רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-5 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-5 בספטמבר (5.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "הרגאיי האמיתי חייב לבוא מג'מייקה" (בוב מארלי, בעיתון מלודי מייקר, בשנת 1976)

מגניפיקו!!! ב-5 בספטמבר בשנת 1946 נולד הזמר הכי אופראי ברוק, פרדי מרקיורי (שמו האמיתי פארוק בולסרה).

אז, לכבוד זה, אספתי כמה ציטוטים שמרקיורי אמר בעבר, בראיונות, על הדרך שלו להצלחה:

"בהתחלה הייתי מוכן לרעוב, וזה מה שעשיתי, ופשוט הלכתי עם זה קדימה. אתה צריך להאמין בעצמך, לא משנה כמה זמן זה לוקח. ידעתי שלהקת קווין הולכת להיות ענקית - ואנחנו היינו. מעולם לא היה ספק במוחי. לעולם לא. פשוט ידעתי שנצליח ואמרתי לכל אחד ששאל, רק את זה. אם אתה אוהב את הציפוי מלמעלה, ואת כל הקישוטים, צריך להיות לך ביטחון כדי ללכת לקבל את זה. אז, כאשר קווין נוצרה לראשונה, כולנו כיוונו למשבצת העליונה ולא התכוונו בלהסתפק או בלהיות מרוצה מכל דבר פחות מזה. נקווה לטוב, ונפנה לפסגה. זו הדרך היחידה לגשת לזה. צריך הרבה ביטחון עצמי כדי לעלות בעסק הזה. זה מיותר להגיד שאתה לא צריך את זה. אם אחד מתחיל להגיד, 'אולי אני לא מספיק טוב, אולי עדיף שאסתפק במקום השני', ואז תשכחו מזה.

היינו מלאי ביטחון עצמי. אתה חייב לקבל את זה. אתה צריך להיות סוג של יהירות ונחישות מוחלטת, כמו גם

כל שאר הכישורים הברורים, כמו מוזיקה. יהירות היא דבר טוב מאוד כשאתה מתחיל, וזה אומר להגיד לעצמך שאתה תהיה בלהקהמספר אחת, לא להקה מספר שתיים. פשוט היה את זה בתוכנו. לכולנו היה גם אגו גדול מאוד.

הייתי ילד צעיר מאוד חסר ביטחון, כנראה בגלל שהייתי קצת מוגן. אני נולדתי בזנזיבר, שהייתה אז חלק מחבר העמים. אבא שלי עבד אז עבור הממשלה כעובד מדינה. לדוד שלי הייתה וילה בדאר-אס-סאלם, במרחק מטרים בלבד מהים, ובבוקר הייתי מתעורר על ידי המשרת. אוחז במיץ תפוזים, ממש הייתי יוצא אל החוף. במובן מסוים התמזל מזלי, אפילו בימים הראשונים. אני אוהב להיות מפונק, זה פשוט משהו שצמח איתי. גם אני הייתי ילד פג, אבל ההורים שלי היו מאוד קפדניים. הם חשבו שהפנימייה תעשה לי טוב. אז, כשהייתי בערך בן שבע, הוכנסתי לאחת כזו בהודו לזמן מה. הרקע הזה עזר לי הרבה, כי זה לימד אותי להסתדר בעצמי מגיל צעיר מאוד, ולהיות אחראי. זה היה מהפך של חינוך, שנראה שכן עבד, אני מניח.

כשגדלתי בהודו, ראיתי הרבה עוני. אתה יכול רק להרהר בעוני כשאתה שם. אם אתה שם, זה נורמה, זה באמת. אתה מצפה לקבצנים ברחוב ולדברים האלו. לאנשים שגרים שם, או אם אתה גדל שם, אתה בעצם מאמין שזו דרך החיים. הייתי בפנימייה אנגלית ושם הציבו לי גבולות, לאן לא יכולתי ללכת, והסתכלתי על זה ופשוט חשבתי שזה כמו שהודו. החיים שלי לא היו עשירים כמו שאנשים חושבים. זה היה ממעמד הביניים.

אבל אני מניח שאני נותן מראה של איש אמיד. אני אוהב את זה. אני עדיין. הכל חלק מאיך שאתה מרגיש ואיך אתה מקרין את עצמך.

כמובן שהיו תחושות של בדידות וגעגועים להוריי ולאחותי, אבל היית צריך לעשות מה שאמרו לך, אז הדבר ההגיוני היה להפיק מזה את המרב. הכניסו אותי לסביבה שבה הייתי צריך להסתדר בעצמי, אז הבנתי טוב איך להיות אחראי בגיל צעיר. בפנימייה למדתי איך להיות עצמאי ולא לסמוך על אף אחד אחר. כל הדברים שהם אומרים על פנימיות נכונים פחות או יותר, עם הבריונות וכל השאר. היה לי מנהל בית ספר מוזר שרדף אחרי, אבל זה לא זעזע אותי. היו זמנים שבהם הייתי צעיר ונאיבי. הייתי מאוהב במורה שם, והייתי עושה כל דבר עבורו. זה דבר שעוברים תלמידי בית ספר, והיה לי גם חלק מתעלולי בית ספר, אבל אני לא מתכוון לפרט יותר!

תיעבתי קריקט וריצה למרחקים ארוכים; הייתי חסר תועלת לחלוטין בשניהם. אבל יכולתי לרוץ, הייתי טוב בהוקי, והייתי פשוט מבריק בתחום האגרוף... תאמינו או לא. למדתי שיעורי פסנתר בבית הספר ובאמת

נהניתי מזה. זה היה עושה את אמא שלי מרוצה. היא דאגה שאני אעמוד בזה ועשיתי את זה עד כיתה ד' - לומד קלאסית, נגינה מעשית ותיאוריה. בהתחלה המשכתי את השיעורים כי ידעתי שהיא רוצה שאעשה זאת, אבל אז באמת התחלתי לאהוב לנגן. אני בעצם מנגן לפי אוזן ואני לא מצליח לקרוא תווים בכלל. אני לא צריך את זה. אני משאיר את זה לאחרים. זה לא כמו מוצרט, נכון? אני חושב שתמיד אהבתי לשיר. לא חשבתי

אז שאהפוך את המוזיקה לקריירה שלי. לא הסתכלתי על זה בצורה זו. כשהייתי קטן הייתי במקהלה ופשוט אהבתי לשיר. אני הייתי מחקה שירים של אלביס פרסלי, ואז פתאום הבנתי שאני יכול בעצם לכתוב שירים וליצור מוזיקה משלי - תקראו לזה מתנה טבעית, או מה שתגידו.

מאוחר יותר הלכתי לבית הספר לאמנות אילינג בלונדון, שנה אחרי שפיט טאונסנד, הגיטריסט של להקת המי, עזב. המוזיקה הייתה בצד לכל מה שעשינו ובית הספר היה כר גידול למוזיקאים. קיבלתי את התעודה ואז חשבתי שיש סיכוי שאהיה אמן עצמאי. עשיתי את זה כמה חודשים אבל אז חשב, 'אלוהים אדירים, עשיתי מספיק'. העניין פשוט לא היה שם עבורי ועניין המוזיקה פשוט גדל וגדל. הבנתי שמוזיקה היא הדבר הכי גדול

בחיי והחלטתי לנסות ולהתפרנס מזה. אני אחד מאותם אנשים שמאמינים בעשיית דברים שמעניינים אותך".

ב-5 בספטמבר בשנת 2017 מת בגיל 79 הולגר שוקאי, מוזיקאי חשוב מאד שיצא מגרמניה והיה גם הבסיסט המייסד של להקת CAN.

אוקי, אם אתם לא מכירים את הלהקה הזו וברצונכם לבדוק במה מדובר - הנה מדריך קצר על כניסה בטוחה לעולם של CAN.

צעד ראשון - למתחילים, הנה מידע בסיסי; להקת קאן הייתה להקה גרמנית שנוסדה בקלן והתקופה המשמעותית שלה הייתה כשהיא הייתה ממובילות זרם הרוק המתקדם הגרמני, שנקרא קראוטרוק (KRAUTROCK). תקליט טוב להתחיל איתו את המסע הוא EGE BAMYASI, שיצא בשנת 1972, עטיפתו באה עם קופסת שימורי במיה והזמר בלהקה אז היה דאמו סוזוקי. שוקאי פורט בבס כשלצדו מנגנים הקלידן אירמיט שמידט, הגיטריסט מייקל קרולי והמתופף ג'קי ליבזיט.

צעד שני - אהבתם את EGE BAMYASI? אז זה הזמן לצעוד לעבר האלבום הכפול שיצא לפניו, בשנת 1971, ושמו TAGO MAGO. באלבום TAGO MAGO ישנם רגעים בהם מורגש כי להקת CAN דחפה את אפשרויות ההלחנה המוזיקלית מעבר למה שהיה מקובל אז בעולם הרוק. שעות ארוכות מאד הושקעו ליצירת האלבום. שעות של יצירתיות-שיא לצד קונפליקטים אדירים. חברי הלהקה היו ביקורתיים ביותר כלפי נגינתם ויצירתם. הסיבה לביקורות והתהיות באה מהרקעים השונים לגמרי מהם הגיעו חברי הלהקה. לכל אחד מהם היו רעיונות מוזיקליים שלא תמיד התקבלו בברכה על ידי האחרים.

הסשנים לאלבום הזה נערכו באולפני SCHLOSS NORVENICH ששכנו בתוך טירה ליד קלן. בעל הטירה, שהיה אספן אמנות, נתן לחברי הלהקה לשהות במקום שנה מבלי לשלם את שכר הדירה. שם הם למדו להכיר היטב זה את זה.

העריכה המיוחדת של המוזיקה באלבום כוללת גם רגעים מוזיקליים שנערכו לאו דווקא למטרת הקלטה במקור. שוקאי נהג להקליט בהיחבא ג'אמים שנערכו בטירה. לאחר מכן הוא ערך אותם למה ששומעים באלבום הזה. השילוב בין טייקים להקלטה לבין ג'אמים ספונטניים הוא אחד ממרכיבי הקסם באלבום. המוטיב של הקסם השחור על פי אליסטיר קראולי נהג לחזור בסשנים לאלבום, מה שיצר צליל וגישה אפלים.

הקטע הכי אהוב עליי באלבום הוא HALLELUWAH, שלוקח צד שלם עם 19 דקות מדהימות שלא משעממות לרגע. פשוט להקשיב ולהתמסר לגרוב המהפנט ולנסיוניות המרובה.

צעד שלישי - נלך אחורה בזמן לימים בהם היה בלהקה זמר אחר ולא דאמו סוזוקי. זה הוא מלקולם מוני, ששר בתקליט MONSTER MOVIE, שיצא בשנת 1969. מוני פרש מהלהקה בסוף הסיקסטיז עקב בעיות התנהגות קשות. יש הגורסים שהוא עבר התמוטטות עצבים. במופע אחד הוא לא הפסיק לצעוק רק שתי מילים: UPSTAIRS ו- DOWNSTAIRS. הבעיה הייתה שהוא צעק אותן במשך שלוש שעות ברציפות, גם כשחברי הלהקה האחרים כבר ירדו מהבמה.

מלוני סבר כי צבא ארה"ב מחפש אחריו והיה פרנואיד. הסיבה לפחד שלו הייתה כי הוא סירב להתגייס גיוס והיא גברה בכל פעם שראה את תמונתו עם הלהקה במגזינים גרמניים. הוא אף נעל את עצמו במשך ארבעה ימים ברציפות בארון. פסיכיאטר גרמני יעץ לו לחזור לארה"ב ולטפל בעצמו. כך מלוני עשה ויצא מהלהקה.

במאי 1970 מצאה את עצמה להקת CAN ללא סולן. אז היא הוזמנה להופיע במועדון BLOW UP במינכן. בהפסקה לפני ההופעה ישבו שוקאי וליבזיט ללגום קפה בבית קפה ברחוב שסמוך למועדון. לפתע הוסבה תשומת לבם לצעיר יפני שעסק כבדרן רחוב. אותו צעיר נשאל האם הוא מוכן להופיע עם הלהקה באותו ערב. קנג'י 'דאמו' סוזוקי ענה שכן.

צעד רביעי - יפה! הגעתם עד כאן... כל הכבוד! אז זה הזמן לתקליט SOUNDTRACKS, שיצא בשנת 1970 והוא הראשון עם סוזוקי. התקליט הזה אוסף בתוכו קטעי מוסיקה שהלהקה הכינה לכמה סרטים אז כשיש גם נציגות ווקאלית ממלקולם מוני. השיר MOTHER SKY הוא רוק ניסיוני מפיל לסתות. סוזוקי שר מילים לא ברורות לרוב. "לפעמים זה נשמע כצרפתית, גרמנית ואנגלית ביחד", הוא הסביר בהמשך.

צעד חמישי - טוב, אחרי שצלחתם את כל זה... הגיע הזמן למאסטרפיס משנת 1973 ושמו FUTURE DAYS. זה התקליט האחרון עם דאמו סוזוקי, שחשב שזה משעמם מדי ולא מופרע מספיק. זה גרם לו לעזוב את הלהקה. אבל התקליט הוא הרבה יותר ממה שסוזוקי חשב. בעיתון NME הבריטי נכתב אז בביקורת על התקליט: "יש פה יותר אנרגיה חיובית בסנטימטר מרובע מאשר אם ישפכו לתוכו שלוש חביות של אורז חום".

צעד שישי ואחרון - עכשיו אתם מוכנים להיכנס לאזור הפראי. אני מדבר על DELAY 1968 שהוקלט בשנת 1968 ויצא רק בשנת 1981. בשלב הזה תלכו גם על SOON OVER BABALUMA שיצא בשנת 1974.

ב-5 בספטמבר בשנת 1949 נולד הגיטריסט הבריטי הנהדר דייב 'קלם' קלמפסון, שהיה חבר בלהקות קולוסיאום, האמבל פיי, בייקרלו וניגן עבור אמנים ידועים רבים. אז הנה על אותה להקת בייקרלו שנראה כי רבים לא מכירים אותה.

להקת BAKERLOO הבריטית לא זכתה מעולם בהצלחה כלכלית גדולה. היא למעשה יכולה להיות מתוייגת תחת התואר "להקה שיכלה להיות ענקית...". אך היא התפרקה מיד לאחר צאת אלבום הבכורה שלה משנת 1969, וכיום היא זכורה בעיקר בגלל הגיטריסט דייב 'קלם' קלמפסון שהשתתף בה.

קלמפסון החל את דרכו המוזיקלית כשהחל ללמוד פסנתר בגיל חמש והמשיך בלימודיו עד גיל 15. הוא אף בילה זמן בתקופה ההיא בבית הספר המלכותי למוזיקה שבבירמינגהאם.. אך הוא הרגיש שם מחנק. לו הייתה לו אפשרות להתבטא מבחינה מוזיקלית. דרשו ממנו שם רק לנגן את מה שכתוב על דף התווים. החוויה הזו גרמה לו לרצות ולעוף משם.

הוא עזב את הפסנתר ועבר לגיטרה. הוא העריץ אז את אריק קלפטון ונגינתו בתקליט הידוע עם ג'ון מאייאל (האלבום שנקרא BLUESBREAKERS שעל עטיפתו נראה קלפטון כשהוא קורא חוברת קומיקס).

להקת בייקרלו נוסדה בשנת 1968 בשם THE BAKERLOO BLUES LINE, כשההרכב הראשון שלה כלל את קלמפסון בגיטרה ושירה, ג'ון הינץ' בתופים ובסיסט בשם דייב מייסון (שהוא לא מייסון הידוע של להקת טראפיק). מיד לאחר הקמת האלבום פיטרו קלמפסון והינץ' את מייסון והביאו במקומו בסיסט בשם טרי פול, שאותו פגש קלמפסון בדיסקוטק ובמהלך הפגישה הזו גילו שניהם את טעמם הזהה למוזיקה. בתחילה הם ניגנו הרבה קטעים של מאדי ווטרס אך מהר מאד הכניסו לנגינתם גם מוטיבים מעולם הג'אז והפופ, כמו למשל 'אלנור ריגבי' של הביטלס וגם שירים של ריי צ'ארלס או קטעי ג'אז של הוויבראפוניסט מילט ג'קסון.

הפריצה הגדולה של הלהקה באה כשמנהל המוזיקה, ג'ים סימפסון, צפה בהם בהופעה בבירמינגהאם. סימפסון, שהיה גם מוזיקאי שניגן חצוצרה בסגנון ג'אז, אירגן ללהקה חוזה ניהול עליו חתמו באוקטובר 1968.

עכשיו, כשמשרד שיווק מאחוריהם, החלו חברי הלהקה להופיע במועדוני בלוז וקולג'ים ברחבי אנגליה. כמו כן, בכל יום שלישי הם הופיעו באופן קבוע במועדון בבירמינגהם שנקרא HARRY'S BLUESHOUSE.

המועדון הזה משך אליו המון אנשים שהפכו מאוחר יותר לידועים.

בין אלה שהגיעו לצפות בלהקה בימי שלישי היו רוברט פלאנט, המתופף קוזי פאוואל, ספנסר דייויס, ג'ון בונהאם ודני קירוואן (הגיטריסט שהצטרף זמן מה לאחר מכן לפליטווד מאק). המועדון הזה היה גם המקום בו נערכו ההופעות הראשונות של לד זפלין וגם של להקה בשם EARTH, שהפכה מאוחר יותר להיקרא BLACK SABBATH. בשלב מאוחר יותר חיממה להקת BAKERLOO את הופעת הבכורה של לד זפלין במועדון MARQUEE הלונדוני. זה היה ב-18 באוקטובר 1968.

ב-26 בנובמבר של 1968 חיממה בייקרלו באותו מועדון לונדוני את להקת ג'טרו טול. לאחר מכן הוזמן קלמפסון על ידי הבסיסט של ג'טרו טול, גלן קורניק, לבילוי משותף בפאב. באותו בילוי הציע קורניק לקלמפסון להחליף את הגיטריסט מיק אברהאמס שעמד לפרוש. קלמפסון דחה את ההצעה.

במקביל לתנופתה של הלהקה, חלו בה הרבה שינויים בעמדת המתופף. ג'ון הינץ', המתופף המקורי, הוחלף בדצמבר 1968 על ידי טוני אוריילי (שהיה לפני כן בלהקת KOOBAS). אוריילי לא שרד זמן רב ובינואר 1969 הוא הוחלף על ידי פיט יורק (שניגן לפני כן בלהקתו של ספנסר דייויס). יורק פינה את עמדת התיפוף בפברואר 1969 לפולי פאלמר (שהיה לפני כן בלהקת BLOSSOM TOES9). גם פאלמר לא שרד את זה. המחליף שלו היה אמור להיות איאן וואלאס. אך וואלאס לא היה פנוי ועמדת התופים הועברה לקית בייקר.

בפברואר 1969 קיצרה הלהקה את שמה ל- BAKERLOO. באותה התקופה היא הופיעה במסגרת חבילת להקות שאירגן סימפסון עם להקת EARTH, להקת LOCOMOTIVE ולהקה בשם TEA AND SYMPHONY. למרות ששלישיית בייקרלו לא הייתה חתומה לחוזה הקלטה, היא הקליטה בזמן הזה את אלבומה הראשון והיחיד.

המפיק של האלבום היה גאס דאדג'ן. המטרה שלהם הייתה להציע את ההקלטות האלו לחברת תקליטים שתבוא אליהם עם ההצעה הטובה ביותר. הלייבל שזכה בהקלטות היה HARVEST (שהוא תת-לייבל פרוגרסיבי של חברת EMI). שם חתמה הלהקה את חוזה ההקלטות שלה.

הסינגל הראשון של הלהקה, DRIVING BACHWARDS (מהמילה BACH...), יצא לאור ביולי 1969. האלבום המלא יצא בהמשך השנה עם עטיפה ובה ציור של בניית קו הרכבת התחתית של תחנת BAKERLOO שבלונדון. עם יציאת האלבום החלו להגיע ביקורות אוהדות ביותר. חלק מהביקורות היללו את עבודת הגיטרה הנהדרת של קלמפסון.

עיתון RECORD MIRROR כתב בספטמבר 1969: "בזמים האלה שבהם הג'אז-רוק הוא דבר אופנתי מאד, להקת בייקרלו היא הרכב טוב יותר מהרבה אחרים בתחום. הם עושים שימוש נרחב בתפקידי כלי הקשב ג'אזיים עם שילוב חומר מוזיקלי בינוני למדי. אך סך הכל מדובר פה בלהקה שהיא באמת איכותית".

מיד לאחר צאת האלבום התפרקה הלהקה וקלמפסון החל לערוך חזרות להקמת שלישייה חדשה עם הבסיסט דייב פג והמתופף קוזי פאוואל. השלישייה הזו אף הופיעה שתי הופעות תחת השם BAKERLOO אך העניין התפוגג כשקלמפסון נטש את הספינה לטובת הצטרפות ללהקת קולוסיאום. לאחר פירוק 'בייקרלו' הקימו בייקר ופול את להקת MAY BLITZ. אך שני אלה פרשו מהלהקה עוד לפני שהקליטה את אלבומה הראשון. בייקר הצטרף מיד לאחר מכן ללהקת אוריה היפ והקליט עמה אלבום אחד בשם SALISBURY. משם הוא עבר לנגן בגילגול הראשון של להקת סופרטרמפ. פול הבסיסט עבר בינתיים לנגן עבור האורגניסט גרהאם בונד.

יום למחרת יום הולדתו, בשנת 2023, קלמפסון התייצב על הבמה בתל אביב, עם קולוסאום, והעניק הופעה בלתי נשכחת. אז זכיתי גם לאחל לו שם מזל טוב ולשאול אותו עוד כמה שאלות שעניינו אותי. הוא ענה על הכל בשמחה רבה.

גם זה קרה ב-5 בספטמבר. מהקלטות היסטוריות ועד תאונות כמעט קטלניות, מהופעות אחרונות ועד לידות של מוזיקאים דגולים. קבלו הצצה אל מאחורי הקלעים של עולם הרוק, עם קצת הומור, הרבה נוסטלגיה והמון מוזיקה טובה.

הגיטרה הבוכייה של קלפטון והביטלס

השנה היא 1968, והמתח באולפני EMI בלונדון, שם מקליטים חברי הביטלס את "האלבום הלבן" שלהם, מגיע לנקודת רתיחה. ג'ורג' האריסון, שחש תסכול עמוק מהאווירה העכורה ומהיחס של חבריו לשירו החדש, WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS, מחליט לעשות מעשה. הוא מזמין לאולפן את חברו הטוב, גיטריסט בשם אריק קלפטון מלהקת CREAM.

הנוכחות של קלפטון באולפן שינתה את הדינמיקה באופן מיידי. פול, ג'ון ורינגו, שהיו רגילים להתווכח בינם לבין עצמם, התנהגו למופת והפגינו מקצועיות שיא. קלפטון, מצדו, היה מעט הססן. "אף אחד לא מתארח בתקליטים של הביטלס," אמר להאריסון, אך שוכנע לבסוף כשחברו אמר לו, "זה השיר שלי!". הוא ניגן סולו גיטרה מהפנט שהפך לאחד המפורסמים והאהובים בתולדות הרוק. באופן אירוני, בהשמעות הראשונות נשמע הסולו "לא מספיק ביטלסי" בעיניו של האריסון, והוא עבר עיבוד נוסף כדי לקבל את הצליל המהדהד והמוכר שלו. כך נולד שיתוף פעולה היסטורי שהוכיח שלפעמים, כל מה שצריך זה חבר טוב וגיטרה בוכה.

זפלין בפריס: ההופעה שלא הייתה והביקורות שכן

שנה לאחר מכן, ב-1969, להקת לד זפלין הגיעה לפריס כדי להצטלם לתוכנית הטלוויזיה הצרפתית TOUS EN SCENE. על פי דיווחים, במהלך הצילומים ניגנה הלהקה גם את השירים GOOD TIMES BAD TIMES ו-WHOLE LOTTA LOVE, קטעים שלצערנו לא שודרו מעולם. אם הדבר נכון, זו הייתה הפעם הראשונה שהקהל באירופה נחשף לביצוע חי של המנון הרוק העתידי.

אך הסיפור לא נגמר כאן. לאחר הצילומים, תוכננה ללהקה הופעת פרומו מיוחדת בתוך זירת איגרוף, מול בכירי תעשיית המוזיקה הצרפתית. גיטריסט הלהקה, ג'ימי פייג', היה נרגש במיוחד, לאו דווקא בגלל ההופעה, אלא בגלל השמועה שהשחקנית המהפנטת בריז'יט בארדו תכבד את האירוע בנוכחותה. לדאבונו של פייג', ההופעה בוטלה ברגע האחרון מכיוון שהתברר שאי אפשר להכניס את ציוד ההגברה המפלצתי של הלהקה לתוך הזירה. האם זה הפריע לעיתונאים הצרפתים? כלל וכלל לא. למחרת, התפרסמו בעיתונים המקומיים ביקורות נלהבות ומהללות על ההופעה המחשמלת בזירת האיגרוף, הופעה שכמובן מעולם לא התקיימה. רוברט פלאנט וג'ון פול ג'ונס ניצלו את הערב שהתפנה להם והלכו למועדון לילה בשם ROCK AND ROLL CIRCUS. שם הם עלו לבמה לג'אם עם מארק טובלי וז'אק גראנדט, הגיטריסט והבסיסט של להקת הרוק הצרפתית VARIATIONS.

ג'ון לנון, המשקפיים העגולים והמלחמה

בשנת 1966, ג'ון לנון טס להנובר, גרמניה, כדי להצטלם לסרטו של ריצ'רד לסטר, HOW I WON THE WAR. לצורך תפקידו בסרט, לנון נדרש להרכיב משקפי ראייה עגולים, מהסוג הפשוט והזול שסופק אז על ידי שירותי הבריאות הלאומיים בבריטניה. לנון, שהיה קצר רואי אך נמנע עד אז מהרכבת משקפיים בפומבי, התאהב במראה החדש. הוא גילה שהמשקפיים לא רק עוזרים לו לראות טוב יותר, אלא גם מעניקים לו מראה אינטלקטואלי וייחודי. מאותו רגע, המשקפיים העגולים הפכו לסמלו המסחרי המובהק, פריט אופנתי שזוהה איתו יותר מכל דבר אחר וחיזק את תדמיתו כאמן ואיש רוח.

הימים האחרונים של הנדריקס

בשנת 1970 גילה ג'ימי הנדריקס לעיתון מלודי מייקר את תוכניותיו המוזיקליות לעתיד: "הכל הפך למעגל שלם ואני עכשיו במקום בו התחלתי. כשסיבוב ההופעות האמריקני האחרון הסתיים, רציתי להתרחק לזמן מה ולשכוח את הכל. אז התחלתי לחשוב על העתיד. הניצוץ שנוצר על ידי הביטלס הגיע לסופו. משהו חדש עתיד לבוא, וג'ימי הנדריקס יהיה שם. אני רוצה להקים להקה גדולה עתירת מוזיקאים מוכשרים, שאוכל לנהל ולכתוב עבורה. זה יהיה משהו שבאמצעותו נפתח את מוחם של האנשים. אני אוהב את המוזיקה של שטראוס וואגנר. הם ממש טובים, ולדעתי הם הולכים להרכיב את הבסיס של המוזיקה שלי. זו תהיה מוזיקת ​​שמיים מערבית ומתוקה. זו תהיה מוזיקת אופיום ותצטרכו להביא אופיום משלכם. אני מסכים שזה יכול להיות משהו בקווים דומים למוזיקה של פינק פלויד. הם לא יודעים זאת, אבל הם המדענים המטורפים של היום והגיל הזה". למחרת צאת הגיליון, נערכה הופעתו המלאה האחרונה של הנדריקס לפני מותו.

עוד אירועים בולטים:

ימי הולדת: היום נולדו שלל מתופפים מוכשרים: באדי מיילס (1946), שניגן עם הנדריקס ב-BAND OF GYPSYS, ג'יימי אולדייקר (1946), מתופפו של אריק קלפטון בשנות השבעים, מיק אנדרווד (1946), האיש שהכיר בין ריצ'י בלאקמור לאיאן גילן ובכך יצר את דיפ פרפל, וריקי פאטאר (1952), שהיה חבר בביץ' בויז וגילם את דמותו של ג'ורג' הTריסון בפרודיית הביטלס המבריקה THE RUTLES. מזל טוב גם לדין פורד (1946), סולן להקת מרמלדה, לסקסופוניסט והנשפן מל קולינס (1947) מלהקת קינג קרימזון, ולדוויזיל זאפה (1969), בנו הגיטריסט המוכשר של פרנק זאפה.

הקלטות היסטוריות:

הביטלס החלו להקליט את יצירת המופת הפסיכדלית I AM THE WALRUS (1967), וג'ניס ג'ופלין נכנסה לאולפן כדי להקליט את הביצוע האלמותי שלה לשירו של כריס כריסטופרסון, ME AND BOBBY MCGEE (1970).

טרגדיה ממש אצל ווישבון אש:

במהלך הופעה של להקת WISHBONE ASH באוסטין, טקסס (1971), נרצח מוכר נקניקיות בן 32 בשם פרנסיסקו קראסו. האירוע הטראומטי היווה השראה לשירם ROCK'N'ROLL WIDOW.

ריח של סכנה:

גיטריסט להקת לינירד סקינירד, גארי רוסינגטון, נפצע קשה בתאונת דרכים בשנת 1976 לאחר שנרדם על ההגה והתנגש בעץ. התאונה, שהייתה אחת מני רבות בחייו הסוערים, העניקה השראה לשיר המצמרר THAT SMELL, העוסק בהרס העצמי ובסכנות אורח החיים של הלהקה. ובשנת 1978 יצא תקליט ללהקת לינירד סקינירד בשם SKYNYRD'S FIRST... AND LAST, אוסף הקלטות נדירות משנותיה המוקדמות של הלהקה, לפני שזכתה להצלחה. התקליט יצא פחות משנה לאחר התרסקות המטוס הטרגית שגבתה את חיי חברי הלהקה רוני ואן זאנט, סטיב גיינס וקאסי גיינס, והיווה הצצה מרגשת ונוגעת ללב לתחילת דרכה של אחת הלהקות הגדולות בתולדות הרוק הדרומי.

הדלתות המאוהבות ו... היי, מי נוהג פה ללא רשיון?!

בשנת 1968 צילמו חברי THE DOORS קליפ באנגליה לתוכנית TOP OF THE POPS עם השיר HELLO I LOVE YOU. באותו יום נערך אירוע מכוניות מירוץ לצדקה בוומבלי שבלונדון. אחד המשתתפים היה מתופף להקת המי, קית' מון, שלא היה לו אז רשיון נהיגה.

הגיטרה הבוערת:

גיטרת הפנדר סטראטוקסטר הראשונה שהעלה ג'ימי הנדריקס באש על הבמה נמכרה בשנת 2008 במכירה פומבית בלונדון תמורת 575,000 דולר, סכום נמוך משמעותית מהציפיות המוקדמות.

קול רם יותר מאהבה:

להקת הגראנג' מסיאטל, סאונדגארדן, שחררה בשנת 1989 את התקליט LOUDER THAN LOVE, שהיה תקליט הגראנג' הראשון שיצא בחברת תקליטים גדולה וסלל את הדרך לפריצה הגדולה של הסצנה כולה.

ג'יימס טיילור והפציעה הקשה:

בשנת 1971 נפצע ג'יימס טיילור בידו הימנית לאחר שהתעסק עם מכונה בחווה שלו, במסצ'וסטס. פאניקה נרשמה במשרד הניהול של הזמר בניו יורק עם הטלפון שבישר את המקרה. אף היה חשש כי טיילור עלול לאבד את ידו. אך רופא שבדק אותו הרגיע כי זה פצע עמוק אך לא קריטי. הפציעה גרמה לדחיית שלושה מופעים סולד-אאוט בקרנגי הול.

עוד תופינים:

בשנת 1972 קיבלה להקת הרוק המתקדם הבריטית 'אמרסון, לייק ופאלמר' תקליט זהב על אלבומה הרביעי שנקרא TRILOGY. ובשנת 1964 יצא בארה"ב התקליטון DO WAH DIDDY DIDDY של להקת מנפרד מאן הבריטית. הלהקה הופיעה באותו יום באירוע פרטי עבר לורד פישר ב- THETFORD, אנגליה. ובשנת 1971 הופיע ואן מוריסון באולפני PACIFIC HIGH בסן פרנסיסקו. ההקלטה הועברה לשידור בתחנת הרדיו KSAN.

ב-5 בספטמבר בשנת 2005 יצא אלבום חדש לרולינג סטונס ושמו A BIGGER BANG. הוא לא נמכר היטב בארה"ב, אך זה לא פגע במכירות סיבוב ההופעות שבא אחריו.

ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו אז: "בואו פשוט נודה בזה - זה לא אלבום רולינג סטונס טוב בהשוואה לעבודותיהם האחרונות. לא, זה הוא רק אלבום של רולינג סטונס משובחים, ללא התנצלויות הכרחיות, בפעם הראשונה מזה כמה עשורים.

16 השירים בדיסק הזה, אלבום האולפן הראשון שלהם מזה שמונה שנים, מסמנים את שיתוף הפעולה הקרוב ביותר בין מיק ג'אגר לקית' ריצ'רדס מזה עידנים - הם כתבו רבים מהם , קרובים מאד זה לזה, עם גיטרות אקוסטיות בזמן שחיכו שצ'רלי ווטס יחלים מהטיפול בסרטן בגרון. בין אם הם מונעים על ידי האחווה התחרותית הידועה לשמצה שלהם או בהשראת בן הזוג המבוגר יותר שלהם בלהקה עם איום מול תמותה, התוצאות נשמעות כמו מאמץ אמיתי של להקה - משוחררות, מרושעות וחיות.

המפתח כאן נובע מהכניעה לגרוב. רוב הרצועות בנויות סביב הניצוץ, שאין דומה לו, שנדלק כשהגיטרה של קית' והתופים של צ'רלי ננעלים בקצב. מעולם לא היה עוד צוות שיכול להניע להקה כמו השניים האלו, אבל בעבודה שלאחר שנות השבעים הקסם הזה נקבר בדרך כלל בתערובת. פה הסטונס חוזרים לעצמם בתור להקת הרוק הגדולה בעולם, ולא רק בתור המופע הכי גדול בעולם.

מיק וקית' תמיד אמרו שהם רוצים להזדקן כמו הבלוזמנים שהם מעריצים, ופה הם סוף סוף מבינים איך: האלבום מתענג על הבוגי של צ'אק ברי ומביא את הרית'ם אנד בלוז הקלאסי שתמיד היו נשמת אפם. הקול של ג'אגר לכל אורכו הוא נוקאאוט, עמוק ועוצמתי יותר ממה שנראה אפשרי אחרי ארבעים פלוס שנות טלטול של המיקרופון. עם זאת , הנושא באלבום, למרבה המזל, קצת פחות בוגר. האלבום נצמד בעיקר לטריטוריה מוכרת של הסטונס: להיות שבורי לב ושוברי לבבות, עם הרוע שנשים (ולפעמים, גברים) עושות. על ידי החזרה לשורשים שלהם ואימוץ גילם, הסטנס הוציאו אלבום שהוא יורש ראוי שלהם. יצירות מופת. ג'אגר וריצ'רדס עדיין עומדים - זקנים נרגנים ובלוזיסטיים והם עונדים את התואר הזה היטב".

הפייטן, הגלריה והסערה. ב-5 בספטמבר בשנת 1975 יצא באנגליה תקליט חדש ללהקת ג'ת'רו טול ושמו MINSTREL IN THE GALLERY.

מה עושה כוכב רוק בשיא תהילתו כשהוא רוכש בית חדש ומפואר? אם קוראים לך איאן אנדרסון, התשובה היא כנראה לא מה שחשבתם. בשנת 1974, בעוד עולם המוזיקה עוקב אחר כל צעד של להקת ג'ת'רו טול, דיווח מגזין המוזיקה האמריקאי HIT PARADER שסולן הלהקה קנה לעצמו בית חדש, אך במקום לפרוק ארגזים, הוא עשה את המהלך ההפוך: מכר את דירתו הקודמת, ארז מזוודה אחת ועבר לגור בבית מלון למשך שנה שלמה. זו לא הייתה גחמה של רגע, אלא החלטה יצירתית מודעת של אמן שחיפש השראה במקומות הכי לא צפויים. "המוזיקה שלי נכתבת טוב יותר בבתי מלון מאשר במקום בו אני מעמיד פנים כאילו זה הבית שלי", הסביר אז אנדרסון בפשטות. "אני לא חושב על מכירות תקליטים או למלא אצטדיונים. מה שמעניין אותי זה ליצור תקליטים שמעניינים אותי. בשבילי זה די והותר".

השהות הזו בין קירות אנונימיים של מלונות הולידה את אחד התקליטים המורכבים והחשופים ביותר של הלהקה. בין סוף דצמבר 1974 לסוף ינואר 1975, אנדרסון שקד על כתיבת השירים החדשים. אפילו אווירת חג המולד לא הצליחה להשכיח את העצבות והכעס שבעבעו בתוכו וזלגו ישירות אל דפי התווים. התוצאה הייתה MINSTREL IN THE GALLERY, יצירה שהפכה למראה מדויקת של להקה גאונית על סף התפרקות.

באביב של 1975, עזבה הלהקה את אנגליה הערפילית לטובת השמש של מונטה קרלו, צרפת, שם המתין להם צעצוע חדש ויקר: אולפן הקלטות נייד משוכלל שהותקן במשאית, ובו קונסולת הקלטה חדישה עם 24 ערוצים. אך במקום להקליט בתוך המשאית הצפופה, הלהקה מצאה פתרון יצירתי שהגדיר את צליל התקליט כולו. ההקלטות נערכו בתוך גלריה אמיתית לאמנות, אותה אחת המופיעה על העטיפה האחורית של התקליט, כאשר הכבלים הארוכים העבירו את הצלילים אל האולפן הנייד שחנה בחוץ. סידור זה העניק ללהקה חופש אדיר למקם את כלי הנגינה בחלל הגדול, והתוצאה הייתה סאונד עשיר וייחודי. אנדרסון עצמו ציין מאוחר יותר שזהו אחד התקליטים עם הסאונד הטוב ביותר שהלהקה אי פעם יצרה. בתקופה זו הוא ראה את עצמו כדמות הפייטן הנודד, ה-MINSTREL, שניצב לבדו על הבמה, מנותק מחבריו.

אך בעוד המוזיקה הגיעה לגבהים חדשים, האווירה בתוך הלהקה צללה לשפל חסר תקדים. אם מעריצי הלהקה חיפשו בתקליט הזה את הדינמיקה הקבוצתית המהודקת שאפיינה אותם בעבר, הם התקשו למצוא אותה. תמונות היח"צ שליוו את התקליט שיקפו מציאות עגומה: במקום החיוכים והחיוניות שאפיינו אותם תמיד, נראו חברי הלהקה קודרים, עייפים ונטולי שמחת חיים. התשישות והמרירות של סיבובי ההופעות הבלתי פוסקים החלו לחלחל עמוק פנימה, והסדקים במבנה הלהקה הפכו לבקיעים.

המשברים האישיים איימו לקרוע את הלהקה לגזרים. הבסיסט ג'פרי האמונד האמונד, שהיה בכלל צייר מוכשר שהצטרף ללהקה כמעט במקרה, החל להישבר תחת הלחץ של נגינת קטעים מורכבים. הוא לא קרא תווים, ונאלץ ללמוד כל תפקיד בעל פה, מה שהפך כל הופעה למבחן זיכרון מתיש. במקביל, קלידן הלהקה, ג'ון אוון, החל לאבד את העניין בלהיות בלהקת רוק. הוא כבר לא אהב להקשיב לרוק וכל שרצה זה רק לנגן קטעים של בטהובן. התסכול הזה הוביל אותו לשתות אלכוהול מעבר לנורמה, דבר שהוביל לפירוק נישואיו. מתופף הלהקה, בארימור בארלו, חווה תסכולים משלו והביע את אי סיפוקו במריבות רבות שנהג לעשות עם שאר חברי הלהקה. הוא אמר מאוחר יותר להגנתו שהוא היה זה שנאלץ להיות הדובר של שאר חברי הלהקה ולהתמודד מול אנדרסון כשבא להציג לו את הבעיות של האחרים. בקיצור, הרמוניה לא שררה בלהקת ג'ת'רו טול בעת הכנת התקליט הזה.

המתח הזה בא לידי ביטוי במוזיקה עצמה. התקליט הוא הקוטבי ביותר בדיסקוגרפיה של ג'ת'רו טול עד אז, עם ניגוד חד וברור בין קטעי פולק אקוסטיים, שקטים ואינטימיים, לבין התפרצויות רוק כבדות וחשמליות. הקוטביות הזו הזכירה למאזינים את התקליט AQUALUNG שיצא ארבע שנים קודם לכן. השילוב הזה הוביל רבים לקטלג את התקליט כפולק-רוק, בסגנון של להקות כמו רנסאנס או FAIRPORT CONVENTION.

התקליט נפתח עם שיר הנושא, קטע אוטוביוגרפי וחושפני בו אנדרסון כמעט מתלחשש עם עצמו, עד שקולו של המתזמר דייוויד פאלמר מכריז על הופעת הלהקה בפני הלורד והליידי. הגיטריסט מרטין באר תורם לשיר ריף גיטרה כבד ובלתי נשכח. משם, התקליט לוקח את המאזין למסע מזגזג בין קטעי סולו אקוסטיים של אנדרסון לבין קטעי אנסמבל רועשים ומהודקים. שיר הנושא של התקליט יצא לאחר מכן, בגרסה ערוכה, על גבי תקליטון. צד ב' שלו הכיל קטע יפהפה שלא נכלל בתקליט בשם SUMMERDAY SANDS.

צדו השני של התקליט מוקדש כמעט כולו ליצירה האפית BAKER ST. MUSE, סוויטה בת ארבעה חלקים המתארת התרחשויות בערב אחד ברחוב בייקר המפורסם בלונדון. בתוך היצירה שזר אנדרסון רמזים ממערכת היחסים המתפתחת שלו עם שונה לירויד, שלימים תהפוך לאשתו. אחרי היצירה הזו, התקליט נחתם עם הקטע הקצרצר GRACE, שאנדרסון ציין כאחד האהובים עליו ביותר.

גם בישראל של שנת 1975, התקליט זכה לתשומת לב רבה. בעיתון להיטון נכתב תחת הכותרת "פייטן ביציע": "האלבום התשיעי של להקת ג'טרו טול, הנקרא 'פייטן ביציע', הוא ללא ספק אחד הטובים ביצירותיהם. לאחר תקופה ארוכה של שפל, חזר איאן אנדרסון לעצמו, והקליט עם הלהקה אלבום במיטב המסורת של ג'טרו טול הישנים והטובים. על צידו השני של האלבום יצירה שלמה ('המוזיאון של רחוב בייקר') שכמה מהמוטיבים שלה נשמעים גם ב'רקוויאם' שבצד הראשון. היצירה החדשה רחוקה מאד מלהיות יצירת רוק, כפי שהיה האלבום 'עבה כלבנה' ואת עיקרה מבצע איאן אנדרסון לבדו עם גיטרה אקוסטית וחלילים ללא ליווי הלהקה. הצד הראשון של התקליט נוטה יותר לכיוון הרוק. והפיזמון 'פייטן ביציע' הוא קצבי ביותר. אחד התקליטים המעולים שיצאו השנה".

לאחר צאת התקליט, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות לקידומו. בסיומו, קרה הבלתי נמנע. ג'פרי האמונד האמונד הודיע על פרישתו. באחת מפגישות הלהקה, הוא פשוט קם והודיע שהוא עוזב. הופעתו האחרונה התקיימה ב-2 בנובמבר 1975 בג'ורג'יה. הצייר המתוסכל הרגיש שאינו יכול לבטא את עצמו תחת הנהגתו של אנדרסון והעדיף לחזור אל כן הציור. במשך שנים הסתובבה שמועה שהוא שרף את בגדי הבמה המפורסמים שלו בהופעתו האחרונה, אך הוא הכחיש זאת נמרצות וטען שזו המצאה. הוא פשוט חזר לחייו השקטים, התחתן והמשיך לצייר, רחוק מאור הזרקורים.

אנדרסון מצא את עצמו במשימה דחופה למצוא בסיסט חדש. הוא נזכר בלהקה עם ניחוחות ספרדיים בשם CARMEN, שחיממה את הופעותיהם בתחילת השנה. הוא פנה לבסיסט שלהם, ג'ון גלאזקוק, שהתרגש מההצעה ומיד הצטרף לשורות הלהקה.

במבט לאחור, אנדרסון סיכם את התקופה המורכבת: "מבחינה מוזיקלית, יש דברים די טובים בתקליט הזה, אבל אני חושב שהלהקה סבלה אז. ג'פרי עזב, ג'ון ניגן בלי סוף מוזיקה קלאסית ושתה יותר מדי. הרבה דברים התחילו להתפורר". גם ג'פרי האמונד הודה שהתנתק לחלוטין. "אחרי שעזבתי, הלכתי לראות אותם כשהם הופיעו ליד המקום שבו גרתי. חוץ מזה, לא ממש נשארתי בקשר עם מה שהם עושים. באמת יש לי את החללים העצומים האלה של עשר שנים שבהם אין לי מושג מה קרה בג'ת'רו טול וזה יכול להיות די מביך לפעמים. אפילו בלי לדעת מי היה בלהקה בתקופות שונות בשנות השמונים".

התקליט MINSTREL IN THE GALLERY נותר עד היום מסמך מרתק: יצירת מופת מוזיקלית שנולדה מתוך כאוס וכמעט פירקה את אחת הלהקות החשובות בעולם, אך בסופו של דבר, גם סללה עבורה את הדרך לפרק חדש ומסעיר.

בלאקמור - האיש בשחור - מביא קשת ראשונה של צבעים. ב-5 באוגוסט בשנת 1975 יצא התקליט שאישר סופית למעריצי דיפ פרפל כי ריצ'י בלאקמור לא יחזור אליה בקרוב.

נלך טיפה אחורה; להקת דיפ פרפל עמדה במצב קשה מאד ב-30 במרץ, 1975. חברי הלהקה הופיעו בהמבורג וידעו כי נותרו להם עוד שלוש הופעות בלבד לעמוד על הבמה עם הגיטריסט, מייסד הלהקה וחוד החנית שלה, ריצ'י בלאקמור. לכן הוחלט באופן ספונטני להקליט את ההופעות האלו, במטרה להוציא בהמשך אלבום כפול. המטרה הייתה לאפשר אופציה להעניק לקהל תקליט נוסף, במידה והלהקה תתפרק לגמרי עם עזיבתו של בלאקמור.

ההרכב נעמד יחדיו בפעם האחרונה בפריז. איאן פייס בתופים, גלן יוז בבס, ג'ון לורד באורגן, דייויד קוברדייל בשירה וריצ'י בלאקמור בגיטרה. להקת החימום באותו ערב הייתה ELF, שניגנה באופן מחריש אוזניים וסולנה היה רוני ג'יימס דיו. השיר האחרון שנוגן בהופעה היה HIGHWAY STAR, עם בלאקמור ששבר את הגיטרה שלו לרסיסים. קוברדייל הודה לקהל במילים " אנחנו מקווים לראותכם בהמשך בצורה כזו או אחרת". בראשו היה דבר אחד ברור - דיפ פרפל לא תתפרק בגלל עזיבתו של הגיטריסט הסורר. בלאקמור ראה בעזיבתו את האפשרות לעשות דברים, סוף סוף, בדרכו ובתנאיו. הוא לקח עמו את דיו והשניים החלו בהרכבת להקה חדשה.

דיו: "הגישה של ריצ'י אמרה שהשילוב שלו איתי יהיה זה שיקבע את אופי הלהקה. זה הביא לכך שהלהקה הזו הייתה שותפות שווה בינינו". זה, כמובן, גרם לשאר הנגנים בלהקה החדשה להיות נגני צד ללא אחוזים בשותפות. דיו הביא ללהקה את חבריו מלהקת ELF והחבורה הקליטה אלבום בכורה שנקרא RITCHIE BLACKMORE'S RAINBOW, שיצא באוגוסט 1975. דיו בספרו: "ריצ'י ואני עשה המון כשותפים בכתיבת השירים. בגלל זה מצאתי את זה קשה כאשר הכוחות שיהיו - אם אלו הנהלה, חברת תקליטים, סוכני הופעות ויזמים - שהחליטו שזה יהיה הגיוני יותר מבחינה מסחרית לתקן את שם הלהקה ל'הקשת בענן של ריצ'י בלאקמור'. זה גם הפך לשם של האלבום. הבנתי את הנימוק, ברור. אבל זה היה 1975 והאמונה

הייתה שאמני רוק אמיתיים לא עושים שום דבר רק בשביל סיבה מסחרית. דיברתי על זה עם ריצ'י, וסוכם שהלהקה תיקרא 'הקשת של ריצ'י בלאקמור ורוני ג'יימס דיו'. אבל כשהאלבום הראשון יצא, זה היה 'הקשת של ריצ'י בלאקמור'! האם זה הפך לסלע מחלוקת בינינו? ובכן, כפי שהייתי שותף בכתיבת כל השירים ושרתי אותם, התשובה הקצרה תהיה כן. אבל מה אעשה? לבכות על זה? בכל מקרה, עד אז זה גם היה מאוחר. יצאנו לדרך".

בלאקמור סירב שהתקליט הזה ייצא בלייבל של דיפ פרפל, שנקרא PURPLE RECORDS. לכן בוצע הסכם חדש, עם מנהלי דיפ פרפל אליהם היה בלאקמור עדיין חתום חוזית, שהתקליט ייצא בחברת תקליטים ושמה OYSTER. לצידם של בלאקמור ודיו ניגנו בתקליט הזה הבסיסט קרייג גרובר, המתופף גארי דריסקול והקלידן מיקי לי סול. התגובות לאלבום הזה נעו בזמנו בין תשבחות לאכזבות.

היו שציפו מבלאקמור לספק מוצר שיישמע כמו דיפ פרפל, אך התקליט הזה נשמע דווקא קרוב יותר לצליל שלהקת ELF יצרה לפני כן באלבומיה. קולו הרועם של דיו לצד הגיטרה החשמלית של בלאקמור היה שילוב מנצח, אך הפקת התקליט הזה הייתה 'רזה' יחסית. הוכחה לכך היא הקשבה לביצועי חלק מהשירים פה בהופעות חיות. ההשוואה מביאה את הביצועים האולפניים לצד הפחות מחשמל של העניין. זאת דעתי האישית, כמובן. עם זאת, יש כאן לא מעט פנינים.

שירים נפלאים כמו TEMPLE OF THE KING האקוסטי באווירתו, CATCH THE RAINBOW החלומי והמכשף, שהושפע מ- LITTLE WING של הנדריקס. דיו סיפר בראיונות עימו כי זה השיר שהוא הכי אוהב של ריינבאו. ויש פה גם גירסה אינסטרומנטלית לשיר של היארדבירדס, STILL I'M SAD. בהופעות של ריינבאו שר דיו את המילים של השיר.

שיר נוסף, שהפך לקלאסיקה של ריינבאו, הוא MAN ON THE SILVER MOUNTAIN. דיו: "זה שיר עם סממנים דתיים. האיש על הר הכסף הוא סוג של אל שכולם סוגדים לו ומתחננים בפניו שיירד להושיעם. שימטיר עליהם כסף רב וריפוי ממגפות".

דווקא השיר שגרם לבלאקמור לפרוש מדיפ פרפל הוא אחד הביצועים החלשים בתקליט הזה. אני מדבר על BLACK SHEEP OF THE FAMILY, שבשנת 1970 הקליטה אותו, בעוצמה חשמלית גדולה, שלישייה בריטית בשם QUATERMASS. בלאקמור התלהב מהשיר ודרש, בשנת 1974, שדיפ פרפל יקליטו את זה. השאר התנגדו והוא החליט לפרוש.

בלאקמור נהנה מנגנים וירטואוזיים אמיתיים שניגנו לצידו בדיפ פרפל וכנראה לקח את מיומנותם כדבר מובן מאליו, כשלפתע נתקל בריינבאו הטריה בנגנים שהיו פחות מושחזים מהסגולים. הראשון לעוף מהלהקה, ביוני 1975, היה הבסיסט, קרייג גרובר, שהראה טינה מופגנת על הדרך בה בלאקמור 'חטף' את להקת ELF והפך אותה למשהו שהוא שלו. במקומו נכנס הבסיסט ג'ימי באין, שהומלץ לבלאקמור על ידי טכנאי הגיטרה שלו. דריסקול ולי סול היו הבאים שראשם הושם מתחת לגיליוטינה.

בלאקמור: "דריסקול לא הצליח לשמור על הקצב בתיפוף שלו. מיקי לי סול הוא פסנתרן בוגי-ווגי נפלא אבל הוא עצלן. הוא לא טיפוס שיכול לעלות לבמה עם סינטיסייזר, מלוטרון, אורגן האמונד ופסנתר ולשלוט בהם. הוא מעדיף לשכב על הדשא ולכתוב שירים".

דיו: "בתחילה חשבו חבריי ללהקת ELF שהם יהיו נגנים קבועים בריינבאו. גם אני חשבתי שכך יהיה, אבל ריצ'י חשב אחרת. הוא כנראה ידע שלא אעזוב את ELF בלעדיהם ולכן הביא אותם גם כן. אני חייב להסכים איתו שהם לא היו הנגנים הנכונים בריינבאו".

במקומו של דריסקול הגיע קוזי פאוואל שהביא עמו ברקים ורעמים. ובמקום לי סול הגיע טוני קארי, שהצליח להביא טקסטורות מעניינות. אבל זה כבר הרכב אחר עם סיפור שונה. עיתון רולינג סטון כתב בביקורתו על תקליט זה כי 'בלאקמור נשמע משועמם פה יותר מאי פעם'. ואם רבים טענו שבלאקמור הוא שנהג להשתעשע יותר מדי עם מאגיה שחורה, שימו לב מה קרה למתופף גארי דריסקול ותקבלו פרופורציה: ב-1 ביוני 1987 הוא נרצח בגיל 41. דריסקול לא מצא יותר את אור הזרקורים הגדול וכל להקה שניסה להתקדם איתה, לא הצליחה להתרומם. המניע לרציחתו נותר עלום ורק ידוע שחייו הסתיימו בדירתו שבניו יורק ועל ידי יותר מאדם אחד. קיימות השערות שסמים היו מעורבים בתקרית ויש הטוענים שאף מדובר בטקס של מאגיה שחורה שהביא לסיום הטרגי. הדבר המטריד ביותר בסיפור הוא שהבסיסט בלהקתו האחרונה של דריסקול, ג'ף פנהולט, טען שעורו של המתופף נפשט מגופו בעודו בחיים, כחלק מטקס שטני.

איזה חתול הוא אל סטיוארט! ב-5 בספטמבר בשנת 1945 נולד אל סטיוארט. את הסקירה שלי עליו אתחיל עם צליל שמהווה אחד השיאים הידועים ביצירתו.

פתיחת השיר 'שנת החתול', עם נגינת הפסנתר של השותף לכתיבה, פיט ווד, היא פשוטה יחסית מבחינת לחן והרמוניה. אך הפשטות הופכת גאונית כשהיא נעשית היטב, וזוהי דוגמה לפשטות מושלמת. זהו אחד מאותם לחנים שגרמו לרבים לומר מאז: "לעזאזל, איך לא חשבתי על דבר כזה?". פיט ווד מת בשנת 1993 בגיל 43, אבל נגינת הפסנתר שלו ממשיכה לחיות בשיר הזה.

אל סטיוארט הסקוטי החל את דרכו כאמן במועדוני פולק קטנים בלונדון. אחד ממוריו החשובים היה פול סיימון, שהגיע ללונדון בשנת 1965. דרך אגב, גם רוברט פריפ (מקינג קרימזון) העניק עשרה שיעורי נגינה בגיטרה לאל סטיוארט בשנת 1963. סיימון היה אז בתקופת פרידה משותפו המוזיקלי, ארט גרפונקל, והגיע לאנגליה כדי להופיע במועדוני פולק. הוא אף הקליט שם באותה שנה תקליט סולו, וסטיוארט הצעיר הפך לחברו ולמד להתבונן מקרוב בתהליך היצירה שלו. ארבעת אלבומיו הראשונים, שיצאו בין השנים 1967 ל-1972, קיבלו ביקורות טובות בעיתונות הבריטית. אלבומו השני מביניהם, LOVE CHRONICLES (משנת 1969), אף זכה בתואר 'אלבום הפולק של השנה' בעיתון מלודי מייקר.

לפני שנמשיך, הנה כמה עובדות מעניינות על סטיוארט האמן בתחילת דרכו. בנובמבר 1967 היה אל סטיוארט אנונימי למדי. באמתחתו היו סינגל אחד כושל בשם THE ELF, שנתיים של הופעות במועדון פולק קטן בסוהו בשם BUNJIES, והופעות באולמות כה קטנים עד שאנשים שגרו באותו רחוב לא ידעו כלל על קיומם. באותה תקופה חתם סטיוארט חוזה ניהול עם אדם בשם רוי גסט, שהשיג לו מיד לאחר מכן חוזה הקלטה בחברת CBS. אלבומו הראשון, שנקרא BEDSITTER IMAGES, יצא בתקופה הזו. ההפקה של האלבום הייתה מושקעת במיוחד עבור אמן פולק צנוע. דימויים של לונדון באו כאן לידי ביטוי דרך תזמורים מעניינים. במקור, האלבום היה אמור להיקרא בשם ארוך במיוחד:CONCERTO FOR FOLK SINGER AND ORCHESTRA AND NOTES TOWARDS A 24 HOUR CITY. שם ארוך מדי, לא?

בעיני סטיוארט, האלבום הזה היה מופק מדי, והפקה גרנדיוזית שכזו דרשה יריית פתיחה בהתאם. לפיכך הוחלט שמעכשיו סטיוארט יזנח את הופעות הפולק הקטנות ויעבור להופיע במקומות גדולים. רוי גסט, המנהל שהפיק את האלבום, החליט שהוא רוצה לשווק את האמן החדש שלו ובגדול. לכן הוא שכר את אולם הרויאל פסטיבל הול שבלונדון, תזמורת של 35 נגנים, להקת קצב ואפילו רקדנית גו-גו.

הדבר נראה אבסורדי לגמרי בעיני סטיוארט, שלא ראה מעולם לפני כן אולם בסדר גודל שכזה. בחזרה הגנרלית באולם הוא עבר במשך שעתיים על שיריו עם התזמורת והצליח איכשהו להשיג תוצאה, למרות חוסר ניסיונו והזמן שדחק בו. הוא נשמע אומר במהלך החזרה שהפרויקט הזה הוא הימור אדיר בשבילו: או שיהיה הצלחה גדולה, או שיחזיר אותו שנתיים לאחור.

הקונצרט נערך ב-3 בנובמבר 1967. הביקורות היו דווקא טובות. עיתון דיילי מייל דיווח כך: "מנצח התזמורת, אלכסנדר פאריס, נקש שלוש פעמים במקלו ו-35 נגני התזמורת היו מוכנים להתחיל. על הבמה עלה זמר הפולק בן ה-22 אל סטיוארט. התזמורת (שכללה כלי מיתר, נשיפה ונבל) התחברה היטב עם סטיוארט סתור השיער. הגיטרה המוגברת שלו התערבבה היטב עם צלילי התזמורת". במהלך המופע רקדה על הבמה סטודנטית לדרמה בת 18 בשם רומי יאנג. היא לבשה כותונת לילה והריקוד שלה עיטר את המילים שסטיוארט שר על הבמה. סטיוארט הרגיש שיש צורך בממד נוסף להמחשת מילותיו, דבר שמעבר ליכולותיו כזמר או לליווי התזמורתי, ולפיכך בחר בריקוד. שלושה רבעים מהאולם היה מלא, ורוי גסט, המנהל, חילק 1,500 כרטיסים לכל מי שמצא לנכון להזמין. הכל נראה נהדר, עד שהגיע לסטיוארט החשבון עבור כל הסיפור הזה, וזה אילץ אותו להיפרד מ-1,058 ליש"ט מכיסו. לקח לו שלוש שנים לכסות את הסכום.

מבחינתו של אל סטיוארט, כל הסיפור הזה היה כמו פנטזיה. חברת CBS החתימה אותו לא בגלל כישרונו, אלא בגלל שרצתה להקה אחרת שהייתה חתומה אצל רוי גסט: להקת PICADDILY LINE. גסט התנה את הבאת הלהקה לחברה בכך שזו תחתים גם את סטיוארט. ההשראה להקליט אלבום בכורה עם תזמורת הגיע לסטיוארט כששמע את אלבומה של זמרת הפולק ג'ודי קולינס, IN MY LIFE. אך הוא התאכזב מהתוצאה התזמורתית כשיצא אלבומו. הוא הרגיש שהתזמורת מטביעה את כל מה שמסביבה.

האלבום BEDSITTER IMAGES לא היה רב מכר היסטרי, אך הצליח למכור 2,700 עותקים בחצי השנה הראשונה. חברת CBS העניקה לסטיוארט הארכת חוזה שהביאה להקלטת האלבום ZERO SHE FLIES בשנת 1970, שהפך לאלבום הראשון של סטיוארט שנכנס למצעד. מיד לאחר ההרפתקה ברויאל פסטיבל הול, נאלץ אל סטיוארט לחזור להופעותיו הזעירות במועדוני הפולק תמורת 10 ליש"ט ללילה. אך מבחינתו, זה היה טוב יותר מאשר להיות גיטריסט מוביל בלהקת TONY BLACKBURN AND THE SABRES.

באלבומו השני החליט סטיוארט לזנוח את הפומפוזיות התזמורתית וללכת לכיוון פולק-רוק שורשי יותר. שם האלבום הוא LOVE CHRONICLES והוא יצא באנגליה בספטמבר 1969. שלושה חברים מלהקת פיירפורט קונבנשן ניגנו בו: אשלי האצ'ינס, סיימון ניקול וריצ'ארד תומפסון. שלושתם קיבלו קרדיט בשמות בדויים מכיוון שהיו חתומים אז בחברת תקליטים אחרת (ISLAND). יצירת הנושא של האלבום, המתפרשת על פני כל צד ב' שלו, כוללת נגינה של גיטריסט צעיר ומוכשר בשם ג'ימי פייג', שהיה אז בתקופת המעבר שבין פירוק היארדבירדס להקמת לד זפלין. שילוב קולו של סטיוארט עם נגינת הגיטרה המופלאה של שניים מטובי הגיטריסטים באנגליה עובד כאן נהדר. יצירת הנושא של צד ב' היא חלוצית, לא בשל אורכה אלא בשל העובדה שהיא, לפי הנטען, הראשונה שכללה את המילה FUCK באלבום בריטי. יש האומרים שסטיוארט הקליט בכוונה יצירה בת 18 דקות כדי להשחיל לקראת סופה את המילה הזו, בהנחה שמנהלי חברת התקליטים לא יטרחו להקשיב ליצירה עד הסוף. אך ציפיות לחוד ומציאות לחוד. מנהלי החברה אכן שמעו את המילה, ולפיכך יציאת האלבום נדחתה בכשנה. סטיוארט נלחם בכל כוחו נגד הצנזורה, בטענה שהמילה חיונית ליצירתו.

בתקופה ההיא היה סטיוארט אמן לא מוכר כלל בארה"ב. שיווק תקליטיו אל מעבר לים לא היה קיים. הכל השתנה עם תקליט משנת 1974 (שגם חיים רומנו ניגן בו וסיפר לי מה בדיוק היה שם בסשנים), ואז החל סטיוארט לבנות קהל גם בארה"ב. אלבומו השישי, MODERN TIMES, עשה חיל במכירות, כך שהייתה הרגשה שבתקליטו הבא הוא יוכל להגיע להישגים גבוהים אף יותר.

עד כה נהג סטיוארט להקליט את כל המוזיקה לאלבומיו לפני שכתב לה מילים. הוא עשה זאת כי ידע שרוב הכסף בהפקה משולם למוזיקאים המנגנים. גם בתקליט YEAR OF THE CAT הוא השתמש באותה שיטה: כל הפלייבקים היו מוכנים לפני שהוא יצק להם מילים.

התקליט YEAR OF THE CAT הוקלט באולפני אבי רואד. סטיוארט: "אי אפשר היה להימנע מההיסטוריה של המקום ההוא. אתה נמצא בחדר ומישהו אומר 'בדיוק כאן הם הקליטו את 'יום בחיים'. יום אחד פגשתי שם את לינדה מקרטני. ביום אחר פגשתי את אלן קלארק מההוליס". "שנת החתול" היא מושג באסטרולוגיה וייטנאמית. שנה זו מתרחשת אחת ל-12 שנים, ואמורה להיות שנה נטולת לחצים. במקור, הייתה זו האסטרולוגיה הסינית שהגדירה את 'שנת הארנב' אחת ל-12 שנה; הווייטנאמים החליפו את הארנב בחתול. "שנת החתול" חלה בשנת 1975, שנה לפני צאת התקליט, וככל הנראה סטיוארט כתב את השיר מתוך מודעות לכך. הוא סיפר בראיון שהמושג 'שנת החתול' הוא גם ביטוי סלנג ליחסים רומנטיים, המתוארים באופן מופלא בכתיבתו הנהדרת.

במקור, סטיוארט כתב את השיר עם מילים על נושא אחר לגמרי. הוא נזכר בקומיקאי הבריטי טוני הנקוק, אותו ראה בהופעה בשנת 1966 באנגליה. ההופעה הייתה רעה מאוד והנקוק היה נתון אחריה במצב רוח ירוד. את מורת רוחו שפך האמן העצוב בפני הקהל, באומרו שהיה גרוע על הבמה ושהוא כלל לא רוצה לעמוד שם. אך הקהל הגיב בצחוק רועם כי חשב שהנקוק משחק תפקיד קומי. סטיוארט, שנכח במקום, קלט לפתע שהאמן מדבר מלבו ברצינות תהומית וכנה. הנקוק התאבד שנתיים לאחר מכן באמצעות מנת יתר. במקור, סטיוארט קרא לשיר FOOT OF THE STAGE, אך הרגיש שהוא מנצל טרגדיה של אדם אחר לצורך יצירת שיר, והחליט לשנות את המילים.

בנוגע לשיר הנושא, סטיוארט לא אהב את סולו הסקסופון שבו. היה זה רעיון של המפיק, אלן פרסונס, להקליט אותו. סטיוארט: "סקסופונים נשמעו לי תמיד כמו פרות פצועות. מעולם לא אהבתי אותם. התנגדותי לסקסופון נבעה מכך שהכלי הזה אינו משתלב היטב עם פולק-רוק. אלן פרסונס אמר שנקליט את הסקסופון ונחשוב על זה. ישנתי על זה, ובבוקר זה עדיין נשמע לי כמו פרה פצועה, אך כל האחרים אהבו את זה אז נאלצתי לוותר. חשבתי שבכל מקרה זה השיר האחרון בתקליט, ולכן אנשים לא יגיעו עד אליו".

התקליטון של סטיוארט עם השיר הזה הוא היחיד שלו שנכנס למצעד הבריטי. הכניסה למצעד אירעה ב-29 בינואר 1977. בשבוע השלישי לצעידתו הגיע למקום ה-31 (המיקום הגבוה ביותר שלו) ובסך הכול צעד השיר במצעד שישה שבועות.

את עטיפת התקליט עיצבה חברת "היפנוסיס" של סטורם ת'ורגרסון, שעיצבה עטיפות גם לפינק פלויד ולד זפלין. כשסטיוארט ראה את הרישום הראשוני לעטיפה הוא חשב שהוא יפהפה, אך לא היה לו מושג כיצד זה ייראה כעטיפה לתקליט. בצד האחורי של העטיפה נראה סטיוארט בחליפה אופנתית בסגנון שנות השבעים. הוא קנה את החליפה הזו לחתונה של חבר בשנת 1976. שנה לאחר מכן הפכו החליפות הלבנות לדבר נחשק ואופנתי, בגלל ג'ון טרבולטה והסרט 'שגעון של שבת בלילה'. סטיוארט סיפר כי לא לבש את החליפה מעולם לאחר שהצטלם עמה לעטיפה.

לסיום, אל סטיוארט דגל תמיד בשני עקרונות ביצירתו:

לכתוב על נושאים שטרם נכתב עליהם בצורה זו או אחרת.

להשתמש במילים שלא נעשה בהן שימוש קודם לכן בשירים.

5 בספטמבר 1969. מועדון חדש נפתח במקום מועדון 'סוף המירוץ'. שמו הוא 'השעות הקטנות'. גם אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים שלו יופיעו שם. האווירה פסיכודלית.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.