רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-6 בספטמבר בעולם הרוק (בין דמעות של אלטון ג'ון, קרידנס הזועפים, הטירוף של קית' מון, הבוץ של הנדריקס, הביטלס וסופרטרמפ - כן, הרוק הוא גן ילדים פרוע, גאוני וחסר בושה!)

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי: "תקליטים של הופעות חיות זה תרמית - זו הדרך הזולה לעשות כסף" (ג'ון פוגרטי, מלהקת תחיית קרידנס קלירווטר, בעיתון מלודי מייקר, בשנת 1970)

הנר שכבה והרגע שבו אלטון ג'ון גרם לעולם לבכות. ב-6 בספטמבר בשנת 1997 שר אלטון ג'ון, בשידור ישיר, את השיר CANDLE IN THE WIND, כשהוא משנה את הנושא בו ממרילין מונרו לנסיכה דיאנה ומביא מיליונים ברחבי העולם להזיל דמעות.

ב-6 בספטמבר 1997, כדור הארץ עצר את נשימתו. מיליארדי עיניים היו נשואות למסכים, צופות בהלווייתה של דיאנה, הנסיכה מוויילס. ואז, מתוך השקט הכבד של כנסיית וסטמינסטר אבי, בקעו צלילי פסנתר מוכרים וקול שבור מרגש אחד, שהפכו רגע טראגי לסמל נצחי של אהבה ואובדן. המעמד היה כבד מנשוא; מסורת בריטית קפוצה ורשמית של מאות שנים פינתה לפתע את מקומה לפגיעות חשופה לחלוטין.

זה היה הרגע שבו אלטון ג'ון, חבר קרוב של הנסיכה, התיישב מול הפסנתר וביצע גרסה חד פעמית וקורעת לב לשירו CANDLE IN THE WIND. השיר, שנכתב במקור אי שם בשנת 1973 לאלבום GOODBYE YELLOW BRICK ROAD כמחווה נוגה למרילין מונרו, עבר התאמה מהירה וכואבת. ובכלל, הביטוי "נר ברוח" כלל לא נולד עבור מרילין מונרו! ברני טאופין שאל את המשפט מתוך ביקורת או הספד שקרא על הזמרת ג'ניס ג'ופלין. טאופין הבהיר שהוא אפילו לא היה מעריץ מושבע של מרילין, אלא ביקש לעסוק ברעיון הרחב של תהילה מוקדמת ומוות של אייקונים שנשארים צעירים לנצח – שיר שיכול היה להיכתב באותה מידה על ג'יימס דין או כל אחד ידוע אחר. בנוסף, אלטון כבר הקדיש בעבר את השיר לנפטר אחר כשהופיע במופע FARM AID 4 בשנת 1990 ושר אותו לכבודו של ריאן וייט הצעיר, מקרבנות האיידס הראשונים שהעלו את המודעות למחלה. המילים שונו כדי לספר את סיפורה של "הנסיכה של האנשים", האישה ששבתה את ליבם של מיליונים ונהרגה באופן טראגי שבוע קודם לכן. במקום להיפרד מנורמה ג'ין, העולם כולו נפרד, יחד עם אלטון, מ"שושנת אנגליה".

הביצוע החי והחשוף היה כל כך עוצמתי, עד שנדמה היה שאפילו קירות האבן העתיקים של הכנסייה מזילים דמעה. כשהוא שר את השורה הראשונה, GOODBYE ENGLAND'S ROSE, קולו של הזמר נסדק באופן מורגש, והצמרמורת שעברה בקרב 2,000 האורחים בכנסייה ובקרב 2.5 מיליארד הצופים בבית הייתה אמיתית וכואבת. מאחורי הקלעים היה זה גם מבחן עצבים כמעט בלתי אנושי: אלטון חשש עמוקות שההרגל המושרש של עשרים וארבע שנות הופעות יגרום לו לשיר מתוך זיכרון שרירי את המילים הישנות על מרילין מונרו. דמיינו את גודל הפדיחה לו היה פולט בטעות "נורמה ג'ין" אל מול משפחת המלוכה! לשם כך הוצב טלפרומפטר מיוחד ליד הפסנתר. כי זה לא היה סתם שיר, זה היה הספד מוזיקלי אישי ואינטימי שהדהד ברחבי תבל.

הקשר בין אלטון ג'ון לדיאנה היה עמוק ומיוחד. הם נפגשו לראשונה במסיבת יום הולדת לנסיך אנדרו בשנת 1981, ומאז התפתחה ביניהם חברות אמיצה. הכימיה ביניהם נבנתה גם על הומור בריא ומרדני: באותה מסיבה מפורסמת בטירת וינדזור, השניים מצאו את עצמם רוקדים צ'רלסטון מלא חיים, כשהנסיכה הצעירה והזמר הפרוע מוצאים שפה משותפת שמתריסה כנגד הכובד המלכותי. מה שאיחד אותם היה לא רק ההתמודדות המשותפת עם חיים תחת עינם הבוחנת של המדיה, אלא בעיקר התשוקה המשותפת לפעילות צדקה ולשינוי חברתי. שניהם היו חלוצים במאבק נגד מגפת האיידס בשנים שבהן המחלה הייתה עדיין בגדר טאבו. דיאנה, בלחיצת יד היסטורית עם חולה איידס, ניפצה דעות קדומות, ואלטון ג'ון הקים קרן שגייסה מאות מיליונים למחקר ולתמיכה.

כמו בכל חברות אמתית, גם שלהם ידעה עליות ומורדות. בתחילת 1997, הם הסתכסכו לתקופה קצרה בעקבות ספר צילומים שאלטון היה מעורב בו, והציג תמונות של בני משפחת המלוכה באופן שלדעתה של דיאנה היה חושפני מדי. אך הגורל, בדרכו האכזרית, הפגיש אותם מחדש. הם התפייסו בהלווייתו של חברם המשותף, מעצב האופנה ג'אני ורסאצ'ה, שבועות ספורים לפני מותה. דיאנה ישבה אז לצד אלטון הדואב בקתדרלת מילאנו, חיבקה וניחמה אותו. הם לא תיארו לעצמם שזו תהיה אחת הפעמים האחרונות שייראו זה את זו.

הבקשה לשיר בהלוויה הגיעה ישירות ממשפחתה של דיאנה. למעשה, מי שגלגל את הרעיון לראשונה היה היזם ריצ'רד ברנסון, שהבחין בכך שאנשים רבים ציטטו שורות מתוך השיר בספר התנחומים ופנה לאלטון בהצעה לשיר אותו בטקס. אלטון הכאוב פנה מיד לשותפו הנצחי לכתיבה, ברני טאופין, והציב בפניו משימה כמעט בלתי אפשרית: לכתוב מחדש את הקלאסיקה שלהם, ולהפוך אותה לשיר פרידה אישי ומרגש עבור דיאנה. טאופין, לפי הסיפורים, עשה זאת תוך פחות משעה. הוא ישב בביתו שבלוס אנג'לס, קיבל את הפקס ופשוט שפך את המילים החדשות על הדף בתחושת שליחות עמוקה. המילים החדשות, שהיו צריכות לקבל את אישור בית המלוכה, תיארו את חסדה, אנושיותה ואת האור שהביאה לחייהם של רבים.

ההחלטה לבצע את השיר הייתה אמיצה. מאז מותה הטרגי בתאונת דרכים בפריס, יחד עם בן זוגה דודי פאיד, בעקבות מרדף פפראצי חסר מעצורים, ניסה בית המלוכה הבריטי, שהיה מסוכסך עמה לאחר גירושיה מהנסיך צ'ארלס, להצניע את דמותה. אך הלחץ הציבורי האדיר לא הותיר להם ברירה. אז הטקס הוגדר כהלוויה טקסית מלכותית ולא כהלוויה ממלכתית של ממש, השמורה למלכים וראשי ממשלה, אך ההיקף עלה על כל טקס ממלכתי שנראה אי פעם. בארמון חששו מאוד מהשמעת שיר פופ בתוך המעמד הדתי והשמרני, ומי שהתעקש והכריע לטובת אלטון היה דיקן כנסיית וסטמינסטר, שטען באומץ בפני הארמון כי הציבור חייב אלמנט מוזיקלי מנחם ומודרני כדי לעבד את האבל הכבד. זה היה רגע נדיר של הכרה באישה שכבר לא הייתה חלק רשמי מהמשפחה.

שבוע לאחר ההלוויה, התקליטון עם הביצוע המצמרר, שנקרא רשמית CANDLE IN THE WIND 1997, יצא לחנויות. ההקלטה שעל גבי התקליטון איננה הביצוע החי מתוך הכנסייה! מיד לאחר סיום טקס ההלוויה מיהר אלטון לאולפני TOWNHOUSE STUDIOS במערב לונדון. הוא גייס את המפיק של הביטלס, ג'ורג' מרטין, שהפיק בזריזות הקלטת אולפן מסודרת והוסיף לה רביעיית כלי מיתר וכלי נשיפה מעץ כדי להעניק לשיר עטיפה מוזיקלית עשירה. יתרה מזו, התקליטון יצא כסינגל כפול עם שני צדדי A – כלומר DOUBLE A-SIDE – כשלצידו השיר המרגש SOMETHING ABOUT THE WAY YOU LOOK TONIGHT מתוך אלבום האולפן שלו THE BIG PICTURE. מה שקרה לאחר מכן היה חסר תקדים. ביומו הראשון בבריטניה בלבד, נמכרו יותר מ-600,000 עותקים. הציבור הבריטי והעולמי היה בצמא לדרך להיאחז בזיכרון, והשיר סיפק להם בדיוק את זה.

הביקוש היה כה עצום, עד שמפעלי חברת התקליטים מרקיורי עבדו מסביב לשעון כדי להדביק את הקצב. מנהלי חנויות דיווחו על תורים אינסופיים ועל לקוחות מכל הגילאים שלא קנו עותק אחד, אלא חמישה ואף עשרה עותקים, למשפחה ולחברים. התקליטון, שיצא בפורמט של דיסק דיגיטלי, הפך במהירות לתקליטון הנמכר ביותר בתולדות בריטניה, ובהמשך, עם מכירות של למעלה מ-33 מיליון עותקים ברחבי העולם, גם לתקליטון הנמכר ביותר בכל הזמנים. בספר השיאים של גינס הוא הוכר רשמית כסינגל הנמכר ביותר מאז החלו מצעדי המוזיקה המודרניים (כשרק השיר WHITE CHRISTMAS של בינג קרוסבי מ-1942 מקדים אותו בהערכות מכירה היסטוריות). בארצות הברית הוא הגיע למעמד תקליטון יהלום, DIAMOND, שהה 14 שבועות בפסגת מצעד בילבורד, ובשיא הטירוף נמסר כי נמכרו כמעט שישה עותקים שלו בכל שנייה שעברה! כל ההכנסות, סכום אדיר של יותר מ-38 מיליון לירות שטרלינג, הועברו ישירות לקרן הזיכרון של דיאנה, שהמשיכה את מורשת הצדקה שלה.

אלטון ג'ון קיים את הבטחתו. לאחר אותו בוקר בלתי נשכח בכנסיית וסטמינסטר, הוא מעולם לא ביצע את הגרסה הזו של השיר בהופעה חיה. הוא הצהיר שיבצע אותה שוב אך ורק אם בניה של דיאנה, הנסיכים ויליאם והארי, יבקשו זאת ממנו מפורשות, ובהופעותיו הרגילות הוא ממשיך לשיר עד היום אך ורק את הגרסה המקורית על נורמה ג'ין. לבקשתו, גם תחנות הרדיו הפסיקו לנגן אותה לאחר כחודש, כדי לשמר את ייחודה כרגע של זיכרון טהור. שנה לאחר מכן, הוא קיבל תואר אבירות מהמלכה אליזבת' השנייה, לא רק על תרומתו למוזיקה, אלא גם על עבודת הצדקה הענפה שלו, עבודה שדיאנה הייתה שותפה גאה ונלהבת שלה. וכך, השיר שהחל כמחווה לכוכבת הוליוודית, הפך להמנון פרידה עולמי מנסיכה אהובה, ולחותם מוזיקלי נצחי על סיפור חברות יוצא דופן שנקטע בטרם עת.

הלילה האחרון של קית' מון. ב-6 בספטמבר בשנת 1978 נערכה מסיבה שהפיק פול מקרטני לכבוד 'שבוע באדי הולי', לציון יום הולדתו ה-42. היה זה גם אירוע שלא נגמר טוב...

זה היה אמור להיות ערב של חגיגה, ערב של הוקרה לאחד מאבות המזון של הרוק'נ'רול. אך כשהאורות כבו והמוזיקה נדמה, מסיבת "שבוע באדי הולי" הנוצצת של פול מקרטני, ב-6 בספטמבר 1978, הפכה מבלי דעת לתפאורת הסיום של אחד המתופפים הגדולים והפרועים ביותר שידע עולם המוזיקה. מון הרי לא סתם ניגן תופים – הוא התקיף אותם כאילו ניהל איתם קרב אישי מול קהל מעריצים מהופנט, והפך את התפקיד המשני של שומר הקצב להוריקן תזזיתי ובלתי נשכח ששינה לנצח את פני הרוק.

הכל התחיל כרעיון מקסים. פול מקרטני, שהחזיק בזכויות ההוצאה לאור של קטלוג השירים המפואר של באדי הולי, החליט להפוך את יום הולדתו של גיבור נעוריו לאירוע שנתי. הולי, שנהרג בתאונת מטוס מחרידה ב-1959, היה אמור לחגוג באותו יום את יום הולדתו ה-42. עבור מקרטני, זו הייתה הדרך להחזיר אהבה למוזיקאי שהשפיע עליו ועל ג'ון לנון עמוקות, עד כדי כך ששם להקתם, THE BEATLES, נבחר כמחווה לשם להקתו של הולי, THE CRICKETS. זו הייתה השנה השלישית ברציפות שמקרטני הרים הפקה שכזו, והפעם היא הייתה גדולה ומרשימה מתמיד.

רשימת האורחים הייתה לא פחות ממפוארת. כל מי שהיה מישהו בסצנת הרוק הבריטית של אותה תקופה התייצב במסעדת PEPPERMINT PARK האופנתית שבקובנט גארדן, לונדון. בין הסועדים ניתן היה להבחין במיקי דולנז, כוכב להקת המאנקיז לשעבר, בגיטריסט הרוקבילי הוותיק קרל פרקינס, ואפילו במרי הופקין, הזמרת הנהדרת שמקרטני עצמו גילה והפיק לה תקליטים עשר שנים קודם לכן. אי אפשר לשכוח להופקין את הלהיט הנצחי THOSE WERE THE DAYS שיצא בלייבל אפל של הביטלס – איזה ימים מופלאים אלה היו, שבהם אגדות פולק ורוקבילי חולקים סלסלת לחמניות ושמפניה צוננת באותו שולחן! האווירה הייתה מחשמלת, מלאת צחוק, שמפניה וסיפורים על ימי התהילה. כבדרך אגב, שנים לאחר מכן, באותו המיקום בדיוק, תפתח סינת'יה לנון, גרושתו של ג'ון, מסעדת יוקרה בשם LENNONS, שלא ממש הצליחה לשחזר את הזוהר של אותו ערב ונסגרה תוך זמן קצר.

אבל בין כל החוגגים, היה אורח אחד שהגיע כמעט נגד רצונו. היה זה קית' מון, המתופף ההרסני של להקת המי. מון, שהיה ידוע באורח חייו הפרוע לא פחות מאשר בתיפוף המהפכני שלו, איש שפוצץ אסלות בבתי מלון בחומר נפץ של דיג, נהג להשליך טלוויזיות מחלונות וטען פעם שדרדר מכונית רולס רויס לבריכת שחייה, נאבק באותה תקופה בשדי האלכוהול וניסה נואשות להיגמל. רק שלושה שבועות קודם לכן, ב-18 באוגוסט 1978, הוציאה הלהקה את אלבומה השמיני WHO ARE YOU. מון כלל לא רצה לצאת מהבית, אך חברתו, אנט וולטר-לאקס, התעקשה. "אני הולכת, איתך או בלעדיך", היא אמרה לו, והוא, בחוסר חשק, נכנע והצטרף. במהלך הארוחה, כך סיפרו הנוכחים, מון היה שקט מהרגיל, רחוק מאישיות הליצן המטורף MOON THE LOON שכולם הורגלו לראות.

לאחר ארוחת הערב המפנקת, עלו האורחים על אוטובוסים מפוארים ונסעו לכיכר לסטר, שם חיכתה להם הקרנת טרום-בכורה חגיגית של הסרט הביוגרפי THE BUDDY HOLLY STORY, בכיכובו של גארי בוסי. היה זה יום אחד בלבד לפני שהסרט יצא להקרנות מסחריות לקהל הרחב. בכניסה לבית הקולנוע אודיאון, הבחין מון בעיתונאי המוזיקה הוותיק רוי קאר מהמלודי מייקר. באופן בלתי צפוי, המתופף הענק תפס את העיתונאי ופשוט חיבק אותו בחוזקה. "הוא החזיק אותי ככה שתיים או שלוש דקות", סיפר קאר ההמום, שהבחין כי עיניו של מון דומעות. "שאלתי אותו 'קית', מה קרה?', והוא רק מלמל לי באוזן, 'לא, לא, כלום... פשוט פתאום אתה מבין מי החברים האמיתיים שלך'".

התנהגותו המוזרה נמשכה גם בתוך אולם הקולנוע. הסרט, המספר את סיפור חייו ומותו הטרגי של הולי, כנראה היה יותר מדי עבורו. הוא היה נסער, חסר מנוחה, ולא הפסיק להתפתל בכיסאו. "הוא לא הפסיק ללחוש לי, 'אני לא רוצה להיות פה, בואי נלך'", סיפרה חברתו אנט. "הוא פשוט לא היה מסוגל לשבת ולצפות. אז קמנו ויצאנו באמצע".

השניים תפסו מונית וחזרו לדירה ששכר מון ברחוב קרזון במייפייר, אחת השכונות היוקרתיות של לונדון. אך זו לא הייתה סתם דירה. הדירה הייתה שייכת לחברו הטוב, הזמר הארי נילסן. ובאותו החדר, באותה המיטה ממש, מצאה את מותה ארבע שנים קודם לכן "מאמא" קאס אליוט, סולנית להקת האמהות והאבות. נילסן, שהיה שבור לחלוטין ממותה של קאס, חשש תחילה להשכיר את הדירה לקית' בטענה שהמקום מקולל, אך מון ביטל זאת בבדיחות דעת אופיינית ואמר שברקים לא מכים פעמיים באותו המקום.

לפי עדותה של אנט, כשחזרו לדירה באישון לילה דרש מון שתכין לו ארוחה של סטייק וביצים, תוך שהם צופים בסרט בטלוויזיה. כשסיימו והיא סירבה להכין לו מנה נוספת, הוא הפטיר לעברה בציניות מרה את מילותיו האחרונות: אם את לא אוהבת את זה, את יכולה להתחפף! מון, בניסיונו הנואש להישאר פיכח ולהתגבר על תסמיני הגמילה הקשים, לקח כדורים בשם המינברין, תרופה חזקה המכילה קלומתיאזול שנועדה לסייע בהתמודדות עם דחף בלתי נשלט לאלכוהול. רופאו הפרטי רשם לו בקבוק שלם והורה לו ליטול כדור אחד עד שלושה ביום בכל פעם שחש דחף לשתות, מבלי להבין שקית' מון מעולם לא ידע לצרוך שום דבר במתינות. באותו לילה, לאחר שהגיע מההקרנה, הוא נטל כמות קטלנית של הכדורים – 32 גלולות במספר, כשבנתיחה שלאחר המוות נמצא כי 26 מהן כלל לא הספיקו להתמוסס בקיבתו. בבוקר שלמחרת, ב-7 בספטמבר, הוא נמצא ללא רוח חיים. באופן אירוני ומצמרר, האיש שניסה בכל כוחו לברוח מהמוות שהביא עליו האלכוהול, מת דווקא מהתרופה שהייתה אמורה להציל את חייו.

החדשות על מותו של קית' מון בן ה-32 הדהימו את עולם המוזיקה. המסיבה הגדולה שנועדה לחגוג את חייו של אליל רוק אחד שנגדעו בטרם עת, הפכה לנקודת הציון האחרונה בחייו הסוערים של אליל רוק אחר. ערב שהתחיל בקוקטיילים נוצצים והסתיים בדממה קודרת. ספק אם עולם המוזיקה יזכה אי פעם לעוד סופת הוריקן אנושית ומקורית עם מקלות תופים כמו קית' מון. 

ב-6 בספטמבר בשנת 1943 נולד רוג'ר ווטרס (לשעבר הזמר-בסיסט מלהקת פינק פלויד).

ווטרס העניק רבות לצליל והקונספט של פינק פלויד אך דעותיו המעוותות והחשוכות נגד ישראל עברו מבחינתי כל גבול. לדעתי, מדובר באיש רוק עשיר מדי, משועמם מדי, נרגן מדי, דמנטי ומכחיש עובדות שהבין שיקבל כותרות רבות יותר כפרובוקטור אנטישמי מאשר כיוצר רלוונטי. האיש הזה הזוי ובזוי!

הוא הקלידן הסודי של עולם הרוק. ב-6 בספטמבר בשנת 1994 מת ניקי הופקינס, הפסנתרן המופלא שניגן בהקלטות הביטלס, הרולינג סטונס, ג'ון לנון, הקינקס, המי, קוויקסילבר מסנג'ר סרוויס ועוד. אם יש אדם בהיסטוריה של הרוק'נ'רול שראוי לתואר "הקוסם שמאחורי הווילון", הרי זהו האיש.

ביום זה ממש, ה-6 בספטמבר, לפני שנים רבות בשנת 1994, נדם אחד הצלילים החשובים והמשפיעים ביותר ברוק'נ'רול, גם אם רובכם מעולם לא ידעתם לזהות אותו בשמו. בבית חולים בנאשוויל, טנסי, הרחק מאור הזרקורים שתמיד חמק ממנו, הלך לעולמו בגיל 50 בלבד ניקי הופקינס. הסיבה הרשמית הייתה סיבוכים מניתוחי מעיים שעבר, אך האמת היא שמדובר בשיאה של מערכת יחסים מורכבת עם בריאותו הרופפת שליוותה אותו כל חייו. מותו השאיר חלל עצום בעולם המוזיקה, חלל בצורת תווי פסנתר מדויקים וגאוניים שהפכו שירים טובים ליצירות מופת. מבחינתי, בכל פעם שאני מניח מחט על ויניל משנות השישים או השבעים ושומע את הטאץ' הקלאסי והמתגלגל הזה, הלב נצבט מחדש על האובדן המוקדם של גאון אמיתי.

אבל אם השם ניקי הופקינס לא מצלצל לכם מוכר, אתם בחברה טובה. הופקינס היה ההגדרה המילונית ל"נגן סשנים", אותה צללית מוכשרת שנמצאת באולפן, מוסיפה את מגע הקסם שלה ועוזבת לפני שהתהילה מגיעה. אבל איזו צללית זו הייתה. הרשימה החלקית של האמנים שאיתם ניגן נשמעת כמו היכל התהילה של הרוק: הרולינג סטונס, הביטלס, המי, הקינקס, ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון, רינגו סטאר, ג'ף בק, סטיב מילר, ג'פרסון איירפליין ועוד רבים וטובים. הוא היה הנשק הסודי של הלהקות הגדולות בעולם.

המסע המוזיקלי שלו החל בבריטניה, כחבר בלהקת הרוק של הזמר-דמות התיאטרלית והמוחצנת לורד סאץ'. כבר אז היה ברור שמדובר בכישרון יוצא דופן, ועד מהרה, בשנות ה-60 הסוערות, הוא הפך לקלידן המבוקש ביותר בסצנת האולפנים של לונדון. הוא היה כל כך טוב, כל כך אמין וכל כך רווחי, עד שהוא קיבל שתי הצעות שכל מוזיקאי אחר היה הורג בשבילן – וסירב. הוא דחה הצעה להצטרף באופן רשמי לרולינג סטונס, ולהקה חדשה ומבטיחה בשם לד זפלין. למה? כי עבודת האולפן היציבה והמשתלמת קסמה לו יותר מחיי הדרכים הלא בטוחים של כוכב רוק, במיוחד כשגופו השברירי לא היה מסוגל לעמוד בטלטלות של סיבובי הופעות מפרכים. תחשבו על זה רגע: לסרב ללד זפלין ולסטונס באותה נשימה? בשביל זה צריך ביצים של פיל, או פשוט לדעת בדיוק מי אתה ומה אתה שווה באולפן.

שיתוף הפעולה שלו עם הביטלס, למשל, היה קצר אך בלתי נשכח. הוא ניגן איתם רשמית בסינגל אחד בלבד, אבל איזה סינגל: REVOLUTION. סולו הפסנתר החשמלי שלו על קלידי הוורליצר בשיר הזה הוא רגע מכונן של רוק טהור ומזוקק. למרות שהיה זה שיתוף פעולה חד פעמי עם הלהקה כמכלול, הוא המשיך וניגן בתקליטי סולו של שלושה מארבעת המופלאים בנפרד לאחר הפירוק (הוא הופיע בתקליט IMAGINE של ג'ון לנון, בין היתר בנגינה הנפלאה בשיר JEALOUS GUY, באלבומים LIVING IN THE MATERIAL WORLD ו-DARK HORSE של ג'ורג' האריסון, ובתקליט RINGO של רינגו סטאר, אך מעולם לא הקליט עם פול מקרטני בפרויקטי הסולו שלו). עם הרולינג סטונס, לעומת זאת, זו הייתה מערכת יחסים ארוכה ועמוקה. הוא ניגן בכמה מהתקליטים הגדולים ביותר שלהם, כולל BEGGARS BANQUET, LET IT BLEED ו-EXILE ON MAIN ST. הוא אף תרם את קלידיו לאלבומים IT'S ONLY ROCK 'N ROLL, GOATS HEAD SOUP ו-TATTOO YOU בשיר WAITING ON A FRIEND. אם אי פעם תהיתם מי אחראי לפתיחת הפסנתר המהפנטת ב-SYMPATHY FOR THE DEVIL או למלודיה קורעת הלב ב-ANGIE או לפסנתר החלומי בשיר SHE'S A RAINBOW - התשובה היא ניקי הופקינס. קית' ריצ'רדס נהג לומר עליו בהערצה גלויה שהוא מעולם לא שמע פסנתרן רוק בעל מגע קלאסי ורגיש כל כך, שיודע בדיוק מתי להשתלב ברקע ומתי לפרוץ אל קדמת הבמה בלי לדרוך לאף אחד על האצבעות.

אחד האנשים שהכירו אותו היטב היה ריי דיוויס, מנהיג להקת הקינקס. דיוויס תיאר אותו במילים נוגעות ללב: "ניקי הופקינס נראה כל כך רזה וחיוור, כאילו זה עתה הוציאו אותו מטיפול נמרץ וגררו על אלונקה כדי שיוכל לנגן בפסנתר בשיר שלנו. הוא תמיד היה חולה, אפילו בילדותו". מחלת הקרוהן שממנה סבל הגבילה אותו פיזית, אך לא מוזיקלית. דיוויס מספר שעבודתו הטובה ביותר עם הקינקס הייתה בתקליט FACE TO FACE, ואף כתב עליו את השיר SESSION MAN כמחווה.

היעדר האגו הזה הוא שאפשר לו להשתלב בכל הרכב ולהעשיר כל שיר. הוא מעולם לא ניסה להתהדר או לגנוב את ההצגה. הוא ידע לנגן רק כשצריך, אבל הייתה לו את היכולת המופלאה להפוך שיר רגיל לפנינה נוצצת. בעולם שבו כל כוכב רוק החזיק אגו בגודל של אצטדיון ומגבר MARSHALL תואם, ניקי ישב לו ליד הפסנתר עם כוס תה, חייך חיוך ביישן, ולימד את כולם איך עושים מוזיקה באמת.

בשנת 1967 הוא עשה גיחה קצרה לקדמת הבמה עם תקליט סולו בשם THE REVOLUTIONARY PIANO OF NICKY HOPKINS, ולאחר מכן חבר לגיטריסט הווירטואוז ג'ף בק באלבומים TRUTH ו-BECK-OLA. אבל חיי הלהקה לא היו בשבילו. הוא עבר לצפון קליפורניה ושם השתלב בסצנה הפסיכדלית המשגשגת, כשהוא עובד עם להקות כמו קוויקסילבר מסנג'ר סרוויס, סטיב מילר באנד וג'פרסון איירפליין. באלבום VOLUNTEERS של ג'פרסון איירפליין הוא סיפק נגינת פסנתר מבריקה וקצבית בשיר הנושא ובשיר WOODEN SHIPS. עם האחרונה הוא אף זכה לרגע היסטורי כשהופיע על הבמה המרכזית בפסטיבל וודסטוק. תארו לעצמכם, נגן הצללים של האולפנים מנגן מול חצי מיליון איש באירוע המוזיקלי החשוב של המאה. הבחור החיוור והצנום מלונדון מצא את עצמו באמצע הבוץ והשמש של אפסטייט ניו יורק.

שנות ה-70 וה-80 המשיכו באותו קו, עם טיסות בלתי פוסקות בין לונדון לניו יורק ורשימת קרדיטים שהלכה והתארכה, כולל אלבום סולו נהדר מ-1973 בשם THE TIN MAN WAS A DREAMER שבו התארחו חבריו הטובים ג'ורג' האריסון ומיק ג'אגר. בשנותיו האחרונות פנה להלחנת מוזיקה לסרטים ולטלוויזיה, אך אורח חייו ובריאותו המידרדרת החלו לגבות מחיר. ריי דיוויס סיכם את דמותו של הופקינס באופן מושלם: "נגני סשנים הם, על פי רוב, צללים אנונימיים מאחורי הכוכבים. הם עושים את עבודתם תמורת תשלום ואז עוזבים. הנגינה שלהם אף פעם לא בולטת, אבל אם מוציאים אותם מהמיקס, השיר לא נשמע אותו דבר. אתה מתגעגע אליהם רק כשהם לא שם".

אז בפעם הבאה שאתם מאזינים לקלאסיקות הרוק הגדולות, הקשיבו היטב. מאחורי הריפים של קית' ריצ'רדס או הזעקה של רוג'ר דלטרי, חפשו את צלילי הפסנתר המעודנים, המלודיים והמדויקים. שם, בצללים, תמצאו את ניקי הופקינס, הגיבור השקט שהיה שם תמיד. תנו לו את הכבוד שמגיע לו – תגבירו את הווליום ותקשיבו ללב הפועם של הרוק.

הנבואה הנועזת שהתחבאה בעטיפת התקליט החדש של הביטלס. ב-6 בספטמבר בשנת 1963 יצא באנגליה תקליטון מורחב שני של הביטלס.

בעוד בריטניה כולה נסחפת בסערה חסרת תקנה העונה לשם ביטלמאניה, ארבעת המופלאים מליברפול שחררו היום לאוויר העולם פצצה מוזיקלית נוספת, לא פחות ולא יותר. לא מדובר בסינגל חולף או בתקליט ארוך נגן, אלא בפורמט ביניים קומפקטי וממזרי, תקליטון מורחב, או בשפת המבינים, EP, כלומר EXTENDED PLAY, השני במספר של הלהקה (אחרי שחודשיים קודם לכן, ביולי, יצא התקליטון המורחב הראשון שלהם, TWIST AND SHOUT, שהוכיח שחובבי המוזיקה הבריטים מוכנים לקנות את אותם שירים שוב ושוב בכל פורמט אפשרי – העיקר שיהיה עליו את השם של ארבעת המופלאים!). התקליטון, שזכה לשם הלא מתחכם במיוחד THE BEATLES' HITS, כולל ארבעה להיטי ענק שכבר הספיקו לשגע את הממלכה: FROM ME TO YOU, THANK YOU GIRL, PLEASE PLEASE ME, ו-LOVE ME DO.

תודו שזו רשימת רצועות של פעם בחיים. וכל שיר כאן הוא עולם ומלואו עם סיפורים שנכנסו לפנתיאון. קחו למשל את שיר הפתיחה, FROM ME TO YOU: ג'ון לנון ופול מקרטני כתבו אותו יחד באוטובוס ההופעות בדרך משרוסברי ללונדון בפברואר 1963, כשהיו בסיבוב הופעות משותף עם הלן שפירו. הם קראו בעיתון NME טור מכתבים שנקרא FROM YOU TO US, ופשוט הפכו את הכותרת. זה היה השיר הראשון שבו הם התחילו להשתמש בפנייה הישירה בגוף ראשון ושני, טריק גאוני שגרם לכל נערה ששמעה את השיר להרגיש שג'ון או פול שרים אך ורק לה! מפוחית הפה הבלתי נשכחת של ג'ון בפתיחה – שליוותה אותו עוד מהימים שבהם סחב אותה בכיס המעיל – הפכה לסימן ההיכר המיידי שלהם.

ואז מגיע הצד השני של אותו סינגל מקורי, THANK YOU GIRL, שיר שנועד במקור להיקרא THANK YOU LITTLE GIRL ונכתב כמחווה ישירה ומלאת תודה לכל אותן מעריצות נלהבות שצרחו בהופעות עד אובדן הכרה. לנון ומקרטני לא התביישו להודות לקהל שלהם, ויצרו ממתק פופ קצבי שרק מדגיש את ההרמוניות הקוליות הממכרות שלהם.

ואיך אפשר בלי PLEASE PLEASE ME? השיר שג'ורג' מרטין, המפיק האגדי, אמר עליו בתום ההקלטה באולפן: "רבותיי, הרגע הקלטתם את המקום הראשון הראשון שלכם". במקור ג'ון כתב אותו כבלדת בלוז איטית ומנומנמת בהשראת רוי אורביסון, אבל מרטין הציע להאיץ את הקצב, להוסיף את המפוחית האנרגטית וההרמוניות הדוהרות, והפך אותו לרכבת הרים מוזיקלית של שתי דקות שלא משאירה שבויים.

וסוגר את החגיגה LOVE ME DO, הסינגל הרשמי הראשון של הלהקה מאוקטובר 1962, השיר שנולד מתוך שרבוט נעורים של פול עוד כשהבריז מבית הספר בגיל 16. השיר הזה עבר דרך חתחתים באולפן: הם הקליטו אותו קודם עם פיט בסט על התופים, אחר כך עם רינגו סטאר שהיה חדש דנדש בלהקה, ובסוף מרטין המודאג שכר את שירותיו של מתופף האולפן אנדי וייט, והגלה את רינגו המסכן לנגן בטמבורין. בגרסה שהופיעה כאן ב-EP, כמו גם באלבום הבכורה, זהו אכן אנדי וייט על התופים ורינגו על הטמבורין – סאגה שרינגו מעולם לא שכח לג'ורג' מרטין, אבל סלח לו עליה באהבה גדולה.

אבל הסיפור המרתק באמת לא מסתתר רק בחריצים השחורים של הוויניל, אלא דווקא במה שמודפס על עטיפת הקרטון שלו. כלומר, אם תהפכו את העטיפה לצד האחורי, תגלו את היהלום שבכתר. שם, באותיות קטנות, טמונה הצהרת כוונות כה נועזת, כה יומרנית, עד שהיא גובלת בנבואה של ממש. מי שחתום על השורות האלו הוא לא אחר מאשר איש יחסי הציבור של הלהקה, טוני בארו, אדם שמכיר את המכונה המשומנת הזו מבפנים (אותו בארו שטבע ממש באותה תקופה את הכינוי המיתולוגי THE FAB FOUR, כינוי שיידבק אליהם לנצח נצחים). בארו פותח בהצהרה פשוטה לכאורה: ארבעת השירים ב-EP הזה נבחרו מתוך ספר השירים של לנון ומקרטני. אך מיד לאחר מכן הוא זורק את הכפפה, וכותב בביטחון כמעט מקומם: "אם התיאור הזה נשמע קצת פומפוזי, אולי אני יכול להציע לכם לשמור את העטיפה הזו לעשר שנים, להוציא אותה מהאוסף שלכם איפשהו באמצע 1973 ולכתוב לי מכתב מאוד נגדי אם אנשי הפופ של שנות השבעים לא ידברו בכבוד על לפחות שניים מהשירים הללו כדוגמאות מוקדמות לקלאסיקות מודרניות".

כן, קראתם נכון. בעוד רוב האמנים חלמו לשרוד את השנה הקרובה, היחצ"ן של הביטלס כבר שיגר תחזיות לעשור הבא. וזה לא נגמר כאן. בארו ממשיך ומסביר את מה שהופך את הרביעייה הזו לתופעה חסרת תקדים. ההצלחה שלהם כלהקה היא דבר אחד, הוא כותב, אבל מה שבאמת משכתב את ההיסטוריה היא העובדה ששניים מהחברים בה, צמד בשם לנון ומקרטני, כותבים בעצמם את כל החומרים שמזנקים לראשי המצעדים, ובקצב תפוקה שהוא פורה-פלוס. היו לנו כותבי שירים דגולים בעבר, והיו לנו כוכבי תקליטי זהב, אבל מעולם שתי היכולות האלו לא השתלבו יחד בצורה כל כך מבריקה של עשה זאת בעצמך. זוהי לא להקה שמבצעת שירים של אחרים, זוהי תחנת כוח יצירתית שמייצרת ומשגרת בעצמה. ולמקרה שנותר בכם שמץ של ספק, בארו מנחית את פסקת הסיום כמכת מחץ: "דעו לכם שהאדונים לנון ומקרטני כתבו כבר מספיק שירים כדי למלא סינגלים ותקליטים מעכשיו ועד 1973, גם אם כישרון ההלחנה שלהם יקמל וימות בעתיד".

השורות הללו, שנכתבו על עטיפת תקליטון קטן בסך הכל, הן אולי ההימור הגדול ביותר בתולדות הפופ. טוני בארו לא רק מוכר תקליטונים, הוא מוכר אמונה, הוא משרטט מורשת בזמן אמת. בעוד הצעקות של המעריצות עדיין מהדהדות ברחובות, הוא כבר חושב על המקום של הלהקה בספרי ההיסטוריה. האם מדובר ביהירות חסרת גבולות? ניסוח שיווקי ערמומי למהדרין? בהבנה עמוקה של גודל התופעה? ימים יגידו. בדיעבד, במבט לאחור משנת 1973 ועד ימינו אנו, ברור שטוני בארו לא הגזים בכלל – הוא אפילו המעיט בערכם! בשנת 1973 הביטלס אמנם כבר התפרקו כלהקה, אבל השירים שלהם הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות האנושית, השפיעו על דורות שלמים ועיצבו מחדש את עולם המוזיקה כולו. בינתיים, מומלץ לכם לעשות כעצתו: תשימו את ה-EP החדש על הפטיפון, הגבירו את הווליום, ותשמרו היטב על העטיפה. היא בהחלט נבואית.

כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

זו אחת הטרגדיות הגדולות יותר של קרידנס קלירווטר! ב-6 בספטמבר בשנת 1990 מת טום פוגרטי בן ה-48, אחיו של ג'ון פוגרטי ששימש כגיטריסט הליווי של קרידנס קלירווטר רווייבל אך פרש בכעס. עבור כל מי שאוהבים רוק'נ'רול אמיתי, שורשי ומשובח, מדובר בשיברון לב של ממש: הלהקה הזו יצרה את המוזיקה הכי פריכה ומחשמלת של סוף שנות השישים, אך מאחורי שרשרת הלהיטים הבלתי נתפסת רחשה מלחמת אחים עקובה מאגו וסכסוכים משפטיים. 

אז מה קרה שם? ובכן, ב-13 בפברואר 1971, פורסם בעיתון המוזיקה מלודי מייקר: "טום פוגרטי פרש מלהקת קרידנס קלירווטר רווייבל, ושאר החברים ימשיכו כשלישייה. סיבת הפרישה נעוצה בבעיות אישיות. דובר מטעם הלהקה ביקש למסור שאין מריבה בין חבריה".

טום פוגרטי היה אחיו הגדול של ג'ון פוגרטי, הסולן והגיטריסט של הלהקה. טום הקים אותה, אך חש כי נדחק הצידה על ידי אחיו הצעיר, ששר בתשוקה רבה את הלהיטים הרבים שכתב. בתחילת 1971 טום לא יכול היה לשאת זאת יותר ופרש. היה זה פחות מחודש לאחר צאת התקליט PENDULUM. התקליט הזה כלל את אחת היצירות המרגשות והמושלמות ביותר שנכתבו אי פעם, השיר HAVE YOU EVER SEEN THE RAIN. בניגוד למה שרבים חשבו, השיר כלל אינו עוסק בפצצות במלחמת וייטנאם או במזג אוויר סוער, אלא ישירות במתח הנורא שקרע את הלהקה מבפנים ובעזיבתו הצפויה של האח הגדול. ג'ון תיאר שם שמש שזורחת בזמן שיורד גשם – מטאפורה גאונית ומרירה לרגע שבו הלהקה עמדה בפסגת מצעדי הפזמונים, בעושר ובתהילה, ובכל זאת כל החברים סביבה היו מדוכאים ומרוחקים. איזו אירוניה מכאיבה שליוותה קלאסיקה ענקית כזו. 

בזמנו טום הצהיר לתקשורת כי הוא עושה זאת למען משפחתו, אך בהמשך התברר שהיו סיבות נוספות שהובילו לכך. "אני לא פורש ממוזיקה", אמר עם פרישתו. "אני פשוט לא מעוניין יותר לצאת לסיבובי הופעות. הילדים שלי בני שמונה ושבע, ויש לי תאומים בני שנה. זה הזמן שבו הם זקוקים לאבא שיהיה לצדם. הם האחריות הראשונה שלי. לו יכולתי להקדיש זמן רב למשפחתי ועדיין להיות חבר בלהקת קרידנס, הייתי עושה זאת בשמחה רבה. פתאום נחתה עליי ההבנה שאני לא עושה את כל מה שאני רוצה. הנה אני, אחיו הגדול של ג'ון, עומד בצד ולא מנהיג את הלהקה. זה תסכל אותי מאוד. ג'ון תמיד היה מוזיקלי יותר משנינו, ולכן הוא הפך למנהיג". שנה לאחר מכן אמר: "מאז שעזבתי את קרידנס, אני עושה דברים שאני ממש נהנה מהם. אני קופץ למועדונים בסן פרנסיסקו ומנגן עם מי שנמצא שם. ניגנתי עם הגרייטפול דד ועם אלווין בישופ. הסצנה בסן פרנסיסקו נהדרת".

ג'ון פוגרטי הגיב על עזיבת אחיו: "זה שינוי גדול עבורנו, אבל שינוי הוא דבר הכרחי במוזיקה. נמשיך כשלישייה ונתגעגע אליו". אך בפועל, ההחלטה להמשיך כשלישייה התבררה כמתכון לקריסה טוטאלית. האלבום הבא והאחרון שהקליטו, MARDI GRAS משנת 1972, שבו ג'ון דרש מהבסיסט סטו קוק ומהמתופף דאג קליפורד לכתוב ולשיר בעצמם שליש מהשירים, נחל כישלון אמנותי ומסחרי צורב ופירק את ההרכב לרסיסים. בלי הנוכחות המאזנת והליווי המוצק של טום, הקסם פשוט התפוגג.

לאחר פרישתו מקרידנס, הקליט טום פוגרטי כמה תקליטים עם להקה שהקים בשם RUBY וכן הוציא אלבומי סולו מעניינים, בהם שיתף פעולה עם קלידן הבלוז מרל סאונדרס ועם ג'רי גרסיה. כשהתחתן בשנת 1980, נערכה בטקס הופעת איחוד נדירה של להקת קרידנס בהרכבה המקורי. זו הייתה השנה הראשונה והאחרונה לאיחוד כזה על במה רשמית כשבאותה שנה הם גם ניגנו יחד באופן ספונטני בפגישת מחזור של בית הספר התיכון שבו למדו באל סריטו. טום ניסה לשכנע את ג'ון להקים את הלהקה מחדש, אך ללא הצלחה. התמלוגים שזרמו אליו מיצירות העבר של קרידנס אפשרו לו ולמשפחתו לחיות ברווחה.

טום פוגרטי בשנת 1982: "חשתי לחץ אדיר בלהקה. קרידנס הייתה קיימת תשע שנים לפני שבאמת הצלחנו. בשישים אחוז מהזמן ההוא הייתי בקדמת הבמה. הייתי אז המנהיג, אבל המעריצים של קרידנס תמיד יראו בי רק את הבחור שעומד בצד ומנגן בגיטרת ליווי. לאחר שקיבלנו תקליט פלטינה נוסף, ביקשתי לשיר גם כן, אבל ג'ון סירב לדון בכך, ולכן פרשתי".

טום לא הגזים בכלל לגבי שורשי העבר: בסוף שנות החמישים ההרכב נקרא בכלל TOMMY FOGERTY AND THE BLUE VELVETS, והוא היה הכוכב המוביל הבלתי מעורער שעמד בחזית, בעוד ג'ון הצעיר ניגן ביישן ברקע. חברת התקליטים FANTASY אף שינתה את שמם בהמשך ללא ידיעתם ל-THE GOLLIWOGS. אלא שברגע שג'ון תפס פיקוד, התפרץ ממנו מעיין יצירתי פנומנלי שאי אפשר היה לעצור. שנת 1969, למשל, נרשמה בהיסטוריה כהישג בלתי נתפס: הלהקה שחררה שלושה אלבומי מופת מרובי-פלטינה בשנה אחת בלבד – BAYOU COUNTRY, GREEN RIVER ו-WILLY AND THE POOR BOYS. למרות הקצב הממכר והגרוב המושלם, באולפן שררה דיקטטורה מוזיקלית קפדנית של ג'ון, וטום הרגיש כמו שחקן ספסל שרק מתבקש לשמור על הקצב בגיטרה.

באוקטובר 1985 שלח טום פוגרטי מכתב זועם לאחיו ג'ון: "בדצמבר 1970 עזבתי את קרידנס מאותה סיבה שבגינה אני כותב לך כעת, באוקטובר 1985: הגישה שלך. מעולם לא נתת לי (או למתופף דאג קליפורד, או לבסיסט סטו קוק) קרדיט בפומבי, בעיתונות או בכל כלי תקשורת אחר על תרומתי המוזיקלית לקרידנס. לפני שהפכנו לקרידנס, אני הייתי המפיק, הסולן וכותב השירים הראשי בלהקה שלנו. הכול צריך להתחיל איפשהו, אבל בגרסה המעוותת שלך להיסטוריה של הלהקה, אתה משמיט בנוחות את החלק של טומי פוגרטי, מה שגורם לאנשים להאמין שעשית הכול ושאני רק ישבתי במושב האחורי במכונית שלך. פעם הייתה לנו שותפות בכתיבת השירים. אתה זוכר את השמות שהמצאנו לעצמנו לצורך כך? רן ויילד וטובי גרין? מעולם לא ראיתי או שמעתי אותך מזכיר, אפילו פעם אחת, שאני ואתה כתבנו שירים יחד או שחלקנו את תפקיד השירה המובילה עד 1966. בתקופה שבה קראנו לעצמנו GOLLIWOGS ו-VISIONS, כתבתי שיר בשם WALK ON THE WATER. אני כתבתי את המילים והמנגינה, זה השיר שלי, והוא גם נמצא בתקליט הראשון של קרידנס. חלקתי איתך את הקרדיט עליו בגלל השותפות שיצרנו ("ויילד וגרין"). אמרת שקיבלתי את הרעיון לשיר הזה משיר היפותטי כלשהו שכתבת בשם TOMBSTONE EPITAPH. ובכן, מעולם לא שמעתי את השיר הזה.

אספר לך שקיבלתי את הרעיון למהלך האקורדים מ'בית השמש העולה' של האנימלס, ואת המילים כתבתי בהשראת שיר בשם MYSTIC EYES. שוב, לא יכולת לשאת את העובדה שלמישהו אחר בלהקה, מלבדך, היה כישרון; רצית את כל הקרדיט לעצמך. מעולם לא הזכרת את שותפות הכתיבה שלנו או את התפקידים הניהוליים שלקחתי על עצמי (זכור שאני כתבתי את החוזים, אספתי את הכסף, ניהלתי את שיחות הטלפון, טיפלתי בחשבונות וכו'). שוב, הובלת את כולם להאמין שעשית הכול... בשלב כלשהו הפכת את הלהקה, מול התקשורת, מ'אנחנו' ל'אני' (ג'ון). אז זו הסיבה שעזבתי!".

והכעס בין השניים הגיע לנקודת רתיחה בלתי הפיכה כשטום צידד במאבקים המשפטיים בבוס של חברת התקליטים FANTASY RECORDS, סול זאנץ. עבור ג'ון, שראה בזאנץ את מי שגזל את כל הזכויות והתמלוגים על יצירותיו, התמיכה של אחיו הבכור ביריבו הגדול ביותר נתפסה כבגידה אישית שאין עליה מחילה. הבסיסט סטו קוק, בשנת 1997: "ברור שהיו בעיות בין שני האחים הללו. התחרותיות ביניהם תמיד צצה. דאג קליפורד (המתופף) ואני תמיד התבדחנו שאנחנו תקועים בתוך 'כריך פוגרטי' – בין שני האחים. הם היו שתי פרוסות הלחם שלחצו עלינו חזק, הבשר שבפנים".

כשעבר טום פוגרטי ניתוח בגבו, הוא קיבל בטעות עירוי דם נגוע באיידס. מצבו הידרדר במהירות, והוא אושפז באוגוסט 1990. מחלת האיידס גרמה לקריסת המערכת החיסונית שלו. בוב פוגרטי, אחד מארבעת אחיו, מסר לתקשורת: "חשבנו שהוא יהיה בסדר, אבל לפתע הצטברו נוזלים בריאותיו וקשיי הנשימה שלו החמירו". רק המתופף דאג קליפורד הקפיד להגיע לבית החולים בקביעות ובילה שעות ארוכות ליד מיטתו, יחד עם משפחתו של טום. ג'ון מעולם לא הגיע לבית החולים עצמו, מה שגרר תרעומת קשה מצד שאר החברים. טום פוגרטי מת ב-6 בספטמבר 1990, בגיל 48 (חודשיים בלבד לפני יום הולדתו ה-49). מוות כה טרגי, שקט ומייסר לאיש שהיה חלק מהותי בהרכב שהרעיד את העולם.

ג'ון פוגרטי בספרו: "ניסיתי להתפייס עם אחי, טום, זמן רב לפני מותו. רציתי לעשות את זה למען אמא שלנו. כמה קשה זה כבר יכול להיות? שני אחים מתפייסים, ואמם מאושרת כל כך. אני חושב שכתבתי לו מכתב: 'יהיה חבל לא לעשות את זה בשביל אמא שלנו'. דיברנו בטלפון לפחות פעם אחת. אמרתי, 'טום, אני חושב שכל אחד מאיתנו צריך לרשום את כל הדברים שמכעיסים אותו. תרשום הכול, תוציא את זה, ונדבר על זה'. אז אני כותב מכתב, והדבר הראשון שאני אומר הוא, 'קודם כול, טום, אתה תבעת אותי'. אני מקבל ממנו מכתב בחזרה שבו הוא כותב, 'לא, לא תבעתי אותך'. הנימוק שלו היה שהוא ניגש לעורך הדין שלי ואמר, 'אני לא תובע את ג'ון יותר'. זה היה בשנת 1983, אבל אני נאלצתי להתמודד עם התביעה הזו מאז 1978. זה אומר ללכת לדיונים בבית משפט, להיפגש עם עורך הדין שלי, לשלם לו סכומים נכבדים כדי להכין כתב הגנה ולהתמודד עם כל החרדה הנלווית למערכת המשפטית.

אלפי דולרים רבים לאחר מכן, טום החליט לבטל את התביעה. בראשו, משמעות הדבר הייתה שהוא לא תבע אותי. אז שלחתי לו את עמוד השער של כתב התביעה, שבו נכתב 'טום פוגרטי נגד ג'ון פוגרטי'. אני לא חושב שהגענו רחוק יותר מזה בשיחתנו. למרבה הצער, אמא שלנו נפטרה. הלכתי לראות את טום כמה פעמים בשנת 1990, זמן קצר לפני מותו. הוא היה רזה מאוד ושברירי למראה, תמיד הרכיב משקפי שמש, אפילו בתוך הבית. הוא היה די מנותק. אפילו בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא עקץ אותי, והייתי צריך לזנוח את ההיגיון כדי לנהל איתו שיחה. ניהלנו שיחת חולין. מה יכולתי לומר? הוא היה שביר, גוסס. אז הייתי החייל הטוב, האח המסור. טום מת, והייתי עצוב שהחיים נלקחו ממנו. סלחתי לטום. אני לא כועס יותר. אני אוהב את אחי. בהחלט אהבתי את ימי המשפחה שלנו, כשהיינו ילדים. אני לא צריך להעלות גירה אוסף של תקריות מהעבר האפל שכבר אינן משפיעות על דבר. העניין נסגר, ואיכשהו טום יודע, במקום שבו הוא נמצא, שהכול בסדר".

אבל עבור המאזינים שמתאהבים בכל פעם מחדש בצליל הגיטרות הצלול והמדויק של קרידנס, הסוף הזה תמיד ישאיר מועקה בלב. קשה לתפוס כיצד שני אחים שהעניקו לעולם שירים כל כך חמים, מרוממים ועל-זמניים, שקעו במערבולת של תביעות, מכתבים זועמים ונתק כמעט מוחלט עד לרגע הפרידה האחרון.

בשנת 2025 מת ריק דייויס, הזמר-קלידן של להקת SUPERTRAMP.

הוא היה פסקול חיי ושל חיי מיליונים אחרים, וקולו המחוספס והבלוזי סיפר סיפורים נהדרים בשירים נפלאים. וב-6 בספטמבר 2025, לאחר מאבק ממושך במחלה, נפרדנו מריק דייוויס, המייסד, הקלידן והכוח המניע של להקת סופרטרמפ, שהשאיר חותם בל יימחה על עולם הרוק ומת בביתו השקט בלונג איילנד שבמדינת ניו יורק, בגיל 81. בהודעה רשמית שפרסמה הלהקה נכתב: "שותפות סופרטרמפ עצובה מאוד להודיע על מותו של מייסד הלהקה, ריק דייוויס, לאחר מחלה ארוכה. הייתה לנו הזכות להכיר אותו ולנגן איתו במשך יותר מ-50 שנה. אנו שולחים את תנחומינו הכנים לסו דייוויס". סיבת המוות המדויקת לא נמסרה באופן מיידי, אך ידוע כי דייוויס נאבק באומץ במשך למעלה מעשור במחלת המיאלומה הנפוצה, סרטן דם קשה, שאובחנה אצלו עוד בשנת 2015 וקטעה אז את סיבוב ההופעות האירופי המתוכנן של הלהקה.

דייוויס לא היה רק מוזיקאי, הוא היה ארכיטקט של צליל. בעוד ששותפו ליצירה, רוג'ר הודסון, הביא את קולו הגבוה והחולמני עם אותן תהיות רוחניות ומלודיות פופ שמימיות, דייוויס היה העוגן, הצד המציאותי והמחוספס יותר של הלהקה, חובב בלוז וג'אז מושבע שלא נתן להם לרחף גבוה מדי בעננים. קולו העמוק, יחד עם הנגינה הווירטואוזית שלו בפסנתר, בפסנתר החשמלי מדגם WURLITZER (שאותו הפך לסימן ההיכר הבלתי מעורער שלו) ובאורגן האמונד, הפכו לסמל המסחרי של הלהקה והיוו את "פעימות הלב של צליל הלהקה", כפי שהגדירו זאת חבריו. השילוב הזה בין המתיקות הפופית של הודסון לחספוס העסיסי של דייוויס היה היין והיאנג של הרוק – שני הפכים מושלמים שנפגשו על אותו פסנתר.

המסע של ריק דייוויס התחיל בסווינדון, עיירה במחוז וילטשייר שממערב ללונדון, שם נולד ב-22 ביולי 1944 למשפחה ממעמד הפועלים הבריטי – אמו הייתה ספרית ואביו ימאי בצי הסוחר. באופן מפתיע, הכלי הראשון שמשך את תשומת ליבו לא היה הפסנתר, אלא התופים. בראיון שהעניק בשנת 1997, הוא סיפר כיצד תקליט ישן של המתופף ג'ין קרופה, ובמיוחד הקטע DRUMMIN' MAN, שינה את חייו. "התקליט הזה פגע בי כמו טיל. זה היה כמו למצוא מים במדבר", אמר. "ברדיו באנגליה באותה תקופה שמעת רק את ורה לין ודברים קיטשיים מהסוג הזה". המעבר לפסנתר הגיע באופן טבעי, לאחר שלימד את עצמו לנגן בקלידים חשמליים וגילה מהר מאוד שלפסנתרן קל יותר לתקשר עם הקהל מאשר למתופף שמתחבא מאחורי המצלתיים: "פתאום אנשים התחילו להגיב לי. הכלי הזה פשוט הרגיש נכון עבורי".

עוד לפני שהעולם הכיר את סופרטרמפ, דייוויס כבר היה חלק פעיל בסצנת המוזיקה הבריטית. הוא הקים הרכב בלוז בשם RICK'S BLUES, שבו היה חבר מאחורי מערכת התופים וליווה זמר צעיר ואלמוני בשם גילברט או'סאליבן (כן, אותו גילברט שיהפוך בהמשך לכוכב ענק עם הלהיט ALONE AGAIN NATURALLY). מאוחר יותר ריק הצטרף ללהקת THE LONELY ONES, שהוקמה על ידי לא אחר מאשר נואל רדינג, הבסיסט העתידי של שלישיית ג'ימי הנדריקס. הלהקה הזו שינתה את שמה ל-THE JOINT, וכשהופיעו במועדון במינכן שבגרמניה, הוא צד את עינו של מיליונר הולנדי בשם סטנלי אוגוסט מיזגס (שכונה "סם"). סם התרשם כל כך מהנגינה של ריק, שהחליט להעמיד לרשותו מימון כספי נדיב כדי שיוכל להקים להקה חדשה לגמרי שבה הוא יוביל את החזון המוזיקלי. דייוויס כבר הסתובב בחוגים הנכונים, והיה זה רק עניין של זמן עד שימצא את דרכו הייחודית.

בשנת 1969, בעקבות מודעת דרושים מפורסמת שפרסם בעיתון מלודי מייקר תחת הכותרת "הזדמנות אמיתית", החליט דייוויס להקים להקה חדשה (שנקראה תחילה DADDY) יחד עם הגיטריסט ריצ'רד פאלמר, המתופף רוברט מילר והבסיסט-זמר רוג'ר הודסון. את השם המוזר, SUPERTRAMP, הם שאלו מספרו של הסופר הוולשי ויליאם הנרי דייוויס, "האוטוביוגרפיה של נווד-על", שפורסם ב-1908. שני התקליטים הראשונים שלהם, תקליט הבכורה שנשא את שם הלהקה משנת 1970 ו-INDELIBLY STAMPED משנת 1971, לא זכו להצלחה מסחרית גדולה. הם מצאו את עצמם שקועים בחובות עמוקים מול סם, שעדיין היה נדיב כלפיהם, והופיעו לפעמים מול קומץ צופים אדישים.

אבל דייוויס והודסון לא ויתרו. הם ארגנו מחדש את הלהקה, גיבשו את ההרכב הקלאסי המנצח שכלל את הבסיסט דאגי תומסון, המתופף בוב סיבנברג ואיש הסקסופון, הקלרינט וההומור הבריטי ג'ון הליוול, והפריצה הגדולה הגיעה בשנת 1974 עם התקליט CRIME OF THE CENTURY. היצירה הזו הייתה לא פחות ממהממת. היא הציגה לעולם את השילוב הקסום בין שני הכותבים: למרות שקרדיט הכתיבה נרשם במשותף כמו לנון ומקרטני, כל אחד מהם יצר והוביל את השירים שלו. הלהיט DREAMER שכתב הודסון הפך להמנון, בעוד שדייוויס תרם את BLOODY WELL RIGHT ואת שיר הנושא המהפנט, לצד יצירות מופת כמו RUDY הקולנועי ו-ASYLUM הדרמטי, והוכיח שהוא כותב שירים מהשורה הראשונה.

מנקודה זו, השאר הוא היסטוריה. הלהקה המשיכה ברצף אלבומים מרהיב: CRISIS? WHAT CRISIS? משנת 1975, שבו ריק פינק אותנו עם AIN'T NOBODY BUT ME ועם ANOTHER MAN'S WOMAN הכוחני, ו-EVEN IN THE QUIETEST MOMENTS משנת 1977, שבו שר את FROM NOW ON המרגש – שמתאר פקיד אפרורי שבורח מהמונוטוניות ומשעמום המשרד באמצעות חלומות בהקיץ. השיא המוחלט הגיע עם התקליט השישי של הלהקה, BREAKFAST IN AMERICA. התקליט הזה היה תופעה תרבותית עולמית, עם העטיפה הבלתי נשכחת של קו הרקיע של מנהטן שעשוי מכלי מטבח ומלחיות, והמלצרית ליבי שמחזיקה כוס מיץ תפוזים במקום לפיד החירות. הוא מכר למעלה מארבעה מיליון עותקים בארצות הברית לבדה (ולמעלה מ-20 מיליון ברחבי העולם!), זכה בשני פרסי גראמי והיה מועמד לפרס תקליט השנה. בלי השירים שכתב ריק - זה לא היה אותו הדבר.

הדינמיקה בין דייוויס להודסון הייתה לב ליבה של הלהקה, אך כמו במקרים רבים, היא גם הובילה לסופה של הדרך המשותפת. ההבדלים המוזיקליים והאישיים הלכו והעמיקו סביב האלבום FAMOUS LAST WORDS משנת 1982. בשנת 1983, לאחר סכסוך מתוקשר, עזב הודסון לקריירת סולו. רבים חשבו שזהו סופה של הלהקה, אך דייוויס סירב לתת למפעל חייו לגווע. הוא לקח את המושכות, שמר על הלהקה בחיים והמשיך להוציא תקליטים ולהופיע. הוא היה הדבק שהחזיק את הכל יחד.

"מעבר לבמה, ריק היה ידוע בחום שלו, בחוסן הנפשי ובמסירותו לאשתו סו, שאיתה חלק למעלה מחמישה עשורים ושניהלה את הלהקה במסירות מאז אמצע שנות השמונים", נכתב בהודעת הלהקה, אחרי שהודסון כבר פרש ממנה והיה ידוע שהנשים של שניהם התקוטטו לא מעט ביניהן כשהלהקה עוד פעלה איתם ביחד. בשנים האחרונות, לאחר שהאתגרים הבריאותיים מנעו ממנו להמשיך להופיע עם סופרטרמפ במסעות הופעות גדולים, הוא מצא נחמה בנגינה עם חבריו מהעיר שלו בהרכב שנקרא RICKY AND THE ROCKETS. זה היה מחמם לב לראות אותו חוזר לשורשי הבלוז והרוק'נ'רול הראשוניים, בלי פוזות של כוכב אצטדיונים, מנגן בברים מקומיים פשוט מתוך תשוקה טהורה. זה רק הוכיח את מה שכולם ידעו: האהבה שלו למוזיקה מעולם לא כבתה.

הנה על כמה מלהיטיו הידועים יותר. אתחיל עם BLOODY WELL RIGHT. איך שיר אחד, עם מילה אחת "גסה", הפך ללהיט פריצה באמריקה בזמן שבמולדתו הבריטית העדיפו להתעלם? ובכן, השנה היא 1974. להקת סופרטרמפ, אחרי שני תקליטים שלא ממש המריאו, עמדה על סף פירוק. הגיטריסט והזמר רוג'ר הודסון שקל ברצינות לעזוב, אבל אז, במהלך חזרות של הרגע האחרון, משהו ניצת. מהניצוץ הזה נולד התקליט השלישי CRIME OF THE CENTURY, יצירה שתשנה את מסלול חייהם ותציג לעולם את הכישרון הכפול והמורכב של שני כותבי השירים המובילים בלהקה: הודסון החולמני וריק דייויס, הפסנתרן המחוספס ובעל הקול הצרוד.

התקליט, שנחשב בעיני רבים לתקליט קונספט (למרות שהלהקה תמיד התעקשה שהחיבור בין השירים נתון לפרשנות המאזין), מגולל באופן רופף את סיפורו של נער מבולבל בשם רודי, שמאס במערכת החינוך הנוקשה ובציפיות החברה. התקליט נפתח בקטע המהפנט SCHOOL, שבו רודי מקונן על כך שבית הספר מלמד אותו בעיקר לציית ולהיות בורג במערכת (קטע שנולד מתוך הצלקות של הודסון מימיו בפנימייה הבריטית הנוקשה). ומיד אחריו, כמו תשובה ניצחת, מגיע השיר הזה, שנכתב ובוצע עם שירתו ונגינת הפסנתר החשמלי (מדגם וורליצר) של דייויס, שפונה ישירות לאותו נער מתוסכל. אם הודסון שר מתוך כאב ומרדנות נעורים נגד הממסד, דייוויס עונה לו בקולו של מעמד הפועלים המפוכח והציני. "אז אתה חושב שבית הספר שלך הוא זיוף?", פותח דייויס בשירה סרקסטית, "קשה שלא להסכים". הוא ממשיך ומסכם את טענותיו של הנער – שהכל תלוי בכסף ובייחוס משפחתי. ואז מגיעה הפצצה - "נכון! אתה בהחלט צודק!".

מה שהופך את השיר ליצירה כה ייחודית הוא המבנה יוצא הדופן שלו. הוא נפתח בסולו פסנתר חשמלי באורך של כמעט דקה, סולו מתפתל ומאלתר. הפתיחה הזו נשענת על "טריק" שמזכיר את LOCOMOTIVE BREATH של להקת ג'ת'רו טול– פתיח מטעה של 51 שניות שנותן למאזין לתהות מי זה ומה הולך לקרות כאן. לרגע זה נשמע כמו ג'אז, לרגע כמו בלוז, ורק אז, כשהאוזן כבר סקרנית, נכנס ריף גיטרה כוחני שמאיים לקחת את השיר לכיוון של רוק. אך במקרה של סופרטרמפ - גם זו הטעיה. מיד אחריו, הקצב משתנה שוב, והשיר הופך לקטע פופ-רוק קצבי ומלא חיים, כמעט עליז, בניגוד מוחלט למסר הציני.

אבל בעוד שהאמריקאים התאהבו מיד בשיר והזניקו אותו למצעדים – הלהיט הראשון של הלהקה בארצות הברית – בבריטניה, מולדתם של החברים, שררה דממה. השיר כלל לא יצא שם כסינגל מוביל. למעשה, באמריקה השיר הודפס במקור בכלל כבי-סייד, כלומר הצד האחורי והמשני של התקליטון DREAMER. אלא ששדרי הרדיו בארצות הברית פשוט הפכו את התקליטון, נדלקו על הגרוב המחוספס של דייוויס והשמיעו אותו בלי הפסקה, עד שדחפו אותו למקום ה-35 במצעד של בילבורד. אחת הסברות המרכזיות לכך, והמשעשעת ביותר, היא שבשנת 1975, המילה BLOODY עדיין נחשבה למילה גסה מדי עבור האוזן הבריטית המנומסת. בזמן שהאמריקאים ראו בה תוספת צבעונית ותו לא, בממלכה המאוחדת היא הייתה קשורה למעמד הפועלים ונחשבה לביטוי וולגרי שאין לו מקום ברדיו הממלכתי. השמרנים של ה-BBC נחרדו מהמחשבה לשדר קללה עסיסית של פועלים, בזמן שמעבר לים האמריקאים שרו אותה בפול ווליום באוטו!

אם נחזור לסיפור המסגרת של התקליט, השיר הזה של דייויס הוא הרגע שבו רודי, הגיבור הצעיר, מנסה לקחת את התסכול שלו צעד קדימה. הוא מצטרף לחבורת צעירים שנראית לו כמו המחתרת המהפכנית שהוא כל כך נמשך אליה. אלא שהוא מגלה במהרה שהם לא יותר מחבורת פאנקיסטים אדישים, שנהנים בעיקר לקטר וללעוג לשאיפות הגבוהות שלו. דייויס, בשיר, בעצם אומר לרודי: "אתה צודק בכל מה שאתה אומר, אבל מה אתה מצפה שאני אעשה עם זה? אלו לא הבעיות שלי". הוא מציע לו בציניות "לכתוב את כל הבעיות שלך בפירוט ולקחת אותן למקום גבוה יותר", ולבינתיים, פשוט "לסתום את הפה". כמה אופייני להומור המריר והעוקצני של ריק – "נכון, הכל דפוק, ילד, אבל תפסיק ליילל ותתמודד עם המציאות!"

ואי אפשר שלא להזכיר את הלהיט GOODBYE STRANGER המופתי. ובכן, השיר הציג גישה קלילה, משועשעת ונטולת דאגות לחיים, ובמיוחד לחיי האהבה. הגיבור הדובר בשיר הוא טיפוס נהנתן, נווד של מערכות יחסים, שמוצא חופש דווקא במפגשים חולפים של לילה אחד. "עצם המחשבה על אותן גבירות מתוקות שולחת צמרמורת בעורקי", הוא שר, וברור לכל שהוא אינו מתכוון להישאר לארוחת הבוקר. זהו המנון לחופש אישי, גם אם הוא מגיע במחיר של בדידות מסוימת. דייוויס מנגן כאן את אחד מריפי הפסנתר החשמלי WURLITZER הממכרים יותר בהיסטוריה של הרוק.

אך כדרכם של כותבים מתוחכמים, גם כאן מסתתר רובד נוסף. לצד חיי הדרכים והסטוצים הבלתי מחייבים, "להתראות מרי, להתראות ג'יין" הוא כינוי סלנג נפוץ למריחואנה (מרי ג'יין), והשורה רומזת, בקריצה שובבית, על החלטה להיגמל מההרגל הישן ולהתחיל דף חדש ונקי יותר. פרידה כפולה, אם תרצו. ההצלחה הייתה מסחררת. השיר הפך לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של סופרטרמפ, שהגיע למקום ה-15 במצעד הלהיטים האמריקאי. ובכלל, בתקליט "ארוחת בוקר באמריקה" הביא ריק שירים באיכות גבוהה מאד. תקשיבו לפתיח עם GONE HOLLYWOOD. איזה שיר! איזה יופי! איזה סיפור!

ובאותו תקליט של ארוחת הבוקר באמריקה הסתתר גם השיר CASUAL CONVERSATIONS שהביא שיקוף על מערכת היחסים הרעועה שלו עם הודסון אז. דייויס אמר: "השיר הזה, בשבילי, הוא אישי מאוד. הוא יכול להתחבר לאנשים, כמו גם לבנים ולבנות. אני מניח שזה אני ורוג'ר במידה מסוימת; אני לא מסוגל לתקשר איתו". כך היה, בעקבות שמונה חודשי הקלטות מתוחים ומתישים בלוס אנג'לס שבהם השניים בקושי החליפו מילה מחוץ לעבודה המוזיקלית. בניגוד ללהיטי הפופ הנוצצים של האלבום, השיר הזה שקט, נוגה ומובל בידי קלרינט מאופק ופסנתר רך. המילים "אין עוד תקשורת בינינו... אם אתה חייב לעזוב, אז פשוט תלך... אני אמור להרגיש עצוב, אבל אני באמת מאמין שאני שמח", הפכו לנבואה מדויקת על הפרידה הבלתי נמנעת בין שני הענקים הללו ארבע שנים אחר כך.

תודה לך, ריק המבריק, על כל המוסיקה שהבאת לנו!

ג'ון קייל מביא לנו נבואה על העתיד! ב-6 בספטמבר בשנת 1985 יצא תקליט חדש לג'ון קייל ושמו ARTIFICIAL INTELLIGENCE.

אז ניגשתי לספרו של ג'ון קייל, וכך הוא סיפר שם: אחרי שסיימתי את הכנת התקליט 'קמרה אובסקורה', נסעתי לכמה שבועות כדי לכתוב חומר עם עיתונאי תרבות הנגד, לארי סלומן, וחזרתי לעשות את ARTIFICIAL INTELLIGENCE. זו הייתה דרך עבודה טובה, מאוד יעילה. אבל התקליט הזה, אלבום הפופ האחרון שלי, לא השפיע הרבה. אני לא מצליח להבין למה, כי אהבתי אותו. היו בו הרבה רעיונות טובים. עמדו לרשותנו שלושה וחצי שבועות להשלים אותו, וזה היה מגוחך. בזמנו הייתי מאוד מרוצה מהתקליט, כי לשם שינוי הייתה בו יותר שירה מאשר צרחות. בחלקו יש אלמנט פסיכוטי, אבל הוא מעודן יותר, וכך הוא יעיל יותר. פשוט לשיר מבלי להתרגש, פשוט לקחת כדור כחול קטן.

כשעבדתי עם לו ריד, הוא תמיד שמר על אלמנט של הפתעה, כי ה'בלתי מתקבל על הדעת' בא לו בקלות. הייתה בדיחה בינינו שהאלתורים שלנו (שלו במילים, שלי ברעשים) היו ניסיון להפחיד את תת-המודע שלנו לכדי כתיבת אמנות גדולה. אז כשניגשתי לתקליט הזה שלי, הטקסטים הפכו לטרמפולינה שממנה קפצתי מפסוק לפסוק ללא קשר להמשכיות, עד שעלה על פני השטח מצב רוח נסתר.

אחרי התקליט הזה הודיתי סוף סוף בפני עצמי שאני שונא את מה שכתבתי. ממילא שנאתי שירים מיד ברגע שהם היו מוכנים. כתיבת שירים הייתה מהנה בזמן שעבדתי על בעיה, אבל ברגע שפתרתי אותה, שכחתי מזה. לא הרגשתי אותו ריגוש מביצוע השירים כמו מכתיבתם. רק כשהייתי חייב, כתבתי".

גם זה קרה ב-6 בספטמבר. צומת דרכים בזמן שבו גיבורי גיטרה, גאונים מיוסרים וסנדקי נשמה קיבלו החלטות, עברו מהפכים או פשוט... נשארו במיטה. בואו נפעיל את מכונת הזמן וניסע אחורה אל כמה רגעים מכוננים שאירעו בתאריך הזה לאורך השנים.

1971: הדממה של בריאן ווילסון

שנת 1971. בריאן ווילסון, המוח המבריק והשברירי מאחורי להקת הביץ' בויז, היה אמור להעניק את הראיון הראשון שלו מזה ארבע שנים ארוכות ושקטות. בצד השני המתין העיתונאי טימות'י טיילר מהמגזין TIME, שהגיע לביתו של ווילסון מלא בציפייה לשמוע מה מתבשל בראשו של אחד מיוצרי הפופ המורכבים ביותר של המאה. אך כשהגיע, המציאות טפחה על פניו. ווילסון פשוט לא ירד במדרגות. הוא נשאר בחדרו, כלוא בתוך עולמו הפנימי. טיילר סיפר מאוחר יותר שהפגישה הזו הייתה אמורה להיות מעין מבחן עבור בריאן, ניסיון לבדוק אם הוא מסוגל לחזור ולהתמודד עם העולם החיצון. הוא חשב שיוכל, אך באותו היום, הוא נכשל.

במקום ראיון פנים אל פנים, מה שקיבל טיילר הייתה שיחת טלפון סוריאליסטית. בעודו ממתין בחצר עם אחיו הצעיר של בריאן וחבר הלהקה, קארל ווילסון, צלצל הטלפון. על הקו היה בריאן, ממלמל בקול חלוש מחדר השינה שלו. "אני מצטער. אינני יכול לרדת. אני חייב לחזור לישון", הוא אמר בשקט. "תן לי לדבר קצת בטלפון לפני שאפרוש שוב לשינה. מה אני עושה כיום? חוזר לעבד שירים. עושה זאת יותר מאשר לכתוב שירים חדשים. אני ממש מתרגש לקראת צאת השיר SURF'S UP כסינגל. טוב, אני חייב לחזור לישון". השיחה נותקה, והותירה את טיילר עם סיפור חזק בהרבה מכל ראיון שגרתי, סיפור על גאונות ושבריריות שחיות זו לצד זו.

1969: ג'יימס בראון מכריז על פגרה (שלא קרתה)

בדיוק שנתיים קודם לכן, ב-6 בספטמבר 1969, "האיש שעובד הכי קשה בתעשיית הבידור", ג'יימס בראון, החליט שהוא צריך הפסקה. אחרי הופעה מחשמלת בממפיס, טנסי, סנדק הנשמה הפתיע את כולם כשהודיע שבכוונתו לפרוש מהופעות חיות. "אני חש עייף", הוא אמר לעיתונאי מקומי. "המוח שלי הפך כבד יותר". הוא הצהיר שיפרוש עד ה-4 ביולי של השנה הבאה ויתרכז בהקלטות באולפן. כמובן, מי שמכיר את האנרגיה הבלתי נדלית של בראון יודע שהבטחה כזו לא הייתה יכולה להחזיק מעמד. בראון, מכונת הלהיטים והריקודים, לא באמת פרש, והמשיך להופיע ולהקפיץ קהלים ברחבי העולם כמעט עד יומו האחרון.

1969: פליטווד מאק המוקדמת חוטפת ביקורת קטלנית

באותו היום ממש, מעבר לאוקיינוס, להקת פליטווד מאק הופיעה בפסטיבל של יום אחד בבדפורדשייר, אנגליה, לצד להקות כמו ECLECTION, EIRE APPARENT ו-JUNIORS EYES. זו הייתה הגרסה המוקדמת והבלוזית של הלהקה, עוד הרבה לפני שסטיבי ניקס ולינדזי בקינגהאם הפכו אותה למפלצת פופ. למרות שהקהל הצעיר הריע בהתלהבות, המבקר המקומי של העיתון DUNSTABLE GAZETTE ממש לא התרשם.

בביקורת ארסית במיוחד הוא כתב: "הקהל השתגע ומחא כפיים על כל תנועה שלהקה זו עשתה, אבל אני לא חושב שהם היו טובים. אנשים רבים מסכימים איתי. מחיאות הכפיים הרמות הגיעו בעיקר מהצעירים שבאו לשמוע את הלהיטים. ובכן, הם ודאי התאכזבו כי הלהיטים לא נוגנו. במקום זה קיבלנו קטעי בלוז שדופים ואיתם חיקויים מיותרים של ג'רמי ספנסר את אלביס פרסלי. בכלל, ספנסר כל הזמן עלה וירד מהבמה. לא יודע מה הקטע איתו". איזו קבלת פנים צוננת לאחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה.

מכירת החיסול הגדולה של אלטון ג'ון

קדימה לשנת 1988. אלטון ג'ון החליט לעשות סדר בארונות, ומה שיצא מזה הייתה מכירת הגראז' המפוארת והיקרה ביותר אי פעם. הזמר, הידוע בטעמו הראוותני, העמיד למכירה פומבית בבית המכירות היוקרתי סות'ביס בלונדון למעלה מ-2,000 פריטים מאוספיו האישיים. התוצאה? הכנסות של 6.2 מיליון דולר. בין הפריטים שנמכרו היו יצירות אמנות, תכשיטים, וכמובן, פריטי לבוש מוגזמים. המגפיים הענקיות האייקוניות שלבש כשגילם את ה-PINBALL WIZARD בסרט "טומי", נמכרו בסכום מדהים של 20,000 דולר.

רגעים היסטוריים נוספים מה-6 בספטמבר:

1974: ג'ורג' האריסון, ה"ביטל השקט", השיק לייבל תקליטים חדש משלו בשם DARK HORSE. זו הייתה דרכו לבסס עצמאות אמנותית מחוץ למסגרת של APPLE ולהפיק אמנים שאהב.

1966: ג'ון לנון עבר מהפך תדמיתי משמעותי. בהנובר, גרמניה, הוא הסתפר קצר לקראת תפקידו בסרטו של הבמאי ריצ'רד לסטר, "איך ניצחתי במלחמה". התספורת הזו סימלה את סוף עידן ה"פיטר פן" של הביטלמאניה. קווצת שיער שנשמרה מהתספורת ההיסטורית נמכרה במכירה פומבית בשנת 2016 תמורת 35 אלף דולר.

1966: להקת הבירדס, חלוצת הפולק-רוק, שחררה תקליטון חדש עם השיר MR SPACEMAN. השיר הזה, מתוך תקליטה השלישי. השילוב של מילים על חייזרים עם מוזיקת קאנטרי היה מוזר, אבל הצליח להיכנס לטופ 40 במצעדים.

1941: נולד המתופף מיקי וולר. וולר אולי לא היה שם מוכר בכל בית, אבל הוא היה הכוח המניע מאחורי כמה מהרגעים הגדולים של הרוק הבריטי. הוא ניגן עם סיריל דייויס, אך תהילתו הגיעה כשהצטרף בסיקסטיז ללהקתו של ג'ף בק, שם חבר לסולן צעיר בשם רוד סטיוארט. החברות הזו הובילה את וולר לנגן בתקליטי הסולו הראשונים והטובים ביותר של הזמר הצרוד. בשנותיו המאוחרות, וולר פרש ממוזיקה, למד משפטים והשתמש בידע שרכש כדי לתבוע ולקבל תמלוגים שלא שולמו לו במשך שנים. הוא מת מאי ספיקת כבד בשנת 2008 בגיל 66.

מנהיג סופרטרמפ?!

ב-6 בספטמבר בשנת 1979 יצא להיטון ובו גם השטות הזו. ג'ון האליוול בהחלט היה דמות חשובה בלהקה ההיא - אבל מנהיג?!

כשרוח הנץ נחתה והגיטרה בכתה. ב-6 בספטמבר בשנת 1974 יצא התקליט HALL OF THE MOUNTAIN GRILL, של להקת HAWKWIND (שבזמנו תורגם שמה בארצנו, "רוח נץ"). היה זה תקליט נגיש יותר של הלהקה המרחפת הזו.

ובכן... זה עוד אלבום של HAWKWIND, ולמרבה המזל – עוד אלבום מעולה! אל דאגה, הם ממש לא התכוונו לנטוש את הנוסחה המנצחת שלהם כל כך מהר. עם זאת, אי אפשר שלא להבחין ש-HALL OF THE MOUNTAIN GRILL נשמע קליל ומהודק יותר מקודמיו: השירים התקצרו (הארוך שבהם בקושי מגרד שבע דקות תמימות!), והעיבודים פחות עמוסים בשכבות אינסופיות של אובר-דאבינג. יש לזה כמובן שני צדדים: מצד אחד, התקליט לא מפוצץ ומדמם את עור התוף, ולכן הוא הרבה יותר מזמין ונגיש מאשר אלבומים קודמים כמו DOREMI FASOL LATIDO; מצד שני, היעדר השכבות רק חושף את הגישה הראשונית והשורשית של HAWKWIND והופך את האלבום הזה לגילטי פלז'ר מזוקק ומושלם של צליל חללי.

בשנת 1974 סצנת הרוק המתקדם והפסיכדלי עדיין נמצאה בשיאה, ולהקת HAWKWIND, ששמה תורגם פה ושם בארצנו ל"רוח נץ", נחשבה לאחת מספינות הדגל של הז'אנר, כזו שבילתה את רוב זמנה במסעות בין-גלקטיים של סאונד. כזכור, מדובר בחבורה שלמעשה המציאה את המושג SPACE ROCK. עוד מימיהם הראשונים בסוף שנות השישים תחת השם GROUP X, ודרך ההופעה ההיסטורית ההיא בחינם מחוץ לגדרות פסטיבל האי וייט ב-1970, הם תמיד היו חלוצים אנרכיסטים. ב-1972 הם אפילו הצליחו להדהים את הממלכה הבריטית כשהמנון החלל המוחץ שלהם SILVER MACHINE הגיע למקום השלישי במצעד הסינגלים ואלבום ההופעה SPACE RITUAL היה דבר אז מיוחד במינו. והנה לפתע, שחררה הלהקה את תקליטה החדש, HALL OF THE MOUNTAIN GRILL, וגרמה למבקרים ולמעריצים להרים גבה. מה קרה פה? האם החייזרים החזירו אותם הביתה? האם נגמרו האסימונים לקשר בין-כוכבי או שהם פשוט החליטו לעשות מוזיקה שגם בני אנוש רגילים יוכלו ליהנות ממנה בלי להזדקק לקסדה אטומה?

בעיתונות המוזיקה הבריטית לא ידעו איך לאכול אותם. אלן ג'ונס מהמלודי מייקר אפילו ביטל אותם בזלזול כמי שמחזיקים במעמד של "בדיחת מיוזיק-הול פסיכדלית". הביקורות החיוביות נשמעו מתגוננות ועוקצניות: ג'ף בראון, גם הוא ממלודי מייקר, פסק בחמיצות שהאלבום הזה הוא בעל השראה וחזון בדיוק כמו "צלחת של ביצה, נקניק ושעועית במסעדת MOUNTAIN GRILL", והאשים את החבורה בהיותה "תקועה בבועת זמן של תדמית היפית, עם אפקטים וטכניקות הקלטה מיושנות". עם זאת, אפילו הוא נאלץ להודות באי-רצון שמדובר באלבומם הטוב ביותר עד אז: "בדרכם הייחודית, הלהקה הזו היא חבורת נוודים כריזמטית להפליא ואחד המופעים שמושכים הכי הרבה קהל בבריטניה. בעלי מעילי הדובון הכבדים יתאספו בהמוניהם לכל הופעה שלהם בהינף טבלית של אסיד". צ'רלס שאר מורי מה-NME הציע בציניות ש-HAWKWIND צריכים לכתוב פסקולים לסרטי מדע בדיוני סוג ז', ונזף בהם על "ההרגל העקשני לחבוט בריפים שלהם במשך דקות ארוכות ללא שום גיוון טקסטורלי מורגש (למעט מלוטרון ביישני בשלושת-רבעי הדרך)". אבל אפילו מורי נשבר והתוודה בסוף: "יש לי חיבה סודית לאלבום הזה!"

מגזין רולינג סטון תפס את זה מצוין בביקורת דאז: "התקליט הזה מסמן את תחילת הנחיתה של הלהקה בחזרה לכדור הארץ". המבקר, שכנראה עוד ניסה להתאושש מהמסע הארוך והמבלבל של האלבום הקודם, SPACE RITUAL, אלבום ההופעה הכפול משנת 1973 שהיה חוויה מולטימדית טוטאלית, כבדה ומסחררת, המשיך וכתב כמה טוב לשמוע פתאום קולות אנושיים ושירה ממשית, ועוד עם מילים בשפה האנגלית, גם אם הן חסרות פשר. פתאום היו שם מלודיות, והלהקה נשמעה יותר כמו פינק פלויד מאשר חבורת שודדי החלל שהכרנו.

התקליט נפתח בסערה מושלמת עם THE PSYCHEDELIC WARLORDS (DISAPPEAR IN SMOKE). הגיטריסט דייב ברוק כתב את השיר הזה כקינה מרירה ומפוכחת על דעיכת האידיאלים של שנות השישים: חלום האהבה החופשית התפוגג והפך לסיוט של התמכרויות, פארנויה וציניות מסחרית ("נמאס לנו לעשות אהבה, אז עכשיו אנחנו עושים חדשות"). השיר הזה שוחרר כסינגל מקוצר, והיווה דלת כניסה מנצחת לאלבום.

אבל הסיפור מאחורי התקליט הזה מרתק לא פחות. שמו הוא מחווה כפולה: גם ליצירה הקלאסית המפורסמת של המלחין הנורבגי גריג, וגם, תחזיקו חזק, למסעדת גריל פשוטה ועממית בפורטובלו רואד 275, בנוטינג היל שבלונדון. כן, כן, מסעדה של פועלים שבה חברי הלהקה נהגו להיפגש ולתקוע צלחת מהבילה של ביצה, נקניק ושעועית. אותו דיינר עממי שנוהל על ידי איטלקייה בשם איב שימש בית חם ומרכז מפגש לכל המוזיקאים, הטיפוסים המשונים והבוהמיינים של אזור לדברוק גרוב. למקום הזה הייתה חשיבות מכרעת בהיסטוריה של הלהקה. היה זה אחד המקומות היחידים שבהם המוזיקאים התפרנים קיבלו אשראי כלשהו לקפה חם, ומקום מפלט שבו החברים, המעריצים והמשוטטים יכלו להעביר שעות על גבי שעות מסביב לכמה כוסות תה וצלחת אחת של ארוחת בוקר מטוגנת שעברה בין כולם. בלי הגריל ההוא, סביר להניח שחברי HAWKWIND לא רק היו נשארים רעבים, אלא אולי כלל לא היו הופכים למפלצת הפסיכדליה שהכרנו, ולא היו מוצאים שום מקום בעולם שבו יכלו פשוט להתקיים כפי שהם. כי לכל רגע גדול בהיסטוריה יש את המקום הצנוע שבו הוא נולד. איזה דיסוננס נפלא בין טיגון נקניקיות לחלל החיצון! כשבוחנים את האלבום בכללותו, HALL OF THE MOUNTAIN GRILL טעים, מספק ומנחם לפחות כמו המנות בתפריט של אותו דיינר.

בעוד השם הסתכל אחורה בנוסטלגיה, המוזיקה עצמה הביטה הרחק קדימה. לראשונה, הגיטריסט והמנהיג דייב ברוק קיבל את הקרדיט על כתיבת רוב החומר, וחבריו ללהקה היו בשיא יכולתם. מצד אחד, הריפים הכבדים והעקשניים שהיו סימן ההיכר שלהם עדיין היו שם, אבל מעל כל זה, כשטיח מעופף של צלילים, ריחפו הסינטיסייזרים, המלוטרון, ולראשונה באופן דומיננטי, הכינור המהפנט של סיימון האוס, שהצטרף זה עתה והכניס מימד חדש וקסום לסאונד. האוס, שהגיע מלהקות הפרוג והפולק HIGH TIDE ו-THIRD EAR BAND, העשיר את המוזיקה בעידון סימפוני מרהיב.

הלהקה, כהרגלה, הפיקה את התקליט בעצמה. מאז תקליט הבכורה, החברים הבינו שאין להם צורך באוזניים חיצוניות באולפן. ברוק במיוחד ראה באולפן גן משחקים פרטי. "שוב מצאתי את עצמי ישן על רצפת הסטודיו", סיפר פעם. הם ידעו בדיוק מה הם רוצים להשיג, הרבה לפני שהטכנאי לחץ על כפתור ההקלטה. או כפי שלמי ניסח זאת פעם בהומור הישיר שלו: "זה ממש לא שינה מי ישב על כיסא המפיק – דייב ברוק היה תמיד הבוס שקבע מה קורה". ואילו דייב עצמו שמר על ארשת אדישה: "חלק מזה יצא בסדר גמור, וחלק פחות. זה שילוב של שניהם, למען האמת". למי: "עם זאת, זה תקליט האולפן הכי טוב שעשיתי עם HAWKWIND. הייתי די בחזית בו. אני חושב שהוא עומד במבחן הזמן. זה היה פשוט מבריק לשמוע את הכינור הזה מתפרץ – סיימון היה פשוט מעולה בזה והפך את המוזיקה לגדולה ועשירה בהרבה". צריך גם לזכור שלמי בכלל התקבל ל-HAWKWIND ב-1971 אף שלא ידע כלל לנגן על בס! כשהציעו לו להצטרף, הוא פשוט אמר כן, לקח גיטרת בס של RICKENBACKER, פתח את הווליום והדיסטורשן עד הסוף, והפך אותה לכלי קצב אימתני שדחף את כל הלהקה קדימה.

אז עכשיו - תשימו את התקליט הזה בפול ווליום. עזבו את השכנים. מה הם מבינים? שימו את זה חזק ובואו לרחף!

אהבה, שלום וסיוט במקום חלום! ב-6 בספטמבר בשנת 1970, נערכה הופעתו האחרונה בהחלט של ג'ימי הנדריקס מול קהל גדול, בפסטיבל "אהבה ושלום" באי הגרמני FEHMARN שבים הבלטי. השם, איך לומר, היה קצת מטעה, בלשון המעטה של אנדרסטייטמנט בריטי. המארגנים הגרמנים הצעירים וחסרי הניסיון חלמו להרים שם גרסה מקומית לפסטיבל וודסטוק, אבל במקום שלום, פרחים ואהבה חופשית, המציאות בשטח דמתה יותר לסרט הישרדות אפוקליפטי רווי בוץ טובעני ודיסטורשן מחריש אוזניים.

ג'ימי הנדריקס וחברי ההרכב שלו הגיעו למקום יום קודם, מותשים מברלין, שבה ניגנו ערב קודם בהופעה מתוחה וקרה. הם היו אמורים להופיע בערב, אך גשם שוטף ורוחות עזות הפכו את הבמה למלכודת מוות, עם סכנת התחשמלות מיידית מכל מגבר מארשל על הבמה הרטובה והפתוחה לרוחות הסערה. מנהל ההופעות, ג'רי סטיקלס, התעקש: או שההופעה נדחית למחר, או שג'ימי לא עולה בכלל. הפסטיבל הזה היה רחוק מלהיות ילדי הפרחים של וודסטוק. הקהל כלל חברים רבים מכנופיות אופנוענים קשוחות, והאווירה הייתה טעונה ואלימה, בייחוד לאחר שהאופנוענים המקומיים, ש"נשכרו" לשמור על הסדר בתמורה לאלכוהול חופשי, השתכרו לחלוטין והחלו להטיל טרור על הקהל ועל האמנים כאחד.

המתופף של הנדריקס, מיץ' מיטשל, סיפר: "שמענו שיש הרבה בלגן שם. נסענו לשטח ההופעה ומישהו זרק לכיוון שלנו קרש עץ עם מסמרים, שפגע לאחד מאנשי הצוות שלנו בראש". סטיקלס הוסיף: "כשהגענו לבמה, חטפתי מכה משרשרת שזרק עליי חבר בכנופיית מלאכי הגיהנום. זה היה אחד הרגעים שבהם רק רצינו לעלות, לנגן ולעוף משם כמה שיותר מהר. ידענו שלא נצא משם בשלום אם לא נופיע". תארו לעצמכם את הטירוף המוחלט: במקום וייב פסיכדלי ושלו, חברי ההרכב צריכים לחמוק משרשראות ברזל ומסמרים מעופפים. זה היה מסוכן!

למחרת, השמיים התבהרו מעט והנדריקס עלה לבמה בשעות אחר הצהריים, למעשה בסביבות השעה אחת בצהריים, לבוש במכנסי סאטן ורודים ובנדנה כחולה, כשהוא חמוש בגיטרת ה-STRATOCASTER הלבנה שלו. אך חלק מהקהל, שכעס על הדחייה, קיבל את פניו בשריקות בוז צורמות וצעקות "לך הביתה". הנדריקס, מותש וחולה, בלע את העלבון, ניסה לשמור על קור רוח, והתנצל על מה שקרה אתמול. ואז, ברגע של גאונות צרופה, הוא פנה לקהל ואמר: "אני לא אכפת לי אם אתם שורקים בוז, כל עוד אתם עושים את זה בסולם הנכון". ואז הוא התחיל לנגן, ופתח את הסט במכת מחץ של KILLING FLOOR, כאילו כדי להזכיר לכל הקהל מי כאן השליט הבלתי מעורער של הגיטרה החשמלית.

מרגע שהאצבעות שלו נגעו בגיטרה, הבוז התחלף בתדהמה. למרות סיבוב הופעות שהיו בו עליות ומורדות, ההופעה הזו הייתה ממוקדת, חדה ומחשמלת, שכללה ביצועים אדירים לשירים אהובים כמו SPANISH CASTLE MAGIC, FOXY LADY ו-PURPLE HAZE. הוא נתן לקהל את הלהיטים הגדולים לצד חומרים חדשים כמו FREEDOM ו-EZY RIDER. שני השירים הללו היוו הצצה לפרויקט הבא שג'ימי עבד עליו במרץ לקראת אלבומו המתוכנן FIRST RAYS OF THE NEW RISING SUN (שחלקו ראה אור לאחר מותו באלבום THE CRY OF LOVE). השיר EZY RIDER צמח מתוך ג'אם מוקדם בשם LULLABY FOR THE SUMMER ונכתב בהשראת סרט האופנוענים EASY RIDER – אירוניה משעשעת למדי בהתחשב באופנוענים שרחשו סביב הבמה באי! ואילו FREEDOM היה פצצת פ'אנק-רוק מקפיצה ומלאת נשמה, שביטאה את כמיהתו הנואשת של ג'ימי להשתחרר מכל הלחצים, החוזים והעומס שחנקו אותו.

אבל נראה שהטבע רצה לומר את המילה האחרונה. באמצע הביצוע המדהים ל-RED HOUSE, קטע בלוז איטי ועמוק שג'ימי נהג להפליג בו באלתורים חופשיים, ארובות השמיים נפתחו שוב והמבול חזר. זה לא עצר את הנדריקס, שהמשיך היישר אל תוך VOODOO CHILD, כשהגיטרה שלו זועקת ובוכה תחת הגשם. הקהל, שרק לפני רגע שרק בוז, לא יכול היה לתאר לעצמו שהוא עד לרגע היסטורי וטרגי. זו הייתה הפעם האחרונה שבה הגיטרה של הנדריקס תספר את סיפורה בפני קהל חי.

בסיום ההופעה, כשנפרד במילים THANK YOU, GOODBYE, PEACE, הנדריקס נמלט עם רכב שהמתין לו להמבורג, ומשם טס ללונדון. ההחלטה להסתלק במהירות התבררה כהצלה של ממש: דקות לאחר עזיבת הגיטריסט, כנופיית האופנוענים הזועמת הציתה את הבמה ואת משרדי ההפקה עקב סכסוך כספי על אי-תשלום שכרם, והאתר כולו עלה בלהבות. המשך סיבוב ההופעות בוטל, בין היתר משום שהבסיסט, בילי קוקס, חלה קשות כתוצאה משימוש בסמים ומשבר פרנויה חריף (לאחר שמשקה שלו סומם ב-LSD מבלי שידע, מה שהביא להתמוטטותו ולהטסתו המיידית לארה"ב). ג'ימי הנדריקס לא יופיע יותר על במה מול קהל גדול (למעט ג'אם ספונטני וקצרצר של שני שירים במועדון RONNIE SCOTT'S בלונדון לצד להקת WAR יומיים לפני מותו).

המסך ירד, אבל החדשות הרעות באמת רק ארבו לו מעבר לפינה, כאשר 12 ימים בלבד לאחר המופע בגרמניה, ב-18 בספטמבר 1970, הלך לעולמו הגיטריסט הגדול והמשפיע הזה שידע עולם הרוק.

מהפכת האהבה של לני: האיש שהביא את הפ'אנק לעידן הגראנג'. ב-6 בספטמבר בשנת 1989 יצא תקליט הבכורה של לני קרביץ. שמו הוא LET LOVE RULE וזה מלהיב ביותר, לחובב וינטג' מיוזיק שאני.

רגע לפני שהעולם עמד להתכסות בשכבה עבה של גיטרות מלוכלכות ופסימיות קיומית מסיאטל, פרץ לחיינו כוח מוזיקלי עם מסר פשוט, ישיר וכל כך לא צפוי: LET LOVE RULE. זהו סיפורו של תקליט הבכורה של לני קרביץ, יצירה שסירבה לקבל את חוקי המשחק והוכיחה שלפעמים, כל מה שצריך זה גיטרה, נשמה והרבה אופטימיות.

בואו נחזור בזמן לסוף שנות השמונים. סצנת המוזיקה הייתה על סף פיצוץ. באוויר כבר הורגש הריח של מהפכת הגראנג' שבאה והתקרבה, עם הסאונד המחוספס והמילים העגומות שלה. המיינסטרים עוד התנדנד לצלילי פופ מתקתק ומטאל ריקני עם שיער מנופח, ואף אחד לא ממש ידע מה הולך לקרות. לתוך הוואקום הזה נכנס בחור צעיר, כריזמטי להפליא, חמוש בראסטות, מכנסיים צמודים וצליל שנשמע כאילו נלקח ישירות משנות השישים והשבעים. קראו לו לני קרביץ, והוא בא להציע אלטרנטיבה מרעננת לשליליות המתגבשת: פ'אנק, נשמה, רוק פסיכדלי והצהרה חד משמעית – תנו לאהבה לשלוט.

אך הדרך להשמעת המסר הזה ברבים לא הייתה סוגה בשושנים. קרביץ, חמוש בשירי נשמה ווינטג' שהטיפו לשלום ואחווה, נתקל פעם אחר פעם בדלתות טרוקות. חברות התקליטים הגדולות פשוט לא ידעו איך לעכל אותו. המוזיקה שלו נשמעה להם "רטרו" מדי, לא מסחרית מספיק לעולם שלפני נירוונה. אך הייתה סיבה נוספת, עמוקה יותר, לבלבול של המנהלים בחליפות: הרקע המשפחתי של קרביץ. עם אם אפרו-אמריקאית, השחקנית רוקסי רוקר, ואב יהודי-אמריקאי, מפיק החדשות סיי קרביץ, הוא היה תעלומה שיווקית. האם הוא אמן שחור? האם הוא אמן לבן? לאיזו מגירה אפשר לדחוף אותו? התעשייה, שאהבה הגדרות ברורות, פשוט הרימה ידיים.

ובינתיים, אם התקשורת כבר גילתה בו עניין, זה היה בעיקר בזכות חייו האישיים. באותה תקופה, קרביץ היה ידוע בעיקר בתור בעלה של ליסה בונה, הכוכבת הענקית של הסיטקום הפופולרי ביותר באמריקה, משפחת קוסבי. היא הייתה דניס הקסטבל, האופנתית והמרדנית, והוא היה הבעל הרוקיסט והמגניב שלה. המגזינים אהבו את הזוג הפוטוגני, אך התקשו לראות מעבר לכך את המוזיקאי המוכשר שניסה לפרוץ בכוחות עצמו.

הזוג הצעיר שכר לופט במנהטן התחתית. האנרגיות היצירתיות במקום היו מחשמלות. יום אחד, בהתקף של השראה טהורה, קרביץ שרבט באמצעות טוש אדום את המשפט LET LOVE RULE על קיר ליד המעלית בקומה שלו. הוא לא ידע זאת אז, אבל שלוש המילים הללו עמדו לשנות את חייו. "לראות את הביטוי הזה כל יום נתן לי את הרעיון להפוך אותו לשיר", סיפר שנים לאחר מכן למגזין רולינג סטון. "נכנסתי לדירה, חטפתי גיטרה וכתבתי את השיר. זה פשוט פגע בי. אז הלכתי למחרת לאולפן בניו ג'רזי והקלטתי את זה. זה היה פשוט קסום. השיר הזה גילם הכל על המקום שבו הייתי מוזיקלית. היו בו גוונים של גוספל, רית'ם אנד בלוז ורוק פסיכדלי. בעיניי, זו הייתה החתימה של התקליט. זו הייתה תחילת חיי המוזיקליים. זה היה שלי. זה היה שייך לי".

כדי להגשים את החזון שלו, קרביץ שאב השראה עמוקה מאחד מגיבוריו הגדולים, סטיבי וונדר, ובעיקר מהתקליט המופתי שלו INNERVISIONS משנת 1973. "אמרתי לטכנאי ההקלטה שלי שאני רוצה לעשות תקליט מסוג התקליט ההוא של סטיבי, כלומר מאוד אינטימי", הסביר. "אפשר לשמוע את החדר בתקליט הזה. אפשר לשמוע את הקירות. אפשר לשמוע את השתקפויות הקול של סטיבי. אין שום דבר בינך לבין סטיבי".

אותו טכנאי היה הנרי הירש, שהפך לשותפו המוזיקלי המרכזי. הירש לא רק הבין את הראש של קרביץ, אלא גם ניגן על קלידים ובס והיה חלק בלתי נפרד מעיצוב הסאונד הייחודי. יחד, באולפן, הם רקמו צליל חם, אורגני ועל-זמני. בסופו של דבר, הבאזזז סביב האמן המסקרן עשה את שלו, וחברת התקליטים וירג'ין החליטה לקחת את הסיכון והחתימה אותו.

כשהתקליט יצא סוף סוף, המבקרים היו חלוקים. הם לא בדיוק ידעו מה לעשות עם האמן הזה, ששילב כל כך הרבה סגנונות ודיבר בכנות כה רבה על אהבה. עיתון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר תהה בספקנות האם כדאי להאמין ל"אמונה נאיבית בכוחה של אהבה כתשובה לבעיות העולם". אך בעוד המבקרים התחבטו, הקהל, במיוחד באירופה, התאהב. האופטימיות והאנרגיה החיובית של קרביץ מצאו אוזן קשבת ביבשת הישנה, והוא החל לבנות לעצמו קהל מעריצים נאמן.

"כשעשיתי את התקליט הזה, כולם אמרו שזה חרא נאיבי", אמר קרביץ בראיון בשנת 1998, כשהוא משחזר את התגובות הראשוניות. "עיתונאים היו שואלים, 'אתה לא מרגיש מצחיק לשיר על זה?' והייתי חושב לעצמי, מה היה קורה אם הייתי יושב פה ושר על השטן ועל פשעים נוראיים, אז זה יהיה בסדר? אסור לך לשיר על אהבה".

גם הביקורת של מגזין רולינג סטון בזמן אמת הייתה מעורבת. המבקר ציין ש"לני קרביץ הפיק את זה וגם ניגן פה ברוב הכלים. הוא גם כתב את עשרת השירים, עם קצת עזרה מאשתו. אבל האובססיה שלו עם, מצד אחד, פרינס הפסיכדלי ומצד שני עם לנון מתקופת התקליט PLASTIC ONO BAND מביאה בעיקר לתחושת חיקוי". עם זאת, גם המבקר לא יכול היה להתעלם מהניצוצות, ושיבח שירים כמו I BUILT THIS GARDEN FOR US בעל "ארומת הסרג'נט פפר". השורה התחתונה של המגזין הייתה ברורה: "עם טכניקה מצוינת והשפעות טובות – קרביץ טרם מצא את קולו".

עשרים שנה לאחר מכן, במבט לאחור, קרביץ ידע בדיוק מה היה הקול שלו. "מבחינתי, התקליט עדיין טרי בדיוק כפי שהיה כשהכנתי אותו. כשאני שומע הקלטה, אני יכול לזכור הכל מהחיים שלי באותה תקופה. הכל חוזר. אין לו סאונד של תקופה מסוימת. יש בו איכות נצחית, הוא בהחלט לא נשמע כאילו הוקלט בשנת 1989. מעולם לא השתלבתי. הייתי אמור להיות האיש השחור הזועם. אני זוכר שכשהתחלתי לעשות ראיונות, השאלה הגדולה הייתה 'למה אתה לא עושה היפ הופ?'".

אבל קרביץ עשה בדיוק את מה שהלב שלו אמר לו לעשות. וכל אותם מבקרים שפקפקו, כל אותם מנהלים שטרקו לו את הדלת, וכל מי שחשב שהוא רק תופעה חולפת, נאלץ לאכול את הכובע ובגדול, שנתיים בלבד לאחר מכן, כשהאלבום השני שלו, MAMA SAID, הגיע לחנויות והפך אותו לכוכב בינלאומי. מסתבר שהאמונה הנאיבית באהבה הייתה בסוף הדבר הכי חכם לעשות.

בונוס: באותו חודש, ספטמבר בשנת 1968, החל הגיטריסט, פיטר גרין מלהקת פליטווד מאק, לכתוב את הטור האישי שלו בעיתון המוזיקה, ביט אינסטרומנטל:

"ראשית כל, עבור אנשים שלא מכירים אותי באופן אישי, אני מאוד בוטה, עד כדי כך, ואני לא אומר שום דבר שאני לא מתכוון אליו - וזה הולך גם מבחינה מוזיקלית. כל השירים שכתבתי הם סיפורים אמיתיים, אני לא שר בלוז כדי לשמור על מסורת ישנה, ​​אלא בגלל שזה מה שאני מרגיש. ככל הנראה, הבלוז המשמעותי ביותר מבין שירי הבלוז שלי הוא TRYING SO HARD TO FORGET, שאותו תוכלו לשמוע על גבי האלבום החדש של פליטווד מאק, MISTER WONDERFUL. בשיר יש גם את המפוחית ​​הנהדרת של דאסטר בנט. השיר מסכם את חיי בעבר ואת תחושות ההווה.

חשוב לי להבהיר נקודה, שאני לא קורא לעצמי מוזיקאי גדול. הגיטרה צריכה להיות הרחבה של השיר כדי לעזור להעביר את הדרך בה הזמר, כלומר אני, מרגיש. רוב האנשים שאומרים שהם רוצים להיות נגני בלוז, באמת מתכוונים שהם היו רוצים להיות גיטריסטים של רוק, קורעים מעלה ומטה את צוואר הגיטרה ומותירים אחריהם הרס. זה כיף גדול, אני חייב להודות. כולנו עושים את זה עכשיו. אבל בבקשה, בבקשה אל תקראו לזה בלוז פרוגרסיבי, בסדר?".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.