רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-5 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-5 במאי (5.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"התרומה של בריאן ג'ונס לרולינג סטונס בשנת 1968 הייתה מינימלית למדי. למעשה, תרומתו הייתה במגמת ירידה כבר זמן רב. בריאן עבד איתי קשה מאוד בימים הראשונים של הקמת הרולינג סטונס, ושנינו באמת צללנו למהות הדינמיקה של שתי הגיטרות, בניסיון לגרום להן לעבוד יחד בסנכרון; כמעט יכולנו לקרוא זה את מחשבותיו של זה.

אך בריאן היה גם הקורבן הראשון של ה'טריפ' שבלהיות כוכב, והוא איבד עניין בגיטרה מהר מאוד – במיוחד ברגע שמיק ואני התחלנו לכתוב שירים יחד. אני חושב שהוא התרעם על כך מאוד, ותגובתו הייתה להשקיע יותר זמן בחפיפת שיערו מאשר בעבודה על תקליט.

עם זאת, עלי להוסיף שהוא תרם בדרכים אחרות, כמו הוספת 'צבעים' מגוונים באמצעות כלי נגינה שונים. היה לו כישרון מדהים: הוא היה נכנס לאולפן, ותופס כל כלי שהיה שם – גם כזה שמעולם לא נגע בו לפני כן – ועד שהשיר הגיע למחציתו, כבר היה לו ריף מוכן, כמו הסיטאר ב-PAINT IT BLACK, או לעיתים פעמונים ומרימבות. בדרך זו הוא תרם רבות להענקת הגוונים האקזוטיים לתקליטים של הרולינג סטונס" (קית' ריצ'רדס בשנת 1988)

התקווה, החרדה והגרוב בתקליט אחד: איך נשמעה אמריקה של 1973? ב-5 במאי בשנת 1973 יצא אלבום סולו לפול סיימון ושמו THERE GOES RHYMIN' SIMON.

רגע, איך בכלל ממשיכים אחרי "גשר על מים סוערים"? זאת שאלת מיליון הדולר שתמיד ריחפה מעל פול סיימון בתחילת שנות השבעים. רבים עוד ניסו להבין כיצד הוא יסתדר בלי הגבוה המתולתל ההוא. אז הוא הגיח עם תקליט סולו (שני, אם מחשיבים את תקליט הסולו שלו אי שם באמצע הסיקסטיז) וקיבל להיטים כמו "איחוד של אמא ובנה" (שנכתב בכלל על מנה במסעדה של עוף וביצה) ו"אני וחוליו למטה בחצר בית הספר". זה היה מדליק, זה היה מרענן - ורבים שאלו "נו, ומה עוד יש לו לתת לנו?". אז פול סיימון ניגש למשימה - והוא הצליח. ועוד איך!

והתקליט הזה מרגיש כמו שבת בבוקר עם שמש, ריח של קפה ועם תחושה שגם אם העולם קצת משוגע בחוץ, המוזיקה הולכת לסדר הכל. זה ממש נשמע כמו מכתב שסיימון כתב לעצמו כדי להזכיר לו מי הוא באמת – מוזיקאי שלא מפסיק לחקור. וזה תקליט נושם שלא לוחץ עליי אלא מזמין אותי פנימה. הסאונד האנלוגי הנהדר פה מדגיש את כלי ההקשה, את העדינות הברורה של הגיטרה האקוסטית ואת השירה של סיימון, ששר ממש לי.

וכששומעים את הריף הפותח של KODACHROME, מבינים מיד שסיימון השאיר את המלנכוליה של ימי הצמד ההוא מאחור. זה שיר על זיכרונות, על השקרים המתוקים שהנוסטלגיה מספרת לנו, אבל הוא מוגש עם גרוב פסנתר שפשוט אי אפשר להפסיק להנהן איתו. זה הכוח! ברור שהשיר נקרא על שם סרט הצילום המפורסם של חברת "קודאק". והתוצאה? תחנות הרדיו באנגליה סירבו לשדר אותו.

בשנות ה-70, רשת בי.בי.סי הבריטית הייתה מקום עם כללים נוקשים מאוד. אחד החוקים המרתקים ביותר היה איסור מוחלט על אזכור מוצרים מסחריים בשירים. זה הגיע למצבים אבסורדיים: בשנת 1970, להקת הקינקס נאלצה לשנות את המילים בלהיט LOLA מ"קוקה קולה" ל"צ'רי קולה" רק כדי לעבור את הצנזורה. ולא תאמינו, מי ששר את זה - ריי דייויס - נאלץ לטוס מעבר לים כדי להגיע מיד לאולפן ולתקן את זה. כן, הימים בהם טרם חשבו על אימיילים. מעניין לדעת שהשיר של פול סיימון כמעט נקרא בכלל COMING HOME, אבל אז עלה בדעתו השם החדש. האם הוא רצה שיחרימו את השיר הזה בכוח ואז הוא יקבל פרסום נרחב על זה? יכול להיות. בכל אופן, השיר הפך להמנון על האופן שבו אנשים נהגו אז למסגר את הזיכרונות שלהם, לצבוע את עולמם ובכך לעצב את השקפת עולמם. זה יופי זה!

ולא, זה לא אלבום של להיט אחד וזהו. זו חוויה שלמה. הוא תקליט חכם אבל לא מתנשא, הוא מורכב מוזיקלית אבל נשאר קליט בטירוף, והוא בעיקר מוכיח שפול סיימון לא היה צריך אף אחד לצידו כדי ליצור יצירת מופת על זמנית. אז אחרי הלהיט הצילומי מגיע TENDERNESS - ואיזה יופי זה! פול סיימון מביא את הגוספל וזה נשמע כל כך עוטף. אני ממש יכול לדמיין את זמרי הרקע שרים שם באולפן מאחוריו, עם הגיטריסט שמביא איתו צליל נקי ומושך וחטיבת כלי הנשיפה שעומדת שם, מרוכזת ומיומנת. והקול של פול? הוא נותן פה את הקול... אה, סליחה - נותן פה את הכל. ואיזה קול נמוך ומדהים של אחד הזמרים המלווים חותם את השיר הזה!

והסוד הגדול של האלבום הזה מתחיל בקטע השלישי. במקום להישאר באולפנים המלוטשים של ניו יורק, סיימון ארז את הגיטרה והגיע ל-MUSCLE SHOALS באלבמה. שם, יחד עם חטיבת הקצב האגדית של האולפן, הוא הזריק למוזיקה שלו מנה גדושה של רית'ם אנד בלוז, גוספל ודיקסילנד ג'אז. סיימון הגיע לשם בכלל כדי להקליט שיר אחד (TAKE ME DOWN TO MARDI GRAS), אבל הנגנים המקומיים היו כל כך מיומנים שהעבודה הסתיימה מהר מהצפוי, ונשאר זמן להקליט שיר נוסף – וכך נולד השיר על סרט הצילום ההוא. דייויד הוד, הבסיסט שניגן בהקלטה, נזכר בחיוך במפגש הראשון: "כשפול נכנס לראשונה לאולפן, ראו על הפנים שלו שהוא חושב שהמקום קטן ומסריח. הוא היה רגיל לאולפני ענק, ופתאום הוא הגיע למקום עם תקרה דולפת. הוא בטח חשב לעצמו: 'עשיתי טעות איומה'. אבל אחרי שני טייקים בלבד, הוא הבין שהגיע בדיוק למקום הנכון". השיר TAKE ME DOWN TO MARDI GRAS מביא לי את ניו אורלינס במיטבה. כלי הנשיפה, הקצב המשכר – זה שיר שגורם לי לרצות לרקוד ברחוב, גם אם אני באמצע הדירה שלי.

ואם יש בתקליט הזה את אמריקה בכל מיני גוונים - אז בזמן שסיימון עבד על האלבום, בספטמבר 1972, ארצות הברית הייתה בטלטלה. ריצ'רד ניקסון רץ לקדנציה שנייה, פרשת ווטרגייט החלה לבעבע מתחת לפני השטח, והשמאל הליברלי דרש תשובות על המלחמה בווייטנאם. בתוך האווירה הזו התגבשה היצירה AMERICAN TUNE. פול סיימון הוא בנם של מהגרים יהודים מהונגריה וההבטחה של אמריקה ככור היתוך מזמין מופיעה רבות בכתיבת השירים שלו, ובמיוחד בשיר הזה, שמספר את סיפורו של אדם שמטיל ספק בהבטחה זו, כשהוא חולם שפסל החירות הפליג לים. השיר, שמבוסס על לחן של יוהן סבסטיאן באך (שבעצמו לקח את המנגינה של הנס הסלר ועשה לה עיבוד), מציג רגע חשוף ומיוחד של סיימון, המלווה בגיטרה אקוסטית ורביעיית כלי מיתר. יש פה את הטרגדיה והתקווה של תקופה שלמה בשיר אחד. יש פה את העייפות, התקווה והחרדה של אמריקה. אם בסיקסטיז הוא שר ש"כולם הלכו לחפש אחרי אמריקה" - אז פה הוא אפילו מסיע ממנה את פסל החירות!

ואיך התקליט מסתיים? באווירה מרוממת עם שיר עם ארומת נשמה גוספלית נהדרת. LOVES ME LIKE A ROCK. ממש אפשר לדמיין את פול סיימון רוקד שם באולפן עם החבר'ה. קולות הרקע סופקו על ידי להקת גוספל פופולרית בשם THE DIXIE HUMMINGBIRDS, שהוקמה בשנות ה-30. והמשפט על הנשיא ו"ברגע שהקונגרס קורא בשמי" נראה, גם אם במכוון, מהדהד עם סיפור החדשות הגדול של אז - חקירת ווטרגייט שהפילה את הנשיא ריצ'רד ניקסון בבושת פנים. זמרי הגוספל האלו הוציאו גרסה משלהם לשיר מאוחר יותר בשנת 1973 באלבומם WE LOVE YOU LIKE A ROCK, ויצאו לסיבוב הופעות עם פול סיימון (שהוקלט גם לתקליט).

רוקט מן בישראל! ב-5 במאי בשנת 1979 הופיע אלטון ג'ון בהיכל התרבות בתל אביב.

הוא עלה לבדו לבמה בבגדים צבעוניים ומבריקים, ובמגפיים בוהקים בעלי עקבים גבוהים. מאותו רגע הוא הופיע במשך שעתיים וחצי ושלהב את הקהל הישראלי.

נעמי רון הנהדרת, אז מלהיטון, נכחה במסיבת העיתונאים שהוא ערך פה ודיווחה כך: "אפשר היה לחשוב שחורף ירד על הארץ כאשר אלטון ג'ון סופר-סטאר נכנס לאחד האולמות של מלון שרתון, שבו התקיימה מסיבת העיתונאים לכבודו. הכוכב, שכנראה לא התרגש מן החום השורר בחוץ, לבש חולצת טריקו בצבע ורוד צועק, אפודה בצבע אפור-מבריק, מכנסיים כהים, מגפי לק שחורים גבוהי-עקב וכובע מצחייה מפוספס, שמנע כל אפשרות לבדוק כיצד נראה שיער ראשו אחרי ניתוח ההשתלה המפורסם שלו, אך חשף פאות לחיים ארוכות. בניגוד למסגרות המשקפיים המשוגעות עמן הוא נוהג להצטלם מדי פעם, הוא בחר הפעם להופיע במשקפיים כהים למחצה, עם מסגרת דקה וסולידית למדי בצבע אדום. על פרק יד ימינו ענד צמיד עבה של זהב ויהלומים, ועל זרת ידו השמאלית – טבעת גדולה משובצת יהלומים.

אלטון ג'ון נכנס בחברת ארבעה מלווים: אמרגנו הארווי גולדסמית', הממושקף, המזוקן והשמנמן; המתופף שלו, ריי קופר – רזה, מקריח, בעל הבעת פנים סגפנית, לא מגולח וחובש משקפיים עגולי מסגרת; אורה טבת מארגון ווראייטי (לו מוקדשות הכנסות הקונצרטים), והמפיק שמואל צמח. הוא התיישב, לגם מים מינרליים, חייך ליושבים מולו והתחיל לענות בקצב מהיר ושוטף על השאלות שנזרקו לעברו זו אחר זו. המצלמות תקתקו בהיסטריה, העיתונאים ואנשי הרדיו הראו בקיאות בחומר, והטלוויזיה בלטה בהיעדרה. 'עמוס ארבל היה אמור להגיע', הסביר מישהו. לא ברור מה קרה לו.

אלטון ג'ון נשאל על הרגשתו לגבי הקונצרט הראשון שלו בארץ, שהתקיים יום קודם לכן, וענה: 'לא ידעתי למה לצפות מצד הקהל הישראלי. הייתי מבולבל ועצבני. אנשים שרו איתי וזה היה נפלא ונוגע ללב'.

על ישראל אמר: 'לא ידעתי שלהיטים שלי הצליחו כאן. אחרי שמופיעים כמה פעמים באמריקה, יפן וכדומה, המקומות הללו הופכים למשעממים, וטוב לבוא להופיע במקומות חדשים, כמו ישראל או רוסיה. לא, אני לא חושש מחרם ערבי בגלל הופעותיי בישראל. אני לא פוליטיקאי. המוסיקה היא התשובה. עם זאת, בשנתיים האחרונות דווקא התחלתי לחשוב על פוליטיקה'.

זה שלוש שנים שאלטון ג'ון מופיע ללא תזמורת, עם פסנתר בלבד, ועל כך הוא אומר: 'אני נהנה יותר להופיע כך, כשרק ריי ואני על הבמה. אני לא צריך להביט בו, אני שומע אותו, וחוץ מזה פועל בינינו מעין חוש שישי, קשר סמוי. בלי תזמורת אני יכול להתרכז היטב רק בשירים שאני שר ובנגינה שלי. לפני כן מצאתי את עצמי מתוסכל, שואל את עצמי למה אני לא שר ומנגן טוב יותר. הצטרכתי אז לחלק את תשומת הלב שלי לכל מה שקשור בהופעה של צוות גדול. אם כי כעת, כאשר עושים טעות – או בוי! שומעים את זה, ועוד איך...'".

גם זה קרה ב-5 במאי:

- בשנת 1971 פורסם בעיתון הבריטי "רקורד מירור" על להקת הצ'רצ'ילים: "הלהקה הישראלית, ג'ריקו ג'ונס, תגיע לאנגליה ב-10 ביוני לסדרת הופעות, שהראשונה שבהן תיערך ב-11 ביוני בפאב HORSESHOE שבטוטנהם קורט רואד, לונדון. מקומות נוספים שבהם תופיע הלהקה הם מועדון SPEAKEASY (ב-14 ביוני), ליברפול (ב-17 ביוני), מועדון המארקי (ב-20 ביוני) וב-SWANSEA (ב-25 ביוני). לרגל ביקור הלהקה, תוציא חברת 'איי אנד אם' את התקליט JUNKIES MONKEYS AND DONKEYS, והלהקה תקליט אלבום חדש וגם תקליטון במהלך שהותה כאן". הסיפור המלא של הצ'רצ'ילים ושל אמנים רבים אחרים מופיע בספרי, "רוק ישראלי 1973-1967".

- בשנת 1966 נחת בדוכני העיתונים באנגליה גיליון מס' 1,242 של מגזין הקומיקס לילדים BEANO. באותו היום התייצבה להקתו של ג'ון מאייאל (עם הגיטריסט אריק קלפטון) לצילום עטיפה לתקליט. דבר הוביל לדבר, ונוצרה קלאסיקה. להקת הבלוזברייקרס של ג'ון מאייאל הייתה יותר מסתם להקה; היא הייתה "דלת מסתובבת" לכישרונות בלוז בריטיים, כשמאייאל משמש להם כמנטור. הוא תרם לאלבום שירה, קלידים ומפוחית, וכתב שירים מקוריים. אריק קלפטון, שזה עתה עזב את היארדבירדס, סיפק את נגינת הגיטרה המובילה והנפיצה שהגדירה את התקליט. חטיבת הקצב כללה את ג'ון מקווי היציב והאמין בבס – שלימים יזכה לתהילה עולמית עם פליטווד מאק – ואת יואי פלינט המנוסה בתופים.

משימת צילום הלהקה הוטלה על הצלם דייוויד וודג'בורי (שלעתים זוהה בטעות כדרק וודג'בורי). וודג'בורי תיעד באופן פעיל את סצנת המוזיקה התוססת של לונדון באותה תקופה וצילם כוכבים עולים כמו המי והרולינג סטונס, מה שהציב אותו בלב ה"בום" התרבותי. המיקום שנבחר לצילומי הבלוזברייקרס היה לא שגרתי לצילום פורטרט של להקה: לצד אולד קנט רואד (OLD KENT ROAD) בדרום לונדון. הבחירה ביטאה התרחקות מהמלאכותיות המלוטשת של צילומי סטודיו טיפוסיים, ואולי אף התכתבה עם האותנטיות הגולמית של מוזיקת הבלוז עצמה.

הצילומים נערכו בשעה מוקדמת בבוקר, ואריק קלפטון היה עדיין מותש. הוא לא מצא את מקומו, ולכן ניגש לדוכן סמוך ורכש את העותק החדש של חוברת הקומיקס. במהלך הצילומים הוא שלף את החוברת והחל לקרוא בה. הצלם, דייוויד וודג'בורי, המשיך לצלם, והתמונה של קלפטון והלהקה עם החוברת הפכה לעטיפת תקליט איקונית שזכתה לכינוי THE BEANO COVER. קלפטון כתב בספרו האוטוביוגרפי: "ביום שבו צילמו את העטיפה, החלטתי פשוט לא לשתף פעולה. שנאתי שמצלמים אותי, וכדי לעצבן את כולם קניתי עותק של קומיקס וקראתי בו בהפגנתיות בזמן שהצלם עבד".

- בשנת 1997 הוציא פול מקרטני אלבום חדש בשם FLAMING PIE. כך הוא אמר עליו אז: "סיימתי את העבודה על פרויקט האנתולוגיה של הביטלס עם דחף עז ליצור מוזיקה חדשה. האנתולוגיה הייתה חוויה טובה מאוד עבורי, כי היא הזכירה לי את הסטנדרטים של הביטלס ואת הרף שהצבנו בשירים ההם. במובן מסוים, זה היה קורס ריענון שהתווה את המסגרת לאלבום הזה.

הצפייה באנתולוגיה הזכירה לי גם כמה מעט זמן נדרש לנו פעם כדי להקליט אלבום, ואת הכיף שהיה לנו בתהליך. הביטלס לא היו להקה כבדה או רצינית מדי... אז רציתי לנסות לחזור למקום הזה; ליהנות קצת בלי להתאמץ יותר מדי. זו הייתה הרוח שליוותה את יצירת האלבום. צריך לקחת דברים בקלילות, הרי זה בסך הכל אלבום. אז התקשרתי לחברים ולבני משפחה, פשוט ניגשנו לעבודה ועשינו את זה. נהנינו מאוד מהתהליך, ואני מקווה שזה עובר בשירים".

במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "פרויקט האנתולוגיה של הביטלס הותיר את פול מקרטני במצב תודעתי הרהורי. לעיתים קרובות מדי בעבר, המשמעות של מצב כזה הייתה להשתכשך באמבטיית נוסטלגיה, אך באלבום זה המבט לאחור של מקרטני הוא חיפוש אמיתי – כאילו הוא עצמו אינו בטוח מה ימצא שם. חוסר הוודאות הזה מסבך את נקודת המבט הרגילה שלו, ומעניק לאלבום את החיספוס והעומק הנחוצים לו.

מבחינה מוזיקלית, האלבום מינימליסטי יותר מאלבומיו האחרונים של מקרטני. ג'ף לין וג'ורג' מרטין מתגלים כשותפים רגישים בהפקות המשותפות שלהם עם הזמר, והגיטריסט סטיב מילר מפגין עוצמה ועדינות בארבעה שירים. אפילו רינגו סטאר מופיע ב-BEAUTIFUL NIGHT, שיר שהיה שותף לכתיבתו. למרבה הצער, האלבום אינו נושא בשורה חדשה מבחינת מסרים, ובכל זאת הוא מציג את מקרטני כמי שמתמודד עם ההיסטוריה האישית והציבורית שלו בדרכים מסקרנות. כדמות שעיצבה את תולדות הפופ, הוא יודע שהוא יכול להרשות לעצמו לעשות פחות בימים אלו – אך יש בכך סיכון מסוים מצדו".

- בשנת 1981 יצא תקליט חדש לטום פטי ושוברי הלבבות, HARD PROMISES. טום פטי: "שאר חברי הלהקה יצאו לרדוף אחרי נשים בזמן שעסקתי בכתיבת השירים לתקליט הזה. הם נהנו מאוד, וממשיכים ליהנות מפירות העבודה שלנו. למען האמת, אני זוכר את התקופה הזו כזמן נחמד. כולנו קיבלנו מכוניות יפות והתחלנו לקנות בתים. היית יוצא מהחזרה ורואה חמש מכוניות שחורות ומבריקות – כולן היו שחורות משום מה. אבל עבורי, רוב הימים והלילות הוקדשו לניסיונות לכתוב שירים. ג'ימי איובין (JIMMY IOVINE) חזר להפקה משותפת, מה שאומר שהיינו משוחחים הרבה בטלפון ומתאמים היכן לקבוע את ההקלטות. היינו מאוד סקרנים לגבי הדרך להעביר צליל מהראש אל סליל ההקלטה. זה לא תמיד היה פשוט כל כך. כל אמנות ההקלטה הפכה למרכזית יותר עבורנו; התחלנו לשנות ולהתנסות קצת בסגנונות ובצלילים. אני חושב שהתקליט הזה נשמע מגוון מאוד. התוצאה יצאה טובה, וגם אם זה לא היה בדיוק מה שאנשים ציפו לו – זה עדיין הצליח.

אבל כשעבדנו על האלבום, הדברים הסתבכו, כי סיימנו את התהליך במאבק נוסף מול חברת התקליטים. נכנסתי לחנות תקליטים וראיתי שלט מאחורי הדלפק שאומר: 'בקרוב, טום פטי חדש ב-9.98 דולר'. התקשרתי לחברת התקליטים ושאלתי: 'מה נסגר עם זה? ראיתי פרסום למחיר מחירון של $9.98'. הם ענו לי: 'אה, כן, אנחנו עומדים להעלות את המחיר. אנחנו יכולים להרוויח יותר כסף על האלבום הזה'. התחרפנתי. לא הייתי מוכן להעלות כך את המחיר על חשבון הקהל שלנו. סירבנו למסור את ההקלטות. הצהרתי הצהרות כמו: 'אני לא באמת צריך את הכסף הנוסף, ואני לא מבין למה הם עושים את זה'. זה היה הדבר האחרון שרציתי, אבל חברת התקליטים ביקשה לנצל את הפופולריות שלנו כדי להעלות את מחירי התקליטים. כמו אידיוט עמדתי מולם ואמרתי: 'לא, אתם לא יכולים לעשות לנו את זה. זה יותר מדי כסף'. זה נשמע מצחיק עכשיו, אבל באותו זמן 9.98 דולר נראה כסכום שערורייתי לתקליט.

זה הרגיש כאילו אני נלחם לבדי מול כל חברות התקליטים. העיתונות עשתה מזה עניין גדול, אבל אני לא יכול לומר שראיתי אי פעם אמן אחר שהצטרף למאבק שלי. זה היה יותר בסגנון של: 'תנו לו להיות השעיר לעזאזל, נראה מה יקרה ואם הוא יצליח לצאת מזה'. אכן יצאתי מזה, אבל אני לא חושב שחזרתי להיות אותו אדם לאחר מכן. זה השפיע עליי קשות. זה היה טראומטי וזה נמשך חודשים, אבל לבסוף הם נסוגו. אני מניח שהם פשוט החליטו 'להגניב' את המחיר הגבוה יותר על מישהו אחר, מאוחר יותר".

- בשנת 1972 השתתפו ג'ון לנון ויוקו אונו, בפעם השנייה והאחרונה, בתוכנית האירוח של דיק קאווט. בניגוד לפעם הקודמת, הפעם ביצעו השניים מוזיקה חיה באולפן יחד עם להקת הליווי שלהם, ELEPHANT'S MEMORY. השירים שקהל הצופים באולפן ובבית זכה לראות היו WOMAN IS THE NIGGER OF THE WORLD (שההפקה ביקשה להסיר בעריכה לקראת השידור, אך קאווט התעקש להשאיר) ו-WE'RE ALL WATER.

במהלך הריאיון הביע לנון את תחושותיו השליליות כלפי הטלוויזיה הבריטית והחמיא לג'ורג' האריסון, שהתארח אצל קאווט בעבר וקידם שם את תקליטון חג המולד של בני הזוג. "זה היה ממש נחמד מצדו", אמר ג'ון. השניים סיפרו גם על הקשיים שבהם נתקלו בניסיונם לקבל משמורת על קיוקו, בתה של יוקו. יוקו, מצדה, ביקשה לנצל את התוכנית כדי להעלות את המודעות לגיוס כספים עבור בית חולים לילדים בסייגון, המטפל בילדים שנפגעו כתוצאה ממלחמת וייטנאם. לנון סיפר לקאווט כי מצותתים לשיחות הטלפון שלו ושעוקבים אחריו. לצד לנון ואונו התארחה בתוכנית גם השחקנית שירלי מקליין; הצופים הרבים שיבחו את הפרק וסייעו בכך לקאווט – שעמד בפני פיטורים בשל נתוני רייטינג נמוכים – לקבל את הכוח להמשיך.

מה גרם לכוכב הגדול ב-1965 לברוח לבית של אמא שלו ולנעול את הדלת? ב-5 במאי בשנת 1965 הודיע האורגניסט של האנימלס, אלן פרייס, שהוא פורש מהלהקה. הסיבה הרשמית שניתנה לעזיבתו הפתאומית הייתה החשש שלו לטוס. סיבובי ההופעות בארה"ב, באוסטרליה ובמזרח הרחוק לא הותירו לו ברירה.

מצבו הגופני והנפשי של פרייס הידרדר עד כדי קריסה. הוא אמר לעיתונות הבריטית: "בואו נבהיר זאת: לא הייתה הרגשה רעה ביני לבין האחרים עם עזיבתי. הרופא שלי אבחן אצלי תשישות, והזהיר אותי שאהרוס את עצמי אם לא אאט את הקצב. אני פשוט לא יכול לסבול יותר את לחצי עולם הפופ".

פרייס התעקש כי ניסה לספר למנהל הלהקה, מייק ג'פרי, על כוונתו להפסיק כבר מספר שבועות, אך זה התעלם ממנו. בבוקר שלפני המועד שבו הייתה הלהקה אמורה לצאת לסיבוב הופעות בשוודיה, הוא יצא מדירתו בלונדון ועלה על הרכבת לניוקאסל. כשהגיע לשם, לבית אמו, נכנס למיטה וישן במשך 36 שעות. הוא היה תשוּש לחלוטין.

חבריו ושאר העולם לא הבינו כיצד הוא מסוגל להתרחק מהתהילה ומהעושר שהחלו להיות מנת חלקה של הלהקה.

אף על פי שתשישות ופחד טיסה היו בהחלט הגורמים לעזיבת האנימלס, היו נושאים עמוקים אחרים, כפי שפרייס אמר בשנת 1982 בריאיון ל-בי.בי.סי: "האנימלס הייתה במקור הלהקה שלי, שנקראה 'אלן פרייס רית'ם אנד בלוז קומבו'. ואז, כשהחלטנו לנסות להצליח והגענו ללונדון, הפכנו אותה לגוף דמוקרטי כי כולם נטלו סיכון שווה עבורה. ניגנתי בפסנתר חשמלי מתוצרת וורליצר, שהיה מהבודדים בארץ באותה תקופה. הוא היה ברשותי עשרה ימים בלבד, כשאחרי הופעה השאיר אותו העוזר שלנו על הבמה והכלי נגנב. בהיותנו כעת קבוצה שיתופית, ביקשתי מהחבר'ה לתמוך בי כלכלית ברכישת כלי חדש, אך הם סירבו. הרגע שבו חתמתי על ההמחאה לרכישת כלי חדש מחשבוני בלבד, היה הרגע שבו החלטתי לעזוב את הלהקה".

למרות אובדן חברם המייסד, שאר חברי האנימלס טסו לשטוקהולם עם קלידן חדש, מיקי גלאגהר. פרייס נותר ללקק את פצעיו והחל לבנות קריירת סולו.

בשנת 1967 סיפר פרייס לעיתון RAVE: "טיסות גרמו לי למתח רב כל כך. פשוט לא הצלחתי להתגבר על הבעיה. כבר העליתי את נושא העזיבה בפני אריק, אבל הוא אמר לי שאם אעזוב - גם הוא יעזוב. סבלתי תדיר מדלקות שקדים והייתי במצב עצבני מאוד. גם שתיתי הרבה. רציתי לעזוב את הכל, אבל הבעיה עם להקה שיתופית היא שיש ארבעה אנשים שתלויים בך. צריך לחשוב עליהם. אולי אם הייתה לי הזדמנות לקחת פסק זמן ארוך הייתי בסדר, אבל זה פשוט לא היה אפשרי אז. בסוף החלטתי לעזוב בלי לספר לאף אחד. זו הייתה החלטה קשה כי האנימלס לא היו סתם עוד להקה - הם היו יותר מזה. אבל הייתי בעיצומה של התמוטטות פיזית ונפשית. הייתי חייב לאסוף את עצמי. שקלתי להירשם למכללה להכשרת מורים או להיות קצין מבחן; רציתי עבודה פקידותית בלבד. בסוף הרגשתי שאני רץ במעגלים שהולכים וקטנים – אז החלטתי לחזור לעסקי המוזיקה. כתבו עליי בעיתונות המוזיקה והיה נראה שיש עניין רב בחזרתי לזירה. אבל הפעם, הייתי נחוש לשלוט במה שקורה איתי".

- בשנת 1973, וליתר דיוק באחד מערבי השנה, ערך דייויד בואי מסיבה בביתו לרגל חזרתו מסיבוב הופעות. בין האורחים נצפו הפנטומימאי לינדסי קמפ, הגיטריסט מיק רונסון, חבר הילדות ג'ורג' אנדרווד (מלווה באשתו ברידג'ט), חברו פרדי בורטי, טכנאי ההקלטות קן סקוט ואחרים. גם מפיק ההקלטות טוני ויסקונטי הגיע למסיבה עם אשתו, הזמרת מארי הופקין; הייתה זו הפעם הראשונה שבה הוא ובואי נפגשו מאז סיימו את העבודה על האלבום "האיש שמכר את העולם" בשנת 1970. מסיבה זו סימנה גם את סוף שהותו בביתו שבאנגליה, שכן המעריצים כבר ידעו היכן הוא מתגורר ורבים מהם התגודדו סביב המבנה בתקווה לזכות בהצצה באליל שלהם.

הסוף המפתיע של בופאלו ספרינגפילד: כך זה נראה מהשורה הראשונה. ה-5 במאי בשנת 1968 ערכה להקת בופאלו ספרינגפילד את הופעתה האחרונה לפני פירוקה.

בשעות אחר הצהריים של אותו יום, הייתה הלהקה אמורה לנגן במופע צדקה במועדון THE BLUE LAW שבפרבר של לוס אנג'לס, לצד להקות כמו ג'פרסון איירפליין, BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY ועוד. חברי הלהקה, שהבינו כי לוח הזמנים שלהם יהיה עמוס מדי, החליטו לבטל הופעה זו ולהתמקד בהופעה האחרת שנקבעה להם לאותו ערב בלונג ביץ', קליפורניה.

מעטים ידעו אז שכוונת הלהקה הייתה לעמוד בהתחייבות האחרונה הזו – ואז להתפרק. כ-5,000 מעריצים הגיעו להופעה, וכאשר מנחה הערב, ג'ון קארפנטר, עלה לבמה, הוא הכריז: "בואו נמחא כפיים חזק ללהקה האמריקנית הטובה ביותר לדעתי – בופאלו ספרינגפילד!". עם ההכרזה עלו חברי הלהקה לבמה וחיברו במהירות את הגיטרות למגברים, בעוד סטיבן סטילס ניגש למיקרופון ואמר: "שלום לכולם. אנו רוצים להודות לכם מאוד שהגעתם, כי זהו למעשה הסוף". הקהל, שלא ידע על הפירוק המתוכנן, הגיב בבלבול והתקשה לעכל את הבשורה.

אז פצחה הלהקה בביצוע השיר ROCK AND ROLL WOMAN הנפלא, כשלפתע קמו מאות מעריצים ונהרו אל קדמת הבמה כדי לעודד את גיבוריהם בפעם האחרונה. בעיצומו של סולו הגיטרה של סטילס, עלה לפתע איש אבטחה לבמה וחטף את המיקרופון במטרה לעצור את המופע, כשהוא צועק: "עליכם לחזור למקומותיכם! אחרת בופאלו ספרינגפילד לא יופיעו פה עוד!". חברי הלהקה הפסיקו לנגן ונראו אובדי עצות.

הקהל חזר למקומו והלהקה שבה לבצע את השיר שהופסק באמצע. סטילס וניל יאנג שילחו צלילי גיטרה חשמלית מופלאים אל חלל האוויר, בעוד ריצ'י פיוריי מלווה אותם בנגינת ריף גיטרה קצבי. לאחר כמה שירים נוספים, סיימה הלהקה את הופעתה בצלילי "פידבק" מחרישי אוזניים ומכוונים. כשאלו דעכו, ניגש סטילס למיקרופון ואמר "תבורכו". ג'ון קארפנטר עלה לבמה והכריז: "בופאלו ספרינגפילד, בפעם האחרונה!". הקהל דרש הדרן, אך הוא לא הגיע. זה נגמר כיוון שמארגני האירוע, ג'ין האריס ולארי רוזנטל, כבר היו עסוקים בהכנות לאירוע הבא שלהם באותו לילה במקום אחר בעיר, וסירבו לאפשר ללהקה לחזור לבמה. מאחורי הקלעים הביטו חברי הלהקה זה בזה ואיחלו איש לרעהו בהצלחה בדרכם החדשה; לא נרשמה מרירות באוויר. לכולם, פרט לסטיבן סטילס, כבר היו תוכניות להמשך הדרך.

החברים מגיל 16 שהפכו לאויבים: הסיפור שלא הכרתם על סאבאת'. ב-5 במאי בשנת 1949 נולד ביל וורד, שהיה המתופף של בלאק סאבאת' בהרכב הקלאסי ונותר מתופף חשוב מאד בעולם הרוק.

עם זאת, אוזי אוסבורן חשב אחרת. בשנת 2011, כשלהקת בלאק סאבאת' הכריזה על איחודה, כל ארבעת החברים המקוריים נכחו – מקרה נדיר בקרב להקות בנות זמנם. אלא שהמתופף ביל וורד נפרד מהלהקה בשנת 2012, בטענה שהחוזה שהוצע לו היה "בלתי ניתן לחתימה". אוסבורן הגיב בפוסט בפייסבוק וטען כי וורד אינו כשיר עוד לתופף. שאר חברי בלאק סאבאת' הוציאו את אלבום הקאמבק המצליח שלהם, "13", עם המתופף בראד ווילק מלהקת RAGE AGAINST THE MACHINE. וורד שמר על שתיקה עד שלא יכול היה לשאת זאת עוד.

הוא פרסם הודעה ובה ביקש מאוסבורן להתנצל על הצהרות שקריות שהשמיע עליו. "איני מצפה שדבר יצא מזה", הוא אמר. "חלקי בעניין הוא להביא לידיעת המעריצים את האמת עליי. אם הוא חש שטעה באחת מהצהרותיו וברצונו להתנצל, זה יהיה מצוין. אולי אפילו נוכל לחדש את החברות, אך איני מעוניין לחדש את הקשר איתו אם ימשיך להתנהג כך". אוסבורן השיב אש למחרת הצהרתו של וורד, וטען כי המתופף אינו כשיר גופנית להתחייב לסיבוב הופעות וכי הלהקה החליטה להתקדם בלעדיו. "תפסיק להעמיד פני קורבן ותהיה כנה עם עצמך ועם המעריצים שלנו", כתב הזמר.

וורד הגיב לדברים בתקשורת: "אם אי פעם נצא מהמבוי הסתום הזה ואקבל ממנו התנצלות ישירה, ארצה לנגן עם בלאק סאבאת' כפי שעשיתי לאורך כל השנים. נכון להיום איני יודע אם מבחינה טכנית אני עדיין חבר בלהקה; כנראה שאצטרך לשאול את המחלקה המשפטית שלי. למען האמת, איני בטוח. תמיד ראיתי בעצמי חבר בסאבאת', כך שבמילים אחרות – לא עזבתי. אילו הייתי עוזב, הייתי מפרסם הצהרה רשמית על פרישתי. כל העניין הכביד עליי; כולם רוצים לדבר איתי על כך. הנושא אינו פתור, והייתי חייב להתבטא בטרם אוכל להפנות את הפוקוס למוזיקה שלי. בשל כך, ועל רקע פעילות הלהקה לאחרונה, רציתי להבהיר למעריצים היכן אני עומד לפני שיופצו שמועות נוספות.

חברי הלהקה לא פנו אליי ישירות, וזו אחת הסיבות שבגללן רציתי להשמיע את קולי כעת. האדם היחיד שיצר איתי קשר ישיר היה הבסיסט גיזר באטלר, וזה היה לפני מספר שנים. הוא שאל אם אוכל להופיע איתו פעם אחת נוספת, ואני עניתי: 'ובכן, כדאי שתשאל את שרון אוסבורן'. זו הייתה התשובה שלי. מצדי, זו לא הייתה תגובה טובה במיוחד, אך באותו זמן לא הייתי במצב רוח המאפשר לי לדון בדברים הללו. היו מספר אמירות ספציפיות שחשבתי שהן מנותקות מהמציאות ופשוט פוגעניות כלפיי. אני מאמין שאם תתקיים אי פעם מערכת יחסים עתידית, במיוחד עם אוזי, יהיה צורך ליישב את הדברים הללו ולהבהירם. הייתי רוצה שהוא יתקן זאת. ראיתי את הכותרת מאתמול, 'ביל וורד דורש התנצלות', אך איני דורש דבר; אין לי ציפייה לקבל תיקון כלשהו, אך אזדקק לו כדי שאוכל להמשיך הלאה. אחד הדברים הכואבים ביותר עבורי היה טענתו של אוזי בשנת 2012, לפיה הייתי צריך לדבר עם הלהקה ולהודות שאיני יכול לנגן יותר. אך בעולמי, לא הייתה כל סיבה לנהוג כך. הייתי מסוגל לחלוטין לנגן, הן באולפן והן בסיבוב הופעות. מאז הם מטילים דופי באופי שלי ומאשימים אותי באחריות למצב, וזה פשוט לא נכון. אני אדם נאמן מאוד. למעשה, הכאב מציף אותי כשאני מדבר על כך. אני כה נאמן לסאבאת', שלעולם לא הייתי נכנס איתם למחויבות תחת אמתלות שווא. טוני איומי ואני מנגנים יחד מאז שהיינו בני 16, למען השם.

האמת היא שהיה לי עודף משקל מכדי לתופף על הבמה, אך לא הייתי בעודף משקל עבור הקלטות אולפן. כל החבר'ה הללו יודעים שיש לי שגרת אימונים קפדנית מאוד. באוגוסט 2011 התחלתי לרדת במשקל כי באותו שלב האמנתי שסיבוב ההופעות עומד לצאת לדרך. בחוזה שהציבו בפניי לפני הפיצוץ, ביקשתי להרוויח מעט יותר ממה שהוצע עבור הופעות בפסטיבלים. אני חושב שהסכום היה בסביבות 80,000 דולר לפסטיבל – ואני כבר יכול לשמוע את כולם נשימתם נעתקת – אך זה לא סכום גבוה כשמדובר בהופעות בפסטיבלים. עבור שאר ההופעות, הייתי מוכן לנהל משא ומתן הוגן וראוי. רציתי להיכלל בהסדרי ההוצאה לאור ולהבטיח שחוזה השימוש בשמי ובדמותי יהיה הוגן. נאבקנו באמצעות עורכי הדין כדי להשיג חוזה תקין בנושא זה; המאבק נמשך שנים רבות, ולמרבה הצער זה פשוט לא עבד. רציתי גם נתח קטן מההכנסות על כתיבת השירים. הרי אם אתה מקליט, אתה שותף ליצירה. אני לא רק מנגן מקצבים, אני שונא לנגן רק מקצבים. אני מתופף מוזיקלי, אני מתופף בעל חזון, וביקשתי הכרה בכך כבר זמן רב מאוד. דבר ממה שביקשתי לא היה מופרז או שגוי. חשבתי שאני דווקא מאוד הגיוני.

ניסיתי להמשיך במשא ומתן גם אחרי שהם סגרו בפניי את הדלת. בינואר 2012 קיבלתי מכתב מההנהלה שלהם האומר שהגעתי לקצה גבול היכולת של המשא ומתן, וזה גרם לי לתחושת מועקה כבדה. למרות זאת, ניסיתי ליצור קשר עם כולם ללא הצלחה. למרבה האירוניה, האדם היחיד שהתקשר אליי היה אוזי, ששאל: 'מתי אתה בא? אתה חייב לבוא'. אבל אתה יודע, הבחור המסכן הזה כנראה בכלל לא ידע שהם סגרו בפניי את הדלת. אילו הייתי חותם על החוזה לאלבום החדש, לא הייתי מקבל כל קרדיט או תמלוגים על אותם שירים חדשים. ניסיתי לנהל משא ומתן אפילו על אחוז קטן, אך זה לא קרה. כך נראים פני הדברים בתעשייה כיום: אם אתה מתופף, אין לך מזל.

סיבוב ההופעות שקיימנו בשנת 2005 היה מהנה מאוד מבחינה מוזיקלית, אך עזבתי בתחושת חוסר שביעות רצון בשל ההתחייבויות החוזיים שנאלצתי להסכים להן. רציתי לנגן עם הלהקה, והם ידעו זאת, לכן החלטתי לחתום על חוזה נוסף שלא היה מוצלח במיוחד. אמרתי לטוני: 'זהו זה. אני לא יכול להמשיך כך יותר'. סיימתי את הסיבוב ההוא בתחושה רעה. מאז הרגשתי שהם אימצו גישה של 'בואו נמצא כמה שיותר עילות להאשים את ביל'. לכן התחלתי בהדרגה את מה שאנו מכנים 'ניתוק' במושגים של גמילה. כשאתה אוהב מישהו והוא מתחיל להגיד דברים שקריים ופוגעניים, עליך להסיר את האהבה. כשאני אומר 'להסיר את האהבה', אין כוונתי שהיא נעלמה, אלא שהיא הועברה למקום בטוח בתוכי. האהבה עדיין שם. זה פחות או יותר מה שעשיתי עד 2012.

אני פאקינג 32 שנים נקי מאלכוהול ומסמים; למדתי לצחוק על הפיכחון שלי ופשוט לא לסבול דברים שאינם ראויים. לכן הרגשתי שאוזי תקף אותי בכוונה. הוא הוקיע אותי בפומבי. אילו היה מדבר איתי בדלתיים סגורות, כנראה היינו מנהלים ויכוח סוער, מקללים זה את זה וממשיכים הלאה, אבל הוא בחר לעשות זאת בפומבי. לכן אני משתמש באותה הבמה שבה הוא השתמש. הוא יצא לתקשורת, אז גם אני פונה לתקשורת. ביוני וביולי 2012 חוויתי אובדן של חברות יקרה. למעשה התאבלתי על היעדרותו מחיי. זה היה נורא. בכיתי. זה היה פשוט נורא. חשבתי לעצמי: 'אלוהים אדירים, אני כבר לא יודע מי האדם הזה'. לפני כמה שנים אוזי אמר: 'אני לא שונא את ביל, אני אוהב אותו. אבל לא יכולנו לגרום לאנשים לחכות. אני לא מאחל לו רע, זו הייתה החלטה עסקית והיינו צריכים להמשיך הלאה'. ובכן, עבור מישהו שטוען שהוא אוהב אותי, הוא בהחלט שינה את גישתו. אנשים שאוהבים זה את זה בדרך כלל לא משמיעים הערות על עודף משקל או מפקפקים בנאמנות ללהקה. אלו דברים מרושעים למדי.

חליתי באוקטובר 2013 במחלה של המעי הגס. הייתי במצב קשה מאוד, על סף מוות. נותרו לי כמה צלקות מהניתוח בבטן שאני יכול להראות לכולם. עברתי טיפול לשיקום שריר הלב ואני מתקדם יפה. הרופאים מנסים להחזיר אותי ל-70 אחוז תפקוד לב; כרגע אני בערך ב-50 אחוז. אין לי ספק שאני מסוגל לתופף בסאבאת'. אני יודע שהם הציעו לי לנגן רק חצי מההופעה, אבל אני לא רוצה בכך. אני מסוגל לנגן סט מלא של הלהקה. אין לי כוונות נסתרות. אין לי רצון להתווכח איתם או לנהוג כלפיהם במוזרות. נאמרו דברים מסוימים שצריך ליישב; יש לטפל בהם בטרם אוכל להמשיך הלאה ולהרגיש בנוח לומר: 'בסדר, בואו נחדש את הידידות שלנו'. אם הם לא מעוניינים בכך, זה בסדר. אני פשוט אומר את האמת ומוציא אותה לאור, בתקווה שהמעריצים יבינו. אני רק מנסה לתת דין וחשבון על המקום שבו אני נמצא ולהיות ישר".

שנה לאחר מכן אמר: "איני יכול להרשות לעצמי לנטור טינה. איני יכול להרשות לעצמי לכעוס. איני יכול להרשות זאת לעצמי מבחינה רוחנית או פיזית, לכן ידעתי שאני חייב להשתחרר מהתחושות הללו. השלמתי כרגע עם החבר'ה הללו. ההשקפה הכללית שלי כלפיהם אינה כוללת טינה. אני ממש, ממש אוהב את הבחורים האלו. אני מאחל להם רק את הטוב ביותר בחייהם. בכל יום אני מתפלל ומאחל להם בריאות, אושר ורק דברים טובים. בהתחלה הייתי מאוד מוטרד, אך נרגעתי במידה ניכרת. אני נמצא במקום אחר והמשכתי הלאה. אם הם ירצו שננגן יחד, זה משהו שנצטרך לפתור. אך אם הם ימשיכו הלאה מהרעיון הזה, זה בסדר, אתמוך בכך. אנחנו מזדקנים. אני אוהב אותם כבר זמן רב, ואני אוהב את המוזיקה של סאבאת'..."

אבל הסוף הטוב הגיע... בשנת 2025 זכה ביל וורד לחזור להופיע עם ההרכב הקלאסי של בלאק סאבאת' בבירמינגהם - העיר בה הוא וחבריו החלו את בלאק סאבאת'. זה היה פסטיבל ענק שבו להקות מעריצות רבות התייצבו כדי להופיע ולהצדיע לארבעת הבחורים שהתחילו את הכל. וורד זכה לקבל שם את כל החיבוקים וההערצה שיכול היה אי פעם לקוות להם. נכון, הופעתו והופעת חבריו הייתה חלודה, אך הריגוש היה אדיר. 17 ימים לאחר מכן, אוזי אוסבורן הלך לעולמו.

בונוס: מסע בין כוכבים על פטיפון. במאי 1977 יצא (ללא תאריך מדויק ידוע) תקליט חדש של סטיב מילר באנד בשם BOOK OF DREAMS.

החל משנת 1973 סטיב מילר נהג בדרך כלל להמתין מספר שנים בין אלבום לאלבום, אך BOOK OF DREAMS היה אחד החריגים הבודדים לכלל זה. בעוד אלבומו הקודם, FLY LIKE AN EAGLE, שיצא רק שנה קודם לכן, עדיין קצר הצלחה במצעדים, מילר כבר הוציא סט שירים נוסף שהוקלט במהלך אותם סשנים של התקליט הקודם. כן, ישנם רגעים בהיסטוריה של הרוק שבהם אמן נכנס ל"זון" כל כך חזק, עד שכל מה שהוא נוגע בו הופך לזהב. סטיב מילר, ה"ספייס קאובוי" המקורי, חווה בדיוק את זה באמצע שנות ה-70.

אז למה אני כל כך אוהב את האלבום הזה? וחשוב מכך, למה, למרות האהבה העזה, הוא תמיד ירגיש לי כמו האח הקטן והמוכשר של התקליט FLY LIKE AN EAGLE? אז קודם כל, יש פה חגיגה של כתיבת שירי פופ-רוק מושלמת. אי אפשר לדבר על האלבום הזה בלי להזכיר את JET AIRLINER. הריף המנצח (שמילר כנראה שאל בחינניות מאריק קלפטון של CROAAROADS, ששאל את זה בחינניות מעולם הבלוז), הקצב הדוהר והפזמון שגורם לי לרצות לעלות על מטוס ולטוס אל הלא נודע – כן, זהו שיר רוק מדויק לרדיו. ויש את JUNGLE LOVE עם הגרוב ושורשי הבלוז והרוק של סוף שנות ה-60 שמוזרקת להם מנה גדושה של סאונד מלוטש, נוצץ ומלא בביטחון עצמי של שנות ה-70.

וכמו שהיה בתקליט FLY LIKE AN EAGLE - אני אוהב את קטעי הקישור האינסטרומנטלים הקצרים. קטעים כמו THRESHOLD או ELECTRO LUX שיוצרים אווירה חלומית-חללית. השימוש בסינטיסייזרים המוקדמים האלו מעניק לאלבום תחושה של מסע בין כוכבים. כש-THRESHOLD גולש לתוך JET AIRLINER, אני מבין שיש כאן ארכיטקטורה מוזיקלית מוקפדת. ומעבר ללהיטי הענק, האלבום הזה מלא בפנינים שמראות את הגיוון של הלהקה. THE STAKE מציע בלוז-רוק כבד ומחוספס יותר, שמזכיר שמילר התחיל את דרכו בסצנת הבלוז של שיקגו. לעומתו, TRUE FINE LOVE הוא פשוט שיר אהבה אופטימי עם הרמוניות קוליות שמחממות את הלב. הניגודיות הזו היא חלק ממה שהופך את ההאזנה לתקליט הזה לחוויה כל כך מהנה וזורמת. וכן, יש פה את השיר WINTER TIME שמושמע לא מעט בתחנות הרדיו בארצנו וזה תמיד כיף.

אז למה בכל זאת התקליט FLY LIKE AN EAGLE מנצח בנקודות? הנה הנקודה המורכבת: שני התקליטים הוקלטו למעשה באותן סדרות של הקלטות. הם תאומים סיאמיים שהופרדו בלידה. והסיבה שאני אוהב את FLY LIKE AN EAGLE קצת יותר היא אלמנט ההפתעה והחדשנות. בתקליט הזה מילר המציא מחדש את עצמו. שיר הנושא, עם הסינטיסייזר המהדהד, ההאמונד הקופצני והגרוב המרחף היה פריצת דרך. הוא היה נועז יותר, ארוך יותר ופסיכדלי יותר. BOOK OF DREAMS, לעומת זאת, מרגיש כמו הליטוש הסופי. הוא אלבום הדוק יותר ואולי חסר לו את אותו ניצוץ של שיגעון גאוני שהיה בתקליט שקדם לו. אם FLY LIKE AN EAGLE הוא ההמראה הנועזת אל השחקים, BOOK OF DREAMS הוא הטיסה החלקה בשיוט יציב מעל העננים. שניהם מרהיבים, אבל בהמראה יש משהו מרגש שאי אפשר לשחזר.

במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "יש כל כך הרבה דברים נחמדים שאפשר לומר על האלבום החדש של סטיב מילר. אפשר לומר, למשל, שהוא נשמע נהדר בווליום גבוה מאוד, עם מקצבים מלאים שדוחפים אותך אל סוג של חלל קריסטלי צלול. אפשר לדבר על הסאונד הפתוח, העשיר והאוורירי, ועל קולו של מילר שנשמע שטוף שמש וידידותי להפליא. אפשר להכביר במילים על השימוש המיומן בטכניקות הקלטה מודרניות להשגת אפקטים מרקמיים מרגשים. אך הדבר החשוב ביותר שיש לומר, וראוי שייאמר מיד, הוא עד כמה המוזיקה הזו הייתה מתאימה בצורה מסנוורת לו הייתה מלווה תשדיר פרסומת של פפסי.

עבור אלו שנחרדו מהניסיונות היצירתיים הגרוטסקיים יותר או פחות של הביץ' בויז לקאמבק, ההצלחה המסחרית האחרונה של 'שורדי הדרכים' כמו פיטר פרמפטון, פליטווד מק וסטיב מילר היא סימן מעודד. זה אומר שרוק נינוח וטקסטים קלילים עדיין יכולים להתקיים כאן, ולא רק אצל אנשי לוס אנג'לס כמו לינדה רונסטדט והאיגלס. מה שעומד על הפרק הוא עתידו של ה-HIGHWAY ROCK.

כאשר אחיזתם של הביץ' בויז במציאות אינה יציבה, מוטל על אנשים כמו מילר לייצר את המוזיקה האוורירית והמשוחררת שכל העולם חפץ בה, ושגם פול מקרטני לא תמיד מצליח לספק. אך זהו עסק מסובך; אי אפשר פשוט למחזר את החומרים הישנים של הביץ' בויז. הם הטיפו לכיף עבור הדור הקודם; מילר צריך להטיף לכיף עבור הדור הבא.

למילר יש אינסטינקט קינון חזק. תפיסת הכיף שלו היא כנראה שילוב של בידוד כפרי, עצמאות וביתיות מאושרת. ככותרת לאלבום שכולל בעיקר שירי אהבה, BOOK OF DREAMS אינו שונה בהרבה מ-'תיבת תקוות'. בשיר 'סווינגטאון' הוא מפציר: 'קדימה לרקוד / בואו נעשה קצת רומנטיקה'. בשירים אחרים הוא שר על הצורך בבית ועל הכאב שבפרידה ממנו. ואז מגיע TRUE FINE LOVE, שבו הוא ממש מעלה הילוך: 'קדימה מותק', הוא שר הפעם, 'אנחנו הולכים להקים משפחה'.

זה פחות או יותר מסכם את מה שיש למילר לומר. נראה שרוב האנרגיה שלו הושקעה בסאונד, והתוצאות מרשימות. במיטבה, המוזיקה של מילר תמיד הייתה עשירה, חדה ומאופיינת במומנטום עוצמתי שאינו דומה לזה של פליטווד מק. במקרים הגרועים יותר – כאשר העיבו עליו דימוי סכיזואידי, חברי להקה שהתחלפו כמו גרביים והיעדר מטרה ברורה ליצירתו – התוצאה הייתה מרושלת ומשעממת. אך מילר החל לחלץ את עצמו מהשפל עם 'הג'וקר' בשנת 1973, ומאז נקט בצעדים כדי להבטיח שהדברים יתנהלו כשורה.

למרות שתשעת אלבומיו הראשונים נדחסו לתקופה של שש שנים, לאחר מכן הוא לקח את הזמן. כשהוציא סוף סוף את FLY LIKE AN EAGLE לפני כ-13 חודשים, האלבום הפך ללהיט היסטרי בחנויות. ההצלחה הייתה כה גדולה, עד שאת BOOK OF DREAMS, שתוכנן לצאת כבר בדצמבר האחרון, נאלצו לגנוז למשך חודשים. כעת הוא כבר מגיע למעמד של תקליט זהב, והצלחה חוזרת נראית בלתי נמנעת.

זה הגיוני, כיוון שמדובר למעשה באלבומים תאומים שהוקלטו ברובם במהלך שלוש השנים שאחרי 'הג'וקר'. האלבום הקודם אולי מעט חזק יותר, אך גם על כך ניתן להתווכח. בשניהם קיים אותו ביטחון עצמי יציב שהפך את ההאזנה לתקליט הקודם למהנה כל כך. ברור שמילר יודע בדיוק מה הוא עושה. כל החלטת הפקה – כרגיל, בהפקתו העצמית – נועדה למקסם את ההשפעה הדרמטית של המניע מאחורי השירים. מגע המפיק קליל ובטוח; הוא מבהיר את הצליל ומרחיב את ממדיו המרחביים. קולו של מילר, פתוח ובשל כתמיד, נשמע רענן וחיוני. כל אלו מעניקים לשירים משיכה פשוטה שאין לעמוד בפניה, ושהיא כה חיונית לסגנונו של מילר.

מה שמילר הרוויח במהלך שלוש שנות היעדרותו היה הביטחון להסיר את המסכות. FLY LIKE AN EAGLE היה האלבום הראשון שבו הוא לא הסתתר מאחורי פרסונה, ובמקומה הציג את דמותו של סטיב מילר ה'אמיתי' – אדם חייכן ששוקל לוותר על הפרארי שלו (לפי מגזין פיפל) לטובת טרקטור. סטיב מילר האמיתי רק רוצה להתמסד, לגדל ילדים ולחיות בנוחות, ולהראות שזה מהנה בדיוק כמו לגלוש. כך מרגישים גם מיליוני בני גילו, וזה נחמד לראות אותם מתאחדים סביב זה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459