ריינבאו - עם המתופף שבהחלט לא מתכוון לפרוש!

בסוף שנת 1975 דיווחה עיתונות המוזיקה בהתרגשות על כך שקוזי פאוואל, המתופף רב העוצמה שעבד עם ג'ף בק והפיק כמה סינגלים מצליחים משלו, החליט לתלות את המקלות. הסיפורים גרסו כי פאוואל מאס בכל סצנת המוזיקה ועמד להגשים חלום ישן: קריירה חלופית כנהג מרוצים. אבל בעולם הרוק, שום דבר לא התנהל לפי התוכנית. והדבר הבא שנשמע היה לא פחות מסנסציוני: קוזי פאוואל מצטרף לגיטריסט הווירטואוזי ויוצא דיפ פרפל, ריצ'י בלקמור, בלהקתו החדשה, RAINBOW.

הלהקה, שלמרות תקליט בכורה שאכזב מעט את המבקרים, נראתה כמו הדבר הגדול הבא ולא חיכתה רגע. כמו מרבית הלהקות שיודעות שיש להן קהל שמחכה להן, RAINBOW המריאה הישר לארצות הברית כדי להתחיל מסע הופעות מפרך שאמור היה להימשך עד הקיץ של 1976, עם הפסקה אחת בלבד להקלטת תקליט חדש. למרות שהחברים טרם הופיעו בבריטניה, ההרכב החדש עורר עניין עצום, במיוחד כששורותיו התהדרו בשני מוזיקאים מוכרים וחזקים כל כך.

פאוואל נשמע נלהב ומרוצה מקבלת הפנים באמריקה. "הלהקה מתקבלת פה באופן מפתיע לטובה עבור הרכב חדש. הייתי פה בארצות הברית כמה פעמים עם להקות שונות, והפעם זה עובד ממש, אבל ממש טוב. כל הופעה עד כה, למעט אחת, הייתה מלאה עד אפס מקום, וזה לא יכול להיות רע, נכון?".

אבל מעבר להצלחה המסחרית, לפאוואל היה חשוב להדגיש את הפילוסופיה שעומדת מאחורי ההופעות של RAINBOW. "מה שהחלטנו לעשות זה לצאת לשם ובאמת לתת שואו. זה כל כך חשוב בימינו שהצעירים יקבלו תמורה מלאה לכספם. אני חושב שאם אנשים צריכים להוציא כל כך הרבה כסף כדי ללכת לראות הופעות, אז אני בטוח שהם יעדיפו לראות מופע שלם מאשר לצפות בחבורה של אנשים שעולים לבמה, מתחברים לחשמל, מנגנים ואז פשוט יורדים והולכים".

הוא הוסיף וצייר תמונה לא כל כך מזהירה של סצנת המוזיקה באמריקה נכון לאז. "זה חשוב במיוחד כרגע כי הסצנה כאן ממש לא טובה בכלל. הרבה להקות מתקשות מאוד למלא אולמות. כנראה שהלהקות היחידות שבאמת מושכות קהלי ענק כרגע הן אנשים כמו המי, לד זפלין, הרולינג סטון ואולי ג'ת'רו טול. כל אחד אחר שאומר לכם שהעסקים פורחים בקנה מידה עצום פשוט לא דובר אמת".

באותם ימים הם הסתובבו ברחבי ארצות הברית עם קשת בענן אלקטרונית מהבהבת בגובה של ארבעים רגל, משהו שטרם נראה על במות הרוק. המכונה המפלצתית הזו, שנבנתה בקליפורניה, הורכבה מ-2,000 נורות והייתה כל כך מורכבת שהיא דרשה מחשב נייד בצד הבמה כדי לתפעל אותה. היו אפקטים נוספים, כמובן, אך פאוואל, באופן מובן, לא שש לחשוף יותר מדי לפני שהלהקה תגיע לבריטניה.

"הרבה צעירים פשוט פספסו את ההזדמנות לעבור את סוג החניכות שריצ'י ואני עברנו", הוא הסביר. "אלו היו שנים קשוחות, אבל הן בהחלט לימדו אותי המון על איך לעבוד קשה ונתנו לי סיבולת אדירה, דבר שאתה חייב בתור מתופף".

העבודה בברים ובמועדונים של גרמניה הייתה בית ספר אמיתי עבור רבים מהמוזיקאים הבריטים המובילים, וקוזי המליץ על החוויה הזו לכל נגן צעיר שרצה להצליח. "שם אתה צריך לעבוד שש שעות בלילה, שבעה ימים בשבוע. רוב הלהקות הגדולות של היום עברו את הסצנה הזאת. אם אתה יכול ללמוד איך לבדר חיילים אמריקאים בחופשה בברים ומועדונים בגרמניה כשהם שיכורים לגמרי בשלוש לפנות בוקר, אתה יכול ללמוד לבדר כל אחד".

בנוגע לסיבולת הנדרשת ממתופף, קוזי אימץ גישה כמעט סגפנית, ובהחלט לא שגרתית בעסקי הרוק. "אני לא שותה ואני לא בעניין של שום סוג של סמים, שזה קצת מוזר בענף הזה. עשיתי את זה בעיקר בגלל הנהיגה שלי במכוניות מרוץ, כי אני פשוט לא יכול להרשות לעצמי להיות איטי בשום צורה. זה כמובן השתלם גם מנקודת המבט של התיפוף. זה היה חשוב לי מאוד, במיוחד עכשיו כשאנחנו מנגנים סט של שעה וחצי שמסתיים בסולו תופים שלי".

העצה של קוזי למתופפים צעירים שרוצים להצליח הייתה פשוטה וישירה. "כל ילד שרוצה להצליח חייב להיות בכושר. הוא גם צריך לקרוע את התחת בעבודה. דבר נוסף שחייבים לעשות זה לצפות במתופפים אחרים. לכו לראות כמה שיותר מהם ותלמדו את כל הטריקים הקטנים שיש להם. ואז, אחרי שלמדתם את הטכניקה שלהם, אתם יכולים להתחיל לפתח סגנון משלכם. אני לא מתרשם מהרבה מתופפים בימינו, אבל באופן אישי, אני אוהב את ג'ון בונהאם. מבחינתי, יש פער עצום בינו לבין כל השאר. יש אנשים שאולי אוהבים את קארל פאלמר ויש שאוהבים את בילי קובהאם, אבל אני מדבר על מתופפי רוק והוא הטוב ביותר. זה לא שהוא עושה משהו נוצץ במיוחד, הוא פשוט תמיד שם, מחזיק את כל העסק ומניע אותו קדימה. ג'ון ואני חברים טובים, אבל אני רודף אחרי הכתר שלו!".

קוזי הסביר מדוע הוא עדיין נשאר מתופף אחרי שתים עשרה שנים אז בעסק. "אני פשוט רציתי להיות בפסגה. מתופפים כמעט תמיד מוחבאים מאחור, פשוט דופקים קצב. לא רציתי שזה יהיה ככה. אני מניח שכל מה שאני באמת מנסה לעשות זה לעזור לשים את התיפוף על המפה. רוב האנשים הם מתופפים אם חושבים על זה. הם תמיד מתופפים על שולחנות וכיסאות. אני פשוט רוצה שמתופפים יקבלו את תשומת הלב המגיעה להם".

בונוס: העץ הוא גבוה: להקת הפולק-רוק שהסעירה את לונדון.

זה קרה בשנת 1970, באולם המכובד קווין אליזבת הול. על הבמה עלו שני שמות מוכרים וחמים בסצנת הפולק הבריטית של אותם ימים: מת'יוז סאות'רן קומפורט וברידג'ט סנט ג'ון. אבל הקהל שהגיע למלא את האולם עד אפס מקום לא ידע שהכרטיס שרכש עמד להפגיש אותו עם התופעה הבאה של עולם המוזיקה. שלישית ברשימת המופיעים, כמעט בהיחבא, הופיעה להקה אלמונית יחסית בשם TREES. החברים לא נשארו אלמונים לאורך זמן. מהרגע הראשון שבו הצלילים שלהם מילאו את החלל, הקהל נשבה בקסם. בסיום ההופעה, המבקרים מיהרו לשלוף את פנקסיהם והתחרו ביניהם מי יכתוב את התשבחות הנלהבות ביותר על הלהקה החדשה והמרעננת הזו.

רבים מיהרו להשוות אותם לפיירפורט קונבנשן, וזו הייתה כמובן מחמאה מהמעלה הראשונה, אך נדמה היה שלהקת TREES, למרות שהייתה נטועה עמוק במסורת הפולק-רוק האנגלית, הייתה חיה מסוג אחר לגמרי. החברים היו מקוריים, נועזים וניגנו מוזיקה שהייתה בו זמנית יפהפייה, הדוקה להפליא, מרגשת ובעלת מורכבות מוזיקלית מפתיעה. זו לא הייתה עוד להקה שניסתה לרכוב על גל ההצלחה של אחרים, אלא חבורה של מוזיקאים שיצרו שביל משלהם ביער הסבוך של הרוק הבריטי.

בחזית הלהקה, או יותר נכון, הקול שהוביל אותה, עמדה סליה האמפריס. סליה לא הייתה עוד זמרת. עם רקע של לימודי דרמה, קריירה קצרה כרקדנית והכשרה באופרה (שממנה, למרבה המזל, היא שרדה כדי לספר), היא הביאה לבמה נוכחות ייחודית. היא אולי לא רקדה על הבמה, אבל קולה הצלול, העוצמתי והמלא הבעה היה הכלי המושלם להעביר את הסיפורים והלחנים של הלהקה.

את רוב החומרים האלה כתב ביאס בושל, אחד מבסיסטי הרוק היצירתיים יותר שהיה ניתן לשמוע באותה תקופה, שבנוסף להיותו מוזיקאי מחונן היה גם בעל הכשרה מוזיקלית פורמלית. לצידו, עמדה דמותו השקטה והמופנמת של דייוויד קוסטה. על הבמה הוא כמעט לא זז, אבל ידיו סיפרו סיפור שלם כשהן החליפו בזריזות בין גיטרת מרטין אקוסטית מוגברת, גיטרת 12 מיתרים ובנג'ו. אך כישרונו לא הסתיים במוזיקה. קוסטה היה גם האמן האחראי לציור העטיפה המהפנט של תקליט הבכורה של הלהקה, THE GARDEN OF JANE DELAWNEY, שיצא באותה שנה בלייבל CBS.

על התופים הופקד אנווין בראון, בחור שראה עולם. בנו של דיפלומט ופקיד בנק לשעבר, אנווין הביא איתו רבגוניות נדירה. הוא ידע לנגן ברגישות ובאיפוק בקטעים השקטים ביותר, ובאותה נשימה להתפוצץ באנרגיה מתפרצת בקטעי רוק כבדים וסוערים. ואיך אפשר היה בלי הגיטרה המובילה? בארי קלארק, שניגן על גיטרת לס פול. הצליל שלו היה הכלאה מסעירה בין הבלוז-רוק המחוספס לבין הנגינה הפולקית-חשמלית המבריקה של ריצ'רד תומפסון מפיירפורט קונבנשן. באופן מפתיע, עבור כל החמישה האלה, להקת TREES, שהוקמה רק כשנה קודם לכן, הייתה הלהקה הרצינית הראשונה שהם היו חברים בה.

סליה הוסיפה נקודה חשובה: "נראה שאנשים מתקשים להאמין שכל מה שאנחנו רוצים לעשות זה פשוט לנגן את המוזיקה שאנחנו אוהבים וליהנות".

ומה זה אמר ליהנות על הבמה? עבור הלהקה, התשובה הייתה פשוטה: לנגן טוב. והם היו בטוחים שהדרך היחידה לעשות זאת היא מול קהל שמגיב ומחזיר להם אנרגיה. סליה הסבירה זאת בצורה מושלמת: "להצליח להגיע אליהם זה הדבר הכי חשוב שיש. כמו רוב האנשים, אנחנו יכולים לתת רק באותה רמה שאנחנו מקבלים. אני חושבת שצריך להוציא מאיתנו את המיטב".

בהופעה בקינגסטון פוליטכניק, כשהם התחילו לנגן, רק קומץ אנשים היה מפוזר באולם. רוב הסטודנטים העדיפו לבלות בבר. אבל אחרי כמה שירים, החל טפטוף של אנשים שהפך לזרם שוצף. ההתלחשויות היו נלהבות. כשהם סיימו את הסט, אותו קומץ קריר הפך להמון גועש שזעק לעוד. הם פשוט כבשו את המקום.

זו הייתה להקה מגובשת להפליא. הם לא הורכבו על ידי איזה מנהל ממולח שקיווה לעשות כסף מהיר. כל החברים היו חברים טובים כבר זמן מה לפני שהחליטו להקים להקה, כשגילו שלכולם יש ניסיון ושאיפות מוזיקליות דומות. הקרבה הזו ניכרה מיד. לאנשים מבחוץ היה קשה מאוד להבין על מה הם דיברו, שכן רוב השיחה הורכבה מבדיחות פרטיות וקודים פנימיים. סליה אפילו אמרה בכנות: "אני לא חושבת שאי פעם נוכל למצוא מחליף אם אחד מאיתנו יעזוב".

הכימיה הזו באה לידי ביטוי גם במוזיקה. השירים של TREES היו בנויים בעיבודים מדוקדקים ומדויקים, ועם זאת, בזכות ההבנה העמוקה ביניהם, הכל נשמע טבעי וזורם, כאילו זה היה הדבר הכי קל בעולם. כל מוזיקאי שהיה מנסה לעלות איתם לג'אם היה מוצא את עצמו אבוד וחסר אונים בתוך המבנים המורכבים שלהם. אחד היתרונות של התכנון המוקדם הזה היה שהמוזיקה שלהם הייתה מסוגלת לעבור ברגע אחד מתחושה אחת לאחרת, מקטע שקט ומהורהר להתפרצות רוק סוחפת.

רבים כבר חיכו בקוצר רוח לתקליט הבא שלהם. היה ברור שמשהו גדול צומח שם. וכשיצא ON THE SHORE - ההבטחה בהחלט קוימה.

בונוס: קולוסאום: הלהקה שבאמת מביאה מוסיקה מקורית.

קולוסאום הייתה ללא ספק אחת הלהקות המתוחכמות והמרתקות ביותר שפעלו באותה תקופה של שנת 1970. אי אפשר היה פשוט להגיע לאחת ההופעות שלהם, לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שיבשמו אותך. הלהקה הסתמכה על קהל אינטליגנטי, שהיה מוכן להיכנס לעומק המוזיקה ולהתמסר אליה. קולוסאום הוכיחה פעם אחר פעם שמוזיקה הדורשת מחשבה לא הייתה בהכרח מורכבת מדי עבור הקהל הרחב.

גרינסלייד עצמו עבר דרך ארוכה בתעשייה וניגן עם שלל הרכבים. הוא היה חבר בלהקת הת'אנדרבירדס, שליוותה את הזמר כריס פארלו (שבהמשך הצטרף לקולוסאום), שם ניגן לצד הגיטריסט אלברט לי במשך שלוש שנים מהנות במיוחד. לאחר מכן, ניגן עם הראם ג'אם בנד של ג'ינו וושינגטון במשך יותר משנה, לפני שהצטרף לקולוסאום. על הקהל של הלהקה הוא אמר: "אנשים רוצים להקשיב למוזיקה שגורמת להם להשתמש בראש, ולא רק ברגליים. זה הוכח לנו פעם אחר פעם".

לכל אחד מחברי הלהקה היה רקורד מוזיקלי מרשים וניסיון עצום, וגרינסלייד סבר שזו הייתה אחת הסיבות המרכזיות להצלחה של קולוסאום. סגנונות רבים ושונים התמזגו לתוך מה שהם ניגנו אז – רוק, רית'ם אנד בלוז, ג'אז ועוד. העושר המוזיקלי הזה התעצם משמעותית עם הצטרפותו של קלם קלמפסון, שהגיע מהרכב הבלוז-רוק בייקרלו שהתפרק, וכבר היה עם הלהקה מספר חודשים. ראשית, קלם היה צעיר בלפחות חמש שנים מכל אחד מהאחרים. גרינסלייד חשב שהוא הכניס המון רעיונות חדשים וטובים ללהקה, זאת מלבד העובדה שהשיפור המתמיד שלו בשירה ובנגינה לא הפסיק להדהים את כולם.

"כל העסק עבד ממש טוב, וגם באופן דמוקרטי", הסביר דייב. לא היה מנהיג מוגדר. מה שהיה קורה בדרך כלל היה שמישהו היה כותב קטע, רצף אקורדים או ריף, ואז זה היה עובר בין כולם כדי שכל אחד יוסיף, ישנה או יעשה מה שצריך. למרבה המזל, לא קרה לעיתים קרובות שהיו חילוקי דעות משמעותיים לגבי מה שעבד ומה שלא. עם זאת, דייב הוסיף בחיוך: "אם מישהו היה ממש נסחף ומאבד את המטרה, אז ג'ון, שידע בדיוק מה הוא רצה, היה מצביע על כך. הוא היה מונע מאיתנו לסטות מהמסלול".

לא פעם, רעיונות חדשים היו צצים באמצע סשן הקלטות באולפן כשכולם היו מצטרפים לחגיגה, אך לא הייתה שיטה קבועה לכתיבת השירים. כשהלהקה נפגשה לראשונה – איחוד מרגש עבור דייב, טוני וג'ון, שניגנו יחד עוד כשהיו נערים – אף אחד לא הצליח לחשוב על משהו לנגן. אז, כולם פשוט הלכו לפאב, חזרו מעט מבושמים, וגילו שהרעיונות החלו לזרום בקצב מסחרר.

באותה תקופה, קהל המעריצים של הלהקה היה מרוכז בבריטניה, אך לוח הזמנים המתיש שלהם כלל עבודה רבה ביבשת. הם טסו לקלן ליום אחד כדי להצטלם לתוכנית טלוויזיה, מה שלצערם כלל נגינה בכאילו. כמו להקות בריטיות רבות אחרות, הם גילו שסקנדינביה מלאה בהתלהבות. הם היו פופולריים גם בצרפת, אך את אמריקה הם עדיין היו צריכים לכבוש באמת. הם ביקרו שם לתקופה של חודש בסוף הקיץ שעבר, בסיבוב הופעות שהיה מוצלח למדי, אך סיבוב נוסף שתוכנן מאז נאלץ להתבטל.

בזירה אחרת, הלהקה התבקשה להגיע לדרום אפריקה לסיבוב הופעות, "אבל לא יכולנו לנסוע בגלל החרם של איגוד המוזיקאים", הסביר גרינסלייד. "זה עניין אישי של כל אחד, אבל לכולנו יש מה שאפשר לכנות מצפון חברתי".

בכל הנוגע לבריטניה, הלהקה עדיין נהנתה מאוד להופיע בהופעות חיות ובשפע. לוח הזמנים שלהם היה קדחתני, והיו רגעים שבהם הכל הרגיש קצת יותר מדי, אבל להקה שהקפידה להמשיך ולפתח רעיונות חדשים הייתה להקה בריאה. דייב, למשל, כבר ניגן בוויברפון בנוסף לאורגן, והיו לו תוכניות להביא איתו להופעות גם פסנתר חשמלי, מה שלבטח "שימח" מאוד את צוות הסבלים המסור שלהם. ההוצאות של קולוסאום היו גבוהות בגלל כמות הציוד העצומה שהיה צריך לשנע, אבל אם הם לא היו עשירים, לפחות הם לא גוועו ברעב. נראה היה שהם היו שם כדי להישאר ביחד ולנגן עוד זמן רב. עד שבעוד זמן קצר כל העסק הזה שנקרא קולוסאום יקרוס.

בונוס: הקציר הנדיר של בארקלי ג'יימס!

בזמן שכולם דיברו על הקיץ של האהבה ועל מה שקרה בלונדון הסוערת, אי שם בצפון הקריר של אנגליה, קרה משהו אחר לגמרי. באביב של 1967, במנצ'סטר, ארבעה חברים החליטו להקים להקה בשם בארקלי ג'יימס הארבסט, ובמקום לרוץ ישר למועדונים הרועשים של עיר הבירה, הם עשו בדיוק את ההפך: הם ארזו את הציוד שלהם, נסעו לאזורי הביצות של יורקשייר וננעלו בתוך בית גדול ומבודד.

המטרה? לעשות חזרות ולכתוב חומרים מקוריים, רחוק מההמולה, רחוק מהאופנות החולפות. במהלך תקופת ההתבודדות הזו, הסגנון שלהם עבר מהפך של ממש. הבלוז הישיר והמחוספס שאפיין אותם בתחילת הדרך פינה את מקומו לצליל חדש, מקורי לחלוטין, כזה ששם דגש על מלודיות עשירות ועיבודים מורכבים. מה שהפך את הסאונד שלהם לייחודי ובלתי נשכח היה השימוש בכלי נגינה שלא היה אז נפוץ במיוחד, המלוטרון.

כאשר שאלו אותם על ההשפעות שלהם, חברי הלהקה ציינו מגוון רחב של אמנים: הבירדס, בוב דילן, סיימון וגרפונקל, ומהצד היותר רוקי - ונילה פאדג'. למרות שהצליל שלהם הלך והתגבש, העובדה שהם עדיין התגוררו באזור מנצ'סטר היווה מכשול מסוים. בסצנת המוזיקה המתקדמת של סוף שנות השישים, אם אתה לא היית בלונדון, אתה לא באמת היית קיים. ועדיין, הם הצליחו לצבור קהל נאמן דרך הופעות רבות במכללות ברחבי המדינה. הם אף חיממו את לד זפלין באדינבורו והופיעו בפסטיבלים בבלגיה. הרעיון לעבור דרומה כדי לקדם את הקריירה שלהם בהחלט עלה על הפרק, אבל הם לא ממש התלהבו מהאפשרות. כפי שהמתופף מלווין פריצ'רד הסביר זאת בחדות: "זה מאוד מדכא לראות את כל הלהקות האלה מסתובבות חסרות מעש בלונדון. אנחנו יכולים לעבוד מצוין בבית, שם יש לנו חדרי חזרות משלנו. אני חושב שאתה יכול בקלות להפוך לאדיש מדי בלונדון".

ואיך משיגים צליל ייחודי? לפעמים, זה קורה בטעות. אז איך הגיע לידיהם אותו מלוטרון שהפך לסמל המסחרי שלהם? הסיפור היה די משעשע. זה קרה ב-1968, בזמן שהלהקה עבדה על תקליטון הבכורה שלה עבור חברת PARLOPHONE. מלווין פריצ'רד נזכר: "ההקלטה הייתה צריכה עוד כוח, עוד עומק. לא יכולנו להרשות לעצמנו לשכור תזמורת שלמה. אז שכרנו מלוטרון מבחור אחד מבירמינגהם". הלהקה השתמשה בכלי, ההקלטה צלחה, אבל אז קרה משהו מוזר. "הוא פשוט אף פעם לא בא לקחת את המלוטרון בחזרה", צחק מלווין, "ובסוף הוא רצה מחיר מאוד סביר עבורו, אז פשוט קנינו אותו. וככה היה לנו מלוטרון".

בלהקה, מי שניגן על הכלי המיוחד הזה היה וולי וולסטנהולם. שאר חברי ההרכב היו ג'ון ליס בגיטרה המובילה, לס הולרויד בבס וכמובן, מלווין בתופים. לס הולרויד מיהר לצנן את ההתלהבות מהמלוטרון: "יש מספר מוגבל של דברים שאפשר לעשות עם זה. אם אתה משתמש בו בכל שיר, הוא בסופו של דבר נשמע פשוט כמו אורגן, שאותו אפשר לנגן הרבה יותר מהר. עם מלוטרון אתה חייב להיות קצת יותר איטי בתנועות שלך ואי אפשר לנגן עליו סולואים מובילים, אבל הוא כלי נהדר".

מה שלב הבא? נראה שהלהקה מיצתה את הפוטנציאל של המלוטרון שלה וכיוונה גבוה יותר. בתקליט הבכורה שלה, שיצא בשנת 1970, היא כבר השתמשה בתזמורת אמיתית, ואפילו ניסתה להרכיב אחת כזו שתוכל להופיע איתה על הבמה, על ידי גיוס נגנים מהקולג' המלכותי למוזיקה. "תזמורת משתלבת איתנו נהדר", אמר לס. "יש לנו כבר חצי תזמורת על הבמה בכל מקרה, והמעבד שלנו, רוברט גודפרי, למד בקולג' המלכותי. רוברט עשה את כל העיבודים התזמורתיים בתקליט החדש שלנו".

מלווין פריצ'רד הסביר את האתגר הטכני: "היינו צריכים להקליט תופים, בס, מלוטרון, פסנתר, אורגן, גיטרה בהקלטה כפולה, תזמורת, שירה ואפקטים. לקח לנו זמן להבין איך לעשות את זה, כי לא רצינו לדחוס את הבס והתופים לערוץ אחד, ורצינו גם לשמור על אפקט הסטריאו של הגיטרות. אז בסופו של דבר השתמשנו בשני מכשירי הקלטה של שמונה ערוצים שפעלו יחד, אם כי לא השתמשנו בזה המון".

כעת, עם הפנים קדימה, הלהקה התכוונה לרכוש מגבר מיוחד של חברת MELLOTRONICS עבור הכלי שלה, רמקולים של WEM ומיקסר של 25 ערוצים שיעניק להם שליטה וגמישות רבה יותר על הבמה. "עם הציוד הנוכחי שלנו, הכל עובד בעוצמה מקסימלית כל הזמן", סיכם מלווין. "אנחנו רוצים יותר גמישות, ולסדר לעצמנו בדיוק את מה שאנחנו צריכים". נראה לה שזה יצליח להם.

בונוס: מתכון מנצח: קחו קצת פיירפורט קונבנשן, תוסיפו קורטוב בשם אקלקשן, תערבבו היטב ותקבלו את... פות'רינגיי!

בעולם המוזיקה של סוף שנות השישים ותחילת השבעים, כשלהקות קמו ונפלו במהירות מסחררת, כל הכרזה על הרכב חדש הייתה סיבה למסיבה, או לפחות לרחרוח עיתונאי. אבל מדי פעם, צץ לו חיבור שהיה יותר מסתם עוד להקה. בשנת 1970 זה היה אירוע. כזה הוא הסיפור של פות'רינגיי (FOTHERINGAY), תופעה מוזיקלית חדשה שנולדה מהצלעות של כמה מההרכבים המדוברים ביותר בסצנת הפולק-רוק הבריטית. אם תהיתם פעם מה מקבלים כשמכניסים לשייקר חלק אחד מפיירפורט קונבנשן, שני חלקים מאקלקשן (ECLECTION) ועוד שניים מההרכב המשובח POET AND ONE MAN BAND, התשובה כבר כאן, והיא מרתקת.

בלב ההרכב החדש והמסקרן הזה עמדו שניים מהשמות המוכרים בסצנה: סנדי דני, שקולה הייחודי והמרגש עיטר את יצירות המופת של פיירפורט קונבנשן, וטרבור לוקאס, הגיטריסט המוכשר מההרכב אקלקשן, שכבר הספיק להתפרק. כמו רבות מהלהקות בנות "הדור השני" של אותה תקופה, הסיפור של פות'רינגיי לא התחיל בתכנון מפוצץ לכבוש את העולם, אלא בצניעות, כמעט במקרה, מתוך יוזמה של הקלטה.

טרבור לוקאס שפך אור על הלידה הלא מתוכננת של הלהקה: "במקור, סנדי ואני תכננו להקליט בסך הכל EP. פנינו לאלברט לי, גיטריסט אדיר, כדי שיצטרף אלינו לסשנים, והיינו צריכים גם בסיסט. פאט דונלדסון, שניגן בס בהרכב POET עם אלברט, נכנס לתמונה, ואיתו גם ג'רי קונוויי, שהיה המתופף של אקלקשן. פתאום מצאנו את עצמנו באולפן, והתוצאה פשוט נשמעה כל כך נחמדה שהחלטנו שחבל לפרק את החבילה. החלטנו לשמור על זה כלהקה".

אבל כמו בכל סיפור טוב, היה גם טוויסט בעלילה. אלברט לי, למרות תרומתו הראשונית, הבין שהמחויבות שדורשת להקה פעילה אינה בשבילו באותו זמן. "אלברט לא ראה את עצמו אורז מזוודות ונוסע לאמריקה לשלושה חודשים", הסביר לוקאס. "הוא פרש בשלב מוקדם, כי הוא הרגיש שזה לא יהיה הוגן שהוא ינגן בתקליט ומישהו אחר יופיע על הבמה במקומו". אך במקום להשאיר חלל, אלברט לי דאג להמשכיות. "הוא הכיר לנו את ג'רי דונהיו מ-POET, שהוא עכשיו הגיטריסט המוביל שלנו. הוא אמריקאי, כמעט ולא מוכר בכלל, והוא פשוט פגז".

וכך, עם ליין אפ מגובש, הלהקה התחילה לעבוד במרץ. החזרות נערכו בדירתה של סנדי בפולהאם, בחדר אטום לרעש שנבנה במיוחד. במשך חמישה חודשים כמעט מדי יום, הם עבדו על עיבודים, כתבו חומרים חדשים וגיבשו את הסאונד הייחודי שלהם. המתח באוויר היה מורגש. הם היו קצת לחוצים, במיוחד לאור ההחלטה האסטרטגית שלהם להופיע בקונצרטים בלבד. מועדונים קטנים עם אקוסטיקה גרועה? לא תודה. אך אל תטעו, לא היה מדובר פה בפוזה של "סופרגרופ" מתנשאת.

"יש כל כך מעט מועדונים שיכולים לאפשר את סוג הסאונד שאנחנו רוצים להפיק", הבהיר טרבור. "אתה צריך מערכת PA עצומה כדי שהקול והגיטרות האקוסטיות, שסנדי ואני ננגן עליהן, יוכלו להתחרות בסאונד החשמלי. יש מועדונים כמו MOTHERS בבירמינגהם או VANDYKE בפלימות' שהיינו מתים להופיע בהם, אבל יהיה קשה מאוד להתארגן שם מבחינה טכנית". עם זאת, הם מקווים שהופעות הישיבה ייצרו חוויה אחרת. "אנחנו מקווים להפוך את הקונצרטים לאינטימיים. ברגע שאתה מושיב קהל בכיסאות, זה מונע מהם לדבר. גם אם הם לא אוהבים את מה שהם שומעים, הם יהיו שקטים. העניין הוא לגשר על הפער הזה וליצור תחושה שעוברת אליהם".

האם ההחלטה של פות'רינגיי להתרחק ממועדונים הייתה חלק ממגמה כללית של סגירת מקומות בילוי? לוקאס לא חושב כך. "תמיד צריכות להיות להקות חדשות שצומחות מלמטה. סצנת המועדונים היא אותה סצנה שהיא תמיד הייתה. מעולם לא פגשתי מארגן של מועדון פולק שנמצא בעסק הזה כדי לעשות כסף. לעתים קרובות הם נגנים וזמרים מתוסכלים בעצמם, והם תמיד חיים על הקשקש. המועדונים הטובים ימשיכו להתקיים והגרועים ייסגרו".

אחד החידושים המעניינים שהלהקה הביאה לבמה היה מערכת הסאונד שלה. הם העבירו הכל דרך מערכת ההגברה, כולל מגברי פנדר קטנים שהוצבו על הבמה עם מיקרופונים צמודים. "הבעיה הבסיסית עם רוב הלהקות היא שהן פשוט רועשות מדי", קבע טרבור. "אתה לא חייב להיות רועש כדי להיות כבד. ביג ביל ברונזי היה אחד הגיטריסטים הכבדים ביותר אי פעם, והוא מעולם לא התחבר לחשמל בחייו. זו, כמובן, סיבה נוספת לכך שאנחנו מעדיפים להופיע בקונצרטים".

ומה לגבי הכיוון המוזיקלי, כפי שסנדי דני ראתה אותו? "ובכן, אני כמובן מושפעת מכל מה שעשיתי בעבר", היא אמרה. "הייתי עם פיירפורט קונבנשן במשך שנתיים, וזה המון זמן. רעיונות שלהם נדבקו אליי, ולמדתי מהם המון. פעם הייתי זמרת פולק, מבצעת שירים עם גיטרה בודדת, וההשפעה הזו בהחלט תהיה נוכחת בפות'רינגיי. אני אבצע כמה שירים בעצמי, ואשיר כמה יחד עם טרבור. יהיו שירים שלנו, וגם כמה שירים יוצאי דופן שאנשים אחרים כתבו".

הלהקה הקליטה את התקליט הראשון שלה באולפן החדש של חברת איילנד בנוטינג היל, מערב לונדון. הם היו מהראשונים להשתמש באולפן הקטן מבין השניים במתחם, ומרוצים מאוד מהתוצאות תחת שרביטו של המפיק ג'ו בויד. במקביל, הם עבדו גם באולפני SOUND TECHNIQUES. המטרה, לדבריהם, הייתה להשיג על הבמה סאונד דומה ככל האפשר לזה שבתקליט. הרקע של חברי הלהקה הבטיח מוזיקה טעונה בטוב טעם, מאופקת ואיכותית, ואין ספק שהתכונות האלה עברו גם להרכב החדש.

הדגש על איכות לא נעצר בסאונד. הלהקה נקטה בגישה ביקורתית מאוד כלפי החומרים שלה, ובמיוחד כלפי המילים. "זרקנו לפח כמה שירים שכבר היו לנו עיבודים מלאים עבורם, פשוט כי לא אהבנו את המילים", גילה טרבור. "שירים הם הדבר החשוב ביותר, מספר אחת. המוזיקה היא רק השיטה להעביר את המסר לאנשים. אני מקווה שאנשים אחרים יצליחו להתחבר לזה וליצור סאונד נעים, עם דברים שאפשר לשמוע, כך שתוכל להקשיב לכל פרט. אנחנו מקדישים המון תשומת לב למילים. זה הכי חשוב, שהן יהיו טובות".

ומאיפה הגיע השם המוזר הזה, פות'רינגיי? סנדי דני סיפקה את התשובה ההיסטורית: "זה על שם טירה בסקוטלנד שבה ראשה של מרי, מלכת הסקוטים, נערף. אני מאוד מתעניינת בה, ואני פשוט אוהבת את הצליל של המילה. אז ככה נבחר השם".

בונוס: אמונה עיוורת באמריקה: בין אלימות למעמד של אלילים.

השנה היא 1969 ורק לפני רגע הם נולדו וכבר הספיקו לזעזע את העולם. BLIND FAITH, הסופרגרופ שאיחדה את אריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר מלהקת CREAM, את סטיבי ווינווד מ-TRAFFIC ואת ריק גרץ' מ-FAMILY, לא בזבזה שנייה אחת. הופעת בכורה סנסציונית בהייד פארק שבלונדון, שמיד אחריה התפוצץ הוויכוח בין התומכים למתנגדים. מחלוקת נוספת, קולנית לא פחות, סביב עטיפת התקליט שלהם, שהציגה תצלום של ילדה עירומה בת 11. למרות שהלהקה הייתה קיימת זמן קצרצר, ההשפעה שלה הייתה לא פחות ממטלטלת. ועכשיו, סיבוב ההופעות הארוך שלהם באמריקה כבר ייצר יותר כותרות מכל להקה בריטית מאז שהביטלס חצו לראשונה את האוקיינוס האטלנטי.

"הערצה באמצעות מהומות", זעקה אחת הכותרות בעיתון מוזיקה אמריקאי. הכתב המשיך ותיאר את החוויה במילים ציוריות: "הסאונד הרועם והגועש של BLIND FAITH העלה בדמיון את הגוונים של סימפוניית רוק מלאה בעיצומה של סצנת אסון". באמריקה, ג'ינג'ר בייקר הפך בן לילה לכוהן הגדול של עולם כלי ההקשה. "אי אפשר היה להתעלם מהתופים שלו", נכתב בהתפעלות, "הם אייתו מסרים ומצבי רוח על הכלי שהוא קיבל כמדיום. הוא פשוט יכול לנגן שיר שלם על התופים". הקהל האמריקאי אפילו קיבל את התקליט הראשון שלהם לפני המעריצים הבריטים, והוא כבר התהדר בהזמנה מוקדמת של חצי מיליון עותקים, מה שהעניק לו תקליט זהב עוד לפני שהקונים בכלל הספיקו להגיע לחנויות.

אולי בגלל אופי המוזיקה שהציגה הלהקה, התפרצויות אלימות הפכו לדבר שבשגרה בהופעות. במדיסון סקוור גארדן, לדוגמה, 23,000 המעריצים בקהל לא הפסיקו לייצר מטח בלתי פוסק של רעש, ולצידו מטח דומה של מטבעות, בקבוקים וכיסאות שעפו באוויר. שם גם התרחשה הדרמה הגדולה, כאשר מעריץ תפס את ג'ינג'ר בייקר וחטף לו את אחד ממקלות התיפוף. זה היה האות עבור המשטרה להיכנס לתמונה ולטפל באגרסיביות במעריץ הסורר. ג'ינג'ר, בתגובה, זינק פנימה והתחנן בפני השוטרים "להתנהג בעדינות עם הילד", ובתמורה למאמציו, חטף בעצמו מכות נמרצות.

וכך נכתב פרק נוסף בבעיה הגדולה של היחסים בין המשטרה, המעריצים והלהקות. ג'ינג'ר סיכם את החוויה המפוקפקת: "זה קורה לעיתים קרובות מדי בארצות הברית, אבל קשה לראות בדיוק מי אשם. לפעמים, עצם הנוכחות של המשטרה מספיקה כדי לעורר אלימות. המעריצים נוטים לנטור להם טינה רק על כך שהם שם". בכל מקרה, זו הייתה חוויה נוראית עבור ג'ינג'ר, ונדרשו לו כמה שעות להתאושש מהחבטות שספג במהלך המהומה הכללית.

ריק גרץ' היה חבר הלהקה היחיד שקטע את הסיבוב האמריקאי וטס בחזרה הביתה לכמה שעות של "שקט ושלווה". אבל גם שם, הוא נאלץ להתמודד עם המבקרים, שהרגישו שהלהקה רחוקה מלהצדיק את "מעמד העל" שיוחס לה בתחילה. מה היו טענותיהם? ראשית, שהיא נשמעת כמו סטיבי ווינווד עם להקת ליווי. שנית, שהיא סובלת מחוסר מקוריות בסיסית. ושלישית, שהחומרים שהם מנגנים מראים על חוסר החלטיות.

הבסיסט נשמע מעט מהוסס בעצמו כשהוא תיאר את המוזיקה של הלהקה. הוא אמר שבעצם הם להקת רוק'נ'רול, שמנגנת את המוזיקה של האנשים. מוזיקה רגועה, כפי שהודגם בתקליט הראשון, אבל כזו שנוצרה בשיא של חיבור בין מוזיקאים ש"איכשהו הרגשנו שאנחנו פשוט חייבים להתאגד יחד וליצור סצנה משלנו".

הוא השיב למבקרים: "דבר אחד בטוח. הלהקה השתפרה עוד ועוד במהלך הסיבוב האמריקאי. לגבי סטיבי, אנחנו קוראים את הביקורות, אבל העובדה היא שיש לו את הקול הטוב ביותר מבין כולנו, אז זה יהיה טיפשי לא להשתמש בו עד למקסימום. יש אנשים שבאים ומצפים לשמוע את CREAM הישנה, ואולי כאן מתחילות אי ההבנות".

לגבי השמועות על פירוק אפשרי, גרץ' הרגיע: "הנקודה היא שהתחברנו בגלל האמונה הבסיסית הזו ביכולות של כל אחד מאיתנו, וכל עוד אנחנו נהנים לנגן יחד, אז נישאר יחד. אם משהו יצוץ ויהרוס את הדברים, ויהפוך את העבודה המשותפת לחוויה לא נעימה, אז ברור שניפרד וכל אחד ילך לדרכו. אבל אנחנו באמת כל כך רגועים כרגע שקשה אפילו לחשוב בחזרה על הסצנות הקשוחות יותר שהיו בעבר. ובאשר לי, אני שמח שלהקת FAMILY ממשיכה להישמע כל כך טוב".

גרץ' אישר שהלהקה מתכננת לחזור לבריטניה: "למרות שהרווחים כל כך טובים בארצות הברית, ברור שאנחנו רוצים לבלות הרבה זמן בסיבוב הופעות בבריטניה. הקהל האמריקאי בסדר גמור, בדרך כלל מעל גיל עשרים, אבל עם כמה צעירים שמגיעים אולי עם ההורים שלהם. אבל יש הרבה מה לומר על עבודה במדינה שלך. הסצנה האמריקאית היא בעיקר אצטדיונים או קולג'ים. זה עניין של טעם אישי, אבל אני תמיד הרגשתי יותר בנוח במקום קטן יותר, מקום שבו אתה יכול להתקרב יותר לקהל. אבל כרגע נראה שנקליט באמריקה, אולי באולפני ATLANTIC. ועם זאת, אני יכול לומר שאפילו עם ניסיון מוגבל יחסית, הרבה יותר קשה לנגן בסבב ההופעות האמריקאי מאשר בבריטניה".

אז ה-BLIND FAITH שחזרה מהמסע הסוער בארצות הברית הייתה להקה שונה מאוד מזו שהושקה על רקע מאה אלף צרחות בהייד פארק. אין ספק שהדבר העיקרי היה הגישה העדינה במהותה של הלהקה החדשה, בהשוואה לאלימות הכבדה של CREAM. את ג'ינג'ר בייקר כמובן אי אפשר היה לרסן יותר מדי, אבל אריק קלפטון שינה איכשהו את אישיותו במסגרת החדשה.

טיעון נוסף נגד הלהקה הוא שהיא לא ממש הוסיפה משהו חדש למה ש-CREAM עשתה. אבל חוסר ההגינות כאן הוא בכך שזהו ארגון חדש לחלוטין. נכון, הוא נבע מתוך CREAM, אבל זה היה תמהיל חדש המבוסס על מוזיקאים שבמקרה חושבים ופועלים יחד.

אז לאן פניה של BLIND FAITH? ברור שזה היה לכיוון מוזיקלי הדוק, אבל ההרכב הזה גילם באמת את תחילתה של סצנת הסופרגרופס. יותר מדי מבקרים מיהרו מדי לשפוט את הלהקה. כפי שאמר ג'ינג'ר בייקר מול אלפים בהייד פארק, במשפט שסיכם הכל: "זו למעשה החזרה הראשונה שלנו".

בונוס: בלוז, שגעון, ופחיות שעועית: רוחה של להקת ג'ון מורגן מסרבת לגווע.

לונדון של 1969. הרכבי הבלוז בסגנון שיקגו, אלו שניסו להיות אותנטיים יותר מהמקור, מתקפלים בזה אחר זה כמו מגדלי קלפים. הקהל, כך אומרים, מתחיל להתעייף מהוויכוחים המלומדים והמשמימים בשאלה "האם זה בלוז אמיתי, או שהוא ניגן תו לבן בטעות?", ומחפש קצת יותר בידור ופחות התנצחות מוזיקלית.

ואכן, הלהקות הגדולות והטובות ביותר נטשו את שורשי הבלוז הטהור. חלקן פנו חזרה אל הרוק הכבד והמחוספס, אחרות מהתקדמו לכיוונים מורכבים יותר, כאלה שמתקרבים לג'אז. נדמה שהסצנה כולה חיפשה את הדבר הבא. אבל האם זה אמר שאין יותר מקום לבלוז? האם הגיע הזמן לקבור את הבלוז הבריטי? ובכן, לא אם תשאלו להקה אחת, חבורת משוגעים מוכשרים שעמדה די לבדה בחזית וסירבה לקבל את הבשורה המרה. להקה שהצליחה לשלב בלוז אמיתי וברמה הגבוהה ביותר עם מופע ליצנות משוחרר וחסר מעצורים, וסיפקה לקהל שלה בידור טהור ומזוקק. קבלו את להקת THE SPIRIT OF JOHN MORGAN.

הלהקה הזו הייתה התשובה המוחצת לכל מי שחשב שבלוז חייב להיות רציני, כבד ובעל פנים חתומות. החבורה הורכבה מארבעה נגנים יוצאי דופן. על הגיטרה הופקד דון "פייגין" וויטאקר, שנראה על הבמה כמו נגן מאופק שמדי פעם הוא פשוט התפוצץ ויצא מדעתו. על הבס ניגן פיל שאט ובתופים מיק ווקר. ובחזית, האיש שעל שמו נקראת הלהקה, ג'ון מורגן, שמנגן בפסנתר ובאורגן האמונד, אבל התהילה האמיתית שלו הגיעה כשהוא שלף את הנשק הסודי: אקורדיון בלוז חשמלי.

כדי להבין את רמת הטירוף, דמיינו את הסיטואציה הבאה, שהתרחשה באחת מהופעותיהם: ג'ון מורגן צעד לבמה בנחישות, אחז באקורדיון. התחיל להפיק מהכלי את הצלילים הכי מדהימים שניתן להעלות על הדעת, נהימות, חריקות וכאלו. הקהל היה מהופנט. לפתע, בשיא המתח, הכלי פשוט חטף על הבמה מטר של פחיות שעועית וזה הסתיים במפוח קרוע. זו לא בדיחה, זו הייתה הופעה טיפוסית של הלהקה.

השילוב הזה בין רצינות תהומית להומור פרוע היה סימן ההיכר שלהם. באחד הערבים במועדון מארקי בלונדון, שם הלהקה קיימה סדרת הופעות קבועה במשך חודשים, החליט מורגן למתוח את הקהל. הוא פנה למיקרופון והכריז בקול דרמטי: "גבירותיי ורבותיי, יש לנו הכבוד לארח הערב בקהל את אחד מגדולי הבלוז של כל הזמנים. בבקשה, תנו לו מחיאות כפיים סוערות". הקהל, כמובן, הריע בהתלהבות. איש לא שמע על הגיבור המהולל שמורגן המציא באותו רגע, אבל האווירה הייתה מחשמלת. לקח לכולם כמה דקות לקלוט שה"אורח" שעלה לבמה הוא לא אחר מאשר הגיטריסט שלהם, פייגין, צבוע בפנים שחורות, מחקה קלישאות בלוז בזריזות וירטואוזית ועם הבעת פנים מעונה ומלאת נשמה.

אבל אל תחשבו לרגע שהליצנות הזו העידה על חוסר כבוד לבלוז. נהפוך הוא. ג'ון מורגן היה נגן פסנתר מצוין בסגנון ה-STRIDE. כדי לקבל קנה מידה ליכולותיו, צריך לחזור כמה שנים אחורה, לתקופה שבה בילה בצרפת. שם, הוא ופסנתרן הבלוז ממפיס סלים נהגו להופיע יחד באופן קבוע, כשהם מנגנים גב אל גב עם שני פסנתרי כנף בדואט סוער ומרגש. "אני זוכר שסלים אמר שבעוד כמה שנים אני אוכל לנגן כמוהו", נזכר ג'ון בחיוך. הכבוד שקיבל מאחד מאבות הסגנון אמר הכל. "הייתה תקופה שניגנתי במועדון הבלוז BC בליון", הוא ממשיך, "האותיות BC הן ראשי התיבות של באק קלייטון. ניגנתי שם עם להקת בלוז צרפתית שהייתה פשוט אדירה. אפילו ליווינו את ג'ון לי הוקר כשהוא הגיע להופיע, וזה הגיע למצב שבו פשוט חייתי את הבלוז, יום ולילה".

התקופה בצרפת הייתה מוצלחת מאוד עבור ג'ון, אך הוא החליט לחזור לאנגליה ולוותר על קריירה מבטיחה שם, כולל הופעות קבועות בסן טרופז. עוד לפני כן היו לו הרכבים באנגליה, כמו להקת BASIX ממנצ'סטר ולהקת JM BLUES, שמעולם לא הפכה למקצועית בגלל מחויבויות של שאר החברים. הפעם, כשחזר, הוא נסע לדבון, מחוז הולדתו, והקים להקה עם מיק, המתופף הנוכחי שלו, שניגן אז בבס. במקביל הם ניהלו שני מועדונים.

זו הייתה ההתחלה של להקת THE SPIRIT OF JOHN MORGAN כפי שחובבי הפרוג המוקדם מכירים אותה היום. הוא רכש את האורגן הראשון שלו, למרות שהפסנתר היה ונשאר אהבתו האמיתית, ובסופו של דבר הלהקה עברה ללונדון. הדרך לא הייתה קלה. בהתחלה הם היו מופע חימום, אבל הצליחו להשיג מספיק עבודה והזמנות חוזרות רבות, מה שהעיד על יכולתם לכבוש את הקהל. בשלב מסוים הם חברו לסוכנות כרייסליס ואז הגיעה הפריצה הגדולה: סדרת ההופעות הקבועה במארקי. משם, הדברים החלו לפרוח. הם תפסו תאוצה ומהר מאוד הפכו לשם חם בסצנה, כשהשמועה על השילוב המוזר אך האפקטיבי שלהם בין בלוז אותנטי, טירוף בימתי, קטעי סולו של בוגי-ווגי בפסנתר וביצועים לשיריו של גרהאם בונד, שבהם מורגן היה זורק את עצמו על הקלידים, עברה מפה לאוזן.

ההערכה הגיעה גם ממוזיקאים ותיקים ומכובדים. כריס ברבר ואחרים הביעו את התפעלותם מהלהקה ואף עלו לנגן איתם על הבמה. חוזה הקלטות נחתם, תקליט ראשון יצא לחנויות ועל הפרק עומדו דיבורים על סיבוב הופעות באמריקה וסיבוב נוסף בבריטניה יחד עם ההרכב המצליח BLOOD, SWEAT AND TEARS. העתיד נראה ורוד.

כפי שסיכם זאת ג'ון מורגן בעצמו: "אנחנו רוצים לגרום לאנשים לצאת מעצמם ופשוט ליהנות, שיהיה להם ממש כיף".

בונוס:המשורר של CREAM יוצא מהצללים: פיט בראון וההרפתקה הרועשת שנקראת פיבלוקטו!

בעולם הרוק של שנת 1969, היו שמות שכולם הכירו: קלפטון, הנדריקס, ג'אגר. אבל מאחורי כמה מההמנונים הגדולים ביותר של התקופה הסתתרו יוצרים שפעלו מעט מחוץ לאור הזרקורים, אנשי סוד שסיפקו את הנשמה, המילים והרעיונות. פיט בראון היה אחד כזה.

אם תהיתם פעם מי האיש שכתב את המילים הפסיכדליות והאייקוניות לשירים כמו WHITE ROOM, SUNSHINE OF YOUR LOVE או I FEEL FREE של להקת CREAM, התשובה היא בראון, המשורר שהפך לשותפו לכתיבה של הבסיסט והזמר ג'ק ברוס. אבל בראון מעולם לא הסתפק בתפקיד איש הצללים. לאחר שהתבסס בסצנת השירה הניסיונית של לונדון, שם היה חלוץ בשילוב שירה עם מוזיקה חיה על הבמה, הוא החליט שהגיע הזמן לצלול בעצמו אל תוך סצנת הפופ הרותחת.

בשנה שעברה הוא הקים את להקתו הראשונה, THE BATTERED ORNAMENTS, שהחלה לצבור מוניטין בזכות הופעות חיות סוחפות ותקליט הבכורה שלהם בחברת HARVEST, שנקרא A MEAL YOU CAN SHAKE HANDS WITH IN THE DARK. אבל כמו שקורה לעיתים קרובות עם מוחות יצירתיים, הרומן של בראון עם הלהקה היה קצר וסוער. בסוף יוני, הוא עזב את ההרכב, ועכשיו הוא חוזר עם להקה חדשה, קונספט חדש, ושם בלתי אפשרי להגייה: פיט בראון ופיבלוקטו!

אז מה בעצם קרה עם THE BATTERED ORNAMENTS? הבעיה, כפי שבראון מתאר אותה, הייתה פער שהלך ונפער בין הכיוון האמנותי שלו לבין זה של שאר חברי הלהקה, שהגיעו מרקע של ג'אז. "הלהקה נעה לכיוון של ג'אז חופשי, בעוד שאני מצאתי את עצמי הולך ונהיה יותר ויותר מחובר למיינסטרים ולפופ", הוא מסביר. נקודת המפנה הגיעה לאחר שצפה בהופעה של הלהקה בטלוויזיה. "אחרי שצפיתי בתוכנית הטלוויזיה FREE FOR ALL שעשיתי עם ה-BATTERED ORNAMENTS, פתאום הבנתי שכמעט ולא הייתה שום תמיכה לשירה שלי. לא היה כלי קלידים, והבס והגיטרה בעיקר עשו רעשים, הם כמעט ולא ניגנו קווים מלודיים. עבור מישהו כמוני, שאינו זמר מיומן, זה היה קשה מאוד".

אז בראון אסף סביבו מוזיקאים מוכשרים שמעולם לא ניגנו יחד לפני שהוא חיבר ביניהם. על הגיטרה נמצא ג'ים מאלן. "תמיד ניגנתי עם האגודל שלי", מסביר מאלן, "פשוט עשיתי את זה בלי לחשוב כשהתחלתי, ואני עדיין עושה את זה". בראון פגש אותו כשלהקתו של מאלן הופיעה באותו ערב איתו בגלאזגו. על הקלידים נמצא רוי שרלנד בן ה-18, שקודם לכן ניגן בלהקות סול, והוא הבעלים הגאה של אורגן HAMMOND B2 משנת 1943. את חטיבת הקצב משלימים המתופף לורי אלן, שעבד תקופה בחו"ל, והבסיסט רוג'ר באן, שגם הוא חזר לאחרונה מאמסטרדם שם הקליט תקליט LP של שירים מקוריים שלו.

ולבסוף, השאלה שחייבת להישאל: מאיפה, לכל הרוחות, הגיע השם פיבלוקטו!? בראון צוחק ומספק הסבר מוזר ומקסים. "ובכן", הוא אומר, "יש איזה בחור בקריקטורה שקופץ ממטוס בוער, וחבר שלי פשוט החליף את מה שהוא צעק במקור במילה 'פיבלוקטו!' בזמן שהוא קפץ החוצה. הבנתם?".

בונוס: אי.אל.או פותחת דף חדש: "רק אל תזכירו את רוי ווד!"

כשנשאל ג'ף לין בשנת 1974, המוח, הקול והאיש שבחזית של אי.אל.או, כיצד לכתוב עליו ועל הלהקה החדשה שלו כתבה הגונה לשנה ההיא, הוא חייך חיוך רחב, משך בכתפיו ואמר כמעט בתחינה: "אני לא יודע. אתה יכול לנסות להמציא דברים, לנסות להכניס כמה דברים טובים, אבל פשוט אל תזכיר את להקת THE MOVE ואת אי.אל.או הישנה או את רוי ווד או אף אחד כזה. פשוט תכתוב על הלהקה הזו כמו שהיא כרגע, זה כל מה שאנחנו רוצים. התקליט ON THE THIRD DAY הוא התקליט הכי טוב שעשינו אי פעם, אז בואו נדבר רק עליו ונתחיל משם. פשוט תעמיד פנים שזה התקליט הראשון שאי פעם יצרנו".

זה לא שג'ף לין לא היה מרוצה מהתקליט הקודם של הלהקה, שנקרא ELO 2. "הוא פשוט היה צעד קדימה מזה שלפניו", הוא הבהיר. "אבל התקליט הזה, זה מה שאני באמת רוצה לעשות, הסוג הזה של חומרים יותר מלודיים. והתקליט הבא יהיה אפילו יותר מלודי, אני מניח. כבר יש לי חצי ממנו בראש כרגע".

התקליט השלישי של ELO הוא אכן יצירה מדהימה. במקומות מסוימים הוא מזכיר במבנה שלו את הצד השני המהולל של התקליט "אבי רואד" של הביטלס, אך מבחינה מוזיקלית, הצליל שלו קרוב יותר לרוח של REVOLVER, תקליט הביטלס האהוב ביותר אז על ג'ף לין. הצד הראשון של התקליט הוא שרשרת רציפה של שירים, מורכבת מאוד, עם כלים רבים שנכנסים ויוצאים מהתמונה. אך למרות מה שנדמה בהאזנה ראשונה, היצירה לא הוקלטה במקטעים נפרדים. הכל הוקלט בבת אחת, תחילה עם חטיבת הרוק הבסיסית, ורק לאחר מכן נוספו כלי המיתר והכלים הנוספים.

הצד השני של התקליט היה יישום המדיניות המוזיקלית החדשה של הלהקה, שג'ף כינה בפשטות: "שירים קצרים ופשוט יותר גיוון".

התקליט החדש השלישי הזה הציג גם שינוי קל בהרכב הלהקה. הכנר וילף גיבסון הוחלף במיק קמינסקי (כי גיבסון כל הזמן דאג רק לכסף, דבר שעצבן את ג'ף לין והמתופף בב בוואן), והצ'לן קולין ווקר פרש ונעליו הגדולות אוישו על ידי יו מקדואל, שחזר ללהקה. ג'ף הרחיב על השינויים בסגנונו הישיר: "את וילף פיטרנו, וקולין עזב כדי להתחתן. אשתו פשוט לא הרשתה לו לנגן יותר בלהקה כי היא רצתה אותו בבית כל הזמן".

החיפוש אחר מחליפים היה סיפור בפני עצמו. "מיק הוא פשוט נהדר", סיפר לין בהתלהבות. "בחנו בערך 30 אנשים לתפקיד הכנר והוא היה היחיד שהיה טוב. המועמדים הלכו ונהיו גרועים יותר ככל שהתקדם היום שבו הקשבנו להם. זה הפך לנורא ומגוחך. היו שם אנשים שבכלל לא ידעו לנגן, ודברים כאלה, בחורים מבוגרים בני 40 שהגיעו בחליפות ערב, טוקסידואים וכל זה, ופשוט חרקו על הכינור".

"פתאום, כמו משב רוח רענן, מיק נכנס ופצח ברונדו פנטסטי", הוא נזכר. "נתתי לו כמה דברים לנגן, כמה מהקטעים שלנו, והוא ניגן אותם מיד, פשוט ככה. זה דבר טוב, הוא באמת נהנה מהמוזיקה שאנחנו עושים, הוא נהנה לנגן את החומרים מהתקליט החדש והוא גם בחור נהדר".

הסיפור עם הצ'לן לא היה שונה בהרבה. "יו עזב את להקת WIZZARD בערך שלושה חודשים קודם לכן ולא הייתה לו עבודה. ניסינו בערך ארבעה נגני צ'לו שכולם היו או מאותגרים שכלית או שהם פשוט לא ניגנו טוב במיוחד. ואז השגנו את יו, והוא טוב מאוד. עשינו בערך יומיים של חזרות עם החומר החדש, ואז הקלטנו את התקליט כאילו היינו מנגנים על במה, במיוחד בצד עם המחרוזת הארוכה".

"אני ממש מרוצה מהצד הזה, למען האמת", הודה לין. "הוא כנראה דורש קצת יותר הקשבה, אבל אני חושב שתגלו שהוא הרבה יותר טוב מהתקליט הקודם. החלטתי שאני אוהב לכתוב מנגינות טובות, בכל מקרה, אז זה המקום שבו אני נמצא עכשיו. אני רוצה לכתוב שוב מנגינות ממש יפות. אני כנראה אעשה תקליט סולו בשנה הבאה, עם המון כאלה בו".

אולי החדשות המרעישות ביותר בעולם חובבי הלהיטים הישנים הן שיתוף הפעולה המפתיע בין ג'ף לין לכוכב שנות השישים, דל שאנון. "הקלטנו יחד שלושה קטעים ודל מחזיק עכשיו בקלטות, בלוס אנג'לס", סיפר ג'ף בהתרגשות. "אני אמור לסיים אותן כשאטוס ללוס אנג'לס. כתבנו שניים מהם יחד והפקנו יחד את הסשן, רק אני והוא באמת הרכבנו את זה. כולנו ניגנו כלהקת ליווי: הקלידן ריצ'רד טנדי, המתופף בב בוואן, הבסיסט מייק ד'אלבוקרקי ואני". שיר בולט של הלהקה עם שאנון היה DEADLY GAME.

איך קרה החיבור הלא צפוי הזה? "במקור הוא היה בסיבוב הופעות באנגליה והופיע במועדוני לילה. הוא הגיע לאחד בברמינגהם שנקרא ברברל'ס, והוא תמיד היה האליל שלי, אתה יודע. איכשהו הכרחתי את עצמי ללכת ולדבר איתו, ופתאום, תוך חמש דקות, הפכנו לחברים הכי טובים, כולנו שותים יחד וצוחקים".

החברות פרחה במהירות. "הוא אמר שהוא יהיה בניוקאסל בשבוע הבא ושאבוא לראות אותו, וכך עשיתי. הוא הגיע לבית שלי בוורסטרשייר, לחווה שלי, וכתבנו את השירים האלה יחד. פשוט הפכנו לחברים טובים וזה עבד נהדר. אני ממש גאה לעשות איתו דברים כי אני עדיין חושב שיש לו קול מדהים. הקול שלו עכשיו טוב יותר מאי פעם, וגם כתיבת השירים שלו ממש טובה. התקליט לא ייצא בהכרח בחברת UA, הוא ייצא אצל מי שישלם הכי הרבה כסף".

נראה שאי.אל.או הגיעה סוף סוף למקום שבו חבריה יכולים להרים את ראשם בגאווה ולטעון שהם עושים בדיוק מה שהם רוצים מבחינה מוזיקלית. כעת, נותרה רק השאלה האם הם יצליחו ליצור את ההשפעה המסחרית שלה הם כל כך ראויים.

ג'ף לין סיכם את המצב בצורה הטובה ביותר: "אחרי כל הטרחה והתסכול של ההתחלה עם אי.אל.או וכל הבעיות, זה בהדרגה הופך להיות נעים לעבוד. עברנו תקופה מצחיקה שמן הסתם הגבילה את כתיבת השירים שלי, אבל אני חושב שעכשיו זה פשוט הולך ומשתפר. יש לי מיליוני רעיונות כל הזמן עכשיו ואני באמת נהנה מזה, זה תענוג לעבוד, באמת. וזה מה שכולנו רוצים עכשיו, לא?"

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר