רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-12 ביוני (12.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "באלבום TALES FROM TOPOGRAPHIC OCEANS יש המון חלל. סוג של חלל שאין באלבומים אחרים. הם מלאים באקשן בכל שניה נתונה. נראה שאנשים לא הבינו את האלבום שעשינו והחליטו שהוא חסר כיוון, בעוד שהמטרה שלנו הייתה להרגיע. אולי זה שיעמם אותם". (הבסיסט, כריס סקווייר, מלהקת יס, לעיתון NME, בשנת 1975).

ב-12 ביוני בשנת 1979 הופיעו אריק קלפטון ומאדי ווטרס באצטדיון שיקגו. כך נכתב אז על ההופעה ברולינג סטון:

"דמעות הציפו את עיניי פעמיים במהלך המופע הזה. למרות שהזיווג בין השניים היה מתוכנן כהלכה, האירוניות התרבותיות בכך היו קשות לבליעה. גיטריסט הבלוז החשמלי והכוחני לקח איתו למסע באצטדיונים האמריקניים את החכם האמיתי שאף העניק לרולינג סטונס את שמם. מחוץ לאצטדיון נתקלתי בהמוני שחורי עור מהגטו החברתי, שביקשו לראות את מכוניתי יותר מדי מקרוב. בפנים עמדו אלפי לבנים והריעו למאדי ווטרס שעלה לבמה, אחרי שלהקת הליווי שלו ניגנה כמה קטעים אינסטרומנטליים.

הפנים של מאדי ווטרס עגולים ומלאי ניסיון. הוא יכול עם פניו לגרום לאנשים לחייך חיוך שהוא כזריחת השמש או להתקדר באופן חשוך כשעת חצות. קולו יכול לנוע מפלצט לנהמה מקפיאה. והרפרטואר שהוא ביצע על הבמה היה כהיסטוריה חיה. במהלך ההופעה שלו עלה לבמה המפיק הנוכחי שלו, ג'וני וינטר, והשניים פצחו במפגן גיטרות מלהיב, בשיר MANNISH BOY. הלבקנות של וינטר בלטה אף יותר כשהוא עמד ליד מאדי ווטרס השחום. אבל הנגינה שלו השכיחה במהרה את ההבדלים.

ווטרס נקרא בהתלהבות להדרן ואז ביקש להביא לבמה את "הבן שלו". אז עלה קלפטון לבמה. הם ביצעו את GOT MY MOJO WORKIN, כשלפתע פסע על הבמה גם ווילי דיקסון. העיניים שלי נרטבו.

אז פתח קלפטון את חלקו במופע, כשלצדו הגיטריסט אלברט לי ויש גם את דיק סימס, שהפליא בנגינת האורגן. הם ביצעו את BADGE וברור שהיה גם CROSSROADS. הסאונד היה נקי וטוב. הנגיעה של קלפטון בגיטרה מדויקת להפליא אך לפעמים נשמעת אוטומטית מדי. ואז, קלפטון הפנה את מבטו לאלברט לי, חייך ומהרמקולים בקעו צלילי הפתיחה של COCAINE. קלפטון ידע על מה הוא שר וגם סחט את פדל הווא-ווא שלו במהלך הסולו, כשלפתע חשתי כאילו ג'ימי הנדריקס מביט מלמעלה ומחייך והנה שוב פעם הדמעות ירדו להן מעיניי. ההדרן החזיר לבמה את ווטרס ואת ווינטר, אבל השיא כבר היה במהלך המופע".

בעיתון שיקגו טריבון נכתב כך: "הזוגיות הזו הוכיחה את עצמה כמעוררת מחשבה, ובמובנים מסוימים, גם התבררה כמצערת עבור קלפטון. למרות שהסט הנדיב שלו סיפק את חלקו ברגעים משעשעים, גולת הכותרת של הקונצרט במונחים של התרגשות ושמחה צרופה הגיעה במהלך השיר MANNISH BOY המכיל את המילים שמהם לקחו הרולינג סטונס את שמם. זמן קצר לאחר שווטרס ולהקת הבלוז המחושמלת שלו התנדנדו בשיר, הצטרף אליהם על הבמה גיטריסט הבלוז-רוק ג'וני וינטר, שעשה הופעת הפתעה מרגשת באמת כדי לעזור בגיטרה ובשירה לפני שהלהקה סיימה את הסט שלה ויצאה מהבמה.

כמה דקות ואלפי גפרורים מוארים לאחר מכן, הם חזרו להדרן עם GOT MY MOJO WORKING המוכר, וסיימו לבצע את מרכיב הבלוז הזה עם הרכב יוצא דופן למדי. כשהניח את הגיטרה שלו והתנועע על הבמה בצורה אנרגטית למדי, ווטרס קרא תחילה לבלוזמן ווילי דיקסון לשיר יחד, ואחר כך צירף את קלפטון. הכל סיפק שיא של התרגשות שהיה קשה לקלפטון. למרות שזכה להערצה רחבה בגלל מספרי בלוז איטיים יותר ועבודת גיטרה בלוז, קלפטון ולהקתו יצאו בצורה הטובה והיעילה ביותר ביום שלישי בערב כשהם התמודדו עם שירים קצביים. הבלוז של קלפטון נראה כמו כל כך הרבה גרסאות כיסוי. זה היה קצת אנמי וחסר רגש מול ווטרס שעדיין מצליח להעביר את זה כל כך בקלות".

האיש ששונא את התקליטים של עצמו חוגג יום הולדת. כן, ב-12 ביוני בשנת 1941 נולד הזמר-יוצר הבריטי, רוי הארפר ובשנת 1976 הוא סיפר לעיתון הרוק TROUSER PRESS על אלבומיו הישנים. אז הנה מה שליקטתי לכם משם.

זה יום הולדת לאחד המוזיקאים הכי משפיעים ועם זאת הכי אניגמטיים שיצאו מבריטניה. רוי הארפר, גיבור גיטרה ומשורר מחאה שזכה להערצתם של ענקי רוק כמו חברי לד זפלין ופינק פלויד, נודע תמיד בלשונו החדה ובכנותו הבלתי מתפשרת, במיוחד כלפי יצירותיו שלו. בשנת 1976, בשיחה גלויה עם מגזין הרוק TROUSER PRESS, הוא פתח את הלב וסיפר מה הוא באמת חושב על התקליטים המוקדמים שלו. קבלו הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של גאון מוזיקלי, בלי פילטרים.

על תקליט הבכורה שלו, THE SOPHISTICATED BEGGAR שיצא בשנת 1966 אחרי שהוקלט בחברת התקליטים העצמאית הקטנטנה STRIKE, סיפר הארפר: "השיר GOLDFISH היה הראשון שכתבתי מעודי. זה תקליט נחמד בסך הכל. כשהקלטתי אותו הייתי באמצע שנות העשרים לחיי, אבל השירים עצמם נכתבו הרבה קודם לכן. האופי שלו קליל יותר מכל מה שעשיתי אחריו. כל הסיפור הזה הוקלט ביומיים בלבד".

על COME OUT FIGHTING GHENGIS SMITH משנת 1968... ובכן, כאן הטון כבר משתנה. "זה השלד שלי בארון. תקליט נוראי", הוא ירה. "הוא היווה אכזבה איומה אחרי האופוריה שהרגשתי עם צאת התקליט הראשון. כתבתי את כולו בתקופה של שבועיים, תקופה שבה גם עישנתי המון סמים ופשוט כתבתי בלי לעצור לחשוב. בזמן אמת הייתי מרוצה מהתוצאה, אבל היום אני פשוט לא סובל את זה. בתקליט הזה נפרדתי מהשירים הקצרים ועברתי לשירים ארוכים ומורכבים יותר. אני שונא את התקליט הזה. הוא יומרני".

על FOLKJOKEOPUS שיצא שנה אחריו: "ההדפסה האמריקנית שונה מזו הבריטית", הוא ציין. "מבחינתי, הגרסה הבריטית עדיפה יותר". מה שהארפר לא פירט הוא שההבדל המהותי היה ברצועה האפית בת 17 הדקות MCGOOHAN'S BLUES, מחווה לסדרת הטלוויזיה "האסיר", שהייתה כלולה במלואה בגרסה הבריטית והפכה לאחד משירי הדגל המוקדמים שלו.

גם על FLAT BAROQUE AND BERSERK היה לו מה להגיד: "זה תקליט נחמד מאד", הוא הודה, אך מיד הסתייג. "עם זאת, יש בו שירים שאינני יכול לשיר יותר. אחד מהם הוא I HATE THE WHITE MAN. השיר DAVY נכתב על אחי". גולת הכותרת כאן היא שיתוף הפעולה בשיר הסיום עם להקת הנייס, עם אורגן ההאמונד הנהדר של קית' אמרסון רגע לפני שהקים את הסופרגרופ אמרסון, לייק ופאלמר.

ומה היה לו להביע על STORMCOCK משנת 1971? אז... "זה הראשון מבין התקליטים הטובים שלי", הוא הכריז. "זה היה ניסיון ברור שלי לעשות תקליט קונספט. קראתי לו על שם הציפור הבריטית היחידה שמסוגלת לעמוד מול רוח סוערת ביום חורף ולשיר. האנלוגיה ברורה למדי". התקליט הזה מסמן נקודת ציון היסטורית: "זה התקליט הראשון שבו ג'ימי פייג' ניגן איתי". פייג', גיטריסט לד זפלין וחבר קרוב, נאלץ להשתמש בשם הבדוי S. FLAVIUS MERCURIUS מסיבות חוזיות, מה שהוסיף עוד נופך של מסתורין ליצירה.

שנתיים לאחר מכן יצא LIFEMASK. "זה תקליט מאוד אישי. אולי אפילו הפוליטי ביותר שלי. הוא אחד האהובים עליי ביותר", אמר הארפר על היצירה הזו, שהושפעה עמוקות ממותה של אמו ועוסקת בנושאים של חיים ומוות.

ושנה לאחר יצירה זו יצא VALENTINE. הארפר גילה: "יש פה מקבץ של שירים שכתבתי בתקופה של שני התקליטים הקודמים שלי", הוא הסביר בפשטות. התקליט, באופן לא מפתיע, יצא לשוק ביום ולנטיין, והציג צד מעט יותר רומנטי ונגיש של הארפר.

ובשנת 1975 הגיח לחנויות התקליט HQ. "אני חושב שזה התקליט הטוב ביותר שלי", הוא פסק. "זה התקליט שהכי התמקדתי בהקלטה שלו". ולא בכדי. לצורך ההקלטות הוא גייס הרכב חלומי שזכה לכינוי TRIGGER וכלל את ביל ברופורד, המתופף של קינג קרימזון ויס, ואת ג'ון פול ג'ונס, הבסיסט של לד זפלין. ואז מגיע הסיפור הגדול: "יש בו את השיר THE GAME, שהגיטריסט כריס ספדינג ניגן בו את הסולו בטייק אחד בלבד. דייוויד גילמור מפינק פלויד ניסה לעשות את זה ולא הצליח. אז ספדינג נכנס לאולפן, עם שתי גיטרות, פנדר וגיבסון, ושיער משוח לאחור בפוזה של כוכב. הוא שלף גיטרה וניגן טייק אחד מושלם, הממזר הזה".

ב-12 ביוני בשנת 1971 יצא תקליטה הרביעי של להקת דם, יזע ודמעות (BLOOD, SWEAT AND TEARS). הוא לא היה מוצלח והנה הסיבה לכך, ששלפתי מספרו האוטוביוגרפי של גיטריסט הלהקה, סטיב כץ.

כך סטיב כץ סיפר: "מבחינה מוזיקלית הרגשתי שאנחנו הולכים למקום שבו אני כבר לא מתאים וזה הזמן שבו התחלתי לפלס את דרכי החוצה מהלהקה. בשום אופן לא יכולתי לנגן מהלכי ג'אז ואקורדים מוערמים בטירוף, שהחבר'ה האלו רצו לבצע. פעם כשהיה קטע ג'אזי ומצאתי את זה קשה ללמידה בגיטרה, הייתי אומר, 'היי, אני יכול לנגן שם במפוחית' וזה עבד פעם, עם שיר כמו AND WHEN I DIE. אבל עכשיו השירים שלנו הגיעו כל כך רחוק, שלא היה מקום למשהו כזה.

והייתה בעיה נוספת. היה לנו כל כך הרבה זמן להתעצל ולרכב על הצלחת השם שלנו. שהתקליט השלישי שעשינו הורכב בעיקר מגירסאות כיסוי שעשינו בהופעות. אפילו לא טרחנו ללמוד קאברים חדשים, שלא לדבר על לכתוב שירים משלנו, מה שהיה הכרחי אם רצינו להישאר בתחרות. להעמיד את הרפרטואר שלנו על דברים שאנשים אחרים כתבו הכניס אותנו למסיר המבעבע של מבקרי המוסיקה. זה מה שקרה עם התקליט השלישי ולא יכולנו לסבול קבלת מטח שכזה גם על התקליט הרביעי. אז שכרנו אולפן הקלטות וניסינו לכתוב שם שירים.

יש לכם מושג כמה זה יקר, בצורה אבסורדית, לכתוב שירים באולפן? זה שחברת התקליטים הייתה הבעלים של האולפן זה לא אומר שזה היה בחינם - ואכן קיבלנו חשבונות תשלום אסטרונומי. התגובה לתקליט השלישי שלנו לא הייתה טובה. התברר שהיינו צריכים מישהו אחר להפיק אותנו, או שבובי קולומבי (המתופף של הלהקה שהיה המפיק של התקליט השלישי - נ.ר) היה צריך קצת עזרה כדי להחזיר אותנו למסלול נכון. קראנו לדון הקמן, כותב שירים שהפגין הבנה עמוקה על הלהקה והיה מישהו שחשבנו שנוכל לסמוך עליו לתקן את הספינה, ולפחות אולי לגרום לדיוויד (קלייטון תומאס הזמר) לעצור זמנית את הקשקושים האידיוטיים שלו. הקמן היה מבקר הרוק של הניו יורק טיימס והוא כתב ביקורת נוקבת על התקליט השלישי שלנו. העניין היה, עם זאת, שהוא צדק לחלוטין. בובי מחה על מעורבותו של דון, אז בתור פשרה, האלבום היה אמור להיות הפקה תלת כיוונית בהנהגת דון, בובי, וטכנאי ההקלטה רוי היילי.

לא היינו מוכנים לחלוטין לעשות תקליט. דבר אחד, לא היה מספיק חומר לעבוד עליו. אחרי שבזבזנו זמן בסטודיו ולא באנו עם הרבה תוצאה, הייתי רץ חזרה לדירה כדי לנסות לכתוב איזה שיר, במקום לעשות את זה על החשבון של הלהקה באולפן. כמה שירים חדשים שהמצאתי היו HIGH ON THE MOUNTAINS, VALENTINE'S DAY, MAMA GETS HIGH ו- FOR MY LADY. השיר FOR MY LADY נקרא במקור FOR MELISSA אבל זה שונה בגלל שהוחלט שדייויד קלייטון תומאס ישיר את זה ולא אני. כתבתי פה שיר אהבה לאתי ובסוף זה דיויד ששר אותו? זה ממש הכעיס. הייתי מבואס וחשבתי שימיי בלהקה ספורים.

אהבתי את השיר של טרייסי נלסון, DOWN SO LOW, וחשבתי שזה יהיה שיר מושלם עבורנו. וזה היה קורה לולא בובי ודון שכרו את ג'ימי ג'ופר, נגן הקלרינט ומעבד ג'אז אוונגרד, לעשות את העיבוד. דפי התווים שהוא כתב היו כל כך מורכבים שאפילו ריחמתי על דיוויד, שהיה צריך לשיר את זה. לקח לו שעה רק למצוא את הצליל הראשון. זה היה אסון והיה בזבוז זמן מוחלט. השיר הזה נגנז. בסוף, זה היה אלבום טוב יותר מקודמו, אבל, כצפוי, לא נמכר כמעט כמו שלושת הקודמים".

ההופעה של דיפ פרפל בה סירב הגיטריסט, ריצ'י בלאקמור, לנגן על הבמה. אז מה הוא עשה? הוא ניגן בגיטרה כשהוא בחדר ההלבשה! כן, ב-12 ביוני בשנת 1970 הגיעה להקת דיפ פרפל להופעה במועדון קטנטן בטוויקנהאם. מה קרה שם? בואו לקרוא את הפרטים הנדירים שגיליתי...

זה היה כשדיפ פרפל הגיע להופיע במועדון EAL PIE ISLAND בטוויקנהאם, במערב לונדון. למרות שהמקום היה אידיאלי יותר ללהקות קטנות, חברי דיפ פרפל עדיין מצאו שם מקום טוב להופעה שלהם. עדיין, היה קשה מאד להכניס למקום את הציוד הכבד של הלהקה, כי לפני המועדון היה גשר קטן וצר שלא אפשר למשאית הציוד לעבור עליו. לכן נאלצו הסבלים להחנות את הרכב לפני הגשר ולהעביר, בעמל רב, את הציוד מרחק מה עד המועדון.

אבל זה היה רק ההתחלה של הקשיים; ריצ'י בלאקמור היה מתעצבן מיד אם משהו לא הלך כשורה בבדיקת הסאונד לפני ההופעה. הפעם חשכו עיניו כשהוא ראה שחיכתה ללהקה במה קטנטנה ורצפת המועדון הייתה עם מים. הוא ראה כי כך והחליט לנגן את ההופעה מחדר ההלבשה. האורגניסט, ג'ון לורד, רתח מזעם. שנים לאחר מכן הוא מצא לזה הסבר אחר: "הכרתי את המועדון הזה עוד כשהופעתי שם בסיקסטיז עם להקתי הקודמת, THE ARTWOODS. אבל הפעם היה לי את ריצ'י, שניסה לנגן אך מצא את עצמו קרוב מדי למגבר שלו על הבמה הקטנטנה. לכן הוא החליט שכדי לשמוע כראוי את הסאונד שלו, הכי טוב לו להיות בחדר ההלבשה, שהיה מאחורי הבמה. זה בלאקמור טיפוסי. יש לו הגיון משלו.

בזמנו ממש רתחתי מזעם, כי ההופעה שלנו אז סבבה סביב דו-שיח תמידי שהיה בין האורגן שלי והגיטרה שלו. ואם הוא יושב לו בחדר ההלבשה ובלתי נראה כלל - מה שווה כל הדו שיח הזה? לא יכולנו לאותת זה לזה. גם חשבתי שזה ממש לא מנומס לנהוג כך כלפי הקהל. אבל מה לעשות? ככה זה ריצ'י".

הנה המודעה על הופעה זו:

הקול, הבס ואינספור להקות: האיש שהיה שם תמיד. כן, 12 ביוני, אנחנו מציינים את יום הולדתו של אחד המוזיקאים העסוקים והמשפיעים יותר שהיו בעולם הפרוג. קוראים לו ג'ון ווטון ורוב הסיכויים ששמעתם את קולו האדיר או את נגינת הבס המחשמלת שלו, גם אם לא תמיד ידעתם שזה הוא. האיש, שנולד בשנת 1949 ומת בינואר 2017, היה תחנת כוח של איש אחד שעבר בין כמה מהלהקות הגדולות בהיסטוריה: פאמילי, קינג קרימזון, אוריה היפ, רוקסי מיוזיק, UK ואסיה. סיפורו הוא רכבת הרים של הצלחה, החמצה, וגאולה מפוארת.

המסע מתחיל בעיירה ווילינגטון, אנגליה, שם נולד ג'ון קנת' ווטון. את החינוך המוזיקלי הראשוני הוא לא ספג משיעורים פרטיים, אלא מהבית: אחיו הגדול היה נגן העוגב בכנסייה המקומית, מה שהכניס לחייו של ג'ון הצעיר הרמוניות מורכבות וצליל גדול מהחיים. אבל אז הגיעה המהפכה. כמו נערים בריטים רבים באותה תקופה, הביטלס טלטלו את עולמו והשפיעו עליו לזנוח את הפסנתר לטובת גיטרת בס, הכלי שיהפוך לחלק בלתי נפרד ממנו. כבר בנעוריו הקים להקה עם חבר טוב, גיטריסט בשם ריצ'ארד פאלמר ג'יימס. החברות הזו תחזיק מעמד שנים ותהדהד בצמתים מרכזיים בקריירה של שניהם: פאלמר ג'יימס יהפוך לאחד ממקימי להקת סופרטרמפ, וחשוב מכך, יכתוב את המילים לכמה מהתקליטים החשובים ביותר של קינג קרימזון, בדיוק כשווטון יעמוד שם בפרונט.

התחנות הראשונות בדרך לפסגה

לפני שהפך לשם דבר, ווטון חימם מנועים בכמה הרכבים מסקרנים. בשנת 1971 הוא הקליט תקליט עם הרכב רוק מתקדם בשם MOGUL THRASH, שהונהג על ידי ג'יימס לית'רלאנד, הגיטריסט של להקת קולוסיאום. התקליט זכה להצלחה נאה במדינות מסוימות באירופה, אך כמו הרבה להקות מבטיחות, סכסוכים ניהוליים פירקו את החבילה. משם, קפץ ווטון למים העמוקים של להקת פאמילי, כשהחליף את הבסיסט ג'ון ווידר. באותו זמן בדיוק קיבל הצעה ראשונה להצטרף לקינג קרימזון, אך הוא ויתר עליה מתוך נאמנות לחבריו החדשים בפאמילי.

עם הלהקה המשפחתית ההיא הוא הקליט שני תקליטים משובחים. הראשון, FEARLESS משנת 1971, והשני, BANDSTAND משנת 1972, עם הלהיט BURLESQUE. אם תקשיבו היטב לשיר הזה, תשמעו את נגינת הבס המוצקה והדומיננטית של ווטון, כמו גם את קולות הליווי שלו. אבל למרות ההצלחה, ווטון הרגיש שהגיע לתקרת הזכוכית. "ידעתי שלא אוכל ליצור שירים עם פאמילי", הוא סיפר, "היה שם קשר מוזיקלי כל כך מהודק בין הזמר, רוג'ר צ'אפמן, לגיטריסט, צ'ארלי וויטני, שאי אפשר היה לפרוץ אותו. גם לא יכולתי להחליף את רוג'ר כזמר. הייתי חייב להמשיך הלאה".

ברוכים הבאים לחצר המלך

התחנה הבאה הייתה המשמעותית מכולן. ווטון הצטרף לגלגול החדש והמסעיר של קינג קרימזון, להקה שכבר אז נחשבה לכוח טבע פרוגרסיבי. הגיטריסט והמנהיג, רוברט פריפ, מצא את עצמו בודד לאחר שההרכב הקודם התפרק בטונים צורמים. ווטון סיפר: "בקינג קרימזון נתנו לי את החופש לשיר וליצור מוזיקה. ידעתי שרוברט פריפ נמצא בצרות. אני הכרתי אותו עוד כשהייתי בן 15, כך שהוא ידע שאני אהיה נאמן לו".

ההרכב הזה של קינג קרימזון היה חומר נפץ טהור. לצד ווטון ופריפ היו בו שני מתופפים מטורפים: ג'יימי מיור, פרקשניסט ניסיוני שהשתמש בכל הבא ליד, וביל ברופורד, המכונה המתוחכמת שזה עתה ערק מלהקת יס בשיא הצלחתה. על הכינור והקלידים היה דייוויד קרוס. "ג'יימי השפיע קשות על ביל", נזכר ווטון, "אבל הוא לא נועד להיות בלהקת רוק. הוא היה דג מוזר באקווריום שלנו. ביל ואני, לעומת זאת, היינו קשוחים ויכולנו לנגן יחדיו דברים מפחידים". השלישייה הזו, ווטון-ברופורד-פריפ, יצרה יחד כמה מהתקליטים האינטנסיביים והמהפכניים ביותר של התקופה: LARKS' TONGUES IN ASPIC, STARLESS AND BIBLE BLACK, ו-RED. אך גן העדן הפרוגרסיבי לא החזיק מעמד. בשנת 1974, בשיא כוחה של הלהקה, החליט פריפ שהסיפור נגמר. ווטון נותר הלום. "שתיתי קפה בדירתי כשרוברט התקשר ובישר לי שהוא מפרק את הלהקה. לא ציפיתי לזה. התקשרתי לביל לבדוק אם זה אמיתי. הוא אישר, ואני נותרתי עם תחושת עצב והחמצה אדירה".

התערבות אלוהית במסדרונות חברת התקליטים

לאחר הפירוק הכואב, ווטון מצא את עצמו ללא דרך ברורה. הוא נהיה חבר בלהקת אוריה היפ ותרם לה משמעותית, אך העפתו של הזמר דייויד ביירון גרמה לו להבין שגם הוא צריך לנוע הלאה משם. אז הוא הצטרף לסיבוב הופעות עם רוקסי מיוזיק, ואפשר לשמוע את נגינתו בחלק מתקליט ההופעה VIVA ROXY MUSIC. אבל הוא היה נגן שכיר, עומד בצל של כוכב זוהר כמו בריאן פרי, וחש שהקריירה שלו נתקעה. ואז, באחת ההופעות, הגיע המושיע. איש מגודל זקן בשם ג'ון קאלודנר, בכיר בחברת התקליטים אטלנטיק, ניגש אליו מאחורי הקלעים ונזף בו: "מה אתה חושב שאתה עושה פה?! לנגן מאחורי הגב של בריאן פרי זה לא בשבילך! לך תבנה את העתיד שלך, אתה כוכב!".

ווטון סיפר שהשיחה הזו שינתה את חייו. "קאלודנר נתן לי את דחיפת העידוד של חיי. יצאתי מהשיחה איתו בתחושה שאני גאון". קאלודנר המשיך לדחוף אותו, שולח לו הקלטות של אמנים אחרים כדי להצית בו את התשוקה ליצור משהו משלו.

סופר-גרופ, סופר-סטאר

ווטון הקים בשנת 1977 את הסופר-גרופ UK, יחד עם שותפו מקינג קרימזון, ביל ברופורד, הכנר-קלידן אדי ג'ובסון והגיטריסט המהולל אלן הולדסוורת'. הלהקה יצרה רוק מתקדם וירטואוזי, אבל ההצלחה המסחרית הגדולה עדיין חמקה ממנו.

הפיצוץ האמיתי הגיע בתחילת שנות השמונים. ווטון חבר לשלושה ענקים אחרים מעולם הפרוג: הגיטריסט סטיב האו מלהקת יס, המתופף קרל פאלמר מ-EMERSON, LAKE & PALMER, והקלידן ג'ף דאונס מהבאגלס ולהקת יס. יחד הם היו אסיה. הפעם, זה עבד - ובגדול. ווטון לא היה רק הבסיסט, הוא היה הזמר המוביל וכותב השירים הראשי. התקליט הראשון של אסיה, שיצא בשנת 1982, היה הצלחה מסחרית פנומנלית כשנמכר בכמויות אדירות ובו להיטי ענק כמו HEAT OF THE MOMENT. סוף סוף, אחרי שנים של נדודים בין הרכבים, ג'ון ווטון מצא את מקומו הטבעי, בפרונט, ככוכב רוק אצטדיונים. הוא לקח את כל הניסיון, הכאב והכישרון, והפך אותם לזהב טהור. עדיין, היו לו שדים אישיים לטפל בהם בכל השנים ההן של אסיה. יקח עוד זמן עד שהוא הגיע לחיים רגועים יותר.

רוד סטיוארט מתדלק את אמריקה: הסיפור המפתיע מאחורי התקליט ששינה את המשחק. אז הנה הצדעה מחוספסת לשורשים, קריצה להומור ודרמה מאחורי הקלעים: ב-12 ביוני 1970 שחרר רוד סטיוארט פצצת רוק-פולק שהגדירה מחדש את הקריירה שלו. קבלו את כל הסיפורים הלוהטים על התקליט GASOLINE ALLEY.

בעוד העולם עדיין ביקש לעכל את שנות השישים הסוערות, זמר צעיר עם קול צרוד כמו נייר זכוכית עשה מהלך נועז. ב-12 ביוני 1970 יצא תקליט הסולו השני שלו, GASOLINE ALLEY, והוא עשה זאת קודם כל בארצות הברית. המהלך הזה, שקדם ליציאת התקליט בבריטניה, לא היה מקרי. זו הייתה הצהרת כוונות של חברת התקליטים מרקיורי, שזיהתה את היהלום הגולמי והימרה עליו בגדול בשוק האמריקאי. ההימור השתלם: התקליט טיפס למקום ה-27 במצעד הבילבורד האמריקאי, והחל רצף של 15 תקליטים שיגיעו לטופ 40 באמריקה.

באותה תקופה, סטיוארט עצמו שידר עסקים כרגיל. הוא התעקש בראיונות שתקליטי הסולו הם בסך הכל פרויקט צד חביב, ושהלב והנשמה שלו נתונים ללהקה החדשה, הפרועה והרועשת שלו, THE FACES. אבל האמת? מאחורי החזות הזאת, הוא רקח בישול מוזיקלי משובח ועשיר בטעמים, כזה שהפך אותו מכוכב רוק מבטיח לאמן-מבצע ייחודי עם קול וסגנון שאי אפשר לטעות בהם.

חבורת המופלאים והבר שלמעלה

כדי ליצור את הקסם, סטיוארט כינס באולפן את חבורת הנגנים הנאמנה שליוותה אותו בתקליט הבכורה. החברות והכימיה ביניהם היו המרכיב הסודי. רון ווד, שותפו המוזיקלי, חזר ללהטט בגיטרות, איאן מקלייגן הביא את הצבע הייחודי שלו לקלידים, מיקי וולר הלם בתופים בקצב מדויק ומרטין קווינטנטון הוסיף את הגיטרה שלו. אליהם הצטרף הפסנתרן פיט סירס. התוצאה הייתה סאונד מהודק ואורגני, שנשמע כמו חברים שמנגנים להנאתם בסלון.

התקליט כולו הוקלט בזמן שיא של יומיים בלבד באולפני MORGAN בלונדון. האולפנים היו אז פסגת הטכנולוגיה, והתפארו בקונסולת המיקסר הראשונה בלונדון עם 24 ערוצים. אמנים כמו בלאק סאבאת', ג'ת'רו טול ופול מקרטני הקליטו שם קלאסיקות שלהם. אבל את סטיוארט עניין משהו אחר לגמרי: גרם מדרגות צדדי שהוביל ישירות מהאולפן אל בר המשקאות. שם, בין טייק לטייק, הוא יכול היה לתדלק את עצמו באלכוהול האהוב עליו ולשמור על האווירה המשוחררת.

אבל האווירה הזו כמעט והתפוצצה בגלל ריב על קרדיט. לו רייזנר, האיש שהחתים את סטיוארט בחברת מרקיורי, דרש ששמו יופיע על העטיפה כמפיק. הבעיה הקטנה? בזמן ההקלטות, רייזנר בילה בכלל בארצות הברית בחתונת אחיו. הדרישה הזו הציתה מריבה קשה בינו לבין סטיוארט, שהרגיש שהקרדיט מגיע לו ולנגנים שעבדו איתו באולפן.

סיפורי כיסוי ופנינים מקוריות

הכיוון המוזיקלי של GASOLINE ALLEY היה ברור: רוק מחוספס עם לב פועם של פולק. סטיוארט עצמו אחז בגיטרה אקוסטית בשלושה שירים. התקליט מכיל רק שלושה שירים מקוריים שלו והוא הודה אז בגלוי שכתיבת שירים היא עבודה קשה עבורו. "אני צריך ממש להתאמץ כדי להוציא שיר ראוי", אמר, וציין את בוב דילן וג'וני מיטשל כהשפעות מרכזיות. המאמץ הזה הניב פירות יפהפיים וחשופים במיוחד.

קצת על השירים עצמם

אז GASOLINE ALLEY: שיר הנושא, שנכתב עם רון ווד, הוא קפסולת זמן לימיו של סטיוארט כמטייל עני באירופה, כולל תקרית בה נתקע בספרד בלי כסף לחזור הביתה. השם המשונה הגיע מבחורה שפגש באולם פילמור ווסט בסן פרנסיסקו. כשהעניינים ביניהם התחממו, היא עצרה ואמרה שהיא חייבת ללכת לפני שאמה תשאל: "WHERE HAVE YOU BEEN, DOWN GASOLINE ALLEY". החיבור בין ווד לסטיוארט היה טהור: ווד, שלא ידע לכתוב מילים, היה גאון של מנגינות. סטיוארט, שהתקשה עם לחנים, היה אשף של מילים. ביחד הם יצרו ניצוצות.

השיר IT'S ALL OVER NOW: בעוד שרוב חובבי הרוק הכירו את הגרסה של הרולינג סטונס, סטיוארט בחר במקוריות והקליט גרסת כיסוי נאמנה למקור של להקת הרית'ם אנד בלוז THE VALENTINOS, שם שר בובי וומאק.

והשיר ONLY A HOBO: קלאסיקה של בוב דילן, שסטיוארט ביצע בהשראת גרסת הפולק של האמילטון קאמפ. את הכנר בשיר, דיק פאוואל, סטיוארט גילה במקרה כשזה ניגן בין שולחנות במסעדה. הוא כל כך התלהב שפשוט גייס אותו להקלטות.

והנה מחווה ללהקת העבר של חבריו ללהקה הנוכחית. MY WAY OF GIVING הוא מחווה מרגשת עם שיר שהוקלט במקור על ידי SMALL FACES. ומשם לאלטון עם COUNTRY COMFORT: סטיוארט הקליט את השיר הזה של אלטון ג'ון וברני טאופין והספיק לשחרר אותו עוד לפני שאלטון בעצמו הוציא את גרסתו בתקליט TUMBLEWEED CONNECTION.

אחרי זה בא CUT ACROSS SHORTY: מחווה לאליל הרוק'נ'רול אדי קוקראן. סטיוארט לקח שיר מהיר והפך אותו לקטע פולקי סוחף, עם כינור דומיננטי וגיטרת סלייד של ווד. לקראת סוף השיר, אפשר לשמוע את גיטרת הסלייד נעלמת לרגע. זו לא טעות מיקס, זה רון ווד שפשוט שכח את האקורדים תוך כדי נגינה. סטיוארט אהב את האותנטיות והחליט להשאיר את הטעות בפנים.

ויש גם את LADY DAY ו-JO'S LAMENT: שני שירים אוטוביוגרפיים וחשופים. הראשון הוא על אהבה נכזבת (ורבים טעו לחשוב שנכתב על הזמרת בילי הולידיי), והשני נכתב על מערכת יחסים שהייתה לו עם בחורה בשם סוזנה בופי. נו, מערכות יחסים הן כר פורה במיטה לכתיבת שירים.

ויש את YOU'RE MY GIRL: השיר הסוגר את התקליט, הוקלט בטייק אחד חי באולפן והוא הכי קרוב ברוחו לסאונד החשמלי והבועט של THE FACES.

אז GASOLINE ALLEY הוא תקליט של איזונים: הוא מחוספס ועדין, קשוח ושברירי, חגיגה של רוק'נ'רול ורגע של וידוי אינטימי. הביקורות היו נלהבות, ומגזין רולינג סטון כינה את סטיוארט "אמן משובח ביותר" בעל "רגישות נדירה לרגעים העדינים בקיום האנושי". התקליט הזה העניק לסטיוארט את הביטחון העצמי להמשיך ולהוציא תקליטי סולו משובחים, והוכיח לו ולעולם שפרויקט הצד שלו הוא בעצם הדבר האמיתי. זו הייתה אבן דרך מכוננת בקריירה של אחד הזמרים הגדולים והאהובים יותר.

ב-12 ביוני בשנת 1972 ברחה הזמרת רוני ספקטור, אשתו של המפיק האגדי פיל ספקטור, מאחוזתם המשותפת שבבברלי הילס. היא רצה משם בפחד גדול, עם אמה, כשהיא יחפה ומשאירה מאחור את שלושת ילדיה המאומצים (שני תאומים בני שש וילד בן שלוש). ימים אחדים לאחר מכן היא הגישה תביעה לגירושין, שהתממשו בשנת 1974.

כך היא סיפרה על אותו אירוע בספרה: "כל העניין התחיל בלילה הקודם, כשפיל נעל אותי בחוץ. חזרתי הביתה קצת באיחור מפגישת אלכוהוליסטים אנונימיים כשהגעתי הביתה בעשר ומצאתי כל דלת באחוזה נעולה היטב. 'הו, שיט', אמרתי לעצמי. 'פיל משחק משחקים'. לא רציתי להתעסק איתו, אז התגנבתי והקשתי על חלון חדר השינה של אמא שלי. 'אמא', לחשתי. 'תכניסי אותי'. היא פתחה את חלונה בסדק ולחשה דרך סורגי האבטחה. 'לכי אל דלת המטבח. אפגוש אותך שם'. כשהגעתי לכניסה של המשרתים, מצאתי את אמא מחכה. 'קדימה', היא אמרה לי. 'אני שומרת אותך איתי הלילה. פיל מתנהג כל כך מטורף, אני לא רוצה שהוא יראה אותך'. ירדנו על קצות האצבעות במסדרון החשוך אל דלתה. אבל בדיוק כשחשבנו שהצלחנו את זה, שמענו קול רועם ממעלה המדרגות שעצר אותנו. זה היה פיל. 'בטח היה לילה אשיר ומעניין ב-AA, הא, ורוניקה?'. אמא שלי ניסתה למשוך אותי לדירה שלה, אבל עמדתי על שלי. פיל עמד ליד אחד העמודים הגדולים במסדרון, ומשום מה רציתי להסתכל עליו טוב. יכולתי להריח אותו לאורך כל המסדרון. 'אני מתכוון שמשהו ממש מרתק בטח התרחש ואת מתעלמת לחלוטין מהמשפחה שלך, נכון?'

נשמתי עמוק ועמדתי שם, מחכה שהוא יסיים. ואז הוא יצא מהצל אל האור והתנדנד לעברי. התחלתי להגיד משהו, אבל הוא ניתק אותי. ברור שהוא עדיין לא סיים לענות אותי. 'יש לך חבר שם למטה או מה?' ועד עכשיו הוא נשען ישר על הפנים שלי. הריח שלו היה כל כך מחליא. אבל לא זזתי. 'פיל', אמרתי, 'למה אתה תמיד פוגע בי?' והוא לא אמר כלום. הוא פשוט עמד שם והביט בי וזרועותיו מוצלבות על חזהו. 'מעולם לא עשיתי שום דבר כדי לפגוע בך', המשכתי. 'אבל אתה תמיד עושה כמיטב יכולתך כדי להעליב אותי. ובכן, אני לא יכולה לסבול את זה יותר'. זה לקח את כל הכוח שהיה לי, אבל הייתי נחושה לומר לו את האמת. 'ואם זה לא יפסיק עכשיו, אני אצטרך ללכת'. הוא היה רגוע יחסית עד אותו רגע, אבל כשהזכרתי שאעזוב, הוא השתגע לחלוטין. כשראיתי את המבט הפרוע הזה עולה על הפנים שלו, ניסיתי אינסטינקטיבית לחזור אל הדלת של אמא שלי להגנה, אבל הוא זינק לעברי ומשך אותי לרצפה. שחררתי את רגלי והתחלתי לבעוט בו, אבל הוא פשוט הושיט את ידו ותפס לי את הרגל. לאחר מכן הוא משך את הנעל שלי מיד.

'את עוזבת, הא?' הוא התנשף, תוחב את הנעל בתוך החגורה שלו. 'בואי נראה כמה רחוק תגיעי עכשיו'. זה לא היה חדש; פיל תמיד הסתיר את נעליי כשרבנו - זו הייתה אחת הדרכים שלו לוודא שאני לא הולכת החוצה. 'אל תחלמי אפילו להתגרש ממני!' הוא צעק. 'אשמיד אותך אחרי חמש דקות על דוכן העדים'. הוא החזיק אותי על הרצפה וצעק כל כך חזק שלא יכולתי להפסיק לרעוד. אמא שלי עמדה מאחור עד עכשיו, אבל זה היה יותר מדי בשבילה. היא קפצה ישר על גבו של פיל והתחילה לחבוט בו בכתפיו ובראשו באגרופיה. 'אתה תשחרר את הבת שלי', היא צרחה, 'או שאני אהרוג אותך בעצמי!' פתאום היא צרחה. ואז הוא צרח. ואז אני צרחתי. וכולם חבטו והכו את כולם. אמא הצליחה בסופו של דבר לדחוף אותי פנימה מבעד לדלת שלה. לאחר מכן

היא חסמה את הפתח וצרחה עליו, 'אני אקרע את הפאה הזאת מיד מהראש הקטן והצנום שלך, אני נשבעת שאעשה זאת'.

הוא לא ניסה לעבור. אבל גם הוא לא נסוג. 'עם מי את חושבת שיש לך עסק?', הוא אמר, מנסה לתפוס נשימה. 'אם הכלבה הזו תנסה לצאת ממני, אני אהרוג אותה ברגע שהיא צועדת מחוץ לשערים'. 'לך לישון, פיל', אמרה אמי. 'אתה מטורף', אבל הוא כבר העלה יותר מדי קיטור מכדי לסגת עכשיו. 'אני מוכן לגמרי ליום הזה', הוא התלהב. "כבר קיבלתי ארון קבורה. זה מזהב מלא ויש לזה משטח זכוכית, כדי שאוכל לשים עליה עין אחרי שהיא מתה'. 'אני הולכת לישון, פיל', אמרה אמי שדאגה להחזיק את הדלת בחוזקה. 'את לא מאמינה לי?' הוא צעק מהמסדרון. 'טוב, בואי החוצה. גם את, ורוניקה. אני אראה לך את הארון הזה. זה ממש למטה'. אבל לא עמדנו ללכת לשום מקום. כבר הייתי מכורבלת על המיטה של ​​אמא כשהיא נכנסה ומצאה אותי בוכה בהיסטריה. 'תפסיקי עם זה, רוני', היא אמרה אבל לא יכולתי. אמא שלי בטח הבינה שהייתי קרובה לעוויתות בדיוק אז, כי היא סטרה לי ישר על הפנים, בדיוק כמו שעושים בסרטים. זה זעזע אותי אבל אני חושבת שזה הפחיד את אמא עוד יותר. ברגע שהפסקתי לבכות, היא ישבה על המיטה. 'רוני, אנחנו חייבות להשתחרר מפיל', היא נאנחה. "את כאן כל כך הרבה זמן, את מתחילה להתנהג בעצמך בטירוף'. אמא שלי צדקה. הייתי משוכנעת שאם אישאר בבית ההוא לא אשרוד. או להשתגע או להיות בארון קבורה מזהב מלא עם פלטת זכוכית. זה הרגע שבו החלטתי, 'לא אכפת לי מה יקרה מחר - זה הלילה האחרון שאי פעם אבלה בבית הזה'. לאחר שהחלטתי, נשכבתי על המיטה של ​​אמא שלי והיה לי לילה טוב ראשון של שינה מאז שעברתי למקום הזה.

למחרת בבוקר, אמא ואני התעוררנו מוקדם והתחלנו לתכנן את הבריחה. כבר קיבלתי ממישהו שם של עורך דין טוב לגירושין. כל מה שהייתי צריך לעשות עכשיו זה לצאת מהבית ולהגיע אליו. וזה לא יהיה קל. אחרי אתמול בלילה, פיל יצפה בי כמו נץ. 'אני אגיד לפיל שאני לוקחת אותך לטיול', אמרה אמא. 'זה ישיג אותך

החוצה מהדלת. אבל את תצטרכי להשאיר הכל מאחור. הילדים שלך, כרטיס האשראי שלך... הכל'.

הסתכלתי למטה על התינוק שלי. הוא היה רק ​​בן שנתיים, אבל רגליו כבר נמתחו כמעט עד לתחתית העריסה הקטנה שלו. נתתי לו נשיקה על ראשו. ואז שמתי לב שהאומנת מחייכת. 'הוא באמת תינוק טוב', אמרתי. הרגשתי דמעה זולגת על הלחי שלי, אבל יצאתי מהחדר לפני שהאומנת ראתה את זה. אמא חיכתה לי כשירדתי במדרגות. 'זה פתוח', היא אמרה והצביעה על דלת הכניסה. 'אני לא יכולה לעזוב עדיין', אמרתי לה. 'לפיל עדיין יש את הנעל שלי, ואני חוששת לחזור למעלה כדי לקחת זוג נוסף'. 'אז את צריכה ללכת יחפה', היא אמרה ואז יצאנו מהדלת הקדמית של החשיכה בבית אל אור השמש. זה היה בוקר של יוני, אבל האוויר הרגיש בהיר וקריר כמו ליל סתיו בניו יורק. ירדנו אל שביל הגישה, שם יכולתי להרגיש אבנים זעירות חותכות סימנים קטנים בתחתית רגלי. לא היה אכפת לי, הייתי הולכת על בקבוקי פפסי שבורים כדי לצאת מפה. לאחר שעברנו את המזרקה, היינו כמעט בטוחות שנוכל להגיע לשער. אם רק פיל היה מתרחק מהחלון שלו בשתי הדקות הבאות - יהיה לי את החופש שלי. הבטתי בחזרה אל הבית. שום סימן אליו. טוֹב. שום דבר לא יכול לעצור אותי עכשיו. שום דבר. מלבד... המראה של פיל עומד עשרה מטרים מולנו על שביל הגישה.

'גברת בנט?', הוא שאל. 'את וורוניקה הולכות לאנשהו?'. הוא עמד בחצר כל הזמן - רק כמה מטרים משם, מדבר עם אחד הגננים. לעזאזל! אמא שלי נכנסה בינינו. ידעתי שהיא תעשה את כל הדיבורים, אז נדדתי משם והעמדתי פנים שאני מביטה אל המזרקה. 'אני הולכת לטייל קצת בסביבה', היא אמרה. 'ורוני באה איתי'. פיל היה חשדן כתמיד. אמי המשיכה, 'אני חושבת שהדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות הוא לתת לבחורה הזו לקבל קצת אור שמש'. פיל עדיין נראה חסר אמון, אבל אז הוא הציץ ברגלי וחשב שאני לא הולך לנדוד רחוק מאוד בלי נעליים. הוא הסתובב ללכת חזרה על שביל הגישה, ונשמנו לרווחה והתחלנו לחזור לכיוון השער. אבל כשהגיע בערך באמצע הדרך לבית, פיל עצר. 'גברת בנט?', הוא אמר וקפאנו על עקבותינו. 'כן, פיל?', היא אמרה. 'אל תיתני לוורוניקה לדרוך על משהו חד'. 'אל תדאג', היא צעקה, מבלי להסתובב אפילו להביט בו. 'אתה יודע שאני תמיד שומרת על רוני', ואז המשכנו ללכת עד שהיינו בצד השני של אותם עשרה מטרים

לקראת שערי מתכת. 'בואי נלך קצת יותר מהר', לחשתי. תוך זמן קצר כבר רצנו, ולא האטנו עד שהגענו החוצה. לא האמנתי שבאמת יצאנו מזה. אבל זה היה נכון. אחרי כל השנים האלה של בתי חולים, הריונות מזויפים ובובות מתנפחות שלו לצדי בזמן שנהגתי במכונית, הייתי מחוץ לבית הזה לנצח. כל כך הוקל לי שפשוט התחלתי לצחוק בקול, ממש שם בשדרות סאנסט. סוף סוף זה פגע בי, כמה החיים יכולים להיות מצחיקים. פשוט בזבזתי יותר מחמש שנים של חיים כמו מיליונרית באחוזה בת עשרים ושלושה חדרים, והרגשתי חסרת אונים כל הזמן. עכשיו, כאן עמדתי יחפה וללא פרוטה לשמי, ומעולם לא הרגשתי חזקה יותר בחיי".

בשנת 1970 - להקת FAMILY מתנצלת ומקדמת הופעה, ב-12 ביוני.

ב-12 ביוני בשנת 1941 הגיח לעולם ארמנדו אנתוני קוריאה. אבל אתם מכירים אותו בתור צ'יק, כינוי שדבק בו אחרי שדודתו האוהבת נהגה לצבוט את לחיו כשהיה ילד קטן. הצביטה החיננית הזו הפכה לסמל של אחד הכוחות היצירתיים הגדולים ביותר במוזיקה, גאון קלידים וירטואוזי ומלחין פורה ששינה את פני הג'אז לנצח עד לכתו בפברואר 2021.

מאז שנות השישים, שמו של צ'יק קוריאה נישא בנשימה אחת עם ענקי הפסנתר כמו הרבי הנקוק וקית' ג'ארט. אבל צ'יק מעולם לא הסתפק במנוחה על זרי הדפנה של הפסנתר האקוסטי. הסקרנות הבלתי נדלית שלו הובילה אותו לחקור בשקיקה כל כלי מקלדת חשמלי שנקרה בדרכו, והוא הפך למאסטר של הפסנתר החשמלי פנדר רודס, שהוסיף צבעים וטעמים ייחודיים לפלטה המוזיקלית העשירה שלו. קטלוג התקליטים העצום שהותיר אחריו הוא עדות למסע מוזיקלי חסר פשרות. אני יכול להעיד שעליי הוא השפיע עמוקות.

יצירות רבות שהלחין הפכו מזמן לחלק בלתי נפרד מהרפרטואר של כל נגן ג'אז שמכבד את עצמו. קטעים כמו WINDOWS, ARMANDO'S RHUMBA וכמובן SPAIN הנפלא, שהמבוא המפורסם שלו הוא עיבוד ליצירתו של המלחין הספרדי חואקין רודריגו, הם היום סטנדרטים בינלאומיים.

הכניסה לעולם של מיילס

בשנת 1968, חלום של כל פסנתרן ג'אז צעיר התגשם אצל צ'יק. הוא נקרא להחליף את הרבי הנקוק בחמישייה המהפכנית של החצוצרן מיילס דייויס. הלהקה דהרה לאולפן כדי להשלים את התקליט FILLES DE KILIMANJARO, והייתה זו טבילת האש של קוריאה עם הפסנתר החשמלי. דייויס, שנדחף על ידי אשתו השנייה, הזמרת בטי דייויס, החל למזג את הג'אז שלו עם רוק ופ'אנק. אחד הקטעים בהשתתפות קוריאה, יצירת מופת בת 16 וחצי דקות בשם "מדמואזל מאברי", הוא מחווה ישירה עבורה.

באותה שנה בדיוק, הוציא קוריאה את תקליט הסולו הראשון והמופתי שלו, NOW HE SINGS NOW HE SOBS. יחד עם הבסיסט מירוסלב ויטוס והמתופף רוי היינס, הוא יצר יצירה דחוסה ומרתקת, הכוללת את הקטע האהוב MATRIX. התקליט, שנחשב לאבן דרך, זכה להיכנס ל"היכל התהילה של הגראמי". באותה תקופה, לצד מיילס, פיתח צ'יק סגנון נגינה חופשי ומופשט יותר. כפי שסיפר, כשמיילס הציג בפניו לראשונה את הפסנתר החשמלי, הוא סירב בנימוס. אך לאחר שמיילס התעקש, הוא ניגן, התאהב, והשאר היסטוריה.

פיוז'ן, אוונגרד וחיפושים רוחניים

בשנת 1970, קוריאה היה שותף מלא באלבום הכפול והמכונן של דייויס, BITCHES BREW, שפוצץ את הגבולות בין ג'אז לרוק. מיד לאחר מכן, הרגיש צ'יק צורך עז לחקור טריטוריות חדשות ועזב את דייויס. הוא חבר לבסיסט דייב הולנד, המתופף בארי אלצ'ול ונגן כלי הנשיפה אנתוני ברקסטון, והם קראו לעצמם CIRCLE. יחד הם צללו לעולם האוונגרד ויצרו מוזיקה מאתגרת, נטולת מלודיה, קצב או מבנה הרמוני קונבנציונלי.

במקביל לחיפוש המוזיקלי, קוריאה נחשף בתחילת הסבנטיז לתורת הסיינטולוגיה, ומאז נהג להודות למייסדה, ל. רון האברד, בפתחי תקליטיו במשך שנים רבות. נו, כל אחד באמונתו יחיה.

עידן RETURN TO FOREVER

הגענו לשנת 1972, שנה מכוננת בקריירה של קוריאה. הוא חבר לבסיסט פלא בן 19 בלבד, סטאנלי קלארק, והקים את הלהקה שתהפוך לתופעה עולמית: RETURN TO FOREVER. להרכב הראשוני הצטרפו המתופף הברזילאי איירטו מוריירה, אשתו הזמרת פלורה פורים, והחלילן ג'ו פארל. שני התקליטים הראשונים שלהם, RETURN TO FOREVER ו-LIGHT AS A FEATHER, הציגו פיוז'ן לטיני-מתקדם, יצירתי ומלא אש, עם עיבודים אווריריים וקסומים.

באותה שנה פורייה, חבר קוריאה לראשונה לוויברפוניסט גארי ברטון להקלטת התקליט האינטימי והמהפנט CRYSTAL SILENCE. "הקלטנו את התקליט הזה בשלוש שעות", סיפר ברטון, "כל קטע מלבד אחד היה טייק ראשון". הכימיה ביניהם הייתה כה מיוחדת שהם המשיכו להקליט עוד שבעה אלבומי דואט ולהופיע יחד עד לפרישתו של ברטון.

אבל הרוק חיכה מעבר לפינה. מוריירה ופורים עזבו, וקוריאה גייס במקומם את המתופף לני ווייט והגיטריסט ביל קונורס. הצליל של RETURN TO FOREVER השתנה לבלי היכר. בתקליט HYMN OF THE SEVENTH GALAXY, הלהקה הציגה סאונד רוקי, אגרסיבי וחשמלי, שהפך לאחד מעמודי התווך של ז'אנר הפיוז'ן.

ואז, הגיעה הרעידה הגדולה. גיטריסט צעיר ומוכשר להפליא בשם אל דימיאולה, גם הוא בן 19, החליף את קונורס והזניק את הלהקה לרמות פופולריות חדשות. ההרכב הזה, עם קוריאה, קלארק, ווייט ודימיאולה, הפך לרביעיית החלומות של עולם הפיוז'ן. התקליטים WHERE HAVE I KNOWN YOU BEFORE משנת 1974 ו-NO MYSTERY משנת 1975 המשיכו את הקו העוצמתי, ובשנת 1976 הגיע השיא: ROMANTIC WARRIOR. התקליט הזה, שהפך לרב מכר, הוא תצוגת תכלית של וירטואוזיות מסחררת: הקלידים המסחררים של קוריאה, הגיטרה מהירת-הברק של דימיאולה, הבס הגרובי של קלארק והתיפוף המדויק והחד של ווייט.

פירוקים, הרכבים חדשים ופילוסופיית חיים

בין לבין, קוריאה המשיך להוציא אלבומי סולו, כמו THE LEPRECHAUN העשיר בעיבודים, בו הציג לראשונה את קולה של זוגתו, גייל מוראן, שהייתה בעצמה קלידנית מחוננת. ובשנת 1976 יצא גם האלבום הכפול MY SPANISH HEART - וכמה שזה יפה!!!

אך כשהלהקה שלו הייתה בשיא הצלחתה, קוריאה החליט לפרק את החבילה. בראיון למגזין הרולינג סטון הוא הסביר: "פיטורים זו מילה נמהרת. היו לנו הסכמים לא להיות קשורים לחלוטין. אני מתגעגע לעבוד עם אנשים ששרים. בהרכב החדש שלי לא יהיה גיטריסט, אבל כנראה נוסיף חטיבת כלי נשיפה". לני ווייט הגיב על המהלך: "חבל שזה קרה כי הלהקה עשתה משהו מיוחד ביותר. בדיוק התחילו לקבל אותנו בציבור. מבחינה אישית זה קשה, אבל אני מתקדם למשהו משלי".

ואכן, קוריאה הגשים את חזונו. הוא הקים הרכב חדש ל-RETURN TO FOREVER, הפעם ללא גיטרה, עם גייל מוראן ועם חטיבת כלי נשיפה מרשימה, והמשיך לסלול דרכים חדשות. הוא אפילו טבל קלות בעולם הרוק כשניגן סינתיסייזר מוג בקטע של הגיטריסט ריק דרינג'ר. ההרכב החדש שלו אף בא עם אלבום כפול מהופעה.

קוריאה מעולם לא האמין בקופסאות ובקטגוריות מוזיקליות. "התקשורת ואנשי העסקים הם אלה שמתעניינים בקטלוג", אמר לעיתון טיימס בשנת 1983, "אם הייתם שואלים מוזיקאים, הייתם מגלים שתמיד מתקיים מיזוג מסוגים שונים. זו התפתחות מתמדת".

בנאום שנשא במכללת ברקלי למוזיקה בשנת 1997, הוא נתן לסטודנטים עצה יקרה מפז: "זה בסדר להיות עצמך. למעשה, ככל שאתה יותר עצמך - כך אתה מרוויח יותר כסף".

עד יום מותו, צ'יק קוריאה לא הפסיק ליצור, לשתף פעולה, להמציא את עצמו מחדש ולהבעיר את אש המוזיקה. הוא הותיר אחריו מורשת מוזיקלית עצומה ו-27 פרסי גראמי, עדות להשפעתו האדירה. כפי שכתב במכתב פרידה שהשאיר, "המשימה שלי תמיד הייתה להביא את שמחת היצירה לכל מקום שיכולתי", והוא בהחלט הצליח.

ג'ף לין, האיש עם התלתלים והמשקפיים ביקש לחגוג היטב ב-12 ביוני. פעם אחת זה היה בשנת 1990, עם תקליט סולו ראשון, ופעם שנייה בשנת 2001, עם קאמבק מפוספס שלו. בואו נצלול לסיפורים שמאחורי הצלילים של איש החשמל המלודי.

חלק ראשון: תיאטרון הכורסה והראגה ההודית

השנה היא 1990. להקת אי.אל.או נמצאת בתרדמת עמוקה כבר כמה שנים. המנהיג, המלחין, הגיטריסט והמפיק הכל-יכול שלה, ג'ף לין, היה עסוק עד מעל לראש. הוא בדיוק סיים להפיק תקליטים לכמה מהשמות הגדולים ביותר בעסק, כמו טום פטי ורוי אורביסון, והוא היה חבר בכיר בסופרגרופ המצליחה, הטראוולינג ווילבוריז, לצד בוב דילן, ג'ורג' האריסון, טום פטי ורוי אורביסון. בין לבין, הוא מצא זמן להקליט תקליט סולו ראשון ומושקע במיוחד, ARMCHAIR THEATRE, שיצא בדיוק ב-12 ביוני.

התקליט, שזכה לרוב לביקורות אוהדות, הציג לעולם את הלהיט הסוחף NOW YOU'RE GONE, שמאחוריו סיפור מרתק. לין סיפר שההשראה הגיעה ממקום לא צפוי בכלל. "ג'ורג' האריסון ואני הלכנו להופעה של ראבי שנקר באנגליה", הוא שחזר. "הוקסמתי משני הזמרים שליוו אותו. פשוט שאלתי אותם אם בא להם לקפוץ אליי הביתה ולהקליט משהו". התוצאה הייתה שיר שבנוי על הרמוניית מתח מיוחדת. "במוזיקה הודית", הסביר לין, "תו בסיס אחד הוא המרכז, והאמנים מנגנים ושרים סביבו. השיר שלי היה שטח פתוח, והסולנים האורחים פשוט שרו ראגה מדהימה שהתיישבה באופן פלאי על האקורדים המערביים. זה היה רגע של וואו, פשוט מדהים".

אך לשיר היה גם רובד עמוק ואישי יותר. בראיון אחר, חשף לין את הכאב שהוביל ליצירה: "טוב, ההשראה... אמא שלי מתה, ואז רוי אורביסון מת, ודל שאנון מת. אז זה שיר על אהבה, אבל זה גם שיר על אובדן. זו הסיבה שהבאתי את המוזיקאים ההודים המבריקים האלו. במקום סולו גיטרה או פסנתר, רציתי משהו באמת מיוחד. הם פשוט שרו את הראגה הזו מעל המוזיקה, וזה נתן לי ריגוש עצום, משהו יפהפה ועצוב בו זמנית".

חלק שני: שיגור כושל לחלל

נקפוץ קדימה 11 שנים בדיוק לאותו התאריך, 12 ביוני 2001. אחרי שנים שבהן התרכז בהפקות ענק, כולל עבודה היסטורית על שירי האיחוד של הביטלס בפרויקט ה-ANTHOLOGY, לין החליט שהגיע הזמן להחזיר את אי.אל.או לפעילות. זמן מה לפני כן, הוא ביצע מהלך עסקי מבריק ורכש את חלקו של המתופף המקורי, בב בוואן, במותג הלהקה, והפך לבעלים היחיד של השם.

עם השם בידיו, הוא נכנס לאולפן הביתי המפואר שלו. לין חיווט מחדש את כל אחוזתו בלוס אנג'לס, שבעבר הייתה שייכת לזמר בינג קרוסבי, כך שיוכל להקליט בכל חדר ולקבל את הסאונד המדויק שחיפש. התוצאה הייתה האלבום ZOOM, הראשון תחת השם ELO מזה 15 שנה. כדי לעזור במשימה, הוא גייס את חברו הוותיק מההרכב הקלאסי, הקלידן ריצ'רד טאנדי, וקיבל חיזוק משני חברים מהביטלס: ג'ורג' האריסון בגיטרת סלייד ורינגו סטאר בתופים.

למרבה הצער, למרות השמות הנוצצים והציפייה הגדולה, העולם לא ממש חיכה לקאמבק. האלבום התרסק במצעדים (מקום 34 בבריטניה ו-94 בלבד בארצות הברית) ונעלם מהתודעה כמעט מיד. סיבוב הופעות שלם שתוכנן בקפידה בוטל עקב מכירות כרטיסים דלות, ולין המאוכזב החזיר את המותג הידוע למגירה עמוקה.

במגזין הרולינג סטון כתבו אז: "זה די ערמומי מצד ג'ף לין להביא לנו משהו היום תחת המותג של ELO, מכונת להיטי הארט-פופ שהעיבודים המנופחים והיומרנות האהובה שלה סיכמו היטב את הסבנטיז. מעט שירים מהתקליט החדש מזכירים את מה שהיה. לין, מפיק-העל, מנגן פה כמעט בכל כלי. מלבד ריצ'רד טאנדי שקופץ לפסנתר בשיר אחד, לין הוא השריד היחיד. ובכל זאת, לצד שירים זניחים, יש פה גם בלדות יפות שמזכירות את ימי הזוהר. ZOOM הוא בהחלט דבר קרוב לחוויית ELO של פעם".

אז מה בעצם לא עבד שם?

רבים ממעריצי הלהקה הוותיקים הרגישו החמצה. הבעיה המרכזית הייתה שההשוואה לעבר הייתה בלתי נמנעת. ההפקה ב-ZOOM הייתה חדה ונקייה, אולי נקייה מדי. צליל התופים המכני והמתוכנת עורר געגועים עזים לתיפוף החי, העוצמתי ובעל הנשמה של בב בוואן, שכל מכה שלו על התוף הייתה יצירת אמנות.

בעוד שבעבר לין נשען על תזמורת שלמה ועל נגנים וירטואוזים שריפדו את שיריו בכישרון אינסופי, כאן הוא התעקש לעשות כמעט הכל בעצמו. התוצאה, עם כל הכבוד ליכולותיו הפנומנליות, הייתה מוגבלת יחסית. שירים רבים נשמעו כמו גרסאות חיוורות ופשוטות יותר ליצירות המופת המורכבות והעשירות שאפיינו אלבומים כמו OUT OF THE BLUE משנת 1977. נראה היה שלין המפיק, שפיתח נוסחת סאונד מזוהה ושחק אותה עד דק עם אמנים אחרים, החיל אותה גם על הלהקה שלו עצמו, ובדרך איבד חלק מהקסם.

נדרשו עוד שנים ארוכות וניסיון נוסף בשנת 2012 (עם אלבום של גרסאות חדשות לשירים ישנים) עד שלין יבין את הכוח האמיתי. רק בשנת 2015 הוא חזר עם האלבום ALONE IN THE UNIVERSE, והפעם, עם סיבוב הופעות ענק באצטדיונים ברחבי העולם, הוא הוכיח שהקהל עדיין צמא לקסם הייחודי של אי.אל.או. לפעמים, גם לגאונים לוקח זמן לפצח מחדש את הנוסחה של עצמם.

ב-12 ביוני בשנת 1972 יצא אלבום כפול לג'ון לנון ויוקו אונו, SOME TIME IN NEW YORK CITY. כשג'ון לנון הצית את ניו יורק (וכמעט שרף את הקריירה שלו) עם מהלומה פוליטית ישר לבטן הרכה.

איך קרה שהילד מפרבר שקט בליברפול, שגדל בבית א-פוליטי ואפילו ניגן עם הביטלס המוקדמים באולמות של המפלגה השמרנית, הפך לקול הרדיקלי של אמריקה? נראה שהמפתח היה המעורבות האמריקנית בווייטנאם. המלחמה ההיא הציתה אצל לנון אש שהתחילה לבעור.

עוד לפני שעזב את אנגליה, הרמזים היו שם. בשנת 1969 הוא שלח בחזרה לארמון בקינגהאם את מדליית ה-MBE היוקרתית שלו במחאה על תמיכת בריטניה במדיניות החוץ של ארצות הברית ועל מעורבותה השקטה במלחמת האזרחים בניגריה-ביאפרה. הוא גם לא שתק והצטרף לקמפיין ציבורי שקרא להעניק חנינה לאחר מותו לג'יימס הנראטי, שנתלה בשנת 1962 על רצח שהרשעתו התבססה על ראיות קלושות.

לנון, בדרכו הנלהבת ולעיתים נאיבית, ניסה לקדם את השלום בכל דרך, מה שהוביל אותו לתמוך גם בדמויות מפוקפקות כמו מנהיג הקהילה השחורה מייקל X, שאחרית ימיו הייתה בהמשך אותו עשור על חבל התלייה בטרינידד באשמת רצח. בשבועותיו האחרונים בלונדון לנון כבר צעד בהפגנה והניף שלט שקרא: "ניצחון ל-IRA נגד האימפריאליזם הבריטי". הפוליטיקה החלה לזלוג באופן בלתי נמנע אל תוך המוזיקה שלו.

ברוכים הבאים לניו יורק, המסיבה רק מתחילה

כשלנון ויוקו אונו נחתו בניו יורק באוגוסט 1971, הם צללו היישר אל תוך קלחת פוליטית רותחת. הם בחרו להתיישב בעיר שהייתה מרכז העצבים של ההתנגדות למלחמה, עיר ספוגה בדעות פוליטיות מכל קצוות הקשת. אקטיביסטים ממולחים כמו אבי הופמן וג'רי רובין, מנהיגי תנועת הייפיז, זיהו מיד את הפוטנציאל הגלום בכוכב הרוק בעל המודעות הפוליטית ומשכו אותו למעגלם.

כך קרה שרבים משירי האלבום הכפול נולדו כמעט כמו המנונים עבור מטרות ספציפיות. השיר JOHN SINCLAIR נכתב עבור מנהיג להקת MC5 וראש תנועת "הפנתרים הלבנים", שנידון לעונש אבסורדי של 10 שנות מאסר על ניסיון למכור שני ג'וינטים לשוטרת סמויה. לנון הופיע עם השיר בעצרת מחאה המונית באן ארבור ב-10 בדצמבר 1971. התוצאה? ימים לאחר מכן, סינקלייר שוחרר בערבות.

באותה הופעה ממש, הזוג לנון חשף גם את ATTICA STATE, שיר מחווה ל-28 האסירים שנהרגו במהלך דיכוי מרד האסירים האלים בכלא אטיקה בניו יורק. שבוע אחר כך, הם כבר הופיעו באירוע התרמה למען משפחות האסירים באולם אפולו המפורסם בהארלם, שם ביצעו את השיר שוב והציגו לראשונה המנון מחאה נוסף, ANGELA, שנכתב בהשראת פעילת "הפנתרים השחורים", אנג'לה דיוויס.

"לא היינו חייבים להצליח מסחרית", אמר לנון מאוחר יותר, "יכולנו לחכות שנה וחצי. אבל הדברים פשוט יצאו לנו מהמוח ורצינו לחלוק את המחשבות שלנו". הוא ראה בשלב הזה של הקריירה שלו סוג של עיתונאות מוזיקלית, ולכן גם עטיפת האלבום הכפול עוצבה כמו עמוד שער של עיתון.

השיר ששבר את הרדיו והקריירה של השדרן

אם חשבתם שהשירים על אסירים ומהפכנים היו פרובוקטיביים, חכו שתשמעו על הסינגל הראשון מהאלבום. השיר WOMAN IS THE NIGGER OF THE WORLD, ששוחרר באפריל 1972, היה הצהרה פמיניסטית נועזת שהשתמשה בכותרת נפיצה כדי להעביר מסר על דיכוי נשים. תחנות רדיו רבות סירבו בתוקף להשמיע אותו. שדרן הרדיו האמיץ אליוט מינץ, שהעז לשדר אותו, פוטר מעבודתו. אפילו מנחה הטלוויזיה דיק קאבט הסתבך. כשלנון ואונו ביצעו את השיר בתוכניתו, מנהלי רשת ABC דרשו לחתוך את הקטע מהשידור. קאבט התעקש, ובצעד אמיץ הקליט הקדמה מיוחדת בה הסביר לצופים מדוע חיוני שישמעו את השיר.

כשהבית הלבן הכריז מלחמה על לנון

האם לנון נוצל על ידי "מהפכנים מקצועיים", כפי שטען חברו, השדרן הראלדו ריברה? אולי. אך הנפגעים העיקריים היו לנון ואונו. הביקורות על האלבום היו קטלניות, והמעריצים, שציפו לעוד IMAGINE, חשו נבגדים. אבל הצרות האמיתיות רק החלו.

ממשל ניקסון, שחשש מהשפעתו של לנון על מצביעים צעירים בשנת בחירות, ראה בו איום ממשי. כך החל מסע רדיפה של ממש: הטלפון של לנון היה תחת האזנה, סוכני FBI עקבו אחריו לכל מקום, והאיום בגירוש מארצות הברית הפך לתיק משפטי עב כרס. כל הפרשייה הזו מוסיפה רובד של חמיצות מרתקת לאלבום, ומציבה אותו בקטגוריה נדירה של יצירות פופ שהצליחו להרגיז את הממשל החזק בעולם.

מאחורי הקלעים: זאפה, ספקטור והלהקה מהרחוב

האלבום הוקלט במהירות שיא בין פברואר למרץ 1972, כדי לשמור על האקטואליות העיתונאית. לנון ואונו גייסו להקת ליווי ניו יורקית מחוספסת בשם ELEPHANT'S MEMORY, שאיש כמעט לא שמע עליה קודם, והיא סיפקה את הסאונד הגולמי והרחובי שהתאים למסרים. המפיק פיל ספקטור ניסה להחיל את סאונד ה"חומה" המפורסם שלו על החומרים, אך כפי שציין מבקר הרולינג סטון, "אפילו ספקטור לא יכול להדביק דבר מתפורר שכזה".

האלבום הכפול כלל גם תיעוד מהופעה חיה של לנון ואונו יחד עם פרנק זאפה ולהקתו. המפגש הזה נגמר בטונים צורמים כשזאפה גילה שהקרדיטים שלו על חלק מהקטעים הושמטו, מה שהוסיף עוד אש למדורת המחלוקת.

למרות הכול, בתוך כל הזעם הפוליטי, מסתתר שיר אחד שהוא סיפור האלבום כולו: NEW YORK CITY. זהו השיר הלא-פוליטי היחיד, מעין "הבלדה על ג'ון ויוקו חלק 2". זוהי מחווה נלהבת של לנון לעיר שאימצה אותו, העיר שהרגישה לו כמו בית רוחני. כפי שאמר פעם למגזין הרולינג סטון: "הייתי צריך להיוולד בניו יורק. בגריניץ' וילג'. לשם אני שייך!".

אז SOME TIME IN NEW YORK CITY אולי לא היה האלבום שהמעריצים רצו, אבל הוא היה מסמך נוקב, חסר מעצורים וחשוב. הוא היה תאונת דרכים מוזיקלית מרתקת, ניסיון כן להפוך את מוזיקת הפופ לכלי לשינוי חברתי, באופן שמעט מאוד אמנים מעזים לעשות. וגם היום, הוא נותר עדות זועמת ומעניינת הרבה יותר ממה שחשבו עליו בזמן אמת.

גם זה קרה ב-12 ביוני: זהו יום של הופעות מכוננות, החלטות גורליות, טרגדיות ורגעים קטנים של קסם שהפכו להיסטוריה. ממכונית קאדילק ורודה ועד רגל שבורה על הבמה, בואו נצלול למכונת הזמן ונראה מה התרחש ביום הזה לאורך השנים.

1964: הביטלס כובשים את אוסטרליה, כמעט במקרה

בעוד הביטלמאניה משתוללת בעולם, ה-12 ביוני 1964 סימן רגע מיוחד עבור מעריצי הלהקה באדלייד, אוסטרליה. חברי הביטלס עלו לבמה מול קהל צורח, במה שהיה שיא של הימור מוצלח במיוחד. האמרגן המקומי, קן ברוזיאק, סיפר מאוחר יותר על רגע ההחלטה: "הצלחתי להביא את הביטלס לאדלייד בזכות המון מזל ואינסטינקטים. ביוני שעבר קיבלתי חמישה שמות מסוכנות בלונדון, שביקשה ממני להביא אותם לאוסטרליה. אמרתי שאני לא מעוניין לקבוע עם חמישה אמנים אלא להתחיל עם אחד ולראות מה הלאה. הסוכן הסכים ושאל את מי אני רוצה. אמרתי 'הביטלס', כי זה היה השם היחיד שקצת מוכר לי. היה לי מזל". אז ההופעה הזו הייתה גם רגע של פרידה. הייתה זו ההופעה האחרונה של המתופף הזמני, ג'ימי ניקול, שמילא את מקומו של רינגו סטאר החולה. פול מקרטני לא שכח להודות לו בפומבי על שירותיו הטובים ובישר לקהל הנרגש שרינגו יצטרף אליהם בהמשך המסע.

1964: הזומביס, טכנאי שיכור, והקלטה שהפכה לקלאסיקה

באותו יום ממש, בצד אחר של העולם, להקת הזומביס נכנסה לאולפן כדי להקליט את מה שיהפוך ללהיטה הגדול הראשון, SHE'S NOT THERE. הסשן הזה, שהיה אמור להיות חגיגי, כמעט והפך לאסון קומי. טכנאי ההקלטה שנקבע להם, טרי ג'ונסון, הגיע למקום היישר ממסיבת חתונה, כשהוא שיכור לחלוטין. הוא החל להעליב את חברי הלהקה הצעירים, שלא האמינו למראה עיניהם, עד שלפתע התעלף באולפן. החברים ההמומים סחבו אותו החוצה, הזמינו לו מונית ושלחו אותו לדרכו.

למזלם, עוזר הטכנאי שנכח במקום היה בחור מוכשר בשם גאס דאדג'ן, שלימים יהפוך למפיק-על. תחת שרביטו, הלהקה הצליחה להקליט את השיר בשלוש שעות בלבד. הם השתמשו בכל ארבעת ערוצי ההקלטה שהיו זמינים: שניים לנגינה, אחד לשירתו האוורירית והייחודית של קולין בלונסטון, ואחד לקולות ההרמוניה. למחרת, ג'ונסון, הטכנאי המעולף, חזר לאולפן (פיכח, יש לקוות) ויצר מיקס מונו מושלם, שאליו אף הוסיפו תפקיד תופים קטן שלא קיים בגרסת הסטריאו המוכרת. מיד לאחר מכן, הלהקה נזרקה מהאולפן ולא הורשתה לחזור עד שהעבודה הסתיימה. התוצאה, כידוע, נכנסה לפנתיאון.

פינק פלויד: מהמארקי ועד LIVE 8

עבור פינק פלויד, ה-12 ביוני הוא תאריך כפול ומכופל. בשנת 1966, הלהקה הופיעה במועדון מארקי המפורסם בלונדון. בקהל ישב בחור צעיר בשם פיטר ג'נר, שנדהם מהמוזיקה הפסיכדלית והחדשנית. המפגש הזה היה גורלי; ג'נר, יחד עם שותפו אנדרו קינג, הפך למנהלה הראשון של הלהקה והחתים אותה על חוזה לאחר מכן.

כמעט ארבעים שנה קדימה, ב-12 ביוני 2005, הגיע רגע שמעריצים רבים כבר לא האמינו שיקרה. חברי הלהקה הודיעו רשמית על איחוד היסטורי של ההרכב הקלאסי – רוג'ר ווטרס, דייויד גילמור, ריק רייט וניק מייסון – להופעה אחת ויחידה במסגרת מופעי הצדקה של LIVE 8. הייתה זו הפעם הראשונה שהארבעה ניגנו יחד על במה מזה 24 שנים, אירוע שריגש מיליונים ברחבי העולם.

1977: ג'ורג' האריסון מסתכל אחורה בלי זעם

בראיון לתחנת רדיו אוסטרלית בשנת 1977, ג'ורג' האריסון נתן הצצה נדירה למחשבותיו על עברה של הלהקה המפורסמת בעולם. "ראיתי את פול לפני כחודש", אמר, "הוא מקליט תקליט חדש באיים הקאריביים. לא ראיתי את ג'ון יותר משנה. אני מאמין שהוא ביפן. אני חושב שכמו בעיני כל שלושת האחרים, הביטלס הם משהו אחר. למעשה, לפעמים אני מסתכל על התמונות הישנות, התקליטים, וזה כמו זיכרון עבר רחוק. אני לא באמת יכול להרגיש כל כך קרוב לזה יותר. הביטלס היו גדולים מכולנו. אני לא רואה אותנו מתאחדים כי זה היה בתקופה ההיא ואני לא יודע מה יקרה כדי לגרום לנו לחזור".

2015: ההצגה חייבת להימשך, גם עם רגל שבורה

אחד הרגעים המדהימים בהיסטוריה של ההופעות החיות שייך לדייב גרוהל ולפו פייטרס. ב-12 ביוני 2015, במהלך הופעה בגטנבורג, שבדיה, גרוהל נפל מהבמה ושבר את רגלו. בעוד הקהל ההמום צופה, הוא פונה לקבלת טיפול רפואי, אך להפתעת כולם, חזר לבמה כעבור זמן קצר. הוא ישב על כיסא, ובעוד איש צוות מחזיק את רגלו השבורה, הוא המשיך את ההופעה עד תומה, והוכיח פעם נוספת ממה עשויים כוכבי רוק אמיתיים.

ומה עוד קרה ב-12 ביוני? הנה מבזקי רוק'נ'רול

1951: נולד בראד דלפ, קול הזהב מאחורי להקת הרוק האמריקאית בוסטון. באופן טרגי, הוא שם קץ לחייו במרץ 2007.

1956: המלך בפעולה. אלביס פרסלי טס עם חברתו, ג'ון חואניקו, מממפיס ליוסטון רק כדי לרכוש מכונית CADILLAC ELDORADO חדשה בצבע ורוד במחיר של 10,000 דולר. ואווו!

1966: פיט פארנדון, הבסיסט המקורי של הפריטנדרס, היה אמור לחגוג יום הולדת. במקום זאת, חייו נקטעו באופן טרגי באפריל 1983, כשהיה בן 30 בלבד.

1970: בפינת הנוסטלגיה המקומית, עיתון "להיטון" דיווח על כך ש"הופסקה הצגת המחזמר 'קרחת'. המחזה-שיר, קרחת, הורד השבוע מן הבמה לאחר 70 הצגות, ‏ וגרם אכזבה רבה לכל אלה שקיוו כי יזכה להצלחה גדולה מזאת. מפיק המחזה, מיקי פלד, אמר לנו השבוע, כי הוא תולה את כשלון המחזה-שיר 'קרחת' בשפל הכללי הפוקד בתקופה זו את כל התיאטראות". כמו כן פורסם בגליון זה ש"אריק לטלוויזיה. תוכנית הבידור הראשונה בהפקת 'הגר', בה יכללו 6 פיזמונים חדשים של אריק איינשטיין, תוקרן בחודש הבא בטלוויזיה. התוכנית מיועדת לאחד מלילות השבת, והיא נמשכת 40 רגע. השבוע הסתיימו צילומי התוכנית באולפני ההסרטה בהרצליה. בין השאר משתתפים בתוכנית. לצידו של אריק איינשטיין – שלום חנוך, ג'וזי כץ, שמוליק קראוס, אלונה איינשטיין, יהודית סולה וצ'ין צ'ין".

1975: להקת הרוק המתקדם הבריטית, HATFIELD AND THE NORTH, הודיעה על הפסקת פעילות לזמן בלתי מוגבל, לאכזבת מעריציה.

1975: ג'ון לנון עלה לבמה במה שתהיה הופעתו הגדולה האחרונה מול קהל. זה קרה במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק, באירוע מחווה לאיש הטלוויזיה סר לו גרייד, שם ביצע את IMAGINE ושני שירים נוספים.

2011: קלארנס קלמונס, הסקסופוניסט הענק מלהקת ה-E STREET BAND של ברוס ספרינגסטין, לקה בשבץ מוחי קשה. למרות סימני התאוששות ראשוניים, הוא מת מסיבוכים שישה ימים לאחר מכן.

2018: עולם הרוק המתקדם התאבל על מותו של המתופף ג'ון הייסמן, מנהיג להקת קולוסיאום, בגיל 73. הנה כמה ציטוטי עבר שלו שאספתי בשבילכם: "כעת יש לנו ארבעה אנשי צוות שסוחבים את הציוד שלנו להופעות. בשנה שעברה הפסדנו כסף כשטסנו להופיע באמריקה, אבל הצלחנו מאז לכסות את החובות. בקיץ האחרון לא היה לנו יום אחד של מנוחה למשך שלושה חודשים. זה נתן לנו כוח ומעתה והלאה אנו צריכים גם לראות רווחים מהעניין". (הייסמן לעיתון מלודי מייקר, שנת 1970) "השנה האחרונה של להקת קולוסיאום באה עם שינוי מוחלט בצורת היצירה והביצוע של הלהקה. זו להקה שהיו בה סקסופון, אורגן וגיטרות וזה היה הרכב מרווח יותר מהרכב שיש בו רק גיטרות. אבל עדיין מצאתי את כל הדבר הזה מחניק ומגביל. בשלב מסוים נמאס לי מכל זה והייתי חייב להתקדם". (הייסמן לעיתון NME, שנת 1973)

1948: נולד הקלידן דון איירי. הוא ניגן עם המון אמנים, ביניהם להקת קולוסיאום 2, ריינבאו, אוזי אוסבורן, דיפ פרפל ואחרים. הנה דון ואני לפני הופעתו עם דיפ פרפל בישראל (צילום: ירון אמיתי)... שוחחנו על מוזיקה והוא לפתע שלף דף תווים ושאל אם אני מכיר את המנגינה הזו. למזלי, אני יודע לקרוא תווים וזיהיתי שזו המנגינה של "אבינו מלכנו". דון שאל אותי אם זה בסדר לנגן אותה במהלך סולו הקלידים שלו בהופעה. אמרתי לו שיילך על זה והערכתי מאד את השקעתו. איש מקסים, דון איירי.

בונוס: החודש, יוני (לא ידוע באיזה יום בדיוק) בשנת 1979 יצא התקליט EXPOSURE של רוברט פריפ, הגיטריסט לשעבר של להקת קינג קרימזון.

בסוף הסבנטיז היה ברור לרבים שמלך הארגמן מת וצלילי הרוק המתקדם שפיארו את ראשית ועד אמצע הסבנטיז, פינו את מקומם לצליל חד יותר עם שירים קצרים. הגל החדש של הפופ הרים את ראשו. פריפ היה אז אחרי הפקת אלבום סולו שני לפיטר גבריאל ונגינה אולפנית עם להקת בלונדי. הגיע זמנו לעשות אלבום סולו.

הוא ניגש לכתוב שירים עם דאריל הול (זמר הצמד הול ואוטס) אבל חוזה שהול היה חתום בו איפשר לו להופיע רק בשני שירים באלבום של פריפ. את מקומו תפס איש להקת ואן דר גראף ג'נרייטור, פיטר האמיל. השניים הכירו עוד בתחילת הסבנטיז ופריפ אף ניגן בכמה יצירות של הלהקה ההיא בתקליטיה. את רוב המילים לאלבום של פריפ כתבה בסוף חברתו אז, המשוררת ג'ואנה וולטון.

בתחילת האלבום נשמע פריפ אומר: "האם אני יכול להשמיע לכם כמה מהדברים החדשים שאני עושה? הם יכולים להיות מסחריים". לאחר קטע פתיחה עם אפקטים של קולות וצילצולי טלפון מגיע הדבר הכי פחות צפוי משני גיבורי רוק מתקדם כפריפ והאמיל - שיר רוק'נ'רול בועט! וזה מה שמגיע עם YOU BURN ME UP I'M A CIGARETTE. בהחלט הפתעה מרעננת.

אבל לאחר מכן אנו מקבלים קטע (BREATHLESS) שנשמע יותר בסגנון RED של קרימזון. עם ריף הגיטרות החותך ושבירות המקצבים. לרגע אפשר לדמיין שאלו הם פריפ, המתופף ביל ברופורד והבסיסט ג'ון ווטון שמנגנים כאן. זה מאד מתעתע, למי שמכיר היטב את RED. גם הקטע הבא, DISENGAGE, נשמע כקרימזון של אותה תקופה עם שירה אגרסיבית מאד ודלת מלודיה מגרונו של האמיל. המתופף בקטע הזה הוא פיל קולינס.

הקטע NORTH STAR בא כגלולת הרגעה למה שהיה לפני כן (אלא אם כן אתם חובבי קרימזון שרוצים עוד ועוד). הזמר הפעם הוא דאריל הול, שהשפעות מוזיקת הנשמה השחורה תמיד נשמעות היטב בקולו. אני מת על שירתו של דאריל הול!

השיר שמסיים את הצד הראשון של האלבום נקרא MARY והוא מושר על ידי טרה רוץ'. עניין של טעם ואני אישית פחות אוהב אותה כאן. אבל היא חוזרת לעניין אותי כשהיא צועקת בשיר הנושא שפותח את צידו השני של האלבום. המסע ממשיך לקראת הממתק האמיתי, שעטוף משני צדדיו באפקט גיטרה שפריפ קרא לו PRIPPERTRONICS. זה הוא פיטר גבריאל ששר כאן את HERE COMES THE FLOOD בגרסה שונה מזו שבאה באלבום הסולו הראשון שלו. אין כמו המלאך גבריאל!

כך נכתב בביקורת על האלבום ברולינג סטון:

"אחרי שקינג קרימזון התפרקה בשנת 1974, פרש הגיטריסט / מלחין / מנטור שלה, רוברט פריפ, מעולם המוסיקה. זאת כדי ללמוד ולחשוב. כשחזר למוסיקה, הוא הגיע ממקום שונה לחלוטין. כמה השפעות ברורות מבריאן אינו חלחלו בו, כולל שיטה בה הוא יכול להופיע לבד ללא להקה על במה. הוא קורא לזה 'פריפרטרוניקס'. המוסיקה החדשה שלו מופשטת יותר. בינתיים הוא עבד גם לצד דאריל הול, דייויד בואי, פיטר גבריאל ואפילו להקת בלונדי. כנראה הוא הפך לשגריר המוסיקה האוונגארדית עבור מי שרצה חספוס נוסף. תקליט הבכורה שלו כסולן עתיר רעיונות נהדרים. הבעיה היא שהמוסיקה המתקבלת רזה יחסית. זה נשמע יותר כמו תקליט שנעשה על ידי נגן אולפן טרי ולא על ידי מי שעשר שנים של ניסיון מאחוריו. הדברים הטובים חבויים בקטעים האינסטרומנטליים, כמו למשל BREATLESS שמזכיר את הקטע RED שעשה עם קרימזון. וזה כולל צליל מיוחד, באמצע הקטע, שנעשה עם גיטרה שהומצאה על ידי אינו. מצד שני יש קטעים רגועים כמו WATER MUSIC. לזמרים שהתארחו בתקליט לא כתב מלודיות אלא נתן להם דף עם המילים, השמיע להם את המוסיקה והורה להם לאלתר. וכך עשו דאריל הול, פיטר גבריאל ופיטר האמיל. זה הביא תוצאה טובה שלא הייתה מגיעה לו אותם זמרים היו צריכים לשיר מנגינה קיימת. אבל בסוף ההקשבה לתקליט נשאלת השאלה המתבקשת - האם רוברט פריפ באמת חשוף בתקליט הזה?".

וביוני בשנת 1976 פורסם בעיתון TROUSERS PRESS הבריטי על להקת הקלאש:

"כשדיווחנו לאחרונה על בעיה עם האלבום הראשון של הקלאש שלעולם לא יצא באמריקה, זה היה אמיתי. ובכן, זה כבר לא. הקודקודים בקולומביה רקורדס החליטו להפוך את התקליט לזמין בארצות הברית אבל לא באותה צורה בה זה הופיע באנגליה. התקליט GARAGELAND יורכב מקטעים מאותו תקליט לצד קטעי תקליטונים ו-EP פרומו.

בערך בזמן צאת התקליט הזה צפוי לקלאש סיבוב הופעות קצר עם פטי סמית'. ובענייני קלאש אחרים, ניקי הידון ופול סימונון נעצרו לאחרונה כי ירו ביונים מגג הסטודיו שלהם. כמו שהם כיוונו לציפורים, היריות החטיאו גם אנשים. המשטרה ניסתה להגיש כתב אישום בגין ניסיון לרצח, אך ללא הצלחה.

אחרי תקופת השבתה בה ג'ו סטראמר חלה בצהבת, הקלאש נראית מוכנה להקליט את האלבום השני שלה. מקור אמין מספר לנו שסנדי פרלמן נבחר מתוך רשימה של מפיקים פוטנציאליים שהצטמצמו לדיוויד בואי ופרלמן".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459