רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 בספטמבר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי: "דיברנו קצת בינינו לפני שהחלטנו להקים להקה ולעשות מיליון דולר" (ריי מנזרק, הקלידן של להקת הדלתות, בעיתון NME, שנת 1968)

הנה אחד מתקליטי ההופעה הטובים ביותר. ב-4 בספטמבר בשנת 1970, יצא התקליט GET YER YA-YA'S OUT של הרולינג סטונס – אלבום ההופעה החי הראשון בהיסטוריה שכבש בסערה את המקום הראשון במצעד הבריטי, ויצירת מופת ששינתה לעד את האופן שבו עולם המוסיקה תופס הופעות חיות על גבי ויניל.

איזה רעיון גאוני – להוציא בזה אחר זה את אחד מתקליטי האולפן הטובים יותר אי פעם ואז את אחד מתקליטי ההופעה הטובים ביותר בכל הזמנים, ואין על כך כמעט שום עוררין!תקליט ההופעה הזה שונה בתכלית מכל אלבומי ההופעה המאוחרים יותר שלהם, אך ורק מפני שזהו כנראה אלבום ההופעה החי היחיד של הסטונס שבו כל חבר וחבר בלהקה עסוק הרבה יותר בלהתרכז, לעמוד על המקום ופשוט לנגן בכלים שלו (חוץ מהסולן מיק, כמובן!), במקום להשקיע את רוב הכישרון שלו בפוזות מיותרות ובעמידה על הראש (כמו ב-STILL LIFE). ואלוהים אדירים, כמה שהם ידעו לנגן! שמו המלא והרשמי של האלבום, כפי שהוטבע על גבי העטיפה, היה GET YER YA-YA'S OUT! THE ROLLING STONES IN CONCERT, והוא נולד במידה רבה מתוך כורח מסחרי בוער: אלבום בוטלג פיראטי מפורסם בשם LIVE'R THAN YOU'LL EVER BE, שהוקלט על ידי מעריצים בהופעה באוקלנד מוקדם יותר באותו סיבוב, נמכר במאות אלפי עותקים פיראטיים מתחת לדלפק. הלהקה וחברת התקליטים הבינו שהקהל צמא בטירוף לסאונד החי שלהם, והחליטו להקדים תרופה למכה ולשחרר בעצמם את הדבר האמיתי ובאיכות סאונד מפלצתית.

בואו נחזור שנה אחורה, לנובמבר 1969. הרולינג סטונס חוזרים לאמריקה לסיבוב הופעות ראשון מזה שלוש שנים, והם חמושים בנשק סודי: גיטריסט צעיר ומהפנט בשם מיק טיילור, שהחליף את חבר הלהקה המייסד והמיוסר, בריאן ג'ונס, שטבע בבריכתו חודשים ספורים קודם לכן. מיק טיילור, המצטרף הטרי, מראה לנו מיד שהוא ממש לא קוטל קנים: הסולואים המרתקים שלו מעניקים לאלבום הזה עוקץ ויתרון שהופכים אותו לנכס יקר ערך לכל איש בלוז ולכל חובב נגינת גיטרה וירטואוזית! כן, טיילור היה ללא ספק הכוכב הראשי של סט ההופעות הזה בסוף שנות השישים וראשית השבעים – הוא העניק לסטונס שלמות טכנית חסרת פגמים, דבר שבריאן ג'ונס היה כל כך, אבל כל כך רחוק ממנו. לולא טיילור, אין שום סיכוי בעולם שהסטונס היו נהנים מהצלחה בימתית כה אדירה בעידן שבו אנשים הלכו להופעות במיוחד כדי לחזות בענקי גיטרה כמו ג'ימי פייג', ריצ'י בלקמור או דואן אולמן.

רשימת השירים כאן לקוחה ברובה המכריע מתוך אלבומיה העכשוויים של הלהקה, ומרבית הבחירות אינן מרחיקות אל מעבר לשנת 1968 – אבל היי, זה נהדר ומתאים לי לגמרי! טיילור הזריק לזה דם חדש וליריות בלוזית שהתמזגה באופן מושלם עם הריפים הגסים של קית' ריצ'רדס, שחובט ומנחית כאן ריפים קשוחים ונהדרים, ונשמע רועש, מחוספס וצרוד מאי פעם. למעשה, גרסאות המקור מעולם לא נשמעו כה מפלצתיות – וזה בדיוק מה שצריך מלהקת רוק הדוקה, מיוזעת ומעולה! עם ערכי ההפקה המשופרים ורעשי הקהל המופחתים, אפשר לראות עד כמה הסגנון שלו התפתח והבשיל לאורך השנים: הוא הפך לאותו קית' הבימתי שאנחנו מכירים ואוהבים כל כך – 'אשף הריפים' השרירי והעוצמתי, שלכאורה מגביל את עצמו לתבניות פשוטות למדי, אבל כל תו שהוא מנגן הוא פשוט קסם טהור! התוצאה הייתה סאונד גדול, מלוכלך-מטונף וטהור בו זמנית – שילוב נדיר בין נגינת הסולו הווירטואוזית והנוזלית של טיילור, בוגר להקת "בלוזברייקרס" של ג'ון מאייאל, לבין חיתוכי הקצב המשוננים והמכוונים בכוונון פתוח של ריצ'רדס. יחד הם יצרו את מה שמכונה עד היום "אריגת הגיטרות" המופלאה של הסטונס, כשעל הפסנתר מצטרף אליהם חברם הוותיק איאן סטיוארט, שהפליא בנגינת בוגי-ווגי סוחפת שהוסיפה דלק למדורה.

ההקלטות לתקליט נלקחו בעיקר מהופעותיה של הסטונס במדיסון סקוור גארדן בניו יורק – שלוש הופעות מפוצצות שנערכו ב-27 וב-28 בנובמבר 1969, לצד שיר מופתי אחד שהוקלט יום קודם לכן, ב-26 בנובמבר, בבולטימור. באותם ימים הסטונס נסעו עם מערכת הגברה מהפכנית של חברת אמפג ומערך תאורה חסר תקדים שעיצב צ'יפ מונק – מערכת התאורה הייעודית הראשונה בהיסטוריה שיצאה לסיבוב הופעות של להקת רוק. באחת מאותן הופעות בניו יורק, ב-27 בנובמבר, ישב בקהל לא אחר מאשר ג'ימי הנדריקס, שחגג באותו ערב את יום הולדתו ה-27 ונשאר פעור פה מול האנרגיה שהרעידה את הקירות. מי שהאזינו אז, ומי שמניחים את המחט על הויניל היום, מרגישים כאילו הוא יושב על הבמה, מטרים ספורים מצ'רלי ווטס, מרגיש את ההדף מהמגברים של ריצ'רדס וטיילור, ונשטף בכריזמה המתפרצת של מיק ג'אגר. זה לא תיעוד של הופעה, זו ההופעה עצמה, חיה ונושמת בסלון שלך.

הסטונס הצליחו במלאכת מחשבת של עריכה ומיקס לגרום לתקליט להישמע כמו חוויה אחת רציפה ואינטימית, כאילו הם מנגנים במרתף סודי רק בשבילי – אם כי מאחורי הקלעים הושקעה לא מעט עבודת מעבדה: בתחילת 1970 באולפני OLYMPIC בלונדון, הטכנאי והמפיק גלין ג'ונס ומיק ג'אגר הקליטו מחדש חלק מערוצי השירה עקב זליגות רעש קשות מהבמה, וקית' ריצ'רדס הוסיף מעט קולות רקע ונגיעות גיטרה. עם זאת, חטיבת הקצב הבסיסית של צ'רלי ווטס על התופים וביל ויימן על הבס נותרה חיה, בועטת וללא שום תיקון – בטון יצוק של רוק'נ'רול שאי אפשר לזייף.

אך מעל כל החגיגה הזו ריחפה עננה שחורה. הלהקה, שהרגישה בלתי מנוצחת על הבמות באמריקה, לא ידעה שבעוד ימים ספורים, ב-6 בדצמבר 1969, היא תצלול לתוך המערבולת האפלה של פסטיבל אלטמונט. אותו אירוע קטסטרופלי, שאמור היה להיות "וודסטוק של המערב", הפך לקטסטרופה כשכנופיית האופנוענים מלאכי הגיהינום, שנשכרה לאבטח את האירוע, רצחה צעיר בשם מרדית' האנטר מול הבמה. פסטיבל אלטמונט סימל עבור רבים את מותו של חלום ילדי הפרחים של שנות השישים. GET YER YA-YA'S OUT הוא, אם כן, התיעוד האחרון של התום, היללות האחרונות של שמחה טהורה לפני שהעשור התרסק אל תוך האלימות והפארנויה של שנות השבעים. בזמן שהלהקה הקליטה את השירים הללו, מלאכי הגיהינום כבר ציחצחו את הסכינים שלהם לקראת אותו אירוע אומלל שבו נרצח עשור שלם.

לסטונס היו תוכניות גדולות. הם רצו להוציא אלבום כפול שיכלול, לצד ההופעה שלהם, גם קטעים של אמני החימום המדהימים שליוו אותם באותו סיבוב: מלך הבלוז בי.בי קינג והצמד הלוהט אייק וטינה טרנר. תארו לעצמכם חבילה שכזו. אך חברת התקליטים שלהם, DECCA, לא ממש הבינה את הגדולה. "מי זה בי.בי קינג?" שאלו שם במשרדים, כפי שסיפר ג'אגר בזעם שנים לאחר מכן. הלהקה, שרק יצאה ממאבק מתיש עם אותה חברה על עניין עטיפת התקליט BEGGARS BANQUET, החליטה לוותר על המאבק ולהוציא תקליט בודד. "עדיין יש לי בבית את האלבום הכפול כפי שהיה אמור להיות במקור", אמר ג'אגר המאוכזב (והצדק ההיסטורי נעשה באיחור קל של ארבעים שנה: בשנת 2009 יצאה מהדורת דלוקס מפוארת של האלבום שכללה לבסוף את אותם ביצועים נדירים של בי.בי קינג ושל אייק וטינה טרנר לצד רצועות גנוזות של הסטונס מאותן הופעות, והוכיחה עד כמה מנהלי חברת התקליטים היו עיוורים או קמצנים בזמנו).

התקליט, שהיה האחרון של הלהקה בחברת DECCA לפני שהחברים הקימו לייבל עצמאי משלהם, זינק מיד לצמרת מצעד התקליטים הבריטי. הציפייה הייתה בשיאה. כבר ביולי 1970 החל הריגוש, כשפורסם בעיתון הבריטי THANET TIMES: "נראה שעברו חודשים מאז שהסטונס הוציאו את תקליטונם האחרון. עדיין, מעריצים ייאלצו לחכות עוד שבועות לא מעטים עד שיראו את התקליט הבא של להקתם האהובה". אגב, מקור השם של התקליט הוא בשיר בלוז ישן של אמן בשם בליינד בוי פולר ומשמעות הביטוי בסלנג האפרו-אמריקאי הייתה לפרוק עול, להשתחרר ממועקות, להוציא את העצבים בריקוד חסר מעצורים, ואפילו רמיזה עסיסית לאיברים מוצנעים שמתנערים בתנועה. כשמיק ג'אגר צועק לקהל להוציא את ה-YA-YA'S החוצה, אין אדם באולם שלא מבין בדיוק למה המשורר מתכוון.

ואיך אפשר בלי העטיפה? ב-8 בפברואר 1970, הצלם מייקל ברקופסקי העמיד את המתופף האלגנטי, צ'רלי ווטס, על כביש. ווטס, בחיוך ממזרי, קפץ באוויר בהתלהבות והתמונה הזו הפכה לאייקון מיידי. למרות שבתחילה נדחתה העטיפה ונקבע סשן צילומים אחר עם הצלם דיוויד ביילי, שנערך ב-7 ביוני 1970 במסלול המראה נטוש בהנדון. הרעיון של ווטס המרחף באוויר לצד חמור שעל צווארו תלויים תוף בס וגיטרות נולד בהשראת שורתו של בוב דילן משירו VISIONS OF JOHANNA ("תכשיטים ומשקפות תלויים מראשו של הפרד"). הסטונס רצו במקור להצטלם עם פיל, אך משלא הצליחו להשיג פיל בהתראה קצרה, הסתפקו בחמור צנוע בשם ג'ק. צ'רלי חבש את כובע הדוד סם של ג'אגר וקיפץ – והתוצאה נחרטה לנצח בפנתיאון העטיפות של הרוק.

התקליט נפתח בהכרזה קצרה ואז מתפוצץ עם JUMPIN' JACK FLASH בגרסה חיה ועוקצנית, שמבהירה עד כמה השיר הזה נועד לבמה – ביצוע שנחתם לעד כקלאסיקת הופעה על-זמנית! – כשברקע מהדהדת הכרזתו של מנהל הבמה סם קטלר: "גבירותיי ורבותיי, להקת הרוק'נ'רול הגדולה בעולם!".ומיד, הכריזמה של ג'אגר שוטפת הכל כשהוא מתגרה בקהל: "נפל לי כפתור במכנסיים. אתם בטח רוצים שהמכנסיים יפלו, נכון?" – ואז הם ממשיכים ל-CAROL, מחווה מלהיבה לגיבור ילדותם צ'אק ברי. כאן בדיוק מגיע אחד השינויים המרעננים באלבום: שני הקאברים לשירי צ'אק ברי (CAROL וכמובן LITTLE QUEENIE בהמשך), שעוברים כאן מהפך מוחלט וכבר אינם מנוגנים כקטעי בוגי מהירים ומעשנים כפי שהיו במקור, אלא מואטים והופכים למכונות ג'אם עוצמתיות ודורסניות! הכל יוצא משונן, קוצני ומחוספס במקום חלקלק וזורם. איזו תצוגה מזהירה של טכניקת גיטרה!

משם הם גולשים ל-STRAY CAT BLUES המפתה והמטריד מתוך BEGGARS BANQUET – קטע כבד וסליזי להפליא עם קצב עצל של צ'רלי ווטס שמחזיק את כל המתח באוויר. ואז מגיע רגע קסום באמת: LOVE IN VAIN של אגדת הדלתא בלוז רוברט ג'ונסון (שהוקלט יום קודם לכן בבולטימור). הגרסה החיה הזו פשוט שייכת לליגה בפני עצמה! בכל שאר המקומות, הם לוקחים את הסטנדרטים המוכרים מהאולפן ומחספסים, מקשיחים ומלכלכים אותם עד שהם הופכים לחוויה מפחידה ממש! גרסאות ההופעה של MIDNIGHT RAMBLER ושל SYMPATHY FOR THE DEVIL אינן נשמעות כלל כמו גרסאות המקור שלהן. הדרמה מגיעה לשיא עם MIDNIGHT RAMBLER, יצירה אפית בת תשע דקות שממחישה את הגאונות הבימתית של הלהקה. השיר הזה מוצג כאן כרוקר צמא דם, אכזרי ופראי, המונע על ידי הריף הברוטאלי והמשכר של קית'... וכמובן, יש את החלק האמצעי המחשמל, שבו הדיאלוג והאינטראקציה המטורפת בין קית' למיק מוציאים אותי מדעתי בכל פעם מחדש כשאני שומע אותם! ג'אגר, חמוש במפוחית, הופך לשחקן תיאטרון, מספר סיפור אימה על רוצח סדרתי וסוחף את הקהל למסע מצמרר. השיר הזה חותם בחוכמה את הצד הראשון של התקליט. על הבמה ג'אגר נכנס כולו לטירוף של הרוצח.

וצד ב'? הוא לא מאכזב. הוא נפתח עם צעקה של מעריצה מהקהל, "PAINT IT BLACK". היא צעקה פעמיים וכשלא קיבלה כנראה מענה, היא הוסיפה - PAINT IT BLACK, YOU DEVIL. אז הלהקה עונה לה בשחור אחר, עם גרסה אפלה ומכושפת של SYMPATHY FOR THE DEVIL. השיר הזה מעובד כאן מחדש כמין יצירה קצבית ומקפיצה בסגנון בו דידלי, כשצ'רלי ווטס מפגין שם אימון שרירים מדהים ועוצמתי על התופים! בגרסה הזו הלהקה מחליפה את מקצבי הסמבה של האולפן בדו-קרב גיטרות מחשמל ורושף גיצים שבו קית' ומיק טיילור מתחרים ביניהם בסולואים מפותלים שמרימים את הגארדן באוויר. הלוואי והביצוע הספציפי הזה לשיר היה מתועד בווידאו, עם מיק שרוקד את 'ריקוד השטן'... כן, אני יודע שיש את הקטע מאלטמונט בסרט GIMME SHELTER, אבל זה משהו אחר. משם, זו רכבת הרים של רוק'נ'רול טהור עם LIVE WITH ME שנשען על ליין בס עסיסי ופועם של ביל ויימן (קטע מעולה בפני עצמו, גם אם אינו בהכרח השיא של המופע), הקאבר המבריק לצ'אק ברי LITTLE QUEENIE והלהיט הטרי HONKY TONK WOMEN ששלט באותם ימים בראש המצעדים. ויכול להיות שגרסת ההופעה החיה הזו של HONKY TONK WOMEN פשוט בועטת למקור האולפני בביצים ומעיפה אותו דרך החלון! החל מהאקורד הצרוד והמחוספס הראשון שקית' מכה בגיטרה שלו ועד החבטה האחרונה שצ'רלי מנחית על התופים – הדבר הזה פשוט כל כך ממכר בטירוף!

וסיום מוחץ בא עם המנון המהפכה STREET FIGHTING' MAN – כשטיילור מוכתר שוב כגיבור היום! – שיר שנכתב בהשראת הפגנת הענק בלונדון נגד מלחמת וייטנאם שבה צעד ג'אגר בעצמו ומהומות הסטודנטים בפריז, ושנאסר לשידור בתחנות רדיו רבות באמריקה (במיוחד בשיקגו) מחשש שילבה מהומות. הביצוע החי כאן פשוט רומס כל מה שעומד בדרכו בעוצמה חשמלית אדירה וסוגר את המופע באנרכיה מוחלטת.

עיתונות התקופה הבינה מיד שמדובר במשהו מיוחד. עיתון RECORD MIRROR פרסם ב-5 בספטמבר 1970: "הסטונס ניצחו. הם כנראה אלה שאחראים לשינוי המחשבה של דור שלם". מגזין בשם TRIBUNE פרסם: "בעוד מאה שנה, כשחוקרים יבחנו את תופעת הפופ, אני תוהה אם הם יבינו מדוע הסטונס היו אגדות בזמנם". עיתון 'לוס אנג'לס טיימס': "אין להקה שמנגנת רוק'נ'רול כה טהור ומוצק כמו הרולינג סטונס".

והרולינג סטון פרסם בביקורתו אז: "כמו המוצר שהוקלט, סצנת הקונצרטים של הרוק נראית בימינו לא בריאה. אני כמעט אף פעם לא הולך לראות להקות ידועות, כי רובן כל כך משעממות להפליא. סטנדרטים של ביצועים נמוכים מאוד, ואותם אמנים מעטים עם מספיק כישרון או עניין להעלות מופע אמין מסתיימים לעתים קרובות בהופעות כל כך צפויות, עד שאתה יוצא בסיפוק החיוור ביותר ועם מעט זיכרונות. לתוך הסצנה המדכאת הזו התסערו הרולינג סטונס כשהסתובבו ברחבי אמריקה בסתיו שעבר והשאירו את רוב הקהל מרוצה וקרוב, אבל קיבלו ביקורות מעורבות ובסופו של דבר היו מבלבלות כי מעטים מאיתנו היו בטוחים למה לצפות ואיך להגיב. בשנת 1965, שנתפסו הסטונס בהוריקן של צעקות קופצניות, קיבלנו את כל העניין כמעין ביקור על טבעי, חוויה של עוצמה שחצתה את עניין המוזיקה. בשנת 1969 הם היו אמורים להוכיח את עצמם כלהקת במה, וההסתייגויות הציניות שלנו בוטלו ברגע שמיק ג'אגר צעד לבמה. שם הם היו בבשרם, הרולינג סטונס, התגלמות אולטימטיבית של כל הרעיונות והפנטזיות והתקוות שלנו לרוק'נ'רול, והתלהבנו. אבל השאלה המציקה שנותרה הייתה, האם ההצגה שראינו באמת מבריקה כזאת, או שלא היינו במידה מסוימת נלהבים עקב היעדרות מופע טוב. מבחינת מה, הסטונס היו מסוגלים להיראות כמו אפוקליפסה רוקית אולטימטיבית.

הוצאת תקליט זה היא תענוג בלתי מוגבל. סוף סוף האלבום הזה מוכיח את הפחדים של מי שדאג לפחד. יותר מסתם פסקול להופעה של הרולינג סטונס, זהו מפגש עתיר השראה, חוויה אינטימית כמו ישיבה במרתף בזמן שהסטונס מתרוצצים משמחה עצומה סביבך. זה מוכיח אחת ולתמיד שהלהקה הזו לא מנגנת רק בשביל הקהל. היכן שרוב המופעים החיים נראים כמעט מביכים בתנוחותיהם ובהגזמות שלהם, ואפילו תקליט ההופעה של להקת המי בלידס החזיק בגוונים של הצהרת האמנות, התקליט החי של הסטונס במיטבו פשוט רוק. אתה לא יכול לאהוב אותו רק על מה שהוא, אתה יכול לאהוב אותו בגלל מה שהוא לא.

שנות השבעים אולי לא התחילו עם סיכויים בהירים לעתיד הרוק, אבל הרולינג סטונס בוודאי לא בצרות, ונראים כמו כוח גדול עוד יותר בשנים הבאות מכפי שהיו. עדיין מוקדם מדי לדעת, אבל אני מתחיל לחשוב על זה שהתקליט הזה יכול להיות האלבום הכי טוב שהם עשו אי פעם. אין לי ספק שזה קונצרט הרוק הטוב ביותר שהיה אי פעם וכל עוד הם ימשיכו לשגשג כך, עידן הרוק'נ'רול האמיתי יישאר חי ובועט איתם".

תסלחו לי, באמת, אם הגזמתי קצת עם התשבחות המתוקות וההתלהבות מהאלבום הזה, אבל אתם פשוט חייבים להבין אותי: זה תקליט הופעה רב נפץ שעומד בגאון לצד תקליט הופעה אחר שיצא באותה שנה -LIVE AT LEEDS של המי, כמובן! כיום שני האלבומים הללו חולקים יחד את כס הכבוד (ולעולם לא אכנס לוויכוחים מיותרים מי מהם טוב יותר – שניהם יקרים ללבי בדיוק כמו השמש והירח), אבל ל-GET YER YA-YA'S OUT עדיין שמור מקום מיוחד, חם ופועם אצלי בלב. זהו רוק'נ'רול בהתגלמותו – ככה בדיוק עשו רוק'נ'רול בסוף שנות השישים, וזהו הרף והסטנדרט הגבוה ביותר האפשרי להופעת רוק'נ'רול חיה! גולמי, עוצמתי, מושלם ומרושל לסירוגין, מקצועי, צעיר, אופטימי ומהנה בטירוף. אם אין לכם אותו עדיין באוסף, לכו תשיגו אותו מיד! ואם אתם שומעים אותו ולא אוהבים – ובכן, כנראה שהנשמה שלכם פשוט לא מתאימה לרוק'נ'רול אמיתי.

גם היום, עשרות שנים אחרי, האנרגיה של GET YER YA-YA'S OUT עדיין מחשמלת. מומלץ להקשיב לו עם מטלית מוכנה בצד, כי בסוף התקליט תצטרכו לנגב את הפטיפון מאגלי הזיעה ולאפשר למחט לנוח קצת אחרי מסע כזה. פשוט לא עושים היום תקליטי הופעה כאלה. זו עובדה ברורה – זוהי תמצית הרוק'נ'רול במלוא תפארתו המיוזעת, המלוכלכת והגאונית. שימו את התקליט על הפטיפון, תסובבו את כפתור הווליום עד לקצה הימני, ותרגישו איך הבית שלכם הופך לשעה קלה למדיסון סקוור גארדן!

דרמה במדיסון סקוור גארדן: האם כוכבי הרדיו הצילו את להקת יס? ב-4 בספטמבר בשנת 1980 פצחה להקת יס בסיבוב הופעות לקידום תקליטה החדש, DRAMA, עם הופעה שנערכה במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק. מבחינתי, כמי שנושם ואוהב את הפרוג-רוק בכל נימי נפשו כבר שנים רבות, מדובר באחד הרגעים המרתקים, ההזויים והנועזים יותר שנרשמו בדפי ההיסטוריה של הרוק: הרגע שבו להקת הפרוג המלכותית בעולם עמדה מול שוקת שבורה, והחליטה לבצע הימור פרוע ולהמציא את עצמה מחדש.  

אלפי מעריצים נלהבים של להקת יס, ענקי הפרוג-רוק הבריטי, גדשו את המקום עד אפס מקום, מצפים בקוצר רוח לפתיחת סיבוב ההופעות האמריקאי של הלהקה, שנועד לקדם את תקליטה הטרי, DRAMA. יש לציין פרט מדהים: עשרים אלף הכרטיסים לכל אחד משלושת הלילות בגארדן נחטפו חודשים רבים מראש, עוד באביב של 1980, כשהמעריצים היו בטוחים לחלוטין שהם באים לפגוש את ההרכב הקלאסי הוותיק! השמועות על חילופי האנשים אמנם החלו להתפשט עם צאת התקליט לחנויות בארצות הברית כשבועיים בלבד לפני כן, אבל רבים בקהל פשוט לא האמינו לשמועות או שחיו בהכחשה מוחלטת עד השנייה שבה כבו האורות באולם. הם ציפו למסע מוזיקלי מורכב, לצלילים המוכרים והאהובים, ולבמה העגולה והמסתובבת בשיטת IN THE ROUND שניצבה במרכז האולם, אבל שום דבר לא הכין אותם להפתעה שעמדה לנחות עליהם.

כשהאורות עלו, במקומו של הקלידן הכריזמטי עם הגלימה והשיער הבלונדיני המתנפנף, ריק וייקמן, ניצב מאחורי חומת הסינטיסייזרים בחור חדש, ג'ף דאונס, כשהוא מוקף בסוללת קלידים מודרנית ואימתנית. הסולן לא היה עם הקול המלאכי והייחודי של ג'ון אנדרסון. במרכז הבמה עמד גבר ממושקף, מעט לחוץ, בשם טרבור הורן. תנסו רק לשוות בדמיונכם את פניהם של חובבי הפרוג המושבעים בשורות הראשונות: במקום הגורו הרוחני עם הטוניקה הלבנה והקול השמימי שמטיף להרמוניה קוסמית, נעמד מולם בחור בריטי צנום עם משקפיים עבי מסגרת שמזכירים מורה לחשבון, כשהוא מביט באלפי הניו-יורקרים בחרדה גלויה. מחזה סוריאליסטי לחלוטין!

שנה קודם לכן, לאחר סדרה של חילוקי דעות אמנותיים ומפגש הקלטות כושל בפריס בניצוחו של מפיק להקת קווין, רוי תומאס בייקר – עזבו אנדרסון ווייקמן את הלהקה שהיו מסמליה המובהקים. הנותרים, הבסיסט כריס סקווייר, הגיטריסט סטיב האו והמתופף אלן ווייט, עמדו בפני שוקת שבורה וחשבו ברצינות לסגור את הבסטה. הפתרון הגיע מכיוון בלתי צפוי לחלוטין: המנהל שלהם, בריאן ליין הציע להם לבדוק את הוספת צמד הפופ THE BUGGLES, הלוא הם הורן ודאונס שגם אותם הוא ניהל. השניים, שהיו מעריצים נלהבים של יס מאז נעוריהם, הגיעו במקור מתוך כוונה צנועה למסור ללהקה שיר שכתבו בשם WE CAN FLY FROM HERE. אלא שכריס סקווייר שמע את הקול של הורן, ראה את הניצוץ, ופשוט שאל אותם כבדרך אגב: 'למה שלא תצטרפו וזהו?'. כן, אותם שניים שאחראים ללהיט הענק והבלתי נשכח VIDEO KILLED THE RADIO STAR, שיר שעתיד להפוך לקליפ הראשון אי פעם שישודר בערוץ MTV שנה לאחר מכן.

החיבור בין ענקי הפרוג המורכב לצמד הפופ המלוטש נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל התוצאה הייתה התקליט DRAMA, יצירה עוצמתית, כבדה ודינמית שהזריקה דם חדש בעורקיה של הלהקה. לטעמי האישי, DRAMA הוא מאסטרפיס אמיתי ואחד האלבומים החדים ומרעננים של תחילת שנות השמונים, אלבום שבו הבס של סקווייר נוהם כמו אריה מורעב והגיטרות של סטיב האו פשוט חותכות את הרמקולים!

אבל בין הקלטת תקליט מבריק באולפן לבין שכנוע של אלפי מעריצים ותיקים בהופעה חיה, המרחק היה גדול. טרבור הורן, מפיק מוזיקלי מוכשר שהפך בן לילה לסולן של אחת הלהקות הגדולות בעולם, הרגיש זאת על בשרו. באולפן הממוזג אפשר להקליט עשרות טייקים, לערוך ולעטוף את השירה בהפקה נוצצת, אבל מול רבבות מעריצים באולם ענק שרוצים לשמוע את ג'ון אנדרסון – אין לאן לברוח. "הרעיון לתקוע זמר סוג ב', שהוא למעשה מפיק תקליטים, בקדמת להקה כמו יס ולשלוח אותו עמה לסיבוב הופעות של 44 תאריכים באמריקה זה דבר נורא", סיפר הורן לימים. המשימה הייתה כמעט בלתי אפשרית. קולו הטבעי של הורן היה בריטון, בעוד שקולו של אנדרסון הוא טנור-אלט שמימי וגבוה באופן נדיר. "השירים נוגנו כולם בסולמות המקוריים של ג'ון. השאר לא הסכימו לשנות סולמות כדי להתאים אותם לקול שלי. זה היה קשה ביותר עבורי, עד שנאלצתי ללחוש בין ההופעות מרוב מאמץ שהשקעתי בשירה. מדי פעם צעקו לי מהקהל להתחפף מהבמה, אבל אני הבנתי אותם כי גם אני הייתי מעריץ גדול של ג'ון אנדרסון. למרות זאת, היו בקהל גם כאלו שקיבלו אותי בחמימות". אי אפשר שלא להעריץ את האומץ של הורן, שנדרש למתוח את מיתרי קולו אל מעבר לקצה גבול היכולת מדי ערב.

ואכן, למרות הספקנות הראשונית, הערב במדיסון סקוור גארדן התפתח לחוויה מסעירה. נראה היה שהווירטואוזיות המוזיקלית של ההרכב החדש הצליחה לכבוש גם את הציניקנים הגדולים ביותר. מעריצים ותיקים מצאו את עצמם מהנהנים בהערכה כשהלהקה צללה לקלאסיקות כמו STARSHIP TROOPER ו-ROUNDABOUT. הורן ודאונס לא ניסו לחקות את קודמיהם, אלא העניקו ליצירות המוכרות צבעים חדשים ורעננים, תוך שמירה על כבוד למקור.

ההופעה הייתה מפגן כוח מרשים. כריס סקווייר היפנט את הקהל עם סולו בס מורחב וגועש בקטע THE FISH (ששולב כמיטב המסורת יחד עם התיפוף הווירטואוזי של אלן ווייט, וכלל גם נגיעות מתוך AMAZING GRACE), וסטיב האו סיפק את אחד מביצועי הגיטרה העוצמתיים והמרגשים ביותר שלו באותו ערב בקטע HEART OF THE SUNRISE. כמובן, גולת הכותרת הייתה הביצועים החיים והאנרגטיים לקטעים מהתקליט החדש, שהוכיחו כי הכימיה בין החברים החדשים והוותיקים הייתה אמיתית ומחשמלת.

כל החוויה המוזיקלית הזו נארזה במופע ויזואלי מהמם. עיצוב הבמה כלל מערכת תאורה משוכללת ואפקטים חזותיים שהשלימו באופן מושלם את המוזיקה המורכבת. על מסכי ענק הוקרנו יצירות האמנות הפנטסטיות והאיקוניות של רוג'ר דין, המזוהה עם הלהקה מזה שנים, שחזר במיוחד כדי לעצב עבור הלהקה את עטיפת האלבום עוצרת הנשימה עם השמיים הסוערים והפנתר – לראשונה מאז אלבום האוסף YESTERDAYS משנת 1975 – ויצרו עבור הקהל חוויה סוחפת ורב חושית. בסופו של הערב, היה ברור שלהקת יס לא מתה, היא פשוט עברה גלגול נשמות. למרות שההרכב הזה התפרק זמן קצר לאחר סיום הסיבוב, הזרעים שנזרעו באותה תקופה שינו את מפת עולם הרוק לתמיד: ג'ף דאונס וסטיב האו חברו יחד כדי להקים את להקת ASIA שכבשה את פסגות המצעדים, ואילו טרבור הורן הבין שייעודו האמיתי אינו שירה באצטדיונים אלא עמדת המפיק באולפן – עמדה שממנה יפיק כמה שנים מאוחר יותר כמה מיצירות האייטיז החשובות יותר, כולל את אלבום הקאמבק הענקי של יס, 90125, כולל הלהיט ההיסטורי OWNER OF A LONELY HEART. ממש דרמה אמיתית, על הבמה ומחוצה לה.

אורג החלומות נדד לכוכבים. ב-4 בספטמבר בשנת 2023 מת המוסיקאי גארי רייט, בגיל 80. הוא היה בעברו הקלידן-זמר בלהקת SPOOKY TOOTH וממנה יצא לקריירת סולו שבמהלכה גם זכה ללהיט ענק עם DREAM WEAVER. האיש שידע לחבר בין צלילי האמונד מחוספסים של רוק בריטי כבד לבין ספיריטואליזם קוסמי וסינטיסייזרים שמעיפים ישירות לסטרוספירה.

בתאריך 4 בספטמבר 2023, העולם נפרד בצער מהמוזיקאי והיוצר גארי רייט, שנכנע למאבק במחלת הפרקינסון ובדמנציה והוא בן 80. רייט, שרבים זוכרים כאורגניסט ההאמונד הנהדר והזמר הכריזמטי של הרכב הרוק המתקדם SPOOKY TOOTH – להקה בריטית פנטסטית שבה הוא היה דווקא האמריקאי החריג מניו ג'רזי - ייחקק בזיכרון הקולקטיבי בעיקר בזכות יצירת המופת שלו, אותו שיר שהפך לפסקול של דור שלם, DREAM WEAVER. אבל מאחורי הלהיט העצום הזה מסתתר סיפור עמוק ומרתק הרבה יותר, סיפור ששזור בחברות אמיצה עם אחד מחברי הביטלס.

הכל מתחיל בקשר המיוחד בין רייט לג'ורג' האריסון. רייט ניגן קלידים באלבום הסולו המכונן של האריסון ALL THINGS MUST PASS. הבסיסט קלאוס פורמן הכיר ביניהם באולפן, ורייט התיישב מאחורי הפסנתר וההאמונד בקלאסיקות על-זמניות כמו MY SWEET LORD ו-ISN'T IT A PITY, ומאז הפך לקלידן הקבוע של ג'ורג' באלבומים כמו LIVING IN THE MATERIAL WORLD ו-EXTRA TEXTURE, כשהאריסון מצידו מחזיר לו טובה ומנגן סלייד-גיטר אלוהי באלבומי הסולו של רייט תחת השם הבדוי HARI GEORGESON. השניים לא היו רק קולגות מוזיקליים אלא חברי נפש אמיתיים שחלקו עניין משותף עמוק במיסטיקה ובפילוסופיה של המזרח. בשנת 1972, הקשר הזה עמד לשנות את חייו של רייט לנצח. "ג'ורג' הזמין אותי להצטרף אליו לנסיעה להודו", סיפר רייט. "כמה ימים לפני הטיסה, הוא הגיש לי עותק של הספר 'אוטוביוגרפיה של יוגי' מאת פראהאמנסה יוגאנאדה". הספר הזה פתח לרייט צוהר לעולם חדש. "הוא העניק לי השראה עמוקה, והפכתי מוקסם לחלוטין מהתרבות ההודית. זו הייתה חוויה שלעולם לא אשכח". המסע המשותף של השניים כלל שיט במורד נהר הגנגס וטבילה באווירה המיסטית של ורנאסי, חוויות שגרמו לרייט להתנתק מהחומריות של תעשיית המוזיקה ולחפש משמעות רוחנית טהורה יותר.

במהלך הקריאה בכתביו של יוגאנאדה, נתקל רייט בשיר בשם "אלוהים! אלוהים! אלוהים!". אחת השורות בו דיברה על הרעיון של תודעה השוזרת חלומות, שבה האיש הישן פונה לאל בתור מי שרוקם את המציאות האשלייתית של היקום, ובראשו של רייט הבזיק באופן מיידי צירוף מילים קסום: אורג חלומות. DREAM WEAVER. כמו כל מוזיקאי טוב, הוא מיהר לרשום את הכותרת הפוטנציאלית במחברת הרעיונות שלו, ושם היא נשארה, מחכה לרגע הנכון. וכידוע, רעיונות גאוניים צריכים לפעמים לנוח קצת במגירה עד שהיקום יחליט שהגיע הזמן לפרוץ.

ההזדמנות הגיעה כמה חודשים לאחר מכן. רייט שהה באזור כפרי שלו באנגליה, עלעל במחברת הישנה ונתקל שוב בשתי המילים הללו. זה היה ניצוץ שהצית תבערה. "בתחושת השראה אדירה, פשוט הרמתי את הגיטרה האקוסטית שלי והתחלתי לכתוב", תיאר. "תוך שעה אחת בלבד, השיר היה גמור. המילים והלחן פשוט זרמו ממני החוצה, כאילו הוכתבו לי על ידי מקור בלתי נראה". האירוניה המשעשעת היא שאחד השירים שהגדירו מחדש את הסאונד הסינתטי והאלקטרוני של שנות השבעים נולד בכלל בפריטה פשוטה על גיטרה אקוסטית מול שדות ירוקים באנגליה.

אך מה בעצם המשמעות של השיר? בספרו, רייט חשף את הרבדים העמוקים יותר. "השיר נכתב על אהבתו וחמלתו של אלוהים. אבל ברמה האנושית, אפשר לומר שכל אחד מאיתנו הוא אורג חלומות. אנחנו יוצרים את החלומות שלנו ושוזרים את נתיב חיינו על פני גלגולים רבים, ממש כמו שחקנים בסרט ענק. פעם אנחנו כוכבי-על ופעם כישלונות, פעם גיבורים ופעם נבלים, אבל כולנו חלק בלתי נפרד מהמגה-דרמה של היקום". הוא הוסיף והסביר כי רק ביום שבו נתנקה מרצונות ומקארמה, וכל מה שנרצה יהיה להתאחד עם האלוהי, רק אז נתעורר מחלום האשליה הגדול ונגיע למצב הגבוה ביותר של אושר תודעתי. בקיצור, חברים, בפעם הבאה שאתם נתקעים בפקק או מתעצבנים על החשבונות – תזכרו שאתם בסך הכל שחקנים במגה-הפקה קוסמית.

באופן משעשע, למרות העומק הרוחני והחיבור הקוסמי שחש, רייט היה משוכנע שהשיר הזה הוא יצירה אוונגרדית מדי עבור הקהל הרחב. כשהקליט את התקליט THE DREAM WEAVER, שיצא בשנת 1975, הוא ראה בשיר הנושא קטע ניסיוני, לא משהו שמיועד לרדיו. וכאן טמון פרט מדהים... האלבום THE DREAM WEAVER היה כמעט חסר גיטרות לחלוטין! זה היה תקליט שנשען כמעט כולו על טהרת הקלידים, הסינטיסייזרים והתופים (למעט הבלחות גיטרה בודדות של רוני מונטרוז בקטעים אחרים). מנהלי חברת התקליטים WARNER BROS. ממש תלשו שערות מפחד כששמעו שאין שם גיטרות חשמליות כמיטב מסורת הרוק, "לא היה לי מושג שזה יהפוך ללהיט שיניע את הצלחת התקליט כולו", הודה רייט. "בגלל זה הלכתי איתו על כל הקופה וניסיתי להפוך אותו לכמה שיותר חללי ומוזר. הייתי בטוח שאף תחנת רדיו לא תסכים להשמיע אותו".

הנשק הסודי שלו באולפן היה סינטיסייזר המיני מוג, שאפשר לו ליצור את אותם צלילים על-זמניים, מהפנטים וייחודיים המזוהים כל כך עם השיר. רייט שילב שם גם סינטיסייזר סטרינגס מסוג ARP STRING ENSEMBLE והעביר את הצליל דרך אפקט פייזר של חברת MAESTRO, מה שיצר את אותה שכבת עננים מרחפת שמכניסה את המאזינים לטרנס כבר מהשנייה הראשונה. תוסיפו לזה את התיפוף הנינוח והמדויק של המתופף ג'ים קלטנר, וקיבלתם קסם טהור. "מאוד אהבתי את המיני מוג ופשוט השתעשעתי איתו בהקלטה. הייתי מאושר מהתוצאה של מה שהייתי בטוח שהוא 'שיר לתקליט' בלבד, קטע עומק לחובבי הז'אנר". אבל למצעדי הפזמונים, כידוע, היו תוכניות אחרות לגמרי. השיר זינק למקום השני במצעד בילבורד האמריקאי והפך את גארי רייט לכוכב בינלאומי. מי שעצר אותו מלהגיע לפסגה היה הלהיט DECEMBER, 1963 (OH, WHAT A NIGHT) של להקת ארבע העונות – אבל למי אכפת? בעצם לרייט כנראה היה איכפת... בכח אופן, מקום שני לשיר שנשמע כמו מסע בחלל החיצון זה הישג פנומנלי! וכרעם ביום בהיר, גם הסינגל העוקב מתוך האלבום, LOVE IS ALIVE המקפיץ והפ'אנקי, כבש את מצעדי הפזמונים וזינק גם הוא בדיוק למקום השני במצעד האמריקאי.

ולא רק זה: השיר זכה לתחייה תרבותית היסטרית ומשעשעת במיוחד בתחילת שנות התשעים, כשהפך לחלק בלתי נפרד מסרט הפולחן הקומי WAYNE'S WORLD משנת 1992. בכל פעם שוויין קמפבל (בגילומו של מייק מאיירס) ראה את מושא תשוקתו, הזמרת קסנדרה, הוא בהה בה בהיפנוזה מוחלטת כשברקע מתנגנים הצלילים החלומיים של DREAM WEAVER. השיר הפך בן לילה לסמל הקולנועי האולטימטיבי להתאהבות קומית ממבט ראשון.

אז גארי רייט אולי סיים את מסעו בעולם הזה, אך החלום שארג ממשיך להתנגן ולהזכיר לנו שתמיד יש משהו גדול יותר, מסתורי ויפהפה שמחכה לנו, ממש מעבר למציאות היומיומית. אז שימו אוזניות, סובבו את כפתור הווליום עד הסוף, תעצמו עיניים ותנו לאורג החלומות לקחת אתכם היישר אל תוך הלילה.

היום הגורלי שבו הביטלס כמעט פיספסו את הרכבת. ב-4 בספטמבר בשנת 1962 הקליטו הביטלס סשן ראשון עם רינגו באולפני אי.אם.איי.

בשעה שמונה וחמש עשרה דקות בבוקר, ביום שלישי, התייצבו הביטלס בנמל התעופה של ליברפול. על פי דיווח של עיתון הקצב המקומי, ה-MERSEY BEAT, מזג האוויר היה סגרירי עם רוחות, אבל שום דבר לא יכול היה להעיב על מצב הרוח המרומם של הלהקה. ג'ורג' האריסון בן התשע עשרה אפילו התייצב עם פנס מפואר מתחת לעין – מזכרת כואבת מאגרוף שחטף במועדון הקאוורן ממעריץ זועם של פיט בסט, שלא סלח ללהקה על הדחתו של המתופף הקודם. אחרי נחיתה בלונדון וצ'ק-אין מהיר במלון צ'לסי, הם עשו את דרכם לאולפני EMI. שם, המתינו להם המפיק ג'ורג' מרטין, עוזרו רון ריצ'רדס, והאיש שתמיד מאחורי הקלעים, ניל אספינל, שהביא בנאמנות את כל הציוד שלהם דרומה, והפעם, למרבה המזל, לא בתוך סופת שלגים - כפי שהיה בעבר בנסיעה הטראומטית לאודישן הכושל בחברת DECCA בערב השנה החדשה.

המטרה הייתה אחת: להקליט תקליטון בכורה שיכבוש את המצעדים. שישה שירים עמדו על הפרק, אבל הדיון האמיתי התחיל כשהארבעה מליברפול נתקלו בחומת הבטון המנומסת של ג'ורג' מרטין. המפיק הוותיק, איש מקצוע מהשורה הראשונה, כבר בחר עבורם שיר. הוא שלח להם מבעוד מועד דמו לשיר בשם HOW DO YOU DO IT, פרי עטו של הכותב מיץ' מארי, והיה משוכנע שזהו להיט בטוח. השיר הקופצני והמתקתק הזה הוצע קודם לכן לאליל הנוער הבריטי אדם פיית', שסירב להקליט אותו, ומשם התגלגל דרך המו"ל דיק ג'יימס ישירות לג'ורג' מרטין, שראה בו שלאגר מושלם ומיידי שיכול להזניק את הלהקה האלמונית אל ראש מצעדי הפזמונים.

אבל לביטלס היו תוכניות אחרות. הם הגיעו ללונדון כדי להקליט את החומרים שלהם. הם התעקשו על שיר מקורי שלהם, קטע פשוט וקליט בשם LOVE ME DO. את השיר הזה כתב פול מקרטני עוד בשנת 1958, כשהיה בסך הכול נער בן שש עשרה שהבריז מבית הספר וחלם על חברתו דאז, איריס קולדוול, כאשר ג'ון לנון עזר לו לחבר את קטע המעבר. היה מדובר בצעד חסר תקדים ורווי תעוזה: להקות צעירות באותה תקופה פשוט לא העזו להקליט שירים מקוריים, אלא ביצעו בנאמנות חומרים של פזמונאים מקצועיים. ארבעת המופלאים שלנו הרגישו שאם ישחררו שיר פופ קיטשי ומלוקק כמו HOW DO YOU DO IT, כל האמינות המחוספסת שהם בנו בזיעה ובמעילי עור שחורים במועדוני המבורג ובקאוורן תרד לטמיון תוך שנייה! הם שלחו את המנהל שלהם, בריאן אפשטיין, לנסות ולשכנע את מרטין, אבל המפיק היה נחרץ. "באותה תקופה היה מקובל למצוא שירים לאמנים ברחוב המו"לים הלונדוני שנקרא דנמרק", הסביר מרטין מאוחר יותר. "חלק מהעבודה שלי היה לאתר להיטים, וחשבתי שהשיר המקורי שלהם, במקרה הטוב, מתאים להיות צד ב' של התקליטון".

בלית ברירה, נכנסו הביטלס לאולפן ולמדו בעל כורחם את השיר שנכפה עליהם. הם ניגנו אותו שוב ושוב, מנסים להכניס בו קצת מהאנרגיה שלהם, אבל הלב שלהם לא היה שם. ג'ון לנון החליף את פתיחת הפסנתר המקורית בריף גיטרה, אך הם ביצעו אותו בחוסר חשק כה בולט עד שהכותב מיץ' מארי עצמו התלונן מאוחר יותר שהם הרסו לו את השיר, כנראה בכוונה תחילה (אירוניה נהדרת, בהתחשב בכך ששנה לאחר מכן ג'רי והפייסמייקרס לקחו בדיוק את אותו השיר למקום הראשון במצעד הבריטי!).

רק לאחר שסיימו את המטלה, מרטין הרשה להם סוף סוף להקליט את LOVE ME DO. התוצאה הייתה מיידית, האנרגיה באולפן השתנתה. הם ניגנו את השיר שהיה שלהם באמת. אלא שכאן נולדה תקלה טכנית משעשעת ששינתה את כל חלוקת התפקידים: ג'ון תמיד שר את הקול המוביל, אלא שג'ורג' מרטין התעקש להוסיף את נגינת המפוחית הממכרת שלו – אותה מפוחית כרומטית שג'ון "הרים" (במילים עדינות: סחב מחנות כלי נגינה) בעיר ארנהם בהולנד בשנת 1960 בדרך להמבורג, ושאותה למד לנגן בהשראת דלברט מקלינטון והלהיט HEY! BABY. מכיוון שפיו של ג'ון היה תפוס במפוחית בדיוק כשהיה צריך לשיר את שם השיר, ג'ורג' מרטין פנה ברגע האחרון לפול ואמר לו לשיר לבדו את השורה LOVE ME DO. פול, שהיה מבועת ממעמד ההקלטה הראשון בחייו באולפן מקצועי, הודה לימים שעד היום אפשר לשמוע בהקלטה את הקול שלו רועד מפחד מוות! ג'ורג' האריסון, שניגן בגיטרה אקוסטית שלא הכיר, נאבק בכאב. "המיתרים היו קשים ומתוחים יותר ממה שהייתי רגיל", סיפר. "הכאב באצבעות פשוט הרג אותי". ולמרות הכול, השיר נחתם על סלילי ההקלטה.

אך הדרמה הגדולה של היום עוד הייתה לפניהם. זמן קצר לאחר סיום ההקלטה, קולו של מרטין בקע מהאינטרקום אל תוך האולפן: "חבר'ה, אתם יכולים לבוא אליי לרגע?... ובלי רינגו".

המתופף החדש, רינגו סטאר, שהצטרף ללהקה רק שבועות ספורים קודם לכן לאחר הדחתו הכואבת של פיט בסט, נשאר לבדו באולפן, המום ומבולבל. בחדר הבקרה, מרטין וריצ'רדס לא חסכו במילים. הם לא היו מרוצים מהתיפוף. זה לא היה עניין אישי, אלא מקצועי לחלוטין. "רינגו תופף טוב יותר מפיט בסט, וידעתי שיש לו פוטנציאל", הודה רון ריצ'רדס שנים לאחר מכן. "אבל הייתה עלינו משימה, לייצר סינגל-להיט כאן ועכשיו. היינו חייבים פתרון מיידי בדמות מתופף מקצועי ומנוסה". רינגו המסכן, שרק עזב להקה מצליחה ופופולרית (רורי סטורם וההוריקנים) בליברפול כדי להצטרף לביטלס, עמד שם כואב וחרד, וחשש בכל ליבו שגורלו יהיה בדיוק כמו של פיט בסט.

מאוחר יותר באותו ערב, אחרי שאכלו במסעדה האיטלקית החביבה על מרטין, מסעדת אלפינו שברחוב מרילבון, שם הוא בידר אותם בסיפורים על הקלטות קומיות עם פיטר סלרס וספייק מיליגן, צעדו מרטין וריצ'רדס יחד במורד רחוב אוקספורד, שקועים במחשבות. הם התחבטו לא רק בעניין המתופף, אלא בזהות הלהקה כולה. "הם צריכים מנהיג ברור", חשבו, "אולי ג'ון לנון והביטלס? או פול מקרטני והביטלס? זה חייב להיות מותג שמוכר, כמו קליף ריצ'רד והצלליות".

אך ככל שהתקדמו, הרעיון הזה נראה פחות ופחות מתאים. מרטין החל להבין שאולי החבורה הזו מליברפול צודקת. "אולי צריך פשוט לשווק אותם כביטלס?", הרהר. "אולי יש כאן משהו חדש לגמרי, משהו אחר?". הרעיון של ארבעה חברים שווים, יחידה אחת שלמה, היה מהפכני לתקופתו. אוקיי, הוחלט, הם יהיו הביטלס. אבל מה עושים עם בעיית התיפוף? סינגל בכורה חייב להיות מדויק, עם קצב יציב וברור. ריצ'רדס הציע להביא את מתופף האולפנים הנחשב קני קלייר. למרטין, לעומת זאת, היה שם אחר בראש: אנדי ווייט.

ההחלטה התקבלה. שבוע לאחר מכן, ב-11 בספטמבר, הביטלס יחזרו לאולפן להקלטה נוספת. הפעם, אנדי ווייט ישב על כיסא המתופף ורינגו הפגוע לא סלח במהרה למפיק הנחרץ. ווייט קיבל שכר של חמישה פאונד בלבד ללא שום תמלוגים, ורינגו המתוסכל "הוגלה" לנגן בתוף מרים ב-LOVE ME DO ובמרקאס בצד השני, P.S. I LOVE YOU! אבל ההיסטוריה תמיד צוחקת אחרונה: הגרסה שראתה אור בסינגל הבריטי המקורי של חברת PARLOPHONE ב-5 באוקטובר 1962 הייתה דווקא זו מה-4 בספטמבר – עם רינגו בעצמו על התופים! השיר טיפס עד למקום ה-17 המכובד במצעד הבריטי (נטען שבעזרת דחיפה נאה של בריאן אפשטיין, שלפי השמועות הזמין עשרת אלפים עותקים לחנות התקליטים המשפחתית NEMS), ובשנת 1964, עם התפוצצות הביטלמאניה באמריקה, כבש את המקום הראשון במצעד של הבילבורד! ג'ורג' מרטין הבין כבר אז לקח שכל חובב רוק'נ'רול נוצר בליבו: אל תתווכחו לעולם עם הקסם, הנשמה והעוצמה של הלהקה הגדולה בעולם.

כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

כשלד זפלין כבשה את לוס אנג'לס, הציתה את הבמה וסיימה בקרב שתייה עם ג'ניס ג'ופלין. ב-4 בספטמבר בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין ב- INGLEWOOD FORUM שבלוס אנג'לס. זה היה לילה ארוך.

ענקי הרוק מבריטניה, להקת לד זפלין, נחתו בעיר המלאכים כדי להרעיד את קירותיו של ה-INGLEWOOD FORUM המכובד, ומה שהתרחש באותו לילה הפך לאחד האירועים המדוברים יותר בתולדות הלהקה. זה היה לילה ארוך, פרוע ומלא בסיפורים, שהתרחש בעיצומו של סיבוב ההופעות השישי שלהם בצפון אמריקה. ה-FORUM, ששימש בימים כתיקונם כביתם של הלוס אנג'לס לייקרס, עמד להפוך למגרש המשחקים המועדף והחביב ביותר על החבורה הבריטית בכל ביקור שלהם בחוף המערבי.

ועם עלייתם לבמה, מול 17,000 מעריצים צורחים, אחז רוברט פלאנט במיקרופון, סקר את הקהל העצום ובחיוך האופייני לו זרק לאוויר: "ערב טוב. נחמד לחזור לכאן. זו ודאי הפעם השישית". המשפט הקצר הזה סימן את פתיחתה של הופעה שנחרטה בפולקלור של זפלין כאחת האנרגטיות והחשובות בקריירה שלהם. הלהקה הייתה בשיא כוחה, רכובה על גלי ההצלחה של שני תקליטיה הראשונים, LED ZEPPELIN ו-LED ZEPPELIN II, שריסקו את מצעדי המכירות והגדירו מחדש את גבולות הרוק הכבד, ובדרך לשחרר את התקליט השלישי והמפתיע שלה, הלוא הוא LED ZEPPELIN III (שעמד לנחות בחנויות שבועות ספורים לאחר מכן, באוקטובר 1970). ההופעה הוקלטה במלואה באופן פיראטי על ידי צמד מעריצים חצופים שישבו ביציע עם מכשיר הקלטה איכותי, והפכה לתקליט הבוטלג המפורסם והמבוקש ביותר בתולדות הרוק – LIVE ON BLUEBERRY HILL, אלבום מחתרתי שהופץ בלייבל TMQ וגרם אפילו לחברי הלהקה עצמם להשתאות מאיכות הסאונד שלו! מי היה מאמין שמיקרופון קטן שהוגנב לאולם ייצור פנינה היסטורית שכזו? ואיך זה חמק מתחת לאף של מנהל הלהקה האימתני, פיטר גרנט?

ואכן, ההפתעה הגיעה במהלך הערב. בין רעמי הריפים של ג'ימי פייג' והלמות התופים של ג'ון בונהאם, הלהקה האטה את הקצב ועברה לקטעים אקוסטיים שקטים, מהלך אמיץ עבור הרכב שנודע בעוצמות המחרישות שלו. הקהל, במקום לאבד סבלנות, קיבל את השירים החדשים בחיבוק חם, מה שהוביל את פלאנט להעיר בהתרגשות: "זה מעניק לי הנאה גדולה לשמוע את תגובתכם לזה". הוא ניצל את הרגע השקט כדי לספר סיפור קטן על אחד השירים החדשים: "אנחנו ננגן לכם קטע בשם BRUN YR AUR, שמוכר למעשה בשמו המדויק יותר BRON-Y-AUR או BRON-Y-AUR STOMP, שהוא שמו של קוטג' קטן בהרים של סנואודוניה, ליד וויילס. פירוש השם הוא 'חזה מוזהב'. זה כך בגלל שבכל בוקר השמש זורחת מעל האזור והקוטג' ממוקם בדיוק במרכז". הסיפור הקטן הזה הכניס את הקהל לאווירה האינטימית שהלהקה יצרה בקוטג' המבודד ההוא, הרחק מהמולת סיבובי ההופעות.

הקוטג' הוולשי ההוא מהמאה ה-18 היה נטול חשמל ומים זורמים לחלוטין! פייג' ופלאנט נסוגו לשם יחד עם הגיטרות האקוסטיות כדי לנוח מסיבובי ההופעות המפרכים, ושם בדיוק נרקם הכיוון הפולקי המופלא של אלבומם השלישי. והשיר BRON-Y-AUR STOMP כלל אינו שיר אהבה לאישה, אלא שיר הלל לכלב הבורדר קולי בעל העיניים הכחולות שלו, שנקרא STRIDER. באותו סט אקוסטי מופלא הם ביצעו באותו ערב גם את הקטע העדין THAT'S THE WAY, וכן את יצירת הבלוז המפוארת SINCE I'VE BEEN LOVING YOU, שטרם יצאה אז על גבי תקליט אך כבר המיסה את לבבות הנוכחים באולם.

אבל השקט לא נמשך זמן רב. הלהקה שיגרה את הקהל בחזרה למסלול המהיר עם ביצוע מחשמל ללהיט הענק WHOLE LOTTA LOVE, עם הריף החריף שנולד בכלל כאלתור של פייג' על הבמות עוד בקיץ 1968. באותו ערב בלוס אנג'לס זה היה מפגן כוח שאין שני לו. בעיצומו של הטירוף המוזיקלי, כשפייג' סחט מהגיטרה שלו צלילים מהפנטים, נשמע לפתע קול פיצוץ עז ברחבי האולם. זיקוק שנורה על ידי אחד המעריצים התפוצץ באוויר והותיר את הלהקה המומה לרגע. "מי ירה את הזיקוק הזה? צריך לעצור אותו!" צעק פלאנט המופתע למיקרופון, ובהקלטת הבוטלג אפשר לשמוע אותו מוסיף בציניות בריטית טיפוסית: "אמא שלך בטח לא גאה בך במיוחד ברגע זה!", אבל הטירוף רק גבר. בלי לחשוב פעמיים, הלהקה צללה ישירות לתוך COMMUNICATION BREAKDOWN.

אך בעוד הקהל יצא מהאולם באופוריה, היה אדם אחד שלא ממש התרשם. ג'ון מנדלסון, מבקר המוזיקה של ה"לוס אנג'לס טיימס", שכבר קטל בעבר את תקליט הבכורה של הלהקה במגזין רולינג סטון (וגרם לג'ימי פייג' להחרים את העיתון עד 1975), המשיך בקו התקיף שלו. "זו מוזיקה מתנשאת, גנובה מאחרים ורועשת", פתח את הביקורת שלו למחרת. "לאחר שמניתי את החסרונות המוזיקליים של הלהקה, אהיה הראשון להודות בחוסר יכולתי להסביר את הצלחתה המסחרית המדהימה".

מנדלסון שיער שההצלחה קשורה ל"פופולריות המואצת בקרב קהל רוק'נ'רול בגיל העשרה שחי על סמים", וכינה את פלאנט "קריקטורה מבריקה של הסולן הסקסי הטיפוסי עם יכולת לנפץ ארבעים בקבוקים עם הצווחות שלו". על WHOLE LOTTA LOVE כתב שהוא "מכה באוזניים וגורם למוזיקה של בלאק סאבאת' להישמע כיצירת מופת של עדינות". למרות זאת, אפילו הוא לא יכול היה להתעלם מהכוח של הלהקה, והודה ש"רבים מהקטעים הכבדים המופרזים עד כדי גיחוך של זפלין הם כיף אבסורדי עצום", ואף ציין לטובה את הקטעים השקטים יותר, כמו סולו האורגן של ג'ון פול ג'ונס. נו, מבקרי מוזיקה... בזמן שמנדלסון ניסה לפענח את סוד ההצלחה של הנוער המסומם, ההיסטוריה כבר חרצה את דינה לטובת זפלין.

ההופעה אולי הסתיימה, אבל הלילה רק התחיל. החבורה יצאה לחגוג והתחנה הראשונה הייתה מועדון טרובדור המפורסם בשדרות סנטה מוניקה במערב הוליווד, שם הופיעה באותו ערב להקת הפולק-רוק הבריטית FAIRPORT CONVENTION. כשחברי לד זפלין נכנסו למועדון, השמחה הייתה גדולה והם הוזמנו לעלות לבמה לג'אם סשן ספונטני. פייג' שלף גיטרה, פלאנט תפס מיקרופון, ובונהאם התיישב מאחורי התופים כדי לתת בראש עם קלאסיקות כמו THAT'LL BE THE DAY של באדי הולי ו-HEY JOE הנצחי. בזמן שהם ניגנו יחד, האולפן הנייד שהוזמן להקליט את ההופעה של להקה זו המשיך לעבוד והנציח את המפגש הנדיר. חברי FAIRPORT CONVENTION כססו ציפורניים מפחד, בידיעה שהמנהל האימתני של זפלין, פיטר גרנט, נמצא בקהל, ושהם מקליטים את הלהקה שלו ללא רשות. גרנט, איש הר אדם שהתנשא לגובה של קרוב לשני מטרים ושקל כ-140 קילוגרם עם עבר של שומר סף ומתאבק, שמר על זכויות הלהקה שלו באדיקות של דרקון השומר על אוצרו, ואיש לא העז להמרות את פיו. אך גרנט, איש עסקים ממולח, לא כעס. הוא פשוט ניגש אליהם בסוף הערב ודרש בקור רוח שסליל ההקלטה המלא יועבר לידיו באופן מיידי. סלילי ההקלטה האלה הונחו ישירות בכספתו האישית, ומאז ועד היום הם נחשבים לאחד מ"הגביעים הקדושים" האבודים והנחשקים יותר בקרב אספני מוזיקה בעולם.

משם, הלילה המשיך לתחנה הבאה: הבר BARNEY'S BEANERY, מוסד אלכוהוליסטי ותיק ומחוספס באזור הוליווד, שהיה נקודת מפגש קבועה לכוכבי הרוק והבוהמה. במקום התפתחה תחרות שתייה סוערת בין שלושה טיטאנים: ג'ון בונהאם, דייב פג, הבסיסט של FAIRPORT CONVENTION, והאחת והיחידה, הזמרת ג'ניס ג'ופלין, שנקלעה למקום. מצד אחד בונזו – ענק ששום חבית בירה או בקבוק וודקה לא יכלו להכניע אותו בקלות בימים ההם; ומצד שני ג'ניס, חמושה בבקבוק ה-SOUTHERN COMFORT המסורתי שלה. ההיסטוריה, למרבה הצער, לא טרחה לתעד מי ניצח בקרב השתיינים הזה. אבל יש בסיפור הפרוע הזה גם נקודה מצמררת וקורעת לב: בדיוק חודש אחד לאחר מכן, ב-4 באוקטובר 1970, הלכה ג'ניס ג'ופלין לעולמה באופן טרגי ממנת יתר במלון LANDMARK הסמוך. את שעותיה האחרונות באותו ערב מר היא העבירה בשתייה בדיוק באותו מקום – ב-BARNEY'S BEANERY. הידיעה הזו הופכת את תחרות השתייה ההזויה והמשעשעת הזו לפרידה מרירה-מתוקה מאחת הנשמות הגדולות והפגיעות שידע עולם המוזיקה. לילה ארוך, כבר אמרתי? אין ספק, לילות כאלה – ולהקות כאלה – פשוט כבר לא קיימים היום!

להקת קרוואן מכה שנית! ב-4 בספטמבר בשנת 1970 יצא תקליטה השני של להקת הרוק המתקדם הבריטית, קרוואן. שמו הארוך הוא IF I COULD DO IT ALL OVER AGAIN, I'D DO IT ALL OVER YOU.

תגידו - איך להקה שעמדה בפני פירוק מוחלט, עם חברת תקליטים שזרקה אותה לכלבים, הצליחה להקליט את אחד מתקליטי המופת של הרוק המתקדם? ובכן, קבלו את הסיפור המלא על IF I COULD DO IT ALL OVER AGAIN, I'D DO IT ALL OVER YOU, שהציל את הקריירה של קרוואן והפך לקלאסיקת קנטרברי מושלמת שכל חובבי פרוג אמיתי חייבים להחזיק בגאווה על המדף.

שנת 1969 לא האירה פנים לחברי להקת קרוואן. הבסיסט ריצ'רד סינקלר, הקלידן דייב סינקלר, הגיטריסט פאי הייסטינגס והמתופף ריצ'רד קופלאן, ארבעת המופלאים מקנטרברי, מצאו את עצמם במצב, איך לומר, לא מזהיר. תקליט הבכורה שלהם, שיצא בחברת התקליטים האמריקאית הענקית MGM, התרסק במכירות בקול ענות חלושה. למעשה, החטיבה הבריטית של החברה שבה הם היו חתומים נסגרה בפתאומיות והשאירה את החבר'ה תלויים לחלוטין באוויר. התוצאה? חוזה ההקלטות בוטל והלהקה נבעטה החוצה מהדלת הראשית, מוצאת את עצמה ללא גב כלכלי, ללא עתיד נראה לעין ועם ייאוש שהחל לכרסם בכל פינה טובה. "היינו שבורים," סיפר לימים הגיטריסט והסולן הייסטינגס, "חשבנו שזה הסוף. היינו על סף הרמת ידיים וחזרה לעבודות רגילות". הם הרי צמחו מתוך להקת האם המיתולוגית THE WILDE FLOWERS, שיוצאיה הקימו במקביל גם את סופט מאשין, והנה החלום המוזיקלי עמד להתרסק עוד לפני שבכלל התחיל.

אבל אז, כשהכל נראה אבוד, הגיע אותו לילה גורלי במועדון הלונדוני המהביל והאופנתי SPEAKEASY. המקום, שהיה אבן שואבת לכל המי ומי של תעשיית המוזיקה הבריטית, הפך לזירת המהפך של הלהקה. בין עשן הסיגריות, הכוסות המתרוקנות והדציבלים הרועמים, הופיעו חברי קרוואן על הבמה הקטנה. הם נתנו את הכל, כאילו אין מחר. באותו ערב, זוג עיניים וזוג אוזניים אחד בקהל היו שייכים לאיש הנכון בזמן הנכון: טרי קינג, מנהל מוזיקלי ממולח ופעיל נמרץ בסצנה. קינג, שזיהה את היהלום הלא מלוטש, ניגש אל הלהקה המיוזעת אחרי ההופעה וזרק לה עצה פשוטה: "אתם צריכים ניהול. ואני האיש שלכם".

קינג לא בזבז זמן. כמו נמר שזיהה טרף, הוא הסתער על המשימה. הוא לקח את הלהקה תחת חסותו והחל במשא ומתן קדחתני עם חברות תקליטים. המטרה הראשונה על הכוונת של הייסטינגס, אגב, הייתה דווקא האחים וורנר, חברה שנחשבה ליוקרתית ומתקדמת יותר. אך לקינג היו תוכניות אחרות. הוא ראה הזדמנות פז בחברת DECCA הבריטית, שחיפשה דם חדש ומרענן עבור חברת הבת הפרוגרסיבית וההרפתקנית שלה, DERAM, שטיפחה אמנים פורצי דרך. למורת רוחו של הייסטינגס, קינג חתם על העסקה עם DECCA, והבטיח לחברי הלהקה את מה שהם היו צמאים לו יותר מכל: חוזה הקלטות חדש והזדמנות נוספת.

עם החוזה החם ביד, נשלחה הלהקה הישר אל תוך החשיכה. תהליך ההקלטות החל בספטמבר 1969 באולפני טאנג'רין הקטנים והאפלוליים, שהתחבאו להם ברחוב BALLS POND ROAD הלונדוני. המקום היה רחוק מלהיות מפואר, בלשון המעטה. "זה היה מקום קטן וחשוך," נזכר הייסטינגס. "אבל הייתה בו אווירה מיוחדת". מי שישב מאחורי הקונסולה היה טכנאי ההקלטה הצעיר והמוכשר רובין סילבסטר, שהצליח להוציא מהציוד הצנוע סאונד מופלא. ובאותו אולפן בדיוק, אגב, יקליטו ב-1971 גם הצ'רצ'ילים שלנו את תקליטם JUNKIES MONKEYS AND DONKEYS תחת השם ג'ריקו ג'ונס, מה שמוסיף נופך פיקנטי לקשר הישראלי.

התנאים הטכניים היו, במונחים של היום, כמעט פרימיטיביים. ההקלטה בוצעה עם מכשיר של שמונה ערוצים בלבד. המשמעות: כל טעות קטנה דרשה מחשבה ותכנון מחדש, ולעיתים קרובות, מחיקה של קטעים שלמים. "כל קטע שהקלטנו שם קיבל אווירה חיה," הסביר הייסטינגס. "לא באמת עשינו הפקה במובן המודרני, פשוט הקלטנו את עצמנו מנגנים, ופה ושם עשינו תיקונים. זה לא היה פשוט בכלל. אם היית צריך לתקן משהו בערוץ מסוים, התיקון היה מוחק את כל מה שהיה מוקלט בו באותו הרגע. כל תיקון כזה היה מבצע מורט עצבים". אבל המגבלה הזו בדיוק יצרה את הצליל החם והאורגני של התקליט: צליל אורגן עמוס בפאז של דייב סינקלר, הבס המלטף והעמוק של ריצ'רד סינקלר, והתיפוף הג'אזי המדויק של ריצ'רד קופלאן, שידע לתמרן בין מקצבים שוברי אצבעות בלי להזיע לרגע.

למרות התנאים המאתגרים, או אולי בגללם, הקסם קרה. האווירה האינטימית והצורך באלתור הוציאו מהלהקה את המיטב. על עטיפת התקליט, הקרדיט לכתיבת השירים ניתן לכל ארבעת חברי הלהקה במשותף. בפועל, התמונה הייתה מורכבת יותר. השירים לא נכתבו כולם יחד. כל אחד מהחברים הביא את הרעיונות והלחנים שלו, אך תהליך העיבוד וההקלטה היה כל כך שיתופי, שכל אחד תרם ליצירה של חברו. התוצאה הייתה תחושה אורגנית (תרתי משמע...) ואמיתית של יצירה משותפת, תחושה שניכרת היטב בכל צליל וצליל בתקליט המופתי הזה, ששמו הארוך והמשעשע, IF I COULD DO IT ALL OVER AGAIN, I'D DO IT ALL OVER YOU, הפך לסמל של התקופה ושל רוח השטות הגאונית שאפיינה את הלהקה - רגע לפני כניסתה לארץ האפור והוורוד.

והשירים עצמם? ממתק פרוגרסיבי אמיתי שמחבר תחכום מוזיקלי עם קלילות שאי אפשר לעמוד בפניה.

שיר הנושא, IF I COULD DO IT ALL OVER AGAIN, I'D DO IT ALL OVER YOU, הוא דוגמה מבריקה לגאונות של הלהקה: מדובר בשיר פופ-רוק קליט ומשמח, אלא שהוא מנוגן כולו במשקל יוצא דופן וקשה לעיכול של 14/8! לגרום למקצב מתמטי כה מסובך להישמע טבעי וקליל שמתחשק לשרוק אותו ברחוב – זה שטיק שענקי קנטרברי מסוגלים לו. השיר יצא כסינגל. תהיו בטוחים שהוא לא נמכר בכמויות רבות.

והתקליט ממשיך עם השיר  AND I WISH I WERE STONED / DON'T WORRY. למרות שהכותרת נשמעת כמו עוד המנון סטלנים פסיכדלי טיפוסי של סוף הסיקסטיז, המילים נכתבו ממקום אישי וכואב בהרבה. הייסטינגס הסביר שהשאיפה "להיות מאובן" הייתה למעשה רצון להקהות את החושים מול החרדה והלחץ העצום שחוו כשהלהקה כמעט התפרקה. השיר נע מבלדה אקוסטית רכה לעבר ג'אם ג'אזי מתגלגל, כשקולו הנפלא של הייסטינגס מוביל את המלודיה בחן שובה לב. ועוד רגע שיא הוא השיר AS I FEEL I DIE, שנפתח באווירה פסטורלית ומסתורית ואז מתפוצץ עם סולו פאז-אורגן אדיר של דייב סינקלר, שמדגים בדיוק מדוע הוא נחשב לאחד הקלידנים המשפיעים יותר בסצנה הפרוגרסיבית.

גולת הכותרת הבלתי מעורערת של התקליט שוכנת בצד השני: היצירה האפית FOR RICHARD, שנמשכת כמעט 14 דקות ומחולקת לארבעה חלקים. הקטע, שהוקדש כולו לבסיסט בעל קול הקטיפה ריצ'רד סינקלר, הפך לקטע הסיום המיתולוגי והקבוע בהופעותיה של הלהקה לאורך עשרות שנים. הוא מתחיל במלודיה שקטה ומלטפת של חליל וגיטרה, צובר תאוצה בהדרגה והופך למערבולת ג'אז-רוק מסחררת עם חילופי מקצבים עוצרי נשימה וסולואים וירטואוזיים. גם הקטע HELLO HELLO, שהוקלט באותה תקופה ויצא כסינגל עצמאי, הדגים את היכולת של קרוואן לשלב הומור בריטי מבריק עם מוזיקה נהדרת.

עטיפת האלבום חתמה את הוויב הכללי בצילום בלתי נשכח שנעשה ב הולנד פארק בלונדון. המון ירוק יש שם. שנה לאחר מכן הם כבר ייכנסו להיכל התהילה של הפרוג עם אלבום המופת IN THE LAND OF GREY AND PINK, אבל כל הקסם, התחכום והנשמה של קרוואן התפרצו במלוא הדרם כאן, באלבום שהחזיר אותם מן המתים ישר אל מרכז הבמה.

צרות בגן עדן של האחים חשיש: מלחמת אגו על הבמה בשיקגו מאיימת לפרק את הלהקה. ב-4 בספטמבר בשנת 1980 הופיעה להקת DOOBIE BROTHERS באילינוי. מה היה שם?

ערב חמישי, 4 בספטמבר 1980, היכל ה-ROSEMONT HORIZON, אילינוי. באוויר עמדה התרגשות של קהל פרברי אמיד שהגיע לחזות באחת הלהקות המצליחות ביותר בעולם באותה תקופה. ה-DOOBIE BROTHERS, חמושים בתקליט חדש ובשורה של להיטי ענק, היו אמורים לספק את הסחורה. אבל במקום ערב של הרמוניה מוזיקלית, הקהל בשיקגו קיבל הצצה חזיתית לדרמה של ממש, מאבק כוחות מביך שחשף את הסדקים העמוקים בלב הלהקה.

זה לא סוד שה-DOOBIE BROTHERS של 1980 הם חיה שונה לחלוטין מזו שהתחילה את דרכה כלהקת רוק בועטת של אופנוענים בתחילת שנות השבעים. הגעתו של הקלידן והזמר מייקל מקדונלד שינתה את ה-DNA של הלהקה לחלוטין. הצליל המחוספס של להיטים כמו LISTEN TO THE MUSIC ו-CHINA GROVE פינה את מקומו לסאונד מלוטש, עשיר בג'אז ונשמה, שהתפוצץ בתקליט המופת MINUTE BY MINUTE. מקדונלד, עם קולו העמוק והנשמתי וכישרון הכתיבה הייחודי שלו, הפך למנוע היצירתי והמסחרי של הלהקה והזניק אותה לפסגות חדשות. אבל נראה שמישהו שכח לספר את זה לחבר הלהקה המקורי, הגיטריסט פטריק סימונס.

מהרגע הראשון של המופע בשיקגו, היה ברור שמשהו לא בסדר. במקום לתת למקדונלד, האיש שאחראי במידה רבה להצלחה הנוכחית, להוביל את המופע, סימונס נראה נחוש להוכיח לכולם מי הבוס האמיתי. זה הרגיש כאילו הוא מנסה להעלים בכוח את הכוכב הגדול ביותר של הלהקה. מתוך סט של קרוב לעשרים שירים, מקדונלד קיבל את אור הזרקורים מספר זעום של פעמים, וברוב הזמן נראה כמו נגן שכיר המוגבל לעמדת הקלידים שלו בצד הבמה.

סימונס, לעומת זאת, עם תספורת ועיצוב שיער עדכניים, נראה כאילו לקח קורס מזורז ב"איך להיות כוכב רוק". נראה שמישהו בילה יותר מדי זמן בצפייה בקלטות של ברוס ספרינגסטין. הוא סיים שיר אחר שיר בקפיצות נלהבות, תפס פוזות דרמטיות עם ובלי הגיטריסט החדש בלהקה, ג'ון מקפי, ובשיא המופע אף ירד אל תוך הקהל לסיבוב ארוך למדי. מה שהיה מרגיז במיוחד בכל ההצגה הזו היא העובדה הפשוטה: סימונס מעולם לא היה אישיות כריזמטית או מעניינת במיוחד בלהקה. לא בימים שטום ג'ונסטון היה המנהיג הדומיננטי, לא כשהגיטריסט הווירטואוז ג'ף בקסטר היה על הבמה, ובטח שלא עכשיו, כשגם מקדונלד וגם איש הסקסופון והקלידים קורנליוס באמפוס מקרינים הרבה יותר קסם בחצי מהמאמץ.

המופע נפתח בביצועים מבולגנים של TAKE ME IN YOUR ARMS ו-DEPENDIN' ON YOU, המשיך ל-MINUTE BY MINUTE בביצוע חסר נשמה, והגיע לביצוע של BLACK WATER שהתעורר לחיים רק בזכות נגינת הכינור המעולה של מקפי, שהייתה נקודת אור מבורכת. לאחר מכן הגיע השיר הראשון מתוך התקליט החדש שלהם ONE STEP CLOSER, השיר של מקדונלד REAL LOVE, לחן לא רע בכלל שהמילים שלו פשוט אבדו באקוסטיקה הגרועה של האולם.

אחרי המסע של סימונס בקהל, הלהקה סוף סוף סיפקה רגע אחד שאפשר היה להיאחז בו. ביצוע מהפנט ומרגש של IT KEEPS YOU RUNNIN, שטוף בקולו העשיר של מקדונלד ובנגינת הסקסופון מלאת הנשמה של באמפוס, שהזכירה את נגינתו של נגן הסול הגדול, קינג קרטיס. זה היה הרגע שבו הקהל נזכר מדוע הוא באמת שילם כסף על הכרטיס.

משם, הלהקה מילאה את הזמן עם להיטי עבר כמו JESUS IS JUST ALRIGHT ו-CHINA GROVE, לפני שסימונס ומקפי הפגינו את הרבגוניות שלהם בקטע ריקודי-עם קאנטרי קצר. ואז הגיע עוד רגע שיא של מקדונלד, עם הביצוע המנצח ל-WHAT A FOOL BELIEVES, אולי הלהיט הגדול ביותר שלהם, שהוכיח שוב מי הכוח האמיתי בלהקה. לקראת הסוף, המתופף קית' נודסן התקדם לקדמת הבמה כדי לשיר את הלהיט המוקדם LISTEN TO THE MUSIC, ו... ובכן, בואו נגיד שהוא מתופף מצוין. את השירה בלהיט הזה צריך לתת רק לאדם אחד, שלא היה שם באותו זמן - טום ג'ונסטון.

השמועות על חילוקי דעות פנימיים בנוגע לכיוון המוזיקלי והמנהיגות בלהקה הקדימו את בואם לעיר, וההופעה הזו רק אישרה אותן. זהו הפיל הענק שהיה בחדר. מצד אחד, מקדונלד משך לכיוון של נשמה ורית'ם אנד בלוז מתוחכם, ומצד שני, סימונס ניסה בכוח להיאחז בשורשי הרוק של הלהקה ולהפוך את עצמו למרכז העניינים.

הקהל צרח את אישורו לאורך כל המופע, כנראה מרוצה מעצם השמיעה של הלהיטים המוכרים. אבל עבור כל מי שהקשיב באמת, היה ברור שה-DOOBIE BROTHERS נמצאים בצומת דרכים מסוכן. אם הם לא ישנו את תוכנית המשחק שלהם ויאפשרו לכישרון האמיתי להוביל, הספינה הזו, למרות הצלחתה המסחררת, עלולה לעלות על שרטון מהר מאוד. וזה אכן קרה.

קשה, קשה, קשה מאד בלהקת המי! ב-4 בספטמבר בשנת 1982 יצא בארה"ב אלבום ללהקת המי ושמו IT'S HARD. בבריטניה הוא נחת בחנויות שבועיים לאחר מכן,. אכן קשה. ואם תשאלו אותי, למרות כל החיצים וההשמצות שנורו לעברו לאורך השנים, תמיד אהבתי את להקת המי כשהיא נלחמת על חייה עם הגב לקיר, מיוזעת, שרוטה ומנסה להמציא את עצמה מחדש בתוך שנות השמונים הבוהקות והמנוכרות. המעבר לעשור החדש נחת על ענקי הרוק של הסיקסטיז כמו פטיש כבד, ובינינו – למי לא קשה לפעמים?

נתחיל מהסוף: התקליט הזה הוא אולי היצירה המושמצת ביותר ברפרטואר המפואר של המי עד אז. למרות שכמה מבקרים אמיצים חיבקו אותו עם צאתו, הדעה הרווחת לאורך השנים הייתה שמדובר בנקודת שפל. בשלב הזה היה נראה ברור לחלוטין שלהקת המי פשוט איבדה את זה לגמרי: ההופעות החיות שלה הידרדרו (כפי שהעיד אלבום ההופעה הבעייתי שיצא זמן קצר לאחר מכן); פיט טאונסנד נכנס לאינספור התמוטטויות עצבים וסמים, שהגיעו לשיאן בקריסה נוראית שכמעט גרמה לו לצעוד בעקבותיו של קית' מון; וכשראו שפיט באמת שרוי במצב הנורא הזה, רוג'ר דאלטרי וג'ון אנטוויסל סוף סוף שחררו אותו לדרכו – אבל רק אחרי שהקליטו את האלבום הממזר הזה! כן, ההיסטוריה אכן הוכיחה שלהקת המי הוחזקה אז כלהקה בעיקר בזכות רוג'ר וג'ון – מהלך די אנוכי מצדם, אבל בהחלט מובן: עם אלבום כמו EMPTY GLASS, פיט ללא ספק הוכיח שהוא לא צריך את שאר חברי המי כדי להמשיך בקריירה אמנותית מצליחה למדי, בעוד שרוג'ר וג'ון לבטח לא היו מסוגלים להישאר באור הזרקורים לאורך זמן בלי פיט בסביבה.

אבל אם הייתם שואלים את הגיטריסט וכותב השירים הראשי, פיט טאונסנד, רגע לפני שהתקליט יצא לחנויות, הייתם שומעים סיפור אחר לגמרי. הוא לא סתם קידם אותו, הוא הילל אותו, ראה בו את תחיית המתים של הלהקה. כדי להבין איך הגענו לפער הזה, צריך לחזור אחורה, אל הבלגן הגדול שקדם להקלטות.

הכל התחיל עם התקליט הקודם, FACE DANCES, שיצא שנה קודם לכן. הוא אמנם נמכר יפה, אבל מבחינה אמנותית, חברי הלהקה הרגישו שהוא היה כישלון חרוץ. מבקרי הרוק אף הם לא היססו להשוות ביניהם במרירות בסגנון של "הפעם, המאמץ הפושר והאחרון הזה גרוע אפילו יותר מ-FACE DANCES. לזה האחרון לפחות היה את השיר YOU BETTER YOU BET; כאן, אין שום קלאסיקות של המי בכלל!". דאלטרי וטאונסנד הסכימו שזו הייתה להקה שמנגנת שירים, אבל לא להקה שמחוברת ליצירה שלה. טאונסנד נשבע שהפעם זה יהיה אחרת. אלא שלפני שהיה יכול לתקן את הלהקה, הוא היה צריך לתקן את עצמו.

מעל כל זה ריחף כמובן האובדן הטרגי של המתופף קית' מון, שהלך לעולמו בספטמבר 1978. מחליפו, קני ג'ונס, הגיע עם רזומה מפואר בלהקות כמו THE SMALL FACES ו-THE FACES, אבל מבחינת רוג'ר דאלטרי, זה פשוט לא עבד. דאלטרי השתגע מסגנון התיפוף המדויק, המאופק והממושמע של ג'ונס; הוא טען שהמקצב הסטנדרטי שלו מסרס את הלהקה, והתגעגע בטירוף להוריקן האנושי וחסר הגבולות של מון, שהטיס את המי לגבהים מטורפים. תוסיפו לזה את הלחץ הכבד מצד חברת התקליטים WARNER BROS, שדרשה אלבום אולפן חדש במסגרת חוזה הענק שחתמו איתה, ותקבלו סיר לחץ מושלם שעמד להתפוצץ.

בסוף 1981, פיט טאונסנד היה אדם הרוס. הוא לא רק שתה כמויות אלכוהול תעשייתיות, הוא פיתח התמכרות קשה לכדור ההרגעה ATIVAN ולכדורי שינה, וכל זה לצד צריכה קבועה של קוקאין מעורבב בהרואין. קוקטייל כימי קטלני שהפך אותו לצל של עצמו. כשהגיע לבית הוריו בחופשת חג המולד, מצבו היה כה רעוע שהם התחננו על חייהם שיפנה לעזרה. הוא נראה כמו רוח רפאים על סף מוות. זה היה מראה קורע לב: היוצר הגאון שכתב את יצירות המופת TOMMY ואת QUADROPHENIA, האיש שלימד דור שלם איך להניף גיטרה כמו גרזן ולכתוב המנוני רוק שמרעידים אצטדיונים, בקושי הצליח לגרד את עצמו מהמיטה בלי מנה הגונה של רעל כימי.

טאונסנד הבין שהוא על הקצה. הוא התאחד עם אשתו קארן, ממנה היה פרוד, ויחד הם טסו לקליפורניה, למרפאת גמילה בניהולה של מג פטרסון. שם, עבר טאונסנד טיפול נוירו-אלקטרי חדשני, אותו טיפול בדיוק שעזר לחברו הטוב, אריק קלפטון, להיגמל מהרואין כמה שנים קודם לכן. באופן אירוני, טאונסנד היה זה שארגן אז את קונצרט הקאמבק של קלפטון כדי לעזור לו לצאת מההתמכרות, ועכשיו הוא היה באותו המצב. מתוך מרפאת הגמילה, הוא שלח מסר דחוף לחבריו ללהקה: הוא חייב לחזור לעבוד. "הצלחתי לשכנע את החבר'ה בלהקה שאשאר בחיים אם רק ירשו לי לעבוד איתם שוב", סיפר מאוחר יותר. הזיכרון מהפיאסקו בהופעה שלהם באולם ריינבאו בלונדון ב-1981, שם שתה ארבעה בקבוקי ברנדי ונכנס לריב אלים עם דאלטרי מאחורי הקלעים, עדיין היה טרי. "התקשיתי להוכיח לרוג'ר שאני הולך ליהנות מהעבודה ושהיה לי חשוב שהסיפור שלנו יסתיים כמו שצריך, ולא ייגמר בגלל הפטירה המנטאלית המזורגגת שלי".

כשטאונסנד חזר מקליפורניה, נקי ומפוקס, הוא גילה להפתעתו שהלהקה מוכנה ומזומנה. הם ערכו חזרות בביתו של המפיק והטכנאי הוותיק שלהם, גלין ג'ונס. "הם היו פעילים, הם כתבו. רוג'ר אפילו ניגן בגיטרה", סיפר ג'ונס. "הם נראו נחושים להמשיך, גם אם הייתי אומר להם שאני לא בעניין. זה היה מוזר, וזה גרם לי לרצות להיות חלק מזה".

אבל הייתה בעיה אחת קטנה: מה הם הולכים לנגן? לטאונסנד היו רק שני שירים מוכנים, והצל של FACE DANCES ריחף מעל כולם. הוא כינס את הלהקה לשיחה כנה: "שאלתי אותם, 'תקשיבו, על מה התקליט הזה יהיה? מה אנחנו רוצים להגיד? אני לא יכול פשוט לכתוב כמה שירים ולקוות שתאהבו אותם. בואו נחליט יחד על הכיוון, על הסאונד, ובעיקר על הנושאים. על מה אתם רוצים לשיר? תגידו לי ואני אכתוב. רוג'ר, אתה רוצה לשיר על מהומות גזע? על הפצצה הגרעינית? על דיאטות פולי סויה? רק תגיד לי!'. וכולם פשוט עשו קולות של 'אהההה....'". תודו שזו סצנה קומית נפלאה: פיט טאונסנד, מנהיג מוזיקלי בעל שיעור קומה היסטורי, עומד כמו מורה מתוסכל מול כיתה מנומנמת ומתחנן לנושא והחברים שלו בוהים בו באדישות בריטית מושלמת וממלמלים הברות לא ברורות. קלאסיקה של להקת רוק בגיל העמידה!

בלית ברירה, טאונסנד הציע כיוון משלו, מה שהוביל לוויכוח סוער. בסופו של דבר, הם מצאו מכנה משותף אחד: דאגה כנה לעתיד כדור הארץ, לאיום המלחמה הגרעינית ולחוסר היציבות הפוליטית. פתאום, ללהקה שוב הייתה מטרה. "כולם הרגישו תחושת דחיפות עצומה", התלהב טאונסנד בראיונות ב-1982. "זה קצת שינה את הגישה שלנו כי עכשיו יש לנו משהו שאנחנו רוצים להוציא ולעבוד עליו במאה אחוז; אנחנו רוצים לדחוף את זה לגרון של אנשים, במובן מסוים. הרבה חומר שאנחנו עושים כרגע די מיוסר. הרגשתי שפתאום ללהקה הייתה מטרה חיצונית והיא באמת איחדה אותנו מאוד, היא גרמה לנו להרגיש כמו בני אדם, חלק מהחברה, חיים על כוכב, לא ככוכבי-על מבודדים שדאגו להתקדם בגיל העמידה, עם בעיות של כספים, והאם הם יכולים לקנות מכסה רדיאטור אחר לרולס רויס שלהם. חיינו שוב בעולם האמיתי. למרות העובדה שאיננו יכולים לשנות את מי שאנחנו, או העובדה שאנו נפרדים מהחברה, אלא כדי לבסס מחדש את עמדתנו כצופים, כפרשנים, ככותבים עם הטיה רגשית כבדה. במידה רבה, זה נתן ללהקה הרגשה של להיות שוב ביחד".

התחושות האלו חלחלו ישירות לתוך השירים שנכתבו לאלבום. השיר I'VE KNOWN NO WAR למשל, ביטא בעוצמה את תחושת האשמה והחרדה של הדור שגדל אחרי מלחמת העולם השנייה – דור שלא חווה מלחמה עולמית על בשרו, אך חי תחת אימת פטריית העשן של המלחמה הקרה והנשורת הגרעינית. ושיר הנושא IT'S HARD הוא רוקר סביר עם פתיחה אדירה שמובילה לבית בינוני ופזמון בנאלי להחריד - 'זה קשה!... זה מאוד מאוד מאוד מאוד קשה! זה קשה! זה מאוד מאוד מאוד מאוד קשה!'. אכן קשה. לפחות התיחה והמעבר בין הפזמון לבתים שווה את ההקשבה כמו גם סולו הגיטרה החשמלית הקצבי עם הגרוב מאחוריו.

שיר נוקב נוסף היה COOKS COUNTY, שנכתב בהשראת בית החולים הציבורי המפורסם במחוז קוק שבשיקגו, ועסק במצוקות העוני, הפערים החברתיים וההתפוררות של מערכת הבריאות והרווחה. ולא רק טאונסנד עבד שעות נוספות. הבסיסט ג'ון אנטוויסל, האיש והבס הרועם, תרם לאלבום שלושה שירים משלו: DANGEROUS, הקטע IT'S YOUR TURN, והשיר ONE AT A TIME. בשיר הזה אנטוויסל לא רק ניגן בס אלא גם שר את תפקיד הסולו הראשי, ניגן בכלי נשיפה והוביל מקצב מהיר וממכר. אנטוויסל היה תמיד העוגן השקט, הציני והיציב בתוך כל הטירוף והמריבות של המי, והנוכחות שלו הוסיפה צבע ועוצמה חיוניים לאלבום.

אבל התרומה של אנטוויסל נשמעת כשפל של כל הזמנים עם שלושה שירים שנשמעים בערך אותו הדבר, ואותו הדבר הוא פשוט 'מבולגן'. ניוון בהתגלמותו הברורה ביותר! איפה המפלצת הקטנה והמצחיקה שעשתה את BORIS THE SPIDER?! זה הארד רוק מגושם ונטול מלודיה שמעריצי הבס של ג'ון אולי עדיין יכולים להאזין לו, אבל רק בכל הנוגע לטכניקה הטהורה שלו. ONE AT A TIME רק במעט טוב יותר, עם פתיחה היתולית של כלי נשיפה נוסח ג'אז-אוונגרד ותחושת בוגי מתונה; ועדיין, גם אם יש בו מלודיה טובה, העיבוד הכאוטי פשוט מחסל ומעלים אותה לחלוטין. חבל.

ההתלהבות של טאונסנד, עם זאת, לא ממש הדביקה את הסולן שלו. רוג'ר דאלטרי, כבר עם צאת התקליט, היה מסויג. "אני חושב שיש בו בערך חמישה שירים ממש טובים", אמר אז. "מבחינה מוזיקלית, אתה לא יכול להמשיך לעשות את אותו הדבר הישן. זו אחת הביקורות העיקריות שלי על התקליט הזה. זה מרגיש קצת כאילו הלהקה עושה את מה שהיא רגילה לעשות, ואני לא אוהב את זה. אני אוהב לקחת סיכונים".

בחלוף השנים, דאלטרי הפך נחרץ הרבה יותר. ב-1994 הוא כבר לא חסך במילים: "זה תקליט שלא היה צריך לצאת בכלל. היו לי מריבות ענקיות עם פיט. כששמעתי את התוצאה הסופית אמרתי לו, 'פיט, זה פשוט תקליט מחורבן ואסור שהוא יצא!'. אבל הוא יצא כי עשו עלינו מניפולציות. חברת התקליטים רצתה תקליט וסיבוב הופעות. אמרתי לפיט, 'בוא נגיד שזה היה ניסיון להחזיר את הלהקה לפעילות, ועכשיו בוא נגנוז את השטויות האלה ונעשה תקליט אמיתי'. הוא ענה, 'מאוחר מדי. זה מספיק טוב, זה מי שאנחנו עכשיו'. זה היה קשה".

ואכן, קשה זה היה. התקליט, עם העטיפה המפורסמת והקצת מביכה שלו (שמציגה נער המשחק במשחק הארקייד SPACE DUEL של ATARI), בעיצובו של ריצ'רד אוונס וצילום של גרהאם יוז שניסו לחבר את הלהקה בכוח לעידן האלקטרוני ומשחקי הווידאו שהלהיבו את הנוער ושלטו ברשת MTV באותה תקופה, יצא לדרך כשהלהקה כבר מפולגת מבפנים. ובכלל - האייטיז היו עשור מצחיק לרוקרים הוותיקים. אם בסיקסטיז הם אהבו להיראות צעירים באמת וחסרי רסן - בסבנטיז הם ניסו להיראות רוקרים עם בגרות ועם הרבה שיער ארוך וגם זקן. אבל באייטיז? המחלפות קוצצו לתספורת מסודרת קצרה והזקנים גולחו לרוב כדי לשוות מראה צעיר שיתאים לדור החדש.

אז אתם באמת חושבים שדאלטרי קיצץ את השיער וטאונסנד גילח את הזקן כדי להיראות צעירים יותר, ממש כמו בימים הטובים של 1965?! ובכן, המוזיקה לבטח עומדת בניגוד גמור וצורם לגישה הזו. יהיה אשר יהיה, ברור לחלוטין שאחרי תקליט כזה הלהקה הייתה חייבת להתפרק – לא רק בגלל שהוא הכתים את המוניטין של עצמה, אלא פשוט מכיוון שהכוח היצירתי המרכזי מאחורי הלהקה כבר לא היה מעוניין לשמור עליה יחד. תחשבו על IT'S HARD כמו על חבלה מכוונת במוניטין. כמו על האלבום SELF PORTRIT של בוב דילן. אלא שבזמן ש-SELF PORTRAIT של בוב דילן היה למעשה אלבום טוב כי הוא היטה אותו לכיוון חדש, הרי ש-IT'S HARD נשמע כמו פרודיה עצמית ישירה ובוטה.

סיבוב ההופעות שליווה אותו תויג כ"סיבוב הפרידה" של המי, מה שהוסיף עוד לחץ ומתח. למרות שהצליח מסחרית יחסית והעפיל למקום ה-8 במצעד האלבומים האמריקאי של בילבורד עד שהגיע למעמד אלבום זהב, ובבריטניה הגיע למקום ה-11, והניב סוג של להיט ATHENA, שהגיע למקום ה-28 במצעד הסינגלים בארצות הברית. אבל איפה זה ואיפה הקלאסיקות של המי. טאונסנד כתב את השיר במקור תחת השם THERESA, לאחר שפגש את השחקנית האמריקאית תרזה ראסל. ראסל הייתה מאורסת באותה עת לבמאי הקולנוע ניקולס רוג, שאיתו פיט תכנן לעבוד על עיבוד קולנועי לפרויקט LIFEHOUSE שלו. פיט הלך איתה לצפות בסרט THE WALL של פינק פלויד, שתה כהרגלו, לקח את שורת הקוקאין הראשונה בחייו והחליט באותו רגע שהוא מאוהב בה מעל הראש. למחרת, לאחר שדחתה את חיזוריו, הוא התיישב פגוע ומתוסכל והקליט את גרסת הדמו של השיר, שראתה אור לימים באוסף הדמואים שלו SCOOP 3. כשהגיע הזמן להקליט את השיר עבור האלבום IT'S HARD, טאונסנד כבר חזר לאשתו קארן וראסל נישאה לרוג. רוג'ר דאלטרי שכנע את פיט לשנות את שם השיר ל-ATHENA כדי להסוות את זהותה של השחקנית ולא לגרום למבוכה פומבית ומשפחתית. למרות הלחן הקופצני, השיר כולל את השורה המתוסכלת SHE'S JUST A GIRL - SHE'S A BOMB, שממחישה היטב את הסערה הרגשית והזעם שבהם נכתב. ועדיין, זה צל חיוור של הבלדות המוקדמות והמרהיבות של פיט.

התקליט ייזכר בעיקר כזה ששבר את גב הגמל. הוא סימל את סוף הדרך היצירתית, את התשישות והמחלוקות שהובילו לשתיקה ארוכה וצורמת. באופן אירוני, דווקא השיר EMINENCE FRONT מתוכו הפך עם השנים לאחד הקטעים האהובים והמנוגנים ביותר של הלהקה. השיר הזה הוא ללא ספק הפנינה האמיתית של האלבום ואחד הקטעים הטובים ביותר של המי בכל שנות השמונים. זה אינו קשור כלל לצליל המוכר של המי: זהו קטע סולו טהור של טאונסנד! אבל הוא פשוט נפלא: תפקיד סינטיסייזר מצוין, שמקורו ביצירות ענק כמו BABA O'RILEY, שזור בריף גיטרה קטן ומתוק כדי לשאת מסר של... שעמום טוטאלי ותיעוב עמוק מהעולם. שוררת כאן אווירה של אומללות וייאוש שיכולה להתחרות, בצורה מעודנת יותר, ביריבי גל-חדש בולטים כמו ג'וי דיוויז'ן. הפתיחה האינסטרומנטלית לבדה, הנמשכת שתי דקות תמימות, מביאה לכדי דמעות. פיט שר, וכשהמנגינה מתרוממת ומזדקרת מעל כל הרפש שמסביב, זו כמו זעקת השבר וההתרסקות האולטימטיבית של אדם שנרמס והושפל תחת נסיבות חסרות רחמים. טיפה אחרונה של גאונות מצד אדם שנמאס לו מהעולם, נמאס לו מאנשים, ונמאס לו לחלוטין כמעט מכל דבר.

המילה EMINENCE מתארת מעמד רם, כוח או תהילה, ולכן EMINENCE FRONT היא אותה חזית מזויפת ומנופחת שאנשים עוטים על עצמם, או כמו שפיט שר שוב ושוב: IT'S A PUT-ON. טאונסנד הסביר שהשיר נולד מתוך סלידה עמוקה ממה שכינה "האבסורד של הגרנדיוזיות המונעת מסמים" בראשית שנות השמונים – עולם המסיבות הראוותני והחלול של סוחרי הקוקאין במיאמי ביץ', בשילוב תהליך הגמילה הקשה שהוא עצמו עבר מתרופת ה-ATIVAN. השיר תקף את תאוות הבצע של הברוקרים בוול סטריט והאליטות שמהמרות על גבם של אחרים, וחזה במדויק את מה שהפך לעשור החמדנות. מבחינה מוזיקלית, מדובר ביצירת מופת של גרוב ומתח. טאונסנד רקח את צליל הקלידים המהפנט בעזרת אורגן YAMAHA E70 עם הגדרת AUTO ARPEGGIO – אותו טריק קלידים שהעניק לשיר YOU BETTER YOU BET את חותם הצליל שלו. פיט עצמו לקח כאן את תפקיד השירה המוביל בעוד שרוג'ר דאלטרי הסתפק בנגינת גיטרת ליווי בהופעות החיות. דאלטרי, שכידוע תיעב את רוב האלבום, הודה בפה מלא שזהו השיר היחיד ב-IT'S HARD שבאמת היה ראוי לצאת לאור!

במיקס המקורי של השיר, בערך בדקה 2:38, פיט נכנס בטעות מוקדם מדי בערוץ הימני עם המילה הראשונה, ופלט גמגום קל לפני שהתעשת על המקצב. הטעות הזו נשארה בהקלטה המקורית פשוט כי האווירה הכללית של הטייק הייתה מושלמת, ורק ברימסטר של שנת 1997 היא תוקנה בעריכה.

אז הבנתם - וזה עניין של טעם... אני לא אשים את התקליט הזה על צלחת הפטיפון שלי בהתלהבות להקשיב לעוד ממנו. אני תמיד אמצא את עצמי משתוקק לשמוע עוד פעם ועוד פעם את תקליטי הלהקה עם קית' מון. בימים בהם הכל היה פרוע יותר, נועז יותר, משתלח יותר, מסוכן יותר, מגניב יותר, מצחיק יותר, תיאטרלי יותר, טבעי יותר... ואפשר להמשיך את הרשימה הזו עם עוד המון מילים ואחריהן המילה "יותר".

האנשים המוזרים של להקת הדלתות. ב-4 בספטמבר בשנת 1967, יצא תקליטון חדש ללהקת הדלתות, עם השיר PEOPLE ARE STRANGE.

גיטריסט הלהקה, רובי קריגר, סיפר בספרו: ג'ים חזר גם הוא ללורל קניון, ועבר לבית ברחוב רוטדל טרייל עם ג'ינג'ית בשם פאם קורסון, שאיתה יצא בקביעות (באופן יחסי)". מי שמכיר קצת את ההיסטוריה הסוערת של מוריסון ופאם יודע ש"בקביעות באופן יחסי" זה האנדרסטייטמנט של המאה – מערכת יחסים שהייתה רכבת הרים של אהבה, טירוף ורוקנרול. קריגר: "הם גרו מאחורי חנות הקאנטרי של הקניון, שהייתה מרכז למצרכים ולמפגשים חברתיים. החנות מכרה תוצרת מגינותיהם של תושבי הקניון, והקסם הפשטני שלה השלים את האשליה שכולנו חיים בכפר נידח, אף על פי שהיינו במרחק נסיעה קצרה מהתנועה הזוחלת של הסטריפ. ג'ים הנציח את "הבית והגינה" של פאם ואת "החנות שבה היצורים נפגשים" במילות השיר שלנו LOVE STREET".

השיר היפהפה והנוסטלגי על רחוב האהבה ראה אור באלבום WAITING FOR THE SUN מ-1968, כצד ב' של הלהיט HELLO, I LOVE YOU. השם LOVE STREET נולד מכך שג'ים ישב שעות במרפסת הבית ברחוב רוטדל טרייל והשקיף על כל ההיפים וילדי הפרחים הצבעוניים שצעדו למכולת השכונתית. בכל אופן, בחזרה לשיר על האנשים המוזרים, ממה שקריגר סיפר בספרו:

"היה משהו בלורל קניון שהוציא מאנשים יצירתיות, כפי שמעידה הכמות האדירה של מוזיקה אמריקאית קלאסית שיצאה מהגבעות שלו. ג'ים לא היה בדיוק זמר פולק שאפתן המאוהב בבלדות אהבה אקוסטיות, אבל הקניון הצליח לעורר בו השראה למרות הכל. לילה אחד, אירחתי כמה בחורות בביתי כשג'ים קפץ לבקר. ראיתי את ג'ים בכל סוג של מצב רוח, אבל מעולם לא ראיתי אותו מדוכא כל כך. הוא לא הפסיק להגיד דברים כמו, "מה הטעם, בנאדם?". בהתחלה חשבתי שאולי זו הצגה כדי לגרום לבחורות לרחם עליו, אבל מהר מאוד התברר שזהו ייאוש אמיתי. אני לא יודע מה העיק עליו. הוא לא היה שיכור, עד כמה שיכולתי לדעת. הוא לא אמר במפורש שהוא רוצה לסיים את הכל, אבל הגישה שלו הייתה כבדה מספיק כדי שזה ייראה כאילו האפשרות הזאת על הפרק. כולנו ניסינו לעודד אותו, אבל שום דבר לא עזר. כשאור ראשון החל להסתנן מבעד לחלונות, הצעתי שכולנו נצא להליכה כדי לצפות בזריחה.

זה עבד. השמש האירה גם את השמיים וגם את מצב רוחו של ג'ים. כשחזרנו הביתה הוא הסביר את התובנה שהייתה לו: "כשאתה מוזר... אנשים מוזרים!". זו התודעה שלך שגורמת להכל להיראות דפוק, גם כשזה לא כך. זה לא בא מבחוץ; זה בא מבפנים. ג'ים שרבט מיד כמה מילים ראשוניות, אני הוספתי קטע גיטרה, ותוך שבוע הקלטנו את PEOPLE ARE STRANGE".

קריגר היה זה שהלחין את המוזיקה והקליט את סולו הגיטרה המבריק והקברטי שלו בטייק אחד בלבד! באולפן הוסיפו הקלטה ייחודית של פסנתר עם נעצים על הפטישים, שנתן צליל שמזכיר מועדון לילה ישן ומעורער, מה שהדגיש את תחושת הניכור והזרות שהשיר מדבר עליה. קריגר: "חשבתי שזה שיר קטן, נחמד ומוזר, אבל לא היה לי מושג באותו זמן שהזריחה בלורל קניון נתנה זה עתה השראה לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של הדלתות".

והעוצמה של השיר הזה לא עצרה שם: שבועיים בלבד לאחר צאת הסינגל, ב-17 בספטמבר 1967, הלהקה ביצעה את PEOPLE ARE STRANGE בהופעתה בתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן. באותו ערב הם ביצעו גם את LIGHT MY FIRE, שם ג'ים סירב לשנות את המילים כפי שההפקה דרשה, והמנחה הזועם אסר עליהם לחזור לשם לעולם. ועל הדרך - השיר זכה לתחייה מחודשת ב-1987, כאשר להקת אקו והבנימן ביצעה לו גרסת כיסוי מצליחה לפסקול הסרט "נשיכות קטנות" – גרסה שאותה הפיק לא אחר מאשר קלידן הדלתות בכבודו ובעצמו, ריי מנזרק, שגם ניגן בה קלידים. ככה זה ברוק'נ'רול: לפעמים כל מה שצריך כדי להפוך דיכאון עמוק לקלאסיקת מופת זה חבר עם גיטרה וזריחה אחת מעל גבעות הוליווד! מוזר - אבל נכון.

גם זה קרה ב-4 בספטמבר. יום שבו הביטלס עשו קונץ קטן, להקות התפרקו על הבמה, ציוד נגנב, כבשים כמעט גבו קורבנות, ומפגשים גורליים שינו את מסלול הקריירה של ענקים. בואו נצלול למסע בזמן אל הרגעים הגדולים, הקטנים וההזויים של התאריך הזה לאורך השנים.

1968: הביטלס מרמים את האיגוד, והגשם מנצח בלונדון

שנת 1968 הייתה סוערת, והביטלס, כהרגלם, היו במרכז העניינים. באולפני TWICKENHAM התייצבו ארבעת המופלאים כדי לצלם סרטי פרומו לשני המנונים עתידיים: HEY JUDE ו-REVOLUTION. כדי להפיץ את הבשורה הוויזואלית, הם היו צריכים להיראות מנגנים, אבל חוקי איגוד המוזיקאים הבריטי היו נוקשים ואסרו על נגינת פלייבק מלאה בטלוויזיה. מה עושים? מוצאים פרצה. הפתרון היצירתי היה להקליט ערוץ שירה חי על גבי פלייבק של כלי הנגינה. כך, ג'ון לנון ופול מקרטני שרו באופן חי ובכך סיפקו את האיגוד, בעוד שאר הכלים התנגנו מההקלטה המקורית. הקהל קיבל הופעה שנראתה אותנטית, והביטלס שוב הוכיחו שהם תמיד צעד אחד לפני כולם.

באותו יום ממש, בצד אחר של לונדון, ב-HAMPSTEAD HEATH, תוכננה הופעה מסקרנת ששילבה שני קצוות של עולם הרוק. מצד אחד, ענקית הפסיכדליה מסן פרנסיסקו, ג'פרסון איירפליין, ומצד שני, חלוצת הפולק-רוק הבריטי, FAIRPORT CONVENTION. על הנייר, זה היה אירוע חובה. בפועל, איתני הטבע החליטו אחרת. גשם זלעפות שירד על העיר הבריח את הקהל, ורק כמה מאות אמיצים הגיעו לצפות בשתי הלהקות. בתגובה, שתי הלהקות קיצרו משמעותית את הופעותיהן ועלו לבמה בעיקר כדי לצאת ידי חובה.

ובעוד הרוקנ'רול נאבק במזג האוויר בלונדון, בשיקגו הוא נאבק בצנזורה. תחנות הרדיו בעיר החליטו להחרים את השיר החדש של הרולינג סטונס, STREET FIGHTING MAN. הסיבה? החשש שהשיר, שיצא בשיא המהומות הפוליטיות של אותה שנה, מעודד אלימות והפגנות ברחובות.

דרמה בשידור חי: כשג'וני קארסון זרק את ה-YOUNGBLOODS

שנה לאחר מכן, ב-1969, התרחשה אחת התקריות המביכות בתולדות הטלוויזיה האמריקאית. להקת YOUNGBLOODS הוזמנה ברגע האחרון להופיע בתוכנית האירוח הפופולרית THE TONIGHT SHOW בהנחיית ג'וני קארסון. הם היו המחליפים של הרכב העל קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, שביטלו את הגעתם לאחר שניל יאנג נטש במפתיע. אלא שההזדמנות הגדולה הפכה לסיוט. לטענת הלהקה, הפקת התוכנית חזרה בה מהבטחתה לאפשר להם לבצע שני שירים. המתח מאחורי הקלעים גאה, ובשידור חי, קארסון לא חסך במילים. הוא סיפר לקהל שהלהקה התלוננה "על התפאורה, התאורה, הסאונד, על הכל", והוסיף בציניות ארסית: "אז החלטנו לקנח את האף שלהם, אמרנו להם שהם רק יום וחצי בעולם השעשועים ושלחנו אותם הביתה". התקרית הותירה צלקת עמוקה, ועברו שנים רבות עד שלהקות רוק הסכימו לחזור ולהתארח בתוכנית.

שנות ה-70: כבשים, מפגשים גורליים וסוף טרגי

העשור הבא הביא איתו סיפורים מוזרים ומרגשים. ב-1971, הבסיסט-זמר לשעבר של להקת CREAM, ג'ק ברוס, הופיע כאמן הראשי בהייד פארק. בין אמני החימום שלו היה הזמר רוי הארפר, שכמעט וקיפח את חייו זמן קצר לפני כן. הסיבה? הוא ניסה לעשות הנשמה מפה לפה לכבשה ונדבק בזיהום מסכן חיים. ברוס, ששמע על הסיפור, החליט להתבדח על חשבונו של חברו. כשהציג את שירו הקלאסי BORN UNDER A BAD SIGN, הוא שינה את שמו ל-BORN UNDER A BAAAD SIGN, כחיקוי לפעיית הכבשה. למרבה המזל, הארפר קיבל את הבדיחה ברוח טובה.

באותו יום, במקום אחר לגמרי, באשבורי פארק, ניו ג'רזי, אמן צעיר בשם ברוס ספרינגסטין הופיע על במה קטנה. במהלך ההופעה, עלה לנגן איתו סקסופוניסט ענק ממדים בשם קלרנס קלמונס. החיבור היה מיידי וחשמלי. זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה ושותפות מוזיקלית שנמשכה עשרות שנים והפכה לחלק בלתי נפרד מהצליל של ה-E STREET BAND.

אך לא כל הסיפורים הסתיימו בחיוך. בטקסס, בשנת 1972, מפיק הופעות בשם פרנסיסקו קארוסו, שהביא את להקת WISHBONE ASH להופיע, נרצח בדקירות. הסיבה הבלתי נתפסת: הוא סירב לתת כריך בחינם לאדם שהתעמת איתו ליד דוכן המזון.

ומה קרה ללהקת המי? ב-1965, חברי הלהקה הבינו שהם צריכים כלב שמירה כדי להגן על הציוד היקר שלהם. בזמן שהם יצאו לחפש אחד כזה, רכב המסחרית שלהם, ובו כל הציוד בשווי של כ-10,000 דולר, נגנב. אירוניה במיטבה. שש שנים מאוחר יותר, ב-1971, הם תכננו את הופעת חייהם, אירוע חינמי ענק בהייד פארק מול 200,000 איש. אלא שהרשויות הבריטיות ביטלו את האירוע ברגע האחרון בשל חשש מגודלו. סולן הלהקה, רוג'ר דאלטרי, זעם: "הם נותנים ללהקה אמריקנית שמסריחה משיווק (גרנד פ'אנק) לעשות הופעת חינם, אבל לא מאפשרים ללהקה בריטית. זה פשוט טרגי".

ואן היילן מתפוצצים, אולמן מסתבך וסנטנה מאבדת בסיסט

קפיצה לשנת 1996. טקס פרסי ערוץ MTV. רגע שכל מעריצי ואן היילן חיכו לו: הלהקה עלתה לבמה עם סולנה המקורי, דייויד לי רות', לאחר שנפרדה מסמי הייגר. אבל האירוע, שהיה אמור להיות מפגש חגיגי, הפך במהרה לזירת מתח ובלבול בלהקה. לקראת הטקס הלהקה הייתה באולפן והקליטה שני שירים חדשים עם "דיימונד דייב" לאוסף להיטים. היו שמועות ותקוות בקרב המעריצים שהוא עשוי להצטרף שוב ללהקה לצמיתות. עם זאת, המצב היה מסובך יותר מאחורי הקלעים. הגיטריסט אדי ואן היילן ושאר החברים עדיין ניהלו משא ומתן עם זמרים פוטנציאליים אחרים, וחזרתו של רות' הייתה רחוקה מלהיות עסקה גמורה. בטקס הענקת הפרסים, כשהופיעו על הבמה כדי להעניק את הפרס ל"סרטון הגברי הטוב ביותר", התבררו המתחים בין הזמר לגיטריסט. רות' נראה להוט להתחמם בהערצה של הקהל, בעוד שאדי נראה עצבני ולא נינוח. כשרות' העיר הערה על אפשרות של איחוד מלא, אדי גילגל בגלוי את עיניו, והמתח ביניהם היה מורגש. לאחר הטקס, הדברים הסלימו במהירות. רות' טען מאוחר יותר שהוא הוטעה על ידי הלהקה להאמין שקיים איחוד אמיתי, רק כדי לגלות כי ואן היילן המשיכה במשא ומתן עם זמרים אחרים. ואכן כך היה, כשללהקה נכנס הזמר גרי שרון, לשעבר הזמר של להקת אקסטרים.

שנות ה-80 הביאו צרות אחרות. ב-1985, גרג אולמן מלהקת האחים אולמן נעצר בפלורידה על נהיגה בשכרות ועם רישיון לא בתוקף. הוא נידון לחמישה ימי מאסר ועבודות שירות, שאותן ביצע בצורה מקורית: הוא ארגן והפיק מסיבת סיום נטולת סמים ואלכוהול בבתי ספר תיכוניים באזור.

שנת 2000 הביאה עמה חדשות עצובות עם מותו של דייויד בראון, הבסיסט המקורי של להקת סנטנה, בגיל 53. בראון היה חלק מההרכב הקלאסי של הלהקה וניגן בשלושת התקליטים הראשונים והמשפיעים שלה. נגינת הבס הדינמית והגרובית שלו בהופעה המכוננת בפסטיבל וודסטוק הייתה מרכיב חיוני בהצלחה העולמית של הלהקה. מאבקיו בהתמכרויות הובילו לעזיבתו ב-1971, חזרה קצרה ב-1974, ועזיבה סופית ב-1976. לאחר שעזב את סנטנה, בראון יצא מאור הזרקורים, מדי פעם הופיע עם להקות אחרות או בפרויקטים קטנים יותר, אבל הוא לא השיג שוב את אותה רמת תהילה שמצא עם הלהקה הידועה.

ציוני דרך וזיכרונות

ה-4 בספטמבר היה גם יום של התחלות וציוני דרך. בשנת 1964, להקת האנימלס הבריטית הופיעה לראשונה בארצות הברית בתיאטרון PARAMOUNT בברוקלין. ב-1975, להקת אבבא הקליטה את הגרסה הבינלאומית המוכרת של הלהיט FERNANDO, לאחר שזמרת הלהקה פרידה כבר הקליטה אותו קודם לכן כסולנית בשפה השבדית.

ביום זה אנו זוכרים גם את הולדתם של כמה נגנים חשובים: גיטריסט להקת סאונדגארדן, קים ת'אייל (נולד ב-1960), והמתופף של להקת הפריטנדרס, מרטין צ'יימברס (נולד ב-1952). וכמובן, את ג'ין פארסונס, גיטריסט להקת הבירדס ו-FLYING BURRITO BROTHERS, שנולד ביום זה בשנת 1942. מצד שני, מייק גיבינס, מתופף להקת באדפינגר, מת ביום זה בשנתו ב-2006, בגיל 56.

ב-4 בספטמבר בשנת 1955 נולד דייויד ברוזה.

באפריל 1978 הוא היה שם חדש בעולם המוזיקה הישראלי. הוא מילא את מקומו של יצחק קלפטר בהצגה 'שיחות סלון' (של יהונתן גפן) ושירו 'יהיה טוב' ריפד את מצעד הפזמונים. כך גילה אז לעיתון להיטון:

"אני לא רציתי להיות זמר. להיפך. תמיד היו לי הסתייגויות מכל מה שקשור לבמה ולהופעות. תמיד התחמקתי מהשתתפות בהצגות או במסיבות בית הספר. כששמעתי מאמי על נסיונה כזמרת - לא חשבתי בכלל על שירה כמקצוע. כשחזרתי לישראלי אימצו אותי חברים אוהבי מוזיקה. פתאום מצאתי את עצמי ב'תשואות ראשונות', משם הוזמנתי להיבחן ללהקה צבאית. נבחנתי ועברתי אבל רציתי להישאר נאמן לעצמי ולא הצטרפתי. לא רציתי להיות במסגרת שמכתיבה לי מה לשיר. זה לא בשבילי. אז ביקשתי להיות סתם חייל אפור.

אבל אין זה קל להתקיים ממשכורת צבאית, כשאין לך משפחה בארץ. בשביל לקיים את עצמי התחלתי להופיע בשירה ספרדית ונגינת פלמנקו במועדון 'המערה'. משם הוזמנתי לבית התה 'בית הובן' ולעין הוד. שם שרתי ושטפתי כלים. כשאחותי טליה, הצעירה ממני, שבה גם היא ארצה והתגייסה, הבנתי שביזבזתי זמן וביקשתי לצרף את שנינו ללהקה צבאית. כך הגעתי לענף הווי ובידור של צה"ל. טליה ואני הקמנו שם שלישיה עם דפנה ארמוני".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.