רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-4 במאי (4.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אנחנו מתראים הרבה, אבל רק כשאנחנו רוצים. כשמדובר בשכנים, אני מאמין שצריכות להיות גדרות גבוהות בין הבתים; לא בגלל חוסר חיבה לשכן, אלא כי אדם צריך לבחור מתי הוא רוצה לראות אותו. כך זה אצלנו.

האופן שבו להקות מתקשרות ביניהן מסקרן אותי; ראיתי כל כך הרבה להקות מעולות שהתפרקו כי חבריהן שנאו זה את זה. יש מקרים שבהם גם אנחנו שונאים זה את זה, אבל למדנו לעקוף את המכשול הזה. הדרך לעשות זאת היא לא להתקשר למנהל ולומר: 'שמעתי שהוא עושה כך וכך'. למדתי לקח, וכשאני מרגיש שמשהו מתפתח לכיוון הלא נכון, אני מתקשר למי שרלוונטי – ובדרך כלל זה פרדי. זו מערכת יחסים מוזרה מאוד, אבל כשהמצב נהיה גרוע מאוד ונראה שאנחנו עומדים להתפרק או משהו כזה, אני מדבר עם פרדי ואומר: 'זה טיפשי, אולי נשוחח?'. בדרך כלל זה מסתדר, וזה חשוב לי מאוד" (בריאן מאי, מלהקת קווין, בשנת 1987)

האקסית של בואי מטילה פצצה! ב-4 במאי בשנת 1990 התארחה אשתו לשעבר של דייויד בואי, אנג'י, בתוכנית הטלוויזיה של ג'ואן ריברס והטילה פצצה על שני זמרים ידועים, שאחד מהם היה האקס שלה.

מסתבר שאחד מסעיפי הגירושין של אנג'י ודייוויד בואי היה התחייבות לשתיקה בנוגע אליו למשך עשר שנים. בדיוק בחלוף העשור, היא מיהרה לנצל את ההזדמנות וסיפרה: "תפסתי אותו כמה פעמים במיטה עם גברים. למעשה, הפעם המרשימה ביותר הייתה כשמצאתי אותו במיטה עם מיק ג'אגר; הם בהחלט עשו את זה". אנג'י הוסיפה שהצו פג תוקפו, וזו הסיבה שהיא סוף סוף התראיינה. היא שיערה בראיון שדיוויד דרש זאת משום שאהב שליטה. וכשנשאלה אם הוא הכה אותה, אנג'י הצהירה שלא היו מכות מתמשכות, אך טענה ש"הוא ניסה להרוג אותי פעם אחת, ניסה לחנוק אותי". היא גם הסבירה שהחלק הקשה ביותר בפרידה היה אובדן חברת הניהול שלה. היא ניהלה את דיוויד לצד אמנים אחרים, מה שאומר שהיא איבדה את עבודתה וגם את בעלה. כמו כן היא מגלה לריברס שהיא לא ראתה את בנם המשותף מזה ארבע שנים ושיש צווי הרחקה פעילים המונעים ממנה להיות נוכחת בהופעות של דיוויד בואי. במהלך הראיון הצטרף גם השדרן הווארד שטרן שלחץ עליה לשתף פרטים מפורשים יותר. אז היא אישרה שדיוויד היה ביסקסואל ומדי פעם הביא גברים הביתה. לאחר מכן היא גילתה שפעם אחת חזרה הביתה ישר משדה התעופה, נכנסה לחדר השינה שלה, ותפסה את דיוויד ומיק ג'אגר עירומים במיטה יחד. לטענתה, היא לא התרגשה מהתגלית ופשוט ירדה למטה להכין להם ארוחת בוקר... בינתיים, מעריצי בואי והרולינג סטונס נותרו מופתעים.

אז ניגשתי אל ספרה האוטוביוגרפי, שיצא לאור בשנת 1993, ומצאתי ששם היא ביקשה להרחיב: "אולי מיק עדיין כועס מעט על ההופעה שלי אצל ג'ואן ריברס, שם סיפרתי שמצאתי אותו ואת בעלי יחד במיטה. דייוויד ומיק הפכו מהר מאוד לחברים, וזה היה די משעשע עבור כולנו. הם נהגו להתנשק בטלפון כמו בני נוער, נהגו לבקר זה את זה באולפן, או הזמינו זה את זה לשמוע מיקסים חדשים שלהם. אני לא הייתי מעורבת במיוחד. הייתי בבית של מיק וביאנקה וניסיתי להתיידד איתה, אבל היא הייתה מסויגת מאוד. אני חושבת שלא היה לה נוח בגלל הידידות שלי עם מריאן פיית'פול. נו טוב, סבלתי אכזבות קשות מזו.

לכן הביקורים שלי אצל ג'אגר היו נדירים. אני זוכרת בבהירות רק שניים מהם: אחד כשהגעתי לשם בענייני עסקים עבור דייוויד, בזמן שמיק עבד עם מיק טיילור על השיר שיהפוך לימים להיקרא 'אנג'י', והשני במסיבת יום ההולדת של מיק. דייוויד שהה אז בניו יורק, ואני הבאתי איתי לביתי שברחוב אוקלי את בריאן פרי. היו הרבה מקרים כאלה במעגל החברתי שלנו; חברים נהגו להגיע ולישון אצלנו כל הזמן.

אולי בגלל זה פרצה סערה תקשורתית כזו כשהתארחתי אצל ג'ואן ריברס והזכרתי את אותו בוקר ברחוב אוקלי, כשנתקלתי בדייוויד ומיק חולקים מיטה. בדיוק חזרתי ללונדון בטיסה מניו יורק. נכנסתי הביתה, עברתי למטבח, ודניאלה אמרה לי: 'אני חושבת שמיק ודייוויד ישנים למעלה'. עניתי 'אה, בסדר', עליתי ופתחתי את דלת חדר השינה, ושם הם שכבו, ישנים במיטה שלנו. שאלתי אותם אם הם רוצים קפה, והם ענו שכן. וזהו זה.

יש שתי דרכים להסתכל על האירוע הזה. האחת היא שזו הייתה פשוט סצנה לונדונית טיפוסית: החברים הכי טובים חוזרים הביתה מתנדנדים, שיכורים או מסוממים מאיזה בילוי לילי או מסיבה, פושטים את הבגדים איכשהו ומתעלפים על המיטה. הבוקר מגיע, האישה מגיעה עם משקה מעורר, ההנגאובר מתחיל והחיים נמשכים.

אבל הו, לא. ג'ואן ריברס, קהל האולפן והצופים בבית, וכל רכילאי העולם, קפצו מיד אל הפרשנות המתבקשת השנייה: מאחר שמיק ג'אגר נמצא במיטה עם דייוויד בואי, מיק חייב להיות הומו או דו-מיני! ובכן, אם נניח בצד את השאלה למה לעזאזל זה היה אמור להפתיע מישהו שעקב אחרי ענייני ה'סטונס' – ובמיוחד אחרי חילופי הזוגות המפותלים בין מיק, קית' ובריאן לפני שזה האחרון מצא את מותו בבריכה – אני ממש לא אוהבת את ההנחה האוטומטית שאם שני גברים נמצאים יחד במיטה, משהו מיני חייב לקרות. זה כל כך מרובע, כל כך אמריקאי טיפוסי.

מצד שני, אני חושבת שההנחה הזו הייתה נכונה. או בניסוח אחר: כשנכנסתי לחדר ומצאתי את מיק ודייוויד יחד, הרגשתי בטוחה לגמרי שהם קיימו יחסי מין. זה היה כל כך ברור, עד שלא שקלתי כלל את האפשרות שלא. הדרך שבה הם התנהלו יחד, והעובדה שלמיק הייתה מיטה מצוינת משלו במרחק שלוש מאות מטרים בלבד מהמקום שבו הוא התעלף עירום עם דייוויד – הכל התחבר לי בראש. אולי הייתי צריכה לבדוק מקרוב יותר, כי אז עיניי היו רואות את ההוכחה למה שידעתי בלבי. אבל לא עשיתי זאת, ולכן אני לא יכולה לקבוע בוודאות שהשניים האלו אכן 'הלכו על זה' באותו לילה. הרי בזמן שהם היו ערים יחד במיטה שלי, אני לא הייתי שם".

איך פירה תפוחי אדמה גרם לג'ימי הנדריקס לכתוב את אחד משיריו הגדולים? ב-4 במאי בשנת 1967 יצא באנגליה תקליטון לג'ימי הנדריקס אקספריינס. השיר המוביל בו הוא בלדה ושמה THE WIND CRIES MARY.

בינינו? לא כל שיר של ג'ימי הנדריקס אני ממש, אבל ממש, אוהב. אין אצלי אמונה-הערצה עיוורת לאף אמן או להקה. אבל כשמוסיקה נוגעת בי? זה פרייסלס! והשיר הזה של ג'ימי הנדריקס אקספריינס הוא בדיוק כזה. עם האקורדים העדינים והמתגלגלים, שמכניסים מיד מההתחלה לאווירה - כולל צליל המצילה המתמשך של מיץ' מיטשל. יש שירים שחולפים על פנינו כמו משב רוח קליל, ויש כאלה שחודרים עמוק אל תוך הנשמה, עוצרים את הזמן, ונשארים שם לנצח. עבורי, השיר הזה הוא בדיוק מסוג השירים חודרי הנשמה. מדובר בצד אחר, רך ופגיע יותר, של אחד מגדולי הגיטריסטים בהיסטוריה.

האמת היא שכשרוב האנשים חושבים על ג'ימי הנדריקס, הם מדמיינים גיטרות מנסרות, דיסטורשן, הופעות פרועות עם נכינה בשיניים ומאחורי הגב, שריפת גיטרות על הבמה וכאלו. אבל הרוח שבוכה את שמה של מרי חושף הנדריקס אחר לחלוטין והיכולת שלו לעבור מטירוף חושים מוזיקלי לשלווה מלנכולית כזו מדגישה את הגאונות החד-פעמית שלו. אני אוהב את השיר הזה כי הוא מזכיר לי שהנדריקס לא היה רק "גיבור גיטרה" שמושך תשומת לב עם גימיקים, אלא מוזיקאי רב-ממדי, כותב שירים מחונן ומשורר בעל נשמה עתיקה ופגיעה. והסולו האמצעי שלו בשיר הוא מופת של תמצות – הוא לא מנסה להשוויץ ביכולות טכניות, אלא לשרת את הרגש של השיר במלואו. כל צליל נבחר בקפידה, והגיטרה נשמעת כאילו היא באמת מתאבלת ובוכה יחד עם הנדריקס, שבשיר הזה אינו זועק או כועס; הוא כמעט מדבר, מספר סיפור בשקט, כמו חבר שחולק איתי סוד כמוס באמצע הלילה.

אז מה הסיפור פה? ובכן, ג'ימי הנדריקס כתב את השיר הזה על זוגתו דאז, קאת'י מארי אצ'ינגהאם, לאחר שהשניים רבו על אופן הבישול שלה. היא התרגזה כהוגן והחלה להשליך מחבתות וסירים בזעם, ולאחר מכן יצאה מדירתם בסערה וישנה במקום אחר. כשהיא חזרה, חיכו לה ג'ימי והשיר החדש שכתב. היא סיפרה בשנת 2013: "הייתה לנו מריבה, משום שג'ימי לא אהב תפוחי אדמה במרקם פירה. זרקתי צלחות וכלי מטבח אחרים ויצאתי משם. למחרת חזרתי וחשתי מוחמאת מהשיר". רבים סברו מאז שהשיר עוסק במריחואנה (משום שכינויו של הסם היה מרי ג'יין), אך אין הדבר נכון.

השיר הוקלט בפברואר 1967. באותו סשן הקליט הנדריקס תחילה את השיר FIRE המהיר, ורק כשסיים פנה להקליט את השיר על מארי. מנהלו אז, צ'אס צ'אנדלר, סיפר: "נותרו לנו עשרים דקות באולפן, כי בימים ההם קבעתי הקלטות לשעתיים בלבד. לא היה לי כסף והייתי צריך 'לגרד' תקציב לזמנים הקצרים הללו. תמיד חיכה מישהו בחוץ כדי להיכנס לאולפן אחרינו. אז הציג ג'ימי בביישנות את השיר החדש לחבריו ללהקה (הבסיסט נואל רדינג והמתופף מיץ' מיטשל). הם עברו עליו במהירות, ואמרתי להם שאני ממש אוהב את מה שאני שומע. התהליך המהיר הזה הוליד את הסינגל השלישי של ג'ימי".

הנדריקס עצמו העיד: "אני פשוט שומר מוזיקה בראש. היא אפילו לא נחשפת לחבר'ה האחרים עד שמגיעים לאולפן. זה מה שקרה עם 'הרוח בוכה מארי'. המילים נכתבו תחילה, והיה קל מאוד להתאים להן את הלחן; הכל פשוט השתלב יחד. הקלטנו את זה בערך בשני טייקים. הסברתי לנואל ומיץ' מה יש לי בראש, וניגנו את השיר כדי שצ'אס יוכל לבצע באלאנס באולפן. לאחר מכן ניגנו אותו פעם אחת, ושש דקות מאוחר יותר השיר כבר היה מוכן להקלטה סופית. אנחנו אף פעם לא מבצעים יותר מחמישה או שישה טייקים באולפן; זה יקר מדי!

כשאנחנו מקליטים אלבום או סינגל, אנחנו מדברים על הרבה דברים חוץ מהמוזיקה עצמה – מספרים בדיחות, שותים ומעשנים. כך אנחנו נכנסים למצב הרוח הנכון ומתחילים. זה לא קל. אני מעדיף לנגן בפני קהל, כי אני יודע לנגן לפי התגובות והתחושות של האנשים. זה מכניס אותי לאווירה הנכונה, וזה משהו שחסר באולפן. אני מאמין שאני יותר מוזיקאי מאשר כותב שירים. אני כותב רק כי אני לא רוצה לבצע שירים של אחרים. צ'אס עוזר לי מדי פעם עם המילים; כשאני כותב שיר, הוא משנה כמה מילים כדי לגרום לו להישמע טוב יותר. אני לא מחשיב את עצמי ככותב שירים, אבל אשמח להיות מוכר ככזה".

על השורה בשיר THE TRAFFIC LIGHTS TURN OUT BLUE TOMORROW, אמר הנדריקס: "הכוונה היא שמחר הכל יהיה עצוב. BLUE פירושו להרגיש רע. במילים אחרות, אם אתה מבצע את הפעולות היומיומיות שלך, כמו לחצות את הכביש, ובמקום שהרמזורים יהיו אדומים וירוקים הם כחולים – זה בגלל מה שקורה בראש שלך. זה סיפור על פרידה, בסך הכל בחור ובחורה שנפרדים. אין כאן משמעויות נסתרות, זה בדיוק כפי שזה נאמר. שמחתי שהשיר הזה, שהיה חשוב לי מאוד, לא הפך ללהיט ענק. לא הייתי רוצה שזה יהיה להיט מהסוג של דייב די ולהקתו".

מי הם באמת טרי וג'ולי? התעלומה מאחורי השיר הגדול של הקינקס נחשפת. ב-4 במאי בשנת 1967 יצא באנגליה תקליטון של הקינקס עם השיר היפהפה WATERLOO SUNSET.

אחחח... איזה שיר יפהפה הוא זה! עם הפתיחה המזמינה שבה הגיטרה של דייב דייויס מנגנת את אותו צליל בעוד הבס יורד באופן מלודי. ואז דייב נעצר שבריר של שניה לפני שהוא ניגש לנגן את אחד מתפקידי הגיטרה היותר קסומים של הסיקסטיז. זו מלודיה! זה תפקיד גיטרה אמיתי! נכון, זו מלודיה שנלקחה מהשירה של ריי דייויס, אבל זה כל כך אפקטיבי בגיטרה החשמלית הזו. וכמה כיף לשמוע קולות רקע של "שה לה לה"... היום כבר לא עושים דברים כאלו - וחבל, לדעתי. ויש לי פה את מספר הסיפורים האולטימטיבי הבריטי, ריי דייויס, שלא שר על לונדון הנוצצת של הסווינגינג סיקסטיז, אלא על לונדון האמיתית, המפויחת. לונדון של מעמד הפועלים. והדבר הכי מדהים? שהשיר הזה גורם לי להתגעגע ללונדון של שנות ה-60, למרות שנולדתי בכלל בשנת 1971! זה הכוח של שיר שכזה.

ריי דייויס סיפר שנים לאחר מכן לרולינג סטון: "השיר הזה הוקלט במהירות במהלך בוקר אחד, באחד הסשנים האווירתיים ביותר שלנו. יש לי הקלטה מהסשן שבה נשמעים הצלילים שהוקלטו עוד לפני שניגשנו לנגן את השיר עצמו. פיט קוואיף הבסיסט ניגן בבס כמה צלילים מיצירה קלאסית, והקלידן ניקי הופקינס ניגן קטע משיר בשם 'ליזה', שנהגנו לבצע בהופעותינו. היו באולפן דברים קטנים שעזרו לנו להיכנס לאווירת הביצוע המיוחד שבא מיד לאחר מכן. כשכתבתי את השיר הזה, לא יכולתי להאזין לשום מוזיקה מלבד תקליט הלהיטים של פרנק סינטרה, בוב דילן ויוהן סבסטיאן באך. זהו שילוב מוזר, אבל הוא עשה את העבודה".

ריי כתב את השיר על אירוע משמעותי מחייו כילד: הוא אושפז בבית חולים ואף כמעט מצא שם את מותו. באחד הימים, בעודו מחובר למכונה גדולה, הוא חלם סיוט שבמהלכו ניתק את עצמו מהמכשירים. שתי אחיות שחיברו אותו בחזרה הבינו כי כדי שמצבו יתייצב, הוא זקוק למראה עיניים שגרתי ולא רק לקירות חדר בית החולים. לכן, הן נהגו להוביל אותו במיטתו למרפסת שהשקיפה על נהר התמזה. הנוף הזה נצרר בזיכרונו ועלה שוב כשכתב את השיר המופלא הזה.

עם זאת, קיימת גרסה נוספת למקור השיר, ולפיה דייויס נהג לחצות את גשר ווטרלו בלונדון בתקופה שבה היה סטודנט בבית ספר לאמנויות. לפי גרסה זו, השיר נכתב מנקודת מבטו של בחור המביט מחלונו לעבר הגשר ורואה זוג נאהבים הנפגש עליו. דייויס תיאר בזמנו את היצירה כ"שיר רומנטי על הדור של אחותי המבוגרת. זהו שיר דמיוני על אחותי שנפגשת עם בחור בכל יום שישי בלילה, והשניים מתכננים לעבור לגור בארץ אחרת". במקום אחר סיפר ריי כי השיר נכתב על טרי וג'ולי, שני שחקנים ידועים באותה תקופה (לימים נטען כי ייתכן שמדובר בטרנס סטאמפ וג'ולי כריסטי).

בכל אופן, נדמה שריי דאג לבלבל את הציבור עם שפע פרטים שאינם מספקים תמונה אחת ברורה לגבי מקור ההשראה לשיר. בשנת 2009 הוא אף הוסיף: "השיר נכתב במקור כהתייחסות שלי לדעיכת עולם הקצב של ליברפול, שנקרא MERSEYBEAT. אבל אז חשתי שווטרלו היא מקום משמעותי יותר בחיי. כשהייתי ילד אושפזתי בבית החולים סיינט ת'ומס, ומהחדר שבו שכבתי נהגתי להשקיף על הנהר. השיר נכתב גם על זיכרון שבו הוריי לקחו אותי לפסטיבל, ועל זיכרונות שהיו לי עם אשתי דאז, ראסה".

התמונה העולה היא שאין תמונה אחת ברורה; אך מה שבהחלט ברור הוא שהשיר הזה הוא אחד היפים ביותר שנכתבו והוקלטו בשנות ה-60, ובכלל.

האלבום המפואר של להקת יס שנשמע כמו בוץ. ב-4 במאי בשנת 1973 יצא אלבום משולש בהופעה חיה של להקת הרוק המתקדם המובילה, יס. שמו הוא YESSONGS.

כן, להקת יס החליטה ללכת על כל הקופה. ברור ש-YESSONGS לא היה אלבום ההופעה המשולש הראשון אי פעם - בכל זאת, היה הפסקול של וודסטוק והמופע של בנגלה דש ואלבום ההופעה של גרייטפול דד משנת 1972 - אבל בעולם הרוק המתקדם? זה היה הראשון. אני גדלתי על זה. כשהייתי בשלבים ראשונים של התאהבות בלהקת יס, שמעתי על האלבום הזה. אבל, איפה לעזאזל יכולתי להשיג אותו? ואם הוא היה בחנות התקליטים? העטיפה שלו הייתה מרהיבה והמחיר שלו גרם לי להחוויר. חזרתי הביתה פעמים רבות עם פרצוף נפול, כי לא היה לי את הכסף לשלם על פינוק שכזה. ולא היו אז יו טיוב וסטרימינג כדי לפצות על המצב הזה בינתיים. לקח לי זמן להשיג את זה - ואני זוכר שההתאהבות שלי הייתה מיידית. למרות שהיו בו פגמים - תיכף אספר עליהם.

רק אחרי שנים צצה בראשי לפתע שאלה - למה לעזאזל אנחנו צריכים את האלבום הזה, מעבר לשימוש הברור שלו כתיעוד נהדר של תקופתו. באיזה אופן הוא החליף או השלים את תקליטי האולפן של להקת יס? אז אם היה צריך לתת תשובה כללית אחת, היא כנראה הייתה שהוא לא עשה זאת, ויתרה מכך, הוא גם לא יכול היה לעשות זאת. ברוב המקרים, חברי להקת יס שחזרו בנאמנות את המקור על הבמה (ולפעמים נאלצו להתפשר על הבמה - כמו הורדת סולם לקראת סוף היצירה CLOSE TO THE EDGE כדי לאשר לג'ון אנדרסון לשיר מבלי לאבד את קולו, דבר שביאס מאד את הגיטריסט סטיב האו). כמו רוב להקות הפרוגרסיב של התקופה, מטרתם העיקרית של חברי יס הייתה להרשים את הקהל. ועל הדרך, לגרוף הרבה כסף ממוצר שהיה יחסית זול להפקה, כי להקליט הופעה זה זול בהרבה מלהקליט זמן ממושך באולפן.

שנת 1972 הייתה תור הזהב של הרוק המתקדם. עולם המוזיקה היה "גדול מהחיים", זרם הפאנק עוד לא נראה באופק, וצעירים נהרו בהמוניהם להופעות כדי לשקוע ביצירות מורכבות בנות 20 דקות. בלב הסערה הזו עמדה להקת יס, כשהיא בשיא עוצמתה המוזיקלית והפופולרית. האלבום YESSONGS, שמתעד את סיבובי ההופעות העולמיים של אותה שנה (פברואר עד דצמבר), הוא שיקוף נכון של הרגע ההוא בזמן.

כבר מהמבט הראשון, YESSONGS מבטיח חוויה חוץ-גופית עם עטיפה מרהיבה בעיצובו של הצייר רוג'ר דין (שלא פעם דורשת לוגיסטיקה מאמצת כדי להוציא ממנה תקליט כזה או אחר). אך באופן אירוני, לדעתי הפאר הוויזואלי עומד בניגוד צורם לאיכות ההקלטה המאכזבת, בוודאי עבור להקה במעמד כזה. זה אחד המסמכים המרתקים, המפוארים ובו בזמן המתסכלים ביותר בתולדות הרוק המתקדם. מצד אחד, מדובר בשיא היצירתי של אחת הלהקות הגדולות בעולם; מצד שני, מדובר בחוויה שמעוררת לא מעט סימני שאלה טכניים ואמנותיים. בעוד שאלבומי האולפן של יס באותה תקופה נשמעים קריסטליים, עמוקים ומפורטים, ההפקה באלבום ההופעה מרגישה עמומה, בוצית ודחוסה. הכלים לעיתים נשמעים כאילו הוקלטו מבעד לווילון עבה. הקסם של ריק ווייקמן או העומק של הבס של כריס סקווייר הולכים לאיבוד בתוך הבוץ הסאונדי של הופעה חיה שלא זכתה לטיפול האולפני הראוי. ובמקומות מסוימים הכלים ממש נלחמים זה בזה במקום להשלים זה את זה, מה שהופך את ההאזנה הממושכת למעט מעייפת.

אז מדוע ככה? הגיטריסט סטיב האו סיפר בספרו על המאמץ הגדול שהושקע מאחורי הקלעים: "זה היה אלבום משולש שהצליח מאוד בעולם, במיוחד בגרמניה. ניסינו לערוך מיקס לשלושת התקליטים כאילו היו אלבום אולפן, וזה גזל חודשים של עבודה סיזיפית באולפני ADVISION". החוויה הייתה כה מתישה, עד שהלהקה נשבעה שלא לחזור עליה שוב, ובאלבומי ההופעה הבאים החברים כבר שכרו טכנאי חיצוני שינהל את התהליך.

האלבום הזה יכול לשמש כמבוא טוב לצליל של הלהקה על הבמה, למרות שהוא בהחלט עלול להתיש בשמיעה ראשונה. אחרי הכל, אחד עשר אפוסים פרוגרסיביים ברצף זה קצת יותר מדי אפילו עבור מעריצי פרוג מנוסים. ההמלצה היא לא להאזין להכל בבת אחת. כדאי לספוג את זה טיפין טיפין. האלבום הזה גם תופס את הלהקה ברגע של חילופי משמרות: ניתן לשמוע בו הקלטות של מתופף העבר ביל ברופורד, לצד אלו של "הבחור החדש" אז, אלן ווייט (שבאורח פלא, ימשיך להיות מתויג כ"המתופף החדש" בתודעת המעריצים למשך שנים רבות לאחר מכן). אני מאד אוהב את מה שאלן ווייט עשה בלהקת יס, אבל לא באלבום הזה. פה הוא עדיין רק לומד איך זה להיות מתופף בלהקת פרוג (לפני כן הוא תופף עם ג'ון לנון, טרי ריד וכאלו...) ואין ספק שהוא נכנס פה לנעליים ענקיות תוך ימים ספורים, כשהוא מביא גישה הרבה יותר רוקית וכבדה. המעבר הזה לעיתים מרגיש כמו ירידה ברמת העידון. יש רגעים שבהם נדמה שווייט חובט בתופים במקום לרקוד עליהם כפי שעשה ברופורד.

עבור הקלידן ריק ווייקמן, האלבום סימן נקודת מפנה בקריירה: "זה היה סוף של עידן", הוא אמר בזמנו למגזין רולינג סטון. "חיינו במחזור אינסופי של סיבובי הופעות והקלטות. זה היה יכול להימשך לנצח. העתיד נראה לי מרגש – תכננו לחזור לאנגליה להקליט אלבום קונספט כפול ולצאת למופעים של שלוש-ארבע שעות ללא להקת חימום. רצינו לתת לעצמנו את המקום ליצור בלי גבולות".

עם צאתו, מגזין הרולינג סטון העניק לאלבום ביקורת מעורבת אך מרתקת. המבקרים טענו כי הלהקה סובלת מעודף כישרון וכי חמשת המוזיקאים מתקשים לעיתים להתמזג לגישה אחידה. והסולן ג'ון אנדרסון, בעל הקול הייחודי והמנעד המרשים, זכה לשבחים על יכולותיו בהקלטה, אך גם לביקורת על מילים שנשמעו לעיתים מהונדסות. ובכל זאת, נקבע בביקורת כי זהו אלבומם הטוב ביותר מזה זמן מה, העולה אפילו על יצירות המופת FRAGILE ו-CLOSE TO THE EDGE. אוקי... אני לא מסכים עם זה - אבל זה עניין של טעם וריח.

אז האם YESSONGS הוא אלבום מושלם? כנראה שלא. ממש כמו הסרט שיצא לצדו עם חלקים מההופעה. קשה שלא להסכים עם הביקורת על הסולואים המוגזמים שמאריכים את האלבום ללא צורך מוזיקלי אמיתי. גם איכות הסאונד הירודה תמוהה עבור להקה שדייקה בכל פרט באולפן (תופעה שחזרה על עצמה גם באלבום ההופעה המשולש של אמרסון, לייק ופאלמר מאותה תקופה). אז מצד אחד, זהו התיעוד הטוב ביותר שיש לנו ללהקה החשובה הזו בשיא כוחה, כשהיא מבצעת את החומרים המורכבים ביותר שלה על הבמה. מצד שני, בכל פעם שהמחט נוחתת על החריצים בפטיפון שלי עם זה, עולה המחשבה: "אם רק הם היו מקליטים את זה טוב יותר... אם רק ברופורד היה נשאר לכל הסיבוב..." וזה בדיוק מה שהופך אותו לאלבום שאי אפשר להפסיק להתווכח עליו – ואי אפשר להפסיק להאזין לו.

הסיכון הגדול ביותר שקווין לקחו – והמחיר הכבד ששילמו. ב-4 במאי בשנת 1982 יצא תקליט חדש ללהקת קווין, שהרים גבות רבות בקרב מעריצי ארמון המלוכה. שמו הוא HOT SPACE. לא תאמינו מה קרה שם, בעת הכנתו. בואו לקרוא...

מה קורה פה? זו להקת קווין?! אני זוכר היטב את ההלם שאחז בי כשקניתי את התקליט הזה בפעם הראשונה, קצת אחרי שיצא. אז מה מסתבר? שפרדי מרקיורי החליף את האופרה ואת הרוק בכמה מטרים רבועים של רחבת ריקודים במועדון. באותה תקופה שערו היה קצר והשפם שלו הפך לבלתי נשכח, וכנראה הגיע הזמן שזה ישתקף גם במוזיקה. התקליט HOT SPACE, כפי שברור מהשם שלו, הזמין את המאזינים לרקוד. למעשה, הוא הזמין אותם בלהט כה רב, שהאכזבה הייתה רבה לרוב.

למעשה, התקליט HOT SPACE יצא באותה שנה שבה יצא THRILLER של מייקל ג'קסון (מייקל בא אחרי קווין). בכל מקרה, הסגנון הספציפי הזה של סינת'-פ'אנק כבר היה בולט למדי עד שנת 1982. כמקצבים שניתן לרקוד לצליליהם, כל החומר עבד אבל לא היה צורך לכתוב ברזומה בטופס לקבלת עבודה שאתה נמצא כבר עשר שנים כחבר-מייסד באחת הלהקות הכי נועזות בבריטניה, שכתבת המנונים מרהיבים כמו WE ARE THE CHAMPIONS, ריגשת עם SOMEBODY TO LOVE, הדהמת עם BOHEMIAN RHAPSODY והבאת את שיר ההדוניזם המושלם עם DON'T STOP ME NOW - כשכל מה שאתה רוצה זה להפיק מקצבי ריקוד שהם בסדר אבל לא נשמעים הכי משכנעים. נו, למייקל ג'קסון היה את קווינסי ג'ונס. לקווין היו את העצבים המתוחים וטכנאי הקלטה אחד בשם מאק.

בשנת 1981, להקת קווין הרגישה בלתי מנוצחת. אוסף הלהיטים הראשון שלה שבר שיאים, ושיתוף הפעולה עם דייויד בואי ב-UNDER PRESSURE הציב אותה שוב בצמרת המצעדים. אבל ההצלחה הזו הייתה גם בעייתית. מתחת לפני השטח, חברי הלהקה החלו למשוך לכיוונים שונים. השאלה הדהדה באוויר: איך הדינוזאור המלכותי של הרוק הולך להסתגל לעולם החדש של שנות ה-80? והתשובה הגיעה בדמות האלבום HOT SPACE, והיא הייתה הלם תרבותי. הקהל, שציפה להמנוני אצטדיונים, קיבל פ'אנק ודיסקו קרירים. התוצאה? נקודת שפל היסטורית שגרמה למעריצים וליצירה עצמה לעמוד למבחן.

הקו המנחה היה ברור: צליל המועדונים. פרדי מרקיורי, בעידודו של הבסיסט ג'ון דיקון, דחף לקצב הריקודים. מולם עמדו חסידי הרוק – בריאן מאי ורוג'ר טיילור – שלא רוו נחת מהכיוון החדש. אלא שלא הייתה להם ברירה; ההצלחה הפנומנלית של ANOTHER ONE BITES THE DUST הוכיחה שזה מה שהקהל החדש רוצה. וכדי להקליט, הלהקה חזרה למינכן, לאולפני MUSICLAND שפעלו במרתף של מלון ענקי. האווירה הייתה קלסטרופובית ומדכאת. בריאן מאי נזכר: "הבניין הזה נודע כמקום אידיאלי לאנשים שביקשו לקפוץ אל מותם מהגג".

ולתוך הקלחת הזו נכנס גורם מתסיס: פול פרנטר, מנהלו האישי של פרדי. פרנטר תיעב גיטרות וראה בבריאן מאי מוזיקאי שפג תוקפו. רוג'ר טיילור לא חסך בביקורת: "פרנטר רצה שהמוזיקה תישמע כפסקול כניסה למועדון גייז, ואני ממש לא רציתי את זה". זה יצר מתח שהתבטא היטב גם בסאונד של קווין. הלהקה שהתגאתה פעם, בעטיפות תקליטיה, בכך שאינה משתמשת בסינטיסייזרים, עברה למכונות תופים וצליל פופ מסונתז. ג'ון דיקון הטיח בבריאן מאי שסגנון הגיטרה שלו לא מתאים לשירי הפ'אנק החדשים, מה שהוביל לצעקות רמות. אפילו דייויד בואי, שהקליט קולות רקע לשיר COOL CAT, ביקש להשמיט את קולו רגע לפני יציאת התקליט, מה שעורר פאניקה נוספת בלהקה. כן, בתקופה של הוללות, סמים ומתחים אישיים. האנרגיה הזו עברה לאלבום שמרגיש לעיתים מפוזר, עצבני וניסיוני מדי.

פרדי מרקיורי התנשף והתנשף תוך כדי פליטת המילים, הגיטרה של בריאן מאי שימשה רק כדי להזכיר לקהל המאובן שהבחור עדיין חבר בלהקה. קווי הבס החוזרים על עצמם היו צריכים להוכיח שהם לא באמת מסונטזים, והמתופף רוג'ר טיילור הוחלף כמעט לחלוטין על ידי מכונות. הצד הראשון של התקליט (מלבד שיר הפתיחה הנפלא לטעמי) - לא היה בו שום דבר מלבד קצב, וגם הקצב הזה היה מלאכותי.

כמו שאמרתי - שיר הפתיחה, STAYING POWER, הוא אליפות! זה חדשני וזה מעורר. אבל השיר DANCER? - מה זה הדבר הזה? אחד השירים הפחות טובים ששמעתי בקטלוג של קווין. השיר BACK CHAT לא מזיז לי הרבה, BODY LANGUAGE די מביך ולא נשמע סקסי, ACTION THIS DAY נחמד אבל זהו. וזה הצד הראשון. נעבור לצד השני של התקליט ו... הופה!!!

פתאום, בבת אחת, כל חברי הלהקה חזרו לכתוב שירים. למרבה הצער, אף אחד מהם לא הפך באמת לקלאסיקה כי המעריצים החדשים היו עסוקים מדי בלהעניק לפרדי את הגוף הסקסי שלהם, בעוד שהמעריצים הוותיקים כנראה מעולם לא הגיעו רחוק יותר מהרצועה הפותחת את התקליט. לו זה היה תלוי בי, הוא הייתי מוסיף כותרת משנה מודפסת בעטיפה ובמדבקות התקליט עם צד ראשון בשם "למחפשי הטרנד החדש" וצד שני בשם "למעריצים הוותיקים". ממש כמו שקווין עשתה פעם בתקליטה השני, אותו היא חילקה לצד לבן וצד שחור. איך הם לא חשבו על זה הפעם?

השיר PUT OUT THE FIRE הוא עוד רוק גנרי של קווין, אבל כזה שכיף להקשיב לו. זה נחמד לשמוע שוב את הגיטרות של בריאן מאי במלוא הדרן (מה שנעדר לגמרי בצד הראשון!). LIFE IS REAL הוא פנינה חבויה. השיר שנכתב לזכר ג'ון לנון (קווין אף ביצעו את IMAGINE על הבמה כששמעו על הירצחו) והוא מרגש באמת. CALLING ALL GIRLS הוא שיר שובבי. לא הרבה מעבר לזה. LAS PALABRAS DE AMOR - עוד בלדה גנרית של קווין בסגנון השיר SAVE ME. זה נחמד אבל קווין לא הצליחה להפוך את זה ללהיט. אבל השיר COOL CAT הוא שיר אדיר. למה? כי קווין הצליה פה לצאת מעורה ולהפוך למכונת פ'אנק איטית ומסקרנת. איזה גרוב יפה יש פה. וכמובן UNDER PRESSURE, שחותם את התקליט, הוא שיר מופתי בעיניי. עם זאת, הדואט הזה לא היה אמור במקור להיות חלק מהתקליט הזה, אלא רק כתקליטון בפני עצמו. טוב שיש אותו פה כדי להחזיר את הצבע לפנים.

התמונה ברורה... השעות הקשות באולפן לוו בשימוש רב בקוקאין ובניתוק חברתי. הימים שבהם הארבעה הקליטו יחד כגוף אחד חלפו; כעת הם כמעט ולא שהו באולפן בו-זמנית. פרדי נשאב לחיי הלילה הסוערים של מינכן ולזרועותיו של מאהב חדש, ביל ריד, שהסיח את דעתו מהיצירה. כשנשאל על הסכנות הבריאותיות של אורח חייו (בתקופה שבה האיידס החל להרים את ראשו), ענה באדישות הנבואית והעצובה: "אני עושה הכל עם כולם וזה לא מזיז לי".

והסינגל הראשון שיצא מהעניין הזה? BODY LANGUAGE, שהיה קשה לעיכול. עם מקצב אלקטרוני וגניחות מפורשות, המעריצים תהו לאן נעלם ה-"גלילאו פיגארו" המוכר. הקליפ הפרובוקטיבי רק הוסיף שמן למדורה. בהופעות, הקהל השמרני הגיע עם שלטים שחרוט עליהם: "הדיסקו שלכם מסריח". פרדי ניסה להגן על היצירה מהבמה: "זה רק תקליט מזורגג אחד, למה אתם מתלהמים?". אך הסדקים כבר הפכו לתהום. על עטיפת האלבום, מאי וטיילור נדחקו לחלק התחתון, בעוד פרדי ודיקון – מובילי הקו החדש – ניצבו בראש.

פרדי מרקיורי סיכם בכנות: "זה היה אחד הסיכונים הגדולים ביותר שלקחנו... וזה כמובן לא כל כך הצליח". רוג'ר טיילור, כרוקר בנשמה, היה הרבה פחות דיפלומטי ונתן את פסק דין הסופי שלו על האלבום: "זה היה חרא מוחלט".

ארבעה הרוגים, דגל מוכתם בדם ושיר אחד שלא פחד מהנשיא. ב-4 במאי בשנת 1970 נהרגו ארבעה סטודנטים לא חמושים באוניברסיטת KENT שבאוהיו מירי שביצעו אנשי המשמר הלאומי אמריקני. זה הפך לאחד השירים הכואבים יותר באמריקה.

כן, יש שירים ששומעים ברדיו וממשיכים הלאה, ויש שירים שהם כמו צלקת על פני ההיסטוריה – כזו שאי אפשר להפסיק לגעת בה. OHIO של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג הוא בדיוק כזה. ברור שזה לא רק שיר; זו זעקה, זו צעקה, זו מהדורת חדשות דחופה, וזה כנראה אחד משירי המחאה העוצמתיים יותר שנכתבו אי פעם. אין כאן פילטרים, אין כאן עיבודים מוגזמים של אולפן – יש כאן תגובה רגשית גולמית לאירוע מזעזע. ממש מרגישים את האבק והעשן והזעם של אותו יום.

כמה ימים לפני אותן יריות הכריז נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון, כי הצבא האמריקני יחריף את מלחמת וייטנאם ויפלוש גם לקמבודיה. רבים התנגדו למלחמה ודרשו להפסיקה, ובקמפוסים רבים ברחבי המדינה מחו סטודנטים נגד ניקסון והמדיניות הצבאית. מיליונים שבתו מעבודתם, ונושא המחאה הפך לשיחת היום בכל בית.

ביום שישי, מעט לפני חצות, כ-500 סטודנטים הפגינו בסערה במרכז העיר קנט וניפצו חלונות. שוטרי העיר הוזעקו לתפקיד; חמישה שוטרים ו-14 אזרחים נפצעו באורח קל, ושבעה סטודנטים נעצרו בגין הפרת הסדר. למחרת התחדשה ההפגנה בסביבות השעה 20:00. כ-500 אנשי המשמר הלאומי נשלחו לקנט כדי להשתלט על המפגינים, לאחר שחלקם שרפו את אחד מבנייני הקמפוס עד היסוד. סטודנטים חתכו את צינורות הכיבוי של הכבאים, והמשטרה עצרה 33 מהם. בערב השלישי, כשהאלימות פרצה שוב בסביבות השעה 20:00, הוזעקו כוחות משטרה רבים. הסטודנטים צעדו שוב למרכז העיר וכ-200 מהם התיישבו במחאה בצומת הרחובות מיין ולינקולן. המפגינים נהדפו לבסוף באמצעות גז מדמיע, ו-62 מהם נעצרו.

למחרת, ב-4 במאי, נאספו כאלפיים איש באוניברסיטת קנט. חיילי המשמר הוזעקו למקום ובשעת צהריים פתחו באש חיה. מדוע בוצע הירי בפועל? הדבר נותר תעלומה עד היום, אך עבור רבים היה ברור שיש אדם אחד שנושא באחריות העליונה – ריצ'רד ניקסון, שהגיב בזמנו בקרירות על מות ההרוגים: "כאשר חילוקי דעות הופכים לאלימות, זה מזמין טרגדיה".

החדשות והתמונות מהטרגדיה הנוראית הציפו באותו יום את כל כלי התקשורת בארה"ב. הסטודנטים נראו מבוהלים וכועסים, ודם הקורבנות ניגר על הקרקע; סטודנט אחד אף לקח דגל וטבל אותו באחת משלוליות הדם. ניל יאנג ודייויד קרוסבי שהו באותו זמן יחד בסן פרנסיסקו. הם חשו כיצד הכעס מבעבע בתוכם למראה הדיווחים. יאנג קם לבסוף, הלך להתבודד מעט וחזר עם שיר כתוב.

זמן קצר לאחר מכן נפגשו יאנג וקרוסבי בלוס אנג'לס עם סטיבן סטילס, שהגיע מאנגליה, גרהאם נאש, הבסיסט פאזי סאמואלס ומתופף חדש בשם ג'וני ברבטה. רביעיית CSNY כבר הייתה מפורקת באותה עת, אך הדחף להקליט את השיר היה חזק מהמשקעים האישיים. בתחילה הציע קרוסבי שהמתופף בהקלטה יהיה ראס קאנקל, אך סטילס ונאש העדיפו את ברבטה, שהיה קודם לכן בלהקת THE TURTLES.

השיר נפתח באחד הריפים המזוהים יותר בתולדות הרוק. הגיטרה של ניל יאנג נשמעת מלוכלכת, כבדה ומאיימת. צלילים שממש מדברים. והתופים מרגישים כמו מצעד צבאי, מה שמתכתב ישירות עם הדימוי של חיילי הבדיל של ניקסון. כן, לקרוא לנשיא מכהן בשמו בתוך שיר מחאה פופולרי היה מהלך אמיץ. אין פה שום פחד מהאמת, גם אם היא מכוערת. ועוד איך מכוערת! "זה היה הרגע שבו הבנו שהמלחמה היא לא רק 'שם', בווייטנאם, אלא היא כאן, בחצר האחורית שלנו". כך אמר קרוסבי.

וכך הקליטה הרביעייה המאוחדת, עם חטיבת קצב חדשה, את השיר OHIO באולפני RECORD PLANT. הסשן הוגדר על ידי כל הנוכחים כטעון באמוציות יוצאות דופן. בסיום ההקלטה פרץ קרוסבי בבכי מר ואמר: "מה שניל יאנג עשה, כשהציב את שמו של ניקסון בשיר כאחראי לטבח, הוא הדבר האמיץ ביותר שראיתי ממנו". יאנג הסתכן במעצר על ידי הממשל באשמת בגידה (למרות היותו קנדי), אך בסופו של דבר הייתה זו הזכות לחופש הביטוי שניצחה.

באלבום האוסף שלו, DECADE, כתב ניל יאנג על השיר: "זה בלתי ייאמן שהייתי צריך לכתוב שיר כזה. זה אפילו אירוני ש'רכבתי' על גבם של ארבעת הסטודנטים שמתו כדי ליצור מוזיקה. אך זהו השיר הטוב ביותר שכתבתי עבור הרביעייה שלנו". רק טרגדיה קשה כל כך הצליחה לחבר מחדש, ולו לרגע קט, את ארבעת החברים ליצירה אחת קצרה אך משמעותית מאוד. המונח TIN SOLDIERS (חיילי בדיל), שיאנג פתח איתו את השיר, מתייחס לחיילים הממושמעים של ניקסון, הפועלים לפי גחמות הבוס ללא כל שיקול דעת עצמאי.

"חיילי בדיל וניקסון באים

אנחנו סוף סוף לבדנו

הקיץ אני שמוע את הלמות התוף

ארבעה מתים באוהיו.

חייבים לרדת לעומק העניין

כי חיילים יורים בנו

זה היה צריך להיעשות מזמן.

ומה אם הכרת אותה

ומצאת אותה מתה על הקרקע?

איך תוכל לברוח כשאתה יודע?"

ג'רי קאסייל, שהיה אז סטודנט במקום, סיפר שנים לאחר מכן: "הייתי חבר בקבוצה אנטי-מלחמתית שניסתה לשקם את הדמוקרטיה בזמן שניקסון רמס אותה בשיטתיות. ההפגנה באותו יום נסבה סביב הדרישה להניא את ניקסון מהרחבת המלחמה לקמבודיה. ניקסון ניסה להסתיר זאת מהציבור, אך גילינו את מניעיו יום לפני ההפגנה הגדולה. הוא פעל על דעת עצמו, מבלי לבקש את אישור הקונגרס. התאגדנו כ-3,500 סטודנטים בשעת צהריים. מושל אוהיו דווקא תמך במלחמה ודאג להציב משמר כבד כבר ביום שלפני, כי צפה שתפרוץ תסיסה.

הוא הכין את הקרקע באמצעות חוק שהשעה את כל מי שיעז למחות בקמפוס נגד החלטת ניקסון. בזמן שהתאגדנו שם, אנשי המשמר התייצבו מולנו וצעקו שכולנו נלך לכלא. התחלנו לצעוק והם הגיבו בגז מדמיע. לא האמנו שבנשקי המשמר יש תחמושת חיה, אך לפתע הם יצרו שורה: הראשון כרע ברך, השני נעמד לידו, ושניהם פשוט ירו לעברנו. הם הרגו ארבעה סטודנטים, כששניים מהם כלל לא היו מעורבים בהפגנה אלא רק עברו במקום בדרכם משיעור. כדורים שרקו לכל עבר; זה נראה כאילו החיילים יורים במטווח. אחד הכדורים פגע בגבו של סטודנט שבדיוק עמד להיכנס למכוניתו, והותיר אותו נכה לכל חייו.

בקיץ שלפני כן הכרתי שני חברים חדשים בקמפוס – ג'פרי מילר ואליסון קראוס, שנהרגו בירי הזה. כשראיתי את אליסון שוכבת על בטנה עם פצע יציאה בגבה, כמעט התעלפתי. צנחתי על הדשא לידה ולא הצלחתי לזוז מרוב הלם. הממשל והתקשורת ניסו לטייח ולשקר ככל הניתן בעניין, וזה מדהים עד כמה הם הצליחו. נראה שהמטרה הייתה לטשטש את האירוע כדי לא לפגוע ב'חלום האמריקאי' ולהשכיח אותו".

סטודנט נוסף, אלן קאנפורה, שחזר: "באותו יום הסתובבתי שם עם דגל שחור כדי למחות נגד ניקסון. זה היה עשרה ימים אחרי שהשתתפתי בהלוויית חבר קרוב שנהרג בוייטנאם. הייתי קרוב מאוד לחיילי המשמר, שירו 67 יריות במשך 13 שניות קטלניות. נוריתי במרפק הימני. שרדתי כי קפצתי מיד מאחורי העץ היחיד שהיה בקרבתי. זמן קצר לאחר מכן נסעתי באוהיו עם כמה חברים ששרדו את האירוע, ולפתע שמענו ברדיו שיר חדש של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. זה ריגש אותנו עד דמעות".

הסינגל יצא לאור עשרה ימים בלבד לאחר הטרגדיה.

באותו יום גורלי באוניברסיטה למדו כמה אנשים שהפכו לימים למוזיקאים בעצמם: כריסי היינד, שהקימה שנים ספורות לאחר מכן את להקת הפריטנדרס, ושני חברים שהקימו את הרכב ה-DEVO. להקת DEVO אף הקליטה גרסה משלה לשיר בשנת 2002. עבור החיילים שנלחמו באותה עת בוייטנאם, השיר היה קשה מאוד להאזנה; המחשבה שהם נלחמים עבור נשיא שמאפשר הרג כזה של אזרחים שמוחים נגד המלחמה, הייתה עבורם בלתי נסבלת.

גם זה קרה ב-4 במאי:

- בשנת 1937 נולד הגיטריסט דיק דייל (שידוע בעיקר כגיטריסט מוזיקת SURF). שמו האמיתי הוא ריצ'ארד אנטוני מונסור. סיגנון נגינתו המהיר היווה השראה אדירה על גיטריסטים רבים וידועים. הוא מת בשנת 2019 בגיל 83.

- בשנת 1968 ביטלה להקת ביץ' בויז מופע משותף שהיה אמור להיות לה עם הגורו מאהרישי מאהש יוגי באולם SINGER BOWL. לאולם הגיעו יותר שוטרי אבטחה מאשר אנשים בקהל. ליתר דיוק, 800 איש בלבד הגיעו לאולם שהכיל 16,000 איש. סיבוב ההופעות המשותף של הגורו והלהקה היה אכזבה גדולה. המהארישי לא היווה את מוקד המשיכה שלו ציפה סולן הלהקה, מייק לאב.

- בשנת 1949 נולד זאל קלמינסון, הגיטרסיט בעל תחפושת הליצן בלהקתו של אלכס הארווי משנות השבעים.

- בשנת 1982 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת דוראן דוראן, עם השיר HUNGRY LIKE THE WOLF.

- בשנת 1964 נוסדה בבירמינגהם להקת המודי בלוז. ריי ת'ומאס, דני ליין ומייק פינדר הקימו את ההרכב על קונספט הרית'ם אנד בלוז ובשם שונה - THE M&B FIVE.

- בשנת 1973 פתחה להקת לד זפלין את מסע ההופעות עם תואר הלהקה הרווחית ביותר לשנה זו.

- בשנת 1969 הגיעו הזמר אל סטיוארט וחברתו מנדי למסיבה בביתו של הזמר ג'ון מרטין. מסיבה זו תשפיע על סטיוארט לכתוב שיר בשם NIGHT OF THE 4TH OF MAY.

- בשנת 1968 הופיעה להקת STEPPENWOLF לראשונה בטלוויזיה אמריקנית עם השיר BORN TO BE WILD. זה היה בתוכנית AMERICAN BANDSTAND.

- בשנת 1942 נולד רוני בונד, המתופף של להקת הטרוגס (עם הלהיט WILD THING).

- בשנת 1979 יצא תקליט חדש לפרנק זאפה, ORCHESTRAL FAVOURITES. זאפה לא אישר את הוצאת התקליט הזה אך חברת התקליטים, שהסתכסכה עמו אז, דאגה להוציאו בכל זאת ועם מעט שיווק מצדה.

- בשנת 1974 הגיע הביצוע של להקת גראנד פאנק את השיר THE LOCO-MOTION למקום הראשון במצעד האמריקני. ביצוע זה גרם למעריצי הלהקה לפנות למחנות השונים; היו כאלו שאהבו את זה ואחרים תיעבו.

- בשנת 1973, נבהל פרנק זאפה מלהקה אחרת וניגש לשנות במהירות את אופן ההופעה שלו. הופעות החימום להופעותיו של זאפה היו אז מגוונות למדי, והאמנים המחממים היו מוכרים בדרך כלל לקהל של זאפה. לדברי כמה מעריצים, אחת מחוויות ההופעות הטובות ביותר הייתה כאשר חיממה להקת הפיוז'ן, מהאווישנו אורקסטרה, בראשות ג'ון מקלאפלין, שמונה הופעות של זאפה באביב של 1973.

משתתפי ההופעה בטורונטו, ב-4 במאי 1973, זוכרים פתיחה ביצועית יוצאת דופן של מהאווישנו, שהייתה חזק כמו בתקליטם השני, BIRDS OF FIRE, שיצא בתחילת אותה שנה. זאפה הקשיב לפתיחה שלהם ונבהל מהעוצמה המוזיקלית. הוא לא רצה שמופע החימום יתעלה עליו, אז הוא שינה את הסט שלו כך שיכלול חלקים ארוכים יותר, עם המון מקום עבורו לאלתר.

נגן הבס שלו, טום פאולר, דיווח שזאפה כתב אז לעתים קרובות מנגינות על המקום, בהשראת המקצבים המאתגרים של מהאווישנו אורקסטרה. "אני זוכר שהופענו בספקטרום בפילדלפיה שזה אולם כדורסל עם חדרי הלבשה למעלה. הייתי שם למטה והקשבתי למהאווישנו ואז עליתי למעלה ושם מצאתי את פרנק כותב בצורה מוזרה מנגינות על המקום שהושפעו מאוד מדברים שמקלאפלין עשה".

- בשנת 1923 נולד המתופף של להקת SPIRIT, אד קסידי, שהיה גם סמל הלהקה עם קרחתו המנצנצת. כמו כן, הוא היה אביו החורג של גיטריסט הלהקה, רנדי קליפורניה. הוא מת ב-6 בדצמבר 2013.

- בשנת 1982 עלתה קבוצת הכדורגל ווטפורד, בהנהגתו של היו"ר אלטון ג'ון, שהשקיע בה רבות, לליגה הראשונה של הכדורגל האנגלי עם ניצחון על ורקסהאם. הקבוצה הייתה בליגה הרביעית הנמוכה כאשר אלטון נכנס לתפקיד היו"ר בשנת 1976.

- בשנת 1987 מת איש הבלוז, פול באטרפילד, כשהוא רק בן 44. משיכתו של הזמר ואיש הבלוז האמריקני-יהודי, פול באטרפילד, לבלוז החלה בגיל 16, כשהקשיב למאסטרים השחורים של הסגנון. הוא אימץ לחיקו את המפוחית והחל ללמוד לנשוף בה כהלכה, כשהמודל שלו היה וולטר הקטן, שהיה מחלוצי המשתמשים במפוחית שהוגברה באופן חשמלי. "לא אני בחרתי במפוחית – היא בחרה בי", נהג להגיד לסובביו.

בשנת 1963 הוא הקים את "להקת הבלוז של פול באטרפילד", כשהוא מעסיק בה נגנים לבנים ושחורים יחדיו. הלהקה הפכה במהרה, באמצע שנות השישים, לאטרקציה בימתית חמה באמריקה וקיבלה הצעה להקליט אלבום בחברת התקליטים ELEKTRA. אבל היה זה אלבומה השני של הלהקה, EAST WEST, שמשך את תשומת הלב הרבה, כשיצא באוגוסט 1966.

למרות שהלהקה עשתה כמה תקליטים נהדרים, היא חוותה יותר מדי טלטלות ושינויים שהיקשו על נסיעה בטוחה במסלול הקריירה. באטרפילד הופיע לסירוגין עד תחילת שנות השמונים, כשהתמכר להרואין. בערך באותה תקופה הוא היה המום לשמוע על מותו של עמיתו לשעבר בלהקתו, מייק בלומפילד. כשחזר לבמה בתחילת 1987, היה נדמה שהוא כשיר לפעולה, אך לקרוביו היה ידוע מזה זמן שהוא משתמש רבות בסמים ובאלכוהול שפגעו באיברי העיכול שלו. עד שנמצא על ידי מנהלו ללא רוח חיים, במטבח ביתו שבהוליווד.

הנה תקליט שחזק יותר ממנוע של מטוס סילון! ב-4 במאי בשנת 1977 יצא תקליט הופעה חדש ללהקת הביטלס - AT THE HOLLYWOOD BOWL.

בחייאת, בואו תדמיינו את זה: שנות ה-60, שיא הביטלמאניה, וחברת התקליטים האמריקנית קפיטול מחליטה לתעד את הטירוף. היא מקליטה את הלהקה פעמיים באמפי המפורסם בלוס אנג'לס – פעם אחת ב-1964 ופעם נוספת ב-1965 – במטרה אחת ברורה: להוציא אלבום הופעה חיה שיכבוש את המצעדים. עד פה, הכל יופי טופי. אבל בין התכנון למציאות עברו 13 שנים ארוכות שבהן ההקלטות העלו אבק במחסנים. בינתיים הביטלס התפרקו, אופנות מוסיקליות השתנו וגם הביזנס של חברות התקליטים השתנה בהתאם. אה כן, גם הסמים שצרכו הרוקרים היו כבר שונים. אז מה קרה?

ובכן, רק ב-1977 הוחלט סוף סוף להוציא את האלבום, אבל אז התחילה הדרמה. כדי להילחם בבוטלגים שהציפו את הרדיו, החליטה קפיטול להקדים את ההפצה באופן פתאומי. והתוצאה? כאוס מוחלט. המפעלים היו באמצע הדפסת אלבום של סטיב מילר באנד (זה שנקרא BOOK OF DREAMS) ונאלצו לעצור הכל. בצעד אירוני במיוחד, קפיטול נאלצה לבקש עזרה בייצור מחברת DECCA – כן, אותה חברה שדחתה את הביטלס בשנת 1962 עם התירוץ ש"להקות גיטרות הן כבר לא באופנה". הפעם, חברת DECCA שמחה לעזור להדפיס את הלהיט הבטוח ולהיות חלק מהעניין.

אז מה היה שם על הסרטים המגנטיים? בעיקר המון צרחות. בשנת 1964 כל 17,256 הכרטיסים נמכרו תוך פחות מ-3 שעות. והכל הוקלט על שלושה ערוצים בלבד. הצרחות היו כל כך חזקות, שהמפיק ויל גילמור ציין שאפילו אם מטוס סילון היה טס מעל הבמה, לא היו שומעים אותו מעל קולות המעריצות. וב-1965 הצר(ח)ות נמשכו. כבלים לא חוברו, ובשלושת השירים הראשונים שמעו בהקלטה רק את ג'ון לנון. מאל אוונס, עוזר הלהקה, נאלץ לרוץ לבמה שוב ושוב כדי לנסות להציל את המגבר של פול שעשה צרות.

בזמן אמת, המפיק ג'ורג' מרטין התנגד להוצאת האלבום. הוא חשב שאיכות הסאונד באולפן עדיפה בהרבה ושהקהל לא ירצה לשמוע זיופים ורעש. אבל ב-1976 משהו השתנה. נשיא קפיטול שכנע אותו להקשיב לחומרים שוב, והפעם מרטין הוקסם מהאנרגיה המחשמלת והגולמית. יכול להיות שהוא פשוט התגעגע למשהו שהיה ואיננו עוד? אז הוא לקח את הסרטים הישנים לאולפני AIR שהיו בבעלותו בלונדון, ויחד עם הטכנאי ג'ף אמריק (שעבד עמו בעבר על הקלטות ביטלס), הם עשו קסמים: העבירו את 3 הערוצים למערכת של 24 ערוצים, ניקו את הרעשים והפכו את הבלאגן ליצירה תיעודית. ראוי לציין כי ג'ורג' מרטין וג'ף אמריק ביצעו עבודה מצוינת בניקוי הסרטים ובשיפור הסאונד בכל דרך שיכלו, מבלי שנאלצו להזדקק לטכניקות של תוספות אולפניות מזויפות. אבל עדיין, אפילו עם כל העבודה המאומצת הזו, אם אתם מחשיבים את עצמכם כחובבי סאונד ואיכות דקדקנים, מוטב שלא תטרחו לחפש את התקליט הזה. מצד שני, אם אתם מחפשים את ההתלהבות הביטלמאנית ההיא של הביטלס, כמוני - זה בהחלט תקליט שווה להשגה. מבחינתי, הצרחות הן לא רעש רקע, הן חלק מהמוזיקה.

נכון, שנות השישים היו ידועות מטבען בסאונד המחפיר של תקליטי ההופעות החיות שלהן, אך אפילו לצד הוצאות בעייתיות כמו תקליט ההופעה של הביץ' בויז, או GOT LIVE IF YOU WANT IT של הרולינג סטונס והתקליט AT KELVIN HALL של להקת הקינקס, התקליט הזה נחשב לאחת המכונות המרשימות יותר להרס עור התוף שנוצרו אי פעם. הסאונד פשוט בא והולך - לעיתים יש פה בהירות עדינה, אך מיד לאחר מכן חוזר הבלגן הרגיל ולא ניתן לשמוע את הגיטרות של ג'ורג' האריסון או את השירה של ג'ון לנון, או את שניהם יחד, או פשוט שום דבר. עם זאת, ברגע שמסתגלים לרעש, לא היה ספק בכך - זו הייתה בהחלט הופעה חיה של הביטלס. וזהו התקליט הרשמי היחיד של הופעה חיה של הלהקה, אם לא סופרים את הקלטות הבי.בי.סי ואת ההקלטות מהמבורג החצי-חוקיות מהשנים 1961-1962, שהיו דוקומנט חשוב בהיסטוריה של הלהקה אך לא מעבר לכך.

יהיה אשר יהיה, התקליט הזה חשף פרט מעניין אחד: חברי הביטלס לא היו באמת גרועים בלייב כפי שחלק מהשמועות טענו. נכון, הם לא התרחקו יותר מדי מהגרסאות המקוריות של השירים, אך בשנת 1965 אף אחד אחר בעולם הפופ והרוק לא עשה זאת; העידן הפסיכדלי בא אחר כך כדי להביא אלתור וניסיוניות גם לבמת ההופעות החיות (להקת CREAM לקחה את זה לרמות של הגזמה). נכון, הקטעים קוצרו והואצו לעיתים קרובות, כאילו רצונם היחיד של החבר'ה היה לנגן את הסט מהר ככל האפשר ולהסתלק משם לכיוון החיים - וזה אכן היה רצונם, כי להיות מוקף באלפי נערות צורחות עשוי להיראות נפלא לזמן קצר, אך בסופו של דבר זה הפך למטרד רציני, שלא לומר נזק לעור התוף. כך למשל, השיר TWIST AND SHOUT צומצם בחצי שלם, והם חתכו את הסיום של THINGS WE SAID TODAY, שלא לדבר על כך שהשיר נוגן לפחות במהירות כפולה מהנדרש.

מצד שני, אסור היה לשכוח שבשלב הזה בקריירה שלהם, החברים יכלו לנגן את כל השירים שלהם בזיוף מוחלט - לעזאזל, הם יכלו לנגן כל דבר בכל דרך אפשרית - ואף אחד בקהל לא היה מבחין בכך. הם יכלו לנגן את ההמנון של יפן ואיש לא היה שם לב לזה. בהתחשב בכך, היה חשוב להבין שהם למעשה ניגנו די טוב. אולי הם לא היו מסוגלים לשמוע זה את זה, אבל הם בהחלט היו מתואמים. מבחינה טכנית, ג'ורג' האריסון הראה את עצמו כמומחה לאלתור: הוא לא תמיד חזר על סולואי האולפן תו-אחרי-תו והוסיף גיוון לתהליך. עבודת הגיטרה המובילה שלו בשיר SHE'S A WOMAN הייתה מפוארת במיוחד, וכשניתנה לו הזכות לשיר, הוא בחר כצפוי בשיר ROLL OVER BEETHOVEN וסיפק את הסחורה - כשהוא מחליף את הפתיח הקלאסי בזה של השיר JOHNNY B. GOODE. זהו אולי פרט חסר חשיבות, אך הוא הראה שהיה להם אכפת ממה שהם ניגנו ושהם לא היו שם רק בגלל הכסף שהרוויחו מהאירוע. ובכן, גם בגלל זה כמובן, אך היה מעורב שם גם עניין אמיתי. ההתלהבות עוד הייתה שם, לפני שבשנת 1966 הם החליטו שדי להם ושוברים את הכלים ולא מופיעים יותר.

דבר אחד שנשמע עלוב להפליא היה הדיבורים על הבמה בין הקטעים. מטבע הדברים, זה נשמר למינימום המוחלט, שכן כל מילה נוספת שנאמרה פירושה תוספת סיכון. כמובן שזה קרה הרבה לפני כל התפיסה של רוק איצטדיונים, עם הפוזות ההמנוניות, הנפת הידיים, המציתים והקריאות הגנריות של הזמרים בסגנון "היי, ניו יורק - אנחנו נעשה רוק'נ'רול הלילה!" או "אתם מוכנים לרוק???" או "קדימה, תמחאו כפיים לפי הקצב" או "ערב טוב קיסריה!"

אבל בואו נהיה כנים: אם הלכתם כמוני להופעת אצטדיון, הלכתם לשם כדי להיות מוכנים להשתולל, ולא רק כדי ליהנות מהמופע - נכון? פול מקרטני נשמע ממש מתנצל כשהוא נשמע אומר "היינו רוצים להמשיך עם שיר מהתקליט הראשון שלנו בחברת קפיטול... אנחנו מקווים, אנחנו מקווים שתיהנו מהשיר, שיר שנקרא ALL MY LOVING". הם לא היו שם כדי ליהנות מהשיר. באשר לג'ון לנון, הוא היה עסוק בהתחכמויות נגד מה שקורה ונגד אנשים נכים, שלבטח הלכו לאיבוד בקהל בדיוק כמו הדיבורים הקטנים של פול מקרטני.

ודבר אחד שלא נשמע עלוב, ולמעשה נשמע נהדר היה הקהל. לפעמים נראה שהסיבה האמיתית לכך שג'ורג' מרטין הסכים לתוכניות של חברת קפיטול להוציא את התקליט הייתה תשוקה סודית להזכיר לקהל הצעיר של שנות השבעים את העוצמה שהייתה קשורה ללהקה באותם ימים. והיה צדק בדבריו. בימי טרום היו טיוב והאינטרנט - הייתה פה הזדמנות להראות לדור שהעריץ את מחליקי העיר ביי שהביטלס היו שם קודם עם פרץ האדרנלין. אנשים בהחלט נרגעו קצת מאז 1965, וזו שאלה גדולה האם רמת התרגשות שכזו תחזור אי פעם בימינו.

וחשוב לזכור שההקלטות בפועל נלקחו משתי הופעות ולא מאחת: כמחצית מהסרטים היו משנת 1964 והמחצית השנייה מ-1965. זו הסיבה שניתן היה להתבלבל מכך שהחבר'ה אמרו כל הזמן דברים כמו "היינו רוצים לנגן שיר מהתקליט האחרון שלנו" ואז החלו לנגן משהו מתוך A HARD DAY'S NIGHT או HELP. איכות ההקלטה הייתה גרועה באותה מידה בשניהם. באשר לחומרים, הכל היה תפריט הופעות סטנדרטי של הלהקה: סינגלים מצליחים מעורבבים עם כמה רצועות פחות מוכרות מהתקליטים כמו DIZZY MISS LIZZIE (שם ג'ון לנון אלתר את המילים) או השיר שכבר הוזכר THINGS WE SAID TODAY. כמובן, על פי חוקי המופע החי, הם פתחו במפץ עם TWIST AND SHOUT וסגרו במפץ עם LONG TALL SALLY, אם כי השיר הקבוע שסגר את ההופעות בשנת 1965 היה I'M DOWN, שלא נכלל כאן. ואפילו יש בצד השני של התקליט הזה את BOYS ששר רינגו. כן, זה מוזר לשמוע אותו שר שהוא רוצה בנים מול קהל של אלפי מעריצות צרחניות שצרחו וצרחו וצרחו.

ומה חשבו חברי הלהקה על התקליט שיצא ב-1977? פול מקרטני, בסגנונו האופייני, נשאר אדיש: "לא הקשבתי לאלבום. ג'ף אמריק אומר שזה טוב, אבל לי יש מספיק הקלטות כאלו בבית. אבל בטח שמעתי את זה מתישהו... בכל זאת, אני אחד מאלה שיצרו את זה, לא?"

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459