רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-29 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-29 באוקטובר (29.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אם אתה אתה עני ואין לך נעליים, אתה חושב על זוג הנעליים שאתה רוצה לנעול. כשאין לך בגדים, אתה חושב על הארון שאתה רוצה. כשאין לך קורת גג מעל הראש, אתה חושב על הבית המשובח שאתה רוצה לגור בו. איפשהו בחלק האחורי של דעתי ידעתי שלא אבלה את שארית חיי בתור עני. האנשים שהיו סביבי כל הזמן בשדות הכותנה היו קוראים לי חולם בהקיץ ואדם טוב על כלום. פשוט לא הייתה לי מוטיבציה לקטוף כותנה, אבל זו הדרך בה הרווחנו כסף. היינו מרוויחים מספיק כסף כדי ללכת לגני הירידים, או שהיינו הולכים לבתי הקפה והפאבים ומשתכרים. אמרתי, 'זה לא בשבילי'. עם כמה בחורים שרתי דו-וופ, והיינו שרים בשדות הכותנה. אבל גם אז הייתי עומד שם ומתבונן במטוסים ואומר, 'אני הולך להיות באחד מהמטוסים האלה, לאן שהוא טס'. תמיד חשבתי מעבר לסביבה הקרובה שלי. כשהייתי תלמיד כיתה ט' בממפיס, זכיתי בתחרות כישרונות. הייתי ילד מרופט עם חורים בנעליים שלו על הבמה כששר את השיר של נט קינג קול. פתאום אני זוכה בתחרות הזו ואני חותם חתימות והבנות היפות מבחינות בי. לילדים שחורים לא הייתה הרבה גישה לבדרנים. הבדרן היחיד שהתקרבתי אליו מרחוק כילד היה סם קוק. הוא אושפז בממפיס מתאונת דרכים בארקנסו. חמקנו ממדרגת האש, לחדר שלו, והיה לו מדחום בפה. האחות הרימה את מבטה, ראתה אותנו ואמרה: 'לכו מפה'. היינו צריכים להתגנב כדי לראות אותו, אבל סם קוק היה הבחור הכי קרוב אליו הגענו. כשסיימתי את התיכון, היו לי שבע מלגות במוזיקה ווקאלית, אבל לא עסקתי בזה כי קיבלתי עבודה בבית אריזת בשר בממפיס בשחיטת חזירים ופרות. אבל עדיין דעתי הייתה במוזיקה. בספר המחזור שלי אנשים כתבו, 'נתראה בטלוויזיה, אייק. בהצלחה'. הופעתי בהרבה מועדונים קטנים ואז ג'ים סטיוארט, נשיא חברת התקליטים STAX, שמע אותי מנגן ואמר, 'היי, אתה רוצה עבודה?' ואמרתי בסדר. סשן ההקלטה הראשון שלי היה לאלבום של אוטיס רדינג. פחדתי פחד מוות. אוטיס היה מדהים. הוא היה דינמי, מרגש. היו זמנים שהוא המציא מילים תוך כדי שהוא שר" (אייזק הייז)

איש העולם שהביא עמו אור ירוק. ב-29 באוקטובר בשנת 1946 נולד פיטר גרין - גיטריסט משפיע ביותר.

ב-29 באוקטובר 1946 נולד מי שעתיד היה להפוך לאחד מנגני הגיטרה המשפיעים והחשובים ביותר בעולם, פיטר גרין (גרינבאום). בתור המנהיג והנשמה של להקת פליטווד מאק המוקדמת, הצליל שלו הגדיר את הבלוז-רוק הבריטי. אבל סיפורו הוא סיפור על גאונות אדירה וטרגדיה גדולה לא פחות, סיפור שהגיע לנקודת מפנה קריטית בלילה אחד אפל במרץ 1970.

הכל החל להתפרק בעיר מינכן. הלהקה הגיעה להופעה רועשת במיוחד, שלמרבה הצער לוותה באלימות קשה בין הקהל לכוחות המשטרה המקומיים. גרין, אידיאליסט בנשמתו, ירד מהבמה מזועזע והכריז מיד שהוא פשוט מתבייש במה שקרה שם. הוא לא תיאר לעצמו שזו הייתה רק ההתחלה, ושהמשך אותו היום ישנה את מסלול חייו לנצח.

לאחר המופע, הוזמנו גרין ועוזר הלהקה, דניס קין, לבלות את הלילה בקומונה ששכנה מחוץ לעיר. השניים, שחיפשו קצת שקט או הרפתקה, התגנבו לשם מבלי לעדכן את שאר חברי הלהקה. בקומונה, שנודעה מאוחר יותר בשם HIGHFISCH-KOMMUNE, קיבלו את פניהם בחום והציעו להם יין. השניים לגמו בהנאה, מבלי לדעת שבמשקה שלהם טופטפה במכוון תמיסה מרוכזת של אל.אס.די.

קין תיאר מאוחר יותר את החוויה כסיוט מוחלט. "לפתע פרץ מולי הגיהנום בראשי," הוא סיפר. הוא לא היה מוכן לזה כלל. זו לא הייתה הצעה ידידותית לטריפ, אלא "השתלה מרושעת" של הסם. הזיכרון היחיד שהיה לו מפיטר גרין באותו אירוע היה של הגיטריסט מנגן עם כמה מאנשי הקומונה, אך לדבריו, הצליל שהם הפיקו היה נוראי. "זה לא היה מוסיקה", הוא קבע. למחרת בבוקר, קין נמלט מהמקום כשהוא מותיר את גרין מאחור, ומיהר חזרה לבית המלון. שם הוא פגש את שאר חברי הלהקה, שהיו על סף התקף עצבים מדאגה לנוכח היעלמותם של השניים. כשגילה קין היכן היו, מנהל הלהקה, קליפורד דייויס, והמתופף מיק פליטווד, נסעו מיד לקומונה.

דייויס תיאר את המראה שנגלה לעיניהם: "מצאנו את פיטר שם, כשהוא שוכב עם המון כריות מסביבו ואורות פסיכדליים מרצדים מסביב". היה ברור שהוא עדיין שרוי בהזיות עמוקות. פליטווד ניסה לדבר איתו ולהסביר לו את המצב במציאות, אך ללא הועיל. רק אחרי ניסיונות שכנוע רבים וקשים, גרין הסכים לחזור איתם למלון. דייויס סיכם את האירוע במילים מצמררות: "הבנאדם שהחזרנו איתנו לא היה האיש שהכרתי".

באופן משונה, גרין עצמו ראה את האירוע באור שונה לחלוטין. בראיון לביט אינסטרומנטל ביוני 1970, הוא סיפר שניגן בקומונה וסוף סוף הרגיש שהוא יכול לנגן לאנשים מבלי לחוש את הלחץ עליו. "חשתי כי השתניתי ולטובה", הוא טען. שנים רבות לאחר מכן, הוא הוסיף פרט מטריד: "הסם גרם לי לחשוב שם במהירות אדירה. המחשבות רצו בראשי בספיד. זאת עד שנגמרו לי המחשבות". זו הייתה נקודת הסיום. פיטר גרין החליט שלא מתאים לו יותר להיות בפליטווד מאק והודיע על פרישה, תוך שהוא מתחייב למלא את כל התחייבויותיו הקודמות עם הלהקה.

ב-15 במאי 1970 יצא באנגליה התקליטון האחרון של פליטווד מאק עם פיטר גרין. בצד א' היה השיר המטלטל THE GREEN MANALISHI. צד ב' הכיל קטע אינסטרומנטלי בשם WORLD IN HARMONY. מבקרי המוסיקה בעיתונים יצאו מגדרם. ההתלהבות הייתה גבוהה. השיר THE GREEN MANALISHI היה למעשה תיאור מדויק של הסיוטים שגרין חווה, שהתגברו בעקבות צריכת הסמים. הוא סיפר שהשיר נולד מחלום חוזר על כלב ירוק שנובח עליו, ושהכלב הזה סימל את הכסף – השטן הירוק שרודף אותו. גרין חש אשמה עצומה על עושרו והרגיש מנותק מהאנושות.

אבל לא כולם הבינו את הגאונות. המתופף ג'ינג'ר בייקר, למשל, התארח בפינת BLIND DATE בעיתון מלודי מייקר, בה השמיעו לו שירים מבלי לגלות מי האמן. כשהשמיעו לו את THE GREEN MANALISHI, בייקר פשוט הביע שעמום. הדבר היחיד שהלהיב אותו באותה תוכנית היה קטע של פסנתרן הג'אז פיט ג'ונסון. נו טוב, בייקר תמיד היה ג'אזיסט בנשמתו ודי בז לרוקרים.

ב-23 במאי 1970 נערכה הופעת הפרידה הרשמית. זה קרה בפסטיבל מוסיקה בבאת'. פליטווד מאק הייתה הלהקה הראשית, לצד שמות כמו צ'יקאן שאק (ממנה הגיעה כריסטין מקווי), ג'וסי לוסי, QUINTESSENCE, ווישבון אש. זה היה אמור להיות אירוע ענק, אך התברר ככישלון כלכלי צורב. המארגנים ציפו ל-15,000 איש, אך בפועל הגיעו רק 4,500. הסיבה? חוסר תיאום משווע. באותו יום שבת נערכו ארבעה פסטיבלי רוק שונים ברחבי אנגליה.

עבור פליטווד מאק, זה היה ערב עצוב. ההופעה ארכה 75 דקות, ואז המארגנים המתוסכלים פשוט כיבו את האורות והחשמל על הבמה. הקהל, שעדיין היה שם, סירב לקבל את זה ורקד ודרש הדרן בחשיכה מוחלטת במשך חצי שעה. בסופו של דבר, חמשת חברי הלהקה חזרו לבמה החשוכה וביצעו הדרן יוצא דופן: כולם תיפפו יחד על מערכת תופים אחת, לאור המדורות שהקהל הדליק בשטח. זו הייתה סצנת סיום הולמת ומוזרה לפרק של גרין בלהקה.

ביוני 1970, פיטר גרין היה אדם חופשי. הוא שוחרר מהתחייבויותיו ומהלחץ של עולם המוסיקה. ב-3 ביוני הוא הוזמן לנגן בסשן עם אמן הבלוז ממפיס סלים באולפני DE LANE LEA. במקביל, גרין החליט לקבץ חברים לג'אם משלו. הוא גייס את ניק באק האמריקני על הפסנתר החשמלי והאורגן, את זוט מאני בפסנתר, את אלכס דמוצ'ובסקי על הבס (שהיה גם הוא בוגר להקתו של ג'ון מאייאל, כמו גרין), ואת המתופף גודפרי מקלין.

זוט מאני סיפר שקיבל טלפון מגרין שביקש ממנו לקפוץ לאולפן. האווירה הייתה רגועה, והם פשוט ניגנו ג'אמים חופשיים ללא מבנה. כשהסשן הסתיים, מאני לבש את מעילו, זרק לגרין SEE YOU ON VINYL ויצא. גרין לקח את ההקלטות הגולמיות האלו הביתה, ערך אותן והוציא אותן כתקליט סולו ראשון בשם THE END OF THE GAME. תקליט מוזר, מאתגר ומרתק, שהדעות עליו היו חלוקות באופן קיצוני.

עיתוני המוסיקה התבלבלו לגמרי. מלודי מייקר פרסם: "הרבה אנשים תהו מה קרה לפיטר גרין. אין צורך לדאוג. התקליט הזה טוב כמו כל דבר שהוא עשה עם פליטווד מאק". מנגד, עיתון DISC AND MUSIC ECHO היה פחות אופטימי: "גרין הוא גיטריסט מצוין אך בתקליט הזה הוא נראה בצרות. זה די מביש כי עם קצת מחשבה הוא יכל להפיק משהו טוב יותר". עיתון SOUNDS היה נחרץ: "כל התקליט לא מתקדם והופך לשעמום אחד גדול אחרי כמה דקות". בעיתון רקורד מירור שמעו משהו אחר לגמרי: "יש כאן מנגינות הגיטרה הטובות ביותר של גרין". והביט אינסטרומנטל סיכם: "לפעמים לצאת לדרך עצמאית זה צעד שגוי. המקרה של פיטר גרין הוא כזה. זה נשמע יותר כמו ג'אם סשן מאשר תקליט מסודר".

הבלבול לא היה רק במוסיקה. התנהגותו של גרין הפכה לבלתי צפויה. ב-12 ביוני הוא הגיע לחתונתו של מיק פליטווד עם ג'ני בויד (אחותה של פאטי). הוא לא רק שסירב להיות השושבין של חברו הטוב, אלא גם הגיע באיחור רב ודאג להשמיע באוזני כל האורחים את דעתו השלילית על מוסד הנישואים. יום למחרת נערכה הופעת הסולו הראשונה שלו במועדון NIGHT ANGEL CLUB בלונדון. הוא היה כל כך מפוחד עד שנעמד בצד האחורי של הבמה. ב-15 ביוני נערך סשן הקלטות נוסף, הפעם עם הרכב המתופפים האפריקאי של ג'ינג'ר ג'ונסון. זה היה אמור להיות ג'אם מאולתר, אך האווירה הפכה עכורה. למקום הגיעו עוד ועוד מתופפים שדרשו תשלום. בסוף ההקלטה הם נעמדו בתור, ופיטר גרין שילם לכל אחד מהם מכספו האישי. ג'ינג'ר ג'ונסון, שרצה לקבל את כל הסכום ולחלק אותו בעצמו, התעצבן. הריב הזה הוביל לביטול הופעות שנקבעו, וההקלטה עצמה נגנזה עד היום. באוקטובר 1970 התרוצצו שמועות שהוא עומד להצטרף ללהקת THE RASCALS או ל-THE JAMES GANG, אבל לגרין היו תוכניות אחרות, או שלא היו לו תוכניות כלל.

בתחילת 1971, הגורל התערב שוב. פליטווד מאק היו בסיבוב הופעות בארצות הברית, שעמד על סף ביטול. הגיטריסט השני, ג'רמי ספנסר, פשוט נעלם אחרי הופעה בסן פרנסיסקו. כעבור כמה ימים התגלה שהוא הצטרף לכת בשם CHILDREN OF GOD. מנהל הלהקה, קליפורד דייויס, התחנן בפני גרין שיחזור זמנית כדי להציל את סיבוב ההופעות. גרין הסכים, אך בתנאי אחד: שהשירים יבוצעו כג'אמים ארוכים ולא לפי המבנים המוכרים. שאר חברי הלהקה חרקו שיניים והסכימו. הם סיימו את הסיבוב מותשים, פיזית ומנטלית. אחרי החזרה הקצרה הזו, גרין עוד הספיק להוציא סינגל סולו בשם HEAVY HEART ואף הופיע איתו בתוכנית TOP OF THE POPS. ביוני 1971 הוא הקליט סשן אחרון עם לא אחר מאשר בי.בי. קינג. זו הייתה הפעם האחרונה שגרין נכנס לאולפן הקלטות למשך שנים רבות. את גיטרת הלס פול שלו הוא נתן במתנה לגיטריסט גארי מור, ששמר עליה שנים רבות וניגן עמה בהזדמנוית רבות. לאחר מכן עברה הגיטרה גלגולים ונחתה בידיו של גיטריסט להקת מטאליקה, קירק האמט.

גרין פרש לחלוטין והחל לעבוד כקברן. כשלהקת STONE THE CROWS הבריטית חוותה טרגדיה נוראה (הגיטריסט שלה, לס הארווי, התחשמל ומת על הבמה), החברים פנו לגרין. הוא הגיע לחזרה אחת, אך החליט לוותר. סטיב האו, מלהקת יס, הגיע מיד במקומו לעזור לחבר'ה. התנהגותו של גרין המשיכה להידרדר. בינואר 1977 הגיעה הנפילה הסופית. הוא איים ברובה על רואה החשבון שלו, שסירב להפסיק לשלוח לו המחאות. גרין לא רצה את הכסף, ואיים על האיש שניסה לתת לו המחאה על סך 30,000 ליש"ט. הוא נשלח למוסד לחולי נפש.

בשנת 1979, אחרי תקופת טיפולים, הוא חזר במפתיע עם התקליט IN THE SKIES. באותה תקופה הוא גם הגיע לישראל והתנדב בקיבוץ משמרות. ב-25 בדצמבר 1980 הוא אף הונצח בסשן הקלטה נדיר באולפני "אשל" ברחוב פרוג בתל אביב, יחד עם נגנים מקומיים (המתופף יוסי בוזין, הגיטריסט שמעון הולי, הבסיסט קובי הס והקלידן פימה שוסטר). באוגוסט 1986 הוא חזר שוב לישראל, הפעם במסגרת "פסטיבל הכוכבים" הכושל באצטדיון רמת גן. הפסטיבל, שאמור היה לארח כוכבים בינלאומיים, התרסק כלכלית, הופעות בוטלו, הקהל זעם, ואחד המפיקים נמלט מהארץ. בעיצומו של הכאוס הזה, פיטר גרין נצפה כשהוא יושב לבדו בלובי של מלון קרלטון בתל אביב, נראה אבוד לחלוטין.

מאז הוא ידע עוד קאמבקים, בעיקר עם להקת "ספלינטר" בשנות ה-90 (אותם זכיתי לראות כשעמדתי מטר מול הבמה במועדון JAZZ CAFE בקאמדן, לונדון), ואף הוכנס להיכל התהילה של הרוק'נ'רול. אך עבור רבים, הוא תמיד ייזכר כגאון הבלוז שאיבד את דרכו, קורבן של סמים ושל הלחץ התעשייתי, שיכל היה להעניק לעולם עוד כל כך הרבה – לולא אותו לילה אפל אחד במינכן. פיטר גרין מת ביולי 2020.

פרידה בטונים צורמים: המילים האחרונות המפורסמות של סופרטראמפ. ב-29 באוקטובר בשנת 1982 יצא תקליטה האחרון של להקת סופרטראמפ בהרכבה הקלאסי. שם האלבום - FAMOUS LAST WORDS.

על הנייר, חברי הלהקה ניסו ליצור את התקליט הטוב ביותר שלהם, יצירת מופת שתתעלה על קודמותיה. בפועל, הם בקושי הצליחו לשרוד באותו חדר. התוצאה הייתה פרידה כואבת, שהוכרזה רשמית רק לאחר סיבוב ההופעות בשנה שלאחר מכן, כשהסולן והכותב רוג'ר הודסון נטש את הספינה.

אז צלצלו בפעמוני הפרידה, חברים. התקליט הזה הוא שירת הברבור של ההרכב הקלאסי והאהוב של סופרטראמפ. התקליט, שבאירוניה קוסמית (או אולי סתם תכנון מראש) קיבל את השם FAMOUS LAST WORDS, סימן את סופו של עשור הזהב המפואר של הלהקה. מיד אחריו, הקול הייחודי של רוג'ר הודסון ארז את הפקלאות ונטש את הספינה, והחבורה שנותרה ניסתה בכל כוחה להמשיך בלעדיו וליצור את יצירת המופת האולטימטיבית שלה – וגילתה שזה פשוט, איך לומר, לא קרה.

איך אפשר בכלל להתאושש מהצלחה בסדר גודל של 'ארוחת בוקר באמריקה'? התקליט הקודם שלהם מ-1979 לא היה סתם להיט, הוא היה מפלצת רב-מכר היסטרית שמכרה למעלה מ-20 מיליון עותקים ברחבי העולם ושלטה ברדיו באופן אבסולוטי. הלחץ על הלהקה לייצר משהו שישווה ביכולותיו המסחריות היה אדיר, כמעט משתק. וכאילו שזה לא מספיק, החיים עצמם התערבו. הלהקה, שהייתה פעם יחידה מלוכדת, התפצלה גיאוגרפית. הזמר-קלידן-גיטריסט רוג'ר הודסון, הצלע הרוחנית-משהו של החבורה, בחר להתבודד אי שם בגבעות הירוקות של צפון קליפורניה, בעוד שאר החברים – ריק דייויס (שירה, קלידים), ג'ון האליוול (כלי נשיפה), בוב סיבנברג (תופים) ודאגי תומסון (בס) – העדיפו את האורות והזוהר של לוס אנג'לס.

כאן החלה "מלחמת הצפון בדרום", גרסת הפרוג-פופ. ריק דייויס, הקלידן הפרגמטי, ממש לא רצה לגרור את עצמו ואת שאר החברים עד לביתו המבודד של הודסון בצפון קליפורניה רק כדי לערוך חזרות. הקרע, שהחל כסדק קטן, החל להעמיק ולהפוך לתהום. הסקסופוניסט ג'ון האליוול סיפר מאוחר יותר: "כרגיל אצלנו, ניסינו לגרום לדמוקרטיה לעבוד". הם ניסו להתחיל חזרות אצל ריק, עברו לאולפן בהוליווד – וזה פשוט לא עבד. בסוף הם נאלצו לעבור לאולפן החדש והמפואר שהודסון בנה לעצמו בעיר נבאדה. אבל אז החלה מלחמת ההתשה האמיתית. לא כולם רצו להגיע לשם, והודסון מצדו סירב להתקרב ללוס אנג'לס. בסופו של דבר, הושגה פשרה רופפת: קצת פה, קצת שם, כשכל אחד נאלץ להשקיע ולצאת מאזור הנוחות שלו רק כדי לשמור על איזון כוחות רעוע. האליוול הודה: "באופן אישי, נהניתי בבית של רוג'ר. זו עיר כפרית קטנה ונחמדה ויכולתי לרכוב על אופניים ודברים כאלו. אבל ריק לא אהב את זה במיוחד". הוא גם ציין ש"ברור שרוג'ר חש את ייסורי הרצון הראשונים לסגת. זה היה תהליך קשה יותר ממה שהיה יכול להיות".

וכשהם סוף-סוף פנו להקליט, הם נחתו באולפן שבנייתו עדיין נמשכה. המתופף בוב סיבנברג (או בוב סי. בנברג, כפי שהוא חתום לעיתים) זכר את התסכול: "הסטודיו באמת לא היה מוכן לקבל אותנו כי זה עדיין היה בבנייה. ניסינו לעבוד שם כהלכה אבל זה לא באמת הסתדר. האווירה לא הייתה טובה במיוחד, לא חיצונית ולא כלפי פנים. היה המאבק הזה בין ריק ורוג'ר לגבי הכיוון של האלבום בתנאים של האם זה צריך להיות עוד אלבום פופ כמו ארוחת בוקר באמריקה, או כמו נקודת המבט שלי ושל ריק, שאנחנו צריכים לצאת ולהראות לאנשים מה זה באמת סופרטראמפ. זה סוג של מאבק כוח בין ריק לרוג'ר שדילל את כל המאמץ בסופו של דבר. בסופו של דבר, שניהם קצת שינו את הפורמטים שלהם ואת התמונה שלהם בנוגע למה שהם חשבו שהאלבום הזה צריך להיות. זה הפך לגרסה מדוללת. זה באמת לא היה פה ולא שם".

ככל שחילוקי הדעות נמשכו, סופרטראמפ החלה להתפצל למחנות. זה הגיע למצב אבסורדי שבו דייויס הקליט את קטעי השירה והנגינה שלו בנפרד משאר החברים. התוצאה הסופית, כפי שניסח זאת סיבנברג, "זעקה את המילה פשרה". איש מהלהקה לא יצא מרוצה. "כל התקליטים שלנו היו קשים להקלטה", הודה הודסון, "אבל תחושת הביחד תמיד אילצה אותנו לשנס מותניים. עם התקליט הזה היה מאוד קשה להתקדם, והשירים הטובים ביותר נפלו בצד הדרך. ההקלטה לא הייתה מהנה והיא נעצרה מספר פעמים". סיבנברג חיזק את הדברים שנים אחר כך: "ריק ורוג'ר ממש נפרדו. לי ולשאר לא היה אכפת. רק רצינו להמשיך עם זה ולעשות את התקליט. נסענו הלוך ושוב ובסופו של דבר עשינו את רובו במקום של רוג'ר, רק כדי לשמור על שלום בית".

לקראת סוף ההקלטות, הודסון כבר ידע בתוך תוכו שהוא רוצה לפרוש ולפצוח בקריירת סולו, אף שהדבר טרם נאמר בבירור לשאר הלהקה. נמאס לו ממאבקי הכוחות, שעל פי הדיווחים כללו לא פעם גם את אשתו של ריק דייויס, שלא היססה להילחם עם הודסון ועם אשתו כדי לקבל את מה שרצתה עבורה ועבור בעלה. בשלב מסוים היא הפכה להיות המנהלת של הלהקה וזה כבר היה יותר מדי עבור הודסון. ככה זה, הנשים שולטות בעולם הרוק ולא פעם הורסות. את השיר BONNIE כתב דייויס על אשתו והסביר: "בזמן ההוא היא ואני היינו קרובים מתמיד. הרגשנו שאנחנו סוג של בוני וקלייד מול כל הבלגאן שמסביב".

כדי להבין את הפיצוץ, צריך לחזור קצת אחורה. כבר לאחר סיבוב ההופעות הארוך של 'ארוחת בוקר באמריקה', נפוצו שמועות עזות על סוף הלהקה. כשאלבום ההופעה החיה PARIS יצא בסתיו 1980, איש הרדיו הקנדי, דאג פרינגל, שאל את רוג'ר הודסון על השמועות. רוג'ר, כהרגלו, היה דיפלומטי: "אחרי כל סיבוב הופעות עולמי, השמועות רבות. זה דבר קשה לעשות. אני חושב שבסוף הסיבוב הזה כולנו הבנו שאם נעשה את זה שוב, נעשה את זה בדרך מהנה יותר". הוא הבהיר שהם לא יכלו לשרוד עוד הקלטות של שמונה חודשים כמו ב'ארוחת בוקר באמריקה'. "רבים מאיתנו התחתנו, יש לנו ילדים ואנחנו זקוקים לזמן. יש תחושה חיובית באוויר".

באותה תקופה, רוג'ר עשה את הצעד המשמעותי ועבר לצפון קליפורניה, שם בנה אולפן משלו וחלם חלום אוטופי. הוא דמיין אותו כ"מקום שבו צורות חדשות של מוזיקה, ריפוי ואנרגיה יוכלו למצוא מקום להתנסות. זו הדרך שלי להחזיר לעולם את מה שהעולם נתן לי". הוא אפילו הצהיר: "מוזיקת רוק היא כל כך פרימיטיבית. הייתי רוצה להתנסות עם מוזיקה לריפוי".

באותו ראיון מ-1980, הוא עוד היה אופטימי לגבי השותפות עם דייויס: "אני יודע בוודאות שריק ואני נעבוד יחד עוד הרבה זמן. זה החיכוך שיוצר מוזיקה נהדרת. זה מה שהפך את הביטלס לגדולים, היו להם לנון ומקרטני. אנחנו בתחרות". אבל אז הוא חשף פצצה: "הפסקנו לכתוב יחד אחרי CRIME OF THE CENTURY". הוא הסביר שהם שמרו על הקרדיט המשותף דייויס / הודסון רק "כקשר פסיכולוגי לשמור על הלהקה יחד". הוא גם רמז על העתיד: "כנראה אתחיל לעבוד על תקליט סולו אחרי התקליט הבא של סופרטראמפ. ריק בטח מרגיש אותו הדבר. בוב כותב חומרים. ג'ון, אני חושב, הולך להשתלט על שוק הדיסקו".

ומה עשו האחרים בהפסקה הארוכה שבין 1980 ל-1981? הם לא ישבו בחיבוק ידיים. דאגי תומסון, הבסיסט, קנה יאכטה שקרא לה TRINITY וברח להפליג בקריביים. "הייתי צריך להתרחק מעסקי המוזיקה", אמר. ג'ון האליוול חזר לביתו בטופנגה, בנה אולפן דמואים קטן, ובינואר 1981 יצא לרכיבת אופניים שגרתית, החליק על סלע ושבר את הרגל. אאוץ'! בוב סיבנברג עבר לוודלנד הילס והחל לבנות אולפן, ואז קרה אסון: שריפה שכילתה את הבית כליל. הוא נאלץ לבנות הכל מחדש ואז החל לעבוד על תקליט סולו. ריק דייויס, בינתיים, בנה אולפן 24 ערוצים משלו שזכה לשם BACKYARD STUDIO.

כשהגיע הזמן הבלתי נמנע להתאחד באביב 1981, זה היה קשה. "התקופה הייתה מאוד מקוטעת", נזכר דאגי. הם התחילו בחזרות אצל ריק, קפצו לאולפן יוניקורן של רוג'ר, חזרו ללוס אנג'לס לאולפני RUMBO ואז חזרו צפונה. "מלחמת הצפון/דרום" הייתה בשיאה, והיצירה הגדולה של ריק, BROTHER WHERE YOU BOUND, נדחקה הצידה. "זה היה הופך את כל העניין לכבד מדי", הסביר האליוול. "החלטנו לשמור את זה לתקליט הבא". לראשונה בתקליט של סופרטראמפ, הוחלט להכניס גם שירה של זמרות מקצועיות. בשיר DON'T LEAVE ME NOW הוקלט גם קולה של קלייר דיאמנט, שהודסון הפיק אותה אז. בשירים PUT ON YOUR OLD BROWN SHOES ו-C'EST LA BON היו אלה האחיות אן וננסי ווילסון, מלהקת HEART.

אבל "התקליט הבא" הזה כבר לא כלל את הודסון. כש-FAMOUS LAST WORDS יצא, הרמזים היו בכל מקום. שם התקליט, ועיצוב העטיפה המאיים של מייק דאוד שהציג לוליין על חבל דק כשזוג מספריים ענק מוכן לחתוך אותו, גרמו למעריצים לחשוש מהגרוע מכל. גם המבקרים לא יצאו מגדרם. מגזין רולינג סטון העניק לתקליט שני כוכבים וחצי בלבד, וכתב בביקורת קוטלת: "מה שהקסם משובב הנפש של התקליט הזה לא יכול להסתיר הוא את תחושת חוסר האונים הרגשי שנעוץ בלב השירים". המבקר ציין שהשיא מגיע בשיר הסיום, DON'T LEAVE ME NOW, "עם העיבוד הכי נפוח והחריזה הכי גרועה". את הביקורת הוא חתם בעקיצה על שורת הפתיחה של התקליט: "רוג'ר הודסון שר... 'ובכן, משהו קורה / אבל שום דבר לא נעשה'. אכן, מילים מפורסמות אחרונות".

אז נכון, התקליט לא הניב כמות להיטים היסטרית כמו קודמו, אבל היי, בואו לא נגזים. עדיין יש בו ניצוצות נהדרים. קחו למשל את הלהיט הבולט IT'S RAINING AGAIN, שהוא שיר פופ מושלם למהדרין, קליט, מלודי, ועם קליפ מקסים וזכור לטוב. ויש את MY KIND OF LADY, קטע מקסים של ריק דייויס בסגנון ריקודי סלואו של שנות החמישים. קליפ הפרומו שצולם לשיר הזה אפילו הציג, לראשונה (ולאחרונה?), את חברי הלהקה כשהם מצוחצחים, מגולחים למשעי ולבושים בחליפות. אפילו ריק דייויס, המזוקן התמידי בלהקה, התגלח והמם את המעריצים שלראשונה ראו את פניו במלוא ההדר.

נכון, התקליט הזה לא כובש בחטיבה אחת כמו קודמיו. אבל הוא בהחלט מהנה ביותר. אולי זה סדר השירים הלא ברור שלא מחבר אותם ליחידה אחת? בכל מקרה, ההשוואה המתבקשת ל'ארוחת בוקר באמריקה' פשוט חוטאת למטרה. זה תקליט שצריך להאזין לו ללא דעות קדומות.

בשנת 1983, אחרי סיבוב הופעות מתיש לקידום התקליט הזה, הודסון היה בחוץ. והוא לא חסך במילים. "מעולם לא ממש הרגשתי כמו להקה שם", הוא 'לכלך' לתקשורת. "הרגשתי כמו אמן סולו בלהקה. פשוט הרגשתי מוגבל מאוד לסט מוזיקאים מסוים. במשך זמן רב ייחסנו לשנינו (הודסון ודייויס) את כתיבת השירים כי זה היה קשר פסיכולוגי לשמור על הלהקה יחד בעיני הציבור וגם בעיני הלהקה. עכשיו אני מצטער על כך, כי אנשים לא מבינים שתמיד כתבנו בנפרד, ואני צריך להתחיל מחדש בהרמת פרופיל הסולו שלי. האלבום האחרון של סופרטראמפ באמת תיסכל אותי מאוד. לא חשבתי שזה אלבום כל כך גדול. זה בהחלט לא היה התקדמות מכל מה שעשינו בעבר. הלהקה, מבחינתי, הפסיקה להיות כלי להתקדמות עבורי. ממש קפאתי שם והייתי רוצה שיהיה לי משהו יותר חופשי, לעבוד עם מוזיקאים שונים בזמנים שונים ועל פרויקטים שונים".

חברת התקליטים A&M RECORDS ניסתה להשתיק כל דיבור על הפיצול, כדי שהתקליט יימכר יותר. ג'ון האליוול, כדובר הלהקה, נשלח למסע יחסי ציבור עולמי "להדוף את כל השאלות המביכות". ההודעה הרשמית לעיתונות הייתה יצירת מופת של התחמקות: "מעריצי סופרטראמפ צריכים רק להקשיב כדי להירגע: סופרטראמפ יצירתית כתמיד. FAMOUS LAST WORDS הוא הכל חוץ מהשם". אבל האליוול הודה מאוחר יותר: "היה די צפוי שרוג'ר אולי יעזוב. לגבי השם, זה היה גם סוג של בדיחה פנימית על כך שתמיד אמרנו שמקליט מהר ובסוף גילינו שזה בדיוק ההיפך". עבור שאר חברי סופרטראמפ, העזיבה של הודסון הייתה סוג של הקלה. "כל אחד מאיתנו הוא כרגע רבע מהארגון", אמר האליוול. "אז עכשיו יש לנו יותר אמירה ממה שהיה לנו כשהיינו חמישה. כולנו נוכל לפקח על כל ההיבטים בקריירה שלנו עכשיו, מעטיפות אלבומים ועד סיבוב הופעות. אנו נרגשים מהעתיד שלנו, וטוב שלרוג'ר יהיה גם עתיד משלו, כי הוא הלך והתרחק מזה של הלהקה בשנים האחרונות. רוג'ר כתב את רוב השירים שהפכו ללהיטים, וכבר לא יהיה לנו הצד הזה של סופרטראמפ. אז אולי זו תהיה יותר להקת אלבומים, או שאולי יהיה לנו מזל ויהיה לנו סינגל. מי יודע?".

התקליט עצמו מספק סופרטראמפ בוהקת וקלילה יותר, והשירים עדיין יצירתיים. אבל התחושה העליזה בחלקם מרגישה קצת מאולצת, כאילו החבר'ה מנסים להסתיר את המצב העגמומי. ומה חבל שמאז שררו כעס ומרירות בין הודסון ודייויס. הריב בין השניים לא נפתר עד מותו של דייויס. מילים מפורסמות אחרונות, ואכן כך היה.

הנה עוד ביקורות שנכתבו בשנת 1982 על התקליט הזה:

ב-29 באוקטובר בשנת 1971 הוטלה הקללה הראשונה בלהקת האחים אולמן. דוואן אולמן, הגיטריסט הראשי שלה, נהרג בתאונה והוא רק בן 24.

דוואן אולמן, הגיטריסט וממובילי להקת האחים אולמן האמריקנית, היה נשוי למוזיקה ולחיים סוערים. הגיטריסט הצעיר והמוכשר היה מודל חיקוי לרבים, עם נגינת הסלייד המופלאה שלו, ואף היה מהאחראים למהפכה המוזיקלית בדרום. הוא גם נהג להשתעמם בקלות וחיפש ריגושים, בכל זמן שלא היה צריך לשים גיטרה על כתפו ולנגן. דוואן, אחיו הבכור של גרג אולמן (הזמר והאורגניסט של הלהקה שהקימו, האחים אולמן) ניגן גם עבור אמנים אחרים והטביע את חותמו שם. כך למשל, צלילי הגיטרה בביצוע של ווילסון פיקט לשיר "היי ג'וד", או LOAN ME A DIME של בוז סקאגס, או תפקידי הגיטרה שהביא בהקלטת האלבום הכפול של דרק והדומינוס (LAYLA AND OTHER ASSORTED LOVE SONGS). בינתיים המשיכה להקת האחים אולמן לצבור הצלחה אדירה ואף להיות ממובילות השיירה של הרוק הדרומי בארה"ב.

הופעתו האחרונה עם להקתו נערכה במרילנד, ב-17 באוקטובר 1971. אחריה היה ברור שהלהקה לא במצב טוב. דוואן ואחיו גרג נאלצו להיכנס, בלחץ מנהל הלהקה, למכון גמילה מהרואין בניו יורק. לאחר מספר ימים, ב-28 באוקטובר 1971, הם יצאו משם, מבלי להשלים את התוכנית. זו הייתה בדיחה מבחינתם והם היו סבורים שהכל בסדר איתם.

באותו שבוע הוכרז, מטעם איגוד תעשיית המוזיקה האמריקנית, שאלבומה השלישי של הלהקה, "בהופעה חיה בפילמור איסט", זכה באלבום זהב. "זהו, לא עוד שעועית לארוחת הבוקר", אמר דוואן לעוזר הטכני של הלהקה, ג'וזף קמבל.

למחרת חזרתו ממכון הגמילה רכב דוואן על אופנועו לביתו של הבסיסט ברי אוקלי כדי להגיע למסיבת יום הולדת שנערכה לאשתו, לינדה. יחד איתו הגיעו חברתו, דיקסי מדוז, ואחותה קאנדי. השלושה נהנו מהשמש החמימה שליטפה בשעת אחר הצהריים את החצר האחורית של משפחת אוקלי, באווירה חגיגית. אולמן גם שיחק בהנאה עם בתו של אוקלי, בריטני. ברבע לשש בערב יצא אולמן מהבית ועלה על ההארלי שלו. מאחוריו נסעו דיקסי וקאנדי ברכב. מאחוריהן נסע בארי אוקלי שביקש לאסוף מביתו של דוואן את העוגה והמתנות שהוחבאו שם לאשתו. דיקסי עקבה אחרי דוואן בשדרת פיו נונו עד שפנו ימינה לשדרת הילקרסט. הייתה זו דרך קיצור למערב מייקון. אוקלי פספס את הפניה ונאלץ לנסוע הלאה במכוניתו עד לפניה הבאה.

דוואן המשיך בנסיעה בהילקרסט. הייתה זו דרך שטוחה עם עצים גדולים משני הצדדים. מהירות הנסיעה הוגבלה ל-35 קמ"ש אך דוואן התעלם מההגבלה. זה היה עבורו יום מושלם לרכיבה על האופנוע האהוב עליו. הוא הגביר מהירות כשהגיע לרמזור מהבהב לקראת אדום. קאנדי הייתה כחמישה רכבים מאחוריו.

לפתע נכנסה משאית לנתיב הנסיעה של דוואן. הוא ניסה לחמוק ממנה אך ללא הצלחה. הוא הועף אל הכביש. דיקסי וקאנדי נחרדו לגלות את שקרה ונשארו שם עד בוא כוחות ההצלה. דוואן היה חסר הכרה כשנלקח באמבולנס ואף הפסיק לנשום פעמיים בזמן הנסיעה לבית החולים, אך הנשמה מפה לפה הצליחה להחזיר את נשימתו בכל פעם. כלפי חוץ נראה שספג רק כמה שריטות לא רציניות, אך בפנים היה גופו מרוסק לגמרי. הוא מת בבית החולים אחרי שלוש שעות של ניתוח. הוא היה בן 24 במותו. הרופא המנתח שקיבל אותו, ד"ר צ'רלס ברדן, מסר שהפגיעה הפנימית בגופו הייתה קשה: עורקים נקרעו והכבד רוסק.

נהג המשאית, צ'רלס וורץ, אמר לשוטרים: "בדיוק סיימתי לעשות פניה לרחוב כשלפתע ראיתי אופנוע מאחוריי ופתאום שמעתי מכה". לא הוגשה תלונה נגד הנהג. בתחילה נטען שאולמן התנגש במשאית מאחור, אך בדיקה העלתה שלא היה שום סימן של פגיעה באחורי המשאית. זה הוביל למסקנה שאולמן איבד שליטה על אופנועו, כנראה בניסיון למנוע פגיעה במשאית, והתרסק על הכביש.

שלושה ימים לאחר מכן נערכה הלווייתו של אולמן בכנסיה שבמייקון. מאות אנשים הגיעו לחלוק כבוד אחרון. חבריו ללהקה עלו לבמה בשלוש בצהריים וניגנו את הבלוז הכואב ביותר שביצעו בחייהם. הם ניגנו את THE SKY IS CRYING עם גרג אולמן ששר כשהוא עם משקפי שמש שהסתירו את דמעותיו. אחרי כן הם עברו לנגן את KEY TO THE HIGHWAY. לאחר מכן הגיע STORMY MONDAY ואחריו הקטע האינסטרומנטלי IN MEMORY OF ELIZABETH REED. שילוב הגיטרות החשמליות של דוואן ודיקי בטס, שפיאר תמיד את אותן יצירות באלבומים ובהופעות, היה חסר. בטס ניצב לבדו על הבמה ותיק הגיטרה של דוואן עמד בקדמת הבמה כשהוא פתוח וריק. במהלך ההופעה הצטרפו ללהקה נגני סשנים מובילים שניגנו עם דוואן במהלך ההקלטות הרבות שעשה לאחרים.

דוקטור ג'ון טס במיוחד מניו יורק. הוא עלה לבמה ושר עם הלהקה. דלייני בראמלט (מדלייני ובוני) הצטרף אליהם וגרר את כולם לשירה בשיר WILL THE CIRCLE BE UNBROKEN. אנשים מחאו כפיים לפי הקצב ובכו. דלייני המשיך לשיר נוסף שנקרא COME IN MY KITCHEN. ההופעה הסתיימה בביצוע לקטע הפופולארי שלהם - STATESBORO BLUES. לאחר מכן הוריד דיקי בטס ממנו את גיטרת הגיבסון לס פול שהייתה שייכת לדוואן ושם אותה בתוך תיק הגיטרה הפתוח שבקדמת הבמה. זו הייתה ללא ספק ההופעה הקשה ביותר של האחים אולמן.

ג'רי ווקסלר, סגן-נשיא חברת התקליטים אטלנטיק, היה הבא בתור להקריא לנוכחים דברי פרידה מדוואן. הוא עצר מדי פעם את דבריו כדי להחזיר לעצמו נשימה. הוא בכה לכל אורך הנאום. גרושתו של דוואן, דונה הגיעה ללוויה עם בתם המשותפת, גלדריאל. גם אימו השבורה הגיעה בטיסה מפלורידה. דוואן נקבר כשלצידו הונח בקבוקון זכוכית קטן של תרופה בשם CORICIDIN, שהוא נהג להשתמש בו כסלייד לגיטרה שלו. את הצליל הייחודי שלו הוא הפיק מהבקבוקון הזה. הוא שמר עליו בקנאות כי לא ניתן היה להשיגו בכל מקום ופחד שבמהלך סיבוב הופעות יישבר הבקבוקון הזה או ייעלם. אותו בקבוקון עבר את כל הדרכים המיטלטלות ונקבר בשלמותו עם SKYDOG (הכינוי של דוואן).

בפברואר 1971 יצא אלבום כפול נוסף לאחים אולמן, EAT A PEACH, שהכיל גם את ההקלטות האחרונות עם דוואן. מאז מסתובבת האגדה האורבנית שדוואן נהרג כשמשאית להובלת אפרסקים התנגשה בו. זה כמובן לא נכון.

"הוא היה כל כך אינטליגנטי," כתב גרג אולמן בספרו, "שזה היה מדהים לחשוב מה היה קורה איתו היום".

זה סגול כהה? או סגול קהה? ב-29 באוקטובר בשנת 1984 יצא האלבום PERFECT STRANGERS של דיפ פרפל. ימי CHILD IN TIME חלפו להם והילד של פעם נתקל פה בזמנים קשים.

כגוף מגובש, להקת דיפ פרפל חדלה להתקיים מיולי 1976 ועד אמצע 1984. הבסיסט, גלן יוז, חזר לנגן עם להקתו הקודמת, TRAPEZE, הגיטריסט טומי בולין חזר לארה"ב כדי להקים להקה משלו ולהיפרד מהעולם עם עוד מנת הרואין. הגיטריסט ריצ'י בלאקמור המשיך להצליח עם להקת ריינבאו והזמר איאן גילאן הנהיג להקה תחת שם משפחתו, לפני שהצטרף בשנת 1983 לבלאק סאבאת' (בתקופה בה דמתה יותר לספיינל טאפ מאשר לאחת הלהקות הכבדות החשובות ביותר).

הזמר, דייויד קוברדייל, עקר ב-1976 לגרמניה, כדי להקים שם להקה ושמה WHITESNAKE, בעוד האורגניסט ג'ון לורד והמתופף איאן פייס הקימו להקה משלהם, ביחד עם חברם הקרוב, הקלידן טוני אשטון. להקה זו קיבלה את השם "פייס, אשטון, לורד", ופעלה במשך שנה, הוציאה תקליט והתפרקה אחרי שאשטון נפל מהבמה ושבר רגל.

ועדיין, עם כל הבלגאן הזה, הקהל היה צמא לכל דבר שקשור לדיפ פרפל וחברי הלהקה קיבלו הצעות בסכומים מטורפים כדי להתאחד. זה אכן קרה, באביב 1984, כשחמשת חברי ההרכב השני של הלהקה (שידוע בכינוי MARK II) שמו את הסכסוכים בצד וחזרו לפעול יחד. אלו הם הזמר איאן גילאן, הגיטריסט ריצ'י בלאקמור, הקלידן ג'ון לורד, המתופף איאן פייס והבסיסט רוג'ר גלובר. השמועה ליחששה שכל אחד מהם קיבל שני מיליון דולר עבור זה והיה ברור כי משימה לא קלה עומדת בפניהם, לחזור תחת המותג הידוע אך עם צליל עדכני. להקה שפרצה גבולות נאלצה עתה להשתחל לפורמט להקות הרוק הכבד, שכבר פעל אז בשצף קצף.

איאן גילאן בספרו: "התחלנו את החזרות על התקליט החדש כמתוכנן, למרות שאני חייב לומר לכם שהשמועות על 2 מיליון דולר כמקדמה לאלבום היו מוגזמות מאוד, כשמחצית מהסכום הזה היא נתון מדויק יותר. מה גם שהסכום הזה נועד לייצור התקליט, כמו גם לשלם על עלויות ארגוניות בהקמת סיבוב ההופעות שיבוא בעקבותיו. ובכל זאת, תמיד יכולתי לשאול על פרטים, אבל, שוב, לא עשיתי זאת. אני מניח שגם אני יכולתי לשאול את איאן פייס מה היו העסקאות שנקבעו איתנו, כי הוא התעניין בענייני כסף כתמיד, והיה עדיין היחיד בינינו שהייתה לו אחיזה כלשהי בנושא. אבל לא עשיתי את זה. נתתי לאנשים אחרים לטפל בעניין בשבילי".

איאן פייס בראיון מאז: "זה קשה מאד להבדיל בין הלהקות הכבדות כיום. כולן נטלו אלמנטים מהדברים הרבים שאנחנו ואחרים עשו, שנים לפני כן, ולא הלכו משם למשהו מיוחד". בשנת 1984 לא היה מקום לניסיוניות מוזיקליות, כשמייבשי השיער עבדו שעות נוספות וייבשו כל אפשרות לצאת מנוסחת האקורדים הכוחניים אך החלולים. דיפ פרפל נאלצה לקפוץ ראש לבריכה הזו.

גילאן בספרו: "זמן קצר לאחר תחילת הפרויקט החדש, רוג'ר (גלובר הבסיסט) ואני בילינו קצת זמן ביחד, מעלים רעיונות, לפני שהלכנו לעשות חזרות במקום גדול בבעלות (נאמר לי) של משפחת פון טראפ, והוא כלל בית (כולל מנהל אישי), פלוס לינה נפרדת ללהקה ולצוות וכמובן הסטודיו הדרוש. המקום היה מוקף בהרבה דונמים של נוף הררי, זה היה יפה, חוץ מזה שגילינו במהירות שלאושר נופי יש את המגבלות שלו, ושהגענו לעבודה במקום מבודד מדי, לא קרוב מספיק כדי ללכת ולמצוא מקום ללגום מעט בירות עם אנשים, מלבד עצמנו - שלא לדבר על למצוא מסיבה! ריצ'י (בלאקמור) משך אותנו להיות שם ולנגן כשהסאונד שלנו מהדהד בטבע וכך להקליט אותנו. מיותר לציין שהרשויות המקומיות לא הסכימו לדבר כזה ונאלצנו לחפש מקום אחר וכמה שיותר מהר. אז גילינו פאב בוורמונט ואת בעליו, בריטי בשם ריצ'רד יוז, שהפך לחבר. אצל ריצ'רד הכל אפשרי והוא מצא לנו במהרה מקום אידיאלי.

ריצ'י הוא אדם תחרותי מאוד, וזה משתקף הרבה גם במוסיקה. הייתה תקופה שהוא ניגש אליי בחזרות ואמר משהו כמו, 'אם אתה מתחיל לתת הופעה טובה, באמת מצליח, אז אני אנסה להעיף אותך מהבמה, וזה יגרום לך להשתפר, וזה יגרום לי להשתפר!' אז, למרות המתח הקיים והבסיסי בינינו, עדיין היה פוטנציאל לשיתוף פעולה יצירתי, ואני חושב שזה יצא טוב כך בתקליט PERFECT STRANGERS".

התקליט מתחיל עם KNOCKING AT YOUR BACK DOOR, שפתיחתו נשמעת דרמטית להחריד. צליל הסינטיסייזר החלול וסאונד התופים המנופח מציג בפנינו להקה שכבר לא רוצה להתעסק עם חומרים קלאסיים אלא עם אולפנים דיגיטליים. שירתו של גילאן אינה משולחת רסן כבעבר. שנים של צרחות עשו את שלהן וקולו נשמע מאנפף קלות - נזק שיחמיר משנה לשנה. לפחות כשבלאקמור יוצא לסולו, הניצוץ ניכר בנגינתו, אבל שאר חבריו מנגנים 'מדויק' מדי (ורוב הסיכויים שעם קליק של מטרונום באוזניות שלהם באולפן).

השיר UNDER THE GUN, שבא אחריו, נשמע כגרסה חיוורת לשיר חיוור מהעבר ששמו SMOOTH DANCER, מהתקליט WHO DO WE THINK WE ARE. הנוסחתיות המעייפת ממשיכה עם השיר NOBODY'S HOME, בו גילאן מתאמץ באופן מביך. ימי CHILD IN TIME חלפו להם והילד של פעם נתקל פה בזמנים קשים. שיר הנושא של התקליט הוא הטוב בו אך ניצב כשושנה בין החוחים. המוטיבים המזרחיים לא מסתיימים בשיר זה, אלא ממשיכים גם בשיר כמו A GYPSY'S KISS. הנוסחתיות נשחקת עד דק עם שיר כמו MEAN STREAK וקצב השאפל שלו. והיה מין חוק כבד מהאייטיז, שכל להקת רוק כבד חייבת לבצע בלדה. והנה חמשת החברים מביאים פה בלדה שוממת ששמה WASTED SUNSETS. יש שאוהבים אותה - אני, לצערי הרב, לא.

צר לי, חובבי דיפ פרפל, אך זה תקליט שמבחינתי לא קשור ללהקה מהאהובות עליי. ואני לא היחיד שחושב כך. הנה ביקורת עליו מהמלודי מייקר: "המוזיקה עתירה בכל צורות הרוק המשעממות בעוד המילים ודאי נשלחו ללהקה מאת שוטה כפר בעל אמביציה". ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "שיר הנושא מגיע כך פתאום, כמו הודעה של חבר שויתרת עליו מזמן והוא רוצה למסור שהוא חי ובריא. עם הצליל המהביל שלו ועם נגיעות שנינות אמיתיות, אם כי לא אופייניות, המפעימות מעל הצליל הכבד של דיפ פרפל, התקליט החדש נותן את הטון לאיחוד המכובד של הלהקה הזו. הסולן איאן גילאן, שמעולם לא ניחן בגרון עדין ועמוק יותר, גולש בפתיינות למילים המצביעות על הוותיקים האלו כאנשים שיש להם מה לומר על המקום שבו הם היו בשנים האחרונות ("האם אתם זוכרים, אתם זוכרים את השם שלי? אני ההד של העבר שלכם") ויש להם עוד הרבה מה להציע בעתיד. לרגע, אתה כמעט תוהה מדוע דיפ פרפל אי פעם נמוגה מלכתחילה. עד, כלומר, ששומעים את שאר האלבום.

מלבד שיר הנושא ו-KNOCKING AT YOUR BACK DOOR הפרוע אך פחות יעיל, החומר מורכב מג'אמים זניחים שמאפשרים לאל הגיטרה, ריצ'י בלאקמור, לבצע את תרגילי האצבעות שלו בפומבי. הלהקה בילתה כשישה עד שמונה שבועות בהקלטת הקאמבק הזה, של ההרכב הנוכחי שהוא למעשה לא המקורי ולא הסופי, אלא המצליח ביותר. זה גם לא נשמע כאילו הם השקיעו הרבה יותר זמן במחשבה על כל זה.

לפנדר סטראטוקאסטר של בלאקמור יש שאגה כל כך גדולה שאתה מוכן פשוט לתת לו להדהד בעור התוף שלך לזמן מה. וזה נחמד לשמוע שוב את רעידות האורגנים הלא מסונתזות של ג'ון לורד, את החבטות הבשרניות של איאן פייס, את היללות והלחישות של גילאן ואת קווי הבס המוצקים של רוג'ר גלובר. אבל בסופו של דבר, זה מגיע לתחושה של 'מספיק כבר עם בדיקת הסאונד - איפה השירים פה?'... גלובר הוא המפיק. מפיק חיצוני היה מכריח את הלהקה להדק את העיבודים שלה.

אז למה הם עושים את זה ככה? כדי לפדות את שיגעון ההבי מטאל הנוכחי, שבו עשרות צעירים מרוויחים הון בנגינת ריפים סגולים? בעקבות פגישה שפורסמה לאחרונה לקידום האלבום וסיבוב הופעות עולמי הממשמש ובא, חברי הלהקה (מינוס בלאקמור הטמפרמנטלי, שלא הגיע ונשאר נאמן לחידתיות שלו) התעקשו שהם לא צריכים את הכסף. אולי התשובה טמונה בשיר 'שקיעות מבוזבזות', דיוקן של כוכב רוק מזדקן שיש לו 'זהב וכסף בשביל הבלוז' אבל אין לו מה לעשות מלבד לשתות בלילות. זה נחמד שהתקליט הוציא את הסגולים מאחוזותיהם בהתאמה; רק חבל שהם לא התרחקו מהבית".

עדיין, התקליט הפך רב מכר גדול אז ודיפ פרפל חזרו בהצלחה לבמות, עם מופעי איצטדיונים (חלקם כאוטיים) מסביב לעולם, אבל מריבות העבר ירימו במהרה את ראשן ולא יתנו סיכוי לעסק הזה להצליח באמת. נו, עם בלאקמור וגילאן חשבתם שזה יהיה אחרת?

הנה עוד ביקורות שנכתבו בשנת 1984 על התקליט הזה:

בואי בהופעה מוקלטת - הדרמה, הקוקאין והמרד. ב-29 באוקטובר בשנת 1974 יצא אלבום ההופעה הראשון לזמר המצליח, דייויד בואי, ושמו DAVID LIVE.

השנה היא 1974. דייויד בואי הוא הכוכב הגדול בעולם ועכשיו הוא בשיאו של סיבוב ההופעות השאפתני ביותר שלו עד אז. ב-29 באוקטובר של אותה שנה נחת בחנויות אלבום ההופעה הראשון שלו, אלבום כפול העונה לשם הברור DAVID LIVE. אבל מאחורי השם הפשוט והעטיפה המלנכולית, הסתתרה הפקה מפלצתית, כאוטית ומלאת דרמות שהייתה רחוקה מלהיות חיה ובועטת כפי שהשם הבטיח.

בואי רצה לכבוש את אמריקה, והוא תכנן לעשות זאת בגדול. סיבוב ההופעות, DIAMOND DOGS TOUR, היה הפקה יקרה מאד בעולם הרוק. רבע מיליון דולרים, במונחים של אמצע הסבנטיז, הושקעו בתפאורה עוצרת נשימה שדימתה עיר פוסט-אפוקליפטית בשם "עיר הרעב". הבמה, שעיצב ג'ולס פישר, כללה גשרים נעים, פנסי רחוב ואפקטים תיאטרליים מורכבים. המטרה הייתה ברורה: להציג את דייויד בואי כשליט היחיד בהצגה הזו.

וכדי להדגיש את שלטון היחיד שלו, קבוצת הנגנים המוכשרת שליוותה אותו הוחבאה כמעט לחלוטין מאחורי מסכים ותפאורות ענק. הקהל ראה רק את בואי, מלווה בזמרי רקע ששימשו גם כרקדנים, כשהוא מבצע פעלולים תיאטרליים. המופע כלל זירת אגרוף של ממש, כסאות שהתרוממו גבוה באוויר מעל הקהל באמצעות מנוף הידראולי, וקריצות ברורות להפקות שייקספיריות. אגב, אם תהיתם, בואי לא היה פורץ הדרך בתחום זירות האגרוף; הזמר הצרפתי ג'וני האלידאיי כבר השתמש בטריק הזה שנים לפניו.

הבמה אכן הייתה מרשימה ביותר לאותה תקופה, אבל הפאר גבה מחיר כבד. הסעת התפאורה המורכבת הזו מעיר לעיר עלתה הון תועפות, במיוחד בעיצומו של משבר הדלק החריף ששיתק את העולם. וזה לא היה כאב הראש היחיד. מאחורי הקלעים, הנגנים המתוסכלים החלו להתמרמר. הם לא אהבו את הרעיון שהם מוחבאים כמו פועלי במה, מה שלטענתם עמעם את הקרדיט שלהם, והם בהחלט לא אהבו את תעריפי המשכורת הנמוכים שקיבלו על העבודה הקשה.

הפיצוץ הגדול הגיע קצת לפני שההפקה נחתה בפילדלפיה. הנגנים, שכללו שמות כמו הפסנתרן מייק גרסון והגיטריסט ארל סליק, קיבלו ידיעה מפתיעה: ההופעות הקרובות, באולם התאטרון TOWER, יוקלטו עבור אלבום חי. זו הייתה הקש ששבר את גב הגמל. הנגנים חשו שמנצלים אותם והובילו מרד גדול. הם הציגו טענה מוצדקת לחלוטין: הקלטת אלבום חי היא עבודה נפרדת ואמורה להוסיף כסף רציני למשכורת הרגילה. הם הודיעו חד משמעית שהם מסרבים לעלות לבמה אלא אם כן הבוס יוסיף לכל אחד מהם 5,000 דולרים עבור ההקלטה - כאן ועכשיו.

בואי היה בלחץ. לאחר מאבק עיקש ומורט עצבים, הוא נאלץ להסכים לדרישות. ההסכמה הגיעה עשרים דקות בלבד לפני שהמופע היה אמור להתחיל. אז, בפעם הבאה שתקשיבו לביצועים המהוקצעים (מדי) באלבום DAVID LIVE, תזכרו שהם הוקלטו באווירה מתוחה של סחיטה, כעס ועצבים רופפים. המתח הזה כנראה זלג גם אל הקהל. המופע היה כה מתוזמן ומתוכנן עד לפרט האחרון בכוריאוגרפיה שלו, שבואי לא היה יכול לשנות בו כלום. לא היה שום מקום לאלתורים מוזיקליים או לספונטניות. כל שינוי קטן של תנועה בימתית או צליל דרש תכנון כוריאוגרפיה מחדש עם הרקדנים. הקהל, שהגיע לראות הופעת רוק, חש היטב באווירה המנוכרת הזו. מבקרי המוזיקה בעיתונים לא ריחמו וכתבו שהמופע הינו רובוטי, קר ובעיקר חסר נשמה.

ובזמן שהמופע הפך למכונה משומנת וקרה, בואי עצמו החל לאבד שליטה. בשלב הזה של הקריירה, סם הקוקאין הרים את ראשו הנבזי והזמר הפך להיות מכור כבד. בסרט הדוקומנטרי המצמרר CRACKED ACTOR, שצילם הבי.בי.סי על בואי בתקופה הזו, המצלמה תיעדה אותו כשהוא חיוור לחלוטין, שדוף, ומושך כל הזמן באפו באופן שלא משתמע לשתי פנים. הוא היה עמוק בפנים. עמוק בחרא הלבן.

כמו הרבה אלבומי הופעה מאותה תקופה, גם DAVID LIVE לא היה באמת אלבום חי אמיתי. האווירה המתוחה, הבעיות הטכניות והביצועים הנוקשים הובילו לכך שהרבה מתפקידי שירת הליווי, ובמיוחד כלי הנשיפה, הוקלטו מחדש באולפן ועברו ליטוש רציני. עם זאת, בואי היה כן מספיק כדי לציין את העובדה הזו בפירוט בעטיפת האלבום. הוא ידע שהתוצאה הסופית רחוקה מלהיות מושלמת. שנים לאחר מכן, הוא הודה בראיונות שהתמונה שלו על העטיפה, בה הוא נראה חיוור, לבוש בחליפה גדולה ומביט מבט חלול, נראית כאילו הוא יצא הרגע מתוך הקבר.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על המוצר החדש: "במקום לשמש כהקדמה מבורכת או סיכום של דיוויד בואי, אלבום ההופעה הכפול הזה מגבש את מספר ההיבטים של המוזיקה שלו, באופן צולע, למשהו שנשמע חד גוני. כל כוח שהיה ל-16 השירים מקוריים האלו שלו (KNOCK ON WOOD הוא השיר ה-17) הוצא בגרסאות השטחיות הללו. הליווי המוזיקלי הוא חד ממדי, שקיבל מיקס שטוח כדי להדגיש את הנוכחות של בואי. למרות סולואים מורחבים, הלהקה לא מבססת זהות מושכת. בואי הוא מרכז הבמה לאורך כל הדרך, והרזון והרפיון של הטיול הזה נובעים במידה רבה מהקולות המטומטמים, המטושטשים והנמהרים שלו. במקום לספק הופעה אינטימית יותר, התפאורה החיה רק ​​הביאה את הגינונים התיאטרליים האומללים יותר של בואי. הוא גם מפנק את החולשה הגדולה יותר שלו - לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות. המנוני המורדים שלו לא חזקים מספיק כדי לשאת את משקל התודעה החברתית שהוא היה רוצה שהם יהיו, וכאשר CHANGES ממוסגר כמו נבואת ווטרגייט, אתה חושב שאתה שומע את דייויד בואי בלילה הלא נכון".

ג'ון לנון מנסה להציל את הקריירה (ואת השפיות). ב-29 באוקטובר בשנת 1973 יצא בארה"ב (לפני שיצא באנגליה) התקליט MIND GAMES של ג'ון לנון.

תאמינו או לא, אבל ב-29 באוקטובר 1973, ארצות הברית קיבלה את תקליט הסולו הרביעי של ג'ון לנון, MIND GAMES, בעוד הממלכה המאוחדת נאלצה לחכות. באותו יום ממש, יצא בחנויות גם התקליטון עם שיר הנושא הקליט, שנשמע כמו געגוע לימים יפים יותר. אבל אל תתנו למנגינה המתוקה לבלבל אתכם: ג'ון לנון היה במשבר העמוק ביותר בחייו. הכל התחיל שנה קודם לכן, עם האלבום הכפול והפוליטי הבוטה SOME TIME IN NEW YORK CITY. לנון חשב שהוא משנה את העולם, אבל העולם בעיקר סובב את הראש. הכישלון המסחרי היה צורב, והביקורות היו איומות. המבקרים, שפעם סגדו לו, שלפו את הסכינים וחתכו אותו לגזרים.

האמירה הייתה ברורה: הביטחון העצמי של לנון התרסק לרסיסים. הוא הבין שהוא לא יכול פשוט לשלוף מהמותן כל גחמה מוזיקלית-פוליטית ולצפות שהמונים יקנו את זה. חיצי הביקורת נגדו, בקטע האומנותי, היו קשים מנשוא. כתוצאה מכך, לנון פשוט הדיר את רגליו מאולפני ההקלטות לתקופה ארוכה.

אם חשבתם שהצרות נגמרו במוזיקה, תחשבו שוב. הדרמה האמיתית התרחשה בבית. ג'ון ויוקו, הזוג הבלתי נפרד, החלו להבין שהזוגיות שלהם כבר לא זורמת כבעבר. המתח היה כל כך גדול שהוא בחר לא להשתתף בהפקת תקליטה של יוקו, FEELING THE SPACE, שיצא מוקדם יותר באותה שנה. לנון חש שאשתו עוקפת אותו בסיבוב, בקטע האומנותי, והרגיש נטוש. תוסיפו לזה סיר לחץ פוליטי: ממשלת ארצות הברית, בראשות ניקסון, ראתה בו איום וניהלה נגדו קמפיין אגרסיבי. לחצים ואיומים, כולל שלילת האפשרות לקבל גרין קארד וסכנת גירוש תמידית, השפיעו עליו לרעה והוסיפו לחרדה הקיומית. כשלנון הגיע לנקודת השבר, הוא הבין שיש לו שתי אפשרויות: ליצור או לחדול. הוא בחר באופציה הראשונה.

לנון שכר את אולפני רקורד פלאנט בניו יורק והחליט לעשות מעשה. באופן אירוני (או פסיכולוגיסטי), הוא שכר את אותו גרעין נגנים שליווה את אשתו יוקו בתקליט שלה: הקלידן קן אשר (ששינה את שמו לדייב אשר), הגיטריסט הצעיר והמבריק דייויד שפינוזה (שבגיל 19 כבר ניגן בתקליט RAM של פול מקרטני ובמהרה גם יתפתח רומן בינו לבין יוקו), הבסיסט גורדון אדוארדס והמתופף ג'ים קלטנר. מוזיקאים נוספים שתרמו לתקליט היו הסקסופוניסט מייקל ברקר והמתופף ריק מארוטה. על זמרי הליווי הופקדו שלוש נשים כהות עור שענו לשם הקולקטיבי SOMETHING DIFFERENT.

אבל מי חסר בתמונה? פיל ספקטור. המפיק המוטרף, שהיה אחראי להפקות הענק בתקליטיו הקודמים של לנון (כולל קיר הסאונד המפורסם), נעדר הפעם. ההפקה כולה נפלה על כתפיו של לנון, שרצה צליל נקי, ישיר ומסחרי יותר. גם יוקו בקושי נראתה בסשנים האלו. האווירה הייתה מקצועית, אך מתוחה. שיר הנושא, MIND GAMES, שפותח את התקליט, הוא באמת אחד מרגעי הקסם האמיתיים של לנון ונשמע כמו שיר אבוד מתקופת IMAGINE. זה לא מקרי. השיר הזה הודבק משני לחנים שלנון כתב עוד בנובמבר 1970, בתקופה ההיא בדיוק. אחד מהם נקרא I PROMISE והשני היה דמו בוסרי בשם MAKE LOVE NOT WAR. לנון סיפר על כך בראיון הידוע שלו לעיתון פלייבוי, זמן קצר לפני מותו: "השיר הזה נקרא במקור MAKE LOVE NOT WAR אבל זה היה שם קלישאתי לטעמי שכבר אי אפשר היה לומר אותו מבלי להישמע מגוחך. לכן החלטתי לעמעם את המסר ולהביא את השיר כאותה גברת בשינוי אדרת".

את ההשראה לשם החדש הוא קיבל ישירות מספר שקרא, שנקרא גם הוא MIND GAMES, מאת רוברט מאסטרס. הספר עסק בכיצד בן אדם יכול להשתפר על ידי שימוש בטריקים של המחשבה. בנוסף, בתוך עטיפת התקליט, הכריזו ג'ון ויוקו על הקמתה של מדינה קונספטואלית חדשה בשם NUTOPIA. מדינה ללא אדמה, גבולות או דרכונים, שכל מי שהכריז על עצמו כאזרח שלה, קיבל "חסינות דיפלומטית" – בדיחה שנונה שנועדה ללגלג על ניסיונות הגירוש של ממשל ניקסון.

עטיפת התקליט נרקחה כולה על ידי לנון עצמו, והיא מספרת את כל הסיפור. התמונה בעטיפה הקדמית מראה תמונה של ג'ון, שצולמה על ידי יוקו. לנון, שזמן קצר לפני תקתוק המצלמה גילח את שער ראשו, נראה מוקטן במימדיו, כמעט נבלע בנוף. מעליו ניצבים פניה של יוקו, גדולים ועצומים, משתלבים בקו הרקיע כמו הר רוחני. עננים מכסים את השמיים ומאיימים לכסות את שני הירחים, שבאים לסמל את ג'ון ויוקו. מצד ימין למטה נוספה לעטיפה חותמת יפנית (שידועה בשם CHOP), שמשמעותה "כמו ענן, צליל יפה".

העטיפה האחורית דומה לקדמית, אך עם שינוי דרמטי: שני הירחים מתחלפים בקשת בענן, ודמותו של ג'ון גדולה יותר במימדיה. הדבר נותן תחושה שהוא התרחק מיוקו (ההר) והתקרב אלינו, הצופים. הקשת באה כנראה לסמל צבעים חדשים ועזים בחייו של לנון. ואכן, מיד עם צאת התקליט, הנבואה האמנותית הזו הגשימה את עצמה. לנון יצא את ביתו המשותף עם יוקו ועבר לזרועותיה של מאי פאנג, במה שייקרא לימים "סוף השבוע האבוד" (שהתחיל בהסכמתה של יוקו ונמשך 18 חודשים). ג'ון לנון סיכם זאת היטב: "התקליט MIND GAMES היה תקליט מעבר בשבילי. לפני כן היה המשוגע הפוליטי ואחרי כן היה ג'ון המוזיקאי. אני שמח עם האלבום הזה. השירים בו קיבלו מצבי רוח שונים, ממש כמו מה שיש לי בחיי".

אבל הקהל הרחב כבר לא ניגש בלהט רב לעוד יצירה של ג'ון לנון. לנוכח מה שהוא המטיר עליהם ב-1972, הפעם הם ניגשו באופן מהוסס, מבלי לדעת האם יתגלה בפניהם לנון הגאון או לנון הטרחן. התקליט אמנם הגיע למקום התשיעי במצעד האמריקאי, אבל המבקרים היו הרבה פחות סלחניים.

עיתון המוזיקה הבריטי NME לא חסך חיצים בביקורתו הקטלנית: "יש מצב שהייתי יכול לומר שזה אלבום נוראי. כי הוא לבטח לא משקף את יכולותיו של לנון. אבל אחרי ארבעה אלבומי סולו, כל אחד יותר גרוע מקודמו, אני לא בטוח שלנון יכול כיום לעשות משהו שהוא יותר ממוזיקה של סופרסטאר חלול. עד כדי כך שצפיה בתוכנית רחוב סומסום נראית מלהיבה יותר. לסיכום, התקליט הזה לא פוגעני. מצד שני הוא לא לא-פוגעני. הוא פשוט כלום אחד גדול".

במגזין רולינג סטון האמריקאי, הביקורת הייתה ארוכה ופילוסופית יותר, אך לא פחות כואבת: "תקליט זה הוא, למיטב ידיעתי, המהדורה הראשונה מהמדינה NUTOPIA, שג'ון ויוקו מכריזים על קיומה בהצהרה בדף המילים. באופן מוזר, זה לא כל כך שונה מהתקליטים שהוא עשה באמריקה בשנים האחרונות. אלו חשפו ירידה מתמדת מנקודות השיא של עבודתו שהייתה מיד לאחר הביטלס. שם, הוא זיקק את ההומניזם הפשטני שלו לכדי אמירה מרגשת אחת של אמונה."

המבקר המשיך וכתב: "עם IMAGINE הוא החל להשפיע על עמדות נטולות כוח רגשי. כשהוא פנה לרכילות קטנונית ולפרשנות חברתית דידקטית (מלמדת בכפייה), ההימור שלו, של שילוב מחשבות פשוטות עם מוזיקה פשוטה, פגע במטרה. אבל מה שהיה מרגש, כאשר הוחל על חייו שלו, הפך יומרני ובלתי נסבל כאשר השתמשו בו כדי להציע פרשנויות הנוגעות לנושאים גדולים יותר."

"מבחינה מוזיקלית, MIND GAMES היא חזרה לצורה של התקליט PLASTIC ONO BAND, שמשתמשת בכמה מאותם המהלכי אקורדים פשוטים, נגינה דומה ומנגינות שבמבט מעמיק יותר מתגלות נטולות מנגינות, המורכבות רק מאוספים נעימים של שירי פופ, גוספל ופולק, כקלישאות רוק, שתלויות במיוחד בסגנון האפוקליפטי של דילן מאמצע שנות הסיקסטיז. המוזיקה פה הייתה עשויה לשמש בסיס לתקליט טוב אם היא הייתה משולבת עם איזו תובנה לירית חדשה ועם תשוקה. אבל במקום זאת, לנון מגיע עם הכתיבה הגרועה ביותר שלו עד כה. מאזין יכול רק לקבל את מילותיו או לדחות אותן. עשיתי את האחרון".

המבקר סיכם בכך שלנון מטיף למקהל המשוכנעים: "מילות השירים של לנון אינן פוגעניות ורק מוטעות בכך שממעיטות בהערכת האינטליגנציה של הקהל שלו. לא צריך להטיף למעריציו של ג'ון לנון לגבי חשיבות האהבה... התקליט החדש ניתן להאזנה בשלמותו, וזה בהחלט יותר ממה שניתן לומר על האלבום הכפול SOME TIME IN NEW YORK. הקול של לנון במצב טוב, ההפקה שלו מעל הממוצע. התקליט הזה חושף עוד אמן גדול מהסיקסטיז שאבד בסביבה החברתית והמוזיקלית המשתנה של הסבנטיז, מנסה בחוסר אונים לכפות את האגו העצום שלו על קהל שכבר ספג את התובנות שלו ועכשיו מחכה בתקווה שהוא יתווה מסלול חדש".

הלהקה הכי חמה בעיר חוזרת, וכולם שואלים: איפה ווליום 2? ב-29 באוקטובר בשנת 1990 יצא האלבום השני של הסופרגרופ, הטראוולינג ווילבריז. אבל שמו הוא... VOL. 3.

אז תרימו את הווליום! חבורת העל הכי מסעירה אז בעולם המוזיקה שחררה את אלבומה השני במספר, אבל משום מה החליטה לקרוא לו "הטראוולינג ווילבריז ווליום 3". למה, אתם שואלים? ובכן, נגיע לזה. על העטיפה התנוססו הפרצופים המוכרים של בוב דילן, ג'ורג' האריסון, ג'ף לין וטום פטי. אבל מעל כולם ריחפה רוחו הגדולה של החבר החמישי, רוי אורביסון המנוח, שחסרונו הורגש בכל צליל.

אבל רגע, בואו נחזור להתחלה. קודם כל, מאיפה השם המוזר הזה, ווילבריז? הסיפור הוא כזה: זו הייתה בדיחה פרטית לחלוטין בין ג'ורג' האריסון לג'ף לין בזמן שעבדו באולפן. בכל פעם שהייתה טעות קטנה בהקלטה, אחד מהם היה אומר לשני בבדיחות, "אל תדאג, WE'LL BURY IT IN THE MIX" (בתרגום חופשי: "נעלים את הטעות במיקס"). המילה BURY הפכה ל-WILBURY, וכשהחבורה התגבשה, השם דבק. האריסון, אגב, הציע בתחילה את השם "הווילבריז הרועדים" (TREMBLING WILBURYS), אבל לין חשב ש"הווילבריז הנוסעים" (TRAVELING WILBURYS) נשמע הרבה יותר קול.

החבורה הזו, שהיא כנראה סופרגרופ עטורת הכוכבים ביותר בתולדות הרוק, נולדה כמעט במקרה, כגחמה של רגע באפריל 1988. ג'ורג' האריסון היה זקוק לשיר חדש עבור הצד האחורי, צד ב', של התקליטון שלו THIS IS LOVE (מתוך התקליט CLOUD NINE). ג'ף לין, שהפיק לו את התקליט, היה בדיוק בעיר ועבד עם רוי אורביסון וטום פטי. האריסון הזמין את כולם לאולפן הביתי של בוב דילן במאליבו, והם החליטו לכתוב ולהקליט משהו קטן ומהיר.

התוצאה? שיר מופלא בשם HANDLE WITH CARE. הכימיה בין החמישה הייתה מחשמלת. כשהאריסון השמיע את השיר למנהלי חברת התקליטים שלו, מו אוסטין ולני וורונקר, הם כמעט נפלו מהכיסאות. "אתה משוגע?!" הם אמרו לו, "השיר הזה טוב מדי בשביל להיות צד ב'. אתם חייבים להקים להקה ולהקליט תקליט שלם!".

וכך היה. באוקטובר 1988 יצא האלבום הראשון, "הטראוולינג ווילבריז ווליום 1". זה היה היסטרי. הלהיטים HANDLE WITH CARE ו-END OF THE LINE כבשו את הרדיו, והתקליט נמכר במיליונים. כדי להוסיף לכיף, החברים אימצו שמות בדויים של משפחת אחים חורגים: נלסון (האריסון), אוטיס (לין), לפטי (אורביסון), צ'ארלי טי ג'וניור (פטי) ולאקי (דילן).

אבל אז, כשהשמחה הייתה בשיאה, הכתה הטרגדיה. בדצמבר 1988, חודשיים בלבד אחרי יציאת האלבום, רוי אורביסון מת במפתיע מהתקף לב. החברים היו שבורים. השמחה הפכה לעצב כבד. לזמן מה, לא היה ברור אם הווילבריז ימשיכו. צצו שמועות שהארבעה הנותרים שוקלים לצרף את זמר העבר, דל שנון, כדי למלא את מקומו של אורביסון, אך ג'ף לין הכחיש את השמועות הללו בתוקף. בסופו של דבר, הם החליטו להישאר ארבעה.

ב-1990, הם התכנסו שוב. למרות שזה היה האלבום השני שלהם, הוא קיבל את השם השובב, "ווליום 3". מי הגה את הרעיון? ג'ורג' האריסון, כמובן. "בוא נבלבל את הממזרים", הוא אמר לחבריו, כמיטב חוש ההומור הבריטי שלו. כדי להוסיף לבלבול, כל החברים החליפו את הכינויים שלהם למשפחת ווילברי חדשה: ספייק (ג'ורג' האריסון), קלייטון (ג'ף לין), מאדי (טום פטי) ובו (בוב דילן). האלבום כולו הוקדש באהבה לחברם שאיננו, לפטי ווילברי (רוי אורביסון).

ההקלטות נערכו באחוזה משנות ה-20 שהחברים שכרו גבוה מעל בוורלי הילס. כמו באלבום הראשון, התהליך היה כולו ספונטני וכיפי. ג'ף לין סיפר אז: "אחרי האלבום הראשון, כולנו רצינו לעשות קצת יותר. לא יוצא לך הרבה פעמים לעבוד עם כל האנשים האלו ביחד. זה כמעט כמו מועדון. זו הקלה לכולם להיות מסוגלים לעשות משהו קצת מחוץ לקופסה, במקום לדאוג, 'אה, אני לא יכול להגיד את זה כי אני ג'ורג' האריסון'. זה פשוט כיף, ואנחנו יכולים לעשות את מה שאנחנו אוהבים".

על תהליך הכתיבה, לין תיאר אווירה משוחררת: "התיישבנו בספרייה, ארבעתנו עם גיטרות אקוסטיות וג'ים קלטנר בתופים, ופשוט התחלנו לכתוב שירים. התחלנו את השיר הראשון והתחלנו להקליט אותו תוך שעה. טייק אחד וזה נעשה. ואז התחלנו עוד אחד. אם נתקענו, תמיד היה מישהו שאמר, 'טוב, חכו רגע, אם אנחנו לא יכולים לצאת מזה, בוא נלך לכאן, בוא ננסה את האקורד הזה'. לפעמים זה אני שאומר את זה. לפעמים זה בוב, או טום, או ג'ורג'. זה ממש שיתוף פעולה".

אבל למרות שיתוף הפעולה, כשזה הגיע למילים, כולם ידעו למי לפנות. "כולנו זורקים רעיונות ומילים", הודה לין. "אבל כשיש לך כותב מילים כמו בוב דילן, ובכן, מה אתה הולך לעשות?".

לעומת ההתלהבות האדירה שקיבל אלבום הבכורה, הפעם קבלת הפנים הייתה קרירה יותר. חלק מהמבקרים היו פחות נלהבים, והיעדרותו של הקול הפעמוני של אורביסון הייתה מורגשת. הרולינג סטון העניק לו רק שלושה כוכבים וחצי והסביר: "לפי האלבום הזה, להיות בו ווילברי זה ודאי כיף יותר מלהיות בוב דילן. עם בו ובוב באותו גוף, נראה שדילן הוריד מעל כתפיו מטען כבד. הווילבריז שיחררו אותו. באלבום זה הארבעה יצרו לעצמם זהות בדויה משכנעת אף יותר מהפעם הראשונה. כל שיר מכיל את כל הארבעה, אבל חסר בו אלמנט ההפתעה שהיה בראשון. לפחות ארבעת החברים פה פשוט נהנים מהמוזיקה וזה מזה ולא לוקחים את עצמם ברצינות כזו, שמעריציהם מתעקשים לדבוק בה". ובכל זאת, האלבום הגיע למעמד פלטינה (מעל מיליון עותקים) וסיפק כמה להיטי רדיו חביבים, כמו SHE'S MY BABY (שכלל סולו גיטרה מחשמל של האורח גארי מור) והקריצה המשעשעת WILBURY TWIST. בניו יורק טימס נכתב אז: "להקת הפופ הסופרסטארית נשארת קרובה לשורשי הרוק של שנות ה-50 וה-60, ונעזרת בבלוז, דו-וופ, רוקבילי ובאדי הולי. אבל האלבום השני שלה הוא מהיר יותר, מצחיק יותר, קל יותר ומרושע יותר מהראשון".

החברים אפילו דיברו ביניהם, בזמן שלגמו בירה טובה באולפן, על יציאה לסיבוב הופעות. הם דמיינו איך זה ייראה, כל החמישה (ולאחר מכן הארבעה) על במה אחת. כמה חבל שזה מעולם לא קרה. אוף!

גם זה קרה ב-29 באוקטובר. מכונת הזמן שלנו עושה היום שעות נוספות! אנחנו צוללים היישר אל דפי ההיסטוריה של הפופ והרוק, עם עצירות מרתקות בשנות השישים, השבעים, השמונים וגם מעבר. אז שימו תקליט, תגבירו את הווליום – אנחנו ממריאים!

1964: הביטלס בפלימות' – ומי רוצה להיות כבאי?

פיצוץ אוכלוסין! בשנת 1964, ארבעת המופלאים נחתו בקולנוע ABC בעיר פלימות' שבאנגליה, במסגרת סיבוב ההופעות הבריטי הסוער שלהם. זו הייתה הפעם השנייה שלהם בעיר, וההיסטריה הייתה בשיאה. הלהקה ניגנה סט של עשרה שירים, כולל להיטים כמו TWIST AND SHOUT ו-A HARD DAY'S NIGHT, אבל לפני שהזיעה ניגרה, הם פגשו את העיתונאים.

במסיבת העיתונאים שנערכה במקום, פול מקרטני נשאל אם הוא מודאג מהיום שבו הבועה, הידועה גם בשם 'ביטלמאניה', תתפוצץ. פול, בקוליות אופיינית, משך בכתפיו ואמר שאינו מודאג כלל מהאפשרות הזו. ג'ורג' האריסון, לעומת זאת, הפתיע את כולם כשגילה שאם המוזיקה לא תצליח, יש לו תוכנית גיבוי: הוא רוצה להיות נהג כבאית. כן, קראתם נכון. וכשכל החבורה נשאלה האם הם מצאו זמן להצביע בבחירות האחרונות במדינה, התשובה הייתה "לא" גורף. הסיבה? "היינו עסוקים מדי בהופעות". ובכן, נראה שהיה להם תירוץ טוב.

1965: הדור שגמגם את דרכו לפסגה

"מקווה שאמות לפני שאתבגר". איזו הצהרה. בשנת 1965, יצא באנגליה התקליטון MY GENERATION של להקת המי, והוא שינה את כללי המשחק. פיט טאונסנד, הגיטריסט וכותב השירים המחונן של הלהקה, כתב את השיר בנסיעת רכבת מלונדון לסאות'האמפטון. הסיבה למרמור? זה היה יום הולדתו ה-20. טאונסנד הצעיר חש שהוא כבר זקן מדי עבור עולם הרוק'נ'רול ושזמנה של הלהקה באור הזרקורים קצוב. דינוזאור בן 20.

אבל הסיפור האמיתי מאחורי הקלאסיקה הזו הוא הגמגום המפורסם של הסולן, רוג'ר דאלטרי. מסתבר שלדאלטרי אכן היה גמגום קל, ובמהלך ההקלטות הוא התקשה לשמוע את עצמו באוזניות ונאבק להתאים את המילים לקצב. התוצאה הייתה גמגום מקרי. מנהל הלהקה, קיט למברט, שמע את הטייק הזה ועיניו נצצו. הוא ניגש לדאלטרי ודרש ממנו: "תגמגם! תגמגם את המילים – זה גורם לזה להישמע כאילו אתה על ספידים!". דאלטרי, שכנראה באמת היה קצת נסער, ציית. השאר היסטוריה. ה-BBC כמעט צנזר את השיר מחשש שיפגע ברגשות המגמגמים, אבל הלהיט היה גדול מדי מכדי לעצור.

ולגבי ההצהרה המפורסמת? ובכן, למרבה האירוניה (או השמחה), שלושה מארבעת חברי הלהקה המקוריים בהחלט התבגרו, ובענק. רק המתופף הפרוע, קית' מון, עמד בהבטחה כשמת בטרם עת בגיל 32.

1968-1969: מיתולוגיות רוק נולדות

הכנסייה החשמלית של הנדריקס (1968): בלוס אנג'לס, באולפני TTG, ג'ימי הנדריקס לא סתם הקליט – הוא כינס אספה. באותה שנה הוא עבד על יצירת המופת שלו, ובנוסף ללהקת ה-EXPERIENCE הקבועה (מיץ' מיטשל בתופים ונואל רדינג בבס), הוא הזמין חברים למסיבה. ואיזו רשימת אורחים: ג'ק קסידי מלהקת ג'פרסון איירפליין הגיע לנגן בס, גרהאם בונד ניגן בקלידים, לוואל ג'ורג' (לימים מלהקת LITTLE FEAT) תרם צלילי חליל, לי מייקלס ישב מאחורי אורגן ההאמונד, ובאדי מיילס הצטרף על מערכת תופים נוספת. הנדריקס כינה את ההרכב המורחב והחד-פעמי הזה בשם ELECTRIC CHURCH. מתוך הסשנים האלה נולדו, בין היתר, קטעים שהפכו לשירים כמו VOODOO CHILE.

הצילום שסגר את הזפלין (1969): בשנת 1969, להקת לד זפלין צולמה לתמונה אייקונית שהופיעה בעטיפה האחורית של תקליט הבכורה שלהם. מי לחץ על כפתור הקליק? לא אחר מאשר כריס דרג'ה. אם השם מצלצל לכם מוכר, זה בגלל שדרג'ה היה הבסיסט המקורי של היארדבירדס, הלהקה שמתוכה צמח ג'ימי פייג'. לאחר שהיארדבירדס התפרקו, פייג' ניסה להקים "יארדבירדס חדשים" עם דרג'ה כדי למלא התחייבויות לסיבוב הופעות בסקנדינביה. דרג'ה הסכים בתחילה, אך מהר מאוד החליט לפרוש ולפצוח בקריירה חדשה ומרגשת כצלם. הוא אפילו שלח לפייג' מכתב ובו דרישה להפסקת שימוש בשם, מה שאילץ את פייג' למצוא שם חדש. השאר, כמו שאומרים, זה לד זפלין. הצילום של דרג'ה בעטיפה האחורית היה אחת העבודות המקצועיות הראשונות שלו.

שנות השבעים: פ'אנק, פולק, פרוג ומה שביניהם

דילן ובאאז בקרקס הנודד (1975): בשנת 1975, בוב דילן החליט שנמאס לו מאצטדיונים מנוכרים. הוא רצה לחזור לבסיס, להופיע באולמות קטנים ואינטימיים. כך נולד סיבוב ההופעות המיוחד שנקרא ROLLING THUNDER REVUE, שהיה יותר קרקס מוזיקלי נודד מאשר טור רגיל. דילן הזמין חברים, והרשימה הייתה מסחררת: ג'וני מיטשל, רוג'ר מגווין, מיק רונסון ועוד. הוא הזמין גם את חברתו משכבר הימים, הזמרת ג'ון באאז. בתחילה, באאז חששה מאוד להיענות להזמנה. היא לא ידעה למה לצפות מהאקס המפורסם ומהאווירה הכאוטית, אך במהרה היא נשאבה פנימה והחלה ליהנות מכל רגע של ספונטניות מוזיקלית.

פ'אנקדליק והבלבול הגדול (1976): ג'ורג' קלינטון, המוח המעוות והמבריק מאחורי אימפריית ה-P-FUNK, היה בשיאו ב-1976. באותה שנה יצא התקליט החדש של להקת האם שלו, פ'אנקדליק, שנקרא HARDCORE JOLLIES. זה היה התקליט הראשון שלהם בחברת תקליטים גדולה (האחים וורנר), והוא הוקדש כולו "לנגני הגיטרה ברחבי העולם". למרות שהגיטריסט המייסד אדי הייזל כבר לא היה רשמית בלהקה, הנגינה הלוהטת שלו עדיין נשמעה בתקליט, גם אם לא קיבל על זה קרדיט. קלינטון תיחזק אז שתי להקות במקביל, פארלמנט (שהייתה יותר פ'אנקית עם כלי נשיפה והרמוניות) ופ'אנקדליק (שהייתה רוקית וגיטריסטית יותר), עם כמעט אותם נגנים. ההופעות שלהן היו חלליות ומוחצנות, כמו גרסה שחורה ופ'אנקית למופעים של אליס קופר או קיס. קלינטון חשש אז שיתפסו אותו כ"נפוח ויומרני", אבל התעקש ש"זו רק מוזיקת פ'אנק". כדי להוסיף שמן למדורה, בדיוק חודש לפני יציאת התקליט החדש בוורנר, חברת התקליטים הקודמת של הלהקה (ווסטבאונד) שחררה תקליט משלה, TALES OF KIDD FUNKADELIC, שהוקלט באותם סשנים. הקהל היה מבולבל לחלוטין, וחברות התקליטים חשדו שקלינטון משחק בהן ונותן את החומר הטוב למתחרה. עבור ג'ורג' קלינטון? זה היה כל הכיף.

פרוג-רוק משפחתי (1971): להקת הרוק המתקדם הבריטית FAMILY שחררה את התקליט FEARLESS. עיתון SOUNDS פרסם בביקורתו: "זה התקליט הטוב ביותר של הלהקה הזו שהצליחה להפיק רוק מלא בניגודים נהדרים. מעולה!...". בעיתון CREEM נכתב אז: "זה אלבום טוב וחזק, עמוס ברו'קנ'רול הבריטי האינטנסיבי ועתיר האנרגיה שנעשה בימים אלה. עדיין, לא ממש טוב כמו התקליט הקודם שלהם ויש בו כמה שירים שנועדו למלא חורים". בעיתון CRAWDADDY נכתב אז: "התקליט לא פחות ממבריק. צד ב' הוא הכי קליט ששמעתי מזה הרבה מאוד זמן. חלק ניכר מהכוח של האלבום טמון באינסטרומנטליות המגוונת של הלהקה. למרות שהטווח שלה רחב, אף אחד לא נתקע פה ביומרות מוזיקליות". התקליט צעד שבועיים במצעד הבריטי והגיע למקום ה-14 וזה הראשון (משניים) בו השתתף חבר הלהקה החדש, הבסיסט-זמר, ג'ון ווטון.

קידום מכירות בסטאקס (1970): רגע חשוב בחברת התקליטים המשפיעה 'סטאקס'. שלושה מוזיקאים מרכזיים מונו למשרות של סגני נשיאים: הגיטריסט האגדי סטיב קרופר (מלהקת הבית 'בוקר טי והאם ג'יז' ואחד המפיקים החשובים בסול), והצמד אייזק הייז ודייויד פורטר. הייז ופורטר היו צמד כותבי השירים הלוהט של החברה, אחראים ללהיטים כמו SOUL MAN ו-HOLD ON, I'M COMING, והייז עצמו בדיוק פרץ כאמן סולו ענק. זה היה מהלך של העצמת האמנים בתוך החברה.

תופינים קצרים מהסבנטיז:

1970: להקת הבלוז-רוק CANNED HEAT התאוששה ממותו של אל ווילסון וצירפה גיטריסט חדש לשורותיה – ג'ו סקוט. הוא קפץ ישר למים באמצע סיבוב הופעות של הלהקה באנגליה.

1973: להקת ההארד רוק האמריקאית גרנד פ'אנק שחררה תקליטון חדש עם השיר WALK LIKE A MAN, מתוך התקליט SHININ' ON.

שנות ה-80 וה-90: יציאות דרמטיות

חברי RUSH יוצאים מהבמה (1981): בשנת 1981, שלישיית הפרוג הקנדית RUSH שחררה את אלבום ההופעה הכפול השני שלה, EXIT STAGE LEFT, שלווה גם בסרט הופעה באותו שם. האלבום הוקלט בעיקר במונטריאול ובגלזגו במהלך הטורים של התקליטים הקודמים. הלהקה, הידועה בפרפקציוניזם שלה, התמודדה עם אתגרים משמעותיים באיכות הסאונד. האקוסטיקה של האולמות הקשתה על השגת צליל חי ונקי. המפיק הנאמן שלהם, טרי בראון, עבד שעות נוספות במיקס הדיגיטלי כדי לסנן רעשים מיותרים ולהעניק את הסאונד העוצמתי שאפיין אותם.

מעריצים חדי אוזן שמו לב שהאלבום הזה שקט יותר במונחים של רעשי קהל. זו לא הייתה טעות, זו הייתה החלטה מכוונת. חברי הלהקה רצו שההופעה החיה תשמע קרובה ככל האפשר לעבודת האולפן המהוקצעת שלהם. בראון הפחית את רעש הקהל במיקס הסופי, מה שהעניק לתקליט איכות מלוטשת, כמעט סטרילית. הביצועים, כמובן, היו חסרי פשרות, וגולת הכותרת הייתה סולו התופים המורחב של ניל פירת בקטע YYZ, סולו שגרם לאלפי מתופפים צעירים ברחבי העולם להזיל ריר ולנסות לפענח מה לעזאזל הוא עושה שם.

אקסל שולח פקס (1996): דרמה ענקית בעולם הרוק הכבד. בשנת 1996, לאחר חודשים של שמועות ומתיחות, הודיע זמר להקת גאנס אנד רוזס, אקסל רוז, שהגיטריסט המקורי, סלאש, כבר אינו חבר בלהקה. איך הוא הודיע? בשיא הטכנולוגיה של הניינטיז: הוא שלח פקס למערכת של MTV בערב ליל כל הקדושים. הסכסוך בין השניים התפוצץ סביב חילוקי דעות אמנותיים, במיוחד התעקשותו של אקסל להכניס ללהקה את חברו פול טוביאס, שסלאש תיעב. הקש ששבר את גב הגיטריסט היה הדרישה של אקסל להקליט קאבר ל-SYMPATHY FOR THE DEVIL עבור הסרט "ראיון עם ערפד", סרט שסלאש שנא. עבור המעריצים, זו הייתה רעידת אדמה.

חדשות ועדכונים

גיל סקוט-הרון מסתבך (2001): חדשות עצובות מעולם הסול והשירה המדוברת. המוזיקאי והמשורר המשפיע גיל סקוט-הרון נידון למאסר בבית משפט בניו יורק. ההרשעה הגיעה לאחר שסקוט-הרון לא התייצב לדיון קריטי בנוגע לשיקום חובה מסמים. הדיון היה חלק מהסדר טיעון קודם שלו, בגין אישום בהחזקת סמים. זו הייתה תקופה קשה עבור האמן שסבל מהתמכרות קשה.

הראשים של הביטלס למכירה (2005): סיפור מוזר. ארבע בובות השעווה המקוריות של הביטלס, אלו שכיכבו במוזיאון מדאם טוסו וגם ניצבו בגאווה בעטיפה המפורסמת של סרג'נט פפר, הוצגו למכירה פומבית. או ליתר דיוק, רק הראשים. מסתבר שגופי הבובות נשארו במוזיאון, אך הראשים הוחלפו עם השנים ונעלמו. בשנת 2005 צצו לפתע הראשים של ג'ון, ג'ורג' ורינגו, ונמכרו במכירה פומבית בסכום נאה של 81,500 ליש"ט. ומה עם הראש של פול? הוא עדיין נחשב אז "נעדר". מישהו ראה?

שני מוזיקאים בריטים נהדרים נולדו היום:

דני ליין (נולד ב-1944 בשם בריאן פרדריק היינס): האיש שהיה שם בשתי להקות ענק. הוא היה הסולן המקורי במודי בלוז ושר את הלהיט הראשון שלהם, GO NOW. בשנות השבעים הוא חבר לפול ולינדה מקרטני והיה חבר קבוע בלהקת כנפיים (WINGS) במשך כל עשר שנות פעילותה, ואף כתב עם פול את הלהיט הענק MULL OF KINTYRE.

דייויד פאטון (נולד ב-1949): הסולן והבסיסט של להקת הסבנטיז המצליחה PILOT, שהביאה לנו את הלהיטים הבלתי נשכחים MAGIC ו-JANUARY (שהגיע למקום הראשון בבריטניה).

הכותרות צעקו: "פרנקי הולך להרעיד את העולם!" – והן צדקו. ב-29 באוקטובר בשנת 1984 יצא אלבום כפול, מסקרן, שערורייתית, מופק היטב ורב מכר מיידי של להקת פרנקי הולך להוליווד. שמו הוא WELCOME TO THE PLEASUREDOME.

בתוך חודשים ספורים בשנת 1984, 'פרנקי' הפכו מלהקת מועדונים מפוקפקת לתופעה בריטית שאי אפשר היה להתעלם ממנה. הם לא היו רק להקה, הם היו פרויקט אמנותי, מכונת יחסי ציבור משומנת שסיפקה כותרות בקצב מסחרר. אחד העיתונים הכריז עליהם בדרמטיות: "יש להם את השנינות של הביטלס, הלכלוך של הסטונס והפראות של הסקס פיסטולס". הגזמה? אולי, אבל זה עבד.

החבורה, שהוקמה בליברפול (נו, כמו הביטלס!) ב-1980, קיבלה את מתנת חייה כשהמפיק טרבור הורן (כן, ההוא מהבאגלס ולהקת יס) ראה אותם בטלוויזיה. הורן, שכבר נחשב לקוסם אולפנים, היה להוט להחתים אותם בלייבל החדש והנוצץ שלו, ZTT. הוא זיהה את הפוטנציאל הפרובוקטיבי של הסולן, הולי ג'ונסון, ושל הרקדן/זמר הליווי, פול ראת'רפורד, וידע בדיוק איך לארוז את הסחורה. אז הוא לקח את הלהקה לאולפן והשקיע סכומי עתק, מדבר היה על מאות אלפי פאונד, כדי ליצור סאונד ענק, כמעט קולנועי, באמצעות סינטיסייזר ה-FAIRLIGHT CMI החדשני. למעשה, רוב הנגנים באלבום הראשון כלל לא היו חברי הלהקה, אלא נגני אולפן מהשורה הראשונה שהורן הביא כדי לממש את החזון הגרנדיוזי שלו.

התקליטון הראשון שהם שיגרו, RELAX, עשה הכל חוץ מלהרגיע. הולי ג'ונסון סיפר שהרעיון לשיר "תירגע, אל תעשה את זה" צץ בראשו כשאיחר לחזרה בחורף 1982, אבל מהר מאוד השיר קיבל משמעויות מיניות ברורות ובוטות. הקהל נחלק לשניים: אלה שנרעשו מהתוכן ואלה שרצו לחנויות. ואז הגיעה הדרמה הגדולה: שדרן הרדיו הבכיר של הבי.בי.סי, מייק ריד, שמע את השיר ואת העטיפה הפרובוקטיבית, נגעל, והסיר את התקליט מהפטיפון בשידור חי. הבי.בי.סי החרים את השיר רשמית. התוצאה? RELAX זינק היישר למקום הראשון ונשאר שם חמישה שבועות. פול מורלי, גאון השיווק של ZTT, חגג. הוא הציף את הרחובות בחולצות T עם כיתובים פשוטים כמו FRANKIE SAY RELAX ו-FRANKIE SAY WAR! HIDE YOURSELVES. הפרנקימאניה יצאה לדרך, וגם הקליפ המקורי, שצולם במועדון S&M, נאסר לשידור כמעט בכל מקום.

אחרי RELAX, הציפיות היו בשמיים. 'פרנקי' סיפקו את הסחורה עם TWO TRIBES, המנון אנטי-מלחמתי קצבי ומפחיד. השיר נפתח בצפירת אזעקה, והמילים נכתבו בהשראת האמונה המיוחסת לנשיא ארה"ב דאז, רונלד רייגן, שישו יחזור לכדור הארץ רק לאחר מלחמה גרעינית. "שני השבטים" היו כמובן ארצות הברית וברית המועצות, בעיצומה של המלחמה הקרה. הקליפ, שבויים על ידי צמד הגאונים קווין גודלי ולול קרים (יוצאי להקת 'עשרה סי סי'), היה יצירת מופת קטנה של פרובוקציה. הוא הציג קרב היאבקות אלים וקורע מצחוק בין כפילים של רייגן והמנהיג הסובייטי, קונסטנטין צ'רניינקו, בזירה מלאה בנציגי אומות העולם שמהמרים על התוצאות. "ניסינו לגרום לקהל באולפן להתנהג בפראות", סיפר גודלי, "צעקנו להם 'להרוג! להרוג!' וחלקם באמת נכנסו לזה והתחילו להרביץ אחד לשני". גם הקליפ הזה נאסר לשידור בחלק מהרשתות. והתוצאה? השיר שהה במקום הראשון תשעה שבועות.

הלהיט השלישי ברציפות שהגיע למקום הראשון היה THE POWER OF LOVE. זו הייתה בלדה מרהיבה, מלאת דרמה, שהציגה את היכולות הקוליות יוצאות הדופן של הולי ג'ונסון (איזה זמר!!!). אבל 'פרנקי' לא יכלו לשחרר שיר בלי שערורייה נלווית. הקליפ לשיר, שיצא לקראת חג המולד, הציג את חברי הלהקה משחזרים את סצנת לידת ישו, מה שכמובן הרגיז את הממסד הדתי. בתקופה שבה רוב כוכבי הפופ העדיפו להסתתר עמוק בארון, הולי ג'ונסון ופול ראת'רפורד היו פתוחים לחלוטין לגבי נטיותיהם המיניות. החשיפה הזו רק הוסיפה תבלין למיתוג של הלהקה ומכרה עוד ועוד תקליטונים.

כשהאלבום הכפול WELCOME TO THE PLEASUREDOME סוף סוף יצא, הוא כבר הכיל את שלושת הלהיטים העצומים האלה. השאלה היא האם אלבום כפול לא היה מוגזם מדי עבור מה שהיה ללהקה באמת להציע. חלק גדול מהאלבום רופד בגרסאות כיסוי, שהופקו בצורה מרהיבה אך עדיין היו גרסאות כיסוי. ביניהן FERRY CROSS THE MERSEY (בכל זאת, הם מליברפול וזה שיר-המנון מקומי של ג'רי אנד דה פייסמייקרז), BORN TO RUN של ברוס ספרינגסטין, ו-WAR של אדווין סטאר.

האלבום השני, LIVERPOOL, יצא באוקטובר 1986. הוא היה אלבום רוקי יותר, שהוקלט כלהקה "אמיתית" ולא כפרויקט אולפן של הורן. הוא הגיע למקום החמישי בבריטניה ונחשב להצלחה מסחרית, אבל מאחורי הקלעים הכל התפרק. במהלך סיבוב ההופעות לקידום האלבום, הריבים הפנימיים הפכו לבלתי נסבלים. הולי ג'ונסון שמר על עצמו בנפרד משאר חברי הלהקה, והמתח הגיע לנקודת רתיחה. בסופו של דבר, ג'ונסון החליט לפרוש.

זמן קצר לאחר פרישתו, הוצע לג'ונסון חוזה סולו נחשק. כאן נכנסה לתמונה חברת התקליטים ZTT. טרבור הורן, שחש נבגד, תבע את ג'ונסון בטענה שהחוזה המקורי שלו כובל אותו לחברה ומונע ממנו להקליט עבור כל גורם אחר. התביעה הייתה מרה, ממושכת וחשפה את כל הלכלוך של תעשיית המוזיקה. לאחר שנתיים של מאבק משפטי, בית המשפט העליון פסק לטובתו של ג'ונסון. השופט קבע כי התנאים המגבילים בחוזה של ZTT היו כל כך דרקוניים וחד-צדדיים, עד שהם אינם סבירים.

המשקעים היו קשים. שנים לאחר מכן, כשערוץ VH1 ניסה לארגן איחוד של הלהקה, היה זה ג'ונסון שהטיל וטו מוחלט, לאכזבתם המרה של האחרים. הם כן התאחדו, באופן חד פעמי, בשנת 2023, כשתחרות האירוויזיון הגיעה לעיר הולדתם ליברפול, וניגנו יחד לראשונה מזה עשורים.

אוסף ממש סבבה של להקת אבבא! ב-29 באוקטובר בשנת 1979 יצא אוסף הלהיטים השני של להקת אבבא, שנועד ללוות את סיבוב הופעות הלהקה בצפון אמריקה ובאירופה. ברור שזה הפך להיות רב מכר היסטרי.

אז בואו נשים את התקליט על הפטיפון ונעשה סיבוב קליל על הלהיטים שהרכיבו את הפלא הזה: המחט נוגעת בוויניל, והבום הראשון הוא GIMME GIMME GIMME. והרצועה החדשה הזו, שהוקלטה במיוחד לאוסף, סיפקה למסיבות הדיסקו של התקופה עוד צלילים משכנעים לרקוד ולשיר, כשקולה המוביל של אנייטה פלצקוג פשוט מהפנט.

אבל אבבא הם לא רק נצנצים. הרצועה הבאה, KNOWING ME KNOWING YOU, מביאה טון רציני וכואב יותר. זה היה השיר הראשון שרמז על הסדקים בממלכה. ביורן אולבאוס הגה את השיר הזה בתקופה שבה היחסים בתוך הקבוצה כבר היו מתוחים. "אני חושב שכתבתי את זה לפני הגירושים," הוא הרהר מאוחר יותר, "במובנים רבים, הגירושים שלי מאנייטה היו ידידותיים, פשוט התפרקנו והחלטנו שניפרד. הגירושין של בני ופרידה היו קצת יותר קשים".

ממשיכים ל-TAKE A CHANCE ON ME, שהתחיל בכלל תחת השם המשונה BILLY BOY. מסתבר שהמקצב המפורסם של "ט-ק-צ'" הגיע כשביורן, חובב ריצה ידוע, היה ממלמל לעצמו את המקצב הזה בזמן ריצה. השראה בדרכים. הלהקה כבר הזרימה טונות של כסף בשלב הזה, ולכן השיר הבא, MONEY MONEY MONEY, הוא קריצה אירונית במיוחד. כשפרידה שרה בכזה רגש כמה קשה להיות עני בעולם עשיר, קשה שלא לחייך.

ואז מגיע ROCK ME. במקור קראו לו BABY, וזה היה שיר קצת יותר ותיק (משנת 1974) שבו ביורן עצמו לקח את המיקרופון. חלק מהמוזיקאים שניגנו בהקלטה העידו שהוא נשמע הרבה יותר גולמי ורוקי באולפן, אך הלהקה בחרה, כדרכה, בסאונד נקי ומלוטש יותר בעת המיקס הסופי. ביורן התחרט על כך שאבבא לא פעלה יותר בתחום הרוק: "היינו הרבה יותר טובים בפופ טהור. ידענו שאין לנו את זה בתחום הרוק".

הרצועה הבאה היא EAGLE, שבאופן מפתיע לא המריא כמו הלהיטים שמסביבו. במקור הוא נקרא HIGH HIGH. ביורן: "הטקסטים בשיר נוצרו בהשראת ג'ונתן ליווינגסטון השחף (הרומן של ריצ'רד באך), למרות שבמקרה הזה, זה היה עייט. ניסיתי ללכוד את תחושת החופש והאופוריה שקיבלתי מקריאת הספר הזה". עם אורך של כמעט שש דקות, זה היה השיר הארוך ביותר שלהם עד אז.

השיר שחותם את הצד הראשון נקרא ANGELEYES, שבמקור נשא את השם המסתורי KATAKUSOM. לדברי בני אנדרסון, השיר הזה כמעט ולא נכנס לאוסף. "כפי שאני זוכר את זה, הרגשנו שזה לא טוב. זה לא כל כך גרוע אחרי הכל," הוא הודה. ביורן היה נחרץ יותר והודה שאינו גאה בשיר הזה במיוחד.

הופכים צד! צד ב' נפתח בפיצוץ: DANCING QUEEN, הלהיט העצום משנת 1976. בני וביורן רצו קצב ריקודים חדש ופנו להשראה בשיר ROCK YOUR BABY של ג'ורג' מקריי. שם הם מצאו את גרוב הדיסקו המושלם. הם הקליטו כלי נגינה בסיסיים והיו מרוצים מהתוצאה. כשבני חזר הביתה עם ההקלטה והשמיע אותה לאשתו פרידה, היא פשוט פרצה בבכי מרוב התרגשות. גם אנייטה שמעה את ההקלטה וידעה מיד שמדובר בלהיט ענק. היה זה סטיג אנדרסון, מנהל הלהקה, שהבריק כשהחליט לשנות את הקונספט של השיר למלכת הריקודים.

השיר הבא הוא DOES YOUR MOTHER KNOW, עם שירה מובילה של ביורן. במקור הוא נקרא I CAN DO IT. נעשו מספר ניסיונות להקליט את השיר עם אנייטה ופרידה בשירה הראשית, אבל ביורן התעקש. "חשבתי שהשיר היה להיט פוטנציאלי, ובאמת קצת חששנו לקבל אותי בתור הסולן הראשי בו. משום מה שרתי את זה בכל מקרה, ואני חושב שזו הייתה טעות גדולה," הוא אמר בצניעות אופיינית.

אחריו מגיע CHIQUITITA עם האווירה הייחודית שלו. במקור הוא נקרא, "בזרועות רוזליטה". השיר הזה זכה לפרסום עולמי נוסף כשהלהקה ביצעה אותו במופע "מוזיקה למען יוניצ'ף" ותרמה את כל ההכנסות ממנו. משם יוצאים בסערה לרחבת הריקודים עם SUMMER NIGHT CITY. ההקלטה של השיר הזה לא הייתה קלה בכלל ונחשבה לסיוט אולפני. ביורן הסביר שהקצב בו סוטה קצת והמיקס לא טוב, אך זה נעשה בגלל לחץ כבד מחברת התקליטים להביא שיר חדש ומהר.

השיר הבא הוא I WONDER, שנועד במקור להיות חלק מיצירה מוזיקלית ארוכה יותר בשם "הנערה עם שיער הזהב" שתכננה אבבא לתקליט הקודם שלהם, THE ALBUM. זה כמובן לא להיט מסיבות ברור, אלא קטע תיאטרלי יותר. ולקראת סיום, מגיע THE NAME OF THE GAME, שבמקור נקרא A BIT FOR MYSELF. בני וביורן, שמאוד אהבו אז את האלבום"שירים במפתח החיים" של סטיבי וונדר, לקחו את ליין הבס המהפנט מלהיטו I WISH, ושאבו ממנו השראה ענקית ליצירת ליין הבס המורכב בשיר הזה.

השיר שמסיים את האוסף המפואר הזה הוא THANK YOU FOR THE MUSIC. גם הוא היה חלק מאותה יצירה מוזיקלית ארוכה, והפך מאז להמנון אהוב בקרב מעריצי הלהקה ברחבי העולם, ובעצם, להצהרת כוונות של הלהקה כולה. המון תודה לכם על המוסיקה, חברי אבבא!

בונוס: הקול של בלנסטון חזר מהכפור (הפקידותי)

מי שחשב בשנת 1971 שקולין בלנסטון, הקול הממיס והייחודי של להקת הזומביס, נעלם סופית אל דפי ההיסטוריה – מוטב היה שיחשוב שוב. לאחר כמה שנים משונות מאוד, בלנסטון חזר ב-1971 בגדול, והפעם חברת CBS החליטה לשים מאחוריו את כל הכוח (והרבה כסף). התקליט החדש שלו אז, ONE YEAR, החל להתגלגל ולקבל ביקורות נלהבות וזמן אוויר יקר ברדיו. אבל כדי להבין את הקאמבק הזה, חייבים לחזור להתחלה, לסיפור המוזר של הזומביס.

זה לא היה סיפור רוק טיפוסי. הזומביס לא שילמו שום "דמי חברות" במועדוני בלוז אפופי עשן. הם היו חמישה תלמידי בית ספר מסנט אלבנס: רוד ארג'נט בפסנתר, קולין בלנסטון בשירה, פול אטקינסון בגיטרה, יו גרנדי בתופים ופול ארנולד בבס (שהוחלף כמעט מיד בכריס ווייט, כי היו לו יותר מדי שיעורי בית לעשות). הם התאגדו באביב 1964, בעיצומה של מהפכת הביטלס. הלהיט הראשון שלהם, SHE'S NOT THERE, הפך ללהיט עולמי היסטרי שמכר מיליונים. פתאום, בלי שום הכנה, הם היו אלילים בינלאומיים.

ההורים ומנהלי בתי הספר, באופן מפתיע, קיבלו את זה בברכה. הלהקה הוחתמה אצל אמרגן פעיל בשם טיטו ברנס וקיבלה חוזה הקלטות ב-DECCA דרך קרוב משפחה רחוק של כריס ווייט, קן ג'ונס. הטירוף היה מיידי. הם טסו לארצות הברית להופעות בניו יורק, שם המעריצות הצרחניות לא אפשרו להם אפילו לצאת מהמלון. הם סיירו באמריקה שלוש פעמים.

כדי למקסם את הרווחים, DECCA מיהרה להוציא בדצמבר 1964 תקליט ראשון, שהיה ברובו חומר בינוני שנאסף בחיפזון (ושנים לאחר מכן יצא מחדש בתור THE WORLD OF THE ZOMBIES). הם אולצו ללבוש חליפות תואמות, שלפי השמועות נראו כאילו נרכשו ברגע האחרון בסופרמרקט, ומגפיים צבועים. קולין סיפר פעם שבקושי היה יכול לנשום עמוק בחליפה שלו, מחשש שהמכנסיים פשוט ייפלו. ה"רומנטיקה" של חיי הדרכים כללה נסיעות בוואן אדום-לבן, שנראה כמו אוטו גלידה, הגיע למהירות מסחררת של 54 קמ"ש (בירידה ועם רוח גבית), והיה כל כך קר שהם נאלצו לשבת בתוך שקי שינה בין הופעות.

אחרי ההתחלה המטאורית, הלהיט LEAVE ME BE נכשל. TELL HER NO עוד הצליח להגיע לצמרת, אבל משם החלה דעיכה איטית. הם המשיכו לעבוד המון בחו"ל, בסקנדינביה, צרפת וגרמניה, אבל משהו נתקע. המפיק שלהם ב-DECCA, קן ג'ונס, התעקש לשחזר שוב ושוב את הסאונד הדק והנושם של SHE'S NOT THERE, מה שמנע מהלהקה להתפתח. החברים מעולם לא הורשו להשתתף במיקסים של התקליטים של עצמם. ב-1968, קולין ופול אטקינסון הרגישו שפשוט נמאס להם. בפעם הראשונה שהנושא עלה לדיון, הלהקה פשוט התפרקה.

אבל רגע לפני הסוף, הם הספיקו לעשות מעשה. חוזה ה-DECCA שלהם פג (והחברה כלל לא הייתה מעוניינת לחדש אותו), אז הם חתמו ב-CBS. הם קיבלו 1,000 ליש"ט מקדמה, רוד ארג'נט וכריס ווייט הוסיפו עוד 500 ליש"ט מתמלוגי כתיבת השירים שלהם, ובתקציב זעום של 1,500 ליש"ט, הם הקליטו בעצמם את כל מה שהיה להם להגיד. במקום תזמורת יקרה, הם השתמשו במלוטרון שנח באולפני EMI באבי רואד ושימש גם להקלטות של הביטלס בתקליטון על שדות התות לנצח ובתקליט סרג'נט פפר. רוד וכריס אפילו שילמו מכיסם הפרטי עבור המיקס סטריאו.

התוצאה הייתה התקליט ODESSEY AND ORACLE. גם כאן, הגורל התבדח על חשבונם. המעצב הגרפי, טרי קווירק, חבר של כריס ווייט, עשה שגיאת כתיב וכתב ODESSEY במקום ODYSSEY. הלהקה הייתה כל כך מובכת שניסתה לטעון שזה היה מכוון, אבל זו הייתה פשוט טעות. CBS לא התלהבו לשחרר את התקליט באמריקה, ורק אחרי התערבות נמרצת של המפיק והמוזיקאי אל קופר, הוא שוחרר בתת-לייבל בשם DATE.

ואז הגיע האבסורד הגדול מכולם. כשהתקליט סוף סוף יצא, הזומביס כבר לא היו קיימים. כולם המשיכו הלאה. ואז, כמעין מחשבת-לוואי, קולומביה שחררה סינגל מתוך התקליט, TIME OF THE SEASON (שיר שבלנסטון לא סבל ולא השתוקק להקליט אותו). השיר התפוצץ ומכר יותר משני מיליון עותקים, והפך לאחד הלהיטים הגדולים של השנה. קולין, שכמעט סירב לשיר אותו כי רוד ארג'נט העיר לו על הביצוע, מצא את עצמו עם להיט ענק – אבל בלי להקה.

האנדרלמוסיה חגגה. להקות מזויפות החלו לצוץ בארצות הברית, מכנות את עצמן "הזומביס" וגורפות אלפי דולרים להופעה. אמרגן של אחת הלהקות המזוייפות סיפר לכתבים ש"הזמר המקורי נהרג בתאונת דרכים", מה שכנראה הפתיע מאוד את קולין.

ומה עשה קולין בזמן ששירו כבש את אמריקה? הוא היה שבור לב מהפירוק, ומרושש לחלוטין. כמו שאר חברי הלהקה (מלבד רוד וכריס, שהרוויחו מתמלוגים), הוא גילה שאחרי שנים של הצלחה, הוא נותר כמעט בלי גרוש בגלל ניהול כושל. הוא נאלץ להתקשר לסוכנות תעסוקה ומצא עבודה כפקיד ביטוח פשוט במשרדי "סאן אליאנס" בווסט אנד של לונדון. הוא סיפר שהעבודה הייתה מרגיעה, אבל הוא החל לחשוש מהרעיון שיהפוך לפקיד בן 40 שיושב מאחורי אותו שולחן.

השינוי הגיע כשהמפיק מייק הרסט שכנע אותו לחזור להקליט. קולין הסכים, אבל בתנאי אחד: הוא לא רצה להשתמש בשמו. הרסט המציא את השם ניל מקארתור, וקולין, בתור מקארתור, הקליט גרסה חדשה ל-SHE'S NOT THERE. באופן אירוני, השיר שוב הפך ללהיט. הוא הקליט עוד כמה סינגלים תחת השם הזה, אבל כל העסק די התפייד.

ב-1970 הוא סוף סוף השתחרר מהחוזה שלו ב-DERAM וחזר ל-CBS, הפעם כאמן סולו בשמו האמיתי. הוא התאחד עם חבריו הוותיקים, רוד ארג'נט וכריס ווייט, שהפיקו עבורו את תקליט הסולו הראשון. העבודה על התקליט ארכה שנה שלמה, ומכאן שמו – ONE YEAR. הוא הוקלט בטפטופים, בין ההתחייבויות של רוד וכריס ללהקה החדשה שלהם, ארג'נט. התוצאה הייתה תקליט אינטימי ומלודי, שכלל את הנגנים של ארג'נט (הבסיסט ג'ים רודפורד והמתופף רוברט הנריט), עיבודים תזמורתיים של טוני ויסקונטי, ואפילו שיר ישן של הזומביס (SHE LOVES THE WAY THEY LOVE HER). השירים שיקפו את השנה הסוערת שעברה עליו, כולל הפרידה הכואבת מהשחקנית קרוליין מונרו.

אז ב-1971, קולין בלנסטון עמד שוב באור הזרקורים. המבקרים הללו את התקליט, אם כי יש מי שהרגישו שהעיבודים עטפו את קולו הייחודי ביותר מדי סירופ. אבל קולין היה נחוש. הוא חיפש מנהל אישי, תכנן להרכיב להקה חדשה, להתחיל מהופעות קטנות ולבנות את עצמו מחדש, הפעם בתנאים שלו. ואם לשפוט לפי הקול הזה, שעדיין הצליח לעצור את הנשימה, היו לו את כל הסיכויים להצליח.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים