רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-8 בספטמבר (8.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כתבתי את השיר JUST THE WAY YOU ARE כשיר אהבה ליום הולדתה של אשתי, אליזבת. כשהשמעתי לה את המתנה הזו שלי, היא מיד השיבה מבלי להסס, 'ואני לא מקבלת עם השיר גם את הזכויות עליו להפצה?' - ופה הבנתי שהנישואים שלי הסתיימו" (בילי ג'ואל)

ב-8 בספטמבר בשנת 1955 ניסה הזמר-גיטריסט, צ'אק ברי, להסתיר את הקמטים בחליפה שלו. כך נולד סגנון "צעדי הברווז" שלו.

התאריך הוא 8 בספטמבר 1955. מאחורי הקלעים של תיאטרון פרמאונט המפואר בברוקלין, ניו יורק, אמן צעיר מסנט לואיס בשם צ'אק ברי עומד בפני דילמה קיומית, או לפחות אופנתית. הוא לא מודאג מהקהל העצום שמחכה בחוץ, וגם לא מהעובדה שהוא עדיין שם די זניח בתחתית רשימת המופיעים במופע הענק של השדרן הנמרץ אלן פריד. הבעיה של ברי, ושל חבריו לשלישייה, הפסנתרן ג'וני ג'ונסון והמתופף אבי הארדינג, הייתה הרבה יותר ארצית: החליפות שלהם נראו כאילו פיל דרס אותן.

זו הייתה אחת ההופעות הראשונות של ברי מחוץ לסביבה המוכרת של סנט לואיס, שם ניגנו יחד מאז 1952. הנסיעה הארוכה לניו יורק לא עשתה חסד עם המלתחה שלהם, והחליפות המעטות שהיו ברשותם התקמטו ללא רחם. ברי, פרפקציוניסט בנשמתו, סירב לעלות לבמה ולהיראות פחות ממצוחצח. בזמן שהלחץ גבר, מוחו הקודח חיפש פתרון יצירתי. ואז, רגע לפני שעלה לבמה, הוא מצא אותו: אם הקהל לא יראה את הקמטים, הם פשוט לא יהיו קיימים.

ברגע שהאורות הופנו אליו והצלילים הראשונים של הגיטרה שלו הידהדו באולם, ברי עשה משהו שאף אחד לא ציפה לו. במקום לעמוד זקוף כפי שעשו רוב האמנים, הוא התכופף נמוך, כמעט במקביל לרצפה, כשהוא מקפיץ את אחת מרגליו קדימה ואחורה בתנועה משונה וקצבית, כל זאת מבלי להחמיץ תו אחד בסולו הגיטרה המסחרר שלו. הוא דילג על הבמה מצד לצד בתנוחה השפופה והמיוחדת הזו, מוסתר למחצה מאחורי הגיטרה שלו, והסתיר בהצלחה כל קמט סורר בחליפתו. הוא קרא לזה "הליכת הברווז".

הקהל, שבא לראות מופע רוק'נ'רול סוער, פשוט יצא מדעתו. הם מעולם לא ראו דבר כזה. זו לא הייתה רק מוזיקה, זו הייתה הופעה ויזואלית מהפנטת, שילוב של תיאטרליות, הומור ואנרגיה בלתי נדלית. התשואות הרעידו את קירות התיאטרון. ברי הבין מיד שעלה על משהו גדול הרבה יותר מהסתרת בגד מקומט. מה שהתחיל כאלתור של רגע כדי להציל את המצב, הפך באותו ערב לסימן ההיכר שלו. הוא חזר על התנועה בכל ההופעות שבאו לאחר מכן, ובכל פעם הדהים את הקהל מחדש.

למעשה, התנועה לא הייתה חדשה לחלוטין עבורו. ברי סיפר מאוחר יותר שזו הייתה תנוחה שנהג לעשות עוד כשהיה ילד קטן, כנראה כדי לשעשע את משפחתו. בנוסף, מבנה גופו סייע לו: ברי היה בעל כפות רגליים שטוחות, מה שהפך את התנוחה המאתגרת הזו לטבעית יחסית עבורו. לעומתו, גיטריסטים רבים מספור שניסו לחקות לאורך השנים לא רק את הנגינה שלו אלא גם את תנועותיו, גילו שהליכת הברווז היא תרגיל אקרובטי קשה וכואב למדי.

אותו ערב בספטמבר 1955 הפך לאבן דרך משמעותית בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. אלן פריד, שהפיק את המופע, היה בחזית המהפכה שקידמה את צורת המוזיקה החדשה הזו שנקראה רוק'נ'רול. הוא שילב במופעיו אמנים ותיקים עם יוצרים צעירים שהגדירו את הצליל החדש, וצ'אק ברי, עם הגיטרה והליכת הברווז, הפך לאחד מסמליה המובהקים.

ברי עצמו, בראיון לוושינגטון פוסט שנים לאחר מכן, ציין בטעות שהגה את הליכת הברווז בשנת 1956. אולם, תיאור האירועים שלו – העובדה שזו הייתה "אחת ההופעות הראשונות שלי" מחוץ לעיר והעובדה שהתרחשה במופע של אלן פריד בתיאטרון פרמאונט – ממקם את הרגע המכונן הזה בדיוק בתאריך ההוא, ה-8 בספטמבר 1955.

טרמפיסט לגן עדן: התקליט האבוד של ניל יאנג שיצא באיחור של 41 שנה. ב-8 בספטמבר בשנת 2017 יצא האלבום HITCHHIKER של ניל יאנג. הוא בכלל הוקלט באוגוסט בשנת 1976 כשיאנג נכנס לאולפני אינדיגו במאליבו והקליט עשרה שירים עם הגיטרה האקוסטית שלו.

דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה: מכונת זמן מוזיקלית נוחתת בסלון שלכם, ומהדלת שלה יוצא לא אחר מאשר ניל יאנג, בשיא כוחו היצירתי של שנת 1976. הוא לא מביא איתו להקה רועשת או ציוד מסובך, רק את הגיטרה האקוסטית הנאמנה שלו, מפוחית, וכמה סיפורים שהוא פשוט חייב לשיר לכם. נשמע כמו חלום רטוב של כל חובב מוזיקה? ובכן, ב-8 בספטמבר 2017, החלום הזה הפך למציאות צרופה עם יציאתו של התקליט HITCHHIKER, פנינה אקוסטית גולמית שחיכתה במגירות ארבעה עשורים שלמים כדי לראות אור יום.

הסיפור שלנו מתחיל בליל ירח מלא באוגוסט 1976. יאנג, אז בשיא פריחתו האמנותית, נכנס לאולפני אינדיגו במאליבו, קליפורניה. לצידו היה רק איש סודו והמפיק הצמוד שלו, דייויד בריגס. המטרה הייתה פשוטה ונטולת יומרות: לתפוס את הרגע. במשך לילה אחד, בסשן הקלטות אינטימי שכמעט אפשר להריח בו את ריח העץ של הגיטרה, הקליט יאנג ברצף אחד עשרה רצועות. הוא ישב בחדר קטן, ניגן ושר את כל השירים החדשים שהתבשלו לו בראש, ישר מהלב אל סליל ההקלטה.

התוצאה היא לא סתם אוסף שירים, אלא מסמך מרתק, כמעט כמו האזנה ליומן קולי של אמן. בתקליט HITCHHIKER שומעים את יאנג בין השירים, מדבר לעצמו, נושם, מתרכז, מה שהופך את חווית ההאזנה למציצנית וכנה באופן יוצא דופן. זו לא הקלטה מלוטשת שעברה שבעה מדורי גיהינום של הפקה, אלא תמונה קפואה בזמן, רגע טהור של יצירה. זה הדבר הכי קרוב שתגיעו אי פעם להרגשה שניל יאנג מנגן רק בשבילכם בסלון ביתכם, בלי פילטרים ובלי מחיצות.

אז מה בעצם יש שם? מעריצים ותיקים יזהו מיד כמה מהשירים הגדולים ביותר של יאנג, אך בגרסאותיהם העובריות והחשופות ביותר. שירים כמו POCAHONTAS או POWDERFINGER, שיהפכו מאוחר יותר להמנוני רוק חשמליים עם להקת קרייזי הורס, מופיעים כאן במערומיהם האקוסטיים. לשמוע אותם כך זה כמו לראות את תרשימי האדריכל המקוריים של בניין מפורסם, ולהבין את העוצמה שטמונה בשלד עוד לפני שנבנו הקירות. מעריצים אדוקים במיוחד ישמחו לגלות גם שתי רצועות, HAWAII ו-GIVE ME STRENGTH, שלא שוחררו באופן רשמי מעולם עד צאת התקליט הזה.

אם התקליט כל כך מיוחד, למה לקח לו 41 שנים לצאת? ובכן, כאן נכנס ההומור הקוסמי של תעשיית המוזיקה. יאנג הציג את ההקלטות לחברת התקליטים שלו, אך המנהלים בחליפות לא ממש הבינו את הקסם. הם שמעו את הסקיצות הגולמיות וחשבו שמדובר באוסף של דמואים, לא בתקליט מוגמר. הם הציעו ליאנג לקחת את השירים ולהקליט אותם מחדש עם להקה מלאה. יאנג, בדרכו שלו, פשוט המשיך הלאה, והשירים המופלאים האלה התפזרו אל תקליטים אחרים שלו לאורך השנים, כמו RUST NEVER SLEEPS ו-COMES A TIME. ההקלטה המקורית, אותה קלטת מאסטר מהלילה ההוא, ננעלה בארכיון.

באתר הארכיון שלו, יאנג עצמו שפך אור על הלילה ההוא: "הדבר הזה הוקלט לילה אחד באולפני אינדיגו, למעלה בהרים. דייויד בריגס היה טכנאי ההקלטה בזמן שישבתי בחדר קטן עם הגיטרה שלי וניגנתי את כל השירים. תמיד זה תוכנן כאלבום סולו ורציתי בו המשכיות, תחושה שאתם שם איתי ואני שר את השירים בשבילכם. השנה הייתה 1976 והיו לי שירים חדשים רבים לנגן. זה אלבום שלעולם לא אשכח את עשייתו. זה לא אלבום מסחרי אלא אלבום מיוחד עם שירים שהיו בראשי באותו לילה. זה אלבום שנעשה מאהבה".

ולבסוף, ישנו הצירוף המקרים הקוסמי והמרגש שהופך את הסיפור הזה למושלם. תאריך היציאה של התקליט, 8 בספטמבר, נושא משמעות עמוקה בחייו של יאנג. בדיוק באותו תאריך, 45 שנים קודם לכן, ב-8 בספטמבר 1972, חברתו דאז, השחקנית קארי סנודגראס, ילדה את בנם הבכור, זיק. זמן קצר לאחר מכן, אובחן זיק כסובל משיתוק מוחין, אירוע שהשפיע עמוקות על חייו ויצירתו של יאנג. שחרורו של התקליט האישי והחשוף הזה, שהוקלט מתוך אהבה טהורה, דווקא ביום הולדתו של בנו, סוגר מעגל חיים שלם באופן מלא משמעות.

ב-8 בספטמבר בשנת 2022 מתה מלכת אנגליה, אליזבת' השניה, בגיל 96. מספר רב של אמנים ותיקים הגיבו למותה.

"יחד עם שאר האומה, אני עצוב מאוד לשמוע את החדשות על הוד מלכותה, המלכה אליזבת'...", כתב סר אלטון ג'ון באינסטגרם. "היא הייתה נוכחות מעוררת השראה והובילה את המדינה דרך כמה מהרגעים הגדולים והאפלים ביותר שלנו בחן, בהגינות ובחום אכפתי אמיתי. המלכה אליזבת' הייתה חלק עצום מחיי, מילדותי ועד היום, ואני אתגעגע אליה מאוד".

מאוחר יותר בערב, במהלך הקונצרט שלו בטורונטו, אלטון ג'ון שוב הרהר לקהל: "היא הייתה נוכחות מעוררת השראה להיות בסביבה", אמר, כשתמונות של המלכה המנוחה האירו את המסכים הגדולים משני הצדדים. "אני מרגיש מאוד עצוב שהיא לא תהיה איתי יותר, אבל אני שמח שהיא מתה בשלווה. היא עבדה קשה. אני שולח את אהבתי למשפחתה ולאהוביה, והיא תחסר מאד, אבל רוחה ממשיכה. נחגוג את חייה הלילה עם מוזיקה".

פול מקרטני אמר לעוקבי המדיה החברתית כי "זכיתי להיות בחיים במהלך כל תקופת שלטונה של המלכה אליזבת' השנייה". פול המשיך ונזכר בזיכרונות שיש לו מהמלכה, כולל זכייה בתחרות חיבורים עם יצירה על המלוכה בגיל 10 וצפייה בהכתרה של אליזבת' בטלוויזיה, בשחור-לבן בשנת 1953. "במבט לאחור, אני מתכבד ונדהם לראות שפגשתי את הוד מלכותה שמונה או תשע פעמים ובכל פעם היא הרשימה אותי בחוש ההומור הנהדר שלה, בשילוב עם כבוד רב. הביטלס קיבלו את ה-MBE ב-26 באוקטובר 1965. אני זוכר שאמרו לנו איך לגשת להוד מלכותה ולא לדבר איתה אלא אם כן היא מדברת איתנו. עבורנו, ארבעה בחורי ליברפול, זה היה וואו. אלוהים יברך אותך. נתגעגע אלייך".

אוזי אוסבורן, שעבר אז לאנגליה מלוס אנג'לס, אמר לעוקבי הטוויטר שלו כי "אני מתאבל עם ארצי על פטירתה של המלכה הגדולה ביותר שלנו. בלב כבד אני אומר שזה הרסני, המחשבה על אנגליה בלי המלכה אליזבת' השנייה". אפילו ג'וני "רוטן" לידון, אקס הסקס פיסטולס, צייץ, "נוחי בשלום, המלכה אליזבת' השנייה".

ב-8 בספטמבר בשנת 1973 הופיעה להקת אוריה היפ בבלטימור. הנה ביקורת על הופעה זו, שנכתבה בעיתון רולינג סטון (גיליון 146), באותה שנה.

"...'מה שהוא עושה עכשיו', מסביר דייויד ביירון, בעת שהמתופף לי קרסלייק רץ מאחורי הקלעים, 'זה להירגע לקראת ההופעה. לי הוא בחור עצבני בדרך כלל. אני מניח שכולנו כמוהו. לכן תרגילים כמו מה שהוא עושה עוזרים לנו לא להיות מתוחים מדי בהופעה". המילים של ביירון באו כהסבר לתנועותיו של קרסלייק, שבאו לחקות את תנועותיו של קוף גדול ושיכור. המחווה הזו שלו לגלגול הקודם של האדם תמשיך להתרחש גם על הבמה. ברגע בו הוצג שמה של הלהקה על הבמה, עלו החברים והחלו מיד בתרגילי התעמלות קופצניים, שמציגים את הלהקה בכושר מרשים.

השיר שפתח את ההופעה היה EASY LIVIN. משם המשיכה הלהקה לפעלולים נוספים שליוו את העליצות המוזיקלית שלהם.

הגיטריסט, מיק בוקס, העיף את הגיטרה שלו באוויר כמה פעמים במהלך ההופעה ותפס אותה בצווארה, בשנייה האחרונה לפני שהיא עמדה להתנפץ על הבמה. דייויד ביירון העניק לקהל תנועות מרשימות משל עצמו. כמו גם קול מרשים וגבוה שהתעופף מעל הר המגברים ששכן על הבמה. השיא שלו, באותו ערב, היה כשהוא ביצע עם בוקס הגיטריסט פנטומימה משותפת של יחסי מין, מבלי להחסיר צליל אחד במוזיקה. השיא המוזיקלי של הערב הגיע עם השיר GYPSY. הלהקה הצליחה להחזיק מהלך של שני אקורדים בלבד למשך חמש דקות בעוד האורגניסט קן הנסלי נתן סולו ארוך, בתוך זה, עם שלושה צלילים בלבד. הקהל, שהיה מסביב, יצא מגדרו מרוב התלהבות. סטנדרט הלהקה, בזמן האחרון, הוא מחרוזת שירי רוק'נ'רול ישנים. הקהל רקד ונהנה ברובו. שמעתי מישהי, שיצאה מההופעה ואמרה: 'ובכן, אם אתה אוהב אותם - אתה אוהב אותם. אם אתה אוהב מוזיקה - אתה לא אמור לאהוב אותם'..."

הערה שלי: כפי ששמתם לב - הרולינג סטון לא אהב את אוריה היפ בתקופה ההיא, אך תיאוריו בהחלט מלאי עסיס. מבחינתי, הלהקה הזו היא קלאסיקה מרגשת.

הלילה שבו רוברט וויאט לימד את עולם הרוק איך לעוף מחדש. ב-8 בספטמבר בשנת 1974 התקיים אירוע-מופע לכבוד המתופף-זמר הפצוע, רוברט וויאט. אז מה בדיוק היה באירוע הזה?

על במת תיאטרון דרורי ליין המפואר בלונדון, התכנסו כמה מהשמות הגדולים ביותר בסצנה כדי לחלוק כבוד, לנגן ולהרים את רוחו של חברם, המוזיקאי והיוצר רוברט וואייט, שחייו השתנו לנצח שנה קודם לכן. זה לא היה רק מופע, זו הייתה הצהרה – הנפילה שריסקה את גופו לא תשתיק לעולם את קולו.

כדי להבין את עוצמת הרגע, חייבים לחזור אחורה בזמן, לאמצע שנת 1973. רוברט וויאט, המתופף והזמר המוכשר, שהיה ממייסדי להקת סופט מאשין, מצא את עצמו במסיבת יום הולדתה של גילי סמית', זמרת להקת גונג. כמיטב המסורת של עולם הרוק, האלכוהול נשפך כמים, והאווירה הייתה מחשמלת. בשלב מסוים, הוא מצא את עצמו נעול בחדר שירותים בקומה גבוהה עם בחורה. לפתע, נשמעו דפיקות נמרצות בדלת – זוגתו דאז חיפשה אותו. בפאניקה של רגע, ושיכור כהלכה, הוא קיבל החלטה הרת אסון: הוא החליט לברוח דרך החלון ולנסות לגלוש למטה באמצעות המרזב. אחיזתו לא החזיקה מעמד, והוא צנח מספר קומות ונחת בעוצמה על הקרקע. התאונה הותירה אותו משותק מהמותניים ומטה, מרותק לכיסא גלגלים לשארית חייו. עתידו של אחד המתופפים המקוריים ביותר שידעה אנגליה נראה קודר.

אך חבריו לא נתנו לו לשקוע. וכך, הגענו לאותו ערב בלתי נשכח בתיאטרון דרורי ליין. למרבה האירוניה, שנים לאחר מכן גילה וויאט שהאולם המהודר עוצב על ידי אחד מאבות אבותיו מצד אמו, בנג'מין דין וויאט. ההתרגשות סביב המופע הייתה עצומה. למרות שהדלתות היו אמורות להיפתח רק בשעה 20:30, הקהל החל להתגודד בחוץ כבר שעתיים קודם לכן, להוט לתפוס מקום ולחזות באיחוד המוזיקלי החד-פעמי הזה.

את הערב פתח שדרן הרדיו האהוב של ה-BBC, ג'ון פיל, שעלה לבמה ופתח במונולוג ארוך. ייתכן שההתרגשות בקהל הייתה גדולה מדי, כי מהר מאוד החלו צעקות מהשורות האחוריות: "תרד כבר, אתה משעמם!". פיל, מקצוען אמיתי, קיצר את דבריו ופינה את הבמה לשחקן והקומיקאי הסוריאליסטי אייבור קאטלר, שלצידה של פיליס אפריל קינג הציג מערכונים קצרצרים ואבסורדיים שהתקבלו בתשואות רמות והכניסו את הקהל לאווירה הנכונה.

ואז הגיע הרגע שלו כולם חיכו. ג'ון פיל הזמין לבמה את איש הערב. רוברט וויאט נכנס. אלומת האור ליוותה את כיסא הגלגלים שלו, נע באיטיות אל עבר מקלדת ומיקסר קטן שהמתינו לו בקדמת הבמה. הקהל קם על רגליו ומחא כפיים במשך דקות ארוכות, מחיאות כפיים סוערות שהיו תערובת של אהבה, הערכה, עצב ותקווה. וויאט, נרגש ומתוח, פתח את הופעתו עם השיר DEDICATED TO YOU BUT YOU WEREN'T LISTENING, קטע קלאסי מתקופתו בסופט מאשין. באופן סמלי, לצידו על הבמה עמד חברו הוותיק ללהקה ומי שכתב את השיר, הבסיסט יו הופר. יחד איתם ניגנה נבחרת חלומות של ממש: לורי אלן בתופים, הגיטריסט האוונגרדי פרד פרית' בכינור ודייב סטיוארט, מלהקת האטפילד והצפון, בקלידים.

החלק הראשון של המופע התמקד בעיקר בחומרים מתוך התקליט החדש, ROCK BOTTOM. על הבמה, השירים קיבלו חיים חדשים, והפכו לג'אמים ארוכים ומאלפים שהציגו את הווירטואוזיות של הנגנים. ככל שהערב התקדם, המתח של וויאט החל להתפוגג. הוא החל להתבדח עם הקהל, והוכיח שחוש ההומור הייחודי שלו לא נפגע כלל. כשהבחור הבא עלה לבמה עם גיטרת לס פול חשמלית, וויאט הציג אותו בהומור: "עם קצת קידום הוא יכול היה להצליח מאוד". הקהל צחק וזיהה מיד את מייק אולדפילד. גם הזמרת ג'ולי טיפטס (לשעבר דריסקול) הצטרפה לחגיגה, אם כי התקבלה בפחות התלהבות. אבל דבר אחד היה ברור לכל מי שנכח באולם: התאונה הנוראה לא הולכת לעצור את הקריירה של רוברט וויאט. היא רק פתחה פרק חדש ומסעיר.

וויאט עצמו הודה מאוחר יותר שהיה מבועת לקראת המופע: "למען האמת, חשבתי שזה יהיה אסון. פשוט חשבתי שאני לא יכול לעשות את זה, שזה הולך להיות מגוחך. הופתעתי מאד מהאנרגיה הגמישה ששררה בו. מדהים היה לשמוע כיצד כל הנגנים במופע התחברו מוזיקלית זה לזה".

לסיום, הלהקה חזרה להדרן בלתי נשכח: ביצוע מחשמל לסינגל האחרון שהוציא וויאט באותה תקופה, גרסת כיסוי אירונית ואופטימית להפליא לשירם של המאנקיז, I'M A BELIEVER. הבחירה בשיר הזה, על רקע סיפורו האישי, הייתה לא פחות מגאונית וסיכמה את רוח הערב כולו.

מבקרי המוזיקה יצאו מהאולם המומים ונפעמים. "הייתה יותר מקוריות אמיתית בקונצרט של רוברט וויאט בתיאטרון דרורי ליין אמש ממה ששמעתי כבר הרבה זמן", כתב למחרת מוריס רוזנבאום ב"דיילי טלגרף". שנים רבות לאחר מכן, המופע יצא באופן רשמי על גבי דיסק, אך בשל אובדן חלק מהקלטות המאסטר המקוריות, איכות השמע אינה אחידה – חלק מהקטעים נלקחו ממקורות חלופיים ואיכותיים פחות. ובכל זאת, הדיסק הזה הוא מסמך היסטורי מרתק, תיעוד של לילה אחד שבו קהילת המוזיקה התאחדה כדי להוכיח שגם מהשפל הנמוך ביותר, הרוח האנושית והיצירתית יכולה לנסוק לגבהים חדשים.

ב-8 בספטמבר בשנת 1970 פורסם בעיתון FUSION דיווח על הופעה של להקת מחתרת הקטיפה, במועדון MAXS KANSAS CITY, בניו יורק. הנה מה שנכתב שם (בתרגום שלי, כמובן):

"אישה שחורה נסערת מהמוזיקה שלצליליה היא רוקדת. מילות השיר מספרות: 'אין לה כלום, כל יום היא מתאהבת וכל לילה היא נופלת. אבל יש לה את המוזיקה, והיא גורמת לה לחייך'. הלהקה היא הוולווט אנדרגראונד, והיא אינה מהססת לחלוק את הקסם שלה. האור המופנה אל לו ריד (שירה, גיטרה), סטרלינג מוריסון (גיטרת קצב), דאג יול (בס, שירה) או בילי יול (המחליף הזמני של המתופפת מורין טאקר) אינו רב יותר מהאור המופנה אל אותה אישה, ואל עוד עשרים וחמישה אנשים הרוקדים מולם במועדון ניו יורקי.

לפני שהסט הראשון מתחיל, בסביבות אחת עשרה וחצי, לו ריד נכנס עם הגיטרה שלו, מכוון את המיתרים, פושט את מעיל הניילון ומדבר עם אנשים. הוא נועל נעלי ספורט, ואופן הליכתו ודיבורו משדרים קור רוח אתלטי. לו ריד תמיד רצה לנגן בלהקת רוק'נ'רול. כעת הוא מגשים זאת, ומתאר את מה שהוא עושה כהזדמנות הנכונה לפגוש אנשים. "אני לא כוכב", הוא אומר, אבל האזנה לאלבום הראשון או השלישי של להקתו תוכיח את טעותו. סביר יותר שהוא פשוט כוכב מסוג שונה מדילן, ג'אגר או לנון.

הסט הראשון נפתח עם WAITING FOR THE MAN, בגרסה אפלה ומתפתלת. זהותה של הלהקה התעצבה, לאורך השנים, סביב המתח שבין המשכיות לשינוי. ניקו וג'ון קייל עזבו אותה בזמנים שונים, וכל אחד מהם לקח עמו משהו ייחודי, אך הלהקה לא נחלשה. אפילו היעדרותה של מורין טאקר – שהתיפוף העוצמתי שלה נחשב בעיני רבים לטוב ביותר ברוק – לא מנעה מהלהקה להפוך את סגנונו המתגלגל של בילי לנכס של ממש.

סטרלינג מוריסון נמנע, כמו שאר חברי הלהקה, מהפגנות וירטואוזיות, אבל בניגוד לאחרים, נדמה שהוא נאלץ לרסן את ידיו. נגינת הגיטרה של דאג יול טובה, וקולו תמים ומרגש – כל עוד השיר לא בוצע בעבר על ידי ריד או ניקו. נראה שהלהקה, שקיימת כבר יותר מחמש שנים, משגשגת. היא גיבשה את זהותה לקראת העשור הבא תוך שימוש באלמנטים מעולמות הסמים הקשים, הסלידה הראוותנית מהחברה, הפרנויה והנסיגה אל תוך העצמי כאמצעי לגיבוש זהות.

באותה תקופה, הוולווט אנדרגראונד כבר הוציאה את אלבומה השלישי, אשר גילם את ההמשכיות השורשית והאותנטית ביותר ברוק'נ'רול. היא הייתה הלהקה היחידה ששמרה על אותנטיות, בזמן שדילן הכריז על שתיקה אמנותית, הביטלס התפרקו, והרולינג סטונס טרם מימשו את תדמיתם הפרועה.

לפתע, גבר גבוה רכן לעברי ואמר, באגביות, "זאת כנראה להקת הרוק'נ'רול הטובה בעולם".

גם זה קרה ב-8 בספטמבר. היום נדלג בין רגעים מכוננים, סיפורים עסיסיים מאחורי הקלעים, פליטות פה הזויות ודרמות קטנות שהרכיבו את הפסקול של חיינו. אז תפסו אוזניות, הגבירו את הווליום, ובואו נצא למסע בזמן.

שנת 1968: HEY JUDE כובש את המסך, ופינק פלויד את גדר הגבול

שנת 1968 הייתה שנה סוערת במיוחד, ואיך לא, במרכזה עמדה להקת הביטלס. חברי הלהקה, שכבר היו השליטים הבלתי מעורערים של עולם הפופ, הגיעו לאולפן תוכנית הטלוויזיה של דייויד פרוסט כדי לבצע את המנון הענק החדש שלהם, HEY JUDE. זו לא הייתה סתם הופעה. השיר, שאורכו מעל שבע דקות, שבר כל שיא רדיופוני אפשרי, והביצוע הטלוויזיוני, עם תזמורת שלמה וקהל שמצטרף לשירת ה-"נה נה נה" האינסופית, הפך לרגע טלוויזיוני בלתי נשכח שחתם את עידן ילדי הפרחים.

אך בזמן שהביטלס חגגו באולפן ממוזג בלונדון, חבריהם לסצנה הפסיכדלית, פינק פלויד, חוו לילה קצת פחות מוצלח. הלהקה הייתה אמורה להופיע בפסטיבל נוער בבלגיה, כחלק מסיבוב הופעות קצר, אך נתקלה באויב המר של כל להקה מצליחה: הבירוקרטיה. בעיות עם היתרי עבודה מול רשויות המכס הבלגיות מנעו מהם את הכניסה למדינה. הקהל המקומי, שלא קיבל את הבשורה בהבנה, החל להשתולל בזעם והאירוע גלש לאלימות. באופן אירוני למדי, להקת הקינקס, שהייתה גם היא בפסטיבל, הצליחה לעבור את הגבול ללא כל תקלה והופיעה כמתוכנן, מה שבטח לא שיפר את מצב הרוח של מעריצי פלויד הזועמים.

1967: חלומות פסיכדליים, חדשות כזב ושערוריות

אם נקפוץ שנה אחת אחורה ל-1967, קיץ האהבה, נגלה את להקת הרוק הפסיכדלי הבריטית קליידוסקופ מסיימת את הקלטות תקליט הבכורה שלה, TANGERINE DREAM. התקליט, עם הצליל הייחודי והעשיר שלו, הפך במהרה לאבן דרך בז'אנר ולאחד הפריטים המבוקשים ביותר על ידי אספני התקופה.

באותה שנה, דרמה מסוג אחר התחוללה בגלי האתר. תחנת הרדיו הפיראטית המפורסמת RADIO CAROLINE, ששידרה מספינה במים בינלאומיים, שיגרה ידיעה מרעישה: הזמר אנגלברט האמפרדינק נהרג בתאונת דרכים מחרידה. הידיעה גרמה לגל של הלם בקרב מעריציו, אך התגלתה תוך זמן קצר כשקרית לחלוטין. האם זו הייתה טעות אנוש או תעלול יחצ"ני? לעולם לא נדע, אבל זה בהחלט היה אחד המקרים המוקדמים והמשעשעים של פייק ניוז בעולם המוזיקה.

דרמות אישיות וסיפורים מאחורי השירים

עולם הרוק מלא בסיפורים פיקנטיים, והנה כמה מהם: בשנת 1997, הלך לעולמו בגיל 65 דרק טיילור, האיש שהיה הרבה יותר מדובר תקשורת עבור הביטלס. טיילור היה המוח מאחורי התדמית הציבורית שלהם, חבר קרוב ואיש סודם. לאחר סכסוך מתוקשר עם האמרגן בריאן אפשטיין, הוא עזב לארצות הברית ועבד עם להקת הבירדס, אך בסופו של דבר חזר לחיק משפחת הביטלס ועבד בחברת התקליטים שלהם, אפל.

ב-1978, להקת פורינר שחררה את הלהיט DOUBLE VISION. רוב הקהל היה בטוח שמדובר בשיר על סמים, והלהקה זרמה עם זה, אבל האמת הייתה מוזרה הרבה יותר. הגיטריסט מיק ג'ונס והסולן לו גראם ישבו במשחק הוקי של הניו יורק ריינג'רס, כשלפתע השוער, ג'ון דייווידסון, ספג חבטה חזקה בראשו. הכרוז הודיע שהשוער סובל מזעזוע מוח ו"ראייה כפולה". ג'ונס סיפר: "מעולם לא שמענו את המונח הזה לפני כן, וזה פשוט הדליק אותנו. זה הפך מיד לשם השיר".

בדיוק שנה לפני כן ובזמן שכולם עסוקים במוזיקה, מאחורי הקלעים התרחשו גם פרידות כואבות. הגיטריסט המוכשר ג'ימי מקולוק החליט לעזוב את להקת 'כנפיים' של פול מקרטני. ביי ביי, ג'ימי.

בשנת 1976 יצא תקליט חדש לצמד הול ואוטס ששמו BIGGER THAN THE BOTH OF US. הלהיט מתקליט זה היה RICH GIRL. השיר הזה מבוסס על אדם אמיתי, יורש ההון של עסקי מזון מהיר שיצא עם שרה אלן, חברתו של דאריל הול. הסיפורים שלה עליו נתנו השראה להול לכתוב את השיר הזה, אבל הוא נאלץ לשנות את הדמות לבחורה, מכיוון שהוא היה זה שישיר אותו. הול חשף שהבחור שעליו כתב את השיר הזה נקרא ויקטור ווקר. הוא אומר שווקר הגיע לדירתם כשהוא מתנהג מוזר מאוד, ודאריל הבין שהוא יכול לברוח מזה, מכיוון שאביו ישלם על נזקיו כדי שהבעיות שלו ייעלמו. הול אומר שווקר ידע שהשיר הוא עליו.

השנים שחולפות: יצירות מופת ופריצות דרך

קייט בוש, הגאונה המוזיקלית, שחררה בשנת 1980 את תקליטה השלישי, NEVER FOR EVER. מתוכו בקע הלהיט המהפנט BABOOSHKA. השיר מספר סיפור מורכב על אישה שמעמידה את נאמנות בעלה למבחן על ידי שליחת מכתבי אהבה אנונימיים תחת שם בדוי, רק כדי לגלות שהוא עדיין נמשך לדימוי הצעיר והתוסס שלה מפעם. השם "בבושקה" הגיע לקייט בסדרת צירופי מקרים קוסמיים: היא שמעה מישהו שר אותו בטלוויזיה, נתקלה באופרה באותו שם, ולחברה שלה היה חתול בשם זה. היא הבינה שזהו סימן.

באותה שנה, להקת ג'נסיס הוציאה את התקליטון MISUNDERSTANDING, שהיה ציון דרך משמעותי. זה השיר הראשון שזמר-מתופף הלהקה, פיל קולינס, כתב לבדו עבורה. הוא סיפר שאת הקצב של השיר הוא לקח בהשפעה משירים כמו HOLD THE LINE של להקת טוטו ו- ROCKY MOUNTAIN WAY של ג'ו וולש. לא סתם השם המקורי של השיר, כפי שקולינס הגה, היה OT OT (כלומר, השם טוטו בהיפוך). השיר היה אחד משניים שנבחרו על ידי הקלידן, טוני בנקס, והגיטריסט-בסיסט, מייקל ראת'רפורד, כבולטים מקבוצת שירים עליה עבד קולינס לפני שהתקבצה הלהקה בסוף 1979. גירסה סופית של השיר נשארה נאמנה לחזון המקורי של קולינס עבורו. בנקס הגיב מאוחר יותר: "אם זה לא היה יוצא כתקליטון, כנראה שהייתי אוהב את זה יותר. אבל כשאתה מוציא את זה מהקשרו ועושה את זה כשיר בולט לתקליטון, זה מייצג את האלבום כולו - וזה מה שקרה בארצות הברית - זה פשוט נראה די חסר משמעות". מבחינת בנקס, השיר היווה ניגוד מובהק לחלק מהחומרים הדרמטיים יותר באלבום DUKE, אך בהפגנת כישרון הכתיבה של קולינס ואוזן טובה ללחן קליט, הוא סימן את הדרך קדימה עבור ג'נסיס בעידן שבו לעגו רבים על הרוק המתקדם ואימצו בחום את מהפכת הגל החדש שדרשה מוזיקה בצורתה הפשוטה והדלילה ביותר. הצלחת השיר בארה"ב שימשה גם לבניית הפרופיל של ג'נסיס בטריטוריה זו.

עוד באותו תאריך, בשנת 1987, שחררה שלישיית הכוח הקנדית RUSH את התקליט HOLD YOUR FIRE.

ימי הולדת, פרידות ותביעות משפטיות

ההיסטוריה זוכרת גם ימים של חגיגות ועצב. ב-8 בספטמבר 1945 נולד רון 'פיגפן' מקרנאן, הקלידן ומפוחיתן הנשמה של הגרייטפול דד, איש עדין שהתחבא מאחורי חזות קשוחה ומת בטרם עת ב-1973; ומהצד השני של הגלובוס נולד מייקל "קלי" גרוקאט, הבסיסט, השפם והקול הגבוה של אי.אל.או. גרוקאט, שהיה חלק מהותי מההרמוניות הווקאליות של הלהקה, הסתכסך עם ג'ף לין בתביעת תמלוגים בשנות ה-80, צעד שעליו התחרט מאוחר יותר. הוא מת מהתקף לב בשנת 2009.

ב-1958 נולד בנג'מין אור, הבסיסט והזמר של להקת THE CARS, שקולו הייחודי הוביל כמה מלהיטיהם הגדולים ביותר, ביניהם DRIVE. הוא הלך לעולמו באוקטובר 2000.

ואי אפשר בלי קצת דרמה משפטית לסיום

בשנת 2005 הוטל על רוד סטיוארט לשלם לקזינו בלאס וגאס קנס בסך 2 מיליון דולר בגין החמצת קונצרט השנה החדשה, בשנת 2000. סטיוארט אמר כי לא היה מסוגל להופיע במלון ובקזינו מכיוון שקולו נעלם לאחר ניתוח להסרת גידול סרטני בבלוטת התריס. הזמר אמר שקולו התאושש רק בזמן כדי להתחיל סיבוב הופעות עולמי, ביוני 2001.

אחחח... איזה פסטיבל! ב-8 בספטמבר בשנת 1969 נפתח פסטיבל מיוחד בשם BIG SUR FOLK FESTIVAL. מה היה שם? בואו לקרוא...

ב-8 בספטמבר 1969, פחות מחודש אחרי רעידת האדמה התרבותית שנקראה וודסטוק, התכנס קומץ נבחר של אמנים ומעריצים בקצה אחד הצוקים היפים ביותר באמריקה. המטרה: פרידה אחרונה מהקיץ, חגיגה של שלום ומוזיקה, ובעיקר – הזדמנות לנשום עמוק אחרי טירוף המערכות של החודשים האחרונים. זה היה BIG SUR FOLK FESTIVAL, האירוע האינטימי והקסום.

בעוד שפסטיבלי הענק של קיץ 1969 משכו מאות אלפי צעירים אל שדות בוציים וערים מאולתרות, פסטיבל ביג סור היה סיפור אחר לגמרי. כאן, על המדשאות הירוקות והמטופחות של מכון אזלן, המשקיפות אל האוקיינוס השקט, התאספו בין 10,000 ל-15,000 איש בלבד לאירוע של יומיים. האווירה הייתה רגועה, כמעט משפחתית. למעשה, היא הייתה כל כך שלווה שאפילו המשטרה המקומית, שבשנה שעברה חגגה על ההיפים עם פנקסי דוחות חניה, החליטה הפעם לקחת את זה באיזי. כמה דוחות בודדים חולקו, וגם זה כנראה מתוך הרגל.

ביג סור של אותה תקופה הייתה מקום של ניגודים. מצד אחד, נופים עוצרי נשימה ומכון אזלן הליברלי. מצד שני, תושבים מקומיים ובעלי עסקים שלא ממש התחברו לתרבות השיער הארוך. שלטים כמו "אם אינך מנומס, נקי ונועל נעליים, אינך רצוי כאן" או הגרסה הישירה יותר "אין כניסה להיפים", היו מחזה נפוץ. אך הפסטיבל, שתמיד נשמר קטן וקומפקטי, ואף נערך לעיתים באמצע השבוע, הצליח למצוא שפה משותפת גם עם השמרנים שבשכנים.

המוח מאחורי האירוע, המפיקות ננסי קרלן ופולה קייטס, תיארו אותו כהזדמנות לאמנים "להתכנס אחרי קיץ עמוס למען שלווה ובדידות". זה לא היה פסטיבל של אגו וכסף. האמנים הופיעו בחינם, וכרטיס הכניסה הצנוע, שעלה ארבעה דולרים בלבד, היה למעשה תרומה למכון לחקר אי-אלימות. כאן, המוזיקה הייתה העיקר, והסצנה התוססת מסביב הייתה רק בונוס נעים.

את יום הפסטיבל הראשון פתחה ג'ואן באאז, הנסיכה הבלתי מעורערת של הפולק, עם ביצוע מרגש לשיר I SHALL BE RELEASED. אחריה עלתה להקת INCREDIBLE STRING BAND, הרכב פסיכדלי-פולקי שהביא לבמה ארסנל כלים עצום וסיפר בשיריו סיפורים קסומים, כולל שיר אחד על חזיר שהוקדש בחום לאנשי "חוות הוג" על תרומתם לאומה. הבמה עברה לסאל ולנטינו, סולן להקת הביו ברומלס לשעבר, שנתן סט קצרצר של שלושה שירים, אולי קצר מדי, ופינה את מקומו לקרול קאסרוס. קרול, נערה בת 17 מטקסס, כבשה את הקהל בסערה והקפיצה את כולם על הרגליים כבר מהשיר הראשון.

ההופעה של דורותי מוריסון נקטעה לרגע קל כשילד נלהב החליט לקפוץ לבריכת השחייה המפורסמת של אזלן, שהייתה ממוקמת ממש בין הקהל לבמה, כשגבם של האמנים מופנה אל האוקיינוס. אף אחד לא התרגש במיוחד מההפרעה הרטובה. ואז, הרגע הגדול של היום הגיע. ג'וני מיטשל התיישבה ליד הפסנתר ובישרה לקהל שיש לה שיר חדש, שכתבה ממש לאחרונה בהשראת פסטיבל וודסטוק. היא שרה את המילים שהפכו להמנון: "אנחנו אבק כוכבים / אנחנו מוזהבים / וחייבים להחזיר את עצמנו לגן". הקהל היה מהופנט.

היום המשיך עם הופעות של ג'ון סבסטיאן, הצמד מימי פארינה וג'ולי פיין, וקינוח מתוק במיוחד כשג'ואן באאז חזרה לבמה, הפעם בדואט מרגש עם דורותי מוריסון. אך את המופע של שבת חתמה הסופרגרופ הטרייה והמדוברת ביותר של התקופה: קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. הרביעייה, שהייתה בשיא כוחה, ניגנה למעשה כל שיר שהיה לה ברפרטואר. בסביבות שבע בערב, הכריז דייויד קרוסבי: "זה השיר האחרון שאנחנו מכירים", והצלילים המשיכו להתעופף עם הבריזה מהאוקיינוס.

בלילה, הכביש המהיר הפך למפגן ענק של חברת פולקסווגן, כאילו כל רכבי החיפושית והוואנים של קליפורניה התנקזו למקום אחד. שקי שינה ואוהלים נפרסו לאורך שלושה קילומטרים לכל כיוון, תחת עצי האורן והאקליפטוס. זרים הפכו לחברים סביב מדורות קטנות וגזיות קולמן, מעשנים, מנגנים בגיטרות ובדולצימרים אל תוך הלילה.

התוכנית של יום ראשון הייתה דומה, אך עם טוויסטים משלה. דורותי מוריסון פתחה את היום, ואחריה עלתה מקהלת ביג סור העממית, שכללה עשרים זמרים וזמרות. השמיים היו מעוננים, ומנהלת המקהלה פנתה לקהל: "נתחיל עם רגע של שקט. לאלו מכם שאלוהים נמצא באוצר המילים שלהם, חשבו עליו לרגע. לאחרים, אם תחשבו על אהבה, ובכן, אולי נצליח לגרום לשמש לצאת וכולנו נהנה". באופן מדהים, עד שהם סיימו את שירם האחרון, השמש אכן בקעה מבין העננים.

ג'ון סבסטיאן עלה שוב ושר כמה שירים, כולל אחד שהוקדש לוודסטוק ולאווירה המיוחדת של ביג סור: "חלמתי חלום הלילה / אוי, איזה חלום זה היה / חלמתי שכולנו בסדר / מאושרים בארץ עוץ". כשהצמד מימי פארינה וג'ולי פיין עלה לבמה, הפסטיבל הפך רשמית לג'אם סשן ענק. הצטרפו אליהם סטיבן סטילס והמתופף דאלאס טיילור מלהקת קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, יחד עם כריס אתרידג', הבסיסט של להקת האחים בוריטו המעופפים. חבורת העל הזו ליוותה גם את זמר הפולק ג'יימס הנדריקס (אין קשר משפחתי לג'ימי), וכשג'וני מיטשל חזרה לבמה, גם ג'ון סבסטיאן הצטרף לחגיגה.

ברקע, אלפי אנשים שכבו על שמיכות, שתו בירה ויין, והעבירו ג'וינטים מיד ליד. אחרים פסעו באיטיות בין הקהל כדי לקנות אורז חם, יוגורט, מלון טרי או מרק בדוכני המזון המאולתרים. הקהל הצבעוני סיפק נושא מושלם למאות צלמים חובבים שניסו לתפוס את הרגע.

ג'ואן באאז עלתה להופעה נוספת, ובה דיברה בפתיחות על בעלה, דיוויד האריס, שישב בכלא על סירובו להתגייס. "זה סוג של מקום שיקום כללי, אבל הוא לא משוקם בכלל", אמרה. היא שרה שוב את I SHALL BE RELEASED, אך הפעם שינתה את השורה האחרונה מיחיד לרבים, כמסר של סולידריות. נקודת השיא בהופעתה הייתה שיר א-קפלה עוצמתי. קולה הטהור נשא למרחקים, וההד הצלול כבדולח חזר מהגבעות במרחק של רבע קילומטר, מדגים את האקוסטיקה הטבעית והמושלמת של המקום.

כמו בערב הקודם, קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג חתמו את הפסטיבל, והקפיצו שוב ושוב את הקהל על רגליו. לסיום, ברגע של אחדות מושלמת, כל אמני הפסטיבל עלו יחד לבמה לשירת המונים ספונטנית, כשהקהל מתקרב ונדחק סביב הבריכה, קרוב ככל האפשר לאליליו. הקרבה הגדולה של הקהל הובילה לתקרית יוצאת דופן אחת שהיו מעורבים בה סטיבן סטילס ובחור בעל מראה משונה מהקהל, אשר איבד שליטה והטיח בסטיבן וחבריו עלבונות על כך שהם מתפשרים על עקרונותיהם למען סממני התהילה והכסף. סטיבן ניגש אל האיש ונראה היה שמנסה להרגיע אותו בחיוך ואפילו לחבק אותו, לפני שמשהו בו פקע והוא איבד שליטה והחל להתקוטט. ניכר היה שסטיבן לא היה במצב רוח לאפשר לבחור לגבור עליו, ולמרבה המזל, למרות היעדר כל אבטחה, חבריו של סטיבן הצליחו להרחיק אותו מקטטת אגרופים של ממש. כל ההתרחשות תועדה בסרט על הפסטיבל כולל ההקדמה המהורהרת שסטילס נותן לביצוע הסולו שלו לשיר "4+20".

כך הוא אמר: "אתם יודעים, אנחנו חושבים על החרא הזה שהבחור ההוא אמר, ואנחנו מסתכלים על מעילי הפרווה האלה והגיטרות היפות והמכוניות המפוארות ואומרים, 'וואו, בנאדם, מה אני עושה?', אתם מבינים? אז כשמישהו קם ומתחרפן ככה, אתם יודעים, זה די נוגע בנקודה רגישה ואתה מוצא את עצמך בחזרה במלכודת הישנה ההיא. ואיפה שהבחור ההוא נמצא זה באותה מלכודת בדיוק, וזה לכעוס על משהו. וזה כלום, אתם יודעים. היו לי כמה חבר'ה שאהבו אותי ועזרו לי לצאת מזה, והיה לי מזל. אנחנו פשוט צריכים לתת להכל להיות. כי הכל יהיה, איך שזה לא יהיה".

אז בסך הכל היה זה אירוע למופת. מאות האנשים שלא יכלו להרשות לעצמם כרטיס, התאספו על הגבעה מעל, האזינו מרחוק ולא ניסו לפרוץ פנימה. כי פשוט לא היו שערים לפרוץ. "סוף סוף הבנתי מה ההבדל בין זה לבין LOVE-IN", סיכם אחד המשתתפים ביום ראשון. "ההבדל הוא ארבעה דולרים". וזה, אולי, היה כל הסיפור.

ב-8 בספטמבר בשנת 1972 יצא תקליטה החמישי של להקת יס שהפך לאבן דרך ברוק המתקדם. זה התקליט CLOSE TO THE EDGE.

ה-8 בספטמבר 1972, יום שנצרב באותיות של זהב בדפי ההיסטוריה של המוזיקה. בעוד העולם המשיך להסתובב על צירו, חמישה בריטים צעירים וטכנאי סאונד אחד שיחררו לעולם יצירה שתמתח את גבולות הרוק, תגדיר מחדש מה אפשרי ותהפוך לאבן הפינה של ז'אנר שלם. ביום הזה, להקת יס הוציאה את תקליטה החמישי, CLOSE TO THE EDGE, והדברים מעולם לא נשמעו אותו הדבר.

תשכחו מכל מה שאתם מכירים על מבנה של תקליט רוק. במקום אוסף של שירים קליטים בני שלוש דקות, יס הגישו למאזינים תפריט נועז במיוחד: שלושה קטעים בלבד. כן, קראתם נכון. שלושה. אבל איזו שלושה. יצירת הנושא, שאורכה כמעט 19 דקות, השתרעה על כל צדו הראשון של התקליט והיוותה מסע מוזיקלי מורכב, רב שכבתי ומעורר השתאות. שני הקטעים הנוספים, AND YOU AND I ו-SIBERIAN KHATRU, השלימו את צד ב' ויחד יצרו שלם הגדול מסך חלקיו. כל צליל, כל מעבר וכל תו ביצירה הזו נוסרו, עוצבו והונחו במקומם בדיוק כירורגי כדי להפוך את CLOSE TO THE EDGE לאחד משיאי היצירה של הרוק המתקדם בכל הזמנים.

מי היו האדריכלים מאחורי המבנה המוזיקלי המפואר הזה? חמישה נגנים שהיו בשיא כוחם, כל אחד מהם עולם ומלואו של כישרון וייחוד. בואו נפרק את החבורה המוכשרת הזו:

ג'ון אנדרסון (שירה): לפני אנדרסון, סולני רוק היו אמורים להישמע מחוספסים, בלוזיים וגבריים. הוא, לעומת זאת, הביא לעולם גוון קול כמעט מלאכי. קולו הגבוה והטהור, שנשמע לעיתים כמו נער מקהלה שירד מכסאו, העניק ללהקה אווירה מיסטית ושמימית. הסגנון שלו היה כל כך ייחודי, עד ששנים לאחר מכן, אינספור להקות פרוג ניסו לחקות את "צליל אנדרסון" כדי לזכות בקמצוץ מהקסם של יס.

סטיב האו (גיטרה): האו הוא לא גיבור הגיטרה הטיפוסי שלכם. במקום ריפים רועשים ופנטטוניים, הוא ארג סולואים מורכבים שהיו למעשה יצירות קטנות בפני עצמן, מבוססות על הרקע העשיר שלו בגיטרה קלאסית וג'אז. היכולת שלו לעבור בקלילות בין גיטרת גיבסון חצי-אקוסטית חמה לפנדר נושכת, תוך שהוא מפיק מלודיות מרהיבות ומפתיעות, יצרה חותם אישי שאין שני לו. הוא לא ניגן סולואים, הוא בנה קתדרלות של צליל.

ריק וייקמן (קלידים): אם האו היה האדריכל, וייקמן היה הקוסם. כשהוא מוקף בסוללת קלידים שנראתה כמו גשר פיקוד של חללית, וייקמן היה וירטואוז אמיתי. הוא ידע להפיק מכל כלי – מהמלוטרון המסתורי, דרך אורגן ההאמונד העוצמתי, פסנתר הכנף המלכותי ועד לסינטיסייזר המינימוג החדשני – את המיטב שבו. סגנון הנגינה שלו, המשלב טריולות מהירות כברק בסולואים שלו, הפך למזוהה עמו כל כך עד שזכה לכינוי "הצליל של ריק וייקמן". וישנה גם האנקדוטה המשעשעת: מומחי קוד מורס טוענים שבקטע הנושא, החל מדקה שבע וקצת, הנקישות החדות של וייקמן על הקלידים מאייתות למעשה את שמו בקוד מורס. נסו זאת בבית.

ביל ברופורד (תופים): עמוק בפנים, ביל ברופורד היה מתופף ג'אז מתוחכם שנחת בטעות על כוכב הרוק המתקדם. האינטליגנציה המוזיקלית שלו הייתה פנומנלית. הוא לא סתם שמר על הקצב, הוא רקד סביבו. בכל פעם שניגן מקצב רוק סטנדרטי, הוא דאג להשחיל לתוכו פוליריתמיקה מורכבת ונגיעות ג'אז ערמומיות שהפכו כל רגע לחוויה מפתיעה. המתח היצירתי ששרר במהלך ההקלטות, והשאיפה של ברופורד לאתגרים חדשים, הובילו אותו לעזוב את הלהקה מיד עם סיום התקליט לטובת קינג קרימזון, מהלך שהותיר את חבריו המומים ומאוכזבים.

כריס סקווייר (בס): אי אפשר לדבר על יס בלי לדבר על הענק המתנשא (פיזית ומוזיקלית) כריס סקווייר. בעוד רוב הבסיסטים באותה תקופה הסתפקו במתן בסיס ריתמי עמוק, סקווייר ראה בכלי שלו הרבה יותר. הוא ניגן על הבס שלו, ריקנבקר 4001 המפורסמת, ככלי מוביל לכל דבר. הצליל שלו ב-CLOSE TO THE EDGE היה שיא בפני עצמו: בשרני, מחוספס, מלא עוצמה ועם דיסטורשן עדין שהפך לחתימתו. הוא פיתח טכניקה ייחודית שבה הכל היה מחושב. ידוע שהוא חתך את תדרי האמצע במגבר שלו והגביר את הגבוהים והנמוכים, ויש שטענו שחיבר למערכת שלו גם מגברים של גיטרה חשמלית. את התבלין הסודי האמיתי, כך סיפר חברו הקרוב אנדרו ג'קמן (שניגן איתו בלהקתם המוקדמת THE SYN), הוא לקח איתו לקבר. זה היה התקליט האחרון בו נשמע הסאונד המיוחד הזה, לפני שסקווייר שינה את הציוד שלו ב-1973.

אל חמשת המופלאים הצטרף האיש שמאחורי הקלעים, טכנאי ההקלטות אדי אופורד, שנחשב בצדק לחבר השישי בלהקה. היכולת שלו ללכוד את המורכבות והעושר של הנגינה שלהם ולהפוך אותה לסאונד נקי, פנורמי ועוצר נשימה הייתה חלק בלתי נפרד מהצלחת התקליט.

אז CLOSE TO THE EDGE הוא יותר מסך חלקיו. זוהי יצירה שלמה, שבה הליריקה המיסטית של אנדרסון (שקיבלה השראה מהספר "סידהרתא" של הרמן הסה), הנגינה המופתית של הלהקה, ההפקה המוקפדת של אופורד ואפילו עטיפת התקליט המהפנטת שצייר רוג'ר דין, מתחברים יחד לחוויה על-חושית אחת. זהו התקליט שבו יס הגיעו לשיא היצירתיות שלהם והוכיחו שמוזיקת רוק יכולה להיות שאפתנית, אינטליגנטית ומורכבת כמוזיקה קלאסית. גם היום, עשרות שנים אחרי, האזנה לו היא עדיין מסע אל קצה גבול היכולת של הדמיון.

ב-8 בספטמבר בשנת 1994, ואחרי כמעט ארבעה חודשים לאחר שהתחתנו, מייקל ג'קסון וליזה מארי פרסלי הופיעו יחדיו לראשונה בטקס פרסים של MTV.

מלך הפופ מתחתן עם בתו של מלך הרוק'נ'רול? זה היה צריך להיות שידוך שנעשה בגן עדן מוזיקלי, אבל מהר מאוד ניכר שמשהו לא בסדר, מכיוון שג'קסון פתח בקמפיין מתמשך כדי להוכיח לתקשורת הספקנית שהנישואים הם אמיתיים. ליסה מארי, שגדלה באור הזרקורים בתור בתו של אלביס פרסלי, קיוותה להסיט את תשומת הלב לבעלה, אבל בערב ההוא של MTV היא חטפה הלם, מול מאתיים וחמישים מיליון צופי טלוויזיה.

מאחורי הקלעים, לדברי ליסה, מייקל הודיע לה, "עכשיו, קבלי את זה. אני הולך לנשק אותך כשנצא לשם". "אוי לא, אתה לא", היא אמרה. "אה, כן אני כן" הוא אמר וחייך. הוא חשב שהם מתלוצצים, אבל ליסה

לא צחקה. "לא, מייקל", היא אמרה. "בהחלט לא. אני לא רוצה שתעשה את זה". "אה, בטח שכן", הוא העיר. "זה יהיה נהדר".

"אני אומרת לך, אל תעשה את זה, מייקל", היא הזהירה אותו. "אני רצינית".

כשעה לאחר מכן הם עלו לבמה לקול מחיאות כפיים סוערות, מחזיקים ידיים. ליסה לא ידעה מתי הנשיקה עומדת להתרחש, היא נזכרה, אבל היא ידעה שהוא הולך לעשות את זה כי "בזמן הזה הבנתי שהוא עושה מה שהוא רוצה לעשות". היא לחצה את ידו כל כך חזק והוא אמר לקהל בחיוך, "רק תחשבו, אף אחד לא חשב שזה יימשך". הוא סימן לליסה ואז הוא חיבק אותה ונישק אותה על השפתיים.

"זה נראה מביך כי רציתי לברוח משם", אמרה ליסה, שנים יותר מאוחר. "שנאתי את זה. הרגשתי מנוצלת, כמו אביזר. זה היה נורא". אחר כך, היה להם ריב ענק על זה. "אמרתי לך לא, ופשוט התעלמת מזה", היא צרחה עליו. "אבל אנשים ידברו על הנשיקה הזו במשך עשרות שנים", הוא אמר. "הם הולכים להריץ את הקליפ הזה שוב ושוב". ליסה התעצבנה, "שלא תתקרב אליי, לעזאזל".

באותו שבוע, מייקל התעצבן מדיווחים בעיתון שהציע שאם אלביס פרסלי היה בחיים, הוא לא היה מאשר את הנישואים. "אני חושב שאנחנו צריכים לברר את זה", הוא אמר לאשתו. הוא הציע לה שיערכו סיאנס ליצור קשר עם המלך. הוא היה רציני. הוא אמר לליסה שחברים שיכלו לתקשר עם המנוח, יכולים לאפשר לו ולליסה לדבר עם אלביס ולשאול את דעתו על החתונה שלהם. ליסה חשבה שהרעיון חסר טעם. כשמייקל המשיך לדחוף בעניין, היא הטיחה בו בכעס - "אמרתי לא, ואם תישאר בדרך המסוימת הזו, יהיו לך צרות ממני". מייקל מעולם לא הזכיר את הרעיון, שוב.

"הלכתי יחד עם המכונה, בלי לדעת שאני חלק מהמכונה", אמרה ליסה מארי לאחר שהגישה תביעת גירושין בשנת 1996, תוך שהיא מציינת הבדלים בלתי ניתנים לגישור.

ב-8 בספטמבר בשנת 1978 יצא אלבום הופעה כפול של דייויד בואי ושמו STAGE. יש בו הצלילים של שנים עברו וכמה מהיום, עם נגיעה של המוזיקה של מחר.

בואי של 1978 היה בשיא כוחו. אחרי שהמציא את עצמו מחדש אינספור פעמים, הוא הגיע לסיבוב ההופעות ISOLAR II כשהוא חמוש בקול סמכותי ובטוח מתמיד. זה כבר לא היה רק הזמר הרזה והחייזרי, אלא מאסטר אמיתי, מנהיג כת רוק'נ'רול שמטיף לקהל מאמיניו את הבשורה החדשה. והבשורה הזו עוצבה במידה רבה על ידי שותפו לדבר עבירה, הקוסם האלקטרוני בריאן אינו. שיתוף הפעולה הפורה ביניהם בתקליטים המהפכניים LOW ו-HEROES, שהוקלטו בברלין הקרה, הניב צליל חדש, מופשט ומרתק. אינו, אמן המינימליזם, דחף את בואי לחקור טריטוריות מוזיקליות לא נודעות, והתוצאה הייתה שילוב מהפנט של רוק, פ'אנק, מוזיקה אלקטרונית ואווירה קולנועית.

התקליט הכפול STAGE מביא את הרגעים הגדולים של אותו סיבוב הופעות, שהתקיים באביב של אותה שנה. באופן מסקרן, עטיפת התקליט המינימליסטית, המציגה את בואי באורות ניאון קרים, לא הסגירה היכן בדיוק הוקלטה ההופעה. אז בואו נפתור את התעלומה הקטנה הזו אחת ולתמיד: ההקלטות נערכו במהלך ארבע הופעות בארצות הברית, בין פילדלפיה לבוסטון. ההחלטה להשאיר את המיקום עמום לא הייתה מקרית, היא נועדה להדגיש את האוניברסליות של החוויה – זה לא היה "בואי בפילדלפיה", זה היה "בואי על הבמה". נקודה.

מעריצים ותיקים שציפו לשמוע את כל הלהיטים הגדולים מהעבר אולי הרימו גבה. בואי, כהרגלו, סירב להישען על זרי הדפנה. הוא בחר במודע להשאיר בצד קלאסיקות רבות ולהתמקד בחומרים החדשים והניסיוניים יותר שלו. אך אל דאגה, כמה פנינים מהעבר כן זכו לטיפול מלכותי. השיר FAME, למשל, קיבל עיבוד פ'אנקי מהודק ומלא בגרוב, שהוכיח שהלהקה שליוותה אותו הייתה מכונת קצב משומנת היטב. STATION TO STATION, יצירת המופת האפית, קיבלה ביצוע מטלטל ורחב יריעה, ואילו ZIGGY STARDUST הופשט מהגלאם הזוהר של פעם וקיבל גרסה חדה, ישירה וכמעט פאנקית, שהציבה את מהות השיר בפוקוס מחודש וברור.

אך היהלום שבכתר היה שייך לחומרים מהתקופה הברלינאית עם אינו. השירים האלה, שנשמעו אולי מאתגרים בתקליטי האולפן, קיבלו על הבמה חיים חדשים ועוצמתיים. HEROES נשמע פה גדול מהחיים, המנון אצטדיונים אדיר שמצליח לגעת באינטימיות של כל מאזין ומאזין. הקטעים האינסטרומנטליים, כמו SPEED OF LIFE ו-ART DECADE, שהיו עלולים להישמע יבשים בהופעה חיה, הפכו תחת ידיהם של הנגנים המוכשרים למסע צלילי מהפנט, עדות לכך שסינטיסייזרים יכולים להיות מרגשים לא פחות מגיטרות חשמליות.

אבל למרות חשיבותו, STAGE נותר אלבום שנוי במחלוקת בקטלוג העשיר של בואי. ישנם מעריצים שרואים בו את אחד מתקליטי ההופעה הטובים בכל הזמנים, בזכות הביצועים המהודקים, הסאונד הנקי והבחירות האמנותיות האמיצות. מנגד, ישנם אחרים שחשים כי הסאונד "נקי" מדי, כמעט כמו תקליט אולפן, וחסר את הזיעה, הרעש והכאוס של הופעת רוק אמיתית. הביקורת המרכזית נגעה לכך שרעשי הקהל הונמכו משמעותית בהקלטה, מה שפגם בתחושת ה"חיות". כמו כן, סדר השירים המקורי בתקליט שונה מסדר הופעתם על הבמה, ובמקום זאת סודר באופן כרונולוגי לפי תאריכי היציאה של התקליטים המקוריים – החלטה אמנותית שבלבלה רבים.

אך זוהי גדולתו של STAGE. זהו לא תיעוד פשוט, אלא פרשנות. בואי והמפיק הנאמן שלו, טוני ויסקונטי, לקחו את חומרי הגלם מההופעות ובנו מהם יצירה חדשה, כזו שעומדת בפני עצמה. זהו תקליט למאזינים, לא רק לאלו שהיו בקהל. וגם אם אתם נמנים עם המחנה המבקר, אי אפשר להתעלם מהעובדה ש-STAGE הוא מסמך מרתק, הצצה נדירה לתהליך היצירה של אמן שלא פחד לאתגר את הקהל שלו ואת עצמו. הוא מציג לנו את הצלילים של שנים עברו, את הרעש של ההווה ואת הרמזים למוזיקה של המחר, בדיוק כפי שהבטיח. וזה, כנראה, עוד אחד מרגעי מיטבו של דייוויד בואי.

הנה מה שהיה לעיתון רולינג סטון לכתוב עליו אז: "למרות שהאלבום נוצר כנראה מסיבות מסחריות גרידא – כדי להחזיר ל'דוכס הלבן והרזה' את הקהל שאיבד מאז שהפך ל'מחשב לבן ורזה' – הרי שמדובר באלבום חסר פשרות באופן מפתיע. למעט HANG ON TO YOURSELF הזועם והאנרגטי, שירי זיגי סטארדאסט שנועדו לשאוב את הדולרים זוכים לביצוע נטול תשוקה, המלווה בתחושה של 'בואו נגמור עם זה'. השיר FAME, עוד להיט פופולרי, הוא קליט ומבריק, אך אינו מוסיף דבר לגרסת המקור.

באופן פרדוקסלי, דווקא בקטעים האלקטרוניים מהאלבומים LOW ו-HEROES, וברצועת הנושא של STATION TO STATION, דיוויד בואי באמת מספק את הסחורה – והיא טרייה וסוחפת יותר מאי פעם. בביצוע החי, החומר החדש מתבהר ומקבל מיקוד: נדמה שהדרמה המובנית בהופעה העניקה לשירים הללו את הממד הנוסף שהיו זקוקים לו. הקטע האינסטרומנטלי הארוך, WARSZAWA, מתהדר בפאר קפוא, ו-SPEED OF LIFE מקפץ בעליזות כמו ג'ינגל עתידני ודמיוני של פפסי-קולה.

הצד הרביעי של האלבום כמעט מושלם, ובו בואי מגלם דמות של זמר בלדות רומנטי בסגנון סינטרה. ישנה גם גרסה רועשת ומשעשעת במיוחד של TVC15, שבה הזמר והלהקה מיידלים כמו מטפסי הרים בטירוף.

כשהוא נוטש את פוזת 'אני רק בחור ממוצע עם סינטיסייזר בכיס' שאפיינה אותו לאחרונה, בואי מציג את עצמו כאן כאמן מבצע מקצועי להפליא, שהבהירות האלגנטית שלו היא משב רוח מרענן לאחר הכאוס שאפיין את אלבום ההופעה הקודם שלו, DAVID LIVE מ-1974. עדיין לא ברור אם יצליח למזג את הגישה הזו עם הניסיוניות האוונגרדית המאפיינת את המוזיקה הנוכחית שלו. אבל איני יכול לחשוב על אמן אחר בעל אומץ מספק כדי לאתגר קהל רוק להאזין בסבלנות בזמן שהוא מתנסה".

בביקורת בעיתון 'רקורד מירור' נכתב אז: 'כשהכרתי את בואי לפני כמה שנים, הוא אמר לי שמעולם לא רצה להיות רדיו – הוא רצה להיות טלוויזיה צבעונית. זה היה רגע לפני 'זיגי סטארדאסט', רגע לפני שפרץ לתודעה בקשת של הצלחה שניבא שתהיה שלו. כעת, אלבומים רבים מאוחר יותר, אני חושב שמטרותיו הפכו פחות מרהיבות ופחות מגוונות: בעיניי, הוא מציג חזון נוקב של טלוויזיה בשחור-לבן. תמונה זו מתחדדת לאור תאורת הפס הלבן הבוהקת שבה השתמש בסיבוב ההופעות האחרון, שממנו הוקלט אלבום כפול זה.

הדבר המעניין באלבום הוא שהוא חושף היבטים שלא הבחנתי בהם במהלך ההופעה החיה. יצאתי מההופעה בארלס קורט כשבראשי מהדהדים שבחים נלהבים על הופעתו האדירה של בואי, אך ההאזנה הקשובה להקלטה אפשרה לי לגבש הערכה שקולה יותר. הפיתוי הגדול הוא להשוות את הביצועים החדשים להקלטות המקוריות, וכמובן שנכנעתי לו.

ההבדל הבולט ביותר ניכר בשירHANG ON TO YOURSELF. בקולו החדש של דיוויד חסר העוקץ שהיה לו בעבר; הוא איבד את המתח שיצר את השיר. הלהקה החדשה (אם כי מצוינת) העניקה לשיר צליל עמום יותר. קולו של בואי השתנה עד כדי כך שהוא נעדר גמישות ומתאים יותר לרוק קשוח, ולפרקים, לסגנונם של זמרי בלדות מיושנים.

הוא הגיע לנקודת שפל בביצוע ל-SOUL LOVE, שבו הגיעה שירתו, מבחינה ווקאלית, לרמה של אולם נשפים, אך למרבה המזל לא התעכב שם זמן רב. משם, הוא זינק ישירות ל-STAR, שם צרח והדגים את המנעד הקולי שהוא מסוגל לחקור. מכאן ואילך, ניכר שיפור גדול. נדמה היה שברגע שניער מעליו את 'זיגי', הוא קם לתחייה.

הצד השלישי באלבום הותיר אותי המום (נראה שאני זוכר שהשירים בו בוצעו גם בהופעה בארלס קורט). השירים בו כבדים למדי מבחינה מוזיקלית, ומצאתי אותם קשים לעיכול. הצד האחרון הוא רוק'נ'רול טהור, והסיום עם HEROES ו-BEAUTY AND THE BEAST מציג את בואי במיטבו. זה מה שגרם לי להתמוגג בסוף ההופעה. אני שמח שנכחתי בה – ולמרות שהאלבום מציע פרספקטיבה שקולה יותר על המופע, הוא עדיין כדאי".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.