רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-6 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-6 בספטמבר (6.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "תקליטים של הופעות חיות זה תרמית - זו הדרך הזולה לעשות כסף" (ג'ון פוגרטי, מלהקת תחיית קרידנס קלירווטר, בעיתון מלודי מייקר, בשנת 1970)

הנר שכבה והרגע שבו אלטון ג'ון גרם לעולם לבכות. ב-6 בספטמבר בשנת 1997 שר אלטון ג'ון, בשידור ישיר, את השיר CANDLE IN THE WIND, כשהוא משנה את הנושא בו ממרילין מונרו לנסיכה דיאנה ומביא מיליונים ברחבי העולם להזיל דמעות.

ב-6 בספטמבר 1997, כדור הארץ עצר את נשימתו. מיליארדי עיניים היו נשואות למסכים, צופות בהלווייתה של דיאנה, הנסיכה מוויילס. ואז, מתוך השקט הכבד של כנסיית וסטמינסטר אבי, בקעו צלילי פסנתר מוכרים וקול שבור מרגש אחד, שהפכו רגע טראגי לסמל נצחי של אהבה ואובדן.

זה היה הרגע שבו סר אלטון ג'ון, חבר קרוב של הנסיכה, התיישב מול הפסנתר וביצע גרסה חד פעמית וקורעת לב לשירו CANDLE IN THE WIND. השיר, שנכתב במקור אי שם בשנת 1973 לאלבום המופת GOODBYE YELLOW BRICK ROAD כמחווה נוגה למרילין מונרו, עבר התאמה מהירה וכואבת. המילים שונו כדי לספר את סיפורה של "הנסיכה של האנשים", האישה ששבתה את ליבם של מיליונים ונהרגה באופן טראגי שבוע קודם לכן. במקום להיפרד מנורמה ג'ין, העולם כולו נפרד, יחד עם אלטון, מ"שושנת אנגליה".

הביצוע החי והחשוף היה כל כך עוצמתי, עד שנדמה היה שאפילו קירות האבן העתיקים של הכנסייה מזילים דמעה. כשהוא שר את השורה הראשונה, GOODBYE ENGLAND'S ROSE, קולו של הזמר נסדק באופן מורגש, והצמרמורת שעברה בקרב 2,000 האורחים בכנסייה ובקרב 2.5 מיליארד הצופים בבית הייתה אמיתית וכואבת. זה לא היה סתם שיר, זו הייתה הספד מוזיקלי אישי ואינטימי שהדהד ברחבי תבל.

הקשר בין אלטון ג'ון לדיאנה היה עמוק ומיוחד. הם נפגשו לראשונה במסיבת יום הולדת לנסיך אנדרו בשנת 1981, ומאז התפתחה ביניהם חברות אמיצה. מה שאיחד אותם היה לא רק ההתמודדות המשותפת עם חיים תחת עינם הבוחנת של המדיה, אלא בעיקר התשוקה המשותפת לפעילות צדקה ולשינוי חברתי. שניהם היו חלוצים במאבק נגד מגפת האיידס בשנים שבהן המחלה הייתה עדיין בגדר טאבו. דיאנה, בלחיצת יד היסטורית עם חולה איידס, ניפצה דעות קדומות, ואלטון ג'ון הקים קרן שגייסה מאות מיליונים למחקר ולתמיכה.

כמו בכל חברות אמתית, גם שלהם ידעה עליות ומורדות. בתחילת 1997, הם הסתכסכו לתקופה קצרה בעקבות ספר צילומים שאלטון היה מעורב בו, והציג תמונות של בני משפחת המלוכה באופן שלדעתה של דיאנה היה חושפני מדי. אך הגורל, בדרכו האכזרית, הפגיש אותם מחדש. הם התפייסו בהלווייתו של חברם המשותף, מעצב האופנה ג'אני ורסאצ'ה, שבועות ספורים לפני מותה. הם לא תיארו לעצמם שזו תהיה אחת הפעמים האחרונות שייראו זה את זו.

הבקשה לשיר בהלוויה הגיעה ישירות ממשפחתה של דיאנה. אלטון הכאוב פנה מיד לשותפו הנצחי לכתיבה, ברני טאופין, והציב בפניו משימה כמעט בלתי אפשרית: לכתוב מחדש את הקלאסיקה שלהם, ולהפוך אותה לשיר פרידה אישי ומרגש עבור דיאנה. טאופין, לפי הסיפורים, עשה זאת תוך פחות משעה. המילים החדשות, שהיו צריכות לקבל את אישור בית המלוכה, תיארו את חסדה, אנושיותה ואת האור שהביאה לחייהם של רבים.

ההחלטה לבצע את השיר הייתה אמיצה. מאז מותה הטרגי בתאונת דרכים בפריס, יחד עם בן זוגה דודי פאיד, בעקבות מרדף פפראצי חסר מעצורים, ניסה בית המלוכה הבריטי, שהיה מסוכסך עמה לאחר גירושיה מהנסיך צ'ארלס, להצניע את דמותה. אך הלחץ הציבורי האדיר לא הותיר להם ברירה, והיא זכתה להלוויה ממלכתית מפוארת, רגע נדיר של הכרה באישה שכבר לא הייתה חלק רשמי מהמשפחה.

שבוע לאחר ההלוויה, התקליטון עם הביצוע המצמרר, שנקרא רשמית CANDLE IN THE WIND 1997, יצא לחנויות. מה שקרה לאחר מכן היה חסר תקדים. ביומו הראשון בבריטניה בלבד, נמכרו יותר מ-600,000 עותקים. הציבור הבריטי והעולמי היה בצמא לדרך להיאחז בזיכרון, והשיר סיפק להם בדיוק את זה.

הביקוש היה כה עצום, עד שמפעלי חברת התקליטים מרקיורי עבדו מסביב לשעון כדי להדביק את הקצב. מנהלי חנויות דיווחו על תורים אינסופיים ועל לקוחות מכל הגילאים שלא קנו עותק אחד, אלא חמישה ואף עשרה עותקים, למשפחה ולחברים. התקליטון, שיצא בפורמט של דיסק דיגיטלי, הפך במהירות לתקליטון הנמכר ביותר בתולדות בריטניה, ובהמשך, עם מכירות של למעלה מ-33 מיליון עותקים ברחבי העולם, גם לתקליטון הנמכר ביותר בכל הזמנים. כל ההכנסות, סכום אדיר של יותר מ-38 מיליון לירות שטרלינג, הועברו ישירות לקרן הזיכרון של דיאנה, שהמשיכה את מורשת הצדקה שלה.

אלטון ג'ון קיים את הבטחתו. לאחר אותו בוקר בלתי נשכח בכנסיית וסטמינסטר, הוא מעולם לא ביצע את הגרסה הזו של השיר בהופעה חיה. לבקשתו, גם תחנות הרדיו הפסיקו לנגן אותה לאחר כחודש, כדי לשמר את ייחודה כרגע של זיכרון טהור. שנה לאחר מכן, הוא קיבל תואר אבירות מהמלכה אליזבת' השנייה, לא רק על תרומתו למוזיקה, אלא גם על עבודת הצדקה הענפה שלו, עבודה שדיאנה הייתה שותפה גאה ונלהבת שלה. וכך, השיר שהחל כמחווה לכוכבת הוליוודית, הפך להמנון פרידה עולמי מנסיכה אהובה, ולחותם מוזיקלי נצחי על סיפור חברות יוצא דופן שנקטע בטרם עת.

הפצצה הדיגיטלית של פיטר גבריאל. ב-6 בספטמבר בשנת 1982 יצא תקליטו הרביעי של פיטר גבריאל.

זו יצירה כל כך חדשנית וחסרת פשרות שהיא נשמעה כמו שידור מעתיד אחר. וכרגיל, גבריאל התעקש שלא יהיה לה שם, מה שהכניס את מנהלי חברת התקליטים שלו באמריקה ללחץ קיומי.

זה כבר הפך לבדיחה קבועה. שלושה תקליטים הוציא גבריאל, ולשלושתם קרא בפשטות "פיטר גבריאל". כשהגיע הרביעי, אנשי חברת התקליטים GEFFEN בארצות הברית פשוט לא יכלה יותר. הם דרשו שם, משהו שאפשר לשים על פוסטר. בלית ברירה, הם הדביקו לתקליט את השם SECURITY, אולי כבדיחה על החרדות שלהם, ואולי כהתייחסות למצב העולם. כך או כך, לא משנה אם תקראו לו פיטר גבריאל 4 או SECURITY, מדובר במסע מסעיר אל תוך מוחו של גאון מוזיקלי בעיצומה של מהפכה אישית.

בין התקליט הקודם והמצוין שלו מ-1980, לבין היצירה הזו, גבריאל לא נח. הוא הפך לחוקר אובססיבי של מקצבים מרחבי הגלובוס. הוא לא היה לבד במערכה, גם חברים כמו להקת ראשים מדברים והמפיק בריאן אינו היו שקועים עמוק בחיפוש אחר השראה אפריקאית ולטינית. מוזיקת העולם השלישי, כפי שקראו לה אז, הזרימה דם חדש ופועם לתוך הרוק המערבי שהחל להישמע מעט עייף. אבל גבריאל לקח את זה צעד אחד קדימה, או ליתר דיוק, צעד אחד אל תוך המעגלים החשמליים.

התקליט הזה היה מהראשונים שהוקלטו באופן דיגיטלי לחלוטין, מה שהעניק לו צלילות וחדות שכמעט ולא נשמעו קודם לכן. אך הכוכב האמיתי של ההקלטות היה מכשיר פלא חדשני שעלה הון עתק של 10,000 ליש"ט, סכום אסטרונומי באותה תקופה. קראו לו FAIRLIGHT CMI, וזה היה למעשה המחשב המוזיקלי הראשון שאפשר לדגום כל צליל שקיים בעולם ולהפוך אותו לכלי נגינה.

"חלמתי כבר זמן מה על כלי שיכול לדגום דברים מהעולם האמיתי," סיפר גבריאל. "לארי פאסט, נגן הסינטיסייזרים שלי, אמר לי שהוא שמע שמועות על מכשיר כזה". כשהמכונה סוף סוף הגיעה לאולפן הביתי והחדש שלו, החגיגה החלה. גבריאל ופאסט בילו שעות באיסוף צלילים: שבבי זכוכית מתנפצת, משרוקית מעוותת, אבן שנגררת על המדרכה ואפילו רעשים שנקלטו מתחנות רדיו אקראיות. כל אלו הפכו לחלק מהתזמורת המהפכנית של התקליט, ויצרו נוף צלילי שנע בין שבטיות פראית למדע בדיוני. גבריאל אפילו סיפר בהומור שכשהיה מפיק קטע מוצלח במיוחד באולפן, הפרות מהחווה הסמוכה היו באות ומלקקות את החלונות. "זה תמיד היה סימן להערכה אמיתית", הוא צחק.

הצליל היה רק חצי מהסיפור. התקליט הזה צלל עמוק לתוך נושאים פסיכולוגיים, פוליטיים וחברתיים. השיר הפותח, THE RHYTHM OF THE HEAT, הוא דוגמה מושלמת. הוא נולד בהשראת כתביו של הפסיכולוג קרל יונג, שתיאר חוויה מטלטלת שהייתה לו כשצפה בקבוצת מתופפים אפריקאים נכנסת לטראנס. גבריאל, ששקל לקרוא לשיר JUNG IN AFRICA, תרגם את הפחד וההתמזגות עם הקצב הפראי לחוויה מוזיקלית עוצרת נשימה.

ב-SAN JACINTO, גבריאל מספר בקול שבור את סיפורו של גבר אינדיאני שרואה את תרבותו נמחקת ונבלעת על ידי החברה הלבנה והמודרנית. זהו שיר כאב עדין ורב עוצמה. ואז מגיע SHOCK THE MONKEY. על פניו, קטע פופ קליט ומרקיד, אבל מתחת לפני השטח מסתתר סיפור מורכב על קנאה והתפרצות יצרים חייתיים במערכת יחסים. "זה שיר אהבה פשוט," הסביר גבריאל, "שחוקר איך קנאה יכולה לשחרר את הקוף הפרימיטיבי שבתוכנו". עם השפעות ברורות ממוזיקת הנשמה של חברת מוטאון, השיר הזה הפך ללהיט מפתיע באמריקה, והיה הראשון של גבריאל להיכנס ל-40 הגדולים שם. הוא הראה לו שאפשר להעביר מסר עמוק גם עם גרוב שמזיז את הגוף.

הזמר פיטר האמיל (איש להקת ואן דר גראף ג'נרייטור) הוסיף קולות רקע לשיר הזה, וסימן את הפעם הראשונה שהזוג תועד יחד, למרות כל השנים המוקדמות כששניהם עבדו בלהקותיהם תחת חברת התקליטים CHARISMA. בתקופת הקלטת התקליט הזה של גבריאל, האמיל כבר פירק את ואן דר גראף ועבד עם להקה קטנה ויצר אלבומי סולו. בזמן ההוא האמיל עבר להתגורר בבאת' ובכך הפך גם לשכן של גבריאל. למרות הידידות ביניהם, מעולם לא היה כל דיבור על שיתוף פעולה רשמי: "לא, אני חושב ששנינו אוהבים להיות

אלו ששולטים", האמיל אמר. "אני שמח לעבוד בשביל מישהו אחר בפרויקט 'שלו' כמובן, כמוסיקאי להשכרה... אבל אני יותר מדי בומבסטי, אגואיסט, מטורף כוח. ברור שהייתה יריבות בין ואן דר גראף לג'נסיס אבל לא ביני לבין פיטר. כבשנו עולמות באופן שונה והיו לשנינו, לדעתי, מטרות שונות. מה שאנחנו חולקים זה מנהל נהדר ושיטת עבודה נפוצה של 'קדימה, בואו נתחיל לעשות את זה כמו שצריך'. לא לקח זמן רב להקליט את השירה שלי פה. אני אוהב עבודה מהירה. כך גם היה בהמשך, כשהקלטתי עבורו את השיר הזה בשפה הגרמנית".

הנה מה שהיה לגבריאל לספר על עטיפת האלבום: "העטיפה באלבום זה הייתה משהו שעבדתי עליו עם פסל בשם מלקולם פוינטר, שעבודתו נחשבה בעיניי לחזקה. הוא נהג לעשות את הדברים האלה של ראשים כהים מאוד. היה ספר שראיתי על עיוותים, כמו מראות בירידים שמשנות את הצורה של מי שמביט בהן, והתחלנו להשתמש בזה".

באופן אירוני, בזמן שגבריאל יצר את התקליט הכי מאתגר ובלתי מתפשר שלו, חברו ללהקה לשעבר, פיל קולינס, הפך לכוכב פופ ענק. חברת GEFFEN החתימה את שניהם, וההימור הבטוח היה כמובן קולינס. התקליט של גבריאל דרש מהמאזין עבודה, ריכוז וראש פתוח. הוא לא נועד למסיבות בריכה. יחלפו עוד ארבע שנים עד שגבריאל עצמו יפצח את הנוסחה המסחרית עם התקליט SO, ויהפוך לאחד האמנים הגדולים בעולם. אבל הבסיס לכל מה שהגיע אחר כך – החדשנות, העומק הרגשי, והשילוב בין טכנולוגיה לנשמה – הונח ממש כאן, בתקליט האמיץ ופורץ הדרך הזה מספטמבר 1982.

הלילה האחרון של קית' מון. ב-6 בספטמבר בשנת 1978 נערכה מסיבה שהפיק פול מקרטני לכבוד 'שבוע באדי הולי', לציון יום הולדתו ה-42. היה זה גם אירוע שלא נגמר טוב...

זה היה אמור להיות ערב של חגיגה, ערב של הוקרה לאחד מאבות המזון של הרוק'נ'רול. אך כשהאורות כבו והמוזיקה נדמה, מסיבת "שבוע באדי הולי" הנוצצת של פול מקרטני, ב-6 בספטמבר 1978, הפכה מבלי דעת לתפאורת הסיום של אחד המתופפים הגדולים והפרועים ביותר שידע עולם המוזיקה.

הכל התחיל כרעיון מקסים. פול מקרטני, שהחזיק בזכויות ההוצאה לאור של קטלוג השירים המפואר של באדי הולי, החליט להפוך את יום הולדתו של גיבור נעוריו לאירוע שנתי. הולי, שנהרג בתאונת מטוס מחרידה ב-1959, היה אמור לחגוג באותו יום את יום הולדתו ה-42. עבור מקרטני, זו הייתה הדרך להחזיר אהבה למוזיקאי שהשפיע עליו ועל ג'ון לנון עמוקות, עד כדי כך ששם להקתם, THE BEATLES, נבחר כמחווה לשם להקתו של הולי, THE CRICKETS. זו הייתה השנה השלישית ברציפות שמקרטני הרים הפקה שכזו, והפעם היא הייתה גדולה ומרשימה מתמיד.

רשימת האורחים הייתה לא פחות ממפוארת. כל מי שהיה מישהו בסצנת הרוק הבריטית של אותה תקופה התייצב במסעדת PEPPERMINT PARK האופנתית שבקובנט גארדן, לונדון. בין הסועדים ניתן היה להבחין במיקי דולנז, כוכב להקת המאנקיז לשעבר, בגיטריסט הרוקבילי הוותיק קרל פרקינס, ואפילו במרי הופקין, הזמרת הנהדרת שמקרטני עצמו גילה והפיק לה תקליטים עשר שנים קודם לכן. האווירה הייתה מחשמלת, מלאת צחוק, שמפניה וסיפורים על ימי התהילה. כבדרך אגב, שנים לאחר מכן, באותו המיקום בדיוק, תפתח סינת'יה לנון, גרושתו של ג'ון, מסעדת יוקרה בשם LENNONS, שלא ממש הצליחה לשחזר את הזוהר של אותו ערב ונסגרה תוך זמן קצר.

אבל בין כל החוגגים, היה אורח אחד שהגיע כמעט נגד רצונו. היה זה קית' מון, המתופף ההרסני של להקת המי. מון, שהיה ידוע באורח חייו הפרוע לא פחות מאשר בתיפוף המהפכני שלו, נאבק באותה תקופה בשדי האלכוהול וניסה נואשות להיגמל. הוא כלל לא רצה לצאת מהבית, אך חברתו, אנט וולטר-לאקס, התעקשה. "אני הולכת, איתך או בלעדיך", היא אמרה לו, והוא, בחוסר חשק, נכנע והצטרף.

לאחר ארוחת הערב המפנקת, עלו האורחים על אוטובוסים מפוארים ונסעו לכיכר לסטר, שם חיכתה להם הקרנת טרום-בכורה חגיגית של הסרט הביוגרפי THE BUDDY HOLLY STORY, בכיכובו של גארי בוסי. היה זה יום אחד בלבד לפני שהסרט יצא להקרנות מסחריות לקהל הרחב. בכניסה לבית הקולנוע אודיאון, הבחין מון בעיתונאי המוזיקה הוותיק רוי קאר מהמלודי מייקר. באופן בלתי צפוי, המתופף הענק תפס את העיתונאי ופשוט חיבק אותו בחוזקה. "הוא החזיק אותי ככה שתיים או שלוש דקות", סיפר קאר ההמום, שהבחין כי עיניו של מון דומעות. "שאלתי אותו 'קית', מה קרה?', והוא רק מלמל לי באוזן, 'לא, לא, כלום... פשוט פתאום אתה מבין מי החברים האמיתיים שלך'".

התנהגותו המוזרה נמשכה גם בתוך אולם הקולנוע. הסרט, המספר את סיפור חייו ומותו הטרגי של הולי, כנראה היה יותר מדי עבורו. הוא היה נסער, חסר מנוחה, ולא הפסיק להתפתל בכיסאו. "הוא לא הפסיק ללחוש לי, 'אני לא רוצה להיות פה, בואי נלך'", סיפרה חברתו אנט. "הוא פשוט לא היה מסוגל לשבת ולצפות. אז קמנו ויצאנו באמצע".

השניים תפסו מונית וחזרו לדירה ששכר מון ברחוב קרזון במייפייר, אחת השכונות היוקרתיות של לונדון. אך זו לא הייתה סתם דירה. הדירה הייתה שייכת לחברו הטוב, הזמר הארי נילסן, ובאותו החדר, באותה המיטה ממש, מצאה את מותה ארבע שנים קודם לכן "מאמא" קאס אליוט, סולנית להקת האמהות והאבות.

מון, בניסיונו הנואש להישאר פיכח ולהתגבר על תסמיני הגמילה הקשים, לקח כדורים בשם המינברין, תרופה חזקה שנועדה לסייע בהתמודדות עם דחף בלתי נשלט לאלכוהול. באותו לילה, לאחר שהגיע מההקרנה, הוא נטל כמות קטלנית של הכדורים. בבוקר שלמחרת, ב-7 בספטמבר, הוא נמצא ללא רוח חיים. באופן אירוני ומצמרר, האיש שניסה בכל כוחו לברוח מהמוות שהביא עליו האלכוהול, מת דווקא מהתרופה שהייתה אמורה להציל את חייו.

החדשות על מותו של קית' מון בן ה-32 הדהימו את עולם המוזיקה. המסיבה הגדולה שנועדה לחגוג את חייו של אליל רוק אחד שנגדעו בטרם עת, הפכה לנקודת הציון האחרונה בחייו הסוערים של אליל רוק אחר. ערב שהתחיל בקוקטיילים נוצצים והסתיים בדממה קודרת, כשהותיר אחריו מורשת של תיפוף גאוני והרס עצמי בלתי נתפס.

ב-6 בספטמבר בשנת 1943 נולד רוג'ר ווטרס (לשעבר הזמר-בסיסט מלהקת פינק פלויד).

ווטרס העניק רבות לצליל והקונספט של פינק פלויד אך דעותיו המעוותות והחשוכות נגד ישראל עברו מבחינתי כל גבול. לדעתי, מדובר באיש רוק עשיר מדי, משועמם מדי, נרגן מדי, דמנטי ומכחיש עובדות שהבין שיקבל כותרות רבות יותר כפרובוקטור אנטישמי מאשר כיוצר רלוונטי. האיש הזה הזוי ובזוי!

הוא הקלידן הסודי של עולם הרוק. ב-6 בספטמבר בשנת 1994 מת ניקי הופקינס, הפסנתרן המופלא שניגן בהקלטות הביטלס, הרולינג סטונס, ג'ון לנון, הקינקס, המי, קוויקסילבר מסנג'ר סרוויס ועוד.

ביום זה ממש, ה-6 בספטמבר, לפני שנים רבות בשנת 1994, נדם אחד הצלילים החשובים והמשפיעים ביותר ברוק'נ'רול, גם אם רובכם מעולם לא ידעתם לזהות אותו בשמו. בבית חולים בנאשוויל, טנסי, הרחק מאור הזרקורים שתמיד חמק ממנו, הלך לעולמו בגיל 50 בלבד ניקי הופקינס. הסיבה הרשמית הייתה סיבוכים מניתוחי מעיים שעבר, אך האמת היא שמדובר בשיאה של מערכת יחסים מורכבת עם בריאותו הרופפת שליוותה אותו כל חייו. מותו השאיר חלל עצום בעולם המוזיקה, חלל בצורת תווי פסנתר מדויקים וגאוניים שהפכו שירים טובים ליצירות מופת.

אם השם ניקי הופקינס לא מצלצל לכם מוכר, אתם בחברה טובה. הופקינס היה ההגדרה המילונית ל"נגן סשנים", אותה צללית מוכשרת שנמצאת באולפן, מוסיפה את מגע הקסם שלה ועוזבת לפני שהתהילה מגיעה. אבל איזו צללית זו הייתה. הרשימה החלקית של האמנים שאיתם ניגן נשמעת כמו היכל התהילה של הרוק: הרולינג סטונס, הביטלס, המי, הקינקס, ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון, רינגו סטאר, ג'ף בק, סטיב מילר, ג'פרסון איירפליין ועוד רבים וטובים. הוא היה הנשק הסודי של הלהקות הגדולות בעולם.

המסע המוזיקלי שלו החל בבריטניה, כחבר בלהקת הרוק של הזמר-דמות התיאטרלית והמוחצנת לורד סאץ'. כבר אז היה ברור שמדובר בכישרון יוצא דופן, ועד מהרה, בשנות ה-60 הסוערות, הוא הפך לקלידן המבוקש ביותר בסצנת האולפנים של לונדון. הוא היה כל כך טוב, כל כך אמין וכל כך רווחי, עד שהוא קיבל שתי הצעות שכל מוזיקאי אחר היה הורג בשבילן – וסירב. הוא דחה הצעה להצטרף באופן רשמי לרולינג סטונס, ולהקה חדשה ומבטיחה בשם לד זפלין. למה? כי עבודת האולפן היציבה והמשתלמת קסמה לו יותר מחיי הדרכים הלא בטוחים של כוכב רוק.

שיתוף הפעולה שלו עם הביטלס, למשל, היה קצר אך בלתי נשכח. הוא ניגן איתם רשמית בסינגל אחד בלבד, אבל איזה סינגל: REVOLUTION. סולו הפסנתר החשמלי שלו על קלידי הוורליצר בשיר הזה הוא רגע מכונן של רוק טהור ומזוקק. למרות שהיה זה שיתוף פעולה חד פעמי עם הלהקה כמכלול, הוא המשיך וניגן בתקליטי סולו של כל אחד מארבעת המופלאים בנפרד לאחר הפירוק. עם הרולינג סטונס, לעומת זאת, זו הייתה מערכת יחסים ארוכה ועמוקה. הוא ניגן בכמה מהתקליטים הגדולים ביותר שלהם, כולל BEGGARS BANQUET, LET IT BLEED ו-EXILE ON MAIN ST. אם אי פעם תהיתם מי אחראי לפתיחת הפסנתר המהפנטת ב-SYMPATHY FOR THE DEVIL או למלודיה קורעת הלב ב-ANGIE או לפסנתר החלומי בשיר SHE'S A RAINBOW - התשובה היא ניקי הופקינס.

אחד האנשים שהכירו אותו היטב היה ריי דיוויס, מנהיג להקת הקינקס. דיוויס תיאר אותו במילים נוגעות ללב: "ניקי הופקינס נראה כל כך רזה וחיוור, כאילו זה עתה הוציאו אותו מטיפול נמרץ וגררו על אלונקה כדי שיוכל לנגן בפסנתר בשיר שלנו. הוא תמיד היה חולה, אפילו בילדותו". מחלת הקרוהן שממנה סבל הגבילה אותו פיזית, אך לא מוזיקלית. דיוויס מספר שעבודתו הטובה ביותר עם הקינקס הייתה בתקליט FACE TO FACE, ואף כתב עליו את השיר SESSION MAN כמחווה. "כשהקלטנו את LAZY AFTERNOON," נזכר דיוויס, "המפיק התעקש שניקי יעתיק בדיוק את סגנון הפסנתר שלי. מוזיקאי אחר היה נעלב, אבל ניקי פשוט נכנס לסגנון שלי וניגן בדיוק כמוני. בלי אגו. אולי זה היה הסוד שלו".

היעדר האגו הזה הוא שאפשר לו להשתלב בכל הרכב ולהעשיר כל שיר. הוא מעולם לא ניסה להתהדר או לגנוב את ההצגה. הוא ידע לנגן רק כשצריך, אבל הייתה לו את היכולת המופלאה להפוך שיר רגיל לפנינה נוצצת.

בשנת 1967 הוא עשה גיחה קצרה לקדמת הבמה עם תקליט סולו בשם THE REVOLUTIONARY PIANO OF NICKY HOPKINS, ולאחר מכן חבר לגיטריסט הווירטואוז ג'ף בק. אבל חיי הלהקה לא היו בשבילו. הוא עבר לצפון קליפורניה ושם השתלב בסצנה הפסיכדלית המשגשגת, כשהוא עובד עם להקות כמו קוויקסילבר מסנג'ר סרוויס, סטיב מילר באנד וג'פרסון איירפליין. עם האחרונה הוא אף זכה לרגע היסטורי כשהופיע על הבמה המרכזית בפסטיבל וודסטוק. תארו לעצמכם, נגן הצללים של האולפנים מנגן מול חצי מיליון איש באירוע המוזיקלי החשוב של המאה.

שנות ה-70 וה-80 המשיכו באותו קו, עם טיסות בלתי פוסקות בין לונדון לניו יורק ורשימת קרדיטים שהלכה והתארכה. בשנותיו האחרונות פנה להלחנת מוזיקה לסרטים ולטלוויזיה, אך אורח חייו ובריאותו המידרדרת החלו לגבות מחיר. ריי דיוויס סיכם את דמותו של הופקינס באופן מושלם: "נגני סשנים הם, על פי רוב, צללים אנונימיים מאחורי הכוכבים. הם עושים את עבודתם תמורת תשלום ואז עוזבים. הנגינה שלהם אף פעם לא בולטת, אבל אם מוציאים אותם מהמיקס, השיר לא נשמע אותו דבר. אתה מתגעגע אליהם רק כשהם לא שם".

אז בפעם הבאה שאתם מאזינים לקלאסיקות הרוק הגדולות, הקשיבו היטב. מאחורי הריפים של קית' ריצ'רדס או הזעקה של רוג'ר דלטרי, חפשו את צלילי הפסנתר המעודנים, המלודיים והמדויקים. שם, בצללים, תמצאו את ניקי הופקינס, הגיבור השקט שהיה שם תמיד.

הנבואה הנועזת שהתחבאה בעטיפת התקליט החדש של הביטלס. ב-6 בספטמבר בשנת 1963 יצא באנגליה תקליטון מורחב שני של הביטלס.

בעוד בריטניה כולה נסחפת בסערה חסרת תקנה העונה לשם ביטלמאניה, ארבעת המופלאים מליברפול שחררו היום לאוויר העולם פצצה מוזיקלית נוספת, לא פחות ולא יותר. לא מדובר בסינגל חולף או בתקליט ארוך נגן, אלא בפורמט ביניים קומפקטי וממזרי, תקליטון מורחב, או בשפת המבינים, EP, כלומר EXTENDED PLAY, השני במספר של הלהקה. התקליטון, שזכה לשם הלא מתחכם במיוחד THE BEATLES' HITS, כולל ארבעה להיטי ענק שכבר הספיקו לשגע את הממלכה: FROM ME TO YOU, THANK YOU GIRL, PLEASE PLEASE ME, ו-LOVE ME DO. אבל הסיפור המרתק באמת לא מסתתר רק בחריצים השחורים של הוויניל, אלא דווקא במה שמודפס על עטיפת הקרטון שלו.

כלומר, אם תהפכו את העטיפה לצד האחורי, תגלו את היהלום שבכתר. שם, באותיות קטנות, טמונה הצהרת כוונות כה נועזת, כה יומרנית, עד שהיא גובלת בנבואה של ממש. מי שחתום על השורות האלו הוא לא אחר מאשר איש יחסי הציבור של הלהקה, טוני בארו, אדם שמכיר את המכונה המשומנת הזו מבפנים. בארו פותח בהצהרה פשוטה לכאורה: ארבעת השירים ב-EP הזה נבחרו מתוך ספר השירים של לנון ומקרטני. אך מיד לאחר מכן הוא זורק את הכפפה, וכותב בביטחון כמעט מקומם: "אם התיאור הזה נשמע קצת פומפוזי, אולי אני יכול להציע לכם לשמור את העטיפה הזו לעשר שנים, להוציא אותה מהאוסף שלכם איפשהו באמצע 1973 ולכתוב לי מכתב מאוד נגדי אם אנשי הפופ של שנות השבעים לא ידברו בכבוד על לפחות שניים מהשירים הללו כדוגמאות מוקדמות לקלאסיקות מודרניות".

כן, קראתם נכון. בעוד רוב האמנים חלמו לשרוד את השנה הקרובה, היחצ"ן של הביטלס כבר שיגר תחזיות לעשור הבא. וזה לא נגמר כאן. בארו ממשיך ומסביר את מה שהופך את הרביעייה הזו לתופעה חסרת תקדים. ההצלחה שלהם כלהקה היא דבר אחד, הוא כותב, אבל מה שבאמת משכתב את ההיסטוריה היא העובדה ששניים מהחברים בה, צמד בשם לנון ומקרטני, כותבים בעצמם את כל החומרים שמזנקים לראשי המצעדים, ובקצב תפוקה שהוא פורה-פלוס. היו לנו כותבי שירים דגולים בעבר, והיו לנו כוכבי תקליטי זהב, אבל מעולם שתי היכולות האלו לא השתלבו יחד בצורה כל כך מבריקה של עשה זאת בעצמך. זוהי לא להקה שמבצעת שירים של אחרים, זוהי תחנת כוח יצירתית שמייצרת ומשגרת בעצמה.

ולמקרה שנותר בכם שמץ של ספק, בארו מנחית את פסקת הסיום כמכת מחץ: "דעו לכם שהאדונים לנון ומקרטני כתבו כבר מספיק שירים כדי למלא סינגלים ותקליטים מעכשיו ועד 1973, גם אם כישרון ההלחנה שלהם יקמל וימות בעתיד".

השורות הללו, שנכתבו על עטיפת תקליטון קטן בסך הכל, הן אולי ההימור הגדול ביותר בתולדות הפופ. טוני בארו לא רק מוכר תקליטונים, הוא מוכר אמונה, הוא משרטט מורשת בזמן אמת. בעוד הצעקות של המעריצות עדיין מהדהדות ברחובות, הוא כבר חושב על המקום של הלהקה בספרי ההיסטוריה. האם מדובר ביהירות חסרת גבולות? ניסוח שיווקי ערמומי למהדרין? בהבנה עמוקה של גודל התופעה? ימים יגידו. בינתיים, מומלץ לכם לעשות כעצתו: תשימו את ה-EP החדש על הפטיפון, הגבירו את הווליום, ותשמרו היטב על העטיפה. היא בהחלט נבואית.

כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".

זו אחת הטרגדיות הגדולות יותר של קרידנס קלירווטר! ב-6 בספטמבר בשנת 1990 מת טום פוגרטי בן ה-48, אחיו של ג'ון פוגרטי ששימש כגיטריסט הליווי של קרידנס קלירווטר רווייבל אך פרש בכעס.

ב-13 בפברואר 1971, פורסם בעיתון המוזיקה "מלודי מייקר": "טום פוגרטי פרש מלהקת קרידנס קלירווטר רווייבל, ושאר החברים ימשיכו כשלישייה. סיבת הפרישה נעוצה בבעיות אישיות. דובר מטעם הלהקה ביקש למסור שאין מריבה בין חבריה".

טום פוגרטי היה אחיו הגדול של ג'ון פוגרטי, הסולן והגיטריסט של הלהקה. טום הקים אותה, אך חש כי נדחק הצידה על ידי אחיו הצעיר, ששר בתשוקה רבה את הלהיטים הרבים שכתב. בתחילת 1971 טום לא יכול היה לשאת זאת יותר ופרש. היה זה פחות מחודש לאחר צאת התקליט PENDULUM. בזמנו הוא הצהיר לתקשורת כי הוא עושה זאת למען משפחתו, אך בהמשך התברר שהיו סיבות נוספות שהובילו לכך.

"אני לא פורש ממוזיקה", אמר עם פרישתו. "אני פשוט לא מעוניין יותר לצאת לסיבובי הופעות. הילדים שלי בני שמונה ושבע, ויש לי תאומים בני שנה. זה הזמן שבו הם זקוקים לאבא שיהיה לצדם. הם האחריות הראשונה שלי. לו יכולתי להקדיש זמן רב למשפחתי ועדיין להיות חבר בלהקת קרידנס, הייתי עושה זאת בשמחה רבה. פתאום נחתה עליי ההבנה שאני לא עושה את כל מה שאני רוצה. הנה אני, אחיו הגדול של ג'ון, עומד בצד ולא מנהיג את הלהקה. זה תסכל אותי מאוד. ג'ון תמיד היה מוזיקלי יותר משנינו, ולכן הוא הפך למנהיג". שנה לאחר מכן אמר: "מאז שעזבתי את קרידנס, אני עושה דברים שאני ממש נהנה מהם. אני קופץ למועדונים בסן פרנסיסקו ומנגן עם מי שנמצא שם. ניגנתי עם הגרייטפול דד ועם אלווין בישופ. הסצנה בסן פרנסיסקו נהדרת". ג'ון פוגרטי הגיב על עזיבת אחיו: "זה שינוי גדול עבורנו, אבל שינוי הוא דבר הכרחי במוזיקה. נמשיך כשלישייה ונתגעגע אליו".

לאחר פרישתו מקרידנס, הקליט טום פוגרטי כמה תקליטים עם להקה שהקים בשם RUBY. כשהתחתן בשנת 1980, נערכה בטקס הופעת איחוד נדירה של להקת קרידנס בהרכבה המקורי. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה לאיחוד כזה. טום ניסה לשכנע את ג'ון להקים את הלהקה מחדש, אך ללא הצלחה. התמלוגים שזרמו אליו מיצירות העבר של קרידנס אפשרו לו ולמשפחתו לחיות ברווחה.

טום פוגרטי בשנת 1982: "חשתי לחץ אדיר בלהקה. קרידנס הייתה קיימת תשע שנים לפני שבאמת הצלחנו. בשישים אחוז מהזמן ההוא הייתי בקדמת הבמה. הייתי אז המנהיג, אבל המעריצים של קרידנס תמיד יראו בי רק את הבחור שעומד בצד ומנגן בגיטרת ליווי. לאחר שקיבלנו תקליט פלטינה נוסף, ביקשתי לשיר גם כן, אבל ג'ון סירב לדון בכך, ולכן פרשתי".

באוקטובר 1985 שלח טום פוגרטי מכתב זועם לאחיו ג'ון: "בדצמבר 1970 עזבתי את קרידנס מאותה סיבה שבגינה אני כותב לך כעת, באוקטובר 1985: הגישה שלך. מעולם לא נתת לי (או למתופף דאג קליפורד, או לבסיסט סטו קוק) קרדיט בפומבי, בעיתונות או בכל כלי תקשורת אחר על תרומתי המוזיקלית לקרידנס. לפני שהפכנו לקרידנס, אני הייתי המפיק, הסולן וכותב השירים הראשי בלהקה שלנו. הכול צריך להתחיל איפשהו, אבל בגרסה המעוותת שלך להיסטוריה של הלהקה, אתה משמיט בנוחות את החלק של טומי פוגרטי, מה שגורם לאנשים להאמין שעשית הכול ושאני רק ישבתי במושב האחורי במכונית שלך.

פעם הייתה לנו שותפות בכתיבת השירים. אתה זוכר את השמות שהמצאנו לעצמנו לצורך כך? רן ויילד וטובי גרין? מעולם לא ראיתי או שמעתי אותך מזכיר, אפילו פעם אחת, שאני ואתה כתבנו שירים יחד או שחלקנו את תפקיד השירה המובילה עד 1966. בתקופה שבה קראנו לעצמנו GOLLIWOGS ו-VISIONS, כתבתי שיר בשם WALK ON THE WATER. אני כתבתי את המילים והמנגינה, זה השיר שלי, והוא גם נמצא בתקליט הראשון של קרידנס. חלקתי איתך את הקרדיט עליו בגלל השותפות שיצרנו ("ויילד וגרין"). אמרת שקיבלתי את הרעיון לשיר הזה משיר היפותטי כלשהו שכתבת בשם TOMBSTONE EPITAPH. ובכן, מעולם לא שמעתי את השיר הזה. אספר לך שקיבלתי את הרעיון למהלך האקורדים מ'בית השמש העולה' של האנימלס, ואת המילים כתבתי בהשראת שיר בשם MYSTIC EYES.

שוב, לא יכולת לשאת את העובדה שלמישהו אחר בלהקה, מלבדך, היה כישרון; רצית את כל הקרדיט לעצמך. מעולם לא הזכרת את שותפות הכתיבה שלנו או את התפקידים הניהוליים שלקחתי על עצמי (זכור שאני כתבתי את החוזים, אספתי את הכסף, ניהלתי את שיחות הטלפון, טיפלתי בחשבונות וכו'). שוב, הובלת את כולם להאמין שעשית הכול... בשלב כלשהו הפכת את הלהקה, מול התקשורת, מ'אנחנו' ל'אני' (ג'ון). אז זו הסיבה שעזבתי!".

הבסיסט סטו קוק, בשנת 1997: "ברור שהיו בעיות בין שני האחים הללו. התחרותיות ביניהם תמיד צצה. דאג קליפורד (המתופף) ואני תמיד התבדחנו שאנחנו תקועים בתוך 'כריך פוגרטי' – בין שני האחים. הם היו שתי פרוסות הלחם שלחצו עלינו חזק, הבשר שבפנים".

כשעבר טום פוגרטי ניתוח בגבו, הוא קיבל בטעות עירוי דם נגוע באיידס. מצבו הידרדר במהירות, והוא אושפז באוגוסט 1990. מחלת האיידס גרמה לקריסת המערכת החיסונית שלו. בוב פוגרטי, אחד מארבעת אחיו, מסר לתקשורת: "חשבנו שהוא יהיה בסדר, אבל לפתע הצטברו נוזלים בריאותיו וקשיי הנשימה שלו החמירו". רק המתופף דאג קליפורד הקפיד להגיע לבית החולים בקביעות ובילה שעות ארוכות ליד מיטתו, יחד עם משפחתו של טום. ג'ון מעולם לא הגיע. טום פוגרטי מת ב-6 בספטמבר 1990, בגיל 48.

ג'ון פוגרטי בספרו: "ניסיתי להתפייס עם אחי, טום, זמן רב לפני מותו. רציתי לעשות את זה למען אמא שלנו. כמה קשה זה כבר יכול להיות? שני אחים מתפייסים, ואמם מאושרת כל כך. אני חושב שכתבתי לו מכתב: 'יהיה חבל לא לעשות את זה בשביל אמא שלנו'. דיברנו בטלפון לפחות פעם אחת. אמרתי, 'טום, אני חושב שכל אחד מאיתנו צריך לרשום את כל הדברים שמכעיסים אותו. תרשום הכול, תוציא את זה, ונדבר על זה'.

אז אני כותב מכתב, והדבר הראשון שאני אומר הוא, 'קודם כול, טום, אתה תבעת אותי'. אני מקבל ממנו מכתב בחזרה שבו הוא כותב, 'לא, לא תבעתי אותך'. הנימוק שלו היה שהוא ניגש לעורך הדין שלי ואמר, 'אני לא תובע את ג'ון יותר'. זה היה בשנת 1983, אבל אני נאלצתי להתמודד עם התביעה הזו מאז 1978. זה אומר ללכת לדיונים בבית משפט, להיפגש עם עורך הדין שלי, לשלם לו סכומים נכבדים כדי להכין כתב הגנה ולהתמודד עם כל החרדה הנלווית למערכת המשפטית. אלפי דולרים רבים לאחר מכן, טום החליט לבטל את התביעה. בראשו, משמעות הדבר הייתה שהוא לא תבע אותי. אז שלחתי לו את עמוד השער של כתב התביעה, שבו נכתב 'טום פוגרטי נגד ג'ון פוגרטי'. אני לא חושב שהגענו רחוק יותר מזה בשיחתנו. למרבה הצער, אמא שלנו נפטרה.

הלכתי לראות את טום כמה פעמים בשנת 1990, זמן קצר לפני מותו. הוא היה רזה מאוד ושברירי למראה, תמיד הרכיב משקפי שמש, אפילו בתוך הבית. הוא היה די מנותק.

אפילו בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא עקץ אותי, והייתי צריך לזנוח את ההיגיון כדי לנהל איתו שיחה. ניהלנו שיחת חולין. מה יכולתי לומר? הוא היה שביר, גוסס. אז הייתי החייל הטוב, האח המסור. טום מת, והייתי עצוב שהחיים נלקחו ממנו. סלחתי לטום. אני לא כועס יותר. אני אוהב את אחי. בהחלט אהבתי את ימי המשפחה שלנו, כשהיינו ילדים. אני לא צריך להעלות גירה אוסף של תקריות מהעבר האפל שכבר אינן משפיעות על דבר. העניין נסגר, ואיכשהו טום יודע, במקום שבו הוא נמצא, שהכול בסדר".

בשנת 2025 מת ריק דייויס, הזמר-קלידן של להקת SUPERTRAMP.

הוא היה פסקול חייהם של מיליונים, וקולו המחוספס והבלוזי סיפר סיפורים על חולמים, זרים ובדידות. בשבת האחרונה, לאחר מאבק ממושך במחלה, נפרדנו מריק דייוויס, המייסד, הקלידן והכוח המניע של להקת סופרטרמפ, שהשאיר חותם בל יימחה על עולם הרוק. היה שלום, זר יקר.

זהו בוקר קצת פחות שמח בעולם המוזיקה. בסוף השבוע האחרון, בביתו השקט בלונג איילנד, הלך לעולמו ריק דייוויס בגיל 81. בהודעה רשמית שפרסמה הלהקה נכתב: "שותפות SUPERTRAMP עצובה מאוד להודיע על מותו של מייסד הלהקה, ריק דייוויס, לאחר מחלה ארוכה. הייתה לנו הזכות להכיר אותו ולנגן איתו במשך יותר מ-50 שנה. אנו שולחים את תנחומינו הכנים לסו דייוויס". סיבת המוות המדויקת לא נמסרה באופן מיידי, אך ידוע כי דייוויס נאבק באומץ במשך למעלה מעשור במחלת המיאלומה הנפוצה, סרטן דם קשה.

דייוויס לא היה רק מוזיקאי, הוא היה ארכיטקט של צליל. בעוד ששותפו ליצירה, רוג'ר הודסון, הביא את קולו הגבוה והחולמני, דייוויס היה העוגן, הצד המציאותי והמחוספס יותר של הלהקה. קולו העמוק, יחד עם הנגינה הווירטואוזית שלו על בפסנתר ובאורגן האמונד, הפכו לסמל המסחרי של SUPERTRAMP והיוו את "פעימות הלב של צליל הלהקה", כפי שהגדירו זאת חבריו.

המסע של ריק דייוויס התחיל בסווינדון, עיירה במחוז וילטשייר שממערב ללונדון. באופן מפתיע, הכלי הראשון שמשך את תשומת ליבו לא היה הפסנתר, אלא התופים. בראיון שהעניק בשנת 1997, הוא סיפר כיצד תקליט ישן של המתופף ג'ין קרופה שינה את חייו. "התקליט הזה פגע בי כמו טיל. זה היה כמו למצוא מים במדבר", אמר. "ברדיו באנגליה באותה תקופה שמעת רק את ורה לין ודברים קיטשיים מהסוג הזה". המעבר לפסנתר הגיע באופן טבעי: "פתאום אנשים התחילו להגיב לי. הכלי הזה פשוט הרגיש נכון עבורי".

עוד לפני שהעולם הכיר את SUPERTRAMP, דייוויס כבר היה חלק פעיל בסצנת המוזיקה הבריטית. הוא הקים הרכב בלוז בשם RICK'S BLUES, שבו היה חבר זמר צעיר ואלמוני בשם גילברט או'סאליבן. מאוחר יותר הצטרף ללהקת THE LONELY ONES, שהוקמה על ידי לא אחר מאשר נואל רדינג, הבסיסט העתידי של שלישיית ג'ימי הנדריקס. דייוויס כבר הסתובב בחוגים הנכונים, והיה זה רק עניין של זמן עד שימצא את דרכו הייחודית.

בשנת 1969, החליט דייוויס להקים להקה חדשה יחד עם הגיטריסט ריצ'רד פאלמר, המתופף רוברט מילר והבסיסט-זמר רוג'ר הודסון. את השם המוזר, SUPERTRAMP, הם שאלו מספרו של הסופר הוולשי ויליאם הנרי דייוויס, "האוטוביוגרפיה של נווד-על", שפורסם ב-1908. שני התקליטים הראשונים שלהם, תקליט הבכורה שנשא את שם הלהקה ו-INDELIBLY STAMPED, היו טבולים ברוק מתקדם ולא זכו להצלחה מסחרית גדולה. הצלחה מסחרית? לא בדיוק המילה שחיפשו במילון ליד השם שלהם באותם ימים.

אבל דייוויס והודסון לא ויתרו. הם ארגנו מחדש את הלהקה, והפריצה הגדולה הגיעה בשנת 1974 עם התקליט CRIME OF THE CENTURY. היצירה הזו הייתה לא פחות ממהממת. היא הציגה לעולם את השילוב הקסום בין שני הכותבים: הלהיט DREAMER שכתב הודסון הפך להמנון, בעוד שדייוויס תרם את BLOODY WELL RIGHT ואת שיר הנושא המהפנט, והוכיח שהוא כותב שירים מהשורה הראשונה.

מנקודה זו, השאר הוא היסטוריה. דייוויס המשיך לכתוב כמה מהשירים הזכורים והאהובים ביותר של הלהקה, ביניהם הבלדה הנוגעת ללב GOODBYE STRANGER, הלהיט הקצבי CANNONBALL והשיר מלא החן MY KIND OF LADY. השיא המוחלט הגיע עם התקליט השישי של הלהקה, BREAKFAST IN AMERICA. התקליט הזה היה תופעה תרבותית. הוא מכר למעלה מארבעה מיליון עותקים בארצות הברית לבדה, זכה בשני פרסי גראמי והיה מועמד לפרס תקליט השנה.

הדינמיקה בין דייוויס להודסון הייתה לב ליבה של הלהקה, אך כמו במקרים רבים, היא גם הובילה לסופה של הדרך המשותפת. בשנת 1983, לאחר סכסוך מתוקשר, עזב הודסון לקריירת סולו. רבים חשבו שזהו סופה של SUPERTRAMP, אך דייוויס סירב לתת למפעל חייו לגווע. הוא לקח את המושכות, שמר על הלהקה בחיים והמשיך להוציא תקליטים ולהופיע. הוא היה הדבק שהחזיק את הכל יחד.

"מעבר לבמה, ריק היה ידוע בחום שלו, בחוסן הנפשי ובמסירותו לאשתו סו, שאיתה חלק למעלה מחמישה עשורים", נכתב בהודעת הלהקה. בשנים האחרונות, לאחר שהאתגרים הבריאותיים מנעו ממנו להמשיך להופיע עם SUPERTRAMP במסעות הופעות גדולים, הוא מצא נחמה בנגינה עם חבריו מהעיר שלו בהרכב שנקרא RICKY AND THE ROCKETS. זה רק הוכיח את מה שכולם ידעו: האהבה שלו למוזיקה מעולם לא כבתה.

"המוזיקה והמורשת של ריק ממשיכות להוות השראה לרבים ומהוות עדות לעובדה ששירים גדולים לעולם אינם מתים, הם ממשיכים לחיות", סיכמו חבריו ללהקה. ובאמת, בכל פעם שמישהו ישים תקליט של SUPERTRAMP או ישמע שיר שלהם ברדיו - קולו ורוחו של ריק דייוויס יהיו שם.

הנה על כמה מלהיטיו הידועים יותר. אתחיל עם BLOODY WELL RIGHT. איך שיר אחד, עם מילה אחת "גסה", הפך ללהיט פריצה באמריקה בזמן שבמולדתו הבריטית העדיפו להתעלם? ובכן, השנה היא 1974. להקת סופרטרמפ, אחרי שני תקליטים שלא ממש המריאו, עמדה על סף פירוק. הגיטריסט והזמר רוג'ר הודסון שקל ברצינות לעזוב, אבל אז, במהלך חזרות של הרגע האחרון, משהו ניצת. מהניצוץ הזה נולד התקליט השלישי CRIME OF THE CENTURY, יצירה שתשנה את מסלול חייהם ותציג לעולם את הכישרון הכפול והמורכב של שני כותבי השירים המובילים בלהקה: הודסון החולמני וריק דייויס, הפסנתרן המחוספס ובעל הקול הצרוד.

התקליט, שנחשב בעיני רבים לתקליט קונספט (למרות שהלהקה תמיד התעקשה שהחיבור בין השירים נתון לפרשנות המאזין), מגולל באופן רופף את סיפורו של נער מבולבל בשם רודי, שמאס במערכת החינוך הנוקשה ובציפיות החברה. התקליט נפתח בקטע המהפנט SCHOOL, שבו רודי מקונן על כך שבית הספר מלמד אותו בעיקר לציית ולהיות בורג במערכת. ומיד אחריו, כמו תשובה ניצחת, מגיעהשיר הזה, שנכתב ובוצע עם שירתו ונגינת הפסנתר החשמלי (מדגם וורליצר) של דייויס, שפונה ישירות לאותו נער מתוסכל. "אז אתה חושב שבית הספר שלך הוא זיוף?", פותח דייויס בשירה סרקסטית, "קשה שלא להסכים". הוא ממשיך ומסכם את טענותיו של הנער – שהכל תלוי בכסף ובייחוס משפחתי. ואז מגיעה הפצצה - "נכון! אתה בהחלט צודק!".

מה שהופך את השיר ליצירה כה ייחודית הוא המבנה יוצא הדופן שלו. הוא נפתח בסולו פסנתר חשמלי באורך של כמעט דקה, סולו מתפתל ומאלתר. לרגע זה נשמע כמו ג'אז, לרגע כמו בלוז, ורק אז, כשהאוזן כבר סקרנית, נכנס ריף גיטרה כוחני שמאיים לקחת את השיר לכיוון של רוק. אך גם זו הטעיה. מיד אחריו, הקצב משתנה שוב, והשיר הופך לקטע פופ-רוק קצבי ומלא חיים, כמעט עליז, בניגוד מוחלט למסר הציני.

אבל בעוד שהאמריקאים התאהבו מיד בשיר והזניקו אותו למצעדים – הלהיט הראשון של הלהקה בארצות הברית – בבריטניה, מולדתם של החברים, שררה דממה. השיר כלל לא יצא שם כסינגל. אחת הסברות המרכזיות לכך, והמשעשעת ביותר, היא שבשנת 1975, המילה BLOODY עדיין נחשבה למילה גסה מדי עבור האוזן הבריטית המנומסת. בזמן שהאמריקאים ראו בה תוספת צבעונית ותו לא, בממלכה המאוחדת היא הייתה קשורה למעמד הפועלים ונחשבה לביטוי וולגרי שאין לו מקום ברדיו הממלכתי.

אם נחזור לסיפור המסגרת של התקליט, השיר הזה של דייויס הוא הרגע שבו רודי, הגיבור הצעיר, מנסה לקחת את התסכול שלו צעד קדימה. הוא מצטרף לחבורת צעירים שנראית לו כמו המחתרת המהפכנית שהוא כל כך נמשך אליה. אלא שהוא מגלה במהרה שהם לא יותר מחבורת פאנקיסטים אדישים, שנהנים בעיקר לקטר וללעוג לשאיפות הגבוהות שלו.

דייויס, בשיר, בעצם אומר לרודי: "אתה צודק בכל מה שאתה אומר, אבל מה אתה מצפה שאני אעשה עם זה? אלו לא הבעיות שלי". הוא מציע לו בציניות "לכתוב את כל הבעיות שלך בפירוט ולקחת אותן למקום גבוה יותר", ולבינתיים, פשוט "לסתום את הפה".

אי אפשר שלא להזכיר את הלהיט GOODBYE STRANGER המופתי. ובכן, השיר הציג גישה קלילה, משועשעת ונטולת דאגות לחיים, ובמיוחד לחיי האהבה. הגיבור הדובר בשיר הוא טיפוס נהנתן, נווד של מערכות יחסים, שמוצא חופש דווקא במפגשים חולפים של לילה אחד. "עצם המחשבה על אותן גבירות מתוקות שולחת צמרמורת בעורקי", הוא שר, וברור לכל שהוא אינו מתכוון להישאר לארוחת הבוקר. זהו המנון לחופש אישי, גם אם הוא מגיע במחיר של בדידות מסוימת.

אך כדרכם של כותבים מתוחכמים, גם כאן מסתתר רובד נוסף. "להתראות מרי, להתראות ג'יין" הוא כינוי סלנג נפוץ למריחואנה (מרי ג'יין), והשורה רומזת, בקריצה שובבית, על החלטה להיגמל מההרגל הישן ולהתחיל דף חדש ונקי יותר. פרידה כפולה, אם תרצו. ההצלחה הייתה מסחררת. השיר הפך לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של סופרטרמפ.

אבל אם השיר הזה היה שובבהי - באותו תקליט של ארוחת הבוקר באמריקה הסתתר גם השיר CASUAL CONVERSTAIONS שהביא יותר רצינות - על מערכת היחסים הרעועה שלו עם הודסון אז. דייויס אמר: "השיר הזה, בשבילי, הוא אישי מאוד. הוא יכול להתחבר לאנשים, כמו גם לבנים ולבנות. אני מניח שזה אני ורוג'ר במידה מסוימת; אני לא מסוגל לתקשר איתו".

ג'ון קייל מביא לנו נבואה על העתיד! ב-6 בספטמבר בשנת 1985 יצא תקליט חדש לג'ון קייל ושמו ARTIFICIAL INTELLIGENCE.

אז ניגשתי לספרו של ג'ון קייל, וכך הוא סיפר שם: אחרי שסיימתי את הכנת התקליט 'קמרה אובסקורה', נסעתי לכמה שבועות כדי לכתוב חומר עם עיתונאי תרבות הנגד, לארי סלומן, וחזרתי לעשות את ARTIFICIAL INTELLIGENCE. זו הייתה דרך עבודה טובה, מאוד יעילה. אבל התקליט הזה, אלבום הפופ האחרון שלי, לא השפיע הרבה. אני לא מצליח להבין למה, כי אהבתי אותו. היו בו הרבה רעיונות טובים. עמדו לרשותנו שלושה וחצי שבועות להשלים אותו, וזה היה מגוחך. בזמנו הייתי מאוד מרוצה מהתקליט, כי לשם שינוי הייתה בו יותר שירה מאשר צרחות. בחלקו יש אלמנט פסיכוטי, אבל הוא מעודן יותר, וכך הוא יעיל יותר. פשוט לשיר מבלי להתרגש, פשוט לקחת כדור כחול קטן.

כשעבדתי עם לו ריד, הוא תמיד שמר על אלמנט של הפתעה, כי ה'בלתי מתקבל על הדעת' בא לו בקלות. הייתה בדיחה בינינו שהאלתורים שלנו (שלו במילים, שלי ברעשים) היו ניסיון להפחיד את תת-המודע שלנו לכדי כתיבת אמנות גדולה. אז כשניגשתי לתקליט הזה שלי, הטקסטים הפכו לטרמפולינה שממנה קפצתי מפסוק לפסוק ללא קשר להמשכיות, עד שעלה על פני השטח מצב רוח נסתר.

אחרי התקליט הזה הודיתי סוף סוף בפני עצמי שאני שונא את מה שכתבתי. ממילא שנאתי שירים מיד ברגע שהם היו מוכנים. כתיבת שירים הייתה מהנה בזמן שעבדתי על בעיה, אבל ברגע שפתרתי אותה, שכחתי מזה. לא הרגשתי אותו ריגוש מביצוע השירים כמו מכתיבתם. רק כשהייתי חייב, כתבתי".

גם זה קרה ב-6 בספטמבר. צומת דרכים בזמן שבו גיבורי גיטרה, גאונים מיוסרים וסנדקי נשמה קיבלו החלטות, עברו מהפכים או פשוט... נשארו במיטה. בואו נפעיל את מכונת הזמן וניסע אחורה אל כמה רגעים מכוננים שאירעו בתאריך הזה לאורך השנים.

1971: הדממה של בריאן ווילסון

שנת 1971. בריאן ווילסון, המוח המבריק והשברירי מאחורי להקת הביץ' בויז, היה אמור להעניק את הראיון הראשון שלו מזה ארבע שנים ארוכות ושקטות. בצד השני המתין העיתונאי טימות'י טיילר מהמגזין TIME, שהגיע לביתו של ווילסון מלא בציפייה לשמוע מה מתבשל בראשו של אחד מיוצרי הפופ המורכבים ביותר של המאה. אך כשהגיע, המציאות טפחה על פניו. ווילסון פשוט לא ירד במדרגות. הוא נשאר בחדרו, כלוא בתוך עולמו הפנימי. טיילר סיפר מאוחר יותר שהפגישה הזו הייתה אמורה להיות מעין מבחן עבור בריאן, ניסיון לבדוק אם הוא מסוגל לחזור ולהתמודד עם העולם החיצון. הוא חשב שיוכל, אך באותו היום, הוא נכשל.

במקום ראיון פנים אל פנים, מה שקיבל טיילר הייתה שיחת טלפון סוריאליסטית. בעודו ממתין בחצר עם אחיו הצעיר של בריאן וחבר הלהקה, קארל ווילסון, צלצל הטלפון. על הקו היה בריאן, ממלמל בקול חלוש מחדר השינה שלו. "אני מצטער. אינני יכול לרדת. אני חייב לחזור לישון", הוא אמר בשקט. "תן לי לדבר קצת בטלפון לפני שאפרוש שוב לשינה. מה אני עושה כיום? חוזר לעבד שירים. עושה זאת יותר מאשר לכתוב שירים חדשים. אני ממש מתרגש לקראת צאת השיר SURF'S UP כסינגל. טוב, אני חייב לחזור לישון". השיחה נותקה, והותירה את טיילר עם סיפור חזק בהרבה מכל ראיון שגרתי, סיפור על גאונות ושבריריות שחיות זו לצד זו.

1969: ג'יימס בראון מכריז על פגרה (שלא קרתה)

בדיוק שנתיים קודם לכן, ב-6 בספטמבר 1969, "האיש שעובד הכי קשה בתעשיית הבידור", ג'יימס בראון, החליט שהוא צריך הפסקה. אחרי הופעה מחשמלת בממפיס, טנסי, סנדק הנשמה הפתיע את כולם כשהודיע שבכוונתו לפרוש מהופעות חיות. "אני חש עייף", הוא אמר לעיתונאי מקומי. "המוח שלי הפך כבד יותר". הוא הצהיר שיפרוש עד ה-4 ביולי של השנה הבאה ויתרכז בהקלטות באולפן. כמובן, מי שמכיר את האנרגיה הבלתי נדלית של בראון יודע שהבטחה כזו לא הייתה יכולה להחזיק מעמד. בראון, מכונת הלהיטים והריקודים, לא באמת פרש, והמשיך להופיע ולהקפיץ קהלים ברחבי העולם כמעט עד יומו האחרון.

1969: פליטווד מאק המוקדמת חוטפת ביקורת קטלנית

באותו היום ממש, מעבר לאוקיינוס, להקת פליטווד מאק הופיעה בפסטיבל של יום אחד בבדפורדשייר, אנגליה, לצד להקות כמו ECLECTION, EIRE APPARENT ו-JUNIORS EYES. זו הייתה הגרסה המוקדמת והבלוזית של הלהקה, עוד הרבה לפני שסטיבי ניקס ולינדזי בקינגהאם הפכו אותה למפלצת פופ. למרות שהקהל הצעיר הריע בהתלהבות, המבקר המקומי של העיתון DUNSTABLE GAZETTE ממש לא התרשם.

בביקורת ארסית במיוחד הוא כתב: "הקהל השתגע ומחא כפיים על כל תנועה שלהקה זו עשתה, אבל אני לא חושב שהם היו טובים. אנשים רבים מסכימים איתי. מחיאות הכפיים הרמות הגיעו בעיקר מהצעירים שבאו לשמוע את הלהיטים. ובכן, הם ודאי התאכזבו כי הלהיטים לא נוגנו. במקום זה קיבלנו קטעי בלוז שדופים ואיתם חיקויים מיותרים של ג'רמי ספנסר את אלביס פרסלי. בכלל, ספנסר כל הזמן עלה וירד מהבמה. לא יודע מה הקטע איתו". איזו קבלת פנים צוננת לאחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה.

מכירת החיסול הגדולה של אלטון ג'ון

קדימה לשנת 1988. אלטון ג'ון החליט לעשות סדר בארונות, ומה שיצא מזה הייתה מכירת הגראז' המפוארת והיקרה ביותר אי פעם. הזמר, הידוע בטעמו הראוותני, העמיד למכירה פומבית בבית המכירות היוקרתי סות'ביס בלונדון למעלה מ-2,000 פריטים מאוספיו האישיים. התוצאה? הכנסות של 6.2 מיליון דולר. בין הפריטים שנמכרו היו יצירות אמנות, תכשיטים, וכמובן, פריטי לבוש מוגזמים. המגפיים הענקיות האייקוניות שלבש כשגילם את ה-PINBALL WIZARD בסרט "טומי", נמכרו בסכום מדהים של 20,000 דולר.

רגעים היסטוריים נוספים מה-6 בספטמבר:

1974: ג'ורג' האריסון, ה"ביטל השקט", השיק לייבל תקליטים חדש משלו בשם DARK HORSE. זו הייתה דרכו לבסס עצמאות אמנותית מחוץ למסגרת של APPLE ולהפיק אמנים שאהב.

1966: ג'ון לנון עבר מהפך תדמיתי משמעותי. בהנובר, גרמניה, הוא הסתפר קצר לקראת תפקידו בסרטו של הבמאי ריצ'רד לסטר, "איך ניצחתי במלחמה". התספורת הזו סימלה את סוף עידן ה"פיטר פן" של הביטלמאניה. קווצת שיער שנשמרה מהתספורת ההיסטורית נמכרה במכירה פומבית בשנת 2016 תמורת 35 אלף דולר.

1966: להקת הבירדס, חלוצת הפולק-רוק, שחררה תקליטון חדש עם השיר MR SPACEMAN. השיר הזה, מתוך תקליטה השלישי. השילוב של מילים על חייזרים עם מוזיקת קאנטרי היה מוזר, אבל הצליח להיכנס לטופ 40 במצעדים.

1941: נולד המתופף מיקי וולר. וולר אולי לא היה שם מוכר בכל בית, אבל הוא היה הכוח המניע מאחורי כמה מהרגעים הגדולים של הרוק הבריטי. הוא ניגן עם סיריל דייויס, אך תהילתו הגיעה כשהצטרף בסיקסטיז ללהקתו של ג'ף בק, שם חבר לסולן צעיר בשם רוד סטיוארט. החברות הזו הובילה את וולר לנגן בתקליטי הסולו הראשונים והטובים ביותר של הזמר הצרוד. בשנותיו המאוחרות, וולר פרש ממוזיקה, למד משפטים והשתמש בידע שרכש כדי לתבוע ולקבל תמלוגים שלא שולמו לו במשך שנים. הוא מת מאי ספיקת כבד בשנת 2008 בגיל 66.

מנהיג סופרטרמפ?!

ב-6 בספטמבר בשנת 1979 יצא להיטון ובו גם השטות הזו. ג'ון האליוול בהחלט היה דמות חשובה בלהקה ההיא - אבל מנהיג?!

כשרוח הנץ נחתה והגיטרה בכתה. ב-6 בספטמבר בשנת 1974 יצא התקליט HALL OF THE MOUNTAIN GRILL, של להקת HAWKWIND (שבזמנו תורגם שמה בארצנו, "רוח נץ"). היה זה תקליט נגיש יותר של הלהקה המרחפת הזו.

ה-6 בספטמבר 1974. סצנת הרוק המתקדם והפסיכדלי נמצאת בשיאה, ולהקת HAWKWIND, ששמה תורגם פה ושם בארצנו ל"רוח נץ", נחשבה לאחת מספינות הדגל של הז'אנר, כזו שבילתה את רוב זמנה במסעות בין-גלקטיים של סאונד. לפתע, שחררה הלהקה את תקליטה החדש, HALL OF THE MOUNTAIN GRILL, וגרמה למבקרים ולמעריצים להרים גבה. מה קרה פה? האם החייזרים החזירו אותם הביתה?

מגזין רולינג סטון תפס את זה מצוין בביקורת דאז: "התקליט הזה מסמן את תחילת הנחיתה של הלהקה בחזרה לכדור הארץ". המבקר, שכנראה עוד ניסה להתאושש מהמסע הארוך והמבלבל של האלבום הקודם, SPACE RITUAL, המשיך וכתב כמה טוב לשמוע פתאום קולות אנושיים ושירה ממשית, ועוד עם מילים בשפה האנגלית, גם אם הן חסרות פשר. פתאום היו שם מלודיות, והלהקה נשמעה יותר כמו פינק פלויד מאשר חבורת שודדי החלל שהכרנו. הקטע WEB WEAVER, לדבריו, הציג התפכחות שטרם נשמעה מהם. "זה התקליט הכי נגיש של הלהקה עד כה", הוא סיכם, "ואם היא תמשיך בקו זה, היא אפילו תתחיל למכור תקליטים". איזו נבואה.

אבל הסיפור מאחורי התקליט הזה מרתק לא פחות. שמו הוא מחווה כפולה: גם ליצירה הקלאסית המפורסמת של המלחין הנורבגי גריג, וגם, תחזיקו חזק, למסעדת גריל פשוטה ועממית בפורטובלו רואד 275, בנוטינג היל שבלונדון. כן, כן, מסעדה של פועלים שבה חברי הלהקה נהגו להיפגש ולתקוע צלחת מהבילה של ביצה, נקניק ושעועית. למקום הזה הייתה חשיבות מכרעת בהיסטוריה של הלהקה. בלי הגריל ההוא, סביר להניח שחברי HAWKWIND לא רק היו נשארים רעבים, אלא אולי כלל לא היו הופכים למפלצת הפסיכדליה שהכרנו. כי לכל רגע גדול בהיסטוריה יש את המקום הצנוע שבו הוא נולד.

בעוד השם הסתכל אחורה בנוסטלגיה, המוזיקה עצמה הביטה הרחק קדימה. לראשונה, הגיטריסט והמנהיג דייב ברוק קיבל את הקרדיט על כתיבת רוב החומר, וחבריו ללהקה היו בשיא יכולתם. מצד אחד, הריפים הכבדים והעקשניים שהיו סימן ההיכר שלהם עדיין היו שם, אבל מעל כל זה, כשטיח מעופף של צלילים, ריחפו הסינטיסייזרים, המלוטרון, ולראשונה באופן דומיננטי, הכינור המהפנט של סיימון האוס, שהצטרף זה עתה והכניס מימד חדש וקסום לסאונד.

הלהקה, כהרגלה, הפיקה את התקליט בעצמה. מאז תקליט הבכורה, החברים הבינו שאין להם צורך באוזניים חיצוניות באולפן. ברוק במיוחד ראה באולפן גן משחקים פרטי. "שוב מצאתי את עצמי ישן על רצפת הסטודיו", סיפר פעם. הם ידעו בדיוק מה הם רוצים להשיג, הרבה לפני שהטכנאי לחץ על כפתור ההקלטה.

הבסיסט האימתני, למי, היה שותף בכתיבת אחד הקטעים הבולטים, LOST JOHNNY. אך כדרכו, דעתו על התוצאה הייתה... מורכבת. "ממש לא אהבתי את זה. זה היה זוועתי", הצהיר. "רק דל דטמר וסיימון קינג נשארו איתי באולפן. עשיתי את כל הבס, הגיטרות והשירה בעצמי". אבל אז, באותה נשימה, הוסיף: "עם זאת, זה תקליט האולפן הכי טוב שעשיתי עם HAWKWIND. הייתי די בחזית בו. אני חושב שהוא עומד במבחן הזמן". את אותו LOST JOHNNY הוא יקליט מחדש כמה שנים מאוחר יותר עם להקתו החדשה והרועשת, מוטורהד.

אהבה, שלום וסיוט במקום חלום! בשנת 1970, נערכה הופעתו האחרונה בהחלט של ג'ימי הנדריקס מול קהל גדול, בפסטיבל "אהבה ושלום" באי הגרמני FEHMARN. השם, איך לומר, היה קצת מטעה.

ג'ימי הנדריקס והרכבו הגיעו למקום יום קודם, מותשים מברלין. הם היו אמורים להופיע בערב, אך גשם שוטף ורוחות עזות הפכו את הבמה למלכודת מוות. מנהל ההופעות, ג'רי סטיקלס, התעקש: או שההופעה נדחית למחר, או שג'ימי לא עולה בכלל. הפסטיבל הזה היה רחוק מלהיות ילדי הפרחים של וודסטוק. הקהל כלל חברים רבים מכנופיות אופנוענים קשוחות, והאווירה הייתה טעונה ואלימה.

מתופפו של הנדריקס, מיץ' מיטשל, סיפר: "שמענו שיש הרבה בלגן שם. נסענו לשטח ההופעה ומישהו זרק לכיוון שלנו קרש עץ עם מסמרים, שפגע לאחד מאנשי הצוות שלנו בראש". סטיקלס הוסיף: "כשהגענו לבמה, חטפתי מכה משרשרת שזרק עליי חבר בכנופיית מלאכי הגיהנום. זה היה אחד הרגעים שבהם רק רצינו לעלות, לנגן ולעוף משם כמה שיותר מהר. ידענו שלא נצא משם בשלום אם לא נופיע".

למחרת, השמיים התבהרו מעט והנדריקס עלה לבמה בשעות אחר הצהריים. אך חלק מהקהל, שכעס על הדחייה, קיבל את פניו בשריקות בוז צורמות וצעקות "לך הביתה". הנדריקס, מותש וחולה, בלע את העלבון, ניסה לשמור על קור רוח, והתנצל על מה שקרה אתמול. ואז, ברגע של גאונות צרופה, הוא פנה לקהל ואמר: "אני לא אכפת לי אם אתם שורקים בוז, כל עוד אתם עושים את זה בסולם הנכון". ואז הוא התחיל לנגן.

מרגע שהאצבעות שלו נגעו בגיטרה, הבוז התחלף בתדהמה. למרות סיבוב הופעות שהיו בו עליות ומורדות, ההופעה הזו הייתה ממוקדת, חדה ומחשמלת. הוא נתן לקהל את הלהיטים הגדולים לצד חומרים חדשים כמו FREEDOM ו-EZY RIDER.

אבל נראה שהטבע רצה לומר את המילה האחרונה. באמצע הביצוע המדהים ל-RED HOUSE, ארובות השמיים נפתחו שוב והמבול חזר. זה לא עצר את הנדריקס, שהמשיך היישר אל תוך VOODOO CHILD, כשהגיטרה שלו זועקת ובוכה תחת הגשם. הקהל, שרק לפני רגע שרק בוז, לא יכול היה לתאר לעצמו שהוא עד לרגע היסטורי וטרגי. זו הייתה הפעם האחרונה שבה הגיטרה של הנדריקס תספר את סיפורה בפני קהל חי.

בסיום ההופעה, הנדריקס הודה במהירות ונמלט עם רכב שהמתין לו להמבורג, ומשם טס ללונדון. סיבוב ההופעות בוטל, בין היתר משום שהבסיסט, בילי קוקס, חלה קשות כתוצאה משימוש בסמים. ג'ימי הנדריקס לא יופיע יותר על במה. המסך ירד, אבל החדשות הרעות באמת רק ארבו לו מעבר לפינה.

מהפכת האהבה של לני: האיש שהביא את הפ'אנק לעידן הגראנג'. ב-6 בספטמבר בשנת 1989 יצא תקליט הבכורה של לני קרביץ. שמו הוא LET LOVE RULE וזה מלהיב ביותר, לחובב וינטג' מיוזיק שאני.

רגע לפני שהעולם עמד להתכסות בשכבה עבה של גיטרות מלוכלכות ופסימיות קיומית מסיאטל, פרץ לחיינו כוח מוזיקלי עם מסר פשוט, ישיר וכל כך לא צפוי: LET LOVE RULE. זהו סיפורו של תקליט הבכורה של לני קרביץ, יצירה שסירבה לקבל את חוקי המשחק והוכיחה שלפעמים, כל מה שצריך זה גיטרה, נשמה והרבה אופטימיות.

בואו נחזור בזמן לסוף שנות השמונים. סצנת המוזיקה הייתה על סף פיצוץ. באוויר כבר הורגש הריח של מהפכת הגראנג' שבאה והתקרבה, עם הסאונד המחוספס והמילים העגומות שלה. המיינסטרים עוד התנדנד לצלילי פופ מתקתק ומטאל ריקני עם שיער מנופח, ואף אחד לא ממש ידע מה הולך לקרות. לתוך הוואקום הזה נכנס בחור צעיר, כריזמטי להפליא, חמוש בראסטות, מכנסיים צמודים וצליל שנשמע כאילו נלקח ישירות משנות השישים והשבעים. קראו לו לני קרביץ, והוא בא להציע אלטרנטיבה מרעננת לשליליות המתגבשת: פ'אנק, נשמה, רוק פסיכדלי והצהרה חד משמעית – תנו לאהבה לשלוט.

אך הדרך להשמעת המסר הזה ברבים לא הייתה סוגה בשושנים. קרביץ, חמוש בשירי נשמה ווינטג' שהטיפו לשלום ואחווה, נתקל פעם אחר פעם בדלתות טרוקות. חברות התקליטים הגדולות פשוט לא ידעו איך לעכל אותו. המוזיקה שלו נשמעה להם "רטרו" מדי, לא מסחרית מספיק לעולם שלפני נירוונה. אך הייתה סיבה נוספת, עמוקה יותר, לבלבול של המנהלים בחליפות: הרקע המשפחתי של קרביץ. עם אם אפרו-אמריקאית, השחקנית רוקסי רוקר, ואב יהודי-אמריקאי, מפיק החדשות סיי קרביץ, הוא היה תעלומה שיווקית. האם הוא אמן שחור? האם הוא אמן לבן? לאיזו מגירה אפשר לדחוף אותו? התעשייה, שאהבה הגדרות ברורות, פשוט הרימה ידיים.

ובינתיים, אם התקשורת כבר גילתה בו עניין, זה היה בעיקר בזכות חייו האישיים. באותה תקופה, קרביץ היה ידוע בעיקר בתור בעלה של ליסה בונה, הכוכבת הענקית של הסיטקום הפופולרי ביותר באמריקה, משפחת קוסבי. היא הייתה דניס הקסטבל, האופנתית והמרדנית, והוא היה הבעל הרוקיסט והמגניב שלה. המגזינים אהבו את הזוג הפוטוגני, אך התקשו לראות מעבר לכך את המוזיקאי המוכשר שניסה לפרוץ בכוחות עצמו.

הזוג הצעיר שכר לופט במנהטן התחתית. האנרגיות היצירתיות במקום היו מחשמלות. יום אחד, בהתקף של השראה טהורה, קרביץ שרבט באמצעות טוש אדום את המשפט LET LOVE RULE על קיר ליד המעלית בקומה שלו. הוא לא ידע זאת אז, אבל שלוש המילים הללו עמדו לשנות את חייו. "לראות את הביטוי הזה כל יום נתן לי את הרעיון להפוך אותו לשיר", סיפר שנים לאחר מכן למגזין רולינג סטון. "נכנסתי לדירה, חטפתי גיטרה וכתבתי את השיר. זה פשוט פגע בי. אז הלכתי למחרת לאולפן בניו ג'רזי והקלטתי את זה. זה היה פשוט קסום. השיר הזה גילם הכל על המקום שבו הייתי מוזיקלית. היו בו גוונים של גוספל, רית'ם אנד בלוז ורוק פסיכדלי. בעיניי, זו הייתה החתימה של התקליט. זו הייתה תחילת חיי המוזיקליים. זה היה שלי. זה היה שייך לי".

כדי להגשים את החזון שלו, קרביץ שאב השראה עמוקה מאחד מגיבוריו הגדולים, סטיבי וונדר, ובעיקר מהתקליט המופתי שלו INNERVISIONS משנת 1973. "אמרתי לטכנאי ההקלטה שלי שאני רוצה לעשות תקליט מסוג התקליט ההוא של סטיבי, כלומר מאוד אינטימי", הסביר. "אפשר לשמוע את החדר בתקליט הזה. אפשר לשמוע את הקירות. אפשר לשמוע את השתקפויות הקול של סטיבי. אין שום דבר בינך לבין סטיבי".

אותו טכנאי היה הנרי הירש, שהפך לשותפו המוזיקלי המרכזי. הירש לא רק הבין את הראש של קרביץ, אלא גם ניגן על קלידים ובס והיה חלק בלתי נפרד מעיצוב הסאונד הייחודי. יחד, באולפן, הם רקמו צליל חם, אורגני ועל-זמני. בסופו של דבר, הבאזזז סביב האמן המסקרן עשה את שלו, וחברת התקליטים וירג'ין החליטה לקחת את הסיכון והחתימה אותו.

כשהתקליט יצא סוף סוף, המבקרים היו חלוקים. הם לא בדיוק ידעו מה לעשות עם האמן הזה, ששילב כל כך הרבה סגנונות ודיבר בכנות כה רבה על אהבה. עיתון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר תהה בספקנות האם כדאי להאמין ל"אמונה נאיבית בכוחה של אהבה כתשובה לבעיות העולם". אך בעוד המבקרים התחבטו, הקהל, במיוחד באירופה, התאהב. האופטימיות והאנרגיה החיובית של קרביץ מצאו אוזן קשבת ביבשת הישנה, והוא החל לבנות לעצמו קהל מעריצים נאמן.

"כשעשיתי את התקליט הזה, כולם אמרו שזה חרא נאיבי", אמר קרביץ בראיון בשנת 1998, כשהוא משחזר את התגובות הראשוניות. "עיתונאים היו שואלים, 'אתה לא מרגיש מצחיק לשיר על זה?' והייתי חושב לעצמי, מה היה קורה אם הייתי יושב פה ושר על השטן ועל פשעים נוראיים, אז זה יהיה בסדר? אסור לך לשיר על אהבה".

גם הביקורת של מגזין רולינג סטון בזמן אמת הייתה מעורבת. המבקר ציין ש"לני קרביץ הפיק את זה וגם ניגן פה ברוב הכלים. הוא גם כתב את עשרת השירים, עם קצת עזרה מאשתו. אבל האובססיה שלו עם, מצד אחד, פרינס הפסיכדלי ומצד שני עם לנון מתקופת התקליט PLASTIC ONO BAND מביאה בעיקר לתחושת חיקוי". עם זאת, גם המבקר לא יכול היה להתעלם מהניצוצות, ושיבח שירים כמו I BUILT THIS GARDEN FOR US בעל "ארומת הסרג'נט פפר". השורה התחתונה של המגזין הייתה ברורה: "עם טכניקה מצוינת והשפעות טובות – קרביץ טרם מצא את קולו".

עשרים שנה לאחר מכן, במבט לאחור, קרביץ ידע בדיוק מה היה הקול שלו. "מבחינתי, התקליט עדיין טרי בדיוק כפי שהיה כשהכנתי אותו. כשאני שומע הקלטה, אני יכול לזכור הכל מהחיים שלי באותה תקופה. הכל חוזר. אין לו סאונד של תקופה מסוימת. יש בו איכות נצחית, הוא בהחלט לא נשמע כאילו הוקלט בשנת 1989. מעולם לא השתלבתי. הייתי אמור להיות האיש השחור הזועם. אני זוכר שכשהתחלתי לעשות ראיונות, השאלה הגדולה הייתה 'למה אתה לא עושה היפ הופ?'".

אבל קרביץ עשה בדיוק את מה שהלב שלו אמר לו לעשות. וכל אותם מבקרים שפקפקו, כל אותם מנהלים שטרקו לו את הדלת, וכל מי שחשב שהוא רק תופעה חולפת, נאלץ לאכול את הכובע ובגדול, שנתיים בלבד לאחר מכן, כשהאלבום השני שלו, MAMA SAID, הגיע לחנויות והפך אותו לכוכב בינלאומי. מסתבר שהאמונה הנאיבית באהבה הייתה בסוף הדבר הכי חכם לעשות.

בונוס: באותו חודש, ספטמבר בשנת 1968, החל הגיטריסט, פיטר גרין מלהקת פליטווד מאק, לכתוב את הטור האישי שלו בעיתון המוזיקה, ביט אינסטרומנטל:

"ראשית כל, עבור אנשים שלא מכירים אותי באופן אישי, אני מאוד בוטה, עד כדי כך, ואני לא אומר שום דבר שאני לא מתכוון אליו - וזה הולך גם מבחינה מוזיקלית. כל השירים שכתבתי הם סיפורים אמיתיים, אני לא שר בלוז כדי לשמור על מסורת ישנה, ​​אלא בגלל שזה מה שאני מרגיש. ככל הנראה, הבלוז המשמעותי ביותר מבין שירי הבלוז שלי הוא TRYING SO HARD TO FORGET, שאותו תוכלו לשמוע על גבי האלבום החדש של פליטווד מאק, MISTER WONDERFUL. בשיר יש גם את המפוחית ​​הנהדרת של דאסטר בנט. השיר מסכם את חיי בעבר ואת תחושות ההווה.

חשוב לי להבהיר נקודה, שאני לא קורא לעצמי מוזיקאי גדול. הגיטרה צריכה להיות הרחבה של השיר כדי לעזור להעביר את הדרך בה הזמר, כלומר אני, מרגיש. רוב האנשים שאומרים שהם רוצים להיות נגני בלוז, באמת מתכוונים שהם היו רוצים להיות גיטריסטים של רוק, קורעים מעלה ומטה את צוואר הגיטרה ומותירים אחריהם הרס. זה כיף גדול, אני חייב להודות. כולנו עושים את זה עכשיו. אבל בבקשה, בבקשה אל תקראו לזה בלוז פרוגרסיבי, בסדר?".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.