רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-3 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-3 במאי (3.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אדם יכול להשיג הכול בעולם ועדיין להיות האדם הבודד ביותר; וזהו הסוג המר ביותר של בדידות. ההצלחה הקנתה לי הערצה עולמית ומיליוני פאונד, אך היא מנעה ממני את הדבר היחיד שכולנו זקוקים לו – לאהוב, לקיים מערכת יחסים מתמשכת. זה מזכיר את הסיפורים ההוליוודיים הישנים, שבהם כל השחקניות הנפלאות ההן פשוט לא הצליחו לתחזק מערכת יחסים כי הקריירה שלהן עמדה במקום הראשון. כך זה גם אצלי. אני לא יכול לעצור לרגע ולהתמסר לקשר רומנטי, כי אז יצטברו אינספור בעיות עסקיות. הגלגל חייב להמשיך להסתובב, וזה מקשה מאוד על כל אדם לחיות איתי ולהיות מאושר.

העבודה שלי היא המניע שלי, ואמשיך בה כל עוד המערכת שלי תאפשר לי – עד שאשתגע. יש קול בתוכי שאומר: 'תרגיע, פרדי. אתה עומד לשרוף את עצמך', אבל אני פשוט לא מסוגל להפסיק. אי אפשר להתענג על ההצלחה ואז, כעבור 13 שנים, להתעורר בוקר אחד ולומר: 'לא, אני לא רוצה להיות כוכב-על היום. אני רוצה לצאת לרחובות לבד או להתמסר בלב שלם למערכת יחסים' – זה פשוט בלתי אפשרי. אני לא רוצה שאנשים יחשבו 'פרדי המסכן', כי אני יכול להתמודד עם זה. אבל אני כל כך עוצמתי על הבמה, שנדמה כי יצרתי מפלצת. כשאני מופיע אני מוחצן, אבל בפנים אני אדם אחר לגמרי. אנשים לא מבינים שיש בי מעבר למה שהם רואים; הם מצפים ממני להיות אותו הדבר גם בחיי האישיים. הם אומרים: 'קדימה, פרדי, תופיע, תן לנו קצת התרגשות'.

האנשים שנמצאים איתי במערכות יחסים אף פעם לא מחזיקים מעמד. נדמה שאני 'אוכל' אנשים ומשמיד אותם. כנראה שיש בי אלמנט הרסני, כי אני באמת מנסה לבנות מערכות יחסים, ובכל זאת, איכשהו, אני מבריח אנשים. הם תמיד מאשימים אותי בסיומו של הקשר בגלל ההצלחה שלי. נראה שמי שנמצא איתי נכנס למאבק של ניסיון להשתוות אליי, ואז אני מרגיש אשמה ומפצה על כך יתר על המידה... עד שבסופו של דבר הם דורכים עליי" (פרדי מרקיורי בשנת 1985)

מלך ארגמן בתקליט הופעה מהונדס אך לא מהוסס! ב-3 במאי בשנת 1975 יצא תקליט ההופעה של להקת קינג קרימזון ושמו USA.

יש אלבומי הופעה שנועדו להראות כמה הלהקה נחמדה ומקצועית, ויש את USA. האלבום הזה, שמתעד את סיבוב ההופעות האחרון של קינג קרימזון בגלגולה לקראת פירוק בשנת 1974, הוא לא פחות מפיצוץ גרעיני מבוקר. זה לא תקליט למי שמחפשים מוזיקת רקע. זה תקליט למי שמחפשים את הסכנה. עם רוברט פריפ: האינטלקטואל עם הגיטרה ששורטת את הנשמה, ביל ברופורד - מתופף שחושב כמו מתמטיקאי ומכה כמו מתאגרף וג'ון ווטון: הבסיסט עם הסאונד הכי "מלוכלך" והקול הכי מרגש ברוק הבריטי. ומה שעוד יותר מדליק פה הוא התחושה שהכל עומד להתפרק בכל רגע על הבמה. בניגוד לאלבומי האולפן המלוטשים, כאן הסאונד גולמי, כבד וחסר רחמים. זו אמנות גבוהה עם ביצים של שור. זה תקליט שדורש קשב, והוא מתגמל בכל פעם מחדש. אבל רגע, איפה הצלע הרביעית בלהקה? ובכן, אגיע לזה בהמשך...

המון אוהבים את ההרכב הראשון של קינג קרימזון. כן, זה שהקליט את תקליט הבכורה עם הפרצוף המפחיד על העטיפה. אבל הם לא טורחים לחפור עמוק יותר ולגלות חדרים מדהימים ואפלים יותר שבתוך הממלחכה הארגמנית הזו - וחבל! לדעתי, ההרכב שעשה את קינג קרימזון, ממש לפני הפירוק שקרה באמצע הסבנטיז, הוא תחנת כוח אימתנית. נכון, זה שונה מ-א-ד מקטעים כמו I TALK TO THE WIND או EPITAPH, אבל זה לא פחות עוצמתי.

אבל בספטמבר 1974 דיווחו העיתונים כי להקת קינג קרימזון, בגלגול הזה, סיימה את קיומה. הייתה זו החלטתו של הגיטריסט ומנהיג הלהקה, רוברט פריפ, לאחר שחווה הארה פנימית והבין שדי לו. מבחינת הבסיסט, ג'ון ווטון, זה היה פירוק שיכול היה להימנע, אך שיחה שהתקיימה בין פריפ לווטון במהלך סיבוב ההופעות האחרון של הלהקה בארה"ב, הייתה אחד הגורמים שהובילו להחלטתו הסופית של פריפ לפרק את החבילה מבלי לחשוב פעמיים. השיחה הזו התקיימה כששניהם השתזפו על גג מלון "הולידיי אין" ושוחחו על עתיד הלהקה. במהלך השיחה אמר פריפ לווטון שקשה לו לעבוד עם ביל ברופורד. הבסיסט השיב כי מבחינתו, הוא היה נותן לסיפור של הלהקה שנה נוספת כדי לראות לאן הדברים מובילים. פריפ, לעומתו, הבין שהעניין אבוד וגיבש את אסטרטגיית הפירוק בראשו.

ווטון, שלא ידע על התוכנית המתגבשת, המשיך לעבוד עם התמלילן רוברט פאלמר-ג'יימס על חומרים לאלבום הבא של קרימזון. אם ברצונכם להבין מה היו הרעיונות ההם - הדמואים לשירים הללו יצאו לבסוף בשנת 1998 בדיסק בשם MONKEY BUSINESS, שהופץ תחת שמותיהם של השניים.

המתופף ביל ברופורד התאכזב מאוד מהפירוק, שכן חשב שהלהקה רק החלה לממש את הפוטנציאל שלה. יתרה מכך, באותה תקופה הוא צפה בחברי להקתו הקודמת, יס, כשהם דוהרים להצלחה נוספת עם אלבומם RELAYER. אז כשנה לאחר הפירוק, ווטון כבר היה חבר בלהקת רוקסי מיוזיק וברופורד היה עסוק בסיבוב הופעות, כנגן סשנים להשכרה, עם הזמר רוי הארפר. באותו זמן, הנהלת קינג קרימזון העלתה את האפשרות להוציא אלבום הופעה חיה מהקלטות שנערכו במהלך סיבוב ההופעות בארה"ב. ווטון הסכים לקחת חלק בעריכת האלבום.

שבוע של עריכות נקבע באולפני אולימפיק בלונדון. ווטון ופריפ עבדו שם מדי יום בין שתיים בצהריים לשמונה בערב. ולאחר האזנה להקלטות רבות, התמקדו השניים בהופעה שנערכה באשבורי פארק ב-28 ביוני 1974. זאת למרות שהאנרגיה שבקעה מסלילי המאסטר הוקלטה למעשה ביום קר וגשום מול אולם חצי ריק (או חצי מלא - תלוי מאיזה צד אתם מסתכלים על זה). שיר נוסף, 21ST CENTURY SCHIZOID MAN, נלקח מהופעה שנערכה יומיים לאחר מכן.

הכנר של הלהקה, דייויד קרוס, כבר פוטר ולא הועלתה אפשרות להביאו לתיקונים באולפן. אז במקומו גויס הכנר אדי ג'ובסון, שווטון הכיר מעבודתם המשותפת ברוקסי מיוזיק. סשן ההקלטה עם ג'ובסון נפתח ברגל שמאל כשפריפ ניגש לכנר הצעיר ושאל: "נו, אדוארד הצעיר. באת לעזור לנו?". ג'ובסון השיב בכעס: "שמי אדווין, לא אדוארד".

הסיבות לתיקונים האולפניים נגעו לכיסוי בעיות טכניות בהקלטות המקוריות או לשיפור אלמנטים שהוקלטו בצורה גרועה במיקס החי – במיוחד קטעי הכינור של דייויד קרוס. ואכן, סולו הכינור הבולט של קרוס באלתור של ASBURY PARK נעדר לחלוטין מההוצאה המקורית של התקליט (אם כי שוחזר בגרסאות רימאסטר מאוחרות). התוספות הללו, שבוצעו ללא הרביעייה המקורית, פירושן ש-USA אינו אלבום "חי" לחלוטין. בסופו של דבר, קרוס הוא שקיבל את הקרדיט על הנגינה בכינור, למרות שג'ובסון (שוודאי קיבל כמה ג'ובות מעבודתו פה) היה זה שניגן את התפקידים מחדש באולפן. בנוגע לאותו קטע מאולתר, אמנם זה הקטע היחיד ששמו ומהותו לא יצאו בתקליטים קודמים של הלהקה, אך הוא נוטה להימרח מעט, כפי שקרה לרוב הג'אמים שלהם באותה תקופה. אבל איזה גרוב יוצק שם ביל ברופורד! ואיזה סאונד בס עצבני מנחית עלינו ווטון! ופריפ משפריץ צלילים מהירים בגיטרה שלו! וצלילי המלוטרון שברקע! אז היי, על מה אני מתלונן פה בעצם?

ויש פה את הקטע LARKS' TONGUES IN ASPIC PART TWO שפשוט מרעיד ומזעזע בעוצמתו. רוברט פריפ הולם באותם אקורדי של כוח עם אפילו יותר כעס, עוצמה ועיוות מאשר בגרסת האולפן. אהבתי במיוחד את הדרך שבה הם פתחו את התקליט - עם צלילי הצלילים השקטים והמרגיעים, ואז רוברט פריפ מצליף פתאום עם הריף המפורסם ההוא בכל הכוח. והבס של ווטון נשמע כמו מנוע של מטוס סילון שמתקלקל בצורה הכי יפה שיש. וברופורד בשיא האלמנט שלו! זו פתיחה לתקליט!

ויש את השיר LAMENT שעובר בקלות ובנעימות, כשהשירה הצרודה של ג'ון ווטון שוב ממיסה אותי. והשיר EXILES נשמע פה כל כך מלכותי, עצוב ומרגש,. זו יצירת מופת גדולה. והצד השני של התקליט מעניק את EASY MONEY - וזה באמת טוב! זה היה אחד הלחנים הטובים יותר של ההרכב הזה והוא נשמע בועט. ועוד איך! ויש פה את החלק של ההדרן. וכדי לסגור את המעגל, השיר הראשון מאלבומם הראשון, 21ST CENTURY SCHIZOID MAN, הוא שחותם את התקליט USA. והלהקה מבצעת אותו פה מצוין ובקצב איטי יותר, אבל זו לא בעיה. לקולו של ג'ון ווטון הוסף אפקט עיוות כמו במקור, אבל העיוות הזה סבבה לשמיעה, בניגוד להרס שנעשה לקולו של בוז בארל (זמר הלהקה בשנת 1972) בתקליט ההופעה EARTHBOUND. זה סיום קלאסי ומתאים לתקליט הופעה מקסים ומלא בדינמקיה אנרגטית.

לאחר שלושה ימי מיקסים ועריכות, הורכב האלבום. עטיפתו התבססה על רעיון של ווטון: יד של פסל החירות, כשהלפיד שהיא אוחזת הוחלף בחתיכת מתכת שעליה נכתב KING CRIMSON USA. וצילומי העטיפה האחורית נוצרו עוד כששהתה הלהקה בארה"ב. חברי הלהקה הוזמנו לאוניברסיטת LAMAR בטקסס כדי להשתתף בניסוי בטכניקת צילום בשם KIRLIAN (קירליאן). טכניקה זו, שהתגלתה ב-1949, מנציחה את שדה האנרגיה הסובב יצורים חיים. כל חברי הלהקה צילמו את ידיהם ופניהם, אך בסופו של דבר נעשה שימוש רק בצילום כף ידו של ווטון.

עבור מי שרוצים כמוני לחוות את העוצמה הרבה שהייתה ללהקה על הבמות באותם ימים, אלבום זה מהווה מסמך נהדר, גם אם אינו "אמין" לחלוטין עבור מי שמחפשים הקלטה חיה טהורה. במגזין רולינג סטון לא התרשמו בזמנו ופרסמו: "תקליטה השמיני והאחרון של קינג קרימזון הוא סט חי טוב, אם כי לא מרהיב, ונראה בעיקר כהערת שוליים לקריירה ארוכה יחסית בסטנדרטים של עולם הרוק". חברי הלהקה קראו את הביקורת הזו אז ואין לי ספק שהם, עם הידיעה שכבר אין להם להקה ביד, זרקו את העיתון הצידה והמשיכו איש איש לדרכו. אבל מה שהם השאירו לנו? זה מלך אמיתי!

והעוול ההיסטורי תוקן כעבור שנים רבות, עם צאתו של המארז הגדול בממדיו THE ROAD TO RED המתעד את הופעותיה של קינג קרימזון בקיץ 1974. שם, ההופעה הזו שוחררה בגרסה מלאה ולא ערוכה.

המסע התובעני של הקלידן הנוצץ. ב-3 במאי בשנת 1974 יצא תקליטו השלישי של הקלידן ריק וויקמן (אם מחשיבים תקליט קאברים ישן בשם PIANO VARIATIONS). שמו הוא JOURNEY TO THE CENTRE OF THE EARTH.

האמת היא ששנת 1974 הייתה שנה שבה המושג "מוגזם" פשוט לא היה קיים בלקסיקון של הרוק המתקדם. וכשריק וייקמן החליט להקליט את התקליט הזה, הוא לא הסתפק בלהקה בסיסית. ממש לא! הוא הביא את התזמורת הסימפונית של לונדון, את המקהלה הקאמרית האנגלית - וכמובן, מבצר שלם של קלידים. התקליט הזה, שהוקלט בהופעה חיה ברויאל פסטיבל הול, הוא יצירה שדורשת תשומת לב מלאה. יש בו לדעתי רגעים של גאונות מוזיקלית צרופה, לצד בחירות אמנותיות שמעוררות תהיות קלות.

אז מה הופך את התקליט הזה לפנינה ולחוויה שאני אוהב לחזור אליה? קודם כל, עבודת הקלידים עצמה. וייקמן שולט פה ביד רמה. האופן שבו הוא משלב את המינימוג, המלוטרון וההאמונד מעל העיבודים התזמורתיים הוא מופת של חיבור בין עולם הרוק והעולם הקלאסי. סולואים של סינטיסייזר חותכים את התזמורת בצורה חדה ומרשימה. קטעי המוג מדגימים איך אפשר לנגן על כלי אלקטרוני עם רגש אנושי מתפרץ וטכניקה עילאית. יש כאן מאבק כוחות מרהיב בין סולן וירטואוז לבין עשרות נגנים קלאסיים שניצבים מאחוריו. צריך אומץ רב בשביל זה - כולל למשכן את הבית שלך כדי לממן את ההפקה, כפי שריק המבריק עשה.

אז היצירה הפעם הייתה סוויטה מרובת חלקים שהתבססה על הסיפור הגרנדיוזי של ז'ול ורן. ריק וייקמן לא יכול היה לבחור בסיס טוב יותר ליצירה שלו. בשנת 1974 אמרו רבים כי כל דבר שבו נוגע ריק וויקמן הופך לזהב, ממש כמו הגלימה הנוצצת שנהג ללבוש בהופעותיו. אולם ריק היה במצב שביר ביותר; הוא עבד מעבר לכוחותיו. אף שהיה רק בתפר שבין גיל 24 ל-25. הלחץ שהוא יצר המשיך לרבוץ עליו ללא הרף.

כך אמר לעיתון מלודי מייקר: "נשבעתי לעצמי שלא אקיים יותר מהופעה אחת ביום עם התזמורת והמקהלה. מופע הבכורה של 'המסע לבטן האדמה' ברויאל פסטיבל הול בלונדון עבר בצורה סבירה, על אף טעויות פה ושם, אך שם הרגשתי לראשונה עד כמה אני מתוח. זאת משום שלראשונה נפלה כל האחריות למופע כזה על כתפיי בלבד. בתחילה סברתי שגם שאר הנגנים והזמרים בהפקה מתוחים כמוני, אך לפני המופע מצאתי אותם שותים יחדיו ומשוחחים בעליצות, בעוד אני עומד לצדם רועד כולי. למזלי, הקהל הלונדוני היה תומך הפעם; אני מציין זאת כיוון שלא פעם חשתי עד כמה הקהל המקומי עשוי להיות קשה עם אמנים.

הסרטים האילמים שהוקרנו במהלך המופע לא תרמו לשלוותי. הם הגיעו לאולם חמש דקות בלבד לפני תחילת המופע, ונאלצתי לאלתר להם ליווי בפסנתר מבלי לדעת כלל מה מוצג בהם. רציתי להשתמש בסרטים בקטע השני של המופע כדי לשמור על רמת אנרגיה גבוהה; קטע שני שאינו אנרגטי עלול להפיל הופעה שלמה. מעבר לכך, רציתי להעניק לאנשים את התחושה שהם שותפים למסע יחד איתי – מסע לבטן האדמה".

המופע הוקלט באמצעות האולפן הנייד שבבעלות בסיסט להקת ה-FACES בעבר, רוני ליין, במטרה להפכו לאלבום של וויקמן. אך גם כאן לא נחסכו תקלות. וויקמן מספר: "הטכנאים באולפן נאלצו להחליף סלילים בדיוק באמצע קטע קריינות של דייויד המינגס, שנאלץ להגיע לאולפן מאוחר יותר כדי להקליט מחדש את הקטע החסר. לפחות הוא עזר לפוגג את המתח בקריינות שביצע בשפות שונות, שהצחיקה אותנו עד דמעות. כיוון שהאולפן שכן בתוך מסחרית שחנתה מחוץ לאולם, עובר אורח בעט בטעות בכבל שהוביל פנימה וניתק את מיקרופון השירה. נאלצנו לשחזר את השירה ממיקרופונים אחרים שהיו בסביבה. כמו כן, באמצע ההופעה נשבר תוף הסנר ואחד המיקרופונים שהוצבו להקלטת התופים הפסיק לפעול. היו גם ארבע תיבות מוזיקליות שבהן התזמורת והלהקה לא ניגנו בתיאום ופישלו. למזלי, ביצענו את אותו הלחן במקום אחר ביצירה, וכך יכולנו להעתיק אותו ולהדביקו במקום הקטע המבולגן".

אפרופו בלגאן: קודם כל, אודה ואתוודה שאני לא זוכר כלל את שמות הנגנים בלהקה הזו פה של ווייקמן. מבחינתי, המתופף גם יכל להיות יחזקאל והבסיסט יכל להיות רחמים. הם מנגנים סבבה, אבל לא באופן כזה שגורם לחברי להקת יס להחוויר. אבל יש פה בתקליט, מצד שני, כמה אנשים אחרים שכן ראויים לציון - אם כי לא בטוח שלטובה. קודם כל הקריין, דייוויד המינגס... אני מבין שאם באמת רוצים לעקוב אחרי הסיפור של ז'ול ורן ולקשר בין חלקים מהעלילה לרעיונות מוזיקליים ממשיים, ולא סתם לתהות כמו במקרה של נשותיו המסכנות של המלך הנרי השמיני, היה צורך בסוג של קריינות. אבל אני לא אהב את סוג הקריינות הזה, עם ההגשות התיאטרליות הקרירות. ריק וייקמן היה יכול לכתוב יותר חלקי שירה לזמרים (או זמרות) במקום זה.

והדבר שאני הכי פחות אוהב כאן, ובפער ניכר משאר היצירה, הוא השירה במחלקת הרוק, ובמיוחד הביצועים של אשלי הולט. כשמציבים תזמורת קלאסית מפוארת, מקהלה מרשימה ואת הנגינה המורכבת והקלאסית של וייקמן, הקול המאומץ של הולט מרגיש תלוש לחלוטין מהקונטקסט. זה כמו להדביק סטיקר זול על מכונית רולס רויס. ובכל פעם שהקטעים האינסטרומנטליים הסוחפים מפנים את מקומם לשירה שלו, הקסם נסדק. ההגשה של הולט חסרה את העידון שפרויקט ענק כזה דורש. במקום להשלים את התזמורת, השירה שלו נשמעת לעיתים קרובות כמו צעקות של זמר פאבים שנקלע בטעות לאולם קונצרטים יוקרתי. צר לי, אך הניסיון שלו לספק הגשה דרמטית גולש לא פעם למחוזות הקומדיה הלא מכוונת, והנוכחות הקולית שלו פשוט מפריעה לזרימה הטבעית של המוזיקה.

למרות זאת, זה תקליט סוחף (ולא סתם יש לי אותו בעותק ויניל תוצרת חוץ יפהפה). נכון, אין פה ניצחון גדול של רוק וקלאסי אלא פופולריזציה של מוטיבים קלאסיים. האמת? הוא נשמע לי משעמם בהאזנה ראשונה מלפני שנים, אבל נתתי לזה הזדמנות שוב ושוב והמאמץ היה בהחלט שווה. זהו פריט חובה מוחלט לכל חובבי הרוק המתקדם.

התקליט היה אמור לצאת זמן קצר לאחר ההקלטה, אך מחסור כללי בנייר עיכב את ההדפסה, שכן עיצוב העטיפה המקורי היה מורכב וכלל עטיפה נפתחת וספרון פנימי. מעצב העטיפה סירב לערוך אותה מחדש כעטיפה בודדת וניצח בוויכוח. בינתיים, נאלץ ריק לצאת למסע הופעות עם להקת יס ולדון בענייני העטיפה תוך כדי תנועה, כשראשו אינו פנוי לכך לחלוטין. בשל הלחץ, הוא נאלץ להתפשר גם על איכות ההקלטה, עליה ציין בדיעבד כי לא אהב אותה.

למרות זאת, סיבוב ההופעות עם יס סיפק לו רגעים משעשעים: "כשהגענו להופיע בממפיס, פרצה שביתה של האיגוד המקצועי. בשל כך, האולם החדש שנבנה ממש לפני הגעתנו לא הושלם: לא היו בו כיסאות או וילונות על הבמה, והאקוסטיקה הייתה איומה עם שמונה סוגי הדהוד. כל מכה בתוף נשמעה כמו רעם. לא הפסקנו לצחוק על כך שדווקא במקום כה חשוב מבחינה מוזיקלית כמו ממפיס, אנחנו חווים תקלה כזו. סיבוב ההופעות הזה היה מהקשים בחיי, מרתון של ממש שלא הייתי חוזר עליו. מה גם שלקהל לא היה קל לעכל את החומרים מהאלבום החדש שלנו; נאלצנו להשמיט מההופעה את היצירה THE REMEMBERING שתפסה צד שלם באלבום. אני חש ש'יס' היא להקה מדהימה ובטוח שנמצא את הדרך לנווט אותה לחוף מבטחים בקרוב. אתמול טסתי במטוס והשמיעו ברקע את האלבום FRAGILE. לא שמעתי אותו יותר משנה ונדהמתי לגלות כמה הוא טוב. נדמה לי שגם שאר חברי הלהקה שהיו איתי בטיסה חשו כך".

הגיטריסט שהתחשמל ומת! ב-3 במאי בשנת 1972 התחשמל למוות על הבמה הגיטריסט הבריטי, לס הארווי, שניגן עם להקת STONE THE CROWS.

להקת STONE THE CROWS צמחה מסצנת המוזיקה הפורייה והקשוחה של גלזגו בסוף שנות ה-60. בבסיס הלהקה עמדה השותפות המוזיקלית בין מגי בל ללס הארווי. בל, שהייתה כבר זמרת מנוסה בהופעות בגלזגו, יצרה קשר לראשונה עם לס לאחר שהרשימה את אחיו הגדול, הזמר אלכס הארווי.

אלכס היה דמות מרכזית בחייו של ל. הוא היה מבוגר ממנו ב-9 שנים, כריזמטי, קולני, ופרפורמר טבעי. בזמן שאלכס היה בקדמת הבמה, לס היה הילד השקט והמופנם. הוא מצא את קולו דרך הגיטרה. בעזרת תקליטיו של אחיו, הוא לימד את עצמו לנגן וניתח בקפידה את הצלילים של אגדות בלוז כמו ג'ון לי הוקר, מאדי ווטרס ובי.בי. קינג. בסוף שנות ה-50, שני האחים החלו להופיע יחד, מה שהוביל בסופו של דבר להקמת THE ALEX HARVEY SOUL BAND. הדינמיקה הייתה ברורה: אלכס היה הכוכב והזמר, ולס היה הנשק הסודי – גיטריסט פלא עומד בצל של אחיו, אך מספק צלילי בלוז חותכים שנתנו ללהקה את עוצמתה.

באמצע שנות ה-60, לס בן ה-20 החליט שהגיע הזמן לפלס את דרכו העצמאית. הוא הצטרף ללהקה סקוטית מוערכת בשם THE BLUES COUNCIL – שם היה לראשונה המרכז המוזיקלי ולא רק האח הקטן של אלכס. ב-1965 הלהקה שחררה סינגל בחברת פארלופון, גרסת כיסוי לשיר BABY DON'T YOU DO IT, ונראה היה שהם בדרך להצלחה. אך במרץ 1965 הגורל היכה בפעם הראשונה. בזמן שהלהקה נסעה בוואן בין הופעות, החברים עברו תאונת דרכים קטלנית. קלידן הלהקה, פרייזר קולדר, והסולן הכריזמטי, ג'יימס גיפן, נהרגו במקום. לס התעורר לסיוט כשהוא חבול ושבור, אך הכאב הפיזי התגמד לעומת הצלקת הנפשית והטראומה העמוקה. התאונה פירקה את הלהקה ולס פרש מעולם המוזיקה לתקופה מסוימת. הנגינה שלו, כך סיפרו חבריו, קיבלה מאותו רגע גוון עמוק ואבל יותר.

ב-1967 לס עבר ללונדון, שהייתה באותה תקופה מרכז של סצנת הרוק והפסיכדליה, והצטרף ללהקה בשם CARTOONE. הם הוחתמו בחברת התקליטים אטלנטיק ונוהלו על ידי פיטר גראנט – איש עסקים קשוח ומנהל של להקה חדשה ושמה לד זפלין. החיבור הזה הוביל את הלהקה של לס לסיבוב הופעות בארה"ב ב-1969 כמופע החימום של זפלין. לס למד רבות מצפייה יומיומית בביצועיו של ג'ימי פייג' והעוצמה של הלהקה. החוויה הייתה מטלטלת; הוא חזר לגלזגו כשהוא מתהדר בשיער ארוך, משקפי ג'ון לנון וחזון מוזיקלי חדש. הוא חזר כאדם שונה לחלוטין. כישרונו לא נעלם מעיניהם של כוכבי התעשייה. מוריס גיב, מלהקת הבי ג'יס, שעמד אז בצומת דרכים מוזיקלי כמי שפרש מהלהקה המצליחה, גייס את לס להיות הגיטריסט המוביל באלבום הסולו שלו, THE LONER. הם הקליטו יחד את הסינגל RAILROAD, שהדגים מהלך לכיוון רוק כבד יותר. אולם, בשל פוליטיקה של חברות תקליטים, האלבום המלא נגנז – עוד פספוס כואב בקריירה של לס.

עם פירוק CARTOONE ב-1969, חזר לס לגלאזגו. שם, אחיו אלכס עשה עבורו את הטובה הגדולה ביותר בחייו – הוא הכיר לו זמרת מקומית בשם מגי בל. למגי היה קול בלוז נדיר ועוצמתי (שזיכה אותה בהשוואות לג'ניס ג'ופלין ובסי סמית'). החיבור בין הגיטרה הלירית של לס לקול הפראי של מגי היה מיידי.

הארווי דחק בחבריו לזנוח את הקאברים ולהתמקד בכתיבת חומר מקורי, ובכך שינה מהותית את שאיפותיהם. הם הקימו להקה בשם POWER, יחד עם המתופף קולין אלן, הבסיסט ג'יימס דיואר והקלידן ג'ון מקינס. פיטר גראנט, שכבר הכיר את כישרונו של לס, לקח אותם תחת חסותו ושינה את שמם ל-STONE THE CROWS. זו הייתה הפריצה של לס לקדמת הבמה. הדינמיקה בינו לבין מגי הייתה יוצאת דופן: היא הייתה סופה של רגש, והוא העוגן השקט שעוטף אותה במלודיות של הגיטרה שלו, מבלי להשתלט על הביצוע. הלהקה יצרה סאונד ייחודי שבא לידי ביטוי בשנת 1970 עם שני תקליטים נפלאים. בשנת 1971 יצא תקליטם השלישי, ונראה היה שהרכב זה צועד לקראת הצלחה כבירה. עד ש...

ב-3 במאי 1972 הגיעה להקת STONE THE CROWS להופעה במועדון "טופ ראנק" שבוויילס. בחוץ ירד גשם אבל בפנים היו 1,200 סטודנטים משולהבים. הקהל שהגיע למועדון השתוקק לשמוע אותם. הבמה, שהייתה מלאה בחוטים ומגברים כנהוג באותם ימים, הייתה פצצה מתקתקת, במיוחד לאחר שדווח כי אחד מאנשי הצוות שפך בטעות משקה על ציוד ההגברה. הארווי בן ה-27 עלה לבמה וניגש למיקרופון כדי להציג את השיר הראשון. מגי בל נזכרה: "עמדנו בצד הבמה. אפילו עוד לא התחלנו".

מבלי משים, הוא נגע בידיים רטובות (מבירה ששתה) במיקרופון שלא חובר כהלכה. מכת חשמל מהירה העיפה אותו באוויר והוא צנח לרצפה ללא תזוזה. שקט נפל באולם. הלהקה והקהל היו עדים לאירוע המזעזע. מגי בל סיפרה: "...הוא נגע במיקרופון ובגיטרה. וזהו". המתופף קולין אלן הוסיף: "שמענו זמזום עמוק. לסלי החזיק את המיקרופון ביד אחת ואת הגיטרה בשנייה, הם כאילו התחברו יחד ואז הופיע הבזק כחול". בלבול רב שרר במקום; חברי הלהקה שמיהרו לעזרתו של הארווי חטפו בעצמם מכות חשמל, מה שמנע מהם לסייע לו באופן מיידי. איש צוות ניסה בטירוף לנתק את הגיטרה מהמגבר אך ללא הצלחה ברגעים הראשונים. לבסוף, היה זה קולין אלן שהצליח לשבור את המעגל הקטלני כשבעט בגיטרה והרחיק אותה מגופו של הארווי. רק אז יכלו אנשי הרפואה להתערב ולבצע פעולות החייאה.

למרות המאמצים על הבמה והגעתו המהירה של האמבולנס, לא ניתן היה להציל את לס הארווי ומותו נקבע עם הגעתו לבית החולים בסוונסי. מגי בל נכנסה להלם ואושפזה. הארווי היה בן 27 בלבד במותו, מה שהוסיף את שמו לרשימה הטרגית של "מועדון ה-27", אך עם הבחנה ייחודית ומצמררת: הוא אחד ממוזיקאי הרוק הבודדים שמתו בפועל על הבמה במהלך הופעה. בל איבדה לא רק את שותפה המוזיקלי אלא גם את בן זוגה לחיים, באופן פתאומי ופומבי. מאוחר יותר תיארה כי נותרה במצב של הלם במשך מספר שנים לאחר האירוע.

סיבת המוות הייתה כשל חמור בבטיחות חשמל בסיסית. הארווי בא במגע בו-זמנית עם שני אלמנטים מוליכים: מיתרי המתכת של הגיטרה החשמלית ומיקרופון שלא היה מוארק. הדבר סגר מעגל חשמלי דרך גופו וגרם להתחשמלות קטלנית. בתחילת שנות ה-70, המודעות לסכנות אלו על הבמה הייתה נמוכה, ובעיות הארקה היו, לצערנו, תופעה שכיחה.

אחרי תקופת התאוששות, ניסתה מגי בל יחד עם חברי הלהקה הנותרים לצרף אליהם את הגיטריסט פיטר גרין, אך הוא לא היה כשיר לכך מבחינה פיזית ונפשית. סטיב האו, גיטריסט להקת יס, התנדב לסייע בהופעה וציין לאחר מכן כי נהנה מאוד לנגן איתם. ההרכב התייצב לזמן קצר עם הצטרפותו של הגיטריסט הצעיר ג'ימי מקולוק, אך התפרק סופית לאחר צאת התקליט הרביעי.

ובעיתון להיטון החליטו בזמנו לפרסם, בטעות, שלס הארווי היה בכלל זמר הלהקה. רק בישראל?

המתופף של פינק פלויד בתקליט סולו? הממממ... ב-3 במאי בשנת 1981 יצא תקליט סולו ראשון של ניק מייסון, מתופף להקת פינק פלויד. שמו הוא FICTITIOUS SPORTS.

אוקיי, זה ברור: כשמדברים על אלבומי סולו של חברי פינק פלויד, הנטייה הטבעית היא לצלול אל המלודיות המלטפות של דייוויד גילמור או אל הזעם הפוליטי של רוג'ר ווטרס. אבל איך בדיוק אמור להישמע תקליט של מתופף הלהקה? זו הייתה תעלומה, עד שב-1981, המתופף שתמיד נשאר בעמדת הצד, ניק מייסון, שחרר תקליט שהפתיע את כולם – לטוב ולרע. הוא בהחלט לא נשמע כמו "הצד האפל של הירח", ויש אפילו כאלו שנחרו בבוז: HOW I WISH NICK WAS HERE.

הדבר הראשון שצריך להבין לגבי התקליט הזה הוא שמדובר בתרמית מוזיקלית קטנה וחיובית. למרות ששמו של מייסון מתנוסס על העטיפה, מדובר למעשה בתקליט של המלחינה והפסנתרנית האוונגרדית קרלה בליי. היא כתבה את כל השירים, עיבדה את כל הכלים, והרוח שלה נמצאת בכל תו. מייסון, מצדו, סיפק את הכיסאות באולפן, את שירותי ההפקה ואת התיפוף היציב והמוכר שלו. התוצאה היא מפגש פסגה בין עולם הרוק המתקדם לבין הג'אז-רוק האקסצנטרי של ניו יורק.

האלבום בולט מאוד בהשוואה לעבודות סולו אחרות של חברי פינק פלויד. הוא ממחיש את נכונותו של מייסון – תכונה ייחודית בקרב חבריו, או שמא כזו הנובעת ממגבלותיו בכתיבת חומרים ובביצועם – להיטמע לחלוטין בעולמו היצירתי של אמן אחר. בכך, הוא העניק את שמו ואת חתימתו הקצבית לפרויקט שמרוחק מאוד מנופי הצליל המוכרים של להקת האם שלו. אבל, עם כל הכבוד לתיפוף המדויק, קשה להרגיש כאן את "ניק מייסון האמן". אם הייתם מסירים את שמו מהעטיפה, סביר להניח שאף אחד לא היה מנחש שיש כאן קשר לפינק פלויד. לפעמים זה מרגיש כאילו הוא אורח בתקליט של עצמו – מה שבפועל נכון. אך האם התקליט כיצירה מפתיעה? הוא בהחלט מדליק ומבריק!

אז מה הסיפור? בעקבות אלבומם הטעון של פינק פלויד, THE WALL משנת 1979, מצאו את עצמם חברי הלהקה במצב מורכב אל מול השתלטותו הבוטה של רוג'ר ווטרס על ההרכב. בתוך המתח הזה, הוציא המתופף ניק מייסון את תקליט הסולו הראשון שלו במאי 1981. עם זאת, המונח "תקליט סולו" התגלה מיד כהגדרה חמקמקה; אף שהאלבום יצא תחת שמו של מייסון, הפרויקט נוהל אמנותית על ידי מלחינת הג'אז והקלידנית האמריקאית קרלה בליי.

האלבום עשה שימוש בשירתו הייחודית של רוברט וויאט – חבר קרוב של מייסון, שזכה ממנו להפקה מיוחדת באלבומו ROCK BOTTOM שנים קודם לכן, כמו גם לתמיכה כלכלית לאחר פציעתו הקשה. וויאט מעניק לשירים כאן יופי שרק הוא מסוגל לייצר. הוא ללא ספק מצפן רגשי של הפרויקט הזה.

וקרלה בליי? היא ידועה בכתיבה הצינית והמשעשעת שלה, והיא נחשבת לאייקון מוערך בעולם הג'אז האוונגרדי. זה מרענן לשמוע מוזיקה מורכבת שלא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית, בניגוד לדרמה המופרזת שהתרחשה בפינק פלויד באותן שנים. הזרעים לתקליט נזרעו במהלך תקופה של חשבון נפש עבור מייסון: הסשנים האינטנסיביים והשוחקים של THE WALL גבו מחיר כבד, והמתופף חיפש פורקן יצירתי והפוגה מבורכת מהלחצים הפנימיים בלהקה. בתחילה תכנן מייסון להקליט בארה"ב אלבום המבוסס על רעיונותיו שלו, אך התוכנית קיבלה תפנית חדה כאשר קרלה בליי נכנסה לתמונה.

בליי שלחה למייסון קלטת דמו עם יצירותיה האחרונות. מייסון מצא את החומר החדש שונה ומרתק, ובעיקר "תואם לחלוטין את טעמי האישי". הוא החליט לזנוח את תוכניותיו המקוריות ולהתחייב לשיתוף פעולה מלא בפרויקט של בליי, שהלחינה את כל המוזיקה והמילים. ייתכן כי בבסיסו היה זה פרויקט של בליי שמייסון "השאיל" לו את שמו בעיקר לצורכי מינוף מסחרי, בתקופה שבה המותג "פינק פלויד" היה בשיאו. מייסון עצמו הודה בסיבה הפרגמטית: היה לו חוזה סולו באותה עת, והוא קיווה שמעריצי פלויד יגלו דרכו מוזיקה חדשה.

למרות שההקלטות הסתיימו כבר באוקטובר 1979, האלבום יצא לאור רק כעבור כמעט שנתיים, במאי 1981. העיכוב המשמעותי נבע בעיקר מהבלבול של חברות התקליטים בנוגע לשיווק מוצר כה חריג. השילוב בין מתופף רוק מפורסם, מלחינת ג'אז אוונגרדית וקולו של רוברט וויאט יצר צליל שקשה לסיווג, והציב אתגר בפני מנהלי השיווק שהורגלו למוצרים פשוטים יותר. למרות הניסיון לנצל את המוניטין של מייסון, התקליט לא הותיר חותם מסחרי ולא נכנס למצעדים. המוזיקה הייתה רחוקה מדי מהצליל המצופה מיוצא פינק פלויד, ולא הצליחה לדבר אל קהל המיינסטרים שנמשך לשמו של המתופף.

כך נכתב בביקורת של מגזין הרולינג סטון: "ראשית, חשוב לציין שלמרות שם האלבום – ניק מייסון אינו הכוח המוביל כאן. הקרדיט מגיע למלחינת הג'אז קרלה בליי, שהביאה להקלטות את להקת הליווי שלה (ללא המתופף הקבוע). באלבום מתארחים גם רוברט וויאט והגיטריסט כריס ספדינג. נראה כי האלבום יצא בחברת תקליטים גדולה רק בזכות שמו של מייסון המופיע בהבלטה, אך למרבה הצער, הכותרת אינה משקפת את המציאות: אין מדובר ביצירותיו של מייסון, אלא באלבום נוסף של בליי. רוברט וויאט במיטבו, אך המוזיקה של בליי היא שילוב של אוונגרד ואבסורד שלא ממש מצליח להתחבר".

בעיתון הבריטי SOUNDS היו אף פחות סלחניים וקבעו: "האלבום הזה מכתים את שמה של קרלה בליי". אאוץ'.

מלך הפ'אנק נולד! ב-3 במאי בשנת 1933 נולד ג'יימס בראון. האיש שעבד הכי קשה בשואו ביזנס.

ג'יימס בראון!!! שתי מילים שאומרות לי כל כך הרבה!!! שנים רבות הקשבתי למוסיקה שלו. ולא הייתה פעם אחת שלא התחשק לי לרקוד עם זה. זה היה קצב שהעיף את העצב!!! זה היה פאקינג בום! בום! בום!

האמת צריכה להיאמר - הוא המציא מחדש את הקצב. לפני ג'יימס בראון, הדגש במוסיקה הפופולרית היה בדרך כלל על הביט השני והרביעי - כשיש משקל ריתמי של ארבעה רבעים. בראון הגיע והחליט להפוך את הקערה על פיה. הוא העביר את כל המשקל אל ה-ONE. זו המכה הראשונה של התיבה. ה-ONE הזה הפך לעוגן, לנקודת התייחסות שסביבה כל שאר הכלים יכולים להתפרע, להסתנכרן ולייצר את המתח המיני והקצבי המפורסם שלו. זהו הבסיס שעליו נבנה הפ'אנק וזה - בדיוק זה - מה שגורם לגוף לזוז עוד לפני שהמוח מבין מה לעזאזל קורה פה.

ואחד הדברים המרתקים במוסיקה של בראון הוא היחס שלו לכל כלי נגינה. עבורו, הגיטרה לא הייתה רק כלי מלודי, הסקסופון היה לא רק לכלי לתת סולו, והפסנתר או ההאמונד לא באו רק למילוי הרמוני. כל נגן בלהקה שלו הפך לחלק ממערכת תופים אנושית ענקית. הגיטרה של ג'ימי נולן ניגנה "שריטות" קצביות קצרות, כלי הנשיפה סיפקו דקירות חדות ומדויקות, והבס יצר את הלופים המהפנטים. פאק!!! ובראון ניצח על המכונה הזו ביד רמה, והתוצאה היא חומת סאונד קצבית שפשוט אי אפשר לעמוד בפניה.

במהלך קריירה שנפרסה על פני יותר מ-50 שנה, ג'יימס בראון לא רק כינה את עצמו "האיש שעובד הכי קשה בשואו ביזנס"; הוא נודע גם בכינויים כמו "מיסטר דינמיט", "אח נשמה מס' 1" ו"סנדק הנשמה", והוא הצדיק כל אחד מהם הלכה למעשה. והמוזיקה שלו? הו, אלוהים! היא הייתה מיוזעת ומורכבת, ממושמעת ופרועה. ומעבר לעשרות הלהיטים שלו, הוא יצר ניב מוזיקלי שלם המהווה כיום בסיס למוזיקת הפופ ברחבי העולם. "לימדתי אותם את כל מה שהם יודעים, אבל לא את כל מה שאני יודע", כתב באוטוביוגרפיה שלו. והוא לא רק ידע לשיר היטב... הוא הפיק קולות שהיו חלק בלתי נפרד מהעיבוד המוסיקלי. הצרחות, הנהמות, הגניחות והדיבור המקוטע שלו לא היו קישוטים, אלא כלי נגינה נוספים שדחפו את הקצב קדימה. הוא ידע מתי למשוך את המילה ומתי לקטוע אותה בחדות כדי להשאיר מקום למכת תוף. היכולת הזו להפוך את הקול האנושי לכלי הקשה היא גאונות.

ותנועות הבמה שלו? הו, אלוהים!!! הסיבובים, הצעדים המהירים, הנפילות על הברכיים ותנועות נוספות זכו לחיקוי על ידי מבצעים שניסו להשתוות ליכולותיו הגופניות, ממיק ג'אגר ועד מייקל ג'קסון. במהלך שנות ה-60 הוא היה גם כוח פוליטי ששינה ביצירתו את הטרמינולוגיה הגזעית של אמריקה. הוא מעולם לא היה צפוי פוליטית; כך למשל, בשנת 1972, הוא תמך בבחירתו מחדש של ריצ'רד ניקסון. זה טלטל לא מעט מעריצים.

בראון ניהל חיים סוערים והכיר את הכלא מבפנים הן כנער והן כבוגר. הוא נכלא בשנת 1949 לאחר שפרץ למכונית, ושוחרר על תנאי שלוש שנים לאחר מכן. בזמן שהותו בכלא הוא שר בלהקת גוספל, ולאחר שחרורו הצטרף ללהקה בראשות בובי בירד, ומשם סלל את דרכו לצמרת. והוא היה יזם שבסוף שנות ה-60 החזיק בחברת הוצאה לאור משלו, בשלוש תחנות רדיו ובמטוס סילון פרטי (שאותו נאלץ למכור בהמשך כדי לשלם מסים). אבל בשנת 1978 נעצר בראון על ידי המשטרה בעיצומה של הופעה בניו יורק. הוא הואשם בהפרת צו שאסר עליו לעזוב את שטחי ארצות הברית כל עוד מתנהלת חקירה בעניין תשלומי שוחד הקשורים לתחנות רדיו שבבעלותו.

והוא היה כה נחרץ בהתנגדותו לסמים, שבמשך 25 שנה מהקריירה המקצועית שלו הוא נהג לפטר על המקום חברי להקה או זמרי ליווי שהשתמשו בהם. בראון הקפיד לשמור מרחק מחומרים אסורים עד סוף שנות ה-70, אבל מאז הוא "פיצה" על כך בצריכה מוגברת של מריחואנה, קוקאין, תרופות מרשם ממכרות והסם ההזייתי PCP (הידוע גם בכינויו "אבק מלאכים"). הוא נעצר בעבר גם באשמת תקיפת אשתו. מה קורה, ג'יימס?

למרות שהמוסיקה נשמעת לעיתים כחגיגה חופשית ומשוחררת, מאחורי הקלעים ג'יימס בראון היה דיקטטור של מוסיקה. הוא היה קפדן וחמור סבר ונהג לקנוס את חברי הלהקה שלו על תווים שגויים או על צחצוח נעליים שאינו מושלם. הוא דרש שלמות. הוא היה קולט מיד מי מהנגנים פספס תו או איחר בכניסה בנגינתו במהלך הופעה ודאג לסמן לו שמשכורתו תקוצץ. ואתם חושבים שזה מה שגרם לנגנים לא לרצות לנגן איתו?! ממש לא!!! הוא היה בית ספר לביצועים גבוהים במוסיקה. ניגנת עם ג'יימס בראון וצלחת את זה? יש לך תואר "בוגר ג'יימס בראון".

עליית הדיסקו הובילה לדעיכתו בסוף שנות ה-70. עם זאת, הופעתו בסרט "האחים בלוז" בשנת 1980 סימנה תחייה מחודשת ומרשימה בקריירה שלו. וכמובן שהשיר LIVING IN AMERICA בסרט של רוקי החזירה אותו ביג טיים לעניינים. כמו שהאיש אמר בראיון עמו: "תמיד הקדמתי את זמני ב-25 שנים". מה שנכון, נכון - המוסיקה שלו היא האמת הצרופה!

סליי אומר לכם לעמוד! ב-3 במאי בשנת 1969 יצא התקליט STAND של להקת SLY AND THE FAMILY STONE.

ואוווו! זה תקליט שהוא מבחינתי חובה בכל בית פ'אנקי כשר! ככה עושים את זה! בדיוק ככה! ובנקודת הזמן ההיא, סליי והפאמילי סטון סטו מהכיוון המוזר (אך עדיין סופר מדליק) אליו דחפו בתקליט הקודם שנקרא LIFE, וניסו לכבוש מחדש את מעמדם בתור כוכבים גדולים ובעלי חשיבות חברתית עצומה. כמעט כל שיר בתקליט הזה מתפקד כהמנון וכתקליט זה לא מנסה בכוח להיות רוק או סול. זה הכל ביחד.

ובאופן מקרי, או אולי ממש לא מקרי, STAND יצא אל אוויר העולם בדיוק בשנה של פסטיבל וודסטוק. ההופעה של סליי והפמילי סטון שם הוכתרה כאחת הטובות ביותר שנראו על הבמה ההיא, עד שאפשר היה לומר בביטחון ששנת 1969 פשוט הייתה שייכת להרכב הגדול הזה. וזה קרה בצדק מוחלט, כי פעם נוספת סליי וחבריו סיפקו את הסחורה כפי שרק הם ידעו לעשות. הפעם הם גם הדגימו לעולם שהם יכולים להיות יומרניים, פומפוזיים ואוניברסליים – ועדיין לצאת מזה בשלום ובהערצה. למעשה, התקליט הזה התאפיין בטון הרבה יותר אפל מקודמיו. זה היה קדימון למה שיגיע עם הלהקה הזו בתקליט שיפרק אותה (THERE'S A RIOT GOING ON). עדיין נראה שהיה בו משהו מערער. אולי זה היה השימוש בסמים – ככל הידוע, סליי כבר היה מכור כמעט לחלוטין באותה תקופה לסמים לא קלים, וחלק מהאלמנטים הפסיכדליים בתקליט שיקפו זאת היטב. זה כבר לא היה משהו שבא להגיד לנו DANCE TO THE MUSIC. הפעם זה בא להגיד לנו לרקוד ולהקשיב היטב בו זמנית.

וזה מתחיל עם שיר הנושא הקורא למאזינים לעמוד על זכויותיהם. אני אוהב במיוחד את הרגע שבו השיר הופך באמצע לפ'אנק אמיתי ומתוזמר להפליא – ככה בדיוק צריך לעשות את זה! האמת היא שהשיר יצא לראשונה כתקליטון שדרים ללא קטע הפ'אנק המסיים; השדרנים לא התלהבו ומיעטו להשמיעו, וזו הסיבה שסליי החליט "לפלפל" את השיר – וזה הצליח.

וישנו כמובן הלהיט הקליט EVERYDAY PEOPLE, עם עבודת הבס של לארי גרהאם הווירטואוז, שדווקא כאן מנגן תו אחד בלבד. סליי שאל לשיר הזה אלמנטים משיר הילדים הנודע MOTHER GOOSE, ומי שקנה בזמנו את התקליט כבר הכיר את השיר, שיצא קודם לכן כתקליטון וזכה להצלחה. לארי גרהאם העיד: "מעולם לא עשיתי זאת קודם – לנגן בתו אחד לאורך כל השיר. שם נכנס חופש היצירתיות של הלהקה".

ואם אתם רוצים עוד פ'אנק – קבלו את SING A SIMPLE SONG הרצחני. שיר פשוט, הם אומרים? לא, זה שיר מטורף! גרוב אדיר נשמע גם בשיר YOU CAN MAKE IT IF YOU TRY – כמה זיעה ותעוזה יש פה!

בקטע הארוך SEX MACHINE (שנקרא כך עוד לפני שג'יימס בראון הוציא את הלהיט שלו בשם זה), הלהקה מציגה ניסיוניות מוזיקלית שנשמעת כמו משהו שיכול היה לצאת בקלות מהמעבדה היצירתית של ג'ימי הנדריקס. קטע זה שונה לחלוטין משאר שירי התקליט; אף שעל פני השטח נדמה לעיתים שאין בהם עומק אלא רק רצון להרקיד, מתחת לפני השטח מבעבעים מסרים חשובים. עם זאת, הקטע הזה קצת נמתח מדי לטעמי על חשבון הוספת עוד שיר מדליק.

למשל, השיר DON'T CALL ME NIGGER, WHITEY מעביר בבירור את מסר היריבות הקשה בין הגזעים. אל תשכחו שארה"ב של אז הייתה משוסעת בגלל מלחמת גזעים, כשנה בלבד לאחר רציחתו של מרטין לות'ר קינג. הקהילה השחורה חשה שרצחו לה את החלום. הקולות בשיר זה מקניטים בכוונה זה את הצד של זה, וקשה להישאר אדישים לקולות המלחמה הללו. שום שיר קודם של סליי לא היה רעיל ונוקב כמו השיר הזה ששמו מדבר בעד עצמו. אלוהים אדירים, יש שם גרוב פשוט עצום. זו הייתה ה-אמא של כל הגרובים שעוד יבואו. זה לוהט, מהביל, רווי בריח של אסיד ומסוגל להכניס כל אחד שיש לו לב פועם לאקסטזה. באמת ניתן להבין שהחבר'ה האלה האמינו במה שהם עשו כשהם שרו כמה הם רוצים לקחת אותנו גבוה יותר, בום בום בום. ריף הבס של לארי גרהאם, ואותם תפקידי כלי נשיפה קצרצרים בתוך הגרוב - שום תיאור מילולי לא יעשה צדק עם המנגינה הזו. השיר הזה בהחלט היה צריך לעמוד בשורה אחת עם רגעי המוסיקה הגדולים ביותר של סוף שנות השישים.

ואיך אפשר שלא להזכיר את I WANT TO TAKE YOU HIGHER המקפיץ? סליי סטון ידע היטב כיצד לעבד את השירים – לא רק מבחינת הנגינה, אלא גם בטוויית הקולות השונים של חברי הלהקה, שעונים זה לזה ויוצרים יחדיו מרבד ווקאלי מרשים.

במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "כמו 'האמהות' של פרנק זאפה, הלהקה של סליי סטון היא ייחודית. למעשה, השוואה בין שתי הלהקות אינה מופרכת כפי שהיא עשויה להיראות בתחילה. שתיהן דורשות שיתייחסו אליהן ברצינות. אך בעוד ש'האמהות' לקחו את מוזיקת הפופ לרמות מורכבות שלא ניתן היה להעלות על הדעת בעבר, סליי ומשפחתו הלכו לכיוון ההפוך – אל היסודות. בהתחלה נשמע תקליטם החדש כמו מוזיקת נשמה מעוותת, או כזו שחסרה את הליטוש הסטנדרטי שלה, אך כמה האזנות מגלות שמדובר ברושם שטחי בלבד. בעוד שמשפחת סטון מציגה הופעה, אין זו הופעה לראווה בלבד.

ראשית, אין פה ניסיון לתחכום מאולץ. אף שכל חברי הלהקה הם מוזיקאים מוכשרים, הסאונד הכללי שלהם מזכיר יותר כנופיית רחוב רועשת שבמקרה מחזיקה בכלי נגינה, מאשר תערובת מהוקצעת של נגנים. מבחינה ווקאלית, הם קרובים הרבה יותר ללהקות השחורות של אמצע שנות החמישים מאשר ללהקות הרית'ם אנד בלוז של ימינו. אך אם מדובר בכנופיית רחוב צעירה ורועשת, הרי שזו כנופיה עם תחושה ברורה מאוד של מטרה מוסרית. כמעט כל השירים כאן הם אידיאליסטיים בגלוי ועוסקים בבעיות חברתיות בוערות במונחים מופשטים – דבר שבדרך כלל לא נמצא במחוזות מוזיקת הנשמה. התקליט אינו רק פולמוס; זוהי גם מוזיקת גוף חיונית מאין כמוה. פשוט לא ניתן להאזין לה בווליום נמוך ועדיין לתקשר איתה. התקליט נשען על אנרגיה צרופה יותר מכל דבר אחר.

הכלי הדומיננטי ביותר בסאונד הוא לרוב הבס, שהוא בלתי פוסק וחזרתי. למעשה, הדבר המטריד ביותר בתקליט הזה בתחילה היה החזרתיות העיקשת, הכמעט מתריסה שלו. אך זה הטריד רק כי ישבתי שם וניסיתי להבין את זה; ברגע שקמתי (כפי ששם התקליט מציע – !STAND), הכול היה בסדר גמור".

סליי סטון כתב בספרו: "התקליט הזה המריא למעלה כמו טיל. רכבתי גבוה על ההצלחה שלו. אבל הייתי 'גבוה' לא רק בגללו – הייתי גבוה-מסטול מקוקאין ומכל דבר אחר מסביב".

לסיום, תבינו משהו: בלי האלבום הזה (שיש לו סאונד שעם המערכת הנכונה גורם להרגיש כאילו הלהקה מנגנת וקופצת לך בסלון), לא היינו מקבלים את פרינס, לא את רד הוט צ'ילי פפרס, ואפילו מיילס דייוויס לא היה עובר לתקופה החשמלית שלו. כן, עד כדי כך.

גם זה קרה ב-3 במאי:

- בשנת 1950 נולדה הזמרת הבריטית מארי הופקין. פול מקרטני הוא זה שגילה אותה ב-1968, אחרי שהופיעה בתוכנית כשרונות צעירים בטלוויזיה. הוא הפיק עבורה להיט ענק (ביצוע מחודש ל- THOSE WERE THE DAYS) ותקליט בשם POSTCARD. מאז הוציאה הופקין עוד תקליט אחד (וטוב יותר לטעמי) בהפקתו של בעלה, טוני ויסקונטי. היא גם הופיעה בשנת 1972 בארצנו ונחלה כישלון.

- בשנת 1976 התחיל פול מקרטני את מסע ההופעות שלו עם להקת כנפיים בשם WINGS OVER AMERICA. סיבוב ההופעות הזה הפך להיות ההצלחה הגדולה ביותר של מקרטני בסבנטיז, מבחינת הופעות.

- בשנת 1944 נולד פיט סטייפלס, הבסיסט של להקת THE TROGGS (שאחד מלהיטיה הגדולים היה WILD THING).

- בשנת 1969 הגיע ג'ים מוריסון (מלהקת הדלתות) למועדון 'ויסקי א גו גו' שבמערב הוליווד ועלה לבמה כדי לשיר עם הזמר אריק ברדן ולהקת BLUES IMAGE. כתב של עיתון מלודי מייקר הבריטי נכח שם ודיווח: "ביליתי יום קודם לכן עם אריק ברדן שנראה לא מרוצה כי נאלץ לחיות בגלות בלוס אנג'לס. אבל נראה שהוא מצא מישהו טוב להתרועע עמו בצורת ג'ים מוריסון". בשנת 1970 סיפר מוריסון על ברדן במלודי מייקר: "אני אוהב מישהו שמשתכר איתי מהסיבות הנכונות ובדרך הנכונה". באותו יום, בו נערכה ההופעה עם השניים, הופיעה לפני כן להקה ושמה TARANTULA.

- בשנת 1967 הודיעה שלישיית האחים ווקר על פירוק וסקוט ווקר ימשיך לקריירת סולו.

- בשנת 1967 הופיעה להקת פינק פלויד במועדון אנגלי בשם מולאן רוז'. מודעות הפרסום המוזרה להופעה ציינה כך: THE MOULIN ROUGE NIGHT CLUB.... WINE, DINE DANCE, AND HAVE A GAY TIME

- בשנת 1934 נולד פרנקי ואלי, הזמר מלהקת THE FOUR SEASONS.

- בשנת 1968 הקליטה שלישיית JIMI HENDRIX EXPERIENCE את השיר VOODOO CHILE, שיצא באלבום הכפול ELECTRIC LADYLAND. השיר הזה יצא גם כסינגל חודשיים לאחר מותו של הנדריקס והגיע למקום הראשון במצעד הבריטי. סולו הגיטרה בשיר הזה נחשב לאחר הגדולים בפנתיאון הרוק הקלאסי.

- בשנת 2014 מת המתופף בובי גרג. בגיל 78. מי הוא, אתם שואלים? גרג הוא זה שתופף בקלאסיקות כמו LIKE A ROLLING STONE (של בוב דילן) ו- SOUNDS OF SILENCE (של סיימון וגרפונקל).

- בשנת 1919 נולד זמר הפולק פיט סיגר, שכתב בין השאר גם את TURN TURN TURN (שידוע בעיקר בזכות הביצוע של הבירדס) הוא מת בגיל 94 בבית חולים בניו יורק.

- בשנת 1974 יצא תקליטה השביעי של להקת סטאטוס קוו ושמו QUO. התקליט נחשב בעיני מעריצי הלהקה כאחד היותר כבדים שלה.

- בשנת 1971 ניגנה לד זפלין, בקופנהגן, בפעם הראשונה והיחידה בהופעה חיה את השיר FOUR STICKS (מהתקליט הרביעי). שיר נוסף שקיבל את הבכורה שלו בהופעה הזו היה MISTY MOUNTAIN HOP (שהוא זה שפותח את צד ב' בתקליט הרביעי). 4000 האנשים שהגיעו להופעה הזו זכו לביצוע היחיד והמיוחד הזה. שיר נוסף ולא שכיח בהופעות הלהקה (למעשה, בוצע רק שלוש פעמים במלואו בהופעות הלהקה) בערב הזה היה GALLOWS POLE. במהלך השיר WHOLE LOTTA LOVE עלה מנהל ההופעות של הלהקה, ריצ'ארד קול, וניגן עם הלהקה בקונגס.

ג'ורג' סורנסון מעיתון NME דיווח על ההופעה: "לד זפלין היא להקת הרוקנרול של 1971. אין ספק בכך. הקהל יצא מהמקום עם עור תוף מצלצל, אחרי שזפלין ביצעה 135 דקות של רוק כבד וחזק מאד. הלהקה נשמעת טוב בהרבה מכפי שהייתה שנה לפני כן. ג'ימי פייג' ניגן באופן מדהים והוא ממש יכול להיות ההנדריקס החדש, אם הוא רוצה. השיר על המדרגות לרקיע יפהפה. הוא נבנה מקטע שקט עד לשיאו הגדול, עם מתקפת צליל מחשמלת. איזה קול יש לרוברט פלאנט! יש לו את הקול החזק והגבוה ביותר כיום ומדהים לראות כיצד הוא משתמש בו".

- בשנת 1962 הופיע פרנק סינטרה בהיכל התרבות בתל אביב. זו הייתה אחת משמונה הופעות שלו פה אז - כולל בבסיסים צבאיים ובעין גב. הכנסות מהופעותיו נתרמו להקמת בתי נוער. לפני הופעתו בהיכל התרבות בתל אביב עלו לבמה אמני חימום כגון תזמורת הבידור של רשות השידור, מקהלת הילדים על שם צדיקוב, הזמרת אסתר רייכשטאט (זו, כמובן, אסתר עופרים) וריקודי עם בביצוע הוועד הפועל. אריק לביא היה הכרוז שהביא לבמה את סינטרה ששר בליווי שישיית ביל מילר.

המכשפה הטובעת של זאפה. ב-3 במאי בשנת 1982 יצא תקליט חדש לפרנק זאפה ושמו SHIP ARRIVING TOO LATE TO SAVE A DROWNING WITCH.

להקשיב לפרנק זאפה זו תמיד חוויה שמערבת מאמץ אינטלקטואלי. אז ניסיתי וניסיתי וניסיתי ו... התקליט הזה לא מתקרב אליי. האם אני המכשפה הטובעת פה? האם זאפה הוא הספינה שבאה להציל אותי מאוחר מדי? נו, מה שיהיה... הבעיה המרכזית של האלבום היא חוסר האיזון הקיצוני שבו. מצד אחד, הוא מכיל את הלהיט הכי גדול של זאפה במיינסטרים האמריקאי. מצד שני, שאר האלבום הוא תצוגת תכלית של מורכבות מוזיקלית לא ברורה ביחד עם רעיונות שעדיף לו היו נשארים בחוץ.

אוקי, ברור ששם האלבום והקונספט שלו הגיעו לזאפה בעקבות הציור המופיע על העטיפה. הציור הופיע לראשונה בספר DROODLES של ההומוריסט רוג'ר פרייס משנת 1953 וזאפה סיפר: "תמיד אהבתי את הציור הזה. ניסיתי לאתר את הבחור שיצר אותו, ובסוף גיליתי שהוא גר ממש קרוב אליי. רכשתי ממנו ישירות את הזכויות להשתמש ביצירה הזו". שימו לב שהאותיות Z ו-A בשמו של פרנק זאפה עוצבו כך שיתאימו לקווי הציור.

אז האלבום נפתח בשיר NO NOT NOW. זוהי הקלטה אולפנית משנת 1981, וזאפה תיאר כך את העבודה על תפקיד הבס: "ארתור בארו הגיע לנגן בס וזימזמתי לו, תו אחר תו, את מה שרציתי שינגן. הוא ניגן כמה תווים, ואז עצרנו כדי שאזמזם לו את התווים הבאים. כך זה בוצע – כשמונה תיבות בכל פעם. זהו תפקיד בס נהדר שהתגבש שם". אחד הזמרים בשיר הוא רוי אסטרדה, בסיסט להקת "אמהות ההמצאה" בעבר, שנים לפני שהורשע בפדופיליה ונשלח למאסר ממושך. אסטרדה היה ידוע בשירת הפלצט המרשימה שלו, אך בעת הקלטת השיר הזה הוא נאלץ לחזור על תפקידו שוב ושוב, מכיוון שזאפה הרגיש שאינו מדייק בתווים. האמת? אני לא אוהב את השיר הזה. זה מזכיר לי בדיוק את הנוסחתיות הזפאאית ההיא של האייטיז, שגורמת לי לרצות לברוח כל פעם אל התקליטים המוקדמים יותר שלו, כדי להירגע.

השיר השני באלבום הוא הלהיט VALLEY GIRL. הוא הוקלט באולפן כשבתו של זאפה, מון, מאלתרת ומדקלמת רעיונות משלה. זאפה נזכר: "הרעיון הבסיסי לשיר נולד במהלך ג'אם שעשיתי ב-1981 עם הנגנים שלי. הקלטתי את זה, וההקלטה שכבה בצד זמן רב. יום אחד לקחתי אותה והוספתי מילים; הערתי את מון באמצע הלילה והיא הגיעה לאולפן לבצע חמישה טייקים שונים, אותם ערכתי יחד". אז מון מחקה את הנערה האמריקאית הממוצעת מהמעמד הבינוני שלועסת מסטיק. אוקי, זה נחמד בהתחלה - אבל זה נמתח ונמתח ונמתח כמו מסטיק, עד שהיא כבר חוזרת על אותו משפט שוב. אבל השיר הפך ללהיט ברדיו האמריקאי לאחר שמון לקחה את ההקלטה לתחנת הרדיו KROQ-FM, ומשם ההצלחה "התלקחה". זאפה זיהה את הפוטנציאל ושכר אנשי שיווק כדי להפוך את השיר ללהיט גדול עוד יותר. עם זאת, הוא מעולם לא ביצע את השיר בהופעה חיה.

על השיר I COME FROM NOWHERE אמר זאפה: "השיר מדבר על אנשים שמחייכים יותר מדי. אני מוצא סכנה גדולה וברורה באנשים מהסוג הזה". גם שיר זה לא בוצע מעולם בהופעה חיה על ידי זאפה. ורוי אסטרדה שר אותו בטון אולטרה-מסטול שהצליח לשאוב ממנו את כל הקסם האפשרי. לא יודע מה אתכם - הקטע הזה הוא מבחינתי סתמי. חבל.

צד ב' של האלבום מורכב מהקלטות חיות ונפתח בשיר הנושא. השיר הוקלט בשנת 1981 והודבק בעריכות ממספר הופעות שונות. לפי זאפה, השיר כולל 15 עריכות שונות: "כמה מההדבקות מכילות רק שתי תיבות! היה לנגנים שלי קשה מאוד לנגן את השיר הזה על הבמה באופן מושלם. בכל פעם מישהו פיספס, אבל אני מודה שזה שיר שקשה לנגינה. לכן הקשבתי לכל גרסה שהוקלטה על הבמה, ביצעתי עריכות והוספתי לאחר מכן מספר אלמנטים באולפן". התוצאה? פאזל שהורכב במאמץ רב מדי.

אז כן, האלבום הזה הוא הפגנת כוח של טכניקה. הנגנים שלו מבצעים דברים שהם מעבר ליכולת אנושית רגילה. אבל לפעמים, כמאזין, אני מחפש משהו שירעיד את הלב, לא רק יאתגר את המוח. באלבום הזה, הרגש נעדר כמעט לחלוטין, ובמקומו יש דיוק מכני ומורכבות לשם מורכבות. לא קצת הגזמנו, פרנק?

באופן כללי, התקליט לא היה נשכני מבחינה חברתית. פרנק זאפה הלך יותר על אפקט קומי פשוט, כמו ברצועת הנושא הארוכה באופן מייסר שעסקה בגורלה של מכשפה קטנה ומסכנה לאחר שכביכול התרחצה באוקיינוס עם קרינה וצמחה לגובה של חמישה עשר רגל. המילים אכן היו מצחיקות מאוד, אבל הבעיה הייתה שהן היוו רק חלק קצר של ראפ בתוך ג'אם ניסיוני ארוך. יש שם המון סולו גיטרה וחלקים מגניבים שונים, אבל רובם נשמעים רחוקים מסולואי הגיטרה הטובים ביותר שלו. נראה היה שפרנק פשוט גילה כמה צלילי גיטרה ואפקטים מצחיקים והיה מרוכז יותר בניצול האפקטים האלה מאשר בהפקת מוזיקה עתירת אנרגיה. במילים אחרות – אין פה שום דבר שצריך להתרגש ממנו במיוחד. הקטע הבא נקרא ENVELOPES, והגיטריסט סטיב ואי סיפר על רגע לא נעים שהתרחש סביבו: "סולו הגיטרה שלי בהופעה בקטע הזה היה מדהים, היו בו רגעים עוצמתיים ממש. אבל זאפה מחק אותו בטעות. הוא טמן את ראשו בין ידיו ואמר בכאב: 'אוי לא, לפעמים אני כזה מטומטם'. אמרתי לו שלא ידאג ושאגיע לאולפן לבצע זאת שוב, כדי להשיג צליל קרוב ככל הניתן למה שהיה על הבמה. הגעתי לאולפן וזה יצא אפילו טוב יותר. כנראה שאי אפשר לשטות בגורל".

הקטע נכתב במקור בשנת 1968 והוקלט לראשונה ב-1970, אך זאפה לא היה מרוצה מהתוצאה. זמן קצר לאחר מכן, חלקים מהלחן נכנסו לפסקול הסרט "מאתיים מוטלים" משנת 1971. מאז ביצע זאפה את הקטע מספר פעמים בהופעות, כאשר מקצב הרגאי נוסף אליו ב-1981. זאפה ציין: "אני נהנה לנגן רגאי יותר מאשר להקשיב לו". הקטע המסיים את האלבום נקרא TEEN AGE PROSTITUTE – קטע "זאפאי" טיפוסי לאותה תקופה. האמת? זה קטע מצחיק. רוב חלקי השירה בוצעו על ידי זמרת אופרה (ששמה לא נזכר בטקסט המקורי, אך מדובר בליסה פופיל) והאפקט ברור ופוגע למטרה..

סיכום אישי - זאפה תמיד היה בחזית הטכנולוגיה, אבל ב-1982 זה אמר מעבר לסאונד יבש וסטרילי יותר. בהשוואה לאלבומים המוקדמים שלו, שיש בהם חמימות אנלוגית, האלבום הזה נשמע נקי מדי, מרוחק מדי ועם סאונד פלסטי מדי. הוא בהחלט יכול להשאיר אותי טובע בים של תווים וצלילים לא נעימים, מחכה לספינה שפשוט לא מגיעה. אבל על טעם וריח? אין להתווכח.

בונוס: החודש, מאי בשנת 1970 יצא אלבומה היחיד של שלישיית הרוק המתקדם QUATERMASS.

ההיסטוריה של הרוק הבריטי מלאה בסיפורי "מה אם"..., כשגם הלהקה הזו נכללת שם. והכל התחיל בלהקת EPISODE SIX, שם ניגן המתופף מיק אנדרווד לצד שני מוזיקאים אלמונים באותם ימים: הזמר איאן גילאן והבסיסט רוג'ר גלובר.

בסוף שנת 1969, כאשר להקת דיפ פרפל חיפשה מחליף לסולן המקורי שלה, רוד אוונס, היה זה אנדרווד שהמליץ לחברו הגיטריסט, ריצ'י בלאקמור, לצרף את איאן גילאן. המלצה זו שינתה את פני עולם הרוק, אך למעשה השאירה את אנדרווד לחשב מסלול מחדש. גילאן סחב עמו ללהקה את גלובר - ודיפ פרפל קיבלה את התבלינים שהעלו אותה לכוכבות בדרך האוטוסטרדה.

בעקבות עזיבתם של גילאן וגלובר, התפרקה EPISODE SIX. אנדרווד לא המתין זמן רב והחליט להקים להקה חדשה, "פאוור-טריו" המבוסס על קלידים, בס ותופים. הוא צירף אליו שני מוזיקאים מהשורה הראשונה: האורגניסט פיטר רובינסון, שהיה נגן סשנים מבוקש באנגליה, והבסיסט-זמר ג'ון גוסטאפסון.

גוסטאפסון היה דמות מוכרת ומקושרת במיוחד; לפני כן הוא ניגן בלהקת MERSEYBEATS והיה חלק בלתי נפרד מהסצנה המוקדמת והתוססת של ליברפול, לצדם של חברי להקת הביטלס. את השם ללהקה החדשה, QUATERMASS, לקחו החברים מדמותו של המדען הבדיוני פרופסור ברנארד קווטרמאס, גיבור סדרת המדע הבדיוני המיתולוגית של הבי.בי.סי משנות החמישים.

והאלבום שהוציאה הלהקה? הוא פנינה אמיתית לחובבי הרוק המתקדם! הוא נשען על חטיבת קצב הדוקה ועל נגינת האורגן הדומיננטית של רובינסון, שהשתמש בדגם האמונד L100 (כמו זה שהיה לקית' אמרסון בתקופת להקת הנייס) כדי לייצר צליל עמוק ועוצמתי. נכון, הדבר הראשון שתופס אותך בתקליט הוא מה שחסר בו: גיטרה חשמלית. בעולם שבו הגיבורים היו ג'ימי הנדריקס, אריק קלפטון וג'ימי פייג', להחליט להקים טריו שמבוסס על קלידים, בס ותופים בלבד, היה מהלך נועז על גבול החוצפה. נכון, הייתה להקת הנייס, הייתה להקת הטריניטי של בריאן אוגר או אטומיק רוסטר... ואילו להקת אמרסון, לייק ופאלמר רק החלה להתהלך על פני האדמה - אבל עדיין, זה היה די חדשני.

אז פיטר רובינסון לא מנסה "למלא" את החלל של הגיטרה. הוא אגרסיבי, עשיר ומלוכלך כשצריך, אבל הוא יודע גם לעבור לפסנתר כנף עדין או לצ'מבלו חשמלי בשניות. אני לא מבין איך הוא לא נחשב בקבוצת הקלידנים החשובה יותר של עולם הרוק והפרוג הבריטי ההוא. והבס של גוסטפסון? הוא לא רק מנגן את הקצב, הוא מנהיג את השירים. הבס שלו נשמע לעיתים קרובות כמו גיטרת קצב כבדה, עם דיסטורשן מחוספס שנותן לאלבום את ה"ביצים" שלו. וכן, הבחור גם יודע לשיר. ומיק אנדרווד הוא חיה רעה. הוא מביא איתו פה אנרגיה של רוק כבד אבל עם דיוק של ג'אז. לא פלא שריצ'י בלאקמור שמר איתו על קשר.

האלבום נפתח בקטע המרתק ENTROPY, המשלב רעשי סינטיסייזר מוג, שהיה באותם ימים, מכשיר מפלצתי וחדשני שנחשב לפריצת דרך בתחום הצליל האלקטרוני. עבור רובינסון, תכנות המכשיר היה משימה מורכבת כל כך, שבתסכולו הוא הקליט בסופו של דבר רעשים אקראיים שהפיק הכלי. יענו, מה שיוצא - אני מרוצה.

אחד הרגעים הבולטים באלבום הוא השיר BLACK SHEEP OF THE FAMILY. זהו השיר הכי נגיש באלבום, וסיפורו מפורסם: ריצ'י בלאקמור כל כך אהב את השיר הזה שהוא רצה שדיפ פרפל יקליטו לו גרסת כיסוי. כשהם סירבו, זה היה אחד הטריגרים שהובילו אותו לעזוב ולהקים את ריינבאו (שהקליטו אותו באלבומם הראשון). אבל הגרסה של QUATERMASS היא הגרסה האולטימטיבית – היא קצבית, חצופה ומלאה בסטייל. ככה עושים את זה! השיר נכתב על ידי סטיב האמונד, גיטריסט וחבר קרוב של רובינסון עוד מימיהם המשותפים בלהקתו של כריס פארלו. מעניין לציין שהשיר הוקלט גם על ידי להקת FAT MATTRESS של נואל רדינג (הבסיסט של ג'ימי הנדריקס), אך הגרסה של QUATERMASS נחשבת לעוצמתית והמרשימה מבין השתיים, לטעמי.

ושימו לב ל-LAUGHIN' TACKLE. זו יצירת המופת הפרוגרסיבית של האלבום. זה נפתח עם בס גרובי שחוזר על עצמו ומתווספים אליו מצילות, פסנתר והאמונד שיוצרים מתח. ואז רובינסון פורץ משם לסולו האמונד נפלא (איזה צליל אדיר יש לו פה!). ואז התזמורת נכנסת לסיפור עם עיבודי מיתרים מרהיבים (שרובינסון כתב בעצמו!). רובינסון ממשיך ללהטט בהאמונד ובפסנתר חשמלי. לפתע העסק נופל אל סולו תופים של אנדרווד ואחריו הלהקה מאלתרת קצת ביחד, עד שהתזמורת חוזרת עם צלילים שמדמים נפילה. איזו דרמה! זה ואוווו!!!! זהו הרגע שבו הלהקה מוכיחה שהיא לא רק להקת רוק, אלא הרכב של מוזיקאים ברמה אקדמית שיודעים לשלב מוזיקה קלאסית מודרנית בתוך הפראות של הרוק. איזה יופי זה! והאלבום נסגר במחזוריות עם חזרה לקטע ENTROPY, הפעם בליווי שירתה של קארין סטיגמארק, אשתו של מפיק האלבום אנדרס הנדריקסון.

אז כן, אני אוהב את האלבום הזה כי הוא חכם. הוא לא "מתחנף" עם פזמונים קליטים מדי, אבל הוא גם לא נכנס לאוננות מוזיקלית מוגזמת. יש בו משהו מאוד בריטי – שילוב של איפוק, אינטלקטואליות וזעם. העובדה שזהו האלבום היחיד שהלהקה הוציאה רק מוסיפה להילה סביבו. זה מרגיש כמו סוד שמור של חובבי מוסיקה. נו, זה תקליט עם מוח, שיניים וביצים. צריך יותר מזה?

לא רק המוזיקה הייתה יוצאת דופן, אלא גם הוויזואליה. מעצב העטיפות אוברי פאוואל (מסטודיו HIPGNOSIS) סיפר כי ההשראה לעטיפה הגיעה ישירות מאותה סדרת טלוויזיה של הבי.בי.סי. פאוואל בחר בעיצוב שחור-לבן קודר ומרשים: הוא צילם בניין ליד תחנת ויקטוריה בלונדון, והדביק עליו דמויות פרה-היסטוריות בעלות כנפיים שנגזרו מתוך ספר. עכשיו נשאר לכם רק להקשיב לזה - ומומלץ מאד להגביר את הווליום.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459