רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-7 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-7 במאי (7.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"זה מדהים אותי שהמודי בלוז יכולים להוציא תקליט מדי שישה חודשים, והוא מזנק מיד למקום הראשון. הרי מדובר בהאזנה מתמדת לאותו הדבר. זה מדהים אותי שאנשים אמרו לי ולאלטון שאנחנו תקועים וצריכים 'לצאת מזה'. זה ממש מוזר; למה להציק לנו? למה לא להציק ללהקה כמו ג'ת'רו טול, שבה המוזיקה תמיד נשמעת אותו הדבר אך הרכב הנגנים משתנה? בלהקה הזו קיימים אותו מבנה שירים ואותה תחושה. לא שזה רע, שהרי אני מחבב את ג'ת'רו טול" (ברני טאופין, התמלילן של אלטון ג'ון, בשנת 1973)

הראיון ששינה הכל: בוב דילן חזר, והוא נשמע אחרת לגמרי. ב-7 במאי בשנת 1967 שבר בוב דילן את שתיקתו לאחר תאונת האופנוע שעבר, והעניק ראיון לעיתון ניו יורק דיילי ניוז.

כך נכתב בעיתון עם פרסום הכתבה: "בפעם הראשונה מאז תאונת האופנוע שכמעט עלתה לו בחייו לפני יותר מתשעה חודשים, בוב דילן – המצולק רגשית ופיזית – דיבר אתמול על חייו מאז התמוטטותו.

'מה שעשיתי בעיקר זה לפגוש כמה חברים קרובים, לקרוא קצת על העולם החיצון, לקרוא ספרים של אנשים שמעולם לא שמעתי עליהם, לחשוב לאן אני הולך, למה אני רץ, האם אני מתבלבל יותר מדי, מה אני יודע, מה אני נותן ומה אני לוקח. ובעיקר, מה שעשיתי זה לעבוד על השתפרות וליצור מוזיקה טובה יותר; זה מה שהחיים שלי עוסקים בו כרגע'.

בראיון בלעדי, הראשון שהעניק מאז התאונה, דילן תיבל את דבריו בנימה פואטית מרירה-מתוקה על חוזה ההקלטות שלו, על ספיישל הטלוויזיה, על ספרו ועל השמועות שהתאונה סיימה לו את הקריירה.

הוא דיבר ממקום המסתור שלו ליד מושבת האמנים, הנמצאת כ-100 מיילים מניו יורק. הוא יהיה בן 26 ב-24 במאי. עיסוקו הוא כתיבת שירים; הוא משורר, זמר ונגן גיטרה חשמלית. יצירותיו הוקלטו על ידי אמנים רבים, מלורנס וולק ועד הבירדס, והוא נחשב לחלוץ שיגעון הרוק-פולק. התמלוגים שלו הפכו אותו למיליונר, ובכל זאת הוא חי כנזיר ולא הוציא תקליט מאז התאונה. בובי נכנס כמעט לטראנס כשתיאר כיצד נזרק מהאופנוע.

'הגלגל האחורי ננעל, אני חושב', הוא אמר. 'איבדתי שליטה וסטיתי מצד לצד. הדבר הבא שאני זוכר זה שהייתי במקום שמעולם לא שמעתי עליו, מידלטאון. אני חושב שהפנים שלי היו חתוכות, עדיין יש לי כמה צלקות, והצוואר שלי נפגע קשה. צילומי רנטגן חדשים אמורים להגיע בכל יום. אני יודע שלא אוכל לרכוב יותר על אופנוע. אבל השירים נמצאים בראש שלי כפי שהיו תמיד, והם לא ייכתבו עד שחלק מהדברים יתאזנו'.

בזמן שדיבר, אצבעותיו הדקות ליטפו את הזקן והשפם החדשים, המעניקים לפניו מראה רגיש באופן מוזר. בנדנה כחולה כיסתה את ראשו. 'אלו כמה צלקות על הפנים שלי מהתאונה', הסביר, ודבריו רמזו כי גם עולם ההקלטות הותיר בו צלקות. 'בינתיים, מה שקורה בעולם בלעדיי נראה לי בסדר גמור. אצטרך פשוט להבריא לפני שאקליט שוב, אבל הגיע הזמן לתקליט חדש'. הוא חייב לחברת התקליטים אלבום נוסף במסגרת חוזה שפג תוקפו אך הוקפא משום שסירב להקליט עקב פציעתו.

'הכל יוסדר בידידות אם בובי יקליט עבורנו ברגע שיוכל', אמר דובר חברת התקליטים COLUMBIA. נראה שבובי לא ממהר, אף על פי שחברת MGM הציעה לו מיליון דולר כדי לעבור אליה. 'מה זה כסף?', אמר דילן בנונשלנטיות של אדם שיש לו ממנו מספיק. 'אדם הוא סיפור הצלחה אם הוא קם בבוקר והולך לישון בלילה, ובין לבין עושה מה שהוא רוצה. ומה שאני רוצה לעשות זה ליצור מוזיקה'.

הוא רצה גם להפיק סרט ולכתוב ספר, ואף קיבל מקדמות על כך, אך ספיישל הטלוויזיה שעבד עליו בוטל. 'הסרט מוכן', זה כל מה שדילן מוכן לומר. לגבי הספר אמר: 'השמועה גרסה שהספר מוכן, בזמן שלי היו רק כמה שירבוטים. עורכים המשיכו ליצור גרסאות, וזה פשוט הפך ללא מדויק יותר ויותר. זה לא יוכל לרדת לדפוס עד שזה יהיה ברור'.

בוודסטוק מספרים שאשתו של בובי נסעה אחריו בזמן התאונה והבהילה אותו לרופא. 'אני לא זוכר את זה', אמר בובי, וכדרכו נרתע מלדבר על חייו האישיים. 'יש הרבה דברים שאני לא זוכר מהיום ההוא'. דילן בהה לרגע ארוך במגפי הבוקרים האפורים שלו. הוא נראה כדמות צוענית בבגדי עבודה דהויים, מעיל שצווארו מורם כדי לכסות את עורפו ובלייזר עם פסים סגולים. שערו נראה ארוך ופרוע מתמיד. הוא צוחק על השמועות שסיפרה שהסתפר.

אבל הוא לא צוחק מחרושת השמועות שגרסה כי התאונה סיימה את הקריירה שלו, שהוא נכה, או שהוא כה מצולק עד שהוא מסרב לצאת ממחבואו ומדבר עם חבריו רק דרך אינטרקום. כל מי שניסה לאמת את השמועות בניו יורק מול מנהלו של בובי, אלברט גרוסמן, יספר שנאמר לו שבובי שבר את המפרקת בתאונה. 'הוא מתאושש', אמר גרוסמן, 'והוא לא מקבל קהל'.

אז אתה מחייג לחברת התקליטים קולומביה. 'אנחנו לא יודעים איפה בובי נמצא', אומר הדובר. 'אי אפשר למצוא אותו. חבל על הזמן שלך'. אולי החרדה בקולו של אייב צימרמן היא שגורמת לך להמשיך לשאול על בנו, בובי דילן. 'בובי בסדר', אומר אייב, סוחר מכשירי חשמל משגשג שבנו הבכור העדיף שם של משורר על פני השם שניתן לו בלידתו. 'כן, שמעתי על התאונה', אומר אייב, 'אבל בובי הסתובב מאז. הוא אפילו הלך לקרב האחרון של קסיוס קליי. הוא בסדר, לא? מה אומרים במשרד בניו יורק?'

הדבר הבא שקורה הוא שאתה נוסע צפונה אל העיירה, רק כדי להיתקל ב"קונספירציית שתיקה" סביב מר דילן המסתורי. 'אני מנסה להיות כמו מדיום בסיאנס', הוא הסביר. 'יש מסתורין, קסם, אמת ותנ"ך במוזיקה עממית גדולה. אני לא יכול לקוות לגעת בזה, אבל אני הולך לנסות'. בוודסטוק אתה נתקל בתשובות מעורפלות לגבי מקום הימצאו של בוב דילן החמקמק. אתה מבלה 48 שעות בשיחות עם בני נוער, סוחרים מקומיים והשוטר המקומי. וודסטוק היא קהילה אמנותית והאנשים שם מעריכים אדם שמנסה לעשות את עבודתו בשקט; הם מבטיחים לא לחשוף את מיקום ביתו. בסוף מישהו פולט מידע ויש לך קצה חוט. אחרי ארבע שעות של נסיעה בשבילי הרים צרים, בריחה מכלבי שמירה, שקיעה בבוץ והתברברות חסרת תקווה – אתה מקבל תשובה ישירה. הגעת. אתה עומד מול אחוזה מרשימה.

בפתח נמצאת לימוזינת הקאדילק השחורה של דילן, חונה במוסך שבקצה השביל, ויש שם גם מגרש משחקים קטן לבנו של בובי. אתה מזדהה ומבקש את דילן. 'מעולם לא שמעתי על דילן', אומר לך קול. 'אין כאן אף אחד מלבד אשתי, הילד ואני', אומר האדון בדלת. 'עכשיו תסתלק מכאן'. אתה עוזב, אבל בזמן שאתה פונה לאחור, מכונית נוספת נכנסת לחניה. מסתבר שזהו הבעלים הקודם של הבית, שמראה את המקום לחברים. 'זה הבית של דילן?', אתה שואל את האנשים במכונית. הם עונים שכן.

למחרת ירד שלג של מאי, ואתה מאמין שהכל אפשרי. אתה חוזר לבית ודופק בדלת עד שדמות מביטה בך מבעד לסורג – זה בובי. הוא עומד מולך ואתה כל כך שמח לראות שהוא בסדר, שאתה פולט: 'זה נהדר לראות שאתה פה ושהשמועות לא נכונות'. הוא מסתכל על פניך בסקרנות, מנסה להיזכר, ואז הוא מזהה אותך מאותו ראיון ישן שערכנו במשרד המנהל שלו. 'אנחנו לא יכולים פשוט לעמוד פה ולדבר', הוא אומר ומזמין אותי לקפה. ואז הוא התחיל לדבר על החיים מאז התאונה".

אלטון ג'ון - למען השם! ב-7 במאי בשנת 1968 שינה רג'ינלד דוויט את שמו לאלטון ג'ון. נעים להכיר.

המסע מרג'ינלד קנת' דווייט לסר אלטון הרקולס ג'ון הוא הרבה מעבר לשינוי פורמלי בתעודת הלידה; זוהי עדות לתהליך עמוק של יצירה עצמית – מטמורפוזה שהייתה לא רק צומת מרכזי בעלייתו למעמד של כוכב-על עולמי, אלא גם נדבך יסודי בזהותו של האמן שהעולם הכיר. השם "אלטון ג'ון" נקשר באופן בלתי נפרד לסגנון הופעה ראוותני וחסר תקדים, לבלדות נוגעות ללב ולאנרגיית רוק'נ'רול מתפרצת. עם קריירה המשתרעת על פני עשרות שנים, למעלה מ-300 מיליון תקליטים שנמכרו ושותפות כתיבה עם ברני טאופין הנחשבת לאחת המצליחות בהיסטוריה, סיפור הפיכתו של רג'ינלד דווייט לאלטון ג'ון נותר מרתק מתמיד.

חייו המוקדמים של הסופרסטאר לעתיד היו רחוקים מאוד מהזוהר שאפיין אותו מאוחר יותר. בתחילה גדל בביתם הצנוע של סבו וסבתו מצד אמו, ובהמשך עבר עם הוריו, סטנלי ושילה דווייט, לבית דו-משפחתי סמוך. חינוכו היה, כפי שהגדיר זאת בעצמו, "חסר עליצות ומלא בזיכרונות לא נעימים". האווירה המשפחתית הייתה מתוחה לעיתים קרובות; מערכת היחסים בין הוריו הייתה טעונה והתאפיינה ב"שתיקות קפואות או צרחות אדירות", שלרוב נסובו סביב גידולו של רג'ינלד הצעיר.

אביו, סטנלי, סגן-טיס בחיל האוויר המלכותי, היה דמות סמכותית שנעדרה רבות עקב שירותו, וכאשר נכח בבית – היה מרוחק רגשית. אלטון תיאר את אביו כאיש "קפדן ומרוחק" בעל "מזג נורא", שגילה עניין מועט בכישרונותיו המוזיקליים של בנו ודחף אותו לקריירה קונבנציונלית כמו בנקאות. סטנלי תיעב רוק'נ'רול, דבר שיצר חיכוך מתמיד עם תשוקתו של בנו. מנגד, אמו שילה הייתה חברותית יותר וטיפחה את התעניינותו במוזיקת פופ כשנהגה להביא הביתה תקליטים של אמני התקופה. עם זאת, גם מערכת היחסים ביניהם הייתה מורכבת וידעה מתחים משמעותיים. כשרג'ינלד היה בן 14, הוריו התגרשו – אירוע מטלטל שעיצב ללא ספק את אישיותו.

בגיל 15, בעידוד אמו ואביו החורג התומך, "רג'י" (כפי שכוּנה אז) כבר הופיע באופן מקצועי וניגן בפסנתר ארבעה לילות בשבוע במלון נורת'ווד הילס. מסעו בסצנת המוזיקה כלל להקות מוקדמות כמו הקורבטס, ובהמשך את הקמת להקת בלוזולוג'י בשנת 1962, שהפכה מאוחר יותר ללהקת הליווי של הזמר לונג ג'ון בלדרי. דווקא שם מצא רג'ינלד את ההשראה לשמו החדש:

אלטון: נלקח משמו של נגן כלי הנשיפה אלטון דין (שניגן עמו בלהקת BLUESOLOGY ולימים היה חבר בלהקת סופט מאשין). ג'ון: נלקח משמו של הזמר לונג ג'ון בלדרי. ובניגוד למה שמוצג בסרט "רוקט מן", לא הייתה זו תמונתו של ג'ון לנון שהעניקה לו את ההשראה לשם.

בספרו האוטוביוגרפי כתב אלטון: "ידעתי שאני יכול לשיר ולנגן בפסנתר, אבל היה ברור שלא קורצתי מהחומר של כוכבי פופ. ראשית, לא נראיתי כמו כוכב פופ. ו'רג' דווייט' הוא לא שם של כוכב. שאר חברי הלהקה שבה ניגנתי נשאו שמות שאפשר לדמיין שמכריזים עליהם בתוכנית TOP OF THE POPS: סטיוארט בראון, פיט גאווין, אלטון דין. אלטון דין! אפילו הסקסופוניסט נשמע יותר כמו כוכב פופ ממני, והוא בכלל רצה להיות נגן ג'אז רציני שרק מעביר את הזמן עד שיוכל לאלתר בחמישיית ג'אז חופשי.

הודעתי לג'ון בלדרי וללהקה שאני עוזב אחרי הופעה בסקוטלנד. זה עבר בשלום, בלי משקעים; ג'ון היה אדם נדיב ומדהים. בטיסה הביתה החלטתי שאני חייב לשנות את שמי. אני זוכר שחשבתי שאני צריך להמציא משהו מהר. זה היה סמלי עבורי – התחלה חדשה: לא עוד בלוזולוג'י, לא עוד רג' דווייט. מתוך המיהור, פשוט שילבתי שמות של אחרים: אלטון מאלטון דין, וג'ון מלונג ג'ון בלדרי. אלטון ג'ון. חשבתי שזה נשמע טוב, בלתי שגרתי ומרשים. כשבישרתי על כך לחבריי באוטובוס בדרך מהית'רו, כולם פרצו בצחוק ואיחלו לי בהצלחה".

ההחלטה לזנוח את השם רג'ינלד קנת' דווייט לא הייתה גחמה רגעית, אלא נבעה מחוסר שביעות רצון עמוק. אלטון היה גלוי לב לגבי סלידתו משם הולדתו: "רג'ינלד הוא שם מיושן מאוד", הצהיר, ואף כינה אותו בבוטות "שם מחורבן". הסלידה נבעה אולי גם מהעובדה שנקרא כך על שם אחי אמו כפשרה לאחר ויכוח בין הוריו (אמו העדיפה את השם "ריימונד").

מעבר לרצון להיפרד ממשקעי העבר, היה זה צעד מקצועי מחושב. ככל ששאיפותיו כאמן סולו גדלו, הוא הבין שעליו להתבלט. הוא חיפש ייחודיות וחשב לעצמו: "לאיש לא קוראים באמת אלטון, אז אני אהיה אלטון היחיד". ברני טאופין נזכר בכך בחיוך: "היה ברור שלא תהיה לנו קריירה עם זמר בשם רג' דווייט".

סיפור נוסף, פחות מוכר, גורס כי באחד הראיונות סיפר אלטון על רגע במכונית בו שרבט בפנקסו את השם "ג'ון אלטון". מלווה אנונימי שהביט בכתוב הציע: "למה שלא פשוט תחליף את הסדר? תקרא לעצמך אלטון ג'ון". רג'ינלד הסכים מיד. החלק האחרון בזהותו, השם האמצעי "הרקולס", לא נבחר כמחווה לגיבור המיתולוגי, אלא דווקא על שמו של סוס מהסיטקום הבריטי הפופולרי STEPTOE AND SON.

השם "אלטון ג'ון" שימש אותו כזהות בימתית במשך כחמש שנים לפני שהפך אותו לשמו הרשמי. ב-7 בינואר 1972, הפך רג'ינלד קנת' דווייט באופן חוקי לאלטון הרקולס ג'ון.

האריסון מתחנן לאהבה. ב-7 במאי בשנת 1973 הוציא ג'ורג' האריסון בארה"ב את התקליטון הראשון שלו מאז שנת 1971. באנגליה זה יצא בהמשך החודש. זה היה הסינגל היחיד שיצא מאלבום הסולו השני שלו אחרי פירוק הביטלס, LIVING IN THE MATERIAL WORLD.

השיר המרכזי בתקליטון הוא GIVE ME LOVE (GIVE ME PEACE ON EARTH), ובצדו השני מופיע השיר MISS O'DELL, שלא נכלל באלבום המלא. פול מקרטני נשאל בזמנו על השיר המרכזי וענה: "התקליטון נחמד מאוד. סולו הגיטרה בו מעולה, ואני אוהב גם את השינוי במשקל המקצבי". ובכן, הפזמון שפותח את השיר הזה הוא תחינה פשוטה אך עוצמתית: "תנו לי אהבה, תנו לי אהבה, תנו לי שלום על פני כדור הארץ". האריסון לא הסתתר פה מאחורי מטאפורות מסובכות. הוא ביקש את מה שכולנו צריכים בבסיס קיומנו האנושי: אהבה ושלום. הוא עצמו אף הגדיר את השיר בעבר כ"תפילה והצהרה אישית ביני, לבין האל, ולבין כל מי שאוהב את זה". ואף על פי שהמסר הראשוני נשמע פשוט, ישנה בשיר שכבה נוספת שמעניקה לו את העומק הפילוסופי שמזוהה כל כך עם ה"ביטל השקט". כאשר האריסון שר: "תנו לי אור, תנו לי חיים, תשמרו עליי חופשי מלידה", הוא בעצם חושף את השפעתה העמוקה של האמונה ההינדואיסטית על חייו. הוא מבקש עזרה אלוהית להשתחרר ממעגל הלידה מחדש (הסמסרה) והקארמה, ולהגיע לשלווה הנצחית. והיכולת של האריסון לזקק רעיונות רוחניים כה כבדים לתוך מוזיקת פופ קליטה ונגישה? היא לא פחות מגאונית.

האריסון הסביר על השיר באוטוביוגרפיה שלו, I ME MINE: "לפעמים אתה פותח את הפה ולא יודע מה אתה הולך להגיד, ומה שיוצא הוא נקודת ההתחלה. אם זה קורה ויש לך מזל, זה יכול להפוך לשיר. השיר הזה הוא תפילה ואמירה אישית ביני לבין אלוהים, ובין כל מי שהשיר מוצא חן בעיניו".

האריסון ניגן בגיטרות בשיר. ואיזו חתימת צליל מובהקת זו של האריסון – נגינת גיטרת הסלייד. הנגינה שלו בשיר הזה נחשבת בעיניי לאחת המרגשות יותר בעולם הרוק. הסולו לא נועד להיות מהיר, אגרסיבי או להשוויץ בטכניקה מסנוורת; במקום זאת, גיטרת הסלייד בוכה ושרה יחד איתו. כל תו מנוגן בדיוק מלודי מופתי, נוטף חום ובא עם רגש טהור. איזה יופי זה!

השיר נכתב בתקופה שלאחר אירועי "הקונצרט לבנגלדש" המתיש, זמן שבו האריסון התמודד עם לחצים ציבוריים, משפטיים ורגשיים עצומים. כשהוא שר: "תעזרו לי להתמודד עם המשא הכבד הזה", קל מאוד להזדהות איתו. לכולנו יש את המשא הכבד שלנו בחיים – עומס, חרדות, אתגרים ומאבקים אישיים בתוך העולם החומרני והתובעני שאנו חיים בו (כפי שהאריסון קרא לשם התקליט ממנו יצא השיר הזה). בניגוד לעבודות קודמות של האריסון שהתאפיינו בהפקת ענק גרנדיוזית של פיל ספקטור - השיר הזה הופק בסגנון אינטימי, צלול וקרוב יותר. קולו של האריסון נשמע פגיע וחשוף, כמו חבר קרוב שמניח יד על כתפי ומבטיח שיהיה בסדר.

המוזיקאים הנוספים המשתתפים בו הם הפסנתרן ניקי הופקינס, המתופף ג'ים קלטנר, הבסיסט קלאוס פורמן והקלידן גארי רייט. קלטנר נזכר בתרומתו לשיר: "התופים די מאופקים, אבל ניגנתי תפקיד קצבי מאוד; ניסיתי לתופף לפי קצב הגיטרה – והיה קל מאוד לנגן עם ג'ורג'. כשסוף סוף הצלחנו להקליט את זה, אני זוכר שהקשבתי וחשבתי שלא הייתי מצליח 'לצאת' עם ליווי קצבי שכזה עם אף אחד אחר. כל מפיק אחר בטח היה אומר: 'בסדר, זה מגניב, עכשיו בוא נעשה קצב סטנדרטי ונסיים עם זה'...".

מה קרה עם דייויד בואי ב-7 במאי? בואו ניכנס למנהרת הזמן...

ביום זה, בשנת 1967, הגיע בואי לצפות בהופעה של ג'ימי הנדריקס, בתיאטרון סאביל בלונדון. להקת החימום של הנדריקס הייתה 1-2-3, שהורכבה מחברים של בואי אז. כמו כן הופיע דני ליין (לשעבר סולן המודי בלוז) עם להקת ELECTRIC STRINGשלו. לאחר המופע הלך בואי לשתות עם האורגניסט של 1-2-3, בילי ריצ'י.

בשנת 1970 נפגש בואי עם מנהלו, קן פיט. בפגישה הבהיר פיט שאין טעם שהם ימשיכו יחדיו מקצועית, כי אין סיפוק מצד הזמר בעניין ההתנהלות. פיט ביקש לקבל פיצויים על הוצאותיו לקידומו של בואי. לאחר שבואי יצא מהפגישה, מלווה במנהלו החדש, טוני דפרייס, חש פיט הקלה עצומה. בשעות הלילה של יום זה הקליט בואי באולפני טריידנט.

ביום זה, בשנת 1971 יצא תקליטון חדש לבואי עם השירים MOONAGE DAYDREAM ו- HANG ON TO YOURSELF. התקליטון יצא תחת שם להקת ארנולד קורנס והמוצר החדש לא מעורר הדים. שם הלהקה הגיע בהשראת השיר "ארנולד ליין" של פינק פלויד.

וביום זה בשנת 1973 הגיע בואי להקרנת הבכורה של הסרט "היטלר - עשר הימים האחרונים" בקולנוע אמפייר בלונדון. אורחת הכבוד בהקרנה הייתה הנסיכה מרגרט.

גם זה קרה ב-7 במאי:

- בשנת 1946 נולד ביל קראוצמן, המתופף הוותיק של להקת גרייטפול דד.

- בשנת 1968 התפרצו כוחות משטרה לבמה בפסטיבל פופ ברומא כדי לעצור את הופעת להקת הרוק הבריטית THE MOVE, שהשתמשה בנפצים חזקים בחלק האחרון של הופעתה.

- בשנת 1994 שבר הגיטריסט הקנדי רנדי באקמן (שניגן בלהקות GUESS WHO ו'באקמן טרנר אוברדרייב') שיא. זה קרה כשהוא ניצח בהופעה חיה בואנקובר על תזמורת של 1322 גיטריסטים, שניגנה במשך שעה רצוף את הלהיט שלו TAKIN' CARE OF BUSINESS.

- בשנת 1970 העניקה להקת פינק פלויד הופעה לא מתוכננת בחינם לכ-10,000 סטודנטים באוניברסיטה בקליפורניה. זאת לאות הזדהות עם כאב וזעם הסטודנטים לאחר תקרית הירי בסטודנטים שבאוהיו כמה ימים קודם לכן.

- בשנת 1976 הופיע פול מקרטני עם להקת כנפיים ב"אולימפיה" שבדטרויט. אבל במסיבת העיתונאים לקראת המופע הוא התעצבן. זאת כשכתב מקומי שאל אותו כל הזמן שאלות על הביטלס. פול: "תראה יקירי, אנחנו בשנת 1976 ואני חושב שלרוב האנשים פה לא אכפת מה קרה לפני עשר שנים. מה שמעניין אותם הוא מה שאני עושה עכשיו. העבר מת ולא יחזור". כתב אחר, הפעם מאנגליה, שאל, "האם ג'ון לנון יופיע איתך בשבוע הבא במדיסון סקוור גארדן?". פול ענה, "אני יודע שהוא רוצה להגיע להופעה. אני לא יודע אם הוא גם יעלה לבמה. פשוט תחכו ותראו". גם במהלך ההופעה עצמה פול התעצבן כשמערכת ההגברה שלחה גם רעשי פידבק מצפצפים. הוא גם לא יכל לנגן כראוי בגיטרה האקוסטית שלו כי יום לפני כן חתך את אצבעו כשביקש לחתוך לעצמו פיצה. הביצוע שלו את השיר BLACKBIRD סבל בהתאם.

- בשנת 2002 הוכה עולם הרוק בתדהמה כשפיט טאונסנד (גיטריסט להקת המי) הואשם בהורדת תמונות פורנוגרפיות עם קטינים למחשב שלו. טאונסנד טען להגנתו שהתמונות הורדו למחקר שהוא עושה לקראת ספר חדש שלו, שמגולל בין השאר ניצול מיני שהוא בעצמו עבר כילד. הגיטריסט הידוע הודה בשלב מאוחר יותר שעלתה בראשו מחשבה רצינית להתאבד אחרי פיצוץ הפרשה הזו.

- בשנת 1966 התחיל השיר MONDAY MONDAY של להקת THE MAMAS AND THE PAPAS שהיה של שלושה שבועות בצמרת המצעד הבריטי. עיתון בריטי דיווח בזמנו שכל חברי הלהקה שנאו את השיר הזה חוץ מיוצרו, ג'ון פיליפס.

- בשנת 1967 החל ההרכב האמריקני PEARLS BEFORE SWINE להקליט את אלבום הבכורה המשובח שנקרא ONE NATION UNDERGROUND. האלבום כלל גם שיר שנקרא MISS MORSE, שהוחרם להשמעה בארה"ב בגלל שסולן ההרכב, טום ראפ, שר בו את המילה FUCK בקידוד מורס. כשהשיר הושמע לראשונה באופן תמים בארה"ב - התקשרו מאזינים נזעמים לתחנה וביקשו להתלונן על העניין.

- בשנת 1971 הגיע בארה"ב תקליטה השני של להקת בלאק סאבאת', PARANOID, למעמד של תקליט זהב.

- בשנת 1974 ערכה להקת לד זפלין מסיבה בניו יורק לכבוד השקת הלייבל החדש שלה, שנקרא SWAN SONG. בין הנוכחים במסיבה היו גם ההחתמות החדשות לאותה חברת תקליטים: הזמרת מגי בל וחברי להקת באד קומפאני.

- בשנת 1967 הופיעו הביץ' בויז ב-EMPIRE POOL WEMBLEY שבלונדון. לצדם הופיעו אמנים רבים אחרים במסגרת מופע זוכי הסקרים של עיתון הפופ הבריטי NME. זו הייתה הפעם היחידה שבה הופיעה הלהקה האמריקאית באירוע זה של העיתון, וזאת מול כ-10,000 בני נוער נלהבים. בסיום הופעתם, קיבלו חברי הלהקה את פרס "הלהקה הטובה בעולם"; הדבר עורר מבוכה בקרב חבריה, שהחשיבו את הביטלס ללהקה הטובה ביותר. ברוס ג'ונסטון שיתף: "אמרתי את דעתי שם לרינגו, והוא אמר שזה שטויות ואיחל לנו בהצלחה. זה היה נחמד מאוד מצדו". בעיתונות דווח לאחר מכן כי הקהל הגיב בצרחות היסטריות עם עליית הביץ' בויז לבמה, וכי הרעש דמה לזה של מטוס סילון. בהמשך הערב הצטרפו חברי הלהקה לרינגו, לחברי להקת המודי בלוז, לספנסר דייויד, לבריאן ג'ונס (מהרולינג סטונס) ולג'ורג'י פיים, כדי לצפות בהופעה של ג'ימי הנדריקס בתיאטרון SAVILLE בלונדון.

- בשנת 1952 נולד הגיטריסט קרלוס אלומאר, שידוע בעיקר לחובבי הרוק כנגן שתרם רבות ליצירתו של דייויד בואי החל מאמצע הסבנטיז.

- בשנת 1998 פרש הזמר סטיב פרי באופן רשמי מלהקת JOURNEY. הפרישה באה אחרי שיחה של פרי עם קלידן הלהקה, ג'ון קיין, שבה הוחלט אם מצב בריאותו של פרי לא יאפשר לו להתחייב לסיבוב הופעות - הם ימצאו לו מחליף. אז הוא פרש והם מצאו את הזמר סטיב אוגרי, לשעבר מלהקת TALL STORIES, שנשמע כקודמו באופן מרשים (כי אחרי הכל, קול הפלצט של פרי קשה לחיקוי), אבל עדיין פרי נחשב לזמר הטוב והמשמעותי ביותר בלהקה זו, שפעלה מזה שנים רבות.

- בשנת 1966 יצא תקליטון חדש, בארה"ב, לרולינג סטונס, עם השיר PAINT IT BLACK. באנגליה זה יצא חמישה ימים לאחר מכן.

- בשנת 1991 נעצר הזמר וילסון פיקט (שידוע בעיקר עם להיטו IN THE MIDNIGHT HOUR) לאחר שדרס במכוניתו איש בן 86 תוך כדי צעקות איומי מוות כלפיו. מכוניתו של פיקט המשיכה במסלולה ודהרה מיד לאחר מכן על מדשאת ביתו של ראש העיר ניו ג'רזי. במכונית נמצאו לאחר מכן בקבוקים פתוחים של אלכוהול.

- בשנת 1977 הגיע לראשונה השיר "מלון קליפורניה" של להקת איגלס לצמרת המצעד האמריקני. שיר זה כה ידוע ואהוב לאורך השנים, עד שקשה להאמין שלקח לו למעלה מחודשיים להגיע לראש מצעד הבילבורד. נתון נוסף שקשה להאמין לו הוא שהשיר נותר בצמרת המצעד למשך שבוע אחד בלבד! אך זוהי האמת. שיר הנושא של אלבומה החמישי של הלהקה שוחרר ב-22 בפברואר 1977, והחל לטפס מעלה עד שהחליף בצמרת את SOUTHERN NIGHTS של גלן קאמבל. עם זאת, שבוע לאחר מכן הוא כבר ירד למקום השלישי; WHEN I NEED YOU של ליאו סאייאר תפס אז את המקום הראשון, ו-SIR DUKE של סטיבי וונדר את המקום השני. ועדיין – כשמזכירים את השם EAGLES – שיר אחד בולט מעל כולם. נכון, מדובר ב-HOTEL CALIFORNIA.

בדיוק שנה לאחר מכן, ב-5 במאי 1978, נערך משחק בייסבול שהיה למעשה "משחק הוכחה". השתתפו בו חברי להקת איגלס מול צוות כותבי המגזין רולינג סטון. הכל החל כשצוות העיתון טען שהלהקה מחפשת להתמודד רק מול קבוצות ספורט חלשות ממנה כדי לנצח בקלות. חברי איגלס קראו זאת, החליטו להוכיח שאין זה כך, ואתגרו את הרולינג סטון לארגן נבחרת חזקה למשחק. התוצאה הסופית הייתה לטובת אנשי HOTEL CALIFORNIA, כשבקהל הגיעו לעודד אותם גם ג'וני מיטשל וצ'בי צ'ייס.

- בשנת 2024 מת המפיק החשוב, סטיב אלביני, מהתקף לב באולפן ביתו. בן 61 במותו. סטיב אלביני, מוזיקאי רוק וטכנאי אולפן נערץ שמילא תפקיד ייחודי בעיצוב הצליל של המוזיקה האלטרנטיבית משנות השמונים ואילך – כולל הקלטת אלבומים עטורי שבחים של נירוונה, פי ג'יי הארווי והפיקסיז, לצד מאות אחרים – מת בביתו בשיקגו. אלביני, שהיה מבקר חריף וגלוי של תעשיית המוזיקה, החזיק בחזון מגובש לגבי האופן שבו להקה צריכה להיות מוקלטת – גולמית ככל האפשר. עם לשון חדה עוד יותר כלפי כל מה שנראה לו בינוני או מתפשר, הוא נחשב לאיש עתיר רעיונות באולפן ולאחד המוחות החריפים ברוק.

הוא הנהיג את הלהקות BIG BLACK ו-SHELLAC, ששתיהן התאפיינו בגיטרות רועשות ובשירה נוהמת. בשנות ה-90, כשעבד כטכנאי הקלטות, הוא לעג לתואר "מפיק", שכן סבר כי המונח מרמז על שליטה מיותרת ביצירתו של האמן. הוא גם לא התנצל על סירובו לקבל תמלוגים (נקודות) על עבודתו, אלא הסתפק בשכר טרחה בלבד. לצד המוזיקה, הוא הפך לשחקן פוקר מקצועי ברמה גבוהה מאוד וזכה באליפות העולם בפוקר בשנת 2022. הוא אימץ את המדיה החברתית, וענה על שאלות באריכות ולעתים קרובות בכנות מאירת עיניים. בשנים האחרונות הוא הפתיע רבים מחסידיו ומתנגדיו כאחד, כאשר בחן מחדש את פרסונת העבר הפרובוקטיבית שלו והביע חרטה: "הרבה דברים שאמרתי ועשיתי מעמדה מטופשת של נוחות וזכות הם בעליל נוראיים ואני מתחרט עליהם", כתב.

כשלהקת נירוונה ביקשה את שירותיו להקלטת האלבום העוקב להצלחה המסחררת של NEVERMIND (האלבום שייקרא IN UTERO), הוא שלח מכתב מפורט לשלושת חבריה ובו הסביר מדוע עליהם להשלים את ההקלטות בתוך ימים ספורים. "אם הקלטת אלבום אורכת יותר משבוע, מישהו בצוות מפשל", כתב להם. "תדרשו כמה שפחות הפקה וכמה שיותר איכות. אל תתנו לאנשי החליפות להיכנס ולהפריע. אני רוצה לקבל את שכרי כשרברב, ללא אחוזים מהמכירות". חברת התקליטים נחרדה מהתוצאה ומיהרה לשלוח כמה שירים למיקס מחדש אצל טכנאי אחר. הדבר פגע בשמו למשך זמן מה, עד שרוברט פלאנט וג'ימי פייג' שכרו אותו להקלטת אלבומם המשותף, WALKING INTO CLARKSDALE. מאז, הוא הקליט אינספור אמנים והשפיע בגישתו על דורות של מוזיקאים.

בונוס: אזהרה! אל תקשיבו ל-3 התקליטים האלו בבת אחת! החודש, מאי בשנת 1974, יצא ביפן אלבום משולש בהופעה של להקת סנטנה ושמו LOTUS. כמה שאני אוהב את האלבום הזה! אז בואו נראה מה היה שם - מלפניו ומאחוריו.

מבחינתי, זה אלבום ההופעה המחשמל ביותר של סנטנה! הסאונד שלו מחוספס, שורשי ומפתיע. עד כדי כך שזה יכול לגרום לאוזניים לדמם. לא שמעתי את הגיטרה של קרלוס סנטנה כה קיצונית, בסאונד שלה, כמו פה. כן, עד כדי כך! לכן דאגתי לרכוש את זה במהדורת התקליט המשולש. כי ככה אני אוהב את זה! מסתובב ומסובב את הראש שלי! מבחינתי, זהו אלבום שאף מעריצים של סנטנה בתקופה הפיוז'ניסטית שלה לא צריכים להיות בלעדיו. המלצה חמה - לא להקשיב לשלושת התקליטים בבת אחת, זה אחרי זה. תקשיבו לתקליט אחד, תעשו הפסקה, תקשיבו למשהו אחר כדי לנקות את הראש ואז תחזרו לתקליט אחר פה. כי למרות הגרובים הלטיניים - זו מוסיקה מאתגרת בהחלט.

אז מה הסיפור. ביוני 1973, לאחר שהקליטו את אלבום האולפן החמישי שלהם WELCOME, יצאו חברי להקת סנטנה לסיבוב הופעות ביפן, במזרח הרחוק, באוסטרליה ובניו זילנד. הלהקה יכלה להרשות לעצמה להסתובב בעולם בנוחות ושכרה מטוס משלה לטובת סיבוב ההופעות. נגן כלי ההקשה, חוזה "צ'פיטו" אריאס, כינה את המטוס בעל ארבעת המנועים בשם "הצב המעופף", בשל מהירותו האיטית שגרמה לטיסות להימשך כנצח. המטוס נשא שנים-עשר טון של ציוד, בעוד חברי הלהקה ישבו בתא קדמי בן 22 מושבים מאחורי תא הטייס, והצוות שלהם ישב בתא האחורי. הלוגו של סנטנה צויר בגאווה בחזית המטוס.

סיבוב ההופעות החל ביפן בסדרת הופעות שאורגנה על ידי אמרגן בשם מר אודו. קרלוס סנטנה אמר על מר אודו: "יש אנשים שקוראים לו 'ביל גרהאם של יפן', כי הוא היה האיש שבאמת התחיל להביא לשם מופעי רוק גדולים. אני מסכים עם זה, אבל הוא גם הרוויח את הכינוי שלו כי הוא כיבד את המוזיקה והתייחס יפה למוזיקאים".

הלהקה הנציחה את מר אודו בלחן אינסטרומנטלי שנקרא על שמו, שאותו ביצעו באותו סיבוב הופעות. סנטנה הופיעה בסך הכל בתריסר מופעים ביפן, בערים פוקווקה, הירושימה, נגויה, אוסקה, קיוטו, טוקיו וסאפורו. בטוקיו הם הופיעו באולם בודוקאן, הידוע בזכות קונצרט הרוק הראשון ביפן (של הביטלס ב-1966). המקום הפך מאז לפופולרי ומבוקש להקלטות חיות עבור אמנים הכוללים את דיפ פרפל, בוב דילן, CHEAP TRICK ואריק קלפטון – כולם הקליטו שם אלבומי הופעה.

עם זאת, סנטנה לא הקליטה את המופע שלה בבודוקאן, אלא בחרה להקליט את כל שלוש ההופעות באוסקה בתחילת יולי 1973. הקלטות מהמופע השני והשלישי שוחררו מאוחר יותר באלבום LOTUS, כשקרלוס סנטנה כתב בעטיפתו: "שמענו את הקלטות ההופעות שלנו באוסקה, והן היו נהדרות – הן לכדו את הלהקה במיטבה, והיינו ממש גאים בכך. הייתה לנו תוכנית נהדרת להוציא את המוזיקה הזו החוצה ולהפוך אותה לחוויית קונצרט שלמה של סנטנה: שלושה תקליטים, עם חוברת ותמונות מיפן, הכל נעשה על ידי אמנים יפנים מוכשרים".

זהו אחד האלבומים הפחות מוכרים של להקת סנטנה מחוץ ליפן, מהסיבה הפשוטה שעד 1991 הוא לא יצא בארה"ב. קרלוס סנטנה הסביר: "זה היה יפה ושאפתני והמוזיקה הייתה רעננה, אבל זה לא משהו שחברת התקליטים קולומביה יכלה להתמודד איתו. עם עטיפת האלבום, האריזה ושלושת התקליטים, זה פשוט היה יקר מדי עבורה. אנשיה לא האמינו שזה ימכור מספיק. גם אחרי שהיפנים שחררו סוף סוף את LOTUS בקיץ 1974 והוא הפך למוצר מיובא מבוקש מאוד באותה תקופה, חברת קולומביה לא זזה, ואפילו ביל גרהאם לא הצליח לשכנע אותה. אז למדתי כמה שונתה החברה מאז שהנשיא שלה, קלייב דייויס, פוטר ממנה (כי מימן בכספי החברה אירוע בר מצווה לבנו - נ.ר). למדתי כמה דברים ביורוקרטיים יכולים להיות בארה"ב, וכמה שונה נהגו חברות שנוהלו באירופה וביפן. אתם יודעים מה חברת קולומביה עשתה בזמן ש-LOTUS יצא ביפן? אנשיה הרכיבו תקליט אוסף להיטים בודד, כאילו היינו איזו להקה שסיימה את דרכה, והוציאו אותו לחנויות באותו זמן. זו הייתה נקודת שפל".

מייקל שרייב, המתופף, סיפר על ההופעה באוסקה: "זה היה יום ההולדת שלי. היו כרזות גדולות שבהן נכתב 'יום הולדת שמח מייקל'. ההופעות היו אינטנסיביות, כל הזמן. זה היה סנטנה 2.0. מבחינה עסקית קראנו לה 'להקת סנטנה החדשה'. כולנו היינו בשיא מבחינת הנגינה. זו הייתה יחידה גדולה, טונות של כלים".

קרלוס סנטנה נזכר: "הנה עוד רגע מיוחד משנת 1975; באותו יום שזכיתי לפגוש את בוב דילן בפעם הראשונה, יצא לי לג'מג'ם עם הרולינג סטונס! נשארתי במלון פלאזה, מול סנטרל פארק, וכך גם בוב. הכרתי את המוזיקה שלו משנות ה-60 כמובן, אבל בשנים שחלפו למדתי להעריך את הגאונות שלו. אז הפגישו אותנו והסתובבנו בסוויטה של המלון, מכירים זה את זה לראשונה, כשקיבלתי שיחה שנציגים מחברת CBS, מהמחלקה היפנית, הגיעו. נזכרתי שקבעתי איתם פגישה. הם היו שם כדי להראות לי את האלבום LOTUS, ושאלתי את בוב אם הוא רוצה לראות אותו. אז האנשים מחברת התקליטים נכנסו והתחילו לפתוח את עטיפת האלבום וכל מה שנלווה אליה, ופיזרו את יצירות האמנות על הרצפה, כולל הדפים בספר. זו הייתה חבילה מדהימה. ראיתי את העיניים של בוב יוצאות מחוריהן".

ההצגה החזותית של LOTUS הייתה שאפתנית וייחודית לא פחות מהמוזיקה עצמה, הודות לאמן היפני בעל החזון טדנורי יוקו, שהיה אחראי על עיצוב עטיפת האלבום ואריזתו. המהדורה היפנית המקורית כללה עטיפה מפוארת מתקפלת, שנפרשה וחשפה פנורמה מדהימה של תמונות וטקסט. בנייה מורכבת זו של עטיפה הייתה סטייה משמעותית מאריזת אלבומים טיפוסית של התקופה. סגנונו האמנותי של יוקו אופיין בפסיכדליה תוססת ובשילוב מופתי של מוטיבים יפניים מסורתיים עם אלמנטים של פופ-ארט מערבי, סוריאליזם ודימויים רוחניים ומיסטיים רבי עוצמה. העטיפה משלבת תמונות של בודהה, קרישנה, ישו, מלאכים, פירמידות מצריות, עב"מים ופרחי לוטוס – כולם מעובדים יחד בסגנון גרפי נועז.

הלהקה, ובמיוחד קרלוס סנטנה, ראו במארז של LOTUS מרכיב בלתי נפרד מחוויית הקונצרט כולה. עם זאת, השאפתנות והמורכבות של העיצוב הובילו לעלויות הפקה גבוהות. שיקול כלכלי זה השפיע ישירות על זמינותו הראשונית של האלבום בשווקים המערביים, ובאופן פרדוקסלי הפך את יצירת המופת החזותית הזו לפחות נגישה לקהל הבינלאומי הרחב, שיכול היה להישבות בקסמה בזמן אמת.

האלבום השיג מקומות צנועים במצעדי המכירות במספר שווקים בינלאומיים: הוא הגיע למקום ה-49 באוסטרליה, למקום ה-15 בהולנד, למקום ה-12 באיטליה וביפן, ולמקום ה-21 בניו זילנד. נתוני מכירות אלו ממקמים אותו נמוך יחסית בדיסקוגרפיה הכוללת של סנטנה, במיוחד בהשוואה להצלחה הכבירה של אלבומי האולפן הקודמים שלה. הנרטיב לפיו קולומביה רקורדס ראתה את מארז התקליטים המשולש כיקר מדי להפקה עבור השוק האמריקאי הוא נקודה עקבית בדיונים על תולדות האלבום. אפילו מאמציהם של דמויות משפיעות כמו ביל גרהאם (שתפקד גם כמנהל הלהקה) לשכנע את קולומביה להוציאו לאור בארה"ב לא צלחו. הוצאה מוגבלת זו ומחיר היבוא הגבוה טיפחו, שלא במתכוון, קהל "קאלט" שהעריך את המוזיקה המורכבת, העיצוב האמנותי והסאונד האודיופילי (האלבום יצא גם במיקס קוואדרפוני). למרות זמינותו המוגבלת בתחילה, LOTUS עלה למעמד אגדי בקרב חובבי סנטנה ואוהבי הפיוז'ן של שנות ה-70, ונתפס כאחד מאלבומי ההופעה החיה המרהיבים ביותר.

בונוס 2: גט באק - ג'ף בק! החודש, מאי בשנת 1976, יצא (ללא תאריך ידוע של יום) תקליט של הגיטריסט ג'ף בק ושמו WIRED.

מן הסתם, BLOW BY BLOW - התקליט הקודם שלו - הותיר את שאיפותיו של ג'ף בק בלתי מסופקות, לפחות בחלקן. אך השאלה החשובה היא: האם עדיף תקליט מגוון סגנונית (כפי שהיה BLOW BY BLOW), או תקליט עם להקה שנצמדת בעיקר לגרוב פ'אנקי מחושב, תוך פחות הישענות על מלודיות יוצאות דופן (כפי שקורה ב-WIRED)? כך או כך, נגינת הסולו של בק נוצצת ומבריקה טכנית כתמיד. עם זאת, התקליט הזה נשמע אחיד מדי מקטע לקטע, למעט קטע הסיום, LOVE IS GREEN, שבו מנשב ניחוח אקוסטי. ועדיין, ג'ף בק אינו דורך במקום; הוא תמיד צעד קדימה, מאלבום אחד למחוזות חדשים באלבום הבא. דבר זה נזקף מאוד לזכותו כאמן.

מהרגע שהתופים של נארדה מייקל וולדן פותחים את LED BOOTS עם אותו מקצב אימתני ואגרסיבי, ברור שמדובר בחיה מסוג אחר. ג'ף בק נמצא כאן בשיא הווירטואוזיות שלו, דוחף את גבולות הגיטרה לקצה. האלבום הזה מרגיש כמו נסיעה על 200 קמ"ש – הוא טכני, הוא מהיר, והוא מלא באדרנלין. השאלה שלי היא, האם יש בו גם מספיק רגש? אז כן, הביצוע של בק ל-GOODBYE PORK PIE HAT, הקלאסיקה של צ'ארלס מינגוס, הוא לא פחות ממופת של הבעה ורגש, שמראה שגם בתוך הפגנת שרירים טכנית, בק יודע לבכות דרך המיתרים. אבל מה שבאמת מייחד את WIRED הוא תוספת הכוח המשמעותית: יאן האמר. כאן בדיוק טמון ההבדל המרכזי שמטה את הכף מבחינתי לטובת BLOW BY BLOW. ב-WIRED, יאן האמר מביא את הסינטיסייזר (במיוחד המינימוג) לקדמת הבמה. זה כבר לא כלי ליווי; זו סוללה ארטילרית שמתחרה בגיטרה של בק ראש בראש. הקטעים באלבום מרגישים לעיתים קרובות כמו דו-קרב – גיטרה מול סינטיסייזר (BLUE WIND הוא דוגמה מושלמת לכך). הדו-קרב הזה מלהיב, אבל הוא גם הופך את הסאונד הכללי לקר יותר, מתכתי יותר, ודחוס מאוד.

לעומת זאת, כשחוזרים אחורה ל-BLOW BY BLOW, מוצאים את מקס מידלטון על הקלידים. מידלטון לא ניסה להתחרות בבק; הוא בנה עבורו את הבמה. השימוש הגאוני שלו בפנדר רודס ובקלאווינט העניק לאלבום בסיס חם, פ'אנקי ומלא בנשמה. הקלידים ב-BLOW BY BLOW עוטפים את הגיטרה, יוצרים הרמוניה עשירה וגרוב שפשוט אי אפשר לעמוד בפניו, כמו שאפשר לשמוע בבירור ב-FREEWAY JAM או ב-YOU KNOW WHAT I MEAN. החום האורגני הזה, התחושה של להקה שמנגנת יחד מתוך זרימה טבעית ולא מתוך תחרות על הווירטואוזיות – זה משהו שקצת הלך לאיבוד במעבר ל-WIRED.

הבדל נוסף הוא במבנה השירים ובמלודיה. BLOW BY BLOW מתהדר בכמה מהמלודיות הכי יפות שנכתבו אי פעם לאלבום אינסטרומנטלי. כשסטיבי וונדר מעניק לך שיר כמו CAUSE WE'VE ENDED AS LOVERS, התוצאה היא יצירה שחודרת ישר ללב. בק מנגן שם באיפוק מדהים, נותן לכל תו לנשום ולספר סיפור.WIRED, לעומתו, נוטה יותר לכיוון של פיוז'ן מורכב. הוא מתמקד לעיתים קרובות במקצבים א-סימטריים, טכניקה מסובכת ומעברים חדים. זה מרשים מוזיקלית בטירוף, אבל זה פחות קטע של שיר ויותר קטע נגינה. זה דורש האזנה מסוג אחר. ג'ורג' מרטין עשה עבודה פנומנלית בשני האלבומים, אבל ב-BLOW BY BLOW השילוב של עיבודי כלי המיתר עם הלהקה החיה הרגיש כמו קסם חד-פעמי. אז הבנתם לאן אני חותר, נכון?

בעיתון RECORD WORLD נכתב אז בביקורת: "העדינות של BLOW BY BLOW פינתה את מקומה לגישה ישירה יותר. עבודת הגיטרה של בק זורמת כתמיד, אך מביעה את אמירותיה בעוצמה רבה יותר. COME DANCING הוא לחן דיסקו, והצד השני הוא ג'אז-רוק סטנדרטי".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "למוזיקת פיוז'ן ג'אז-רוק אין נציג גדול יותר מג'ף בק, שאלבומו האחרון, WIRED, מדגים עד כמה הז'אנר הזה יכול להיות חיוני. חשוב מכך, התקליט מציג את בק בהקשר שסוף-סוף מספק הן את הסטנדרטים המוזיקליים הבלתי מתפשרים שלו והן את הצרכים המסחריים. להקתו הראשונה של בק, היארדבירדס, הייתה מלהקות הבלוז הבריטיות המוקדמות והחשובות של שנות הסיקסטיז, ולימים התפרסמה כמי שהוציאה מתוכה שלושה מהגיטריסטים החשמליים החשובים ביותר בעשור האחרון – אריק קלפטון, בק וג'ימי פייג'. הן קלפטון (עם CREAM) והן פייג' (עם לד זפלין) זכו לתהילת עולם לאחר שעזבו את הלהקה.

אולם בק נותר דמות מסתורית יחסית, וזאת למרות שהלהיטים הרבים של THE YARDBIRDS הובלו על ידי נגינת הגיטרה המבריקה שלו. לשם ההשוואה, קלפטון היה סטייליסט שמרן מאוד ופייג' נתפס כטכנאי בלבד; אך עבודת הגיטרה של בק הייתה בעלת חזון, והפגינה שליטה בסולואים בסגנון ראגה וברעיונות חדשניים אחרים שהיו אז רק בחיתוליהם. לאחר שעזב את היארדבירדס, יצר בק אלבום סולו קלאסי, TRUTH, עם הרכב שכלל את רוד סטיוארט ורון ווד. פייג', בינתיים, הקים להקה משלו, לד זפלין, שמוזיקלית היוותה וריאציה על הקונספט של בק. שנתיים לאחר מכן חזר בק עם הרכב רית'ם אנד בלוז בעל דגש ג'אזי, שהתבסס על הקלידן מקס מידלטון והזמר בוב טנץ'.

שני האלבומים של ההרכב הציגו סגנון גיטרה קליל ומתקדם יותר. אך בק עדיין לא היה מרוצה, וניסה גיחה קצרה והרסנית לעולם ההבי מטאל עם חטיבת הקצב לשעבר של להקת VANILLA PUDGE – הבסיסט טים בוגרט והמתופף כרמין אפיס. בשנה שעברה, המפיק ג'ורג' מרטין איחד בין בק למידלטון לשיתוף הפעולה המוצלח ביותר שלהם, שהפך לאלבום הסולו הנמכר ביותר של בק וביסס את מעמדו בצמרת ההיררכיה של הג'אז-רוק. אך בק רק פיתח רעיונות שאיתם השתעשע במשך שנים.

בתקליט החדש, בק מזמין השוואה ישירה וראויה לג'ון מקלאפלין (איתו יצא לסיבוב הופעות בשנה שעברה), וזאת באמצעות שיתוף הפעולה עם הקלידן לשעבר של MAHAVISHNU ORCHESTRA, יאן האמר ולהקתו. הסינתיסייזר של האמר ממלא את כל החללים, אך האלבום מוקלט טוב יותר ובעל סאונד מלא הרבה יותר מזה של BLOW BY BLOW. תרומתו של מידלטון עדיין חיונית – הקטע היחיד בלחנו, LED BOOTS, פותח את האלבום בקצב הלוהט ביותר בו.

בק אמנם לא כתב שירים לתקליט הזה כדי להתרכז בנגינתו, אך הוא שולט באלבום מבחינה רעיונית. רבים ממעריציו הוותיקים טוענים שהוא "נאלץ" לנגן את המוזיקה הזו, אך בהקשבה מקרוב ניתן לשמוע את כל האש והדמיון שאפיינו כל שלב בקריירה שלו. זהו המימוש של הסגנון שבק חתר אליו במשך שנים, וסוף-סוף הוא אמור להביא לו את ההכרה המגיעה לו".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459