רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-7 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-7 בספטמבר (7.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "ניל יאנג לא סבל את העובדה שניגנתי את הגיטרה המובילה בהרכבים שהיו לנו. דרכתי בטריטוריה שלו" (סטיבן סטילס, במלויד מייקר, בשנת 1972)

התקליט שבו פרנק זאפה החליט לכבוש את המיינסטרים. ב-7 בספטמבר בשנת 1973 יצא תקליט לפרנק זאפה ושמו OVERNITE SENSATION.

התקליט, שהתאפיין בלחנים מפותלים, מילים סאטיריות נושכות ושילוב וירטואוזי של רוק, ג'אז ואלמנטים תזמורתיים, לא רק סימן נקודה מפנה בקריירה של זאפה, אלא גם פתח את שעריו לקהל רחב מאי פעם, והוכיח שגאונות מוזיקלית יכולה להיות גם קליטה ומצליחה מסחרית.

כדי להבין את גודל המהפך, יש לחזור מעט אחורה. לאחר שפירק את להקתו המיתולוגית, "אמהות ההמצאה", בשנת 1969, זאפה נכנס לתקופה של חיפוש והתנסות. הוא השיק שורה של פרויקטי סולו ושיתופי פעולה, אך התקופה שקדמה ל-OVERNITE SENSATION הייתה מאתגרת במיוחד. בדצמבר 1971, במהלך הופעה בלונדון, מעריץ קנאי דחף אותו מהבמה אל בור התזמורת. זאפה ספג פציעות חמורות, כולל ריסוק רגלו וגרונו, פגיעת ראש ופגיעה בעמוד השדרה. הוא רותק לכיסא גלגלים למשך חודשים ארוכים, וקולו, באופן טרגי, הונמך לצמיתות בשליש. בתקופת ההתאוששות המייסרת, הוא התמקד בעבודה על תקליטים מורכבים ואינסטרומנטליים ברובם, בסגנון ג'אז-פיוז'ן, שהיו מיועדים בעיקר למביני עניין.

אך לאחר שחזר לעמוד על רגליו, תרתי משמע, זאפה החליט שהגיע הזמן לשינוי כיוון. הוא ביקש ליצור תקליט שיהיה נגיש יותר, כזה שיוכל לפרוץ את מחסום הרדיו ולהגיע לאוזניים חדשות, מבלי לוותר על החותם האמנותי הבלתי מתפשר שלו. התוצאה הייתה OVERNITE SENSATION, תקליט קצר יותר, קצבי יותר, ועם דגש מחודש על שירה ומילים שנונות. כפי שהסביר זאת ראלף האמפרי, אחד המתופפים שלקחו חלק בהקלטות: "אני מניח שהקונספט של פרנק בתקליט הזה היה לשמור על דברים קצרים ככל האפשר כדי לקבל השמעות ברדיו".

ההקלטות נערכו באולפני BOLIC SOUND, שהיו בבעלותו של לא אחר מאשר המוזיקאי הסוער אייק טרנר. קרבה זו הובילה לאחד שיתופי הפעולה המפתיעים והמסקרנים ביותר בקריירה של זאפה. הוא הצליח לגייס את זמרות הליווי של אייק, ה-IKETTES, ובראשן את טינה טרנר. השילוב בין קולות הנשמה העוצמתיים שלהן לבין ההרמוניות המורכבות והמילים הגסות לעיתים של זאפה, יצר סאונד חדש ומרתק.

אך מאחורי הקלעים התרחשה דרמה קטנה, אנקדוטה עסיסית שחושפת טפח מעולמות האגו והכסף של התעשייה. זאפה סיפר מאוחר יותר: "לא יכולתי לרשום את שמותיהן על גבי העטיפה כי אייק טרנר לא הרשה לי. הוא התעקש שנשלם לבחורות לא יותר מ-25 דולר עבור כל שיר שיעשו, כי זה מה שהוא שילם להן והוא לא רצה שהן יגלו שהתעריף שלהן איתו נמוך ביותר. ולא משנה כמה שעות לקח לי להעסיק אותן, לא הורשיתי לשלם יותר מ-25 דולר. וזה כלל גם את טינה". אלא שהאמת, כפי שהתברר שנים לאחר מכן עם צאתה של קבלה ישנה לאור, הייתה שונה במקצת ומחמיאה יותר לזאפה. הוא לא שילם להן 25 דולר לשיר, אלא 25 דולר לשעה, סכום מכובד בהרבה באותם ימים.

עם צאתו, התקליט זכה לביקורות מעורבות, כצפוי מיצירה של אמן כה שנוי במחלוקת. המבקר ממגזין רולינג סטון התייחס לשינוי הסגנוני: "שנה חלפה מאז צאת התקליט JUST ANOTHER BAND FROM LA, וחיכיתי לתקליט החדש בהתרשמות שהתפוקה של זאפה, למרות שהייתה צפויה, משתכללת. אבל התקליט הזה משוחרר מאותם רפרנסים שהיו הופכים את התקליט שהזכרתי בהתחלה לבלתי מובן למי שלא בילה זמן בעיר לוס אנג'לס". המבקר ציין לטובה את הנגישות, אך גם התלונן על היעדרם של חברי להקת "הצבים" לשעבר וטען שהנושאים הקבועים של זאפה, כמו לעג ל"היפים טיפשים", נראים לפתע מיושנים.

המבקר אף הרחיק לכת והשווה את זאפה לסופר הנרי מילר, בטענה ששניהם חולקים "חזון של סקס כמעופש, מטומטם ומצחיק", והוסיף שכמו שמילר המזדקן פחות מזעזע, כך גם זאפה. הוא סיכם בביקורת על השיר "דיינה מו האם", וטען שזאפה לא הלך פה על כל הקופה.

אך בעוד המבקרים התלבטו, הקהל הצביע ברגליים. OVERNITE SENSATION הפך להצלחה מסחרית גדולה, טיפס למקום ה-32 המכובד במצעד המכירות של הבילבורד האמריקאי והעניק לזאפה את תקליט הזהב הראשון שלו. שירים כמו "מונטנה", פנטזיה קומית על גידול חוט דנטלי, I'M THE SLIME, ביקורת ארסית על תעשיית הטלוויזיה, וכמובן "דיינה מו האם" השערורייתי, הפכו לקלאסיקות המזוהות עמו. התקליט הזה פתח תקופה חדשה, פורה ומצליחה במיוחד ביצירתו של זאפה, והוכיח שהוא יכול לנוע בחופשיות בין המורכב לפופולרי, בין הניהיליזם להומור, ולהישאר תמיד, ובאופן בלתי מתפשר, פרנק זאפה.

היום בו המוסיקה נולדה. ב-7 בספטמבר בשנת 1936 נולד באדי הולי - מחלוצי מוזיקת הרוק'נ'רול ודמות טרגית.

ביום זה, בעיירה השקטה לאבוק, טקסס, נולד צ'ארלס הרדין הולי, מי שעתיד היה לשנות את פני המוזיקה הפופולרית לנצח תחת השם באדי הולי. אלמלא אותו יום, סביר להניח שעולם הרוק'נ'רול כפי שאנחנו מכירים אותו היה נשמע שטוח יותר, משעמם יותר, ובעיקר – חסר את אותו קסם מהפכני שהביא עמו הולי במשקפיו העבים ובגיטרת הפנדר סטראטוקסטר שלו.

הולי, שהיה אחד מאדריכלי הסאונד של הרוק'נ'רול המוקדם, לא בזבז זמן. בקריירה קצרה באופן טראגי, שארכה פחות משנתיים, הוא הספיק להקליט שורה ארוכה של להיטים שהפכו לאבני דרך. אחד הגדולים והזכורים שבהם, PEGGY SUE, הוא דוגמה מושלמת לאופן שבו צירוף מקרים, כישרון מתפרץ וקצת לחץ בחדר ההקלטות, יכולים להוליד קלאסיקה על-זמנית.

הסיפור של PEGGY SUE מתחיל בכלל עם שם אחר לגמרי. הולי, שכתב את הלחן והמילים, קרא לשיר במקור CINDY LOU, על שם אחייניתו הצעירה. השיר היה נחמד, קליט, אבל חסר את הניצוץ הזה שהופך שיר טוב לשיר נהדר. כאן נכנס לתמונה ג'רי אליסון, המתופף הכריזמטי של להקת הליווי של הולי, הקריקטס. אליסון היה שקוע באותה תקופה עד מעל לראשים במערכת יחסים סוערת עם בחורה בשם פגי סו ג'רון. בניסיון נואש (ומבריק, כפי שהתברר) להרשים אותה ולזכות בליבה, הוא פנה אל חברו הטוב הולי עם הצעה שלא ניתן לסרב לה: "שמע, באדי, מה דעתך שנשנה את השם ל-PEGGY SUE?".

הולי, שהיה ידוע בנדיבותו ובחברותו הטובה, הסכים מיד. הוא הבין שהשינוי הקטן הזה יכול להעניק לשיר מטען רגשי ואותנטיות. המהלך של אליסון, אגב, עבד. הוא ופגי סו אכן נישאו בשנת 1958, אם כי סיפור האהבה שלהם הסתיים בגירושין כעבור תשע שנים. אך השם PEGGY SUE נשאר חקוק לנצח בדפי ההיסטוריה.

ההקלטה עצמה הייתה סיפור בפני עצמו, שהמחיש את החדשנות של הולי וחבריו. באופן יוצא דופן לתקופה, PEGGY SUE שוחרר כסינגל של באדי הולי כאמן סולו, ולא תחת השם של הלהקה. הדבר נבע מהסדר עסקי מורכב שהיה לו עם חברת התקליטים הגדולה DECCA. תחת המטריה של DECCA, פעלו שתי חברות בת: ברונסוויק, שהוציאה את התקליטים של באדי הולי והקריקטס, וקורל רקורדס, שיועדה להוצאות הסולו של הולי. כך, אותו חומר בדיוק יכול היה לצאת לשוק תחת שמות שונים ולהגדיל את הנוכחות של הולי במצעדים.

אך באולפן ההקלטות בניו מקסיקו, העניינים לא התנהלו חלק. ג'רי אליסון, למרות היותו מתופף מוכשר, התקשה למצוא את המקצב הנכון. הוא ניסה שוב ושוב, טייק אחר טייק, אך לא הצליח לשמור על הקצב שנדרש במקור, שהיה מעין צ'ה-צ'ה-צ'ה מהיר. טכנאי ההקלטה, ששמו נורמן פטי, החל לאבד את סבלנותו. בשלב מסוים, הוא ניגש למיקרופון בחדר הבקרה ואמר לאליסון בקול רם וברור, במשפט שהפך מאז לחלק מהפולקלור של הרוק: "ג'רי, אם לא תצליח בטייק הבא, אנחנו מחזירים את שם השיר ל-CINDY LOU".

האיום, בין אם נאמר בהומור או ברצינות תהומית, עשה את שלו. אליסון, שחשש לאבד את המחווה הרומנטית שלו, ביקש כמה דקות להתאמן. ברגע של הברקה, הוחלט לזנוח את מקצב הצ'ה-צ'ה-צ'ה ולעבור למקצב פאראדידל - תבנית תיפוף מורכבת ומתגלגלת שהייתה מוכרת לו היטב. המקצב החדש וההיפנוטי הזה שינה את כל האופי של השיר. בתגובה מיידית, הולי שינה את נגינת הגיטרה שלו כדי שתתאים לקצב הדוהר והעצבני, וכך, ממש שם באולפן, נולד הסאונד הייחודי והבלתי נשכח של PEGGY SUE. הסאונד הזה, עם התיפוף הדומיננטי והגיטרה החדה, היה פורץ דרך והשפיע על אינספור מוזיקאים בעשורים שבאו לאחר מכן.

באדי הולי, יחד עם הקריקטס, המשיכו ליצור ולהופיע בקצב מסחרר, אך הקריירה המטאורית נקטעה באחת ב-3 בפברואר 1959. הולי, יחד עם המוזיקאים ריצ'י ואלנס וג'יי.פי "הביג בופר" ריצ'רדסון, נהרגו בהתרסקות מטוס קל באיווה, באירוע שזכה בהמשך לכינוי "היום שבו מתה המוזיקה". הוא היה בן 22 בלבד. אך המוזיקה שלו, כפי שהוכיח PEGGY SUE, מעולם לא מתה. היא ממשיכה לחיות, להדהד, ולהזכיר לנו איך בחור צעיר מטקסס, עם משקפיים וגיטרה, שינה את העולם. לגמרי.

הלילה שבו הרעם נולד. ב-7 בספטמבר בשנת 1968 הופיעה לד זפלין בפעם הראשונה. זה היה במועדון TEEN CLUB שב-GLADSAXE, בדנמרק.

טוב, זו לא בדיוק הייתה לד זפלין, כי באותו ערב היא הייתה עדיין תחת השם היארדבירדס ושמה אף נכתב בטעות בפוסטרים כ- YARD BIRDS (במקום YARDBIRDS). להקות נוספות שהופיעו שם באותו ערב היו FOURWAYS ו- BODIES.

צלם מקומי ושמו יורגן אנגל הפך להיות הראשון שהנציח את ארבעת החברים שעלו לראשונה יחד על במה. הוא סיפר: ,לא הייתה ממש תאורה על הבמה. לכן נאלצתי להשתמש בפלאש. השתמשתי אז במצלמה של אמי וחיברתי לה את הפלאש של אבי. בתחילה ממש התאכזבתי מהלהקה שעלתה לבמה. אלו לא היו היארדבירדס שציפיתי לראות. ראיתי את היארדבירדס בעבר וממש רציתי לראותם שוב - והנה עולים לבמה חבר אחד בלהקה ההיא ועוד שלושה שממש לא זיהיתי. האכזבה שלי התפוגגה מהרגע בו הם התחילו לנגן".

השיר הראשון שהם ניגנו היה TRAIN KEPT A ROLLIN. פיטר גראנט, מנהל הלהקה, סיפר על אותה הופעה: "עמדתי בצד הבמה והיה לי ברור שיש כימיה מיוחדת בין הארבעה. היינו עדיין ירוקים אבל זו הייתה התחלה טובה".

ג'ימי פייג': "הם לא מריעים שם בטירוף מדי. באמת פחדנו, כי היו לנו רק כחמש עשרה שעות להתאמן ביחד. זה היה סוג של מופע ניסיוני לראות אם אנחנו טובים. כולנו הסכמנו שאין טעם לשמור על השם היארדבירדס החדשים, אז כשחזרנו מסקנדינביה החלטנו לשנות את השם של הלהקה. זו הייתה התחלה חדשה עבור כולנו".

רוברט פלאנט: "לא הרווחנו כסף בסיבוב ההופעות הראשון. שום דבר. ג'ימי (פייג') הכניס לעניין כל אגורה שהוא קיבל מהיארדבירדס וזה לא היה הרבה. בסקנדינביה היינו די ירוקים; אלו היו ימים מוקדמים מאוד והיינו על קצות האצבעות אחד עם השני. לא הייתה לנו חצי מהפזיזות שהפכה עבורי לכל השמחה של לד זפלין. זו הייתה התחלה מהוססת".

בנט לארסן, כתב המוזיקה של המגזין המקומי, העניק את הביקורת הזו בזמנו: הקבוצה האנגלית, יארדבירדס, נתנו את הכל. הביצועים שלהם והמוזיקה שלהם היו ללא רבב, והמוזיקה המשיכה לצלצל יפה באוזניים במשך זמן מה לאחר שהמסך הורד לאחר הופעתם. הרשו לי במיוחד לשבח את ג'ימי פייג' שעשה עבודה מצוינת עם שלושת הגברים החדשים. הם באמת הצליחו ובפרט סולו הגיטרה של ג'ימי פייג' יצר מחיאות כפיים אדירות. לכן אנו יכולים להסיק שהיארדבירדס החדשים טובים לפחות כמו הישנים".

ב-7 בספטמבר בשנת 1976, אקס-ביטלס אחד חגג ואקס-ביטלס אחר היה רחוק מלחגוג.

זה יום בו הגורל זימן לשניים מחברי הלהקה המפורסמת בעולם אירועים הפוכים בתכלית. בעוד שבצד אחד של האוקיינוס האטלנטי נפתחו בקבוקי השמפניה בחגיגה מפוארת שכולה הוקרה לעבר, בצד השני נחבטו פטישי בית המשפט בפסיקה דרמטית שקבעה כי ההווה המוזיקלי אינו מקורי כפי שחשבו. זה היה יום של ניגודים קוטביים עבור פול מקרטני וג'ורג' האריסון, יום שהוכיח שגם אחרי פירוק החיפושיות, הדרמה ממשיכה לרדוף אותם.

נתחיל עם החגיגה, או ליתר דיוק, עם המהלך העסקי המבריק שהוביל אליה. פול מקרטני, האיש שמאחורי כמה מהמלודיות הגדולות בהיסטוריה, החליט להשקיע את כספו לא בנדל"ן או במניות, אלא במה שהוא מבין בו יותר מכל: שירים. הוא רכש את הזכויות לקטלוג המוזיקה של אחד מגיבורי ילדותו, החלוץ האמריקאי קצר הימים אך רב ההשפעה, באדי הולי. עבור מקרטני, זו הייתה סגירת מעגל מרגשת. הלהקה שלו ושל חבריו נקראה הרי החיפושיות כמחווה ישירה ללהקת הליווי של הולי, הקריקטס.

כדי לחגוג את הרכישה ואת יום הולדתו ה-40 של הולי, לו היה נשאר בחיים, יזם מקרטני הפקה גרנדיוזית – "שבוע באדי הולי" בלונדון. אירוע הפתיחה היה ארוחת צהריים יוקרתית ונוצצת במיוחד, כזו שרק כוכב רוק בסדר הגודל של מקרטני יכול לארגן. רשימת האורחים נראתה כמו היכל התהילה של המוזיקה בהתהוות: אלטון ג'ון הגיע במלוא הדרו, כל חברי להקת קווין שהיו בשיא תהילתם, רוג'ר דאלטרי מלהקת המי, סטיב הארלי, חברי להקת 10cc, ואפילו הגיטריסט אריק קלפטון, שהגיע יחד עם פאטי בויד, אשתו לשעבר של לא אחר מאשר ג'ורג' האריסון.

אורח הכבוד, שהוטס במיוחד מטקסס, היה נורמן פטי, האמרגן והמפיק המקורי של הולי, האיש שגילה אותו ועזר לעצב את צלילו הייחודי. פטי, נרגש מהמעמד, נשא נאום שריגש את כל הנוכחים. בסיומו, הוא שלף מתנה אישית ויוצאת דופן עבור מקרטני: זוג חפתים. אך לא היו אלה חפתים רגילים. היו אלה החפתים המקוריים של באדי הולי, אותם ענד, לטענתו, במהלך אותה טיסה גורלית וטרגית בפברואר 1959, היום בו המוזיקה מתה. המחווה הסנטימנטלית הזו הותירה את מקרטני ואת שאר האורחים המומים ונרגשים עמוקות.

אך בזמן שמקרטני חגג את מורשתו של גיבור מוזיקלי, חברו לשעבר ללהקה, ג'ורג' האריסון, היה שרוי באווירה שונה לחלוטין. באותו היום ממש, פסק בית המשפט בניו יורק פסיקה שזעזעה את עולמו. האריסון נמצא אשם בפלגיאט מוזיקלי תת-הכרתי, בלהיט הסולו הענק שלו, MY SWEET LORD, מתוך האלבום המשולש והמצליח ALL THINGS MUST PASS.

התביעה הוגשה על ידי חברת התקליטים שהחזיקה בזכויות לשיר HE'S SO FINE, להיט משנת 1963 של להקת הבנות השיפונס. הדמיון בין שני השירים היה בולט, במיוחד במבנה המלודי של הבתים. האריסון טען לאורך כל הדרך כי הדמיון מקרי לחלוטין ושההשראה לשיר הגיעה בכלל מהשיר הגוספל OH HAPPY DAY.

השופט, ריצ'רד אוון, שהיה בעל ידע מוזיקלי, האמין להאריסון כי לא העתיק את השיר במודע. עם זאת, הוא קבע מושג משפטי חדשני בזמנו: "גניבה תת-מודעת". בפסק הדין המפורט, קבע השופט כי האריסון, שבוודאי שמע את להיט העבר של השיפונס אינספור פעמים ברדיו, ספג את המלודיה אל תת המודע שלו, והיא צפה ועלתה מחדש בעת שהלחין את שירו שלו. "האם האריסון השתמש במכוון במוזיקה של HE'S SO FINE? אינני מאמין שעשה זאת במכוון", כתב השופט, "אף על פי כן, ברור כי MY SWEET LORD הוא אותו השיר בדיוק כמו HE'S SO FINE, רק עם מילים אחרות".

עבור האריסון, הגיטריסט השקט והרוחני, פסק הדין היה מכה קשה. הוא לא היה מוכן לוותר בקלות. הפרשה המשפטית המתישה לא הסתיימה באותו יום והדיון הבא בנוגע לגובה הפיצויים נקבע ל-8 בנובמבר. המאבק המשפטי הזה עוד יימשך שנים ארוכות ויעלה להאריסון הון, אך גם יניב ממנו שיר תגובה הומוריסטי בשם THIS SONG.

איש הפאנק שלא מרחם על הבמה! ב-7 בספטמבר בשנת 1978 הופיע סיד וישס, לשעבר בסיסט הסקס פיסטולס, במועדון MAX'S KANSAS CITY.

ביום זה, הבמה הקטנה, במועדון הלילה הזה בניו יורק, הייתה עדה לאחד הלילות הידועים יותר לשמצה. סיד וישס, הבסיסט השערורייתי והכאוטי של הסקס פיסטולס, היה אמור לבצע הופעת סולו שתירשם בהיסטוריה של הפאנק-רוק. האווירה הייתה טעונה בציפייה. זה לא היה סתם עוד מופע; זה היה רגע שבו הדמות הידועה לשמצה של הפאנק תפסה את מרכז הבמה במקום שכבר הפך לקרקע מקודשת לסצנת המחתרת.

המקום הזה, הממוקם בפארק אווניו דרום, לא היה זר לכאוס. הוא נוסד בשנת 1965 ואירח אמנים רבים, החל ממחתרת הקטיפה ועד פטי סמית', ושימש מקום של כבוד למוסיקאים בניו יורק. עד 1978, הפאנק רוק הפך לכוח הדומיננטי וסיד וישס התאים באופן מושלם לקהל הלקוחות שם. למרות התפרקותה של הסקס פיסטולס, סיד צבר קהל עוקבים שהיה להוט לראות מה הוא יעשה לבדו.

ובכן, הוא ניסה להמציא את עצמו מחדש כפרונטמן. ההופעה הייתה אחד ממיזמי הסולו המוקדמים ביותר שלו לאחר פירוק הסקס פיסטולס, והציפיות היו, באופן פרדוקסלי, גבוהות ונמוכות כאחד. מעטים ציפו לברק מוסיקלי. הציפייה הייתה יותר לקרקס של כאוס. וסיד לא איכזב - הוא היה שיכור, התנודד ודיבר על הבמה, ולעתים קרובות איבד את מקומו בשירים. השירה שלו הייתה צעקה לא קלה והקהל, שילוב של נאמני פאנק, צופים סקרנים ואנשי רוק, הגיב בהערצה לצד תמיהה. זו הייתה אחת מההופעות האחרונות של סיד וישס. תוך חודש הוא ייעצר על רצח חברתו, ננסי, במלון צ'לסי.

הנה מה שנכתב בזמנו בביקורת על ההופעה ברולינג סטון: "זו הייתה מציאות מגוחכת מאד של סיד וישס. להקת החימום TRACKX, פתחה את הערב וכיוונה את האווירה הנכונה - "אנחנו צריכים שיתוף פעולה מהקהל", התלוננה זמרת הלהקה שבאה ממזרח אסיה בעוד חבריה הפגינו מוזיקליות מרושלת ביותר.

"פרל הארבור הסתיים!", צעק לעברה מישהו מהקהל. אין כמו הערה גזענית שתגרום לך לשכוח שקית' מון כבר נמצא בנתיחה לאחר המוות ושמגפת הלגיונרים פרצה כמה בלוקים מכאן. ההעלבות הפכו כה קשות כלפי הזמרת שהלהקה ביצעה את שירה האחרון מאחורי וילון סגור. זו הייתה סצנה אכזרית אבל משעשעת בהתאם. זה מזכיר לי מדוע אני אוהב מוזיקה בערב טוב. כי בחברה מרקיבה בתוך ארון מתים תוצרת עצמית שנבנה משקרים ואופוריה - ברוק'נ'רול יש עדיין מקום לאמת.

אז הקהל היה חצוף מאד כשסיד וישס עלה לבמה. מאחוריו המתופף ג'רי נולאן והבסיסט ארתור קיין, שניהם מלהקת הניו יורק דולס. לצידם היה זה מיק ג'ונס מהקלאש וסטיב דיור. וישס היה לבוש בשחור ועם שרשראות. הפעם חזהו לא היה פצוע וידיו לא כוסו בתחבושות. ההופעה שלו ארכה 35 דקות והיה בה ביצוע לשיר SEARCH AND DESTROY של איגי והסטוג'ס. גם השיר MY WAY (התקליטון החדש שלו) בוצע. לעיתים תהיתי מי הקהל ומי הזמר בהופעה הזו.

אם סיד וישס לא היה מי שהוא, הקהל היה מגיב לו באותו אופן שעשה ללהקת החימום. וישס תמיד התהדר בחוסר כשרונו. מי שרצה תנועות בימתיות, הוא קיבל אותן ממיק ג'ונס, שסיפק ריצות וזיעה. את ההדרן עשה וישס עם השיר BABY TAKE A CHANCE WITH ME, כשהוא שר את המילים מדף. הקהל הריע המון זמן לאחר רדתו מהבמה. זו הייתה הצצה קטנה לפארסה הגרנדיוזית של הסקס פיסטולס".

ב-7 בספטמבר בשנת 1973 הופיעו אריק איינשטיין, שלום חנוך והצ'רצ'ילים החדשים שתי הופעות באולם בת דור בתל אביב. הראשונה בשעה 21:30 והשנייה בחצות. באותו יום הופיעה להקת כוורת בקולנוע הדר בגבעתיים. כמו כן, שלמה גרוניך הופיע עם הגיטריסט יוסי פיאמנטה במועדון התיאטרון (רחוב מנדלי בתל אביב). בינתיים - קצת רחוק יותר - הופיעו שלמה ארצי וחנן יובל בחוף גלי גיל בטבריה. לצדם הופיעה להקת השחפים.

המהפך האלקטרוני והמסוכן של ג'ת'רו טול!. ב-7 בספטמבר בשנת 1984, יצא תקליט חדש ללהקת ג'ת'רו טול. שמו הוא UNDER WRAPS ולהרבה מעריצים היה קשה לעכל את הצליל.

עבור המעריצים הוותיקים, הרגע שבו המחט נגעה בחריצים הראשונים של התקליט היה לא פחות מהלם תרבותי. איפה גיטרות העץ החמות? איפה התופים האורגניים והנושמים? במקומם, קיבל הקהל צליל מסונתז עד כאב, מקצבים קרים של מכונת תופים, ואווירה כללית שנראתה כאילו נלקחה ישירות מאולפן הקלטות של להקת סינת'-פופ אופנתית. כן, קראתם נכון – לא היה מתופף בשר ודם בתקליט הזה, אלא מכונת תופים מתוכנתת, מהלך שכמעט נחשב לחילול הקודש עבור להקה בסדר הגודל של ג'ת'רו טול.

התקליט הזה לא צץ משום מקום. הוא היה שיאו של תהליך שהחל בתקליטם הקודם, בו שולבו סינטיסייזרים, אך כאן, ב-UNDER WRAPS, הלהקה קפצה ראש לתוך הבריכה האלקטרונית של האייטיז בלי לבדוק את טמפרטורת המים. התוצאה הייתה אחד הפריטים השנויים ביותר במחלוקת בקטלוג העשיר של הלהקה, נקודת מפנה שגרמה לרבים לתהות האם איאן אנדרסון, מנהיג הלהקה הכריזמטי, איבד את דרכו בניסיון נואש להישאר רלוונטי.

באופן חריג, אנדרסון, שתמיד היה הכותב והמלחין הראשי, החליט לפתוח את תהליך היצירה לחברים אחרים בלהקה, בעיקר לקלידן פיטר-ג'ון וטיס. אנדרסון, המאסטר המוכר בטוויית תקליטי קונספט מורכבים ורבי רבדים, כמו ביצירות המופת המוקדמות, מצא את עצמו בעולם חדש. הוא נותר אותו אנדרסון ציני ואינטליגנטי, אך הנוף המוזיקלי סביבו השתנה ללא היכר. הטכנולוגיה של 1984, עם הצלילים הדיגיטליים וההפקות המלוטשות שלה, פשוט לא התיישבה באופן טבעי על השלד הפולקי-רוקי של הלהקה.

החוויה למאזין הוותיק הייתה מטלטלת. כבר עם צלילי הפתיחה של השיר הראשון, LAP OF LUXURY, נשמעה אזעקה באוזניים. מה קורה פה? האם ג'ת'רו טול מנסים להתחרות בדוראן דוראן על מקום בשידורי ה-MTV? רק הבזקי החליל המוכרים של אנדרסון, שפרצו מבעד לחומת הסינטיסייזרים, הזכירו למאזין במי מדובר. אפילו שירתו של אנדרסון נשמעה לעיתים מאולצת, כאילו הוא מנסה להתאים את עצמו בכוח לחליפה אופנתית שכלל אינה במידתו.

התחושה המוזרה המשיכה גם בשיר הנושא, UNDER WRAPS, שהיה עמוס בכל האפקטים והקלישאות האלקטרוניות שאפיינו את התקופה. המצב המשיך להיות מביך בשירים כמו PAPARAZZI ו-APOGEE, שהדגישו עד כמה אנדרסון ולהקתו לא התאימו לאופנה החולפת של 1984. אך למרבה המזל, בצדו השני של התקליט הסתתרה פנינה קטנה, גרסה אקוסטית בשם UNDER WRAPS 2. השיר הזה היה כמו משב רוח רענן של העבר, עם הניחוח המוכר והאהוב של הלהקה, והוכיח שהקסם הישן עדיין שם, קבור תחת שכבות של פלסטיק וצלילים ממוחשבים.

מבקרים ומעריצים רבים לא ידעו איך לעכל את המהפך. חלקם ראו בו בגידה של ממש בשורשים ובצליל הייחודי של הלהקה. היעדרו הכמעט מוחלט של צליל הגיטרה העוצמתי של הגיטריסט מרטין באר, שהוחלף במקצבים סינתטיים, הוביל לטענות שהלהקה איבדה את זהותה. עם זאת, היו גם כאלה שהעריכו את האומץ והניסיון להתפתח ולא לקפוא על השמרים.

מבחינה מסחרית, התקליט לא שיחזר את ההצלחות הגדולות מהעבר, במיוחד בארצות הברית, אך בכל זאת זכה להצלחה מתונה והגיע למקום ה-18 המכובד במצעד המכירות הבריטי. אלא שהמחיר האמיתי של הניסוי האלקטרוני הזה היה כבד בהרבה. סיבוב ההופעות שנועד לקדם את התקליט התגלה כהרסני עבור איאן אנדרסון. השירה מעל הסאונד האלקטרוני הרועש והנוקשה, ללא הגמישות של מתופף אנושי, אילצה אותו למתוח את מיתרי הקול שלו עד קצה גבול היכולת. התוצאה הייתה נזק חמור לגרונו, פציעה שאילצה את הלהקה לצאת להפסקה של שלוש שנים ושינתה את קולו של אנדרסון לנצח.

בדיעבד, רבים מהמעריצים שזעמו בזמן אמת, יכולים להביט לאחור ולנשום לרווחה. איאן אנדרסון למד את הלקח, ולאחר ההתאוששות חזר למחוזות מוזיקליים מוכרים וטבעיים לו יותר. התקליט UNDER WRAPS נותר צלקת מעניינת ופרק חיוני בסיפורה של הלהקה; תזכורת נועזת, אם כי כואבת, לכך שגם הגיבורים הגדולים ביותר יכולים לפעמים ללכת לאיבוד בערפל האופנה.

להקת המי איבדה מתופף. ב-7 בספטמבר בשנת 1978 מת אחד המתופפים המופרעים ביותר בעולם הרוק - קית' מון. או כפי שהוא כונה באנגלית; MOON THE LOON.

כינויו המוכר, MOON THE LOON (מון המשוגע), לא היה הגזמה. הוא היה התגלמות חיה של רוח הרוק הבלתי מרוסנת. בעוד שמוזיקאים רבים אחרים פלירטטו עם הצד הפרוע של החיים, מון זינק לתוכו בשתי רגליים, עם בקבוק שמפניה ביד אחת וחומר נפץ מאולתר ביד השנייה. על עטיפת תקליטה האחרון של להקת המי שיצא באותה שנה, WHO ARE YOU, צולם מון כשהוא יושב הפוך על כיסא, שעליו מתנוסס הכיתוב NOT TO BE TAKEN AWAY. אך באופן טרגי, הנבואה המרירה הזו התעלמה מהמציאות, והאיש שהיה כולו אנרגיה מתפרצת אכן נלקח, ובטרם עת.

"אנשים אומרים שאני משוגע", אמר פעם, "כנראה שאני באמת כזה. אבל אני חי את החיים ואני חי את הפנטזיות שלי. כך אני מגשים את כל מה שאני רוצה". ואכן, הוא הגשים. הפנטזיות שלו, לעומת זאת, כללו לרוב הרס רכוש בקנה מידה מרהיב. בתי מלון ברחבי העולם רעדו מפניו. כבר בחגיגות יום הולדתו ה-21, הוא החליט שהדרך הראויה ביותר לסיים את המסיבה היא לנהוג במכונית לינקולן קונטיננטל ישירות לתוך בריכת השחייה של מלון הולידיי אין במישיגן. התקרית הזו, שהפכה לאחד מסיפורי הפולקלור הגדולים של הרוק, עלתה לו וללהקה קנסות אדירים והובילה להחרמתם לצמיתות מרשת המלונות.

אך זו הייתה רק ההתחלה. מעשי הקונדס שלו היו יצירתיים לא פחות מתיפופו. הוא היה ידוע כמי שמדביק את כל הריהוט בחדר המלון לתקרה, משליך טלוויזיות מחלונות קומות גבוהות כאילו היו פריזבי, ומפתח תחביב מסוכן במיוחד: פיצוץ אסלות באמצעות חומרי נפץ רבי עוצמה. הרעש היה מחריד, הנזק לצנרת היה עצום, והצחוק המתגלגל שלו היה מדבק. באחד המקרים, כשמנהל מלון בניו יורק החליט להעניש אותו על התנהגותו וניתק את החשמל בחדרו, מון לא נשאר חייב. הוא פשוט גרר את כל תכולת החדר, כולל המיטה, המקרר והספות, אל תוך המסדרון, עיצב אותו מחדש כסלון מפואר, ואז דאג לנתק את החשמל למעלית הראשית של המלון. כשהמנהל והאורחים הזועמים הגיעו, הם מצאו אותו שוכב בנינוחות על הספה ודורש בתוקף שיחזירו לו את החשמל.

אורח חייו היה קיצוני בכל מובן. כשהוא שתה אלכוהול, זה היה נהר. כשנטל סמים, הוא מעולם לא שאל מה הם מכילים. היד נשלחה לפה, והכדורים נשטפו מטה עם המשקה הקרוב ביותר. באופן אירוני ומצמרר, מותו נגרם דווקא מניסיונו הכן, אולי הראשון בחייו, לעשות סדר בבלאגן.

בשבועות האחרונים לחייו, מון החל טיפול גמילה מאלכוהול. רופאו רשם לו תרופה בשם HEMINEVRIN, שנועדה להקל על תסמיני הגמילה הקשים. הבעיה הייתה שמון, איש שלקח הכל עד הקצה, התייחס להוראות המינון כהמלצה בלבד. הוא היה משוכנע שכדי שהתרופה תעבוד, הוא חייב לקחת כמות גדולה בהרבה מהמותר. חבריו סיפרו כי בתקופה זו הוא נראה מאושר ונינוח מתמיד, מלא בתקווה לעתיד נקי יותר. זו הסיבה שמותו, אף שלא היה מפתיע לחלוטין בהתחשב באורח חייו, הכה את כולם בהלם מוחלט. כפי שאמר חברו, אליס קופר: "הוא תמיד רצה להפוך זמן טוב לזמן נהדר. לא הופתעתי כשג'ים מוריסון או ג'ניס ג'ופלין מתו. אבל הופתעתי מאד כשקית' מון מת, כי לא הייתה לו משאלת מוות. הוא יותר מדי נהנה מהחיים".

הלילה האחרון בחייו החל באירוע חגיגי. הוא וחברתו, אנט וולטר-לאקס, היו אורחיו של פול מקרטני בפרמיירה חגיגית לסרט על חייו של באדי הולי, THE BUDDY HOLLY STORY. האירוע נערך במסעדת פפרמינט פארק בלונדון, ומון, שנראה במצב רוח מרומם, הצטלם מחובק עם פול ולינדה מקרטני. באופן מצמרר, באותו תא במסעדה ישב איתם גם קני ג'ונס, המתופף שלימים יתפוס את מקומו בלהקה.

לאחר ארוחת הערב, עברה החבורה להקרנת הסרט. כעבור כ-45 דקות, מון חש עייפות והשניים חזרו לדירתם. הייתה זו דירה עם היסטוריה משלה: מון שכר אותה מחברו, הזמר הארי נילסון, ובדיוק באותו חדר שינה, ארבע שנים קודם לכן, מתה הזמרת מאמה קאס מלהקת האמהות והאבות. לאחר שאכלו סטייק במיטתם וצפו בסרט, מון נטל כדור שינה ונרדם.

הוא התעורר בשבע וחצי בבוקר למחרת, רק כדי לאכול שוב, ומיד חזר לישון. אנט, שהוטרדה מנחירותיו הרועמות, עברה לישון בחדר האורחים. כשהתעוררה בשעה שלוש וארבעים אחר הצהריים, היא מצאה אותו ללא נשימה. ניסיונות ההחייאה הנואשים שלה עלו בתוהו. רופאו האישי, שהוזעק למקום, נאלץ לקבוע את מותו.

בדיקת הנתיחה שלאחר המוות גילתה בדמו 32 כדורי HEMINEVRIN. רק שישה מהם הספיקו להתמוסס ולגרום למותו ממנת יתר, שהשביתה את מערכת העצבים המרכזית שלו. ד"ר מקס גלאט, מומחה בכיר לטיפול באלכוהוליזם, טען בזמנו כי רישום התרופה המסוכנת הזו למטופל כמו מון, שלא היה תחת השגחה צמודה בבית חולים, היה טעות קריטית. "התרופה הזו מתאימה לטיפול של ימים ספורים בלבד, ורק לחולים המרותקים למיטתם", הסביר.

הבשורה הכתה גלים בעולם המוזיקה. חברי המי הנותרים, פיט טאונסנד, רוג'ר דלטרי וג'ון אנטוויסל, התכנסו לפגישת חירום. זמן קצר לאחר מכן, פרסם טאונסנד הצהרה קורעת לב לעיתונות: "איבדנו את הקומיקאי הגדול שלנו, המלודרמטיסט הנעלה שלנו. איש, שמלבד היותו המתופף הכי ספונטני בעולם הרוק, היה מסוגל להצית את עצמו באש רק כדי לראות את הקהל צוחק. אהבנו אותו ועכשיו הוא נעלם".

טקס שריפת גופתו, שנערך ב-13 בספטמבר, היה אירוע שקט באופן אירוני. צמרת הרוק הבריטי הגיעה לחלוק כבוד אחרון: צ'ארלי ווטס וביל וויימן מהרולינג סטונס, אריק קלפטון, וחברי להקות כמו לד זפלין ופליטווד מאק שלחו זרים. שני זרים בלטו במיוחד ושיקפו את רוחו הייחודית של מון. רוג'ר דלטרי הביא זר פרחים בצורת מכשיר טלוויזיה עם מסך מנופץ, שמתוכו מבצבץ בקבוק שמפניה. השחקן אוליבר ריד, שותפו הנאמן של מון למסעות השתייה וזה שכיכב גם בסרט "טומי", שלח זר עם פתק: "מצטער קית', ניאלץ לדחות את ארוחת הערב לתאריך אחר".

חברי הלהקה היו שבורים אך נחושים להמשיך. "אין איש שיכול להחליף את קית' מון", אמר טאונסנד, "אבל אנחנו נחושים להמשיך כלהקה". דלטרי הוסיף: "זו סופה של תקופה. הוא היה המתופף המקורי ביותר ברוק". למרות האבל, הם הודו כי סגנונו הדומיננטי והבלתי צפוי הגביל אותם לעיתים מבחינה מוזיקלית.

את מקומו של מון מאחורי מערכת התופים תפס לבסוף קני ג'ונס. אך כפי שניסח זאת אחד המבקרים, זה היה כמו להרכיב גלגל של אופניים על מכונית מרוץ. הטירוף, הגאונות והכאוס המבוקר שהיו קית' מון, נעלמו לבלי שוב. העולם נותר עם תקליטיו, ועם השקט המחריש שהותיר אחריו המתופף הרועש ביותר בהיסטוריה.

ב-7 בספטמבר בשנת 1953, נולדה כריסי היינד מהפריטנדרס. אז הנה על אחד מלהיטיה עם אותה להקה - BRASS IN MY POCKET, שיצא בשנת 1979.

השיר נכתב על ידי היינד והגיטריסט ג'יימס האנימן-סקוט. היא סיפרה: "זה סוג של שיר פופ קל משקל, אין בו שום דבר כבד. זה בנוסח הבחור שמרגיש מאוד חסר ביטחון, לא למשוך בחורה אלא, נגיד, מנסה להתקבל על ידי החבר'ה בפאב".

שם השיר נוצר לאחר ההופעה הראשונה של הפריטנדרס בבריטניה, כשהם היו בחדר ההלבשה המשותף עם להקת THE STRANGEWAYS אותה חיממו. כריסי היינד רצתה לדעת של מי המכנסיים שנחו על משענת הכיסא. אחת מהלהקה ההיא אמרה: "אני אקח אותם אם יש כסף (BRASS) בכיסים". אז היינד למדה ש-BRASS הוא מונח סלנג צפוני לכסף. היא התאהבה בזה וקיבלה השראה לכתוב את השיר ומנקודת מבט של בחור.

זה היה להיט הפריצה מהאלבום הראשון של הלהקה, שהגיע למקום הראשון בבריטניה. באמריקה לקח זמן עד שהבחינו בלהקה. מסתבר שכריסי היינד לא אהבה את השיר הזה כשהוקלט ותיעבה אותו אף יותר כשהפך ללהיט ענק בבריטניה. "שנאתי את זה! למען האמת התאכזבתי מאוד שזה היה להיט כל כך גדול - הייתי נבוכה מזה".

היא הסבירה שהמפיק של הפריטנדרס, כריס תומאס, הוא ששכנע אותה לשחרר אותו כתקליטון, והיא התנגדה לא מעט. היינד ידעה שהמעריצים אהבו את השיר, אז היא לא העזה להשמיט אותו מרשימת שירי ההופעות שלה מאז.

הצליל המסעיר של גארי ניומן. ב-7 בספטמבר בשנת 1979 יצא תקליט חדש לגארי ניומן ושמו THE PLEASURE PRINCIPLE.

זה היה רגע חשוב בהתפתחות המוסיקה האלקטרונית. בעוד שניומן כבר עשה גלים עם להקתו TUBEWAY ARMY והלהיט ARE FRIENDS ELECTRIC, מיזם הסולו הראשון שלו ביסס אותו כחלוץ הסאונד מונע הסינטיסייזר שישפיע חזק על זרם הגל החדש והסינת'פופ של תחילת שנות השמונים.

בניגוד לטקסטורות הקודמות שניומן הביא, הפעם תוצרתו בלטה בהיעדר המוחלט של גיטרות. במקום זאת, האלבום הסתמך לחלוטין על סינטיסייזרים, בס ותופים כדי ליצור את הסאונד הייחודי שלו. ניומן השתמש בסינטיסייזרים האייקוניים של חברת MOOG ויצר אווירה שהרגישה זרה ועתידנית. זה היה מהלך נועז בתקופה שבה סינטיסייזרים עדיין נתפסו ככלי נישתי.

הצליל שניומן המטיר היה קפוא ומכני אך בו זמנית מלודי ונגיש. רבים הזדהו עם צליל זה, וחזותו של ניומן, ונהרו אחריו. ניומן, מעריץ אדוק של דייויד בואי, הצליח להביא תדמית משכנעת.

השיר הבולט בתקליט זה הוא כמובן CARS שהגיע למקום הראשון בבריטניה ופרץ למצעד האמריקאי, הישג שהיה נדיר לאמני אלקטרוניקה בריטיים באותה תקופה. זה נבנה על ריף סינטיסייזר פשוט שחוזר על עצמו, מונע על ידי קצב פועם ובראשו ההגשה הקולית הייחודית וחסרת הרגשות של ניומן. הנושאים של השיר הם פרנויה ובידוד מודרני - המובעים באמצעות המטאפורה של מכונית כמעטפת מגן - לכדו את רוח הזמן של עולם המשתנה במהירות על סף המהפכה הדיגיטלית. השיר הזה עוסק באיך אנשים משתמשים בטכנולוגיה ובמוצרים חומריים כדי לבודד את עצמם ממגע אנושי. ניומן הצהיר שיש לו תסמונת אספרגר, שהיא צורה קלה של אוטיזם, אבל עד שאובחן, היו לו הרבה בעיות בקשר עם אנשים אחרים.

הוא הסביר לרולינג סטון איך הוא הגיע עם תפקיד הסינטיסייזר של השיר הזה: "כתבתי רק שני שירים בגיטרה בס והראשון היה CARS. בדיוק הייתי בלונדון כדי לקנות בס וכשהגעתי הביתה, הדבר הראשון שניגנתי היה את ריף האינטרו הזה, חשבתי, 'היי, זה לא רע!' ותוך 10 דקות היה לי את השיר המהיר ביותר שכתבתי אי פעם, והכי מפורסם שכתבתי. עוד אנשים צריכים ללמוד מזה".

הנוכחות הבימתית הרובוטית שלו, עם המבט המטריד והתלבושות העתידניות שלו יצרו פרסונה אניגמטית שהדהדה בקרב המעריצים וסקרנה את התקשורת (ואת צביקה פיק...). השילוב הזה של מוסיקה והצגה חזותית חיזק את מקומו בתרבות הפופ.

בכלל, כל התקליט הזה מתעמק בנושאים עמוקים של ניתוק וחרדה טכנולוגית, כשניומן שאב המון השראה ממה שהלך אז בגרמניה ובמיוחד מהעבודה של קראפטוורק. ההפקה הייתה פורצת דרך ולא היה חשש להתנסות עם צלילים אלקטרוניים כשבינתיים, המתופף סדריק שארפלי (לשעבר חבר בלהקת הרוק המתקדם DRUID) מילא תפקיד מכריע בתרגום מקצבים אלקטרוניים לביצועים עוצמתיים ואנושיים, תוך גישור על הפער בין האדם למכונה.

השימוש החדשני של האלבום בסינטיסייזרים השפיע על גל של אמנים, מדפש מוד ו-אולטרווקס ועד לאמנים מאוחרים יותר כמו הפרודיג'י. ניומן היה דמות האב והתקליט הזה שלו בא כהצהרה. זה סימן את הגעתו של גארי ניומן כאמן סולו וככוח בעל חזון במוסיקה.

אבל שנים לאחר מכן הוא אמר: "לא הלכתי את המסלול הטכנולוגי בלב שלם, כמו שקראפטוורק עשתה. יש הרבה דברים בגיטריסטים, נגני בס, ושירים שאני מאוד אוהב שלא רציתי להיפטר מהם. הפעם היחידה שבה נפטרתי מגיטרות, זו הייתה למעשה תגובה לעיתונות הבריטית שגרסה שמוסיקה אלקטרונית היא קרה וחלשה וכל מיני דברים כאלו. אז הכנתי את התקליט כך כדי לנסות להוכיח נקודה שאפשר לעשות אלבום עכשווי שאין בו גיטרה, אבל עדיין יש לו מספיק כוח לעמוד היטב. זו הסיבה היחידה שבאלבום הזה לא הייתה גיטרה".

ב-7 בספטמבר בשנת 1987 יצא אלבום חדש ללהקת פינק פלויד, A MOMENTARY LAPSE OF REASON. רוג'ר ווטרס לא נמצא בו. הציפייה הייתה אדירה לקראתו.

היה זה ה-7 בספטמבר 1987, תאריך שסימל רעידת אדמה בעולם הרוק. חנויות התקליטים ברחבי הגלובוס הציגו לראווה יצירה חדשה ונוצצת מאת להקת פינק פלויד, תקליט שנשא את השם הפיוטי A MOMENTARY LAPSE OF REASON. אך בעטיפה ובין הצלילים, חסרונו של אדם אחד צעק לשמיים: רוג'ר ווטרס, הבסיסט, הכותב הראשי והכוח הקונספטואלי הדומיננטי של הלהקה מזה שנים, לא היה שם. הציפייה לקראת התקליט הזה הייתה אדירה, אך היא הייתה מהולה במתח, סקרנות וחשש אמיתי – האם פינק פלויד יכולה בכלל להתקיים בלעדיו?

הדרמה שהובילה לרגע הזה הייתה טובה יותר מכל אופרת סבון. הידיעה שהגיטריסט והקול של הלהקה, דייוויד גילמור, יחד עם המתופף השקט, ניק מייסון, מתכוונים להוציא תקליט חדש תחת השם המפואר "פינק פלויד", הציתה שריפת ענק במחנהו של ווטרס. מה שהתחיל כחוסר שביעות רצון רועם הפך לקרב משפטי מכוער ורשמי בסתיו 1986, כאשר ווטרס הגיש תביעה לפירוק השותפות שהייתה פינק פלויד, בטענה שהלהקה היא "כוח יצירתי שהתכלה". השאלה הגדולה ריחפה באולמות בית המשפט ובטורי הרכילות: מי הם באמת פינק פלויד?

כדי לחזק את עמדתם, גילמור ומייסון שלפו שפן מהכובע. הקלידן ריק רייט, שהודח למעשה מהלהקה על ידי ווטרס במהלך הקלטות האלבום THE WALL ועזב רשמית בשנת 1980, חזר אל חיק הלהקה. תחילה כשכיר, אך חזרתו, גם אם לא הייתה רשמית לחלוטין באותו שלב, העניקה לגילמור ומייסון משקל סגולי אדיר. לפתע, המערכה כבר לא הייתה שניים מול אחד, אלא שלושה חברים ותיקים מול המנהיג לשעבר שנותר בודד במערכה. אחרי אין-ספור דיונים משפטיים סוערים, התברר פרט מדהים וכמעט קומי: השותפות המקורית של פינק פלויד מעולם לא עוגנה בחוזה מסודר. כיצד ניתן לפרק באופן רשמי שותפות שמעולם לא הייתה קיימת על הנייר? הבלאגן המשפטי הזה שיחק לידיהם של גילמור, מייסון ורייט, שבסופו של דבר זכו בזכות להמשיך ולהשתמש בשם פינק פלויד, אשר פיאר בגאון את התקליט החדש שלהם.

במקביל לקרב באולם המשפט, התנהלה מלחמת התשה תקשורתית. ווטרס לא בחל באמצעים וניצל כל הזדמנות כדי לקטול את חבריו לשעבר בעיתונות. "אני לא בטוח איך הם יסתדרו," הכריז ביהירות, "בהתחשב בכך שהייתי היחיד שעשה שם משהו בחמש עשרה השנים האחרונות". התגובה לא איחרה לבוא. לפי גילמור ומייסון אז, ווטרס הוא אגומנייאק יהיר ודיקטטורי שרעב לכל הקרדיט ולתגמולים. לפי ווטרס, השניים שמולו הם ממזרים, עצלנים וחמדנים המוציאים תקליט ומופיעים כדי לבנות תכנית פרישה בהיקף של מיליוני דולרים תוך שימוש, לדבריו, במותג הלהקה שלו.

באופן אירוני, מעריצי הלהקה יצאו נשכרים בטווח הקצר. שני המחנות הניצים שיגרו במקביל פצצות מוזיקליות לשוק. ווטרס המטיר על העולם את תקליט הסולו השני שלו, RADIO KAOS, יצירת קונספט מורכבת על נער נכה מוויילס שמסוגל לתקשר עם גלי רדיו. במקביל, פינק פלויד של גילמור הציגה את A MOMENTARY LAPSE OF REASON. אך המחיר האישי היה הרסני. במאבקם לקבוע מיהו היורש החוקי לכתר, הם החריבו לחלוטין את שרידי החברות והאחדות המוזיקלית שאיחדה אותם. החומה הפרידה ביניהם באופן סופי.

בזמן הקלטת התקליט החדש, דייוויד גילמור לא רק ניגן בגיטרה. הוא בילה שעות בשיחות עם עורכי דין, מתכנן מהלכי נגד לקולו הרועם של ווטרס בתקשורת. "מעולם לא חשבנו שזה נגמר", הסביר גילמור. "אבל השמועות והצעקות של רוג'ר יצרו מפולת שלגים. ההנחה שלי הייתה שפשוט נעשה תקליט נוסף. קיימנו את הפגישות האלה שבהן אמר רוג'ר, 'אני לא עובד איתכם שוב'. הוא היה אומר לי, 'האם תמשיך?' והייתי אומר בכנות, 'אני לא יודע. אבל כשנהיה טובים ומוכנים, אספר לכולם מה התוכנית. ואנחנו נמשיך בזה'. הוא האמין שלא נמשיך. אני זוכר פגישות שבהן הוא אמר 'לעולם לא תעשה את זה'. זה בדיוק מה שנאמר. בדיוק במונח הזה, אלא באופן יותר נוקשה".

בתחילת 1985 סיים ווטרס את עסקת הניהול שלו עם סטיב אורורק, המנהל הוותיק של פינק פלויד, בשל מחלוקת בנוגע להתחייבויות חוזיות למוצרי פינק פלויד בעתיד. אורורק לא הסכים. ווטרס הציע לאחר מכן לגילמור ולמייסון שורה של עסקאות פשרה, שבהן הוא בעצם יאפשר להם לקבל את השם פינק פלויד אם יאשרו את פיטוריו מאורורק. בכך לקח ווטרס סיכון מחושב שגילמור ומייסון לא ימשיכו בתור פינק פלויד. "אל תשאלו אותי למה הם מעולם לא קיבלו את העסקה הזו", אמר ווטרס. ביוני 1986. אורורק התכונן לתבוע את ווטרס על עסקת הניהול ולגבות תמלוגים. בשלב זה, טוען ווטרס, הוא אמר לחברי פלויד האחרים, "תקשיבו, אם הניירות האלו יגיעו לדלת שלי, כולנו פונים לבית המשפט. אני לא הולך להסתובב ולהתייבש בבית המשפט, שנים על גבי שנים, בזמן שאתם קוראים לעצמכם פינק פלויד". ב-31 באוקטובר לאחר מכן, ווטרס מימש את איומו, והגיש תביעה בלונדון נגד גילמור ומייסון כדי למנוע מהם להשתמש בשם פינק פלויד.

גילמור סתר את ההיגיון של ווטרס באמירה פשוטה מאוד. "השקעתי המון זמן בלהקה. זה היה מצב בלתי נסבל, אבל אני אדם עקשן ביותר, ולא אאלץ לצאת ממשהו שאני מחשיב שהוא שלי בחלקו". באשר לשאלה אם הוא ומייסון זכאים לפינק פלויד ללא ווטרס או לא, גילמור אמר שהתקליט החדש הוא ההוכחה הברורה לזה. "מעולם לא ישבנו בשום שלב במהלך הקלטת התקליט הזה ואמרנו, 'זה לא נשמע מספיק פלויד'. פשוט עבדנו על השירים עד שהם נשמעו נכון. כשהם נשמעו נהדר ונכון, אז זה הפך לפינק פלויד”.

הסכסוך בין גילמור לווטרס לא היה חדש. שורשיו נעוצים עוד בתקופת יצירת המופת THE DARK SIDE OF THE MOON בשנת 1972, אז נאלצו להביא מפיק חיצוני, כריס תומאס, שיכריע בוויכוחים הבלתי פוסקים ביניהם על המיקס הסופי. ככל שווטרס לקח שליטה רעיונית גדולה יותר, כך התהום ביניהם העמיקה. "הוא כפה את עצמו להפוך לדמות המרכזית", טען גילמור. "היינו יכולים לעשות תקליטים טובים יותר אם הוא היה מוכן לסגת קצת ולהיות פתוח יותר".

תהליך היצירה של התקליט החדש היה שונה בתכלית. גילמור, כעת הקברניט, החליט במודע להימנע מיצירת תקליט קונספט. את רוב העבודה הוא עשה באולפן הפרטי והמפואר שלו, ה-ASTORIA, סירת מגורים שעגנה על נהר התמזה, כשישה עשר קילומטרים מחוץ ללונדון. לא במקרה, צלילי מים וחתירה פותחים את התקליט, מוטיב שנבע ישירות מסביבת העבודה הפסטורלית. גילמור ומייסון גייסו צבא של נגנים חיצוניים וכותבים, ביניהם פיל מנזנרה מלהקת רוקסי מיוזיק והקלידן ג'ון קארין, כדי למלא את החלל שהותיר ווטרס. "אתה לא יכול לחזור אחורה", אמר גילמור. "היינו צריכים למצוא דרך חדשה לעבוד. פשוט עבדנו על השירים עד שהם נשמעו נכון. וכשהם נשמעו נהדר, זה הפך לפינק פלויד".

ומה חשב ווטרס על התוצאה? "אני חושב שזה זיוף קל, אבל חכם למדי", פסק בבוז. "אם לא מקשיבים לזה יותר מדי, זה נשמע כמו פינק פלויד. השירים גרועים, ועל המילים אני בכלל לא מדבר. אני מתחרט על ניק מייסון. אני מרגיש נבגד על ידו".

בסופו של דבר, הקרב הוכרע. התקליט זכה להצלחה מסחרית אדירה, ומסע ההופעות העולמי שבא בעקבותיו שבר קופות והוכיח שפינק פלויד, גם בגרסתה החדשה, היא מותג עוצמתי. הסכסוך המשפטי נפתר בפשרה מחוץ לבית המשפט. השם נשאר אצל גילמור, מייסון ורייט, בעוד ווטרס קיבל זכויות על השימוש בדימויים של THE WALL. "זה לעולם לא ייפתר לשביעות רצון כולם", הודה גילמור, "אבל זה ייפתר". ואכן, זה נפתר, לפחות מבחינה חוקית. הלהקה המשיכה והוציאה אלבום נוסף, THE DIVISION BELL, אך הצלקות מהקרב המר ההוא נותרו חרוטות עמוק בהיסטוריה של הרוק.

כשהרולינג סטון בא לפרסם ביקורת על אלבום זה, הוא עשה זאת ביחד עם אלבום הסולו השני של ווטרס: "עם התקליט הזה חזרה פינק פלויד לימי האלבום MEDDLE והצליחה לשמר את האווירה הפסיכדלית שלה. יש פה פלויד עם עתיד. ווטרס הצליח להביא באלבומו קונספט של ארמגדון עם סיום מפתיע וחמים. כמו שהתקליט החדש של הפלויד חסר את המילים החותכות של ווטרס, כך לווטרס חסר את הארומה המוזיקלית של פינק פלויד. ביחד, יכלו שני האלבומים להביא לנו גרסה נחמדה ועדכנית של הצד האפל של הירח".

בעיתון פיטסבורג פוסט נכתב אז בביקורת: "האם זה הפלויד האמיתי? העניין נדון כרגע ולמעשה, בסופו של דבר יגיע לבית המשפט. האלבום מסמן את הפיצול של רוג'ר ווטרס (בעל החזון והכותב הראשי של הלהקה) עם דיוויד גילמור (הגיטריסט של הלהקה). הבעיה היא שרוג'ר ווטרס נאלץ לתייג את אלבומו בשמו בעוד שדיוויד גילמור שם את חותמת הלהקה. זה מהלך שמאוד לא מצא חן בעיני ווטרס.

זה, במובנים רבים, אלבום סולו של גילמור.. מאז שהגיטרה והשירה של גילמור היו זה מכבר מרכזי בצליל של פינק פלויד, לפחות על פני השטח זה נשמע כמו אלבום של פינק פלויד. יש לו את המילים העגומות של הלהקה, המנגינות המלנכוליות וצלילי הגיטרה האיטיים והנוסקים. גילמור והמפיק, בוב אזרין, מחזיקים אותו יחד עם הפקה גבישית ושפע של אפקטים קוליים דמויי 'הצד האפל של הירח' (כולל קולות רחוקים והשעון המעורר הישן).

גילמור וחברי פלויד המקוריים, המתופף ניק מייסון והקלידן ריצ'רד רייט, מקבלים הרבה עזרה משלל אנשי סשן מצוינים כמו ג'ים קלטנר, ביל פיין וטום סקוט. טוני לוין (קינג קרימזון, פיטר גבריאל) מחליף בכישרון רב את ווטרס על הבס. מה שלא ניתן להחליף הם השנינות והחזון של ווטרס. למרות כל היומרות הנשגבות שלו, ווטרס היה די מצחיק רוב הזמן. בצורה כזו, התקליט החדש חסר את האיזון שהביאו ווטרס וגילמור ללהקה. למרות זאת, מדובר באלבום שאמור לרצות את מעריצי פלויד, ואף להחזיר אותם לחלק מהחומרים היותר מפוארים של הלהקה. עבור גילמור, זה הישג אדיר".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.