רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-26 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-26 בספטמבר (26.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני חושב שאני מבאס אנשים כשהם מגלים שאני לא מתעסק עם סמים. כוס קטנה של חלב זה הדבר הנועז ביותר שאני עושה" (פיטר גבריאל בשנת 1975)

הלהיט של פליטווד מאק שניבא את התרסקותו של פיטר גרין. ב-26 בספטמבר 1969 יצא תקליטון עם השיר OH WELL של להקת פליטווד מאק (עם פיטר גרין).

מעטים ידעו באותו רגע שהשיר הזה, יצירה מפוצלת ויוצאת דופן, לא יהיה רק עוד להיט, אלא גם מכתב פרידה מוזיקלי וזעקה לעזרה מפי אחד מגיבורי הגיטרה הגדולים של התקופה, פיטר גרין.

באותם ימים, פליטווד מאק הייתה מכונת בלוז משומנת היטב. התקליטים שלה נמכרו באופן עקבי בכמויות מרשימות של כ-300,000 עותקים, וההרכב נחשב לאוסף של נגנים וירטואוזים. אבל מעל כולם, זרח כוכב אחד במיוחד, הגיטריסט, הזמר וכותב השירים פיטר גרין. גרין לא היה סתם עוד גיטריסט. הוא נכנס לנעליים העצומות של אריק קלפטון בלהקת הבלוזברייקרס של ג'ון מאייאל, ועשה זאת בהצלחה כה מסחררת שרבים תהו מי בכלל צריך את קלפטון. ב-1967 הוא הקים את פליטווד מאק, והוביל אותה לפסגות חדשות. אך מתחת לפני השטח, נפשו של גרין הייתה סוערת. הלחץ, התהילה, ובמיוחד מפגש הרסני עם LSD, החלו לתת את אותותיהם. לקראת סוף 1969, מצבו הנפשי כבר היה רעוע, ובתוך הסערה הזו הוא הביא ללהקה את OH WELL, יצירה שמסכמת את הגאונות והכאב שלו.

השיר עצמו הוא חיה מוזרה, מחולק לשני חלקים שונים לחלוטין, שהופצו על שני צדי התקליטון. החלק הראשון הוא התפרצות אנרגיה טהורה. הוא נפתח עם ריף גיטרה מחשמל, חד ובלתי נשכח, שנקטע בפתאומיות כדי לפנות מקום לשירתו הכריזמטית והנלהבת של גרין. מאחוריו, חטיבת הקצב של ג'ון מקווי על הבס ומיק פליטווד בתופים, דופקת בעוצמה מדויקת ומהודקת. השילוב בין הכלים, שכולל גם גיטרה חשמלית נוספת של דני קירוואן וכלי הקשה נוספים (אותם ניגן ג'רמי ספנסר), יוצר צליל רוק-בלוז מחוספס, עצבני, אגרסיבי וקליט בו זמנית, כזה שאי אפשר להישאר אדישים אליו.

אבל אז, הופכים את התקליטון ומגיעים לחלק השני, והכל משתנה. כאן אנו נזרקים לעולם אחר לגמרי. הקצב הופך איטי, מהורהר וכמעט מדיטטיבי. את הגיטרה החשמלית מחליפה גיטרה אקוסטית בעלת ניחוח קלאסי, כמעט ספרדי. הנגינה היא מינימליסטית, כאשר הגיטרה האקוסטית מובילה את המנגינה העדינה, ומושלמת על ידי צלילי חליל רכים שמוסיפים אווירה פסטורלית, כמעט ימי-ביניימית. שני החלקים הללו יחד, הציגו לעולם את הגיוון המדהים של הלהקה ואת הגישה פורצת הדרך של פיטר גרין לכתיבת שירים.

גרין עצמו העדיף את הצד השקט והפחות מוכר. "החלק הכי טוב היה חלק 2 בצד השני של התקליטון", סיפר בראיון בשנת 1996. "הצד הראשון היה מה שניגנו על הבמה. לא חשבתי שזה יהיה להיט ופעם שנאתי לנגן את זה, כי לא ביצענו את החלק השני על הבמה. רציתי לנגן קצת גיטרה, אבל הם רצו את הקטע שקל לעשות אותו". למרות זאת, בזמן אמת גרין דווקא האמין בפוטנציאל המסחרי של השיר. הוא אפילו התערב עם המתופף מיק פליטווד, שהיה בטוח שהשיר ייכשל כישלון חרוץ. פליטווד, כמובן, הפסיד בהתערבות. OH WELL זינק למקום השני במצעד הבריטי, והפך לאחד הלהיטים הגדולים של הלהקה.

בספרו, פליטווד נזכר בחששות הכבדים שליוו את יציאת השיר: "מקווי ואני היינו משוכנעים שהבחירה של פיטר, בשיר עצוב מדי זה כסינגל, לא טובה. ואפילו הימרנו עליו שזה לא יצליח. ובכן, טעינו. זה הגיע למקום השני באנגליה ופיטר לקח את הכסף שלנו". אך פליטווד גם חשף פרט מטריד: "הוא התחיל לדבר בצורה עניינית על עזיבת הלהקה עוד לפני שהשיר הזה הצליח".

זמן קצר לאחר מכן, גרין עזב את הלהקה שהקים, לאחר התמוטטות נפשית קשה שממנה לא התאושש לחלוטין במשך שנים רבות. אך הוא הותיר אחריו את OH WELL, יצירה נצחית שהיא גם שיר רוק קצבי וגם יצירה קלאסית נוגעת ללב.

ב-26 בספטמבר בשנת 1969 יצא באנגליה האלבום ABBEY ROAD של הביטלס. את הסיפור עליו תמצאו בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".

עיתון מלודי מייקר הבריטי פרסם בספטמבר 1969: "זהו שיפור משמעותי לעומת תקליטם הקודם. יש כאן אווירה חיובית יותר. רוב השירים כאן טובים ברובם. נטייתו של פול מקרטני לכתיבת שירים בסגנון שנות העשרים היא כבר עניין של טעם. אך מהצלילים הראשונים של השיר COME TOGETHER אפשר לחוש בקסם המיוחד של הביטלס שחזר לפעול, עם מינימום אפקטים ומקסימום נגינה טובה".

והנה הביקורת על התקליט של החיפושיות כפי שפורסמה על ידי אבנר רוזנבלום (אז עורך רדיו פופולרי ביותר) בגליון השני של עיתון להיטון הישראלי: "החיפושיות שוב מפתיעים באלבום חדש ורענן, המכיל שישה עשר שירים וקטעים חדשים פרי עטם. שם התקליט לקוח משם הרחוב בו שוכן אולפן ההקלטה של החיפושיות. החיפושיות חוזרים באלבום שלפנינו לסגנונות ישנים-חדשים, אולם במבט של שנות השבעים. לדוגמא: הרוק'נ'רול הישן, נוסח להקת הפלטרס, בשיר הו יקירתי. או הסגנון הבלוז העמוק ב'אני רוצה בך'. סגנון שנות העשרים ניכר בפזמונים 'פטיש הכסף של מאקסוול' וטעם שירי העם עולה בפינו למשמע הפזמון 'הנה באה השמש', שהיה יכול להיות בטוח עבור להקה כמו נערי החוף, למשל. פול על גבי הבס ורינגו על גבי התופים, מגיעים לביטוי מושלם בקטע 'מר מוסטארד הרע' ו'פוליטי פאם'. התקליט מתחלק, פחות או יותר, לשני חלקים ברורים: הצד הראשון, שהוא לקט של פזמונים וסגנונות שונים המופרדים זה מזה. והצד השני, שהוא ערוץ רצוף אחד ובו עשרה קטעים הבאים זה לאחר זה מבחינת סגנון והתפתחות. החל משיר העם 'הנה באה השמש' והשיר הילדותי 'בגלל' ועד ניסיונות הבגרות המוזיקליים של פול כ'תנומת זהב' ו'סיום'. הפזמון יוצא הדופן בתקליט הוא, ללא ספק, 'משהו', הנחשב על ידי החיפושיות כפזמון הטוב ביותר שלהם על תקליט זה, ואחד הטובים מאז הפזמון 'אתמול'. העובדה שג'ורג' הריסון הוא שחיבר ושר אותו מוכיחה כי הבשיל לגמרי כמלחין. הוא עומד עתה כתף אל כתף עם לנון ומקרטני".

ב-26 בספטמבר בשנת 1975 יצא לבתי הקולנוע סרט חדש, THE ROCKY HORROR PICTURE SHOW (שבארצנו יתורגם כ"מופע הקולנוע של רוקי").

ב-26 בספטמבר 1975, יום שישי רגיל למדי, עלה על מסכי הקולנוע בווסטווד, קליפורניה, סרט חדש ומוזר העונה לשם THE ROCKY HORROR PICTURE SHOW. איש לא שיער באותו רגע, גם לא האנשים שיצרו אותו, שהסרט הזה, שייכשל כישלון חרוץ בקופות, יהפוך לתופעה תרבותית חוצת דורות, לתופעת פולחן שתשנה את הדרך שבה אנשים חווים קולנוע. בארצנו הקטנה, הוא יקבל מאוחר יותר את השם המעט מגושם, "מופע הקולנוע של רוקי", אבל עבור מיליונים ברחבי העולם, הוא היה פשוט חוויה של שחרור, טירוף ורוק'נ'רול.

הכול התחיל במוחו הקודח של שחקן צעיר ואלמוני בשם ריצ'רד או'בריאן. או'בריאן, שהיה שחקן מובטל ובילה את לילותיו בצפייה בסרטי מדע בדיוני ואימה זולים משנות ה-40 וה-50, החליט יום אחד לכתוב מחזמר שיצדיע לאותם סרטים נשכחים. הוא שירבט מחזה קטן, שילוב מטורף בין פרנקנשטיין, סרטי חייזרים, מוזיקת גלאם-רוק נוצצת והרבה מאוד סקס אפיל משוחרר רסן. התוצאה הייתה THE ROCKY HORROR PICTURE SHOW, מחזמר שעלה לראשונה בתיאטרון קטן בלונדון ב-1973 ומיד הפך לסנסציה. ההצלחה הייתה כה גדולה עד מהרה חצתה את האוקיינוס והגיעה גם ללוס אנג'לס ולברודווי, שם צדה את עיניהם של מפיקי הקולנוע.

המעבר מהבמה למסך הגדול היה טבעי, והבמאי ג'ים שרמן, שביים גם את ההצגה, נבחר להוביל את הפרויקט. לתפקיד הראשי, דוקטור פרנק נ' פורטר, "טרנסווסטיט מטרנססקסואל, טרנסילבניה", לוהק טים קארי, שגילם את התפקיד גם על הבמה והפך אותו לאחד התפקידים הזכורים בתולדות הקולנוע. קארי, עם מחוך, גרביוני רשת ושפתון אדום בוהק, היה התגלמות הכריזמה והסכנה. הוא היה מדען מטורף, חייזר מכוכב אחר ומארח מפתה של מסיבה פרועה שנתית בטירתו הגותית. לא פעם שמעתי פה אנשים שסיפרו לי ברצינות תהומית שהוא אחיו האמיתי של פרדי מרקיורי. נו, אשרי המאמינים...

אז אל המסיבה הזו בדיוק מגיעים בטעות בראד מייג'ורס וג'נט וייס, זוג צעיר, תמים וחנון להפליא, בגילומם של בארי בוסטוויק וסוזן סרנדון. לאחר שפנצ'ר בגלגל מכוניתם משבית אותם באמצע לילה סוער, הם מחפשים מחסה וטלפון בטירה המסתורית היחידה באזור. מה שהם לא יודעים הוא שהם עומדים לאבד את תמימותם ולהיכנס לעולם שבו כל החוקים המוכרים להם מתבטלים. הכיף, כמו שנאמר, רק מתחיל. בטירה הם פוגשים אוסף של דמויות צבעוניות, כולל משרת גיבן בשם ריף ראף (בגילומו של יוצר הסרט, ריצ'רד או'בריאן בעצמו), המשרתת מג'נטה, והמעריצה קולומביה. גולת הכותרת של הלילה היא יצירתו של פרנק: רוקי, גבר שרירי ובלונדיני שנברא למטרות הנאה בלבד. כאילו כל זה לא מספיק, אל המסיבה מתפרץ גם אדי, שליח לשעבר וחובב רוק'נ'רול פרוע, בגילומו הבלתי נשכח של זמר הרוק הכבד מיט לוף.

עם כל הכוכבים האלה והפסקול הממכר, היה נדמה שההצלחה מובטחת. אבל הקהל של 1975 פשוט לא ידע איך לעכל את הסרט הזה. הוא היה מוזר מדי, מיני מדי, ופשוט לא התאים לשום קטגוריה מוכרת. המבקרים קטלו אותו והצופים פשוט לא הגיעו. הסרט נחשב לכישלון קולוסאלי ועמד לרדת מהמסכים ולהישכח לעד.

אבל אז קרה דבר מדהים. מנהל שיווק צעיר באולפני FOX בשם טים דיגן, שהאמין בסרט, שכנע את האולפנים לתת לו הזדמנות אחרונה ולהקרין אותו בהקרנות חצות בניו יורק. בתיאטרון WAVERLY בגריניץ' וילג', קהל קטן של צופים החל להגיע, בתחילה מתוך סקרנות. אך עד מהרה, אותם צופים חזרו שוב ושוב, כשהם מכירים כל שורה וכל שיר בעל פה. הם החלו לצעוק הערות שנונות לעבר המסך, להשלים דיאלוגים, ולענות לשאלות הרטוריות של הדמויות. זה היה תחילתו של מופע קולנוע אינטראקטיבי, תופעה שלא נראתה כמותה.

השמועה עשתה לה כנפיים, ותוך זמן קצר, הקרנות החצות הפכו לאירוע חובה. הקהל כבר לא הסתפק בצעקות; אנשים התחילו להגיע מחופשים לדמויות מהסרט, מביאים איתם אביזרים כדי להשתתף באופן פעיל בסצנות. כאשר ג'נט יוצאת מהרכב בגשם ומכסה את ראשה בעיתון, הקהל בתיאטרון היה מרים עיתונים מעל ראשו. כשהדמויות היו מדליקות נרות, הקהל היה מדליק מציתים. בסצנת החתונה, הצופים היו זורקים אורז באוויר. וכמובן, כולם ידעו לרקוד את ריקוד ה-TIME WARP המפורסם. כל הקרנה הפכה למסיבה אחת גדולה, חגיגה של שונות ושל חופש להיות מי שאתה. "מופע הקולנוע של רוקי" מחזיק כנראה עד היום בתואר הסרט שהוקרן הכי הרבה זמן ברציפות בבתי הקולנוע. זהו לא רק סרט, זוהי קריאה לוותר על כל עכבה ופשוט לחלום את זה, ולהיות הכי הכי ביחד עם זה... שוב ושוב ושוב.

גם זה קרה ב-26 בספטמבר. בואו נצא למסע בזמן אל אירועי העבר, אל הימים שבהם הגיטרות היו רועשות יותר, השיער ארוך יותר והכל הרגיש קצת יותר... ובכן, תוסס.

פינק פלויד בקולנוע

בשנת 1968, רחוב ריג'נט בלונדון המה אנשים שהגיעו לקולנוע קמאו פולי כדי לחזות בפרמיירה הבריטית של הסרט THE COMMITTEE. לא היה זה עוד סרט בריטי שגרתי. על כיסא הבמאי ישב פיטר סייקס ובתפקיד הראשי כיכב פול ג'ונס, שזמן לא רב קודם לכן עוד היה הסולן של להקת מנפרד מאן והחליט לבחון את כישורי המשחק שלו. המוזיקה הולחנה והוקלטה על ידי להקה צעירה ומבטיחה בשם פינק פלויד, שעדיין ליקקה את הפצעים לאחר עזיבתו של סיד בארט וחיפשה את דרכה החדשה.

עיתון המחתרת אינטרנשיונל טיימס שלח מבקר, שלא יצא מגדרו. "לצערנו", הוא כתב, "הסצנה הדרמטית והמוצלחת ביותר מופיעה דווקא בתחילת הסרט ומעניקה רושם שגוי בנוגע למה שאנו נקבל בהמשכו". למרות זאת, המבקר ציין לטובה את הכיוון השונה והחדש שהסרט מציב בתעשיית הקולנוע הבריטי. הסרט, שעלילתו הסוריאליסטית עוסקת בצעיר העורף את ראשו של אדם ומנסה לחבר אותו מחדש, כלל גם הופעת אורח בלתי נשכחת של ארתור בראון, "האל המשוגע של האש", שהעניק הופעה אפוקליפטית עם שירו NIGHTMARE. על הפסקול של פינק פלויד נכתב בקצרה, ועל פול ג'ונס נאמר שהוא "מוכיח שיש לו כישרון טוב במשחק". קטעי המוזיקה שהקליטה הלהקה לסרט מעולם לא יצאו באופן רשמי, אך הם מהווים הצצה מרתקת לצליל המגובש של הלהקה בתקופת המעבר החשובה בתולדותיה.

באותו היום ממש, כאילו כדי להבהיר שהסרט היה רק פסיק קטן בתוכניות הגדולות, התפרסם במגזין מלודי מייקר ראיון עם רוג'ר ווטרס. ווטרס, חדור מוטיבציה ורעיונות מהפכניים, הכריז: "אנו עובדים בלהקה כרגע על צליל היקפי בהופעותינו. ברצוננו להעיף את הפורמט הישן והידוע של הופעות הפופ. אנו נשתמש גם בהקלטות שאנו מכינים מראש, שיושמעו ביחד עם הצלילים שנעשה על הבמה". הוא סיכם במשפט שהפך למוטו של הלהקה: "אין בכוונתנו להתפשר במה שאנו עושים". ההיסטוריה הוכיחה שהוא התכוון לכל מילה.

להקת המי בדנמרק: אגרופים, כדורים ופיטורים באוויר

שלוש שנים קודם לכן, בשנת 1965, להקת המי הגיעה להופעה בעיר AALBORG שבדנמרק, במה שהפך לאחד הערבים הכי כאוטיים בתולדות הלהקה, וזה אומר הרבה. הצרות החלו עוד לפני שהם עלו לבמה. הקהל המקומי לא ממש התחבר ללהקת החימום והביע את דעתו באמצעות מטר של בקבוקים ואשפה שנזרקו אל עבר הבמה. כשהמי סוף סוף עלו, הם הצליחו לנגן בקושי חצי שיר לפני שהקהל הדני הנלהב החליט שהגיע הזמן למגע אישי יותר, הסתער על הבמה וניפץ לרסיסים את כל כלי הנגינה. חברי הלהקה נסו על נפשם אל מאחורי הקלעים. באופן אירוני, שנים לאחר מכן, גיטריסט הלהקה פיט טאונסנד, הידוע בחוש ההומור הציני שלו, כינה את הערב "הקונצרט הטוב ביותר שעשינו אי פעם בדנמרק".

אבל הדרמה האמיתית התרחשה בחדר ההלבשה. הזמר רוג'ר דאלטרי, שהיה ידוע כבחור הרציני בחבורה, התפרץ על חבריו ללהקה, האשים אותם בהתנהגותם הפרועה וכינה אותם "מסוממים", תיאור שהיה, למען האמת, מדויק למדי באותה תקופה. כדי להוכיח את רצינותו, דאלטרי תפס את אספקת כדורי הממריצים הפרטית של המתופף הפרוע קית' מון ושפך את כולה לאסלה. מון, שראה את אוצרו יורד לטמיון, רתח מזעם, התנפל על דאלטרי וניסה לחנוק אותו. נדרש כוח רב כדי להפריד בין השניים. הלהקה חזרה לבריטניה באווירה עכורה, שם טאונסנד, הבסיסט ג'ון אנטוויסל וקית' מון הציבו אולטימטום למנהלים: דאלטרי חייב לעוף. המנהלים, שהבינו את הפוטנציאל הגלום בלהקה, הצליחו לשכנע אותם להשאיר את דאלטרי בהרכב "באופן זמני", בזמן שהם כביכול יחפשו לו מחליף. בסופו של דבר, הכעס שכך, ודאלטרי נשאר כדי להוביל את הלהקה אל התהילה.

נולד עיתון: עלייתו של להיטון

בישראל של שנת 1969, סצנת המוזיקה החלה לבעבע, אך חסר היה בה קול שיתעד, ידווח ויעניק במה לכוכבים המקומיים והבינלאומיים. אל הוואקום הזה נכנס "להיטון", דו-שבועון חדש ומבריק שהגיליון הראשון שלו יצא לאור בדיוק ביום זה. מאחורי היוזמה עמדו שני בחורים צעירים ונמרצים, אורי אלוני ודוד פז, שזיהו את הצמא של הנוער הישראלי לתרבות פופ. להיטון הפך במהרה לתנ"ך של בני הנוער, עם כתבות צבעוניות, פוסטרים ענקיים, מדורי רכילות, מצעדי פזמונים וסיקור נרחב של כל מה שחם בעולם המוזיקה בארץ ובעולם. הוא היה הרבה יותר מעיתון, הוא היה תופעה תרבותית שעיצבה דור שלם. את הסיפור על תהליך הקמתו ומה שמאחוריו הבאתי בספרי השני, רוק ישראלי 1973-1969. כולל סיפורים מיוחדים שסיפרו לי אורי אלוני ודוד פז.

הנה אלה שנולדו היום:

בריאן פרי (1945): הסולן האלגנטי והמסוגנן של להקת רוקסי מיוזיק, שהגדיר מחדש את המושג COOL בעולם הרוק. הנה כמה ציטוטים שאספתי מבריאן פרי בעיתוני העבר של עולם הרוק: "תמיד התעניינתי בסטייל, לא רק במוסיקה, אלא בכל דבר - איך שהתקליט נראה, הבגדים שאני לובש על הבמה, כל הפרזנטציה" (בעיתון NME בשנת 1976). "אני חושב שיש חופש גדול בעשיית תקליטים, אתה יכול ליצור עולם משלך באולפן. זה מאוד שונה מהופעה חיה שבה יש הרבה יותר לחץ" (בעיתון מלודי מייקר בשנת 1977). "רוקסי מיוזיק תמיד עסקה ביצירת מצבי רוח ואווירה, ועם התקליט FLESH AND BLOOD ניסינו להביא צליל יותר מופנם, משהו חלק ומעודן יותר" (בעיתון THE GUARDIAN בשנת 1980). "תמיד היה מתח במוסיקה שלי בין רומנטיקה לאירוניה. אני מניח שזה משהו שהוא חלק ממני - אני מתקשה להיות כנה לגמרי, ואני חושב שזה בא לידי ביטוי בשירים" (בעיתון רולינג סטון, שנת 1982). "אני לא חושב שאתה יכול להימנע מלהיות מושפע מהתרבות שאתה חי בה, אבל אני כן חושב שחשוב לעשות משהו ייחודי מההשפעות האלה. זו תמיד הייתה המטרה שלי" (בעיתון הטיימס, בשנת 1985)

אוליביה ניוטון ג'ון (1948): הזמרת והשחקנית האוסטרלית האהובה, שכבשה את העולם עם קולה המתוק וחיוכה הכובש. היא עזבה אותנו בשנת 2022.

טיירן פורטר (1948): הבסיסט המקורי של להקת האחים דובי, שהיה חלק בלתי נפרד מהצליל הייחודי שלהם בשנות השבעים.

דרבי קראש (1958): סולן להקת הפאנק החלוצית מלוס אנג'לס, THE GERMS. חייו הסוערים והקצרים נגדעו בדצמבר 1980.

שאנון הון (1967): קולו הבלתי נשכח של להקת בליינד מלון, שירם NO RAIN הפך להמנון של שנות התשעים. הוא הלך לעולמו באוקטובר 1995.

והנה זה שעזב אותנו:

ג'ימי וינסטון (2020): הקלידן הראשון של להקת THE SMALL FACES, שהיה שם ברגעים הראשונים והמכוננים של אחת הלהקות החשובות של שנות השישים. בן 75 היה במותו.

ההוליס מקליטים שיר אלמותי. ב-26 בספטמבר בשנת 1969 יצא התקליטון של ההוליס עם השיר HE AIN`T HEAVY, HE`S MY BROTHER.

רבים חשבו שמקור שם השיר הוא במלחמת וייטנאם, והוא מתאר חייל הסוחב את חברו. אבל למעשה, השם נלקח מהסלוגן של BOYS TOWN, קהילה שהוקמה בנברסקה בשנת 1917 על ידי כומר קתולי, האב אדוארד פלנגן. זה היה מקום שאליו הגיעו נערים בעייתיים או חסרי בית שנזקקו לעזרה. בשנת 1941 עיין האב פלנגן במגזין בשם THE MESSENGER ונתקל בציור של ילד הנושא על גבו ילד צעיר, ולצידו הכיתוב: הוא לא כבד MISTER, הוא אחי. האב פלנגן חשב שהתמונה והביטוי מבטאים היטב את רוחה של BOYS TOWN, ומשקיבל אישור, הזמין פסל של הציור עם הכיתוב: "הוא לא כבד אבי, הוא אחי". הפסל והביטוי הפכו ללוגו של BOYS TOWN. בשנת 1979 הורשו גם בנות להיכנס למקום, והלוגו עודכן עם ציור של ילדה הנושאת ילדה צעירה.

השיר הוצע לג'ו קוקר, שסירב לבצעו, והמזל שיחק לטוני היקס, גיטריסט ההוליס, שסיפר: "כשהיינו במחסור בשירים, נהגתי ללכת למוציאים לאור שברחוב דנמרק בלונדון. אחר צהריים אחד הגעתי לשם, ואחד המו"לים אמר: טוב, יש עוד שיר אחד. זה כנראה לא בשבילך. הוא השמיע לי את קלטת ההדגמה של הכותבים, בובי סקוט ובוב ראסל. זה נשמע כאילו שמו תקליטון שאמור להסתובב בפטיפון במהירות 45 סל"ד על מהירות של 33 סל"ד. הזמר בהקלטה נשמע משובש, כאילו היה שיכור, אבל היה בזה משהו. לקחתי את זה ללהקה, ובתחילה הם כעסו עליי כי הם לא אהבו את זה. אבל האצנו את הקצב, הוספנו תזמורת ואת אלטון ג'ון, שעדיין קראו לו רג'. הוא ניגן בפסנתר ושילמנו לו 12 ליש"ט".

המתופף, בובי אליוט, כתב בספרו: "אהבנו את השיר, אבל היינו צריכים פסנתרן. המוציא לאור של המוזיקה של ההוליס, דיק ג'יימס, החתים בחור בשם רג' דווייט, ששמענו עליו שהוא נגן פסנתר משובח. הוא הוזמן עבור הסשן והגיע לחדר הבקרה של סטודיו מספר 2 באולפני EMI באבי רואד, להוט להתחיל לעבוד. לא נאמר הרבה כשרג' ואני עשינו את דרכנו במורד מדרגות העץ אל רצפת הפרקט של הסטודיו הישן והמפורסם. הנחתי את התופים שלי ליד פסנתר כנף שבו ישב רג', שאמר לנו שהוא משנה את שמו לאלטון ג'ון. ברני קאלוורט, הבסיסט, חיבר את בס הפנדר שלו למגבר והתיישב על שרפרף סמוך. היינו אמורים לנגן יחד. נורת הסטודיו האדומה נדלקה ורג' ספר 'אחת, שתיים, שלוש', ולא נזקקנו ליותר מטייק ראשון או שני. אני זוכר שאמרתי למפיק שלנו, רון, לאחר שהשמיע לנו את השיר: 'עשיתי טעות', והוא השיב: 'אל תדאג, בובי, זה כלום. אתה לא תשמע את זה כשנקליט מעל את התזמורת'.

אלן קלארק, הזמר, נראה קצת חושש כשתפס את עמדתו ליד המיקרופון. הוא היה מודאג שקולו אינו במיטבו, אבל הוא לא היה צריך לדאוג. דלקת גרון קלה לא הפריעה לו להעניק ביצוע של מה שעתיד להפוך להמנון הגדול ביותר של ההוליס. כמה שבועות מאוחר יותר הוסיף ג'ון סקוט את העיבוד התזמורתי המופלא שלו, עם זמרי מקהלת מייק סאמס שהוסיפו עוצמה. השיר היה מושלם. ההקלטה הזו העלתה אותנו לרמה חדשה לגמרי. קהל המאזינים התרגש מהמסר של השיר, והיום, כשאנו מבצעים את מה שהפך להמנון הלהקה ואני מביט מטה מבמת התופים שלי, אני יכול לראות לעיתים קרובות דמעות של התרגשות על פניהם של הצופים בשורות הראשונות. זה הפך לחלק מהחיים של אנשים".

החומות, הגשרים והחייזרים של לנון. ב-26 בספטמבר בשנת 1974 יצא בארה"ב אלבום הסולו של ג'ון לנון, WALLS AND BRIDGES. בתחילת אוקטובר הוא יצא גם באנגליה.

ברוכים הבאים לשנת 1974. הביטלס הם כבר זיכרון רחוק, וג'ון לנון נמצא בעיצומו של "סוף השבוע האבוד" המפורסם שלו, תקופה של 18 חודשים שבה נפרד מאהובתו יוקו אונו ועבר ללוס אנג'לס עם בת זוגו הזמנית, מאי פאנג. זהו רקע סוער, מלא באלכוהול, חברים מוזיקאים ושתיינים כמו הארי נילסון ורינגו סטאר, והרבה חיפוש עצמי. מתוך הכאוס הזה, ב-26 בספטמבר 1974, שחרר לנון בארצות הברית את תקליט הסולו שלו, WALLS AND BRIDGES, שיצא בתחילת אוקטובר גם בבריטניה. התקליט הזה הוא יומן אישי חשוף וכואב של אמן במשבר, שמנסה לבנות גשרים מעל החומות שהקים סביב עצמו.

לנון עצמו, למרות התקופה הקשה, הרגיש פרץ מחודש של יצירתיות. "זה מדהים, אבל הריגוש הגדול ביותר שלי הוא עדיין לעשות מוזיקה. אני עדיין מצליח להפתיע את עצמי לפעמים", סיפר אז. "הייתה תקופה שחשבתי שאולי אני משתעמם מכל עניין המוזיקה. שאלתי את עצמי, האם זה מה שאני אמור לעשות לשארית חיי? עברתי את כל הדיאלוג הזה עם עצמי. אבל בששת החודשים האחרונים, הדבר שהכי מלהיב אותי הוא לכתוב שירים". הוא התמודד עם תחושת הגיל המתקדם באופן ישיר: "לפעמים אני אומר לעצמי, הנה הגעתי לגיל 34 ואני כבר לא אמור לעשות את זה. אבל אז מגיע קול אחר ואומר לי לא להיות טיפש, כי יש אמני בלוז קשישים ממני, כמו בי.בי קינג, שעדיין עושים את זה ובהצלחה. אנשים כמו ריי צ'ארלס עדיין מופיעים ומלהיבים". על התקליט החדש, הוא אמר: "אני חושב שהתקליט האחרון שלי מסחרי וקליט יותר מקודמיו. אני נהנה ממנו יותר מאשר מהתקליט MIND GAMES. את שם התקליט העתקתי מאיזו הכרזה של גוף שעסק בעזרה לציבור. שמעתי מישהו מדבר על חומות וגשרים וזה היכה בי כדבר שקשור לתקשורת בין אנשים. אהבתי את זה".

ואם כבר עוסקים בתקשורת, לנון דיווח על תקשורת מסוג אחר לגמרי. על עטיפת התקליט הוא ציין תאריך: 23 באוגוסט 1974, היום שבו טען כי ראה עב"ם מעל ניו יורק, יחד עם מאי פאנג. "שכבתי עירום במיטה", הוא שחזר את הסיפור ההזוי. "כשלפתע היה בי הדחף לקום. אז הלכתי לחלון ולפתע ראיתי את הדבר הזה עם אורות מהבהבים בתחתיתו. חשבתי שזה הליקופטר אבל אז הבנתי שהוא לא מרעיש. אז חשבתי שזה בלון אבל אז נזכרתי שבלונים לא נראים כך עם אורות. והדבר הזה עף נמוך יותר מקו הגגות. לא הורדתי את עיניי מזה עד שרצתי להביא מצלמה. צילמתי את הדבר הזה, אבל כשקיבלתי את הפילם מפיתוח, התמונות היו ריקות ממנו. היו עוד כמה שדיווחו למשטרה כי ראו משהו מוזר".

אך הגשר הפסיכולוגי המשמעותי והקשה ביותר שלנון נדרש לחצות היה זה שבינו לבין בנו, ג'וליאן. ג'וליאן, אז בן עשר, חי באנגליה עם אמו וגרושתו של ג'ון, סינתיה. למרות שיחות טלפון קבועות, שהתקיימו בעיקר בזכות התעקשותה של סינתיה, השניים לא נפגשו פנים אל פנים קרוב לשלוש שנים. סינתיה הרגישה שזה הזמן הנכון, כשג'ון מבודד בקליפורניה, והיא וג'וליאן טסו ללוס אנג'לס מיד לאחר חג המולד של 1974. ג'ון היה לחוץ ומפוחד. הוא ידע שהיה אב מזניח ופחד מהמפגש, מהאופן שבו בנו יגיב אליו, וגם מהמפגש המחודש עם סינתיה, שהייתה שייכת לעולם אחר, לעבר הרחוק של ליברפול והסיקסטיז. בשדה התעופה ובלימוזינה למלון, האווירה הייתה מתוחה. הוא היה קריר כלפי סינתיה, בקושי הצליח לפלוט 'שלום' ולנשק על הלחי. את הקרח שבר דווקא ג'וליאן הנרגש, שדיבר ללא הפסקה על הטיסה במטוס ג'מבו ועל ההגעה לאמריקה. לפתע, ג'ון הבין כמה התגעגע וכמה הוא נרגש לראות את בנו, ונישק אותו בחיבה. וואללה, יופי...

הקשר המחודש הזה הוליד גם שיתוף פעולה מוזיקלי קטן, כשג'וליאן הצעיר היכה בתופים בקטע הסיום של התקליט, YA YA. אך הניסיון לבנות גשר עם סינתיה נכשל באופן צורם. במהלך שהותם בניו יורק לצורך הקלטות, סינתיה נשארה במלון בעוד ג'וליאן בילה עם ג'ון ומאי. לאחר כמה ימים, ג'ון התקשר במצב רוח מרומם והזמין את סינתיה להצטרף אליהם לטיסה ללוס אנג'לס. היא קיוותה לפריצת דרך, לאפשרות של יחסים תקינים. אך במטוס, החומות של ג'ון עלו שוב. הוא, מאי וג'וליאן ישבו במחלקה הראשונה, והתעלמו ממנה לחלוטין לאורך כל הטיסה בת חמש השעות. "זו הייתה דחייה מוחלטת", היא נזכרה בכאב. "נלחמתי קשה כדי לחבר בין ג'ון וג'וליאן, בדרכים שג'ון לעולם לא ידע עליהן. אבל בכל פעם זה היה כמו פאניקה מוחלטת מצדו. הוא לא יכול היה להתמודד איתי. הוא בטח הרגיש מאוים, חשב שאני רוצה אותו בחזרה. אבל לא הייתי במקום הזה. כל מה שרציתי היה תקשורת למען הדבר האחד המשותף שהיה לנו: בן ושמו ג'וליאן". סינתיה נשברה ובכתה במטוס. זו הייתה הפעם האחרונה שראתה את ג'ון לנון.

התקליט WALLS AND BRIDGES הוא בראש ובראשונה מכתב אהבה ותחינה ליוקו הנעדרת. השירים בו חושפים את לנון בתפקיד מוזיקלי לא אופייני לו, תפקיד המתחנן. למרות הפקה מושקעת יותר מהתקליט הקודם, MIND GAMES, הוא לא פחד לחשוף את עצמו לחלוטין. בשיר SCARED הוא שר: "אני מפחד... אין פעמון, ספר או נר / שיכולים להוציא אותך מזה / נמאס לי להיות כזה לבד / אין מקום לקרוא לו שלי / כמו אבן מתגלגלת למטה". בשיר GOING DOWN ON LOVE הוא פונה ישירות ליוקו: "אהבתך נעלמה / וכיבית את האור / אינך באה הביתה הלילה".

במבט לאחור, לנון היה המבקר החריף ביותר של עצמו. "השנה האחרונה הייתה יוצאת דופן עבורי אישית. ואני כמעט נדהם שיכולתי להוציא משהו. מבחינה מוזיקלית, המוח שלי היה בלאגן. היה ברור שהתקליט WALLS AND BRIDGES הוא מעשה ידיו של אמן חולה למחצה. לא הייתה השראה וזה נתן הילה של אומללות". בשנת 1980, זמן קצר לפני מותו, הוא אמר בראיון: "אם תקשיבו ל-WALLS AND BRIDGES, תשמעו מישהו מדוכא. אתם יכולים לומר, 'טוב, זה היה בגלל שנים של לחימה בגירוש שלו מארה"ב והבעיה הזו והבעיה הזו', אבל מה שזה לא היה, זה נשמע מדכא. אני לא קוטל את התקליט, אבל אני אומר שזה הראה איפה הייתי. זה שיקוף של התקופה שבה הייתי".

המבקרים בזמן אמת היו חלוקים. במגזין STEREO REVIEW נכתב בביקורת מבולבלת: "נראה היה שכולם, בערך, הרגישו מבולבלים כשהאלבום הזה הופיע - לא רק האנשים סביבי אלא כמה אנשים שאני מכיר בניו יורק. אז הנה ג'ון הזקן, שבדרך כלל התבלבל מעצמו, אני מניח, ולמרבה האירוניה היה לו מזל טוב עם התזמון בתקליט הרע הזה. אפילו לא טרחתי למצמץ כששמעתי ברדיו שזה ה'אלבום מספר אחד בבוסטון'. שמעתי יותר מדי סיפורים מבולבלים עד אז. כמובן שיש כאן הרבה התייחסויות לבעיית יוקו של ג'ון, ומי ציפה אחרת? כמובן שיש מידה טובה של כנות, אבל לא מה שאפשר לקרוא לעומק אמיתי. נראה שג'ון גם כמעט איבד עניין במנגינות, למרות שהוא עדיין מערבב כמה מהרעיונות הישנים שלו, המילים שלו הפעם קצת יותר שטחיות וקצת פחות לא קוהרנטיות מהרגיל".

לעומת זאת, המגזין רולינג סטון הציע פרשנות מעמיקה יותר: "ציפיתי לסבל בלתי נסבל שנגרם כתוצאה מהתמוטטות אחת מפרשיות האהבה הציבוריות ביותר של המאה הנוכחית - אחרי הכל, יוקו אונו הוצגה כממברנה בין אשליה למציאות. עם זאת, צלילות הראש היחסית של האלבום הזה מעידה על כך שאולי יוקו הייתה רק האחרונה בשורה של סיבות שמהן לנון מחלץ את עצמו בזריזות רגילה. בפעם הראשונה מאז הקמת הביטלס, לנון לבדו, ולמרבה הפלא, נראה שהוא מוצא את זה נסבל, אם כי חצי מהשירים בתקליט מתעדים את ייסורי האובדן שלו. היום לנון יודע שלא חלומות ולא ניקוב שלהם הם התשובה. אין תשובה מסודרת. כשאדם מקבל את הילדות שלו, את ההורות שלו ואת ארעיות מה שביניהם, הוא יכול להתחיל להתרוצץ. כשג'ון מתרוצץ, הוא מתקדם".

ברשותכם, אתמקד בכמה מהשירים הבולטים בתקליט. קודם כל יש את הלהיט הקצבי WHATEVER GETS YOU THRU THE NIGHT. במהלך העבודה על התקליט מצא עצמו ג'ון לנון באולפן עם אורח לא צפוי אך משמח במיוחד, כוכב זוהר בפני עצמו, אלטון ג'ון. אלטון לא רק תרם קולות רקע אלא גם ניגן בפסנתר. במהלך אותן הקלטות, אלטון, שהיה משוכנע בפוטנציאל המסחרי העצום של השיר, הציע ללנון התערבות ידידותית שהפכה לאירוע מכונן בתולדות הרוק. הוא טען בפני לנון הספקן שהשיר הזה יטוס היישר למקום הראשון במצעד הפזמונים האמריקאי. לנון, שלא האמין בכך, הסכים להתערבות: אם השיר אכן יכבוש את הפסגה, הוא יתארח בהופעה של אלטון ג'ון. לנון נאלץ לקיים את הבטחתו.

באותה תקופה, המסר של השיר היה פשוט ושיקף היטב את מצבו של לנון: עשה כל מה שעוזר לך לעבור את הלילה, כל מה שעוזר לך לשרוד. הרעיון לשיר נולד באופן ספונטני למדי. כפי שסיפרה מזכירתו האישית של לנון, מאי פאנג, בריאיון שנים לאחר מכן: "בלילות ג'ון אהב לדלג בין ערוצי הטלוויזיה, והוא היה קולט ביטויים מכל מיני תוכניות. ערב אחד הוא צפה בכומר אוונגליסטי שחור מפורסם בשם הכומר אייק, שאמר לקהל שלו, 'תנו לי לומר לכם, חברים, זה לא משנה, מה שחשוב זה מה שעוזר לכם לעבור את הלילה'. ג'ון התלהב מהמשפט ומיד אמר, 'אני חייב לרשום את זה או שאשכח'. הוא תמיד החזיק פנקס ועט ליד המיטה. זו הייתה ההתחלה של השיר.

דייוויד ת'ונר, שהיה טכנאי הקלטות בתקליט, סיפר על החוויה: "זה היה מדהים. למרות כל הכאב האישי שג'ון לנון היה שרוי בו, הוא היה מקצוען מוחלט באולפן. זה היה כמעט כאילו העבודה שמרה על שפיותו בתקופות הקשות ההן. לעבוד איתו הייתה חוויה של פעם בחיים ואני שמח שהייתי חלק מזה". באופן מעניין, למרות שהשיר כבש את הפסגה, הוא גם נפל מהמצעדים במהירות יחסית. הוא בילה רק שלושה שבועות בעשירייה הפותחת לפני שצנח מהמקום השני למקום ה-16 בנובמבר 1974. שיתוף הפעולה בין שני האמנים נמשך גם בכיוון ההפוך; בשנת 1975 לנון עזר לאלטון ג'ון בגרסת הכיסוי שלו ל-LUCY IN THE SKY WITH DIAMONDS, שם ניגן בגיטרה תחת השם הבדוי ד"ר ווינסטון או'בוגי.

ושיר בולט נוסף בתקליט הוא "חלום מס' 9". השיר כולו נולד, תרתי משמע, מחלום. לנון סיפר מאוחר יותר ל-BBC שהוא התעורר עם צמד המילים המוזרות AH! bOWAKAWA POUSSE, POUSSE מהדהדות לו בראש. לא היה לו מושג מה פירושן, אם בכלל היה להן פירוש, אבל הן נשמעו לו מספיק טוב כדי לבנות סביבן שיר שלם. בראיון הוא תיאר את תהליך הכתיבה כמעט במשיכת כתף: "זה מה שאני קורא כתיבה אמנותית, כלומר, פשוט שלפתי את זה מהמותן. אני לא מזלזל בזה, זה פשוט מה שזה, אבל פשוט התיישבתי וכתבתי את זה בלי השראה אמיתית, בהתבסס על חלום שהיה לי". למרות הצהרתו הצנועה, התוצאה הייתה קטע קסום ואוורירי, עטוף בהפקה עשירה וקולות רקע מהפנטים. מאוחר יותר, כשהתעמק במילים המוזרות שהגיחו מחלומו, גילה לנון להפתעתו שהן מורכבות מתשע הברות, מה שהתחבר באופן מושלם לאובססיה ארוכת השנים שלו עם המספר תשע.

אבל לא כולם ריחפו על ענן החלום שלנון יצר. במגזין המוזיקה הבריטי NME לא התרשמו כלל וכלל מהיצירה, ובביקורת קטלנית תיארו את השיר כ"נתח מדכא של שטות סנטימנטלית עם פזמון בהאיטית מזויפת". ובכל זאת, הקהל חשב אחרת, והשיר טיפס במצעדים.

באולפן ההקלטות התרחשו כמה סיפורים קטנים ומעניינים. הקול הנשי המסתורי שלוחש את שמו של לנון, במהלך הגשר הראשון בשיר, שייך למאי פאנג עצמה. בספרה, LOVING JOHN, היא גילתה שלנון אמר לה שאין לו מושג על מה השיר, אבל הבהיר לה שהוא לא נכתב עליה. הופעתה בשיר הייתה לגמרי מקרית. לדברי דייוויד ת'ונר הטכנאי, הזמרת שהייתה אמורה לבצע את קולות הרקע פשוט לא הופיעה באותו היום, ולכן פאנג התבקשה למלא את מקומה. לנון, בחכמתו, לקח את ההקלטה של פאנג אומרת את שמו, והפך אותה לאחור כדי להשתמש בה בגשר השני של השיר, מה שהוסיף לאווירה הסוריאליסטית.

אם תזמורת כלי המיתר בשיר נשמעה לכם מוכרת, יש לכך סיבה טובה. לנון הודה בפה מלא שהוא "שאל" את העיבוד ישירות משירו של הארי נילסון, MANY RIVERS TO CROSS, שהופיע בתקליט שהפיק לו אז, PUSSY CATS.

המספר תשע היה חוט שני שעבר לאורך כל חייו של ג'ון לנון. הוא היה משוכנע שלמספר יש משמעות קוסמית עבורו, והעובדות נראו כמאשרות זאת: לנון נולד ב-9 באוקטובר. ביתו הראשון היה ברחוב ניוקאסל 9, בעיירה וורטרי, ליברפול – שלושה שמות שכל אחד מהם מכיל תשע אותיות. ההופעה הראשונה של הביטלס במועדון הקאוורן התקיימה ב-9 בפברואר 1961, והאמרגן בריאן אפשטיין ראה אותם לראשונה ב-9 בנובמבר של אותה שנה. חוזה ההקלטות שלהם עם חברת EMI אושר ב-9 במאי 1962. אפילו המספר הקטלוגי של תקליטון הבכורה שלהם, LOVE ME DO, היה PARLOPHONE R4949. גם בנו שון, שנולד לו וליוקו שנה מאוחר יותר, חולק איתו את אותו תאריך יום הולדת, ה-9 באוקטובר. אין פלא שלנון כתב שני שירים נוספים עם המספר בכותרתם, REVOLUTION 9 ו-ONE AFTER 909.

"היום, בחיים של חיפושית": 26 בספטמבר.

1959: ניצנים במרתף הקסבה

השנה היא 1959, והעולם עוד לא יודע מה עומד להכות בו. הרכב צעיר בשם THE QUARRYMEN, שכלל שלושה חברים עיקריים בשם ג'ון לנון, פול מקרטני וג'ורג' האריסון, עלה לבמה להופעתו החמישית במועדון הקסבה קופי קלאב. לא היה זה סתם עוד מועדון; הוא נוהל על ידי מונה בסט, אמו של נער מתופף בשם פיט. הגורל, כמו תמיד, רקם את מזימותיו בשקט, ולימים אותו פיט בסט יצטרף ללהקה כמתופף הראשון שלה, רגע לפני שהסערה הגדולה תתחיל. ההופעות הללו במרתף הלח והאפלולי היו בית הספר האמיתי שלהם, המקום בו למדו להופיע מול קהל ולהרגיש את הרעב להצלחה.

1960: טבילת האש בהמבורג

שנה חלפה, והלהקה מצאה את עצמה רחוק מהבית, בעיר הנמל הגרמנית המבורג. שם, במועדון אינדרה הרועש והצפוף, הם ניגנו לילות כימים, שעות על גבי שעות, מול קהל של מלחים, מקומיים וטיפוסים מפוקפקים. התקופה בהמבורג הייתה קשוחה ומפרכת, אך היא חישלה אותם, לימדה אותם כל טריק בספר והפכה אותם מלהקת חובבים נלהבת למכונה משומנת של רוקנרול.

1962: הבית החם של הקאברן

בחזרה לליברפול, לבית. מועדון הקאברן, ברחוב מת'יו מספר 10, הפך למגרש המשחקים הביתי של הביטלס. ביום הזה של שנת 1962, הם הופיעו שם לא פעם אחת, אלא פעמיים. הופעת צהריים לעובדי המשרדים הסמוכים שיצאו להפסקת אוכל, והופעת ערב סוחפת לקהל המעריצים הנאמן שכבר החל להיווצר סביבם. האווירה במקום הייתה מחשמלת, הזיעה נטפה מהתקרה, והסאונד הדהד בין קירות הלבנים. שם, במעמקי האדמה, נולד הניצוץ של הביטלמניה.

1967: השוטה על הגבעה הפסיכדלית

קפיצה מהירה קדימה לשנת 1967. הביטלס כבר כבשו את העולם והיו בשיא היצירתיות הפסיכדלית שלהם. באולפן מספר 2 המפורסם של EMI, הם עמלו על הקלטת השיר THE FOOL ON THE HILL. השיר, שהיה חלק מהפרויקט הצבעוני והסוריאליסטי MAGICAL MYSTERY TOUR, שיקף את יכולתו של פול מקרטני לכתוב מלודיות נוגעות ללב עטופות בהפקה חדשנית. האווירה באולפן הייתה של התנסות וחופש אמנותי מוחלט.

1968: מה הסיפור עם מרי ג'יין החדשה?

המתחים בלהקה החלו לצוף, אך היצירתיות עדיין געשה. במהלך סשן מיקסים לכמה שירים, עלה לדיון שיר יוצא דופן שג'ון לנון כתב יחד עם חברו הטוב, יאני "מג'יק אלכס" מרדאס, דמות שנויה במחלוקת בעולם הביטלס. שם השיר היה WHAT'S THE NEW MARY JANE, והוא היה יצירה אוונגרדית ומוזרה למדי. לנון, בדרכו הבלתי מתפשרת, התעקש שהיצירה הזו צריכה להיות הסינגל הבא של הלהקה. שאר החברים, יחד עם המפיק ג'ורג' מרטין, חשבו אחרת, והשיר נדחה ונגנז, עדות נוספת לסדקים שהחלו להופיע בחומת הלהקה.

1969: התקליט האחרון, המופתי

זה קרה. התקליט ABBEY ROAD יצא לאור באנגליה והפך מיד לאבן דרך מוזיקלית. על אף שהוקלט לפני התקליט LET IT BE, הוא היה למעשה תקליט האולפן האחרון שהביטלס הקליטו יחד. מצד אחד שירים נפרדים ומצוינים, ומהצד השני מחרוזת שירים מופתית שהיוותה את שירת הברבור של הלהקה. העטיפה, בה ארבעת המופלאים חוצים את מעבר החצייה המפורסם בעולם, הפכה לאייקון תרבותי בפני עצמה.

1970: לנון צורח את כאביו

הביטלס כבר היו היסטוריה, וג'ון לנון יצא למסע אישי וחשוף מאין כמותו. הוא החל לעבוד עם המפיק הנודע פיל ספקטור על שיריו החדשים, שנכתבו בעקבות טיפול פסיכולוגי שעבר בשם PRIMAL SCREAM (צעקה ראשונית), שנועד לשחרר את כאבי הילדות המודחקים שלו. לנון החל את התהליך עוד ביוני, כשנסע לארצות הברית כדי לעבור את הטיפול עם דוקטור ארתור יאנוב. התוצאה הייתה אוסף שירים גולמי, כואב וחשוף, שונה מכל מה שעשה בעבר. ספקטור, מצידו, ראה את תפקידו בעיקר כעורך. "מה שג'ון היה צריך זה עורך", אמר ספקטור למגזין רולינג סטון שנים לאחר מכן. "הביטלס ערכו אחד את השני. כאמני סולו, כבר לא היה להם את זה. ג'ון לא יכול היה לפנות לפול ולשאול, 'מה אתה חושב?'. אז אני מילאתי את החלל הזה". שיתוף הפעולה הוליד את התקליט JOHN LENNON / PLASTIC ONO BAND, יצירה מטלטלת ובלתי נשכחת.

1974: גשרים על מים סוערים

באמריקה יצא תקליט הסולו של ג'ון לנון, WALLS AND BRIDGES. התקליט הוקלט במהלך תקופת "סוף השבוע האבוד" שלו, בה היה פרוד מאשתו יוקו אונו. הוא שיקף את המצב הנפשי המורכב בו היה שרוי, אך גם הניב את הלהיט מספר אחת היחיד שלו בארצות הברית בחייו, WHATEVER GETS YOU THRU THE NIGHT, בו התארח חברו הטוב אלטון ג'ון.

1987: רינגו והמסעדה

רינגו סטאר, המתופף החייכן והאהוב, פתח בקריירה חדשה לגמרי. באטלנטה נערכה פתיחה חגיגית למסעדה שלו, והאירוע הפך לג'אם סשן עתיר כוכבים. רינגו עלה לבמה והצטרף לאורחים נכבדים שבאו לחגוג איתו, ביניהם אייזק הייז, ג'רי לי לואיס וג'רמיין ג'קסון.

1994: חגיגות במגרש החניה

25 שנים חלפו מאז יצא התקליט ABBEY ROAD. כדי לציין את המאורע, אולפני אבי רואד ערכו טקס מיוחד במקום הכי מתבקש – מגרש החניה הקדמי, ממש ליד מעבר החצייה המפורסם. האירוע היה מחווה מרגשת לאחד התקליטים החשובים והאהובים ביותר בהיסטוריה.

2008: שלום ולהתראות בתל אביב

פול מקרטני עזב את ישראל, יום לאחר הופעה היסטורית בפארק הירקון בתל אביב. קודם לכן, גורמים פלסטינים שונים פנו אליו בבקשה לבטל את המופע, אך מקרטני ניפנף אותם כזבובים טורדניים. מול קהל נרגש של כ-40,000 צופים, הוא פתח את המופע עם השיר HELLO GOODBYE, בחירה סמלית ומושלמת. הביקור הזה סגר מעגל היסטורי עבור מעריצים רבים בישראל, שחיכו לו עשרות שנים.

ב-26 בספטמבר בשנת 1970 יצא גיליון של המלודי מייקר הבריטי ובו גם האייטמים הבאים שאספתי:

- ללהקת קולוסאום הצטרף זמר הנשמה המאסטר של הרוק הבריטי, כריס פארלו. ההחלטה לצרף את פארלו

לקולוסיאום נעשתה לאחר שהוא שר כמה שירים בהקלטת אלבומה הבא, DAUGHTER OF TIME שמתוכנן לצאת ב-1 בנובמבר. "רצינו סולן שווה קומה לצד האינסטרומנטלי של הלהקה", אמר המתופף-המנהיג ג'ון הייסמן. "ערכנו אודישנים עם הרבה זמרים שאפתנים אבל חיפשנו סוג מסוים של קול. נגן האורגן שלנו, דייב גרינסלייד, הציע את כריס".

- מוסיקאים הביעו את דעתם על מותו של ג'ימי הנדריקס: ג'ון הייסמן - "ג'ון הייסמן (מלהקת קולוסאום): "הייתי מזועזע מהחדשות, לגמרי מרוסק. תמיד חשבתי שהוא היה הגיטריסט הרחב ביותר בגישה שלו". ריצ'י בלאקמור (מלהקת דיפ פרפל) - "שתי השראות ברורות שלי הן אשתי וג'ימי הנדריקס. הוא היה מעל כולם". ג'ף בק - "הוא היה הבוס, עם הטכניקה הכי טובה. לא ראיתי אף אחד טוב יותר". סטיב וינווד - "ג'ימי היה מקורי בצורה שהוא הפך את הגיטרה לקול".

- הקורבנות האחרונים במבול גניבות של ציוד לאחרונה הם חברי להקת BLACK WIDOW. הציוד היה בשווי 1,250 ליש"ט והוא נגנב מהמסחרית שחנתה ליד מלון ג'ון מדיסון. בין מה שנגנב היו מיקרופונים, בס פנדר, מערכת הגברה ועוד. כרגע עוסקת הלהקה במציאת ציוד מתאים להשאלה כדי לקיים התחייבויות.

- ריצ'י בלאקמור, מלהקת דיפ פרפל, הסביר למה שבירת גיטרות היא דבר נחוץ: "אני אוהב להשתולל על הבמה. אני לא אוהב נגנים צנועים על הבמה. אני אוהב נגנים נוצצים. לקח לנו שנתיים כדי להגיע לאן שהגענו עכשיו והנה כולם רק כותבים שאיזה יופי אני מנפץ את הגיטרה שלי. אני מנגן כבר 13 שנים ואם מתחשק לי לנפץ משהו, אני אעשה זאת. אני לא עולה לבמה ואומר לעצמי, 'הלילה זה יקרה'. זה קורה בעיקר כשאני מבואס ממה שקורה על הבמה. יש הרבה דברים שיכולים להשתבש במהלך הופעה - מגבר שפתאום מפסיק לעבוד, אידיוט שמדליק את אור האולם בזמן הלא נכון, תגובת קהל בעייתית וכו'. אם הייתי רוצה להיות גיטריסט מרובע, מיד הייתי יכול לעשות זאת".

הבסיסט של סטטוס קוו נדם. ב-26 בספטמבר בשנת 2021 מת אלן לנקסטר, הבסיסט המקורי של להקת סטטוס קוו. בן 72 במותו. זאת לאחר שנים שסבל מטרשת נפוצה.

לנקסטר היה שם מההתחלה, עוד כשהוא והגיטריסט-זמר פרנסיס רוסי חלמו בגיל צעיר על כיבוש העולם, אי שם בשנת 1962. במשך יותר משני עשורים, הוא היה חלק בלתי נפרד מצליל הבוגי-רוק הכבד והממכר של הלהקה, מופיע באיצטדיונים הגדולים ביותר ברחבי תבל. רגע שיא אחד, שנצרב בזיכרון הקולקטיבי, היה כאשר סטטוס קוו זכו לכבוד העצום לפתוח את מופע הענק LIVE AID באצטדיון וומבלי בשנת 1985, עם השיר ROCKIN' ALL OVER THE WORLD. עם זאת, באופן אירוני למדי, הופעתם באותו יום היסטורי לא נרשמה כאחד מרגעי השיא הבלתי נשכחים, אולי כי היו הראשונים על במה שעוד תארח באותו היום את להקת קווין.

אותה שנה, 1985, סימנה גם את השבר הגדול. מערכת היחסים בתוך הלהקה, שהייתה רעועה מזה זמן מה, התפוצצה ברעש גדול ולנקסטר מצא את עצמו מחוץ להרכב. הוא לא היסס להפנות אצבע מאשימה ישירה כלפי פרנסיס רוסי. "זה היה עניין של קוקאין ששבר את הסטטוס קוו", ירה לנקסטר בראיונות. "קוקאין היה פעיל מאוד בעסקים באותה תקופה. זה גורם לך להרגיש שאתה טוב יותר מכולם, נעלה. אני חושב שזה היה הרגע שבו התחלנו לאבד את האחווה שלנו".

לטענתו של לנקסטר, ההתמכרות של רוסי גרמה לו לפתח סלידה עמוקה כלפי כל מה שהלהקה ייצגה בתקופת ההצלחה הגדולה שלה. "פרנסיס הפך להיות, אני קורא לו האנטי-קוואיסט. הוא פשוט סלד מכל מה שקשור ללהקה המקורית. הוא לא אהב את המנהל, הוא לא אהב אף אחד בלהקה. הוא רצה לעשות הכל לבד במשך שנים". לנקסטר תיאר תהליך הדחה שיטתי ומכוון: "אחד אחד הוא הצליח להדיח את כולנו. לפני שהעיפו אותי, פרנסיס העיף את ג'ון קוגלאן המתופף. בדיוק הגענו לשיא שלנו, והנה ג'ון פוטר. היינו בשווייץ ועשינו תקליט, וג'ון פתאום היה על מטוס חזרה הביתה. פיט קירצ'ר נכנס להחליף אותו, ועשינו את התקליט הגרוע ביותר שעשינו אי פעם. ג'ון הוא כנראה אחד ממתופפי השאפל סווינג הטובים בעולם, אבל לפרנסיס לא היה אכפת מזה. ברגע שג'ון הלך, היה קל להתחיל להיפטר מאיתנו. והכל קשור גם לכסף, ברגע שחבר מקורי אחד עוזב, אתה מרוויח יותר כסף. מבחינתי, פרנסיס פשוט חטף את הבייבי שלי".

בקרב המעריצים, לנקסטר נחשב תמיד ל"איש השקט של הלהקה". הוא היווה קונטרפונקט יציב ושקול לדמויות המוחצנות והססגוניות של שני הגיטריסטים, רוסי וריק פארפיט. גם נגינת הבס שלו הייתה כזו: תומכת, יציבה, מניחה את היסודות בלי לגנוב את ההצגה. "הסגנון שלי הוא רוק", הסביר פעם, "אבל אני מקשיב ונהנה ממגוון רחב של ז'אנרים. נגינת בס שאני מעריך במיוחד היא בדרך כלל יצירתית ולא חכמה. קו בס יצירתי ממסגר את השיר ומעצב אותו".

אך מתחת לחזות השקטה הסתתר אופי נפיץ. "אלן היה קשוח, ממש קשוח", סיפר ריק פארפיט בשנת 2014. "לא היית רוצה להיכנס איתו לקטטה. פעם ראיתי אותו מתמודד עם שני בריונים לבושי עור עם שרשראות אופניים, הוא פשוט נכנס בהם והיכה אותם".

במשך שנים, המעריצים חלמו על איחוד של ההרכב הקלאסי, זה שכונה בפיהם THE FRANTIC FOUR וכלל את רוסי, פארפיט, לנקסטר וקוגלאן. הלחץ עשה את שלו, ולנקסטר ורוסי נפגשו בסידני כדי לבחון את האפשרות. אפילו הבסיסט שהחליף את לנקסטר, ג'ון אדוארדס, הביע את תמיכתו במהלך והפגין כבוד רב לקודמו בתפקיד: "זה היה נהדר, הוא אישיות חשובה. אני תמיד אהיה רק המחליף של אלן לנקסטר, אני מנסה לשמור את המורשת שלו בידיים בטוחות".

בשנת 2013, החלום התגשם. ארבעת המקוריים הכריזו על סיבוב הופעות איחוד בבריטניה, והכרטיסים נחטפו. המעריצים שהגיעו להאמרסמית' אפולו בלונדון זכו לראות את לנקסטר, כעת אפור שיער ושברירי, אך עדיין מחזיק את הבס בנחישות ומספק את הבסיס המוצק לשירים שאהבו. ההתרגשות בקהל הייתה מחשמלת.

אך האיחוד, שהסתיים בשנת 2014, לא ריפא את הפצעים הישנים. לנקסטר חשף שהמרירות הכלכלית עדיין קיימת: "הסטטוס קוו עלה לי בסופו של דבר יותר כסף ממה שהרווחתי ממנו אי פעם, כי ניסיתי להגן עליו. אני לא תאגיד גדול, אני לבד. בסופו של דבר צריך לוותר. אף אחד מאיתנו בלהקה לא קיבל מעולם הצהרת תמלוגים, מעולם. יש הרבה מיליונרים שמסתובבים בעולם שהרוויחו את כספם מסטטוס קוו, אבל הלהקה עצמה מתקשה להגיע לשם".

כמובן, לכל מטבע יש שני צדדים. מי שיקרא את האוטוביוגרפיה של פרנסיס רוסי יגלה גרסה שונה לחלוטין, תמונה לא נעימה של לנקסטר כאדם קשה ובעייתי, שהיה חלק מהותי מהבעיות בלהקה. האמת, כנראה, קבורה אי שם תחת הררי ציוד, עשן סיגריות ועשרות שנים של תהילה, כסף וטינה. מה שבטוח הוא שהבסיס של סטטוס קוו, האיש השקט שהיה העוגן שלהם, הניח את הבס שלו בפעם האחרונה.

בונוס: סערה ברחוב E: סיבוב ההופעות ששינה הכל עבור ברוס ספרינגסטין.

סיבוב ההופעות של התקליט BORN TO RUN באמצע הסבנטיז לא היה רק רגע של ניצחון עבור ברוס ספרינגסטין, הוא היה קפיצת המדרגה המשמעותית ביותר עבור להקת אי סטריט, שלפתע החלה למשוך תשומת לב מיוחדת בזכות עצמה. המסע ברחבי ארצות הברית, שכלל חודשיים רצופים של הופעות באולמות ותיאטראות של שלושת אלפים מקומות, שיפר הכל מהקצה אל הקצה. הסאונד היה מדויק ומהודק מאי פעם, ותאורת הבמה, בניצוחו של מארק בריקמן, החלה לנסוק לגבהים חדשים ולהציג אפקטים חסרי תקדים.

הלהקה עצמה התגבשה והתפתחה מבחינה מוזיקלית, ורקמה לעצמה צליל ייחודי ומקורי באמת. ספרינגסטין עצמו זכה לגמישות רבה יותר, כשהוא יכול היה כעת פשוט רק לשיר בחלק מהשירים, במקום שבעבר נאלץ גם לנגן בגיטרה. הוא הדגיש את תנועותיו על הבמה בזכות התיפוף המדויק של מקס ויינברג. התוצאה הסופית הייתה של קבוצת מקצוענים שניגנה עבור משהו גדול הרבה יותר מכסף.

הגורם המרכזי בשינוי המדהים הזה היה מיאמי סטיב ואן זאנדט. לא מפני שהוא הנהיג את הלהקה, אלא כי הוא ידע לאזן באופן מושלם בין הנטיות המגוונות של חבריה. המקצועיות הייתה מגיעה בלאו הכי בשלב כלשהו; אף על פי שמקס ויינברג והפסנתרן רוי ביטן חתמו במקור על משכורות של 75 דולר לשבוע בלבד, הניסיון העשיר שלהם כנגני אולפן ונגנים בתזמורות תיאטרון הבטיח רמה טכנית גבוהה. מנגד, האורגניסט דני פדריצ'י, הסקסופוניסט קלרנס קלמנס והבסיסט גארי טאלנט, הוותיקים יותר, התאפיינו בסגנון ייחודי שלא נלמד באף בית ספר. מיאמי סטיב היה האיש שידע למזג בין שתי הגישות השונות הללו. כחבר מייסד בחבורת המועדון UPSTAGE באשברי פארק עוד מימי התיכון, הוא היה חלק מהאווירה הנינוחה והאינטימית של החברים הוותיקים. אך לאחר התקופה שלו בדרכים, הוא הבין היטב את כללי המשחק של "שכירי חרב" מוזיקליים. ואן זאנדט היה מסוגל להצהיר, "אם זה היה תלוי בי, היינו מקליטים את התקליטים במונו", אך בו בזמן הוא הכיר בערכה של טכניקה מקצועית.

נוכחותו של ואן זאנדט הייתה חשובה גם באופן אישי עבור ספרינגסטין. פדריצ'י, קלמנס וטאלנט ניגנו עם ברוס במשך שנים, ודני אפילו היה איתו זמן רב יותר מסטיב, אך למעט קלרנס, הם היו מסוגרים ומופנמים כמו ברוס עצמו. בדומה לו, גם נגנים אחרים מאשברי פארק האמינו במה שברוס ניסח היטב: "מה שאתה רוצה זה את הכבוד על מה שאתה עושה, לא את תשומת הלב. תשומת לב בלי כבוד זה סתם קשקוש. בנוסף, תמיד הייתי הבחור הזה שאוהב להסתובב ולהיעלם בחזרה אל הצללים".

כאיש קשר רגשי בין ברוס ללהקה, תפקידו של ואן זאנדט היה מכריע. למרות שהדברים נראו נהדר על הבמה, מאחורי הקלעים, מבחינת הלהקה, העניינים היו בבלגן גדול. לספרינגסטין לא היה אכפת מכסף או מעסקים, אבל הלהקה עקבה אחר הדברים האלה מקרוב, ומה שהם ראו גרם להם לחשוש. ציוד שהיה צריך לרכוש הושכר במקום זאת. חברת הניהול LAUREL CANYON לא תמיד העבירה בזמן את תשלומי המזונות של קלרנס קלמנס, מה שפעם אחת אף גרם לו לבלות לילה בכלא עד שמנהל הלהקה, מייק אפל, הגיע לשחרר אותו בערבות. הגיטרה של ואן זאנדט נגנבה מאולפן חזרות, מה שאילץ אותו לנגן בהופעה חשובה בבוסטון עם כלי לא מוכר; הוא היה כל כך מדוכא עד שספרינגסטין ניגן מולו ונתן לו את כל תשומת הלב לאורך כל ההופעה, רק כדי לנסות לעודד את חברו.

מייק אפל ניהל את ברוס ספרינגסטין, אבל לא את להקת האי סטריט. זה היה מצב שאפל רצה לשנות; הוא הציע חוזים לכל חברי הלהקה, ודני פדריצ'י וקלרנס קלמנס אף חתמו עליהם. כאשר שאר חברי הלהקה שכנעו אותם שעשו צעד טיפשי, ספרינגסטין ביקש מאפל לקרוע את המסמכים. לזכותו של אפל ייאמר שהוא עשה זאת. אבל ללהקה נותר הרושם שדני וקלרנס, התמימים הגדולים של הלהקה, רומו. מבחינתו של ספרינגסטין, בעיות כאלה היו חסרות חשיבות. אבל הלהקה מעולם לא הסתירה את סלידתה מאפל, וגם לא את חוסר האמון שלה בו. כך גם צוות הדרכים, שהוא עמוד השדרה של כל סיבוב הופעות. כשאפל הגיע למסיבת חג המולד של הלהקה באותה שנה, החגיגה הייתה בעיצומה. דקות ספורות לאחר הגעתו, החדר התרוקן לחלוטין. ברוס ראה תקריות כאלה בצער. הוא הבין היטב שאפל היה שחצן וגס רוח; במהלך ההקלטות של BORN TO RUN הוא ביקש ממנו להתרחק מהאולפן למשך חודש בגלל המתחים הלא מועילים שיצר. למרבה האירוניה, היה זה ג'ון לנדאו שהנדס את חזרתו של מייק. ועדיין, ברוס ראה גם את הצד השני של האיש. "אני לא יכול לעשות כלום, אני אוהב את הבחור", הוא אמר לחברים.

בלוס אנג'לס, ההופעה של ברוס משכה את כל המי ומי של התעשייה: קרול קינג, ג'וני מיטשל, נילס לופגרן, ג'קסון בראון, טום וייטס והשחקנים רוברט דה נירו וג'ק ניקולסון. ניקולסון, במקרה גם הוא בחור מחוף ג'רזי, הוביל את העידוד כשהוא עומד על השולחן שלו. באותו שבוע, ספרינגסטין פגש את האליל הגדול ביותר שלו כמעט, פיל ספקטור. את האליל האולטימטיבי, אלביס, הוא מעולם לא פגש. ספקטור היה קריר כהרגלו. "אני מבין מה הילד עושה. אני מגלה עניין קל", אמר האיש שהתקליט BORN TO RUN כולו היה מחווה עבורו.

ספקטור הזמין את ברוס לבקר אותו באולפן בזמן שהפיק סשן לזמר דיון. המפגש היה נינוח יותר, אם כי לתאר משהו שקשור לספקטור כנינוח זה כמעט תמיד הגזמה. ג'ימי אייובין, שעבד עם ספקטור על התקליטים של לנון, היה בעיר, ומיאמי סטיב הכיר את דיון היטב מסבבי ההופעות של פעם. הסשן נמשך חמש שעות, וכלל עקיצות מהמאסטרו: "אוקיי, חברים. ברוס ספרינגסטריט פה. הוא על השער של TIME והוא נולד לרוץ. אז בואו נראה לו איך עושים תקליט". אבל במהלך הערב, הגאון לשעבר לקח את הגאון החדש הצידה. "אם הייתי עובד איתך, התקליטים שלך היו נשמעים ברורים וטובים יותר והיית מוכר פי חמישה יותר". על פי הדיווחים, ברוס חשב שההצעה אטרקטיבית, אם כי אחרים השתעשעו: גם לספקטור יצא שם של אחד שלוקח לו הרבה מאוד זמן לסיים תקליטים.

אבל איכשהו, ספרינגסטין לא חש בנוח עם ההצלחה. זה היה נכון שהוא עשה את כל הדרך, כמעט מעוני לעושר פוטנציאלי. החיים היו אמורים להיות חלום שהתגשם. אבל הם לא. הדברים פשוט לא הסתדרו, אם כי בהתחשב בפרפקציוניזם של ברוס, זה יכול היה להיות רק שהם לא הסתדרו באופן מושלם. והדברים שכן הסתדרו היו קצת חלקים מדי מכדי שאפשר יהיה לסמוך עליהם. "כשאתה נוסע בלימוזינה בפעם הראשונה, זה מרגש", אמר ברוס. "אבל אחרי זה, זו סתם מכונית טיפשית". הדברים שהשתבשו, לעומת זאת, היו בדיוק אלה שהיו הכי חשובים, אלה שנגעו ברעיונות של ברוס לגבי יושרה ועצמאות.

בנובמבר יצאה הלהקה לסיבוב אירופי קצר וקטסטרופלי שכלל שתי הופעות בלונדון והופעות בודדות באמסטרדם ובשטוקהולם. CBS אינטרנשיונל, שהייתה אחראית על קידום המופעים, פשוט לא הבינה את התמונה. לונדון נבחרה להיות מוקד ההייפ המוגזם ביותר, בין השאר בזכות סדרת כתבות נלהבות במלודי מייקר. העיר כוסתה במדבקות עם הציטוט המפורסם "ראיתי את עתיד הרוק ושמו ברוס ספרינגסטין"; תיאטרון האמרסמית' אודאון, שם נערכו ההופעות, קושט בכרזות "סוף סוף לונדון מוכנה לברוס ספרינגסטין!". לפני ההופעה, ברוס הסתובב במקום ותלש את הפוסטרים מהקירות במו ידיו. הסיבוב כולו עבר בערפל, והלילה האחרון בלונדון הסתיים בתקרית מכוערת כשבמלון סירבו לאפשר לקלרנס קלמנס להעלות את חבריו, שהיו שחורים, לחדרו.

כשהלהקה חזרה לארצות הברית, ספרינגסטין נסוג והסתגר, כמעט ולא ראה איש. הוא בילה את רוב זמנו עם חברתו, נסיבות מוזרות עבור אדם שהצהיר לא פעם: "אני לא יכול להיות עם נשים. אני חייב לתת הכל למוזיקה שלי. ואני עוד לא מוכן לכתוב מוזיקה של איש נשוי".

מייק אפל היה נחוש בדעתו שהתקליט הרביעי של ברוס ספרינגסטין יוקלט בהופעה חיה. הוא הקליט כמה הופעות בסוף השנה, אך ברוס היה משוכנע שתקליט הופעה, שהמעריצים דרשו מאז התקליט השני, הוא עדיין מוקדם מדי. הוא הרגיש שההתרגשות של הלהקה על הבמה עדיין לא בשלה להקלטה, וכששמע את ההקלטות חשב שהנגינה חסרה עקביות, במיוחד בקצב. בנוסף, הוא היה בטוח שהתקליט הרביעי שלו חייב להיות מורכב משירים חדשים לחלוטין.

שוב, ספרינגסטין הלך נגד הנוסחה המוכרת של הרוק. מעניין להשוות את הקריירה שלו לזו של פיטר פרמפטון, שהוציא שלושה תקליטי אולפן ואז את תקליט ההופעה המצליח FRAMPTON COMES ALIVE, שמכר סכום דמיוני והפך את פרמפטון לכוכב ענק. אך ההצלחה המסחררת הזו פגעה בו, והתקליט הבא שלו היה כישלון. פרמפטון היה הדוגמה הקלאסית למגבלות של מכונת הכוכבים של הרוק. הניצחון הענק שלו היה מוקדם מדי. רק חוסר האמון האינסטינקטיבי של ספרינגסטין בדרך הקלה הציל אותו מגורל דומה.

התוצר היחיד מהקלטות ההופעה החיה של אפל משנת 1975 היה הקלטה של קלאסיקת חג המולד SANTA CLAUS IS COMING TO TOWN, שנשלחה לכמה תחנות רדיו אך מעולם לא יצאה באופן רשמי. אולי המדד הסופי למחיר שהתהילה גבתה מספרינגסטין היה העובדה שהיוצר הפורה הזה לא ביצע שום חומר חדש בסיבוב ההופעות של BORN TO RUN. הוא לא כתב שירים חדשים, או לפחות לא כאלה שהיה מוכן לשיר בפומבי.

סיבוב ההופעות הסתיים בארבע הופעות סולד-אאוט בפילדלפיה. כשהסט האחרון הסתיים, הרבה אחרי חצות בערב השנה החדשה, איש לא הופתע במיוחד כשברוס הביע יותר הקלה מאשר התרוממות רוח. עכשיו הוא יוכל להירגע, להתרגל למצבו החדש. חייו לעולם לא יהיו כל כך פשוטים שוב.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר