רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-29 באוקטובר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-29 באוקטובר (29.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אם אתה אתה עני ואין לך נעליים, אתה חושב על זוג הנעליים שאתה רוצה לנעול. כשאין לך בגדים, אתה חושב על הארון שאתה רוצה. כשאין לך קורת גג מעל הראש, אתה חושב על הבית המשובח שאתה רוצה לגור בו. איפשהו בחלק האחורי של דעתי ידעתי שלא אבלה את שארית חיי בתור עני. האנשים שהיו סביבי כל הזמן בשדות הכותנה היו קוראים לי חולם בהקיץ ואדם טוב על כלום. פשוט לא הייתה לי מוטיבציה לקטוף כותנה, אבל זו הדרך בה הרווחנו כסף.

היינו מרוויחים מספיק כסף כדי ללכת לגני הירידים, או שהיינו הולכים לבתי הקפה והפאבים ומשתכרים. אמרתי, 'זה לא בשבילי'. עם כמה בחורים שרתי דו-וופ, והיינו שרים בשדות הכותנה. אבל גם אז הייתי עומד שם ומתבונן במטוסים ואומר, 'אני הולך להיות באחד מהמטוסים האלה, לאן שהוא טס'. תמיד חשבתי מעבר לסביבה הקרובה שלי. כשהייתי תלמיד כיתה ט' בממפיס, זכיתי בתחרות כישרונות. הייתי ילד מרופט עם חורים בנעליים שלו על הבמה כששר את השיר של נט קינג קול. פתאום אני זוכה בתחרות הזו ואני חותם חתימות והבנות היפות מבחינות בי.

לילדים שחורים לא הייתה הרבה גישה לבדרנים. הבדרן היחיד שהתקרבתי אליו מרחוק כילד היה סם קוק. הוא אושפז בממפיס מתאונת דרכים בארקנסו. חמקנו ממדרגת האש, לחדר שלו, והיה לו מדחום בפה. האחות הרימה את מבטה, ראתה אותנו ואמרה: 'לכו מפה'. היינו צריכים להתגנב כדי לראות אותו, אבל סם קוק היה הבחור הכי קרוב אליו הגענו. כשסיימתי את התיכון, היו לי שבע מלגות במוזיקה ווקאלית, אבל לא עסקתי בזה כי קיבלתי עבודה בבית אריזת בשר בממפיס בשחיטת חזירים ופרות. אבל עדיין דעתי הייתה במוזיקה. בספר המחזור שלי אנשים כתבו, 'נתראה בטלוויזיה, אייק. בהצלחה'.

הופעתי בהרבה מועדונים קטנים ואז ג'ים סטיוארט, נשיא חברת התקליטים STAX, שמע אותי מנגן ואמר, 'היי, אתה רוצה עבודה?' ואמרתי בסדר. סשן ההקלטה הראשון שלי היה לאלבום של אוטיס רדינג. פחדתי פחד מוות. אוטיס היה מדהים. הוא היה דינמי, מרגש. היו זמנים שהוא המציא מילים תוך כדי שהוא שר" (אייזק הייז)

המילים האחרונות המפורסמות של סופרטרמפ.

ב-29 באוקטובר בשנת 1982 יצא תקליטה האחרון של להקת סופרטראמפ בהרכבה הקלאסי. שם האלבום - ...FAMOUS LAST WORDS...

על הנייר, חברי הלהקה ניסו ליצור את התקליט הטוב ביותר שלהם, יצירת מופת שתתעלה על קודמותיה. 

בפועל, הם בקושי הצליחו לשרוד באותו חדר. התוצאה הייתה פרידה כואבת, שהוכרזה רשמית רק לאחר סיבוב ההופעות בשנה שלאחר מכן, כשהסולן והכותב רוג'ר הודסון נטש את הספינה.

אז צלצלו בפעמוני הפרידה, חברים. התקליט הזה הוא שירת הברבור של ההרכב הקלאסי והאהוב של סופרטרמפ. התקליט, שבאירוניה קוסמית (או אולי סתם תכנון מראש) קיבל את השם ...FAMOUS LAST WORDS..., סימן את סופו של עשור הזהב המפואר של הלהקה. מיד אחריו, הקול הייחודי של רוג'ר הודסון ארז את הפקלאות ונטש את הספינה, והחבורה שנותרה ניסתה בכל כוחה להמשיך בלעדיו וליצור את יצירת המופת האולטימטיבית שלה – וגילתה שזה פשוט, איך לומר, לא קרה. בואו נודה על האמת - הכימיה ההיא בין הקול הארצי של ריק לקול הפלצט השמיימי ולמלודיות המתוקות-מרירות של רוג'ר – הייתה שילוב של פעם בחיים. כשהחבל הזה נחתך, שום דבר כבר לא נשמע אותו הדבר.

מחיר המיליונים: הפיצול הגיאוגרפי והתאונות של שנת 1980

איך אפשר בכלל להתאושש מהצלחה בסדר גודל של BREAKFAST IN AMERICA? התקליט האולפני הקודם שלהם מ-1979 לא היה סתם להיט, הוא היה מפלצת רב-מכר היסטרית שמכרה למעלה מ-20 מיליון עותקים ברחבי העולם ושלטה ברדיו באופן אבסולוטי. והלחץ על הלהקה לייצר משהו שישווה ביכולותיו המסחריות היה אדיר, כמעט משתק. וכאילו שזה לא מספיק, החיים עצמם התערבו. הלהקה, שהייתה פעם יחידה מלוכדת, התפצלה גיאוגרפית. הזמר-קלידן-גיטריסט רוג'ר הודסון, הצלע הרוחנית-משהו של החבורה, בחר להתבודד אי שם בגבעות הירוקות של צפון קליפורניה, בעוד שאר החברים – ריק דייויס (שירה, קלידים), ג'ון האליוול (כלי נשיפה), בוב סיבנברג (תופים) ודאגי תומסון (בס) – העדיפו את האורות והזוהר של לוס אנג'לס.   

בוב סיבנברג תיאר בכנות נדירה את מה שקרה בדיוק באותם ימים שאחרי סיבוב ההופעות העולמי הענק ואלבום ההופעה PARIS: "הדברים התחילו להרגיש קצת מוזר בלהקה. כשרוג'ר גר כל כך רחוק מכולנו, זה שינה את התמונה. כשחזרנו מהסיבוב של BREAKFAST IN AMERICA, כולנו ידענו שהכסף הגדול סוף סוף הולך להגיע אלינו, ולכולם יהיה ממון. הקסם של לוס אנג'לס כבר קצת פג עבור כמה אנשים, ואפילו אני חיפשתי מקום מגורים מחוץ לעיר. כמעט עברתי ללוס גאטוס עם ויקי ושני הילדים שלי, אבל לא ידעתי אם הלהקה תעמוד בלחץ של חבר נוסף שגר כל כך רחוק. אמרתי לעצמי: כל עוד הלהקה קיימת ופועלת, אשאר קרוב. אבל רוג'ר נמשך בעוצמה לצפון קליפורניה פשוט כי שם גר הגורו הרוחני שלו. נראה לי שהוא אמנם הסתכסך עם הגורו ההוא אחר כך, אבל הוא כל כך אהב את האזור שהוא החליט להישאר שם. חייבים להודות שזה באמת מקום יפהפה".

בזמן שרוג'ר חיפש שלווה רוחנית והקים משפחה עם בתו הפעוטה ובנו התינוק, שאר החברים עברו רכבת הרים של אירועים. דאגי תומסון הבסיסט פשוט קנה יאכטה בשם TRINITY וברח להפליג במימי הקריביים כדי לקחת פסק זמן מהתעשייה. ג'ון האליוול הקים בטופנגה אולפן דמואים צנוע בעיקר כדי להתאמן בסקסופון, ובינואר 1981, במהלך רכיבת אופניים רגילה במורד הגבעות התלולות, החליק על סלע לח, ספג שבר נוראי בעצם הירך והושבת לתקופה ארוכה עם מסמר ברגל. כדי להשתקם, ג'ון החל לנסוע על אופנוע וכדי לעמוד בקצב של בנו בן החמש שהחל לרכוב בשטח – קנה אופנוע מוטוקרוס.

ומה קרה אצל סיבנברג? טרגדיה של ממש. בוב עבר לבית בפרברי לוס אנג'לס, בוודלנד הילס, והחל לבנות בו אולפן. זמן קצר לאחר מכן פרצה שריפה במערכת החשמל של האולפן הלא-גמור, והאש כילתה את הבית כולו לחלוטין. הוא נאלץ להתמודד עם חברות הביטוח ולשפץ את הכל מן היסוד לפני שהחל לעבוד על תקליט הסולו שלו. בין לבין, כקליפורני בנשמתו עוד מימי נעוריו לפני שהצטרף ללהקה באנגליה, הוא ברח לגלוש גלים בלגונה ביץ': "יש לי קרוואן ליד החוף, גלשן וחליפה. חבר שלי מכיתה ז', שהיום הוא עורך דין, גר שם. ב-7:30 בבוקר הייתי דופק לו על החלון, ואם הגלים היו טובים – יצאנו לגלוש שעות עד השקיעה".

מלחמת הצפון בדרום: אולפנים נפרדים ופשרות כואבות

כאן החלה "מלחמת הצפון בדרום", גרסת הפרוג-פופ. ריק דייויס, הקלידן הפרגמטי, ממש לא רצה לגרור את עצמו ואת שאר החברים עד לביתו המבודד של הודסון בצפון קליפורניה רק כדי לערוך חזרות. הקרע, שהחל כסדק קטן, החל להעמיק ולהפוך לתהום. ג'ון האליוול סיפר מאוחר יותר: "כרגיל אצלנו, ניסינו לגרום לדמוקרטיה לעבוד". הם ניסו להתחיל חזרות אצל ריק, עברו לאולפן בהוליווד – וזה פשוט לא עבד. בסוף הם נאלצו לעבור לאולפן החדש והמפואר שהודסון בנה לעצמו בעיר נבאדה. אבל אז החלה מלחמת ההתשה האמיתית. לא כולם רצו להגיע לשם, והודסון מצדו סירב להתקרב ללוס אנג'לס. 

בסופו של דבר, הושגה פשרה רופפת: קצת פה, קצת שם, כשכל אחד נאלץ להשקיע ולצאת מאזור הנוחות שלו רק כדי לשמור על איזון כוחות רעוע. האליוול הודה: "באופן אישי, נהניתי בבית של רוג'ר. זו עיר כפרית קטנה ונחמדה ויכולתי לרכוב על אופניים ודברים כאלו. אבל ריק לא אהב את זה במיוחד". הוא גם ציין ש"ברור שרוג'ר חש את ייסורי הרצון הראשונים לסגת. זה היה תהליך קשה יותר ממה שהיה יכול להיות".

סיבנברג סיפק תמונה חיה של האבסורד: "בהתחלה זה לא נראה כמו בעיה ענקית, חוץ מהעובדה שלריק הייתה בעיה קשה לעלות לצפון כי רוג'ר התעקש בעקשנות לא לרדת ללוס אנג'לס. לדאגי, ג'ון ולי לא הפריע לנסוע לרוג'ר – יכולנו לקפוץ לג'יפ, לטייל בשטח הפתוח, לשחות בנהר ולעשות חזרות בערב. אבל זה היה משונה כי ריק פשוט לא היה שם. נוצר מצב מוזר שארבעה מאיתנו נמצאים בצפון לפעמים, וארבעה בלוס אנג'לס בפעמים אחרות. המבנה של הלהקה התחיל להתערער. בסוף הם הגיעו לפשרה שרוג'ר יירד לשבועיים ללוס אנג'לס, ואז ריק יעלה לשבועיים לנבאדה סיטי. ובסוף התכנסנו לחזרות בעיקר באולפן הביתי של ריק".

וכשהם סוף-סוף פנו להקליט, הם נחתו באולפן בהוליווד, שבנייתו עדיין נמשכה. המתופף בוב סיבנברג זכר את התסכול: "הסטודיו באמת לא היה מוכן לקבל אותנו כי זה עדיין היה בבנייה. ניסינו לעבוד שם כהלכה אבל זה לא באמת הסתדר. האווירה לא הייתה טובה במיוחד, לא חיצונית ולא כלפי פנים. היה המאבק הזה בין ריק ורוג'ר לגבי הכיוון של האלבום בתנאים של האם זה צריך להיות עוד אלבום פופ כמו BREAKFAST IN AMERICA, או כמו נקודת המבט שלי ושל ריק, שאנחנו צריכים לצאת ולהראות לאנשים מה זה באמת סופרטרמפ. זה סוג של מאבק כוח בין ריק לרוג'ר שדילל את כל המאמץ בסופו של דבר. בסופו של דבר, שניהם קצת שינו את הפורמטים שלהם ואת התמונה שלהם בנוגע למה שהם חשבו שהאלבום הזה צריך להיות. זה הפך לגרסה מדוללת. זה באמת לא היה פה ולא שם".

בוב הוסיף בנימה מפוכחת: "היה לחץ עצום על ריק ורוג'ר ככותבים, כי הם בדיוק יצאו מאלבום שנמכר בעשרות מיליונים ועכשיו כולם ציפו מהם לעשות את זה שוב. כשהקלטנו את BREAKFAST IN AMERICA בכלל לא ניסינו לרדוף אחרי מכירות כאלו – פשוט נכנסנו לאולפן ואלה היו השירים".

האגו מתנגש באולפן: האפוס שנגנז והפיצול למחנות

המתח היצירתי התפוצץ בעיקר סביב יצירה ארוכה שריק דייויס הביא לשולחן: BROTHER WHERE YOU BOUND. במקור, זה היה קטע פרוגרסיבי באורך עשר דקות שכלל את כל הדרמה, העומק והעוצמה של סופרטרמפ הקלאסית. אבל רוג'ר (שפעם הביא יצירת פרוג משלו ללהקה בשם FOOL'S OVERTURE) סירב בכל תוקף לשלב אותו באלבום לצד שירי הפופ הקלילים שלו, בטענה שזה כבד ומאפיל על הכיוון הכללי. הקטע נגנז, ורק ב-1985 ראה אור באלבום הבא (שנקרא על שמו), כשהוא מורחב ליצירת ענק של 16 דקות וחצי עם סולו גיטרה אורח של לא אחר מאשר דייוויד גילמור מפינק פלויד.   

ככל שחילוקי הדעות נמשכו, סופרטרמפ החלה להתפצל למחנות. זה הגיע למצב אבסורדי שבו דייויס הקליט את קטעי השירה והנגינה שלו בנפרד משאר החברים באולפן הביתי שלו (BACKYARD STUDIO) בלוס אנג'לס, בעוד רוג'ר עובד באולפן יוניקורן בצפון קליפורניה, וחלק מהאובר-דאבס נעשו באולפני RUMBO של הצמד קפטן וטניל בצפון הוליווד. התוצאה הסופית, כפי שניסח זאת סיבנברג, "זעקה את המילה פשרה". איש מהלהקה לא יצא מרוצה. 

"כל התקליטים שלנו היו קשים להקלטה", הודה הודסון, "אבל תחושת הביחד תמיד אילצה אותנו לשנס מותניים. עם התקליט הזה היה מאוד קשה להתקדם, והשירים הטובים ביותר נפלו בצד הדרך. ההקלטה לא הייתה מהנה והיא נעצרה מספר פעמים". סיבנברג חיזק את הדברים שנים אחר כך: "ריק ורוג'ר ממש נפרדו. לי ולשאר לא היה אכפת. רק רצינו להמשיך עם זה ולעשות את התקליט. נסענו הלוך ושוב ובסופו של דבר עשינו את רובו במקום של רוג'ר, רק כדי לשמור על שלום בית".

לקראת סוף ההקלטות, הודסון כבר ידע בתוך תוכו שהוא רוצה לפרוש ולפצוח בקריירת סולו, אף שהדבר טרם נאמר בבירור לשאר הלהקה. נמאס לו ממאבקי הכוחות, שעל פי הדיווחים כללו לא פעם גם את אשתו של ריק דייויס, שלא היססה להילחם עם הודסון ועם אשתו כדי לקבל את מה שרצתה עבורה ועבור בעלה. בשלב מסוים היא הפכה להיות המנהלת של הלהקה וזה כבר היה יותר מדי עבור הודסון. ככה זה, הנשים שולטות בעולם הרוק ולא פעם הורסות. את השיר BONNIE כתב דייויס על אשתו והסביר: "בזמן ההוא היא ואני היינו קרובים מתמיד. הרגשנו שאנחנו סוג של בוני וקלייד מול כל הבלגאן שמסביב".

לראשונה בתקליט של סופרטרמפ, הוחלט להכניס גם שירה של זמרות מקצועיות. בשיר DON'T LEAVE ME NOW הוקלט גם קולה של קלייר דיאמנט, שהודסון הפיק אותה אז. בשירים PUT ON YOUR OLD BROWN SHOES ו-C'EST LE BON היו אלה האחיות אן וננסי ווילסון, מלהקת HEART.   

העטיפה המאיימת וביקורות הקטל של העיתונות

אבל "התקליט הבא" הזה כבר לא כלל את הודסון. כש-...FAMOUS LAST WORDS... יצא, הרמזים היו בכל מקום. שם התקליט, ועיצוב העטיפה המאיים של מייק דאוד שהציג לוליין על חבל דק כשזוג מספריים ענק מוכן לחתוך אותו, גרמו למעריצים לחשוש מהגרוע מכל. האליוול סיפר כיצד נולד הרעיון לעטיפה ולשם האלבום (ששם העבודה המקורי שלו היה TIGHTROPE): "חיפשנו ביטוי אניגמטי שמתכתב עם מה שעובר עלינו, בדיוק כמו CRIME OF THE CENTURY בזמנו. הבדיחה הפנימית הייתה שתמיד הבטחנו לעצמנו שנעשה חזרות ונקליט את האלבום צ'יק-צ'ק, ובסוף זה לקח יותר זמן מכל אלבום אחר – אז שוב נאלצנו לאכול את הכובע ולקרוא לזה 'מילים אחרונות מפורסמות'. העיצוב הגרפי של הלוליין שבודק בדאגה את זוג המספריים שיחתוך את החבל התאים בדיוק למצב הלהקה: האם החבל ייחתך או לא?".

גם המבקרים לא יצאו מגדרם. מגזין רולינג סטון העניק לתקליט שני כוכבים וחצי בלבד, ופרסם בביקורת קוטלת: "מה שהקסם משובב הנפש של התקליט הזה לא יכול להסתיר הוא את תחושת חוסר האונים הרגשי שנעוץ בלב השירים". המבקר ציין שהשיא מגיע בשיר הסיום, DON'T LEAVE ME NOW, "עם העיבוד הכי נפוח והחריזה הכי גרועה". את הביקורת הוא חתם בעקיצה על שורת הפתיחה של התקליט: "רוג'ר הודסון שר... 'ובכן, משהו קורה / אבל שום דבר לא נעשה'. אכן, מילים מפורסמות אחרונות".

הדואו-וופ והגילוח ההיסטורי

אז נכון, התקליט לא הניב כמות להיטים היסטרית כמו קודמו, אבל היי, בואו לא נגזים. עדיין יש בו ניצוצות נהדרים. קחו למשל את הלהיט הבולט IT'S RAINING AGAIN, שהוא שיר פופ מושלם למהדרין, קליט, מלודי, ועם קליפ מקסים וזכור לטוב. השיר הזה מסתיר מאחוריו סיפור מרתק: הודסון סיפר שהוא כתב אותו ביום סגרירי וגשום במיוחד באנגליה, כשהיה שרוי בעצבות עמוקה לאחר שאיבד חבר קרוב. הוא ישב מול החלון, החל לנגן אקורדים על גבי הרמוניום (משאבת עוגב עתיקה שהחזיק עוד מנעוריו), והמילים פשוט בקעו ממנו. בסוף השיר שילב הודסון את שיר הילדים האנגלי המסורתי הידוע "גשם יורד, גשם ניתך, האיש הזקן נוחר במיטה", שמוסיף ניחוח נוסטלגי מתוק.

השיר עשה היסטוריה כשנכנס למצעד הבילבורד האמריקאי ישירות למקום ה-31 ב-30 באוקטובר 1982 – הכניסה הגבוהה ביותר של שיר חדש למצעד בכל אותה שנה (למעט הדואט של פול מקרטני וסטיבי וונדר על אבוני ואייבורי). את הקליפ הבלתי נשכח ביים ראסל מולקאי (שביים בין היתר את סרט הפולחן 'איש הנצח' ואת מיטב הקליפים של דוראן דוראן), ובו מופיעים כל חברי הלהקה בהופעות אורח משעשעות.

ויש את MY KIND OF LADY, קטע מקסים של ריק דייויס בסגנון ריקודי סלואו של שנות החמישים. וקליפ הפרומו שצולם לשיר הזה אפילו הציג, לראשונה (ולאחרונה?), את חברי הלהקה כשהם מצוחצחים, מגולחים למשעי ולבושים בחליפות. אפילו ריק דייויס, המזוקן התמידי בלהקה, התגלח והמם את המעריצים שלראשונה ראו את פניו במלוא ההדר. 

לצד אלה אי אפשר להתעלם מהשירים הנוספים באלבום: CRAZY שנפתח בקצב מדבק וזכה להצלחה נאה, KNOW WHO YOU ARE השקט והאקוסטי שבו הודסון נשמע אינטימי וחשוף מאי פעם, WAITING SO LONG הבלוזי והטעון של ריק שרומז בכאב על הימים הטובים שחלפו, ושיר הסיום DON'T LEAVE ME NOW – אפוס מלודי בן שבע דקות שבו הודסון נפרד למעשה מקהל המעריצים ומחבריו בפוזיציה של "אל תעזבו אותי עכשיו", באירוניה מוחלטת לעובדה שהוא זה שעמד לקום ולעזוב.

החבל נחתך: הפרידה הסופית והמילים האחרונות

נכון, התקליט הזה לא כובש בחטיבה אחת כמו קודמיו. אבל הוא בהחלט מהנה ביותר. אולי זה סדר השירים הלא ברור שלא מחבר אותם ליחידה אחת? בכל מקרה, ההשוואה המתבקשת ל-BREAKFAST IN AMERICA פשוט חוטאת למטרה. זה תקליט שצריך להאזין לו ללא דעות קדומות.

בשנת 1983, אחרי סיבוב הופעות מתיש לקידום התקליט הזה, הודסון היה בחוץ. והוא לא חסך במילים. "מעולם לא ממש הרגשתי כמו להקה שם", הוא 'לכלך' לתקשורת. "הרגשתי כמו אמן סולו בלהקה. פשוט הרגשתי מוגבל מאוד לסט מוזיקאים מסוים. במשך זמן רב ייחסנו לשנינו (הודסון ודייויס) את כתיבת השירים כי זה היה קשר פסיכולוגי לשמור על הלהקה יחד בעיני הציבור וגם בעיני הלהקה. עכשיו אני מצטער על כך, כי אנשים לא מבינים שתמיד כתבנו בנפרד, ואני צריך להתחיל מחדש בהרמת פרופיל הסולו שלי. האלבום האחרון של סופרטראמפ באמת תיסכל אותי מאוד. לא חשבתי שזה אלבום כל כך גדול. זה בהחלט לא היה התקדמות מכל מה שעשינו בעבר. הלהקה, מבחינתי, הפסיקה להיות כלי להתקדמות עבורי. ממש קפאתי שם והייתי רוצה שיהיה לי משהו יותר חופשי, לעבוד עם מוזיקאים שונים בזמנים שונים ועל פרויקטים שונים".

חברת התקליטים A&M RECORDS ניסתה להשתיק כל דיבור על הפיצול, כדי שהתקליט יימכר יותר. ג'ון האליוול, כדובר הלהקה, נשלח למסע יחסי ציבור עולמי כדי להדוף את כל השאלות המביכות. ג'ון תיאר את החוויה: "טסתי לסיבוב יחסי ציבור בכל אירופה, דרום אפריקה ודרום אמריקה. כולם דיברו על השמועה שזה התקליט האחרון בגלל השם, אבל באותו זמן לא חשבתי שזה הסוף של הלהקה, אז פשוט ניסיתי להזים את השמועות ולדבר על המוזיקה ועל סיבוב ההופעות הקרב". 

ההודעה הרשמית לעיתונות הייתה יצירת מופת של התחמקות: "מעריצי סופרטרמפ צריכים רק להקשיב כדי להירגע: סופרטרמפ יצירתית כתמיד. ...FAMOUS LAST WORDS... הוא הכל חוץ מהשם". אבל האליוול הודה מאוחר יותר: "היה די צפוי שרוג'ר אולי יעזוב. לגבי השם, זה היה גם סוג של בדיחה פנימית על כך שתמיד אמרנו שמקליט מהר ובסוף גילינו שזה בדיוק ההיפך". עבור שאר חברי סופרטראמפ, העזיבה של הודסון הייתה סוג של הקלה. "כל אחד מאיתנו הוא כרגע רבע מהארגון", אמר האליוול. "אז עכשיו יש לנו יותר אמירה ממה שהיה לנו כשהיינו חמישה. כולנו נוכל לפקח על כל ההיבטים בקריירה שלנו עכשיו, מעטיפות אלבומים ועד סיבוב הופעות. אנו נרגשים מהעתיד שלנו, וטוב שלרוג'ר יהיה גם עתיד משלו, כי הוא הלך והתרחק מזה של הלהקה בשנים האחרונות. רוג'ר כתב את רוב השירים שהפכו ללהיטים, וכבר לא יהיה לנו הצד הזה של סופרטראמפ. אז אולי זו תהיה יותר להקת אלבומים, או שאולי יהיה לנו מזל ויהיה לנו סינגל. מי יודע?".   

התקליט עצמו מספק סופרטרמפ בוהקת וקלילה יותר, והשירים עדיין יצירתיים. אבל התחושה העליזה בחלקם מרגישה קצת מאולצת, כאילו החבר'ה מנסים להסתיר את המצב העגמומי. ומה חבל שמאז שררו כעס ומרירות בין הודסון ודייויס. הריב בין השניים לא נפתר עד מותו של דייויס בספטמבר 2025 בגיל 81. מילים מפורסמות אחרונות, ואכן כך היה.   

הקללה הראשונה בלהקת האחים אולמן.

ב-29 באוקטובר בשנת 1971 נהרג בתאונה הגיטריסט דוואן אולמן, והוא רק בן 24.

זה היה אחד הימים השחורים והמצמררים ביותר בדברי הימים של המוזיקה; רגע שבו נדם אחד הקולות הכי מקוריים, טהורים ורותחים שידעה גיטרת החשמל מאז ומעולם. תחשבו על זה רגע: הבחור היה בסך הכל בן 24, וכבר הספיק להגדיר מחדש איך צריך להישמע רוק'נ'רול, להוביל להקה מפלצתית ולהשאיר מורשת של ענקים שגיטריסטים עד היום שוברים עליה את האצבעות כדי להבין איך לעזאזל הוא עשה את זה.

הגיטריסט שנשוי לצלילים

דוואן אולמן, הגיטריסט וממובילי להקת האחים אולמן האמריקנית, היה נשוי למוזיקה ולחיים סוערים. הצעיר והמוכשר הזה היה מודל חיקוי לרבים, עם נגינת הסלייד המופלאה שלו, ואף היה מהאחראים למהפכה המוזיקלית בדרום. הוא גם נהג להשתעמם בקלות וחיפש ריגושים, בכל זמן שלא היה צריך לשים גיטרה על כתפו ולנגן. דוואן עצמו נהג לומר בנימה המשוחררת והמדבקת שלו: "אני כל כך אוהב להיות בחיים, ואני אמשיך להיות כזה עד שאמות! אין פה שום מהפכה, חברים, זו בסך הכל אבולוציה. תפתחו את הכישרון שלכם ותטפחו אותו, אל תתנו לו סתם לשכב שם על הרצפה, כי כשאתם מתים – אתם מתים להרבה מאוד זמן!". והוא בהחלט לא נתן לכישרון שלו לשכב לרגע.

דוואן, אחיו הבכור של גרג אולמן (הזמר והאורגניסט של הלהקה שהקימו, האחים אולמן) ניגן גם עבור אמנים אחרים והטביע את חותמו שם. הוא היה נגן אולפנים מבוקש בטירוף באולפני FAME ב-MUSCLE SHOALS שבאלבמה, מקום שבו יצר ניסים ונפלאות. כך למשל, צלילי הגיטרה בביצוע של ווילסון פיקט לשיר "היי ג'וד". דוואן היה זה שבכלל דחף את פיקט להקליט את השיר של הביטלס. פיקט חשב שדוואן השתגע לחלוטין וצעק עליו בהתחלה: "נראה לך?! שאני אקליט שיר של הביטלס?!", אבל דוואן התעקש, הדגים לו בלייב איך השיר הולך לשבת על גרוב דרומי עצבני, ובסוף השיר שרף את הרצועה עם סולו צווחני ופראי.

או LOAN ME A DIME של בוז סקאגס, יצירת מופת של קרוב ל-13 דקות של בלוז שמימי. דוואן לקח שם את ה-GIBSON LES PAUL שלו ופשוט גרם לה לבכות. סקאגס סיפר בהתרגשות שדוואן בנה סולו שהתחיל בעדינות מכשפת וטיפס לקרשנדו כזה שגרם לכל הנוכחים בחדר הבקרה לעמוד עם דמעות בעיניים וצמרמורת בכל הגוף, או תפקידי הגיטרה שהביא בהקלטת האלבום הכפול של דרק והדומינוס (LAYLA AND OTHER ASSORTED LOVE SONGS). החיבור בינו לבין אריק קלפטון באולפני CRITERIA במיאמי היה התאהבות מוזיקלית ממבט ראשון.

קלפטון סיפר בהערצה עיוורת: "הוא היה כמו האח שמעולם לא היה לי, אבל תמיד ייחלתי שיהיה לי. ברגע ששמעתי אותו מנגן מולי, ידעתי שאני פוגש נשמה טהורה ששינתה את חיי לנצח". דוואן הוא זה שהמציא את הריף הפותח המיתולוגי של LAYLA כשהאיץ שורת שירה ישנה של אלברט קינג (AS THE YEARS GO PASSING BY), וגם חתם את השיר עם ציוצי הסלייד המפורסמים המדמים שירת ציפורים בסיום קטע הפסנתר. בינתיים המשיכה להקת האחים אולמן לצבור הצלחה אדירה ואף להיות ממובילות השיירה של הרוק הדרומי בארה"ב.

הבריחה מניו יורק: תהילת אלבום הזהב והאשליה שהכל בשליטה

הופעתו האחרונה עם להקתו נערכה במרילנד, ב-17 באוקטובר 1971. באותו ערב, על הבמה ב-PAINTERS MILL MUSIC FAIR, הלהקה ניגנה באש יוקדת, אך מאחורי הקלעים המתח והשחיקה היו בשיאם. אחריה היה ברור שהלהקה לא במצב טוב. דוואן ואחיו גרג נאלצו להיכנס, בלחץ מנהל הלהקה, למכון גמילה מהרואין בניו יורק. השניים היו שקועים בהתמכרות כבדה עקב הלחץ המטורף של הופעות בלתי פוסקות בדרכים. 

לאחר מספר ימים, ב-28 באוקטובר 1971, הם יצאו משם, מבלי להשלים את התוכנית. זו הייתה בדיחה מבחינתם והם היו סבורים שהכל בסדר איתם. הם חזרו לביתם במייקון שבג'ורג'יה מלאי אנרגיה ואופוריה מדומה, בטוחים לחלוטין שהם ניצחו את החומר וששום דבר רע לא יכול לקרות להם.

באותו שבוע הוכרז, מטעם איגוד תעשיית המוזיקה האמריקנית, שאלבום המופת הכפול AT FILLMORE EAST שהוקלט במרץ אותה שנה באולם המפורסם של ביל גרהאם בניו יורק – זכה באלבום זהב (ב-25 באוקטובר 1971, ארבעה ימים בלבד לפני האסון). "זהו, לא עוד שעועית לארוחת הבוקר", אמר דוואן לעוזר הטכני של הלהקה, ג'וזף קמבל. קמבל, שכולם הכירו בכינויו RED DOG, צחק איתו בלב שלם: אחרי שנים של עוני ונדודים מקרטעים בדרכים, הכסף וההכרה סוף סוף הגיעו.

הצהריים האחרונים במייקון: מסיבת יום ההולדת והפנייה שהוחמצה

למחרת חזרתו ממכון הגמילה רכב דוואן על אופנועו לביתו של הבסיסט ברי אוקלי כדי להגיע למסיבת יום הולדת שנערכה לאשתו, לינדה. באותם ימים ממש הלהקה כבר החלה לתכנן את אלבומה הבא, ודוואן הספיק להקליט סשנים מופלאים שייכנסו בהמשך להיסטוריה. יחד איתו הגיעו חברתו, דיקסי מדוז, ואחותה קאנדי. השלושה נהנו מהשמש החמימה שליטפה בשעת אחר הצהריים את החצר האחורית של משפחת אוקלי, באווירה חגיגית. אולמן גם שיחק בהנאה עם בתו של אוקלי, בריטני. ברבע לשש בערב יצא אולמן מהבית ועלה על ההארלי שלו. זה היה ה-HARLEY-DAVIDSON SPORTSTER האהוב עליו, כלי הרכב שבו מצא מפלט וריגוש.

מאחוריו נסעו דיקסי וקאנדי ברכב. מאחוריהן נסע בארי אוקלי שביקש לאסוף מביתו של דוואן את העוגה והמתנות שהוחבאו שם לאשתו. דיקסי עקבה אחרי דוואן בשדרת פיו נונו עד שפנו ימינה לשדרת הילקרסט. הייתה זו דרך קיצור למערב מייקון. אוקלי פספס את הפניה ונאלץ לנסוע הלאה במכוניתו עד לפניה הבאה. הפספוס המקרי והאקראי הזה של הפנייה הפריד בין שני האחים לדם ברגעים הכי גורליים של חייהם.

רגע ההתנגשות בהילקרסט: שניות גורליות שריסקו לבבות

דוואן המשיך בנסיעה בהילקרסט. הייתה זו דרך שטוחה עם עצים גדולים משני הצדדים. מהירות הנסיעה הוגבלה ל-35 קמ"ש אך דוואן התעלם מההגבלה. זה היה עבורו יום מושלם לרכיבה על האופנוע האהוב עליו. תחושת החופש והאדרנלין זרמו בעורקיו. הוא הגביר מהירות כשהגיע לרמזור מהבהב לקראת אדום. קאנדי הייתה כחמישה רכבים מאחוריו.

לפתע נכנסה משאית לנתיב הנסיעה של דוואן. הייתה זו משאית משא גדולה שנשאה מנוף הידראולי שטוח לפריקת עצים, והחלה לפנות שמאלה מולו בצומת הרחובות הילקרסט וברטלט. הוא ניסה לחמוק ממנה אך ללא הצלחה. הוא הועף אל הכביש. האופנוע הכבד עלה באוויר, נחת על גופו של דוואן והחליק קדימה יחד איתו עשרות מטרים על גבי האספלט. דיקסי וקאנדי נחרדו לגלות את שקרה ונשארו שם עד בוא כוחות ההצלה. דוואן היה חסר הכרה כשנלקח באמבולנס ואף הפסיק לנשום פעמיים בזמן הנסיעה לבית החולים, אך הנשמה מפה לפה הצליחה להחזיר את נשימתו בכל פעם. 

כלפי חוץ נראה שספג רק כמה שריטות לא רציניות, אך בפנים היה גופו מרוסק לגמרי. הוא מת בבית החולים אחרי שלוש שעות של ניתוח. הוא היה בן 24 במותו. הרופא המנתח שקיבל אותו, ד"ר צ'רלס ברדן, מסר שהפגיעה הפנימית בגופו הייתה קשה: עורקים נקרעו והכבד רוסק. השעה הייתה 20:40 בערב כשהרופאים נאלצו לקבוע את מותו, וברגע אחד נקרע לגזרים לבו של עולם המוזיקה כולו.

החקירה והאמת על התאונה: סופו של מיתוס המשאית

נהג המשאית, צ'רלס וורץ, אמר לשוטרים: "בדיוק סיימתי לעשות פניה לרחוב כשלפתע ראיתי אופנוע מאחוריי ופתאום שמעתי מכה". לא הוגשה תלונה נגד הנהג. בתחילה נטען שאולמן התנגש במשאית מאחור, אך בדיקה העלתה שלא היה שום סימן של פגיעה באחורי המשאית. זה הוביל למסקנה שאולמן איבד שליטה על אופנועו, כנראה בניסיון למנוע פגיעה במשאית, והתרסק על הכביש.

ההלוויה שהפכה לג'אם הבלוז הכואב בהיסטוריה: פרידה מ-SKYDOG

שלושה ימים לאחר מכן נערכה הלווייתו של אולמן בכנסיה שבמייקון. בית ההלוויות סנואו היה דחוס במאות מעריצים ומוזיקאים שהגיעו המומים מכל רחבי ארצות הברית. מאות אנשים הגיעו לחלוק כבוד אחרון. חבריו ללהקה עלו לבמה בשלוש בצהריים וניגנו את הבלוז הכואב ביותר שביצעו בחייהם. הם ניגנו את THE SKY IS CRYING עם גרג אולמן ששר כשהוא עם משקפי שמש שהסתירו את דמעותיו. השיר הזה של אלמור ג'יימס, אביר הסלייד שדוואן סגד לו, קיבל במעמד הזה משמעות קורעת לב שגרמה לכל הנוכחים להתייפח. 

אחרי כן הם עברו לנגן את KEY TO THE HIGHWAY. אותו סטנדרט בלוז שדוואן וקלפטון תפסו באופן ספונטני באולפן של LAYLA, נוגן הפעם בחלל שכולו אבל כבד. לאחר מכן הגיע STORMY MONDAY ואחריו הקטע האינסטרומנטלי IN MEMORY OF ELIZABETH REED. דיקי בטס כתב את היצירה הזו בהשראת מצבה בבית הקברות רוז היל שבמייקון – מקום שבו חברי הלהקה נהגו לשבת, לעשן ולכתוב שירים בשקט – ואותו בית קברות ממש הפך בעוד רגע למקום מנוחתו של דוואן! שילוב הגיטרות החשמליות של דוואן ודיקי בטס, שפיאר תמיד את אותן יצירות באלבומים ובהופעות, היה חסר. בטס ניצב לבדו על הבמה ותיק הגיטרה של דוואן עמד בקדמת הבמה כשהוא פתוח וריק. במהלך ההופעה הצטרפו ללהקה נגני סשנים מובילים שניגנו עם דוואן במהלך ההקלטות הרבות שעשה לאחרים.

דוקטור ג'ון טס במיוחד מניו יורק. הוא עלה לבמה ושר עם הלהקה. דלייני בראמלט (מדלייני ובוני) הצטרף אליהם וגרר את כולם לשירה בשיר WILL THE CIRCLE BE UNBROKEN. אנשים מחאו כפיים לפי הקצב ובכו. דלייני המשיך לשיר נוסף שנקרא COME IN MY KITCHEN. ההופעה הסתיימה בביצוע לקטע הפופולארי שלהם - STATESBORO BLUES. והשיר הזה מספר את כל הסיפור: ביום הולדתו ה-22 של דוואן, כשהוא שכב מרותק למיטה עם חום גבוה, גרג הביא לו במתנה את אלבום הבכורה של טאג' מהאל ובקבוק גלולות נגד צינון בשם CORICIDIN. דוואן רוקן את הכדורים, רחץ את בקבוק הזכוכית, תחב אותו על האצבע, כיוון את הגיטרה ל-OPEN E, ותוך שעתיים פיצח את הנגינה של STATESBORO BLUES. משם נולד הסאונד ששינה את עולם הרוק!

אז בטקס, לאחר ביצוע השיר הזה, הוריד דיקי בטס ממנו את גיטרת הגיבסון לס פול שהייתה שייכת לדוואן ושם אותה בתוך תיק הגיטרה הפתוח שבקדמת הבמה. זו הייתה ללא ספק ההופעה הקשה ביותר של האחים אולמן.

בקבוקון הפלא בתוך הקבר, אלבום המופת והנבואה שנותרה חקוקה

ג'רי ווקסלר, סגן-נשיא חברת התקליטים אטלנטיק, היה הבא בתור להקריא לנוכחים דברי פרידה מדוואן. ווקסלר, איש התעשייה הקשוח שראה הכל בחייו, לא עמד בעוצמת הרגע ואמר בבכי מר: "הוא לא היה סתם מוזיקאי ענק, הוא היה כוח טבע, נשמה מאחדת ומלאך שחיבר בין הנשמה השחורה של הבלוז לרוק'נ'רול". הוא עצר מדי פעם את דבריו כדי להחזיר לעצמו נשימה. הוא בכה לכל אורך הנאום. גרושתו של דוואן, דונה הגיעה ללוויה עם בתם המשותפת, גלדריאל. גם אימו השבורה הגיעה בטיסה מפלורידה.

דוואן נקבר כשלצידו הונח בקבוקון זכוכית קטן של תרופה בשם CORICIDIN, שהוא נהג להשתמש בו כסלייד לגיטרה שלו. את הצליל הייחודי שלו הוא הפיק מהבקבוקון הזה. הוא שמר עליו בקנאות כי לא ניתן היה להשיגו בכל מקום ופחד שבמהלך סיבוב הופעות יישבר הבקבוקון הזה או ייעלם. אותו בקבוקון עבר את כל הדרכים המיטלטלות ונקבר בשלמותו עם SKYDOG (הכינוי של דוואן). את הכינוי הזה הדביק לו וילסון פיקט בזכות הנגינה המרחפת שלו בשמיים והחיבה שלו לעישונים משמחים, וכך הוא נשאר בתודעה לעולמי עולמים.

הטרגדיה של הלהקה סירבה להסתיים: בדיוק שנה ו-13 יום לאחר מכן, ב-11 בנובמבר 1972, נהרג הבסיסט בארי אוקלי – שרכב מאחורי דוואן באותו אחר צהריים נוראי ופספס את הפנייה – באותו אופן בדיוק, בתאונת אופנוע במרחק של שלושה רחובות בלבד ממקום התאונה של דוואן, וגם הוא היה בן 24 במותו! אוקלי נטמן ממש לצד דוואן באותו בית עלמין רוז היל.

"דוואן היה כל כך אינטליגנטי," כתב גרג אולמן בספרו, "שזה היה מדהים לחשוב מה היה קורה איתו היום". גרג חתם את תחושותיו בכאב עמוק: "הוא היה המנוע של כולנו, המנהיג הבלתי מעורער של החללית הזו. אין יום שעובר בחיי שבו אני לא מתגעגע לאחי, האיש ששינה את כל מה שהכרתי במוזיקה".

זה סגול כהה? או סגול דוהה? תלוי את מי שואלים.

ב-29 באוקטובר בשנת 1984 יצא האלבום PERFECT STRANGERS של דיפ פרפל. קבלו את התרגיל הערמומי שבעזרתו הצליח מנהל אחד לפרק שתי להקות ענק כדי לגזור קופון של מיליונים על דיפ פרפל.

ימי CHILD IN TIME חלפו להם והילד של פעם נתקל פה בזמנים קשים. אלו היו ימים שבהם עולם הרוק הכבד נשלט על ידי גדודי להקות שיער מצועצעות, והנה חזרו אלינו הדינוזאורים האמיתיים של הסבנטיז, כשאבק הקרבות הישן עוד מתעופף ביניהם.

חברת התקליטים מיהרה להדביק מדבקה יומרנית על עטיפת התקליט שבישרה לעולם כי "הגורל איחד אותם שוב", אך הזמר דייויד קוברדייל לא התאפק ועקץ מיד כשאמר ש"אוברדרפטים בבנק הם שאיחדו אותם מחדש". למעשה, כדי שהאיחוד הזה יקרום עור וגידים, נדרש לא פחות מטבח מוחלט של כל צמרת הרוק הכבד הבריטי של אותם ימים: הלהקות של איאן גילאן, ריינבאו, WHITESNAKE ובלאק סאבאת' נאלצו כולן להתפרק או להמציא את עצמן מחדש.

שברי הלהקה, תאונות דרכים והתרגיל הערמומי של המנהלים

כגוף מגובש, להקת דיפ פרפל חדלה להתקיים מיולי 1976 ועד אמצע 1984. הבסיסט, גלן יוז, חזר לנגן עם להקתו הקודמת, TRAPEZE, הגיטריסט טומי בולין חזר לארה"ב כדי להקים להקה משלו ולהיפרד מהעולם עם עוד מנת הרואין. הגיטריסט ריצ'י בלאקמור המשיך להצליח עם להקת ריינבאו והזמר איאן גילאן הנהיג להקה תחת שם משפחתו, לפני שהצטרף בשנת 1983 לבלאק סאבאת' (בתקופה בה דמתה יותר לספיינל טאפ מאשר לאחת הלהקות הכבדות החשובות ביותר).

גילאן סיפר בדיעבד על אותה תקופה פרועה ובלתי נתפסת בחייו: "זו הייתה השנה הכי מטורפת בחיי. יצאתי לשתות משהו עם טוני איומי וגיזר באטלר במלון 'הדוב' בוודסטוק. בדרך לשם מישהו נכנס בי והייתה לי תאונת דרכים. החניתי את מה שנשאר מהאוטו בחוץ ונכנסתי להוריד וויסקי כפול להירגע. טוני הגיע כמה דקות אחר כך, נכנסנו למסעדה והתחלנו לשתות. אני לא זוכר הרבה, אבל מתברר שגררו אותנו מתחת לשולחן בשבע בערב כדי שהם יוכלו לפתוח את המסעדה לארוחת ערב!

למחרת בבוקר המנהל שלי מתקשר עצבני ושואל: 'איאן, אם אתה מתכנן מהלכים דרמטיים בקריירה, לא כדאי שנדבר קודם?'. שאלתי על מה הוא מדבר, והוא ענה: 'מתברר שאתמול אחר הצהריים הסכמת להצטרף לבלאק סאבאת', להקליט אלבום ולצאת לסיבוב הופעות!'. אמרתי לו שלא עשיתי שום דבר כזה, והוא הטיח בי: 'נו, באמת, חתמת על ניירות!'. בסופו של דבר גרתי באוהל במשך שבועות במתחם האולפנים של ריצ'רד ברנסון, והקלטנו את האלבום BORN AGAIN. התוצאה הייתה סיוט הפקתי מוחלט בגלל שגיזר באטלר פשוט החריב את הסאונד עם הבס המנופח שלו, עד שאי אפשר היה לשדר את זה בכלל ברדיו".

הזמר, דייויד קוברדייל, עקר ב-1976 לגרמניה ושהותו שם הייתה בעיקר כגולה לצורכי מס ושם הקליט אלבומי סולו ראשוניים. את להקת WHITESNAKE הוא הקים וגיבש רשמית בלונדון מעט מאוחר יותר ב-1978 – בעוד האורגניסט ג'ון לורד והמתופף איאן פייס הקימו להקה משלהם, ביחד עם חברם הקרוב, הקלידן טוני אשטון. להקה זו קיבלה את השם "פייס, אשטון, לורד", ופעלה במשך שנה, הוציאה תקליט והתפרקה אחרי שאשטון נפל מהבמה ושבר רגל.

איאן פייס נזכר בגעגוע ובהומור בתקופה שבילה לאחר מכן בלהקת WHITESNAKE לצד ג'ון לורד, לפני שפרש לסיבוב הופעות עם גארי מור: "זו הייתה הלהקה הכי מצחיקה שהייתי בה בימי חיי. מעולם לא צחקתי כל כך הרבה. היינו מנגנים באולם ה'האמרסמית' אודאון' בלונדון, ואני מביט הצידה ורואה את שני הגיטריסטים, מיקי מודי וברני מארסדן, פשוט נשענים גב אל גב מרוב צחוק בלתי נשלט, כמעט מתמוטטים על הרצפה. ברני סימן לי להביט קדימה, ושם עמד דייויד קוברדייל בקדמת הבמה, דוחף את האגן שלו קדימה בכל מיני תנועות פיתוי מיניות ומנופף במעמד המיקרופון כאילו היה איבר גופו הפרטי. הסתכלתי על הקהל בחמש עשרה השורות הראשונות – וכולם שם היו נערים מתבגרים ומחוצ'קנים בני חמש עשרה, בלי אף בחורה אחת לרפואה באופק! לראות אותו משדר רמזים מיניים לוהטים מול שורה של נערים מבולבלים... זה פשוט שבר אותנו מצחוק".

במקביל, בצד של להקת ריינבאו, המנהל ברוס פיין רקח מזימה מתוחכמת כדי לפנות את הדרך לאיחוד. הסולן ג'ו לין טרנר חשף שנים לאחר מכן כיצד הופל בפח: "היינו אחרי סיבוב הופעות מצליח עם האלבום BENT OUT OF SHAPE. המנהל בא לריצ'י ואמר לו: 'ג'ו רוצה להקליט אלבום סולו ולא מעוניין יותר בריינבאו, אז יש לנו הזדמנות פז להקים מחדש את דיפ פרפל'. אחר כך הוא ניגש אליי ואמר: 'ריצ'י לא רוצה להמשיך עם ריינבאו, הוא הולך לעשות את האיחוד של דיפ פרפל, אז לך תקליט את אלבום הסולו שלך ותעשה חיים'. שנינו לא דיברנו בינינו ישירות, ורק שנים אחר כך התברר לנו שברוס פשוט שיקר לשנינו ותמרן אותנו זה מול זה כדי לגרוף את ים הכסף שעמד מאחורי האיחוד של דיפ פרפל!".

ריצ'י בלאקמור עצמו הסביר את התחושות מנקודת מבטו: "הופעתי עם ריינבאו והבנתי שהרבה אנשים באים לראות אותי רק בגלל שניגנתי בדיפ פרפל. נמאס לי מזה שכל האחריות עליי. בשלב מסוים ביקרתי את גילאן בחג המולד והצעתי לו לבוא לשיר בריינבאו. הוא סירב מיד, ואז פשוט השתכרנו יחד. לקח לנו עשר שנים להביט לאחור ולהבין שמה שהיה לנו ביחד בין 1970 ל-1973 היה הדבר הכי טוב שקרה לנו".

ועדיין, עם כל הבלגאן הזה, הקהל היה צמא לכל דבר שקשור לדיפ פרפל וחברי הלהקה קיבלו הצעות בסכומים מטורפים כדי להתאחד. כבר בשנת 1981 הוצע לכל אחד מהם סכום דמיוני של מיליון וחצי דולר עבור אלבום אחד והופעה בודדת, אך הם סירבו. זה אכן קרה, באביב 1984, כשחמשת חברי ההרכב השני של הלהקה (שידוע בכינוי MARK II) שמו את הסכסוכים בצד וחזרו לפעול יחד. המפגש הראשון בין גילאן לבלאקמור עוד ב-1983 בניו יורק כמעט נגמר באסון כשאיאן שפך בירה על ראשו של ריצ'י בגלל ויכוח על תמלוגים, אבל באפריל 1984 שדר הרדיו הבריטי האגדי טומי ואנס כבר הכריז רשמית על הקאמבק. 

השמועה ליחששה שכל אחד מהם קיבל שני מיליון דולר עבור זה והיה ברור כי משימה לא קלה עומדת בפניהם, לחזור תחת המותג הידוע אך עם צליל עדכני. להקה שפרצה גבולות נאלצה עתה להשתחל לפורמט להקות הרוק הכבד, שכבר פעל אז בשצף קצף. ריצ'י בלאקמור אף השמיע לחבריו שוב ושוב את האלבום 90125 של להקת YES, שהפך ללהיט ענק באותה שנה, ואמר להם שזהו הרף ההפקתי המודרני שאליו הם חייבים להשתוות.   

איאן גילאן בספרו: "התחלנו את החזרות על התקליט החדש כמתוכנן, למרות שאני חייב לומר לכם שהשמועות על 2 מיליון דולר כמקדמה לאלבום היו מוגזמות מאוד, כשמחצית מהסכום הזה היא נתון מדויק יותר. מה גם שהסכום הזה נועד לייצור התקליט, כמו גם לשלם על עלויות ארגוניות בהקמת סיבוב ההופעות שיבוא בעקבותיו. ובכל זאת, תמיד יכולתי לשאול על פרטים, אבל, שוב, לא עשיתי זאת. אני מניח שגם אני יכולתי לשאול את איאן פייס מה היו העסקאות שנקבעו איתנו, כי הוא התעניין בענייני כסף כתמיד, והיה עדיין היחיד בינינו שהייתה לו אחיזה כלשהי בנושא. אבל לא עשיתי את זה. נתתי לאנשים אחרים לטפל בעניין בשבילי".

איאן פייס בראיון מאז: "זה קשה מאד להבדיל בין הלהקות הכבדות כיום. כולן נטלו אלמנטים מהדברים הרבים שאנחנו ואחרים עשו, שנים לפני כן, ולא הלכו משם למשהו מיוחד". בשנת 1984 לא היה מקום לניסיוניות מוזיקליות, כשמייבשי השיער עבדו שעות נוספות וייבשו כל אפשרות לצאת מנוסחת האקורדים הכוחניים אך החלולים. דיפ פרפל נאלצה לקפוץ ראש לבריכה הזו.

הבריחה למרתף בוורמונט: כדורגל, מתיחות והאיש בשחור

זמן קצר לאחר תחילת הפרויקט החדש, גלובר וגילאן בילו קצת זמן ביחד, מעלים רעיונות, לפני שחברי הלהקה הלכו לעשות חזרות במקום גדול בבעלות של משפחת פון טראפ, והוא כלל בית (כולל מנהל אישי), פלוס לינה נפרדת ללהקה ולצוות וכמובן הסטודיו הדרוש. המקום היה מוקף בהרבה דונמים של נוף הררי אבל החבר'ה גילו במהרה, לצערם, שאין פאבים ומסיבות באזור. בלאקמור הוא שמשך אותם להיות שם ולנגן כשהסאונד שלהם מהדהד בטבע וכך להקליט אותם. הרשויות המקומיות לא הסכימו לדבר כזה והם נאלצו לחפש מקום אחר וכמה שיותר מהר. אז הם גילו פאב בוורמונט ואת בעליו, בריטי בשם ריצ'רד יוז, שהפך לחבר. הוא מצא להם במהרה מקום אידיאלי.

העיירה הפסטורלית סטואו שבוורמונט התגלתה כמקלט המושלם עבורם. טכנאי ההקלטות ניק בלאגונה סיפר שהפאב המקומי של ריצ'רד יוז נראה כמו פרק חי של הסדרה "המלון של פולטי": "השתלטנו לחלוטין על הפאב וריצ'י ואני עשינו תרגילי עוקץ מבריקים ללקוחות. שודרו אז משחקי כדורגל, ולפאב היה חיבור כבלים רגיל, אבל לנו על המשאית של אולפן ההקלטות הנייד הייתה צלחת לוויין שקלטה ישירות מאירופה. ידענו את תוצאות המשחקים כמה דקות לפני כולם! ריצ'י היה ניגש לאנשים בפאב, מתערב איתם על כסף ומספר להם בשיא הרצינות שיש לו כוחות מיסטיים והוא רואה את העתיד. אנשים היו בהלם מוחלט מהדיוק שלו!".

עוזרו האישי של בלאקמור, הגיטריסט סטיוארט סמית', חשף את הצד המשעשע של הגיטריסט האפל, שלא החזיק ברישיון נהיגה עד גיל מאוחר: "לימדתי את ריצ'י לנהוג בלונג איילנד על מרצדס אדומה חדשה שהוא קנה. יום אחד הגעתי אליו וראיתי אותו יושב ברכב עם דלת פתוחה ונוסע קדימה ואחורה על החצץ כשרגלו האחת נגררת על הקרקע. שאלתי אותו בתדהמה מה הוא עושה, והוא ענה ברצינות גמורה: 'אני מתאמן בנהיגה, ואם האוטו יברח לי – אני אוכל לעצור אותו עם הרגל!'. צעקתי עליו: 'ריצ'י, זה רכב עם 400 כוחות סוס, בשביל זה יש דוושת בלם!'".

את ההקלטות עצמן עשו חברי הלהקה במרתף של אחוזה בשם HORIZONS, לשם חוברו הכבלים של אולפן ההקלטה הנייד LE MOBILE מקנדה. הלהקה קבעה חוק ברזל: יום אחד עובדים וביום למחרת משחקים כדורגל – הלהקה נגד אנשי הצוות הטכני. בערבים, כשריצ'י ניגש להקליט את הסולואים שלו, הוא דרש לנגן תחת כיפת השמיים ולהביט בירח ובכוכבים. כדי להגן עליו ממתקפת היתושים של ורמונט, הצוות בנה עבורו מבנה עץ מיוחד מכוסה רשת נגד יתושים מחוץ למשאית האולפן, ושם, כשהוא חמוש בגיטרת FENDER STRATOCASTER ובכוס וויסקי ג'וני ווקר שחור מעורבב עם קולה, נולדו הסולואים של האלבום.

רעידות האמונד, סקס אנאלי ברדיו וסודות השירים

התקליט מתחיל עם KNOCKING AT YOUR BACK DOOR, שפתיחתו נשמעת דרמטית להחריד. צליל הסינטיסייזר החלול וסאונד התופים המנופח מציג בפנינו להקה שכבר לא רוצה להתעסק עם חומרים קלאסיים אלא עם אולפנים דיגיטליים. שירתו של גילאן אינה משולחת רסן כבעבר. שנים של צרחות עשו את שלהן וקולו נשמע מאנפף קלות - נזק שיחמיר משנה לשנה. לפחות כשבלאקמור יוצא לסולו, הניצוץ ניכר בנגינתו, אבל האמת ששאר חבריו מנגנים 'מדויק' מדי (ורוב הסיכויים שעם קליק של מטרונום באוזניות שלהם באולפן).

הריף המרכזי של השיר ישב אצל רוג'ר גלובר עוד מימי הג'אמים שלו עם בלאקמור בלהקת ריינבאו, והטקסט הפך לאחת הבדיחות המוצלחות בתולדות הרוק. מדובר בהומור בריטי עוקצני ובמשחק מילים נועז על סקס אנאלי. גילאן סיפר בצחוק כיצד שדרן רדיו אמריקאי בכיר מטקסס התקשר אליו נסער ושאל: "תגיד לי, השיר הזה באמת מדבר על מה שאני חושב שהוא מדבר?". כשגילאן אישר, השדרן תפס את הראש: "לא ייאמן, כל תחנת רדיו באמריקה טוחנת שיר על סקס אנאלי ואף אחד מהמנהלים בכלל לא הבין את זה!".

השיר UNDER THE GUN, שבא אחריו, נשמע כגרסה חיוורת לשיר חיוור מהעבר ששמו SMOOTH DANCER, מהתקליט WHO DO WE THINK WE ARE. עם זאת, בלאקמור עצמו ציין לא פעם כי קטע הסולו בשיר הזה הוא הנגינה האהובה עליו ביותר באלבום כולו, בזכות המקצב המצרי והמתקפה הבלתי מתפשרת של הפריטה. תסלחו לי חבריי שאוהבים את התקליט הזה - בסופו של דבר, זה עניין של טעם ואני לא ממש אוהב את התקליט הזה. והנוסחתיות המעייפת ממשיכה עם השיר NOBODY'S HOME, בו גילאן מתאמץ באופן מביך. שיר זה הוא היחיד באלבום שבו ניתן קרדיט הלחנה שווה לכל חמשת חברי הלהקה, שכן הוא נולד מג'אם ספונטני משותף שבו כולם זרקו רעיונות סביב פעמון הפרה הקצבי. ימי CHILD IN TIME חלפו להם והילד של פעם נתקל פה בזמנים קשים.

שיר הנושא של התקליט הוא הטוב בו אך ניצב כשושנה בין החוחים. שמו של השיר והאלבום, PERFECT STRANGERS, הוא מעין אוקסימורון שטבע גילאן – תיאור של חברי הלהקה שהפכו עם השנים לזרים גמורים זה לזה, אך בתוך המוזיקה המשותפת נוצרה ביניהם התאמה מושלמת. השיר עוסק בגלגול נשמות וזיכרונות קדומים. בלאקמור שלף כאן ריף טורקי-מזרחי כבד שהסתובב אצלו עוד מתקופת האלבום DIFFICULT TO CURE של ריינבאו לצד השפעות מהשיר האדיר שעשה בעבר, GATES OF BABYLON. פתיחת האורגן הנשגבת של ג'ון לורד על גבי ההאמונד הפכה לקלאסיקה מיידית.

המוטיבים המזרחיים לא מסתיימים בשיר זה, אלא ממשיכים גם בשיר כמו A GYPSY'S KISS. זהו הקטע המהיר והאנרגטי ביותר באלבום, שמזכיר את הדהירה של HIGHWAY STAR או BURN, ומציג קרב סולואים בין בלאקמור לקלידים של לורד. הנוסחתיות נשחקת עד דק עם שיר כמו MEAN STREAK וקצב השאפל שלו. והיה מין חוק כבד מהאייטיז, שכל להקת רוק כבד חייבת לבצע בלדה. והנה חמשת החברים מביאים פה בלדה ששמה WASTED SUNSETS. יש שאוהבים אותה - אני, לצערי הרב, לא. מעניין לגלות שהשיר נולד במקור כמקצב דהירה מהיר בהרבה, עד שמישהו בלהקה הציע להאט אותו דרמטית. המילים נכתבו בעיקר על ידי רוג'ר גלובר, ועסקו בפרידות מרות ובשתייה לשוכרה כדי להטביע את הכאב. את הצד השני של הויניל חותם השיר HUNGRY DAZE, קטע רוק הדוק וקופצני שמספק מבט נוסטלגי ואוטוביוגרפי על שנות הנעורים הפרועות של הלהקה.

המיקס בהמבורג: תעלול המכונית המפורק והביקורות הקוטלות

שלב המיקסים של האלבום התקיים בגרמניה באולפני TENNESSEE TON בהמבורג, וגם שם בלאקמור לא ויתר על מתיחה אכזרית. סטיוארט סמית' וריצ'י יצאו לבלות עם רוג'ר גלובר ומנהל ההופעות קולין הארט. בזמן ששתי בחורות יפהפיות ריתקו את גלובר בשיחה בתוך הבר, ריצ'י וסמית' חמקו החוצה, הרימו את מכונית המרצדס של גלובר באמצעות ג'ק, פירקו את כל ארבעת הגלגלים והשכיבו את המכונית על צידה על גבי הצמיגים השטוחים! אישה מבוגרת שחלפה במקום חשבה שמדובר בגנבים והזעיקה את המשטרה. גלובר המותש נאלץ לבלות חצי לילה בתחנת המשטרה המקומית, וברגע שנשען על הרכב – הג'ק קרס ברעש אדיר.

צר לי, חובבי דיפ פרפל, אך זה תקליט שמבחינתי לא קשור ללהקה מהאהובות עליי. ואני לא היחיד שחושב כך. הנה ביקורת עליו מהמלודי מייקר: "המוזיקה עתירה בכל צורות הרוק המשעממות בעוד המילים ודאי נשלחו ללהקה מאת שוטה כפר בעל אמביציה". ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "שיר הנושא מגיע כך פתאום, כמו הודעה של חבר שויתרת עליו מזמן והוא רוצה למסור שהוא חי ובריא. עם הצליל המהביל שלו ועם נגיעות שנינות אמיתיות, אם כי לא אופייניות, המפעימות מעל הצליל הכבד של דיפ פרפל, התקליט החדש נותן את הטון לאיחוד המכובד של הלהקה הזו. הסולן איאן גילאן, שמעולם לא ניחן בגרון עדין ועמוק יותר, גולש בפתיינות למילים המצביעות על הוותיקים האלו כאנשים שיש להם מה לומר על המקום שבו הם היו בשנים האחרונות ("האם אתם זוכרים, אתם זוכרים את השם שלי? אני ההד של העבר שלכם") ויש להם עוד הרבה מה להציע בעתיד. 

לרגע, אתה כמעט תוהה מדוע דיפ פרפל אי פעם נמוגה מלכתחילה. עד, כלומר, ששומעים את שאר האלבום.

מלבד שיר הנושא ו-KNOCKING AT YOUR BACK DOOR הפרוע אך פחות יעיל, החומר מורכב מג'אמים זניחים שמאפשרים לאל הגיטרה, ריצ'י בלאקמור, לבצע את תרגילי האצבעות שלו בפומבי. הלהקה בילתה כשישה עד שמונה שבועות בהקלטת הקאמבק הזה, של ההרכב הנוכחי שהוא למעשה לא המקורי ולא הסופי, אלא המצליח ביותר. זה גם לא נשמע כאילו הם השקיעו הרבה יותר זמן במחשבה על כל זה. לפנדר סטראטוקאסטר של בלאקמור יש שאגה כל כך גדולה שאתה מוכן פשוט לתת לו להדהד בעור התוף שלך לזמן מה. וזה נחמד לשמוע שוב את רעידות האורגנים הלא מסונתזות של ג'ון לורד, את החבטות הבשרניות של איאן פייס, את היללות והלחישות של גילאן ואת קווי הבס המוצקים של רוג'ר גלובר. אבל בסופו של דבר, זה מגיע לתחושה של 'מספיק כבר עם בדיקת הסאונד - איפה השירים פה?'... 

גלובר הוא המפיק. מפיק חיצוני היה מכריח את הלהקה להדק את העיבודים שלה. אז למה הם עושים את זה ככה? כדי לפדות את שיגעון ההבי מטאל הנוכחי, שבו עשרות צעירים מרוויחים הון בנגינת ריפים סגולים? בעקבות פגישה שפורסמה לאחרונה לקידום האלבום וסיבוב הופעות עולמי הממשמש ובא, חברי הלהקה (מינוס בלאקמור הטמפרמנטלי, שלא הגיע ונשאר נאמן לחידתיות שלו) התעקשו שהם לא צריכים את הכסף. אולי התשובה טמונה בשיר 'שקיעות מבוזבזות', דיוקן של כוכב רוק מזדקן שיש לו 'זהב וכסף בשביל הבלוז' אבל אין לו מה לעשות מלבד לשתות בלילות. זה נחמד שהתקליט הוציא את הסגולים מאחוזותיהם בהתאמה; רק חבל שהם לא התרחקו מהבית".

הבמות בוערות, מלחמת הלילה באוסטרליה וסדקי העבר

למרות חיצי הביקורת, האלבום זכה למעמד של אלבום פלטינה בארצות הברית בתוך ארבעה חודשים בלבד. סיבוב ההופעות העולמי יצא לדרך באוסטרליה ובניו זילנד לקראת סוף 1984, וכמובן שבלאקמור לא יכול היה לפתוח את המסע בלי תקרית בינלאומית. בהגיעם למלון היאט בעיר פרת', גילו ריצ'י וסטיוארט סמית' שבשבע בבוקר מתחילים פטישי אוויר לחצוב בשיפוצים קולניים ממש מעל ראשם. לאחר שהנהלת המלון סירבה להפסיק את העבודות, השניים שכרו חדר נוסף באמצע המלון תחת השם הבדוי "מר ג'יי. סשנס". הם יצרו קשר עם מעריצים מקומיים מחנות כלי נגינה, העלו בחשאי מערכת תופים ענקית ומגברי מארשל לתוך החדר, ובשעה שלוש לפנות בוקר פתחו בג'אם רועש ומחריש אוזניים שהרעיד את כל קומות המלון – כולל את חדרו של אריק קלפטון ושומרי ראשו שהתאכסנו שם!

עדיין, התקליט הפך רב מכר גדול אז ודיפ פרפל חזרו בהצלחה לבמות, עם מופעי איצטדיונים (חלקם כאוטיים) מסביב לעולם, שהגיעו לשיאם בהופעת הענק הרטובה והבוצית בפסטיבל נבוורת' ב-1985 מול שמונים אלף מעריצים משתוללים. אבל מריבות העבר ירימו במהרה את ראשן ולא יתנו סיכוי לעסק הזה להצליח באמת. נו, עם בלאקמור וגילאן חשבתם שזה יהיה אחרת? האגו המנופח, הקפריזות של האיש בשחור והשחיקה בקולו של גילאן הוכיחו שוב שניסים לא קורים פעמיים: אפשר לאחד את השמות על כרזת המופע ואפשר למלא איצטדיונים, אבל את הקסם האמיתי של תחילת שנות השבעים אי אפשר לקנות בשום מקדמה של מיליוני דולרים.

בואי בהופעה מוקלטת - הדרמה, הקוקאין והמרד.

ב-29 באוקטובר בשנת 1974 יצא אלבום ההופעה הראשון לזמר המצליח, דייויד בואי, ושמו DAVID LIVE.

רק שנה קודם לכן, ביולי 1973 באולם האמרסמית' אודאון בלונדון, הוא "רצח" בדם קר בהופעה את זיגי סטארדאסט – הדמות שהפכה אותו לאליל בינלאומי אך איימה לבלוע את שפיותו. בואי היה נחוש להוכיח לעולם שהוא אינו זקוק לאיפור החייזרי כדי להיות ענק, ובמאי 1974 הוא שחרר את האלבום המופתי DIAMOND DOGS, שהפך לאלבום המצליח ביותר שלו בארצות הברית עד אז והגיע למקום החמישי במצעד.

אבל מאחורי הברק החיצוני, חייו האישיים והמקצועיים היו שדה קרב בוער. בואי היה שקוע עד צוואר בהתמכרות הרסנית ומפלצתית לקוקאין. הוא לא ישן לילות שלמים, פיתח פאראנויות קשות, וגופו הלך והצטמק עד שהפך לשלד מהלך. התפריט היומי שלו באותה תקופה היה פסיכי לחלוטין והורכב בעיקר מחלב, פלפלים ירוקים ואדומים טריים, וכמויות אדירות של הסם הלבן. במקביל, הוא היה כבול בחוזה דרקוני מול מנהלו האישי טוני דפריס וחברת הניהול MAINMAN. דפריס חגג על חשבונו, נסע בלימוזינות וגר בסוויטות פאר, בזמן שבואי עצמו – למרות תהילת הענק – שקע בחובות כבדים ונאלץ לשאת בעלויות המטורפות של הפקות הענק שלו.

מבחינה אמנותית, בואי עבר תזזית חסרת מנוח. הוא הביט סביבו ברוק הבריטי והשתעמם עד מוות. במקום להמשיך לרכוב על גלי הגלאם-רוק המוכרים והבטוחים, נשמתו נשבתה בצלילי ה-R&B, הפ'אנק והסול השחור של פילדלפיה. הוא רצה להשיל מעליו את כל התיאטרליות, את התחפושות ואת הגיטרות המנסרות, ולהפוך לזמר נשמה מעודן. המאבק הפנימי הזה – בין הכוכב התיאטרלי והקר לבין המוזיקאי שרוצה לטבוע במוזיקה שחורה וחמה – התפוצץ בדיוק על הבמה של סיבוב ההופעות הזה.

עיר הרעב ושלטון היחיד: המגלומניה היקרה בהיסטוריה של הרוק

בתוך המאבק הזה צא אלבום ההופעה הראשון לדייויד בואי, ושמו DAVID LIVE. אבל מאחורי השם הפשוט והעטיפה המלנכולית, הסתתרה הפקה מפלצתית, כאוטית ומלאת דרמות שהייתה רחוקה מלהיות חיה ובועטת כפי שהשם הבטיח.

בואי רצה לכבוש את אמריקה, והוא תכנן לעשות זאת בגדול. סיבוב ההופעות, DIAMOND DOGS TOUR, היה הפקה יקרה מאד בעולם הרוק. רבע מיליון דולרים, במונחים של אמצע הסבנטיז, הושקעו בתפאורה עוצרת נשימה שדימתה עיר פוסט-אפוקליפטית בשם "עיר הרעב". הבמה, שעיצב ג'ולס פישר, כללה גשרים נעים, פנסי רחוב ואפקטים תיאטרליים מורכבים. המטרה הייתה ברורה: להציג את דייויד בואי כשליט היחיד בהצגה הזו.

וכדי להדגיש את שלטון היחיד שלו, קבוצת הנגנים המוכשרת שליוותה אותו הוחבאה כמעט לחלוטין מאחורי מסכים ותפאורות ענק. הקהל ראה רק את בואי, מלווה בזמרי רקע ששימשו גם כרקדנים, כשהוא מבצע פעלולים תיאטרליים. המופע כלל זירת אגרוף של ממש, כסאות שהתרוממו גבוה באוויר מעל הקהל באמצעות מנוף הידראולי, וקריצות ברורות להפקות שייקספיריות. אגב, אם תהיתם, בואי לא היה פורץ הדרך בתחום זירות האגרוף; הזמר הצרפתי ג'וני האלידיי כבר השתמש בטריק הזה שנים לפניו. 

והפעלול המטורף ביותר היה הביצוע לשיר SPACE ODDITY: בואי היה מתיישב בתוך כורסה שהייתה מחוברת למנוף הידראולי ארוך, שהניף אותו לגובה של מעל תשעה מטרים מעל ראשי הקהל ההמום בשורות הראשונות. משם, תלוי בין שמיים לארץ, הוא שר את קולותיו של מייג'ור טום לתוך שפופרת טלפון אמיתית ששימשה כמיקרופון! גם בשיר CRACKED ACTOR הוא לא חסך בתיאטרון מקאברי: הוא לבש גלימה, עטה משקפי שמש צרפתיים כהים, והחזיק גולגולת אדם אמיתית – מחווה ישירה לסצנת יוריק המפורסמת מתוך "המלט" של שייקספיר – ושר לה שירי אהבה לפני שהדביק לה נשיקה צרפתית לוהטת.

מרד מאחורי הפרגוד: סחיטה של 5,000 דולר רגע לפני העלייה לבמה

הבמה אכן הייתה מרשימה ביותר לאותה תקופה, אבל הפאר גבה מחיר כבד. הסעת התפאורה המורכבת הזו מעיר לעיר עלתה הון תועפות, במיוחד בעיצומו של משבר הדלק החריף ששיתק את העולם. כל גלון של דלק ישב על העורק הראשי, וזה לא היה כאב הראש היחיד. מאחורי הקלעים, הנגנים המתוסכלים החלו להתמרמר. הם לא אהבו את הרעיון שהם מוחבאים כמו פועלי במה, מה שלטענתם עמעם את הקרדיט שלהם, והם בהחלט לא אהבו את תעריפי המשכורת הנמוכים שקיבלו על העבודה הקשה.

הפיצוץ הגדול הגיע קצת לפני שההפקה נחתה בפילדלפיה. הנגנים קיבלו ידיעה מפתיעה: ההופעות הקרובות, באולם התאטרון TOWER, יוקלטו עבור אלבום חי. זה היה הקש ששבר את גב הנגן. הם חשו שמנצלים אותם ולכן הובילו מרד גדול כשהם מציגים טענה מוצדקת לחלוטין: הקלטת אלבום חי היא עבודה נפרדת ואמורה להוסיף כסף רציני למשכורת הרגילה. הם הודיעו חד משמעית שהם מסרבים לעלות לבמה אלא אם כן הבוס יוסיף לכל אחד מהם 5,000 דולרים עבור ההקלטה - כאן ועכשיו!

בואי היה בלחץ ולאחר מאבק עיקש ומורט עצבים, הוא נאלץ להסכים לדרישות. ההסכמה הגיעה עשרים דקות בלבד לפני שהמופע היה אמור להתחיל. לא יאמן! הנגנים, ובראשם הבסיסט הרבי פלאוורס והגיטריסט ארל סליק, סירבו להתמקם בעמדות שלהם. הם ישבו בחדר ההלבשה כשידיהם שלובות, והודיעו למנהלים של MAINMAN: "או הכסף או שאין מופע". בואי רתח מזעם. הוא הרגיש נבגד ומושפל, אבל הבין שאם יבטל את חמשת הלילות המתוכננים בין ה-8 ל-12 ביולי באולם TOWER THEATRE, הנזק הכלכלי יקבור אותו סופית. ההסכם נחתם בחופזה על מפית נייר דקות ספורות לפני פתיחת הדלתות. 

אז, בפעם הבאה שתקשיבו לביצועים המהוקצעים (מדי) באלבום DAVID LIVE, תזכרו שהם הוקלטו באווירה מתוחה של סחיטה, כעס ועצבים רופפים. המתח הזה כנראה זלג גם אל הקהל. המופע היה כה מתוזמן ומתוכנן עד לפרט האחרון בכוריאוגרפיה שלו, שבואי לא היה יכול לשנות בו כלום. לא היה שום מקום לאלתורים מוזיקליים או לספונטניות. כל שינוי קטן של תנועה בימתית או צליל דרש תכנון כוריאוגרפיה מחדש עם הרקדנים. הקהל, שהגיע לראות הופעת רוק, חש היטב באווירה המנוכרת הזו. מבקרי המוזיקה בעיתונים לא ריחמו וכתבו שהמופע הינו רובוטי, קר ובעיקר חסר נשמה.

החרא הלבן, הבובה המכנית והחליפה שיצאה מהקבר

ובזמן שהמופע הפך למכונה משומנת וקרה, בואי עצמו החל לאבד שליטה. בשלב הזה של הקריירה, סם הקוקאין הרים את ראשו הנבזי והזמר הפך להיות מכור כבד. בסרט הדוקומנטרי המצמרר CRACKED ACTOR, שצילם הבי.בי.סי על בואי בתקופה הזו, המצלמה תיעדה אותו כשהוא חיוור לחלוטין, שדוף, ומושך כל הזמן באפו באופן שלא משתמע לשתי פנים. הוא היה עמוק בפנים. עמוק בחרא הלבן.

וכמו הרבה אלבומי הופעה מאותה תקופה, גם DAVID LIVE לא היה באמת אלבום חי אמיתי. האווירה המתוחה, הבעיות הטכניות והביצועים הנוקשים הובילו לכך שהרבה מתפקידי שירת הליווי, ובמיוחד כלי הנשיפה, הוקלטו מחדש באולפן ועברו ליטוש רציני. עם זאת, בואי היה כן מספיק כדי לציין את העובדה הזו. על עטיפת האלבום המקורית נכתב במפורש ניסוח כמעט מתנצל: "לא נוספו שום אוברדאבים או הקלטות מחדש באולפן של קולות, כלים או קהל, למעט מספר קולות ליווי עקב אובדן קשר במיקרופונים של האולם". המפיק טוני ויסקונטי, שנאלץ לעבוד מסביב לשעון באולפני ELECTRIC LADY STUDIOS בניו יורק כדי להפוך את סרטי ההקלטה הבעייתיים למוצר ראוי להאזנה, הודה לימים שחלקים ניכרים מקולות הליווי פשוט לא נקלטו בסאונד החי, וזמרי הליווי נאלצו לשיר אותם מחדש באולפן כדי שהמיקס לא יקרוס.

אז בואי ידע שהתוצאה הסופית רחוקה מלהיות מושלמת. שנים לאחר מכן, הוא הודה בראיונות שהתמונה שלו על העטיפה, בה הוא נראה חיוור, לבוש בחליפה גדולה ומביט מבט חלול, נראית כאילו הוא יצא הרגע מתוך הקבר. הוא אפילו התבדח בהומור מקאברי אופייני ואמר שאת האלבום לא היו צריכים לכנות DAVID LIVE אלא "דייויד בואי חי וקיים – אך ורק בתיאוריה!"

התגובות בקרב הקולגות היו ארסיות לא פחות. מיק ג'אגר, סולן להקת הרולינג סטונס וחבר קרוב, האזין לאלבום וירה בראיון ללא רחמים: "הביצוע שלו ל-KNOCK ON WOOD פשוט נוראי. בכנות, אם אני הייתי מקבל ביקורות כאלו על אלבום שלי, לעולם לא הייתי מקליט שוב מוזיקה. לעולם!" - פשששש... איזה חבר מפרגן.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על המוצר החדש: "במקום לשמש כהקדמה מבורכת או סיכום של דיוויד בואי, אלבום ההופעה הכפול הזה מגבש את מספר ההיבטים של המוזיקה שלו, באופן צולע, למשהו שנשמע חד גוני. כל כוח שהיה ל-16 השירים מקוריים האלו שלו (KNOCK ON WOOD הוא השיר ה-17) הוצא בגרסאות השטחיות הללו. הליווי המוזיקלי הוא חד ממדי, שקיבל מיקס שטוח כדי להדגיש את הנוכחות של בואי. למרות סולואים מורחבים, הלהקה לא מבססת זהות מושכת. בואי הוא מרכז הבמה לאורך כל הדרך, והרזון והרפיון של הטיול הזה נובעים במידה רבה מהקולות המטומטמים, המטושטשים והנמהרים שלו. במקום לספק הופעה אינטימית יותר, התפאורה החיה רק ​​הביאה את הגינונים התיאטרליים האומללים יותר של בואי. הוא גם מפנק את החולשה הגדולה יותר שלו - לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות. המנוני המורדים שלו לא חזקים מספיק כדי לשאת את משקל התודעה החברתית שהוא היה רוצה שהם יהיו, וכאשר CHANGES ממוסגר כמו נבואת ווטרגייט, אתה חושב שאתה שומע את דייויד בואי בלילה הלא נכון".

"חוויה מטומטמת להחריד": איפה הגיטרות של מיק רונסון ולמה הרגו את השירים?

אני ממש לא מהאנשים שנוהגים לקטול אלבומי הופעה חיה סתם כך, אלא אם כן בחירת השירים בהם גרועה במיוחד. במקרה הטוב, אלבום הופעה מביא את השירים המקוריים בסביבה חדשה, מחוספסת, חיה ובועטת פי כמה; במקרה הגרוע, הם פשוט נשמעים בדיוק כמו הגרסאות האולפניות המוכרות שלהם. ומבחינתי, העיקר הוא שהמקור האולפני יהיה משובח – מה שלפחות מבטיח שיהיה אפשר להאזין לאלבום החי בהנאה, גם אם זה לא מבטיח שההוצאה הכספית באמת הצדיקה את הרכישה של הוויניל.

אבל DAVID LIVE הוא אסון מוחלט וקטסטרופה אמיתית למרות החומרים הפנומנליים, ואני מסכים בלב שלם עם כמעט כל מילה בכל ביקורת קטלנית שנכתבה עליו מאז ועד היום! הבעיה המרכזית והטרגדיה האמיתית היא שדייויד בואי פשוט החמיץ לחלוטין את המומנטום ההיסטורי. למה לעזאזל הוא לא הקליט והוציא אלבום הופעה כפול בזמן אמת בתקופת הזוהר של THE SPIDERS FROM MARS? (לא, אל תחשיבו את הפסקול של הסרט זיגי סטארדאסט, שיצא שנים לאחר מכן, כאלבום שכזה). דמיינו לעצמכם אלבום חי מופתי, עם מיקס משובח ובועט ששומעים בו את מיק רונסון המלך שורף את המגברים על הגיטרה, ואת דייויד עצמו ניצב מול הקהל כמלך הגלאם הבלתי מעורער של היקום – אלוהים בלבד יודע איזו חוויה מחשמלת, אדירה ובלתי נשכחת זה יכול היה להיות!

במקום לעשות את המעשה הטבעי והמתבקש הזה, בואי חיכה שנתיים תמימות ונזכר לפלוש לשוק אלבומי ההופעות החיות רק בעיצומו של סיבוב ההופעות של DIAMOND DOGS. זו הייתה בדיוק תקופת המעבר ההפכפכה שבה הוא המציא את עצמו מחדש כמאסטר של "פלסטיק סול" – אותה טרנספורמציה מוחלטת שתגיע לשיאה שנה מאוחר יותר באלבום YOUNG AMERICANS. הזרעים הראשונים של התדמית החדשה הזו כבר נזרעו באלבום DIAMOND DOGS עצמו, אבל כאן, בהופעות החיות, בואי קבע תקדים: הוא לקח את החומרים הקלאסיים שלו משנת 1971 ואילך, ועיצב כמעט את כולם מחדש בתבנית הסולית-קברטית הזו.

האם הניסוי הזה עבד? למרבה הצער והכאב, ממש לא. וזה מובן לחלוטין: סיבוב ההופעות תוכנן במקור כאירוע תיאטרלי פומפוזי וענק, ששמר על קשר הדוק עם שטיק הגלאם המוכר של בואי. אלא שברגע האחרון, בואי זרק את כל הפרויקט לפח והחליף אותו (יחד עם תחלופה של רוב נגני ההרכב) לטובת פרשנות מחודשת של החומרים כ"קטעי פלסטיק סול". נותר רק לתהות איך סיבוב ההופעות המקורי היה יכול להישמע – עם הקטלוג המוזיקלי המפואר של בואי ושנים של ניסיון בימתי עשיר, זה יכול היה להניב את אלבום ההופעה האולטימטיבי של חייו. אבל אלוהים! אלוהי הרוק תכנן משהו אחר לגמרי.

והתוצאה על גבי התקליט? כל השירים נשמעים ונראים בדיוק כמו שבואי נראה על עטיפת האלבום: מרופטים, מרוחים באיפור זול, קודרים, מלנכוליים ורקובים עד היסוד. קודם כל, אין כאן טיפה אחת של רוק'נ'רול אמיתי. שום דבר, בשום פינה. נו, בטח, הגיטריסט הצעיר ארל סליק משחרר פה ושם כמה ריפים טובים, אבל זה ממש לא מספיק. הביצוע לשיר SUFFRAGETTE CITY, למשל, הוא אחת האכזבות הצורבות ביותר באלבום: המקצב הואט, העוקץ רוכך, והחלק האלמותי של "WHAM BAM THANK YOU MA'AM", שבמקור היה כה חצוף ולוהט - נשמע שגרתי ויבש, כאילו בואי שר אותו אך ורק כדי להבהיר לקהל כמה סלידה ושאט נפש הוא רוחש כעת לביצוע של חומרי רוק.

הלהקה עושה כאן עבודה "נפלאה" בחיסול שיטתי של כמעט כל ריף גיטרה אגדי שמיק רונסון חתום עליו, ומחליפה אותם באותן התפרצויות פתטיות וצווחניות של כלי נשיפה ומקלדות. מה קרה ל-THE WIDTH OF A CIRCLE? לאן נעלם החספוס של WATCH THAT MAN? ולמה לעזאזל הסקסופון של דייויד סנבורן הפך לכלי הכי בולט ודומיננטי ב-CRACKED ACTOR? איפה האנרגיה הממכרת והתחושה הגלאמית הממזרית של שיר הנושא DIAMOND DOGS? השאלות והתסכולים פשוט לא מפסיקים לזרום.

וככל שהעיבודים החדשים האלה קיצוניים יותר – ככה הם גרועים ומקוממים יותר! הביצוע של MOONAGE DAYDREAM הוא פשוט זוועת עולם: שיר שהיה המנון גלאם חללי וסקסי, עובד מחדש כקטע חנפני וזול שנועד לרצות את ההמונים, כשהוא מוגש מפיו של זמר מועדוני לילה מפוקפק ורכרוכי שסובל ממחסור חמור במיתרי קול. השיר ALADDIN SANE מאבד מאה אחוז מהאווירה המסתורית הפסיכוטית שהייתה לו במקור, והופך לסתם בליל צלילים כאוטי שתופס מקום מיותר על הוויניל.

והביצוע ל-CHANGES? בואי מנסה כאן לעקוף בסיבוב את פרנק סינטרה עצמו, בהבדל הבולט והמביך שקולו של דייויד נשמע הרבה פחות אותנטי ומלא מזה של פרנק. בואי כתב במקור את CHANGES ב-1971 עבור האלבום HUNKY DORY כפארודיה קלילה על שירי מועדונים וקברט, אך עם השנים הוא הפך להמנון רציני על שינויים ועל חיפוש עצמי. והנה, באלבום הזה, השיר נזרק בציניות בחזרה בדיוק אל אותה משבצת של חלטורת מועדונים!

ובבקשה, אל תגרמו לי אפילו להתחיל לדבר על ALL THE YOUNG DUDES. זוועת קברט מגושמת, עילגת, מרושלת ומביכה; איך הצליח דייויד להרוס לחן כל כך מושלם ועוצמתי? בואי כתב את השיר ב-1972 במיוחד עבור להקת MOTT THE HOOPLE כדי להציל אותה מפירוק, אחרי שהחברים בה דחו את הצעתו להקליט את SUFFRAGETTE CITY. הוא התיישב על הרצפה במשרד בלונדון וכתב להם מאסטרפיס שהפך לאחד מגדולי המנוני הדור. אז איך הוא מצליח לקחת יהלום כזה ולרסק אותו לתוך עיבוד תפל? את זה קטונתי מלהבין. וזה עוד לפני שהזכרתי את הביצוע המזעזע והבלתי נסלח ל-ROCK'N'ROLL SUICIDE... כשמו, כן הוא.

נקודות האור של עיר הרעב: כשגלאם פוגש סול ומציל את המצב

אז אם בכל זאת אפשר למצוא מילים טובות וקרן אור בתוך האלבום הזה, הרי שאלו החומרים הטריים מתוך האלבום DIAMOND DOGS שמצילים את הפרויקט מכישלון מוחלט. הסיבה לכך פשוטה: ללהקה פשוט לא היה מספיק זמן לקחת את השירים החדשים האלה ולהמציא אותם מחדש, וגם לא היה להם שום צורך או רצון לעשות זאת, בהתחשב בכך שרובם נכתבו והוקלטו מראש ברוח הסגנון הזה. יש הבדל עצום בין לכתוב שיר שנולד מראש כחיבור בין גלאם לסול, לבין לקחת שיר גלאם קלאסי ישן ולעוות אותו בכוח לתוך תבנית סולית שלא מתאימה לו.

גם הקאבר המפתיע לשיר KNOCK ON WOOD ראוי להתייחסות מיוחדת. מדובר בקלאסיקת סול משנת 1966 של אדי פלויד. בואי החל לשיר את הקטע הזה באופן ספונטני לחלוטין במהלך החזרות ובדיקות הסאונד של סיבוב ההופעות. חברת התקליטים RCA זיהתה מיד את הפוטנציאל המסחרי, חתכה את הביצוע מתוך ההופעה ושחררה אותו כסינגל המוביל לקידום האלבום. להפתעת כולם – השיר זינק היישר אל המקום העשירי במצעד הבריטי!

כדי להבהיר שוב: אין לי שום התנגדות עקרונית לעיבודים מחודשים של שירים בהופעות חיות. נהפוך הוא! אבל זה דבר אחד, למשל, לקחת שירים קלאסיים עם מלודיות מוצקות ומבנה מלודי מברזל, להמציא אותם מחדש במיליון סגנונות מפתיעים ולהקפיד לשמר את עמוד השדרה המקורי של הלחן (כפי שעשה בוב דילן באלבום LIVE AT BUDOKAN, שנקטל בשעתו על ידי המבקרים בחוסר צדק מוחלט). אבל זה דבר אחר לגמרי לקחת שירים חצי-קלאסיים עם מלודיות עדינות או בינוניות, להלביש את כולם באותו שטאנץ אחיד ומונוטוני, ולהפשיט מהם כל שמץ של מהות, כוח ותוכן מוזיקלי.

וזה בדיוק הפשע שדייויד בואי ביצע כאן: כנראה שבאותם ימים מסוממים של 1974, הוא תפס את המושג "סול" כאווירה בלבד, מלווה ביללות רגשניות ומלאכותיות שמזייפות לחלוטין את הכוונה המקורית. נכון, אולי הוא לא היה רחוק כל כך מהאופן שבו מוזיקת סול מסחרית עבדה לעיתים באמריקה, אבל זה בשום פנים ואופן אינו מצדיק את התוצאה הצולעת. חומר גלם בעייתי להחריד.

הבריחה לפילדלפיה: מוחקים את העבר לטובת הנשמה

החלק הראשון של סיבוב ההופעות הסתיים בסוף חודש יולי 1974, ובואי ממש לא התכוון לעצור ולנוח. הוא ארז את חפציו וחתך ישר אל אולפני SIGMA SOUND STUDIOS בפילדלפיה – אותם אולפנים לוהטים ששימשו בית חרושת ללהיטים עבור צמד הכותבים והמפיקים הגאוני קני גמבל וליאון האף, שהיו אחראים להצלחות הענק של ענקי הסול כמו THE O'JAYS, בילי פול וההרכב HAROLD MELVIN AND THE BLUENOTES.

בואי הגיע לשם עם מטרה ברורה: לקבור סופית את העבר התיאטרלי ולהקליט אלבום נשמה אמריקאי אמיתי. שם, בפילדלפיה, הוא פגש כישרונות צעירים כמו לות'ר ונדרוס וקרלוס אלומאר, ונשאב כל-כולו ליצירת המופת הבאה שלו שתהפוך לאלבום YOUNG AMERICANS. מבחינתו של בואי, הראש והלב כבר היו עמוק בתוך הסאונד החדש, השחור והמהפנט. אבל מאחורי הגב שלו עמדו המנהלים של חברת MAINMAN. בידיהם כבר היה מונח אלבום כפול מוקלט ומוכן – DAVID LIVE. הם רצו להוציא אותו לשוק במהירות שיא כדי להכניס כסף דחוף לקופות המדולדלות, וקיוו שהוא יזניק את מכירות הכרטיסים המקרטעות להמשך סיבוב ההופעות שתוכנן לחודשי הסתיו.

זה הרגיש בדיוק כמו שנת 1971: בואי נע ונד בטירוף בין שני פרויקטים מקבילים, מאוהב עד מעל לראש באחד מהם (הפעם זה הסול החדש של פילדלפיה) ורוצה רק להיפטר מהשני, להעיף אותו מהשולחן ולשכוח שהוא אי פעם התרחש. אז האלבום DAVID LIVE מציג תמונה של אמן גאון שנמצא בתהליך השלה כואב, מסונוור ומחוק מקוקאין ומסוכסך עם נגניו, רגע לפני שהוא ממציא את עצמו שוב מחדש כאחת הדמויות המסעירות בתולדות המוזיקה.   

כשג'ון לנון מנסה להציל את הקריירה (ואת השפיות).

ב-29 באוקטובר בשנת 1973 יצא בארה"ב (לפני שיצא באנגליה) התקליט MIND GAMES של ג'ון לנון.

תאמינו או לא, אבל ב-29 באוקטובר 1973, ארצות הברית קיבלה את תקליט הסולו הרביעי של ג'ון לנון, MIND GAMES, בעוד הממלכה המאוחדת נאלצה לחכות. מעריציו הבריטיים נאלצו לכסוס ציפורניים עד ל-16 בנובמבר, בזמן שהאקס-ביטלס האחרים געשו בעשייה מסחררת: רינגו סטאר עמד לשחרר בנובמבר את אלבום הסולו המצליח שלו RINGO בהשתתפות כל חברי הרביעייה, פול מקרטני השלים בניגריה את המאסטרפיס BAND ON THE RUN, וג'ורג' האריסון שלט במצעדים עם LIVING IN THE MATERIAL WORLD. באותו זמן בדיוק, עורכי הדין עבדו שעות נוספות סביב פירוק השותפות עם המנהל אלן קליין, והאווירה הייתה חבית חומר נפץ. 

באותו יום ממש, יצא בחנויות גם התקליטון עם שיר הנושא הקליט, שנשמע כמו געגוע לימים יפים יותר. אבל אל תתנו למנגינה המתוקה לבלבל אתכם: ג'ון לנון היה במשבר העמוק ביותר בחייו. הכל התחיל שנה קודם לכן, עם האלבום הכפול והפוליטי הבוטה SOME TIME IN NEW YORK CITY. אז לנון חשב שהוא משנה את העולם, אבל העולם בעיקר סובב את הראש. הכישלון המסחרי היה צורב, והביקורות היו איומות. 

המבקרים, שפעם סגדו לו, שלפו את הסכינים וחתכו אותו לגזרים. האמירה הייתה ברורה: הביטחון העצמי של לנון התרסק לרסיסים. הוא הבין שהוא לא יכול פשוט לשלוף מהמותן כל גחמה מוזיקלית-פוליטית ולצפות שהמונים יקנו את זה. חיצי הביקורת נגדו, בקטע האומנותי, היו קשים מנשוא. כתוצאה מכך, לנון פשוט הדיר את רגליו מאולפני ההקלטות לתקופה ארוכה. הוא הסתגר בדירתו בבניין הדקוטה, מתוסכל, שותה יתר על המידה ובוהה בטלוויזיה, תוך שהוא מאבד את הטאץ' שהפך אותו לאל מוזיקלי בעיני דור שלם.

סיר הלחץ האישי והפוליטי: ג'ון, יוקו ואימת הגירוש

אם חשבתם שהצרות נגמרו במוזיקה, תחשבו שוב. הדרמה האמיתית התרחשה בבית. ג'ון ויוקו, הזוג הבלתי נפרד, החלו להבין שהזוגיות שלהם כבר לא זורמת כבעבר. המתח היה כל כך גדול שהוא בחר לא להשתתף בהפקת תקליטה של אשתו, FEELING THE SPACE, שיצא מוקדם יותר באותה שנה. לנון חש שהיא עוקפת אותו בסיבוב, בקטע האמנותי, והרגיש נטוש. תוסיפו לזה סיר לחץ פוליטי: ממשלת ארצות הברית, בראשות ניקסון, ראתה בו איום וניהלה נגדו קמפיין אגרסיבי. לחצים ואיומים, כולל שלילת האפשרות לקבל גרין קארד וסכנת גירוש תמידית, השפיעו עליו לרעה והוסיפו לחרדה הקיומית. למזלו של ג'ון, פרשת ווטרגייט החלה להתפוצץ באותם חודשים ממש, מה שמשך את תשומת הלב של הממשל ממנו לכיוון הישרדות פוליטית אישית. כשלנון הגיע לנקודת השבר, הוא הבין שיש לו שתי אפשרויות: ליצור או לחדול. הוא בחר באופציה הראשונה.

אולפני רקורד פלאנט: בלי פיל ספקטור ועם צליל נקי

לנון שכר את אולפני רקורד פלאנט בניו יורק והחליט לעשות מעשה. באופן אירוני (או פסיכולוגיסטי), הוא שכר את אותו גרעין נגנים שליווה את אשתו יוקו בתקליט שלה. בהומור הטיפוסי והמשוגע שלו, הוא כינה את ההרכב באלבום בשם הפנטסטי THE PLASTIC U.F.ONO BAND.

אבל מי חסר בתמונה? כן, זה פיל ספקטור. המפיק המוטרף, שהיה אחראי להפקות הענק בתקליטיו הקודמים של לנון (כולל קיר הסאונד המפורסם), נעדר הפעם. באותם ימים ממש לנון ניסה להקליט עם ספקטור בלוס אנג'לס אלבום של קלאסיקות רוק'נ'רול מוקדמות – סשנים שירדו מהר מאוד מהפסים כשספקטור הופיע בתחפושות, ירה באקדח לתוך תקרת האולפן ונעלם עם סרטי ההקלטה. אז ההפקה כולה נפלה על כתפיו של לנון, שרצה צליל נקי, ישיר ומסחרי יותר. גם יוקו בקושי נראתה בסשנים האלו. האווירה הייתה מקצועית, אך מתוחה. 

שיר הנושא, MIND GAMES, שפותח את התקליט, הוא באמת אחד מרגעי הקסם האמיתיים של לנון ונשמע כמו שיר אבוד מתקופת IMAGINE. זה לא מקרי. השיר הזה הודבק משני לחנים שלנון כתב עוד בנובמבר 1970, בתקופה ההיא בדיוק. אחד מהם נקרא I PROMISE והשני היה דמו בוסרי בשם MAKE LOVE NOT WAR. לנון סיפר על כך בראיון הידוע שלו לעיתון פלייבוי, זמן קצר לפני מותו: "השיר הזה נקרא במקור MAKE LOVE NOT WAR אבל זה היה שם קלישאתי לטעמי שכבר אי אפשר היה לומר אותו מבלי להישמע מגוחך. לכן החלטתי לעמעם את המסר ולהביא את השיר כאותה גברת בשינוי אדרת".

את ההשראה לשם החדש הוא קיבל ישירות מספר שקרא, שנקרא גם הוא MIND GAMES, מאת רוברט מאסטרס וג'ין יוסטון. הספר עסק בכיצד בן אדם יכול להשתפר על ידי שימוש בטריקים של המחשבה. ואפרופו שיפור - המיקס המקורי של השיר הזה מזעזע לטעמי. אני לא יודע מה קרה שם באולפן, אבל הסאונד שיצא משם אל התקליט והתקליטון נשמע כאילו מישהו הקליט את השיר הזה מרמקול של טרנזיסטור. מי היה המבוגר האחראי שם, למען השם? רק שנים רבות לאחר מכן - כשהאלבום יצא עם מיקס חדש לגמרי, הצלחתי באמת ליהנות מעושר הצלילים שם.

בנוסף, בתוך עטיפת התקליט, הכריזו ג'ון ויוקו על הקמתה של מדינה קונספטואלית חדשה בשם NUTOPIA. מדינה ללא אדמה, גבולות או דרכונים, שכל מי שהכריז על עצמו כאזרח שלה, קיבל "חסינות דיפלומטית" – בדיחה שנונה שנועדה ללגלג על ניסיונות הגירוש של ממשל ניקסון. הבדיחה הזו הגיעה לשיאה ברצועה העשירית בתקליט, שנקראה NUTOPLAN INTERNATIONAL ANTHEM, וכללה בדיוק שלוש שניות של שקט מוחלט!

חזון נוטופיה, העטיפה הגאונית והבריחה לסוף השבוע האבוד

עטיפת התקליט נרקחה כולה על ידי לנון עצמו, והיא מספרת את כל הסיפור. התמונה בעטיפה הקדמית מראה תמונה של ג'ון, שצולמה על ידי יוקו. לנון, שזמן קצר לפני תקתוק המצלמה גילח את שער ראשו, נראה מוקטן במימדיו, כמעט נבלע בנוף. מעליו ניצבים פניה של יוקו, גדולים ועצומים, משתלבים בקו הרקיע כמו הר רוחני. עננים מכסים את השמיים ומאיימים לכסות את שני הירחים, שבאים לסמל את ג'ון ויוקו. מצד ימין למטה נוספה לעטיפה חותמת יפנית (שידועה בשם CHOP), שמשמעותה "כמו ענן, צליל יפה".

העטיפה האחורית דומה לקדמית, אך עם שינוי דרמטי: שני הירחים מתחלפים בקשת בענן, ודמותו של ג'ון גדולה יותר במימדיה. הדבר נותן תחושה שהוא התרחק מיוקו (ההר) והתקרב אלינו, הצופים. הקשת באה כנראה לסמל צבעים חדשים ועזים בחייו של לנון. ואכן, מיד עם צאת התקליט, הנבואה האמנותית הזו הגשימה את עצמה. לנון יצא את ביתו המשותף עם יוקו ועבר לזרועותיה של המזכירה שלה - מאי פאנג, במה שייקרא לימים "סוף השבוע האבוד" (שהתחיל בהסכמתה של יוקו ונמשך 18 חודשים). ג'ון לנון סיכם זאת היטב: "התקליט MIND GAMES היה תקליט מעבר בשבילי. לפני כן היה המשוגע הפוליטי ואחרי כן היה ג'ון המוזיקאי. אני שמח עם האלבום הזה. השירים בו קיבלו מצבי רוח שונים, ממש כמו מה שיש לי בחיי".

הסכינים של המבקרים

אבל הקהל הרחב כבר לא ניגש בלהט רב לעוד יצירה של ג'ון לנון. לנוכח מה שהוא המטיר עליהם ב-1972, הפעם הם ניגשו באופן מהוסס, מבלי לדעת האם יתגלה בפניהם לנון הגאון או לנון הטרחן. התקליט אמנם הגיע למקום התשיעי במצעד האמריקאי, אבל המבקרים היו הרבה פחות סלחניים.

עיתון המוזיקה הבריטי NME לא חסך חיצים בביקורתו הקטלנית: "יש מצב שהייתי יכול לומר שזה אלבום נוראי. כי הוא לבטח לא משקף את יכולותיו של לנון. אבל אחרי ארבעה אלבומי סולו, כל אחד יותר גרוע מקודמו, אני לא בטוח שלנון יכול כיום לעשות משהו שהוא יותר ממוזיקה של סופרסטאר חלול. עד כדי כך שצפיה בתוכנית רחוב סומסום נראית מלהיבה יותר. לסיכום, התקליט הזה לא פוגעני. מצד שני הוא לא לא-פוגעני. הוא פשוט כלום אחד גדול".

במגזין רולינג סטון האמריקאי, הביקורת הייתה ארוכה ופילוסופית יותר, אך לא פחות כואבת: "תקליט זה הוא, למיטב ידיעתי, המהדורה הראשונה מהמדינה NUTOPIA, שג'ון ויוקו מכריזים על קיומה בהצהרה בדף המילים. באופן מוזר, זה לא כל כך שונה מהתקליטים שהוא עשה באמריקה בשנים האחרונות. אלו חשפו ירידה מתמדת מנקודות השיא של עבודתו שהייתה מיד לאחר הביטלס. שם, הוא זיקק את ההומניזם הפשטני שלו לכדי אמירה מרגשת אחת של אמונה."

המבקר המשיך וכתב: "עם IMAGINE הוא החל להשפיע על עמדות נטולות כוח רגשי. כשהוא פנה לרכילות קטנונית ולפרשנות חברתית דידקטית (מלמדת בכפייה), ההימור שלו, של שילוב מחשבות פשוטות עם מוזיקה פשוטה, פגע במטרה. אבל מה שהיה מרגש, כאשר הוחל על חייו שלו, הפך יומרני ובלתי נסבל כאשר השתמשו בו כדי להציע פרשנויות הנוגעות לנושאים גדולים יותר."

"מבחינה מוזיקלית, MIND GAMES היא חזרה לצורה של התקליט PLASTIC ONO BAND, שמשתמשת בכמה מאותם המהלכי אקורדים פשוטים, נגינה דומה ומנגינות שבמבט מעמיק יותר מתגלות נטולות מנגינות, המורכבות רק מאוספים נעימים של שירי פופ, גוספל ופולק, כקלישאות רוק, שתלויות במיוחד בסגנון האפוקליפטי של דילן מאמצע שנות הסיקסטיז. המוזיקה פה הייתה עשויה לשמש בסיס לתקליט טוב אם היא הייתה משולבת עם איזו תובנה לירית חדשה ועם תשוקה. אבל במקום זאת, לנון מגיע עם הכתיבה הגרועה ביותר שלו עד כה. מאזין יכול רק לקבל את מילותיו או לדחות אותן. עשיתי את האחרון".

המבקר סיכם בכך שלנון מטיף למקהל המשוכנעים: "מילות השירים של לנון אינן פוגעניות ורק מוטעות בכך שממעיטות בהערכת האינטליגנציה של הקהל שלו. לא צריך להטיף למעריציו של ג'ון לנון לגבי חשיבות האהבה... התקליט החדש ניתן להאזנה בשלמותו, וזה בהחלט יותר ממה שניתן לומר על האלבום הכפול SOME TIME IN NEW YORK. הקול של לנון במצב טוב, ההפקה שלו מעל הממוצע. התקליט הזה חושף עוד אמן גדול מהסיקסטיז שאבד בסביבה החברתית והמוזיקלית המשתנה של הסבנטיז, מנסה בחוסר אונים לכפות את האגו העצום שלו על קהל שכבר ספג את התובנות שלו ועכשיו מחכה בתקווה שהוא יתווה מסלול חדש".

מבט ממרחק השנים: גאונות מלודית, פארודיות והמנונים מזויפים

כמו שנאמר, עד שנת 1973 ג'ון הצליח להירפא במידת מה מהסכיזופרניה הפוליטית שלו, ולהתרכז יותר בבעיותיו האישיות. המתחים בינו לבין הממשל האמריקאי נרגעו מעט, והוא ביצע סוף סוף את המעבר לפעילות נורמלית מבלי לתת למצב הפוליטי להעיב על המסר הגלובלי של שיריו. וזה בהחלט דבר נהדר עבורנו, המאזינים שלא שמים קצוץ על ג'ון סינקלייר – ואפילו לא שמים קצוץ על אנג'לה דייוויס.

אבל האם שמעתם את ONLY PEOPLE? שיר שמבוסס על פזמון אידיוטי וחוזר על עצמו, שניצב שם בבירור בתפקיד תוכנת מחשב שפולטת את המשפטים חסרי המשמעות: 'רק אנשים יודעים איך לדבר עם אנשים... רק אנשים יודעים איך לשנות את העולם... רק אנשים... רק אנשים...', בזמן שג'ון ממשיך לצעוק 'היי היי' ו'קדימה עכשיו'. אבל על מי הוא צועק? זה נשמע כאילו הוא צועק על המקהלה הזו, וכל מה שהם מסוגלים לעשות בתגובה זה להמשיך לחזור על אותן שורות מתוכנתות מראש. תקשיבו לזה, ולו רק מתוך סקרנות! זה שיר מאוד מוזר.

אני מתערב שג'ון פשוט חשב שזה יעבוד כהמנון לזכויות העם, אבל במקום זה זה יוצא כמו פארודיה על המנונים למען זכויות העם. ביזארי לחלוטין. כמעט אותו הדבר תקף ל-BRING ON THE LUCIE (FREEDA PEOPLE), שהוא לפחות אנרגטי יותר, אם כי זה לא באמת אומר הרבה. והשם "לוסי"? הוא לא בא להזכיר את לוסי ברקיע היהלומים. זה הוא למעשה עיוות מכוון של לוציפר! השיר, שהתחיל עוד ב-1971 כקריאה פשוטה לחופש, הפך למתקפה מוסווית על ריצ'רד ניקסון, כשלנון שר על פוליטיקאים שמסמנים את הציבור בחותם השטן 666, וקורא לזרוק אותם לכל הרוחות.

פנינים נשכחות, בלדות מתוקות

אבל כאשר לנון מפסיק להטיף ומתכנס לתוך עצמו, מתרחש הקסם האמיתי. החומרים המופנמים באמת הרבה הרבה יותר טובים. שיר הנושא הוא קלאסיקה מוחלטת ואחד השירים הטובים ביותר של ג'ון אי פעם. והשיר INTUITION הוא פנינה נשכחת אמיתית – אולי בגלל שהוא כל כך שקט וקצר, עם ריף בס קטן וחמוד שפשוט נראה כאילו הוא אומר לך: 'טוב, אני כאן, אבל אל תדאג, אני לא באמת אשעמם אותך, רק חשבתי שתשמח אם אסתובב פה לרגע'. אז קבלו אותו בברכה ותנו לשיר לחלחל לתוככם – ואולי תרגישו לגביו בדיוק כמוני. למעשה, שני השירים האלה לבדם שווים את קניית האלבום – ולא תמצאו את INTUITION בשום אוסף להיטים לנוני שקיים עלי אדמות! את השיר הזה לנון כתב על הפסנתר עוד כשהיה בלונדון, והוא ביטוי ישיר לתחושת הבטן שלו שהדריכה אותו תמיד באמנות ובחיים.

שאר האלבום מורכב מבלדות שגרתיות או מקטעי רוק שגרתיים, ויש לי רגשות מעורבים לגביהם. כמחציתם נחמדים וכמחציתם בהחלט באיכות נמוכה ביחס לרף של לנון. ובכן, YOU ARE HERE ו-AISUMASEN (I'M SORRY) הם שירי-יוקו די נחמדים אבל הם שום דבר מרהיב.

המילה AISUMASEN היא ביטוי יפני פורמלי שמשמעותו "סליחה" או "אני מתנצל". לנון כתב אותו במקור עוד ב-1971 תחת השם CALL MY NAME, ועיבד אותו כאן ככתב התנצלות פומבי ומרגש ליוקו על כאבי הלב שגרם לה. זה התאום החורג של JEALOUS GUY? יכול להיות. והשיר YOU ARE HERE? שמו לקוח ישירות מתערוכת האמנות הראשונה שהציג לנון בלונדון בשנת 1968, שבה הציב בד עגול ענק ועליו רק הכיתוב הזה, יחד עם שחרור מאות בלונים לבנים לשמיים.

השיר I KNOW (I KNOW) מעט טוב יותר, כי הוא גם שיר מופנם אבל ONE DAY (AT A TIME) הוא שיר נוראי, בעיקר בגלל שג'ון אימץ מנגינת פלסט אולטרה-מתוקה שממש לא מתאימה לו. אם חושבים על זה, אני מניח עכשיו שהוא באמת התכוון שחלקים מהאלבום הזה יישמעו כמו פארודיה. ועוד פארודיה מטופשת. רק תחשבו על המילים: 'את חוכמתי, אני כוחך... את הדבש שלי, אני הדבורה שלך...' נו, באמת! ואלטון ג'ון אהב את השיר הזה ועשה גרסה משלו (שהיא למעשה טובה יותר), כבי-סייד לתקליטון שלו LUCY IN THE SKY WITH DIAMONDS ב-1974, ומי שניגן שם בגיטרת רגאיי מופלאה היה לא אחר מאשר ג'ון לנון בעצמו, שהסתתר בקרדיטים תחת הפסבדונים המשעשע DR. WINSTON O'BOOGIE!

רוקרים מחוספסים והכתר של פול מקרטני

באשר לקטעי הרוק, אחד מהם די בסדר TIGHT AS, עם תפקידי גיטרה מובילים מבריקים בסגנון רוקבילי דרומי חם, והשני נקרא MEAT CITY, שהתבשל אצל לנון עוד מסוף 1971 בעקבות המעבר שלו לניו יורק, אותה כינה בציניות 'עיר הבשר'. בתחילת השיר ובאמצעו לנון השתיל מסר מוקלט לאחור במהירות כפולה, שנשמע כמו ג'יבריש אך מכיל את הביטוי הבוטה "FUCK A PIG". זהו לנון הקלאסי – תמיד בועט, תמיד מותח את הגבולות, גם כשההפקה נשמעת קצת בוצית.

אז אתם כבר מבינים שזה לא תקליט חובה של לנון אבל עם זאת, אם אינכם חוששים לחפור פנימה, תבואו על שכרכם – שיר הנושא, INTUITION, השיר I KNOW (I KNOW), השיר AISUMASEN (I'M SORRY), השיר TIGHT AS והשיר OUT THE BLUE (בלדה מקסימה שנכתבה בהתרגשות על האהבה שנחתה עליו משום מקום) – באמת שווים את המחיר. אבל בסך הכל, הצליל של לנון בבירור מתדרדר מעט. זוהי הנקודה הברורה שבה התואר 'האקס-ביטל הכי מגניב', שהוענק תחילה להאריסון ולאחר מכן נדבק לג'ון, הועבר סופית לפול. ושם התואר הזה נשאר אצל פול ממש עד דצמבר 1980, אז הובן בעיני רבים שהביטל הכי מגניב הוא הביטל המת. ללא שום ספק.

הטראוולינג וילבוריז חוזרים וכולם שואלים: איפה ווליום 2?

ב-29 באוקטובר בשנת 1990 יצא האלבום השני של הסופרגרופ, הטראוולינג ווילבריז. אבל שמו הוא... VOL. 3.

אז תרימו את הווליום! חבורת העל הכי מסעירה אז בעולם המוזיקה שחררה את אלבומה השני במספר, אבל משום מה החליטה לקרוא לו "הטראוולינג ווילבריז ווליום 3". למה, אתם שואלים? ובכן, נגיע לזה. 

על העטיפה התנוססו הפרצופים המוכרים של בוב דילן, ג'ורג' האריסון, ג'ף לין וטום פטי. אבל מעל כולם ריחפה רוחו הגדולה של החבר החמישי, רוי אורביסון המנוח, שחסרונו הורגש בכל צליל. באותם ימים ממש של סתיו 1990, כל אחד מחברי החבורה היה שקוע בשיא של עשייה אישית קדחתנית: בוב דילן שחרר רק חודש קודם לכן, בספטמבר 1990, את אלבום האולפן שלו UNDER THE RED SKY והמשיך ללא הפסקה בסיבוב ההופעות הבלתי נגמר שלו; ג'ף לין הוציא ביוני 1990 את אלבום הסולו שלו ARMCHAIR THEATRE; טום פטי רכב על גלי ההצלחה הפנומנלית של אלבום המופת שלו FULL MOON FEVER (שאותו הפיק כמובן לין) וכבר תכנן את הצעד הבא עם להקת הליווי שלו; וג'ורג' האריסון, שהיה בתקופת פריחה מחודשת לאחר ההצלחה הענקית של CLOUD NINE, כבר החל לתכנן בראש את הגיחה המרגשת לסיבוב הופעות ביפן.

בדיחה באולפן והולדתה של סופרגרופ אגדית

אבל רגע, בואו נחזור להתחלה. קודם כל, מאיפה השם המוזר הזה, ווילבריז? הסיפור הוא כזה: זו הייתה בדיחה פרטית לחלוטין בין ג'ורג' האריסון לג'ף לין בזמן שעבדו באולפן. בכל פעם שהייתה טעות קטנה בהקלטה, אחד מהם היה אומר לשני בבדיחות, "אל תדאג, WE'LL BURY IT IN THE MIX" (בתרגום חופשי: "נעלים את הטעות במיקס"). המילה BURY הפכה ל-WILBURY, וכשהחבורה התגבשה, השם דבק. האריסון, אגב, הציע בתחילה את השם "הווילבריז הרועדים" (TREMBLING WILBURYS), אבל לין חשב ש"הווילבריז הנוסעים" (TRAVELING WILBURYS) נשמע הרבה יותר קול.

החבורה הזו, שהיא כנראה סופרגרופ עטורת הכוכבים ביותר בתולדות הרוק, נולדה כמעט במקרה, כגחמה של רגע באפריל 1988. ג'ורג' האריסון היה זקוק לשיר חדש עבור הצד האחורי, צד ב', של התקליטון שלו THIS IS LOVE (מתוך התקליט CLOUD NINE). ג'ף לין, שהפיק לו את התקליט, היה בדיוק בעיר ועבד עם רוי אורביסון וטום פטי. האריסון הזמין את כולם לאולפן הביתי של בוב דילן במאליבו, והם החליטו לכתוב ולהקליט משהו קטן ומהיר.

התוצאה? שיר מופלא בשם HANDLE WITH CARE. הכימיה בין החמישה הייתה מחשמלת. ג'ורג' האריסון פשוט ראה קופסת קרטון במוסך של בוב דילן שעליה התנוססה המדבקה HANDLE WITH CARE והכריז מיד בהתלהבות שזה חייב להיות שם השיר. כשהאריסון השמיע את השיר למנהלי חברת התקליטים שלו, מו אוסטין ולני וורונקר, הם כמעט נפלו מהכיסאות. "אתה משוגע?!" הם אמרו לו, "השיר הזה טוב מדי בשביל להיות צד ב'. אתם חייבים להקים להקה ולהקליט תקליט שלם!".

וכך היה. באוקטובר 1988 יצא האלבום הראשון, "הטראוולינג ווילבריז ווליום 1". זה היה היסטרי. הלהיטים HANDLE WITH CARE ו-END OF THE LINE כבשו את הרדיו, והתקליט נמכר במיליונים. כדי להוסיף לכיף, החברים אימצו שמות בדויים של משפחת אחים חורגים: נלסון (האריסון), אוטיס (לין), לפטי (אורביסון), צ'ארלי טי ג'וניור (פטי) ולאקי (דילן). אפילו המתופף ג'ים קלטנר, שהיה הלב הפועם של הקצב בכל הסשנים, אומץ למשפחה וקיבל את הכינוי באסטר ווילברי.

הטרגדיה שריסקה את הלב והשמועות על המחליף

אבל אז, כשהשמחה הייתה בשיאה, הכתה הטרגדיה. בדצמבר 1988, חודשיים בלבד אחרי יציאת האלבום, רוי אורביסון מת במפתיע מהתקף לב. החברים היו שבורים. השמחה הפכה לעצב כבד. האובדן כאב שבעתיים מפני שאורביסון בדיוק חווה עדנה מחודשת עם האלבום MYSTERY GIRL (שלין ופטי סייעו להפיק) והלהיט העצום YOU GOT IT. לזמן מה, לא היה ברור אם הווילבריז ימשיכו. צצו שמועות שהארבעה הנותרים שוקלים לצרף את זמר העבר, דל שנון, כדי למלא את מקומו של אורביסון, אך ג'ף לין הכחיש את השמועות הללו בתוקף. הסאגה הזו קיבלה צביטה כואבת עוד יותר כאשר שנון שם קץ לחייו בפברואר 1990. בסופו של דבר, הם החליטו להישאר ארבעה.

חבורת נערים באחוזה בבוורלי הילס: סשנים ללא אגו

ב-1990, הם התכנסו שוב. למרות שזה היה האלבום השני שלהם, הוא קיבל את השם השובב, "ווליום 3". מי הגה את הרעיון? ג'ורג' האריסון, כמובן. "בוא נבלבל את הממזרים", הוא אמר לחבריו, כמיטב חוש ההומור הבריטי שלו. כדי להוסיף לבלבול, כל החברים החליפו את הכינויים שלהם למשפחת ווילברי חדשה: ספייק (ג'ורג' האריסון), קלייטון (ג'ף לין), מאדי (טום פטי) ובו (בוב דילן). וג'ים קלטנר המתופף שודרג בהתאם לכינוי BUSTER SIDEBURY. 

האלבום כולו הוקדש באהבה לחברם שאיננו, לפטי ווילברי (רוי אורביסון).

ההקלטות נערכו באחוזה משנות ה-20 שהחברים שכרו גבוה מעל בוורלי הילס. כמו באלבום הראשון, התהליך היה כולו ספונטני וכיפי. ג'ף לין סיפר אז: "אחרי האלבום הראשון, כולנו רצינו לעשות קצת יותר. לא יוצא לך הרבה פעמים לעבוד עם כל האנשים האלו ביחד. זה כמעט כמו מועדון. זו הקלה לכולם להיות מסוגלים לעשות משהו קצת מחוץ לקופסה, במקום לדאוג, 'אה, אני לא יכול להגיד את זה כי אני ג'ורג' האריסון'. זה פשוט כיף, ואנחנו יכולים לעשות את מה שאנחנו אוהבים".

על תהליך הכתיבה, לין תיאר אווירה משוחררת: "התיישבנו בספרייה, ארבעתנו עם גיטרות אקוסטיות וג'ים קלטנר בתופים, ופשוט התחלנו לכתוב שירים. התחלנו את השיר הראשון והתחלנו להקליט אותו תוך שעה. טייק אחד וזה נעשה. ואז התחלנו עוד אחד. אם נתקענו, תמיד היה מישהו שאמר, 'טוב, חכו רגע, אם אנחנו לא יכולים לצאת מזה, בוא נלך לכאן, בוא ננסה את האקורד הזה'. לפעמים זה אני שאומר את זה. לפעמים זה בוב, או טום, או ג'ורג'. זה ממש שיתוף פעולה".

אבל למרות שיתוף הפעולה, כשזה הגיע למילים, כולם ידעו למי לפנות. "כולנו זורקים רעיונות ומילים", הודה לין. "אבל כשיש לך כותב מילים כמו בוב דילן, ובכן, מה אתה הולך לעשות?".

קבלת הפנים של הביקורת: פחות קסם, יותר פלטינה

לעומת ההתלהבות האדירה שקיבל אלבום הבכורה, הפעם קבלת הפנים הייתה קרירה יותר. חלק מהמבקרים היו פחות נלהבים, והיעדרותו של הקול הפעמוני של אורביסון הייתה מורגשת. הרולינג סטון העניק לו רק שלושה כוכבים וחצי והסביר: "לפי האלבום הזה, להיות בו ווילברי זה ודאי כיף יותר מלהיות בוב דילן. עם בו ובוב באותו גוף, נראה שדילן הוריד מעל כתפיו מטען כבד. הווילבריז שיחררו אותו. באלבום זה הארבעה יצרו לעצמם זהות בדויה משכנעת אף יותר מהפעם הראשונה. כל שיר מכיל את כל הארבעה, אבל חסר בו אלמנט ההפתעה שהיה בראשון. 

לפחות ארבעת החברים פה פשוט נהנים מהמוזיקה וזה מזה ולא לוקחים את עצמם ברצינות כזו, שמעריציהם מתעקשים לדבוק בה". ובכל זאת, האלבום הגיע למעמד פלטינה (מעל מיליון עותקים) וסיפק כמה להיטי רדיו חביבים, כמו SHE'S MY BABY (שכלל סולו גיטרה מחשמל של האורח גארי מור) והקריצה המשעשעת WILBURY TWIST. בניו יורק טימס נכתב אז: "להקת הפופ הסופרסטארית נשארת קרובה לשורשי הרוק של שנות ה-50 וה-60, ונעזרת בבלוז, דו-וופ, רוקבילי ובאדי הולי. אבל האלבום השני שלה הוא מהיר יותר, מצחיק יותר, קל יותר ומרושע יותר מהראשון".

גאונות מול שגרה

בואו נניח את האמת על השולחן: התקליט הזה באמת לא טוב כמו הראשון. וזה קורה בעיקר מפני שמדובר באלבום המשך, ואלבומי המשך הם כמעט תמיד נחותים יותר מהמקור. גם ההיעדר של רוי אורביסון המנוח תרם לזה מן הסתם, אם כי בהתחשב בזה שאני לא לגמרי בטוח כמה מאמץ הוא באמת השקיע באלבום הראשון, לא הייתי ממהר לחרוץ כאן משפט מיוחד.

במצב שנוצר, החברים שנותרו ניסו להמתיק את הגלולה בעזרת כל מיני בדיחות וטריקים שהמציאו על המקום. קחו למשל את ההחלטה לקרוא לאלבום VOL. 3 או החלפת השמות הבדויים של חברי הלהקה – כאילו משפחת ווילברי היא כבר לא סתם משפחה, אלא אומה שלמה, והאלבום הזה מייצג "מוזיקה ווילברית" ממש כשם שאלבומים אחרים מייצגים מוזיקה בריטית או מוזיקה מרוקאית. כל זה נורא כיפי, אקסטרווגנטי ומשעשע, ברור, אבל כל הלהטוטים האלה לא באמת מצליחים להסיט את תשומת הלב מהעובדה שהמוזיקה כאן פשוט לא נשמעת שובת לב או מפתיעה כמו זו שהייתה ב-VOL. 1.

האמת היא שהתקליט הזה קצת יותר "קונבנציונלי". שוב, רוב החומרים נשלטים על ידי כתיבה של בוב דילן וג'ורג' האריסון, אבל הם כבר לא ממש עובדים מתוך תחושת כיף טהורה ומשוחררת בלבד. וכך, השיר של ג'ורג', YOU TOOK MY BREATH AWAY, למשל, נשמע בדיוק כמו שיר האריסוני טיפוסי ובינוני למדי – למעשה, זה כמעט שחזור ומחזור של הסגנון שלו מהאלבום CLOUD NINE (אם לא סופרים את שם השיר, שכמעט מתנגש חזיתית עם השיר BREATH AWAY FROM HEAVEN מאותו CLOUD NINE, שהוא אגב שיר עדיף בהרבה!). זה שיר נחמד, אבל בקושי מתאים לאלבום של הטראוולינג ווילבריז – הייתי מצפה מהם למשהו הרבה יותר אזוטרי וייחודי מאשר שיר אהבה פסימי ובנאלי שמונח על מנגינת קאנטרי שגרתית.

דילן, מהצד השני, נראה שחזר לשטנץ הרגיל שלו – הלקאה עצמית וביקורת עוקצנית על אחרים, בשירים טובים כמו THE DEVIL'S BEEN BUSY (מישהו יכול להגיד לי בבקשה איזה שיר של הביטלס השיר הזה מזכיר לי?), ובשירים בינוניים לחלוטין כמו WHERE WERE YOU LAST NIGHT. טובים או רעים, השירים האלה עדיין שגרתיים. בסיבוב השני, לדילן כבר לא באמת היה אכפת להסתתר מאחורי דמות שונה מעצמו הרגיל. וחוץ מכמה פנינים ליריות אמיתיות (כמו השורה: "לפעמים אתה חושב שאתה משוגע / אבל אתה יודע שאתה רק חסר שפיות"), שזה בדיוק מה שהייתם מצפים מקטע לירי הגון של דילן, אין פה שום דבר שמבדיל את השירים האלה מכל דבר אחר שהוא עשה במהלך שנות השמונים – כלומר, כמעט ואין פה שום דבר מקומם, אבל גם אין פה אף נקודה שממש מזנקת החוצה.

האוצר החבוי: הדילן הישן והרוקרים שבועטים בישבן

אבל רגע, יש יוצא דופן ענק אחד: השיר COOL DRY PLACE הוא פשוט יציאה מדהימה! לא שיש לו מלודיה מורכבת במיוחד – מדובר בסך הכל בשאפל קטן וצנוע – אבל מה שאני באמת מתכוון אליו הוא הטקסט. המילים נשמעות כאילו הן נשלפו ישירות מתוך תקליט משנת 1965 או 1966! דילן לא כתב שורות כאלה מאז ימי HIGHWAY 61 REVISITED או האלבום BLONDE ON BLONDE, כך שעבור כל אוהבי מוזיקה אמיתיים זו חייבת הייתה להיות חוויה נוסטלגית ומצמררת. הרעיון נולד כשטום פטי ראה קופסת קרטון של מגבר גיטרה שעליה נכתב "שמור במקום קריר ויבש", ודילן הפך את זה למשל מבריק על אגירת חפצים ונשמות.

אם מישהו מכם שאל את עצמו אי פעם: "האם דילן באמת כבר לא היה מסוגל לחזור לסגנון הקלאסי שלו מאמצע שנות השישים, או שהוא פשוט דחק את הסגנון הזה הצידה בכוונה?" – ובכן, התשובה שלכם מונחת ממש כאן! השיר הזה יכול היה להשתלב בטבעיות מוחלטת בתוך BLONDE ON BLONDE, גם אם לא בעמדת יצירת המופת המרכזית. אלא שנראה שדילן התייחס לחומרים האלה כאל משהו קליל שאפשר להשליך הצידה, בעוד שהוא מעלה כל מיני גרוטאות למעמד של שיקוף עמוק של הנפש. חבל נורא. ועדיין, זה בדיוק הקטע שמציל את האלבום: אתם רוצים את בוב הישן והטוב שלכם בחזרה? אז תעיפו הצידה את DOWN IN THE GROOVE ותשימו את הטראוולינג ווילבריז על הפטיפון, זה מה שאני אומר לכם!

והחדשות הטובות באמת באלבום הזה הן צמד שירי הפסאודו-הארד-רוק שהחבורה כנראה החליטה להשליך פנימה כדי לנפץ את התדמית שלהם כ"רכרוכי קאנטרי". במבחן האוזן, הם נשמעים טוב באופן מפתיע. קטע הפתיחה SHE'S MY BABY הוא גרובי בטירוף ובועט בישבן (עם הגיטרה הבוערת של גארי מור שהוקלטה באחד החדרים באחוזה), ושיר הסיום ההמנוני, WILBURY TWIST, הוא אפילו טוב יותר! השיר הזה הוא מעין פארודיה קורעת על שיגעונות הריקודים של הסיקסטיז. אני מניח שהוא אפילו הוקדש באיזשהו אופן לזכרו של רוי אורביסון, מפני שמדובר בבוגי-רוק קשוח שבו כל חברי הלהקה זורקים בזה אחר זה שורות היתוליות על הריקוד הבלתי אפשרי הזה. מעבר לקליפ המשעשע ששפע הופעות אורח של שחקנים וכוכבים, השיר הזה ידוע לשמצה בתור הראיה המוקלטת היחידה בהיסטוריה שבה ג'ורג' האריסון מוציא מפיו את המילה ASS בשיר. תחשבו על זה רגע – ואיפה כל תורת הקרישנה והרוחניות שלו עכשיו?!

החלום על הבמה שלא התגשם

החברים אפילו דיברו ביניהם, בזמן שלגמו בירה טובה באולפן, על יציאה לסיבוב הופעות. הם דמיינו איך זה ייראה, כל החמישה (ולאחר מכן הארבעה) על במה אחת. כמה חבל שזה מעולם לא קרה. אוף! סיבוב הופעות כזה היה יכול להיות חגיגת הרוק הגדולה ביותר של העשור, אבל כמו כל הדברים הכי יפים שנולדים מתוך גחמה, צחוק וספונטניות, הטראוולינג ווילבריז נועדו להישאר רגע נדיר, חמקמק ומנצנץ בזמן. אלבום המשך מושלם או פחות, ברגע שמניחים את המחט על החריצים של הויניל, אי אפשר שלא להרגיש את החיוך מתפשט על הפנים.

גם זה קרה ב-29 באוקטובר. מכונת הזמן שלנו עושה היום שעות נוספות! אנחנו צוללים היישר אל דפי ההיסטוריה של הפופ והרוק, עם עצירות מרתקות בשנות השישים, השבעים, השמונים וגם מעבר. אז שימו תקליט, תגבירו את הווליום – אנחנו ממריאים!

1964: הביטלס בפלימות' – ומי רוצה להיות כבאי?

פיצוץ אוכלוסין! בשנת 1964, ארבעת המופלאים נחתו בקולנוע ABC בעיר פלימות' שבאנגליה, במסגרת סיבוב ההופעות הבריטי הסוער שלהם. זו הייתה הפעם השנייה שלהם בעיר, וההיסטריה הייתה בשיאה. הלהקה ניגנה סט של עשרה שירים, כולל להיטים כמו TWIST AND SHOUT ו-A HARD DAY'S NIGHT, אבל לפני שהזיעה ניגרה, הם פגשו את העיתונאים. ממש באותם ימים סוערים של סתיו 1964, הביטלס עבדו בטורבו מטורף: רק ימים ספורים קודם לכן, ב-18 באוקטובר, הם סיימו באולפני EMI את הקלטת הלהיט הענק I FEEL FINE – השיר הראשון בהיסטוריה של הפופ שנפתח במשוב גיטרה (פידבק) מכוון שהרעיד את המגברים – לצד השיר EIGHT DAYS A WEEK עבור האלבום BEATLES FOR SALE. אם זה לא מספיק, בלילה שלפני הנחיתה בפלימות' החבר'ה חגגו עד אור הבוקר את יום הולדתו ה-36 של הנהג הצמוד והנאמן שלהם, אלף ביקנל!

במסיבת העיתונאים שנערכה במקום, פול מקרטני נשאל אם הוא מודאג מהיום שבו הבועה, הידועה גם בשם 'ביטלמאניה', תתפוצץ. פול, בקוליות אופיינית, משך בכתפיו ואמר שאינו מודאג כלל מהאפשרות הזו. ג'ורג' האריסון, לעומת זאת, הפתיע את כולם כשגילה שאם המוזיקה לא תצליח, יש לו תוכנית גיבוי: הוא רוצה להיות נהג כבאית. כן, קראתם נכון. תארו לעצמכם את ג'ורג' האריסון בכובע כבאים נוצץ, מתיז זרנוקי מים לצלילי סולו של צ'אק ברי! וכשכל החבורה נשאלה האם הם מצאו זמן להצביע בבחירות האחרונות במדינה, התשובה הייתה "לא" גורף. הסיבה? "היינו עסוקים מדי בהופעות". 

ובכן, נראה שהיה להם תירוץ טוב. הסטים הקצרים של עשרת השירים באותם ימים היו עניין של הישרדות: הצרחות של עשרות אלפי הנערות באולמות היו כל כך מחרישות אוזניים, עד שאפילו המוניטורים לא עזרו, ורינגו נאלץ לנחש מתי להכות בסנר רק לפי תנועות הישבן והרגליים של ג'ון ופול. ג'ון לנון עצמו צוטט אז בהומור: "ההופעות שלנו הפכו לפולחן דתי ביזארי; אף אחד בכלל לא שמע תו ממה שניגנו. יכולנו לעמוד שם ולדקלם מתכונים של עוגות והקהל עדיין היה צורח בטירוף חושים!"

1965: הדור שגמגם את דרכו לפסגה

"מקווה שאמות לפני שאתבגר". איזו הצהרה. בשנת 1965, יצא באנגליה התקליטון MY GENERATION של להקת המי, והוא שינה את כללי המשחק. פיט טאונסנד, הגיטריסט וכותב השירים המחונן של הלהקה, כתב את השיר בנסיעת רכבת מלונדון לסאות'האמפטון. הסיבה למרמור? זה היה יום הולדתו ה-20. טאונסנד הצעיר חש שהוא כבר זקן מדי עבור עולם הרוק'נ'רול ושזמנה של הלהקה באור הזרקורים קצוב. דינוזאור בן 20.

למעשה, הייתה סיבה עסיסית וקונקרטית הרבה יותר למרמור של טאונסנד: הייתה ברשותו מכונית קבורה ישנה מסוג פקארד שנת 1935, שחנתה בשכונת בלגרביה היוקרתית בלונדון. יום אחד המכונית נגררה בהוראת נציגיה של המלכה האם, שהתלוננו כי רכב ההלוויות הזה "פוגע באסתטיקה של השכונה המלכותית". טאונסנד רתח מזעם על האליטיזם הבריטי הישן והחליט לכתוב המנון מלחמה שיוקדש לדור הצעיר שנמאס לו מהטפות המבוגרים. הוא סיפר בהתלהבות: "זה היה שיר על מציאת מקום בעולם. כתבתי אותו עבור הצעירים שמחפשים את הקול שלהם ואומרים לממסד המזדקן: 'תפסיקו להגיד לנו מה לעשות ותסתלקו מהדרך!'. באותם שבועות סוערים של סתיו 1965, חברי הלהקה ניפצו גיטרות ומערכות תופים בכל ערב במועדונים, כשהם מגדירים מחדש את האנרגיה הפראית של הרוק הבריטי.

אבל הסיפור האמיתי מאחורי הקלאסיקה הזו הוא הגמגום המפורסם של הסולן, רוג'ר דאלטרי. מסתבר שלדאלטרי אכן היה גמגום קל, ובמהלך ההקלטות הוא התקשה לשמוע את עצמו באוזניות ונאבק להתאים את המילים לקצב. התוצאה הייתה גמגום מקרי. מנהל הלהקה, קיט למברט, שמע את הטייק הזה ועיניו נצצו. הוא ניגש לדאלטרי ודרש ממנו: "תגמגם! תגמגם את המילים – זה גורם לזה להישמע כאילו אתה על ספידים!". דאלטרי, שכנראה באמת היה קצת נסער, ציית.

דאלטרי עצמו סיפר לימים בהתרגשות: "עמדתי שם באולפן בלי יכולת לשמוע את הקול שלי באוזניות מול התופים הרועמים של קית' מון ועבודת הבס המפלצתית של ג'ון אנטוויסל. ניסיתי להתאים את המילים למקצב המוטרף ויצא לי גמגום טבעי לחלוטין. קיט נכנס לאקסטזה וצעק שזה הדבר הכי מודרני, חי ובועט שהוא שמע מעולם!". השאר היסטוריה. ה-BBC כמעט צנזר את השיר מחשש שיפגע ברגשות המגמגמים, אבל הלהיט היה גדול מדי מכדי לעצור. השיר זינק למקום השני במצעד הבריטי והפך להמנון נצחי.

ולגבי ההצהרה המפורסמת? ובכן, למרבה האירוניה (או השמחה), שלושה מארבעת חברי הלהקה המקוריים בהחלט התבגרו, ובענק. רק המתופף הפרוע, קית' מון, עמד בהבטחה כשמת בטרם עת בגיל 32.

1968-1969: מיתולוגיות רוק נולדות

הכנסייה החשמלית של הנדריקס (1968): בלוס אנג'לס, באולפני TTG, ג'ימי הנדריקס לא סתם הקליט – הוא כינס אספה. באותה שנה הוא עבד על יצירת המופת שלו, ובנוסף ללהקת ה-EXPERIENCE הקבועה (מיץ' מיטשל בתופים ונואל רדינג בבס), הוא הזמין חברים למסיבה. ואיזו רשימת אורחים: ג'ק קסידי מלהקת ג'פרסון איירפליין הגיע לנגן בס, גרהאם בונד ניגן בקלידים, לוואל ג'ורג' (לימים מלהקת LITTLE FEAT) תרם צלילי חליל, לי מייקלס ישב מאחורי אורגן ההאמונד, ובאדי מיילס הצטרף על מערכת תופים נוספת. הנדריקס כינה את ההרכב המורחב והחד-פעמי הזה בשם ELECTRIC CHURCH.

הצילום שסגר את הזפלין (1969): בשנת 1969, להקת לד זפלין צולמה לתמונה אייקונית שהופיעה בעטיפה האחורית של תקליט הבכורה שלהם. מי לחץ על כפתור הקליק? לא אחר מאשר כריס דרג'ה. אם השם מצלצל לכם מוכר, זה בגלל שדרג'ה היה הבסיסט המקורי של היארדבירדס, הלהקה שמתוכה צמח ג'ימי פייג'. לאחר שהיארדבירדס התפרקו, פייג' ניסה להקים "יארדבירדס חדשים" עם דרג'ה כדי למלא התחייבויות לסיבוב הופעות בסקנדינביה. דרג'ה הסכים בתחילה, אך מהר מאוד החליט לפרוש ולפצוח בקריירה חדשה ומרגשת כצלם. הוא אפילו שלח לפייג' מכתב ובו דרישה להפסקת שימוש בשם, מה שאילץ את פייג' למצוא שם חדש. השאר, כמו שאומרים, זה לד זפלין. הצילום של דרג'ה בעטיפה האחורית היה אחת העבודות המקצועיות הראשונות שלו.

שנות השבעים: פ'אנק, פולק, פרוג ומה שביניהם

דילן ובאאז בקרקס הנודד (1975): בשנת 1975, בוב דילן החליט שנמאס לו מאצטדיונים מנוכרים. הוא רצה לחזור לבסיס, להופיע באולמות קטנים ואינטימיים. כך נולד סיבוב ההופעות המיוחד שנקרא ROLLING THUNDER REVUE, שהיה יותר קרקס מוזיקלי נודד מאשר טור רגיל. דילן הזמין חברים, והרשימה הייתה מסחררת: ג'וני מיטשל, רוג'ר מגווין, מיק רונסון ועוד. הוא הזמין גם את חברתו משכבר הימים, הזמרת ג'ון באאז. בתחילה, באאז חששה מאוד להיענות להזמנה. היא לא ידעה למה לצפות מהאקס המפורסם ומהאווירה הכאוטית, אך במהרה היא נשאבה פנימה והחלה ליהנות מכל רגע של ספונטניות מוזיקלית.

פ'אנקדליק והבלבול הגדול (1976): ג'ורג' קלינטון, המוח המעוות והמבריק מאחורי אימפריית ה-P-FUNK, היה בשיאו ב-1976. באותה שנה יצא התקליט החדש של להקת האם שלו, פ'אנקדליק, שנקרא HARDCORE JOLLIES. זה היה התקליט הראשון שלהם בחברת תקליטים גדולה (האחים וורנר), והוא הוקדש כולו "לנגני הגיטרה ברחבי העולם". למרות שהגיטריסט המייסד אדי הייזל כבר לא היה רשמית בלהקה, הנגינה הלוהטת שלו עדיין נשמעה בתקליט, גם אם לא קיבל על זה קרדיט. קלינטון תיחזק אז שתי להקות במקביל, פארלמנט (שהייתה יותר פ'אנקית עם כלי נשיפה והרמוניות) ופ'אנקדליק (שהייתה רוקית וגיטריסטית יותר), עם כמעט אותם נגנים. ההופעות שלהן היו חלליות ומוחצנות, כמו גרסה שחורה ופ'אנקית למופעים של אליס קופר או קיס. קלינטון חשש אז שיתפסו אותו כ"נפוח ויומרני", אבל התעקש ש"זו רק מוזיקת פ'אנק". כדי להוסיף שמן למדורה, בדיוק חודש לפני יציאת התקליט החדש בוורנר, חברת התקליטים הקודמת של הלהקה (ווסטבאונד) שחררה תקליט משלה, TALES OF KIDD FUNKADELIC, שהוקלט באותם סשנים. הקהל היה מבולבל לחלוטין, וחברות התקליטים חשדו שקלינטון משחק בהן ונותן את החומר הטוב למתחרה. עבור ג'ורג' קלינטון? זה היה כל הכיף.

פרוג-רוק משפחתי (1971): להקת הרוק המתקדם הבריטית FAMILY שחררה את התקליט FEARLESS. עיתון SOUNDS פרסם בביקורתו: "זה התקליט הטוב ביותר של הלהקה הזו שהצליחה להפיק רוק מלא בניגודים נהדרים. מעולה!...". בעיתון CREEM נכתב אז: "זה אלבום טוב וחזק, עמוס ברו'קנ'רול הבריטי האינטנסיבי ועתיר האנרגיה שנעשה בימים אלה. עדיין, לא ממש טוב כמו התקליט הקודם שלהם ויש בו כמה שירים שנועדו למלא חורים". בעיתון CRAWDADDY נכתב אז: "התקליט לא פחות ממבריק. צד ב' הוא הכי קליט ששמעתי מזה הרבה מאוד זמן. חלק ניכר מהכוח של האלבום טמון באינסטרומנטליות המגוונת של הלהקה. למרות שהטווח שלה רחב, אף אחד לא נתקע פה ביומרות מוזיקליות". התקליט צעד שבועיים במצעד הבריטי והגיע למקום ה-14 וזה הראשון (משניים) בו השתתף חבר הלהקה החדש, הבסיסט-זמר, ג'ון ווטון.

קידום מכירות בסטאקס (1970): רגע חשוב בחברת התקליטים המשפיעה 'סטאקס'. שלושה מוזיקאים מרכזיים מונו למשרות של סגני נשיאים: הגיטריסט האגדי סטיב קרופר (מלהקת הבית 'בוקר טי והאם ג'יז' ואחד המפיקים החשובים בסול), והצמד אייזק הייז ודייויד פורטר. הייז ופורטר היו צמד כותבי השירים הלוהט של החברה, אחראים ללהיטים כמו SOUL MAN ו-HOLD ON, I'M COMING, והייז עצמו בדיוק פרץ כאמן סולו ענק. זה היה מהלך של העצמת האמנים בתוך החברה.

תופינים קצרים מהסבנטיז:

1970: להקת הבלוז-רוק CANNED HEAT התאוששה ממותו של אל ווילסון וצירפה גיטריסט חדש לשורותיה – ג'ו סקוט. הוא קפץ ישר למים באמצע סיבוב הופעות של הלהקה באנגליה. זה היה מבחן אש אמיתי על הבמות הבריטיות, והלהקה הוכיחה שרוח הבוגי שלה מסוגלת להתגבר על כל טרגדיה.

1973: להקת ההארד רוק האמריקאית גרנד פ'אנק שחררה תקליטון חדש עם השיר WALK LIKE A MAN, שנולד בסשנים של WE'RE AN AMERICAN BAND משנת 1973 בהפקתו של טוד ראנדגרן הגאון!

שנות ה-80 וה-90: יציאות דרמטיות

חברי RUSH יוצאים מהבמה (1981): בשנת 1981, שלישיית הפרוג הקנדית RUSH שחררה את אלבום ההופעה הכפול השני שלה, EXIT STAGE LEFT, שלווה גם בסרט הופעה באותו שם. האלבום הוקלט בעיקר במונטריאול ובגלזגו במהלך הטורים של התקליטים הקודמים. הלהקה, הידועה בפרפקציוניזם שלה, התמודדה עם אתגרים משמעותיים באיכות הסאונד. האקוסטיקה של האולמות הקשתה על השגת צליל חי ונקי. המפיק הנאמן שלהם, טרי בראון, עבד שעות נוספות במיקס הדיגיטלי כדי לסנן רעשים מיותרים ולהעניק את הסאונד העוצמתי שאפיין אותם.

מעריצים חדי אוזן שמו לב שהאלבום הזה שקט יותר במונחים של רעשי קהל. זו לא הייתה טעות, זו הייתה החלטה מכוונת. חברי הלהקה רצו שההופעה החיה תשמע קרובה ככל האפשר לעבודת האולפן המהוקצעת שלהם. בראון הפחית את רעש הקהל במיקס הסופי, מה שהעניק לתקליט איכות מלוטשת, כמעט סטרילית. הביצועים, כמובן, היו חסרי פשרות, וגולת הכותרת הייתה סולו התופים המורחב של ניל פירת בקטע YYZ, סולו שגרם לאלפי מתופפים צעירים ברחבי העולם להזיל ריר ולנסות לפענח מה לעזאזל הוא עושה שם.

מה מקור השם המסתורי של האלבום? חברי הלהקה, שהיו ידועים בחוש ההומור השנון שלהם, שאלו את הביטוי ישירות מדמות האריה המצוירת סנאגלפוס מסדרות האנימציה של האנה-ברברה, שנהג להסתלק מהמסך בכל פעם שהעניינים הסתבכו במשפט האלמותי: "יציאה... שלב שמאלה!". גדי לי סיפר בחיוך נוסטלגי: "אהבנו את הניגוד בין המוזיקה הרצינית והמורכבת שלנו לבין קריצה קטנה מסרטים מצוירים. וכמובן, זו הדרך המושלמת לתאר את הרגע שבו אתה יורד מותש מהבמה בסוף הופעה".

אקסל שולח פקס (1996): דרמה ענקית בעולם הרוק הכבד. בשנת 1996, לאחר חודשים של שמועות ומתיחות, הודיע זמר להקת גאנס אנד רוזס, אקסל רוז, שהגיטריסט המקורי, סלאש, כבר אינו חבר בלהקה. איך הוא הודיע? בשיא הטכנולוגיה של הניינטיז: הוא שלח פקס למערכת של MTV בערב ליל כל הקדושים. הסכסוך בין השניים התפוצץ סביב חילוקי דעות אמנותיים, במיוחד התעקשותו של אקסל להכניס ללהקה את חברו פול טוביאס, שסלאש תיעב. הקש ששבר את גב הגיטריסט היה הדרישה של אקסל להקליט קאבר ל-SYMPATHY FOR THE DEVIL עבור הסרט "ראיון עם ערפד", סרט שסלאש שנא. עבור המעריצים, זו הייתה רעידת אדמה.

סלאש שפך לימים את לבו וסיפר בזעם כי כשגילה שפול טוביאס הקליט ערוצי גיטרה נוספים ישירות מעל הסולואים המקוריים שלו בשיר SYMPATHY FOR THE DEVIL, ומבלי ליידע אותו כלל, הוא הבין שאין דרך חזרה: "זו הייתה יריקה בפרצוף של כל מה שבנינו ביחד. הבנתי שהלהקה הזו כבר לא שייכת לנו כקבוצה". באותם ימים ממש בסוף אוקטובר 1996, בזמן שאקסל התבצר באולפן והחל לעבוד על הפרויקט המגלומני והאינסופי של האלבום CHINESE DEMOCRACY, סלאש כבר לקח את הגיטרה והקים את ההרכב המחוספס שלו בלוז בול, כשהוא חוזר לנגן בלוז-רוק ישיר ואמיתי במועדונים קטנים.

חדשות ועדכונים

גיל סקוט-הרון מסתבך (2001): חדשות עצובות מעולם הסול והשירה המדוברת. המוזיקאי והמשורר המשפיע גיל סקוט-הרון נידון למאסר בבית משפט בניו יורק. ההרשעה הגיעה לאחר שסקוט-הרון לא התייצב לדיון קריטי בנוגע לשיקום חובה מסמים. הדיון היה חלק מהסדר טיעון קודם שלו, בגין אישום בהחזקת סמים. זו הייתה תקופה קשה עבור האמן שסבל מהתמכרות קשה. הלב נחמץ לראות כיצד האיש המבריק שניסח בשנות השבעים את המניפסט החשוב THE REVOLUTION WILL NOT BE TELEVISED, שחזה את לידת ההיפ-הופ והשפיע על דורות של אמנים חברתיים, שוקע במאבק אישי כואב מול השדים הפנימיים שלו.

הראשים של הביטלס למכירה (2005): סיפור מוזר. ארבע בובות השעווה המקוריות של הביטלס, אלו שכיכבו במוזיאון מדאם טוסו וגם ניצבו בגאווה בעטיפה המפורסמת של סרג'נט פפר, הוצגו למכירה פומבית. או ליתר דיוק, רק הראשים. מסתבר שגופי הבובות נשארו במוזיאון, אך הראשים הוחלפו עם השנים ונעלמו. בשנת 2005 צצו לפתע הראשים של ג'ון, ג'ורג' ורינגו, ונמכרו במכירה פומבית בסכום נאה של 81,500 ליש"ט. ומה עם הראש של פול? הוא עדיין נחשב אז "נעדר". מישהו ראה?

שני מוזיקאים בריטים נהדרים נולדו היום:

דני ליין (נולד ב-1944 בשם בריאן פרדריק היינס): האיש שהיה שם בשתי להקות ענק. הוא היה הסולן המקורי במודי בלוז ושר את הלהיט הראשון שלהם, GO NOW. בשנות השבעים הוא חבר לפול ולינדה מקרטני והיה חבר קבוע בלהקת כנפיים (WINGS) במשך כל עשר שנות פעילותה, ואף כתב עם פול את הלהיט הענק MULL OF KINTYRE.

דייויד פאטון (נולד ב-1949): הסולן והבסיסט של להקת הסבנטיז המצליחה PILOT, שהביאה לנו את הלהיטים הבלתי נשכחים MAGIC ו-JANUARY (שהגיע למקום הראשון בבריטניה).

הכותרות צעקו: "פרנקי הולך להרעיד את העולם!" – והן צדקו.

ב-29 באוקטובר בשנת 1984 יצא אלבום כפול, מסקרן, שערורייתית, מופק היטב ורב מכר מיידי של להקת פרנקי הולך להוליווד. שמו הוא WELCOME TO THE PLEASUREDOME.

עוד לפני שהתקליט הראשון בכלל נחת על מדפי החנויות, חברת התקליטים כבר דיווחה בהיסטריה מוחלטת על מעל למיליון הזמנות מראש – מספר מטורף וחסר תקדים לאלבום בכורה כפול. מעריצים צבאו על פתחי חנויות התקליטים בלונדון ובליברפול כבר משעות הבוקר המוקדמות כדי להניח את היד על הוויניל הכפול והשחור הזה, עטוף ביצירת אמנות ויזואלית מרהיבה שעיצב פול מורלי. זו לא הייתה סתם השקה של עוד תקליט פופ, זו הייתה התפוצצות חברתית ותרבותית ששטפה את כל אירופה.

האלכימאי והפרובוקטורים: איך טרבור הורן ברא מפלצת

בתוך חודשים ספורים בשנת 1984, 'פרנקי' הפכו מלהקת מועדונים מפוקפקת לתופעה בריטית שאי אפשר היה להתעלם ממנה. הם לא היו רק להקה, הם היו פרויקט אמנותי, מכונת יחסי ציבור משומנת שסיפקה כותרות בקצב מסחרר. אחד העיתונים הכריז עליהם בדרמטיות: "יש להם את השנינות של הביטלס, הלכלוך של הסטונס והפראות של הסקס פיסטולס". הגזמה? אולי, אבל זה עבד.

החבורה, שהוקמה בליברפול (נו, כמו הביטלס!) ב-1980, ושאבה את שמה מכרזה ישנה שהסולן הולי ג'ונסון צד במגזין מוזיקה על פרנק סינטרה, קיבלה את מתנת חייה כשהמפיק טרבור הורן (כן, ההוא מהבאגלס ולהקת יס) ראה אותם בטלוויזיה. הורן ישב המום מול המסך כשצפה בהם מופיעים בתוכנית THE TUBE בנובמבר 1982, עטויים בעור ושרשראות. בראיון נלהב שנתן מאוחר יותר הודה הורן בפשטות: "הם נראו נורא וניגנו עקום, אבל היה שם זיק פראי של גאונות שלא יכולתי להתעלם ממנו". 

הורן, שכבר נחשב לקוסם אולפנים, היה להוט להחתים אותם בלייבל החדש והנוצץ שלו, ZTT. הוא זיהה את הפוטנציאל הפרובוקטיבי של הסולן, הולי ג'ונסון, ושל הרקדן/זמר הליווי, פול ראת'רפורד, וידע בדיוק איך לארוז את הסחורה. אז הוא לקח את הלהקה לאולפן והשקיע סכומי עתק, מדבר היה על מאות אלפי פאונד, כדי ליצור סאונד ענק, כמעט קולנועי, באמצעות סינטיסייזר ה-FAIRLIGHT CMI החדשני. 

למעשה, רוב הנגנים באלבום הראשון כלל לא היו חברי הלהקה, אלא נגני אולפן מהשורה הראשונה שהורן הביא כדי לממש את החזון הגרנדיוזי שלו. כשהורן הבין שחברי הלהקה הצעירים – הגיטריסט בריאן נאש, הבסיסט מארק או'טול והמתופף פיטר גיל – פשוט לא עומדים בדרישות הדיוק הכירורגיות של ההפקה המודרנית, הוא עשה צעד נועז שמעט מאוד מפיקים היו מעזים לעשות: הוא גירש אותם באלגנטיות מהאולפן והביא את התותחים הכבדים. הוא שכר את שירותיהם של נגני להקת הליווי של איאן דיורי, גייס את נגן הקלידים אנדי ריצ'רדס, הושיב את אשף התכנות ג'יי ג'יי יקזליק על מכונת הדגימות, נעזר בגיטריסט ובטכנאי סטיבן ליפסון, ובקטעים רבים הורן בעצמו לקח ליד את גיטרת הבס והקליט את התפקידים ישירות לקונסולה. התוצאה הייתה חומת צליל דיגיטלית-אנלוגית שטרם נשמעה כמוה בפופ העולמי.

החרם של הבי.בי.סי שהדליק את הפתיל של RELAX

התקליטון הראשון שהם שיגרו, RELAX, עשה הכל חוץ מלהרגיע. הולי ג'ונסון סיפר שהרעיון לשיר "תירגע, אל תעשה את זה" צץ בראשו כשאיחר לחזרה בחורף 1982, אבל מהר מאוד השיר קיבל משמעויות מיניות ברורות ובוטות. הורן השליך לפח לא פחות משלוש גרסאות הפקה שלמות של השיר – הראשונה נשמעה כמו פאנק-רוק מלוכלך, השנייה כמו דיסקו איטלקי מהיר – עד שפיצח את מקצב הסינטי-בס המפלצתי והמהפנט שלקח שבועות של עבודת נמלים. 

הקהל נחלק לשניים: אלה שנרעשו מהתוכן ואלה שרצו לחנויות. ואז הגיעה הדרמה הגדולה: שדרן הרדיו הבכיר של הבי.בי.סי, מייק ריד, שמע את השיר. ראה את העטיפה הפרובוקטיבית, נגעל, והסיר את התקליטון מהפטיפון בשידור חי. ריד הכריז במיקרופון בזעזוע שזהו "שיר תועבה גס וחסר בושה", והעיף את המחט באמצע השיר ב-11 בינואר 1984. הבי.בי.סי החרים את השיר רשמית. התוצאה? RELAX זינק היישר למקום הראשון ונשאר שם חמישה שבועות. 

ג'ונסון נזכר בחיוך ממזרי באותו רגע מכונן: "ברגע שמייק ריד קיבל את התקף הזעם שלו בשידור חי והחרים אותנו, ידעתי שהרגע קיבלנו את מתנת יחסי הציבור הגדולה ביותר בתולדות המוזיקה הבריטית! זה הפך אותנו מאנדרגראונד לגיבורים לאומיים של הנוער תוך עשרים וארבע שעות". 

פול מורלי, גאון השיווק של ZTT, חגג. הוא הציף את הרחובות בחולצות T עם כיתובים פשוטים כמו FRANKIE SAY RELAX ו-FRANKIE SAY WAR! HIDE YOURSELVES. הפרנקימאניה יצאה לדרך, וגם הקליפ המקורי, שצולם במועדון S&M, נאסר לשידור כמעט בכל מקום. המכירות חצו את רף שני מיליון העותקים בבריטניה בלבד, והפכו את התקליטון לאחד משבעת הסינגלים הנמכרים ביותר בכל הזמנים בממלכה. בום!

קרב הענקים של המלחמה הקרה: ההיסטריה סביב TWO TRIBES

אחרי RELAX, הציפיות היו בשמיים. 'פרנקי' סיפקו את הסחורה עם TWO TRIBES, המנון אנטי-מלחמתי קצבי ומפחיד. השיר נפתח בצפירת אזעקה, והמילים נכתבו בהשראת האמונה המיוחסת לנשיא ארה"ב דאז, רונלד רייגן, שישו יחזור לכדור הארץ רק לאחר מלחמה גרעינית. "שני השבטים" היו כמובן ארצות הברית וברית המועצות, בעיצומה של המלחמה הקרה. הפרט המצמרר באמת בשיר הוא קריינות האזהרה הגרעינית: טרבור הורן שכר את פטריק אלן, הקריין הממשלתי הרשמי של סרטוני ההדרכה לאזרחי בריטניה במקרה של מתקפה אטומית, כדי שיקריא מחדש את ההנחיות בקולו הסמכותי והמקפיא: "כאשר תשמעו את אזעקת ההתקפה האווירית, עליכם ועל משפחתכם למצוא מחסה מיד... זהו הקול האחרון שאי פעם תשמעו".

השילוב בין מועדוני הריקודים לבין החרדה הקיומית מהפצצה האטומית יצר היסטריה רבתי. 

הקליפ, שבויים על ידי צמד הגאונים קווין גודלי ולול קרים (יוצאי להקת 'עשרה סי סי'), היה יצירת מופת קטנה של פרובוקציה. הוא הציג קרב היאבקות אלים וקורע מצחוק בין כפילים של רייגן והמנהיג הסובייטי, קונסטנטין צ'רניינקו, בזירה מלאה בנציגי אומות העולם שמהמרים על התוצאות. "ניסינו לגרום לקהל באולפן להתנהג בפראות", סיפר גודלי, "צעקנו להם 'להרוג! להרוג!' וחלקם באמת נכנסו לזה והתחילו להרביץ אחד לשני". גם הקליפ הזה נאסר לשידור בחלק מהרשתות. והתוצאה? השיר שהה במקום הראשון תשעה שבועות. 

יתרה מזאת, בשיא ההצלחה של הקיץ ההוא קרה אירוע נדיר שרק הביטלס הצליחו לבצע לפני כן ב-1964: בזמן ש-TWO TRIBES שלט במקום הראשון במצעד הבריטי, הלהיט הקודם RELAX טיפס מחדש במעלה המצעד ותפס את המקום השני! פרנקי החזיקו בו-זמנית בשני המקומות הראשונים של המצעד הבריטי, הישג ששום להקה לא שחזרה במשך עשרים שנה.

בלדה ללא גבולות: THE POWER OF LOVE כובש את הפסגה

הלהיט השלישי ברציפות שהגיע למקום הראשון היה THE POWER OF LOVE. זו הייתה בלדה מרהיבה, מלאת דרמה, שהציגה את היכולות הקוליות יוצאות הדופן של הולי ג'ונסון (איזה זמר!!!). בעיניי, זה אחד השירים הטובים ביותר שנכתבו והוקלטו במהלך האייטיז. המפיק טרבור הורן רקח כאן יחד עם המעבדת, אן דאדלי, ליווי כלי מיתר תזמורתי שמרטיט את הלב בכל האזנה מחדש, שמעניק לשיר איכות נצחית.

השיר עצמו נכתב כשיר אהבה טהור, רוחני ואוניברסלי ללא שום אזכור למילים כמו 'חג מולד' או 'ישו', אבל אשפי השיווק של הלייבל החליטו לשחרר אותו בדיוק בדצמבר. אבל 'פרנקי' לא יכלו לשחרר שיר בלי שערורייה נלווית, נכון? אז הקליפ לשיר, שיצא לקראת חג המולד, הציג את חברי הלהקה משחזרים את סצנת לידת ישו, מה שכמובן הרגיז את הממסד הדתי. ג'ונסון עצמו תיאר את הגישה שלו בהתרגשות רבה: "רציתי ליצור שיר שידבר על כוחה של האהבה לגבור על החושך והפחד של התקופה. שרתי את זה מכל הנשמה, כמו תפילה אישית".

הכיבוש של המקום הראשון בדצמבר 1984 הפך את הלהקה ללהקה השנייה בלבד בתולדות מצעד הפזמונים הבריטי ששלושת הסינגלים הראשונים שלה הגיעו ישירות למקום הראשון – הישג שקבעה לפניהם רק להקת ג'רי והפייסמייקרס עוד ב-1963. בתקופה שבה רוב כוכבי הפופ העדיפו להסתתר עמוק בארון, הולי ג'ונסון ופול ראת'רפורד היו פתוחים לחלוטין לגבי נטיותיהם המיניות. החשיפה הזו רק הוסיפה תבלין למיתוג של הלהקה ומכרה עוד ועוד תקליטונים.

האפוס הכפול: WELCOME TO THE PLEASUREDOME תחת זכוכית מגדלת

כשהאלבום הכפול WELCOME TO THE PLEASUREDOME סוף סוף יצא, הוא כבר הכיל את שלושת הלהיטים העצומים האלה. שיר הנושא האפי של האלבום, WELCOME TO THE PLEASUREDOME, נפרש על פני כמעט 14 דקות של סערת סאונד מגלומנית, בהשראת הפואמה המפורסמת 'קובלא חאן' של המשורר סמואל טיילור קולרידג'. הקטע הזה יצא כסינגל הרביעי בתחילת 1985 וכמעט השלים רביעייה היסטורית במקום הראשון, אך נעצר במקום השני. 

השאלה היא האם אלבום כפול לא היה מוגזם מדי עבור מה שהיה ללהקה באמת להציע. חלק גדול מהאלבום רופד בגרסאות כיסוי, שהופקו בצורה מרהיבה אך עדיין היו גרסאות כיסוי. ביניהן FERRY CROSS THE MERSEY (בכל זאת, הם מליברפול וזה שיר-המנון מקומי של ג'רי אנד דה פייסמייקרס), BORN TO RUN של ברוס ספרינגסטין, ו-WAR של אדווין סטאר. אבל למרות התפרים הגסים וקטעי המעבר ההזויים שכללו חיקויים סאטיריים של הנסיך צ'ארלס ושל רונלד רייגן, מדובר במאסטרפיס הפקתי שמגדיר את שיא האסתטיקה האולפנית של שנות השמונים – צליל עשיר, גרנדיוזי, חסר מעצורים ומהפנט. לדעתי, אפשר היה לצמצם את הכל לתקליט בודד שהיה הופך לאחד הגדולים של העשור.

הקרע הבלתי נמנע: הנפילה, הקרב המשפטי והאיחוד ההיסטורי

האלבום השני, LIVERPOOL, יצא באוקטובר 1986. הוא היה אלבום רוקי יותר, שהוקלט כלהקה "אמיתית" ולא כפרויקט אולפן של הורן. האלבום כלל סינגלים מעניינים כמו RAGE HARD ו-WARRIORS OF THE WASTELAND, אך הוא התקשה לשחזר את הברק החד-פעמי של אלבום הבכורה. הוא הגיע למקום החמישי בבריטניה ונחשב להצלחה מסחרית, אבל מאחורי הקלעים הכל התפרק. במהלך סיבוב ההופעות לקידום האלבום, הריבים הפנימיים הפכו לבלתי נסבלים. 

הולי ג'ונסון שמר על עצמו בנפרד משאר חברי הלהקה, והמתח הגיע לנקודת רתיחה. בסופו של דבר, ג'ונסון החליט לפרוש. זמן קצר לאחר פרישתו, הוצע לג'ונסון חוזה סולו נחשק. כאן נכנסה לתמונה חברת התקליטים ZTT. טרבור הורן, שחש נבגד, תבע את ג'ונסון בטענה שהחוזה המקורי שלו כובל אותו לחברה ומונע ממנו להקליט עבור כל גורם אחר. התביעה הייתה מרה, ממושכת וחשפה את כל הלכלוך של תעשיית המוזיקה. 

לאחר שנתיים של מאבק משפטי, בית המשפט העליון פסק לטובתו של ג'ונסון. השופט קבע כי התנאים המגבילים בחוזה של ZTT היו כל כך דרקוניים וחד-צדדיים, עד שהם אינם סבירים. הניצחון המשפטי של ג'ונסון ב-1988 הפך לתקדים היסטורי בדיני חוזים בבריטניה ששחרר אמנים רבים מכבלי חברות התקליטים, וסלל לג'ונסון את הדרך לאלבום סולו בכורה מצליח בשם BLAST מ-1989.

המשקעים היו קשים. שנים לאחר מכן, כשערוץ VH1 ניסה לארגן איחוד של הלהקה, היה זה ג'ונסון שהטיל וטו מוחלט, לאכזבתם המרה של האחרים. הם כן התאחדו, באופן חד פעמי, בשנת 2023, כשתחרות האירוויזיון הגיעה לעיר הולדתם ליברפול, וניגנו יחד לראשונה מזה עשורים. ב-7 במאי 2023 עלתה החמישייה המקורית לבמה מול היכל סנט ג'ורג' בליברפול וביצעה בהתרגשות אדירה את RELAX מול עשרות אלפי מעריצים ששאגו כל מילה.

אוסף ממש סבבה של להקת אבבא!

ב-29 באוקטובר בשנת 1979 יצא אוסף הלהיטים השני של להקת אבבא, שנועד ללוות את סיבוב הופעות הלהקה בצפון אמריקה ובאירופה. ברור שזה הפך להיות רב מכר היסטרי.

ממש באותם ימים קדחתניים, חברי הלהקה חוו טלטלה של ממש: הם בדיוק חזרו ממסע הופעות סוער בארצות הברית ובקנדה – שכלל נחיתת חירום מפחידה במיוחד של מטוסם הפרטי בעקבות סופת טורנדו קטלנית ליד בוסטון, אירוע שהחריד לחלוטין את אנייטה שסבלה מחרדת טיסות ידועה – וכבר מצאו את עצמם חורשים את אירופה, בדרך לסדרת שש הופעות סולד-אאוט מיתולוגיות באולם ומבלי בלונדון.

במקביל, מאחורי הקלעים, המתח האישי היה בשיאו: ביורן ואנייטה הודיעו על גירושיהם רק כמה חודשים קודם לכן, בינואר 1979, ובכל זאת הם התייצבו ערב ערב יחד על הבמה באחידות מופלאה ובמקצוענות מעוררת השתאות. ברור שהתקליט הזה הפך להיות רב מכר היסטרי. בבריטניה, למשל, הוא זינק היישר למקום הראשון במצעד המכירות וגרף פלטינה בתוך ימים ספורים.

צד א': מהריף שהטריף את העולם ועד לסדקים בממלכה

אז בואו נשים את התקליט על הפטיפון ונעשה סיבוב קליל על הלהיטים שהרכיבו את הפלא הזה: המחט נוגעת בוויניל, והבום הראשון הוא GIMME! GIMME! GIMME! (A MAN AFTER MIDNIGHT). השיר נולד באוגוסט 1979 באולפני POLAR STUDIOS החדישים של הלהקה בשטוקהולם, תחת שם העבודה המבדח BEEN AND GONE AND DONE IT, מתוך מטרה ברורה לייצר רצועת מחץ חדשה שתקדם את המכירות של האוסף ואת סיבוב ההופעות.

ביורן ואיש הסאונד הגאון מייקל ב. טרטו כמעט השתגעו באולפן בניסיון למצוא את הנוסחה המנצחת, עד שבני אנדרסון התיישב על סינתיסייזר ה-ARP ODYSSEY שלו ושלף את ריף הפתיחה הזה – אותו ריף שלימים, בשנת 2005, מדונה תתחנן בפני בני וביורן במשך שבועות במכתב אישי ומרגש כדי לקבל אישור רשמי לדגום אותו עבור שירה HUNG UP (אחד האישורים הבודדים שהצמד השוודי העניק אי פעם!). והרצועה החדשה הזו, שהוקלטה במיוחד לאוסף, סיפקה למסיבות הדיסקו של התקופה עוד צלילים משכנעים לרקוד ולשיר, כשקולה המוביל של אנייטה פלצקוג פשוט מהפנט. אנייטה מגישה כאן ביצוע קולי מלא תשוקה, בדידות וחשמל טהור, שלוקח את הפופ השוודי היישר אל רחבות הריקודים החשוכות של סוף שנות השבעים.

אבל אבבא הם לא רק נצנצים. הרצועה הבאה, KNOWING ME KNOWING YOU, מביאה טון רציני וכואב יותר. זהו שיר מופתי מתוך האלבום ARRIVAL משנת 1976, וכשאני מאזין לשכבות הגיטרות האקוסטיות ולמעברי הבס המבריקים של רוטגר גונארסון, אני מתמלא הערצה לאופן שבו שיר פופ יכול להישמע עשיר ומורכב כמו יצירה קלאסית קטנה. זה היה השיר הראשון שרמז על הסדקים בממלכה. ביורן אולבאוס הגה את השיר הזה בתקופה שבה היחסים בתוך הקבוצה כבר היו מתוחים. "אני חושב שכתבתי את זה לפני הגירושים," הוא הרהר מאוחר יותר, "במובנים רבים, הגירושים שלי מאנייטה היו ידידותיים, פשוט התפרקנו והחלטנו שניפרד. 

הגירושין של בני ופרידה היו קצת יותר קשים". כמה אירוניה ונבואה עצמית מרה יש בשיר הזה! ביורן וסטיג אנדרסון כתבו מילים על פרידה, בתים ריקים והד קריר של צעדים בחדר, עוד כשהכול נראה מושלם כלפי חוץ. השיר הוקלט תוך שימוש בטכניקת ההקלטה הכפולה המפורסמת של מייקל ב. טרטו, שגרמה לקולותיהן של אנייטה ופרידה להישמע ענקיים, עמוקים ומלאי יגון אמיתי שמחלחל ישר ללב.

ריצות בוקר, קברט אירוני ורוק באולפן

ממשיכים ל-TAKE A CHANCE ON ME, שהתחיל בכלל תחת השם המשונה BILLY BOY. מסתבר שהמקצב המפורסם של "ט-ק-צ'" הגיע כשביורן, חובב ריצה ידוע, היה ממלמל לעצמו את המקצב הזה בזמן ריצה. השראה בדרכים. בזמן שרגליו פגעו במדרכה, הוא חזר שוב ושוב על ההברה הקצבית הזו: "ט-ק-צ', ט-ק-צ', טייק-א-צ'אנס". כשהגיע לאולפן, השמיע את הרעיון לבני, ויחד עם אנייטה ופרידה הם בילו ימים שלמים בהקלטת שכבות של הרמוניות קוליות א-קפלה מדויקות להפליא, שהיו לאחד מסימני ההיכר הגאוניים ביותר של הלהקה. 

הלהקה כבר הזרימה טונות של כסף בשלב הזה, ולכן השיר הבא, MONEY MONEY MONEY, הוא קריצה אירונית במיוחד. כשפרידה שרה בכזה רגש כמה קשה להיות עני בעולם עשיר, קשה שלא לחייך. השיר הזה, שבמקור נשא את שם העבודה GYPSY GIRL, הושפע באופן מובהק מאווירת הקברט. ההומור והאירוניה הגיעו לשיאם במציאות: באותם ימים אבבא הייתה אחד התאגידים המכניסים ביותר בשוודיה – עד כדי כך שמדרגת המס שלהם הגיעה לשיעור דמיוני של 85%, מה שחייב את מנהלם סטיג אנדרסון להשקיע את רווחיהם בחברות דלק, יבוא אופניים ונדל"ן כדי להגן על הונם מפני רשויות המס!

ואז מגיע ROCK ME. במקור קראו לו BABY, וזה היה שיר קצת יותר ותיק (משנת 1974) שהוקלט בשלהי אותה שנה ויצא לאור באלבומם השלישי הנושא את שמם, ABBA, באביב 1975, ואף שימש כבי-סייד לסינגל I DO, I DO, I DO, I DO, I DO, שבו ביורן עצמו לקח את המיקרופון. חלק מהמוזיקאים שניגנו בהקלטה העידו שהוא נשמע הרבה יותר גולמי ורוקי באולפן, אך הלהקה בחרה, כדרכה, בסאונד נקי ומלוטש יותר בעת המיקס הסופי. ביורן התחרט על כך שאבבא לא פעלה יותר בתחום הרוק: "היינו הרבה יותר טובים בפופ טהור. ידענו שאין לנו את זה בתחום הרוק". אבל אל תטעו – יש בשיר הזה גרוב גלאם-רוק ממכר במיוחד בהשראת להקות כמו סלייד וסוויט, עם גיטרות פועמות וקצב שמראה שגם כשביורן מנסה להיות זמר רוק מחוספס, יוצא לו ממתק פופ מהנה וסוחף.

שחפים בשמיים וצלילי גיטרות פרוגרסיביות

הרצועה הבאה היא EAGLE, שבאופן מפתיע לא המריא כמו הלהיטים שמסביבו. במקור הוא נקרא HIGH HIGH. ביורן: "הטקסטים בשיר נוצרו בהשראת ג'ונתן ליווינגסטון השחף (הרומן של ריצ'רד באך), למרות שבמקרה הזה, זה היה עייט. ניסיתי ללכוד את תחושת החופש והאופוריה שקיבלתי מקריאת הספר הזה". עם אורך של כמעט שש דקות, זה היה השיר הארוך ביותר שלהם עד אז. וכחובב רוק מתקדם מושבע, הרצועה הזו היא תענוג צרוף לאוזניים: הגיטריסט הנפלא יאנה שאפר מנגן כאן סולו גיטרה עילאי ומלא השראה בהרמוניה כפולה, מקצב התופים המהפנט לוקח את הזמן, והקולות של שתי הזמרות עטופים באפקט שמייצר מרחב צליל אדיר. זוהי ההוכחה שאבבא ידעו לייצר יצירות מופת אפיות שלא נופלות ממיטב הפרוג-רוק של שנות השבעים.

השיר שחותם את הצד הראשון נקרא ANGELEYES, שבמקור נשא את השם המסתורי KATAKUSOM. 

לדברי בני אנדרסון, השיר הזה כמעט ולא נכנס לאוסף. "כפי שאני זוכר את זה, הרגשנו שזה לא טוב. זה לא כל כך גרוע אחרי הכל," הוא הודה. ביורן היה נחרץ יותר והודה שאינו גאה בשיר הזה במיוחד. השניים ראו בו מעין מחווה מיושנת לסגנון להקות הבנות של שנות השישים והפקות הפופ של פיל ספקטור, אך הציבור חשב אחרת לחלוטין: בבריטניה הוא יצא כצד-איי כפול יחד עם הלהיט VOULEZ-VOUS, טיפס הישר אל המקום השלישי במצעד, והרמוניות הקולות המורכבות בו בין פרידה לאנייטה הן מופת של דיוק מוסיקלי מעורר השתאות.

צד ב': דמעות של מלכת הריקודים והסיוט האולפני

הופכים צד! צד ב' נפתח בפיצוץ: DANCING QUEEN, הלהיט העצום משנת 1976. בני וביורן רצו קצב ריקודים חדש ופנו להשראה בשיר ROCK YOUR BABY של ג'ורג' מקריי. שם הם מצאו את גרוב הדיסקו המושלם. הם הושפעו עמוקות גם מתיפוף ה-R&B והגרוב הניו-אורלינסי באלבומו המהולל של ד"ר ג'ון, GUMBO. כדי להעניק לרצועת הליווי עוצמה חסרת תקדים, טכנאי ההקלטה מייקל ב. טרטו השתמש בטריק אנלוגי מבריק של שינוי מהירות קל בסרט ההקלטה, מה שיצר חומת צליל תזמורתית רחבה ונוצצת. 

הם הקליטו כלי נגינה בסיסיים והיו מרוצים מהתוצאה. כשבני חזר הביתה עם ההקלטה והשמיע אותה לאשתו פרידה, היא פשוט פרצה בבכי מרוב התרגשות. "זה היה כל כך יפה, כל כך טהור, שידעתי מיד שזה הולך להיות הדבר הכי גדול שעשינו אי פעם," שיחזרה פרידה בהתרגשות גדולה. גם אנייטה שמעה את ההקלטה וידעה מיד שמדובר בלהיט ענק. היה זה סטיג אנדרסון, מנהל הלהקה, שהבריק כשהחליט לשנות את הקונספט של השיר למלכת הריקודים. והשאר היסטוריה: השיר כבש את פסגות המצעדים בכל רחבי תבל, והיה ללהיט היחיד של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי!

השיר הבא הוא DOES YOUR MOTHER KNOW, עם שירה מובילה של ביורן. במקור הוא נקרא I CAN DO IT. נעשו מספר ניסיונות להקליט את השיר עם אנייטה ופרידה בשירה הראשית, אבל ביורן התעקש. "חשבתי שהשיר היה להיט פוטנציאלי, ובאמת קצת חששנו לקבל אותי בתור הסולן הראשי בו. משום מה שרתי את זה בכל מקרה, ואני חושב שזו הייתה טעות גדולה," הוא אמר בצניעות אופיינית. השיר, שהוקלט בפברואר 1979 במהלך הסשנים לאלבום VOULEZ-VOUS, מהווה מקרה נדיר ביותר שבו סינגל מצליח של אבבא מונהג כולו בקולו של גבר, בעוד הבנות מספקות ליווי קולי חצוף ומלא פלפל. זהו שילוב ממזרי בין רוק ובוגי-ווגי בסגנון שנות החמישים לבין בס דיסקו פועם וסינטיסייזרים שמרעידים את הרצפה.

לבבות שבורים, תרומה היסטורית והצלת השיר ברגע האחרון

אחריו מגיע CHIQUITITA עם האווירה הייחודית שלו. שם העבודה הראשוני שלו היה IN THE ARMS OF ROSALITA, ולאחר מכן עבר ל-CHIQUITITA ANGELITA, כשההשראה למקצב ולניחוח הלטיני נשאבה מהשיר העממי הפרואני "אל קונדור פאסה". השיר הזה זכה לפרסום עולמי נוסף כשהלהקה ביצעה אותו במופע "מוזיקה למען יוניצ'ף" ותרמה את כל ההכנסות ממנו. ההופעה התקיימה בינואר 1979 במטה האו"ם בניו יורק, והתמלוגים מהשיר, שנמסרו לנצח לקרן הילדים של יוניצ'ף, הניבו מאז עשרות מיליוני דולרים שסייעו להצלת חייהם של ילדים ברחבי העולם – מעשה של נדיבות מוסיקלית נדירה. 

משם יוצאים בסערה לרחבת הריקודים עם SUMMER NIGHT CITY. ההקלטה של השיר הזה לא הייתה קלה בכלל ונחשבה לסיוט אולפני. ביורן הסביר שהקצב בו סוטה קצת והמיקס לא טוב, אך זה נעשה בגלל לחץ כבד מחברת התקליטים להביא שיר חדש ומהר. הסשנים באביב 1978 היו מתישים כל כך, עד שבני וביורן בילו שבוע שלם רק בניסיון להציל את המיקס המקרטע. בסופו של דבר, כדי להפוך אותו לקצבי ומיידי יותר, הם חתכו באכזריות באמצעות סכין גילוח על גבי סרט ההקלטה 45 שניות של הקדמה קלאסית מלטפת ושקטה בביצוע פסנתר וכלי מיתר, והשליכו את המאזינים ישר אל תוך הביט הפועם של ארבע על הרצפה!

השיר הבא הוא I WONDER, שנועד במקור להיות חלק מיצירה מוזיקלית ארוכה יותר בשם "הנערה עם שיער הזהב" שתכננה אבבא לתקליט הקודם שלהם, THE ALBUM. זה כמובן לא להיט מסיבות ברור, אלא קטע תיאטרלי יותר. שמו המלא על גבי האלבום הוא I WONDER (DEPARTURE), ופרידה מבצעת אותו ברגישות תיאטרלית יוצאת מגדר הרגיל, המבליטה את שורשיה המוסיקליים במסורת השנסון והמחזמר. השיר, שהוקלט במקור במהלך סיבוב ההופעות שלהם באוסטרליה ב-1977, חושף את הצד העמוק, הבוגר והאינטימי של הלהקה. 

ולקראת סיום, מגיע THE NAME OF THE GAME, שבמקור נקרא A BIT FOR MYSELF. בני וביורן, שמאוד אהבו אז את האלבום"שירים במפתח החיים" של סטיבי וונדר, אלבום המופת המהולל SONGS IN THE KEY OF LIFE משנת 1976, לקחו את ליין הבס המהפנט מלהיטו I WISH, ושאבו ממנו השראה ענקית ליצירת ליין הבס המורכב בשיר הזה. הבסיסט רוטגר גונארסון ניגן כאן את אחד מתפקידי הבס המבריקים והפאנקיים ביותר בתולדות הפופ, ובניית הקולות בשיר – עם שישה חלקים מבניים שונים – היא בית ספר לעיבוד ולהפקה מוסיקלית מושלמת.

ההמנון הנצחי של מלכי הפופ

השיר שמסיים את האוסף המפואר הזה הוא THANK YOU FOR THE MUSIC. גם הוא היה חלק מאותה יצירה מוזיקלית ארוכה, והפך מאז להמנון אהוב בקרב מעריצי הלהקה ברחבי העולם, ובעצם, להצהרת כוונות של הלהקה כולה. עם שירה מובילה שובת לב של אנייטה וצלילי פסנתר קלאסיים, השיר הזה נשמע כמו שיר פרידה מוחלט – עד כדי כך שרבים ברחבי העולם חשבו כבר אז, ב-1979, שאבבא מתפרקים (למרות שהם המשיכו לפעול ולהקליט יחד יצירות מופת עד סוף שנת 1982!). אך למעשה זו הייתה פשוט אמירת תודה כנה וענקית מעומק הלב לכל מי שהקשיב ופתח את ליבו לצלילים. 

המון תודה לכם על המוסיקה, חברי אבבא!

פיטר גרין - איש העולם שהביא עמו אור ירוק.

ב-29 באוקטובר בשנת 1946 נולד פיטר גרין - גיטריסט משפיע ביותר.

בי.בי. קינג האגדי אמר עליו פעם באחד הציטוטים המרגשים והמדהימים ביותר בתולדות המוסיקה: "יש לו את הצליל הכי מתוק ששמעתי בחיי; הוא הגיטריסט היחיד שאי פעם גרם לי להזיע זיעה קרה". ואיזה צליל זה היה! כשאריק קלפטון עזב את להקת הבלוזברייקרס של ג'ון מאייאל ב-1966, המפיק מייק ורנון תפס את הראש ושאל בדאגה איך יסתדרו בלעדיו. מאייאל ענה לו בשלווה מוחלטת: "אל תדאג, מצאנו מישהו טוב יותר. הוא אולי לא נשמע מוכר עכשיו, אבל חכה שתשמע אותו מנגן". גרין לא סתם ניגן סולמות בלוז – הוא גרם לגיטרה שלו לבכות, להיאנח ולשיר עם רגש צרוף שאי אפשר לזייף. 

בתור המנהיג והנשמה של להקת פליטווד מאק המוקדמת, הצליל שלו הגדיר את הבלוז-רוק הבריטי. הוא עשה זאת עם גיטרת הגיבסון לס פול סטנדרד המפורסמת שלו משנת 1959, גיטרה שזכתה ברבות הימים למעמד מיתולוגי ולכינוי 'גריני'. בטעות מופלאה של פס הייצור במפעל, המגנט בפיקאפ הצווארי שלה הורכב הפוך, מה שיצר במצב האמצעי צליל חלול, נזירי, 'מחוץ לפאזה' ומלא באוויר מיסטי שאי אפשר לחקות.

עם הצליל הזה הוא כבש את העולם בסערה והוביל את פליטווד מאק להצלחה היסטרית. יצירת המופת האינסטרומנטלית ALBATROSS טיפסה ישירות למקום הראשון במצעד הבריטי ב-1968 ומכרה למעלה ממיליון עותקים ושימש השראה ישירה לשיר SUN KING של הביטלס באלבום ABBEY ROAD. גרין גם חתום על BLACK MAGIC WOMAN שנכתב בסולם רה מינור אפל ומכשף, שלהקת סנטנה אימצה בחום והפכה אותו להמנון בינלאומי, ועל OH WELL הקלאסי עם שבירות המקצב והמעבר המפעים בין הרוק הכבד לחלק האקוסטי המעודן. 

אבל סיפורו הוא סיפור על גאונות אדירה וטרגדיה גדולה לא פחות, סיפור שהגיע לנקודת מפנה קריטית בלילה אחד אפל במרץ 1970. באותם ימים ממש, בזמן שהאלבום המופתי THEN PLAY ON חרך את המצעדים והלהקה הוגדרה כאחת המצליחות, בנפשו של גרין בערה אש מוסרית מייסרת. הוא החל להסתובב עם גלביות לבנות וצלב עץ גדול על צווארו, והפציר בחבריו ללהקה לתרום את כל כספם ורווחיהם לצדקה עבור עניי העולם. החברים סירבו, והקרע הרוחני בינו לבין תעשיית המוזיקה הלך והעמיק מיום ליום.

הטריפ האפל במינכן: כוס היין ששינתה את ההיסטוריה

הכל החל להתפרק בעיר מינכן. הלהקה הגיעה להופעה רועשת במיוחד, שלמרבה הצער לוותה באלימות קשה בין הקהל לכוחות המשטרה המקומיים. גרין, אידיאליסט בנשמתו, ירד מהבמה מזועזע והכריז מיד שהוא פשוט מתבייש במה שקרה שם. הוא לא תיאר לעצמו שזו הייתה רק ההתחלה, ושהמשך אותו היום ישנה את מסלול חייו לנצח. לאחר המופע, הוזמנו גרין ועוזר הלהקה, דניס קין, לבלות את הלילה בקומונה ששכנה מחוץ לעיר. השניים, שחיפשו קצת שקט או הרפתקה, התגנבו לשם מבלי לעדכן את שאר חברי הלהקה. 

בקומונה, שנודעה מאוחר יותר בשם HIGHFISCH-KOMMUNE, אשר הונהגה בידי אנשי בוהמה פוליטיים ורדיקלים מחתרתיים בגרמניה, קיבלו את פניהם בחום והציעו להם ייין. השניים לגמו בהנאה, מבלי לדעת שבמשקה שלהם טופטפה במכוון תמיסה מרוכזת של אל.אס.די. זו לא הייתה סתם מנה לצריכה פנאי, אלא מינון קיצוני וחריף בהרבה מכל מה שמישהו מהם חווה בעבר.

קין תיאר מאוחר יותר את החוויה כסיוט מוחלט. "לפתע פרץ מולי הגיהנום בראשי," הוא סיפר. הוא לא היה מוכן לזה כלל. זו לא הייתה הצעה ידידותית לטריפ, אלא "השתלה מרושעת" של הסם. הזיכרון היחיד שהיה לו מפיטר גרין באותו אירוע היה של הגיטריסט מנגן עם כמה מאנשי הקומונה, אך לדבריו, הצליל שהם הפיקו היה נוראי. "זה לא היה מוסיקה", הוא קבע. למחרת בבוקר, קין נמלט מהמקום כשהוא מותיר את גרין מאחור, ומיהר חזרה לבית המלון. שם הוא פגש את שאר חברי הלהקה, שהיו על סף התקף עצבים מדאגה לנוכח היעלמותם של השניים. כשגילה קין היכן היו, מנהל הלהקה, קליפורד דייויס, והמתופף מיק פליטווד, נסעו מיד לקומונה.

דייויס תיאר את המראה שנגלה לעיניהם: "מצאנו את פיטר שם, כשהוא שוכב עם המון כריות מסביבו ואורות פסיכדליים מרצדים מסביב". היה ברור שהוא עדיין שרוי בהזיות עמוקות. פליטווד ניסה לדבר איתו ולהסביר לו את המצב במציאות, אך ללא הועיל. רק אחרי ניסיונות שכנוע רבים וקשים, גרין הסכים לחזור איתם למלון. דייויס סיכם את האירוע במילים מצמררות: "הבנאדם שהחזרנו איתנו לא היה האיש שהכרתי".

באופן משונה, גרין עצמו ראה את האירוע באור שונה לחלוטין. בראיון לביט אינסטרומנטל ביוני 1970, הוא סיפר שניגן בקומונה וסוף סוף הרגיש שהוא יכול לנגן לאנשים מבלי לחוש את הלחץ עליו. "חשתי כי השתניתי ולטובה", הוא טען. שנים רבות לאחר מכן, הוא הוסיף פרט מטריד: "הסם גרם לי לחשוב שם במהירות אדירה. המחשבות רצו בראשי בספיד. זאת עד שנגמרו לי המחשבות". זו הייתה נקודת הסיום. פיטר גרין החליט שלא מתאים לו יותר להיות בפליטווד מאק והודיע על פרישה, תוך שהוא מתחייב למלא את כל התחייבויותיו הקודמות עם הלהקה. ההחלטה הזו היכתה בהלם את תעשיית המוזיקה כולה; כוכב הרוק הגדול ביותר באנגליה פשוט קם והפנה את הגב לעושר ולתהילה כדי להציל את שפיותו.

הסיוט של הכלב הירוק: מכתב הפרידה המוזיקלי

ב-15 במאי 1970 יצא באנגליה התקליטון האחרון של פליטווד מאק עם פיטר גרין. בצד א' היה השיר המטלטל THE GREEN MANALISHI. צד ב' הכיל קטע אינסטרומנטלי בשם WORLD IN HARMONY. מבקרי המוסיקה בעיתונים יצאו מגדרם. ההתלהבות הייתה גבוהה. השיר THE GREEN MANALISHI היה למעשה תיאור מדויק של הסיוטים שגרין חווה, שהתגברו בעקבות צריכת הסמים. הוא סיפר שהשיר נולד מחלום חוזר על כלב ירוק שנובח עליו, ושהכלב הזה סימל את הכסף – השטן הירוק שרודף אותו. גרין חש אשמה עצומה על עושרו והרגיש מנותק מהאנושות.

גרין הסביר בראיונות שהמילה MANALISHI הייתה מושג שהוא המציא בעצמו כדי לייצג את שד החמדנות והבצע, ואילו "הכתר בעל שני החודים" תיאר את קרני השטן ובה בעת את שני הקווים של סימן הדולר. הוא תיאר כיצד התעורר בבהלה מתוך חלום בלהות שבו שכב משותק פיזית ולא היה מסוגל לזוז, כשמולו עומד כלב ירוק וענקי שמביט בו ישירות. ההקלטה נערכה באולפני DE LANE LEA בלונדון בעזרתו של טכנאי ההקלטה מרטין בירץ', כשגרין והגיטריסט דני קרוואן מבלים לילה שלם ומקליטים שכבות על גבי שכבות של גיטרות מייבבות ואפקטים קוליים.

השיר הזה היה כבד, מאיים וקודר בהרבה מכל מה שפליטווד מאק הקליטה קודם לכן – יצירה שהניחה את היסודות להבי מטאל הבריטי, ולא במקרה להקת ג'ודס פריסט אימצה אותו בהתלהבות כעבור כמעט עשור והקליטה לו גרסת כיסוי מפורסמת באלבומה KILLING MACHINE. החרדות של גרין נשמעו עוד קודם לכן, בסינגל המופתי MAN OF THE WORLD משנת 1969, שם שר את השורה קורעת הלב: "הלוואי ולא הייתי נולד לעולם", זעקה שקטה של אדם שחש ששום סכום שבעולם לא ימלא את הריקנות בנשמתו.

אבל לא כולם הבינו את הגאונות. המתופף ג'ינג'ר בייקר, למשל, התארח בפינת BLIND DATE בעיתון מלודי מייקר, בה השמיעו לו שירים מבלי לגלות מי האמן. כשהשמיעו לו את THE GREEN MANALISHI, בייקר פשוט הביע שעמום. הדבר היחיד שהלהיב אותו באותה תוכנית היה קטע של פסנתרן הג'אז פיט ג'ונסון. נו טוב, בייקר תמיד היה ג'אזיסט בנשמתו ודי בז לרוקרים. מבחינתו של בייקר, עם המזג החם והאגו שלא ידע שובע, אם זה לא היה ג'אז אמריקאי טהור עם סווינג מושלם, זה פשוט לא היה שווה את האוזן שלו. נו, מצד שני בייקר עשה את השיר הנוראי PRESSED RAT AND WARTHOG עם להקת קרים. אז עם כל הכבוד, בייקר - תרגיע!

קונצרט הפרידה: תיפוף בחושך לאור מדורות בבאת'

ב-23 במאי 1970 נערכה הופעת הפרידה הרשמית. זה קרה בפסטיבל מוסיקה בבאת'. פליטווד מאק הייתה הלהקה הראשית, לצד שמות כמו צ'יקאן שאק (ממנה הגיעה כריסטין מקווי), ג'וסי לוסי, QUINTESSENCE, ווישבון אש. זה היה אמור להיות אירוע ענק, אך התברר ככישלון כלכלי צורב. 

המארגנים ציפו ל-15,000 איש, אך בפועל הגיעו רק 4,500. הסיבה? חוסר תיאום משווע. באותו יום שבת נערכו ארבעה פסטיבלי רוק שונים ברחבי אנגליה.

עבור פליטווד מאק, זה היה ערב עצוב. ההופעה ארכה 75 דקות, ואז המארגנים המתוסכלים פשוט כיבו את האורות והחשמל על הבמה. הקהל, שעדיין היה שם, סירב לקבל את זה ורקד ודרש הדרן בחשיכה מוחלטת במשך חצי שעה. בסופו של דבר, חמשת חברי הלהקה חזרו לבמה החשוכה וביצעו הדרן יוצא דופן: כולם תיפפו יחד על מערכת תופים אחת, לאור המדורות שהקהל הדליק בשטח. זו הייתה סצנת סיום הולמת ומוזרה לפרק של גרין בלהקה. רגע סוריאליסטי, כמעט שבטי, שנראה כאילו נלקח מסרט קולנוע: גאון הגיטרה נוטש את המגברים שלו ומקיש על עורות התופים אל מול הלהבות, כשהוא נפרד מאלפי המעריצים שליוו אותו מתחילת הדרך.

ג'אמים חופשיים, תקליט מבלבל והתפרקות אישית

ביוני 1970, פיטר גרין היה אדם חופשי. הוא שוחרר מהתחייבויותיו ומהלחץ של עולם המוסיקה. ב-3 ביוני הוא הוזמן לנגן בסשן עם אמן הבלוז ממפיס סלים באולפני DE LANE LEA. במקביל, גרין החליט לקבץ חברים לג'אם משלו. הוא גייס את ניק באק האמריקני על הפסנתר החשמלי והאורגן, את זוט מאני בפסנתר, את אלכס דמוצ'ובסקי על הבס (שהיה גם הוא בוגר להקתו של ג'ון מאייאל, כמו גרין), ואת המתופף גודפרי מקלין.

זוט מאני סיפר שקיבל טלפון מגרין שביקש ממנו לקפוץ לאולפן. האווירה הייתה רגועה, והם פשוט ניגנו ג'אמים חופשיים ללא מבנה. כשהסשן הסתיים, מאני לבש את מעילו, זרק לגרין SEE YOU ON VINYL ויצא. גרין לקח את ההקלטות הגולמיות האלו הביתה, ערך אותן והוציא אותן כתקליט סולו ראשון בשם THE END OF THE GAME. תקליט מוזר, מאתגר ומרתק, שהדעות עליו היו חלוקות באופן קיצוני. במקום לחני הבלוז המוכרים והמהודקים, גרין הגיש אלבום אוונגרד אינסטרומנטלי נועז ומלא בפידבקים פראיים, אפקטים של ווא-ווא וזעקות גיטרה נטולות מסגרת. זו לא הייתה מוסיקה שנועדה למכור תקליטים במצעדים, אלא צילום רנטגן אקוסטי של נפש אבודה המחפשת מפלט בחלל הצלילי.

עיתוני המוסיקה התבלבלו לגמרי. מלודי מייקר פרסם: "הרבה אנשים תהו מה קרה לפיטר גרין. אין צורך לדאוג. התקליט הזה טוב כמו כל דבר שהוא עשה עם פליטווד מאק". מנגד, עיתון DISC AND MUSIC ECHO היה פחות אופטימי: "גרין הוא גיטריסט מצוין אך בתקליט הזה הוא נראה בצרות. זה די מביש כי עם קצת מחשבה הוא יכל להפיק משהו טוב יותר". עיתון SOUNDS היה נחרץ: "כל התקליט לא מתקדם והופך לשעמום אחד גדול אחרי כמה דקות". בעיתון רקורד מירור שמעו משהו אחר לגמרי: "יש כאן מנגינות הגיטרה הטובות ביותר של גרין". והביט אינסטרומנטל סיכם: "לפעמים לצאת לדרך עצמאית זה צעד שגוי. המקרה של פיטר גרין הוא כזה. זה נשמע יותר כמו ג'אם סשן מאשר תקליט מסודר".

הבלבול לא היה רק במוסיקה. התנהגותו של גרין הפכה לבלתי צפויה. ב-12 ביוני הוא הגיע לחתונתו של מיק פליטווד עם ג'ני בויד (אחותה של פאטי). הוא לא רק שסירב להיות השושבין של חברו הטוב, אלא גם הגיע באיחור רב ודאג להשמיע באוזני כל האורחים את דעתו השלילית על מוסד הנישואים. יום למחרת נערכה הופעת הסולו הראשונה שלו במועדון NIGHT ANGEL CLUB בלונדון. הוא היה כל כך מפוחד עד שנעמד בצד האחורי של הבמה. ב-15 ביוני נערך סשן הקלטות נוסף, הפעם עם הרכב המתופפים האפריקאי של ג'ינג'ר ג'ונסון. זה היה אמור להיות ג'אם מאולתר, אך האווירה הפכה עכורה. למקום הגיעו עוד ועוד מתופפים שדרשו תשלום. בסוף ההקלטה הם נעמדו בתור, ופיטר גרין שילם לכל אחד מהם מכספו האישי. ג'ינג'ר ג'ונסון, שרצה לקבל את כל הסכום ולחלק אותו בעצמו, התעצבן. הריב הזה הוביל לביטול הופעות שנקבעו, וההקלטה עצמה נגנזה עד היום. באוקטובר 1970 התרוצצו שמועות שהוא עומד להצטרף ללהקת THE RASCALS או ל-THE JAMES GANG, אבל לגרין היו תוכניות אחרות, או שלא היו לו תוכניות כלל.

חילוץ חירום, הגיטרה שעברה היסטוריה ואיומים על רואה החשבון

בתחילת 1971, הגורל התערב שוב. פליטווד מאק היו בסיבוב הופעות בארצות הברית, שעמד על סף ביטול. הגיטריסט השני, ג'רמי ספנסר, פשוט נעלם אחרי הופעה בסן פרנסיסקו. כעבור כמה ימים התגלה שהוא הצטרף לכת בשם CHILDREN OF GOD. מנהל הלהקה, קליפורד דייויס, התחנן בפני גרין שיחזור זמנית כדי להציל את סיבוב ההופעות. גרין הסכים, אך בתנאי אחד: שהשירים יבוצעו כג'אמים ארוכים ולא לפי המבנים המוכרים. שאר חברי הלהקה חרקו שיניים והסכימו. הם סיימו את הסיבוב מותשים, פיזית ומנטלית. אחרי החזרה הקצרה הזו, גרין עוד הספיק להוציא סינגל סולו בשם HEAVY HEART ואף הופיע איתו בתוכנית TOP OF THE POPS. 

ביוני 1971 הוא הקליט סשן אחרון עם לא אחר מאשר בי.בי. קינג. זו הייתה הפעם האחרונה שגרין נכנס לאולפן הקלטות למשך שנים רבות. את גיטרת הלס פול שלו הוא נתן במתנה לגיטריסט גארי מור, ששמר עליה שנים רבות וניגן עמה בהזדמנוית רבות. מור הצעיר העריץ את גרין עד עמקי נשמתו. כשגרין אמר לו שהוא מפסיק לנגן ורוצה שהגיטרה תעבור לידיים טובות, מור אמר שאין לו כסף לשלם עליה. גרין ענה לו בפשטות: "קח אותה, תמכור את הגיטרה שלך ותיתן לי את מה שתקבל עליה". מור מסר לו כ-100 לירות שטרלינג בלבד, וניגן איתה במיטב יצירותיו, ביניהן PARISIANNE WALKWAYS, ואף הקדיש לגרין ב-1995 אלבום מחווה מופתי בשם BLUES FOR GREENY. לאחר מכן עברה הגיטרה גלגולים ונחתה בידיו של גיטריסט להקת מטאליקה, קירק האמט, שרכש אותה בסכום עתק המוערך בכשני מיליון דולרים וממשיך להופיע איתה על הבמות הגדולות בעולם.

גרין פרש לחלוטין והחל לעבוד כקברן. כשלהקת STONE THE CROWS הבריטית חוותה טרגדיה נוראה (הגיטריסט שלה, לס הארווי, התחשמל ומת על הבמה), החברים פנו לגרין. הוא הגיע לחזרה אחת, אך החליט לוותר. סטיב האו, מלהקת יס, הגיע מיד במקומו לעזור לחבר'ה. התנהגותו של גרין המשיכה להידרדר. בינואר 1977 הגיעה הנפילה הסופית. הוא איים ברובה על רואה החשבון שלו, שסירב להפסיק לשלוח לו המחאות. 

גרין לא רצה את הכסף, ואיים על האיש שניסה לתת לו המחאה על סך 30,000 ליש"ט. הוא נשלח למוסד לחולי נפש. במקום שבו כל אדם אחר היה מתענג על זרם התמלוגים הבלתי פוסק, עבור גרין הצ'קים הללו היו התגלמות השטן עלי אדמות, והוא היה מוכן להסתכן במאסר רק כדי להיפטר מהם לנצח.

החיבור הישראלי, הקאמבק השקט והפרידה האחרונה

בשנת 1979, אחרי תקופת טיפולים, הוא חזר במפתיע עם התקליט IN THE SKIES. באותה תקופה הוא גם הגיע לישראל והתנדב בקיבוץ משמרות. ב-25 בדצמבר 1980 הוא אף הונצח בסשן הקלטה נדיר באולפני "אשל" ברחוב פרוג בתל אביב, יחד עם נגנים מקומיים (המתופף יוסי בוזין, הגיטריסט שמעון הולי, הבסיסט קובי הס והקלידן פימה שוסטר). באוגוסט 1986 הוא חזר שוב לישראל, הפעם במסגרת "פסטיבל הכוכבים" הכושל באצטדיון רמת גן. הפסטיבל, שאמור היה לארח כוכבים בינלאומיים, התרסק כלכלית, הופעות בוטלו, הקהל זעם, ואחד המפיקים נמלט מהארץ. בעיצומו של הכאוס הזה, פיטר גרין נצפה כשהוא יושב לבדו בלובי של מלון קרלטון בתל אביב, נראה אבוד לחלוטין.

מאז הוא ידע עוד קאמבקים, בעיקר עם להקת "ספלינטר" (אותם זכיתי לראות בשנת 2005 כשעמדתי מטר מול הבמה במועדון JAZZ CAFE בקאמדן, לונדון), ואף הוכנס להיכל התהילה של הרוק'נ'רול. אך עבור רבים, הוא תמיד ייזכר כגאון הבלוז שאיבד את דרכו, קורבן של סמים ושל הלחץ התעשייתי, שיכל היה להעניק לעולם עוד כל כך הרבה – לולא אותו לילה אפל אחד במינכן. פיטר גרין מת ביולי 2020.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים