רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 בספטמבר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי: "כתבתי את השיר JUST THE WAY YOU ARE כשיר אהבה ליום הולדתה של אשתי, אליזבת. כשהשמעתי לה את המתנה הזו שלי, היא מיד השיבה מבלי להסס, 'ואני לא מקבלת עם השיר גם את הזכויות עליו להפצה?' - ופה הבנתי שהנישואים שלי הסתיימו" (בילי ג'ואל)

האליל שלא זז בלי הברווז!

ב-8 בספטמבר בשנת 1955 ניסה הזמר-גיטריסט, צ'אק ברי, להסתיר את הקמטים בחליפה שלו. כך נולד סגנון "צעדי הברווז" שלו. כן, הרגעים הכי מיתולוגיים נולדו לא פעם מתוך צירופי מקרים מוזרים ופדיחות של רגע. שום כוריאוגרף מלומד לא תכנן מראש את אחד הצעדים המפורסמים ביותר בעולם הבמה; כל מה שנדרש היה חליפה אחת שהתקמטה ללא רחם, נסיעה ארוכה ומפרכת ברכב, ומוח גאוני של אשף קצב שפשוט סירב לעשות לעצמו בושות מול הקהל.

התאריך הוא 8 בספטמבר 1955. מאחורי הקלעים של תיאטרון פרמאונט המפואר בברוקלין, ניו יורק, אמן צעיר מסנט לואיס בשם צ'אק ברי עומד בפני דילמה קיומית, או לפחות אופנתית. הוא הגיע לכרך הגדול כדי להשתתף במרתון ההופעות הענק לציון יום השנה הראשון לנשפי הרוק'נ'רול של השדרן הכל-יכול, אלן פריד – אירוע מפלצתי שנמשך מספר ימים ומשך רבבות בני נוער צורחים. הוא לא היה מודאג מהקהל העצום שמחכה בחוץ, וגם לא מהעובדה שהוא עדיין שם די זניח בתחתית רשימת המופיעים במופע הענק של השדרן הנמרץ אלן פריד. הליינאפ היה עמוס בכוכבי רית'ם-אנד-בלוז משופשפים ובהרכבי דו-וופ מלוטשים, וברי עדיין נחשב לאלמוני יחסית שקיבל דקות ספורות בלבד על הבמה כדי להוכיח מה הוא שווה.

הבעיה של ברי, ושל חבריו לשלישייה, הפסנתרן ג'וני ג'ונסון והמתופף אבי הארדי, הייתה הרבה יותר קרובה לגוף שלהם: החליפות שלהם נראו כאילו פיל דרס אותן. הן היו תפורות ממשי מלאכותי, חומר בוגדני שמספיקה ישיבה ממושכת אחת במושב האחורי כדי להפוך אותו למפה טופוגרפית של קמטים עמוקים ומביכים.

זו הייתה אחת ההופעות הראשונות של ברי מחוץ לסביבה המוכרת של סנט לואיס, שם ניגנו החברים יחד מאז 1952. בסנט לואיס הם היו מלכי המועדונים המקומיים, ושם פעלו במקור תחת שרביטו של ג'ונסון הפסנתרן כהרכב שנקרא THE JOHNNIE JOHNSON TRIO. ג'ונסון שכר את ברי בערב הסילבסטר של שנת 1952 כדי למלא את מקומו של סקסופוניסט שלקה בשבץ, אבל מהר מאוד הכריזמה הבימתית המחשמלת, חוש ההומור והשירה החותכת של ברי הפכו אותו לפרונטמן הבלתי מעורער. אבל הנסיעה הארוכה לניו יורק לא עשתה חסד עם המלתחה שלהם, והחליפות המעטות שהיו ברשותם התקמטו ללא רחם. ברי, פרפקציוניסט בנשמתו, סירב לעלות לבמה ולהיראות פחות ממצוחצח. האיש טיפח תמיד תדמית של ג'נטלמן מוקפד, כזה ששם דגש על דיקציה מושלמת, שיער מסורק למשעי ומראה יוקרתי, גם בימים שבהם הכיסים שלו היו כמעט ריקים. אז בזמן שהלחץ גבר, מוחו הקודח חיפש פתרון יצירתי. ואז, רגע לפני שעלה לבמה, הוא מצא אותו: אם הקהל לא יראה את הקמטים, הם פשוט לא יהיו קיימים.

ברגע שהאורות הופנו אליו והצלילים הראשונים של הגיטרה שלו הידהדו באולם, ברי עשה משהו שאף אחד לא ציפה לו. במקום לעמוד זקוף כפי שעשו רוב האמנים, הוא התכופף נמוך, כמעט במקביל לרצפה, כשהוא מקפיץ את אחת מרגליו קדימה ואחורה בתנועה משונה וקצבית, כל זאת מבלי להחמיץ תו אחד בסולו הגיטרה המסחרר שלו. הוא דילג על הבמה מצד לצד בתנוחה השפופה והמיוחדת הזו, מוסתר למחצה מאחורי הגיטרה שלו, והסתיר בהצלחה קמטים סוררים בחליפתו. הוא קרא לזה "הליכת הברווז". תחשבו לרגע על הווירטואוזיות הפיזית והמוזיקלית המטורפת הזו: לנתר על רגל אחת, להניף את הרגל השנייה קדימה באוויר, לשמור על שיווי משקל בגובה הרצפה ובו בזמן לפרוט באש חיה את הריפים המהירים שהמציאו למעשה את ה-DNA של הרוק'נ'רול – וכל זה בלי להתנשף ובלי לפספס אף תו!

הקהל פשוט יצא מדעתו. הם מעולם לא ראו דבר שכזה. זו לא הייתה רק מוזיקה, זו הייתה הופעה ויזואלית מהפנטת, שילוב של תיאטרליות, הומור ואנרגיה בלתי נדלית. התשואות הרעידו את קירות התיאטרון. ברי הבין מיד שעלה על משהו גדול הרבה יותר מהסתרת בגד מקומט. מה שהתחיל כאלתור של רגע כדי להציל את המצב, הפך באותו ערב לסימן ההיכר שלו. הוא חזר על התנועה בכל ההופעות שבאו לאחר מכן, ובכל פעם הדהים את הקהל מחדש.

רק כחודשיים לפני כן הוציא ברי את הלהיט הגדול שלו, MAYBELLENE, שלא נולד מתוך הרוק'נ'רול אלא התגלגל משיר קאנטרי ישן בשם IDA RED, שהוקלט עוד בשנות ה-30. ברי, שנהג להאזין לתחנת הרדיו KMOX בסנט לואיס, התאהב במלודיה, הפך אותה לקטע קצבי ומהיר וקרא לו IDA MAE. כשהוא נסע לשיקגו ופגש את איש הבלוז, מאדי ווטרס, זה המליץ לו לפנות אל ליאונרד צ'ס מחברת התקליטים CHESS RECORDS. צ'ס שמע את קלטת הדמו והתלהב מהשיר הזה ומהרעיון של מוזיקאי שחור שמבצע שיר בסגנון קאנטרי הילבילי עם קצב מהיר. זה ריתק אותו, אך הוא התעקש שהשם IDA MAE כפרי ומיושן מדי, וחשש מתביעות על הפרת זכויות יוצרים מול השיר המקורי.

אז ליאונרד צ'ס הבחין בקופסת מסקרה של מותג האיפור המפורסם שנשכחה על הרצפה באולפן ההקלטות ופלט: "לעזאזל, נקרא לשיר הזה MAYBELLENE!", כשהם משנים מעט את האיות כדי שחברת הקוסמטיקה לא תתבע אותם. ההקלטה עצמה הייתה מרתון מפרך שארך לא פחות מ-36 טייקים עד שצ'ס היה מרוצה מהתוצאה! ברי, שהיה אז כבר בן 29, הבין בדיוק מה בני הנוער מחפשים: מהירות, מכוניות וריגושים. הוא שכתב את המילים לסיפור מותח על בחור שרודף במכונית V8 FORD שלו אחרי אהובתו הבוגדנית שטסה במכונית CADILLAC COUPE DE VILLE. בנוסף, ברי הקפיד להגות כל מילה ועיצור בדיקציה מושלמת וצלולה, כדי לפרוץ את חומות תחנות הרדיו הלבנות. המהלך הצליח בענק. כדי שהשיר יושמע ללא הרף בתחנת הרדיו WINS בניו יורק, רשם ליאונרד צ'ס את השדרן אלן פריד (יחד עם שותף נוסף בשם ראס פראטו) כשותף לכתיבת השיר! העסקה הזו, שהייתה חלק מנוהג תשלום השוחד לשדרנים (PAYOLA) שהיה נפוץ מאוד באותה תקופה, השתלמה בגדול: פריד השמיע את השיר בטירוף. הקווים של חנויות התקליטים קרסו מהזמנות, והדרך של ברי נסללה. לימים נאלץ ברי לנהל מאבקים משפטיים ממושכים שנמשכו עשרות שנים כדי להשיב לעצמו את מלוא זכויות היוצרים והתמלוגים על השיר.

למעשה, התנועה של הברווז לא הייתה חדשה לחלוטין עבורו. ברי סיפר מאוחר יותר שזו הייתה תנוחה שנהג לעשות עוד כשהיה ילד קטן, כנראה כדי לשעשע את משפחתו. זה התחיל עוד בשנת 1939, כשהיה ילד בן 13: הוא התכופף כדי לרדוף אחרי כדור שהתגלגל מתחת לשולחן האוכל, וצעד שפוף בצורה כה מצחיקה עד שבני המשפחה געו בצחוק, והוא אימץ את הצעד כבדיחה ביתית קבועה. יחד עם זאת, חובבי בלוז וגיטרה יודעים שברי לא פעל בוואקום מוזיקלי: גיטריסט הבלוז הגמיש, טי בון ווקר, נהג לבצע תנועות שפופות דומות ופישוקי רגליים ראוותניים על הבמות כבר בשנות ה-30 וה-40, וברי, שהעריץ אותו, ידע לקחת את הגימיק ולהפוך אותו לתנועת הניצחון של הרוק'נ'רול. בנוסף, מבנה גופו סייע לו: ברי היה בעל כפות רגליים שטוחות, מה שהפך את התנוחה המאתגרת הזו לטבעית יחסית עבורו. לעומתו, גיטריסטים רבים מספור שניסו לחקות לאורך השנים לא רק את הנגינה שלו אלא גם את תנועותיו, גילו שהליכת הברווז היא תרגיל אקרובטי קשה וכואב למדי. תנסו לעשות את זה פעם אחת בסלון, ותגלו שהברכיים ושרירי הירך שלכם יגישו נגדכם תלונה במשטרה!

אז אותו ערב בספטמבר 1955 הפך לאבן דרך משמעותית בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. אלן פריד, שהפיק את המופע (וגם דאג שכספי השוחד ההם יגיעו אליו ללא בעיות), היה בחזית המהפכה שקידמה את צורת המוזיקה החדשה הזו שנקראה רוק'נ'רול. הוא שילב במופעיו אמנים ותיקים עם יוצרים צעירים שהגדירו את הצליל החדש, וצ'אק ברי, עם הגיטרה והליכת הברווז, הפך לאחד מסמליה המובהקים.

ברי עצמו, בראיון לוושינגטון פוסט שנים לאחר מכן, ציין בטעות שהגה את הליכת הברווז בשנת 1956. אולם, תיאור האירועים שלו – העובדה שזו הייתה "אחת ההופעות הראשונות שלי" מחוץ לעיר והעובדה שהתרחשה במופע של אלן פריד בתיאטרון פרמאונט – ממקם את הרגע המכונן הזה בדיוק בתאריך ההוא, ה-8 בספטמבר 1955. באותו ראיון לוושינגטון פוסט הוסיף ברי בלבול נוסף, כשנזכר בטעות שביצע את צעדי הברווז לצלילי השיר SCHOOL DAY. אלא שעל פי התיעוד ההיסטורי, SCHOOL DAY הוקלט ויצא רק בשנת 1957. אין שום צל של ספק כי ב-8 בספטמבר 1955, השיר שהרעיד את האולם בברוקלין ולווה באותה תנועת ברווז מהוללת שנועדה להסתיר חליפת ריאון מקומטת, היה הלהיט שפרץ עבורו את כל הדלתות – MAYBELLENE! 

טרמפיסט לגן עדן: התקליט האבוד של ניל יאנג שיצא אחרי 41 שנה.

ב-8 בספטמבר בשנת 2017 יצא האלבום HITCHHIKER של ניל יאנג. הוא בכלל הוקלט באוגוסט בשנת 1976 כשיאנג נכנס לאולפני אינדיגו במאליבו והקליט עשרה שירים. תשעה שירים בוצעו עם גיטרה אקוסטית ומפוחית, ואילו השיר העשירי והאחרון בוצע ליד הפסנתר! בשבילי, כל פיסת מוזיקה שניל יאנג יצר באותן שנים מופלאות של שנות השבעים היא לא פחות מזהב טהור. זו תקופה שבה המוזה לא סתם נחתה עליו, היא ממש רדפה אחריו.

דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה: מכונת זמן מוזיקלית נוחתת בסלון שלכם, ומהדלת שלה יוצא לא אחר מאשר ניל יאנג, בשיא כוחו היצירתי של שנת 1976. הוא לא מביא איתו להקה רועשת או ציוד מסובך, רק את הגיטרה האקוסטית הנאמנה שלו, מפוחית, וכמה סיפורים שהוא פשוט חייב לשיר לכם. נשמע כמו חלום רטוב? ובכן, ב-8 בספטמבר 2017, החלום הזה הפך למציאות צרופה עם יציאתו של התקליט HITCHHIKER, פנינה אקוסטית גולמית שחיכתה במגירות ארבעה עשורים שלמים כדי לראות אור יום. הרי בינינו, מי מאיתנו שנושם וחי את הצלילים האורגניים של אותה תקופה לא היה מוכן לתת הרבה כסף כדי לשבת בפינת האולפן באותו לילה, ללגום משהו טוב ולראות את יאנג שולף מולנו שיר מופת אחרי שיר מופת כאילו מדובר בעניין שבשגרה?

הסיפור שלנו מתחיל בליל ירח מלא באוגוסט 1976. יאנג, אז בשיא פריחתו האמנותית, נכנס לאולפני אינדיגו במאליבו, קליפורניה. לצידו היה איש סודו והמפיק הצמוד שלו, דייויד בריגס, ועוד שותף סודי לאווירה: השחקן דין סטוקוול, חברו הטוב של יאנג. סטוקוול התרווח בכורסה הנוחה ביותר בחדר עם בקבוק טקילה של חוזה קוארבו. השניים חלקו ג'וינט כדי לחמם את המנועים, ובריגס התמקם בעמדת השליטה מאחורי הקונסולה האהובה עליו. המטרה הייתה פשוטה ונטולת יומרות: לתפוס את הרגע. במשך לילה אחד, בסשן הקלטות אינטימי שכמעט אפשר להריח בו את ריח העץ של הגיטרה, הקליט יאנג ברצף את שיריו החדשים. הוא ישב בחדר קטן, ניגן ושר את כל השירים שהתבשלו לו בראש, ישר מהלב אל סליל ההקלטה. הוא רק זרק לעבר החלון של חדר הבקרה את השאלה המפורסמת: ?ARE YOU READY, BRIGGS, והקסם פשוט התחיל לזרום בלי שום תוכנית עסקית או עריכות דיגיטליות, עד סביבות השעה שתיים לפנות בוקר. מעיין היצירה של יאנג געש באותם ימים ללא הפסקה והברז היה פתוח במלוא העוצמה.

התוצאה היא לא סתם אוסף שירים, אלא ממש יומן של אמן. בתקליט HITCHHIKER שומעים את יאנג בין השירים, מדבר לעצמו, נושם, מתרכז, מה שהופך את חווית ההאזנה לאותנטית באופן יוצא דופן. זו לא הקלטה מלוטשת שעברה שבעה מדורי גיהינום של הפקה, אלא תמונה קפואה בזמן, רגע טהור של יצירה. זה הדבר הכי קרוב שתגיעו אי פעם להרגשה שניל יאנג מנגן רק בשבילכם בסלון ביתכם, בלי פילטרים ובלי מחיצות. זה בדיוק מה שהאוזניים של רבים כל כך מתגעגעות אליו: צליל אנלוגי חם, חריקת האצבעות על המיתרים, וזמר שלא מפחד לחשוף את הפגמים ואת הסדקים בקולו – כי שם בדיוק מסתתרת הנשמה.

אז מה בעצם יש שם? מעריצים ותיקים יזהו מיד כמה מהשירים הגדולים ביותר של יאנג, אך בגרסאותיהם החשופות ביותר. שירים כמו POCAHONTAS או POWDERFINGER, שיהפכו מאוחר יותר להמנוני רוק חשמליים עם להקת קרייזי הורס, מופיעים כאן במערומיהם האקוסטיים. לשמוע אותם כך זה כמו לראות את תרשימי האדריכל המקוריים של בניין מפורסם, ולהבין את העוצמה שטמונה בשלד עוד לפני שנבנו הקירות. מעריצים אדוקים במיוחד ישמחו לגלות גם שתי רצועות, HAWAII ו-GIVE ME STRENGTH, שלא שוחררו באופן רשמי מעולם עד צאת התקליט הזה.

השיר POWDERFINGER טומן בחובו היסטוריה רוויית טרגדיה. יאנג כתב אותו במקור סביב שנת 1975 ואף שלח קלטת דמו שלו לרוני ואן זאנט, סולן להקת לינירד סקינירד. השניים רחשו הערכה הדדית עמוקה (בניגוד מוחלט למיתוס השגוי על סכסוך בעקבות השיר SWEET HOME ALABAMA), וואן זאנט תכנן להקליט את השיר לאלבום הבא של להקתו. אלא שבאוקטובר 1977 התרסקה טיסת הלהקה באסון הנורא שבו נספה הזמר. בעקבות הטרגדיה, יאנג שמר את השיר לעצמו, חשמל אותו עם להקת קרייזי הורס ושילב אותו באלבומו RUST NEVER SLEEPS בשנת 1979.

ומה לגבי השיר POCAHONTAS? המפיק דייויד בריגס סיפר כי השיר נשפך מיאנג ללא שום חזרות מקדימות: יאנג אמר לו "נראה לי שאפתח את הברז", התיישב מולו, ותוך זמן קצר השיר היה מוקלט בשלמותו! השיר מתאר את הטרגדיה של הילידים האמריקאים לצד מפגש סוריאליסטי סביב המדורה עם השחקן מרלון ברנדו באצטדיון ה-ASTRODOME. ברנדו היה לוחם ידוע למען זכויות האינדיאנים (כזכור, הוא סירב לקבל את פרס האוסקר על הסרט "הסנדק" ושלח במקומו נציגה אינדיאנית), והגרסה האקוסטית הראשונית הזו חושפת את הכאב והאירוניה במלוא עוצמתם, עוד לפני העיבודים שנוספו לו מאוחר יותר באלבום RUST NEVER SLEEPS.

שיר הנושא, HITCHHIKER, הוא אחד הווידויים האישיים והאמיצים יותר בקריירה של יאנג, שהתבדח בראיון וכינה את השיר "כרוניקת הסמים שלי" או "יותר מדי מידע". השיר מגולל ללא פילטרים את תחנות חייו: עישון חשיש דרך עט בטורונטו, שימוש באמפטמינים מאחורי לוח המחוונים במכונית הביואיק שלו משנת 1948, ההגעה לקליפורניה, כדורי הרגעה נגד חרדה, והפרנויה שהובילה אותו לסרב לחתום למעריצים או להופיע בטלוויזיה, עד להזיות שבהן ראה את עצמו כרץ אינקה בפרו! יאנג ראה בשיר יצירה בלתי גמורה במשך ארבעה עשורים תמימים, עד שהשלים לו בתים נוספים והקליט לו גרסה חשמלית מהדהדת באלבום LE NOISE משנת 2010 בהפקת דניאל לנואה. אבל זה כבר משהו אחר.

בשאר רצועות התקליט תמצאו עוד פנינים היסטוריות: השיר הנוגה CAPTAIN KENNEDY, שהמתין בסבלנות עד שראה אור באלבום HAWKS & DOVES בשנת 1980; השיר הפוליטי CAMPAIGNER (ששוחרר לראשונה באוסף המשולש DECADE ב-1977), שנכתב על רקע מערכת הבחירות לנשיאות בשנת 1976 וכולל את המשפט "גם לריצ'רד ניקסון יש נשמה"; השיר ההיתולי והחלומי RIDE MY LLAMA, שבו יאנג מדמיין מפגשים עם חוצנים ולמות (ושובץ בהמשך באלבום RUST NEVER SLEEPS); והבלדה HUMAN HIGHWAY, שנכתבה עוד בשנת 1973 ונועדה במקור לאיחוד של רביעיית CSNY, עד שמצאה את מקומה באלבום COMES A TIME בשנת 1978. את הסשן חותם השיר THE OLD COUNTRY WALTZ, הרצועה היחידה שבה יאנג עוזב את הגיטרה ומתיישב מול הפסנתר – שיר שעובד מחדש כעבור שנה עם להקה וקולות ליווי של לינדה רונסטאדט באלבום AMERICAN STARS 'N BARS.

ומה לגבי שתי הרצועות הגנוזות? השיר HAWAII נותר אוצר מסתורי בארכיון, בעוד שהשיר הכואב והאינטימי GIVE ME STRENGTH נכתב על רקע הפרידה מקארי סנודגראס ויועד במקור לאלבום הגנוז HOMEGROWN.  אז אם התקליט כל כך מיוחד, למה לקח לו 41 שנים לצאת? ובכן, כאן נכנס ההומור הקוסמי של תעשיית המוזיקה. יאנג הציג את ההקלטות לחברת התקליטים שלו, אך המנהלים בחליפות לא ממש הבינו את הקסם. הם שמעו את הסקיצות הגולמיות וחשבו שמדובר באוסף של דמואים, לא בתקליט מוגמר. הם הציעו ליאנג לקחת את השירים ולהקליט אותם מחדש עם להקה מלאה. יאנג, בדרכו שלו, פשוט המשיך הלאה, והשירים המופלאים האלה התפזרו אל תקליטים אחרים שלו לאורך השנים, כמו RUST NEVER SLEEPS ו-COMES A TIME. ההקלטה המקורית, אותה קלטת מאסטר מהלילה ההוא, ננעלה בארכיון. כמה אופייני לפקידי חברות התקליטים לפספס יצירת מופת שמונחת להם מול העיניים רק בגלל שהיא לא עטופה בהפקה בומבסטית! אבל ניל יאנג, עקשן ובלתי מתפשר כהרגלו, סירב לבזבז אנרגיה על ויכוחים, סגר את הקלטת בכספת, והזמן הוכיח מי באמת צדק.

באתר הארכיון שלו, יאנג עצמו שפך אור על הלילה ההוא: "הדבר הזה הוקלט לילה אחד באולפני אינדיגו, למעלה בהרים. דייויד בריגס היה טכנאי ההקלטה בזמן שישבתי בחדר קטן עם הגיטרה שלי וניגנתי את כל השירים. תמיד זה תוכנן כאלבום סולו ורציתי בו המשכיות, תחושה שאתם שם איתי ואני שר את השירים בשבילכם. השנה הייתה 1976 והיו לי שירים חדשים רבים לנגן. זה אלבום שלעולם לא אשכח את עשייתו. זה לא אלבום מסחרי אלא אלבום מיוחד עם שירים שהיו בראשי באותו לילה. זה אלבום שנעשה מאהבה". והאמת? שומעים בכל תו ובכל מילה שזה נעשה מאהבה טהורה למוזיקה. שום שיקולי מכירות, שום פזילה למצעדי הלהיטים – רק אמן גדול, חדר קטן והשירים שמתנגנים לו בנשמה.

ולבסוף, ישנו הצירוף המקרים הקוסמי והמרגש שהופך את הסיפור הזה למושלם. תאריך היציאה של התקליט, 8 בספטמבר, נושא משמעות עמוקה בחייו של יאנג. בדיוק באותו תאריך, 45 שנים קודם לכן, ב-8 בספטמבר 1972, חברתו דאז, השחקנית קארי סנודגראס, ילדה את בנם הבכור, זיק. זמן קצר לאחר מכן, אובחן זיק כסובל משיתוק מוחין, אירוע שהשפיע עמוקות על חייו ויצירתו של יאנג. שחרורו של התקליט האישי והחשוף הזה, שהוקלט מתוך אהבה טהורה, דווקא ביום הולדתו של בנו, סוגר מעגל חיים שלם באופן מלא משמעות.

המלכה מתה - והרוקרים מגיבים.

ב-8 בספטמבר בשנת 2022 מתה מלכת אנגליה, אליזבת' השניה, בגיל 96. מספר רב של אמנים ותיקים הגיבו למותה.

"יחד עם שאר האומה, אני עצוב מאוד לשמוע את החדשות על הוד מלכותה, המלכה אליזבת'...", כתב סר אלטון ג'ון באינסטגרם. "היא הייתה נוכחות מעוררת השראה והובילה את המדינה דרך כמה מהרגעים הגדולים והאפלים ביותר שלנו בחן, בהגינות ובחום אכפתי אמיתי. המלכה אליזבת' הייתה חלק עצום מחיי, מילדותי ועד היום, ואני אתגעגע אליה מאוד".

מאוחר יותר בערב, במהלך הקונצרט שלו בטורונטו, אלטון ג'ון שוב הרהר לקהל: "היא הייתה נוכחות מעוררת השראה להיות בסביבה", אמר, כשתמונות של המלכה המנוחה האירו את המסכים הגדולים משני הצדדים. "אני מרגיש מאוד עצוב שהיא לא תהיה איתי יותר, אבל אני שמח שהיא מתה בשלווה. היא עבדה קשה. אני שולח את אהבתי למשפחתה ולאהוביה, והיא תחסר מאד, אבל רוחה ממשיכה. נחגוג את חייה הלילה עם מוזיקה".

פול מקרטני אמר לעוקבי המדיה החברתית כי "זכיתי להיות בחיים במהלך כל תקופת שלטונה של המלכה אליזבת' השנייה". פול המשיך ונזכר בזיכרונות שיש לו מהמלכה, כולל זכייה בתחרות חיבורים עם יצירה על המלוכה בגיל 10 וצפייה בהכתרה של אליזבת' בטלוויזיה, בשחור-לבן בשנת 1953. "במבט לאחור, אני מתכבד ונדהם לראות שפגשתי את הוד מלכותה שמונה או תשע פעמים ובכל פעם היא הרשימה אותי בחוש ההומור הנהדר שלה, בשילוב עם כבוד רב. הביטלס קיבלו את ה-MBE ב-26 באוקטובר 1965. אני זוכר שאמרו לנו איך לגשת להוד מלכותה ולא לדבר איתה אלא אם כן היא מדברת איתנו. עבורנו, ארבעה בחורי ליברפול, זה היה וואו. אלוהים יברך אותך. נתגעגע אלייך".

אוזי אוסבורן, שעבר אז לאנגליה מלוס אנג'לס, אמר לעוקבי הטוויטר שלו כי "אני מתאבל עם ארצי על פטירתה של המלכה הגדולה ביותר שלנו. בלב כבד אני אומר שזה הרסני, המחשבה על אנגליה בלי המלכה אליזבת' השנייה". אפילו ג'וני "רוטן" לידון, אקס הסקס פיסטולס, צייץ, "נוחי בשלום, המלכה אליזבת' השנייה".

היפ היפ - הוריי!

ב-8 בספטמבר בשנת 1973 הופיעה להקת אוריה היפ בבלטימור. הנה ביקורת שמצאתי על הופעה זו, שנכתבה בעיתון רולינג סטון (גיליון 146), באותה שנה.

"...'מה שהוא עושה עכשיו', מסביר דייויד ביירון, בעת שהמתופף לי קרסלייק רץ מאחורי הקלעים, 'זה להירגע לקראת ההופעה. לי הוא בחור עצבני בדרך כלל. אני מניח שכולנו כמוהו. לכן תרגילים כמו מה שהוא עושה עוזרים לנו לא להיות מתוחים מדי בהופעה". המילים של ביירון באו כהסבר לתנועותיו של קרסלייק, שבאו לחקות את תנועותיו של קוף גדול ושיכור. המחווה הזו שלו לגלגול הקודם של האדם תמשיך להתרחש גם על הבמה. ברגע בו הוצג שמה של הלהקה על הבמה, עלו החברים והחלו מיד בתרגילי התעמלות קופצניים, שמציגים את הלהקה בכושר מרשים.

השיר שפתח את ההופעה היה EASY LIVIN. משם המשיכה הלהקה לפעלולים נוספים שליוו את העליצות המוזיקלית שלהם.

הגיטריסט, מיק בוקס, העיף את הגיטרה שלו באוויר כמה פעמים במהלך ההופעה ותפס אותה בצווארה, בשנייה האחרונה לפני שהיא עמדה להתנפץ על הבמה. דייויד ביירון העניק לקהל תנועות מרשימות משל עצמו. כמו גם קול מרשים וגבוה שהתעופף מעל הר המגברים ששכן על הבמה. השיא שלו, באותו ערב, היה כשהוא ביצע עם בוקס הגיטריסט פנטומימה משותפת של יחסי מין, מבלי להחסיר צליל אחד במוזיקה. השיא המוזיקלי של הערב הגיע עם השיר GYPSY. הלהקה הצליחה להחזיק מהלך של שני אקורדים בלבד למשך חמש דקות בעוד האורגניסט קן הנסלי נתן סולו ארוך, בתוך זה, עם שלושה צלילים בלבד. הקהל, שהיה מסביב, יצא מגדרו מרוב התלהבות. סטנדרט הלהקה, בזמן האחרון, הוא מחרוזת שירי רוק'נ'רול ישנים. הקהל רקד ונהנה ברובו. שמעתי מישהי, שיצאה מההופעה ואמרה: 'ובכן, אם אתה אוהב אותם - אתה אוהב אותם. אם אתה אוהב מוזיקה - אתה לא אמור לאהוב אותם'..."

הערה שלי: כפי ששמתם לב - הרולינג סטון לא תמיד אהב את אוריה היפ בתקופה ההיא, אך תיאוריו בהחלט מלאי עסיס. מבחינתי, הלהקה הזו היא קלאסיקה מרגשת.

הלילה שבו רוברט וויאט לימד את עולם הרוק איך לעוף מחדש.

ב-8 בספטמבר בשנת 1974 התקיים אירוע-מופע לכבוד המתופף-זמר הפצוע, רוברט וויאט. אז מה בדיוק היה באירוע הזה? ובכן, מדובר באחד מאותם רגעים נדירים בתולדות הרוק שבהם המוזיקה הופכת להרבה מעבר לצלילים – היא הופכת לניצחון מוחלט של הנפש והיצירה על פני כל תהום פיזית.

על במת תיאטרון דרורי ליין המפואר בלונדון, התכנסו כמה מהשמות הגדולים ביותר בסצנה כדי לחלוק כבוד, לנגן ולהרים את רוחו של חברם, המוזיקאי והיוצר רוברט וואייט, שחייו השתנו לנצח שנה קודם לכן. זה לא היה רק מופע, זו הייתה אמירה – שהנפילה שריסקה את גופו לא תשתיק לעולם את קולו. מאחורי הקלעים עמד המוח השיווקי של ריצ'רד ברנסון מחברת וירג'ין, שהחליט לטוות כאן מהלך מבריק: הוא ניגש לוויאט וסיפר לו שמיטב הנגנים מתחננים להופיע איתו, ובמקביל פנה לאותם נגנים וסיפר להם שוויאט משתוקק שינגנו לצידו! איזה ממזר הברנסון הזה! ולקראת המופע צולמה תמונת יחסי ציבור לשער השבועון NME, שבה נראים חברי הלהקה כשהם יושבים כולם בכיסאות גלגלים כמפגן סולידריות משועשע ומרגש עם רוברט. למרות שהיו קוראים ששלחו מכתבי תלונה נזעמים וטענו שמדובר בבדיחה חסרת טעם, וויאט עצמו התמוגג מצחוק, ראה בכך מחווה חמה של שותפות, והעיד שדווקא אנשים בעלי מוגבלויות כתבו לו עד כמה המראה הזה נסך בהם כוח ותקווה.

כדי להבין את עוצמת הרגע, חייבים לחזור אחורה בזמן, לאמצע שנת 1973. רוברט וויאט, המתופף והזמר המוכשר, שהיה ממייסדי להקת סופט מאשין, מצא את עצמו במסיבת יום הולדתה של גילי סמית', הזמרת "לוחשת החלל" של להקת גונג. כמיטב המסורת של עולם הרוק, האלכוהול נשפך כמים, והאווירה הייתה מחשמלת. בשלב מסוים, הוא נעל את עצמו בחדר שירותים עם בחורה. לפתע, נשמעו דפיקות נמרצות בדלת – זוגתו דאז, אליפי, חיפשה אותו. בפאניקה של רגע, ושיכור כהלכה, הוא קיבל החלטה הרת אסון: הוא החליט לברוח דרך החלון ולנסות לגלוש למטה באמצעות המרזב. אחיזתו לא החזיקה מעמד, והוא צנח מספר קומות ונחת בעוצמה על הקרקע.

התאונה הותירה אותו משותק מהמותניים ומטה, מרותק לכיסא גלגלים לשארית חייו. עתידו של אחד המתופפים המקוריים ביותר שידעה אנגליה נראה קודר. הוא שכב במשך חודשים ארוכים בבית החולים סטוק מנדוויל וציין לימים שהנפילה כנראה הצילה את חייו, כי השתיינות הפרועה שלו הייתה הורגת אותו בכל מקרה. במקום לשקוע ברחמים עצמיים, ובעידודה העצום של זוגתו הוא הבין שאם נשללה ממנו היכולת לרקוע ברגליו על דוושת התופים – הרי שקולו וכפות ידיו על הקלידים יעשו קסמים שאף מתופף אחר לא מסוגל לעשות. חבריו בלהקות פינק פלויד וסופט מאשין מיהרו להתגייס לעזרתו כבר בנובמבר 1973 עם שתי הופעות התרמה מיוחדות, ומתופף הלהקה, ניק מייסון, נכנס לאולפן כדי להפיק לו באהבה את אלבום המופת.

חבריו לא נתנו לו לשקוע. וכך, הגענו לאותו ערב בלתי נשכח בתיאטרון דרורי ליין. למרבה האירוניה, שנים לאחר מכן גילה וויאט שהאולם המהודר עוצב על ידי אחד מאבות אבותיו מצד אמו, בנג'מין דין וויאט. ההתרגשות סביב המופע הייתה עצומה. למרות שהדלתות היו אמורות להיפתח רק בשעה 20:30, הקהל החל להתגודד בחוץ כבר שעתיים קודם לכן, להוט לתפוס מקום ולחזות באיחוד המוזיקלי החד-פעמי הזה. היה זה המופע המלא היחיד שוויאט הוביל אי פעם כסולן ראשי מאז התאונה, והאולם המפואר היה דחוס עד אפס מקום בקהל צמא לצלילי סצנת קנטרברי המכשפת.

את הערב פתח שדרן הרדיו האהוב של ה-BBC, ג'ון פיל, שעלה לבמה ופתח במונולוג ארוך. ייתכן שההתרגשות בקהל הייתה גדולה מדי, כי מהר מאוד החלו צעקות מהשורות האחוריות: "תרד כבר, אתה משעמם!". פיל, מקצוען אמיתי, קיצר את דבריו ופינה את הבמה לשחקן והקומיקאי הסוריאליסטי אייבור קאטלר, שלצידה של פיליס אפריל קינג הציג מערכונים קצרצרים ואבסורדיים שהתקבלו בתשואות רמות והכניסו את הקהל לאווירה הנכונה.

ואז הגיע הרגע שלו כולם חיכו. ג'ון פיל הזמין לבמה את איש הערב. רוברט וויאט נכנס. אלומת האור ליוותה את כיסא הגלגלים שלו, נע באיטיות אל עבר מקלדת ומיקסר קטן שהמתינו לו בקדמת הבמה. הקהל קם על רגליו ומחא כפיים במשך דקות ארוכות, מחיאות כפיים סוערות שהיו תערובת של אהבה, הערכה, עצב ותקווה. וויאט, נרגש ומתוח, פתח את הופעתו עם השיר DEDICATED TO YOU BUT YOU WEREN'T LISTENING, קטע קלאסי מתקופתו בסופט מאשין. באופן סמלי, לצידו על הבמה עמד חברו הוותיק ללהקה ומי שכתב את השיר, הבסיסט יו הופר. יחד איתם ניגנה נבחרת חלומות של ממש: לורי אלן בתופים, הגיטריסט האוונגרדי פרד פרית' בכינור ודייב סטיוארט, מלהקת האטפילד והצפון, בקלידים. אליהם הצטרפו כוחות מחץ של ממש: נגן חצוצרת הכיס הדרום-אפריקאי מונגזי פזה והסקסופוניסט גארי וינדו, שהוסיפו לכל החגיגה הזו גרוב ג'אז חופשי ומשוחרר. מיד לאחר מכן נוגן השיר MEMORIES, פנינה שכתב הופר עוד מימי להקתם המיתולוגית הוויילד פלאוורס מאמצע שנות השישים – שיר שזכה לעדנה מחודשת וביצוע מלא נשמה.

החלק הראשון של המופע התמקד בעיקר בחומרים מתוך התקליט החדש, ROCK BOTTOM. על הבמה, השירים קיבלו חיים חדשים, והפכו לג'אמים ארוכים ומאלפים שהציגו את הווירטואוזיות של הנגנים. ככל שהערב התקדם, המתח של וויאט החל להתפוגג. הוא החל להתבדח עם הקהל, והוכיח שחוש ההומור הייחודי שלו לא נפגע כלל. כשהבחור הבא עלה לבמה עם גיטרת לס פול חשמלית, וויאט הציג אותו בהומור: "עם קצת קידום הוא יכול היה להצליח מאוד". הקהל צחק וזיהה מיד את מייק אולדפילד.

דבר אחד היה ברור לכל מי שנכח באולם: התאונה הנוראה לא הולכת לעצור את הקריירה של רוברט וויאט. היא רק פתחה פרק חדש ומסעיר. והאירוניה בבדיחה של וויאט הייתה פשוט מושלמת: אולדפילד היה באותו זמן המוזיקאי הכי חם בבריטניה, כשהאלבום המופתי שלו TUBULAR BELLS כיכב בראש מצעדי המכירות והפך לתופעה תרבותית חובקת עולם! אולדפילד סיפק עכשיו בגיטרה סולואים מפותלים ומרהיבים בקטע LITTLE RED RIDING HOOD HIT THE ROAD לצד החצוצרה המתפרצת של פזה. הקהל זכה לשמוע גם את שירי המופת התת-מימיים והמכשפים SEA SONG, שבו שר וויאט על אהבתו לאלפרדה בליווי הרמוניות מורכבות, את צמד הקטעים ALIFIB ו-ALIFE, ושלף אפילו את השיר המשעשע והחכם SIGNED CURTAIN של להקתו מאצ'ינג מול, שבו המילים פשוט מתארות בחיוך את המבנה המוזיקלי של השיר בזמן שהוא מתרחש.

וויאט עצמו הודה מאוחר יותר שהיה מבועת לקראת המופע: "למען האמת, חשבתי שזה יהיה אסון. פשוט חשבתי שאני לא יכול לעשות את זה, שזה הולך להיות מגוחך. הופתעתי מאד מהאנרגיה הגמישה ששררה בו. מדהים היה לשמוע כיצד כל הנגנים במופע התחברו מוזיקלית זה לזה". החרדה הקשה שממנה סבל וויאט, יחד עם המורכבות הלוגיסטית הכרוכה בהסעת הרכב רב-משתתפים שכזה בדרכים, הכריעו את הכף: וויאט החליט שלא לצאת לסיבובי הופעות נוספים כסולן, מה שהפך את ההקלטה מדרורי ליין למסמך יקר ערך של פעם בחיים.

לסיום, הלהקה חזרה להדרן בלתי נשכח: ביצוע מחשמל לסינגל האחרון שהוציא וויאט באותה תקופה, גרסת כיסוי אירונית ואופטימית להפליא לשירם של המאנקיז, I'M A BELIEVER. הבחירה בשיר הזה, על רקע סיפורו האישי, הייתה לא פחות מגאונית וסיכמה את רוח הערב כולו.

מבקרי המוזיקה יצאו מהאולם המומים ונפעמים. "הייתה יותר מקוריות אמיתית בקונצרט של רוברט וויאט בתיאטרון דרורי ליין אמש ממה ששמעתי כבר הרבה זמן", כתב למחרת מוריס רוזנבאום ב"דיילי טלגרף". שנים רבות לאחר מכן, המופע יצא באופן רשמי על גבי דיסק, אך בשל אובדן חלק מהקלטות המאסטר המקוריות, איכות השמע אינה אחידה – חלק מהקטעים נלקחו ממקורות חלופיים ואיכותיים פחות. ובכל זאת, הדיסק הזה חשוב מאד. כמה חשוב? אם אתם אוהבי רוק מתקדם של קנטרברי ויצירתו של רוברט וויאט - לא באמת תוכלו בלי זה.

גם זה קרה ב-8 בספטמבר. היום נדלג בין רגעים מכוננים, סיפורים עסיסיים מאחורי הקלעים, פליטות פה הזויות ודרמות קטנות שהרכיבו את הפסקול של חיינו. אז תפסו אוזניות, הגבירו את הווליום, ובואו נצא למסע בזמן.

שנת 1968: HEY JUDE כובש את המסך, ופינק פלויד את גדר הגבול

שנת 1968 הייתה שנה סוערת במיוחד, ואיך לא, במרכזה עמדה להקת הביטלס. חברי הלהקה, שכבר היו השליטים הבלתי מעורערים של עולם הפופ, הגיעו לאולפן תוכנית הטלוויזיה של דייויד פרוסט כדי לבצע את המנון הענק החדש שלהם, HEY JUDE. הבלדה הנפלאה הזו נולדה במקור תחת השם HEY JULES, כשפול מקרטני כתב אותה כדי לעודד ולנחם את ג'וליאן לנון בן החמש בעקבות הגירושים הכואבים של הוריו, ג'ון וסינתיה. פול החליט לשנות את השם ל-JUDE כי הוא חשב שזה נשמע טוב יותר, ובהשראת הדמות ג'וד מהמחזמר האהוב עליו, OKLAHOMA (כי פול, כידוע, תמיד חיבב מחזות זמר). באולפני TRIDENT בלונדון הוקלט השיר יחד עם תזמורת של 36 נגנים, שקיבלו תשלום כפול כדי שיסכימו למחוא כף ולשיר בקולי קולות את הפזמון בסיום.

זו לא הייתה סתם הופעה. השיר, שאורכו מעל שבע דקות—7:11 ליתר דיוק, מה שהפך אותו לסינגל הארוך ביותר שכבש את פסגות המצעדים עד אז—שבר כל שיא רדיופוני אפשרי, והעניק לראשונה לשדרי הרדיו את הפסקת השירותים המושלמת והארוכה בתולדות התחנות, בידיעה שהמאזינים לא יעבירו תחנה. זה היה גם השיר הראשון ששוחרר בחברת התקליטים העצמאית של הלהקה, APPLE RECORDS, והביצוע הטלוויזיוני, עם תזמורת שלמה וקהל שמצטרף לשירת ה-"נה נה נה" האינסופית, הפך לרגע טלוויזיוני בלתי נשכח.

אך בזמן שהביטלס חגגו באולפן ממוזג בלונדון, חבריהם לסצנה הפסיכדלית, פינק פלויד, חוו לילה קצת פחות מוצלח. הלהקה הייתה אמורה להופיע בפסטיבל נוער בבלגיה, פסטיבל הנוער בשאטלה, כחלק מסיבוב הופעות קצר, ובתקופה שבה דייוויד גילמור רק נכנס לנעליו הגדולות והמעורערות של סיד בארט, אך נתקלה באויב המר של כל להקה מצליחה: הבירוקרטיה. בעיות עם היתרי עבודה מול רשויות המכס הבלגיות מנעו מהם את הכניסה למדינה והציוד שלהם נותר תקוע חסר אונים. הקהל המקומי, שלא קיבל את הבשורה בהבנה, החל להשתולל בזעם והאירוע גלש לאלימות, כשהמעריצים הזועמים שוברים כיסאות ומשליכים חפצים אל עבר הבמה. באופן אירוני למדי, להקת הקינקס, שהייתה גם היא בפסטיבל, הצליחה לעבור את הגבול ללא כל תקלה והופיעה כמתוכנן, מה שבטח לא שיפר את מצב הרוח של מעריצי פלויד הזועמים.  

1967: חלומות פסיכדליים, חדשות כזב ושערוריות

אם נקפוץ שנה אחת אחורה ל-1967, קיץ האהבה, נגלה את להקת הרוק הפסיכדלי הבריטית קליידוסקופ מסיימת את הקלטות תקליט הבכורה שלה, TANGERINE DREAM. האלבום, שהוקלט בלונדון והונדס בצליל חלומי עם רצועות מופת כמו FLIGHT FROM ASHIYA ו-DIVE INTO YESTERDAY, הציג שילוב מרהיב של צ'מבלו, הרמוניות מלודיות ופנטזיות פסיכדליות מהפנטות. התקליט, עם הצליל הייחודי והעשיר שלו, הפך במהרה לאבן דרך בז'אנר ולאחד הפריטים המבוקשים ביותר על ידי אספני התקופה, כאשר עותקי ויניל מקוריים שלו מגיעים כיום למחירי עתק של מאות ואלפי פאונד בקרב חובבי הוינטג'.  

באותה שנה, דרמה מסוג אחר התחוללה בגלי האתר. תחנת הרדיו הפיראטית המפורסמת RADIO CAROLINE, ששידרה מספינה במים בינלאומיים, שיגרה ידיעה מרעישה: הזמר אנגלברט האמפרדינק נהרג בתאונת דרכים מחרידה. הידיעה גרמה לגל של הלם בקרב מעריציו, אך התגלתה תוך זמן קצר כשקרית לחלוטין, בזמן שהזמר (ששמו המקורי ארנולד ג'ורג' דורסי) ישב בביתו בנעלי בית, לגם כוס תה מהבילה ותהה למה כולם מספידים אותו ברדיו. האם זו הייתה טעות אנוש או תעלול יחצ"ני? לעולם לא נדע, אבל זה בהחלט היה אחד המקרים המוקדמים והמשעשעים של פייק ניוז בעולם המוזיקה.  

דרמות אישיות וסיפורים מאחורי השירים

עולם הרוק מלא בסיפורים פיקנטיים, והנה כמה מהם: בשנת 1997, הלך לעולמו בגיל 65 דרק טיילור, האיש שהיה הרבה יותר מדובר תקשורת עבור הביטלס. טיילור היה המוח מאחורי התדמית הציבורית שלהם, חבר קרוב ואיש סודם. טיילור היה עיתונאי מחונן בעל חוש הומור בריטי מבריק שהפך לארכיטקט יחסי הציבור מהחשובים בהיסטוריה של המוזיקה. לאחר סכסוך מתוקשר עם האמרגן בריאן אפשטיין, הוא עזב לארצות הברית ועבד עם להקת הבירדס, קידם את הביץ' בויז בתקופת יצירת המופת PET SOUNDS, וסייע בהפקת פסטיבל הפופ ההיסטורי של מונטריי ב-1967, אך בסופו של דבר חזר לחיק משפחת הביטלס ועבד בחברת התקליטים שלהם, אפל, שם ניהל באלגנטיות את מחלקת העיתונות שלהם עד לסוף הדרך.  

ב-1978, להקת פורינר שחררה את הלהיט DOUBLE VISION. רוב הקהל היה בטוח שמדובר בשיר על סמים או על התוצאות של שתיית אלכוהול מופרזת, והלהקה זרמה עם זה, אבל האמת הייתה מוזרה הרבה יותר. הגיטריסט מיק ג'ונס והסולן לו גראם ישבו במשחק הוקי של הניו יורק ריינג'רס, כשלפתע השוער, ג'ון דייווידסון, ספג חבטה חזקה בראשו. הכרוז הודיע שהשוער סובל מזעזוע מוח ו"ראייה כפולה". ג'ונס סיפר: "מעולם לא שמענו את המונח הזה לפני כן, וזה פשוט הדליק אותנו. זה הפך מיד לשם השיר". 

בדיוק שנה לפני כן ובזמן שכולם עסוקים במוזיקה, מאחורי הקלעים התרחשו גם פרידות כואבות. הגיטריסט המוכשר ג'ימי מקולוק החליט לעזוב את להקת 'כנפיים' של פול מקרטני. מקולוק, שהיה עילוי גיטרה סקוטי וכבר בגיל 15 הוביל בנגינתו המחשמלת את הלהיט SOMETHING IN THE AIR של להקת THUNDERCLAP NEWMAN, עזב את פול כדי להצטרף להרכב המחודש של סמול פייסס. למרבה הכאב, שנתיים בלבד לאחר מכן, בשנת 1979, מת ג'ימי הצעיר בטרם עת כשהוא בן 26 בלבד. ביי ביי, ג'ימי.  

בשנת 1976 יצא תקליט חדש לצמד הול ואוטס ששמו BIGGER THAN BOTH OF US. הלהיט מהתקליט הזה היה RICH GIRL, שהפך ללהיט הראשון של הצמד שהגיע למקום הראשון בארצות הברית. השיר הזה מבוסס על אדם אמיתי, יורש ההון של עסקי מזון מהיר שיצא עם שרה אלן, חברתו של דאריל הול. הסיפורים שלה עליו נתנו השראה להול לכתוב את השיר הזה, אבל הוא נאלץ לשנות את הדמות לבחורה, מכיוון שהוא היה זה שישיר אותו. דאריל סיפר שבמקור הוא שר HE CAN RELY ON THE OLD MAN'S MONEY, HE'S A RICH GUY, אבל הבין מהר מאוד ש-RICH GUY פשוט לא עובד מוזיקלית ולא מתגלגל טוב על הלשון. הול חשף שהבחור שעליו כתב את השיר הזה נקרא ויקטור ווקר. הוא אומר שווקר הגיע לדירתם כשהוא מתנהג מוזר מאוד, ודאריל הבין שהבחור יכול לברוח מזה, מכיוון שאביו ישלם על נזקיו כדי שהבעיות שלו ייעלמו. הול אומר שווקר ידע שהשיר הוא עליו. 

השנים שחולפות: יצירות מופת ופריצות דרך

קייט בוש, הגאונה המוזיקלית, שחררה בשנת 1980 את תקליטה השלישי, NEVER FOR EVER, אלבום שעשה היסטוריה והפך לאלבום הראשון של אמנית סולו בריטית שזינק היישר למקום הראשון במצעד הבריטי. מתוכו בקע הלהיט המהפנט BABOOSHKA. השיר מספר סיפור מורכב על אישה שמעמידה את נאמנות בעלה למבחן על ידי שליחת מכתבי אהבה אנונימיים תחת שם בדוי, רק כדי לגלות שהוא עדיין נמשך לדימוי הצעיר והתוסס שלה מפעם. השם "בבושקה" הגיע לקייט בסדרת צירופי מקרים קוסמיים: היא שמעה מישהו שר אותו בטלוויזיה, נתקלה באופרה באותו שם, ולחברה שלה היה חתול בשם זה. היא הבינה שזהו סימן. צלילי שבירת הזכוכית המפורסמים בסיום השיר נוצרו באמצעות מכשיר ה-FAIRLIGHT CMI—הסינתיסייזר-סמפלר הדיגיטלי החדשני שפיטר גבריאל חשף בפניה כשהיא תרמה קולות רקע בשיריו GAMES WITHOUT FRONTIERS ו-NO SELF CONTROL. 

באותה שנה, להקת ג'נסיס הוציאה את התקליטון MISUNDERSTANDING, שהיה ציון דרך משמעותי. זה השיר הראשון שזמר-מתופף הלהקה, פיל קולינס, כתב לבדו עבורה. השיר נולד בעקבות שברון לב אמיתי וכואב: אשתו הראשונה של פיל, אנדריאה, עזבה אותו ולקחה עמה את שני ילדיהם. קולינס מצא את עצמו לבדו בבית הריק בסארי והחל לכתוב מתוך ייאוש. השיר מתאר גבר שמחכה לשווא ומסרב להכיר במציאות הכואבת שהבחורה פשוט לא מעוניינת בו, כשהוא מתרץ הכל ב"אי הבנה". הוא סיפר שאת הקצב של השיר הוא לקח בהשפעה משירים כמו HOLD THE LINE של להקת טוטו ו- ROCKY MOUNTAIN WAY של ג'ו וולש. לא סתם השם המקורי של השיר, כפי שקולינס הגה, היה OT OT (כלומר, השם טוטו בהיפוך). השיר היה אחד משניים שנבחרו על ידי הקלידן, טוני בנקס, והגיטריסט-בסיסט, מייקל ראת'רפורד, כבולטים מקבוצת שירים עליה עבד קולינס לפני שהתקבצה הלהקה בסוף 1979 (השיר השני שנבחר היה PLEASE DON'T ASK, בעוד ששאר השירים המיוסרים שנדחו הובילו ישירות לאלבום הסולו שלו FACE VALUE, בראשם IN THE AIR TONIGHT). גירסה סופית של השיר נשארה נאמנה לחזון המקורי של קולינס עבורו, והלהקה הקליטה אותו באולפני POLAR הנודעים של אבבא בשטוקהולם. בנקס הגיב מאוחר יותר: "אם זה לא היה יוצא כתקליטון, כנראה שהייתי אוהב את זה יותר. אבל כשאתה מוציא את זה מהקשרו ועושה את זה כשיר בולט לתקליטון, זה מייצג את האלבום כולו - וזה מה שקרה בארצות הברית - זה פשוט נראה די חסר משמעות". מבחינת בנקס, השיר היווה ניגוד מובהק לחלק מהחומרים הדרמטיים יותר באלבום DUKE, אך בהפגנת כישרון הכתיבה של קולינס ואוזן טובה ללחן קליט, הוא סימן את הדרך קדימה עבור ג'נסיס בעידן שבו לעגו רבים על הרוק המתקדם ואימצו בחום את מהפכת הגל החדש שדרשה מוזיקה בצורתה הפשוטה והדלילה ביותר. הצלחת השיר בארה"ב שימשה גם לבניית הפרופיל של ג'נסיס בטריטוריה זו.  

עוד באותו תאריך, בשנת 1987, שחררה שלישיית הרוק הקנדית RUSH את התקליט HOLD YOUR FIRE, אלבום האולפן ה-12 שלהם שציין את פסגת עידן הסינטיסייזרים המלוטש של הטריו. באלבום זה בלט השיר TIME STAND STILL, שבו התארחה הזמרת איימי מאן בקולות רקע נפלאים - האירוח הווקאלי הנשי החיצוני הראשון בתולדות הלהקה - לצד המילים המבריקות והפילוסופיות של המתופף, ניל פירת, על חמקמקות הזמן.  

ימי הולדת, פרידות ותביעות משפטיות

ההיסטוריה זוכרת גם ימים של חגיגות ועצב. ב-8 בספטמבר 1945 נולד רון 'פיגפן' מקרנאן, הקלידן ומפוחיתן הנשמה של הגרייטפול דד, איש עדין שהתחבא מאחורי חזות קשוחה ומת בטרם עת ב-1973—בגיל 27 בלבד, כשהוא מצטרף בעצב למועדון ה-27 המפורסם לאחר שגופו נכנע למחלות ולשתייה מרובה; ומהצד השני של הגלובוס נולד מייקל "קלי" גרוקאט, הבסיסט, השפם והקול הגבוה של אי.אל.או. גרוקאט, שהיה חלק מהותי מההרמוניות הווקאליות של הלהקה, וקולות הפלסט הצלולים שלו הרימו המנונים כמו MR. BLUE SKY ו-LIVIN' THING לצד נגינת בס מדויקת באלבומי מופת כמו OUT OF THE BLUE, הסתכסך עם ג'ף לין בתביעת תמלוגים בשנות ה-80, צעד שעליו התחרט מאוחר יותר. הוא מת מהתקף לב בשנת 2009.  

ב-1947 נולד בנג'מין אור, הבסיסט והזמר של להקת THE CARS, שקולו הייחודי הוביל כמה מלהיטיהם הגדולים ביותר, ביניהם DRIVE, וכן המנוני גל חדש סוחפים כמו JUST WHAT I NEEDED ו-LET'S GO. את השיר DRIVE אמנם כתב ריק אוקאסק, אך הוא בחר לתת דווקא לאור לבצע אותו בקולו המרגש והנוגה. השיר הזה, שהפך ללהיט הגדול ביותר של הלהקה במצעדים. בנג'מין אור מת באוקטובר 2000.

ואי אפשר בלי קצת דרמה משפטית לסיום

בשנת 2005 הוטל על רוד סטיוארט לשלם לקזינו בלאס וגאס קנס בסך 2 מיליון דולר בגין החמצת קונצרט השנה החדשה, בשנת 2000. היה זה הקזינו הנודע RIO ALL-SUITE HOTEL AND CASINO, שדרש בחזרה את המקדמה השמנה ששולמה לזמר לקראת המופע המיוחד לכבוד המילניום החדש. סטיוארט אמר כי לא היה מסוגל להופיע במלון ובקזינו מכיוון שקולו נעלם לאחר ניתוח להסרת גידול סרטני בבלוטת התריס. הרוקר הצרוד סיפר שנאלץ ממש ללמוד לשיר מחדש צעד אחר צעד, אולם בית המשפט קבע שעל אף הנסיבות הרפואיות המצערות, חוזה יש לקיים ומקדמות יש להחזיר. הזמר אמר שקולו התאושש רק בזמן כדי להתחיל סיבוב הופעות עולמי, ביוני 2001, ואנחנו לפחות שמחים שמיתרי הקול של רוד חזרו לתפקד במלוא הדרם, גם אם הוא נאלץ להיפרד מכמה ערימות של ז'יטונים ירוקים.  

נו, אז מי יהיו בתפקיד המאנקיז?

ב-8 בספטמבר בשנת 1965 פרסם עיתון אמריקני בשם DAILY VARIETY את המודעה הבאה: "נגני רוק ופולק מטורפים וגם זמרים דרושים לתפקידי משחק בתוכנית טלוויזיה חדשה. יש מקום לארבעה בלבד..".

תהליך האודישן סינן את הארבעה, שהגיעו מפינות שונות; מיקי דולנז, מייק נזמיט, דייוי ג'ונס ופיטר טורק. במהרה הם הונדסו להרכב בשם THE MONKEES, שהפך להצלחה היסטרית אדירה בארה"ב ורבים ראו בו (באופן שגוי) את התשובה לביטלס. מה שכן, ההרכב הזה הוציא, בין שלל רב של שירים איומים, גם כמה פנינים שנשמעות נהדר עד עצם היום הזה..

437 גברים צעירים נבחנו לתפקידים. בעיקר מוזיקאים ושחקנים מתקשים בזמנו. גם סטיבן סטילס וג'ון סבסטיאן נכנסו לאודישנים ונדחו לתפקידים בתוכנית. השמועה הייתה כי צ'רלס מנסון ניסה זאת, אך זה לא היה נכון. בסוף היו אלו מיקי דולנז, מייק נזמית', פיטר טורק ודייבי ג'ונס שזכו לכרטיס הכניסה לממלכת הקופים. בהתחלה לא ניגנו ארבעת הנבחרים בכלי נגינה משלהם והשירה שלהם הוקלטה על גבי צלילים שהוקלטו על ידי קבוצת מוזיקאי אולפן מיומנים. נקודת המפנה הגיעה בשנת 1967 כאשר התעקשו הם גם לנגן ולכתוב שירים.

הלהקה הזו הייתה מושא לבוז בקרב חלק מאוהדי המוסיקה שחשו שהם תוצר של בידור תאגידי מטעה, שתפסו את המרחב האווירי שמתאים יותר למוזיקאים אותנטיים.

מיקי דולנז, אחד מהארבעה, הסביר: "מישהו פשוט שאל אותנו. אני לא זוכר מי בדיוק איזה רגע, אבל מישהו כנראה שאל אותי," אז אתה מנגן על כל התקליטים המוקדמים האלה שלכם?" ואמרתי, "טוב, לא. חלקם נוצרו לפני שאפילו לוהקתי להרכב". ואני חושב, שוב, מנקודת המבט שלי, שכל הבלבול הגיע, ועדיין קיים, אם חושבים על המאנקיז כלהקה. זה נהיה מאוד מבלבל וזה פשוט לא מדויק. המאנקיז לא הייתה להקה. זה עדיין לא להקה. זו תוכנית הטלוויזיה של הלהקה הזו שרצתה להיות הביטלס. רצינו להיות הביטלס. זה מה שתוכנן. וייצגנו את כל אותם ילדים ברחבי ארצות הברית והעולם שהיו במרתפים ובמוסכים שלהם וניגנו רק לעצמם שירים וניסו להתפרנס. זה מה שהלב והנשמה של המופע היה בערך. זה מה שגרם לנו להצליח".

כשלהקת יס נמצאת קרוב לקצה, למטה בנהר.

ב-8 בספטמבר בשנת 1972 יצא תקליטה החמישי של להקת יס שהפך לאבן דרך ברוק המתקדם. זה התקליט CLOSE TO THE EDGE. עבור חובבי פרוג מושבעים כמוני, זהו יום חג של ממש – היום שבו המוזיקה הגיעה לפסגה שמעטים העזו בכלל לחלום עליה)

היצירה המפותחת ביותר של יס עד לאותה תקופה הציבה את האתגרים הגדולים ביותר. אם CLOSE TO THE EDGE כמכלול מגיע קרוב ככל האפשר לשלמות - הרי שיצירת הנושא מגיעה אף קרוב יותר מכך והקפיצה הזו שהלהקה עשתה באותה שנה הייתה פשוט מסחררת: הזינוק מהתקליט FRAGILE אל עבר CLOSE TO THE EDGE היה זינוק גדול אף יותר מזה שעשתה הלהקה מהתקליט THE YES ALBUM אל FRAGILE.

אז ה-8 בספטמבר 1972 הוא יום שנצרב באותיות של זהב בדפי ההיסטוריה של המוזיקה. עבורי, זה תקליט שצרוב בנשמתי. מאז כשגיליתי אותו כנער וקניתי עותק שלו בהדפסה תוצרת חוץ בחנות התקליטים פאז, בכיכר מסריק בתל אביב. אז בעוד העולם המשיך להסתובב על צירו, חמישה בריטים צעירים וטכנאי סאונד אחד שיחררו לעולם יצירה שתמתח את גבולות הרוק, תגדיר מחדש מה אפשרי ותהפוך לאבן הפינה של ז'אנר שלם. ביום הזה, להקת יס הוציאה את תקליטה החמישי והדברים מעולם לא נשמעו אותו הדבר. צריך לזכור את ההקשר: הלהקה הגיעה לאולפן לאחר ההצלחה המסחרית הפנומנלית של תקליטה הקודם, FRAGILE, והלהיט הענק ROUNDABOUT. כל חברת תקליטים ממוצעת הייתה לוחצת עליהם לייצר עוד כמה להיטים בני שלוש דקות לרדיו. אבל יס, לשמחת כל מי שאוהבים אתגרים מוזיקליים, החליטה ללכת נגד כל הכללים המסחריים, למתוח את היריעה עד הקצה ולקחת את המאזינים ואת עצמה למסע עוצר נשימה.

תשכחו מכל מה שאתם מכירים על מבנה של תקליט רוק. במקום אוסף של שירים קליטים בני שלוש דקות, יס הגישו למאזינים תפריט נועז במיוחד: שלושה קטעים בלבד. כן, קראתם נכון. שלושה. אבל איזה שלושה! יצירת הנושא, שאורכה כמעט 19 דקות, השתרעה על כל צדו הראשון של התקליט והיוותה מסע מוזיקלי מורכב, רב שכבתי ומהמם. שני הקטעים הנוספים, AND YOU AND I ו-SIBERIAN KHATRU, השלימו את צד ב' ויחד יצרו שלם שגדול מסך חלקיו. כל צליל, כל מעבר וכל תו ביצירה הזו נוסרו, עוצבו והונחו במקומם בדיוק כירורגי כדי להפוך את CLOSE TO THE EDGE לאחד משיאי היצירה של הרוק המתקדם בכל הזמנים. וכן, התהליך הזה של היצירה בא עם מחיר. על כך - עוד מעט...

אי אפשר שלא להתפעל מהאופן שבו היצירה הזו תופסת מקום ייחודי לצד ענקי הז'אנר באותה תקופה. נכון, היו מבקרים ציניים שודאי רטנו תחילה: "שלושה שירים בלבד, אתם קולטים?! ואחד מהם תופס צד שלם של התקליט!", אך בסופו של דבר גם הם הבינו שככה זה הכי טוב, במקרה הזה.

יצירת הנושא, CLOSE TO THE EDGE, מחולקת לארבעה פרקים: THE SOLID TIME OF CHANGE, TOTAL MASS RETAIN, I GET UP I GET DOWN, ו-SEASONS OF MAN. הפתיחה המרשימה מורכבת מצלילי טבע, מים זורמים וציוצי ציפורים שהוקלטו מראש – רעיון שנולד אצל ג'ון אנדרסון בהשראת התקליט SONIC SEASONINGS של וולטר קרלוס. ההתפרצות המוזיקלית שבאה מיד לאחר מכן הושפעה ישירות מסגנון הג'אז-פיוז'ן הסוער של מהאווישנו אורקסטרה.

והאמת? את יס הכרתי לראשונה עם התקליט GOINGFOR THE ONE. כן זה עם העטיפה ובה פלחי הישבן והסיפורים המופלאים. משם התחלתי לנדוד לעבר THE YES ALBUM ומשם ל-FRAGILE. זה היה בימים בהם לא היו יו טוב או סטרימינג. להשיג תקליטים והקלטות היה דב קשה פי כמה וכמה וכמה. אז התרגלתי ליס עם אלו - אבל כשהצלחתי להשיג את CLOSE TO THE EDGE? הכל התחבר לי! אבל רגע, בפעם הראשונה כשהקשבתי ליצירת הנושא - הצלילים של רחשי הג'ונגל ופלג המים הזורם בקרבת מקום לא הכינו אותי להפגזה שתבוא לאחר מכן. בום! הפתיחה האינסטרומנטלית נשמעה לי בפעם הראשונה כחסרת כל שליטה וכאוטית לחלוטין. פתאום הם עוצרים ושרים - "אהההה!" ואז נופלים שוב למערבולת ופתאום עוצרים שוב ל"אהההה" קצת ארוך יותר ואז שוב פעם סערה. אבל מההקשבה השניה והלאה - ברור לי לחלוטין שכל תו שם בנוי בקפידה. למעשה, החלק הזה נשלט וממושמע בדיוק מופתי; ההוכחה לכך היא שנהר התווים, המקצבים וגווני הצליל הפראי הזה באים בהיגיון פנימי עמוק.

ואז, מתוך הסערה הזו מתגלה יופי צרוף. מתוך התוהו ובוהו מגיח פתאום הסדר המוזיקלי, המקצב הופך לשש שמיניות מסודר וסטיב האו מנגן את אחד התפקידים הברורים והיפים יותר שלו, כשהלהקה מגבה אותו בנאמנות. לאחר מכן האו עובר לסיטאר חשמלי וזה הזמן להתחיל את השירה. ג'ון אנדרסון בקולו הגבוה והמלאכי עם כריס סקווייר הבסיסט - שמוסיף לו הרמוניה אף גבוהה יותר! איזה יופי זה!!! אחד הדברים שהבדילו בבירור את יס מלהקות פרוג אחרות כמו ג'נסיס או קינג קרימזון או אמרסון לייק ופאלמר או ג'ת'רו טול זה העניין של ההרמוניה הווקאלית המשמעותית.

ג'ון אנדרסון סיפר כי לעיתים קרובות משמעות המילים מתגלה לו רק שנים לאחר כתיבתן. כך למשל, השורה A SEASONED WITCH COULD CALL YOU FROM THE DEPTHS OF YOUR DISGRACE שהיא מטאפורה ל"אני העליון" של האדם, שמסוגל למשות אותו ממעמקי הייאוש אם שומרים על טוהר הלב. כן, המכשפה המנוסה (SEASONED WITCH) פוגשת את מצבו הנפול של האדם בחרפתו ובייאושו. ומדוע דווקא הכבד הוא שחייב לעבור סידור מחדש (LIVER REARRANG')? מפני שזהו האיבר האחראי על סילוק הרעלים מגופנו! ואפשר לכתוב מאמרים רבים וארוכים על ניתוח המילים ביצירה הזו. בנוסף, השורה CLOSE TO THE EDGE, DOWN BY A RIVER קיבלה השראה ישירה מספרו של הרמן הסה, "סידהרתא", שבו הגיבור מתיישב ליד הנהר ומתחבר אל האנרגיה האלוהית. אנדרסון גם לא היסס לעקוץ את הממסד הדתי המאורגן (HOW MANY MILLIONS DO WE DECEIVE EACH DAY) – כאשר העוגב הכנסייתי מתחלף בסולו סינטיסייזר חופשי ומנצח, המבטא את הרעיון שהאדם יכול למצוא את המקדש האמיתי בתוך עצמו ולא בין כותלי הכנסייה. הבנתם את הנקודה...

ויש שאמרו ויגידו שג'ון אנדרסון הוא אחד שהמטרה היחידה שלו בחיים היא כנראה לשרבט מילים יומרניות, קוסמיות, אוניברסליות, אבל מופרכות וחסרות פשר לחלוטין, ולשיר אותן בקולו המוכר. אבל בעיניי, זו בדיוק הגדולה של יס – הם מייצרים עולם מיסטי כה מופשט, שמאפשר לכל מאזין לצקת לתוכו את החזון הפרטי שלו. ודרך אגב, מרטין גורדון, הבסיסט לשעבר של להקת SPARKS, הודה שליין הבס שכתב עבור הלהיט הגדול THIS TOWN AIN'T BIG ENOUGH FOR BOTH OF US נולד בהשראת CLOSE TO THE EDGE. כן כן!

הקטע השני, AND YOU AND I (שאורכו למעלה מעשר דקות, ומחולק לארבעה פרקים: CORD OF LIFE, ECLIPSE, THE PREACHER THE TEACHER, ו-THE APOCALYPSE), פותח את הצד השני בצלילי גיטרת 12 מיתרים אקוסטית מרהיבה. מדוע השם נפתח במילת החיבור "AND"? אנדרסון סיפר כי כשכתב את השיר עם סטיב האו, הוא שר AND YOU AND I CLIMB OVER THE SEA TO THE VALLEY, והצירוף פשוט נתפס מושלם מבחינה מקצבית! כשנשאל למי הכוונה ב-"YOU", הוא הסביר כי מדובר ככל הנראה באלוהים, או בחיבור הקולקטיבי בין הקהל ללהקה בחיפוש אחר יופי, הבנה ואור. ריק וייקמן הוסיף בחיוך שהקטע הזה הכיל בדיוק את מה שמבקרי המוזיקה שנאו אצל יס, ואת מה שהמעריצים העריצו אצלם: רגש טהור וסוחף.

ואיזה רגש מרומם זה! ישנו שיא מלכותי ועוצר נשימה ב-AND YOU AND I, המובל בידי הסינטיסייזר, המלוטרון והגיטרה (שחוזר פעמיים, דרך אגב), שיכול בקלות להיחשב לרגע המגדיר ביותר של הוד שמיימי טהור בכל הקטלוג המוזיקלי של להקת יס. כן, עד כדי כך.

הקטע הסוגר את האלבום, SIBERIAN KHATRU, הוא מפגן כוח מבריק של פרוג אנרגטי. ומה פירוש המילה החידתית KHATRU? בראיונות שונים, אנדרסון סיפק תשובות שונות ומפתיעות: פעם טען שהכוונה ל"חורף", ופעם אחרת טען שמדובר בביטוי מעברית תימנית שפירושו "כרצונך" ("AS YOU WISH"). נו, בסוף גילה סקווייר הבסיסט שאין שום משמעות למילה הזו מעבר לכך שאנדרסון פשוט המציא אותה. ובאולפן? כדי ליצור את אפקט הסירקולציה הסיבובי בסאונד הגיטרה - בחלק האחרון של השיר, טכנאי ההקלטות אדי אופורד הורה לעוזר שלו לחבר מיקרופון לכבל ולסובב אותו כמו לאסו מעל לראשים ברחבי האולפן כדי להפיק אפקט דופלר טבעי!

רגע... מי היו האדריכלים מאחורי המבנה המוזיקלי המפואר הזה? חמישה נגנים שהיו בשיא כוחם, כל אחד מהם עולם ומלואו של כישרון וייחוד. בואו נפרק את החבורה המוכשרת הזו: אתחיל עם ג'ון אנדרסון. לפני אנדרסון, סולני רוק היו אמורים להישמע מחוספסים, בלוזיים וגבריים. הוא, לעומת זאת, הביא לעולם גוון קול כמעט מלאכי. קולו הגבוה והטהור, שנשמע לעיתים כמו נער מקהלה, העניק ללהקה אווירה מיסטית ושמימית. הסגנון שלו היה כל כך ייחודי, עד ששנים לאחר מכן, אינספור להקות פרוג ניסו לחקות את "צליל אנדרסון" כדי לזכות בקמצוץ מהקסם של יס (כולל להקה בריטית בשם DRUID ולהקה ישראלית בשם אטמוספרה). מעבר לשירה, אנדרסון היה המנצח והחזון של ההרכב. הוא היה נמוך קומה וצמחוני שהיה מגיע לאולפן עם קטורת, אך ניהל את החבורה בנחישות של רב-חובל. האחרים קראו לו נפוליאון. הוא אתגר ללא הרף את הנגנים לא להסתפק באלתורים אלא לבנות מוטיבים מלודיים שמתחברים לכדי יצירה קלאסית שלמה.

ויש את סטיב האו שהוא לא גיבור הגיטרה הטיפוסי שלכם. במקום ריפים רועשים ופנטטוניים, הוא ארג סולואים מורכבים שהיו למעשה יצירות קטנות בפני עצמן, מבוססות על הרקע העשיר שלו בגיטרה קלאסית וג'אז. היכולת שלו לעבור בקלילות בין גיטרת גיבסון חצי-אקוסטית חמה לפנדר נושכת, תוך שהוא מפיק מלודיות מרהיבות ומפתיעות, יצרה חותם אישי שאין שני לו. הוא לא ניגן סולואים, הוא בנה קתדרלות של צליל. וכאספן גיטרות - היו לו הרבה אפשרויות ליצור צלילים. באולפני ADVISION בלונדון, האו דרש שיבנו עבורו תא מיוחד מלוחות עץ כדי לבודד ולהעמיק את הצליל האקוסטי והחשמלי שלו. הנגינה שלו ב-AND YOU AND I, כשהוא משלב גיטרת פדאל-סטיל מלאת הבעה עם מיתרים אקוסטיים זוהרים, היא פשוט שיעור מאלף באיפוק, יופי ועוצמה.

וקבלו את ריק המבריק וייקמן. אם האו היה האדריכל, וייקמן היה הקוסם. כשהוא מוקף בסוללת קלידים שנראתה כמו גשר פיקוד של חללית, וייקמן היה וירטואוז אמיתי. הוא ידע להפיק מכל כלי – מהמלוטרון המסתורי, דרך אורגן ההאמונד העוצמתי, פסנתר הכנף המלכותי ועד לסינטיסייזר המינימוג החדשני – את המיטב שבו. סגנון הנגינה שלו, המשלב טריולות מהירות כברק בסולואים שלו, הפך למזוהה עמו כל כך עד שזכה לכינוי "הצליל של ריק וייקמן". וישנה גם האנקדוטה המשעשעת: מומחי קוד מורס טוענים שבקטע הנושא, החל מדקה שבע וקצת, הנקישות החדות של וייקמן על ההאמונד מאייתות למעשה את שמו בקוד מורס. נסו זאת בבית. והיה לו גם את השיגעון לעשות דברים בענק: עבור קטע העוגב השמיימי בפרק I GET UP I GET DOWN, וייקמן לא הסתפק באורגן אולפני רגיל; הוא נסע לכנסיית ST GILES-WITHOUT-CRIPPLEGATE בלונדון כדי לנגן ולהקליט על עוגב צינורות כנסייתי היסטורי! ובאותו הזמן בדיוק הוא גם הקליט את אלבום הסולו שלו THE SIX WIVES OF HENRY VIII, כשהוא מתמרן בין קדושה כנסייתית, גלימות נוצצות והומור בריטי עוקצני.

ויש את ביל ברופורד. עמוק בפנים, ביל ברופורד היה מתופף ג'אז מתוחכם שנחת בטעות על כוכב הרוק המתקדם. האינטליגנציה המוזיקלית שלו הייתה פנומנלית. הוא לא סתם שמר על הקצב, הוא רקד סביבו. בכל פעם שניגן מקצב רוק סטנדרטי, הוא דאג להשחיל לתוכו פוליריתמיקה מורכבת ונגיעות ג'אז ערמומיות שהפכו כל רגע לחוויה מפתיעה. ואיזה צליל בעיקר מייחד את ברופורד? הסנר שלו. הו, הסנר הבוער!

אבל המתח היצירתי ששרר במהלך ההקלטות, והשאיפה של ברופורד לאתגרים חדשים, הובילו אותו לעזוב את הלהקה מיד עם סיום התקליט לטובת קינג קרימזון, מהלך שהותיר את חבריו המומים ומאוכזבים. העזיבה הזו יצרה דרמה גדולה מאחורי הקלעים: סיבוב ההופעות האמריקאי עמד להיפתח בתוך ימים ספורים, ויס מצאה את עצמה ללא מתופף! אנדרסון וסקווייר גייסו במהירות את מתופף האולפנים, אלן וייט, והודיעו לו חצי בהומור חצי באיום: "או שאתה לומד את התפקידים ומצטרף עכשיו, או שאנחנו משליכים אותך מהחלון!". וייט למד את המוזיקה המסובכת תוך שלושה ימים, הציל את סיבוב ההופעות ונשאר בלהקה למשך עשרות שנים. הצטרפותו עלתה לברופורד הרבה כסף, כי כקנס על עזיבתו הוא נאלץ לוותר על התמלוגים ממכירות התקליט CLOSE TO THE EDGE.

ויש את כריס סקווייר. אי אפשר לדבר על יס בלי לדבר על הענק המתנשא (פיזית ומוזיקלית) כריס סקווייר. בעוד רוב הבסיסטים באותה תקופה הסתפקו במתן בסיס ריתמי עמוק, סקווייר ראה בכלי שלו הרבה יותר. הוא ניגן על הבס שלו, ריקנבקר 4001 המפורסמת, ככלי מוביל לכל דבר. הצליל שלו ב-CLOSE TO THE EDGE היה שיא בפני עצמו: בשרני, מחוספס, מלא עוצמה ועם דיסטורשן עדין שהפך לחתימתו. הוא אהב לנגן לרוב צלילים גבוהים וצלילי אמצע עם הבס, אבל כשהוא פגע בצלילים הנמוכים עם הבס שלו? זה ואווו!

הוא פיתח טכניקה ייחודית שבה הכל היה מחושב. ידוע שהוא חתך את תדרי האמצע במגבר שלו והגביר את הגבוהים והנמוכים, ויש שטענו שחיבר למערכת שלו גם מגברים של גיטרה חשמלית. את התבלין הסודי האמיתי, כך סיפר חברו הקרוב אנדרו ג'קמן (שניגן איתו בלהקתם המוקדמת THE SYN), הוא לקח איתו לקבר (אלא אם כן יצוץ איזה טכנאי סאונד שעבד איתו ויגלה לנו). זה היה התקליט האחרון בו נשמע הסאונד הסקוויירי המיוחד הזה, לפני שהוא שינה את הציוד שלו בשנת 1973. סקווייר גם נהג לאחר לחזרות, לאחר לטיסות, לכוון את הבס שעות ארוכות ולהתיש את חבריו, אך התוצאה הצדיקה כל שנייה. הסאונד של הבס היה כל כך חותך ועוצמתי, שהוא הפך למודל לחיקוי עבור כל בסיסט רוק מתקדם שבא אחריו.

ואל חמשת המופלאים הצטרף האיש שמאחורי הקלעים, טכנאי ההקלטות אדי אופורד, שנחשב בצדק לחבר השישי בלהקה. היכולת שלו ללכוד את המורכבות והעושר של הנגינה שלהם ולהפוך אותה לסאונד נקי, פנורמי ועוצר נשימה הייתה חלק בלתי נפרד מהצלחת התקליט. העבודה על האלבום הייתה סיוט טכני של ממש: היצירות היו מורכבות מכדי לנגן אותן מתחילתן ועד סופן בטייק אחד, ואופורד נאלץ לחתוך ולהדביק בסכין גילוח מאות מקטעי סרט הקלטה! באחד הרגעים המפורסמים, צוות הניקיון של האולפן השליך בטעות לפח האשפה החיצוני סרט שהכיל טייק מושלם, והלהקה נאלצה לחטט בפחי הזבל ברחוב עד שמצאה את הקטע האבוד! במקרה אחר, אופורד קרס מרוב תשישות ונרדם ישירות על גבי קונסולת המיקס, כשהסלילים ממשיכים להסתובב בעוצמה מחרישת אוזניים. בהופעות החיות הוא אף התלווה ללהקה עם טייפ סלילים של REVOX כדי להשמיע את צלילי המים והעוגב שלא ניתן היה לשחזר על הבמה!

אז CLOSE TO THE EDGE הוא יותר מסך חלקיו. זוהי יצירה שלמה, כולל עטיפת התקליט המהפנטת שצייר רוג'ר דין. זו חוויה על-חושית אחת. ראוי להדגיש כי זהו גם התקליט הראשון שבו הופיע הלוגו האיקוני של להקת יס בעיצובו של רוג'ר דין – אותו לוגו בועות מפורסם שדין שרבט במהלך נסיעת רכבת מלונדון לברייטון, לצד הציור הפנימי עוצר הנשימה של האגם והמפלים הבלתי נגמרים על צוקי ההרים. בסופו של דבר, אווירה היא עניין סובייקטיבי. כל מאזין ומאזינה יכולים למלא את התבנית בת 38 הדקות הזו בכל תוכן רוחני שלבם חפץ – הרי האם המוזיקה איננה מתקיימת במוחם ובנפשם של המאזינים? אני ודאי מדמיין את המוסיקה הזו באופן שונה מאחרים - וכך גם כל אחד אחר. ובעולם מודרני שמקדש סרטונים קצרים ושטוחים לרוב של כמה שניות - לשבת עם תקליט שלם בן 38 דקות, להניח את המחט על הוויניל ולהתמסר למוזיקה הזו – זה הניצחון האמיתי של הנשמה. הו, יס!

נסיך הפופ ובת המלך - בהופעה פומבית ראשונה

ב-8 בספטמבר בשנת 1994, ואחרי כמעט ארבעה חודשים לאחר שהתחתנו, מייקל ג'קסון וליזה מארי פרסלי הופיעו יחדיו לראשונה בטקס פרסים של MTV.

האירוע הנוצץ, שהתקיים באולם ה-RADIO CITY MUSIC HALL המפורסם בניו יורק, לא היה עוד ערב שגרתי של חלוקת פרסים. עבור מייקל, זו הייתה שעת מבחן קריטית ביחסי ציבור לאחר תקופה סוערת במיוחד, ובדיוק בזמן שעבד באולפנים על אלבומו הכפול השאפתני HISTORY: PAST, PRESENT AND FUTURE, BOOK I. התקשורת והקהל באולם עצרו את נשימתם כדי להבין האם מדובר בסיפור אהבה אמיתי או בתרגיל יחסי ציבור מתוחכם.

מלך הפופ מתחתן עם בתו של מלך הרוק'נ'רול? זה היה צריך להיות שידוך שנעשה בגן עדן מוזיקלי, אבל מהר מאוד ניכר שמשהו לא בסדר, מכיוון שג'קסון פתח בקמפיין מתמשך כדי להוכיח לתקשורת הספקנית שהנישואים הם אמיתיים. ליסה מארי, שגדלה באור הזרקורים בתור בתו של אלביס פרסלי, קיוותה להסיט את תשומת הלב לבעלה, אבל בערב ההוא של MTV היא חטפה הלם, מול מאתיים וחמישים מיליון צופי טלוויזיה.

השניים נישאו בטקס חשאי ומהיר ברפובליקה הדומיניקנית ב-26 במאי 1994, שנמשך בקושי תריסר דקות. על הנייר, עבור כל חובב מוזיקה מושבע, המפגש בין השושלת של אלביס לבין הגאונות של מייקל נשמע כמו פסגת הפנטזיה של עולם הפופ. לג'קסון עצמו הייתה מאז ומעולם הערצה עמוקה למיתוס של אלביס. דוגמה משעשעת במיוחד מגיעה כשבשנת 1980 כתב מייקל שיר לאלבום TRIUMPH של חמישיית הג'קסונים וקרא לו במקור HEARTBREAK HOTEL – בדיוק כשם הלהיט המכונן של אלביס משנת 1956. כדי למנוע בלבול מביך בין השניים, שונה שמו של השיר של מייקל מאוחר יותר ל-THIS PLACE HOTEL.

אז מאחורי הקלעים בטקס הפרסים, לדברי ליסה, מייקל הודיע לה, "עכשיו, קבלי את זה. אני הולך לנשק אותך כשנצא לשם". "אוי לא, אתה לא", היא אמרה. "אה, כן אני כן" הוא אמר וחייך. הוא חשב שהם מתלוצצים, אבל ליסה לא צחקה. "לא, מייקל", היא אמרה. "בהחלט לא. אני לא רוצה שתעשה את זה". "אה, בטח שכן", הוא העיר. "זה יהיה נהדר". "אני אומרת לך, אל תעשה את זה, מייקל", היא הזהירה אותו. "אני רצינית". המתח מאחורי הקלעים? היה אפשר לחיתוך בסכין, מתוח יותר ממיתר גיטרה שנמתח עד קצה גבול היכולת. מייקל, שהיה מאז ומעולם פרפקציוניסט בלתי נלאה שידע בדיוק איך כל שנייה תיראה על המסך, ראה לנגד עיניו את הכותרות בעיתוני הבוקר. ליסה, לעומת זאת, שסבלה מילדות מההשלכות המעיקות של תהילת הענק של אביה, ממש לא רצתה לשמש ניצבת בהצגה.

כשעה לאחר מכן הם עלו לבמה לקול מחיאות כפיים סוערות, מחזיקים ידיים. ליסה לא ידעה מתי הנשיקה עומדת להתרחש, היא נזכרה, אבל היא ידעה שהוא הולך לעשות את זה כי "בזמן הזה הבנתי שהוא עושה מה שהוא רוצה לעשות". היא לחצה את ידו כל כך חזק והוא אמר לקהל בחיוך, "רק תחשבו, אף אחד לא חשב שזה יימשך". הוא סימן לליסה ואז הוא חיבק אותה ונישק אותה על השפתיים. וזו הייתה נשיקה שנראתה כאילו בוימה ביקום מקביל: נעילת שפתיים קפואה, מאולצת ומגושמת, שנמשכה אולי שתי שניות אבל הרגישה לצופים כמו נצח. מיד לאחר הניתוק הניף מייקל את אגרופו לאוויר במין תנועת ניצחון של מתאגרף שזכה בתואר, נופף לקהל בחיוך רחב וירד מהבמה כשהוא משאיר את הקהל באולם, ואת מאות מיליוני הצופים בבית, פעורי פה ותוהים מה בדיוק הם ראו עכשיו.

"זה נראה מביך כי רציתי לברוח משם", אמרה ליסה, שנים יותר מאוחר. "שנאתי את זה. הרגשתי מנוצלת, כמו אביזר. זה היה נורא". אחר כך, היה להם ריב ענק על זה. "אמרתי לך לא, ופשוט התעלמת מזה", היא צרחה עליו. "אבל אנשים ידברו על הנשיקה הזו במשך עשרות שנים", הוא אמר. "הם הולכים להריץ את הקליפ הזה שוב ושוב". ליסה התעצבנה, "שלא תתקרב אליי, לעזאזל". בנקודה הזו אי אפשר שלא להודות שמייקל צדק לחלוטין – הרגע הזה הפך לקלאסיקה טלוויזיונית. הניסיון לבסס את התדמית הזוגית הגיע לשיא מוזיקלי נוסף כעבור כשנה עם השיר YOU ARE NOT ALONE, שנכתב על ידי אר קלי ונכלל באלבום HISTORY: PAST, PRESENT AND FUTURE, BOOK I, ועשה היסטוריה מדהימה כשהפך לסינגל הראשון אי פעם בתולדות מצעד הבילבורד שנכנס ישירות למקום הראשון! אלא שבקליפ שלו הופיעו מייקל וליזה מארי כשהם בעירום חלקי. הקליפ עורר סערה ולעג רב, וליזה מארי סיפרה מאוחר יותר שהיא התחרטה מרה על השתתפותה והרגישה שוב שהייתה רק כלי במשחק תדמיתי.

ובאותו שבוע של טקס הפרסים, מייקל התעצבן מדיווחים בעיתון שהציע שאם אלביס פרסלי היה בחיים, הוא לא היה מאשר את הנישואים. "אני חושב שאנחנו צריכים לברר את זה", הוא אמר לאשתו. הוא הציע לה שיערכו סיאנס ליצור קשר עם המלך. הוא היה רציני. הוא אמר לליסה שחברים שיכלו לתקשר עם המנוח, יכולים לאפשר לו ולליסה לדבר עם אלביס ולשאול את דעתו על החתונה שלהם. ליסה חשבה שהרעיון חסר טעם. כשמייקל המשיך לדחוף בעניין, היא הטיחה בו בכעס - "אמרתי לא, ואם תישאר בדרך המסוימת הזו, יהיו לך צרות ממני". מייקל מעולם לא הזכיר את הרעיון, שוב.

"הלכתי יחד עם המכונה, בלי לדעת שאני חלק מהמכונה", אמרה ליסה מארי לאחר שהגישה תביעת גירושין בשנת 1996, תוך שהיא מציינת הבדלים בלתי ניתנים לגישור. בינואר 1996, כעבור פחות משנתיים של כותרות צעקניות, ראיון משותף ובלתי נשכח בתוכנית PRIMETIME LIVE והררי ספקולציות, הנישואים הגיעו לקצם באופן רשמי. פרסיליה פרסלי נשמה לרווחה.

דייויד בואי על הבמה ובאלבום כפול!

ב-8 בספטמבר בשנת 1978 יצא אלבום הופעה כפול של דייויד בואי ושמו STAGE. זה היה אלבום ההופעה החי הרשמי השני שלו, אחרי אותו תיעוד סוער, כאוטי ומעורר מחלוקת משנת 1974 בשם DAVID LIVE, אבל הפעם קיבלנו משהו שונה לגמרי.

בואי של 1978 היה בשיא כוחו. אחרי שהמציא את עצמו מחדש אינספור פעמים, הוא הגיע לסיבוב ההופעות ISOLAR II כשהוא חמוש בקול סמכותי ובטוח מתמיד. הגמילה הפיזית והנפשית מהקוקאין של לוס אנג'לס והמעבר המטהר לברלין עשו את שלהם: הוא נשמע בריא, חד, רעב ומפוקס כמו שלא היה מעולם. זה כבר לא היה רק הזמר הרזה והחייזרי, אלא מאסטר אמיתי, מנהיג כת רוק'נ'רול שמטיף לקהל מאמיניו את הבשורה החדשה. והבשורה הזו עוצבה במידה רבה על ידי שותפו לדבר עבירה, הקוסם האלקטרוני בריאן אינו. שיתוף הפעולה הפורה ביניהם בתקליטים המהפכניים LOW ו-HEROES, שהוקלטו בברלין הקרה, הניב צליל חדש, מופשט ומרתק. אינו, אמן המינימליזם, דחף את בואי לחקור טריטוריות מוזיקליות לא נודעות, והתוצאה הייתה שילוב מהפנט של רוק, פ'אנק, מוזיקה אלקטרונית ואווירה קולנועית.

בשנים 1977–1978, להתנסות בצלילים חדשים ומשונים באולפנים בברלין כש-KRAFTWERK בצד אחד שלו ובריאן אינו ורוברט פריפ בצד השני, בטח היה עסק הרבה יותר מלהיב ומסעיר מאשר לצאת לבמה עם להקה חיה ולנסות למצוא תחליף קלוש ליצירתיות המתפרצת תוך כדי שאתה נאלץ לספק את קהל המעריצים עם חומרים ישנים וכבר לא רלוונטיים. אבל בעוד שאינו העדיף להישאר במעבדה האולפנית ולא לצאת להופעות מפרכות, בואי לקח איתו לבמה נבחרת חלומות של נגנים: חטיבת הקצב הפנומנלית של קרלוס אלומאר בגיטרה מלווה, דניס דייוויס בתופים וג'ורג' מארי בבס, יחד עם סיימון האוס מלהקת HAWKWIND שכישף בכינור חשמלי, שון מייס ורוג'ר פאוול בקלידים, והאס הסודי בגיטרה מובילה – אדריאן בילו הצעיר והפראי, שבואי פשוט "גנב" מתחת לאפו של פרנק זאפה הנדהם!

הלהקה פשוט מעולה, הרכב רוק'נ'רול סולידי, יציב לחלוטין (הפעם בלי שום ניסיונות מוסיקת נשמה מזויפים!), כאשר החייל הוותיק קרלוס אלומאר נצמד בעיקר לגיטרת הקצב, והמצטרף החדש אדריאן בילו מקבל את רוב תפקידי ההובלה, אם כי למרבה הצער, לא ניתנות לו מספיק הזדמנויות לנצוץ במלוא תפארתו. אבל בואו לא נשלה את עצמנו – זוהי בבירור ההצגה של דייוויד לכל אורך הדרך! היו זמנים, כשבואי עוד היה זיגי, שבהם מיק רונסון נהג לקרוע לגזרים את הרגשות של הקהל ולחולל סופות גלאם היסטריות בזמן שבואי הלך לפדר את האף (ראיתם אותו פעם עושה את זה בסרט של ZIGGY STARDUST?). אך ב-1977, הדגש כבר לא הושם על סולואים מנקרי עיניים של גיטרה, וגם לא על דרייב להקתי קולקטיבי – דייוויד כבר חלף מזמן על פני תקופות הסול והפ'אנק שלו. זה דייויד אחר.

התקליט הכפול STAGE מביא את הרגעים הגדולים של אותו סיבוב הופעות, שהתקיים באביב של אותה שנה. באופן מסקרן, עטיפת התקליט המינימליסטית, שמציגה את בואי באורות ניאון קרים, לא הסגירה היכן בדיוק הוקלטה ההופעה. אז בואו נפתור את התעלומה הקטנה הזו אחת ולתמיד: ההקלטות נערכו במהלך ארבע הופעות בארצות הברית, בין פילדלפיה לבוסטון. אם נדייק בפרטים ההיסטוריים, ההקלטות נעשו על ידי אולפן נייד של חברת RCA ב-28 וב-29 באפריל באולם THE SPECTRUM בפילדלפיה, ב-5 במאי ב-PROVIDENCE CIVIC CENTER בפרובידנס שברוד איילנד, וב-6 במאי באולם BOSTON MUSIC HALL בבוסטון. ההחלטה להשאיר את המיקום עמום לא הייתה מקרית, היא נועדה להדגיש את האוניברסליות של החוויה – זה לא היה "בואי בפילדלפיה", זה היה "בואי על הבמה". נקודה. הבמה עצמה עוצבה בקפדנות מרהיבה אך נזירית: שורות של נורות פלורסנט קרות ומבנה דמוי כלוב אור מודרניסטי, ללא שום תפאורות ענק, תלבושות תיאטרליות מוגזמות או גימיקים, מתוך כוונה ברורה לתת למוזיקה הטהורה לעשות את כל הקסם.

מעריצים ותיקים שציפו לשמוע את כל הלהיטים הגדולים מהעבר אולי הרימו גבה. בואי, כהרגלו, סירב להישען על זרי הדפנה. הוא בחר במודע להשאיר בצד קלאסיקות רבות ולהתמקד בחומרים החדשים והניסיוניים יותר שלו. התקליט הראשון מבין השניים מוקדש כולו ל'אולדיז' – ומוזר אף יותר, חמישה מתוך שמונת הקטעים לקוחים ישר מתוך זיגי סטארדאסט, ואף רצועה אחרת לא מקדימה את התקופה שלפני YOUNG AMERICANS! הוא מבצע את חמשת הקטעים האלה ואת FAME כאילו כדי להגיד לנו ישירות בפרצוף: 'אוקיי, אני כוכב בינלאומי ענק, מה שאומר שאני פשוט לא יכול לרדת מהבמה הזו בלי לשיר את להיט הפופ הכי גדול שלי ומבחר שירים מהאלבום שזכה להכי הרבה שבחים. בסדר גמור מבחינתי. אבל אם אתם חושבים שאני הולך לחפור בעבר שלי עמוק יותר מאשר הלהיטים הכי מפוצצים, אתם טועים טעות מרה!'.

והוא פשוט טס דרך שירי הזיגי האלה כאילו אין מחר, חותך, מקצץ ומאיץ אותם, ומבצע אותם – למראית עין – בצורה חסרת פגמים לחלוטין, אבל יכול להיות שגם בלי תשוקה אמיתית. למרות שבואי הרי "רצח" את זיגי רשמית עוד ביולי 1973 מעל בימת ה-HAMMERSMITH ODEON, החייזר האהוב שב לתחייה – רק שהפעם, עם הצרחות שהפיק אדריאן בילו מהמיתרים, השיר נשמע כמו המבשר של הגל החדש. אך אל דאגה, כמה פנינים מהעבר כן זכו לטיפול מלכותי. השיר FAME, למשל, קיבל עיבוד פ'אנקי מהודק ומלא בגרוב, שהוכיח שהלהקה שליוותה אותו הייתה מכונת קצב משומנת היטב. ו-STATION TO STATION, יצירת המופת האפית, קיבלה ביצוע מטלטל ורחב יריעה, שבו קולו של בואי נוסק לגבהים מצמררים. כאן ב-1978 הוא ניצב מול הקהל בשיא הצלילות, כשהלהקה בונה מאחוריו את דהרת הרכבת עד להתפרצות של שירה אדירה.

היהלום שבכתר היה שייך לחומרים מהתקופה הברלינאית עם אינו. השירים האלה, שנשמעו אולי מאתגרים בתקליטי האולפן, קיבלו על הבמה חיים חדשים ועוצמתיים. מיד נעשה ברור כשמש ששום דבר אחר לא באמת היה חשוב לו באותה תקופה! מאיזו סיבה אחרת, תגידו לי, הוא יכניס כמות מדהימה של ארבעה קטעים אינסטרומנטליים מתוך שני האלבומים האלה היישר אל הצד הראשון?! אין לי שמץ של מושג מה דייוויד בואי בעצמו עשה שם על הבמה בזמן שהלהקה ניסתה בשקדנות כה עמוקה לשחזר את שיתופי הפעולה שלו עם אינו, אבל מה שלא יהיה שהוא עשה, ללא ספק הוא בטח היה גאה בעצמו עד הגג כשהקהל ישב שם בפה פעור וזכה להארה מתוך אותו עידן חדש של צליל. ובכן, קריאות בוז בטח לא היו שם, אלא אם כן דאגו למחוק אותן מהתקליט או משהו...

אז STAGE נותר אלבום שנוי במחלוקת בקטלוג העשיר של בואי. ישנם מעריצים שרואים בו את אחד מתקליטי ההופעה הטובים בכל הזמנים, בזכות הביצועים המהודקים, הסאונד הנקי והבחירות האמנותיות האמיצות (האם נעשו פה תיקוני אולפן?). מנגד, ישנם אחרים שחשים כי הסאונד "נקי" מדי, כמעט כמו תקליט אולפן, וחסר את הזיעה, הרעש והכאוס של הופעת רוק אמיתית. הרי בואי פשוט רצה להשתחרר מהחוזה שלו עם RCA, אבל מאחר שהיה חייב לספק להם עדיין שלושה תקליטים, הוא החליט שאלבום הופעה כפול יוכל להיספר כשניים מהם! וזה לא עבד לו, אגב – הוא לא השתחרר מהחוזה עד אחרי SCARY MONSTERS.

אחרת פשוט לא הייתה, ולא יכלה להיות, שום סיבה אחרת לספק לנו גרסאות נטולות תשוקה כאלה לקלאסיקות של זיגי וביצועים נאמנים אך חסרי תועלת לסוויטות האינסטרומנטליות. ולעזאזל, כמעט כל שיר ושיר כאן מסתיים עם פייד-אאוט של תשואות הקהל, וזה ללא ספק הפשע הכי חמור ונורא שאפשר לעשות באלבום הופעה חיה. רעשי הקהל הונמכו משמעותית בהקלטה, מה שפגם בתחושת ההופעה.

אך  STAGE הוא לא תיעוד פשוט, אלא פרשנות. בואי והמפיק הנאמן שלו, טוני ויסקונטי, לקחו את חומרי הגלם מההופעות ובנו מהם יצירה חדשה, כזו שעומדת בפני עצמה. זהו תקליט למאזינים, לא רק לאלו שהיו בקהל. ואי אפשר להתעלם מהעובדה ש-STAGE הוא הצצה נדירה לתהליך היצירה של אמן שלא פחד לאתגר את הקהל שלו ואת עצמו. אז שווה שיהיה לכם אותו באוסף. האלבום הזה ממחיש בדיוק למה אני אוהב עד כלות ברוק הקלאסי את היוצרים החד-פעמיים של אותה תקופה – ביכולתם להפתיע, לקחת סיכונים אמנותיים אדירים וליצור מוזיקה שתהדהד בעוצמה גם עשרות שנים לאחר מכן.

הנה מה שהיה לעיתון רולינג סטון לכתוב עליו אז: "למרות שהאלבום נוצר כנראה מסיבות מסחריות גרידא – כדי להחזיר ל'דוכס הלבן והרזה' את הקהל שאיבד מאז שהפך ל'מחשב לבן ורזה' – הרי שמדובר באלבום חסר פשרות באופן מפתיע. למעט HANG ON TO YOURSELF הזועם והאנרגטי, שירי זיגי סטארדאסט שנועדו לשאוב את הדולרים זוכים לביצוע נטול תשוקה, המלווה בתחושה של 'בואו נגמור עם זה'. השיר FAME, עוד להיט פופולרי, הוא קליט ומבריק, אך אינו מוסיף דבר לגרסת המקור.

באופן פרדוקסלי, דווקא בקטעים האלקטרוניים מהאלבומים LOW ו-HEROES, וברצועת הנושא של STATION TO STATION, דיוויד בואי באמת מספק את הסחורה – והיא טרייה וסוחפת יותר מאי פעם. בביצוע החי, החומר החדש מתבהר ומקבל מיקוד: נדמה שהדרמה המובנית בהופעה העניקה לשירים הללו את הממד הנוסף שהיו זקוקים לו. הקטע האינסטרומנטלי הארוך, WARSZAWA, מתהדר בפאר קפוא, ו-SPEED OF LIFE מקפץ בעליזות כמו ג'ינגל עתידני ודמיוני של פפסי-קולה.

הצד הרביעי של האלבום כמעט מושלם, ובו בואי מגלם דמות של זמר בלדות רומנטי בסגנון סינטרה. ישנה גם גרסה רועשת ומשעשעת במיוחד של TVC15, שבה הזמר והלהקה מיידלים כמו מטפסי הרים בטירוף.

כשהוא נוטש את פוזת 'אני רק בחור ממוצע עם סינטיסייזר בכיס' שאפיינה אותו לאחרונה, בואי מציג את עצמו כאן כאמן מבצע מקצועי להפליא, שהבהירות האלגנטית שלו היא משב רוח מרענן לאחר הכאוס שאפיין את אלבום ההופעה הקודם שלו, DAVID LIVE מ-1974. עדיין לא ברור אם יצליח למזג את הגישה הזו עם הניסיוניות האוונגרדית המאפיינת את המוזיקה הנוכחית שלו. אבל איני יכול לחשוב על אמן אחר בעל אומץ מספק כדי לאתגר קהל רוק להאזין בסבלנות בזמן שהוא מתנסה".

בביקורת בעיתון 'רקורד מירור' נכתב אז: 'כשהכרתי את בואי לפני כמה שנים, הוא אמר לי שמעולם לא רצה להיות רדיו – הוא רצה להיות טלוויזיה צבעונית. זה היה רגע לפני 'זיגי סטארדאסט', רגע לפני שפרץ לתודעה בקשת של הצלחה שניבא שתהיה שלו. כעת, אלבומים רבים מאוחר יותר, אני חושב שמטרותיו הפכו פחות מרהיבות ופחות מגוונות: בעיניי, הוא מציג חזון נוקב של טלוויזיה בשחור-לבן. תמונה זו מתחדדת לאור תאורת הפס הלבן הבוהקת שבה השתמש בסיבוב ההופעות האחרון, שממנו הוקלט אלבום כפול זה.

הדבר המעניין באלבום הוא שהוא חושף היבטים שלא הבחנתי בהם במהלך ההופעה החיה. יצאתי מההופעה בארלס קורט כשבראשי מהדהדים שבחים נלהבים על הופעתו האדירה של בואי, אך ההאזנה הקשובה להקלטה אפשרה לי לגבש הערכה שקולה יותר. הפיתוי הגדול הוא להשוות את הביצועים החדשים להקלטות המקוריות, וכמובן שנכנעתי לו.

ההבדל הבולט ביותר ניכר בשירHANG ON TO YOURSELF. בקולו החדש של דיוויד חסר העוקץ שהיה לו בעבר; הוא איבד את המתח שיצר את השיר. הלהקה החדשה (אם כי מצוינת) העניקה לשיר צליל עמום יותר. קולו של בואי השתנה עד כדי כך שהוא נעדר גמישות ומתאים יותר לרוק קשוח, ולפרקים, לסגנונם של זמרי בלדות מיושנים.

הוא הגיע לנקודת שפל בביצוע ל-SOUL LOVE, שבו הגיעה שירתו, מבחינה ווקאלית, לרמה של אולם נשפים, אך למרבה המזל לא התעכב שם זמן רב. משם, הוא זינק ישירות ל-STAR, שם צרח והדגים את המנעד הקולי שהוא מסוגל לחקור. מכאן ואילך, ניכר שיפור גדול. נדמה היה שברגע שניער מעליו את 'זיגי', הוא קם לתחייה.

הצד השלישי באלבום הותיר אותי המום (נראה שאני זוכר שהשירים בו בוצעו גם בהופעה בארלס קורט). השירים בו כבדים למדי מבחינה מוזיקלית, ומצאתי אותם קשים לעיכול. הצד האחרון הוא רוק'נ'רול טהור, והסיום עם HEROES ו-BEAUTY AND THE BEAST מציג את בואי במיטבו. זה מה שגרם לי להתמוגג בסוף ההופעה. אני שמח שנכחתי בה – ולמרות שהאלבום מציע פרספקטיבה שקולה יותר על המופע, הוא עדיין כדאי".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.