רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-27 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-27 בספטמבר (27.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אם האופן בו אתם מוצאים בחורה תלוי באוסף התקליטים שלכם, אז כדאי לכם מאד שהאוסף הזה יורכב רק מתקליטים שהם להיטים" (טום ווייטס, בעיתון NME, בשנת 1976)

הגיטרה שנדמה מוקדם מדי. ב-27 בספטמבר בשנת 1979 נמצא הגיטריסט לשעבר של להקת כנפיים, ג'ימי מקולוק בן ה-26, מת בדירתו שבלונדון.

בלונדון של סוף שנות השבעים, סצנת המוזיקה עדיין רעשה וגעשה, אבל ב-27 בספטמבר 1979, אחד הצלילים המוכשרים והפרועים יותר שלה נדם בפתאומיות. בדירתו השקטה נמצא הגיטריסט ג'ימי מקולוק, כוכב-עבר בלהקת כנפיים של פול מקרטני, כשהוא בן 26 בלבד. המוות הפתאומי קטע קריירה מסחררת, שהספיקה בפרק זמן קצרצר מה שמוזיקאים אחרים לא היו מספיקים גם במאה שנות נגינה.

סיפורו של מקולוק הוא סיפור על כישרון פנומנלי שהתפוצץ בגיל צעיר. עוד לפני שהיה לו רישיון נהיגה, הוא כבר ניגן בלהקות. בשנות השישים המאוחרות, כשהוא נער מתבגר, הוא היה הגיטריסט של להקת הפופ THUNDERCLAP NEWMAN, פרויקט צד של פיט טאונסנד מלהקת המי. הלהקה הזו הפכה לסנסציה של רגע עם להיט ענק ויחיד, SOMETHING IN THE AIR, שכבש את המצעדים והפך את מקולוק הצעיר לשם מוכר. אך כמו זיקוקי דינור, הלהקה, שהספיקה להוציא תקליט אחד, נעלמה כמעט באותה מהירות שהופיעה.

הטרגדיה רדפה את דרכו המוזיקלית. לאחר מכן, הוא נקרא למלא תפקיד טראגי במיוחד בלהקת הבלוז-רוק המצוינת STONE THE CROWS. הוא החליף את הגיטריסט המקורי של הלהקה, לס הארווי, שנהרג בצורה מזעזעת על הבמה כשהתחשמל ממיקרופון. מקולוק נכנס לנעליים גדולות ובצל אירוע קשה, אך הלהקה לא הצליחה להתאושש מהמכה והתפרקה זמן קצר לאחר מכן. לאחר שהסתובב בעוד מספר הרכבים, קיבל מקולוק בשנת 1974 את שיחת הטלפון שכל נגן רוק בעולם חולם עליה.

על הקו היה לא אחר מאשר פול מקרטני, שהיה בעיצומה של בניית להקת כנפיים מחדש, והוא רצה להפוך אותה מ"פול מקרטני, הרעיה והחבר" ללהקה אמיתית שיוצאת לדרכים וכובשת את העולם. מקרטני חיפש גיטריסט צעיר, רעב ועם יכולות וירטואוזיות, ומקולוק התאים לתפקיד כמו כפפה ליד. בגיל 21 הוא הצטרף לאחת הלהקות הגדולות בעולם.

עם כנפיים, מקולוק חי את החלום במלואו. הוא טס במטוסים פרטיים, הופיע באצטדיונים מפוצצים ברחבי הגלובוס והפך לחלק בלתי נפרד מהצליל של הלהקה בתקופת השיא שלה. הוא ניגן בשלושה מהתקליטים המרכזיים ביותר שלהם: אם זה VENUS AND MARS, התקליט WINGS AT THE SPEED OF SOUND, והופעת הענק החיה שתועדה באלבום המשולש WINGS OVER AMERICA. למרות ההצלחה הכבירה, אופיו של מקולוק היה קוצני. הוא היה ידוע כטיפוס מתוח שלא חושש מעימותים, ולא פעם התעמת עם מקרטני עצמו על הכיוון המוזיקלי, מה שיצר מריבות ומתחים בלתי פוסקים בתוך הלהקה.

בסופו של דבר, המתח הפך לבלתי נסבל. באוקטובר 1977, מקולוק החליט לפרוש מכנפיים כדי להצטרף לפרויקט אחר: איחוד של להקת המודס הוותיקה, SMALL FACES. פול מקרטני, מצידו, לא שפך דמעות רבות בפומבי ומסר לתקשורת הצהרה קרירה למדי: "ג'ימי ניגן נהדר בגיטרה, אבל צצו עמו בעיות. לכן אנחנו נמשיך הלאה בלעדיו".

החיים שאחרי כנפיים לא היו זוהרים כפי שקיווה. איחוד הסמול פייסס לא המריא, ובשנת 1979 הקים מקולוק להקה משלו בשם THE DUKES, בה קיווה סוף סוף להיות המנהיג. הלהקה קבעה הופעת בכורה, והעתיד נראה מבטיח. אך שלושה ימים בלבד לפני שהיה אמור לעלות לבמה עם ההרכב החדש שלו, ג'ימי מקולוק פשוט נעלם.

אחיו, ג'ק, שתופף בלהקה החדשה, החל לדאוג. לאחר יומיים של שתיקה מצד אחיו, הוא החליט לגשת לדירתו של ג'ימי בלונדון כדי לבדוק מה שלומו. כשהגיע, הדלת הייתה נעולה ואיש לא ענה. ג'ק פרץ את הדלת ומצא את אחיו שוכב בחדר השינה, ללא רוח חיים. התמונה הייתה קשה, והסוף היה פתאומי ואכזרי.

בתחילה, לאחר הנתיחה, נמסר שסיבת המוות אינה ידועה, מה שהצית גל של שמועות. אך כעבור זמן קצר, האמת המרה התגלתה: מקולוק מת מהתקף לב שנגרם כתוצאה משילוב קטלני של שימוש במורפין ושתיית אלכוהול מופרזת. עם היוודע החדשות על מותו, גם פול מקרטני שחרר הודעה נוספת לתקשורת, הפעם בנימה שונה לחלוטין, קצרה וכואבת: "הוא היה גיטריסט נהדר ואנחנו מאוד עצובים". כך, בגיל 26, תם סיפורו של ילד הפלא עם הגיטרה, שהספיק לגעת בשמיים ולחוות את הצד האפל של עולם הרוק, ושילם את המחיר היקר ביותר.

גם זה קרה ב-27 בספטמבר. מהתמוטטות של אלטון ג'ון על הבמה, דרך המסע הימי המסוכן של פינק פלויד ועד לטעות המצחיקה של אד סאליבן, בואו נצלול אל הסיפורים הגדולים שקרו בדיוק היום לאורך השנים.

פינק פלויד: בין לחץ אטומי למסע ימי מטורף

נדמה שחברי להקת פינק פלויד תמיד ידעו איך לייצר דרמה, גם מחוץ לאולפן ההקלטות. בשנת 1975, למשל, עיתון המוזיקה החשוב מלודי מייקר דיווח על כאוס מוחלט במפעלי חברת התקליטים EMI. הסיבה? לחץ בלתי אפשרי לעמוד בקצב ההזמנות המטורף לתקליט החדש של הלהקה, WISH YOU WERE HERE. התקליט, שהגיע לאחר ההצלחה הפנומנלית של THE DARK SIDE OF THE MOON, יצר ציפייה כה אדירה עד שמכונות הדפוס עבדו מסביב לשעון וכמעט קרסו תחת העומס.

אבל אם נחזור עוד אחורה בזמן, נגלה שהלהקה לא פחדה לקחת סיכונים פיזיים של ממש. ב-27 בספטמבר 1968, הלהקה הייתה אמורה להופיע באולם קווינס הול בדנון, סקוטלנד. הבעיה הייתה שמזג אוויר סוער במיוחד גרם לביטול כל הפלגות המעבורת לאזור. במקום לוותר, החליטו חברי הלהקה לשכור ספינה פרטית ולהפליג בעצמם אל ההופעה דרך הים הסוער. הם כמובן איחרו, והקהל שמנה כ-400 איש כבר החל לאבד סבלנות. כשהלהקה עלתה לבסוף לבמה, המוזיקה האוונגרדית והפסיכדלית שלה לא התקבלה באהדה גדולה, ורק מעטים בקהל הבינו את מה שהם שומעים.

שנתיים בדיוק לאחר מכן, ב-27 בספטמבר 1970, הלהקה כבר הייתה במקום אחר לגמרי. בהופעה באולם פילמור איסט בניו יורק, עלו עם ארבעת חברי הלהקה לבמה גם תזמורת כלי נשיפה שלמה ומקהלה גדולה, בניצוחו של מנצח. יחד הם ביצעו לראשונה במלואה את היצירה ATOM HEART MOTHER, עוד לפני שזו יצאה רשמית על גבי תקליט.

קווין והשקט שלפני הסערה

בסתיו 1975, מעריצי להקת קווין החלו לתהות לאן נעלמה הלהקה האהובה עליהם. במגזין רקורד מירור נטען שההיעלמות הזו הייתה מכוונת. מתופף הלהקה, רוג'ר טיילור, שבר את השתיקה והסביר: "חיפשנו מנהל חדש ודיברנו עם המון אנשים, עד שהגענו לג'ון ריד. עכשיו כשיש לנו אותו, אנחנו יכולים להירגע ולהתמקד בלהביא לקהל שלנו משהו חדש". טיילור חשף שהלהקה עובדת במרץ על תקליט חדש שייצא בנובמבר. "זה יהיה אלבום שונה מאוד ממה שעשינו ב-SHEER HEART ATTACK", הבטיח. "שם התקליט משקף את האווירה בו. זה לא תקליט קונספט, אלא תקליט של אווירה". רוג'ר עדיין לא גילה שהם עומדים לשחרר את A NIGHT AT THE OPERA, אבל הרמזים היו שם. "אנחנו עדיין לא בטוחים איזה תקליטון נוציא ממנו", הוסיף במה שנשמע כמו האנדרסטייטמנט של העשור, "אבל בטוח שזה יהיה משהו מיוחד שלא עשינו כמותו. זו משימה לא קלה לבחור". לסיום, הביע את פליאתו: "מדהים אותי לגלות שתיבת הדואר של מועדון המעריצים שלנו באנגליה גדולה מתמיד. הייתי בטוח שאנשים כבר שכחו מאיתנו".

אלטון ג'ון: הדרמה על הבמה

ב-27 בספטמבר 1979, אלטון ג'ון חווה את אחד הרגעים המפחידים בקריירה שלו. במהלך הופעה באמפיתיאטרון יוניברסל בלוס אנג'לס, הוא פשוט התמוטט על הבמה. לפני ההופעה הוא התלונן על תסמיני שפעת, וזמן קצר לאחר שהחל לנגן את השיר BETTER OFF DEAD, הוא אחז בבטנו והתקפל מכאבים על הפסנתר. הקהל, שהיה רגיל לתעלולים התיאטרליים של הזמר, היה בטוח שמדובר בקטע קומי מתוכנן והחל לצחוק. הצחוק נדם במהירות כשאחד מאנשי הצוות רץ לבמה, והזמר התמוטט לזרועותיו ונלקח אל מאחורי הקלעים. מקורביו סיפרו לאחר מכן שהוא פשוט היה מותש לחלוטין. אמבולנס שהוזעק למקום העניק לו חמצן, ובאופן מדהים, כעבור עשר דקות בלבד, אלטון חזר לבמה וסיים את ההופעה. "אני לא רוצה לאכזב את המעריצים שלי", אמר בתוקף למארגנים ההמומים. אותו סיבוב הופעות היה ייחודי, וכלל רק את אלטון ואת נגן כלי ההקשה ריי קופר. במסגרתו, הם הפכו לאמני הפופ המערביים הראשונים שהופיעו ברוסיה, ואף הגיעו לישראל. "עשיתי מאמץ מודע לעשות משהו אחר בסיבוב ההוא", סיפר אלטון שנים לאחר מכן. "הרעיון היה לאתגר את עצמך על הבמה, כדי להרגיש שוב קצת פחד".

חדשות וסיפורים קצרים מהארכיון

קרלוס סנטנה נולד מחדש: בשנת 1973, דיווח עיתון הרולינג סטון שהגיטריסט קרלוס סנטנה אימץ רשמית שם אמצעי חדש, DEVADIP. זאת בעקבות לימודיו הרוחניים אצל המאסטר סרי צ'ינמוי. סנטנה סיפר שהטקס הרגיש לו כמו מסיבת יום הולדת בה נולד מחדש, בניגוד לימי ההולדת הקודמים שלו שהיו לרוב עצובים. פירוש השם DEVADIP הוא "מנורת האל" או "עין האל". גם אשתו, דבי, קיבלה שם חדש, יורמילה, שפירושו "האור הנעלה".

הביץ' בויז משבדיה? בשנת 1964, להקת הביץ' בויז הופיעה בתוכנית האירוח הנחשבת של אד סאליבן. הם ביצעו את להיטיהם I GET AROUND ו-WENDY, אך כשסאליבן הציג אותם, הוא התבלבל ואמר שהם להקה פופולרית משבדיה. מאחורי הקלעים, שלושה מחברי הלהקה זרמו עם הטעות והעמידו פנים שהם אכן שבדים, כשהם מדברים במבטא מזויף.

נפילתו של צייד הכישרונות: בשנת 2001, הזמר ומפיק המוזיקה ג'ונתן קינג, שהתפרסם בזכות להיטו EVERYONE'S GONE TO THE MOON ובעיקר כמי שגילה את להקות ג'נסיס (ואף המציא את שמה) ו-10CC, נמצא אשם בשורה של עבירות מין בנערים צעירים ונידון לשבע שנות מאסר.

הבוס כותב: בשנת 2016, לאחר שבע שנות עבודה שהחלו ב-2009, פרסם ברוס ספרינגסטין את ספרו האוטוביוגרפי המצליח BORN TO RUN, שזכה לשבחי המבקרים על כנותו ועל החשיפה האישית שבו.

צרות בדקוטה: בשנת 2003, הזמרת קרלי סיימון תבעה את בעלי בניין הדירות המפורסם דקוטה בניו יורק, בו התגורר בעבר ג'ון לנון. היא טענה שהם שמרו על המקדמה ששילמה בסך 59,000 דולר, לאחר שדחו את בקשתה לשכור דירה במתחם היוקרתי.

תעלומת השם של מיט לוף: הזמר מיט לוף, שנולד בטקסס בשנת 1947 בשם מרווין לי אדיי, נהג לספר סיפורים שונים ומשעשעים על מקור שם הבמה שלו. פעם טען שמאמן הפוטבול שלו אמר לו שיש לו "קציצת בשר במקום מוח", ובפעם אחרת סיפר שכתינוק הוא נראה כמו קציצת בשר. כנראה שלעולם לא נדע את האמת.

הכיסא הלוהט של ELP? כנראה שכבר לא... ב-27 בספטמבר בשנת 1994 יצא האלבום IN THE HOT SEAT של אמרסון, לייק ופאלמר.

שנת 1994 הייתה אמורה להיות שנת חגיגה עבור מעריצי הרוק המתקדם. שלישיית העל הזו חזרה לאולפן כדי להקליט אלבום חדש. הציפיות היו בשמיים, אך מה שהתרחש מאחורי הקלעים היה סערה מושלמת של בעיות רפואיות, לחצים מסחריים, מאבקים אישיים ופשרות אמנותיות כואבות. התוצאה הייתה אלבום שנחשב עד היום לאחת מנקודות השפל בקריירה המפוארת של הלהקה, וסיפורו הוא שיעור מאלף על מה שקורה כשכוחות השוק מנסים לאלף מפלצת רוק פרוגרסיבית.

האתגר הראשון והמשמעותי ביותר היה מצבו הבריאותי המתדרדר של המאסטרו, הקלידן קית' אמרסון. האיש שאצבעותיו רקדו על הקלידים במהירות ובדיוק על-אנושיים, סבל מנזק עצבי חמור בעצב האולנרי של ידו הימנית. הווירטואוזיות שאפיינה אותו פינתה את מקומה למאבק מתסכל. הוא נאלץ להקליט קטעים מורכבים המיועדים ליד ימין באמצעות ידו השמאלית בטכניקת אוברדאבינג מייגעת, מה שהוביל באופן טבעי לנוכחות קלידים מאופקת ומוגבלת בהרבה מבעבר. בספרו, גרג לייק נזכר בכאב: "הפרוגנוזה להחלמה לא נראתה טובה".

אך כאילו לא די בכך, גם המתופף קרל פאלמר סבל מבעיות משלו. הוא פיתח את תסמונת התעלה הקרפלית, בעיה נפוצה בקרב מתופפים הגורמת לחוסר תחושה ונוקשות באצבעות. בניגוד לבעיה של אמרסון, מצבו של פאלמר היה פתיר באמצעות ניתוח, אך בזמן אמת, שניים משלושת עמודי התווך של הלהקה היו פגועים פיזית.

מעל כל אלה ריחפה העננה של חברת התקליטים החדשה שלהם, VICTORY MUSIC. בשנות התשעים, עולם המוזיקה נשלט על ידי הגראנג' והרוק האלטרנטיבי. יצירות רוק מתקדם ארוכות ומורכבות נחשבו לנחלת העבר. החברה לחצה על הלהקה לייצר להיטים, משהו שיתאים לקהל העכשווי. כדי "לייעל" את הסאונד, גויס המפיק קית' אולסן, שנודע בעבודתו עם אמנים מלודיים ונגישים יותר כמו פליטווד מאק. הגישה המסחרית של אולסן התנגשה חזיתית עם הנטייה של ELP לניסויים שאפתניים ועיבודים מורכבים, והמתח באולפן היה בלתי נסבל. פאלמר התלונן באותה תקופה: "קשה לנו מאוד לשבת ולנסות לכתוב משהו מסחרי".

הפתרון של אולסן וחברת התקליטים למבוי הסתום היה אולי המעליב מכולם: הם גייסו צבא קטן של כותבי שירים חיצוניים כדי "לעזור" ללהקה. אולסן עצמו לקח קרדיט על כתיבת ארבעה שירים, ושותפיו השונים השלימו את המלאכה. התוצאה הייתה טשטוש כמעט מוחלט של הזהות המוזיקלית הייחודית של ELP.

אחת הקורבנות הגדולות ביותר של הגישה הזו הייתה גרסה שאפתנית לשיר של בוב דילן, THE MAN IN THE LONG BLACK COAT, מתוך תקליטו OH MERCY. אמרסון, שהוקסם מהשיר, ראה בו בסיס ליצירת קונספט ארוכה, "מעין מערבון שהתסריט שלו נכתב על ידי דילן ואני המפיק שלו". הוא הלחין ועיבד קרוב לעשרים דקות של מוזיקה סביב השיר. אך הרעיון נתקל בהתנגדות. אולסן, לדברי אמרסון, "רצה רק את התסריט ולא את הסרט כולו". בנוסף, שאר חברי הלהקה חששו שכל התמלוגים על יצירה ארוכה כל כך יילכו לדילן. בסופו של דבר, אמרסון נכנע, והקונספט האהוב עליו נקרע לגזרים. חלק מהמוזיקה העודפת הפכה, בעזרתו של אולסן, לשיר ONE BY ONE.

במקביל לקשיים באולפן, חייו האישיים של אמרסון התפרקו. שנת 1993 הייתה שנת אסון עבורו. בעיות כלכליות חמורות, שנבעו מהסדרי מס בעייתיים משנות השבעים, צפו ועלו. בנק ברקליס תבע ממנו החזר הלוואה של 145,000 ליש"ט, ונאסר עליו לשמש כדירקטור בחברה שלו למשך שבע שנים. הוא נאלץ למכור את אחוזת טיודור המפוארת בסאסקס, ביתו במשך למעלה מעשרים שנה. זמן קצר לאחר מכן, הוא ואשתו נפרדו. נקודת שפל נוספת הגיעה כשהתארח בתוכנית הרדיו של הווארד סטרן, רק כדי לספוג עלבונות והשפלות מהמנחה הידוע לשמצה. "זו פשוט הייתה תקופה קשה להפיק אלבום", סיכם אמרסון באיפוק מר.

למרות הכול, גרג לייק טען במבט לאחור כי באלבום היו "כמה פנינים קטנות של יצירה". השיר הבולט ביותר הוא DADDY, בלדה קורעת לב שלייק כתב בעקבות צפייה בתוכנית AMERICA'S MOST WANTED, שסיקרה את היעלמותה של הילדה שרה אן ווד. לייק, שהתרגש עמוקות מסיפורו של האב, כתב לו מכתב אישי ומרגש והחליט להוציא את השיר כסינגל צדקה. השיר, המסופר מנקודת מבטו של האב המחפש את בתו, נמנע מסנטימנטליות זולה והפך לאחד הרגעים הליריים החזקים יותר של לייק. את קולות ההד המצמררים של הילדה סיפקה קריסטן, בתו של המפיק קית' אולסן.

שיר נוסף, GONE TOO SOON, הסתיר סוד מדהים: אמרסון ופאלמר כלל לא מנגנים בו. השניים עזבו את האולפן והשאירו את לייק ואולסן "לסיים" את העבודה, ובמהלך הזמן הזה נוצר חלק גדול מהצד השני של התקליט, מה שהופך את השיר ליצירה של גרג לייק יותר מאשר של ELP.

עם יציאתו, האלבום נחל כישלון חרוץ. סיבוב ההופעות המתוכנן בוטל, והלהקה התפזרה. גרג לייק נותר לקדם את התקליט לבדו, בעיקר דרך סינגל הצדקה DADDY, מה שגרם לבלבול וחיזק את התחושה שמדובר בפרויקט סולו שלו. הביקורות היו קטלניות. מגזין KEYBOARD האמריקאי פרסם ש"הוא לא גרוע כמו LOVE BEACH", מחמאה מפוקפקת למדי, וציין את עבודת הקלידים השטחית של אמרסון. קהל המעריצים הוותיק שנא את התקליט.

באירוניה מוחלטת, כל הניסיונות של אולסן וחברת VICTORY להפוך את המוצר ללהיט מסחרי עלו בתוהו. המכירות היו עלובות, והכישלון היה כה גדול עד שחברת התקליטים עצמה נכנסה לכינוס נכסים ופשטה את הרגל. נקודת האור היחידה בתקופה האפלה הזו הגיעה ב-23 בנובמבר 1993, כאשר הלהקה זכתה לכבוד והטביעה את חתימותיה וידיה במלט ב"קיר הרוק" של הוליווד בשדרות סאנסט. לפחות ליום אחד, החיוכים חזרו.

במבט לאחור, חברי הלהקה לא הסתירו את רגשותיהם. "בסופו של דבר לא ממש אהבתי את האלבום", הודה לייק. "כשאתה בלוס אנג'לס... אתה נדפק", סיכם פאלמר. IN THE HOT SEAT נותר צלקת כואבת בקטלוג של ELP. כן, גם הענקים הגדולים ביותר יכולים למעוד וליפול כשהם נאלצים לשבת על כיסא לוהט מדי.

האיש שהמציא את הרוק הפסיכדלי ונשכח מאחור. ב-27 בספטמבר בשנת 2018 מת הזמר מארטי באלין, מלהקת ג'פרסון איירפליין. בן 76 במותו.

ב-27 בספטמבר 2018, עולם המוזיקה נפרד מאחד האדריכלים החשובים והפחות מוערכים שלו, מארטי באלין, שהלך לעולמו בגיל 76. באלין לא היה סתם עוד זמר בלהקת רוק; הוא היה הכוח המניע, היזם והלב הפועם מאחורי הקמתה של ג'פרסון איירפליין, הלהקה שהגדירה את הצליל הפסיכדלי של סן פרנסיסקו והפכה לפסקול של דור שלם. סיפורו הוא סיפור על חזון, יצירה פורצת דרך, אך גם על תסכול ותחושת החמצה בתוך המכונה האדירה שהוא עצמו בנה.

הכל התחיל באמצע שנות השישים, כשרוח חדשה של שינוי, חופש ותודעה מורחבת החלה לנשב ברחובות סן פרנסיסקו. באלין, זמר פולק צעיר עם קול טנור ייחודי ועוצמתי, זיהה את הרגע. הוא היה זה שחלם להקים להקה שתשלב את האנרגיה הגולמית של הרוק עם העומק הלירי של הפולק והחופש של הג'אז. בשנת 1965, הוא ייסד את ג'פרסון איירפליין, ובכך הניח את אבן הפינה לסצנת הרוק המשגשגת של העיר. אבל הוא לא עצר שם. בעזרתו הכספית של אביו ושותפים נוספים, הוא פתח את מועדון מטריקס, שהפך במהרה לבית ולמעבדה המוזיקלית של הלהקה הצעירה. ג'פרסון איירפליין הייתה להקת הבית, הופיעה שם כמעט מדי ערב, ולעתים קרובות שימשה כלהקת חימום וליווי לאמני בלוז אורחים, מה שתרם לעיצוב הצליל המגוון שלה.

המוזיקה של ג'פרסון איירפליין הייתה התגלמות רוח התקופה. היא הייתה קליידוסקופ מסחרר של צלילים: פולק, בלוז, רוק חורק, ג'אז מאולתר והשפעות מהמזרח, הכל התערבב יחד ליצירה חדשה ומהפנטת. לפעמים השירים שלהם היו מובנים וקליטים, וברגע הבא הם היו מתפוצצים למסע מוזיקלי חסר גבולות אל הלא נודע. המילים עסקו באהבה חופשית, מרד בסמכות, הרחבת התפיסה באמצעות חוויות משנות תודעה, ונגיעות אפוקליפטיות על סוף העולם הישן.

הלהקה הפכה במהרה לאחד השמות החמים ביותר בסצנה. היא הייתה מרכיב עיקרי באולמות המופעים המרכזיים של התקופה, הפילמור ווסט בסן פרנסיסקו והפילמור איסט בניו יורק, וכיכבה בפסטיבלים המכוננים של שנות השישים: פסטיבל מונטריי ב-1967, וודסטוק ב-1969, וגם פסטיבל אלטמונט הידוע לשמצה באותה שנה. באלין, שניסה להפריד בקטטה אלימה בין צופה בקהל לאיש כנופיית "מלאכי הגיהנום" ששימשו כמאבטחים, חטף אגרוף אדיר שהותיר אותו מחוסר הכרה על הבמה. שם, במהלך הופעת הרולינג סטונס, התרחש רגע טרגי שסימל את סוף התמימות של העשור - אחד מאנשי "מלאכי הגיהנום" רצח את מרדית' האנטר שהיה בקהל.

בשיאה, ג'פרסון איירפליין התהדרה בחזית ווקאלית חסרת תקדים שכללה שלושה זמרים מובילים: באלין, הגיטריסט פול קנטנר וכמובן הזמרת גרייס סליק. יחד הם יצרו הרמוניות קוליות מורכבות שהפכו לסימן ההיכר של הלהקה. אלא שהדינמיקה הזו גם זרעה את זרעי הפורענות. לאחר הצטרפותה, גרייס סליק הכריזמטית והפרועה הפכה במהרה למוקד תשומת הלב. היא זו שהביאה ושרה את שני הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה, SOMEBODY TO LOVE ו-WHITE RABBIT, שהזניקו את החברים למעמד של כוכבי-על. התקשורת והקהל כאחד רצו את סליק, עם קולה החד והעוצמתי והופעתה הכובשת. באלין, האיש שהקים את הלהקה וכתב רבים משיריה המוקדמים, החל להרגיש שהוא נדחק הצידה.

"תמיד נתתי לכל השאר לקחת את הקרדיט", סיפר שנים לאחר מכן בריאיון למגזין היי טיימס. "גרייס הייתה הילדה הכי יפה ברוק באותה תקופה, אז נתנו לה קרדיט על הכל". את התסכול הזה ניתן לראות בבירור בסרט התיעודי על פסטיבל מונטריי. באחת הסצנות המפורסמות, באלין שר בדואט את הבלדה היפהפייה והמרגשת שלו, TODAY, אך המצלמה מתמקדת כמעט אך ורק בפניה של סליק. התחושה המרה הזו הלכה והצטברה, ובשנת 1971, באלין המותש עזב את הלהקה שיצר.

החיים אחרי איירפליין היו מלאי תהפוכות. הלהקה שינתה את שמה לג'פרסון סטארשיפ ופנתה לכיוון מסחרי יותר. באלין התארח בתקליט שלהם בשנת 1974, ושנה לאחר מכן חזר כחבר מן המניין, רק כדי לשיר את אחד הלהיטים הגדולים והרכים ביותר של הלהקה, MIRACLES, שהוכיח את יכולותיו כזמר בלדות מוכשר. אך גם הפרק הזה לא ארך זמן רב, וב-1978 הוא עזב שוב. זמן קצר לאחר מכן, הוא קיבל הצעה שעשויה הייתה לשנות את מסלול חייו: להצטרף כסולן ללהקה חדשה מסן פרנסיסקו בשם JOURNEY. באלין, מותש מהדרמות הפנימיות ומהחיים בדרכים, דחה את ההצעה. במקום זאת, הוא פנה לקריירת סולו צנועה בשנות השמונים. איחוד נוסף עם חברי ג'פרסון איירפליין בסוף אותו עשור הסתיים גם הוא בטעם מר. "יצאנו ועשינו 36 הופעות, וחשבתי שאנחנו מדהימים", אמר להיי טיימס. "כשסיימנו, כולם אמרו 'זה היה נהדר' ואז פשוט התפצלו. כולם הלכו הביתה. אף אחד לא מתקשר לאף אחד, אף אחד לא אומר כלום. אותה להקה ותיקה".

בשנותיו האחרונות, באלין נלחם על חייו ועל קולו. במהלך סיבוב הופעות בשנת 2016, הוא חש כאבים בחזהו ועבר ניתוח לב פתוח בבית חולים בניו יורק. לאחר מכן, הוא תבע את בית החולים על רשלנות רפואית חמורה שלטענתו הותירה אותו עם אגודל משותק ונזק בלתי הפיך למיתרי הקול. למרות הכל, רוחו לא נשברה. בשנת 2018, זמן קצר לפני מותו, הוא סיפר שהתאושש מספיק כדי להמשיך לכתוב שירים וליצור מוזיקה. במילותיו האחרונות והמצמררות, הוא סיכם את מהותו: "אנשים רוצים לשמוע אותי שר, ועכשיו זה מה שאני עושה, אני רק שר. זה מה שאני עושה, פשוט ממשיך לעוף". וכך, האיש שעזר לדור שלם לפרוש כנפיים, המשיך לעוף עד הרגע האחרון.

יום בחיי החיפושיות: מה קרה באמת ב-27 בספטמבר?

נדמה לכם שה-27 בספטמבר הוא עוד יום רגיל בלוח השנה? ובכן, אתם צודקים, אבל לא אם אתם במקרה חובבי מוזיקה מושבעים או היסטוריונים של תרבות הפופ. בעולמם של הביטלס, התאריך הזה מספר סיפור של קריירה שלמה: מהמועדונים המיוזעים של המבורג, דרך האולפנים הפסיכדליים של לונדון ועד למלחמות המשפטיות על המורשת שלהם שנים אחרי הפירוק. אז תחזיקו חזק, אנחנו יוצאים למסע בזמן בעקבות ארבעת המופלאים מליברפול, וכולו מתרחש ב-24 שעות ספציפיות לאורך השנים.

התחנה הראשונה שלנו היא שנת 1960, והאווירה מחשמלת. אנחנו במועדון אינדרה האפלולי והצפוף שבהמבורג, גרמניה. על הבמה נמצאים חמישה צעירים מליברפול, עדיין לא מלוטשים, שמנגנים שעות על גבי שעות תמורת תשלום זעום ומקום לישון. זוהי תקופת החניכות שלהם, המקום שבו הם הפכו מלהקת נערים חובבנית למכונת רוק'נ'רול משומנת. באותו ערב של 27 בספטמבר, ג'ון, פול, ג'ורג', סטיוארט סאטקליף ופיט בסט העניקו עוד הופעה מפרכת, שהייתה חלק מרצף של לילות ארוכים שעיצבו את הסאונד והאופי הבלתי מתפשר שלהם.

קפיצה קטנה קדימה לשנה הבאה, 1961, והלהקה כבר חזרה הביתה לליברפול. הם כבר לא אלמונים, אלא תופעה מקומית של ממש. ב-27 בספטמבר הם עלו לבמה לא פעם אחת, אלא פעמיים – להופעת צהריים ולהופעת ערב במועדון קאברן שברחוב מאת'יו. המרתף הלח והצפוף הזה הפך לביתם השני, והאנרגיה הגולמית שהביאו איתם מהמבורג כבשה את הקהל המקומי והניחה את היסודות למה שיהפוך בקרוב לביטלמאניה עולמית.

ועכשיו, קפיצה של שלוש שנים קדימה ל-1964. התמונה שונה לחלוטין. הביטלס הם כבר הלהקה הגדולה בעולם, והם כבר לא מנגנים במועדוני מרתף. ב-27 בספטמבר של אותה שנה, רינגו סטאר, המתופף עם החיוך הנצחי, מצא את עצמו יושב לא מאחורי מערכת התופים, אלא בכיסא של כבוד. הוא היה אחד השופטים בתחרות להקות קצב יוקרתית שנערכה בתיאטרון הנסיך מווילס בלונדון. הבחור שרק שנים ספורות קודם לכן ניגן במועדונים מפוקפקים, הפך בן לילה לאורים ותומים של עולם המוזיקה, זה שקובע מי הלהקה הבאה שתקבל הזדמנות.

שנת 1966 מביאה איתה צדדים שונים ומורכבים יותר של הסיפור. במישור היצירתי, ג'ון לנון מבסס את מעמדו לא רק כמוזיקאי מחונן אלא גם כסופר שנון וסוריאליסטי. שני ספריו, IN HIS OWN WRITE ו-A SPANIARD IN THE WORKS, המלאים במשחקי מילים ואיורים ייחודיים, אוחדו ויצאו לאור כספר אחד. אך באותו זמן, מאחורי הקלעים, הלחץ העצום החל לגבות מחיר כבד. מנהלם המסור, בריאן אפשטיין, האיש שגילה אותם והזניק אותם לתהילה, התאשפז בבית חולים פרטי בלונדון. האשפוז הגיע לאחר ניסיון התאבדות שלו בתחילת אותו חודש, סימן מבשר רעות לסדקים שהחלו להופיע באימפריה הענקית של הביטלס.

שנה לאחר מכן, ב-1967, אנחנו בלב התקופה הפסיכדלית והיצירתית ביותר של הלהקה. ב-27 בספטמבר, חברי הלהקה נמצאים באולפני EMI ומקליטים את אחד השירים המוזרים יותר שלהם, I AM THE WALRUS. באותו יום, תחת ניצוחו של המפיק ג'ורג' מרטין, הוקלט תזמור שלם של נגני כלי מיתר שהוסיפו לשיר את הממד התזמורתי והכאוטי שלו. מאוחר יותר הצטרפה לאולפן מקהלה של גברים ונשים (מקהלת מייק סאמס), שהוקלטה שרה שוב ושוב את השורה החד-פעמית EVERYBODY'S GOT ONE. פסיכדליה!

הסצנה משתנה לחלוטין ב-1974. הלהקה כבר לא קיימת, וכל אחד מחבריה פנה לדרכו. ג'ון לנון נמצא בלוס אנג'לס, במה שנודע בכינוי "סוף השבוע האבוד" שלו. ב-27 בספטמבר הוא השתלט על אולפן הרדיו KHJ-FM והפך לשדרן אורח בתוכנית הבוקר. הוא ניגן תקליטים של אמנים אהובים, שוחח עם מאזינים והפגין את חוש ההומור המפורסם שלו. באותו מעמד, הוא גם ניצל את הזמן כדי להקליט פרסומת משעשעת לתקליטו החדש, WALLS AND BRIDGES, ששודרה ברשת חנויות התקליטים TOWER. עוד באותו יום, הוא עלה על טיסה חזרה לניו יורק.

שנה אחר כך, ב-1975, הפוקוס עובר לפול מקרטני ולפרויקט המצליח שלו, להקת כנפיים. שבועון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר פרסם ב-27 בספטמבר את החלק השני בכתבה מקיפה על הלהקה, והפעם הזרקור הופנה אל אשתו של פול, לינדה מקרטני, שהייתה חברה בלהקה. בראיון גלוי לב היא סיפרה על אהבתה המפתיעה לכדורגל וחשפה את צניעותה: "לא חשבתי להיות מוזיקאית כשהתחתנתי עם פול, ואם הוא לא היה מציע זאת, לא הייתי מעלה את זה על דעתי כלל", אמרה. "היום אני הרבה יותר רגועה בסיבובי הופעות מאשר בעבר".

גם לאחר הפירוק, הביטלס המשיכו להיות ישות עסקית רבת עוצמה. ב-1979, ארבעת החברים, כגוף אחד, החליטו שהם לא מוכנים שיעשו עליהם סיבוב. הם הגישו תביעת ענק בסך 60 מיליון דולר נגד המופע המצליח "ביטלמאניה", שהציג שחקנים המחקים את הלהקה. התביעה נועדה גם להוריד את המופעים שרצו במקומות שונים בעולם. סטיב לבר, המפיק שעמד מאחורי ההצגות, טען להגנתו: "החברה שלי קנתה את כל הזכויות שמאפשרות לנו להשמיע את שירי הביטלס. הביטלס מרוויחים פה מתמלוגים יותר כסף ממני".

המסע שלנו מסתיים ב-1982, עם סיפור שסוגר מעגל באופן אירוני. חברת תקליטים אמריקנית קטנה בשם PHOENIX הוציאה אלבום כפול בשם THE SILVER BEATLES VOL. 1-2. המוצר הזה לא הכיל חומרים מוכרים, אלא שנים-עשר מתוך חמישה-עשר השירים שהקליטו הביטלס בתחילת 1962 באודישן הכושל שלהם לחברת התקליטים DECCA. זהו אותו אודישן שבסופו נאמר להם ש"להקות גיטרה יוצאות מהאופנה". כדי למתוח את השירים הקצרים, עורכי התקליט פשוט שכפלו והדביקו קטעים חוזרים. כך, ההקלטות שנדחו בבוז בתחילת הדרך, הפכו שני עשורים לאחר מכן לפריט אספנים נחשק.

ב-27 בספטמבר בשנת 1969 יצא גיליון של המלודי מייקר הבריטי ובו גם הדיווחים האלו:

- סיבוב ההופעות האמריקאי הראשון של הלהקה הבריטית THE MOVE נדחה בגלל בעיות ויזה. אז במקום לפתוח את הסיבוב באולם פילמור איסט בניו יורק, חברי הלהקה החלו את הסיבוב, כמה ימים מאוחר יותר, בבוסטון. השמועות שמתופף הלהקה, בב בוואן, הסכים להצטרף ללהקה חדשה עם סולן להקת THE LOVE AFFAIR (סטיב אליס), נשללו על ידי הנהלת הלהקה.

- האורגניסט, גרהאם בונד, נעצר במועדון בהמפסטד רק כמה שעות לפני שהיה אמור לעשות את הופעת הקאמבק שלו באנגליה. המעצר שלו בא בעקבות זילזול בבית המשפט על פשיטת רגל עליה הכריז שנתיים לפני כן. לפי הדיווח, הוא נשאר במעצר עד ה-2 באוקטובר.

- הזמרת, ג'ולי דריסקול, חזרה מאמריקה קצת לפני חמישה חודשים ומאז נפרדה מעבודה מוסיקלית עם האורגניסט בריאן אוגר ולהקת טריניטי לטובת חיים מבודדים. היא אכן נסעה לאי וייט לראות את בוב דילן והבאנד בהופעה וסיפרה למלודי מייקר: "הייתי ממש קרובה להתמוטטות והייתי חייבת מנוחה. לקח לזה זמן לצאת מהדרך בה הרגשתי. הרחקתי את עצמי. לא הייתי רואה אף אחד, אני לא רואה אף אחד. כתבתי כמה שירים אשר עזרו לי להירגע. אני הולכת להכניס הכל לתקליט הבא שלי. זה יהיה אני ומה שאני רוצה להגיד. אני לא רוצה להרגיש מגבלות כלשהן. אני שמחה שהופעתי הרבה כי למדתי כל כך הרבה אבל זה מאחורי עכשיו. היו הרבה פעמים כאשר הייתי על הקצה והרגשתי מבולגנת לגמרי. העבודה עם בריאן הייתה מדהימה וזה קשה לעזוב אנשים שיש כזו קירבה אליהם. זה היה מוזר אבל פשוט לא יכולתי להמשיך ככה. אני רוצה למצוא את הקצב שלי. עם בריאן זה היה הקצב שלו. אני רוצה לחדד את הרמה שלי. אני רוצה לשנות את

איך שאני חיה".

רוברט פלאנט, סולן לד זפלין, לכתב העיתון: "הקול שלי באמת התחיל להתפתח כשהייתי בן 15. אני לא ממש יודע למה זה חזק כמו שהוא. אני מאוד אוהב שירים של מובי גריפ וארתור לי, מלהקת LOVE. אלו דברים נחמדים, ואני רוצה לכתוב בסגנון כזה. לד זפלין ממש העירה אותי מתרדמת. שנים ארוכות ללא הצלחה יכולות לדכדך אותך כהוגן".

- להקת הקינקס עמדו להוציא אלבום משלהם, "ארתור". הבסיסט ג'ון דלטון הסביר כי האלבום מספר את סיפורו של גבר בגיל העמידה המהרהר בחייו לאחר שבנו עזב את אנגליה, וכי כותב השירים ריי דייויס עבד על הקונספט במשך שנים, לפני פרויקטים דומים של להקות אחרות .

-ב-10 באוקטובר ייצא תקליט הבכורה של להקת קינג קרימזון וכבר התפרסמה בגיליון זה פירסומת עם דברים חיוביים שהיו לפיט טאונסנד, מלהקת המי, להגיד על התקליט. ובכן, הוא אמר שם הרבה, כשמאמרו נפתח במילים, "זה מאסטרפיס מוזר".

ובמקום אחר בגיליון זה ביקשו חברי הלהקה להתנצל על אי הגעתם למועדון וילאג' בלוז בדאגנהם, ב-20 בספטמבר, בגלל שנגן המלוטרון-חליל של הלהקה, איאן מקדונלד, היה חולה. אז היכונו - הם יופיעו במועדון הזה ב-18 באוקטובר 1969.

- אריק קלפטון נבחר בקרב קוראי העיתון למוסיקאי השנה.

- איאן אנדרסון מלהקת ג'תרו טאל , על כתיבת סינגלים: "אנחנו מכוונים לשוק המסחרי אבל לא להתמסחר מבחינה מוזיקלית. הרבה יותר קשה לכתוב סינגל כי צריך לקחת בחשבון דרישות מסוימות. זה דורש הרבה יותר מאמץ מודע כי אתה עדיין חייב ליישם עקרונות מוזיקליים".

מאמא קאס אליוט , על הסינגל המצליח שלה IT'S GETTING BETTER: "מבחינה מוזיקלית, זה לא בדיוק מה שאני רוצה לעשות. זה לא מספק אותי... זו הקלטה טובה למה שהיא, אבל לא בדיוק הייתם קוראים לזה פרשנות חברתית ומבחינה מוזיקלית זה לא מסובך במיוחד".

- ובפינת הבליינד דייט, בה השמיעו לאמנים צלילים חדשים מבלי שידעו במי מדובר - הפעם זה היה רוג'ר צ'אפמן, הזמר של להקת FAMILY. על השיר THE SOFT PARADE של להקת הדלתות הוא אמר "אני אוהב את ג'ים מוריסון פה אך לא כאמן על הבמה. אהבתי את תקליטיהם הישנים יותר". על הצד הראשון של התקליט ABBEY ROAD של הביטלס: "זה לא טוב. אם להקה אחרת הייתה עושה את זה, היו מטאטאים אותה מיד. פעם הביטלס היוו השפעה עצומה על עולם המוסיקה. הם כבר לא שם". על השיר SATURDAY NIGHT AT THE WORLD של אסתר עופרים: "אין לי מושג מי זו. אסתר עופרים? יש לה קול טוב מאד והיא מזכירה לי את ברברה סטרייסנד. עם זאת, אני לא אוהב את השיר". ויש עוד הערות שלו על אמנים אחרים שם...

הלילה בו מטאליקה איבדה את נשמתה. ב-27 בספטמבר בשנת 1986 קרתה תאונה קטלנית שהותירה את להקת מטאליקה ללא הבסיסט שלה, קליף ברטון.

כדי להבין את גודל האסון, צריך לחזור לרגע לתחילת שנות השמונים בארצות הברית. סצנת הרוק הכבד, שהונהגה על ידי דינוזאורים ותיקים כמו בלאק סאבאת', הרגישה מעט עייפה ומסורבלת. אבל מתחת לפני השטח, במועדונים אפופי עשן בלוס אנג'לס ובסן פרנסיסקו, החלה לרחוש מהפכה. דור חדש של להקות לקח את האנרגיה של הפאנק ואת העוצמה של הרוק הכבד, והזריק להן מנה קטלנית של מהירות ואגרסיביות. הז'אנר החדש, שזכה לכינוי ת'ראש-מטאל, זרק לפח את שורשי הבלוז של הסבנטיז והחליף אותם בריפים מהירים כברק ותיפוף מסחרר.

במרוץ החימוש הזה, בו התחרו עשרות להקות צעירות ורעבות, מהר מאוד התברר שיש סוס מנצח אחד שדוהר הרחק לפני כולם: מטאליקה. הלהקה, שנוסדה בלוס אנג'לס ב-1981 על ידי המתופף הדני לארס אולריך והגיטריסט והזמר ג'יימס הטפילד, עברה כמה גלגולים עד שהתייצבה על הרכב קלאסי שכלל גם את הגיטריסט קירק האמט ואת התוספת המשמעותית מכולן, הבסיסט קליפורד לי ברטון.

ברטון לא היה בסיסט רגיל. הוא היה מוזיקאי בכל רמ"ח איבריו, נשמה אמנותית בעולם של מאצ'ואיזם מתכתי. הוא גדל על ברכי המוזיקה הקלאסית, ניגן בפסנתר יצירות של באך, ובמקביל ספג רוק דרומי של להקות כמו לינירד סקינירד. מות אחיו הגדול סקוט, כשהיה רק בן 13, חרט בו את התובנה שיש לחיות את החיים במלואם, כאן ועכשיו. הגישה הזו, יחד עם הופעתו החיצונית שהזכירה יותר היפי מסוף שנות השישים עם מכנסי הפדלפון המפורסמים שלו, הפכה אותו לדמות ייחודית. כשאולריך והטפילד ראו אותו מנגן עם להקתו הקודמת, טראומה, הם היו המומים. הם ידעו שהם חייבים אותו בלהקה שלהם, עד כדי כך שהסכימו להעתיק את כל הפעילות של מטאליקה מלוס אנג'לס לסן פרנסיסקו, רק כדי שיהיה מוכן להצטרף.

הצטרפותו של ברטון הייתה הזרקת דלק סילוני למנוע של מטאליקה. הוא הביא עמו ידע הרמוני ותיאורטי נרחב, והשפיע עמוקות על הכיוון המוזיקלי של הלהקה. לאחר שני תקליטים ראשונים ומצליחים, הלהקה נכנסה לאולפן כדי להקליט את מה שיהפוך ליצירת המופת הבלתי מעורערת שלה, התקליט השלישי MASTER OF PUPPETS. עם יציאתו ב-1986, מטאליקה הפכה באופן רשמי לדבר הגדול הבא בעולם המוזיקה, כשהיא יוצאת לסיבוב הופעות אירופאי ראשון בתור הלהקה המובילה, השם החם ביותר על הכרטיס.

בליל ה-27 בספטמבר, לאחר הופעה מוצלחת בשטוקהולם, עלו חברי הלהקה ועובדי הצוות על אוטובוס התיירים שלהם בדרך לקופנהגן. ברטון והגיטריסט קירק האמט, עייפים מהדרך, התווכחו ביניהם מי יקבל את דרגש השינה הנוח יותר בחלק האחורי של האוטובוס. כדי לפתור את המחלוקת, הם ערכו הגרלה באמצעות קלפים. ברטון שלף קלף מנצח, חייך ואמר להאמט לשכוח מהדרגש הנוח. האמט הכנוע הסכים. איש מהם לא ידע שאלו יהיו המילים האחרונות שיחליפו ביניהם.

בשעות הבוקר המוקדמות, כשכולם ישנו, האוטובוס החל לרעוד בעוצמה. הנהג איבד שליטה, והרכב החליק בפתאומיות ימינה, ירד מהכביש, התהפך על צדו והתרסק ברעש מחריש אוזניים. חברי הלהקה ההמומים והפצועים החלו לזחול החוצה דרך החלונות המנופצים אל הקור המקפיא של הבוקר השוודי. ג'יימס הטפילד, שגיבש את מחשבותיו באיטיות, סקר את ההרס ולפתע קפא במקומו. הוא ראה זוג רגליים מבצבצות מתחת לאוטובוס ההפוך. אלו היו הרגליים של קליף ברטון, שגופו נמחץ תחת משקל הרכב.

"נכנסתי לפאניקה מוחלטת," סיפר הטפילד מאוחר יותר. "רציתי להרוג את הנהג. לא ידעתי אם הוא היה שיכור או שבאמת פגע בגוש קרח על הכביש, כפי שטען. כל מה שידעתי זה שהוא נהג, וקליף מת". טענת הנהג על "קרח שחור" על הכביש נשמעה מפוקפקת; הכבישים היו יבשים באותה תקופה, ולמרות הטמפרטורות הנמוכות, לא הייתה סיבה להיווצרות קרח.

בזמן שהמתינו לכוחות ההצלה, הגיע למקום אוטובוס ההסעות השני של הלהקה, שנשא את שאר הצוות הטכני. הזוועה רק התעצמה כאשר מנוף שהוזעק כדי להרים את האוטובוס כשל במשימתו. הכבל השתחרר, והאוטובוס נפל בחזרה בעוצמה מזעזעת ישירות על גופתו של ברטון - מה שהוסיף עוד טראומה לזעזוע. נהג האוטובוס נעצר, נחקר, ושוחרר למחרת. דוח הנתיחה קבע כי המוות נגרם כתוצאה ממחיצת בית החזה וחבלות קשות בריאות.

לאחר ששוחררו מבית החולים עם פציעות קלות, חברי הלהקה הנותרים הגיעו למלון, שם ניסו להטביע את יגונם באלכוהול. זה היה הלילה הראשון שלהם בלי חברם הקרוב. בשלב מסוים, הטפילד השיכור יצא לרחוב וזעק לשמיים, "קליף! איפה אתה לעזאזל?". האמט, שלא יכול היה לשאת את הכאב, פרץ בבכי תמרורים. סיבוב ההופעות בוטל לאלתר. "הם ירצו להמשיך," אמר אחד ממנהלי הלהקה למגזין רולינג סטון, "אני לא חושב שהלהקה הזו תתפרק". הוא צדק, אבל משהו בנשמה של מטאליקה נסדק באופן בלתי הפיך באותו לילה.

בהלווייתו של ברטון נוגנה היצירה האינסטרומנטלית ORION, קטע מתוך התקליט האחרון שהיה שותף ליצירתו, והאפר שלו פוזר במקומות שאהב באזור סן פרנסיסקו. באופן כמעט בלתי נתפס, ארבעים ואחד ימים בלבד לאחר הטרגדיה, מטאליקה כבר ערכה אודישנים לבסיסט חדש. ג'ייסון ניוסטד מלהקת פלוטסאם אנד ג'טסאם קיבל את התפקיד הבלתי אפשרי, להיכנס לנעליו של קליף ברטון. הוא נשאר בלהקה עד 2001, אך לאורך כל שנותיו בה הרגיש כמו "הילד החדש". הוא ספג התעללויות והשפלות מחבריו ללהקה, שלא ידעו כיצד להתמודד עם האבל והוציאו את תסכולם עליו. הדוגמה המפורסמת ביותר לכך היא באלבום הבא של הלהקה, AND JUSTICE FOR ALL, בו ערוץ הבס של ניוסטד הונמך כמעט לחלוטין במיקס הסופי. כן, זה היה משפיל וסוג של אקט שמעריצי להקה רבים לא סולחים עליו עד היום.

ברטון, הלב והמצפן המוזיקלי של מטאליקה, לא זכה לראות את הלהקה הופכת לתופעה עולמית ולמלא אצטדיונים. באופן אירוני ומצמרר, בראיון האחרון שלו, יום לפני התאונה, אמר לעיתונאי יורגן הולמשטאט: "להיות בסיבוב הופעות הפך להיות דבר מהנה יותר לאחרונה, כי יש לנו אוטובוס טוב ונוח יותר".

וכאילו כדי לחתום את הגורל המר של התאריך הזה, ב-27 בספטמבר 2019, בדיוק 33 שנים לאחר התאונה, הודיעה מטאליקה על דחיית סיבוב הופעות באוסטרליה וניו זילנד, כדי לאפשר לג'יימס הטפילד להיכנס פעם נוספת למכון גמילה מהתמכרות לאלכוהול.

כשהחתול שלף ציפורניים. ב-27 בספטמבר בשנת 1972 יצא התקליט CATCH BULL AT FOUR של קט סטיבנס.

עד לאותו רגע, סטיבנס, או בשמו המקורי סטיבן דמטרה ג'ורג'יו, רכב על גל הצלחה פנומנלי. הוא היה מלך הנישה של זמרים-יוצרים רגישים, האיש שהגדיר מחדש את צליל הפולק-פופ עם יצירות מופת כמו TEA FOR THE TILLERMAN ו-TEASER AND THE FIRECAT. תקליטיו נמכרו במיליוני עותקים והפכו לפסקול המושלם עבור דור שלם שחיפש מלודיות נוגעות, מילים עמוקות ורגע של שקט מהמולת העולם.

הציפייה לתקליט החדש הייתה בשיאה. קהל המעריצים הנאמן, שכבר התמכר לקולו החם ולנגינת הגיטרה האקוסטית המהפנטת שלו, היה בטוח שהוא עומד לקבל עוד מנה טעימה ומוכרת מהמסעדה המוזיקלית האהובה עליו. כולם רצו עוד WILD WORLD, עוד MOONSHADOW ועוד MORNING HAS BROKEN. אך כאשר המחט נגעה בחריצים של CATCH BULL AT FOUR, כמה גבות הורמו בתדהמה. משהו כאן היה שונה.

הצליל היה עשיר יותר, רוקי יותר, כמעט נועז. סטיבנס, יחד עם שותפו המוזיקלי הוותיק, הגיטריסט אלן דייויס, החליט להרחיב את הפלטה המוזיקלית. הוא שילב בתקליט עיבודים מורכבים יותר, דינמיקה משתנה ואפילו עשה שימוש נרחב בסינטיסייזרים, כלי שהיה אז חדשני למדי בסצנת הפולק. זה לא היה אותו קט סטיבנס מינימליסטי ואינטימי. זה היה אמן בשיא כוחו, שמרגיש מספיק בטוח כדי לאתגר את הקהל שלו ואת עצמו.

התגובות לא איחרו לבוא. מבחינה מסחרית, התקליט היה הצלחה מסחררת. הוא זינק היישר למקום הראשון במצעד בילבורד האמריקאי ונשאר שם במשך שלושה שבועות רצופים, מה שהפך אותו לתקליט המצליח ביותר שלו בארצות הברית. אולם, בקרב המבקרים וחלק מהמעריצים הוותיקים נשמעו קולות אחרים. רבים טענו שהתקליט חסר את המיקוד והקסם המיידי שאפיינו את קודמיו. הם הרגישו שהחיפוש אחר צלילים חדשים בא על חשבון הפשטות המנצחת. השם המוזר של התקליט, שנלקח מסדרת איורים בודהיסטית על מסע להארה, רק הוסיף לתחושת הבלבול.

ובכל זאת, גם המבקרים החריפים ביותר לא יכלו להתעלם מהעובדה שקסם הסימן המסחרי של סטיבנס עדיין היה שם, ובגדול. כישרון כתיבת המילים שלו נותר חד כתער, והוא המשיך לייצר מנגינות בלתי נשכחות שנכנסו היישר ללב. שירים כמו SITTING שפותח את התקליט, או הסינגל הקצבי CAN'T KEEP IT IN, הוכיחו שסטיבנס לא איבד את המגע שלו, הוא פשוט בחר לארוז אותו באריזה חדשה ונוצצת יותר.

בדיעבד, CATCH BULL AT FOUR מסמן נקודת מפנה מכרעת בקריירה של סטיבנס. זהו התקליט שבו הוא חתם את פרק הפולק-פופ הטהור והתחיל לצעוד בנתיבים מוזיקליים מאתגרים ומסקרנים יותר. שנה לאחר מכן, הוא יוציא את התקליט FOREIGNER, יצירה שאפתנית עוד יותר, שתחלק את מעריציו באופן סופי ותבהיר לכולם שהאמן כבר לא מעוניין לחזור על הנוסחאות הישנות והבטוחות. CATCH BULL AT FOUR היה הרגע בו החתול הרגיש החליט לשלוף ציפורניים ולהראות לעולם שהוא יכול להיות גם נמר.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "התקליט הזה מופק ללא דופי. מבחינה מוזיקלית, הוא דומה לקודמו, TEASER AND THE FIRECAT: מנגינות פשוטות, קצרות ועיבודים תוססים. עם זאת, ישנם הבדלים בולטים בין התקליט החדש לקודמו. הרפרטואר האינסטרומנטלי הורחב מעט: בשלושה קטעים נעשה שימוש מינימלי בסינתיסייזר, ובארבעה שירים קט סטיבנס מנגן בפסנתר. התוצאה היא סטייה ברורה מהפשטות המחמירה של התקליט הקודם – פשטות, שבעיני המבקר הייתה רחוקה רק צעד אחד ממונוטוניות, במיוחד מכיוון שהיא הדגישה את הרדידות של המילים הקליטות אך השטחיות של סטיבנס.

לשמחת המבקר, ההבדל הגדול בין התקליט הקודם לנוכחי טמון בנושאים הליריים. אף שחלק מהמילים עדיין שומרות על הדימויים הייחודיים לסטיבנס, הוא מציג ישירות רגשית חדשה, במיוחד בצד השני של התקליט. הדבר בא לידי ביטוי גם בשירתו, שהופכת בטוחה ורגשית יותר עם כל תקליט. למרבה הצער, מה שחסר כאן הוא מנגינה בעלת ייחוד וחן שובה לב כמו MORNING HAS BROKEN.

הטון של הצד הראשון אופטימי באופן מהוסס. הוא נפתח עם השיר SITTING, ובו סטיבנס מנגן בפסנתר ובמנדולינה חשמלית. התבניות המלודיות המעגליות של השיר מבטאות היטב פילוסופיה אישית: 'רק תמשיך לדחוף חזק, ילד, נסה ככל יכולתך / תסיים היכן שהתחלת'. השיר 'הילד עם הירח והכוכב על ראשו' הוא אגדה סיפורית ופשטנית, המעוצבת כבלדה כפרית אנגלית טיפוסית, על 'ילד אהבה' שנולד מחוץ לנישואים. השיר CAN'T KEEP IT IN סוגר את הצד הראשון כיאות, כשסטיבנס שר אותו בלהט.

הצד השני מכיל את עיקר התקליט. מצב הרוח בו הוא פסימי, מאיים, עם התנשאות אפוקליפטית – אזור באישיותו של סטיבנס שלא נחשף בפנינו באופן ישיר כל כך בעבר. הצלחתו לחשוף אותו כך מסמנת נתיב מבטיח מאוד למחקר אמנותי בעתיד. הקטע הפותח, 'השדרה ה-18 (סיוט קנזס סיטי)', הוא היצירה השאפתנית ביותר בתקליט, מכל בחינה. זהו חזון של אי-שפיות והידרדרות פיזית ונפשית, שאין לו משמעות מילולית מלבד לגלם בעוצמה תחזית של קריסה מטאפיזית. גם המוזיקה נפרדת, אך באופן מבריק. בקטע האינסטרומנטלי המורחב, תורם דל ניומן את אחד מעיבודי המיתרים הטובים ביותר שלו אי פעם, וישנה עבודת כלי הקשה מדהימה של סטיבנס וגרי קונוויי.

השיר FREEZING STEEL, אף שאינו עוצמתי באותה מידה, ממשיך את נושא הסיוט ושוב מבטא סימנים של אי-שפיות.

השיר RUINS, החותם את התקליט, הוא האמירה הפסימית ביותר בו, כיוון שאינו סיוט או זיכרון רומנטי, אלא התבוננות מדכאת על האנושות: 'אני רוצה לחזור, אני רוצה לחזור / בחזרה לתקופה שבה כדור הארץ היה ירוק / ולא היו חומות גבוהות והים היה נקי'.

בסך הכל, אני סבור שתקליט זה מעניין יותר מ-TEASER, אבל מה יקרה הלאה, אם סטיבנס ימשיך בכיוון הזה? אני חושב שסטיבנס ניצב בפני אתגר להתעלות מעל אקסצנטריות פיוטית ולהציג ביטוי ברור יותר, מאוחד וישיר יותר מבחינה רגשית למה שהוא עוסק בו. אני מקווה שהוא ימשיך להתמודד עם האתגר הזה, גם אם התוצאה תהיה יותר אמת ופחות יופי".

הסטטוס קוו מתחיל לצעוד. ב-27 בספטמבר בשנת 1968 יצא אלבום הבכורה של להקת סטטוס קוו, שנקרא PICTURESQUE MATCHSTICKABLE MESSAGES FROM THE STATUS QUO.

הסיפור שלנו מתחיל בשנת 1962, בעיירה בקנהאם, שם שני תלמידים צעירים, פרנסיס רוסי ואלן לנקסטר, החליטו להקים להקה. צירפו אליהם גיטריסט בשם אלן קי ויצאו לדרך תחת השם THE SCORPIONS (לא, לא החברים מגרמניה ששרים על רוחות של שינוי). הלהקה הזו, שפעלה בין מרץ ליוני 1962, הייתה חובבנית לחלוטין. הם היו נפגשים בביתו של אלן קי, בעיקר כי לו היה מגבר גיטרה, ועושים חזרות על קטעים של להקת הצלליות וקליף ריצ'רד.

פרנסיס רוסי חלם על כוכבות מגיל צעיר. "השאיפה המוזיקלית הראשונה שלי הייתה להקים צמד עם אחי, בסגנון האחים אברלי", הוא סיפר. "סגרנו עסקה עם המשפחה שנקבל גיטרות לחג המולד, אבל ברגע האחרון הם התחרטו וקנו לנו סט של רכבות צעצוע במקום". לנקסטר התחיל בכלל כנגן טרומבון בתזמורת בית הספר וחלם להקים הרכב ג'אז, עד ששמע את הצלילים של הצלליות ושינה כיוון.

רוסי היה כל כך בטוח בעתידו ככוכב פופ, עד שעזב את בית הספר ברגע הראשון שיכל. הוא זכור במיוחד כשאמר למורה שלו לצרפתית שהוא לא צריך ללמוד את השפה, כי כשיגדל הוא יהיה כוכב פופ בריטי שיעסיק מישהו שיתרגם עבורו. "איזה טיפש שחצן הייתי", הודה שנים לאחר מכן. "אם רק הייתי יודע מה עולם הפופ באמת ידרוש ממני, כנראה הייתי חושב אחרת".

להקת THE SCORPIONS מעולם לא הגיעה לבמה. אלן קי, בעל המגבר, הכיר בחורה שדרשה ממנו לבחור – היא או הלהקה. הוא בחר בה, וההרכב התפרק.

רוסי ולאנקסטר לא ויתרו. הם שינו את שמם ל-THE SPECTRES וצירפו את ג'ס ג'וורסקי על האורגן ובארי סמית' על כלי ההקשה. את ג'וורסקי הם שכנעו לקנות אורגן VOX CONTINENTAL יוקרתי, בעוד שכל מה שהיה לסמית' להציע היה... תוף מרים. נו, גם זה משהו.

החבורה החלה לערוך חזרות בגראז', עד שבספטמבר 1962 הם פגשו מתופף אמיתי בשם ג'ון קוגלאן, שניגן בלהקה בשם THE CADETS. קוגלאן הצטרף, והרפרטואר של הלהקה עבר מנעימות אינסטרומנטליות בסגנון הצלליות והטורנדוס לקאברים של הביטלס. כל הכסף שהרוויחו מהופעות הושקע בציוד, ובסוף 1964 הם כבר התהדרו בארסנל מרשים שכלל מגברים, מיקרופונים, גיטרות, אורגן ומערכת תופים אמיתית. "בהופעה הראשונה שלנו ניגש אלינו בחור בשם פאט בארלו והציע לנהל אותנו", סיפר רוסי. "היינו בשמיים והסכמנו מיד". ההופעות החלו לזרום, והלהקה נסעה אליהן בטנדר גלידה שהוסב לרכב הסעות, כשרוסי משמש כנהג.

באחד המקומות הם נתקלו בדילמה. "הציעו לנו להופיע בבר ענק בשם 'החזיר והשריקה'", נזכר רוסי. "נבהלנו מהגודל שלו והחלטנו להופיע באולם הצמוד אליו. זו הייתה טעות איומה. הבר היה מפוצץ כל ערב, והאולם שלנו היה ריק. למה? כי בבר הגישו אלכוהול, ובאולם רק משקאות קלים". בסופו של דבר הם עברו להופיע בבר וזכו להצלחה. "לפעמים חלקנו את חדר ההלבשה עם מתאגרפים. היינו שומעים אותם מסכמים ביניהם מי ינצח ומי ייפול בכל קרב. הקרבות בזירה היו מבוימים, אבל הריבים בחדר ההלבשה שלנו היו אמיתיים לגמרי".

בשלב מסוים, הקלידן ג'ס ג'וורסקי פרש כדי להתרכז בלימודים והוחלף ברוי ליינס. בשנת 1966, צייד כישרונות בשם ג'ון שרודר החתים אותם בחברת התקליטים PYE. הם הוציאו תקליטון בשם HURDY GURDY MAN, כשנה וחצי לפני שדונובן הוציא שיר באותו שם. שרודר חשב שרוסי זקוק לשותף לשירה, והקשר נוצר עם בחור בלונדיני וכריזמטי בשם ריק פארפיט, שהיה חבר בשלישייה בשם HIGHLIGHTS.

בשנת 1967, הלהקה שינתה את שמה ל-TRAFFIC JAM, רק כדי לגלות שסטיב וינווד כבר הקים להקה מצליחה בשם TRAFFIC. כדי להימנע מתביעה, הם נאלצו לחשוב על שם חדש. "המנהל שלנו זרק שמות כמו 'המוחמד עלים' או THE QUEERS, רק כדי ליצור עניין", סיפר פארפיט. "אפילו שקלנו לכתוב למוחמד עלי ולבקש אישור להשתמש בשמו. בסוף, המנהל הגיע עם השם סטטוס קוו. החלטנו ללכת על זה. אני מודה שלא התלהבתי מהרעיון להיות חבר בלהקה שקוראים לה THE QUEERS".

בינואר 1968, יצא התקליטון הראשון תחת השם החדש, PICTURES OF MATCHSTICK MEN. באופן מדהים, השיר הזה כמעט ונזרק כצד ב'. "השיר מבוסס על אשתי לשעבר", גילה רוסי. "בדיוק התחתנתי ומיד חשבתי שעשיתי טעות איומה. ניסיתי לחקות את מהלך האקורדים של HEY JOE עם מילים שהן חיקוי שלי לכתיבה של ג'ון לנון. זה נשמע כמו שיר על סמים, למרות שבכלל לא התנסיתי בזה אז. פשוט דמיינתי איך זה מרגיש להיות בהזיה וכתבתי על זה". המפיק ג'ון שרודר חשב שהשיר יהיה צד ב' טוב בתקליטון, אבל אחרי שהקשיב לתוצאה הסופית עם השיר המיועד לצד א', הוא הבין שעדיף להפוך את היוצרות.

ההחלטה התבררה כגאונית. השיר נכנס למצעד הבריטי וטיפס בעקשנות עד למקום השביעי. באופן מפתיע, הוא גם חצה את האוקיינוס והפך ללהיט גדול בארצות הברית, שם הגיע למקום ה-12 במצעד הבילבורד. למרות זאת, ההנהלה חסרת האמביציה של הלהקה לא הצליחה למנף את ההצלחה ושיבצה אותם לסיבובי הופעות אינסופיים בפאבים קטנים ברחבי בריטניה.

הלהקה מצאה את עצמה לכודה. מצד אחד, הם יצרו מוזיקת פופ פסיכדלית ולבשו בגדים ססגוניים מרחוב קרנבי. מצד שני, הם מעולם לא השתלבו באמת בסצנה הפסיכדלית של פינק פלויד, ג'ימי הנדריקס או CREAM.

תקליט הבכורה שלהם, PICTURESQUE MATCHSTICKABLE MESSAGES FROM, זכה לביקורות חיוביות. עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם ביקורת על התקליט באוקטובר 1968: "זה באמת מה שנקרא למתוח שם של תקליט, אך אין זה מעיד על כך שהאלבום עצמו נמתח כמו מסטיק. התקליט בהחלט שווה את המחיר שלו". עיתון 'רקורד מירור' פרסם ביקורת משלו באותו זמן: "להקה טובה שנראה כי צפויה לה קריירה ארוכה. החברים בה עושים שימוש נבון בצליל גיטרות ואורגן שמתערבבים יחדיו".

אבל למרות התחזיות האופטימיות, המעיין היצירתי החל להתייבש. סטטוס קוו נתפסה כלהקת להיטים של תקליטונים, וכשהלהיטים הפסיקו להגיע, הם מצאו את עצמם במבוי סתום. הם תיעבו את התדמית הפסיכדלית שנכפתה עליהם ולא מצאו דרך לברוח ממנה. הלהקה עמדה בצומת דרכים קריטי – או להפוך לעוד הערת שוליים נשכחת בתולדות הפופ, או להמציא את עצמה מחדש. כפי שההיסטוריה הוכיחה, הם עמדו לבחור באפשרות השנייה, ובגדול.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר