רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-5 בספטמבר בעולם הרוק (פרדי מרקיורי חוגג עם קווין, אריק קלפטון מתגנב אל הביטלס, ריצ'י בלאקמור צועד מחדש ואיאן אנדרסון בורח אל חדר המלון)

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי: "הרגאיי האמיתי חייב לבוא מג'מייקה" (בוב מארלי, בעיתון מלודי מייקר, בשנת 1976)

מגניפיקו!!! ב-5 בספטמבר בשנת 1946 נולד בזנזיבר הזמר הכי אופראי ברוק, פרדי מרקיורי (שמו האמיתי פארוק בולסרה).

אז, לכבוד זה, אספתי כמה ציטוטים שמרקיורי אמר בעבר, בראיונות, על הדרך שלו להצלחה:

"בהתחלה הייתי מוכן לרעוב, וזה מה שעשיתי, ופשוט הלכתי עם זה קדימה. אתה צריך להאמין בעצמך, לא משנה כמה זמן זה לוקח. ידעתי שלהקת קווין הולכת להיות ענקית - ואנחנו היינו. מעולם לא היה ספק במוחי. לעולם לא. פשוט ידעתי שנצליח ואמרתי לכל אחד ששאל, רק את זה. אם אתה אוהב את הציפוי מלמעלה, ואת כל הקישוטים, צריך להיות לך ביטחון כדי ללכת לקבל את זה. אז, כאשר קווין נוצרה לראשונה, כולנו כיוונו למשבצת העליונה ולא התכוונו בלהסתפק או בלהיות מרוצה מכל דבר פחות מזה. נקווה לטוב, ונפנה לפסגה. זו הדרך היחידה לגשת לזה. צריך הרבה ביטחון עצמי כדי לעלות בעסק הזה. זה מיותר להגיד שאתה לא צריך את זה. אם אחד מתחיל להגיד, 'אולי אני לא מספיק טוב, אולי עדיף שאסתפק במקום השני', ואז תשכחו מזה.

היינו מלאי ביטחון עצמי. אתה חייב לקבל את זה. אתה צריך להיות סוג של יהירות ונחישות מוחלטת, כמו גם כל שאר הכישורים הברורים, כמו מוזיקה. יהירות היא דבר טוב מאוד כשאתה מתחיל, וזה אומר להגיד לעצמך שאתה תהיה בלהקהמספר אחת, לא להקה מספר שתיים. פשוט היה את זה בתוכנו. לכולנו היה גם אגו גדול מאוד.

הייתי ילד צעיר מאוד חסר ביטחון, כנראה בגלל שהייתי קצת מוגן. אני נולדתי בזנזיבר, שהייתה אז חלק מחבר העמים. אבא שלי עבד אז עבור הממשלה כעובד מדינה. לדוד שלי הייתה וילה בדאר-אס-סאלם, במרחק מטרים בלבד מהים, ובבוקר הייתי מתעורר על ידי המשרת. אוחז במיץ תפוזים, ממש הייתי יוצא אל החוף. במובן מסוים התמזל מזלי, אפילו בימים הראשונים. אני אוהב להיות מפונק, זה פשוט משהו שצמח איתי. גם אני הייתי ילד פג, אבל ההורים שלי היו מאוד קפדניים. הם חשבו שהפנימייה תעשה לי טוב. אז, כשהייתי בערך בן שבע, הוכנסתי לאחת כזו בהודו לזמן מה. הרקע הזה עזר לי הרבה, כי זה לימד אותי להסתדר בעצמי מגיל צעיר מאוד, ולהיות אחראי. זה היה מהפך של חינוך, שנראה שכן עבד, אני מניח.

כשגדלתי בהודו, ראיתי הרבה עוני. אתה יכול רק להרהר בעוני כשאתה שם. אם אתה שם, זה נורמה, זה באמת. אתה מצפה לקבצנים ברחוב ולדברים האלו. לאנשים שגרים שם, או אם אתה גדל שם, אתה בעצם מאמין שזו דרך החיים. הייתי בפנימייה אנגלית ושם הציבו לי גבולות, לאן לא יכולתי ללכת, והסתכלתי על זה ופשוט חשבתי שזה כמו שהודו. החיים שלי לא היו עשירים כמו שאנשים חושבים. זה היה ממעמד הביניים.

אבל אני מניח שאני נותן מראה של איש אמיד. אני אוהב את זה. אני עדיין. הכל חלק מאיך שאתה מרגיש ואיך אתה מקרין את עצמך.

כמובן שהיו תחושות של בדידות וגעגועים להוריי ולאחותי, אבל היית צריך לעשות מה שאמרו לך, אז הדבר ההגיוני היה להפיק מזה את המרב. הכניסו אותי לסביבה שבה הייתי צריך להסתדר בעצמי, אז הבנתי טוב איך להיות אחראי בגיל צעיר. בפנימייה למדתי איך להיות עצמאי ולא לסמוך על אף אחד אחר. כל הדברים שהם אומרים על פנימיות נכונים פחות או יותר, עם הבריונות וכל השאר. היה לי מנהל בית ספר מוזר שרדף אחרי, אבל זה לא זעזע אותי. היו זמנים שבהם הייתי צעיר ונאיבי. הייתי מאוהב במורה שם, והייתי עושה כל דבר עבורו. זה דבר שעוברים תלמידי בית ספר, והיה לי גם חלק מתעלולי בית ספר, אבל אני לא מתכוון לפרט יותר!

תיעבתי קריקט וריצה למרחקים ארוכים; הייתי חסר תועלת לחלוטין בשניהם. אבל יכולתי לרוץ, הייתי טוב בהוקי, והייתי פשוט מבריק בתחום האגרוף... תאמינו או לא. למדתי שיעורי פסנתר בבית הספר ובאמת נהניתי מזה. זה היה עושה את אמא שלי מרוצה. היא דאגה שאני אעמוד בזה ועשיתי את זה עד כיתה ד' - לומד קלאסית, נגינה מעשית ותיאוריה. בהתחלה המשכתי את השיעורים כי ידעתי שהיא רוצה שאעשה זאת, אבל אז באמת התחלתי לאהוב לנגן. אני בעצם מנגן לפי אוזן ואני לא מצליח לקרוא תווים בכלל. אני לא צריך את זה. אני משאיר את זה לאחרים. זה לא כמו מוצרט, נכון? אני חושב שתמיד אהבתי לשיר. לא חשבתי אז שאהפוך את המוזיקה לקריירה שלי. לא הסתכלתי על זה בצורה זו. כשהייתי קטן הייתי במקהלה ופשוט אהבתי לשיר. אני הייתי מחקה שירים של אלביס פרסלי, ואז פתאום הבנתי שאני יכול בעצם לכתוב שירים וליצור מוזיקה משלי - תקראו לזה מתנה טבעית, או מה שתגידו.

מאוחר יותר הלכתי לבית הספר לאמנות אילינג בלונדון, שנה אחרי שפיט טאונסנד, הגיטריסט של להקת המי, עזב. המוזיקה הייתה בצד לכל מה שעשינו ובית הספר היה כר גידול למוזיקאים. קיבלתי את התעודה ואז חשבתי שיש סיכוי שאהיה אמן עצמאי. עשיתי את זה כמה חודשים אבל אז חשב, 'אלוהים אדירים, עשיתי מספיק'. העניין פשוט לא היה שם עבורי ועניין המוזיקה פשוט גדל וגדל. הבנתי שמוזיקה היא הדבר הכי גדול בחיי והחלטתי לנסות ולהתפרנס מזה. אני אחד מאותם אנשים שמאמינים בעשיית דברים שמעניינים אותך".

פרדי מרקיורי מת בנובמבר 1991, ממחלת האיידס, ולטעמי לא היה אמן טוטאלי שכזה שאי פעם נראה ונשמע כמותו. פרדי היה איש בעל חזון אדיר ונדיר, כשרון שיד אלוהים נגעה בו וייחודיות שהפכה אותו למשהו שאי אפשר לשפכל אותו עם אנשים אחרים. פרונטמן מהמעלה הראשונה, מלחין בחסד עליון, נגן פסנתר עם טאץ' מלכותי, הבנה אמנותית עמוקה ביותר ו... נו, זה פרדי מרקיורי!

ב-5 בספטמבר בשנת 2017 מת בגיל 79 הולגר שוקאי, מוזיקאי חשוב מאד שיצא מגרמניה והיה גם הבסיסט המייסד של להקת CAN.

האיש היה הרבה יותר מרק נגן בס; הוא למד אצל מלחין האוונגרד הנודע קרלהיינץ שטוקהאוזן, והפך לחלוץ עולמי של טכניקות עריכת סרטי הקלטה ודגימות סאונד מוקדמות עוד הרבה לפני שהמציאו את הסמפלרים הדיגיטליים. שוקאי נמצא ללא רוח חיים בדיוק באותו מתחם אולפן שבו הוקלטו אלבומי המופת של הלהקה, מקום שהפך לביתו עד יומו האחרון.

אוקי, אם אתם לא מכירים את הלהקה הזו וברצונכם לבדוק במה מדובר - הנה מדריך קצר על כניסה בטוחה לעולם של CAN. תכינו את האוזניים ואת הראש, כי מדובר ברכבת הרים פסיכדלית מהפנטת שאין לה שום דמיון למבנה בית-פזמון הסטנדרטי של הרוק הרגיל. זו מוזיקה שדורשת כניעה מוחלטת, אבל התמורה היא התעלות טהורה לחובבי צליל הרפתקני.

צעד ראשון - למתחילים, הנה מידע בסיסי; להקת קאן הייתה להקה גרמנית שנוסדה בקלן והתקופה המשמעותית שלה הייתה כשהיא הייתה ממובילות זרם הרוק המתקדם הגרמני, שנקרא קראוטרוק (KRAUTROCK). תקליט טוב להתחיל איתו את המסע הוא EGE BAMYASI, שיצא בשנת 1972, עטיפתו באה עם קופסת שימורי במיה והזמר בלהקה אז היה דאמו סוזוקי. שוקאי פורט בבס כשלצדו מנגנים הקלידן אירמיט שמידט, הגיטריסט מייקל קרולי והמתופף ג'קי ליבזיט. ויחד עם התיפוף הבלתי-אנושי של ג'קי ליבזיט – שתופף בדיוק מכני של רובוט אנושי במקצב המכונה "מוטוריק" – הם יצרו גרוב שאי אפשר לעמוד בפניו.

משמעות השם EGE BAMYASI בטורקית היא "במיה אגאית", וקופסת השימורים הירוקה שעל העטיפה הפכה לאחד האייקונים הגדולים של הרוק הניסיוני. באלבום הזה תמצאו את הקטע הממכר VITAMIN C, עם השורה המפורסמת HEY YOU! YOU'RE LOSING YOUR VITAMIN C שהפכה לקאלט. שיר בולט נוסף הוא SPOON, שנבחר באופן מפתיע כשיר הנושא של סדרת המתח הטלוויזיונית הגרמנית DAS MESSER. התוצאה? השיר נכנס במפתיע לעשרת הגדולים במצעד הגרמני, מכר מאות אלפי עותקים, והיה אחד משירי הרוק הראשונים בהיסטוריה ששילבו מכונת תופים אלקטרונית מוקדמת לצד תופים חיים.

צעד שני - אהבתם את EGE BAMYASI? אז זה הזמן לצעוד לעבר האלבום הכפול שיצא לפניו, בשנת 1971, ושמו TAGO MAGO. באלבום TAGO MAGO ישנם רגעים בהם מורגש כי להקת CAN דחפה את אפשרויות ההלחנה המוזיקלית מעבר למה שהיה מקובל אז בעולם הרוק. שעות ארוכות מאד הושקעו ליצירת האלבום. שעות של יצירתיות-שיא לצד קונפליקטים אדירים. חברי הלהקה היו ביקורתיים ביותר כלפי נגינתם ויצירתם. הסיבה לביקורות והתהיות באה מהרקעים השונים לגמרי מהם הגיעו חברי הלהקה. לכל אחד מהם היו רעיונות מוזיקליים שלא תמיד התקבלו בברכה על ידי האחרים.

הסשנים לאלבום הזה נערכו באולפני SCHLOSS NORVENICH ששכנו בתוך טירה ליד קלן. בעל הטירה, שהיה אספן אמנות, נתן לחברי הלהקה לשהות במקום שנה מבלי לשלם את שכר הדירה. שם הם למדו להכיר היטב זה את זה. הם ריפדו את קירות האבן העבים במזרנים ישנים כדי ליצור בידוד אקוסטי מאולתר, והתבצרו שם ימים ולילות כשהם מנגנים בריכוז עילאי, לעתים שעות על גבי שעות סביב אותו מקצב עצמו.

העריכה המיוחדת של המוזיקה באלבום כוללת גם רגעים מוזיקליים שנערכו לאו דווקא למטרת הקלטה במקור. שוקאי נהג להקליט בהיחבא ג'אמים שנערכו בטירה. לאחר מכן הוא ערך אותם למה ששומעים באלבום הזה. השילוב בין טייקים להקלטה לבין ג'אמים ספונטניים הוא אחד ממרכיבי הקסם באלבום. המוטיב של הקסם השחור על פי אליסטיר קראולי נהג לחזור בסשנים לאלבום, מה שיצר צליל וגישה אפלים. שם האלבום עצמו נקרא על שם האי טגומאגו השוכן ליד איביזה, מקום שלפי הסיפורים נקשר בטקסים מאגיים של קראולי. החצי השני של האלבום הכפול מכיל קטעים אוונגרדיים קיצוניים כמו AUMGN ו-PEKING O, שבהם נשמעים סוזוקי ושאר החברים צועקים, מפרקים מקצבים ומדביקים סרטי הקלטה גזורים בצורה שנשמעת כמו טקס גירוש שדים מוזיקלי מהפנט ומטריד כאחד.

הקטע הכי אהוב עליי באלבום הוא HALLELUWAH, שלוקח צד שלם עם 19 דקות מדהימות שלא משעממות לרגע. פשוט להקשיב ולהתמסר לגרוב המהפנט ולנסיוניות המרובה. מדובר ביצירת מופת שמוכיחה איך מקצב בס-תופים אחד בסיסי יכול להחזיק עולם ומלואו. שוקאי גזר והדביק שעות של אלתורים חיים כדי לזקק את המבנה המדויק הזה. לצדו באלבום בולט גם השיר הפותח PAPERHOUSE, וכן הקטע MUSHROOM, שנכתב מתוך תחושת חרדה קיומית מענן הפטרייה של פצצת האטום, כשדאמו לוחש וזועק WHEN I SAW MUSHROOM HEAD, I WAS BORN AND I WAS DEAD. ההשפעה של האלבום הזה על יוצרים כמו רדיוהד היא בלתי נתפסת.

צעד שלישי -  נלך אחורה בזמן לימים בהם היה בלהקה זמר אחר ולא דאמו סוזוקי. זה הוא מלקולם מוני, ששר בתקליט MONSTER MOVIE, שיצא בשנת 1969. מוני פרש מהלהקה בסוף הסיקסטיז עקב בעיות התנהגות קשות. יש הגורסים שהוא עבר התמוטטות עצבים. במופע אחד הוא לא הפסיק לצעוק רק שתי מילים: UPSTAIRS ו- DOWNSTAIRS. הבעיה הייתה שהוא צעק אותן במשך שלוש שעות ברציפות, גם כשחברי הלהקה האחרים כבר ירדו מהבמה. האלבום MONSTER MOVIE הוא מפגן כוח מחוספס, שכולל את השיר YOO DOO RIGHT – קטע שהתחיל מג'אם מטורף שנמשך שש שעות רצופות, עד ששוקאי קיצץ וערך אותו באמנות ל-20 דקות של טראנס פסיכוטי עם שירה מהפנטת שחוזרת על עצמה כמו מנטרה.

מוני סבר כי צבא ארה"ב מחפש אחריו והיה פרנואיד. הסיבה לפחד שלו הייתה כי הוא סירב להתגייס גיוס והיא גברה בכל פעם שראה את תמונתו עם הלהקה במגזינים גרמניים. הוא אף נעל את עצמו במשך ארבעה ימים ברציפות בארון. פסיכיאטר גרמני יעץ לו לחזור לארה"ב ולטפל בעצמו. כך מוני עשה ויצא מהלהקה. הוא היה משורר ואמן פיסול אמריקאי, העניק ללהקה טירוף מלא נשמה, אך אימת מלחמת וייטנאם והפחד מגיוס כפוי שיבשו לחלוטין את מנוחתו.

במאי 1970 מצאה את עצמה להקת CAN ללא סולן. אז היא הוזמנה להופיע במועדון BLOW UP במינכן. בהפסקה לפני ההופעה ישבו שוקאי וליבזיט ללגום קפה בבית קפה ברחוב שסמוך למועדון. לפתע הוסבה תשומת לבם לצעיר יפני שעסק כבדרן רחוב. אותו צעיר נשאל האם הוא מוכן להופיע עם הלהקה באותו ערב. קנג'י 'דאמו' סוזוקי ענה שכן. בלי חזרות ובלי היכרות מוקדמת, דאמו עלה לבמה באותו ערב ממש! הוא פתח בלחישות חרישיות שהפכו ליללות פראיות ודיבוק בימתי מוחלט. חלק מהקהל נבהל וברח מהאולם, בעוד השאר נותרו מהופנטים מול הטירוף. השחקן ההוליוודי דייוויד ניבן שישב בקהל באותו ערב היה מרותק כולו למחזה. וזה אחד שכמה שנים לפני כן קטל את הרולינג סטונס, כשהופיעו בארה"ב בתכנית טלוויזיה בהנחייתו.

צעד רביעי - יפה! הגעתם עד כאן... כל הכבוד! אז זה הזמן לתקליט SOUNDTRACKS, שיצא בשנת 1970 והוא הראשון עם סוזוקי. התקליט הזה אוסף בתוכו קטעי מוסיקה שהלהקה הכינה לכמה סרטים אז כשיש גם נציגות ווקאלית ממלקולם מוני. השיר MOTHER SKY הוא רוק ניסיוני מפיל לסתות. סוזוקי שר מילים לא ברורות לרוב. "לפעמים זה נשמע כצרפתית, גרמנית ואנגלית ביחד", הוא הסביר בהמשך. השיר MOTHER SKY, שנמתח על פני כרבע שעה של תיפוף בלתי פוסק וגיטרה חורכת, הולחן עבור סרט הקולנוע DEEP END של הבמאי יז'י סקולימובסקי, והפך לקלאסיקה שזכתה לגרסאות מחווה של להקות כמו SONIC YOUTH. בנוסף, מופיעה באלבום אחת הבלדות היפות ביותר שהקליטה הלהקה, SHE BRINGS THE RAIN, בביצועו של מלקולם מוני – קטע ג'אזי, רך ונוגה, שמוכיח שההרכב ידע לייצר מלודיות עדינות לא פחות מרעש ניסיוני. אני ממש אוהב את התקליט הזה!!!

צעד חמישי - טוב, אחרי שצלחתם את כל זה... הגיע הזמן למאסטרפיס משנת 1973 ושמו FUTURE DAYS. זה התקליט האחרון עם דאמו סוזוקי, שחשב שזה משעמם מדי ולא מופרע מספיק. זה גרם לו לעזוב את הלהקה. אבל התקליט הוא הרבה יותר ממה שסוזוקי חשב. בעיתון NME הבריטי נכתב אז בביקורת על התקליט: "יש פה יותר אנרגיה חיובית בסנטימטר מרובע מאשר אם ישפכו לתוכו שלוש חביות של אורז חום". האלבום הזה הוא פשוט חלום צלול: יצירת מופת שהקדימה בשנים רבות את ז'אנר הפוסט-רוק והאמביינט. הקטע הקצר MOONSHAKE מספק גרוב פ'אנקי שאי אפשר להפסיק לנענע איתו את הראש, והיצירה האפית BEL AIR שלוקחת צד שלם של התקליט היא עשרים דקות של שייט צלילים חלומי. אגב, סוזוקי לא עזב רק בגלל חילוקי דעות אמנותיים; הוא התחתן עם בת זוגו הגרמנייה, הצטרף לעדי יהוה ופרש לחלוטין ממוזיקה ליותר מעשור.

צעד שישי ואחרון - עכשיו אתם מוכנים להיכנס לאזור הפראי. אני מדבר על DELAY 1968 שהוקלט בשנת 1968 ויצא רק בשנת 1981. בשלב הזה תלכו גם על SOON OVER BABALUMA שיצא בשנת 1974. האלבום DELAY 1968 תוכנן במקור להיות אלבום הבכורה של הלהקה תחת השם PREPARED TO MEET THY PNOOM, אך חברות התקליטים נבהלו וסירבו להוציא אותו כי הוא נשמע להן רדיקלי מדי. מופיע בו השיר המבריק THIEF, שחברי להקת רדיוהד כל כך העריצו עד שנהגו לבצע לו גרסאות כיסוי בהופעותיהם. לעומת זאת, SOON OVER BABALUMA הוכיח שהלהקה מסוגלת להמריא גם ללא זמר מוביל: הגיטריסט מייקל קרולי והקלידן אירמין שמידט לקחו את המיקרופון ויצרו מסע ג'אז-רוק אלקטרוני מהפנט עם יצירות כמו DIZZY DIZZY ו-QUANTUM PHYSICS. שוקאי המשיך מאוחר יותר לקריירת סולו מבריקה ששילבה מוזיקת עולם, קולות משידורי רדיו בגלים קצרים והומור מופלא באלבומו המפורסם MOVIES מ-1979 והלהיט COOL IN THE POOL. אז אם שרדתם והתאהבתם בכל אלה – אתם רשמית חלק מאלו שאוהבים את אחת הלהקות המקוריות יותר בתולדות המוזיקה.

ב-5 בספטמבר בשנת 1949 נולד הגיטריסט הבריטי הנהדר דייב 'קלם' קלמפסון, שהיה חבר בלהקות קולוסיאום, האמבל פיי, בייקרלו וניגן עבור אמנים ידועים רבים. אז הנה על אותה להקת בייקרלו שנראה כי רבים לא מכירים אותה.

להקת BAKERLOO הבריטית לא זכתה מעולם בהצלחה כלכלית גדולה. היא למעשה יכולה להיות מתוייגת תחת התואר "להקה שיכלה להיות ענקית...". נו, כמה פעמים שמענו את הסיפור קורע הלב הזה בדברי הימים של הרוק הבריטי? הרכב עם כישרון מתפרץ, טכניקה עילאית וסאונד שמקדים את זמנו, שנעלם כלעומת שבא ומשאיר אותנו, חובבי הבלוז-רוק המושבעים, עם טעם של עוד ותקליט בודד ששווה את משקלו בזהב טהור? אז כן, היא התפרקה מיד לאחר צאת אלבום הבכורה שלה משנת 1969, וכיום היא זכורה בעיקר בגלל הגיטריסט דייב 'קלם' קלמפסון שהשתתף בה. קלמפסון הוא בעיניי גיבור גיטרה אמיתי מהשורה הראשונה, וירטואוז שמשלב פראות בלוזית עם דיוק כירורגי, שמעולם לא קיבל את התהילה הראויה לו בהשוואה לקלפטון או ג'ימי פייג'.

אז קלמפסון החל את דרכו המוזיקלית כשהחל ללמוד פסנתר בגיל חמש והמשיך בלימודיו עד גיל 15. הוא אף בילה זמן בתקופה ההיא בבית הספר המלכותי למוזיקה שבבירמינגהאם.. אך הוא הרגיש שם מחנק. לא הייתה לו שום אפשרות אמיתית להתבטא או לאלתר בחופשיות. האקדמיה הייתה נוקשה מדי עבור נער ששמע את קריאת הג'ונגל של הרוק'נ'רול. דרשו ממנו שם רק לנגן את מה שכתוב על דף התווים. החוויה הזו גרמה לו לרצות ולעוף משם. מזל גדול לכולנו, כי אחרת אולי היינו מקבלים עוד פסנתרן קונצרטים מתוסכל במקום את אחד ממנסרי הגיטרות המרגשים של הממלכה!

הוא עזב את הפסנתר ועבר לגיטרה. הוא העריץ אז את אריק קלפטון ונגינתו בתקליט הידוע עם ג'ון מאייאל (האלבום שנקרא BLUESBREAKERS שעל עטיפתו נראה קלפטון כשהוא קורא חוברת קומיקס). האלבום הזה, הידוע בכינויו אלבום ה-BEANO, היכה במוחו כברק. הסאונד הצורב של גיטרת ה-GIBSON LES PAUL המחוברת למגבר עם ווליום עד הקצה פשוט שינה את חייו של קלמפסון והפך את הבלוז לדת הפרטית שלו.

להקת בייקרלו נוסדה בשנת 1968 בשם THE BAKERLOO BLUES LINE, כשההרכב הראשון שלה כלל את קלמפסון בגיטרה ושירה, ג'ון הינץ' בתופים (כן, אותו ג'ון הינץ' שירעיד בהמשך את עולם ההבי מטאל באלבום הבכורה ROCKA ROLLA של להקת ג'ודס פריסט!) ובסיסט בשם דייב מייסון (שהוא לא מייסון הידוע של להקת טראפיק, כן?). מיד לאחר הקמת הלהקה פיטרו קלמפסון והינץ' את מייסון והביאו במקומו בסיסט בשם טרי פול, שאותו פגש קלמפסון בדיסקוטק ובמהלך הפגישה הזו גילו שניהם את טעמם הזהה למוזיקה. בתחילה הם ניגנו הרבה קטעים של מאדי ווטרס אך מהר מאד הכניסו לנגינתם גם מוטיבים מעולם הג'אז והפופ, כמו למשל 'אלינור ריגבי' של הביטלס וגם שירים של ריי צ'ארלס או קטעי ג'אז של הוויבראפוניסט מילט ג'קסון. השילוב המרתק הזה הראה שהם לא היו סתם עוד להקת בלוז חקיינית שחוזרת על שלושה אקורדים שחוקים, אלא הרכב הרפתקני ששילב תחכום ג'אזי והרמוניות נועזות עוד בטרם נולד הפרוג-רוק במלוא עוצמתו.

הפריצה הגדולה של הלהקה באה כשמנהל המוזיקה, ג'ים סימפסון, צפה בהם בהופעה בבירמינגהם. סימפסון, שהיה גם מוזיקאי שניגן חצוצרה בסגנון ג'אז, אירגן ללהקה חוזה ניהול עליו חתמו באוקטובר 1968. עכשיו, כשמשרד שיווק מאחוריהם, החלו חברי הלהקה להופיע במועדוני בלוז וקולג'ים ברחבי אנגליה. כמו כן, בכל יום שלישי הם הופיעו באופן קבוע במועדון בבירמינגהם שנקרא HENRY'S BLUESHOUSE. המועדון הזה, שפעל בקומה העליונה של פאב THE CROWN ברחוב STATION STREET, משך אליו המון אנשים שהפכו מאוחר יותר לידועים...

בין אלה שהגיעו לצפות בלהקה בימי שלישי היו רוברט פלאנט, המתופף קוזי פאוואל, ספנסר דייויס, ג'ון בונהאם ודני קירוואן (הגיטריסט שהצטרף זמן מה לאחר מכן לפליטווד מאק). המועדון הזה היה גם המקום בו נערכו ההופעות הראשונות של לד זפלין וגם של להקה בשם EARTH, שהפכה מאוחר יותר להיקרא BLACK SABBATH. דמיינו לעצמכם איזה עשן סמיך, ריח של בירה ואנרגיה מטורפת היו בחדר הקטן הזה כשענקי הרוק העתידיים יושבים צפופים על הבר וצופים בבחורים של בייקרלו מפרקים את הבמה! בשלב מאוחר יותר חיממה להקת BAKERLOO את הופעת הבכורה של לד זפלין במועדון MARQUEE הלונדוני. זה היה ב-18 באוקטובר 1968. לד זפלין עוד הופיעו אז לעיתים תחת השם THE NEW YARDBIRDS, ועבור שלישיית בייקרלו לפתוח ערב היסטורי כזה הייתה הצהרת כוונות רצינית ביותר.

ב-26 בנובמבר של 1968 חיממה בייקרלו באותו מועדון לונדוני את להקת ג'ת'רו טול. לאחר מכן הוזמן קלמפסון על ידי הבסיסט של ג'ת'רו טול, גלן קורניק, לבילוי משותף בפאב. באותו בילוי הציע קורניק לקלמפסון להחליף את הגיטריסט מיק אברהאמס שעמד לפרוש. קלמפסון דחה את ההצעה. האם מדובר בטעות טרגית או בנאמנות עיוורת? קלמפסון האמין בכל ליבו בשלישייה שלו וסירב לוותר על החופש המוזיקלי לטובת החזון הדומיננטי של איאן אנדרסון. מי שהרוויח מזה לזמן קצר היה טוני איומי מלהקת בלאק סאבאת', ובהמשך מרטין באר שתפס את עמדת הגיטריסט של ג'ת'רו טול לצמיתות.

במקביל לתנופתה של הלהקה, חלו בה הרבה שינויים בעמדת המתופף. ג'ון הינץ', המתופף המקורי, הוחלף בדצמבר 1968 על ידי טוני אוריילי (שהיה לפני כן בלהקת KOOBAS). אוריילי לא שרד זמן רב ובינואר 1969 הוא הוחלף על ידי פיט יורק (שניגן לפני כן בלהקתו של ספנסר דייויס). יורק פינה את עמדת התיפוף בפברואר 1969 לפולי פאלמר (שהיה לפני כן בלהקת BLOSSOM TOES ובהמשך יהיה חבר בלהקת פאמילי). כן, כיסא המתופף בבייקרלו היה ממש בבחינת תחנת רכבת או בדיחת SPINAL TAP שהקדימה את זמנה! גם פאלמר לא שרד את זה. המחליף שלו היה אמור להיות איאן וואלאס. אך וואלאס לא היה פנוי והוא הצטרף בהמשך ללהקת קינג קרימזון בתקופת האלבום ISLANDS. עמדת התופים הועברה לקית' בייקר.

בפברואר 1969 קיצרה הלהקה את שמה ל- BAKERLOO. באותה התקופה היא הופיעה במסגרת חבילת להקות שאירגן סימפסון עם להקת EARTH, להקת LOCOMOTIVE ולהקה בשם TEA AND SYMPHONY. סיבוב ההופעות המשולב הזה נקרא BIG BEAR FOLLIES והוא חרש את המועדונים והאוניברסיטאות ברחבי בריטניה, כשההרכבים חולקים ציוד ורכבי הסעה רעועים ברוח הסיקסטיז האותנטית. למרות ששלישיית בייקרלו לא הייתה חתומה לחוזה הקלטה, היא הקליטה בזמן הזה את אלבומה הראשון והיחיד.

המפיק של האלבום היה גאס דאדג'ן. דאדג'ן היה אז מפיק צעיר ומבטיח ביותר, שהיה חתום על יצירות מופת כמו האלבום של הבלוזברייקרס ואלבומי ג'ון מאייאל, ובהמשך אותה שנה הפיק את SPACE ODDITY של דייוויד בואי לפני שהפך למפיק הצמוד של אלטון ג'ון. המטרה שלהם הייתה להציע את ההקלטות האלו לחברת תקליטים שתבוא אליהם עם ההצעה הטובה ביותר. הלייבל שזכה בהקלטות היה HARVEST (שהוא תת-לייבל פרוגרסיבי של חברת EMI). הלייבל הזה נוסד בדיוק באותה שנה כדי לתת מענה למפץ המחתרתי של הרוק המתקדם, והחתים ענקים כמו פינק פלויד ודיפ פרפל. שם חתמה הלהקה את חוזה ההקלטות שלה.

הסינגל הראשון של הלהקה, DRIVING BACHWARDS (מהמילה BACH...), יצא לאור ביולי 1969. וכאן מסתתר פרט טריוויה מוזיקלי מהמם מהסוג שאני הכי אוהב... הקטע הוא עיבוד רוק כבד ומחשמל ליצירה BOURRÉE IN E MINOR מתוך הסוויטה ללאוטה של יוהאן סבסטיאן באך (BWV 996). באורח פלא ובצירוף מקרים משוגע לגמרי, באוגוסט 1969 – חודש אחד בלבד לאחר מכן – הוציאה ג'ת'רו טול באלבומה STAND UP את העיבוד המפורסם שלה לאותה יצירה בדיוק תחת השם BOURÉE! תארו לעצמכם את קלמפסון שומע את זה ברדיו אחרי שרק חודשים ספורים קודם לכן דחה הצעה להצטרף ללהקה של איאן אנדרסון!

הצד השני של הסינגל כלל את הפצצה הרוקרית ONCE UPON A TIME, קטע קשוח ומהודק שמציג את הבס המהדהד של טרי פול. האלבום המלא יצא בהמשך השנה עם עטיפה ובה ציור של בניית קו הרכבת התחתית של תחנת BAKERLOO שבלונדון. זה איור היסטורי ויפהפה מתוך ה-ILLUSTRATED LONDON NEWS מתחילת המאה העשרים, שהתאים בול לשם הלהקה. האלבום המלא, שנקרא בפשטות BAKERLOO, הוא חגיגה לאוזניים. הוא נפתח בקטע הסוער BIG BEAR FFOLLY (המאוית עם צמד F בכוונה כמחווה למנהל ג'ים סימפסון ולחברת הניהול שלו), ממשיך עם הבלוז האיטי והמפואר BRING IT ON HOME שבו קלמפסון שופך נשמה עם צלילים מלטפים שנשמעים כמו בכי של מלאכים, המפוחית נשמעת ברורה וקרובה וקולו של קלמפסון חוצב את הדרך כהלכה. גם לד זפלין עשו לזה אז ביצוע בסיום תקליטם השני. ברור לי שהתקליט הזה נשמע היום, יחסית, כמו עוד תקליט בלוז-לבן משטף התקליטים שיצאו אז - בקרייז הבום בלוז הבריטי. אבל אופן ההקלטה והנגינה בו ממש מהנה עבורי.

עיתון RECORD MIRROR כתב בספטמבר 1969: "בימים האלה שבהם הג'אז-רוק הוא דבר אופנתי מאד, להקת בייקרלו היא הרכב טוב יותר מהרבה אחרים בתחום. הם עושים שימוש נרחב בתפקידי כלי הקשה ג'אזיים עם שילוב חומר מוזיקלי בינוני למדי. אך סך הכל מדובר פה בלהקה שהיא באמת איכותית".

מיד לאחר צאת האלבום התפרקה הלהקה וקלמפסון החל לערוך חזרות להקמת שלישייה חדשה עם הבסיסט דייב פג והמתופף קוזי פאוואל. השלישייה הזו אף הופיעה שתי הופעות תחת השם BAKERLOO אך העניין התפוגג כשקלמפסון נטש את הספינה לטובת הצטרפות ללהקת קולוסיאום כמחליפו של ג'יימס לית'רלנד, שם הגיע לשיאים מוזיקליים פנומנליים באלבומים כמו DAUGHTER OF TIME. בהמשך הדרך, בשנת 1971, הוא החליף את פיטר פרמפטון בלהקת ההארד-רוק המפלצתית HUMBLE PIE לצד סטיב מריוט, והוכיח סופית שמקומו בפסגת נגני הגיטרה של עולם הרוק.

לאחר פירוק 'בייקרלו' הקימו בייקר ופול את להקת MAY BLITZ. אך שני אלה פרשו מהלהקה עוד לפני שהקליטה את אלבומה הראשון. בייקר ניגן בגלגול המוקדם של סופרטרמפ, שנקרא אז DADDY, עוד בסוף שנת 1969. לאחר שעזב אותם הוא הצטרף לאוריה היפ כדי להקליט את יצירת הפאר SALISBURY בשנת 1970. פול הבסיסט עבר בינתיים לנגן עבור האורגניסט גרהאם בונד והוסיף עוד פרק מפואר לרזומה של החבורה הזו. וכך, למרות שהרומן של בייקרלו ארך בקושי שנה אחת, האלבום הבודד שהותירו מאחוריהם נותר עד היום פנינה זוהרת במיוחד במדף הבלוז-רוק הבריטי.

וחוץ מזה, יום למחרת יום הולדתו, בשנת 2023, קלמפסון התייצב על הבמה בתל אביב, עם קולוסאום, והעניק הופעה בלתי נשכחת. אז זכיתי גם לאחל לו שם מזל טוב ולשאול אותו עוד כמה שאלות שעניינו אותי. הוא ענה על הכל בשמחה רבה. הראש שלי עדיין מהדהד עם הצלילים שהוא ניגן לי שם.

גם זה קרה ב-5 בספטמבר. מהקלטות היסטוריות ועד תאונות כמעט קטלניות, מהופעות אחרונות ועד לידות של מוזיקאים דגולים. קבלו הצצה אל מאחורי הקלעים של עולם הרוק, עם קצת הומור, הרבה נוסטלגיה והמון מוזיקה טובה.

הגיטרה הבוכייה של קלפטון והביטלס

השנה היא 1968, והמתח באולפני EMI בלונדון, שם מקליטים חברי הביטלס את "האלבום הלבן" שלהם – מגיע לנקודת רתיחה. הסשנים של האלבום הזה היו מתוחים ומתישים במיוחד, עד כדי כך שרינגו סטאר אפילו עזב בזעם את הלהקה ואת האולפן לשבועיים ימים זמן קצר קודם לכן. ג'ורג' האריסון, שחש תסכול עמוק מהאווירה העכורה ומהיחס של חבריו לשירו החדש, WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS (שיר שנולד לאחר שהחליט לפתוח ספר סיני עתיק בשם I CHING באופן אקראי לחלוטין ולכתוב שיר על בסיס המילים הראשונות שצדו את עיניו), מחליט לעשות מעשה. הוא מזמין לאולפן את חברו הטוב, גיטריסט בשם אריק קלפטון מלהקת CREAM. השניים נסעו יחד ברכב מסארי ללונדון, וג'ורג' פשוט שלף אותו מהדרך ישר לתוך קן הצרעות של הביטלס באולפן.

והנוכחות של קלפטון באולפן שינתה את הדינמיקה באופן מיידי. פול, ג'ון ורינגו, שהיו רגילים להתווכח בינם לבין עצמם, התנהגו למופת והפגינו מקצועיות שיא – כי לפעמים כל מה שצריך כדי להרגיע אגואים מנופחים זה אורח רם-מעלה בסלון, שפתאום גורם לכולם להוציא את הנימוסים הבריטיים היפים. 

קלפטון, מצדו, היה מעט הססן. "אף אחד לא מתארח בתקליטים של הביטלס," אמר להאריסון, אך שוכנע לבסוף כשחברו אמר לו, "זה השיר שלי!". הוא ניגן סולו גיטרה מהפנט על גיטרת גיבסון לס פול אדומה ויפהפייה שכינויה היה LUCY (גיטרה שקלפטון בעצמו העניק לג'ורג' במתנה זמן קצר קודם לכן!), סולו שהפך לאחד המפורסמים והאהובים בתולדות הרוק. באופן אירוני, בהשמעות הראשונות נשמע הסולו "לא מספיק ביטלסי" בעיניו של האריסון, והוא עבר עיבוד נוסף כדי לקבל את הצליל המהדהד והמוכר שלו. המפיק כריס תומאס והטכנאי קן סקוט לקחו את ערוץ הגיטרה והעבירו אותו דרך מניפולציית סאונד מיוחדת של הכפלה וסחרור עדין של התדרים, כדי להעניק לסולו את אותו גוון רוטט שהפך לאגדה. אגב, שמו של קלפטון לא הופיע במקור בקרדיטים על גבי עטיפת האלבום בגלל סבך חוזים מול חברת התקליטים שלו, אבל את טביעת האצבע הבלתי נשכחת שלו אי אפשר לפספס בשום צורה. כך נולד שיתוף פעולה היסטורי שהוכיח שלפעמים, כל מה שצריך זה חבר טוב וגיטרה בוכה.

זפלין בפריס: ההופעה שלא הייתה והביקורות שכן

שנה לאחר מכן, ב-1969, להקת לד זפלין הגיעה לפריס כדי להצטלם לתוכנית הטלוויזיה הצרפתית TOUS EN SCENE. החבר'ה היו אז בתחילת דרכם המטאורית, רעבים, חסרי מעצורים ומלאי עוצמה מחשמלת. על פי דיווחים, במהלך הצילומים ניגנה הלהקה גם את השירים GOOD TIMES BAD TIMES ו-WHOLE LOTTA LOVE, קטעים שלצערי לא שודרו מעולם. אם הדבר נכון, זו הייתה הפעם הראשונה שהקהל באירופה נחשף לביצוע חי של המנון הרוק העתידי – שיר שכלל לא יצא עדיין באופן רשמי, שכן האלבום המופתי LED ZEPPELIN II יצא לחנויות רק בחודש אוקטובר של אותה שנה.

אך הסיפור לא נגמר כאן. לאחר הצילומים, תוכננה ללהקה הופעת פרומו מיוחדת בתוך זירת איגרוף, מול בכירי תעשיית המוזיקה הצרפתית. גיטריסט הלהקה, ג'ימי פייג', היה נרגש במיוחד, לאו דווקא בגלל ההופעה, אלא בגלל השמועה שהשחקנית המהפנטת בריז'יט בארדו תכבד את האירוע בנוכחותה. בינינו, מי יכול להאשים אותו? כל גיטריסט בריטי צעיר בסוף הסיקסטיז היה מוכן לנגן גם בתוך לוע של הר געש רק כדי לקבל חיוך מבארדו! לדאבונו של פייג', ההופעה בוטלה ברגע האחרון מכיוון שהתברר שאי אפשר להכניס את ציוד ההגברה המפלצתי של הלהקה לתוך הזירה. האם זה הפריע לעיתונאים הצרפתים? כלל וכלל לא. למחרת, התפרסמו בעיתונים המקומיים ביקורות נלהבות ומהללות על ההופעה המחשמלת בזירת האיגרוף, הופעה שכמובן מעולם לא התקיימה.

במקום לשבת ולבכות על הביטול, רוברט פלאנט וג'ון פול ג'ונס ניצלו את הערב שהתפנה להם והלכו למועדון לילה בשם ROCK AND ROLL CIRCUS. שם הם עלו לבמה לג'אם עם מארק טובלי וז'אק גראנדט, הגיטריסט והבסיסט של להקת הרוק הצרפתית VARIATIONS.

ג'ון לנון, המשקפיים העגולים והמלחמה

בשנת 1966, ג'ון לנון טס להנובר, גרמניה, כדי להצטלם לסרטו של ריצ'רד לסטר, HOW I WON THE WAR. זו הייתה הפעם הראשונה שג'ון יצא לצלם פרויקט עצמאי ללא שאר חברי הביטלס, בדיוק בתקופה שבה הלהקה קיבלה את ההחלטה ההיסטורית להפסיק להופיע לתמיד על הבמות. לצורך תפקידו בסרט בדמות החייל גריפוויד, לנון נדרש לקצוץ את מחלפות ראשו בתספורת צבאית קצרה שעוררה סערה רבתי בקרב המעריצים, וגם להרכיב משקפי ראייה עגולים, מהסוג הפשוט והזול שסופק אז על ידי שירותי הבריאות הלאומיים בבריטניה.

לנון, שהיה קצר רואי אך נמנע עד אז מהרכבת משקפיים בפומבי בשל חוסר ביטחון נעורים טיפוסי, התאהב במראה החדש. הוא גילה שהמשקפיים לא רק עוזרים לו לראות טוב יותר, אלא גם מעניקים לו מראה אינטלקטואלי וייחודי. מאותו רגע, המשקפיים העגולים הפכו לסמלו המסחרי המובהק, פריט אופנתי שזוהה איתו יותר מכל דבר אחר וחיזק את תדמיתו כאמן ואיש רוח. ויש גם בונוס מוזיקלי אדיר: באותה תקופת צילומים בספרד, ברגעים שבהם ישב לבדו בדירתו השכורה, לקח לנון את הגיטרה האקוסטית והחל לחבר את השיר STRAWBERRY FIELDS FOREVER.

הימים האחרונים של הנדריקס

בשנת 1970 גילה ג'ימי הנדריקס לעיתון מלודי מייקר את תוכניותיו המוזיקליות לעתיד: "הכל הפך למעגל שלם ואני עכשיו במקום בו התחלתי. כשסיבוב ההופעות האמריקני האחרון הסתיים, רציתי להתרחק לזמן מה ולשכוח את הכל. אז התחלתי לחשוב על העתיד. הניצוץ שנוצר על ידי הביטלס הגיע לסופו. משהו חדש עתיד לבוא, וג'ימי הנדריקס יהיה שם. אני רוצה להקים להקה גדולה עתירת מוזיקאים מוכשרים, שאוכל לנהל ולכתוב עבורה. זה יהיה משהו שבאמצעותו נפתח את מוחם של האנשים. אני אוהב את המוזיקה של שטראוס וואגנר. הם ממש טובים, ולדעתי הם הולכים להרכיב את הבסיס של המוזיקה שלי. זו תהיה מוזיקת ​​שמיים מערבית ומתוקה. זו תהיה מוזיקת אופיום ותצטרכו להביא אופיום משלכם. אני מסכים שזה יכול להיות משהו בקווים דומים למוזיקה של פינק פלויד. הם לא יודעים זאת, אבל הם המדענים המטורפים של היום והגיל הזה".

למחרת צאת הגיליון, נערכה הופעתו המלאה האחרונה של הנדריקס לפני מותו. ההופעה הזו, שהתקיימה בפסטיבל באוויר הפתוח באי פהמרן שבגרמניה בתוך סופת רוחות וגשם זלעפות, הייתה שירת הברבור הבימתית של אשף הגיטרה. הלב נחמץ כשקוראים את המילים הללו ורואים כמה רעב יצירתי, חזון והתרגשות עוד פיעמו בו: הוא רק חנך שבועות ספורים קודם לכן את אולפני ההקלטות החלוציים שלו, ELECTRIC LADY STUDIOS בניו יורק, ותכנן שיתופי פעולה פורצי דרך עם מאסטרו הג'אז גיל אוונס ואפילו עם מיילס דייוויס. למרבה הטרגדיה, פחות משבועיים לאחר פרסום הראיון, ב-18 בספטמבר 1970, ג'ימי הלך לעולמו בלונדון בגיל 27 בלבד.

עוד אירועים בולטים:

ימי הולדת: אי אפשר לציין את ימי ההולדת של ה-5 בספטמבר בלי להסיר את הכובע בפני באדי מיילס (1946), שניגן עם הנדריקס ב-BAND OF GYPSYS (וגם הנהיג את להקת THE BUDDY MILES EXPRESS המשובחת), ג'יימי אולדייקר (1946), מתופפו של אריק קלפטון בשנות השבעים שנתן את הגרוב לאלבומים קלאסיים כמו 461 OCEAN BOULEVARD ו-SLOWHAND, מיק אנדרווד (1946), האיש שהכיר בין ריצ'י בלאקמור לאיאן גילן ובכך יצר את דיפ פרפל, וריקי פאטאר (1952), שהיה חבר בביץ' בויז וגילם את דמותו של ג'ורג' האריסון בפרודיית הביטלס המבריקה THE RUTLES (בתור הדמות סטיג או'הרה). מזל טוב גם לדין פורד (1946), סולן להקת מרמלדה שקולו הנפלא כיכב בלהיט הענק REFLECTIONS OF MY LIFE, לסקסופוניסט והנשפן מל קולינס (1947) מלהקת קינג קרימזון (שניגן גם עם קאמל, דייר סטרייטס ואלן פארסונס פרוג'קט), ולדוויזיל זאפה (1969), בנו הגיטריסט המוכשר של פרנק זאפה שעושה עבודת קודש וממשיך לנגן את המוזיקה המורכבת של אביו ברחבי העולם.

הקלטות היסטוריות:

בשנת 1967 הביטלס החלו להקליט את יצירת המופת הפסיכדלית I AM THE WALRUS, שיר שנולד לאחר שג'ון לנון קיבל מכתב מתלמיד בבית ספרו הישן, שסיפר לו כי המורה לספרות מנתח את שירי הביטלס בכיתה. ג'ון, בחוש ההומור העוקצני שלו, החליט לכתוב בכוונה רצף של משפטים הזויים, נונסנסיים ובלתי ניתנים לפענוח רק כדי לשגע את החוקרים והמורים! 

ובשנת 1970 ג'ניס ג'ופלין נכנסה לאולפן כדי להקליט את הביצוע האלמותי שלה לשירו של כריס כריסטופרסון, ME AND BOBBY MCGEE. זה קרה בסך הכל כחודש לפני מותה הטרגי. כריס כריסטופרסון סיפר מאוחר יותר שהוא מעולם לא שמע את הביצוע שלה עד אחרי לכתה; המפיק קלייב דייוויס השמיע לו את ההקלטה לראשונה רק לאחר מותה, וכריסטופרסון פשוט צעד המום ובכה ברחובות לוס אנג'לס. השיר, שנכלל באלבום המופת PEARL, הפך ללהיט ענק שכבש את המקום הראשון במצעד האמריקאי.

טרגדיה ממש אצל ווישבון אש:

במהלך הופעה של להקת WISHBONE ASH באוסטין, טקסס בשנת 1971, נרצח מוכר נקניקיות בן 32 בשם פרנסיסקו קראסו. האירוע הטראומטי היווה השראה לשירם ROCK'N'ROLL WIDOW שנכלל באלבומם WISHBONE FOUR משנת 1973. חברי הלהקה, שהיו רגילים לקסם המלודי של הגיטרות הכפולות שלהם, היו מזועזעים מהמפגש הישיר והאלים עם פשע ברחובות אמריקה, והשיר ביטא היטב את תחושת האובדן וההלם.

ריח של סכנה:

גיטריסט להקת לינירד סקינירד, גארי רוסינגטון, נפצע קשה בתאונת דרכים בשנת 1976 לאחר שנרדם על ההגה והתנגש בעץ. התאונה, שהייתה אחת מני רבות בחייו הסוערים, העניקה השראה לשיר המצמרר THAT SMELL, העוסק בהרס העצמי ובסכנות אורח החיים של הלהקה. הסולן רוני ואן זאנט זעם על חבריו ללהקה עקב השימוש המופרז באלכוהול ובסמים, וכתב את המילים ככתובת אזהרה בוערת על הקיר המכוונת ישירות לרוסינגטון (שאף נקנס על ידי רוני ב-5,000 דולר על עיכוב סיבוב ההופעות). השורה "ריח המוות מקיף אותך" הפכה למצמררת ונבואית שבעתיים כשהשיר יצא באלבום STREET SURVIVORS באוקטובר 1977, ימים ספורים לפני התרסקות המטוס הקטלנית. 

ובשנת 1978 יצא תקליט ללהקת לינירד סקינירד בשם SKYNYRD'S FIRST... AND LAST, אוסף הקלטות נדירות משנותיה המוקדמות של הלהקה, שהוקלטו באולפני MUSCLE SHOALS האגדיים באלבמה בתחילת שנות השבעים, לפני שזכתה להצלחה. התקליט יצא פחות משנה לאחר התרסקות המטוס הטרגית שגבתה את חיי חברי הלהקה רוני ואן זאנט, סטיב גיינס וקאסי גיינס, והיווה הצצה מרגשת ונוגעת ללב לתחילת דרכה של אחת הלהקות הגדולות בתולדות הרוק הדרומי.

הדלתות המאוהבות ו... היי, מי נוהג פה ללא רשיון?!

בשנת 1968 צילמו חברי THE DOORS קליפ באנגליה לתוכנית TOP OF THE POPS עם השיר HELLO I LOVE YOU. השיר, שהפך ללהיט ענק שכבש את המקום הראשון בארצות הברית, לווה בלא מעט האשמות לפיהן המקצב והמבנה שלו הועתקו ישירות מהשיר ALL DAY AND ALL OF THE NIGHT של להקת הקינקס – טענות שהובילו בסופו של דבר להסדר לפיו ריי דייוויס קיבל נתח מתמלוגי השיר באנגליה. 

ובאותו יום של 1968 נערך אירוע מכוניות מירוץ לצדקה בוומבלי שבלונדון. אחד המשתתפים היה מתופף להקת המי, קית' מון, שלא היה לו אז רשיון נהיגה. תודו שזה הכי קית' מון שיש: לעלות על מסלול מירוצים תחרותי כשאין לך אפילו רישיון נהיגה כחוק! עבור איש שהתחביב העיקרי שלו היה להשליך טלוויזיות מחלונות ולהטביע מכוניות בבריכות, חוקי התנועה של הוד מלכותה היו כנראה בגדר המלצה בלבד.

הגיטרה הבוערת:

גיטרת הפנדר סטראטוקסטר הראשונה שהעלה ג'ימי הנדריקס באש על הבמה נמכרה בשנת 2008 במכירה פומבית בלונדון תמורת 575,000 דולר, סכום נמוך משמעותית מהציפיות המוקדמות. מדובר באותה גיטרת פנדר סטראטוקסטר שנת 1965 שהנדריקס הצית במועדון אסטוריה בלונדון במרץ 1967 בעזרת נוזל מצתים. ג'ימי אמנם נכווה קלות באצבעותיו ונזקק לטיפול בבית חולים, אך הרגע הזה חקק את שמו באותיות של אש בתולדות הרוק. קצת לפני שחזר על התעלול בפסטיבל מונטריי.

קול רם יותר מאהבה:

להקת הגראנג' מסיאטל, סאונדגארדן, שחררה בשנת 1989 את התקליט LOUDER THAN LOVE, שהיה תקליט הגראנג' הראשון שיצא בחברת תקליטים גדולה (A&M RECORDS) וסלל את הדרך לפריצה הגדולה של הסצנה כולה עוד לפני שנירוונה כבשה את העולם. האלבום הציג לראווה את מנעד ארבע האוקטבות הפראי של כריס קורנל ואת הריפים הכבדים שהושפעו רבות מבלאק סאבאת'. אגב, שמו המקורי של האלבום היה אמור להיות LOUDER THAN SHIT, אך בחברת התקליטים נבהלו מעט והוחלט לרכך את השם ברגע האחרון.

ג'יימס טיילור והפציעה הקשה:

בשנת 1971 נפצע ג'יימס טיילור בידו הימנית לאחר שהתעסק עם מכונה בחווה שלו, במסצ'וסטס. פאניקה נרשמה במשרד הניהול של הזמר בניו יורק עם הטלפון שבישר את המקרה. אף היה חשש כי טיילור עלול לאבד את ידו. אך רופא שבדק אותו הרגיע כי זה פצע עמוק אך לא קריטי. הפציעה גרמה לדחיית שלושה מופעים סולד-אאוט בקרנגי הול. עבור אמן שסגנון הפריטה העדין והייחודי שלו על גיטרה אקוסטית הוביל את כל גל זמרי הפולק-רוק של ראשית הסבנטיז, זו הייתה סכנה מוחשית לסיום הקריירה, אך למרבה המזל היד נרפאה והצלילים המרגשים נמשכו.

עוד תופינים:

בשנת 1972 קיבלה להקת הרוק המתקדם הבריטית אמרסון, לייק ופאלמר תקליט זהב על אלבומה הרביעי שנקרא TRILOGY. האלבום הנפלא הזה כלל בין היתר את הלהיט האקוסטי המקסים FROM THE BEGINNING, לצד העיבוד הווירטואוזי והסוחף לקטע HOEDOWN של המלחין אהרן קופלנד. ובשנת 1964 יצא בארה"ב התקליטון DO WAH DIDDY DIDDY של להקת מנפרד מאן הבריטית – שיר מדבק במיוחד שנכתב בידי ג'ף בארי ואלי גרינוויץ' והוקלט במקור על ידי להקת הבנות THE EXCITERS, אך דווקא הגרסה של הבריטים הפכה ללהיט ענק שכבש את הפסגה באמריקה. הלהקה הופיעה באותו יום באירוע פרטי עבור לורד פישר ב-THETFORD, אנגליה. ובשנת 1971 הופיע ואן מוריסון באולפני PACIFIC HIGH בסן פרנסיסקו. ההקלטה הועברה לשידור בתחנת הרדיו KSAN.

אלבום חדש לרולינג סטונס ושמו A BIGGER BANG.

ב-5 בספטמבר בשנת 2005 יצא האלבום הזה, הוא לא נמכר היטב בארה"ב, אך זה לא פגע במכירות סיבוב ההופעות שבא אחריו. ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו אז: "בואו פשוט נודה בזה - זה לא אלבום רולינג סטונס טוב בהשוואה לעבודותיהם האחרונות. לא, זה הוא רק אלבום של רולינג סטונס משובחים, ללא התנצלויות הכרחיות, בפעם הראשונה מזה כמה עשורים. 16 השירים בדיסק הזה, אלבום האולפן הראשון שלהם מזה שמונה שנים, מסמנים את שיתוף הפעולה הקרוב ביותר בין מיק ג'אגר לקית' ריצ'רדס מזה עידנים - הם כתבו רבים מהם , קרובים מאד זה לזה, עם גיטרות אקוסטיות בזמן שחיכו שצ'רלי ווטס יחלים מהטיפול בסרטן בגרון. בין אם הם מונעים על ידי האחווה התחרותית הידועה לשמצה שלהם או בהשראת בן הזוג המבוגר יותר שלהם בלהקה עם איום מול תמותה, התוצאות נשמעות כמו מאמץ אמיתי של להקה - משוחררות, מרושעות וחיות.

המפתח כאן נובע מהכניעה לגרוב. רוב הרצועות בנויות סביב הניצוץ, שאין דומה לו, שנדלק כשהגיטרה של קית' והתופים של צ'רלי ננעלים בקצב. מעולם לא היה עוד צוות שיכול להניע להקה כמו השניים האלו, אבל בעבודה שלאחר שנות השבעים הקסם הזה נקבר בדרך כלל בתערובת. פה הסטונס חוזרים לעצמם בתור להקת הרוק הגדולה בעולם, ולא רק בתור המופע הכי גדול בעולם. מיק וקית' תמיד אמרו שהם רוצים להזדקן כמו הבלוזמנים שהם מעריצים, ופה הם סוף סוף מבינים איך: האלבום מתענג על הבוגי של צ'אק ברי ומביא את הרית'ם אנד בלוז הקלאסי שתמיד היו נשמת אפם. הקול של ג'אגר לכל אורכו הוא נוקאאוט, עמוק ועוצמתי יותר ממה שנראה אפשרי אחרי ארבעים פלוס שנות טלטול של המיקרופון. עם זאת , הנושא באלבום, למרבה המזל, קצת פחות בוגר. האלבום נצמד בעיקר לטריטוריה מוכרת של הסטונס: להיות שבורי לב ושוברי לבבות, עם הרוע שנשים (ולפעמים, גברים) עושות. על ידי החזרה לשורשים שלהם ואימוץ גילם, הסטנס הוציאו אלבום שהוא יורש ראוי שלהם. יצירות מופת. ג'אגר וריצ'רדס עדיין עומדים - זקנים נרגנים ובלוזיסטיים והם עונדים את התואר הזה היטב".

הפייטן, הגלריה והסערה. ב-5 בספטמבר בשנת 1975 יצא באנגליה תקליט חדש ללהקת ג'ת'רו טול ושמו MINSTREL IN THE GALLERY. ואיזה תקליט מופתי זה היה! תאמינו לי, מדובר באחד מרגעי השיא המרתקים, המורכבים והאישיים ביותר בדיסקוגרפיה של הלהקה הנפלאה הזו.

יש בתקליט הזה שילוב מהפנט בין זעם מחשמל לפגיעות אקוסטית חשופה, כזה שתופס בגרון ולא מרפה עד שריקת הסיום. כחובב מושבע של הלהקה, אני תמיד מוצא את עצמי חוזר אל הצלילים שלו ומתפעל מחדש מהעוצמה ומהתעוזה שהיו לחבורה הזו באותם ימים. לדעתי האישית והנלהבת, התקליט הנפלא הזה מסמן את תחילתה של סדרה ארוכה ומרתקת של מה שאני קורא לה אלבומי "שיר אחד": התקליטים הללו נכתבו לרוב סביב רצועת נושא מרכזית אחת שהתגלתה גם כטובה ביותר באלבום, ובדרך כלל גם הפכה לשיר הנושא שלו!

אז מה עושה כוכב רוק בשיא תהילתו כשהוא רוכש בית חדש ומפואר? אם קוראים לך איאן אנדרסון, התשובה היא כנראה לא מה שחשבתם. בשנת 1974, בעוד עולם המוזיקה עוקב אחר כל צעד של להקת ג'ת'רו טול, דיווח מגזין המוזיקה האמריקאי HIT PARADER שסולן הלהקה קנה לעצמו בית חדש, אך במקום לפרוק ארגזים, הוא עשה את המהלך ההפוך: מכר את דירתו הקודמת, ארז מזוודה אחת ועבר לגור בבית מלון למשך שנה שלמה. זו לא הייתה גחמה של רגע, אלא החלטה יצירתית מודעת של אמן שחיפש השראה במקומות הכי לא צפויים. "המוזיקה שלי נכתבת טוב יותר בבתי מלון מאשר במקום בו אני מעמיד פנים כאילו זה הבית שלי", הסביר אז אנדרסון בפשטות. "אני לא חושב על מכירות תקליטים או למלא אצטדיונים. מה שמעניין אותי זה ליצור תקליטים שמעניינים אותי. בשבילי זה די והותר". תודו שיש בזה משהו גאוני ומשעשע להפליא: בעוד כל כוכבי הרוק הבריטיים התחרו ביניהם מי יקנה אחוזה גדולה יותר עם בריכה בצורת גיטרה, אנדרסון העדיף להרגיש נווד נטול שורשים, לבד עם הגיטרה האקוסטית והמזוודה בין חדרים זרים.

השהות הזו בין קירות אנונימיים של מלונות הולידה את אחד התקליטים המורכבים והחשופים יותר של הלהקה. בין סוף דצמבר 1974 לסוף ינואר 1975, אנדרסון שקד על כתיבת השירים החדשים. אפילו אווירת חג המולד לא הצליחה להשכיח את העצבות והכעס שבעבעו בתוכו וזלגו ישירות אל דפי התווים. התוצאה הייתה MINSTREL IN THE GALLERY, יצירה שהפכה למראה מדויקת של להקה גאונית על סף התפרקות. מתחת לפני השטח הסתתרה דרמה אישית קורעת לב. אנדרסון התמודד באותם ימים ממש עם גירושיו הכואבים מאשתו הראשונה, ג'ני פרנקס – אותה אישה שרק ארבע שנים קודם לכן כתבה איתו את המילים ליצירת המופת AQUALUNG. הפרידה הותירה אותו פגוע, ציני ומלא מרירות, והתחושות הללו הפכו לדלק הבעירה של השירים החדשים. איאן אמנם עדיין עוסק בכמה נושאים חברתיים פה ושם, אבל הרוב מסונן דרך הרגשות העמוקים והאישיים שלו, ולא מעט מהשירים ממש מוקדשים לגירושיו הטריים. למרות הכל, אני פשוט מטורף על הרוח הכללית של התקליט, כי אני כל כך אוהב את הצלילים של הגיטרה האקוסטית והחליל שכאן. והלהקה שמסביב לזה? כמה צבע! כמה יופי! כמה אלגנטיות ודיוק!

באביב של 1975, עזבה הלהקה את אנגליה הערפילית לטובת השמש של מונטה קרלו. המעבר לשם לא נבע רק מחיפוש אחר שמש, אלא גם מבריחה ממיסי העתק הדרקוניים של ממשלת בריטניה באותה תקופה, שהגיעו עד 98% על הכנסות מהשקעות!, מה שהפך את חברי ג'ת'רו טול – בדיוק כמו את חברי הרולינג סטונס לפניהם – ל"גולי מס". שם המתין להם צעצוע חדש ויקר: אולפן הקלטות נייד משוכלל שהותקן במשאית, שזכה לשם MAISON ROUGE MOBILE STUDIO, ובו קונסולת הקלטה חדישה עם 24 ערוצים.

ההקלטות בפועל התקיימו באולם הגדול של מלון PRINCE OF WALES HOTEL במונטה קרלו, שבו הייתה מרפסת כזו בדיוק של מנסטרלים ששרו למלוכה, כאשר הכבלים הארוכים העבירו את הצלילים אל האולפן הנייד שחנה בחוץ. סידור זה העניק ללהקה חופש אדיר למקם את כלי הנגינה בחלל הגדול, והתוצאה הייתה סאונד עשיר וייחודי. אנדרסון עצמו ציין מאוחר יותר שזהו אחד התקליטים עם הסאונד הטוב ביותר שהלהקה אי פעם יצרה. בתקופה זו הוא ראה את עצמו כדמות הפייטן הנודד, ה-MINSTREL, שניצב לבדו על הבמה, מנותק מחבריו. אנדרסון גם לא הסתיר את סלידתו מהאווירה הנהנתנית של מונקו, ותיאר לימים בהומור עוקצני עד כמה נגעל מ"אנשי החברה הגבוהה והמכוערים ששכבו על החוף ביהירות מגוחכת" – גועל שחלחל ישירות לטקסטים הביקורתיים שלו.

אך בעוד המוזיקה הגיעה לגבהים חדשים, האווירה בתוך הלהקה צללה לשפל חסר תקדים. אם מעריצי הלהקה חיפשו בתקליט הזה את הדינמיקה הקבוצתית המהודקת שאפיינה אותם בעבר, הם התקשו למצוא אותה. תמונות היח"צ שליוו את התקליט שיקפו מציאות עגומה: במקום החיוכים והחיוניות שאפיינו אותם תמיד, נראו חברי הלהקה קודרים, עייפים ונטולי שמחת חיים. התשישות והמרירות של סיבובי ההופעות הבלתי פוסקים החלו לחלחל עמוק פנימה, והסדקים במבנה הלהקה הפכו לבקיעים. המשברים האישיים איימו לקרוע את הלהקה לגזרים. הבסיסט ג'פרי האמונד האמונד, שהיה בכלל צייר מוכשר שהצטרף ללהקה כמעט במקרה, החל להישבר תחת הלחץ של נגינת קטעים מורכבים. הוא לא קרא תווים, ונאלץ ללמוד כל תפקיד בעל פה, מה שהפך כל ביצוע למבחן זיכרון מתיש. במקביל, קלידן הלהקה, ג'ון אוון, החל לאבד את העניין בלהיות בלהקת רוק. הוא כבר לא אהב להקשיב לרוק וכל שרצה זה רק לנגן קטעים של בטהובן. התסכול הזה הוביל אותו לשתות אלכוהול מעבר לנורמה, דבר שהוביל לפירוק נישואיו. מתופף הלהקה, בארימור בארלו, חווה תסכולים משלו והביע את אי סיפוקו במריבות רבות שנהג לעשות עם שאר חברי הלהקה. הוא אמר מאוחר יותר להגנתו שהוא היה זה שנאלץ להיות הדובר של שאר חברי הלהקה ולהתמודד מול אנדרסון כשבא להציג לו את הבעיות של האחרים. בקיצור, הרמוניה לא שררה בלהקת ג'ת'רו טול בעת הכנת התקליט הזה.

המתח הזה בא לידי ביטוי במוזיקה עצמה. התקליט הוא הקוטבי ביותר בדיסקוגרפיה של ג'ת'רו טול עד אז, עם ניגוד חד וברור בין קטעי פולק אקוסטיים, שקטים ואינטימיים, לבין התפרצויות רוק כבדות וחשמליות. הקוטביות הזו הזכירה למאזינים את התקליט AQUALUNG שיצא ארבע שנים קודם לכן. השילוב הזה הוביל רבים לקטלג את התקליט כפולק-רוק, בסגנון של להקות כמו רנסאנס או FAIRPORT CONVENTION. אבל אל תטעו: למרות הניחוח הפולקי העדין, כשהגיטריסט מרטין באר מחבר את הגיבסון לס פול שלו למגבר - התוצאה היא רוק כבד בועט ומשובח מהמעלה הראשונה!

התקליט נפתח עם שיר הנושא, קטע אוטוביוגרפי וחושפני בו אנדרסון כמעט מתלחשש עם עצמו, עד שקולו של המתזמר דייוויד פאלמר מכריז על הופעת הלהקה בפני הלורד והליידי. הגיטריסט מרטין באר תורם לשיר ריף גיטרה כבד ובלתי נשכח. משם, התקליט לוקח את המאזין למסע מזגזג בין קטעי סולו אקוסטיים של אנדרסון לבין קטעי אנסמבל רועשים ומהודקים. שיר הנושא של התקליט יצא לאחר מכן, בגרסה ערוכה, על גבי תקליטון וצד ב' שלו הכיל קטע יפהפה שלא נכלל בתקליט בשם SUMMERDAY SANDS. איזה גרוב חשמלי ענק ובלתי ניתן לעצירה יש בשיר הנושא הזה! זה מכה בי חזק בכל פעם.

הקטע השני בתקליט, COLD WIND TO VALHALLA, שואב את השראתו מהמיתולוגיה הנורדית, ומציג את אנדרסון בשיא כוחו ככותב וכמבצע. אנדרסון השתמש בדימויים של אודין, הוואלקיריות ועולם המתים של הוויקינגים כמטאפורה לבריחה מהכאב האישי ומהתשישות הנפשית שאחזה בו. הפריטה האקוסטית המהירה שלו בגיטרה מתחלפת לפתע בדהרת רוק סוחפת ורבת עוצמה. בכלל, אנדרסון הוא נגן גיטרה אקוסטית מהטובים יותר שיש, לטעמי, בעולם הפרוג רוק. נראה לי שסטיב האו עוקף אותו - אבל אנדרסון לא פרייאר כלל וכלל!

מיד אחריו מגיע בתקליט BLACK SATIN DANCER, יצירה מפותלת וחושנית להפליא. השיר נפתח בנגינת פסנתר עדינה וחליל מלנכולי, ומספק תיאור לילי של מפגש אינטימי בחדר מלון. העיבוד התזמורתי של רביעיית המיתרים בניהולו של דייוויד פאלמר מעניק לו רקע קלאסי קודר, לפני שהלהקה מתפרצת באחד הסולואים הכבדים והמבריקים יותר שמרטין באר הקליט אי פעם. ואת הצד הראשון חותמת הבלדה קורעת הלב REQUIEM. כאן אנדרסון ניצב לבדו, כמעט עירום מבחינה רגשית, בליווי גיטרה אקוסטית ומיתרים נוגים בלבד. זהו רקוויאם מפורש וישיר לנישואיו המפורקים. המילים מתארות בדידות קודרת, שירת ציפורים עצובה של בוקר ומגשי ארוחת בוקר קרים – רגע של כנות נדירה שגורם לצמרמורת בכל פעם מחדש.

הצד השני נפתח בקטע האקוסטי המופלא ONE WHITE DUCK / 010 NOTHING AT ALL. מאחורי השם המשונה הזה מסתתר סיפור בריטי טיפוסי עם המון אירוניה עצמית והומור שחור. באותה תקופה בבריטניה היה נהוג לתלות על קירות הסלון שלישיית ברווזי חרסינה מעופפים כקישוט ביתי בורגני. השורה "ברווז לבן אחד על הקיר שלך" מרמזת באירוניה שהקן המשפחתי נהרס, והאישה נותרה לבדה. החלק השני של הכותרת, 010 = NOTHING AT ALL, הוא משחק מתמטי ציני של אנדרסון: אפס בחזקת עשר שווה לאפס מוחלט – רמז לכך שגם אם תכפיל את המאמצים והאהבה, אם אין שם כלום בבסיס, התוצאה תמיד תישאר ריק אחד גדול!

צדו השני של התקליט מוקדש כמעט כולו ליצירה האפית BAKER ST. MUSE, סוויטה בת ארבעה חלקים המתארת התרחשויות בערב אחד ברחוב בייקר המפורסם בלונדון (למה מפורסם? שרלוק הולמס, בוטיק האופנה של הביטלס...). למעשה, על גבי עטיפת התקליט המקורית היצירה מחולקת אפילו לחמישה פרקים: BAKER ST. MUSE, PIG-ME AND THE WHORE, NICE LITTLE TUNE, CRASH-BARRIER WALTZER ו-MOTHER ENGLAND REVERIE. זוהי סוויטה בת כמעט 17 דקות, שבה אנדרסון משוטט ברחוב שבו שכנו משרדי חברת התקליטים CHRYSALIS ודירתו הפרטית, כשהוא מתבונן בזונות, קבצנים, מסעדות הודיות ודמויות שוליים של הכרך הלונדוני.

בתוך היצירה שזר אנדרסון רמזים ממערכת היחסים המתפתחת שלו עם שונה לירויד, שלימים תהפוך לאשתו. המילים - כרגיל - פשוט שולטות! הן מלאות בכל סוגי הדימויים הרודפים והקסומים. ואיזה רגע קומי נפלא מגיע בסוף, כשאנחנו שומעים את איאן מסיים את השיר, מניח את הגיטרה ומנסה לצאת מהאולפן תוך כדי זמזום רק כדי לגלות שהדלת נעולה, מה שגורם לו לצעוק בתסכול שהוא תקוע - כמה שזה סמלי ונהדר! אחרי היצירה הזו, התקליט נחתם עם הקטע הקצרצר GRACE. מדובר במיניאטורה מתוקה ומחויכת בת 50 שניות בלבד – מעין ברכת הודיה קצרה על ארוחת הבוקר ("שלום שמש, שלום שמיים, שלום ליידי שלי, שלוםארוחת בוקר... האם אוכל לקנות את כולכם גם מחר?"). רגע, אז מי זו הליידי הזו שהוא יכול לקנות אותה גם מחר? זה נותר לא פתיר. זה גורם לחשוב.

גם בישראל של שנת 1975, התקליט זכה לתשומת לב רבה. בעיתון להיטון נכתב תחת הכותרת "פייטן ביציע": "האלבום התשיעי של להקת ג'טרו טול, הנקרא 'פייטן ביציע', הוא ללא ספק אחד הטובים ביצירותיהם. לאחר תקופה ארוכה של שפל, חזר איאן אנדרסון לעצמו, והקליט עם הלהקה אלבום במיטב המסורת של ג'טרו טול הישנים והטובים. על צידו השני של האלבום יצירה שלמה ('המוזיאון של רחוב בייקר') שכמה מהמוטיבים שלה נשמעים גם ב'רקוויאם' שבצד הראשון. היצירה החדשה רחוקה מאד מלהיות יצירת רוק, כפי שהיה האלבום 'עבה כלבנה' ואת עיקרה מבצע איאן אנדרסון לבדו עם גיטרה אקוסטית וחלילים ללא ליווי הלהקה. הצד הראשון של התקליט נוטה יותר לכיוון הרוק. והפיזמון 'פייטן ביציע' הוא קצבי ביותר. אחד התקליטים המעולים שיצאו השנה". כן, תמיד משעשע לקרוא את התרגומים העבריים הישנים והחינניים של פעם – "עבה כלבנה" עבור THICK AS A BRICK או "פייטן ביציע"! אגב, בעיתון להיטון כינו אותו "האלבום התשיעי", ככל הנראה משום שספרו גם את אלבום האוסף הכפול LIVING IN THE PAST משנת 1972, אך ברצף אלבומי האולפן הרשמיים היה זה למעשה אלבומם השמיני.

לאחר צאת התקליט, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות לקידומו. בסיומו, קרה הבלתי נמנע. ג'פרי האמונד האמונד הודיע על פרישתו. באחת מפגישות הלהקה, הוא פשוט קם והודיע שהוא עוזב. הופעתו האחרונה התקיימה ב-2 בנובמבר 1975 בג'ורג'יה. הצייר המתוסכל הרגיש שאינו יכול לבטא את עצמו תחת הנהגתו של אנדרסון והעדיף לחזור אל כן הציור. במשך שנים הסתובבה שמועה שהוא שרף את בגדי הבמה המפורסמים שלו בהופעתו האחרונה, אך הוא הכחיש זאת נמרצות וטען שזו המצאה. הוא פשוט חזר לחייו השקטים, התחתן והמשיך לצייר, רחוק מאור הזרקורים. החליפה המפורסמת עם הפסים השחורים-לבנים וגיטרת הבס התואמת נותרו מאז כאחד הסמלים הוויזואליים המזוהים ביותר עם תקופת הזוהר של הלהקה.

במבט לאחור, אנדרסון סיכם את התקופה המורכבת: "מבחינה מוזיקלית, יש דברים די טובים בתקליט הזה, אבל אני חושב שהלהקה סבלה אז. ג'פרי עזב, ג'ון ניגן בלי סוף מוזיקה קלאסית ושתה יותר מדי. הרבה דברים התחילו להתפורר". גם ג'פרי האמונד הודה שהתנתק לחלוטין. "אחרי שעזבתי, הלכתי לראות אותם כשהם הופיעו ליד המקום שבו גרתי. חוץ מזה, לא ממש נשארתי בקשר עם מה שהם עושים. באמת יש לי את החללים העצומים האלה של עשר שנים שבהם אין לי מושג מה קרה בג'ת'רו טול וזה יכול להיות די מביך לפעמים. אפילו בלי לדעת מי היה בלהקה בתקופות שונות בשנות השמונים".

התקליט MINSTREL IN THE GALLERY נותר עד היום יצירת מופת מוזיקלית מיוחדת. בסופו של דבר, הניגוד הבלתי אפשרי הזה בין ייאוש אישי לסערה יצירתית הוא בדיוק מה שהופך את התקליט הזה לפנינה. אם עבר זמן מאז שהאזנתם לו, עשו לעצמכם טובה: תשימו את התקליט על הפטיפון, תגבירו את הווליום, ותנו לקסם של הפייטן ביציע לסחוף אתכם שוב! קניתי אותו גם בוויניל עם הרמיקס הנהדר של סטיבן ווילסון - מאד מומלץ! אבל זה יישמע נהדר גם בהדפסה מוקדמת יותר, ללא ספק.

בלאקמור - האיש בשחור - מביא קשת ראשונה בענן. ב-5 באוגוסט בשנת 1975 יצא התקליט שאישר סופית למעריצי דיפ פרפל כי ריצ'י בלאקמור לא יחזור אליה בקרוב.

הגיטריסט האגדי, עם הסטראטוקאסטר והקפריזות הידועות לשמצה, החליט שנמאס לו לחלוק את אור הזרקורים עם עוד ארבעה ענקים סגולים, ופתח בפרק חדש ומכשף לחלוטין בתולדות הרוק הכבד. האמת? לטעמי זה הוא התקליט החלש ביותר מכל תקליטי ריינבאו בסבנטיז עם רוני ג'יימס דיו כפרונטמן ווקאלי. אז זו הייתה יריית פתיחה חשובה למשהו שהפך להיות קשת בענן ענקית. בלאקמור ניער מעליו את הכבלים החלודים והוכיח לעולם שמוקדם מדי להספיד אותו כדינוזאור זקן. הוא היה חייב את זה לעצמו.

נלך טיפה אחורה; להקת דיפ פרפל עמדה במצב קשה מאד ב-30 במרץ, בשנת 1975. חברי הלהקה הופיעו בהמבורג וידעו כי נותרו להם עוד שלוש הופעות בלבד לעמוד על הבמה עם הגיטריסט, מייסד הלהקה וחוד החנית שלה, ריצ'י בלאקמור. האווירה מאחורי הקלעים הייתה קפואה ומתוחה עד כדי חרם דיבור מוחלט בין בלאקמור לחלק מהחברים. לכן הוחלט באופן ספונטני להקליט את ההופעות האלו, במטרה להוציא בהמשך אלבום כפול. המטרה הייתה לאפשר אופציה להעניק לקהל תקליט נוסף, במידה והלהקה תתפרק לגמרי עם עזיבתו של הגיטריסט. ההקלטות הללו מאותן הופעות אחרונות ראו אור בסופו של דבר בשנת 1976 בתקליט ההופעה MADE IN EUROPE, אבל בזמן אמת העתיד נראה קודר ומעורפל.

ההרכב נעמד יחדיו בפעם האחרונה בפריס ב-7 באפריל 1975. איאן פייס בתופים, גלן יוז בבס, ג'ון לורד באורגן, דייויד קוברדייל בשירה וריצ'י בלאקמור בגיטרה. להקת החימום באותו ערב הייתה ELF, שניגנה באופן מחריש אוזניים וסולנה היה רוני ג'יימס דיו. השיר האחרון שנוגן בהופעה היה HIGHWAY STAR, עם בלאקמור ששבר את הגיטרה שלו לרסיסים. קוברדייל הודה לקהל במילים "אנחנו מקווים לראותכם בהמשך, בצורה כזו או אחרת". בראשו היה דבר אחד ברור - דיפ פרפל לא תתפרק בגלל עזיבתו של הגיטריסט הסורר.

בלאקמור ראה בעזיבתו את האפשרות לעשות דברים, סוף סוף, בדרכו ובתנאיו. נמאס לו לחלוטין מהכיוון הפ'אנקי של יוז וקוברדייל באלבום STORMBRINGER; הוא רצה לחזור לריפים חותכי בשר. הוא לקח עמו את הסולן של ELF, רוני ג'יימס דיו, עם הקול שבקע מריאות מברזל וגרון מהמם, והשניים החלו בהרכבת להקה חדשה. והם החלו לרקוח שירים חדשים. והשירים פה הם אלה שמנצחים. זה הכל במלודיה, לעזאזל! המלודיות כל כך מרשימות שפתאום הנטייה של האלבום ל'רוק דרקונים' פשוט נסלחת, ואפילו מוערכת בטירוף. נכון, דיו חולה על סיפורי פנטזיה עם מלכים, נסיכות ואנשים על הרי כסף (לא במובן של שטרות ומטבעות, כן?), אבל המלודיות וההוקים הם אלה ששמים את האלבום הזה במקום חשוב.

דיו: "הגישה של ריצ'י אמרה שהשילוב שלו איתי יהיה זה שיקבע את אופי הלהקה. זה הביא לכך שהלהקה הזו הייתה שותפות שווה בינינו". זה, כמובן, גרם לשאר הנגנים בלהקה החדשה, שעד לא מזמן היו שותפים עם דיו בלהקת ELF (הבסיסט קרייג גרובר, המתופף גארי דריסקול והקלידן מיקי לי סול), להיות נגני צד ללא אחוזים בשותפות. למעשה, הפרויקט החל בפברואר ובמרץ 1975 באולפני MUSICLAND STUDIOS במינכן בכלל כמחשבה להקליט סינגל סולו לבלאקמור, אך החיבור בין הגיטרה של ריצ'י לגרון העמוק של דיו היה כה מהפנט, עד שהם החליטו במקום ליצור אלבום שלם. דיו בספרו: "ריצ'י ואני עשה המון כשותפים בכתיבת השירים. בגלל זה מצאתי את זה קשה כאשר הכוחות שיהיו - אם אלו הנהלה, חברת תקליטים, סוכני הופעות ויזמים - שהחליטו שזה יהיה הגיוני יותר מבחינה מסחרית לתקן את שם הלהקה ל'הקשת בענן של ריצ'י בלאקמור'. זה גם הפך לשם של האלבום. הבנתי את הנימוק, ברור. אבל זה היה 1975 והאמונה הייתה שאמני רוק אמיתיים לא עושים שום דבר רק בשביל סיבה מסחרית. דיברתי על זה עם ריצ'י, וסוכם שהלהקה תיקרא 'הקשת של ריצ'י בלאקמור ורוני ג'יימס דיו'. אבל כשהאלבום הראשון יצא, זה היה 'הקשת של ריצ'י בלאקמור'! האם זה הפך לסלע מחלוקת בינינו? ובכן, כפי שהייתי שותף בכתיבת כל השירים ושרתי אותם, התשובה הקצרה תהיה כן. אבל מה אעשה? לבכות על זה? בכל מקרה, עד אז זה גם היה מאוחר. יצאנו לדרך".

בלאקמור סירב שהתקליט הזה ייצא בלייבל של דיפ פרפל, שנקרא PURPLE RECORDS. לכן בוצע הסכם חדש, עם מנהלי דיפ פרפל אליהם היה בלאקמור עדיין חתום חוזית, שהתקליט ייצא בחברת תקליטים ושמה OYSTER (שהופצה בידי POLYDOR). התגובות לאלבום הזה נעו בזמנו בין תשבחות לאכזבות. חלק מהמבקרים תהו האם בשביל זה היה שווה לפרק את אחד ההרכבים החזקים בעולם.

היו שציפו מבלאקמור לספק מוצר שיישמע כמו דיפ פרפל, אך התקליט הזה נשמע דווקא קרוב יותר לצליל שלהקת ELF יצרה לפני כן באלבומיה. קולו הרועם של דיו לצד הגיטרה החשמלית של בלאקמור היה שילוב מנצח, אך הפקת התקליט הזה הייתה רזה יחסית בהפקתו של מרטין בירץ', ההוא שהקליט באופן מוצלח את דיפ פרפל בעבר, שנאלץ לעבוד בלוח זמנים צפוף ועם חטיבת קצב שלא ידעה לייצר את הבומבסטיות שהייתה לבלאקמור עם פייס ולורד. הוכחה לכך היא הקשבה לביצועי חלק מהשירים פה בהקלטות בהופעות חיות עם ההרכב שבא לריינבאו לאחר מכן. ההשוואה מביאה את הביצועים האולפניים לצד הפחות מחשמל של העניין. זאת דעתי האישית, כמובן.

יש פה שירים נפלאים כמו TEMPLE OF THE KING האקוסטי באווירתו, שנולד מתוך האהבה הנושנה של בלאקמור למוזיקה של ימי הביניים. דיו יצק לתוכו טקסט פיוטי ועמוק על חיפוש רוחני בהשראת עולם המיסטיקה וקלפי הטארוט, והתוצאה היא פשוט רגע של קסם טהור. זה רק אני שהריף של השיר WHERE DO YOU THINK YOU'RE GOING של דייר סטרייטס נשמע דומה באופן מחשיד לריף הגיטרה פה? שאצרף לפה גם את ריף הגיטרה לשיר "סיוון" של יגאל בשן?

ויש את CATCH THE RAINBOW החלומי והמכשף, שהושפע מ- LITTLE WING של הנדריקס. דיו סיפר בראיונות עימו כי זה השיר שהוא הכי אוהב של ריינבאו. וזה לחלוטין מובן: בלאקמור מלטף שם את מיתרי הסטראטוקאסטר עם שימוש מופתי בידית הווליום שמייצר צליל מלא הבעה, בעוד דיו מגיש שירה שקטה ועוצמתית לחילופין שמרטיטה כל נים בלב. בלאקמור מוריד הילוך, מצניע את כל הקטעים המובנים מאליהם, ומביא משהו שהוא באמת קסום... יש פה עוצמה אדירה! ויש פה גם גירסה אינסטרומנטלית לשיר של היארדבירדס, STILL I'M SAD. בהופעות של ריינבאו שר דיו את המילים של השיר ושם, על הבמה, זה נשמע לי טוב יותר. השיר המקורי משנת 1965 כלל פזמון בסגנון מזמור גרגוריאני, אך כאן בלאקמור לקח אותו לסיבוב חשמלי כבד ודרמטי.

שיר נוסף, שהפך לקלאסיקה של ריינבאו, הוא MAN ON THE SILVER MOUNTAIN. זהו השיר שפתח את האלבום וחרט את הריף הנצחי של בלאקמור בדברי הימים של הרוק הכבד. השיר היה כה יקר ללבו של דיו, עד שהוא נוגן בטקס האזכרה שלו בשנת 2010. דיו: "זה שיר עם סממנים דתיים. האיש על הר הכסף הוא סוג של אל שכולם סוגדים לו ומתחננים בפניו שיירד להושיעם. שימטיר עליהם כסף רב וריפוי ממגפות". זה פשוט טירוף של פתיחה! השיר מתחיל עם ריף פ'אנקי סופר-מגניב שמזכיר במעומעם את SMOKE ON THE WATER, ומלודיית 'פופ-מטאל' ווקאלית מושלמת. והדרך שבה דיו שואג יוצרת הוק בלתי מנוצח! בחיים לא הייתם יכולים לעשות הדבאנגינג ל-STARGAZER באותה פזיזות שאתם עפים פה, ועדיין להרגיש את הוויב הימי-ביניימי עוטף אתכם.

אי אפשר לפסוח גם על SIXTEENTH CENTURY GREENSLEEVES, שמחבר יסודות מלודיים של המאה ה-16 עם כובד משקל של רוק מחשמל, ושהפך לאחד מרגעי השיא הלוהטים בכל הופעה של ההרכב.

וואו, זה כל כך מסעיר לשמוע את דיו שוזר את הצרחות שלו סביב הריף הרוקע של בלאקמור. הבן אדם פשוט לא פוחד ללכת עד הקצה עם השירה שלו. למרות שחריזות כמן HOUR ו-TOWER, על ההתחלה, נשמעות קצת מאולצות לא? אולי הוא היה שר - IT'S ONLY BEEN AN HOUR - SINCE I SANG INSIDE A SHOWER? נו, טוב... עם העוצמה של ההופעות החיות זה עבר טוב יותר.

דווקא השיר שגרם לבלאקמור לפרוש מדיפ פרפל הוא אחד הביצועים החלשים בתקליט הזה, לטעמי. אני מדבר על BLACK SHEEP OF THE FAMILY, שבשנת 1970 הקליטה אותו, בעוצמה חשמלית גדולה, שלישייה בריטית בשם QUATERMASS. בלאקמור התלהב מהשיר ודרש, בשנת 1974, שדיפ פרפל יקליטו את זה. השאר התנגדו והוא החליט לפרוש. האירוניה היא שהשיר הזה נשמע באלבום מעט מאולץ וקליל מדי, כמעט פופ-רוקי, בלי העוצמה והאפלה שמאפיינות את שאר היצירות באלבום. מה שגורם לי לתהות לפעמים - בגלל זה הוא פרש מדיפ פרפל??? וזה ממש נכון – זה רוקר מסיבות חביב שאמנם קליט במידה, אבל לא באמת מציע יותר מדי סיבות לקיומו פה. כנ"ל לגבי IF YOU DON'T LIKE ROCK'N'ROLL, שהוא חתיכת בוגי רטרו שבאמת אפשר לרקוד לצליליו, אבל היי – אני לא מקשיב לריינבאו בשביל תרפיה לירכיים! אני מקשיבים לריינבאו בשביל העוצמה הדרקונית!

האמת פה היא כזו... בלאקמור נהנה מנגנים וירטואוזיים אמיתיים שניגנו לצידו בדיפ פרפל וכנראה לקח את מיומנותם כדבר מובן מאליו, כשלפתע נתקל בריינבאו הטריה בנגנים שהיו פחות מושחזים מהסגולים. הראשון לעוף מהלהקה, ביוני 1975, היה הבסיסט, קרייג גרובר, שהראה טינה מופגנת על הדרך בה בלאקמור חטף את להקת ELF והפך אותה למשהו שהוא שלו. במקומו נכנס הבסיסט ג'ימי באין, שהומלץ לבלאקמור על ידי טכנאי הגיטרה שלו. דריסקול ולי סול היו הבאים שראשם הושם מתחת לגיליוטינה. בלאקמור פשוט הבין שלנגן פאב-רוק או בוגי זה נחמד, אבל זה לא מספיק כדי להרעיד אצטדיונים. בלאקמור: "דריסקול לא הצליח לשמור על הקצב בתיפוף שלו. כנראה התפנקתי יותר מדי כשהיה לי בלהקה איאן פייס. מיקי לי סול הוא פסנתרן בוגי-ווגי נפלא אבל הוא עצלן. הוא לא טיפוס שיכול לעלות לבמה עם סינטיסייזר, מלוטרון, אורגן האמונד ופסנתר ולשלוט בהם. הוא מעדיף לשכב על הדשא ולכתוב שירים".

דיו: "בתחילה חשבו חבריי ללהקת ELF שהם יהיו נגנים קבועים בריינבאו. גם אני חשבתי שכך יהיה, אבל ריצ'י חשב אחרת. הוא כנראה ידע שלא אעזוב את ELF בלעדיהם ולכן הביא אותם גם כן. אני חייב להסכים איתו שהם לא היו הנגנים הנכונים בריינבאו". במקומו של דריסקול הגיע קוזי פאוואל שהביא עמו ברקים ורעמים. ובמקום לי סול הגיע טוני קארי, שהצליח להביא טקסטורות מעניינות. אבל זה כבר הרכב אחר עם סיפור שונה שהוביל ישירות לאלבום המופת RISING משנת 1976. שם - בתקליט השני של ריינבאו - מצא בלאקמור את מה שהוא כנראה באמת חיפש עם עזיבתו את דיפ פרפל.

עיתון רולינג סטון פרסם בביקורתו על תקליט זה - ביקורת שאין לי ספק שבלאקמור קרא בזמנו: "נראה, על סמך אלבום הבכורה של להקתו החדשה, שריצ'י בלאקמור השקיע הרבה מאמץ מיותר רק כדי להודיע לכולם (כאילו שלא ידענו זאת קודם) ש-1) הוא יודע לנגן על הכלי שלו ו-2) שיש את האות T בשמו הפרטי. ריינבאו היא להקה אנונימית לחלוטין וסביר להניח שבמכוון: המתופף גארי דריסקול, נגן הבס קרייג גרובר והקלידן מיקי לי סול הם סבירים וכנועים לאורך כל הדרך. הסולו היחיד שאינו של בלאקמור הוא מעט צלצולי פסנתר שקטים-מדי במיקס בשיר IF YOU DON'T LIKE ROCK'N'ROLL, והזמר רוני ג'יימס דיו שולט היטב בשירת סולן ההארד-רוק הסטנדרטית, עם מעט סגנון אישי אבל שפע של כוח ריאות.

באשר לבלאקמור עצמו, ישנה כמות מוגזמת של עידון בסולואים שלו כאן (אין לו הרבה מה לעשות מלבד לבלוט, והוא בוחר שלא), ולמעט עיבוד אינסטרומנטלי טעון למדי ל-STILL I'M SAD של להקת היארדבירדס, הוא נראה חסר חיים ומשועמם ביחס לביצועי עבר".

איזה חתול הוא אל סטיוארט! ב-5 בספטמבר בשנת 1945 נולד אל סטיוארט. את הסקירה שלי עליו אתחיל עם צליל שמהווה אחד השיאים הידועים ביצירתו.

פתיחת השיר 'שנת החתול', עם נגינת הפסנתר של השותף לכתיבה, פיט ווד, היא פשוטה יחסית מבחינת לחן והרמוניה. אך הפשטות הופכת גאונית כשהיא נעשית היטב, וזוהי דוגמה לפשטות מושלמת. זהו אחד מאותם לחנים שגרמו לרבים לומר מאז: "לעזאזל, איך לא חשבתי על דבר כזה?". פיט ווד מת בשנת 1993 בגיל 43, אבל נגינת הפסנתר שלו ממשיכה לחיות בשיר הזה.

אל סטיוארט הסקוטי החל את דרכו כאמן במועדוני פולק קטנים בלונדון. אחד ממוריו החשובים היה פול סיימון, שהגיע ללונדון בשנת 1965. דרך אגב, גם רוברט פריפ (מקינג קרימזון) העניק עשרה שיעורי נגינה בגיטרה לאל סטיוארט בשנת 1963. סיימון היה אז בתקופת פרידה משותפו המוזיקלי, ארט גרפונקל, והגיע לאנגליה כדי להופיע במועדוני פולק. הוא אף הקליט שם באותה שנה תקליט סולו, וסטיוארט הצעיר הפך לחברו ולמד להתבונן מקרוב בתהליך היצירה שלו. ארבעת אלבומיו הראשונים, שיצאו בין השנים 1967 ל-1972, קיבלו ביקורות טובות בעיתונות הבריטית. אלבומו השני מביניהם, LOVE CHRONICLES (משנת 1969), אף זכה בתואר 'אלבום הפולק של השנה' בעיתון מלודי מייקר.

לפני שנמשיך, הנה כמה עובדות מעניינות על סטיוארט האמן בתחילת דרכו. בנובמבר 1967 היה אל סטיוארט אנונימי למדי. באמתחתו היו סינגל אחד כושל בשם THE ELF, שנתיים של הופעות במועדון פולק קטן בסוהו בשם BUNJIES, והופעות באולמות כה קטנים עד שאנשים שגרו באותו רחוב לא ידעו כלל על קיומם. באותה תקופה חתם סטיוארט חוזה ניהול עם אדם בשם רוי גסט, שהשיג לו מיד לאחר מכן חוזה הקלטה בחברת CBS. אלבומו הראשון, שנקרא BEDSITTER IMAGES, יצא בתקופה הזו. ההפקה של האלבום הייתה מושקעת במיוחד עבור אמן פולק צנוע. דימויים של לונדון באו כאן לידי ביטוי דרך תזמורים מעניינים. במקור, האלבום היה אמור להיקרא בשם ארוך במיוחד:CONCERTO FOR FOLK SINGER AND ORCHESTRA AND NOTES TOWARDS A 24 HOUR CITY. שם ארוך מדי, לא?

בעיני סטיוארט, האלבום הזה היה מופק מדי, והפקה גרנדיוזית שכזו דרשה יריית פתיחה בהתאם. לפיכך הוחלט שמעכשיו סטיוארט יזנח את הופעות הפולק הקטנות ויעבור להופיע במקומות גדולים. רוי גסט, המנהל שהפיק את האלבום, החליט שהוא רוצה לשווק את האמן החדש שלו ובגדול. לכן הוא שכר את אולם הרויאל פסטיבל הול שבלונדון, תזמורת של 35 נגנים, להקת קצב ואפילו רקדנית גו-גו.

הדבר נראה אבסורדי לגמרי בעיני סטיוארט, שלא ראה מעולם לפני כן אולם בסדר גודל שכזה. בחזרה הגנרלית באולם הוא עבר במשך שעתיים על שיריו עם התזמורת והצליח איכשהו להשיג תוצאה, למרות חוסר ניסיונו והזמן שדחק בו. הוא נשמע אומר במהלך החזרה שהפרויקט הזה הוא הימור אדיר בשבילו: או שיהיה הצלחה גדולה, או שיחזיר אותו שנתיים לאחור.

הקונצרט נערך ב-3 בנובמבר 1967. הביקורות היו דווקא טובות. עיתון דיילי מייל דיווח כך: "מנצח התזמורת, אלכסנדר פאריס, נקש שלוש פעמים במקלו ו-35 נגני התזמורת היו מוכנים להתחיל. על הבמה עלה זמר הפולק בן ה-22 אל סטיוארט. התזמורת (שכללה כלי מיתר, נשיפה ונבל) התחברה היטב עם סטיוארט סתור השיער. הגיטרה המוגברת שלו התערבבה היטב עם צלילי התזמורת". במהלך המופע רקדה על הבמה סטודנטית לדרמה בת 18 בשם רומי יאנג. היא לבשה כותונת לילה והריקוד שלה עיטר את המילים שסטיוארט שר על הבמה. סטיוארט הרגיש שיש צורך בממד נוסף להמחשת מילותיו, דבר שמעבר ליכולותיו כזמר או לליווי התזמורתי, ולפיכך בחר בריקוד. שלושה רבעים מהאולם היה מלא, ורוי גסט, המנהל, חילק 1,500 כרטיסים לכל מי שמצא לנכון להזמין. הכל נראה נהדר, עד שהגיע לסטיוארט החשבון עבור כל הסיפור הזה, וזה אילץ אותו להיפרד מ-1,058 ליש"ט מכיסו. לקח לו שלוש שנים לכסות את הסכום.

מבחינתו של אל סטיוארט, כל הסיפור הזה היה כמו פנטזיה. חברת CBS החתימה אותו לא בגלל כישרונו, אלא בגלל שרצתה להקה אחרת שהייתה חתומה אצל רוי גסט: להקת PICADDILY LINE. גסט התנה את הבאת הלהקה לחברה בכך שזו תחתים גם את סטיוארט. ההשראה להקליט אלבום בכורה עם תזמורת הגיע לסטיוארט כששמע את אלבומה של זמרת הפולק ג'ודי קולינס, IN MY LIFE. אך הוא התאכזב מהתוצאה התזמורתית כשיצא אלבומו. הוא הרגיש שהתזמורת מטביעה את כל מה שמסביבה.

האלבום BEDSITTER IMAGES לא היה רב מכר היסטרי, אך הצליח למכור 2,700 עותקים בחצי השנה הראשונה. חברת CBS העניקה לסטיוארט הארכת חוזה שהביאה להקלטת האלבום ZERO SHE FLIES בשנת 1970, שהפך לאלבום הראשון של סטיוארט שנכנס למצעד. מיד לאחר ההרפתקה ברויאל פסטיבל הול, נאלץ אל סטיוארט לחזור להופעותיו הזעירות במועדוני הפולק תמורת 10 ליש"ט ללילה. אך מבחינתו, זה היה טוב יותר מאשר להיות גיטריסט מוביל בלהקת TONY BLACKBURN AND THE SABRES.

באלבומו השני החליט סטיוארט לזנוח את הפומפוזיות התזמורתית וללכת לכיוון פולק-רוק שורשי יותר. שם האלבום הוא LOVE CHRONICLES והוא יצא באנגליה בספטמבר 1969. שלושה חברים מלהקת פיירפורט קונבנשן ניגנו בו: אשלי האצ'ינס, סיימון ניקול וריצ'ארד תומפסון. שלושתם קיבלו קרדיט בשמות בדויים מכיוון שהיו חתומים אז בחברת תקליטים אחרת (ISLAND). יצירת הנושא של האלבום, המתפרשת על פני כל צד ב' שלו, כוללת נגינה של גיטריסט צעיר ומוכשר בשם ג'ימי פייג', שהיה אז בתקופת המעבר שבין פירוק היארדבירדס להקמת לד זפלין. שילוב קולו של סטיוארט עם נגינת הגיטרה המופלאה של שניים מטובי הגיטריסטים באנגליה עובד כאן נהדר. יצירת הנושא של צד ב' היא חלוצית, לא בשל אורכה אלא בשל העובדה שהיא, לפי הנטען, הראשונה שכללה את המילה FUCK באלבום בריטי. יש האומרים שסטיוארט הקליט בכוונה יצירה בת 18 דקות כדי להשחיל לקראת סופה את המילה הזו, בהנחה שמנהלי חברת התקליטים לא יטרחו להקשיב ליצירה עד הסוף. אך ציפיות לחוד ומציאות לחוד. מנהלי החברה אכן שמעו את המילה, ולפיכך יציאת האלבום נדחתה בכשנה. סטיוארט נלחם בכל כוחו נגד הצנזורה, בטענה שהמילה חיונית ליצירתו.

בתקופה ההיא היה סטיוארט אמן לא מוכר כלל בארה"ב. שיווק תקליטיו אל מעבר לים לא היה קיים. הכל השתנה עם תקליט משנת 1974 (שגם חיים רומנו ניגן בו וסיפר לי מה בדיוק היה שם בסשנים), ואז החל סטיוארט לבנות קהל גם בארה"ב. אלבומו השישי, MODERN TIMES, עשה חיל במכירות, כך שהייתה הרגשה שבתקליטו הבא הוא יוכל להגיע להישגים גבוהים אף יותר.

עד כה נהג סטיוארט להקליט את כל המוזיקה לאלבומיו לפני שכתב לה מילים. הוא עשה זאת כי ידע שרוב הכסף בהפקה משולם למוזיקאים המנגנים. גם בתקליט YEAR OF THE CAT הוא השתמש באותה שיטה: כל הפלייבקים היו מוכנים לפני שהוא יצק להם מילים.

התקליט YEAR OF THE CAT הוקלט באולפני אבי רואד. סטיוארט: "אי אפשר היה להימנע מההיסטוריה של המקום ההוא. אתה נמצא בחדר ומישהו אומר 'בדיוק כאן הם הקליטו את 'יום בחיים'. יום אחד פגשתי שם את לינדה מקרטני. ביום אחר פגשתי את אלן קלארק מההוליס". "שנת החתול" היא מושג באסטרולוגיה וייטנאמית. שנה זו מתרחשת אחת ל-12 שנים, ואמורה להיות שנה נטולת לחצים. במקור, הייתה זו האסטרולוגיה הסינית שהגדירה את 'שנת הארנב' אחת ל-12 שנה; הווייטנאמים החליפו את הארנב בחתול. "שנת החתול" חלה בשנת 1975, שנה לפני צאת התקליט, וככל הנראה סטיוארט כתב את השיר מתוך מודעות לכך. הוא סיפר בראיון שהמושג 'שנת החתול' הוא גם ביטוי סלנג ליחסים רומנטיים, המתוארים באופן מופלא בכתיבתו הנהדרת.

במקור, סטיוארט כתב את השיר עם מילים על נושא אחר לגמרי. הוא נזכר בקומיקאי הבריטי טוני הנקוק, אותו ראה בהופעה בשנת 1966 באנגליה. ההופעה הייתה רעה מאוד והנקוק היה נתון אחריה במצב רוח ירוד. את מורת רוחו שפך האמן העצוב בפני הקהל, באומרו שהיה גרוע על הבמה ושהוא כלל לא רוצה לעמוד שם. אך הקהל הגיב בצחוק רועם כי חשב שהנקוק משחק תפקיד קומי. סטיוארט, שנכח במקום, קלט לפתע שהאמן מדבר מלבו ברצינות תהומית וכנה. הנקוק התאבד שנתיים לאחר מכן באמצעות מנת יתר. במקור, סטיוארט קרא לשיר FOOT OF THE STAGE, אך הרגיש שהוא מנצל טרגדיה של אדם אחר לצורך יצירת שיר, והחליט לשנות את המילים.

בנוגע לשיר הנושא, סטיוארט לא אהב את סולו הסקסופון שבו. היה זה רעיון של המפיק, אלן פרסונס, להקליט אותו. סטיוארט: "סקסופונים נשמעו לי תמיד כמו פרות פצועות. מעולם לא אהבתי אותם. התנגדותי לסקסופון נבעה מכך שהכלי הזה אינו משתלב היטב עם פולק-רוק. אלן פרסונס אמר שנקליט את הסקסופון ונחשוב על זה. ישנתי על זה, ובבוקר זה עדיין נשמע לי כמו פרה פצועה, אך כל האחרים אהבו את זה אז נאלצתי לוותר. חשבתי שבכל מקרה זה השיר האחרון בתקליט, ולכן אנשים לא יגיעו עד אליו".

התקליטון של סטיוארט עם השיר הזה הוא היחיד שלו שנכנס למצעד הבריטי. הכניסה למצעד אירעה ב-29 בינואר 1977. בשבוע השלישי לצעידתו הגיע למקום ה-31 (המיקום הגבוה ביותר שלו) ובסך הכול צעד השיר במצעד שישה שבועות.

את עטיפת התקליט עיצבה חברת "היפנוסיס" של סטורם ת'ורגרסון, שעיצבה עטיפות גם לפינק פלויד ולד זפלין. כשסטיוארט ראה את הרישום הראשוני לעטיפה הוא חשב שהוא יפהפה, אך לא היה לו מושג כיצד זה ייראה כעטיפה לתקליט. בצד האחורי של העטיפה נראה סטיוארט בחליפה אופנתית בסגנון שנות השבעים. הוא קנה את החליפה הזו לחתונה של חבר בשנת 1976. שנה לאחר מכן הפכו החליפות הלבנות לדבר נחשק ואופנתי, בגלל ג'ון טרבולטה והסרט 'שגעון של שבת בלילה'. סטיוארט סיפר כי לא לבש את החליפה מעולם לאחר שהצטלם עמה לעטיפה.

לסיום, אל סטיוארט דגל תמיד בשני עקרונות ביצירתו:

לכתוב על נושאים שטרם נכתב עליהם בצורה זו או אחרת.

להשתמש במילים שלא נעשה בהן שימוש קודם לכן בשירים.

5 בספטמבר 1969. מועדון חדש נפתח במקום מועדון 'סוף המירוץ'. שמו הוא 'השעות הקטנות'. גם א. איינשטיין והצ'רצ'ילים שלו יופיעו שם. האווירה פסיכודלית.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.