כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-26 בספטמבר (26.9) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אני חושב שאני מבאס אנשים כשהם מגלים שאני לא מתעסק עם סמים. כוס קטנה של חלב זה הדבר הנועז ביותר שאני עושה" (פיטר גבריאל בשנת 1975)
ב-26 בספטמבר בשנת 1969 יצא באנגליה האלבום ABBEY ROAD של הביטלס. את הסיפור עליו תמצאו בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".
SIDE 1
1. Come together
2. Something
3. Maxwell's silver hammer
4. Oh darling
5. Octopus's garden
6. I want you (she's so heavy)
SIDE 2
1. Here comes the sun
2. Because
3. You never give me your money
4. Sun king
5. Mean Mr Mustard
6. Polythene Pam
7. She came in through the bathroom window
8. Golden slumbers
9. Carry that weight
10. The End
11. Her Majesty
עיתון מלודי מייקר הבריטי פרסם בספטמבר 1969: "זהו שיפור משמעותי לעומת תקליטם הקודם. יש כאן אווירה חיובית יותר. רוב השירים כאן טובים ברובם. נטייתו של פול מקרטני לכתיבת שירים בסגנון שנות העשרים היא כבר עניין של טעם. אך מהצלילים הראשונים של השיר COME TOGETHER אפשר לחוש בקסם המיוחד של הביטלס שחזר לפעול, עם מינימום אפקטים ומקסימום נגינה טובה".
והנה הביקורת על התקליט של החיפושיות כפי שפורסמה על ידי אבנר רוזנבלום (אז עורך רדיו פופולרי ביותר) בגליון השני של עיתון להיטון הישראלי: "החיפושיות שוב מפתיעים באלבום חדש ורענן, המכיל שישה עשר שירים וקטעים חדשים פרי עטם. שם התקליט לקוח משם הרחוב בו שוכן אולפן ההקלטה של החיפושיות. החיפושיות חוזרים באלבום שלפנינו לסגנונות ישנים-חדשים, אולם במבט של שנות השבעים. לדוגמא: הרוק'נ'רול הישן, נוסח להקת הפלטרס, בשיר הו יקירתי. או הסגנון הבלוז העמוק ב'אני רוצה בך'. סגנון שנות העשרים ניכר בפזמונים 'פטיש הכסף של מאקסוול' וטעם שירי העם עולה בפינו למשמע הפזמון 'הנה באה השמש', שהיה יכול להיות בטוח עבור להקה כמו נערי החוף, למשל. פול על גבי הבס ורינגו על גבי התופים, מגיעים לביטוי מושלם בקטע 'מר מוסטארד הרע' ו'פוליטי פאם'. התקליט מתחלק, פחות או יותר, לשני חלקים ברורים: הצד הראשון, שהוא לקט של פזמונים וסגנונות שונים המופרדים זה מזה. והצד השני, שהוא ערוץ רצוף אחד ובו עשרה קטעים הבאים זה לאחר זה מבחינת סגנון והתפתחות. החל משיר העם 'הנה באה השמש' והשיר הילדותי 'בגלל' ועד נסיונות הבגרות המוזיקליים של פול כ'תנומת זהב' ו'סיום'. הפזמון יוצא הדופן בתקליט הוא, ללא ספק, 'משהו', הנחשב על ידי החיפושיות כפזמון הטוב ביותר שלהם על תקליט זה, ואחד הטובים מאז הפזמון 'אתמול'. העובדה שג'ורג' הריסון הוא שחיבר ושר אותו מוכיחה כי הבשיל לגמרי כמלחין. הוא עומד עתה כתף אל כתף עם לנון ומקרטני".
ב-26 בספטמבר בשנת 1975 יצא לבתי הקולנוע סרט חדש, THE ROCKY HORROR PICTURE SHOW (שבארצנו יתורגם כ"מופע הקולנוע של רוקי").
הקרנת הבכורה נערכה בווסטווד, קליפורניה. הסרט, בכיכובם של טים קארי, סוזן סראנדון, מיט לוף ועוד, לא הצליח מיד אבל מאוחר יותר הפך לקלאסיקה של פולחן, כשחברים בקהל צועקים בחזרה למסך ומביאים פריטים שונים ורוקדים כדי לשפר את חווית הצפייה.
הסרט, שנכתב על ידי השחקן הצעיר ריצ'רד אובריאן, (בבימויו של ג'ים שרמן) הוא קריצה לסרטי הקולנוע והאימה דלי התקציב של נעוריו. יש קצת מפרנקנשטיין והרבה סקס ורוק'נ'רול. טים קארי גילם את פרנק-נ-פורטר, "טרנסווסטיט מטרנססקסואל, טרנסילבניה", שהוא במקרה גם מדען מטורף שיוצר מפלצת במרתף שלו. פרנק מנחה את ועידת טרנסילבניה השנתית בטירה שלו כשהזוג הטרי והתמים, שנתקע בדרך, בראד (בארי בוסטוויק) וג'נט (סוזן סראנדון) מגיעים בטעות למסיבה - והכיף מתחיל.
כמעט כולם התעלמו מהסרט עם צאתו, אך הקרנות חצות החלו למשוך קהל, שיבוא לראות את הסרט שוב ושוב ושוב ושוב.
ב-26 בספטמבר בשנת 1968 נערכה הפרמיירה הבריטית לסרט THE COMMITTEE, בקולנוע "קמאו פולי" שברחוב ריג'נט, לונדון. פינק פלויד הלחינה והקליטה את פסקול הסרט, בכיכובו של פול ג'ונס (לשעבר הסולן של להקת מנפרד מאן).
עיתון המחתרת "אינטרנשיונל טיימס" דיווח על הסרט: "לצערנו, הסצנה הדרמטית והמוצלחת ביותר, מופיעה דווקא בתחילת הסרט והיא מעניקה את הרושם השגוי בנוגע למה שאנו נקבל בהמשכו. למרות שהסרט הזה לא ממש מוצלח, הוא מציב כיוון שונה וחדש בתעשיית הקולנוע הבריטי. הזמר ארת'ור בראון מתארח בסרט זה ומעניק הופעה אפוקליפטית עם שירו NIGHTMARE. המוזיקה בסרט היא של פינק פלויד ופול ג'ונס מוכיח לנו שיש לו כשרון טוב במשחק".
וממש באותו יום פורסם במלודי מייקר ראיון עם רוג'ר ווטרס: "אנו עובדים בלהקה כרגע על צליל היקפי בהופעותינו. ברצוננו להעיף את הפורמט הישן והידוע של הופעות הפופ. אנו נשתמש גם בהקלטות שאנו מכינים מראש, שיושמעו ביחד עם הצלילים שנעשה על הבמה. אין בכוונתנו להתפשר במה שאנו עושים".
ב-26 בספטמבר בשנת 1969 יצא התקליטון של ההוליס עם השיר HE AIN`T HEAVY, HE`S MY BROTHER.
רבים חשבו ששם השיר בא ממלחמת ויאטנם ובה חייל אחד סוחב חייל אחר. אבל השם נבע מהסלוגן של בויז טאון, קהילה שהוקמה בנברסקה בשנת 1917 על ידי כומר קתולי בשם האב אדוארד פלנגן. זה היה מקום אליו הגיעו נערים בעייתיים או חסרי בית ששיוועו לעזרה. בשנת 1941 הביט האב פלנגן במגזין בשם "המסנג'ר" כאשר נתקל בציור של ילד הנושא על גבו ילד צעיר וכתוב שם, "הוא לא כבד מיסטר, הוא אחי". האב פלנגן חשב שהתמונה והביטוי תופסים את הרוח של בויז טאון, קיבל אישור והזמין פסל של הציור עם הכיתוב "הוא לא כבד אבי, הוא אחי". הפסל והביטוי הפכו ללוגו של בויז טאון. בשנת 1979 הורשו גם בנות להיכנס למקום והלוגו עודכן עם ציור של ילדה הנושאת ילדה צעירה.
השיר הזה הוצע לג'ו קוקר שסירב לבצעו והמזל שיחק לטוני היקס, גיטריסט ההוליס, שאמר: "כשהיינו במחסור של שירים נהגתי ללכת למו"לים שברחוב דנמרק הלונדוני. אחר צהריים אחד הגעתי לשם ואחד המו"לים אמר: 'טוב, יש עוד שיר אחד. זה כנראה לא בשבילך'. הוא השמיע לי את הקלטת ההדגמה של הכותבים (בובי סקוט ובוב ראסל). זה נשמע כאילו שמו תקליטון שאמור להסתובב בפטיפון במהירות 45 סל"ד ב-33 סל"ד. הזמר בהקלטה נשמע משובש, כאילו היה שיכור. אבל היה בזה משהו. לקחתי את זה ללהקה ובהתחלה הם כעסו עליי כי לא אהבו את זה. אבל האצנו את זה והוספנו תזמורת ואת אלטון ג'ון, שעדיין קראו לו רג'. הוא ניגן בפסנתר ושילמנו לו 12 ליש"ט".
המתופף, בובי אליוט, בספרו: "אהבנו את השיר, אבל היינו צריכים פסנתרן. המוציא לאור של המוזיקה של ההוליס, דיק ג'יימס, החתים בחור בשם רג' דווייט ששמענו שהיה נגן פסנתר משובח. הוא הוזמן עבור
סשן ההקלטה והגיע לחדר הבקרה של סטודיו מס' 2 באולפני EMI (באבי רואד), להוט להתחיל לעבוד. לא נאמר הרבה כשרג' ואני עשינו את דרכנו במורד מדרגות העץ לרצפת הפרקט של הסטודיו הישן המפורסם. הנחתי את התופים שלי ליד פסנתר כנף שבו רג', שאמר לנו שהוא משנה את שמו לאלטון ג'ון, ישב. ברני (קאלוורט הבסיסט) חיבר את בס הפנדר שלו למגבר והתיישב על שרפרף ליד פסנתר נוסף שם. היינו אמורים לנגן ביחד. נורת הסטודיו האדומה נדלקה ורג' ספר 'אחת, שתיים, שלוש...' ולא היינו זקוקים ליותר מטייק ראשון או שני. אני זוכר שאמרתי למפיק שלנו, רון, לאחר שהשמיע לנו את השיר: 'עשיתי טעות' והוא השיב: 'אל תדאג, בובי, זה כלום. אתה לא תשמע את זה כשנקליט מעל זה את התזמורת'.
אלן (קלארק הזמר) נראה קצת חושש כשתפס את עמדתו קרוב למיקרופון. הוא היה מודאג שהקול שלו לא היה במיטבו. הוא לא היה צריך לדאוג. קצת דלקת גרון לא הפריעה לו להעניק ביצוע של מה שעתיד להפוך להמנון הטוב ביותר של ההוליס. כמה שבועות מאוחר יותר הוסיף ג'ון סקוט את העיבוד התזמורתי להפליא שלו עם
זמרי מקהלת מייק סאמס שהוסיפו עוצמה. השיר הושלם. ההקלטה הזו העלתה אותנו לרמה חדשה לגמרי. ציבור המאזינים היה נרגש מהמסר של השיר והיום, בעודנו מבצעים את מה שהפך להמנון הלהקה ואני מביט מטה מבמת התופים שלי, אני יכול לראות לעתים קרובות דמעות נרגשות על פניו של הקהל היושב לאורך השורות הראשונות. זה הפך לחלק מהחיים של אנשים".
ב-26 בספטמבר בשנת 1965 הופיעה להקת המי ב-AALBORG. במקום פרצה תקרית מכוערת בין חברי הלהקה.
המופע הופסק ארבע דקות לאחר שהתחיל, כי הקהל שעט לכיוון הבמה. הלהקה ברחה אל מאחורי הקלעים ושם הלכו מכות הזמר, רוג'ר דאלטרי, והמתופף, קית' מון. הדבר הוביל מיד לפיטוריו של דאלטרי מהלהקה. הוא נאלץ להמשיך ולהופיע עם הלהקה, שחתמה על חוזי הופעות לסיבוב זה, אך הוצב מעתה במצב של זמר במבחן.
ב-26 בספטמבר בשנת 1974 יצא בארה"ב אלבום הסולו של ג'ון לנון, WALLS AND BRIDGES. בתחילת אוקטובר הוא יצא גם באנגליה.
SIDE 1
1. Going Down On Love
2. Whatever Gets You Thru The Night
3. Old Dirt Road
4. What You Got
5. Bless You
6. Scared
SIDE 2
1. # 9 Dream
2. Surprise, Surprise (Sweet Bird Of Paradox)
3. Steel And Glass
4. Beef Jerky
5. Nobody Loves You (When You're Down And Out)
6. Ya Ya
לנון: "זה מדהים אבל הריגוש הגדול ביותר שלי הוא לעשות מוזיקה. אני עדיין מפתיע את עצמי לפעמים. הייתה תקופה שחשבתי שאולי אני משתעמם מזה, מעניין המוזיקה. שאלתי את עצמי, האם זה מה שאני אמור לעשות לשארית חיי. עברתי את כל הדיאלוג הזה עם עצמי. אבל בששת החודשים האחרונים הדבר שהכי מלהיב אותי הוא לכתוב שירים. לפעמים אני אומר לעצמי שהנה הגעתי לגיל 34 ואני כבר לא אמור לעשות את זה. אבל אז מגיע קול אחר ואומר לי שלא אהיה טיפש, כי יש אמני בלוז קשישים ממך, כמו בי.בי קינג, שעדיין עושים את זה ובהצלחה. אנשים כמו ריי צ'ארלס עדיין מופיעים ומלהיבים. אני חושב שהאלבום האחרון שלי מסחרי וקליט יותר מקודמיו. אני נהנה ממנו יותר מאשר מהאלבום MIND GAMES. את שם האלבום העתקתי מאיזו הכרזה של גוף שעסק בעזרה לציבור. שמעתי מישהו מדבר על חומות וגשרים וזה היכה בי כדבר שקשור לתקשורת בין אנשים. אהבתי את זה".
בעטיפת התקליט ציין לנון שהוא ראה עב"ב- 23 באוגוסט בשנת 1974. יחד עמו הייתה בת זוגו אז, מאי פאנג, שראתה את שטען כי ראה. "שכבתי עירום במיטה", הוא סיפר אז. "כשלפתע היה בי הדחף לקום. אז הלכתי לחלון כשלפתע ראיתי את הדבר הזה עם אורות מהבהבים בתחתיתו. חשבתי שזה הליקופטר אבל אז הבנתי כי אינו מרעיש. אז חשבתי שזה בלון אבל אז נזכרתי שבלונים לא נראים כך עם אורות. והדבר הזה עף נמוך יותר מקו הגגות. לא הורדתי את עיניי מזה עד שרצתי להביא מצלמה. צילמתי את הדבר הזה אבל כשקיבלתי את הפילם מפיתוח, התמונות היו ריקות ממנו. היו עוד כמה שדיווחו למשטרה כי ראו משהו מוזר".
ואם שם התקליט מדבר על חומות וגשרים, הגשר הפסיכולוגי הגדול ביותר שג'ון נאלץ לעבור במהלך הפרידה הזמנית שלו מיוקו הייתה פגישה עם בנו ג'וליאן, שהיה אז בן עשר וחי באנגליה עם גרושתו, סינתיה. הם דיברו בטלפון באופן קבוע, רק בגלל התעקשותה של סינתיה, מאז שג'ון עבר לגור בארה"ב. אבל במשך כמעט שלוש שנים הם לא נפגשו. סינתיה האמינה שמכיוון שג'ון היה מבודד בקליפורניה, הוא צריך לראות את ג'וליאן. זה גרם לו ייסורים ממש עד ביקורו של ג'וליאן. הוא ידע שהוא היה אב מזניח והוא לא יכל לגייס את הכוח הפנימי כדי לאסוף את השברים.
כשסינתיה וג'וליאן טסו לנמל התעופה של לוס אנג'לס בדיוק אחרי חג המולד 1974, ג'ון היה עצבני. לא היה לו מושג איך המפגש שלו עם בנו ילך ואם הילד יביע חיבה כלפיו. הוא גם חשש לראות את סינתיה שוב. מבחינה נפשית הוא היה במרחק מיליון קילומטרים מהחיים עם סינתיה בליברפול ובווייברידג', אי שם בסיקסטיז. בשדה התעופה ובלימוזינה שלקחה את סינתיה וג'וליאן למלון שלהם, ג'ון היה עצבני. הוא היה קריר עם סינתיה; רק הצליח לפלוט 'שלום' ונישק נשיקה קטנה על הלחי, אבל הדיבור הנרגש של ג'וליאן על הטיסה במטוס ג'מבו והגעה לאמריקה שברה את הקרח בנסיעה ברכב. ג'ון הבין כמה נרגש הוא חש לראות את ג'וליאן ונישק אותו בחיבה.
הניסיון המר האחרון של סינתיה עם ג'ון התרחש בטיסה מניו יורק ללוס אנג'לס. שוב, ג'ון היה עם מאי פאנג,
וג'וליאן, שהיה איתם בניו יורק במהלך יצירת האלבום WALLS AND BRIDGES. ג'וליאן אפילו הלם בתופים בקטע האחרון שנקרא YA YA. בעוד סינתיה נשארה במלון בניו יורק, ג'וליאן שהה עם ג'ון ומאי. אחרי כמה ימים, ג'ון העליז התקשר לאשתו לשעבר וביקש ממנה לבוא איתם ללוס אנג'לס. סינתיה חשבה שאולי הגיעה פריצת הדרך ויכולה להיות להם מערכת יחסים הגונה. היא ציפתה בקוצר רוח לטיסה שארכה חמש שעות.
אבל כשהם עלו למטוס, המחסום המנטלי של ג'ון צץ שוב. הוא היה עם מאי וג'וליאן במחלקת הראשונה,
כשהם מתעלמים לחלוטין מסינתיה, שישבה מאחוריהם, לאורך כל המסע. "זו הייתה דחייה מוחלטת", היא נזכרה. "נלחמתי קשה כדי להשיג את ג'ון וג'וליאן יחד, בדרכים שג'ון לעולם לא ידע עליהן. אבל בכל פעם זה היה כמו פאניקה מוחלטת מצד ג'ון. הוא לא יכל להתמודד איתי. הוא בטח הרגיש מאוים ממני, שרציתי אותו ורציתי שהוא ואני נחזור להיות ביחד. אבל לא הייתי במצב הזה. כל שרציתי זה תקשורת מנטלית למען הדבר האחד בחיים שהיה לג'ון ולי במשותף: בן ושמו ג'וליאן". סינתיה נשברה במטוס ובכה. זו הייתה הפעם האחרונה שהיא ראתה את בעלה לשעבר. הוא רק רצה את יוקו, שהייתה רחוקה ממנו.
התקליט WALLS AND BRIDGES בא כמכתב ליוקו הנעדרת. רבים מהשירים בו מתחננים, תפקיד מוסיקלי לא אופייני ללנון. האלבום היה מושקע יותר הפקתית מהתקליט הקודם, MIND GAMES, אך לנון לא פחד לחשוף את עצמו לחלוטין ולא להתחבא מאחורי אותה הפקה. בשיר SCARED הוא שר: "אני מפחד... אין פעמון, ספר או נר / שיכולים להוציא אותך מזה / נמאס לי להיות כזה לבד / אין מקום לקרוא לו שלי / כמו אבן מתגלגלת למטה". בשיר GOING DOWN ON LOVE הוא שר ליוקו: "אהבתך נעלמה / וכיבית את האור / אינך באה הביתה הלילה".
לנון אמר אז על עצמו: "השנה האחרונה הייתה יוצאת דופן עבורי אישית. ואני כמעט נדהם שיכולתי להוציא משהו. מבחינה מוזיקלית, המוח שלי היה בלאגן. זה היה ברור שהתקליט WALLS AND BRIDGES הוא מעשה ידיו של אמן חולה למחצה. לא הייתה השראה וזה נתן הילה של אומללות". בשנת 1980 הוא אמר בראיון: "אם תקשיבו ל-WALLS AND BRIDGES, תשמעו מישהו שהוא מדוכא. אתם יכולים לומר, 'טוב, זה היה בגלל שנים של לחימה בגירוש שלו מארה"ב והבעיה הזו והבעיה הזו', אבל מה שזה לא היה, זה נשמע מדכא. אני לא קוטל את התקליט, אבל אני אומר שזה הראה איפה הייתי. זה שיקוף של התקופה שבה הייתי".
בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז בביקורת על התקליט: "נראה היה שכולם, בערך, הרגישו מבולבלים כשהאלבום הזה הופיע - לא רק האנשים סביבי אלא כמה אנשים שאני מכיר בניו יורק.
אז הנה ג'ון הזקן, שבדרך כלל התבלבל מעצמו, אני מניח, ולמרבה האירוניה היה לו מזל טוב עם התזמון בתקליט הרע הזה. אפילו לא טרחתי למצמץ כששמעתי ברדיו שזה ה'אלבום מספר אחד בבוסטון'. שמעתי יותר מדי סיפורים מבולבלים עד אז. כמובן שיש כאן הרבה התייחסויות לבעיית יוקו של ג'ון, ומי ציפה אחרת?
כמובן שיש מידה טובה של כנות, אבל לא מה שאפשר לקרוא לעומק אמיתי. נראה שג'ון גם כמעט איבד עניין במנגינות, למרות שהוא עדיין מערבב כמה מהרעיונות הישנים שלו, המילים שלו הפעם קצת יותר שטחיות וקצת פחות לא קוהרנטיות מהרגיל".
ברולינג סטון נכתב בביקורת: "ציפיתי לסבל בלתי נסבל שנגרם כתוצאה מהתמוטטות אחת מפרשיות האהבה הציבוריות ביותר של המאה הנוכחית - אחרי הכל, יוקו אונו הוצגה כממברנה בין אשליה למציאות. עם זאת, צלילות הראש היחסית של האלבום הזה מעידה על כך שאולי יוקו הייתה רק האחרונה בשורה של סיבות שמהן לנון מחלץ את עצמו בזריזות רגילה.
בפעם הראשונה מאז הקמת הביטלס, לנון לבדו, ולמרבה הפלא, נראה שהוא מוצא את זה נסבל, אם כי חצי מהשירים בתקליט מתעדים את ייסורי האובדן שלו.
היום לנון יודע שלא חלומות ולא ניקוב שלהם הם התשובה. אין תשובה מסודרת. כשאדם מקבל את הילדות שלו, את ההורות שלו ואת ארעיות מה שביניהם, הוא יכול להתחיל להתרוצץ. כשג'ון מתרוצץ, הוא מתקדם".
ב-26 בספטמבר בשנת 1968, נערכה הפרמיירה הבריטית לסרט THE COMMITTEE, בקולנוע "קמאו פולי" ברחוב ריג'נט, לונדון. פינק פלויד הלחינה והקליטה את פסקול הסרט, שבכיכובו של פול ג'ונס (לשעבר הסולן של להקת מנפרד מאן).
עיתון המחתרת "אינטרנשיונל טיימס" דיווח על הסרט: "לצערנו, הסצנה הדרמטית והמוצלחת ביותר, מופיעה דווקא בתחילת הסרט והיא מעניקה את הרושם השגוי בנוגע למה שאנו נקבל בהמשכו. למרות שהסרט הזה לא ממש מוצלח, הוא מציב כיוון שונה וחדש בתעשיית הקולנוע הבריטי. הזמר ארת'ור בראון מתארח בסרט זה ומעניק הופעה אפוקליפטית עם שירו NIGHTMARE. המוסיקה בסרט היא של פינק פלויד ופול ג'ונס מוכיח לנו שיש לו כשרון טוב במשחק".
וממש באותו יום פורסם במלודי מייקר ראיון עם רוג'ר ווטרס: "אנו עובדים בלהקה כרגע על צליל היקפי בהופעותינו. ברצוננו להעיף את הפורמט הישן והידוע של הופעות הפופ. אנו נשתמש גם בהקלטות שאנו מכינים מראש, שיושמעו ביחד עם הצלילים שנעשה על הבמה. אין בכוונתנו להתפשר במה שאנו עושים".
"היום, בחיים של חיפושית": 26 בספטמבר.
1959: להקת "אנשי המחצבה" (עם ג'ון לנון, פול מקרטני וג'ורג' האריסון) מופיעה את הופעתה החמישית במועדון הקסבה, שנוהל על ידי אמו של פיט בסט, מונה. פיט יצטרף בהמשך ללהקה כמתופף.
1960: הופעה במועדון אינדרה בהמבורג.
1962: הופעת צהריים במועדון קאברן, שברחוב מאת'יו 10 שבליברפול. הלהקה הופיעה שם גם באותו ערב.
1967: מקליטים את השיר THE FOOL ON THE HILL באולפן מס' 2 באולפני EMI.
1968: נערכים מיקסים לכמה שירים של הביטלס, כולל שיר שכתב ג'ון לנון עם חברו הטוב, מאג'יק אלכס, ושמו WHAT'S THE NEW MARY JANE. לנון התעקש שזה יהיה הסינגל הבא של הביטלס, אך השיר נדחה.
1969: יצא באנגליה האלבום אבי רואד. זה הוא אלבום האולפן האחרון של הביטלס. (ראו אייטם למעלה)
1970: ג'ון לנון עבד עם המפיק פיל ספקטור על השירים שכתב בעת שעבר טיפול פסיכולוגי בשם PRIMAL SCREAM, לטיפול בכאביו מילדות.
1974: יצא בארה"ב אלבום הסולו של ג'ון לנון, WALLS AND BRIDGES (ראו אייטם למעלה)
1987: נערכה פתיחה חגיגית של המסעדה של רינגו סטאר באטלנטה. הוא מצטרף לג'אם שנערך שם, עם אמנים שבאו לחגוג כמו אייזק היז, ג'רי לי לואיס, ג'רמין ג'קסון ואחרים.
1994: אולפני אבי רואד חגגו 25 שנה לצאת האלבום עם טקס מיוחד שנערך במגרש החניה הקדמי.
2008: פול מקרטני עזב את ישראל לאחר שהופיע יום לפני כן בפארק הירקון שבתל אביב. מקרטני, שקיבל לפני כן בקשות מגורמים פלסטינים לבטל את המופע, ניפנף אותם כזבובים. הוא פתח את המופע בפארק עם השיר HELLO GOODBYE, מול קהל של כ-40,000 צופים.
ב-26 בספטמבר בשנת 1970 יצא גיליון של המלודי מייקר הבריטי ובו גם האייטמים הבאים שאספתי:
- ללהקת קולוסאום הצטרף זמר הנשמה המאסטר של הרוק הבריטי, כריס פארלו. ההחלטה לצרף את פארלו
לקולוסיאום נעשתה לאחר שהוא שר כמה שירים בהקלטת אלבומה הבא, DAUGHTER OF TIME שמתוכנן לצאת ב-1 בנובמבר. "רצינו סולן שווה קומה לצד האינסטרומנטלי של הלהקה", אמר המתופף-המנהיג ג'ון הייסמן. "ערכנו אודישנים עם הרבה זמרים שאפתנים אבל חיפשנו סוג מסוים של קול. נגן האורגן שלנו, דייב גרינסלייד, הציע את כריס".
- מוסיקאים הביעו את דעתם על מותו של ג'ימי הנדריקס: ג'ון הייסמן - "ג'ון הייסמן (מלהקת קולוסאום): "הייתי מזועזע מהחדשות, לגמרי מרוסק. תמיד חשבתי שהוא היה הגיטריסט הרחב ביותר בגישה שלו". ריצ'י בלאקמור (מלהקת דיפ פרפל) - "שתי השראות ברורות שלי הן אשתי וג'ימי הנדריקס. הוא היה מעל כולם". ג'ף בק - "הוא היה הבוס, עם הטכניקה הכי טובה. לא ראיתי אף אחד טוב יותר". סטיב וינווד - "ג'ימי היה מקורי בצורה שהוא הפך את הגיטרה לקול".
- הקורבנות האחרונים במבול גניבות של ציוד לאחרונה הם חברי להקת BLACK WIDOW. הציוד היה בשווי 1,250 ליש"ט והוא נגנב מהמסחרית שחנתה ליד מלון ג'ון מדיסון. בין מה שנגנב היו מיקרופונים, בס פנדר, מערכת הגברה ועוד. כרגע עוסקת הלהקה במציאת ציוד מתאים להשאלה כדי לקיים התחייבויות.
- הנה המצבה שמימנה ג'ניס ג'ופלין לזמרת הבלוז, בסי סמית' שמתה בשנת 1937 מתאונת דרכים. סופסוף יש מצבה ראויה בקבר שלה בפילדלפיה ובו נכתב, "זמרת הבלוז הטובה ביותר בעולם לא תפסיק לשיר".
- ריצ'י בלאקמור, מלהקת דיפ פרפל, הסביר למה שבירת גיטרות היא דבר נחוץ: "אני אוהב להשתולל על הבמה. אני לא אוהב נגנים צנועים על הבמה. אני אוהב נגנים נוצצים. לקח לנו שנתיים כדי להגיע לאן שהגענו עכשיו והנה כולם רק כותבים שאיזה יופי אני מנפץ את הגיטרה שלי. אני מנגן כבר 13 שנים ואם מתחשק לי לנפץ משהו, אני אעשה זאת. אני לא עולה לבמה ואומר לעצמי, 'הלילה זה יקרה'. זה קורה בעיקר כשאני מבואס ממה שקורה על הבמה. יש הרבה דברים שיכולים להשתבש במהלך הופעה - מגבר שפתאום מפסיק לעבוד, אידיוט שמדליק את אור האולם בזמן הלא נכון, תגובת קהל בעייתית וכו'. אם הייתי רוצה להיות גיטריסט מרובע, מיד הייתי יכול לעשות זאת".
על החיים ועל המוות - 26 בספטמבר:
הם נולדו היום:
- בשנת 1945 נולד הזמר בריאן פרי (מלהקת רוקסי מיוזיק).
- בשנת 1948 נולדה אוליביה ניוטון ג'ון. היא הלכה מאיתנו בשנת 2022.
- בשנת 1948 נולד טיירן פורטר, הבסיסט המקורי של להקת האחים דובי.
- בשנת 1958 נולד דרבי קראש, מלהקת הפאנק THE GERMS. הוא מת בדצמבר 1980.
- בשנת 1967 נולד שאנון הון, הזמר של להקת בליינד מלון. הוא מת באוקטובר 1995.
והם מתו היום:
- בשנת 2003 מת הזמר רוברט פאלמר. בן 54 במותו.
- בשנת 2020 מת ג'ימי וינסטון, האורגניסט הראשון בלהקת THE SMALL FACES. בן 75 במותו.
ב-26 בספטמבר בשנת 2021 מת אלן לנקסטר, הבסיסט המקורי של להקת סטטוס קוו. בן 72 במותו. זאת לאחר שנים שסבל מטרשת נפוצה.
מזה שנים רבות הוא זכה להופיע ברחבי העולם ובאיצטדיונים גדולים מאד. לנקסטר ושאר חבריו ללהקה גם זכו לפתוח את מופע הלייב אייד, בשנת 1985, אם כי מאז לא נרשמה הופעתם כאחד משיאי אותו יום.
המצב היה רע מאד כשלנקסטר הועף מהלהקה; הוא האשים את קריסת הלהקה בהתמכרות לסמים של הגיטריסט-זמר המוביל, פרנסיס רוסי. הבסיסט טען שרוסי גדל לשנוא כל מה שקשור לגלגול המוצלח ביותר של הלהקה, כתוצאה מהבעיות שלו.
הוא הוסיף שהפסיד יותר כסף ממה שהרוויח אי פעם מהלהקה, כשניסה להגן עליה מפני מה שהוא ראה כהשתלטות עוינת.
לנקסטר ורוסי הקימו את סטטוס קוו בשנת 1962, ונשארו יחד עד הפיצול החריף בשנת 1985. לנקסטר: "זה היה עניין של קוקאין ששבר את הסטטוס קוו. קוקאין היה פעיל בעסקים באותה תקופה. זה גורם לך להרגיש כאילו אתה טוב יותר מכולם, נעלה. אני חושב שזה הזמן שבו התחלנו לאבד את האחווה שלנו.
פרנסיס הפך... אני קורא לו האנטי-קוואיסט. כל מה שקשור ללהקה המקורית נראה שהוא סולד ממנו. הוא לא אוהב את הניהול, הוא לא אוהב אף אחד בלהקה. הוא רצה לעשות הכל לבד במשך שנים. אחד אחד הוא הצליח להדיח את כולנו. לפני שהועפתי, פרנסיס העיף את ג'ון (קוגלאן המתופף). זה עתה הגענו לראש העץ שלנו והנה ג'ון הודח. היינו בשוויץ ועשינו אלבום וג'ון לפתע היה במטוס חזרה הביתה. פיט קירצ'ר נכנס להחליף אותו, ועשינו את האלבום הגרוע ביותר שאי פעם עשינו. ג'ון הוא כנראה אחד ממתופפי השאפל סווינג הטובים בעולם, אבל לפרנסיס לא היה אכפת מזה. ברגע שג'ון הלך, היה קל להתחיל להיפטר מאיתנו. והכל קשור גם לכסף - ברגע שחבר מקורי אחד עוזב, אתה מרוויח יותר כסף. מבחינתי, פרנסיס חטף את הבייבי שלי".
למרות שסטטוס קוו המשיך ליהנות ממידה של הצלחה, לאחר עזיבתו של לנקסטר מאוחר יותר בשנת 1985, זה היה בשנים הראשונות המרכזיות במהלך חברותו שהלהקה ביססה את המוניטין שלה.
לנקסטר נחשב על ידי המעריצים כ"איש השקט של הלהקה", בין השאר בגלל שהוא דחה את האישיות המוחצנת של פרנסיס רוסי וריק פארפיט, שני הגיטריסטים בלהקה, אבל גם בגלל שקטעי הבס שלו היו תומכים ולא צעקניים. ובכל זאת, היה לו אופי לוהט יותר ממה שהמוניטין שלו מרמז. "אלן היה קשה - ממש קשה", אמר פארפיט בשנת 2014. "לא היית רוצה לריב איתו. פעם ראיתי אותו מתמודד עם שני בריונים עם לבוש עור ושרשראות אופניים - הוא פשוט נכנס בהם והיכה אותם".
לנקסטר על אופי נגינתו בבס: "הסגנון שלי הוא רוק, אבל אני מקשיב ונהנה ממגוון רחב של ז'אנרים, עם מקצבים וסגנונות בס שונים. נגינת בס שאני מעריך במיוחד היא בדרך כלל יצירתית ולא חכמה. קו בס יצירתי ממסגר את השיר ומעצב אותו".
עברו שנים מאז העפתו מהלהקה והמעריצים השתוקקו לראות את ההרכב המצליח של סטטוס קוו כשהוא מתאחד. ההרכב עם רוסי, פארפיט, לנקסטר וקוגלן נקרא במחנה המעריצים בשם THE FRANTIC FOUR.
לנקסטר ורוסי נפגשו בסידני, לבדיקת העניין, למרות שהבסיסט של הלהקה דאז, ג'ון אדוארדס, הסביר שמצבו הבריאותי של קודמו גרוע. הוא הוסיף כי לא קיים קרע בין שני הצדדים, ואמר: "זה היה נהדר, הוא אגדה. אני תמיד אהיה רק המחליף של אלן לנקסטר... אני מנסה לשמור את המורשת שלו בידיים בטוחות".
כאשר הוכרז בשנת 2013 שארבעת החברים המקוריים מתכנסים מחדש לקביעת תאריכי הופעות בבריטניה, המעריצים היו להוטים לראות את לנקסטר בחזרה על הבמה. למרות שהוא היה אפור שיער ושברירי, הוא עשה את עבודתו בצורה יעילה. הקהל שמילא את האמרסמית' אפולו היה נרגש ביותר.
לאחר שהאיחוד הסתיים בשנת 2014, לנקסטר חשף קצת מרירות שנותרה לגבי הפיצול המקורי: "הסטטוס קוו עלה לי בסופו של דבר יותר כסף ממה שהרווחתי ממנו אי פעם, כי ניסיתי להגן עליו. אני לא תאגיד גדול, אני לבד. בסופו של דבר צריך לוותר... אף אחד מאיתנו בלהקה לא קיבל מעולם הצהרת תמלוגים, מעולם. יש הרבה מיליונרים שמסתובבים בעולם שהרוויחו את כספם מסטטוס קוו, אבל הלהקה עצמה מתקשה להגיע לשם".
נו, ברור שיש עוד צדדים למטבע הזה. מספיק לקרוא את האוטוביוגרפיה של פרנסיס רוסי כדי לגלות צד אחר ולא יותר נעים, כשהפעם האצבע מופנה נגד לנקסטר.
ב-26 בספטמבר בשנת 1969 יצא הגליון הראשון של עיתון (אז דו-שבועון) להיטון. את הסיפור על תהליך הקמתו ומה שמאחוריו הבאתי בספרי השני, רוק ישראלי 1973-1969. כולל סיפורים מיוחדים שסיפרו לי מייסדיו, אורי אלוני ודוד פז.
בגליון הראשון, שנחת בחנויות ביום שישי, יש כתבות על: המצב העגום של להקת הבי ג'יס עם סילוק המתופף שלה - קולין פטרסון, ראיון עם יגאל בשן, אפשרות 'לגזור את האליל' כדי להרכיב פוסטר שלם וגם חדשות פופ
בכתבה אחרת מסביר אריק איינשטיין כי אינו מרוצה מעצמו אך הוא נראה מרוצה מאד באייטם על הקלטת השיר (אם אפשר לקרוא לזה כך...) - "תנו צ'אנס לשלום". הקוראים גם גילו את התאריכים הקרובים להופעותיו של הזמר הצרפתי, כריסטוף (בפתח תקווה ובקרית שמונה). כתבה נוספת מספרת על סטן סולומון, הלא הוא הצ'רצ'יל בתחתונים ויש גם ביקורות על תקליטים, כולל ביקורת על תקליטה השני של סגול כהה ('ספרו של טאלייסין') ותקליטה השני של להקת קרים ('מהלכי ד'יזראלי'). במצעד העברי השנתי כתוב שם כי המקום הראשון הוא עם 'על כפיו יביא' בביצוע רבקה זוהר (מפסטיבל הזמר) וכתבה אחרת מתארת את מוסיקת המחתרת העולמית.
ואם עסקינן בלהיטון, אז ב-26 בספטמבר בשנת 1975 יצא גיליון נוסף של להיטון ובו גם התופינים האלו:
לא יודע מה אתכם, אבל אני כל יום קורא בלהיטון בארכיון הענק של המגזין, שבניתי בחדר העבודה שלי.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר
