רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-4 בספטמבר (4.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "דיברנו קצת בינינו לפני שהחלטנו להקים להקה ולעשות מיליון דולר" (ריי מנזרק, הקלידן של להקת הדלתות, בעיתון NME, שנת 1968)

הנה אחד מתקליטי ההופעה הטובים ביותר. ב-4 בספטמבר בשנת 1970, יצא התקליט GET YER YA-YA'S OUT של הרולינג סטונס.

בואו נחזור שנה אחורה, לנובמבר 1969. הרולינג סטונס חוזרים לאמריקה לסיבוב הופעות ראשון מזה שלוש שנים, והם חמושים בנשק סודי: גיטריסט צעיר ומהפנט בשם מיק טיילור, שהחליף את חבר הלהקה המייסד והמיוסר, בריאן ג'ונס, שטבע בבריכתו חודשים ספורים קודם לכן. הלהקה, שרק שחררה את יצירות המופת BEGGARS BANQUET ו-LET IT BLEED, הייתה רעבה, מחוספסת ובועטת. טיילור הזריק לה דם חדש וליריות בלוזית שהתמזגה באופן מושלם עם הריפים הגסים של קית' ריצ'רדס. התוצאה הייתה סאונד גדול, מלוכלך וטהור בו זמנית.

ההקלטות לתקליט נלקחו בעיקר מהופעותיה של הסטונס במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. מי שהאזין אז, ומי שמניח את המחט על הויניל היום, מרגיש כאילו הוא יושב על הבמה, מטרים ספורים מצ'רלי ווטס, מרגיש את ההדף מהמגברים של ריצ'רדס וטיילור, ונשטף בכריזמה המתפרצת של מיק ג'אגר. זה לא תיעוד של הופעה, זו ההופעה עצמה, חיה ונושמת בסלון שלך. הסטונס הצליחו במלאכת מחשבת של עריכה ומיקס לגרום לתקליט להישמע כמו חוויה אחת רציפה ואינטימית, כאילו הם מנגנים במרתף סודי רק בשבילך.

אך מעל כל החגיגה הזו ריחפה עננה שחורה. הלהקה, שהרגישה בלתי מנוצחת על הבמות באמריקה, לא ידעה שבעוד ימים ספורים, ב-6 בדצמבר 1969, היא תצלול לתוך המערבולת האפלה של פסטיבל אלטמונט. אותו אירוע קטסטרופלי, שאמור היה להיות "וודסטוק של המערב", הפך לקטסטרופה כשכנופיית האופנוענים מלאכי הגיהינום, שנשכרה לאבטח את האירוע, רצחה צעיר בשם מרדית' האנטר מול הבמה. פסטיבל אלטמונט סימל עבור רבים את מותו של חלום ילדי הפרחים של שנות השישים. GET YER YA-YA'S OUT הוא, אם כן, התיעוד האחרון של התום, היללות האחרונות של שמחה טהורה לפני שהעשור התרסק אל תוך האלימות והפארנויה של שנות השבעים. בזמן שהלהקה הקליטה את השירים הללו, מלאכי הגיהינום כבר ציחצחו את הסכינים שלהם לקראת אותו אירוע אומלל שבו נרצח עשור שלם.

לסטונס היו תוכניות גדולות. הם רצו להוציא אלבום כפול שיכלול, לצד ההופעה שלהם, גם קטעים של אמני החימום המדהימים שליוו אותם באותו סיבוב: מלך הבלוז בי.בי קינג והצמד הלוהט אייק וטינה טרנר. תארו לעצמכם חבילה שכזו. אך חברת התקליטים שלהם, DECCA, לא ממש הבינה את הגדולה. "מי זה בי.בי קינג?" שאלו שם במשרדים, כפי שסיפר ג'אגר בזעם שנים לאחר מכן. הלהקה, שרק יצאה ממאבק מתיש עם אותה חברה על עניין עטיפת התקליט BEGGARS BANQUET, החליטה לוותר על המאבק ולהוציא תקליט בודד. "עדיין יש לי בבית את האלבום הכפול כפי שהיה אמור להיות במקור", אמר ג'אגר המאוכזב.

התקליט, שהיה האחרון של הלהקה בחברת DECCA לפני שהחברים הקימו לייבל עצמאי משלהם, זינק מיד לצמרת מצעד התקליטים הבריטי. הציפייה הייתה בשיאה. כבר ביולי 1970 החל הריגוש, כשפורסם בעיתון הבריטי THANET TIMES: "נראה שעברו חודשים מאז שהסטונס הוציאו את תקליטונם האחרון. עדיין, מעריצים ייאלצו לחכות עוד שבועות לא מעטים עד שיראו את התקליט הבא של להקתם האהובה. אגב, מקור השם של התקליט הוא בשיר בלוז ישן של אמן בשם בליינד בוי פולר, והוא ביטוי סלנג שמשמעותו משהו כמו "תוציא את השטויות שלכם החוצה" או פשוט "תשתחררו".

ואיך אפשר בלי העטיפה? ב-8 בפברואר 1970, הצלם מייקל ברקופסקי העמיד את המתופף האלגנטי, צ'רלי ווטס, על כביש. ווטס, בחיוך ממזרי, קפץ באוויר בהתלהבות והתמונה הזו הפכה לאייקון מיידי. למרות שבתחילה נדחתה העטיפה ונקבע סשן צילומים אחר עם הצלם דיוויד ביילי, בסופו של דבר חזרו לתמונה המקורית, והיא הפכה לאחת העטיפות המזוהות יותר בעולם הרוק.

התקליט נפתח בהכרזה קצרה ואז מתפוצץ עם JUMPIN' JACK FLASH בגרסה חיה ועוקצנית, שמבהירה עד כמה השיר הזה נועד לבמה. ומיד, הכריזמה של ג'אגר שוטפת הכל כשהוא מתגרה בקהל: "נפל לי כפתור במכנסיים. אתם בטח רוצים שהמכנסיים יפלו, נכון?". הדרמה מגיעה לשיא עם MIDNIGHT RAMBLER, יצירה אפית בת תשע דקות שממחישה את הגאונות הבימתית של הלהקה. ג'אגר, חמוש במפוחית, הופך לשחקן תיאטרון, מספר סיפור אימה על רוצח סדרתי וסוחף את הקהל למסע מצמרר. השיר הזה חותם בחוכמה את הצד הראשון של התקליט, ומשאיר את המאזין מהורהר וחסר נשימה בזמן שהוא הופך את הויניל לקבל עוד מנה של אבנים.

וצד ב'? הוא לא מאכזב. הוא נפתח עם צעקה של מעריצה מהקהל, "PAINT IT BLACK", אך הלהקה עונה לה בשחור אחר, עם גרסה אפלה ומכושפת של SYMPATHY FOR THE DEVIL. משם, זו רכבת הרים של רוק'נ'רול טהור עם LIVE WITH ME, הקאבר המבריק לצ'אק ברי LITTLE QUEENIE, הלהיט הטרי HONKY TONK WOMEN וסיום מוחץ עם המנון המהפכה STREET FIGHTING' MAN.

עיתונות התקופה הבינה מיד שמדובר במשהו מיוחד. עיתון RECORD MIRROR פרסם ב-5 בספטמבר 1970: "הסטונס ניצחו. הם כנראה אלה שאחראים לשינוי המחשבה של דור שלם". מגזין בשם TRIBUNE פרסם: "בעוד מאה שנה, כשחוקרים יבחנו את תופעת הפופ, אני תוהה אם הם יבינו מדוע הסטונס היו אגדות בזמנם". עיתון 'לוס אנג'לס טיימס': "אין להקה שמנגנת רוק'נ'רול כה טהור ומוצק כמו הרולינג סטונס".

והרולינג סטון פרסם בביקורתו אז: "כמו המוצר שהוקלט, סצנת הקונצרטים של הרוק נראית בימינו לא בריאה. אני כמעט אף פעם לא הולך לראות להקות ידועות, כי רובן כל כך משעממות להפליא. סטנדרטים של ביצועים נמוכים מאוד, ואותם אמנים מעטים עם מספיק כישרון או עניין להעלות מופע אמין מסתיימים לעתים קרובות בהופעות כל כך צפויות, עד שאתה יוצא בסיפוק החיוור ביותר ועם מעט זיכרונות.

לתוך הסצנה המדכאת הזו התסערו הרולינג סטונס כשהסתובבו ברחבי אמריקה בסתיו שעבר והשאירו את רוב הקהל מרוצה וקרוב, אבל קיבלו ביקורות מעורבות ובסופו של דבר היו מבלבלות כי מעטים מאיתנו היו בטוחים למה לצפות ואיך להגיב. בשנת 1965, שנתפסו הסטונס בהוריקן של צעקות קופצניות, קיבלנו את כל העניין כמעין ביקור על טבעי, חוויה של עוצמה שחצתה את עניין המוזיקה. בשנת 1969 הם היו אמורים להוכיח את עצמם כלהקת במה, וההסתייגויות הציניות שלנו בוטלו ברגע שמיק ג'אגר צעד לבמה. שם הם היו בבשרם, הרולינג סטונס, התגלמות אולטימטיבית של כל הרעיונות והפנטזיות והתקוות שלנו לרוק'נ'רול, והתלהבנו. אבל השאלה המציקה שנותרה הייתה, האם ההצגה שראינו באמת מבריקה כזאת, או שלא היינו במידה מסוימת נלהבים עקב היעדרות מופע טוב. מבחינת מה, הסטונס היו מסוגלים להיראות כמו אפוקליפסה רוקית אולטימטיבית.

הוצאת תקליט זה היא תענוג בלתי מוגבל. סוף סוף האלבום הזה מוכיח את הפחדים של מי שדאג לפחד. יותר מסתם פסקול להופעה של הרולינג סטונס, זהו מפגש עתיר השראה, חוויה אינטימית כמו ישיבה במרתף בזמן שהסטונס מתרוצצים משמחה עצומה סביבך. זה מוכיח אחת ולתמיד שהלהקה הזו לא מנגנת רק בשביל הקהל. היכן שרוב המופעים החיים נראים כמעט מביכים בתנוחותיהם ובהגזמות שלהם, ואפילו תקליט ההופעה של להקת המי בלידס החזיק בגוונים של הצהרת האמנות, התקליט החי של הסטונס במיטבו פשוט רוק. אתה לא יכול לאהוב אותו רק על מה שהוא, אתה יכול לאהוב אותו בגלל מה שהוא לא.

שנות השבעים אולי לא התחילו עם סיכויים בהירים לעתיד הרוק, אבל הרולינג סטונס בוודאי לא בצרות, ונראים כמו כוח גדול עוד יותר בשנים הבאות מכפי שהיו. עדיין מוקדם מדי לדעת, אבל אני מתחיל לחשוב על זה שהתקליט הזה יכול להיות האלבום הכי טוב שהם עשו אי פעם. אין לי ספק שזה קונצרט הרוק הטוב ביותר שהיה אי פעם וכל עוד הם ימשיכו לשגשג כך, עידן הרוק'נ'רול האמיתי יישאר חי ובועט איתם".

גם היום, עשרות שנים אחרי, האנרגיה של GET YER YA-YA'S OUT עדיין מחשמלת. מומלץ להקשיב לו עם מטלית מוכנה בצד, כי בסוף התקליט תצטרכו לנגב את הפטיפון מאגלי הזיעה ולאפשר למחט לנוח קצת אחרי מסע כזה. פשוט לא עושים היום תקליטי הופעה כאלה. זו עובדה ברורה.

דרמה במדיסון סקוור גארדן: האם כוכבי הרדיו הצילו את להקת יס? ב-4 בספטמבר בשנת 1980 פצחה להקת יס בסיבוב הופעות לקידום תקליטה החדש, DRAMA, עם הופעה שנערכה במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק.

אלפי מעריצים נלהבים של להקת יס, ענקי הפרוג-רוק הבריטי, גדשו את המקום עד אפס מקום, מצפים בקוצר רוח לפתיחת סיבוב ההופעות האמריקאי של הלהקה, שנועד לקדם את תקליטה הטרי, DRAMA. הם ציפו למסע מוזיקלי מורכב, לצלילים המוכרים והאהובים, אבל שום דבר לא הכין אותם להפתעה שעמדה לנחות עליהם.

כשהאורות עלו, במקומו של הקלידן הכריזמטי עם הגלימה והשיער הבלונדיני המתנפנף, ריק וייקמן, ניצב מאחורי חומת הסינטיסייזרים בחור חדש, ג'ף דאונס. הסולן לא היה עם הקול המלאכי והייחודי של ג'ון אנדרסון. במרכז הבמה עמד גבר ממושקף, מעט לחוץ, בשם טרבור הורן.

שנה קודם לכן, לאחר סדרה של חילוקי דעות אמנותיים, עזבו אנדרסון ווייקמן את הלהקה שהיו מסמליה המובהקים. הנותרים, הבסיסט כריס סקווייר, הגיטריסט סטיב האו והמתופף אלן ווייט, עמדו בפני שוקת שבורה. הפתרון הגיע מכיוון בלתי צפוי לחלוטין: המנהל שלהם הציע להם לבדוק את הוספת צמד הפופ THE BUGGLES, הלוא הם הורן ודאונס. כן, אותם שניים שאחראים ללהיט הענק והבלתי נשכח VIDEO KILLED THE RADIO STAR, שיר שעתיד להפוך לקליפ הראשון אי פעם שישודר בערוץ MTV שנה לאחר מכן. החיבור בין ענקי הפרוג המורכב לצמד הפופ המלוטש נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל התוצאה הייתה התקליט DRAMA, יצירה עוצמתית, כבדה ודינמית שהזריקה דם חדש בעורקיה של הלהקה.

אבל בין הקלטת תקליט מבריק באולפן לבין שכנוע של אלפי מעריצים ותיקים בהופעה חיה, המרחק היה גדול. טרבור הורן, מפיק מוזיקלי מוכשר שהפך בן לילה לסולן של אחת הלהקות הגדולות בעולם, הרגיש זאת על בשרו. "הרעיון לתקוע זמר סוג ב', שהוא למעשה מפיק תקליטים, בקדמת להקה כמו יס ולשלוח אותו עמה לסיבוב הופעות של 44 תאריכים באמריקה זה דבר נורא", סיפר הורן לימים. המשימה הייתה כמעט בלתי אפשרית. "השירים נוגנו כולם בסולמות המקוריים של ג'ון. השאר לא הסכימו לשנות סולמות כדי להתאים אותם לקול שלי. זה היה קשה ביותר עבורי, עד שנאלצתי ללחוש בין ההופעות מרוב מאמץ שהשקעתי בשירה. מדי פעם צעקו לי מהקהל להתחפף מהבמה, אבל אני הבנתי אותם כי גם אני הייתי מעריץ גדול של ג'ון אנדרסון. למרות זאת, היו בקהל גם כאלו שקיבלו אותי בחמימות".

ואכן, למרות הספקנות הראשונית, הערב במדיסון סקוור גארדן התפתח לחוויה מסעירה. נראה היה שהווירטואוזיות המוזיקלית של ההרכב החדש הצליחה לכבוש גם את הציניקנים הגדולים ביותר. מעריצים ותיקים מצאו את עצמם מהנהנים בהערכה כשהלהקה צללה לקלאסיקות כמו STARSHIP TROOPER ו-ROUNDABOUT. הורן ודאונס לא ניסו לחקות את קודמיהם, אלא העניקו ליצירות המוכרות צבעים חדשים ורעננים, תוך שמירה על כבוד למקור.

ההופעה הייתה מפגן כוח מרשים. כריס סקווייר היפנט את הקהל עם סולו בס מורחב וגועש בקטע THE FISH, וסטיב האו סיפק את אחד מביצועי הגיטרה העוצמתיים והמרגשים ביותר שלו באותו ערב בקטע HEART OF THE SUNRISE. כמובן, גולת הכותרת הייתה הביצועים החיים והאנרגטיים לקטעים מהתקליט החדש, שהוכיחו כי הכימיה בין החברים החדשים והוותיקים הייתה אמיתית ומחשמלת.

כל החוויה המוזיקלית הזו נארזה במופע ויזואלי מהמם. עיצוב הבמה כלל מערכת תאורה משוכללת ואפקטים חזותיים שהשלימו באופן מושלם את המוזיקה המורכבת. על מסכי ענק הוקרנו יצירות האמנות הפנטסטיות והאיקוניות של רוג'ר דין, המזוהה עם הלהקה מזה שנים, ויצרו עבור הקהל חוויה סוחפת ורב חושית. בסופו של הערב, היה ברור שלהקת יס לא מתה, היא פשוט עברה גלגול נשמות. דרמה אמיתית, על הבמה ומחוצה לה.

אורג החלומות נדד לכוכבים. ב-4 בספטמבר בשנת 2023 מת המוסיקאי גארי רייט, בגיל 80. הוא היה בעברו הקלידן-זמר בלהקת SPOOKY TOOTH וממנה יצא לקריירת סולו שבמהלכה גם זכה ללהיט ענק עם DREAM WEAVER.

בתאריך 4 בספטמבר 2023, העולם נפרד בצער מהמוזיקאי והיוצר גארי רייט, שנכנע למאבק במחלת הפרקינסון ובדמנציה והוא בן 80. רייט, שרבים זוכרים כאורגניסט ההאמונד הנהדר והזמר הכריזמטי של הרכב הרוק המתקדם SPOOKY TOOTH, ייחקק בזיכרון הקולקטיבי בעיקר בזכות יצירת המופת שלו, אותו שיר שהפך לפסקול של דור שלם, DREAM WEAVER. אבל מאחורי הלהיט העצום הזה מסתתר סיפור עמוק ומרתק הרבה יותר, סיפור ששזור בחברות אמיצה עם אחד מחברי הביטלס, במסע רוחני להודו וברגע אחד של השראה כמעט אלוהית.

הכל מתחיל בקשר המיוחד בין רייט לג'ורג' האריסון. השניים לא היו רק קולגות מוזיקליים (רייט ניגן קלידים באלבום הסולו המכונן של האריסון ALL THINGS MUST PASS) אלא חברי נפש אמיתיים שחלקו עניין משותף עמוק במיסטיקה ובפילוסופיה של המזרח. בשנת 1972, הקשר הזה עמד לשנות את חייו של רייט לנצח. "ג'ורג' הזמין אותי להצטרף אליו לנסיעה להודו", סיפר רייט. "כמה ימים לפני הטיסה, הוא הגיש לי עותק של הספר 'אוטוביוגרפיה של יוגי' מאת פראהאמנסה יוגאנאדה". הספר הזה פתח לרייט צוהר לעולם חדש. "הוא העניק לי השראה עמוקה, והפכתי מוקסם לחלוטין מהתרבות ההודית. זו הייתה חוויה שלעולם לא אשכח".

במהלך הקריאה בכתביו של יוגאנאדה, נתקל רייט בשיר בשם "אלוהים! אלוהים! אלוהים!". אחת השורות בו דיברה על הרעיון של תודעה השוזרת חלומות, ובראשו של רייט הבזיק באופן מיידי צירוף מילים קסום: אורג חלומות. DREAM WEAVER. כמו כל מוזיקאי טוב, הוא מיהר לרשום את הכותרת הפוטנציאלית במחברת הרעיונות שלו, ושם היא נשארה, מחכה לרגע הנכון.

ההזדמנות הגיעה כמה חודשים לאחר מכן. רייט שהה באזור כפרי שלו באנגליה, עלעל במחברת הישנה ונתקל שוב בשתי המילים הללו. זה היה ניצוץ שהצית תבערה. "בתחושת השראה אדירה, פשוט הרמתי את הגיטרה האקוסטית שלי והתחלתי לכתוב", תיאר. "תוך שעה אחת בלבד, השיר היה גמור. המילים והלחן פשוט זרמו ממני החוצה, כאילו הוכתבו לי על ידי מקור בלתי נראה".

אך מה בעצם המשמעות של השיר? בספרו, רייט חשף את הרבדים העמוקים יותר. "השיר נכתב על אהבתו וחמלתו של אלוהים. אבל ברמה האנושית, אפשר לומר שכל אחד מאיתנו הוא אורג חלומות. אנחנו יוצרים את החלומות שלנו ושוזרים את נתיב חיינו על פני גלגולים רבים, ממש כמו שחקנים בסרט ענק. פעם אנחנו כוכבי-על ופעם כישלונות, פעם גיבורים ופעם נבלים, אבל כולנו חלק בלתי נפרד מהמגה-דרמה של היקום". הוא הוסיף והסביר כי רק ביום שבו נתנקה מרצונות ומקארמה, וכל מה שנרצה יהיה להתאחד עם האלוהי, רק אז נתעורר מחלום האשליה הגדול ונגיע למצב הגבוה ביותר של אושר תודעתי.

באופן משעשע, למרות העומק הרוחני והחיבור הקוסמי שחש, רייט היה משוכנע שהשיר הזה הוא יצירה אוונגרדית מדי עבור הקהל הרחב. כשהקליט את התקליט THE DREAM WEAVER, הוא ראה בשיר הנושא קטע ניסיוני, לא משהו שמיועד לרדיו. "לא היה לי מושג שזה יהפוך ללהיט שיניע את הצלחת התקליט כולו", הודה. "בגלל זה הלכתי איתו על כל הקופה וניסיתי להפוך אותו לכמה שיותר חללי ומוזר. הייתי בטוח שאף תחנת רדיו לא תסכים להשמיע אותו".

הנשק הסודי שלו באולפן היה סינטיסייזר המיני מוג, שאפשר לו ליצור את אותם צלילים על-זמניים, מהפנטים וייחודיים המזוהים כל כך עם השיר. "מאוד אהבתי את המיני מוג ופשוט השתעשעתי איתו בהקלטה. הייתי מאושר מהתוצאה של מה שהייתי בטוח שהוא 'שיר לתקליט' בלבד, קטע עומק לחובבי הז'אנר". אבל למצעדי הפזמונים, כידוע, היו תוכניות אחרות לגמרי. השיר זינק למקום השני במצעד הבילבורד האמריקאי והפך את גארי רייט לכוכב בינלאומי.

גארי רייט אולי סיים את מסעו בעולם הזה, אך החלום שארג ממשיך להתנגן, ומזכיר לנו שתמיד יש משהו גדול יותר, מסתורי ויפהפה שמחכה לנו, ממש מעבר למציאות היומיומית.

היום הגורלי שבו הביטלס כמעט פיספסו את הרכבת. ב-4 בספטמבר בשנת 1962 הקליטו הביטלס סשן ראשון עם רינגו באולפני אי.אם.איי.

בשעה שמונה וחמש עשרה דקות בבוקר, ביום שלישי, התייצבו הביטלס בנמל התעופה של ליברפול. על פי דיווח של עיתון הקצב המקומי, ה-MERSEY BEAT, מזג האוויר היה סגרירי עם רוחות, אבל שום דבר לא יכול היה להעיב על מצב הרוח המרומם של הלהקה. אחרי נחיתה בלונדון וצ'ק-אין מהיר במלון צ'לסי, הם עשו את דרכם לאולפני EMI. שם, המתינו להם המפיק ג'ורג' מרטין, עוזרו רון ריצ'רדס, והאיש שתמיד מאחורי הקלעים, ניל אספינל, שהביא בנאמנות את כל הציוד שלהם דרומה, והפעם, למרבה המזל, לא בתוך סופת שלגים - כפי שהיה בעבר.

המטרה הייתה אחת: להקליט תקליטון בכורה שיכבוש את המצעדים. שישה שירים עמדו על הפרק, אבל הדיון האמיתי התחיל כשהארבעה מליברפול נתקלו בחומת הבטון המנומסת של ג'ורג' מרטין. המפיק הוותיק, איש מקצוע מהשורה הראשונה, כבר בחר עבורם שיר. הוא שלח להם מבעוד מועד דמו לשיר בשם HOW DO YOU DO IT, פרי עטו של הכותב מיץ' מארי, והיה משוכנע שזהו להיט בטוח.

אבל לביטלס היו תוכניות אחרות. הם הגיעו ללונדון כדי להקליט את החומרים שלהם. הם התעקשו על שיר מקורי שלהם, קטע פשוט וקליט בשם LOVE ME DO. הם שלחו את המנהל שלהם, בריאן אפשטיין, לנסות ולשכנע את מרטין, אבל המפיק היה נחרץ. "באותה תקופה היה מקובל למצוא שירים לאמנים ברחוב המו"לים הלונדוני שנקרא דנמרק", הסביר מרטין מאוחר יותר. "חלק מהעבודה שלי היה לאתר להיטים, וחשבתי שהשיר המקורי שלהם, במקרה הטוב, מתאים להיות צד ב' של התקליטון".

בלית ברירה, נכנסו הביטלס לאולפן ולמדו בעל כורחם את השיר שנכפה עליהם. הם ניגנו אותו שוב ושוב, מנסים להכניס בו קצת מהאנרגיה שלהם, אבל הלב שלהם לא היה שם. רק לאחר שסיימו את המטלה, מרטין הרשה להם סוף סוף להקליט את LOVE ME DO. התוצאה הייתה מיידית, האנרגיה באולפן השתנתה. הם ניגנו את השיר שהיה שלהם באמת. ג'ורג' האריסון, שניגן בגיטרה אקוסטית שלא הכיר, נאבק בכאב. "המיתרים היו קשים ומתוחים יותר ממה שהייתי רגיל", סיפר. "הכאב באצבעות פשוט הרג אותי".

אך הדרמה הגדולה של היום עוד הייתה לפניהם. זמן קצר לאחר סיום ההקלטה, קולו של מרטין בקע מהאינטרקום אל תוך האולפן: "חבר'ה, אתם יכולים לבוא אליי לרגע?... ובלי רינגו".

המתופף החדש, רינגו סטאר, שהצטרף ללהקה רק שבועות ספורים קודם לכן לאחר הדחתו הכואבת של פיט בסט, נשאר לבדו באולפן, המום ומבולבל. בחדר הבקרה, מרטין וריצ'רדס לא חסכו במילים. הם לא היו מרוצים מהתיפוף. זה לא היה עניין אישי, אלא מקצועי לחלוטין. "רינגו תופף טוב יותר מפיט בסט, וידעתי שיש לו פוטנציאל", הודה רון ריצ'רדס שנים לאחר מכן. "אבל הייתה עלינו משימה, לייצר סינגל-להיט כאן ועכשיו. היינו חייבים פתרון מיידי בדמות מתופף מקצועי ומנוסה".

מאוחר יותר באותו ערב, אחרי שאכלו במסעדה האיטלקית החביבה על מרטין, שם הוא בידר אותם בסיפורים על הקלטות קומיות עם פיטר סלרס וספייק מיליגן, צעדו מרטין וריצ'רדס יחד במורד רחוב אוקספורד, שקועים במחשבות. הם התחבטו לא רק בעניין המתופף, אלא בזהות הלהקה כולה. "הם צריכים מנהיג ברור", חשבו, "אולי ג'ון לנון והביטלס? או פול מקרטני והביטלס? זה חייב להיות מותג שמוכר, כמו קליף ריצ'רד והצלליות".

אך ככל שהתקדמו, הרעיון הזה נראה פחות ופחות מתאים. מרטין החל להבין שאולי החבורה הזו מליברפול צודקת. "אולי צריך פשוט לשווק אותם כביטלס?", הרהר. "אולי יש כאן משהו חדש לגמרי, משהו אחר?". הרעיון של ארבעה חברים שווים, יחידה אחת שלמה, היה מהפכני לתקופתו. אוקיי, הוחלט, הם יהיו הביטלס. אבל מה עושים עם בעיית התיפוף? סינגל בכורה חייב להיות מדויק, עם קצב יציב וברור. ריצ'רדס הציע להביא את מתופף האולפנים הנחשב קני קלייר. למרטין, לעומת זאת, היה שם אחר בראש: אנדי ווייט.

ההחלטה התקבלה. שבוע לאחר מכן, ב-11 בספטמבר, הביטלס יחזרו לאולפן להקלטה נוספת. הפעם, אנדי ווייט ישב על כיסא המתופף ורינגו הפגוע לא סלח במהרה למפיק הנחרץ.

כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".

כשלד זפלין כבשה את לוס אנג'לס, הציתה את הבמה וסיימה בקרב שתייה עם ג'ניס ג'ופלין. ב-4 בספטמבר בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין ב- INGLEWOOD FORUM שבלוס אנג'לס. זה היה לילה ארוך.

ענקי הרוק מבריטניה, להקת לד זפלין, נחתו בעיר המלאכים כדי להרעיד את קירותיו של ה-INGLEWOOD FORUM המכובד, ומה שהתרחש באותו לילה הפך לאחד האירועים המדוברים יותר בתולדות הלהקה. זה היה לילה ארוך, פרוע ומלא בסיפורים.

עם עלייתם לבמה, מול 17,000 מעריצים צורחים, אחז רוברט פלאנט במיקרופון, סקר את הקהל העצום ובחיוך האופייני לו זרק לאוויר: "ערב טוב. נחמד לחזור לכאן. זו ודאי הפעם השישית". המשפט הקצר הזה סימן את פתיחתה של הופעה שנחרטה בפולקלור של זפלין כאחת האנרגטיות והחשובות בקריירה שלהם. הלהקה הייתה בשיא כוחה, רכובה על גלי ההצלחה של שני תקליטיה הראשונים ובדרך לשחרר את התקליט השלישי והמפתיע שלה.

ואכן, ההפתעה הגיעה. בין רעמי הריפים של ג'ימי פייג' והלמות התופים של ג'ון בונהאם, הלהקה האטה את הקצב ועברה לקטעים אקוסטיים שקטים, מהלך אמיץ עבור הרכב שנודע בעוצמות המחרישות שלו. הקהל, במקום לאבד סבלנות, קיבל את השירים החדשים בחיבוק חם, מה שהוביל את פלאנט להעיר בהתרגשות: "זה מעניק לי הנאה גדולה לשמוע את תגובתכם לזה". הוא ניצל את הרגע השקט כדי לספר סיפור קטן על אחד השירים החדשים: "אנחנו ננגן לכם קטע בשם BRUN YR AUR, שהוא שמו של קוטג' קטן בהרים של סנואודוניה, ליד וויילס. פירוש השם הוא 'חזה מוזהב'. זה כך בגלל שבכל בוקר השמש זורחת מעל האזור והקוטג' ממוקם בדיוק במרכז". הסיפור הקטן הזה הכניס את הקהל לאווירה האינטימית שהלהקה יצרה בקוטג' המבודד ההוא, הרחק מהמולת סיבובי ההופעות.

אבל השקט לא נמשך זמן רב. הלהקה שיגרה את הקהל בחזרה למסלול המהיר עם ביצוע מחשמל ללהיט הענק WHOLE LOTTA LOVE. בעיצומו של הטירוף המוזיקלי, כשפייג' סחט מהגיטרה שלו צלילים מהפנטים, נשמע לפתע קול פיצוץ עז ברחבי האולם. זיקוק שנורה על ידי אחד המעריצים התפוצץ באוויר והותיר את הלהקה המומה לרגע. "מי ירה את הזיקוק הזה? צריך לעצור אותו!" צעק פלאנט המופתע למיקרופון, אבל הטירוף רק גבר. בלי לחשוב פעמיים, הלהקה צללה ישירות לתוך COMMUNICATION BREAKDOWN, ובתוכו שילבה במיומנות ציטוטים וקטעים משירים כמו GOOD TIMES BAD TIMES שלהם עצמם, I SAW HER STANDING THERE של הביטלס ו-FOR WHAT IT'S WORTH של להקת BUFFALO SPRINGFIELD. המופע הארוך והמסעיר נחתם עם קאבר מפתיע לשיר BLUEBERRY HILL של אגדת הרוק'נ'רול פאטס דומינו.

אך בעוד הקהל יצא מהאולם באופוריה, היה אדם אחד שלא ממש התרשם. ג'ון מנדלסון, מבקר המוזיקה של ה"לוס אנג'לס טיימס", שכבר קטל בעבר את תקליט הבכורה של הלהקה במגזין רולינג סטון (וגרם לג'ימי פייג' להחרים את העיתון עד 1975), המשיך בקו התקיף שלו. "זו מוזיקה מתנשאת, גנובה מאחרים ורועשת", פתח את הביקורת שלו למחרת. "לאחר שמניתי את החסרונות המוזיקליים של הלהקה, אהיה הראשון להודות בחוסר יכולתי להסביר את הצלחתה המסחרית המדהימה".

מנדלסון שיער שההצלחה קשורה ל"פופולריות המואצת בקרב קהל רוק'נ'רול בגיל העשרה שחי על סמים", וכינה את פלאנט "קריקטורה מבריקה של הסולן הסקסי הטיפוסי עם יכולת לנפץ ארבעים בקבוקים עם הצווחות שלו". על WHOLE LOTTA LOVE כתב שהוא "מכה באוזניים וגורם למוזיקה של בלאק סאבאת' להישמע כיצירת מופת של עדינות". למרות זאת, אפילו הוא לא יכול היה להתעלם מהכוח של הלהקה, והודה ש"רבים מהקטעים הכבדים המופרזים עד כדי גיחוך של זפלין הם כיף אבסורדי עצום", ואף ציין לטובה את הקטעים השקטים יותר, כמו סולו האורגן של ג'ון פול ג'ונס.

ההופעה אולי הסתיימה, אבל הלילה רק התחיל. החבורה יצאה לחגוג והתחנה הראשונה הייתה מועדון טרובדור המפורסם, שם הופיעה באותו ערב להקת הפולק-רוק הבריטית FAIRPORT CONVENTION. כשחברי לד זפלין נכנסו למועדון, השמחה הייתה גדולה והם הוזמנו לעלות לבמה לג'אם סשן ספונטני. בזמן שהם ניגנו יחד, האולפן הנייד שהוזמן להקליט את ההופעה של להקה זו המשיך לעבוד והנציח את המפגש הנדיר. חברי FAIRPORT CONVENTION כססו ציפורניים מפחד, בידיעה שהמנהל האימתני של זפלין, פיטר גראנט, נמצא בקהל, ושהם מקליטים את הלהקה שלו ללא רשות. אך גראנט, איש עסקים ממולח, לא כעס. הוא פשוט ניגש אליהם בסוף הערב ודרש בקור רוח שסליל ההקלטה המלא יועבר לידיו באופן מיידי.

משם, הלילה המשיך לתחנה הבאה: הבר BARNEY'S BEANERY. במקום התפתחה תחרות שתייה סוערת בין שלושה טיטאנים: ג'ון בונהאם, דייב פג, הבסיסט של FAIRPORT CONVENTION, והאחת והיחידה, הזמרת ג'ניס ג'ופלין, שנקלעה למקום. ההיסטוריה, למרבה הצער, לא טרחה לתעד מי ניצח בקרב השתיינים הזה. לילה ארוך, כבר אמרתי?

להקת קרוואן מכה שנית! ב-4 בספטמבר בשנת 1970 יצא תקליטה השני של להקת הרוק המתקדם הבריטית, קרוואן. שמו הארוך הוא IF I COULD DO IT ALL OVER AGAIN, I'D DO IT ALL OVER YOU.

איך להקה שעמדה בפני פירוק מוחלט, עם חברת תקליטים שזרקה אותה לכלבים, הצליחה להקליט את אחד מתקליטי המופת של הרוק המתקדם? קבלו את הסיפור המלא על IF I COULD DO IT ALL OVER AGAIN, I'D DO IT ALL OVER YOU, שהציל את הקריירה של קרוואן.

שנת 1969 לא האירה פנים לחברי להקת קרוואן. ריצ'רד סינקלר, דייב סינקלר, פאי הייסטינגס וריצ'רד קופלן, ארבעת המופלאים מקנטרברי, מצאו את עצמם במצב, איך לומר, לא מזהיר. תקליט הבכורה שלהם, שיצא בחברת התקליטים האמריקאית הענקית MGM, התרסק במכירות בקול ענות חלושה. התוצאה? חוזה ההקלטות בוטל והלהקה נבעטה החוצה מהדלת הראשית, מוצאת את עצמה ללא גב כלכלי, ללא עתיד נראה לעין ועם ייאוש שהחל לכרסם בכל פינה טובה. "היינו שבורים," סיפר לימים הגיטריסט והסולן הייסטינגס, "חשבנו שזה הסוף. היינו על סף הרמת ידיים וחזרה לעבודות רגילות".

אבל אז, כשהכל נראה אבוד, הגיע אותו לילה גורלי במועדון הלונדוני המהביל והאופנתי SPEAKEASY. המקום, שהיה אבן שואבת לכל המי ומי של תעשיית המוזיקה הבריטית, הפך לזירת המהפך של הלהקה. בין עשן הסיגריות, הכוסות המתרוקנות והדציבלים הרועמים, הופיעו חברי קרוואן על הבמה הקטנה. הם נתנו את הכל, כאילו אין מחר. באותו ערב, זוג עיניים וזוג אוזניים אחד בקהל היו שייכים לאיש הנכון בזמן הנכון: טרי קינג, מנהל מוזיקלי ממולח ופעיל נמרץ בסצנה. קינג, שזיהה את היהלום הלא מלוטש, ניגש אל הלהקה המיוזעת אחרי ההופעה וזרק לה עצה פשוטה: "אתם צריכים ניהול. ואני האיש שלכם".

קינג לא בזבז זמן. כמו נמר שזיהה טרף, הוא הסתער על המשימה. הוא לקח את הלהקה תחת חסותו והחל במשא ומתן קדחתני עם חברות תקליטים. המטרה הראשונה על הכוונת של הייסטינגס, אגב, הייתה דווקא האחים וורנר, חברה שנחשבה ליוקרתית ומתקדמת יותר. אך לקינג היו תוכניות אחרות. הוא ראה הזדמנות פז בחברת DECCA הבריטית, שחיפשה דם חדש ומרענן. למורת רוחו של הייסטינגס, קינג חתם על העסקה עם DECCA, והבטיח לחברי הלהקה את מה שהם היו צמאים לו יותר מכל: חוזה הקלטות חדש והזדמנות נוספת.

עם החוזה החם ביד, נשלחה הלהקה הישר אל תוך החשיכה. תהליך ההקלטות החל בספטמבר 1969 באולפני טאנג'רין הקטנים והאפלוליים, שהתחבאו להם ברחוב BALLS POND ROAD הלונדוני. המקום היה רחוק מלהיות מפואר, בלשון המעטה. "זה היה מקום קטן וחשוך," נזכר הייסטינגס. "אבל הייתה בו אווירה מיוחדת". באותו אולפן בדיוק, אגב, יקליטו כמה שנים מאוחר יותר גם הצ'רצ'ילים שלנו את תקליטם JUNKIES MONKEYS AND DONKEYS תחת השם ג'ריקו ג'ונס, מה שמוסיף נופך פיקנטי לקשר הישראלי.

התנאים הטכניים היו, במונחים של היום, כמעט פרימיטיביים. ההקלטה בוצעה עם מכשיר של שמונה ערוצים בלבד. המשמעות: כל טעות קטנה דרשה מחשבה ותכנון מחדש, ולעיתים קרובות, מחיקה של קטעים שלמים. "כל קטע שהקלטנו שם קיבל אווירה חיה," הסביר הייסטינגס. "לא באמת עשינו הפקה במובן המודרני, פשוט הקלטנו את עצמנו מנגנים, ופה ושם עשינו תיקונים. זה לא היה פשוט בכלל. אם היית צריך לתקן משהו בערוץ מסוים, התיקון היה מוחק את כל מה שהיה מוקלט בו באותו הרגע. כל תיקון כזה היה מבצע מורט עצבים".

למרות התנאים המאתגרים, או אולי בגללם, הקסם קרה. האווירה האינטימית והצורך באלתור הוציאו מהלהקה את המיטב. על עטיפת התקליט, הקרדיט לכתיבת השירים ניתן לכל ארבעת חברי הלהקה במשותף. בפועל, התמונה הייתה מורכבת יותר. השירים לא נכתבו כולם יחד. כל אחד מהחברים הביא את הרעיונות והלחנים שלו, אך תהליך העיבוד וההקלטה היה כל כך שיתופי, שכל אחד תרם ליצירה של חברו. התוצאה הייתה תחושה אורגנית (תרתי משמע...) ואמיתית של יצירה משותפת, תחושה שניכרת היטב בכל צליל וצליל בתקליט המופתי הזה, ששמו הארוך והמשעשע, IF I COULD DO IT ALL OVER AGAIN, I'D DO IT ALL OVER YOU, הפך לסמל של התקופה ושל רוח השטות הגאונית שאפיינה את הלהקה - רגע לפני כניסתה לארץ האפור והוורוד.

צרות בגן עדן של האחים חשיש: מלחמת אגו על הבמה בשיקגו מאיימת לפרק את הלהקה. בשנת 1980 הופיעה להקת DOOBIE BROTHERS באילינוי. מה היה שם?

ערב חמישי, 4 בספטמבר 1980, היכל ה-ROSEMONT HORIZON, אילינוי. באוויר עמדה התרגשות של קהל פרברי אמיד שהגיע לחזות באחת הלהקות המצליחות ביותר בעולם באותה תקופה. ה-DOOBIE BROTHERS, חמושים בתקליט חדש ובשורה של להיטי ענק, היו אמורים לספק את הסחורה. אבל במקום ערב של הרמוניה מוזיקלית, הקהל בשיקגו קיבל הצצה חזיתית לדרמה של ממש, מאבק כוחות מביך שחשף את הסדקים העמוקים בלב הלהקה.

זה לא סוד שה-DOOBIE BROTHERS של 1980 הם חיה שונה לחלוטין מזו שהתחילה את דרכה כלהקת רוק בועטת של אופנוענים בתחילת שנות השבעים. הגעתו של הקלידן והזמר מייקל מקדונלד שינתה את ה-DNA של הלהקה לחלוטין. הצליל המחוספס של להיטים כמו LISTEN TO THE MUSIC ו-CHINA GROVE פינה את מקומו לסאונד מלוטש, עשיר בג'אז ונשמה, שהתפוצץ בתקליט המופת MINUTE BY MINUTE. מקדונלד, עם קולו העמוק והנשמתי וכישרון הכתיבה הייחודי שלו, הפך למנוע היצירתי והמסחרי של הלהקה והזניק אותה לפסגות חדשות. אבל נראה שמישהו שכח לספר את זה לחבר הלהקה המקורי, הגיטריסט פטריק סימונס.

מהרגע הראשון של המופע בשיקגו, היה ברור שמשהו לא בסדר. במקום לתת למקדונלד, האיש שאחראי במידה רבה להצלחה הנוכחית, להוביל את המופע, סימונס נראה נחוש להוכיח לכולם מי הבוס האמיתי. זה הרגיש כאילו הוא מנסה להעלים בכוח את הכוכב הגדול ביותר של הלהקה. מתוך סט של קרוב לעשרים שירים, מקדונלד קיבל את אור הזרקורים מספר זעום של פעמים, וברוב הזמן נראה כמו נגן שכיר המוגבל לעמדת הקלידים שלו בצד הבמה.

סימונס, לעומת זאת, עם תספורת ועיצוב שיער עדכניים, נראה כאילו לקח קורס מזורז ב"איך להיות כוכב רוק". נראה שמישהו בילה יותר מדי זמן בצפייה בקלטות של ברוס ספרינגסטין. הוא סיים שיר אחר שיר בקפיצות נלהבות, תפס פוזות דרמטיות עם ובלי הגיטריסט החדש בלהקה, ג'ון מקפי, ובשיא המופע אף ירד אל תוך הקהל לסיבוב ארוך למדי. מה שהיה מרגיז במיוחד בכל ההצגה הזו היא העובדה הפשוטה: סימונס מעולם לא היה אישיות כריזמטית או מעניינת במיוחד בלהקה. לא בימים שטום ג'ונסטון היה המנהיג הדומיננטי, לא כשהגיטריסט הווירטואוז ג'ף בקסטר היה על הבמה, ובטח שלא עכשיו, כשגם מקדונלד וגם איש הסקסופון והקלידים קורנליוס באמפוס מקרינים הרבה יותר קסם בחצי מהמאמץ.

המופע נפתח בביצועים מבולגנים של TAKE ME IN YOUR ARMS ו-DEPENDIN' ON YOU, המשיך ל-MINUTE BY MINUTE בביצוע חסר נשמה, והגיע לביצוע של BLACK WATER שהתעורר לחיים רק בזכות נגינת הכינור המעולה של מקפי, שהייתה נקודת אור מבורכת. לאחר מכן הגיע השיר הראשון מתוך התקליט החדש שלהם ONE STEP CLOSER, השיר של מקדונלד REAL LOVE, לחן לא רע בכלל שהמילים שלו פשוט אבדו באקוסטיקה הגרועה של האולם.

אחרי המסע של סימונס בקהל, הלהקה סוף סוף סיפקה רגע אחד שאפשר היה להיאחז בו. ביצוע מהפנט ומרגש של IT KEEPS YOU RUNNIN, שטוף בקולו העשיר של מקדונלד ובנגינת הסקסופון מלאת הנשמה של באמפוס, שהזכירה את נגינתו של נגן הסול הגדול, קינג קרטיס. זה היה הרגע שבו הקהל נזכר מדוע הוא באמת שילם כסף על הכרטיס.

משם, הלהקה מילאה את הזמן עם להיטי עבר כמו JESUS IS JUST ALRIGHT ו-CHINA GROVE, לפני שסימונס ומקפי הפגינו את הרבגוניות שלהם בקטע ריקודי-עם קאנטרי קצר. ואז הגיע עוד רגע שיא של מקדונלד, עם הביצוע המנצח ל-WHAT A FOOL BELIEVES, אולי הלהיט הגדול ביותר שלהם, שהוכיח שוב מי הכוח האמיתי בלהקה. לקראת הסוף, המתופף קית' נודסן התקדם לקדמת הבמה כדי לשיר את הלהיט המוקדם LISTEN TO THE MUSIC, ו... ובכן, בואו נגיד שהוא מתופף מצוין. את השירה בלהיט הזה צריך לתת רק לאדם אחד, שלא היה שם באותו זמן - טום ג'ונסטון.

השמועות על חילוקי דעות פנימיים בנוגע לכיוון המוזיקלי והמנהיגות בלהקה הקדימו את בואם לעיר, וההופעה הזו רק אישרה אותן. זהו הפיל הענק שהיה בחדר. מצד אחד, מקדונלד משך לכיוון של נשמה ורית'ם אנד בלוז מתוחכם, ומצד שני, סימונס ניסה בכוח להיאחז בשורשי הרוק של הלהקה ולהפוך את עצמו למרכז העניינים.

הקהל צרח את אישורו לאורך כל המופע, כנראה מרוצה מעצם השמיעה של הלהיטים המוכרים. אבל עבור כל מי שהקשיב באמת, היה ברור שה-DOOBIE BROTHERS נמצאים בצומת דרכים מסוכן. אם הם לא ישנו את תוכנית המשחק שלהם ויאפשרו לכישרון האמיתי להוביל, הספינה הזו, למרות הצלחתה המסחררת, עלולה לעלות על שרטון מהר מאוד. וזה אכן קרה.

קשה, קשה, קשה מאד בלהקת המי! ב-4 בספטמבר בשנת 1982 יצא אלבום ללהקת המי ושמו IT`S HARD. אכן קשה.

נתחיל מהסוף: התקליט הזה הוא אולי היצירה המושמצת ביותר ברפרטואר המפואר של המי עד אז. למרות שכמה מבקרים אמיצים חיבקו אותו עם צאתו, הדעה הרווחת לאורך השנים הייתה שמדובר בנקודת שפל. אבל אם הייתם שואלים את הגיטריסט וכותב השירים הראשי, פיט טאונסנד, רגע לפני שהתקליט יצא לחנויות, הייתם שומעים סיפור אחר לגמרי. הוא לא סתם קידם אותו, הוא הילל אותו, ראה בו את תחיית המתים של הלהקה. כדי להבין איך הגענו לפער הזה, צריך לחזור אחורה, אל הבלגן הגדול שקדם להקלטות.

הכל התחיל עם התקליט הקודם, FACE DANCES, שיצא שנה קודם לכן. הוא אמנם נמכר יפה, אבל מבחינה אמנותית, חברי הלהקה הרגישו שהוא היה כישלון חרוץ. הזמר רוג'ר דאלטרי וטאונסנד הסכימו שזו הייתה להקה שמנגנת שירים, אבל לא להקה שמחוברת ליצירה שלה. טאונסנד נשבע שהפעם זה יהיה אחרת. אלא שלפני שהיה יכול לתקן את הלהקה, הוא היה צריך לתקן את עצמו.

בסוף 1981, פיט טאונסנד היה אדם הרוס. הוא לא רק שתה כמויות אלכוהול תעשייתיות, הוא פיתח התמכרות קשה לכדור ההרגעה ATIVAN ולכדורי שינה, וכל זה לצד צריכה קבועה של קוקאין מעורבב בהרואין. קוקטייל כימי קטלני שהפך אותו לצל של עצמו. כשהגיע לבית הוריו בחופשת חג המולד, מצבו היה כה רעוע שהם התחננו על חייהם שיפנה לעזרה. הוא נראה כמו רוח רפאים על סף מוות.

טאונסנד הבין שהוא על הקצה. הוא התאחד עם אשתו קארן, ממנה היה פרוד, ויחד הם טסו לקליפורניה, למרפאת גמילה בניהולה של מג פטרסון. שם, עבר טאונסנד טיפול נוירו-אלקטרי חדשני, אותו טיפול בדיוק שעזר לחברו הטוב, אריק קלפטון, להיגמל מהרואין כמה שנים קודם לכן. באופן אירוני, טאונסנד היה זה שארגן אז את קונצרט הקאמבק של קלפטון כדי לעזור לו לצאת מההתמכרות, ועכשיו הוא היה באותו המצב. מתוך מרפאת הגמילה, הוא שלח מסר דחוף לחבריו ללהקה: הוא חייב לחזור לעבוד.

"הצלחתי לשכנע את החבר'ה בלהקה שאשאר בחיים אם רק ירשו לי לעבוד איתם שוב", סיפר מאוחר יותר. הזיכרון מהפיאסקו בהופעה שלהם באולם ריינבאו בלונדון ב-1981, שם שתה ארבעה בקבוקי ברנדי ונכנס לריב אלים עם דאלטרי מאחורי הקלעים, עדיין היה טרי. "התקשיתי להוכיח לו שאני הולך ליהנות מהעבודה ושהיה לי חשוב שהסיפור שלנו יסתיים כמו שצריך, ולא ייגמר בגלל הפטירה המנטאלית המזורגגת שלי".

כשטאונסנד חזר מקליפורניה, נקי ומפוקס, הוא גילה להפתעתו שהלהקה מוכנה ומזומנה. הם ערכו חזרות בביתו של המפיק והטכנאי הוותיק שלהם, גלין ג'ונס. "הם היו פעילים, הם כתבו. רוג'ר אפילו ניגן בגיטרה", סיפר ג'ונס. "הם נראו נחושים להמשיך, גם אם הייתי אומר להם שאני לא בעניין. זה היה מוזר, וזה גרם לי לרצות להיות חלק מזה".

אבל הייתה בעיה אחת קטנה: מה הם הולכים לנגן? לטאונסנד היו רק שני שירים מוכנים, והצל של FACE DANCES ריחף מעל כולם. הוא כינס את הלהקה לשיחה כנה: "שאלתי אותם, 'תקשיבו, על מה התקליט הזה יהיה? מה אנחנו רוצים להגיד? אני לא יכול פשוט לכתוב כמה שירים ולקוות שתאהבו אותם. בואו נחליט יחד על הכיוון, על הסאונד, ובעיקר על הנושאים. על מה אתם רוצים לשיר? תגידו לי ואני אכתוב. רוג'ר, אתה רוצה לשיר על מהומות גזע? על הפצצה הגרעינית? על דיאטות פולי סויה? רק תגיד לי!'. וכולם פשוט עשו קולות של 'אהההה....'".

בלית ברירה, טאונסנד הציע כיוון משלו, מה שהוביל לוויכוח סוער. בסופו של דבר, הם מצאו מכנה משותף אחד: דאגה כנה לעתיד כדור הארץ, לאיום המלחמה הגרעינית ולחוסר היציבות הפוליטית. פתאום, ללהקה שוב הייתה מטרה. "כולם הרגישו תחושת דחיפות עצומה", התלהב טאונסנד בראיונות ב-1982. "זה קצת שינה את הגישה שלנו כי עכשיו יש לנו משהו שאנחנו רוצים להוציא ולעבוד עליו במאה אחוז; אנחנו רוצים לדחוף את זה לגרון של אנשים, במובן מסוים. הרבה חומר שאנחנו עושים כרגע די מיוסר. הרגשתי שפתאום ללהקה הייתה מטרה חיצונית והיא באמת איחדה אותנו מאוד, היא גרמה לנו להרגיש כמו בני אדם, חלק מהחברה, חיים על כוכב, לא ככוכבי-על מבודדים שדאגו להתקדם בגיל העמידה, עם בעיות של כספים, והאם הם יכולים לקנות מכסה רדיאטור אחר לרולס רויס שלהם. חיינו שוב בעולם האמיתי. למרות העובדה שאיננו יכולים לשנות את מי שאנחנו, או העובדה שאנו נפרדים מהחברה, אלא כדי לבסס מחדש את עמדתנו כצופים, כפרשנים, ככותבים עם הטיה רגשית כבדה. במידה רבה, זה נתן ללהקה הרגשה של להיות שוב ביחד".

ההתלהבות של טאונסנד, עם זאת, לא ממש הדביקה את הסולן שלו. רוג'ר דאלטרי, כבר עם צאת התקליט, היה מסויג. "אני חושב שיש בו בערך חמישה שירים ממש טובים", אמר אז. "מבחינה מוזיקלית, אתה לא יכול להמשיך לעשות את אותו הדבר הישן. זו אחת הביקורות העיקריות שלי על התקליט הזה. זה מרגיש קצת כאילו הלהקה עושה את מה שהיא רגילה לעשות, ואני לא אוהב את זה. אני אוהב לקחת סיכונים".

בחלוף השנים, דאלטרי הפך נחרץ הרבה יותר. ב-1994 הוא כבר לא חסך במילים: "זה תקליט שלא היה צריך לצאת בכלל. היו לי מריבות ענקיות עם פיט. כששמעתי את התוצאה הסופית אמרתי לו, 'פיט, זה פשוט תקליט מחורבן ואסור שהוא יצא!'. אבל הוא יצא כי עשו עלינו מניפולציות. חברת התקליטים רצתה תקליט וסיבוב הופעות. אמרתי לפיט, 'בוא נגיד שזה היה ניסיון להחזיר את הלהקה לפעילות, ועכשיו בוא נגנוז את השטויות האלה ונעשה תקליט אמיתי'. הוא ענה, 'מאוחר מדי. זה מספיק טוב, זה מי שאנחנו עכשיו'. זה היה קשה".

ואכן, קשה זה היה. התקליט, עם העטיפה המפורסמת והקצת מביכה שלו (שמציגה נער המשחק במשחק הארקייד SPACE DUEL של ATARI), יצא לדרך כשהלהקה כבר מפולגת מבפנים. סיבוב ההופעות שליווה אותו תויג כ"סיבוב הפרידה" של המי, מה שהוסיף עוד לחץ ומתח. למרות שהצליח מסחרית יחסית והניב סוג של להיט ATHENA, התקליט ייזכר בעיקר כזה ששבר את גב הגמל. הוא סימל את סוף הדרך היצירתית, את התשישות והמחלוקות שהובילו לשתיקה ארוכה וצורמת. באופן אירוני, דווקא השיר EMINENCE FRONT מתוכו הפך עם השנים לאחד הקטעים האהובים והמנוגנים ביותר של הלהקה.

האנשים המוזרים של להקת הדלתות. בשנת 1967 יצא תקליטון חדש ללהקת הדלתות, עם השיר PEOPLE ARE STRANGE.

גיטריסט הלהקה, רובי קריגר, סיפר בספרו: ג'ים חזר גם הוא ללורל קניון, ועבר לבית ברחוב רוטדל טרייל עם ג'ינג'ית בשם פאם קורסון, שאיתה יצא בקביעות (באופן יחסי). הם גרו מאחורי חנות הקאנטרי של הקניון, שהייתה מרכז למצרכים ולמפגשים חברתיים. החנות מכרה תוצרת מגינותיהם של תושבי הקניון, והקסם הפשטני שלה השלים את האשליה שכולנו חיים בכפר נידח, אף על פי שהיינו במרחק נסיעה קצרה מהתנועה הזוחלת של הסטריפ.

ג'ים הנציח את "הבית והגינה" של פאם ואת "החנות שבה היצורים נפגשים" במילות השיר שלנו LOVE STREET. היה משהו בלורל קניון שהוציא מאנשים יצירתיות, כפי שמעידה הכמות האדירה של מוזיקה אמריקאית קלאסית שיצאה מהגבעות שלו. ג'ים לא היה בדיוק זמר פולק שאפתן המאוהב בבלדות אהבה אקוסטיות, אבל הקניון הצליח לעורר בו השראה למרות הכל.

לילה אחד, אירחתי כמה בחורות בביתי כשג'ים קפץ לבקר. ראיתי את ג'ים בכל סוג של מצב רוח, אבל מעולם לא ראיתי אותו מדוכא כל כך. הוא לא הפסיק להגיד דברים כמו, "מה הטעם, בנאדם?". בהתחלה חשבתי שאולי זו הצגה כדי לגרום לבחורות לרחם עליו, אבל מהר מאוד התברר שזהו ייאוש אמיתי. אני לא יודע מה העיק עליו. הוא לא היה שיכור, עד כמה שיכולתי לדעת. הוא לא אמר במפורש שהוא רוצה לסיים את הכל, אבל הגישה שלו הייתה כבדה מספיק כדי שזה ייראה כאילו האפשרות הזאת על הפרק. כולנו ניסינו לעודד אותו, אבל שום דבר לא עזר. כשאור ראשון החל להסתנן מבעד לחלונות, הצעתי שכולנו נצא להליכה כדי לצפות בזריחה.

זה עבד. השמש האירה גם את השמיים וגם את מצב רוחו של ג'ים. כשחזרנו הביתה הוא הסביר את התובנה שהייתה לו: "כשאתה מוזר... אנשים מוזרים!". זו התודעה שלך שגורמת להכל להיראות דפוק, גם כשזה לא כך. זה לא בא מבחוץ; זה בא מבפנים. ג'ים שרבט מיד כמה מילים ראשוניות, אני הוספתי קטע גיטרה, ותוך שבוע הקלטנו את PEOPLE ARE STRANGE. חשבתי שזה שיר קטן, נחמד ומוזר, אבל לא היה לי מושג באותו זמן שהזריחה בלורל קניון נתנה זה עתה השראה לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של הדלתות".

גם זה קרה ב-4 בספטמבר. יום שבו הביטלס עשו קונץ קטן, להקות התפרקו על הבמה, ציוד נגנב, כבשים כמעט גבו קורבנות, ומפגשים גורליים שינו את מסלול הקריירה של ענקים. בואו נצלול למסע בזמן אל הרגעים הגדולים, הקטנים וההזויים של התאריך הזה לאורך השנים.

1968: הביטלס מרמים את האיגוד, והגשם מנצח בלונדון

שנת 1968 הייתה סוערת, והביטלס, כהרגלם, היו במרכז העניינים. באולפני TWICKENHAM התייצבו ארבעת המופלאים כדי לצלם סרטי פרומו לשני המנונים עתידיים: HEY JUDE ו-REVOLUTION. כדי להפיץ את הבשורה הוויזואלית, הם היו צריכים להיראות מנגנים, אבל חוקי איגוד המוזיקאים הבריטי היו נוקשים ואסרו על נגינת פלייבק מלאה בטלוויזיה. מה עושים? מוצאים פרצה. הפתרון היצירתי היה להקליט ערוץ שירה חי על גבי פלייבק של כלי הנגינה. כך, ג'ון לנון ופול מקרטני שרו באופן חי ובכך סיפקו את האיגוד, בעוד שאר הכלים התנגנו מההקלטה המקורית. הקהל קיבל הופעה שנראתה אותנטית, והביטלס שוב הוכיחו שהם תמיד צעד אחד לפני כולם.

באותו יום ממש, בצד אחר של לונדון, ב-HAMPSTEAD HEATH, תוכננה הופעה מסקרנת ששילבה שני קצוות של עולם הרוק. מצד אחד, ענקית הפסיכדליה מסן פרנסיסקו, ג'פרסון איירפליין, ומצד שני, חלוצת הפולק-רוק הבריטי, FAIRPORT CONVENTION. על הנייר, זה היה אירוע חובה. בפועל, איתני הטבע החליטו אחרת. גשם זלעפות שירד על העיר הבריח את הקהל, ורק כמה מאות אמיצים הגיעו לצפות בשתי הלהקות. בתגובה, שתי הלהקות קיצרו משמעותית את הופעותיהן ועלו לבמה בעיקר כדי לצאת ידי חובה.

ובעוד הרוקנ'רול נאבק במזג האוויר בלונדון, בשיקגו הוא נאבק בצנזורה. תחנות הרדיו בעיר החליטו להחרים את השיר החדש של הרולינג סטונס, STREET FIGHTING MAN. הסיבה? החשש שהשיר, שיצא בשיא המהומות הפוליטיות של אותה שנה, מעודד אלימות והפגנות ברחובות.

דרמה בשידור חי: כשג'וני קארסון זרק את ה-YOUNGBLOODS

שנה לאחר מכן, ב-1969, התרחשה אחת התקריות המביכות בתולדות הטלוויזיה האמריקאית. להקת YOUNGBLOODS הוזמנה ברגע האחרון להופיע בתוכנית האירוח הפופולרית THE TONIGHT SHOW בהנחיית ג'וני קארסון. הם היו המחליפים של הרכב העל קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, שביטלו את הגעתם לאחר שניל יאנג נטש במפתיע. אלא שההזדמנות הגדולה הפכה לסיוט. לטענת הלהקה, הפקת התוכנית חזרה בה מהבטחתה לאפשר להם לבצע שני שירים. המתח מאחורי הקלעים גאה, ובשידור חי, קארסון לא חסך במילים. הוא סיפר לקהל שהלהקה התלוננה "על התפאורה, התאורה, הסאונד, על הכל", והוסיף בציניות ארסית: "אז החלטנו לקנח את האף שלהם, אמרנו להם שהם רק יום וחצי בעולם השעשועים ושלחנו אותם הביתה". התקרית הותירה צלקת עמוקה, ועברו שנים רבות עד שלהקות רוק הסכימו לחזור ולהתארח בתוכנית.

שנות ה-70: כבשים, מפגשים גורליים וסוף טרגי

העשור הבא הביא איתו סיפורים מוזרים ומרגשים. ב-1971, הבסיסט-זמר לשעבר של להקת CREAM, ג'ק ברוס, הופיע כאמן הראשי בהייד פארק. בין אמני החימום שלו היה הזמר רוי הארפר, שכמעט וקיפח את חייו זמן קצר לפני כן. הסיבה? הוא ניסה לעשות הנשמה מפה לפה לכבשה ונדבק בזיהום מסכן חיים. ברוס, ששמע על הסיפור, החליט להתבדח על חשבונו של חברו. כשהציג את שירו הקלאסי BORN UNDER A BAD SIGN, הוא שינה את שמו ל-BORN UNDER A BAAAD SIGN, כחיקוי לפעיית הכבשה. למרבה המזל, הארפר קיבל את הבדיחה ברוח טובה.

באותו יום, במקום אחר לגמרי, באשבורי פארק, ניו ג'רזי, אמן צעיר בשם ברוס ספרינגסטין הופיע על במה קטנה. במהלך ההופעה, עלה לנגן איתו סקסופוניסט ענק ממדים בשם קלרנס קלמונס. החיבור היה מיידי וחשמלי. זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה ושותפות מוזיקלית שנמשכה עשרות שנים והפכה לחלק בלתי נפרד מהצליל של ה-E STREET BAND.

אך לא כל הסיפורים הסתיימו בחיוך. בטקסס, בשנת 1972, מפיק הופעות בשם פרנסיסקו קארוסו, שהביא את להקת WISHBONE ASH להופיע, נרצח בדקירות. הסיבה הבלתי נתפסת: הוא סירב לתת כריך בחינם לאדם שהתעמת איתו ליד דוכן המזון.

ומה קרה ללהקת המי? ב-1965, חברי הלהקה הבינו שהם צריכים כלב שמירה כדי להגן על הציוד היקר שלהם. בזמן שהם יצאו לחפש אחד כזה, רכב המסחרית שלהם, ובו כל הציוד בשווי של כ-10,000 דולר, נגנב. אירוניה במיטבה. שש שנים מאוחר יותר, ב-1971, הם תכננו את הופעת חייהם, אירוע חינמי ענק בהייד פארק מול 200,000 איש. אלא שהרשויות הבריטיות ביטלו את האירוע ברגע האחרון בשל חשש מגודלו. סולן הלהקה, רוג'ר דאלטרי, זעם: "הם נותנים ללהקה אמריקנית שמסריחה משיווק (גרנד פ'אנק) לעשות הופעת חינם, אבל לא מאפשרים ללהקה בריטית. זה פשוט טרגי".

ואן היילן מתפוצצים, אולמן מסתבך וסנטנה מאבדת בסיסט

קפיצה לשנת 1996. טקס פרסי ערוץ MTV. רגע שכל מעריצי ואן היילן חיכו לו: הלהקה עלתה לבמה עם סולנה המקורי, דייויד לי רות', לאחר שנפרדה מסמי הייגר. אבל האירוע, שהיה אמור להיות מפגש חגיגי, הפך במהרה לזירת מתח ובלבול בלהקה. לקראת הטקס הלהקה הייתה באולפן והקליטה שני שירים חדשים עם "דיימונד דייב" לאוסף להיטים. היו שמועות ותקוות בקרב המעריצים שהוא עשוי להצטרף שוב ללהקה לצמיתות. עם זאת, המצב היה מסובך יותר מאחורי הקלעים. הגיטריסט אדי ואן היילן ושאר החברים עדיין ניהלו משא ומתן עם זמרים פוטנציאליים אחרים, וחזרתו של רות' הייתה רחוקה מלהיות עסקה גמורה. בטקס הענקת הפרסים, כשהופיעו על הבמה כדי להעניק את הפרס ל"סרטון הגברי הטוב ביותר", התבררו המתחים בין הזמר לגיטריסט. רות' נראה להוט להתחמם בהערצה של הקהל, בעוד שאדי נראה עצבני ולא נינוח. כשרות' העיר הערה על אפשרות של איחוד מלא, אדי גילגל בגלוי את עיניו, והמתח ביניהם היה מורגש. לאחר הטקס, הדברים הסלימו במהירות. רות' טען מאוחר יותר שהוא הוטעה על ידי הלהקה להאמין שקיים איחוד אמיתי, רק כדי לגלות כי ואן היילן המשיכה במשא ומתן עם זמרים אחרים. ואכן כך היה, כשללהקה נכנס הזמר גרי שרון, לשעבר הזמר של להקת אקסטרים.

שנות ה-80 הביאו צרות אחרות. ב-1985, גרג אולמן מלהקת האחים אולמן נעצר בפלורידה על נהיגה בשכרות ועם רישיון לא בתוקף. הוא נידון לחמישה ימי מאסר ועבודות שירות, שאותן ביצע בצורה מקורית: הוא ארגן והפיק מסיבת סיום נטולת סמים ואלכוהול בבתי ספר תיכוניים באזור.

שנת 2000 הביאה עמה חדשות עצובות עם מותו של דייויד בראון, הבסיסט המקורי של להקת סנטנה, בגיל 53. בראון היה חלק מההרכב הקלאסי של הלהקה וניגן בשלושת התקליטים הראשונים והמשפיעים שלה. נגינת הבס הדינמית והגרובית שלו בהופעה המכוננת בפסטיבל וודסטוק הייתה מרכיב חיוני בהצלחה העולמית של הלהקה. מאבקיו בהתמכרויות הובילו לעזיבתו ב-1971, חזרה קצרה ב-1974, ועזיבה סופית ב-1976. לאחר שעזב את סנטנה, בראון יצא מאור הזרקורים, מדי פעם הופיע עם להקות אחרות או בפרויקטים קטנים יותר, אבל הוא לא השיג שוב את אותה רמת תהילה שמצא עם הלהקה הידועה.

ציוני דרך וזיכרונות

ה-4 בספטמבר היה גם יום של התחלות וציוני דרך. בשנת 1964, להקת האנימלס הבריטית הופיעה לראשונה בארצות הברית בתיאטרון PARAMOUNT בברוקלין. ב-1975, להקת אבבא הקליטה את הגרסה הבינלאומית המוכרת של הלהיט FERNANDO, לאחר שזמרת הלהקה פרידה כבר הקליטה אותו קודם לכן כסולנית בשפה השבדית.

ביום זה אנו זוכרים גם את הולדתם של כמה נגנים חשובים: גיטריסט להקת סאונדגארדן, קים ת'אייל (נולד ב-1960), והמתופף של להקת הפריטנדרס, מרטין צ'יימברס (נולד ב-1952). וכמובן, את ג'ין פארסונס, גיטריסט להקת הבירדס ו-FLYING BURRITO BROTHERS, שנולד ביום זה בשנת 1942. מצד שני, מייק גיבינס, מתופף להקת באדפינגר, מת ביום זה בשנתו ב-2006, בגיל 56.

ג'ון לנון עם טעם קל של רגאי ושלום בפה. הסיפור המלא על ההופעה המשונה בשנת 1972 שהשאירה את אמריקה המומה ומבולבלת.

תארו לעצמכם את הסצנה: תאריך, הרביעי בספטמבר 1972. מיליוני אמריקאים יושבים בסלון ביתם, צופים במשדר ההתרמות השנתי המפורסם של סוף שבוע הלייבור דיי בהנחיית הקומיקאי ג'רי לואיס. זהו אירוע טלוויזיוני משפחתי, צפוי למדי, עד שלפתע עולים לבמה שניים מהאנשים המדוברים והשנויים במחלוקת בעולם: ג'ון לנון ויוקו אונו.

הזוג המלכותי של תרבות הנגד הגיע למשדר כשהוא בכושר שיא. פחות משבוע חלף מאז הופעת הענק שלהם, ONE-TO-ONE, והם היו במצב רוח קרבי, חדורי שליחות לעשות מעשים טובים ובעיקר, לעשות קצת רעש. כשהם מגובים בלהקת הליווי המחוספסת שלהם, ELEPHANTS MEMORY, הציפייה באולפן וברחבי המדינה הייתה בשיאה.

המופע נפתח בבחירה נועזת: יוקו תפסה את המיקרופון וביצעה את שירה, NOW OR NEVER. מי שציפה לבלדת רוק נעימה קיבל משהו אחר לגמרי. לאחר שהשניים החליפו כמה מילים מנומסות עם המנחה, אותו כינו "הקומיקאי האהוב עלינו", הגיע תורו של ג'ון. הקהל רצה לשמוע להיט, אולי משהו שיזכיר להם את ימי הביטלס, אבל לנון, כמו לנון, תמיד העדיף ללכת נגד הזרם.

במקום זאת, הוא השיק ביצוע מפתיע במיוחד לתקליטון הבכורה שלועם פלסטיק אונו בנד - "תנו צ'טנס לשלום". מיד בתום השיר, ולמרות קריאות הקהל שדרש הדרן, ורצוי אחד עם ניחוח של ארבעת המופלאים, הזוג פשוט הסתובב ועזב את הבמה, כדי לא לשוב אליה עוד. ג'רי לואיס, המנחה הוותיק, נותר לבד עם המיקרופון וניסה לסכם את מה שקרה זה עתה במילים מדויקות: "אני חושד שג'ון לנון הוא כנראה אחד מאנשי השואו ביזנס החכמים ביותר שפגשתי. הוא יודע מה הוא עושה. הוא עשה שני דברים הלילה. הוא בא לכאן כדי לעזור, וזו הייתה לדעתי המטרה העיקרית של ביקורו. ושנית, הוא התכוון לומר משהו. אני חושב שהוא עשה את שני הדברים האלה. הוא עזב את הבניין. בואו נודה לו מאוד".

ואכן, לואיס צדק. לנון הגיע, עזר, אמר את מה שהיה לו לומר בדרכו הייחודית, והמשיך הלאה, מותיר אחריו רגע טלוויזיוני מוזר מאין כמותו.

ב-4 בספטמבר בשנת 1955 נולד דייויד ברוזה.

באפריל 1978 הוא היה שם חדש בעולם המוזיקה הישראלי. הוא מילא את מקומו של יצחק קלפטר בהצגה 'שיחות סלון' (של יהונתן גפן) ושירו 'יהיה טוב' ריפד את מצעד הפזמונים. כך גילה אז לעיתון להיטון:

"אני לא רציתי להיות זמר. להיפך. תמיד היו לי הסתייגויות מכל מה שקשור לבמה ולהופעות. תמיד התחמקתי מהשתתפות בהצגות או במסיבות בית הספר. כששמעתי מאמי על נסיונה כזמרת - לא חשבתי בכלל על שירה כמקצוע. כשחזרתי לישראלי אימצו אותי חברים אוהבי מוזיקה. פתאום מצאתי את עצמי ב'תשואות ראשונות', משם הוזמנתי להיבחן ללהקה צבאית. נבחנתי ועברתי אבל רציתי להישאר נאמן לעצמי ולא הצטרפתי. לא רציתי להיות במסגרת שמכתיבה לי מה לשיר. זה לא בשבילי. אז ביקשתי להיות סתם חייל אפור.

אבל אין זה קל להתקיים ממשכורת צבאית, כשאין לך משפחה בארץ. בשביל לקיים את עצמי התחלתי להופיע בשירה ספרדית ונגינת פלמנקו במועדון 'המערה'. משם הוזמנתי לבית התה 'בית הובן' ולעין הוד. שם שרתי ושטפתי כלים. כשאחותי טליה, הצעירה ממני, שבה גם היא ארצה והתגייסה, הבנתי שביזבזתי זמן וביקשתי לצרף את שנינו ללהקה צבאית. כך הגעתי לענף הווי ובידור של צה"ל. טליה ואני הקמנו שם שלישיה עם דפנה ארמוני".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.