רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-2 ביוני בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-2 ביוני בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"היו לי רגעים נהדרים ורגעים מזופתים בלהקת יס. זו הייתה להקה שחבריה חוברו על ידי מוסיקה. חוץ מזה, לא הייתה ממש אהבה בין החברים" (הקלידן ריק ווייקמן בעיתון KEYBOARD, שנת 1976)

הבוס חוזר בגדול, אבל אחרת. ב-2 ביוני 1978 נחת בחנויות התקליטים DARKNESS ON THE EDGE OF TOWN, הפצצה הרביעית מבית היוצר של ברוס ספרינגסטין. אז מה אם לא תמצאו כאן שרשרת להיטי רדיו שיגרמו לכם לפזז בסלון כמו משוגעים אחרי יותר מדי קפה? אל תתנו לזה להטעות אתכם – מדובר באחד התקליטים החשובים והמשפיעים יותר בקטלוג המפואר של הבוס. גם אם במבט ראשון, כששוחרר לעולם, המכירות לא הרקיעו שחקים כמו מטאור, והוא בהחלט לא ליקק דבש.

ההפקה הגרנדיוזית שאפיינה את יצירת המופת הקודמת של ספרינגסטין, BORN TO RUN, פינתה את מקומה לצליל חשוף, מחוספס ושורשי הרבה יותר. בכל זאת, הכוונה שלו הייתה להביא אל הקהל תקליט שהוא חסר רחמים וכזה שלא מנסה להתחנף. השירים שבו ציירו תמונות קודרות של דמויות שנלחמות בשיניים חשופות כדי למצוא בדל של תקווה במצבים שנראים אבודים מראש. המנונים קטנים על חלומות שהתרסקו אל קרקע המציאות האכזרית. למעשה, התקליט הזה היה הסנונית הראשונה שבישרה את המהפך התדמיתי של ספרינגסטין, זה שהפך אותו לסמל הקשוח והמחוספס שאנחנו מכירים היום. הזקן העבות שליווה אותו בשלושת תקליטיו הראשונים גולח בקפידה, ובמקומו צץ רוקר עם מבט רעב בעיניים, לבוש בג'ינס וטי שירט, משדר מרדנות צעירה ובועטת, כאילו יצא הרגע מסט של סרט לצד ג'יימס דין או מרלון ברנדו.

והשינוי הזה לא הגיע משום מקום. לאחר ההצלחה המסחררת של תקליטו הקודם, מצא ברוס את עצמו מסובך עד צוואר בסכסוך משפטי מר עם מנהלו, מייק אפל. הבוס תבע את הבוס שלו לשעבר, אפל, על רקע מחלוקות כספיות ושליטה אמנותית, ובמהלך המשפט הארוך והמתיש, שנמשך כמעט שנה, נאסר עליו להקליט חומרים חדשים באולפן הקלטות מקצועי. אז רגע, מי הבוס פה? תחשבו על זה – אמן בשיא תהילתו, כשהקהל צמא לכל צליל חדש שלו והתקשורת מתלקקת עליו, מוצא את עצמו מנוטרל. זה היה גזר דין כמעט קטלני עבור יוצר רעב שהרגע החל לטעום את טעם ההצלחה הגדולה. אבל ספרינגסטין לא בזבז זמן. בתקופה הזו, הוא המשיך לכתוב ללא הרף, והשירים שזרמו ממנו קיבלו אופי נוקשה וזועם יותר. הרומנטיקה נגמרה עכשיו, וכל השירים האלה מדגישים את ההיבטים הקשים יותר של החיים, את האסונות, את חוסר היכולת לחמוק מעבודה, את חוסר התוחלת של החיים וכדומה. אין פה רומנטיזציה מזויפת ומיותרת.

וכשהוסרו המגבלות המשפטיות והוא סוף סוף חזר לאולפן, היה לו הר של חומרים. על פי הערכות, נכתבו והוקלטו דמואים לכ-50 עד 70 שירים בתקופה זו. היה לו המון מה להוכיח – לעצמו, לקהל, ואולי גם למבקרי המוזיקה. שלוש שנים קודם לכן, בשנת 1975, הוא כיכב בו זמנית, באותו השבוע, על שערי המגזינים היוקרתיים "טיים" ו"ניוזוויק"! זה היה הישג נדיר שגרם לחלק מהציניקנים לפקפק אם מדובר בגאון אמיתי או בבלון מנופח שיווקית מבית היוצר של חברת התקליטים CBS. עכשיו, עם ארסנל שירים חדש, הוא היה נחוש להראות לכולם ממה הוא עשוי. חלק מהשירים מצאו את דרכם ל-DARKNESS. אחרים, בעלי אופי קליל יותר, נשמרו לאלבום הכפול הבא והמצליח, THE RIVER (תחשבו על SHERRY DARLING, למשל). וחלק נוסף, כמו BECAUSE THE NIGHT (שהפך ללהיט ענק בביצועה של פאטי סמית') או FIRE (שהוקלט על ידי הפוינטר סיסטרס). אחרי חודשים ארוכים של התחבטויות, בחירות קשות ומיקסים חוזרים ונשנים, הוא זיקק את אוסף השירים המדויק שיצר את האווירה האפלה והאינטנסיבית שחיפש. ספרינגסטין אמר: "יש לי ערימה של שירי פופ מוכנים. שירים כמו RENDEZVOUS. מתישהו אוציא את השירים האלו אבל זה לא הזמן המתאים עבורם. לא רציתי להקריב את העוצמה והאינטנסיביות של התקליט בשביל לשים אותם בפנים. למרות שידעתי ששירים כמו זה שציינתי פופולריים מאד בהופעותיי".

ברוס, כמובן, לא היה לבד במערכה האולפנית. לצידו, כמו תמיד, עמדה להקת הליווי האדירה שלו, ה-E STREET BAND, מגובשים ומדויקים כמו יחידת קומנדו מוזיקלית. הבסיסט גארי טאלנט והמתופף מקס ויינברג, יצרו חטיבת קצב הדוקה ומושחזת כתער. פשוט תענוג להקשיב לזה. דני פדריצ'י הופקד על תיפעול אורגן ההאמונד ו"הפרופסור" רוי ביטן להטט בקלידי הפסנתר - שניהם מתואמים עם הקלידים השחורים והלבנים וצובעים את השירים בגוונים עשירים. הגיטריסט סטיב ואן זאנט (שנראה כמו האח האובד של קית' ריצ'רדס, רק עם בנדנה צבעונית יותר) פרט בדיוק בגיטרה שלו והוסיף ריפים קטלניים וקולות רקע חיוניים. ואיך אפשר לשכוח את קלרנס "ביג מן" קלמונס, הענק טוב הלב עם סקסופון הזהב, שנשיפותיו הפכו לחלק בלתי נפרד מהצליל הספרינגסטיני? החבר'ה האלו צמחו עם ברוס מהברים הקטנים של ניו ג'רזי. לפני שהפכו לכוכבים, הם עבדו בעבודות יומיות רגילות: טאלנט היה מוכר בחנות כלי נגינה, קלמונס היה עובד סוציאלי לנוער בסיכון, וואן זאנט התפרנס משיפוצים. עם ספרינגסטין, הם הפכו לשמות חמים בעולם הרוק, נגנים מבוקשים שכל הופעה שלהם הייתה חוויה.

אז באותה שנה, 1978, יצא ברוס, מגובה בלהקתו הנאמנה, לסיבוב הופעות ארוך ואינטנסיבי ברחבי ארצות הברית, מסע הופעות שהפך לאירוע מכונן בקריירה שלו. האנרגיות היו מחשמלות, והמוניטין של ההופעות החיות שלו החל להתפשט כמו אש בשדה קוצים. זו הייתה הפעם הראשונה שמסע הופעות שלו כוון לאולמות גדולים ואף לאצטדיונים. ברוס והלהקה נתנו את כל מה שיש להם על הבמה, שלוש וארבע שעות בכל ערב, כאילו זו ההופעה האחרונה בחייהם. מהמסע הזה יצא ספרינגסטין כוכב רוק במלוא מובן המילה. הוא הוכיח לכל המפקפקים והציניקנים שהוא "הבוס" האמיתי, השליט הבלתי מעורער של הרוק'נ'רול האמריקאי.

אז בפעם הבאה שאתם רוצים לצלול לעומק, שימו את התקליט. הוא נפתח עם BADLANDS, שיר עוצמתי ששמו, באופן מעניין, נלקח מכרזת סרט הפשע האפל משנת 1973 בכיכובו של מרטין שין. ספרינגסטין ראה את הפוסטר, הויז'ואל תפס את עינו, והוא כתב את השיר. את הסרט עצמו הוא ראה רק מאוחר יותר, ולטענתו, הסרט הוא זה שנתן לו השראה לשיר אחר לגמרי, NEBRASKA הקודר והמינימליסטי, שיהפוך לשיר הנושא של תקליט חשוב אחר שלו. אגב, במהלך העבודה על DARKNESS, ספרינגסטין שקל לקרוא לתקליט AMERICAN MADNESS או אפילו NEBRASKA. אבל שימו לב - השיר הזה הוא כמו כרטיס כניסה מושך פנימה לקהל, שיחשוב כאילו מדובר במסע דומה לזה שהיה ב-BORN TO RUN. זה כמו הבטחה לקבל את אותה מנה אהובה של התקליט הקודם. ברוס צועק מתוך המיקרופון את משפט המחץ, "זה לא חטא לשמוח שאתה בחיים" וזה כמו להגיד: "למרות הכל, למרות שהעולם מנסה לשבור אותי, אני בוחר לחיות ובוחר לקוות" - אבל אז, בום!

והנה אנחנו צוללים לתוך ADAM RAISED A CAIN, שיר טעון ושונה לגמרי מכל מה שברוס עשה אי פעם לפני כן. זה על מערכת יחסים מורכבת בין אב לבן, בו ברוס בוחן את דמותו של אדם התנ"כי כאב, אל מול האופי המרדני של בנו, קיין. עבור ספרינגסטין, היה זה שיר אישי מאוד, שהטיל אור על יחסיו המורכבים עם אביו. ויש שירים, כמו CANDY'S ROOM, שספרינגסטין מסרב בעקשנות לחשוף את משמעותם האמיתית. האם מדובר בפרוצה? בפנטזיה? בחדר מסתורי כלשהו? תצטרכו להתקשר לברוס ולנסות להוציא ממנו את הסוד, בהצלחה עם זה.

והשיר RACING IN THE STREET הוא הרבה יותר משיר על מרוצי רחוב לא חוקיים. זהו שיר על הצורך העמוק לברוח, על התשוקה של אדם צעיר לצאת מהסביבה החונקת בה גדל, לחפש משמעות במקום אחר, ולגלות על עצמו דברים שהחיים השגרתיים בעיירה הקטנה לא יכלו להציע. אבל התמונה מאד קודרת. האיש חוזר מהעבודה כשהוא מרגיש חייב להתנתק, לברוח - לצאת עם האופנוע שלו ולקרוע את הכביש. אבל אז, ברוס פתאום עובר לדבר על אשתו של הבחור. כשהבחור יוצא להתחרות ברחובות, היא פשוט יושבת שם בייאוש ובבדידות ומבינה שהחיים חמקו לה ולבן זוגה בין האצבעות. החלומות שלהם החלידו. כן, זה המקום לגלות שירים על אנשים במעמד הביניים שקמים בבוקר לעבודות שוחקות, נאבקים לסגור את החודש ומנסים לשמור על צלם אנוש.

אז שיר רודף שיר, דמות רודפת דמות (האם הבחור בשיר PROMISED LAND באמת מאמין בארץ המובטחת או לא? קשה להגיד), וכולן נשזרות יחד אל תוך אותה אפלה בקצה העיר, שהוא גם שם שיר הנושא שחותם את התקליט. ספרינגסטין הסביר פעם שהשיר הזה מדבר על "האפשרות למצוא שינוי אישי בקצהו של חוט". זה מדבר על ההכרה בכך שיש בחיים צדדים אפלים, סודות, ופצעים שאנחנו נושאים איתנו – ושאי אפשר תמיד לחיות באור הזרקורים של הרחובות הראשיים. יש משהו משחרר מאוד בלקבל את העובדה שהחיים שלנו לא מושלמים. השיר מתאר אדם שאיבד הכל – את כספו, את אשתו – אבל הוא עדיין צועד בראש מורם לעבר החשכה שבקצה העיירה כדי להתמודד עם השדים שלו פנים מול פנים.

אז בתקליט הזה, ברוס ספרינגסטין יצא מהחשיכה האישית והמקצועית שלו ומצא את האור הגדול שבקצה המנהרה. איזה תקליט אדיר הוא זה! עדיין - שימו לב - מעט מאוד שירים כאן יכולים לשמש כלהיטי רוק איצטדיונים שמרצים את ההמונים שאינם מעריצים אדוקים. וזה אולי חלק מהמשיכה שלי אל התקליט הזה. הרי אי אפשר ללכת להופעה של ספרינגסטין ולא לשמוע את THUNDER ROAD או BORN TO RUN, אבל כמה פעמים יצא לכם לשמוע את ADAM RAISED A CAIN או את שיר הנושא? זה סוג של תקליט פרטי, אם אתם מבינים למה אני מתכוון, וגם תקליט מסוכן. אבל מסתבר שזה הפך להיות סוג של תחביב של ספרינגסטין, להחליף תוצרת מסחרית בהצהרות מסוכנות. לכן אני מ-א-ד מעריך אותו על זה. זה ללא ספק יוכיח את עצמו כנכון במהלך העשור הבא, כשהוא יזעזע את תעשיית הפופ וישחרר את התקליט האקוסטי והמדכא NEBRASKA היישר אל תוך שנות השמונים הצבעוניות. תודו שזה מהלך אמיץ.

אז כן, התקליט הזה הוא לדעתי סטירה מצלצלת של המציאות. זה תקליט שלא נועד רק כדי להאזין לו ברקע; זה תקליט שנועד כדי לחיות איתו ולהבין דברים על החיים. זו יצירת מופת לא מתפשרת שנכנסת אל הלב. אם BORN TO RUN היה סוד של אסקפיזם - זה האלבום של מי שהתעוררו בבוקר שאחרי והבינו שהחיים הם לא סרט הוליוודי. זה תקליט על מאבק יומיומי על פרנסה, אהבה וכבוד עצמי. זו הסיבה הראשונה והעיקרית שאני אוהב את התקליט הזה: הוא לא מוכר אשליות, הוא מסתכל למציאות הקשה ישר בלבן של העיניים. הגיטרות חותכות כמו סכין, התופים מהדהדים כמו פטישי עבודה במפעל, וקול אחד – הקול של ספרינגסטין – נשמע כאילו הוא נלחם על החיים ועל הנשמה שלו. וזה, חברות וחברים, אמנות לשמה.

האם להקת קווין עושה אברה קדברה? לא בטוח... ב-2 ביוני בשנת 1986 היה היום בו מלכת הרוק הבלתי מעורערת, להקת קווין, הוציאה לעולם את A KIND OF MAGIC, תקליט חדש שהיה גם האקורד האחרון למסעות ההופעות המפוארים שלהם. אז מה היה לנו שם? קחו פופקורן, כי זה סיפור עם קסם, דרמה ואפילו קצת... ובכן, פחות קסם לפעמים.

תחילה, קצת רקע למי שבמקרה בילה את 1985 הרחק מהציוויליזציה: המותג קווין היה מהדברים הלוהטים ביותר על הפלנטה. אחרי אותה הופעה מטורפת, טבעית אבל כמעט גם על-טבעית, בלייב אייד, ב-13 ביולי 1985 באצטדיון וומבלי, ארבעת המופלאים – פרדי מרקיורי, בריאן מאי, רוג'ר טיילור וג'ון דיקון – לא סתם חזרו, הם התפוצצו בחזרה לתודעה כסופרסטארים לוהטים ואקטואליים מתמיד. ההופעה ההיא, חברות חברים, לא רק החזירה אותם למרכז הבמה העולמית אלא גם הזכירה לכולם מי המלכים האמיתיים של הרוק. כמעט בכל מקום, זאת אומרת. חוץ מאשר בארצות הברית, כן? שם עדיין טרם התאוששו מהקליפ ללהיט I WANT TO BREAK FREE, בו חברי הלהקה התחפשו לנשות בית עקרות, כולל פרדי בשפם מפואר ושואב אבק בידו. מתברר שהדראג קווינס של קווין היו קצת יותר מדי עבור הקהל השמרני ורשת MTV אף סירבה לשדר את הקליפ, מה שפגע קשות בסיכויי הלהקה לכבוש מחדש את אמריקה.

אז מה עשו כוכבינו בין לבין, בזמן שהעולם עוד המה מההופעה ההיא? באוגוסט 1985, פרדי ובן זוגו אז, מעצב השיער ג'ים האטון, ארזו מזוודות וטסו לחופשה ראויה בהחלט באיביזה שטופת השמש. בינתיים, הקצב של הלהקה לא נח. ג'ון דיקון השקט ורוג'ר טיילור הפעלתן היו מעורבים בהקלטת השיר TOO YOUNG של אלטון ג'ון בתקליטו ICE ON FIRE. טיילור, אנרג'ייזר שכמותו, לא עצר שם והמשיך לאולפני מאונטיין האהובים של קווין בשווייץ. שם, הוא לא רק נשם אוויר הרים צלול אלא גם עבד על תקליט של להקת וירג'יניה וולף, פרויקט בו שיתף פעולה עם המתופף ג'ייסון בונהאם, בנו של ג'ון בונהאם המנוח שטיילור כה העריץ מעבודתו עם לד זפלין. בספטמבר של אותה שנה, הרוחות היצירתיות החלו לנשב חזק. פרדי מרקיורי, בריאן מאי ורוג'ר טיילור התכנסו והתחילו לגלגל רעיונות לשיר חדש. עד מהרה, ג'ון דיקון קטע את חופשתו והצטרף לחגיגה, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. כך, באווירה רגועה, מלאת חדוות יצירה מחודשת וכיף טהור, נולד ONE VISION, השיר שגם פותח את התקליט החדש. ובאותו חודש ספטמבר סוער, פרדי חגג את יום הולדתו ה-39 במסיבה ראוותנית ובלתי נשכחת במועדון OLD MRS. HENDERSON במינכן, שם הוא גם צילם את הקליפ הנועז לשיר הסולו שלו, LIVING ON MY OWN. אבל למרות כל הציפייה וההשקעה, מרקיורי עתיד היה לגלות ששמו לבדו, גדול ככל שיהיה, עדיין לא משתווה לכוח המשיכה של מכונת הלהיטים שנקראת קווין.

ואז, כמו בסרט (תרתי משמע!), נכנס לתמונה הבמאי האוסטרלי ראסל מולקהי. הבחור, שכבר עשה לעצמו שם עולמי עם קליפים פורצי דרך וזכורים לאמנים כמו דוראן דוראן (זוכרים את WILD BOYS?) ואלטון ג'ון (עם הקליפ הצבעוני ל-I'M STILL STANDING), היה בעיצומם של צילומי סרט הרפתקאות ופנטזיה בשם HIGHLANDER (או "איש הנצח", כפי שתורגם אצלנו), בכיכובו של השחקן הצרפתי הכריזמטי כריסטוף למברט. מולקהי, שהיה מעריץ מושבע של קווין ושל הפסקול המרהיב שהם יצרו לסרט המדע הבדיוני על פלאש גורדון, החליט לנסות את מזלו. "אהבתי את קווין, הייתי מעריץ ענק של המוזיקה שלהם", סיפר מולקהי מאוחר יותר. "יצרתי איתם קשר, ואני חושב שהם היו קצת סקפטיים בהתחלה. אבל הזמנתי אותם לאולפן העריכה בלונדון והראיתי להם 20 דקות של קטעים ערוכים באופן גס מהסרט – עם שש או שבע סצנות שונות. אז כל הלהקה חשבה שזה טוב מאוד. חשבתי שאוציא מהם שיר אחד, אבל יומיים לאחר מכן קיבלתי הודעה שכולם רצו לכתוב שיר ובסופו של דבר קיבלתי חמישה שירים, וזה היה מדהים!". וכדי להבטיח שהפסקול כולו יהיה לא פחות מיצירת מופת, צורף להפקה גם המעבד והמנצח האמריקאי מייקל קיימן, שהיה ידוע בעבודתו עם אמנים כמו פינק פלויד ואריק קלפטון. קיימן פיתח במהירות ידידות קרובה עם חברי הלהקה, והתרומה התזמורתית שלו הוסיפה עומק ודרמה לשירים כמו WHO WANTS TO LIVE FOREVER.

התקליט, שחלק נכבד משיריו אכן שולבו בפסקול הסרט HIGHLANDER, נפתח בשני להיטי מחץ. הראשון הוא ONE VISION הרוקי והסוחף, שכבר הזכרתי. ואם תהיתם מהו אותו צליל סינטיסייזר מסתורי ומלא אווירה בפתיחה, לפני שהגיטרה החשמלית המוכרת של בריאן מאי נכנסת במלוא עוצמתה. גם צליל התופים של רוג'ר טיילור קיבל נפח משמעותי, שעזר להרים את השיר לגבהים חדשים. ממש שומעים את החבר'ה נהנים פה. זה שיר שממש לא מתנצל על עוצמתו, וכאשר הוא בוקע מהרמקולים, הוא מספק את תדרי הבס והמיד-ריינג' העשירים שלדעתי חסרים בהמשך האלבום. ממש כמו שלט כניסה מרהיב של מסעדה שמבטיח את ארוחת החלומות - אבל בפנים? חלק מהמנות תפלות ומאכזבות.

אחריו מגיע בתקליט שיר הנושא, A KIND OF MAGIC, קטע פופ גרובי, קליט וממכר שאי אפשר להוציא מהראש. האמת? זה שיר מבריק. המלודיה זורמת, והשילוב של הגיטרות העדינות של מאי ברקע, יחד עם קלידים שמשלימים את התמונה במקום להשתלט עליה, הופכים אותו לשיר שנשאר רענן. נו, כאשר קווין רצו לכתוב להיט פופ מושלם, הם ידעו בדיוק אילו כפתורים ללחוץ באולפן. טיילור כתב את השיר הזה במקור עבור הסרט, בהשראת שורה שאומר כריסטוף למברט, אך היה זה פרדי שלקח את גרסת המתופף, פירק אותה לגורמים, הוסיף את מגע הקסם הייחודי שלו (תרתי משמע!) והרכיב מחדש, כדי להעניק אווירה קלילה, פופית ומלוטשת יותר, שמתאימה גם לרדיו. רוצים הוכחה להבדלים? הגרסה של פרדי היא זו המופיעה בתקליט, בעוד שהגרסה המקורית והרוקית יותר של רוג'ר מלווה את כתוביות הסיום של הסרט HIGHLANDER. לכו להשוות!

השיר השלישי בתקליט הוא ONE YEAR OF LOVE הקיטשי והרומנטי של ג'ון דיקון. בתקופה ההיא, שנות השמונים העליזות, נהגו אמנים רבים להוסיף צלילי סקסופון חושניים לשיריהם, והכלי הזה הגיע גם לשיר זה. ומי מנגן את זה פה? זה סטיב גרגורי, אותו נגן מוכשר שאחראי גם לסולו הסקסופון הבלתי נשכח בלהיט הענק CARELESS WHISPER של ג'ורג' מייקל, שיצא זמן מה לפני כן. לטעמי האישי, גם הסקסופון של גרגורי לא מציל את השיר הזה.

אחריו מגיע PAIN IS SO CLOSE TO PLEASURE, שכתבו יחדיו דיקון ומרקיורי. מעריצים חדי אוזן ובעלי זיכרון טוב מיד טענו שזה דומה מדי, אולי אפילו דומה מדי מדי, לשיר אחר שהשניים כתבו יחד לתקליט HOT SPACE משנת 1982, ושמו COOL CAT. אחרי הכל, דיקון היה חובב מושבע של מוזיקה שחורה – פ'אנק, סול ודיסקו – ושאף להביא כמה שיותר מההשפעות הללו לתוך הסאונד של להקתו. עם זאת, השימוש הנרחב במכונות תופים ובסינטיסייזרים בשיר הזה לא ממש מאפשר לי ליהנות ממנו כהומאז' אמיתי ונושם למוזיקה שחורה אותנטית.

והצד הראשון של התקליט מסתיים עם השיר ההמנוני FRIENDS WILL BE FRIENDS, שגם הוא נכתב על ידי הצמד דיקון את מרקיורי. ובכן, די ברור שנעשה כאן ניסיון לשחזר את הקסם והעוצמה של WE ARE THE CHAMPIONS או WE WILL ROCK YOU, וליצור המנון חדש שיאחד את קהל האצטדיונים. לדעתי, זה פחות הצליח להם הפעם, אם לומר את האמת. שיר נחמד שכיף לזמזם את הפזמון שלו - אבל אין בו את העוצמה של שני השירים שציינתי.

בריאן מאי, גיטריסט הלהקה המהולל והמתולתל, הפליא להביא בלדה אפקטיבית, מרגשת ועוצמתית בשם WHO WANTS TO LIVE FOREVER, שפותחת את הצד השני של התקליט. זו יצירת מופת שזורקת אותי חזרה לימי העושר הסימפוני והפרוגרסיבי של קווין בשנות השבעים. את השיר מאי כתב לאחר שצפה בעריכה ראשונית וגסה של סצנות מתוך הסרט HIGHLANDER. "הלכנו לראות את הסרט עם ראסל מולקהי, ולא קראתי את התסריט," סיפר מאי. "זה היה מאוד מרגש ופתח דברים בי, כי התמודדתי עם הרבה טרגדיות בחיי באותה תקופה: מות אבי, סיום נישואיי, וכן הלאה. יכולתי מיד לשמוע את השיר בראש שלי, והוא כמעט הושלם במכונית בדרך הביתה – אני זוכר ששרתי את זה למנהל שלנו כשהסיע אותי משם הביתה". התזמורת הפילהרמונית הלאומית של אנגליה היא שניגנה את הקטעים התזמורתיים המפוארים בשיר, בעיבודו ובניצוחו של מייקל קיימן. קיימת גם גרסה בה מרקיורי שר את כל השיר לבדו, אך בתקליט זו הגרסה המוכרת בה מאי שר את הבית הראשון ופרדי מצטרף בהמשך.

אחרי הבלדה המרגשת, מגיע השיר GIMME THE PRIZE (KURGAN'S THEME), שגם הוא נכתב על ידי בריאן מאי. זהו מסוג שירי הרוק הכבדים אך גנריים שהגיטריסט כה אהב לכתוב, אך הם אינם משמעותיים או מלודיים דיים כדי להפוך לבולטים במיוחד בקטלוג העשיר של הלהקה. אפשר להשוות אותו לשירים קודמים שלו באותו סגנון (שפחות אהובים עליי), כמו DANCER מהתקליט HOT SPACE או TEAR IT UP מהתקליט THE WORKS.

בהמשך מגיע שיר די זניח של רוג'ר טיילור בשם DON'T LOSE YOUR HEAD, שנשמע כמו ניסיון ליצור משהו בסגנון הגל החדש האופנתי של אותה תקופה, עם מקצב אלקטרוני ותחושה קרירה משהו. ואם הקול הנשי ברקע נשמע לכם מוכר, אתם לא טועים! ידידתו של טיילור, הזמרת והיוצרת הבריטית ג'ואן ארמטריידינג, נשמעת שרה פה קולות רקע. היא הקליטה באותה עת באולפן הסמוך, והמתופף פשוט ביקש ממנה לקפוץ רגע ולשיר עבורו.

והתקליט נחתם בטונים גבוהים ורועשים עם PRINCESS OF THE UNIVERSE הכבד והעוצמתי, ששימש גם כשיר הנושא של הסדרה הטלוויזיונית המבוססת על הסרט HIGHLANDER. בניסיון (נואש?) לחזור לשוק האמריקאי, קווין אף הוציאה שם תקליטון עם השיר הזה. אך למרות שהסרט הקולנועי עצמו זכה להצלחה נאה בארצות הברית והפך לסרט קאלט, השיר הצליח שם קצת פחות. כנראה שהאמריקאים עדיין לא סלחו על הקליפ ההוא שבמקום לשחרר לחופשי דווקא כבל את הלהקה.

עם צאת התקליט, ולמרות ההצלחה המסחרית וההתלהבות המחודשת סביב הלהקה, נראה היה שכל אחד מארבעת החברים עבר משבר עמוק ברמה האישית והמקצועית. ראשית כל, התקליט הזה נעשה ללא תחושה אמיתית של להקה מאוחדת ומגובשת. פרדי מרקיורי וג'ון דיקון בחרו לעבוד בעיקר באולפני MUSICLAND האהובים עליהם במינכן, גרמניה, בעוד שבריאן מאי ורוג'ר טיילור העדיפו את השקט והפרטיות של אולפני מאונטיין בשווייץ. לכן, אפשר בהחלט להבין את תחושת חוסר האחידות הסגנונית והאווירתית שמאפיינת חלקים מהתקליט. למעשה, זהו חצי-פסקול לא רשמי לסרט אקשן פולחני וכתוצאה מכך, האלבום השלם אינו זורם כמקשה אחת כמו תקליטי קווין מהעבר הרחוק, שגם בהם השירים באו בסגנונות שונים מאד אך הכל נבנה לפי חזון אחד. ועטיפת התקליט הזה... הו, אלוהים - קווין - שפעם התהדרה בעטיפות שהקדימו את זמנן והיו מקוריות להפליא - השתמשה בטרנד אייטיזי שאולי נראה מדליק בזמנו אך די מבאס מאז.

מעבר לכך, ההפקה המוזיקלית של האלבום נשענת בכבדות על טכנולוגיות שהיו פופולריות באותה תקופה – סינטיסייזרים מסוג YAMAHA DX7 ומכונות תופים אלקטרוניים הופכות עבורי את סאונד בית המלוכה הזה לסאונד פלסטיקי, פה ושם, שמרגיש מנוכר וסינתטי. מנעד התדרים מצטמצם, הסיכונים וההפתעות נעלמו וכשאני מקשיב שוב ושוב ושוב לתקליט הזה - אני לא מרגיש את ההתרגשות שאוחזת בי עם תקליטים אחרים של הלהקה.

העניינים האישיים בהחלט היקשו על החברים. בריאן מאי נלחם כדי להציל את מערכת היחסים עם אשתו אז, קריסטין מולן, וחווה את ההשפעות השליליות והלחצים של חיי כוכבות הרוק. "יש לנו מספיק מהחיים בדרכים ומהחיים באולפנים כדי לרצות לקבל את החיים הפרטיים שלנו מלבד זה", אמר פעם. "אתה כמעט הופך, לא בדיוק לשני אנשים שונים, אבל זה עולם שונה מאוד, ואתה חייב להתאקלם. אני חושב שכשאנחנו בסיבוב הופעות, אנחנו חיים חיי סיבוב הופעות, וזה כיף. זה לא הכל זוהר, אבל זה כיף. וכשאתה הולך הביתה, יש לך את הבעיות היומיומיות שלך, יש לך את אשתך ואת המשפחה שלך. יש לך חשבונות לשלם ואתה חייב להיות מאוזן".

בינתיים, נראה שגם ג'ון דיקון, הבסיסט השקט והמופנם, עבר תקופה של תהיות עצמיות, מלאות ספקות ואי ודאות לגבי ההתפתחות העתידית של הלהקה. כפי שהוא ניסח זאת, בקול מעט מאוכזב, בריאיון משנת 1987: "כשהתחלנו לראשונה, היינו חושבים ביחד קדימה, רצינו לעשות את זה, רצינו ללכת לשם, רצינו שהתקליטים שלנו יצליחו. עבדנו על זה ממש קשה. והנה השגנו את זה ברוב הארצות". האם תחושת המיצוי החלה לחלחל? ככה זה נראה.

לגבי פרדי מרקיורי, נראה היה שהוא נסוג בהדרגה מאורח חייו הלילי והפרוע במינכן, נוטש את מועדוני הלילה, המסיבות והרפתקאות הערב, ומעדיף חיים שקטים ורגועים יותר בחברתו של בן זוגו, ג'ים האטון, במקום מגוריו המפואר בקנסינגטון, לונדון. לא היה ברור מה בדיוק קורה עם להקת קווין, ומה צופן לה העתיד. החברים עדיין לא ידעו שימים קודרים אף יותר, ימים שישנו את חייהם ואת חיי הלהקה לבלי הכר, מחכים להם ממש מעבר לפינה. אבל זה, כמו שאומרים, כבר סיפור אחר לגמרי.

חתונה ביזארית ויום הולדת במחנה הרולינג סטונס! ב-2 ביוני בשנת 1989 התחתן נגן הבס של הרולינג סטונס, ביל ווימאן בן ה-52, עם מנדי סמית' בת ה-18, בטקס אזרחי שארך 15 דקות במשרד הרישום בסאפוק, אנגליה. כן, קראתם נכון בנוגע להפרשי הגילאים. אז מה היה שם? בואו לקרוא...

העדים היחידים בטקס היו אחותו של סמית' ובנו של ווימאן וחגיגה כהלכתה התקיימה שלושה ימים לאחר מכן. אז איך בכלל התחיל כל הקטע הזה? ובכן, השניים התחילו לצאת בשנת 1984, כשהיא הייתה רק בת 13. הוריה של סמית' היו גרושים והיא גרה עם אמה, שאישרה את הקשר. "בפעם הראשונה מזה שנים, אני מנסה לצמצם את מספר הנשים שאני שוכב איתן", אמר ווימאן ב-1986 כשהכריז על עצמו מאוהב בסמית'. אהבתי את המילה "לצמצם", ביל...

אז בקבלת הפנים בחתונה היו הרבה בדיחות על הפרש הגילאים, כשאורח אחד הגיש לווימאן הליכון במתנה. אריק קלפטון העניק פיג'מת משי, כי "בגילו של ביל, לא כדאי לקפוץ למיטה בלי בגדים".

אבל מה חשבתם? שהם חיו באושר ובעושר יחדיו עד עצם היום הזה? חחח... הצחקתם אותי! הזוגיות הזו נמשכה תשעה חודשים בלבד וכדי להוסיף עניין – בשנת 1993 התחתן בנו של ווימאן בן ה-33 עם אמה של סמית' בת ה-46! אתם קולטים?! ובאותה שנה התחתן ווימאן שוב כשהיה ברור לכל שבנו לא הוזמן לחתונה. ושימו לב - אם ווימאן וסמית' היו אז עדיין נשואים, סטיבן ווימאן היה הופך לבנה החורג וגם לאביה החורג, בעוד שווימאן הבסיסט היה גם חתנו וגם אביו.

מתופף הסטונס, צ'ארלי ווטס, היה פחות נרגש מהחתונה הזו. "מעולם לא אמרתי שזו תהיה התאמה טובה", הוא אמר. ודרך אגב, באותו יום של ה-2 ביוני בשנת 1941 זה היה יום הולדתו. והתיפוף המיוחד מאד שלו הוא שנתן לסטונס את הקצב הכה מיוחד, למעלה מ-50 שנה. קית' ריצ'רדס תיאר אותו באוטוביוגרפיה שלו כך: "צ'ארלי ווטס תמיד היה המיטה שאני שוכב עליה מוזיקלית".

אבל לא תמיד נרשמה אהבה נטו בין חברי הלהקה ויש סיפור ידוע אחד בין ווטס למיק ג'אגר בעניין. היה זה כשג'אגר התקשר מחדרו במלון לווטס ודרש בקול, "איפה המתופף שלי?". לאחר שקיבל את השיחה, קם ווטס ממיטתו, התגלח, לבש חליפה, קשר עניבה ונעל נעליים. אז ירד במדרגות לפגוש את ג'אגר. כשהזמר פתח לו את הדלת, ווטס היכה אותו חזק ואמר לו, "לעולם אל תקרא לי המתופף שלך שוב. אתה הזמר המזורגג שלי!". ווטס עזב וג'אגר נותר חיוור וחסר מילים.

בכל מקרה - ווטס, שהיה חובב ג'אז נלהב ביותר, הביא לרוק את העדינות לצד הקצב היצוק שנתפר להפליא לסטונס. עם זאת, הוא הודה שהוא תמיד מעדיף הופעה אינטימית מאשר הופעה באיצטדיון.

בשנת 1967 נשאל ווטס על ידי עיתון מלודי מייקר, על נושאים שונים. הנה כמה מתשובותיו אז. על אמנות מודרנית: "אני חושב על זה המון, אבל לא בקטע של ללכת לגלריות רבות. אמנות מודרנית היא כמו ג'אז מודרני. ברור שכל מי שחי בשנת 1967 חייב להכיר את האמנות המודרנית. האמת היא שעדיף שתשאלו בתחום הזה את אשתי. היא טובה בזה יותר ממני".

על הופעה של הסטונס בלונדון פאלאדיום (ב-22 בינואר 1967): "היחיד שהיה טוב מכל האמנים שהופיעו שם לצידנו היה סמי דייויס ג'וניור. הוא יכול להופיע בכל מקום על פני כדור הארץ וזה יהיה פנטסטי. אני לא אוהב סוג כזה של הופעות ולכן לא אהבתי את ההופעה שעשינו שם. אין לי מושג כיצד הגענו להופיע שם. מה שכן, לא הופעתי מול קהל שכזה עד אז. זה קהל שמחא כפיים מכל דבר שזז. הם לא ידעו כלל מה אנחנו מנגנים או מי אנחנו בכלל. יכולנו להופיע גם תחת השם יהודי מנוחין או רודולף נורייב וזה לא היה משנה. בעצם, נורייב היה עושה שם עבודה טובה יותר ממנוחין כי הוא נראה טוב ממנו. המפיק של הדבר הזה התעצבן עלינו שלא הסכמנו לעלות על במה מסתובבת עם שאר האומנים. אין לי מושג מה היה לו הטעם להתווכח איתנו. הוא לא יכול להכריח אותנו לעמוד על חתיכת במה שכזו שהסתובבה למשך מספר שניות. אבל בעיתונים דיווחו על העניין הזה במשך ימים".

על המעריצים: "איפה היינו בלעדיהם? אני אישית בר מזל שאני נמצא בלהקה נערצת ועדיין אינני צריך להתעסק בענייני התהילה. מעולם לא אהבתי את כל הבלגאן הזה שסביב הערצה. אני מקווה שהשאר בלהקה לוקחים את עניין ההערצה באופן רציני יותר ממני".

על מיק ג'אגר: "הוא מאד אינטליגנטי. הבעיה שהוא לא מפסיק לקשקש ברגע שאתה פונה אליו באופן אינטלקטואלי. בעצם אני לא יודע אם הוא אינטליגנטי או פיקח. אבל אין ספק שהוא נהדר. הוא הרבה פחות נוקשה ממה שהוא נראה. הוא לא מה שאנשים מדמיינים. הוא מהאנשים שצריך לשאול אותם אם הם שמחים כדי לקבל תשובה חיובית מהם על כך. אבל אי אפשר לדעת אם הוא באמת שמח. הלהקה שלנו היא כל עולמו. הוא עשה עבורה כל כך הרבה ועכשיו יש לו קצת זמן לנוח ולחשוב על זה. עכשיו אנחנו מרגישים שההקלטות שלנו משתפרות. התקליט החדש שעשינו, שנקרא 'בין הכפתורים', הוא הטוב ביותר שלנו עד כה. למיק יש דעות חזקות בענייני פוליטיקה ופילוסופיה. לא זכור לי שמישהי הצליחה לאתגר אותו בתחום לפני אשתי, שירלי. יום אחד היא רמסה את אחת התיאוריות שלו".

על עולם הפופ: "אנשים לוקחים היום מוסיקת פופ והופכים אותה לאומנות. זה מה שהביטלס עשו. אני לא יודע בנוגע למאנקיז. אני מחבב את התקליטים שלהם אבל יש לי משהו נגדם. הם מין מוצר שמשווק להמונים. הם ארבעה חבר'ה שנבחרו למטרה זו בלבד. הכל מופק עבורם. כל מה שהביטלס עשו היה שלהם. אבל השיר I'M A BELIEVER הוא שיר פופ טוב. שיהיה להם בהצלחה".

על המתופף של להקת CREAM, ג'ינג'ר בייקר: "לא ראיתי אותו מזה זמן רב. הפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה במועדון 'טרובאדור'. זה היה מין מועדון פולק. ניגנתי אז ברביעיית ג'אז. הוא גם ניגן באותו ערב והמם אותי. הוא המתופף הבריטי שמבחינתי הכי קרוב לאופי האמריקאי בתיפופו. לפעמים ג'ינג'ר נשמע לי יותר אלווין ג'ונס מאשר אלווין עצמו. התקליטים שג'ינג'ר הקליט עם האורגניסט גרהאם בונד הופקו באופן רע וגם הרפרטואר שבהם לא מהטובים, אבל נפגשתי לא מזמן עם הסקסופוניסט שהיה עם ג'ינג'ר בלהקה ההיא, דיק הקסטאל-סמית'. הוא סיפר לי שיש מתופף חדש שכדאי לי לבדוק. קוראים לו ג'ון הייסמן, שלא שמעתי עליו לפני כן".

על שעמום: "אנשים חושבים שאני משועמם, כי יש לי פרצוף שכזה, אבל אני לא כזה".

ווטס הלך לעולמו באוגוסט 2021 והוא בהחלט חסר מאד מאז.

גם זה קרה ב-2 ביוני. חדשות לוהטות מהעבר: כוכבים נופלים, חוזים נחתמים ושערוריות מרעישות את עולם הפופ! היסטוריה של תווים ודרמות!

2008: הגיטרה נדמה – בו דידלי איננו

הלם בעולם המוזיקה! הגיטריסט והזמר פורץ הדרך, בו דידלי, מי שכונה 'הממציא', הלך לעולמו בגיל 79 מהתקף לב. דידלי, שנולד בשם אלאס אות'ה בייטס והפך לאלאס מקדניאל, לא סתם ניגן רוק'נ'רול, הוא פיסל אותו מחדש בשנות ה-50 הסוערות. תוך שהוא שואב השראה עמוקה מהבלוז, מהגוספל הדרומי הסוחף, מהרית'ם אנד בלוז השורשי ומהתרבות העממית השחורה של אמריקה שלאחר המלחמה - הוא רקח סאונד מהפכני ששינה את פני המוזיקה הפופולרית. הסגנון הייחודי שלו, שכלל שימוש חלוצי בטרמולו ובאפקטים נוספים, השפיע על דורות של מוזיקאים, מצ'אק ברי ובאדי הולי ועד הרולינג סטונס והקלאש. והקצב המזוהה איתו? אותו מקצב מסונכרן ובלתי נשכח – שלוש חבטות, הפסקה, שתי חבטות ומכת סנר – המוכר כ"מקצב בו דידלי" (BO DIDDLEY BEAT), הפך לאחד מאבני היסוד של הרוק'נ'רול כולו.

1973: אי.אל.או פותחים מבערים באמריקה

זרמים חשמליים באמריקה! להקת אי.אל.או החלה את מסע ההופעות הראשון שלה בארצות הברית. התחנה הראשונה: סן דייגו שטופת השמש. הלהקה, שהייתה ידועה בשילוב הייחודי שלה בין רוק מתקדם, פופ מלודי ותזמורים קלאסיים עשירים, כבר הספיקה לעבור כמה זעזועים פרסונליים. השינוי הבולט ביותר הגיע עם פרישתו של אחד המייסדים, המוזיקאי המולטי-אינסטרומנטליסט רוי ווד. ווד, שחלק על הכיוון המוזיקלי העתידי של הלהקה עם ג'ף לין ושאף לסאונד גלאם-רוקי יותר, בחר להקים הרכב חדש וססגוני משלו, להקת WIZZARD, איתה קיווה לכבוש פסגות אחרות. מעניין היה לראות איך הקהל האמריקאי יקבל את הצליל המיוחד של אי.אל.או ללא הקסם הפרוע של ווד.

1965: היארדבירדס חותמים בענק (יחסית)

להקת הבלוז-רוק הבריטית המבטיחה, היארדבירדס, שבאותה תקופה כבר התהדרה בגיטריסט העולה ג'ף בק שהחליף את אריק קלפטון, חתמה על חוזה עם חברת האמרגנות JAZZ ASSOCIATES. המטרה? הופעה אחת במועדון הריקי טיק קלאב האופנתי בווינדזור, מקום מפגש לוהט לחובבי רית'ם אנד בלוז ומוזיקה שחורה. הסכום הנקוב בחוזה, 175 לירות שטרלינג, היה סכום מכובד למדי עבור הופעת מועדון באותם ימים. מי יודע, אולי זו הייתה ההשקעה המשתלמת של חייהם? שכן המועדון אירח רבות מהלהקות הגדולות של התקופה.

1967: סרג'נט פפר כובש את אמריקה

אמריקה בשוק! תקליט המופת של הביטלס נחת בארצות הברית, כשבוע בלבד לאחר שיצא בבריטניה והיכה גלים. האמריקאים פשוט לא האמינו למשמע אוזניהם. הצלילים הפסיכדליים, ההפקה המורכבת שכללה תזמורת שלמה, האפקטים החדשניים והקונספט המהפכני – כל אלו היוו חוויה על-חושית. סרג'נט פפר לא היה סתם אוסף שירים, הוא היה הצהרה אמנותית ששינתה את פני המוזיקה הפופולרית לעד והציב רף חדש של יצירתיות באולפן ההקלטות.

1967: הספיד של הסמול פייסס חומק מהצנזורה

באותו יום ממש, יצא בבריטניה תקליטון חדש ונועז ללהקה השובבה והנערצת, הסמול פייסס, עם השיר המתוק-מריר HERE COMES THE NICE. בתקופה ההיא, מוות, סמים, סקס וקללות היו ארבעת פרשי האפוקליפסה של הרדיו הממלכתי, ה-בי.בי.סי, וכל שיר שנחשד באחד מאלו – נפסל לשידור מיידית. השיר הזה, שהיה מחווה די ברורה לסוחר הסמים החביב על הלהקה, בהחלט נכנס לקטגוריית הסמים המסוכנת. למרות שורה בוטה כמו "הוא תמיד שם כשאני צריך קצת ספיד", השיר, באורח פלא, הצליח לחמוק ממספרי הצנזורה החדות של ה-בי.בי.סי והושמע כאילו כלום. אולי השם התמים לכאורה, שנלקח ממערכון של הקומיקאי האמריקאי האקסצנטרי לורד באקלי, HERE COMES DA NAZZ, שהיה אהוב על חברי הלהקה, הצליח לבלבל את השמרנים. כאילו כדי להוסיף שמן למדורה, באותו יום ממש, הוציאה חברת התקליטים הקודמת של הלהקה, DERAM, תקליט אוסף בשם FROM THE BEGINNING, בניסיון לגזור קופון על ההצלחה העכשווית שלהם.

1974: המורד הקוקני תחת זכוכית מגדלת

בשנת 1974 יצא התקליט השני של להקת הגלאם-רוק הבריטית המסקרנת, קוקני רבל, שזכתה לתרגום המשעשע "מורד קוקני" בארצנו. התקליט, THE PSYCHOMODO, הופק על ידי לא אחר מאשר אלן פארסונס, המאסטר של הסאונד המהוקצע ובעיתון אקטון גאזט הלונדוני מיהרו לפרסם ביקורת מעורבת: "בצד החיובי," כתב המבקר, "הסופרמן של קוקני רבל, סטיב הארלי, ניחן בקול יוצא דופן וייחודי, והוא כותב שירי רוק מקוריים מאוד". אבל אז הגיעו העננים: "בצד השלילי, אני חושב שהוא עדיין לא ממש גיבש את הלהקה לצורה המושלמת. העיבודים המאוד תובעניים בחלק מהרצועות בתקליט השני הזה, לעיתים נראים קצת מעבר למה שמגיע להן מבחינה מוזיקלית. החבר'ה משמיעים את כל הרעשים הנכונים, אבל הניצוץ החיוני חסר איכשהו". ובכל זאת, המבקר סיכם בנימה אופטימית: "אבל בואו נהיה חיוביים, זו להקה חדשה ומלהיבה. לא הרסנית, אבל מרגשת בכל זאת. יש עקבות של רוקסי מיוזיק ודיוויד בואי במוזיקה הזו, אבל בעצם יש לה גם סאונד אישי משלה, בעיקר בזכות הביטוי הווקאלי המוזר מאוד של הארלי. אני עדיין מרגיש שהמיטב של הלהקה הזו עוד לפנינו". האם צדק? הזמן יגיד אם הארלי יצליח לממש את ההבטחה הגדולה והקהל יגרום לו לחייך.

1973: לד זפלין מרעידים את סן פרנסיסקו

בשעת אחר צהריים של שנת 1973, להקת הענק לד זפלין נחתה באצטדיון קיזאר בסן פרנסיסקו. לא פחות מ-49,300 מעריצים נלהבים גדשו את המקום, ובכך שברו את שיא הקהל הקודם שהחזיקה להקת גרנד פ'אנק באותו אצטדיון כשנתיים וחצי קודם לכן – הישג לא מבוטל בהתחשב בפופולריות העצומה של גרנד פ'אנק באותה תקופה. ההתחלה הייתה קצת צולעת: ציוד הלהקה התעקש לא לעבוד כהלכה, מה שגרם לכמה רגעים של מתח. אבל כמו מכונה משומנת, מרגע לרגע המופע רק הלך והשתפר, והסתיים בפיצוץ של רוק כבד ובלוז מחשמל. מגזין הרולינג סטון סיכם זאת בתמציתיות האופיינית לו: "זפלין חזרו לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב – להפוך מוזיקה כבדה למיליוני דולרים". כנראה שלא צריך יותר מזה.

1978: ליזי הרזה – חי, מסוכן ועם הרבה גיטרות שמנות

הבחורים חזרו לעיר, ובגדול! בשנת 1978 יצא אלבום ההופעה הכפול והמחוספס של להקת ליזי הרזה, שנקרא בפשטות קולעת LIVE AND DANGEROUS. ואכן, הסכנה והריגוש נשפכו מהרמקולים. האלבום הזה, שנחשב בעיני רבים לאחד מאלבומי ההופעה החיה הטובים יותר (אם כי תמיד היו שמועות על ליטושי אולפן נדיבים, כנהוג באותה תקופה כדי "לשפר" את הסאונד החי), הוקלט במהלך 1977 בערים פילדלפיה, לונדון וטורונטו, כשהלהקה הייתה בשיא כוחה האמנותי והמסחרי. התוכנית המקורית הייתה בכלל להקליט תקליט אולפן חדש עם המפיק המוערך טוני ויסקונטי, עבור חברת התקליטים החדשה שלהם, האחים וורנר. אלא שלוח הזמנים הצפוף של ויסקונטי איים לשבש את התוכניות. אז, הבסיסט, הזמר והמנהיג הכריזמטי של הלהקה, פיל לינוט, שלף רעיון מהשרוול: להקדיש שבועיים אינטנסיביים עם ויסקונטי לנבירה בחומרים מוקלטים מהופעות וללקט מהם אלבום חי עוצמתי. התוצאה: תיעוד מפוצץ אנרגיה של ליזי הרזה במיטבה, עם כל החומר המוכר והאהוב בביצועים סוחפים. כן, דה בויז אר בק אין טאון בא כאן במלוא הדרו, וכמובן שגם ג'יילברייק הפותח את התקליט בבום. להיט ענק אחד שחסרונו מורגש הוא וויסקי אין דה ג'אר, אבל הלהקה מצליחה לחפות על כך בקלות עם ביצועים מהודקים אחרים. עבודת הגיטרות הכפולות והמשולבות של בריאן רוברטסון וסקוט גורהאם יוצרת כאן דינמיקה של אקורדים כוחניים וסולואים מלודיים להפליא. עם זאת, מבקר מגזין הרולינג סטון היה חייב להכניס איזו הערה צינית וקבע בביקורתו ש"ללהקה הזו יש שורשים ברורים והיא משתמשת בהם כהלכה, אבל עד כה היא לא נתנה לנו תקליט שעליו ייבנו רוקרים עתידיים".

1967: טריפ רע על הבמה של הבירדס

להקת הפולק-רוק החלוצית, הבירדס, הופיעה בתיאטרון ואלי מיוזיק בוודלנד הילס, קליפורניה. ההופעה הזו הייתה אמורה להיות אירוע צדקה מכובד למען מימון העיתון המחתרתי הפסיכדלי, דה סאות'רן קליפורניה אורקל. אבל מהר מאוד התברר שהיא הולכת להיות הכל חוץ ממכובדת. מתופף הלהקה, מייקל קלארק, החליט כנראה "להתכונן" להופעה על ידי בליעת סם הזיה כלשהו (ככל הנראה LSD) ממש לפני העלייה לבמה. התוצאה: קלארק היה כל כך מחוץ לעניינים שהוא בקושי הצליח לתפקד, שלא לדבר על להחזיק מקצב. חבריו ללהקה, דיוויד קרוסבי, רוג'ר מגווין וכריס הילמן, רתחו מזעם, ובצדק. יש גבול גם לחופש האמנותי. אולי קלארק חשב שזה פינוק ראוי לכבוד יום הולדתו שחל למחרת? אבל ספק אם שאר חברי הלהקה חלקו את ההתלהבות שלו מה"חגיגה" המוקדמת.

1972: זיגי סטארדסט לא מתפשר על תנאים

בעיצומה של היסטריית זיגי סטארדסט, בוטלה הופעה מתוכננת של דיוויד בואי באוניברסיטת לידס. הסיבה הרשמית: תנאים מחפירים על הבמה ובחדר ההלבשה. דובר מטעם הנהלת הזמר מסר בזעזוע מנומס שלפי התנאים שהוצעו, בואי היה אמור לעבור דרך הקהל המשולהב כדי להגיע לבמה. "זה משהו שממש לא בא בחשבון", סיכם הדובר. כנראה שכוכב בסדר גודל כזה, במיוחד עם הפרסונה המסתורית והגדולה מהחיים של זיגי, לא יכול להסתכן במגע ישיר מדי עם המעריצים לפני שהוא מפציע באור הזרקורים.

1970: כשבוב פגש את ג'וני (בדרך להופעה של אחרים)

שני ענקי פולק ורוק, בוב דילן וג'וני מיטשל, נצפו יחדיו באולם הפילמור איסט בניו יורק. הם לא באו להופיע, אלא דווקא לצפות מהקהל בהופעה הראשונה (מתוך שש הופעות רצופות!) של הסופרגרופ הלוהטת דאז, קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. מעניין מה עבר להם בראש כששמעו את ההרמוניות המושלמות והשירים המרגשים של הרביעייה, ואם דילן זמזם לעצמו "מממ... גם אני יכולתי לכתוב את זה".

1979: צללים של טרגדיה – חתונה אחת ורצח

ביום זה התחתן אדם בשם מארק דיוויד צ'פמן עם בחירת ליבו, גלוריה. באותה עת, מעטים מאוד ידעו מיהו הברנש הזה, שנראה היה אדם מן השורה. איש לא שיער אז שבתוך שנה בלבד, שמו יהפוך למילה נרדפת לרוע צרוף ולאובססיה קטלנית, והוא יוודע בכל רחבי העולם כרוצחו המתועב של ג'ון לנון. החתונה הזו, במבט לאחור, מקבלת ממד מצמרר ומזכירה שגם מאחורי חיוכים מסתתרים לעיתים שדים.

2002: פול מקרטני, טבעת מעופפת ודרמה במיאמי

פול מקרטני מצא את עצמו במצוקה אישית לא קטנה, ודי פומבית. טבעת נישואין נוצצת, בשווי 25,000 דולר, שאותה העניק לארוסתו דאז, הת'ר מילס, הושלכה בעצבים מחלון חדרם בבית מלון יוקרתי במיאמי במהלך מריבה סוערת. צוות המלון המסור הוזעק למקום, חמוש בגלאי מתכות, ויצא למבצע חיפושים קדחתני אחר התכשיט האבוד (שנמצא לבסוף). למרות התקרית המביכה, פול והת'ר המשיכו בתוכניות החתונה, שהתקיימה מאוחר יותר. אולם, כידוע, הסיפור הזה לא הסתיים באושר ועושר, אלא במפח נפש כלכלי אדיר עבור פול, שלא טרח לחתום על הסכם ממון ושילם על כך ביוקר רב בגירושין המתוקשרים והיקרים. כשהאהבה עיוורת - הארנק כואב.

1969: חילופי מיקים ברולינג סטונס

מיק ג'אגר, הסולן הכריזמטי של הרולינג סטונס, פנה לגיטריסט הצעיר והמוכשר מיק טיילור (שניגן אז בלהקת הבלוז של ג'ון מאייאל) והציע לו להצטרף ללהקה. זה קרה בתקופה קריטית עבור הסטונס, לאחר עזיבתו הכואבת (ומותו הטראגי זמן קצר לאחר מכן) של הגיטריסט המייסד, בריאן ג'ונס. טיילור הביא איתו צליל גיטרה מלודי יותר, עם השפעות בלוז עמוקות, ונחשב בעיני רבים כמי שתרם משמעותית לתקופת השיא היצירתית של הלהקה בתחילת שנות ה-70.

1975: דיוויד בואי, ג'ון לנון ותהילה מפוקפקת

יצא בארצות הברית (ובהמשך גם בבריטניה) תקליטון חדש של דיוויד בואי עם השיר הקליט והציני FAME, שהפך ללהיטו הראשון שכבש את פסגת המצעד האמריקאי. השיר, כשמו כן הוא, עסק בצדדים הפחות זוהרים של התהילה. בואי עצמו התבטא בנושא: "התהילה עצמה, כמובן, לא באמת מעניקה לך שום דבר יותר מאשר כיסא טוב במסעדה. זה בטח די ידוע עד עכשיו. אני פשוט נדהם איך תהילה נחשבת להיות הכל ומותירה רבים עם התחושה הריקה הזו. אני מכיר כמה אישים באנגליה המפורסמים בעצם היותם מפורסמים... זה כל כך ריקני. יש כל כך הרבה זבל בחוץ".

ומי שעזר בכתיבת השיר הזה ואף תרם את שמו היה לא אחר מאשר ג'ון לנון. לנון גם שר את המילה FAME בקול גבוה ברקע. השניים החלו לעבוד על השיר כשבואי הזמין את לנון לאולפן, וזה ניגן בגיטרת קצב בג'אם סשן ספונטני שהוליד את הקטע. בואי פגש את לנון פחות משנה קודם לכן במסיבה נוצצת שערכה אליזבת טיילור. לנון היה אחד מגיבורי התרבות של בואי, והם הפכו לחברים טובים. בואי ניהל לעיתים קרובות שיחות עם לנון על האופן שבו התהילה נגסה בחייהם. בזמן כתיבת השיר, בואי היה תחת חוזה דרקוני עם חברת מיינמן רקורדס בניהולו של טוני דפרייס. הכספים נוהלו בצורה כושלת, מה שהותיר את בואי מרושש. הוא כתב את FAME בין היתר כתגובה לחוויה הכלכלית הקשה הזו, ולאחר צאת השיר, בעצתו של לנון, פיטר את דפרייס. את ריף הגיטרה המדבק בשיר הגה הגיטריסט הקבוע של בואי, קרלוס אלומר. הוא התבסס על קטע מתוך שיר בשם FOOT STOMPIN של להקת THE FLARES. לנון ניגן בגיטרה אקוסטית, והצליל שלה הוקלט ואז נוגן במהופך, מה שיצר את צליל ה"יניקה" המסתורי ששומעים בתחילת השיר.

1966: הביטלס, ג'ורג' ותפוחים באולפן

הביטלס הקליטו את השיר I WANT TO TELL YOU של ג'ורג' האריסון, שנכלל בתקליט המהפכני ריבולבר. התקליט הזה סימן התפתחות משמעותית בהאריסון ככותב שירים, עם שלוש רצועות פרי עטו, כולל שיר זה שהתאפיין במבנה הרמוני מורכב ובדיסוננסים מעניינים. שם העבודה הזמני שניתן לשיר במהלך ההקלטות היה LAXTON'S SUPERB. למי שתהה, לא מדובר בדמות מסתורית או בכינוי סודי, אלא בשם של זן תפוחים בריטי פופולרי. כנראה שמישהו היה רעב באולפן או שפשוט חיפשו השראה בכל מקום. דרך אגב, חברת אפל טרם הוקמה אז.

1998: הסמאשינג פאמפקינס מתבגרים (או שלא)

יצא האלבום הרביעי של להקת הרוק האלטרנטיבי המצליחה, סמאשינג פאמפקינס, שקיבל את השם ADORE. זה סימן שינוי כיוון משמעותי עבור הלהקה, עם צליל אלקטרוני יותר, מלנכולי ואינטימי, שהתרחק מהזעם הגיטריסטי שאפיין את עבודותיהם הקודמות כמו SIAMESE DREAM ו-MELLON COLLIE AND THE INFINITE SADNESS. המעריצים והמבקרים קיבלו אותו ברגשות מעורבים – חלקם העריצו את האומץ וההתפתחות, אחרים התגעגעו לדיסטורשן. כך או כך, ADORE נותר נקודת ציון מעניינת בדיסקוגרפיה של הלהקה והוכיח שבילי קורגן וחבריו לא מפחדים לקחת סיכונים.

1972: תקליט בשם SPACE SHANTY של להקת הרוק המתקדם הבריטית והחד פעמית, KHAN.

להקה זו הוקמה באפריל 1971 על ידי הגיטריסט סטיב הילאג', סטודנט לשעבר מאוניברסיטת קנט בקנטרברי, שקרא לחברו הוותיק, דייב סטיוארט, להתארח בקלידים. את עמדת התופים אייש אריק פיצ'י. ההקלטות התקיימו באולפנים של חברת DECCA בצפון לונדון. הילאג' נהג להגיע לאולפן עם תרשימים מצוירים כדי להעביר את האווירה שהוא רצה להשיג בכל שיר. היו לחברים כמה בעיות בניסיון להוסיף קצת אפקט פסיכדלי לצלילי הגיטרה בתקליט. כתוצאה מכך, בוזבז המון זמן בהקלטות, אך התוצאה באה עם תקליט שבקושי נמכר ומאז הפך פריט נדיר לאספני וינילים.

במלודי מייקר נכתב אז בביקורת על התקליט: "למעט הד מדי פעם מהגיטרה המובילה, הלהקה מתרכזת במוסיקה כבדה למדי, הכוללת ריפים ג'אזיים בחלק מהקטעים. המוסיקה נאבקת באבירות רבה, אך בהכרח נגררת על ידי מילות השירים". בעיתון RECORD COLLECTOR נכתב אז בביקורת: "עוד להקת רוק מתקדמת מגיעה אלינו. רוב הרצועות הולחנו על ידי הגיטריסט סטיב הילאג', אם כי הוא גם שיתף פעולה פה עם הבסיסט ניק גרינווד. אם אתם בעניין של צלילים פרוגרסיביים, אולי תאהבו את זה. אם לא, פשוט תשכח מזה". בעיתון MUSIC WEEK נכתב בביקורת: "עוד אפוס רוק-חללי, הפעם חסר כושר המצאה או אפילו טעם. ללהקה הזו אין מושג מה לעשות עם נושאים מוסיקליים בסיסיים, והיא מבזבזת שני צדדים של תקליט באמירת מעט מאוד". בעיתון SOUNDS נכתב אז בביקורת על התקליט: "זה תקליט מתוכנן היטב, בביצוע טוב מאוד עם כמה קטעים ממש מצוינים. כמו סולו הגיטרה הכפול לקראת סוף שיר הנושא. אבל בכל זאת יש בו משהו שהופך אותו לפשוט פחות ממה שהוא אמור להיות מבחינה לוגית. יכול להיות שהחומר לא מספיק חזק או שהלהקה לא לוקחת מספיק סיכונים ולכן מותחת את הצלילים".

חתיכת מנה מהמסעדה של הבי ג'יס! בתיאבון! ב-2 ביוני בשנת 1975 נחת בחנויות התקליטים MAIN COURSE, התקליט שסימן V גדול על הקאמבק של הבי ג'יס והזניק אותם למסלול חדש ומפתיע. תשכחו מהבלדות הרכות של פעם, שלושת האחים גיב – בארי, רובין ומוריס – החליטו שהגיע הזמן לנענע את האגן והגישו לנו תבשיל עסיסי של רית'ם אנד בלוז, נשמה ופ'אנק משובח. התמהיל הזה לא רק שהפך למודל לכל מה שהם עשו בשאר שנות השבעים העליזות, אלא גם שיקם את הקריירה והתדמית שלהם, במיוחד בארצות הברית, אחרי שתקליטים קודמים כמו MR. NATURAL ו-LIFE IN A TIN CAN, איך לומר? הדיפו קצת ריח והתאיידו.

אז לפני שהם בכלל חשבו ללחוץ באולפן על כפתור ה-RECORD, האחים גיב עשו חושבים. הם הבינו שהם רוצים להיות יותר להקה מאשר שלישיית זמרים-יוצרים. הגיטריסט הנאמן אלן קנדל והמתופף דניס בריון, שכבר ניגנו איתם, קיבלו הפעם שדרוג והפכו לחלק אינטגרלי מהסאונד החדש. לצוות המנצח הזה הצטרף גם המנהל המוזיקלי ג'ף ווסטלי, איש בעל הכשרה קלאסית שבא לנצח על התזמורת החדשה הזו, תרתי משמע. אבל משהו עדיין היה חסר כדי להשלים את הפאזל.

בסוף 1974, דניס בריון זרק רעיון: "מה דעתכם על חבר ותיק שלי, קלידן בשם דרק 'בלו' וויבר?" וויבר, שכבר עשה לעצמו שם עם הרכבים כמו אמן קורנר (אתם בטח זוכרים את הלהיט IF PARADISE IS HALF AS NICE) ולהקת הפולק-רוק-פרוגרסיבית סטרובס, היה באותה תקופה נגן הפקות מבוקש ולא ממש בער לו לוותר על זה. "מאז שדניס הצטרף לבי ג'יס", נזכר בלו וויבר בחיוך, "הוא כל הזמן אמר לי, 'תן לי לדבר איתם, אולי נכניס אותך כקלידן. אני חושב שכולם הגיעו למסקנה שצריך להקים להקה אמיתית, להיפטר מהתזמורת הגדולה ולנסות משהו קצת אחר'. אז דניס לא הפסיק לטלפן ולהגיד, 'בוא נעשה משהו'. באותו זמן ניגנתי עם להקת מוט דה הופל, אבל ההצעה שלו בהחלט קסמה לי".

והכימיה עם בלו הייתה מיידית. סוף השבוע שבו הוא הגיע לבדוק את השטח הפך מהר מאוד למפגש חברתי עתיר משקאות, אוכל וצחוקים, יותר מאשר אודישן מתוח. בארי גיב ניגן ושר, והם קשקשו על שירים ועיבודים. וויבר מספר: "אחרי ערב שלם של כיף, כשרק באתי ללכת, בארי פתאום אומר, 'היי! עוד לא שמעתי אותך מנגן בפסנתר!' היה להם איזה פסנתר ישן ולא מכוון בפינה. אני אפילו לא זוכר מה ניגנתי. אני מניח שהם ידעו שאני יודע לנגן. נתתי איזה קטע קצרצר והם אמרו, 'סבבה, אתה יכול לבוא איתנו למיאמי בחודש הבא?'"

וההקלטות התקיימו באולפני CRITERIA במיאמי, עליהם המליץ להם לא אחר מאשר אריק קלפטון (הוא והבי ג'יס חלקו את אותו מנהל אז - רוברט סטיגוווד). במבט לאחור, זו הייתה החלטה קלה עבור וויבר, למרות שהוא הודה שהבי ג'יס היו זקוקים לזריקת מרץ יצירתית. למרות חוסר ההצלחה היחסי של התקליט הקודם, כולם היו אופטימיים. "אף על פי שקיבלנו משכורת על הכנת התקליט", הוסיף וויבר, "זה לא שינה – היינו שם, כולנו עבדנו יחד. לא הרגשתי נפרד מהאחים גיב. פעלנו כיחידה אחת. לא היה איש קרוב יותר אליהם מוזיקלית ממה שהיינו אז. קצת דאגתי בהתחלה, כי לכולנו יש בעיות אישיות, וגרנו כולנו בבית אחד, כך שלא הייתה דרך להסתיר שום דבר. אם מישהו שתה קצת יותר מדי, כולם ידעו על זה מיד".

השיר הראשון שהוקלט לתקליט החדש היה WAS IT ALL IN VAIN, ב-6 בינואר 1975. אבל הזמן דחק, וחברת התקליטים שלהם, אטלנטיק רקורדס, החלה לאבד סבלנות. נשיא החברה רב ההשפעה, אהמט ארטגון, לא הפסיק לנשוף בעורפם, כשהוא בודק אם ההקלטות כבר מוכנות. בחברה החלו להערים קשיים ודרשו מהלהקה להסתכל סביב, לבדוק מה קורה בעולם המוזיקה, במקום ליצור רק את מה שבא להם באופן טבעי. כך, הבי ג'יס החלו לכתוב שירים בסגנון שונה לגמרי.

האיש שהיה חתום על השינוי המרענן היה המפיק אריף מרדין, שעבד עם ענקי נשמה כגון ארית'ה פרנקלין, דוני האת'אוויי ולהקת AVERAGE WHITE BAND, ועודד את האחים גיב להביא תוצרת טרייה. המאמץ השתלם בגדול. לכן הם קראו לתקליט MAIN COURSE ("מנה עיקרית") – כי הם הרגישו שזה בדיוק מה שהם מביאים לשולחן. וכן, כאן גם החלו האחים לשיר אחרת, עם הפלצט המפורסם של בארי – מה שלימים זכה לכינוי "שנות ההליום".

אריף מרדין נזכר: "ניסינו המון דברים, כמו סינטיסייזרים. כנראה בגלל הרקע שלי עם ארית'ה פרנקלין וכל גדולי הרית'ם אנד בלוז, אמרתי לבארי, 'היי, למה שלא תשיר כאן צליל גבוה?’ והוא אמר, ‘אוקיי, תן ​​לי לנסות את זה'. וזה היה הפלצט הראשון, אותו הוא שר בשיר NIGHTS ON BROADWAY. הכל קרה במקרה במהלך יום עבודה. אז כשאנשים שואלים, 'איך הוצאת את זה ממנו?’ אני חייב לומר שעשינו הכל ביחד".

בארי גיב הוסיף את הזווית שלו: "אריף שאל אותי, 'אתה יכול לצרוח?' אמרתי, 'בוודאי'. הוא אמר, 'אתה יכול לצרוח ולהישאר בתו מסוים?' אמרתי, 'טוב, אני אנסה'. אז הוא אמר, 'צא למיקרופון ונסה ותראה אם ​​אתה יכול לעשות זאת כפלצט'. זה פשוט התפתח משם". מרדין סיכם את האירוע הגורלי: "אמרתי לבארי, 'למה אתה לא שר את זה באוקטבה גבוהה יותר? אני חושב שאנחנו צריכים יותר אנרגיה פה'. ובארי אמר, 'אבל אני לא יכול!' אז אמרתי, 'נסה פלצט' – וכך נולד סגנון!"

אז התקליט הזה הניב להיטי ענק כמו JIVE TALKIN - שקשה לתאר את העוצמה של ליין הבס הזה כשהוא בוקע מבעד למערכת אנלוגית טובה וההשראה לכתיבתו הגיעה מהצליל הקצבי שהשמיעו גלגלי המכונית של הלהקה כשהם נסעו על גשר מעל מפרץ ביסקיין במיאמי. השימוש בסינטיסייזר כדי לייצר את ליין הבס המבעבע הזה היה חדשני לתקופתו, והפך את השיר לפנינה של פ'אנק לבן. אני מת על זה! ויש את WIND OF CHANGE שגם יודע להרקיד - ועוד איך. בסדר, יש גם כמה בלדות פה שאני פחות מתחבר אליהן אבל יש כמובן את NIGHTS ON BROADWAY שפתח את התקליט בהצהרה ברורה והכין את הקרקע לשיא ההצלחה שלהם שיגיע עם פסקול הסרט SATURDAY NIGHT FEVER. אבל זה, כמו שאומרים, כבר סיפור לפעם אחרת!

פינק פלויד מציגים פסקול נפלא. ב-2 ביוני 1972 יצא באנגליה תקליט שהוא פנינה נסתרת, כמעט סודית, באוצר הבלום של פינק פלויד. קוראים לו OBSCURED BY CLOUDS, וזה לא "עוד" תקליט – זה התקליט השביעי במספר של החבורה המוכשרת הזו. אז מה מסתתר שם מאחורי העננים? בואו נגלה...

אני זוכר היטב את היום בו נתקלתי לראשונה בתקליט הזה. אי שם באמצע האייטיז. אני נער שמגיע בקביעות לחנות התקליטים ברמת השרון, "מוסיקול". כבר קניתי את החומה ואת הצד האפל של הירח ואפילו כבר היה לי באוסף את אמא לב אטום. אבל... לפתע אני רואה בסקצייה של תקליטי פינק פלויד עטיפה שלא ראיתי לפני כן. מה זה?! תקליט של פינק פלויד נוסף? משנת 1972? ניגשתי אל המוכר בחנות, בחור מקסים בשם שוני - עם לב גדול ומשקפי ג'ון לנון. "מה זה, שוני?" - שאלתי אותו. "זה פסקול של סרט", הוא ענה. "מה, הם גם שרים פה?" - והוא ענה לי שבהחלט. אז ביקשתי להקשיב לתקליט. שוני הניח אותו על הפטיפון בחנות, שמתי את האוזניות על אוזניי והתחלתי להקשיב. שני הקטעים הראשונים היו אינסטרומנטליים לגמרי. מה, שוני טעה פה? מסתבר שממש לא! כי מהקטע השלישי בקעו הקולות הנפלאים של דייויד גילמור וריק רייט. נכבשתי. מיד חשבתי איך אוכל לקושש כסף להוציא את האוצר הזה מהחנות. הצלחתי במשימה, זמן לא רב לאחר מכן. זה היה תקליט בהדפסה תוצרת הארץ (עם עטיפה בשחור לבן - הקמצנים האלו בחברת התקליטים הישראלית!). מאז, כמובן שיש לי את התקליט בהדפסת רימסטר נוצצת חדשה. זה תקליט לכל החיים מבחינתי.

מסתבר שהחבר'ה מפינק פלויד – דייויד גילמור, רוג'ר ווטרס, ריק רייט וניק מייסון – פיתחו חיבה לא קטנה להלחנת פסקולים. זה התחיל עוד בשנת 1968, עם מוזיקה לסרט דל תקציב בשם הלא כל כך קליט THE COMMITTEE (בכיכובו של סולן להקת מנפרד מאן, פול ג'ונס, ועם הופעת אורח של ארתור בראון ולהקתו). לאחר מכן, כאמור, הגיע MORE שזכה להצלחה ואז, בשנת 1970, כמה מהיצירות שלהם מצאו את דרכן לפסקול הסרט ZABRISKIE POINT של הבמאי האיטלקי הנודע, מיכלאנג'לו אנטוניוני. למרות שהקליטו כמות נכבדה של חומרים לסרט הזה, רק שלושה קטעים בודדים זכו להיכנס לפסקול הרשמי. ובאותה שנה פורה, הספיק רוג'ר ווטרס לחבור למלחין האוונגרדי רון גיסין כדי להלחין פסקול לסרט דוקומנטרי בשם THE BODY.

ואז הגיעה 1972, ושוב קריאה מהבמאי שרודר לפסקול עבור LA VALLEE. ההקלטות הללו, תאמינו או לא, נדחפו היישר לתוך ההכנות הקדחתניות של הלהקה לתקליט שעתיד היה לשנות את עולם המוזיקה לנצח – כן, אני מדבר על THE DARK SIDE OF THE MOON. הלהקה התמקמה באולפני CHATEAU D'HEROUVILLE בטירה עתיקה ליד פריס שהוסבה לאולפן הקלטות. הזמן שהוקצב לחברים ליצירת התקליט כולו היה, תחזיקו חזק, שבועיים בלבד! למה? כי להקת הגלאם-רוק הלוהטת, טי רקס, בראשות הזמר הכריזמטי מארק בולאן, כבר שריינה את האולפן מיד אחריהם להקלטת תקליטם שייקרא THE SLIDER. הלחץ, אוי הלחץ.

אבל כמו שאומרים, לפעמים דווקא ממגבלות יוצאים דברים נפלאים. המחסור בזמן לעבוד על הפקה מלוטשת ונוצצת, כזו שאפיינה את אולפני אבי רואד, דווקא היטיב עם התקליט הזה של פינק פלויד. השירים והצלילים כאן נשמעים אנושיים יותר, חשופים וברורים לחלוטין. יש מקומות שאפשר בטעות לחשוב שמדובר בתקליט של קרוסבי, סטילס ונאש, עם הרמוניות ווקאליות יפהפיות שמרחפות מעל גיטרות אקוסטיות מענגות. הפעם לא עמדו לרשותם של החבר'ה הטכנאים הקבועים מאנגליה, אלא אנשי הצוות של האולפן הצרפתי. התוצאה הניבה עשרה קטעים נהדרים: שישה שירים ווקאליים וארבעה קטעים אינסטרומנטליים, כל אחד פנינה (בעצם, חוץ מהשיר השני בצד השני של התקליט).

קטע הנושא האינסטרומנטלי, OBSCURED BY CLOUDS, שפותח את התקליט, נפתח בצליל סינטיסייזר ארוך ומכשף מדגם EMS VCS3 (כלי אהוב על להקות רוק מתקדם באותה תקופה). אחריו מצטרפים גם תופים אלקטרוניים, לצד מערכת התופים הרגילה של ניק מייסון. התופים האלקטרוניים האלו היו אז בבחינת פריצת דרך טכנולוגית (למעשה, הם נראו יותר כמו תופי בונגו אלקטרוניים מאשר מערכת של ממש). את המודל הספציפי הזה בנה לא אחר מאשר גריים אדג', המתופף של להקת המודי בלוז, והוא הקדים בעשור שלם את מערכות התופים האלקטרוניות ששטפו את האייטיז. כל היופי הזה מהווה מצע לסולו גיטרה צלול ומרגש (שאף נשמע לי מוכפל פעמיים) של דייויד גילמור.

הקטע השני בתקליט, WHEN YOU'RE IN, הוא קטע אינסטרומנטלי נוסף עם גרוב סוחף וריף חריף. שמו המיוחד הוטבע בעקבות משפט קבוע שאמר איש הצוות הטכני של הפלויד, כריס אדמסון, בכל פעם שנדרש למשימה כלשהי. המשפט המלא שלו, שהפך למעין קאלט פנימי, היה: I'M IN. AND WHEN YOU'RE IN - YOU'RE IN. חוכמת חיים פשוטה ויעילה. חלק מהופעות הלהקה בתקופה ההיא נפתחו עם צמד הקטעים האינסטרומנטליים הללו.

השיר השלישי, BURNING BRIDGES, הוא גם הראשון בתקליט שכולל שירה, והפעם אלו קולותיהם המשתלבים של הגיטריסט דייויד גילמור והקלידן ריק רייט. זוהי בלדה יפהפייה ועדינה, בה אורגן ההאמונד של רייט בולט במיוחד ומוסיף נופך חם ועוטף. ואחרי האווירה הנינוחה הזו, מגיע הזמן להרגיש קצת רוק'נ'רול אמיתי, וזה קורה עם השיר הקצבי THE GOLD IT'S IN THE.... באופן מעניין, ריק רייט לא משתתף כלל בשיר הזה, בעוד שלושת חבריו האחרים מספקים את הסחורה במלוא העוצמה.

והשם של השיר WOT'S... UH THE DEAL, שלדעתי הוא אחד משיאיו המלודיים והמרגשים של התקליט הזה, לקוח, איך לא, מעוד משפט שאותו כריס אדמסון, איש הצוות בעל האמרות השנונות, נהג לומר לחברי הלהקה. זהו שיר נוגה ויפהפה, העוסק בחלוף הזמן ובתחושת ההזדקנות. הוא מסופר מנקודת מבטה של דמות מבוגרת, הרחק מהבית, שמביטה לאחור בגעגועים לימי התום וההבטחה, אל מול הווה מר ותחושת החמצה – נושא שיחזור ויופיע בעוצמה רבה יותר בשיר TIME, מהתקליט ההוא על הצד האפל של הירח.

את הצד הראשון של התקליט חותמת היצירה האינסטרומנטלית MUDMEN. הבסיס המלודי שלה נלקח מהלחן של השיר BURNING BRIDGES, והיא מציירת אווירה מסתורית. אז מסופר על אנשי בוץ, לוחמים משבט קדום, ששבו למחנה שלהם וגילו ששבט אויב חטף את נשותיהם והרס את המקום. הם החליטו לנקום, הסתתרו כל הלילה בביצה, ועם עלות השחר הסתערו על השבט העוין כשגופם מרוח בבוץ, דבר שעורר בהלה גדולה בקרב המקומיים וכך הצליחו להשיב אליהם את הנשים. הסתיים הצד הראשון. הגיע הזמן להפוך את התקליט לצד השני.

אז צד ב' של התקליט נפתח עם CHILDHOOD'S END, שכתב ושר גילמור. השיר נכתב בהשראת ספר מדע בדיוני מפורסם באותו שם מאת הסופר הבריטי ארתור סי קלארק. הספר מתאר קבוצה של חוצנים שנוחתת בכדור הארץ ושמה קץ למין האנושי כפי שאנו מכירים אותו. דרך אגב, באותה שנה ממש (1972), להקת רוק מתקדם אחרת, ג'נסיס, השתמשה במוטיב דומה מאותו ספר של סוף האנושות ביצירת המהפנטת WATCHER OF THE SKIES מהתקליט שלה ששמו FOXTROT.

השיר FREE FOUR, שיצא גם כתקליטון מהתקליט, הוא שיר פחות אהוב עליי אך מהווה נקודת ציון חשובה ביצירתו של ווטרס. זהו השיר הראשון בו הוא מתייחס באופן ישיר לכך שאביו נהרג במלחמת העולם השנייה ("אבל אתה מלאך המוות / ואני בנו של המת") – נושא טעון וכואב שיעסיק אותו רבות ביצירותיו המאוחרות יותר עם פינק פלויד וגם בקריירת הסולו שלו. מעניין לציין שהגרסה של השיר שמופיעה בסרט LA VALLEE מכילה בית נוסף, שלא נכלל בגרסת התקליט.

אחריו מגיע השיר STAY, פנינה אמיתית של ריק רייט. תמיד, איכשהו, השיר נדחק קצת לשוליים בקטלוג העצום של הלהקה הזו, וחבל שכך. זהו השיר השני של הקלידן המוכשר העוסק בסצנת הגרופיות ובבלבול האישי שלו מולן, כשהראשון היה SUMMER 68 הציני מהתקליט ATOM HEART MOTHER (משנת 1970). עוד פרט טריוויה לחובבים: השיר הזה כלל לא מופיע בסרט עצמו, אלא רק בתקליט ובתקליטון.

את התקליט המיוחד הזה חותם הקטע האווירתי ABSOLUTELY CURTAINS. הנה עוד דוגמה ליכולת המופלאה של הלהקה באותה תקופה לטוות נופים מוזיקליים עשירים ומיוחדים. במקרה הזה, מדובר בשילוב מרתק של נגינת הלהקה עם שירתם השבטית של בני שבט MAPUGA מפפואה גינאה החדשה, שם גם מתרחשת עלילת הסרט LA VALLEE.

ומה לגבי עטיפת התקליט OBSCURED BY CLOUDS? טוב, גם זה סיפור בפני עצמו. העטיפה מציגה תמונה מטושטשת במכוון של סצנה מהסרט LA VALLEE. אם היינו מצליחים לראות את התמונה המקורית בבירור, היינו מבחינים בדמות מהסרט כשהיא מטפסת על עץ. אפקט הטשטוש, כך מספרים, נוצר באופן מקרי לחלוטין כאשר השקופית עם התמונה נתקעה במכונת ההקרנה של מעצב העטיפה, סטורם ת'ורגרסון, מחברת עיצוב העטיפות HIPGNOSIS (שאחראית לכמה מהעטיפות האייקוניות ביותר בתולדות הרוק). ת'ורגרסון אמר על כך: "ברור שהם (פינק פלויד) היו מעבר למציאות הרגילה, אז חוסר מיקוד בתמונה היה מגניב". לבמאי בארבט שרודר, לעומת זאת, הייתה גרסה קצת שונה ומבודחת לאירועים: "פרט משעשע הוא ששוב חברי הלהקה היו מרוצים לעשות את המוזיקה לסרט, אבל הם לא רצו שזה יצליח מדי יחסית לעבודתם הרצינית. שלחתי להם תמונת סטילס עבור העטיפה של התקליט והם באמת רצו לחבל בדבר, ולכן הם טשטשו את התצלום מעבר לכל הכר. כל מה שאפשר לראות זה צורות לא ברורות כבועות". למי להאמין? כנראה שלעולם לא נדע באמת.

אז אם אתם מחשיבים את עצמכם למעריצי פינק פלויד אמיתיים, או סתם חובבי מוזיקה טובה שמחפשים משהו קצת אחר, תעשו לעצמכם טובה ותצללו אל תוך העננים המסתוריים של OBSCURED BY CLOUDS. אולי תגלו שם צד חדש, רך ומפתיע של הלהקה שחשבתם שאתם מכירים כל כך טוב.

בונוס: החודש, יוני בשנת 1966, פורסם בעיתון הנוער TIGER BEAT, מכתב כועס מאד של לינדה וולס מקליפורניה נגד מתופף הביטלס לשעבר:

"נמלאתי גועל כשקראתי מכתב המבקש לתמוך משפטית בתביעה של פיט בסט נגד הביטלס. הוא ממש מעצבן אותי כי הוא מפסידן אומלל. כשהוא היה בלהקה, היא לא הייתה פופולרית. הביטלס הפכו פופולריים כשרינגו סטאר החליף אותו. אם פיט בסט כה טוב, אז מדוע הוא נכשל לחלוטין בלהקה שיש לו? תהיו בטוחים שלא אהיה מעריצה שלו ובמיוחד כשהוא תוקף כך את הלהקה הכי טובה בעולם!".

התביעה אליה התייחסה וולס הוגשה על ידי פיט בסט בסוף 1965 בגין הוצאת דיבה ולשון הרע. מוקדם יותר באותה שנה, העניקו הביטלס ריאיון חושפני למגזין פלייבוי, בו שיחררו עקיצות קשות כלפי המתופף המודח. ג'ון לנון טען שבסט מעולם לא היה מתופף טוב, ורינגו סטאר הוסיף הערה פוגענית שרמזה כי בסט נהג לקחת כדורים כדי לעשות את עצמו חולה (התייחסות לימי ההופעות האינטנסיביים בהמבורג). בסט הפגוע החליט לתבוע פיצויים על הפגיעה בשמו הטוב.

טענתה של וולס כי בסט נכשל עם להקתו החדשה הייתה מדויקת לחלוטין. לאחר שהוא פוטר באוגוסט 1962, הקים בסט את ההרכב THE PETE BEST COMBO. הלהקה שלו לא הצליחה להתרומם, אך ב-1965 שחררה אלבום שעורר את זעמם של הביטלס ומנהלם בריאן אפשטיין. שם האלבום היה BEST OF THE BEATLES – משחק מילים מתוחכם שנועד להטעות צרכנים לחשוב שמדובר באלבום אוסף של להקת הביטלס, רק כדי לגלות בפנים את להקתו של פיט. אבל למרות התרגיל, האלבום נכשל מסחרית.

והתביעה שעוררה את זעמן של מעריצות כמו לינדה וולס, נגררה במשך זמן רב ורק לקראת סוף הסיקסטיז קיבל בסט פיצוי, אך הודה שזה לא היה בגובה שהוא קיווה לקבל. אבל שנים רבות לאחר מכן, ב-1995, בסט זכה סוף סוף לתגמול הכלכלי האמיתי על תרומתו ההיסטורית. שחרור פרויקט האנתולוגיה של הביטלס, שכלל הקלטות מוקדמות בהן בסט תופף, הכניס לו תמלוגים המוערכים במיליוני דולרים – סכום שעלה פי כמה וכמה על כל מה שיכול היה להשיג באותה תביעת דיבה של שנות השישים.

וביוני 1966 אריק ברדן, סולן האנימלס, סיפר לעיתון הפופ-אופנה RAVE על הגזענות שחווה בסיבוב עם להקתו בארה"ב:

"במיסיסיפי פגשתי שר מוסמך בממשלה שקילל כמו חייל ודיבר על אנשים כהי עור כאילו היו הם עדר בקר. יש לי הקלטה של הפגישה הזו כדי להוכיח את זה. זה לא יאמן. ובמלון שלנו בניו יורק ניגשה אלינו אחת העובדות שם וביקשה חתימות למישהי מצוות המטבח. היה רגע של מבוכה בזמן שחיפשנו עט. כי לפתע היא אמרה 'אל תדאגו, היא לבנה!'. היו לנו מעריצים שניגשו אלינו ואמרו כמה שהם אוהבים להקשיב לרית'ם אנד בלוז ולג'יימס בראון ובאותה נשימה אמרו שלא ילכו לראות אותו בהופעה כי האולם מלא בכושים. תגידו לי, איזו גישה מעוותת היא זו?".

ובכן, ארצות הברית הייתה שקועה אז עמוק בתוך סערת מאבק זכויות האזרח. באותה תקופה, להקות בריטיות רבות חצו את האוקיינוס במסגרת מה שכונה "הפלישה הבריטית". אחת הבולטות שבהן הייתה להקת האנימלס שהסאונד המחוספס שלה נשען כמעט לחלוטין על מוזיקת בלוז ורית'ם אנד בלוז של אמנים אפרו-אמריקאים. והאשליה שהגזענות הייתה קיימת רק בדרום אמריקה התנפצה לברדן הזמר בפנים. להקות כמו האנימלס, הרולינג סטונס והביטלס היו למעשה אלו שחשפו את הנוער הלבן באמריקה למורשת המוזיקלית של ארצם. הם פעמים רבות סירבו להופיע באולמות בהם הייתה קיימת הפרדה גזעית, אבל הגזענות הכללית המשיכה להצליף בכוח רב.

בונוס נוסף: ג'ון לנון, החודש, יוני בשנת 1973, במהלך ועידה לאומית של נשים במסצ'וסטס:

"כל מה שאנשים רוצים לדבר בביזנס זה על איחוד הביטלס כדי לעשות קצת כסף, כי כל הכסף האחר או שנגנב, או אבד או בוזבז. הדיבור היחיד על איחוד הביטלס מגיע מאנשים שרוצים לעשות עלינו מיליונים על גבי מיליונים של דולרים. אני לא מעוניין בזה או בלנגן עם הצוות הישן שוב. כשאתה עושה משהו רק בגלל שהציבור חפץ בזה, אתה הופך למשהו שונה. אתה הופך למוסיקת מעליות".

בונוס נוסף: החודש, יוני בשנת 1980, נודע ששניים מחברי להקת יס פרשו ממנה.

כן, שניים מעמודי התווך של הלהקה – הסולן בעל הקול המלאכי והייחודי ג'ון אנדרסון, ואשף הקלידים ריק ווייקמן – הודיעו על פרישתם מההרכב. עבור מעריצי הלהקה הייתה זו מכה קשה היישר בלב, שסימנה את סוף תור הזהב של הלהקה.

את החלל העצום שהותירו השניים מיהרו למלא, בצעד שנוי במחלוקת אז, אנשי צמד הפופ-האלקטרוני "הבאגלס" – הזמר טרבור הורן והקלידן ג'ף דאונס. השניים רכבו באותה עת על גל ההצלחה האדיר של להיט הענק שלהם VIDEO KILLED THE RADIO STAR. החיבור המוזר-לכאורה נוצר משום שצמד הבאגלס ולהקת יס חלקו את אותו אמרגן, בריאן ליין, והם למעשה עשו חזרות באולפן הסמוך. צירופם הוביל להקלטת האלבום DRAMA, שהציג סאונד כבד וחדשני יותר. אני מת על האלבום הזה!

ובכן, הפרידה לא קרתה ביום אחד. היא התגבשה בעקבות סשן הקלטות מתוח וכושל בפריס בחג המולד של 1979. "אין איבה בינינו" וסיפק הצצה לדינמיקה הקבוצתית: "ניסינו להקליט בפריס. ג'ון ואני נטינו לכתוב יחד מוזיקה רכה ועממית יותר, בזמן שכריס (סקווייר, הבסיסט) וסטיב (האו, הגיטריסט) ניסו למשוך לכיוון כבד יותר. שני המחנות פשוט לא השתלבו הפעם. בשלב הזה, לג'ון נמאס והוא החליט שברצונו לצאת מזה". ווייקמן הוסיף שהניסיון להכניס דם חדש ללהקה היה עבורו הקו האדום: "האמרגן בריאן ליין הציע להביא את צמד הבאגלס במקום ג'ון. אני מיד אמרתי שאני לא מסכים בשום אופן. זה היה הקש ששבר את הגב שלי".

באותה נשימה, הקלידן מיהר להדוף שמועות זדוניות שטענו כי הוא נאלץ לגלות לשווייץ בגלל הסתבכויות עם מס ההכנסה הבריטי, מה שמנע ממנו לכאורה להקליט בלונדון. "זה קשקוש מוחלט", פסק ווייקמן בתוקף. "הרי יש לי סיבוב הופעות שנקבע שם באנגליה, החל מה-22 ביוני".

אז לאחר הפיצול, הפנו אנדרסון ווייקמן את מרצם לקריירות סולו. ג'ון אנדרסון סירב באותם ימים לדון בתקשורת על המשבר בלהקת יס, ומיהר להוציא את האלבום SHORT STORIES בתחילת 1980. זה לא היה בדיוק אלבום סולו – אלא תחילתו של שיתוף פעולה פורה ומצליח מאוד עם המלחין והקלידן היווני ואנגליס (תחת השם "ג'ון וואנגליס"). ריק ווייקמן התרכז ביצירת מוזיקה בשווייץ, ועבד במקביל על שני אלבומים. הראשון תוכנן להיות אלבום הופעה חיה בשם THE RICK WAKEMAN SHOW, ובנוסף הוא עבד על חומרים לאלבום אולפני (תקופה שהולידה בין היתר את פסקול סרט האימה THE BURNING ואלבומי סולו נוספים כמו "1984").

חברי יס הנותרים – סקווייר, האו והמתופף אלן וייט – טענו שהם עסוקים מדי בהקלטות מכדי להתראיין ולהתייחס לעזיבה. כריס סקווייר, במאמץ לשדר עסקים כרגיל, שחרר הודעה יומרנית לעיתונות: "אנחנו להקה שנטענה מחדש. עכשיו זה הזמן להמציא מחדש את הרעיון של יס". אז למרות הטונים הצורמים, ווייקמן סיים את דבריו בנימה מפויסת, שייחלה לעתיד לבוא: "אני מקווה שהרעיון הישן של יס לא מת. זה לא יזיק אם מדי פעם נחזור לעבוד ביחד, נעשה הופעה פה ושם ונפיק תקליט. זה יהיה נחמד לכולם". ובכן, נבואתו של ווייקמן אכן התגשמה; ג'ון אנדרסון חזר ללהקה כבר ב-1983 לאלבום הקאמבק 90125, ובהמשך השנים ווייקמן ואנדרסון התאחדו עם חברי הלהקה פעמים רבות להופעות ואלבומים משותפים.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459